אברהם התווכח כי הוא אהב אותם (תורגם אוטומטית) | תמלול וסיכום מתורגם

שני סוגי אנשים: ההבדל בין חסד לגבורה

הקדמה: ההבדל היסודי בין שני סוגי אנשים

רבי:

אוקיי, רבותי, אני רוצה לומר תורה כך:

כל אחד יודע שיש שני סוגי אנשים. יש אנשים שמחלקים הכל לשניים, ויש אנשים אחרים, כן? לא, כל אחד יודע שיש שני סוגי אנשים.

הסוג הראשון: אדם-תרח

ויש אנשים שכאשר הם מדברים, קודם הם מנסים לגלות מה רוצים לשמוע, ואחר כך הם אומרים את זה. כן? האנשים האלה נקראים, איך? פוליטיקאים. שניהם. הוא מגלה מה אתה רוצה, הוא רב טוב בדרך כלל זה. כן? כשבאים אליו הוא מנסה להבין. זה החוש שלו. הרבה אנשים אינם חכמים מספיק, אין להם את החוש הזה. קשה לתפוס מה השני רוצה לשמוע, ממילא הם אינם רב טוב.

אז הם ישמעו מה השני רוצה לדבר, הוא מבין מה השני רוצה לדבר, הוא אומר לו. זה סוג אחד של אדם, כן? כל אחד יודע: אנשי תרח.

הסוג השני: אדם-אברהם-אבינו

ואז אומרים שיש סוג שני של אדם, אדם אברהם אבינו, כן? הוא כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחר. הוא אומר מה שהוא סובר. לא אכפת לו אם אתה רוצה לשמוע את זה או לא רוצה לשמוע את זה. אמת?

יש שני סוגי אנשים, כן? אנשים שאומרים רק מה ש… אמת? רגע. סוג אחד של אדם שהוא אומר רק מה שרוצים לשמוע, מנסה תמיד לוודא שמה שהוא, לפני שהוא אומר משהו שלא יהיה מישהו שחולק, ושני, מה שהוא אומר, כמו שאומרים, הוא אדם אמיתי, הוא אומר כלבו כן פיו, הוא אומר מה שהוא רוצה לומר.

השבח המקובל: אדם האמת

אני רוצה לומר חידוש. כל אחד חושב, זה נקרא בדרך כלל משבחים את האדם השני. זה נושא של אומץ, חושבים על זה. אומרים שמי שאומר סתם מה שרוצים לשמוע, הוא לא אדם נורמלי, לא אדם רציני, הוא סתם… הוא לא מתכוון ברצינות, הוא נמשך, הוא אומר רק מה שרוצים לשמוע. מי שאומר את האמת, הוא איש אמת, הוא אמיתי, כן? הוא כמו אברהם אבינו. נכון?

כן, מסכימים, כך בדרך כלל בקהילות שלנו משבחים את האדם השני. לא שהם האדם השני, כן, להיות ברור. רוב החכמים שאני מכיר אינם בעצם אדם שני, אבל הם עדיין, מדברים על זה, משבחים, מסתכלים על זה בהערכה. אוקיי.

החידוש: סתירה בהשקפה המקובלת

חסד וגבורה: הבנה חדשה

אני חושב כך, אני רוצה לומר חידוש גדול. לפי זה יוצא, אני רוצה לומר, ללמוד את הפרשה של אברהם אבינו, אני אומר את זה בדרך זו. לפי זה יוצא שהראשון הוא איש החסד, והשני הוא איש הגבורה, נכון?

אוקיי, זה חסד וגבורה קטנים, זה סתם דרוש. מה שאני מתכוון לומר הוא, היהודי הישר, היהודי שמדבר בשביל השני, אנחנו אתמול ניסינו לברר מה השני רוצה לשמוע, הוא רוצה לגרום לו להרגיש טוב, הוא רוצה לגרום לו… באמת הוא רוצה גם לעצמו להרגיש טוב, מה אוקיי שניהם. הוא רוצה… הוא רוצה לומר מה השני רוצה לשמוע. הוא נורמלי, הוא אדם טוב, אמת? הוא מתחשב… הוא מתחשב במה השני רוצה לשמוע, נכון? הוא דואג לך. זו המציאות.

המציאות: אומר-האמת כאדם לא חברתי

המציאות היא שאותם אנשים בדרך כלל, כשאתה יוצא לרחוב, אנחנו אומרים על האדם השני שהוא קצת לא חברתי, הוא… הוא קצת לא חברתי. אנחנו לא תופסים את זה, אנחנו בתור אנשים שאוהבים לומר מה שאנחנו סוברים או לומר את האמת, לא תופסים את זה. אבל המציאות היא שבדרך כלל כשיש מישהו שהולך ל, אני לא יודע, לשלום זכר, והוא אומר מה שהוא סובר באמת, וכל בית הכנסת סובר הפוך, הוא קצת לא חברתי. למה אתה מפריע לאנשים אחרים? רוב האנשים זה מפריע להם לשמוע משהו אחר ממה שהם חושבים. זה פשוט פוגע ביהודי.

בדרך יפה… רגע, איך אומרים את זה. כן, בדרך יפה, בכל פעם, this is a sensitive topic, זה מפריע.

מה אתה עושה עם… למה אתה רודף סתם יהודי? אה, כמו שכל אחד יודע, שאדם נחמד לא משוחח עם השני על פוליטיקה ודת, כן? למה? כי לכל אחד יש על זה שיטות חשובות, ואתה מפריע לו סתם. למה להפריע ליהודי אחר? היה טוב, תן לו, תגיד לו מה השני רוצה לשמוע, זו… המציאות, כן?

הסתירה: אומר-האמת כרע

מה שאין כן האדם השני, הרבה פעמים אומרים, השני, מי שאומר, הוא רע, הוא לא דואג לשני, והוא לא דואג לשני, ממילא הוא אומר את האמת, כן, נכון? כך אומרים? כך יוצא? דבר מוזר מאוד, לא כך?

יש סתירה בין השניים.

זו סתירה?

שני הפירושים על שני האנשים הם סתירה. אם סוברים שזה כל כך טוב לומר מה שהאמת היא, צריך למעשה להיות בדיוק הפוך: הראשון הוא חנף, הוא אומר חניפה, והשני יפה, השני הוא רע.

שני סוגי אומרי-אמת

והמציאות היא שיש שני סוגי שני סוגי סוגים נוספים של אנשים. יש שני סוגי אנשים שאומרים אחרת מהאנשים האחרים שהם רוצים לשמוע. שני סוגי אנשים. אחד הוא כך. הראשון הוא איש חסד והשני הוא איש, מה? איש נעזוב את הדרוש. הגבורה, סתם רע, הוא לא דואג לשני. אבל הגבורה, כמו הרבי מקוצק, הוא אדם גבורה. כך יוצא לכאורה. נכון?

אז זה ההפך, כאן יוצאת קושיה, שמשבחים מאוד את מי שאה אומר את האמת, it turns out he is just an anti-social, הוא לא, אני מתכוון לומר הוא לא מתחשב ביהודי אחר. מה זו רשעות סתם לא להתחשב ביהודי אחר. יש תועלת בזה? סתם לומר לשני אה מיד נדבר על התירוץ, אתה מבין את הבעיה? מה? ואין שום חילוק באיזו דרך, רוצה לרדוף סתם יהודי אחר?

רוב האנשים אוהבים לשמוע מה שהם כבר יודעים. דבר מעניין. רוב האנשים אוהבים לשמוע מה שהם כבר יודעים. למה זו רדיפה? סתם שאני רוצה להציג לשני משהו. אני סובר שזה יעבוד. אה, אז בואו נגיד כך, נכון. בואו נגיד כך, צריך לעשות חילוק חשוב, חילוק עצום.

התירוץ: חילוק חדש — “מרגיש את עצמו” מול “לא מרגיש את עצמו”

החילוק היסודי: אגואיזם או ישות

צריך לדעת שזו רשעות. עכשיו, אם חושבים לעומק רואים שיש שני סוגים שתי דרכים אחרות איך להיות זה זה המטריד, מי שהוא שונה מהשני. מהן שתי הדרכים? אחת היא באמת רשעות גמורה. מה אני מתכוון לומר? לא רשעות גמורה, זו הגזמה, אבל זה באמת בנוי על כך שהוא יותר אגואיסט. מה אני מתכוון לומר יותר אגואיסט?

חילוק נוסף: אנשים שמכירים את עצמם ואנשים שלא מכירים את עצמם

יש עוד שני סוגי אנשים בעולם. עוד סוג שלישי שני סוגים רביעיים של אנשים, אוקיי? כן, עכשיו כבר שלושה סוגי שני אנשים, צריך כבר לעשות חשבון. יש שני סוגי אנשים. אחד הם אנשים שלא מכירים את עצמם, הם לא מבינים את עצמם, הם לא אוהבים את עצמם, אין להם חברותא עם עצמם. הם יודעים פחות או יותר רק מה השני מה החמות אומרת. זה רוב האנשים.

ואז יש אנשים שהם מכירים את עצמם הם מרגישים את עצמם מאוד חזק. הסוג הראשון של אדם לא מרגיש את עצמו, הוא מרגיש את השני, הוא מרגיש מה מישהו יגיד על זה, הוא לא מרגיש את עצמו. הסוג השני של אדם מרגיש את עצמו מאוד חזק. זה אומר שכאשר יש לו איזושהי דעה או יש לו איזושהי הרגשה, הוא מרגיש את עצמו. הוא מרגיש מאוד חזק שהוא איזשהו אדם, יש לו משהו לומר, יש לו איזושהי הוא יש לו איזושהי הרגשה, יש לו איזושהי טענה. הוא סוג כזה של אדם. אני מכיר הרבה שני סוגי אנשים, דבר פשוט מאוד לראות. יש אנשים שלא מרגישים את עצמם חזק מדי, אנשים שמרגישים את עצמם מאוד חזק.

החידוש העיקרי: ישות, לא אגואיזם

והרבה פעמים, אה השני האדם שאומר מה שיש לו לומר, זה לא בגלל שהוא לא דואג לשני, הוא דואג בדיוק כמו השני לשני. אבל יש חוץ מזה עוד דבר, שהוא מכיר את עצמו, הוא דואג הוא דואג גם לעצמו. הוא מרגיש את עצמו את ישותו, את האני שלו, כן ‘הישות שלי׳ היא מילה חסידית, את הזהות שלו, את האני שלו, הוא מאוד חזק לו, זה דבר מאוד בולט לו, הוא מכיר את זה, הוא דואג הוא דואג לזה מאוד חזק.

אז אצלו מה שהוא דואג לו, הוא חזק מאוד, זה צועק מאוד גבוה. אז זה צועק מעל למה שהשני, למה שהוא מבין דווקא שהוא כואב לשני, אבל יש לו איזה דבר שדוחף אותו כאן, יש איזה דחף, כי הוא הרי הוא הרי גם איזשהו אדם, הוא צריך גם להתבטא, הוא צריך גם לומר מה שיש לו.

זה סוג אחד של אדם. הרבה מאוד אנשים שאני מכיר, לפי דעתי, שהם אומרים מה שיש להם לומר זה mostly, כי יש יותר עצמיות. אפשר לומר זאת לטובה, כי אדם שיש יותר, יש לו דווקא יותר עצמיות. אני לא אומר שזה לרעה. אני רק מסביר שנראה לי לכאורה שההבדל הוא לא ההבדל שהוא הוא פחות דואג, הוא לא פחות דואג. גם לא ההבדל הוא שהוא פחות טוב, לא פחות טוב. בעיקר החילוק הוא שהוא מרגיש את עצמו יותר. אתם תופסים על מה אני מדבר? כן, אני אני אוהב את עצמי. כן, בדרך כלל האדם, בדרך כלל…

החילוק בפועל

זה לו, זה שלי, אני מבין, מה שאני מבין משהו, זה רותח רותח בי. אחרים… אני מכיר את אני מכיר את האדם, שניהם יכולים להבין בדיוק אותו דבר. הוא מבין את זה, הוא גם סובר כמוני, אבל זה לא רותח בו, he doesn’t care. זה הרי אני סובר כך! הוא כל כך נוח עם זה. הוא בטוח בזה. הוא אפילו לא צריך…

שאלות ודיון

תלמיד:

למה אמרת שזה לא כך?

רבי:

אתה מבין מה זה משהו שטחי? אדם שנראה משהו כל כך שטחי. כן. דבר פשוט. מה שמישהו אומר והוא לא יודע מה זה אומר. אין לי שום ידיעה בזה. Are serious to yourself? למה אני לא מתכוון כך?

תלמיד:

כי that sounds like one of the things that people say that are not real.

רבי:

Not real?

תלמיד:

כן.

רבי:

דברים ממש.

אבל תיארתי דווקא טוב. תיארתי טוב. מי יכול את זה… הוא לא… זה הולך… מתרגלים.

היה לי פעם שיחה. הייתי אומר את זה, אני לא יכול לדבר נגד השני, אתה יודע למה אני מתכוון? אני לא יכול עכשיו לדבר על אנשים, כל אחד כאן. אני יכול לדבר על כל אחד חיצוני. אני יכול רק לדבר בדיעבד.

החילוק בפועל: מה נוגע לאדם

כמו כל דבר. אדם, דבר שנוגע לאדם, גורם לו לעשות דברים. יש מי שהדבר שנוגע לו הכי הרבה הוא השני, מה השני הולך להרגיש. הוא מרגיש את זה הכי חזק. יש אנשים שיש להם את עצמם עם השני שווה, נעשית שאלה. יש אנשים שיש להם את עצמם הרבה יותר. הוא מכיר את עצמו מאוד חזק, הוא דואג לעצמו מאוד חזק, הוא מאוד הרבה עצמיות אצל עצמו. זה עושה חילוק גדול אצלו מה הוא מרגיש או מה הוא חושב או מה הוא סובר שצריך לעשות, מה אסור לעשות, whatever זה. זה מאוד גבוה. It’s very loud. What he is, is very loud. דבר בסיסי. אני לא מדבר עכשיו על חכמה ודברים אחרים. זה מאוד פשוט. נעצור ברגע של דיבור על חכמה.

תלמיד:

כן, כן, אני תופס. אני תופס מה כל אחד אומר. כבר אמרתי שלושה סוגים אחרים של דברים. כבר אמרתי ארבעה, חמישה, שישה. אמרתי, לא הייתי יכול להחזיק מעמד. אוקיי.

תחילת היישום על אברהם אבינו

רבי:

עכשיו אומר חידוש. חידוש נפלא.

אברהם אבינו הוא מאוד קשה. אני רואה את זה שזה מאוד קשה. זה ללא ספק קשה. בדרך כלל כשאדם, אם הוא דואג, הוא אומר: אוקיי, תראה, אני חושב כך. אתה יודע מה? אחת הדרכים של אמירה היא: אני חושב כך ולא אכפת לי מה אתה אומר.

דרכו של אברהם אבינו: ויכוחים מאהבה

שני סוגי אנשים: מי שומע את עצמו חזק יותר?

רבי:

יש אנשים שיש להם את עצמם עם השני שווה, נעשית שאלה. יש אנשים שיש להם את עצמם הרבה יותר. הוא מכיר את עצמו מאוד חזק, הוא דואג לעצמו מאוד חזק, הוא מאוד הרבה עצמיות אצל עצמו, זה עושה חילוק גדול אצלו מה הוא מרגיש או מה הוא חושב או מה הוא סובר שצריך לעשות או מה אסור לעשות, וואטאבר זה. זה מאוד גבוה, it’s very loud, his what he is is very loud.

מאוד… דבר בסיסי, אני לא מדבר עכשיו על חכמה, רק דבר כזה שהוא מאוד פשוט. נעצור ברגע של דיבור על חכמה. כן, כן, אני תופס, אני תופס מה כל אחד אומר. כבר אמרתי שלושה סוגים אחרים של דברים, אתם כבר אמרתם עוד ארבעה, חמישה, שישה. רחמתי על הראש שלי, לא הייתי יכול להחזיק מעמד.

החידוש הנפלא: אברהם אבינו הוא סוג שלישי של אדם

אוקיי, עכשיו אני רוצה לומר חידוש. חידוש נפלא. אברהם אבינו הוא מאוד קשה, אני רואה את זה שזה מאוד קשה. זה קשה מוזר.

בדרך כלל, כשאדם אם הוא דואג, הוא אומר, “אוקיי, אז אני חושב כך”, אתה יודע מה, אחת הדרכים שאומרים, “אני חושב כך ולא אכפת לי מה אתה אומר”. זה היה, אני לא יודע, אני כל כך חזק שלא אכפת לי. אני לא בטוח, אני לא משוכנע שזו הסיבה שאנשים אומרים דברים שהם לא בטוחים בהם, אני חושב שזו פסיכולוגיה מזויפת שמתרגלים לומר, זו פסיכולוגיה מזויפת. אבל על כל פנים, או אז אנשים בדרך כלל נמצאים קצת בקצת דילמה, עומדת דילמה.

אם אני במצב של להיות טוב, אני דואג לשני, אני שומע את השני. בואו נגיד את זה עכשיו בדרך השלישית שלי לומר את זה. יש אנשים שהוא שומע, מה הווליום הגבוה ביותר? זה רצונות השני, צרכי השני, האדם השני, דעות השני. הוא שומע מאוד טוב. הוא שומע מאוד טוב את השני, אולי הוא רוצה להקשיב לשני, אבל בטוח הוא לא רוצה לשמוע… יש אנשים ששומעים את עצמם מאוד טוב. הוא שומע מה יש לו לומר, הוא שומע מה הוא סובר, הוא שומע מה הוא צריך, הוא שומע מה הוא רוצה, הוא שומע מה הוא אוהב. הוא צועק… זה יוצא חזק יותר, זה בדרך כלל מה שזה. בדרך כלל רואים אצל האדם הזה שצועק בדרך כלל הוא לא שומע אף אחד, נכון?

ויכוחיו של אברהם אבינו עם נמרוד

האדם כמו אברהם אבינו… רמב״ן אומר שאברהם אבינו ניהל ויכוחים עם נמרוד, אתם חושבים שהוא הקשיב לשנייה אחת לנמרוד מה יש לו לומר? איך אתם מדמיינים את זה? אני לא יודע. הוא אמר, “אולי לנמרוד יש נקודה, רגע, צריך להקשיב”? לא, כי אתה דואג לאמת, לא… אתה דואג לאמת שלך, לא, זה משהו אחר.

אני לא בא עכשיו לקחת צד בין אברהם לנמרוד, No problem. אני לא בא עכשיו לקחת צד בין אברהם לנמרוד, רק השתמשתי במשל. אולי אברהם אבינו אינו הלכה.

המשך שיעור: אברהם אבינו והאמנות של ויכוח

הבעיה: אנשים שלא מתווכחים לעולם

מה? יש אבל אנשים, הקשב, יש אבל אנשים שלא מנהלים לעולם שום ויכוחים, צריך לחזור אחורה. אנחנו האנשים הרגילים, השולחן כבר קצת מעבר… אני מכיר הרבה מאוד אנשים, בדיוק חכמים כמונו, או יודע מה? 90% חכמים כמונו — הרי בעל גאווה — אבל הם לא מנהלים לעולם שום ויכוחים. צריך למשוך אותו החוצה עם שרשראות מה שהוא מחזיק.

למה? למה לא? כי בדיוק, כי הוא לא רע כמונו, זה הכל. לא, הוא מרגיש את אותו הדבר, הוא לא אכפת לו, הוא לא שומע את עצמו כל כך חזק. זה לא רק זה לא רק אצל זה לא רק אצל אי אפשר לעולם ליצור את זה.

תלמיד:

רגע אחד, רגע אחד.

רבי:

זה הכל תירוצים, עוד תירוצים. זה לא אמת. אפשר תמיד לעשות. זה שקר וכזב, אפשר תמיד לעשות. העולם הוא אפשר תמיד לעשות. יש אידיאולוגיות של ייאוש. העולם הוא אפשר תמיד לעשות.

מה כן? בוודאי שאפשר. עכשיו, אבל זה שיחה אחרת.

הנקודה: זה לא רק ויכוחים אינטלקטואליים

אז כדי להבין את הנקודה, שזה לא רק ויכוחים אינטלקטואליים, זה גם כאשר כאשר איך איך שהמזגן צריך להיות קר או חם. יש גם שני סוגי אנשים. אנשים שהם מרגישים פחות אם הם קרים או חמים, אנשים שמרגישים יותר. זה לא אותה הרעיון.

אוקיי, אז בדרך כלל, אם אני מקשיב לך, אני לא רוצה לומר לך מה אני חושב. ואם אני מקשיב לעצמי, מקשיב אני מתכוון לא שומע ומקבל, אני מתכוון להקשיב ממש, זה, הרעש הוא גבוה, אני לא רוצה לשמוע מה אתה אומר, אני רוצה לומר לך מה אני אומר.

החידוש: אברהם אבינו היה סוג שלישי של אדם

אברהם אבינו היה סוג שלישי של אדם. זה אני רוצה לחדש. לא לחדש. זה אמת, אבל זה משהו שצריך לעשות. אברהם אבינו היה סוג שלישי של אדם. הוא, כשהוא הקשיב לעצמו, הוא חשב: אוקיי, אני חושב כך. כשהוא הקשיב לאחר, הוא חשב: אני צריך להסביר לך משהו. מבין?

איך אתה יודע את זה? אני לא יודע. בקרוב הולכים ללמוד את הפרשה, מוצאים דרשה על אברהם אבינו. זה לא הפוינט.

תלמיד:

לא, אברהם אבינו מתכוון אדם טוב שמלמד את האחר, אוקיי?

רבי:

לאברהם מר. אברהם מארם נהרים היה כך? הוכחה, לא כתוב בפסוק כלום על הויכוחים של אברהם אבינו, אז לא יכול להיות שום פסוק. אני אומר מדרש, המדרש, ר׳ יצחק אומר: כל אחד יודע שאברהם אבינו היה חסד.

הראיה: חסד וויכוחים של אברהם אבינו

הפוינט ההוכחה היא זו, זה הדרוש שלי שרציתי לומר, זה עוד הדרוש שלי. הוא אומר, כל היהודים יודעים שאברהם אבינו מה הוא היה? הוא היה מכניס אורח. זה כתוב בפסוק. הוא היה חסד, הוא היה עוזר לאנשים אחרים. וכל אחד שלומד מדרש יודע שאברהם אבינו היה מתווכח עם אנשים.

אז איזה אחד זה? התירוץ הוא שאברהם אבינו הוא הסוג של אדם שככל שיותר הוא אהב אדם אחר, יותר הוא החזיק בו בהבהרה. הוא לא אכפת לו לגבי עצמו, הוא אומר לו עוד חוצפה הלאה, אני לא דבר גדול, אני לא מחזיק את עצמי משהו יש, אני לא שומע את עצמי כל כך חזק, my personality is not so real to me, not so important to me, אבל אתה חשוב לי. ואם אתה חשוב לי אני רוצה לדבר איתך, אני רוצה לדבר איתך.

תדמיין סוג כזה של אדם, אני חושב שאם היה סוג כזה של אדם הוא כנראה היה משכנע את כל העולם. כן, אברהם אבינו משכנע את כל העולם.

שאלות ותשובות: האם אברהם אבינו באמת שכנע את כל העולם?

תלמיד:

רגע אחד, כמה אנשים בעולם יש עוד שלא מחזיקים אגב מאברהם אבינו?

רבי:

זה בגללו? רוב העולם מחזיק כן מאברהם אבינו, אבל לא בגללו, בעולם, בהודו, אני יודע מה, בגויים מאחורי…

תלמיד:

זה אומר לא בגללו או בגללו? כשהוא מת, כל מה שהוא עשה בוטל.

רבי:

תודה לך צדיק. אבל מה זה אומר, הלא! שטיין זה לא ראיה, אנחנו לא הולכים לפי מה שכתוב. כן, בוודאי, המציאות היא שאברהם אבינו עשה. לא ברגע אחד, לא בדור אחד ולא בשני דורות, אבל הוא עשה. זה המעשה שדיברתי עליו.

החידוש החזק יותר: ככל שיותר הוא חשב על האחר, כך אמר את האמת

תבין מה אמרתי עכשיו כאן חידוש, אמרתי, כשזה כבר דיברתי, אמרתי עכשיו דבר חזק יותר. אברהם אבינו, ככל שיותר הוא חשב על האחר, בכך אמר את האמת. לא עם לחשוב על עצמו, האמת שלי.

את זה צריך לברר איך לעשות, כי אנחנו אנחנו לא יודעים איך לעשות. אנחנו לא מצליחים כי אנחנו צועקים. לא בשבילו, כי הוא שומע את עצמו, כי אכפת לו לגבי עצמו. אכפת לו לגבי מה שהוא מבין. אברהם אבינו היה אכפת לו לגבי האחר. כן. אין שום הבדל איזה סוג של דרך. אין שום הבדל. שניהם. בטח קוגל.

תלמיד:

לא, בוודאי דיבייטינג זה יותר טוב מקוגל, דיבייטינג אתה מדבר אמת…

רבי:

הקשב, הקשב, הקשב. אני אגיד לך, זה דבר שאני כבר יודע. אני עכשיו התחלתי לומר דבר כזה שאני לא יודע, צריך באמת לחשוב על זה, אם זה יכול להיות בכלל דבר כזה, שבזמן שאני מרגיש אגואיסטי, אז אני חושב בשביל עצמי, בזמן שאני מרגיש שאכפת לי לגבי האחר, אז אני מתווכח איתו, אז אני מבהיר לו.

זה שאתה אומר על… זה דבר שצריך לחשוב עליו, זה בטוח שזו הייתה הראיה של אברהם אבינו, וזה בטוח שבגלל זה זה עזר.

למה אדם מתכעס עליך?

למה אדם… בדרך כלל, למה אדם מתכעס עליך? כי אה, אתה אתה? אתה היו״ד? איך אתה יכול?

יש משהו אדם שיש לי איתו הרבה ויכוחים. עד יום אחד הוא אומר “יצחק, אני לא מתווכח יותר איתך, אתה מנצח בכל הויכוחים. אני לא רוצה לדבר איתך יותר.”

מה זה אומר? אם אני מנצח אני הרי צודק.

“אני לא רוצה שאתה תהיה צודק.”

אוקיי, זה יכול להיות גם שקר, כי אני סתם הרבה פעמים אני מנצח לא בדרך אמת, כן? זה אומר, מישהו שיכול לנצח ויכוח לא אומר עדיין שהוא צודק, אבל אתה מבין את הנקודה, למה אדם לא רוצה לנהל ויכוח עם מי שמנצח תמיד? כי הוא תמיד ה-loser. כן? מי רוצה להיות loser? אף אחד לא רוצה להיות loser, אפילו אינטלקטואלית אף אחד לא רוצה להיות loser. אחד הדברים העיקריים של אדם…

תלמיד:

מה? יכול להיות.

אברהם אבינו יכול היה להסכים להיות loser

רבי:

אברהם אבינו יכול היה להסכים להיות loser, הוא ניהל ויכוחים האחר נשאר צודק, לא הוא נשאר צודק.

תלמיד:

נו, זה סתם Socratic trick.

רבי:

כי the point is, ש… הדבר הראשון שאמרתי הוא, שצריך להתווכח עם האחר, להיות מעבר האחר, לא בגלל שנאת עולם, אלא בגלל אהבת עולם. בגלל מה שומעים יותר את האחר.

אני אגיד סתם, זה ה-reason גם למה הפרויקט של אברהם אבינו עבד, ורוב הפרויקטים שלנו לא עובדים. למה? כי אתה בא ללמד את האחר, בשם, בכוח, כמה חזק אתה. אז תמיד יהיה ויכוח, או אני צודק או האחר צודק. האחר רוצה הרי להיות צודק, האחר רוצה הרי להיות… רוצה הרי לא להיות loser, הוא ינסה לנצח, בין אם הוא כן צודק, בין אם הוא לא צודק, הוא לא ירצה לשמוע.

למה קוגל עובד יותר טוב מויכוח?

וכשאתה בא… לכן אנשים אומרים, למה זה עובד יותר טוב כשנותנים קוגל מאשר כשמתווכחים עם אדם? למה בדיוק?

תלמיד:

‘Cause you’re nice, people open up.

רבי:

אה, אה, טוב מאוד. טוב מאוד. אוקיי, חשבתי שאתה הולך לומר דבר ציני, כי אנשים גשמיים, יש להם יותר אהבה לקוגל מאשר לשכל. לא. אני רוצה לומר פשט יותר טוב.

למה זה עובד יותר טוב לחלק קוגל מאשר לומר דרשות? כי כשאני מחלק קוגל, איכשהו תפוח אדמה יצא מהחשבון שלי, הגיע לחשבון שלך. הוא ניצח, אני הפסדתי. לא הפסדתי… למעשה, עשיתי משהו בשבילך. האחר מרגיש עשיתי משהו בשבילך. הא?

תלמיד:

כן אבל ה-next step לפחות אני לא מדבר אפילו על ה-manipulation, עכשיו הוא הולך להקשיב לך, זה בעצמו אני חושב נתתי לו משהו.

רבי:

בדרך כלל כשאנשים הולכים לעשות ויכוח, לוקחים משהו ממנו. אתה חשבת שאתה יודע, עכשיו מסתבר שאתה לא יודע.

תלמיד:

לא, לא, זה עכשיו. אוי אני לא יודע.

רבי:

לא יודע. שאלה טובה. good question. אבל ה-point הוא שכשנותנים קוגל, יש הרבה אנשים שנותנים קוגל כי לא אכפת להם לגביך. עכשיו, אני רוצה לומר לך, ממילא זה כך, שאם הסיבה למה נותנים קוגל היא כי אנשים טיפשים, ומבינים, כל אחד מבין קוגל, לא כל אחד מבין תורה, זה אומר שאתה שונא את האחר. שאתה מסתכל עליו כך למטה, חושב: “איתך לדבר תורה? קוגל! no problem. טוב לו וטוב לעולם.”

האדם הזה לא ילמד לאף אחד את האמת. כי מקוגל לא לומדים את האמת, נעשים משוחד. שוחד ואמת הם שני הפכים, נכון? שני הפכים, לא אותו הדבר.

המסקנה: לדבר לאדם עם השכל שלו

האדם שהוא מדבר אליך, שהוא רוצה לשכנע אותך, זה אומר כך: שאני חושב שאני רוצה שאתה תבין שאתה מבין, כן? שאתה בר דעת, אתה בר שכל, אתה אדם. רעיון של אדם הוא להיות בר דעת. לפחות אחד הרעיון של אדם שהוא בר שכל.

ואני לא רוצה להישאר צודק, אני רוצה שאתה תישאר צודק, כן? אני רוצה שהשכל שלך יבין. לדבר לאדם עם השכל שלו, זה אומר לדבר לאדם. לא רק קוגל טוב.

ללמוד עם דאגה לאחר: המודל של אברהם אבינו בלימוד תורה

הפרדוקסים של הוראה

ההבדל בין לדבר לשכל ולדבר לבטן (המשך)

מגיד שיעור:

ואני לא רוצה להישאר צודק, אני רוצה שאתה תישאר צודק, כן, אני רוצה שהשכל שלך יבין. לדבר לאדם עם השכל שלו, זה אומר לדבר לאדם, לא הסתכלת למטה על אדם. לדבר לאדם דרך הבטן שלו הסתכלת למטה, זה אומר דיברת איתו עם הבטן שלו, לקחת אותו כבטן. אם אתה מדבר איתו עם השכל שלו אתה מסתכל עליו כשכל, כן.

ושם, איכשהו, עכשיו יש לנו בעיה. כשאנחנו מדברים עם הבטן של האדם האחר, איכשהו אנחנו נותנים לו משהו, וכשמדברים לשכל שלו לוקחים ממנו, בדיוק איפכא מסתברא, כן. מדברים עם הבטן שלו, אז אני מסתכל עליך למטה, אני מדבר לשכל שלו אני מסתכל עליך למעלה, כן. אבל אנחנו לא מצליחים לעשות את זה כי אנחנו כשאנחנו מדברים שכל הדא היא, אני מסתכל, אני עושה את זה עם זה שאני צודק והאחר לא צודק.

המודל של אברהם אבינו: לימוד תורה כמו נתינת קוגל

מגיד שיעור:

אז צריך למצוא דרך לזה שכתוב, ועכשיו אני אומר דבר עמוק. זה שבתורה כתוב שאברהם אבינו נתן לאורחים לאכול, והמדרש כתוב שהמובן הפנימי של זה הוא שהוא לימד אותם דברים, כן. אז זה אומר, מה זה? אין שום שייכות בין שני הדברים. אולי האדם עשה מניפולציה, הוא עשה love bombing, נכון? לא זה לא דרך, love bombing זה בושה, זה לא זה לא זה לא דבר יפה לעשות לאדם.

מה המדרש מתכוון לומר הוא שאברהם אבינו לימד לאנשים תורה עם אותו הרגש כמו כשנותנים לאדם קוגל.

שכשנותנים לאדם קוגל זה פשוט, אני נותן לך קוגל בשבילך, לא בשבילי. אותו הדבר, הוא נתן תורה בשבילו לא בשביל עצמו.

כך כי הוא נתן את זה כי הוא עשה את זה עם קוגל.

הוא עשה את זה בבחינת קוגל.

יכול להיות, נתתי לך דוגמא.

הפרדוקס הגדול: אנשים שונאים ללמוד, אבל אוהבים את הרבי׳ם שלהם

מגיד שיעור:

בואו נתווכח, טוב מאוד. אז נראה לי אני לא יודע איך לעשות את זה, אוקיי. לפי הרשימה שאני כבר גם משוכנע בדבר. אני מדבר רק על מה שצריך לעשות. הדבר הוא כך, להתווכח is just a very weird way of teaching. Not a weird way, זה דרך טובה of teaching, אבל צריך להבין למה. נכון? זה אומר, אתה יודע שרוב תלמידים אוהבים את הרבי שלהם? זה דבר פלא, נכון? אמרנו עכשיו, שרוב האנשים שונאים מאוד כשמראים להם שהם טיפשים ומלמדים אותם משהו. אנשים לא אוהבים ללמוד משהו. לאנשים הכי אוהבים, לאיזה שיעור באים רוב האנשים? השיעור שאומר להם כל מה שאומרים הם כבר ידעו. אמת? שם שאומרים דברים חדשים, אפילו זה לא כל כך נגד מה שהם אמרו, רוב המבוגרים לא אוהבים את זה מאוד, נכון?

On the other hand, אמת? לא האנשים המיוחדים האלה, אני מדבר על הרגילים הרגילים העולם. צריך הרי גם קצת להחניף. אז, רוב זה this is true, it is true. אנחנו מדברים כאן על בעיה. On the other hand, you look around, you’ll see. אפשר לדבר מה? אפשר לדבר על ילדים קטנים. אפשר לדבר על הרבי׳ם שאומרים כן משהו, על החסידים שקנו מהם משהו, they really love them. נכון? והוא מבקש מהרבי, “למד אותי עוד”, אוקיי, לא יותר מדי עוד, אחרי שעה מתפוצצים, אבל עוד קצת. הוא אוהב אותו מאוד, הוא אוהב אותו מאוד. אמת?

איך יכול להיות שאני מנסה ללמד למבוגרים, לאנשים דברים, אני מעכב אותו בבית הכנסת, אני אומר להם, “ר׳ לייב, אתה לא הבנת את העברי של הפרשה. אני יכול לממזר אותך מה הרמב״ם אבל אומר כאן”, מה שזה לא יהיה. והוא שונא אותי. וכל הרבי׳ם, הם אוהבים אותם, התלמידים שלהם אוהבים אותם. אבל מה אין אבל זו קושיא הרי, נכון? למה? נו, כשאני מתווכח איתו, זה מראה לו שמשהו חסר לך, אתה לא מבין. עכשיו הוא צריך להיות הוא צריך לומר, “וואו, למד אותי”. הא? למה הוא לא עושה את זה? כי לאנשים לא אכפת לדעת. לא אכפת לדעת? לאנשים אכפת מאוד לדעת! הקטן, כביכול, מה זה אומר, יודע כמה אנשים אכפת להם לדעת? הרבי׳לה לימד אותו רבע דבר, הוא משרת אותו עד המלך. רק בשביל לומר לו איזה שם לתת לבנו, דבר מטופש, דבר מטופש שזה לא אפילו כל כך קשה לדעת. בגלל זה הוא כבר אוהב אותו. כאן הוא אמר משהו, כן. בואו נשאיר את הבאבובער רבי, כן, למה החסידים שלו אוהבים אותו? כי הוא אמר משהו? מה זה אומר, הוא לימד. אני לא יודע you talking about the wrong kind of רבי׳ם, הם לא רבי׳ם, אבל בוודאי אלפי אנשים, מה זה, לא מבין מה אתה אומר. Any רבי teaches something, אני לא יודע רבי׳ס זה לוקח השם המושאל לאנשים שמובילים אנשים בנושאים אחרים. כשיש מורה anyone שמלמד anything, אוקיי, המשפיע הכי קטן המטופש או הדובר הפופולרי החכם ביותר מה שזה לא יהיה, כל אחד אוהב אותו מאוד, למה? מלמד אותם משהו. וככל שיש יותר משהו מלומד, הם אוהבים אותו יותר.

הוכחה עם דוגמאות: חסידי באבוב, ברסלב, וליובאוויטש

מגיד שיעור:

זה הרי אינו דומה כמה מסירות נפש יש לחסידי באבוב לרבי שלהם מאשר לחסידי ברסלב לרבי שלהם, יודע למה? הרבי הברסלבי מלמד עוד דבר אחד יותר מהבאבובי, לא הרבה יותר. אוקיי, עוד דבר אחד. אמת? והרבי הליובאוויטשי עוד יותר, למה? הוא מלמד משהו! אנשים מאוד שמחים שילמדו אותם. הוא בא לרבי והוא אומר: רבי אני לא יודע כלום, למד אותי! נכון?

תלמיד:

התלמיד הקדמון שואל: למה הרבי לומד בשביל האחר ולא בשביל עצמו?

מגיד שיעור:

ובדוק ומנוסה שהרבנים שמלמדים יש להם חסידים חזקים יותר מהרבנים שלא מלמדים.

תסתכל סביב! אבל מה השאלה? למה? אני לא יודע אבל אני שואל קושיא אחרת, למה האנשים שאני מתווכח איתם עם כל אחד לכאורה אני מלמד הרבה יותר טוב, נכון, אני אומר אפילו לא רק דבר אחד שאתה לא יודע, עשרה דברים, הרבה דברים שאתה לא יודע, למה הוא לא עוד יותר חסיד? הא?

אז ההצעה שלי היא שבדרך כלל כשאני עושה את זה זה סתם כי אני יותר במצב של לחשוב על עצמי, כשאני חושב על האחר בדרך כלל אני מפסיק להתווכח כי אני מרגיש שאני רודף אותו סתם. אבל אברהם אבינו היה סוג כזה של אדם שכשהוא יכול לחשוב על האחר ובגלל זה הוא יתווכח איתו.

שאלות ודיון: איך יודעים שזה קיים?

תלמיד:

איך אתה יודע שדבר כזה קיים בכלל?

מגיד שיעור:

אני מתכוון שזה קיים.

זה נשמע פשוט, זה כתוב בקוגל. כן, בוא. מדרש עם קוגל. לא, לא, זה בטוח, אתה רואה שיש אנשים שעושים את זה, יש אנשים שמצליחים לעשות את זה.

תלמיד:

אני מתכוון שיש להם גם טריקים אחרים, לא רק ללמד.

מגיד שיעור:

לא רק ללמד, אבל יש גם טריקים אחרים. לא, לא, כבר ידעו את הטריקים האחרים.

תלמיד:

אוקיי, זאת הנקודה שלי אבל. חשבתי אפילו יותר בסיסי מרבי ליובאוויטש בלבוש הרבה. שוכחים את האישיות שלו אבל זה שהיה לו להבה שהוא אהב יהודים, כי יהודי הוא יהודי ובשבילו זה היה דבר עמוק. זה הגיוני שהוא תפס אנשים, שהוא ממש משך אנשים שממש לא נמשכו אליו. אם אכפת לך ממישהו…

“להיות נחמד” לעומת “לדאוג”

מגיד שיעור:

אני חושב שאתה לא צריך להיות נחמד. אני חושב שאתה צריך לדאוג ליהודי אחר. אני חושב שזה הרבה יותר קשה מאשר להיות נחמד. הרבה יותר קשה.

להיות נחמד זה בדרך כלל, אני לא יכול להביא את זה, להיות נחמד זה בדרך כלל לוודא שאני לא מרגיש לא נוח.

תלמיד:

אה, להיות טוב יכול לפעמים להיות רע לאחר, יכול לשקר בחומרה וכדומה. אבל זה חייב לבוא לא מזה שאני, אני צריך לנצח את הוויכוח, או שאני מרגיש מאוד חזק. זה חייב לבוא מזה שאני רוצה, שאני מאמין באחר, אני רוצה את האחר, אני שומע את האחר, אין לי מילה טובה להגיד את זה, אני שומע את האחר. זה חייב לבוא מהאחר. אה, אז אז יצליחו. מה הגאולה? כבר, זה מספיק תורה לסעודה שלישית.

תלמיד:

זה תירוץ טוב לקושיא שלו?

מגיד שיעור:

איזו קושיא?

תלמיד:

שזו עצה טובה לישון, לישון הזה?

מגיד שיעור:

לא, לא, לא.

תלמיד:

לא בטוח.

ההונאה העצמית של “לומדים”

מגיד שיעור:

לא, הדבר הזה הוא אחד הדברים המצחיקים שאנשים כמוני, שבדרך כלל כשהם מלמדים זה בגלל שהם מרגישים את עצמם, זה… ואז… זה מאוד מצחיק, כי אותו אדם, יש איזה נודניק ששואל אותו בערך שלוש פעמים כל דבר והוא מתחיל לשנוא אותו. לא מבין, האחר רוצה ממש ללמוד ממך, אמת? למה אתה לא שמח?

תלמיד:

לומד רק לבד, למה?

מגיד שיעור:

שלוף אלי.

כלומר, כל העניין שלי הוא שאני רוצה ללמד, ללמד אנשים. אה, מסתבר שאני לא רוצה, אני רוצה משהו אחר. כבר מספיק עם המסובך…

תלמיד:

מה? אני מתכוון שזה מאוד חשוב, כי אני רוצה לומר, אני רוצה לומר יותר עמוק, אני רוצה לומר עוד פעם את מה שאמרתי בשפה אחרת, יש לי דוגמה להבין, ואני רוצה לומר שיעור על השמואל ועושים הלאה. אבל מה שאני רוצה לומר הוא שאנחנו מסתכלים ככה, בוא נדבר ככה, אני אגיד דוגמה אחרת, אוקיי?

סטייה צדדית: רבנים שמתפללים לפני העמוד

תלמיד:

יש דבר כזה שנקרא אממ… מה עוד רבנים עושים חוץ מללמד? יש רבנים שמתפללים לפני העמוד, ידעת? זה מנהג של רבנים מסוימים. או לא משנה, לאו דווקא רבנים, כן? זמרים, לא יודע, משפיעים. ויש באמריקה דבר מאוד מעניין שאצלנו אצל הרבנים החסידיים העובדים, מה הרבי עושה כשהוא רוקד לפני או שר לפני או מתפלל לפני? מה הוא עושה?

מה שנראה לי שהוא עושה, אני לא מבין ואף אחד לא צריך לחשוב מה אני יודע, מה שנראה לי שהוא עושה, זה שהוא מנסה בכל כוחו להרגיש – אם המילה מרגיש היא כנראה נכונה – להרגיש את הדברים שהוא אומר. כשהוא שר מנוחה ושמחה הוא מרגיש ממש מנוחה ושמחה. איי זה לא נשמע כמו, למה הוא בוכה? אל תשאל אותי, אבל על כל פנים, מנוחה ושמחה צריך להיות שמח ורגוע, כבר אני לא יודע. יש לו איזה פירוש אחר במילה מנוחה ושמחה, אבל על כל פנים… זאת הקושיא שלי מליל סליחות כולם שרים עם אותו פרצוף של עצבות, אני לא יודע למה. מנוחה ושמחה אפשר לשיר מנוחה ושמחה, לא? מנוחה ושמחה… מה יש? זה מאוד מצחיק, לא מתאים המילים עם הניגון. אבל בכל מקרה,

בוא נשאיר… בוא לא נגיד שיש לו פירוש אחר, אצלו מנוחה ושמחה צריך להתאבל, אני לא יודע למה. כן יש לו איזה תירוץ, יש לו איזה תירוץ ששם צריך להתאבל, זה לא חילוק, זאת ביקורת אחרת שיש לי עליו. אבל מה שהוא עושה הוא שהוא מתבשל, כן? הוא נכנס ל… הוא מרגיש את זה מאוד חזק והוא אומר… הוא אומר את זה מרגיש כך שככל שיותר, אם הוא היה חושב על הקהל, זה היה

תפקיד הרבי: לחשוב על הקהל, לא על עצמו

ביקורת על הרבי ה״אותנטי” – המשך

בוא נגיד שיש לו פירוש אחר, שאצלו בכוס שמחה צריך להתאבל, אני לא יודע למה. כן יש לו איזה תירוץ, יש לו איזה תירוץ ששם צריך להתאבל, מה החילוק? זאת תלונה אחרת שיש לי עליו.

אבל מה שהוא עושה זה, איך הוא מתבשל, כן? הוא נכנס ל… הוא מרגיש את עצמו מאוד חזק, ואומרים… הוא אומר גם אפילו כך, שככל שיותר, אם הוא היה חושב על הקהל, זה לא היה אותנטי, נכון? זה היה כאילו הוא משחק לפני הקהל, נכון?

הרבי שהוא מסתכל במראה, או שהוא… כן הוא מתרגל מול המראה, או שהוא שואל את הגבאי פה, הקהל תפס כשעשיתי את הגניחה בזה? הוא לא אמיתי, נכון?

אבל הרבי שלא חושב על אף אחד, הוא צדיק. אני תופס שזה איפכא מסתברא! אתה לא חושב על אף אחד אתה חיה רעה! אתה האגואיסט הכי גדול! באים אנשים לשולחן שלך ואתה לא חושב עליהם, אתה חושב רק על עצמך, וזה כל העניין שלך, חושב על עצמך. מאוד מצחיק! תחשוב קצת על האחר. הוא רוצה ללמד איך חושבים… עם השולחן שלו.

המשל של בעל תפילה מול חזן

אוקיי, עכשיו מצד שני תראה, יש למשל אממ נראה לי שאם אתה מסתכל לומד מישהו שהוא למשל, אממ בעלי התפילה למשל חלוקים עם החזנים על זה. אני לא בטוח מי צודק.

בעלי תפילה אומרים, כן, אתם יודעים שיש בעל תפילה וחזן? בעלי תפילה אומרים שכשהוא מתפלל, הוא מרגיש את המילים, הוא אומר “ברוך” – מבורך, אתה – אתה, ה׳ – הקב״ה, אוקיי, הוא אומר קצת רש״י גם, אין בעיה.

והחזן, הוא לא חושב על זה, הוא חושב על איך זה יוצא מהפה שלו, מהאף שלו, מהבטן שלו, מהראש שלו, אני לא יודע מאיפה, ה… לא משנה. כן?

פירוש המגיד ממזריטש: “ויהי כנגן המנגן”

וייתכן, אז אני קופץ קצת פה, ייתכן ששניהם לא צודקים, כן? זה מה שאני צריך להגיע לומר. ייתכן שהרבי הוא הרבה יותר יש מה… שבעל התפילה הוא הרבה יותר יש מהחזן.

כי אתם יודעים, המגיד ממזריטש אמר, “ויהי כנגן”, אחד הדברים, כן? “ויהי כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה׳”, כן?

אמר המגיד ממזריטש, מה פירוש ויהי כנגן המנגן? שכשיהודי שר או לא משנה מה הוא עושה, והוא כמו הכלי שמנגנים עליו. זה כנגן המנגן. המנגן הוא כמו הנגן, משהו כזה הוא תירץ. כן? משהו כזה? כן, כן, אבל זה כתוב גם בספרים אחרים.

שכשהזמר שר כאילו הוא רק שופר, כלומר, הוא בטל לאור ה׳ שבא בו, זה אז ותהי עליו רוח ה׳, כזה פירוש מהמגיד ממזריטש. כן?

שואל אני אותך, מי יותר כמו שופר, החזן או בעל התפילה?

החזן הוא ממש שופר

כי החזן הוא ממש שופר, זה מה שהוא עושה. הוא אומר, אני לא כאן כדי להוציא את הרגשות שלי, אלא כאן טוב להוציא את הניגון או את מה שהוא מנסה לעשות, נכון?

עכשיו כמובן יכול להיות ש, אני אסביר לך מה הבעיה. הבעיה היא, יכול להיות שהחזן שלו הניגון הוא כלום, זה סתם סתם כדי להראות שהוא חזן גדול, וזה לא כדי לומר כלום, אין בעיה.

אם היה מישהו שהוא יכול לקיים שניהם, כלומר, הוא מבין לא לקיים שניהם, איך האמנות של הניגון עובדת, זאת כמו שאלת צד אחרת. אני לא מתכוון לזה, מתכוון רק לרעיון.

תפקיד הרבי: לחשוב על הקהל

הוא חושב שהוא לא כאן כדי לומר את, איך אומרים שם בראש השנה, לא יודע מה, הוא לא כאן כדי לומר את המלך, ולהרגיש מאוד חזק שהקב״ה הוא המלך.

מה משנה מה הוא מרגיש? הקב״ה הוא מלך, יודעים שהקב״ה הוא מלך כשלא בוכים בראש השנה גם, זה לא משנה כלום.

מי שחושב שצריך להרגיש, הוא אפיקורס.

הקב״ה הוא בדיוק אותו מלך כשאתה עושה שמע ישראל, הקב״ה הוא ה׳ אחד אפילו כשאתה לא עוצם את העיניים גם לא. כן, כן, זה תירוץ טוב.

לקב״ה יש עם, דרך אגב, יש לו עם אפילו כשהוא לא שואל אותך. את העם יש לו גם. תחשוב על עצמך ב… כאילו, זה לא משנה, לא מעלה ולא מוריד. נכון?

תלמיד: עצור, עצור, מה קורה פה? ניסיתי לשים משהו… ניסיתי להקליט.

מגיד שיעור: אז, מה רציתי לומר?

הרבי צריך “להתבטל”

אז אתה תופס מה אני אומר, שיכול להיות שזה דבר מאוד מצחיק, שהוא נתפס במה שהוא, וזה נקרא אותנטי. יכול להיות שאותנטי פירושו, אם תפקיד הרבי הוא לעורר את הקהל, היה בדיוק הפוך.

שהכוונה שלו היא, הוא מבין, הוא דואג לאדם השני, והוא מניח, הוא, הוא מניח את עצמו כביכול. זה שהוא מניח את עצמו, תפקידו הוא לגרום לו, לגרום לאדם השני לבכות.

עכשיו, מה הוא עושה? יכול להיות שהוא צריך לעשות דברים גדולים, יכול להיות שהוא צריך להראות את הרגשות שלו גם בגלל זה. אני לא אומר שהוא צריך להיות קר, חזן קר בגלל זה, אבל אתה מבין? אתה תופס את הנקודה?

לא שצריך להיות, לא שאני אומר שה… אברהם אבינו, האדם שהוא מדבר לאחר, הוא לא מישהו שהוא דברים היוצאים מן הלב, שאני, דברים היוצאים מן הלב צריך בעצם לצאת מהלב שלך! זה נשאר, זה לא יוצא מהלב שלך בכלל, זה נשאר בלב שלך!

“דברים היוצאים מן הלב” – הבנה חדשה

דברים שאדם אומר סתם ככה, אומרים, הוא מתבשל, למי אכפת? למה שמישהו אחר ידאג לזה? זה העניין שלך. אנשים מאוד מתרשמים, אוקיי, יפה מאוד, אבל הם פשוט מתרשמים ממך.

אם אתה רוצה ללמד אותם משהו, אתה צריך לדבר לאדם האחר, אתה צריך לדבר אליו. יכול לדבר אליו בדרך של לתת קוגל, יכול לדבר אליו בדרך של לומר דרשה, יכול לדבר אליו בדרך של לשיר ניגון, לא משנה מה אתה צריך לדבר אליו.

תפסיק להרגיש את עצמך כל כך. ומתוך שתרגיש אותו תשיר את הניגון שהוא רוצה לשמוע או את הדרך שהוא צריך לשמוע את זה. זה, זה הדרך האחרת שלי לומר את אותו הדבר כבר.

בסדר, אולי זה דמיונות. זה מה שאני חושב כל הזמן.

המשל של המגיד והרבי

תלמיד: זאת נקודה מאוד טובה. אני חושב אבל שיש איזה, איזה נקודה ש, אני לא יודע אם משאירים את זה או לא, אני מתכוון שיש את החסידי… אחד המעשיות החסידיות שאיזה מגיד פגש איזה רבי, אני לא זוכר מי, המגיד שאל: למה כשאני מסתובב נותן לי כל אחד פרוטה, וכשאתה מדבר, מדבר, נותן לך כל אחד הרבה כסף?

אמר לו הרבי: שניכם דיברתם כך נגד כסף, שניהם דיברו… אומר הוא, אתה דיברת כך, ראה כל אחד איך אתה רוצה את ה… דיברת, דיברת כך על הכל שכל אחד ראה שאתה רוצה מאוד כסף. אז רואים כמה חשוב כסף בשבילך, רוצים לשמור אותו. הם תופסים שכסף הוא דבר חשוב, הם שומרים.

אני מדבר, הם תופסים אצלי כסף לא שווה כלום, הם גם מתעבים כסף. אומר הוא, הם לא יודעים מה הם צריכים את זה כבר, נותנים לי אותו.

ואותו הדבר אצל בעל התפילה… בסופו של דבר הרבי, אולי תפקיד הרבי הטוב, כשהוא רבי מוצלח, הוא צריך לחשוב על הקהל.

הרבי צריך לחשוב פחות על עצמו

דבר אחד בטוח, הוא צריך לחשוב פחות על עצמו, כי אם אתה מקשיב למישהו ומה שאתה אומר… יכול להיות שתפקיד הרבי הוא לחשוב על הקהל, אבל כדי, אם הוא חושב על הקהל, הוא צריך לחשוב שהקהל לא הולך, לא הולך לשמוע מה הוא רוצה לומר. שהוא רוצה לומר משהו שהוא רוצה להישמע חכם, זה פשוט לא הולך לעבוד.

זה אומר שהוא לא יכול להיות, הוא יכול… הנגיעה של רבי דוב בער הוא שהוא לא צריך, לא שהוא לא צריך להיות לו התעוררות, שהוא… זה לא הוא. אם יש לו התעוררות הקהל צריך לקבל את ההתעוררות.

מגיד שיעור: כן. אני אומר זה לא, זה בוודאי שהוא לא צריך לחשוב שהוא חושב על עצמו, אבל בוודאי שכשאדם הולך והוא חושב בוודאי מספר, לא משנה מה זה, הוא צריך לדעת שזה לא עץ, אני מרגיש ש, כן, אני מתכוון שהדאגה, אותו הדבר שאתה אומר, אבל תופסים את עצמך לרמה נמוכה. שהדאגה היא כבר לא ש, הדאגה היא כבר לא להיות לחשוב כך, איך אני יכול לגרום לאנשים להיות שמחים.

תלמיד: נכון, זה איך לגרום להם להיות טובים.

מגיד שיעור: איך אני יכול לגרום לאמת לצאת בגילוי, וזה לא קשור אלי.

תלמיד: כמובן, כי במילים אחרות יכול להיות.

מגיד שיעור: האנשים באים לכאן, הרבי לא צריך לחשוב עליהם? הוא בא לאדם שחושב עליו.

יסוד פילוסופי: “טוב בשבילך” לעומת “מה שאתה רוצה”

תלמיד: נכון, כמובן, הוא לא חושב עליהם התשובה היא תמיד לא עליהם מה שהם בוכים שהם רוצים, אלא עליהם מה שהם צריכים באמת, נכון? הוא חושב עליך לא על מה שאתה רוצה, אלא על מה שאתה צריך, מה זה האמיתי שלך.

האם אפשר לדעת מה טוב לאדם? — השאלה של תשובות אובייקטיביות בשאלות חיים

אם אתה חושב, לאן הכל באמת מסתכם זה באמת לזה, ומזה יזכרו הרבה שיעורים אחרים שכבר נאמרו, ש

מרצה: כן, תמיד הוא חייב להיות לו משהו הרוג.

תלמיד: שלמה הכל מסתכם, לדבר הזה שאצלנו כולם משוכנעים שמה שאתה רוצה ומה שטוב לך זה אותו דבר, ולכן לחשוב עליך, פירושו לחשוב מה אתה רוצה, שיכול להיות הכל תאוות, ואתה לא רוצה את האמיתי, וזה לא טוב לך, לא אובייקטיבית ולא סובייקטיבית.

הליבה: “טוב” אינו “מה שאתה רוצה”

ולדאוג לך פירושו לדאוג למה שאתה רוצה באמת, לא למה שאתה עושה תאווה שאתה רוצה, נכון? זה באמת כמו היסוד הפילוסופי האמיתי מאחורי מה שעושה את זה אפשרי. נכון? אתה חייב לחשוב ככה.

זו הסיבה, אצלנו היום, אם אתה כמו פלורליסט, לא פלורליסט, אם אתה כמו סובייקטיביסט, כלומר איך קוראים לזה היום, אמוטיביסט, אז אין שום דרך בשבילך ללמד על אדם אחר עם להיות טוב. זה באמת לאן זה חוזר, נכון?

הסובייקטיביסט לא יכול ללמד את השני

מבין מה אני אומר? אם לעשות טובה ליהודי שני פירושו by definition מה שאותו יהודי מתכוון זו טובה, כך חושבים הרבה אנשים היום, כי הם יכולים, לא יכולים לחשוב שיש דבר כזה שנקרא טובה לשני, אבל הוא עדיין לא יודע שזו טובה או שהוא לעולם לא ידע, לא תעשה מה שאתה מתכוון, תעשה מה שאמיתי.

אז, by definition מה זה טוב? טוב זה שאני אתן לך לעשות מה שאתה מבין, או אעזור לך לעשות מה שאתה מתכוון שאתה רוצה.

אם יש דבר כזה כמו טוב לך, לא טוב על פי האמת, טוב לך, אבל אתה בתאוות, אתה מתכוון שזה טוב, אבל באמת אני יודע מה טוב לך.

מי אמר לי? כי אני כזה בעל גאווה? לא, לא כי אני בעל גאווה, אתה רואה? אז זה שוב מחלוקת ביני לבינך. כי, כי זה באמת כך.

אז אני יכול להיות טוב לך בדרך אמיתית. בלי, מבין? יכול להיות שאוכל לעזור לך, אוכל להתווכח איתך כי אני טוב לך, כי אני דואג לטובתך. זו הדרך האמיתית היחידה שזה יכול לעבוד פילוסופית. כי זה כבר תורה, צריך יותר לעשות את זה.

חזרה לבלבול הכללי

מסכים? זה היה פשוט לדעתי. אוקיי, לעניננו. מסכים? לא מסכים? פשוט, אמת? אני יכול לומר עוד שלוש פעמים, זה יכול להיות פשוט. מאוד פשוט.

יש כאן ממש כפירה עמוקה שהעולם כך יודע, כל אחד מתכוון לשני, כל אחד מבין, אתה מבין שהכל, כל הבלבול שהתחלתי לדבר עליו, הכל מבוסס על אותו בלבול.

מה הבלבול? שיש בלבול, אמרתי שכשאחד שרותח בו האמת, זה כי רותח בו האני, ועל זה כשהוא מתווכח עם השני, והוא אומר, “אני צודק ואתה לא צודק,” אבל ה״אני צודק ואתה לא צודק,” נכון?

עכשיו, כל הבלבול בנוי על הרעיון שאחד שואל שאלה כזו, אנשים שואלים את השאלה, כן? בוא נחזור לזה. אנשים שואלים את השאלה, בוא נגיד, אני אומר, שאני אומר, אני חושב שבשבילך יהיה טוב ל, נו, מה אני חושב שיהיה טוב לך?

האם אפשר לדעת מה טוב לאדם? — השאלה של תשובות אובייקטיביות בשאלות חיים

המשל של אדם שרוצה להתגרש

מרצה: מה, עכשיו, כל הבלבול בנוי על הרעיון, כי אחד שואל שאלה כזו. אנשים שואלים את השאלה, כן? בוא נחזור לזה. אנשים שואלים את השאלה. בוא נגיד אני אומר, שאני אומר אני חושב, שבשבילך יהיה טוב ל… נו, מה אני חושב שיהיה טוב לך? ללכת לדיאטה. למה אתה צריך ללכת לדיאטה? להפסיק לעשן.

בא אלי בחור צעיר. אני אספר לך מעשה שהוא סתם מיהודי. בא יהודי, והוא אומר, שהוא מאוד לא מרוצה מאשתו, הוא מתווכח כל יום, הוא מרגיש ממש שזה השידוך הלא נכון. הוא חושב שהוא צריך להתגרש.

אוקיי? כך הוא חושב. אבל ממה הוא מפחד לא יודעים.

דיון: מה אני צריך לומר לו?

מרצה: מה אני צריך לומר לו? לא, בוא נגיד. ממש אנשים באים, אבל בוא נגיד, זה כבר קרה המעשה, אבל עכשיו מדבר היום מישהו אחר סיפר שמישהו בא אליו ויש לי איתו את הוויכוח. מה יש הבדל?

מה אתה חושב? מה ההבדל מה הסיבה? מה אתה חושב? מה אני צריך לדעת את המעשה? כן, אנחנו שנינו כאן. אם זה למעשה, היה מישהו מספר, נו, מה ההבדל?

תלמיד: אוקיי, שוב, הערת צד, נכון, אתה מדבר בגידה, אתה מדבר קצת בגידה.

מרצה: אני רק רוצה להביע לך נקודה.

בא אלי אחד, הוא בדיוק המעשה… הוא אומר בדיוק את המעשה, זה וזה מפריע לו מאוד חזק. אני חושב שדבר שהאישה לא בריה בין הבריות, לא יכול לחיות איתה. כלומר לא היה נשוי, הוא לא היה נשוי. ווטאבר, כל הדבר הוא שטויות, זה דמיונות, הוא לא יכול לחיות. מה אני אומר לו?

לא מה אני אומר לו. יכול להיות שאני צריך לומר לו שאני לא יכול לומר לו כלום, יכול להיות נכון כך. אני שואל אותך איך אני יכול לומר לו משהו, הא? מה אני אומר לו? מה אני אומר לו?

כלומר, השאלה לא הגיונית. איזה סוג דברים אני יכול לומר לו, לא מה אני אומר לו. אם זה ממש כך, זה ממש נורא, אולי הוא צריך לעשות, אני לא מדבר בפרטים אז של המצב המדויק הזה. אבל יש אדם שיכול לומר תירוץ לשאלה כזו? יש דרך איך לומר את התירוץ לשאלה?

ברמה כללית, כל כך למטה, אני יכול לדחוף את זה לעשות יותר שבעים אחוז לדרך. שוב, כן, כל פעם יש פרטים. מבין מה אני שואל? יש דרך לענות על השאלה, בלי להבין אותו ולהרגיש מה הוא מרגיש באמת ואותו ושהשני יעשה?

יש דרך איך אני יכול לומר לו, אתה חושב באמת, אתה מרגיש מאה אחוז שאתה שונא את אשתך, אתה רוצה להתגרש, אבל אתה טועה, אתה אוהב אותה, ואתה לא רוצה להתגרש, זה יהיה רע לך. יש דרך לומר דבר כזה?

או להיפך, אחד רוצה כן להתגרש, והאישה, אני יכול לומר דה מאס דע או וויי אראונד, doesn’t make a difference. יש דבר כזה? עולה על הדעת שאני אומר דבר כזה?

הוא בא והוא אומר, אני לא יכול בשום אופן. מה שאני מרגיש, אל תסביר לי כלום. כך אני מרגיש. אומר אני לו, מאוד טוב, מאוד חמוד שאתה מרגיש כך. אתה טועה, תפסיק להרגיש כך.

שואל הוא איך? אני לא יודע, יכול להיות זה ייקח עשרים שנה מהיום עד שתפסיק להרגיש כך, זו דאגה שנייה משנית. אני חושב שאתה טועה, אני חושב שאתה עושה טעות, זה לא טוב לך להתגרש. אני יכול לומר שיש כזה, is it possible I should have such an answer?

תלמיד: מה זאת אומרת? כן.

מרצה: למה לא?

תלמיד: כי אני אמרתי את זה, אמר לי השני, מה זאת אומרת, אתה אומר שהוא, שזה לא מפריע לו? זה מפריע לו אבל כן, הוא אומר שהוא עומד והוא בוכה, הוא בוכה כל לילה.

מרצה: לא רק, הוא אומר אוקיי, יש לך בשישה חודשים תוכנית שהוא יפסיק לבכות? לא, אין לי. יכול להיות עשרים שנה הוא ילך ובכה, אבל אני אישאר עדיין צודק. זה אפשרי?

don’t put it into the question, we can fix it. לוקח כמה שנים עד שזה מתוקן. אי אפשר לתקן את זה. הוא טיפש, הוא תמיד יחשוב שהוא סובל. But it’s still good for him. Is it possible that I tell him such a thing? האם אפשרי מן המציאות שתהיה תשובה כזו? לא שאני צודק במקרה, אין שום מקרה. אני מציב לך משל.

תלמיד: לא, לא כי זה יהיה יותר גרוע בדרך שנייה, כי זה טוב.

מרצה: הוא עושה טעות. הוא אומר שהוא סובל, הוא לא סובל. הוא מדמיין שהוא סובל. אני יכול להבהיר לו מהדמיון שלו? אני לא יודע. אולי כן, אולי לא. האם אפשרי שתשובה כזו תהיה, תתקיים בעולם?

התגובה: “obnoxious”

מרצה: I need someone that’s a little more… אהה, תראה, הוא רוצה כבר להתווכח איתי.

לפני שמוציאים את זה, מה שאני מתכוון להוציא זה, רוב האנשים שהפנימו את הדת של היום, אומרים שזה לא אפשרי במציאות שתהיה תשובה, כל התירוצים בדוחק הם יכולים לומר: אומר שזה חבל להתגרש עכשיו, תעבוד שנתיים. אוקיי, ווטאבר, את כל הסוגים האלה של דברים הם שומעים. אבל שאתה תבוא ותגיד: זה מאוד חמוד שאתה סובל, שאתה אומר שאתה סובל, אני אומר לך שאתה לא סובל באמת.

תלמיד: obnoxious, שידוך טוב.

מרצה: בדיוק, זה obnoxious, נכון? כן, נו. לא מנצח. זה obnoxious, נכון? כן. ומה עוד זה? ומה זה אומר בעצם, למה זה obnoxious? כי אני יודע. בוא נגיד אני יודע, אני לא יודע. אני יודע כן.

תלמיד: אתה גורם לו להרגיש ואתה לא מאמת אותו.

מרצה: אני לא מאמת אותו, לא רק שאני לא מאמת אותו, אני מתבונן בו, לתוך פניו. אני אומר לו: אתה טיפש ואתה טועה. איך נכנס אימות? מאז מתי אימות אדם הפך למצווה? אנשים טועים כל הזמן, אני טועה כל הזמן, תאמת אותי כל היום?

מה נכנס אימות, אימות עם חיזוק. עם ילדים קטנים אפשר לגרום לאדם להרגיש טוב זה דבר יפה, אבל עכשיו מדברים על שאלה רצינית, שאלה על כל חייו, להתגרש מאשתו או לא. מה נכנס אימות?

הוא טועה, הוא משכנע את עצמו נבוך שהוא סובל. יכול להיות שאני יכול להבהיר לו את זה, יכול להיות שאני לא יכול, אבל אפילו אם לא, אני חושב שאפילו כשהוא ילך לשכנע את עצמו כל החיים שהוא סובל זה עדיין, יהיו לו חיים טובים יותר כך מאשר כשהוא מתגרש, כך אני חושב. בוא נגיד, let’s again take the case out of the question, בכל מקרה יש דברים שצריך לדעת, אבל אני מתכוון שאפשרי דבר כזה.

מקרה המבחן הדתי

מרצה: האם אפשרי דבר כזה?

תלמיד: אתה אומר דבר כזה, כשאדם בא לך לומר, בוא נגיד מתקשר אליך ואומר צריך להיות יהודי. אדם יבוא לך לומר: תקשיב לי, אני לא רוצה, אני לא יכול לחיות כמו יהודי דתי, אני רוצה להיות גוי, אני רוצה לאכול חזיר, לאכול פיצה, ווטאבר, ואני יודע שיש לי עכשיו אדם שילך לפרנס אותי, הוא ילך לאמץ אותי, אני יודע שאני אהיה עכשיו גוי בג׳ורג׳יה, and you believe this is the ultimate truth שצריך להיות יהודי, אתה לא יכול לחיות שנמצאים בשיעורים של קראק, אומר לו: תקשיב לי, לא, הישאר כאן, כי זה יותר טוב לך. מה זאת אומרת זה יותר טוב, הוא יכול להיות שהוא נהיה חולה, לא זה יותר טוב. You could believe that something is better, even if the person doesn’t feel that it’s better.

מרצה: בסדר, when you say religion, דת זה קלף ג׳וקר, ועל זה אסור לדבר על זה, כי לאנשים אין—

תלמיד: אבל זה לא אומר טוב באמת, זה לא אומר טוב באמת.

מרצה: אני לא יודע מה אנשים מתכוונים לא ומתכוונים כן, טוב באמת. אני מדבר על העולם, אוקיי? לא רק עולם הבא, עולם הבא זה לך תדע. מדבר על דעות.

תראה, אני מכיר אנשים, למדתי מספיק אנשים, אני יודע שאני מבין במצב שלך, זה טוב לך להישאר נשוי. שאתה לא יודע מזה, זה לא, תלמד את עצמך, אל תלמד את עצמך, יש לך את העצה for a new. אתה שואל אותי את עצתי, נכון? אם אתה בא אלי, אם אתה לא בא אלי, אתה יודע בעצמך, לא שואל את עצמך, נכון? למה אתה בא אלי? נו, אני אומר לך את דעתי. אתה לא חייב לציית, אני לא יכול לכפות עליך, אין לי, אני לא מנהל את מערכת הכרטיסים וכלום, אני לא יכול לכפות עליך. אני יכול לומר לך כך אני חושב. האם אני חושב מן האחרונים, אבל בכלל לחשוב שצריך לומר דבר כזה, אמת? It’s crazy, right?

תלמיד: כן, זה משוגע.

מרצה: זה משוגע, ברור שהדבר היחידי שנובע מהאמונה שיש דבר כזה כמו משהו שטוב לאדם.

תלמיד: העובדה שאתה יודע את זה, זו החוצפה מזה.

מרצה: זו חוצפה שאני יודע? מה אני אעשה שאני יודע את זה? כמו שאמרתי פעם לשני, “יצחק, אתה מנצח בכל הוויכוחים.” נו מה אני אעשה שאני צודק? אני אפסיק להיות צודק? מה אני, אני לא אשם. זה כלום, הייתי… I would be more happy to be wrong. אה לצערי אני צודק, זה לא קשור אלי. מה אני נכנס כאן לתמונה?

המשל של משקפי האינפרא-אדום

מרצה: אני רואה את המציאות, כן? תדמיין שאני יכול אותך I’ll be shy for a second. תדמיין שיש לי משקפיים מיוחדים, יש לי AI, אני לא יודע מה זה נקרא, כאן מדברים… משקפי אינפרא-אדום, ואני רואה מ… מסביב לעיקול שבאה רכבת, ירדה רכבת מהפסים, היא הולכת להיכנס בדיוק איפה שאתה עומד. ואתה באמצע שיחה ממש טעימה. ואני לוקח אותך, אני נותן לך מכה כזו, אתה הולך לבית חולים מהמכה, כי לא הייתה לי דרך אחרת. אני נותן לך מכה כזו, אני זורק אותך החוצה. והרכבת לא באה בסוף, אבל היא יכלה לבוא. אבל אני הייתי צודק, על סיכון כזה באמת היה צריך לעשות את זה.

אבל זה… אני היחיד שראיתי את זה, יש לי את המשקפיים, אף אחד לא ראה את זה. הייתי צודק לעשות את זה, או לא?

תלמיד: כן, אבל אין לך משקפיים.

מרצה: רגע, אז אתה מסכים שיש דבר כזה?

תלמיד: כן, בגשמיות, כן, זה יכול להיות.

מרצה: רגע, יש דבר כזה כשאדם רואה דבר, אף אחד אחר לא רואה את זה, השני בטוח לא יכול לראות את זה, ויש לי זכות להכות את השני בגלל זה, לטובתו, לא לטובתו, לא כי אני יותר חכם. מסכים?

זה לא אבנאקשס, אם אני לא אעשה את זה, אגב, דבר כזה רוב… כל כך הרבה אנשים לא יעשו את זה, כי הם לא יוכלו להצדיק את עצמם, המשקפיים אחר כך נשרפו, אין יותר לקבל את המשקפיים, אין לי דרך להביא ראיה, משאירים את השני לעמוד. זה נקרא כובש נבואתו, זה חייב מיתה.

המקבילה לנביא

מרצה: מה זה נביא? נביא זה אחד שרואה ברור איך הרכבת באה. אגב זה לא חייב לבוא, אפשר לעשות תשובה וזה לא יבוא. אבל הוא רואה ברור איך זה בא. אף אחד אחר לא רואה את זה, הוא נביא, הוא רואה יותר טוב, ומה הוא חושב? משוגע אני צריך להיות? ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד, כן, אבל ירמיהו הנביא אמר, אתה תעבור ניסיון על הלאו הזה. ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו. למה אני צריך עוד את כל הצרה? והקב״ה הכריח אותו, ויהי בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי, אני לא יכול לעצור, אין לי ברירה.

אבל ירמיהו היה בטוח שמצדו הוא עוצר, משוגע. למה הוא צריך לומר את זה? לא בשבילו, לא כי הוא רותח, כי השני צריך לשמוע את זה, נכון?

העיקרון הפילוסופי: סובייקטיביזם מול אמת אובייקטיבית

הפרדוקס של עזרה לאחרים והצורך באובייקטיבי טוב

הבעיה היסודית: אנחנו לא מאמינים באובייקטיבי טוב

מגיד שיעור: אז למה אנחנו כל כך בטוחים שהאדם הזה משוגע? כי בעצם החלטנו שלכל דבר בחיים יש רק תשובות סובייקטיביות. מה השאלה? מה שאתה שואל, פסח אומר שהסיבה הפילוסופית האמיתית למה אתה אומר את זה היא לא בגלל שאתה חושב שאני לא יודע. אם זה משהו שאפשר לדעת, דווקא אתה יכול אגב להיות בטוח שאני obnoxious. יכול להיות שאני דווקא מסכים בספרא. אבל זו דווקא מידה רעה שיש לי, no problem. זה כבר עניין צדדי.

נגיד שזה דבר שמוסכם אפילו, כל החכמים שלימדו אותך יודעים את זה, לא דווקא אני חידשתי את זה, או גיליתי. אני לא צריך לומר שאני obnoxious, אני יכול להסתמך על כך שהחכמים אומרים כך אפילו אני יותר חכם.

But we’re very used to, basically – אנחנו לא אומרים את זה, אנחנו תמיד מוצאים תירוצים אחרים כדי לא להודות בזה – אבל אנחנו מאוד רגילים לרעיון שאין תשובה אמיתית לשאלה האם אדם צריך להתגרש.

Again, in specific cases, of course, there is a true answer, ולפעמים זה תלוי בדברים קטנים מאוד, שם in something like the general case, אנחנו מאוד – כולנו שוכנעו, אין דבר כזה תירוץ. אם הוא אומר שהוא סובל, משמע הוא סובל. אם הוא אומר שהוא שמח, הוא שמח. מה אני יכול להגיד לו? מי זכאי להגיד לו?

מה זאת אומרת מי זכאי? לאנשים יש obviously זכות לומר שאנשים אחרים טועים, נכון? כשהוא – כשהוא לא לוקח את הכדורים שלו, שמים לו את הכדורים ולא שואלים אותו, נכון? בדרך כלל. אבל כשהוא – כשהוא עושה דבר שהורס את כל חייו, מי אנכי! מה זאת אומרת מי אנכי?

התשובה היא כך לדעתי, כי אנחנו שכנענו את עצמנו באמונה טפלה – זו לא אמונה טפלה, יש סיבות טובות לאמונה הזו, היא בנויה על הרבה קושיות – אמונה שאין דבר כזה objective good, אין דבר כזה מה שהוא באמת טוב לאדם.

לכן הדבר היחיד שיכול להיות טוב הוא, אני יכול לשכנע אותו, אני יכול לתמרן אותו, אני יכול להגיד לו שהוא צריך להרגיש שזה טוב, אני יכול לומר שכדאי שמחר הוא ירגיש – את כל הדברים האלה אני יכול לומר, אבל הוא הוא the last judge, השופט האחרון על מה טוב בשבילו, חייב להיות תחושתו האישית של האדם. לא יכול להיות משהו אחר.

זה מה ש– כן, אתה מאמין כך? חמי, תפסיק להאמין כך. Just stop it, הכל אחר יהיה הגיוני. שמה שאנחנו מאמינים – אני מתכוון למחצית המנין מאיתנו – and that’s really why we’re so uncomfortable with helping other people, and that’s why the only people that help other people are אנשים רעים.

כי הוא דואג יותר כשהוא שומע את עצמו, או שומע שהוא צריך להיות צדיק שעוזר לזולת, או שומע שהוא רותח בתוכו באמת שהוא צריך להוציא את זה, whatever it is. And that’s why we never – we not manage to help any other people. מבין מה אני אומר?

זה הפרדוקס שהתחלתי איתו – אני מדבר משהו על יהודים, זה העניין – אני אומר שהפרדוקס שהתחלתי עמו, שכשאני חושב על עצמי אז אני מפריע לזולת, כשאני חושב על הזולת אני לא עוזר לו. זה בנוי – הפרדוקס קיים – כי הפסקנו להאמין ברעיון שיכול להיות משהו שהוא טוב לזולת, אבל לא שהוא זה שמחליט מה טוב בשבילו, שיש דבר כזה שהוא באמת טוב בשבילו.

התירוץ דרך “Divine Command Theory” – ולמה זה לא עוזר

ולא בגלל שהקב״ה ציווה – that’s another way of stopping to think this. כי זה טוב בשבילו.

תלמיד: לא, אם הקב״ה ציווה, אולי לקב״ה יש איזה דיל, הוא רוצה סתם לרדוף אנשים מסוימים, מי יודע?

מגיד שיעור: לא עוזר לי, נכון? חייב להיות שהאדם ההוא באמת טוב. אז הדרך היחידה להיות אדם טוב, לעזור ליהודי אחר, היא להאמין שיש דבר שהוא באמת טוב.

Otherwise, being a good person collapses into לחנף אנשים אחרים. There’s no other, literally can’t be. People that say: אני לא צריך להאמין ב-objective good, לפחות אני אדם טוב. אתה לא אדם טוב, אתה אדם רע, או שאתה אגואיסט, או שאתה סתם חנפן שמבשל, וזה אומר אצלך חיה, לא עוזר לזולת, הוא עושה שלא יהיה קונפליקט ביניהם, כן?

תלמיד: אבל מה אתה אומר עם הדוגמה הדתית? מישהו שאומר כי הקב״ה – הוא מתכוון ל-objective good.

מגיד שיעור: Not sure.

תלמיד: מה?

מגיד שיעור: I’m not sure, like I think, cause I think that divine command theory is another way of saying that there’s no real good, it’s just whatever God decides. Now there is an objective truth. So it’s objective good, objective truth, זה בלגן, בכנות. כי זה truth, אבל רק תלוי למי. הוא יכול לומר, אז לקב״ה יש איזה דיל שזה טוב בשבילו, שהוא יצלה את עצמו לגיהנום, מה הוא רוצה ממני? וזה היה צודק לדעתי.

ואנחנו לא עוקבים אחרי הקב״ה כי הקב״ה אומר את האמת, אנחנו עוקבים אחרי הקב״ה כי זה טוב בשבילנו.

תלמיד: זה לא אותו דבר?

מגיד שיעור: לא. במובן מסוים זה אותו דבר, זה שונה במובן שאפשר לומר אני צריך לעקוב אחרי הקב״ה כי הוא חזק יותר, אבל אחרת, אני אעשה את זה כך שעדיין יש מה לעשות, וזו הדרך היחידה החוצה. עכשיו רק מה טוב אצלי.

אברהם אבינו – חסד וחכמה הם אותו דבר

עכשיו, תן לי לחזור לאיך הגענו, נכון? עד כאן, עכשיו הכל ברור? זו הסיבה למה אותו אברהם אבינו שהיה טוב – הוא גם היה זה שגילה את הדת. מה דת אומרת לא שהקב״ה צריך ללכת, זה אומר שיש קב״ה. מבין?

מה היה אברהם אבינו? הוא היה טוב, הוא הלך וגמל חסד, הוא גילה שיש דבר שנקרא “טוב”. זה אותו דבר, מבין? אי אפשר לעשות טובה לאדם אחר, אם לא מאמינים שיש דבר שנקרא טובה. And you end up just doing whatever he asks you to do. זה לא טוב. נכון?

To discover that there’s something good, that’s really, the real way to be good to other people is to discover that there’s something that’s called real good. And then once it’s good for me, it’s also good for him. זה אותו דבר, שנינו בני אדם, in some broad sense at least, right?

הטיעון נגד סובייקטיביזם: “מה שאתה אוהב” זה לא טיעון

אתה לא יכול לשאול “מי אמר לך?”, “אולי…”, אתה יודע מה אנשים אומרים? יצחק, אתה הולך ואומר לאנשים את מה שאתה אוהב? עולה בדעתך, למה תעשה מה שאני אוהב? Since when is that a thing? I like to do what I like, but I don’t think that’s a good thing. I don’t think good about that. I like a lot of שטויות גם, אני די בטוח.

זה הדבר היחיד שיכול לחבר שני אנשים. אתה יודע מה אני אומר? אדם אומר, אברהם אבינו גילה שזה טוב ל– אני לא יודע, ללמוד גמרא, בסדר? הוא עשה עירוב תבשילין. הוא אומר, אנשים אומרים, אנשים אומרים את זה, ממש, זה מה שקרה לו. אני הולך להגיד למישהו, גיליתי שהדבר הטוב ביותר הוא לחשוב, להבין. בסדר, זה מה שאתה אוהב. זה לא מחייב אותך כלום. Why is this an argument?

יכול להיות שאני דווקא אוהב את זה, יכול להיות שאני לא אוהב את זה. אני לא מדבר על זה. אני טוען שזה טוב לבני אדם, באשר הם בני אדם. אני בן אדם בדיוק כמו שאתה בן אדם. בוודאי, אני אוהב את זה כי אני בן אדם, ואתה צריך גם לאהוב את זה כי אתה בן אדם. אם אתה עדיין לא יודע, עבור את אותו תהליך שאני עברתי, אני יכול לנסות לגרום לך לעבור אותו. If you see it, you’ll figure it out.

כי אם כל האמונה היא, זו אמונה בסיסית, שהדבר היחיד שטוב לאדם הוא מה שהם אוהבים, כאילו שם זה מתחיל ושם זה נגמר. אז you don’t have any way to talk to another person. בסוף, אתה אומר לי מה אתה אוהב. בסדר, אני אומר לך. נכון?

חכמה עם חסד זה לא סתירה, לא רק שזה לא סתירה, זה אותו דבר.

לא חכמה אומרת אדם צריך לעמוד לבד, והוא יודע את האמת והוא הולך הלאה. וחסד אומר צריך לשמוע מה הזולת חושב.

אין מה הזולת חושב, חסד לא אומר שהזולת צריך לקבל מה שהזולת חושב. חסד אומר שהוא צריך לקבל מה שטוב בשבילו. מה טוב? חכמה טובה. It’s the same thing.

או שהחכמה אומרת מה טוב. Whichever way you want to say it.

ההתנגדות של “יהירות” – וההבדל בין כללות לפרטות

תלמיד: הרבה אנשים, זה quite arrogant, שהוא אומר לך מה טוב בשבילך, כמו תאכל עכשיו ככה, לך עכשיו תעשה את זה, מה הוא יודע? חשבת? אתה לא יודע על מה הוא מדבר. יש אנשים שאומרים לאנשים אחרים דברים, שיש מחלוקת, ובדרך כלל זה אבל לא אדם שחשב, זה quite arrogant, to think they know what somebody else, no? אני יודע?

מגיד שיעור: Okay. I think that in detail, in detail is a big question. ואני לא יודע עד כמה אברהם אבינו מלמד פרטים, אני לא יודע עד כמה you could, I mean you could teach detail to that, אבל זה צריך יותר.

מה זאת אומרת אני אומר? In detail, זאת אומרת שמישהו אומר אתה צריך להתגרש, בוודאי יש אנשים שצריכים להתגרש, at least as long if you’re not a, even if you’re a Catholic, הם מחזיקים שיש אנשים שלא צריכים להתגרש, הם צריכים לבטל את הנישואין למפרע, it’s the same thing למעשה.

ו, ו, ואיך זה נקרא? So אז זה מאוד יומרני כי זה מאוד קשה לדעת את כל ה– זאת אומרת הוו מתונים בדין, זו המשנה הראשונה בפרקי אבות, צריך להיות מתון בדין. זה מאוד קשה לאדם, אפילו הקב״ה צריך לעשות וירד ה׳ לראות, כן? It’s very hard to know the specifics, זאת אומרת ירידה, לרדת, לרדת מהכלליות לפרטים, לומר: “אתה צריך עכשיו ללמוד מסכת בבא בתרא”, for that you have to know a lot of detail, וזה אפילו לאלוקים קשה לדעת כל כך הרבה פרטים, כי אלוקים אוהב לדעת את הכלליות כידוע. כן.

תלמיד: הא?

מגיד שיעור: כביכול.

ההערה התיאולוגית הצדדית: “וירד ה׳” ופירוש הרמב״ם

מה תפקידו של הקב״ה? תפקידו של הקב״ה הוא לחשוב על כל העולם, לחשוב על דבר אחד זה מאוד קשה לו. הוא יכול, אבל זה מאוד קשה לו. זה משל שזה קשה. זה אינו לפי כבודו, זאת אומרת זה להיכנס ולהצטרך לחשב ביליון פרטים. על זה כתוב וירד ה׳, זה פירוש הרמב״ם. וירד ה׳ ב, בסדום, ולפני כן ב, א, what is it called, אצל דור הפלגה, וכו׳.

תלמיד: לא.

מגיד שיעור: לא. זה חידוש גדול. יכול להיות כך, זה אז תמיד ירידה, אין הבדל. אבל אני רוצה להוציא, אפרט aside for the theology, כן? That’s something that is very hard, even God, even for God it’s hard, ופשט מונח שקל וחומר לאדם זה קשה. כן? כי אתה צריך לדעת הכל שעבר בחיי האדם הזה עד עכשיו, כדי שיהיה פסק הלכה למעשה על זה, ברמה הזו של פרט.

אבל באופן כללי, אם מישהו אומר דרשות כלליות, אברהם אבינו לא אמר דרשות מפורטות, maybe in some he did some, אני לא יודע. אבל באופן כללי, אם אתה אומר לאדם שזה באופן כללי טוב, that’s something that’s, that’s very different.

התחלה של נקודה חדשה: חסד לעומת רחמים

אני יכול לדבר על זה, to this שאלת התוספתא, האם יש דבר כזה, האם יש משהו טוב שהוא, שהוא נוגע לכך שהאדם אוהב את זה, או לא? יש, אני שואל ישירות, ישירות פשוט מה אתם אומרים, אני שואל: האם יש משהו טוב שהזולת אוהב את זה?

תלמיד: אני רוצה לילד שאוהב את זה.

מגיד שיעור: כן, אני לא יכול ללכת. האם יש משהו טוב שהוא, שיש לו איזו שייכות ל, אם האנשים אוהבים את זה, זה אומר טוב? אני מתכוון לאיזו שייכות לטוב.

I think, no, I don’t think there’s, כל, I don’t think there’s anything that becomes good because of that. I think, and this has, we have to talk about this, זה יהיה כל מה שאני אומר הוא, איך אני מגיע לשיעור שלי, אני רק אומר את זה, אני אומר את זה מצד אחר. אני חושב שיש דבר שנקרא רחמים. בסדר? אותו, חסד ורחמים are not the same thing. רחמים אומר שיש לי רחמים יש לי רחמנות עליו. עכשיו, רחמנות is a not nice way of helping people. ורחמנות הוא sympathetic. Whatever you, I don’t know the English.

תלמיד: כן.

מגיד שיעור: רחמנות זאת אומרת שאתה כזה רחמנות, אני הולך לעזור לך, כן?

עכשיו, רחמנות הוא, what comes out of רחמנות is that you have to, and this is true, in other words, the there’s still a certain, I don’t know if we want to call it presumptuousness, I don’t, I’m thinking in this, in this category, that I still, there’s

חסד ורחמנות: ההבדל בין עזרה אמיתית למניפולציה

רחמנות כדרך מוגבלת של עזרה

מגיד שיעור:

אבל רחמנות היא דרך לא יפה של עזרה לאנשים. מה אם אתה, אני לא יודע אם יש, כן, רחמנות זאת אומרת שאתה כזה רחמנות אני הולך לעזור לך, כן?

עכשיו, רחמנות הוא, מה שיוצא מרחמנות הוא שאתה חייב, וזה נכון. במילים אחרות, עדיין יש אמת מסוימת, אני לא יודע אם אתה רוצה לקרוא לזה יהירות, אני לא חושב בזה בקטגוריה הזו. עדיין יש אמת שאומרים “וירד ה׳”, יש עדיין דבר “וירד ה׳ בבניו” שאומרים “מידת רחמים”, כן?

יש עדיין דבר כזה ש, מה שאומר שכדי לדבר איתך אני צריך לדבר לפי מה שאתה חושב שאתה רוצה. אני לא יכול להתחיל מאיפה שאני נמצא, או רוב הזמן, או רוב הזמן.

אתה יכול לקרוא לזה טקטיקה. אני חושב שזה יותר מטקטיקה. טקטיקה נשמע רע, טקטיקה נשמע כאילו זו טקטיקה, “רחמנא ליבא בעי”, מה זה אומר?

נכון. אבל, אבל זה חייב להיות במילים אחרות, זה עושה את זה אמת במובן מסוים. במילים אחרות, זה עושה את זה משהו שחייב להילקח בחשבון באופן ממשי.

ס׳הייסט איך קען נישט אלעמאל גיין זאגן

זאת אומרת, אני לא יכול תמיד ללכת ולומר: אתה יודע, הקב״ה בא אל אברהם, אל אדם הראשון לדבר “איכה”, נכון? אבל אני יודע בכל מקרה, צריך לדבר לפי שאתה חושב שאני לא יודע, אני יכול לדבר איתך לפי מה שאתה יודע, מבין?

נו, הוא שואל אותך באמת שאלה. הוא לא משקר. הוא מדבר באמת כאילו בפרספקטיבה שבה הוא לא יודע, נכון? ולפי מה שהולך אדם הוא הולך לומר לו, הוא יוכל לומר בכל מקרה את זה. כן?

הבעיה עם קפיצת מדרגות

המרצה:

אז, ואותו דבר הוא כשהם מדברים על “apparent good” [טוב לכאורה]. דברים שהם רק לפי האדם להיות טוב וזה לא טוב אמיתי. כשהקב״ה עצמו, כשהוא אומר מצוות לבני אדם הוא אומר לכך שכר ועונש, כן?

הקב״ה אומר: תהיה אדם טוב אני אתן לך סוכריה. עכשיו, סוכריות הן לא באמת טובות. להיות אדם טוב זה באמת טוב. אז זה באמת הפוך, לא הגיוני.

אבל אתה יכול לקרוא לזה טקטיקה, מה שנקרא “מתוך שלא לשמה” וכל השיחה. אבל יש פה פירוש, כשאתה אומר טקטיקה נראה שאתה לא לוקח בחשבון שאני מדבר באמת אליך ככה, כמו שמה שאתה חושב שהוא טוב הוא טוב. מבין משהו פה?

והרחמנות, רק כדי להיות ברור, רחמנות שלוקחים מהפרספקטיבה שלך יש, אני לא יודע אם היית קורא לזה רע, אני חושב שזה משהו שלא עובד, אולי. אולי יש משהו, אולי זה רע במובן מסוים.

יש משהו לא בסדר עם קפיצת מדרגות? יש משהו לא בסדר עם זה? זה דבר מאוד קשה. יש משהו לא בסדר לדבר לאדם, לעשות לו רע לפי מה שהוא חושב שזה רע? מבין מה אני אומר?

יש משהו לא בסדר בזה.

לא כי זה באמת רע, אלא כי אם הוא חושב שזה רע, וכי הוא לא יכול לדבר למישהו מ-20 רמות רחוק מאיפה שהוא נמצא.

מאחת או שתיים אפשר לנסות, אבל לא מ-20.

שכר ועונש: שניהם כפייה

המרצה:

כמובן, אנחנו לא עושים בדרך כלל את זה. אנחנו מנסים באמת לשכנע אותך. אנחנו מנסים לשחד אותך קודם, נכון? לפני הכפייה משחדים אותו, כן?

לא מתחילים עם מכות. זה גם סוג של כפייה, מהפרספקטיבה של מה שזה באמת, זה כפייה, כי הוא לא עושה, הוא לא עושה את זה בשביל מה שזה באמת, נכון?

בכל מקרה אני, רק כדי להיות ברור, כן? אני רוצה רק שיבינו משהו. מדברים על, הם מדברים עכשיו על שכר ועונש, כן?

שכר, נכון? מאוד חשוב. דיברתי על זה ביום שישי בשיעור שלי בבתי גורן, אתה לא כאן לשיעור ביום שישי. זו דרך שלי לעשות עונש, זה לא עוזר.

אנשים חושבים שבעולם של היום אומרים ככה: יש עם טוב, ויש עם רע, כן? בזמנים הישנים היו הולכים ודורשים ומאיימים בגיהנום, זו לא דרך טובה. בזמנים של היום אומרים סוכריות, ואומרים אהבה, אפשר לקבל, מה שלא יהיה, קבלה, אימות, וזו הדרך היפה.

יש לי חדשות בשבילך, שניהם כפייה.

שני הדברים האלה הם כפייה, נכון? מבין מה אני אומר?

כשאומרים שכר ועונש, והזוהר אומר, והרמב״ם אומר ששכר ועונש הוא לילדים קטנים, ולנשים, ולנו, כן? הוא לא אומר רק שהעונש הוא לילדים הקטנים, אלא גם השכר.

אין שום הבדל.

כי שכר ועונש שניהם אומרים כשאני צריך לענוש אותך, כן? צריך לענוש תינוק על לא לגעת בכיריים, על לא ללכת לרחוב, נכון?

או צריך להבטיח לו סוכריה על לא ללכת לרחוב, או לתת סוכריה. נכון?

זה אומר תמיד שאני לא אומר לך את הטעם האמיתי. נכון? אתה לא מבין שאתה לא עושה את זה בשביל מה שזה. אתה לא רוצה באמת. לא רוצה לעשות. הילד רוצה כן לרדת לרחוב. אבל הוא רוצה עוד יותר סוכריה או, משהו כזה משהו, ממילא הוא לא הולך לרחוב כי הוא מקבל את הסוכריה. נכון?

אבל הוא עדיין נכפה, נכון? אתה כופה אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה. אתה מניפולירת אותו. או כופה אותו, מניפולירת אותו, אותו דבר.

כפייה פירושה הוא לא עושה משהו שהוא רוצה. הוא עושה, הוא יתגבר על עצמו לעשות משהו שהוא לא רוצה, כי הוא רוצה משהו אחר. נכון?

אין הבדל בין שכר ועונש מבחינת כבוד האדם

המרצה:

אז בכל מקרה אם אתה מבטיח פרס ברמה שלו, במה שהוא חושב שהוא טוב, אתה עדיין כופה אותו. אין שום הבדל בפרסים ובעונשים במובן של לא לכבד את האדם, כמו שאנחנו קוראים לזה בשיחות שלנו: לדבר לאדם, לאדם חופשי, ודעת היא אדם אחר. נכון?

אדם שהוא עצמאי פירושו לדבר אליו, לכבד אותו, אין שום הבדל במובן הזה בין עונשים ופרסים.

שניהם לא מדברים אל האדם באשר הוא בעל דעת. שניהם אומרים: אתה לא מבין מה טוב ומה רע? בוא נשכנע אותך לפי הרמה שלך שזה טוב.

אין בעיה. אנשים אומרים: נראה להם את היופי של יהדות. היופי של יהדות שנותנים קוגל טוב. מה הטעם בזה? זו לא יהדות. אני מתכוון, זה חלק מיהדות. אל תגיד. זה השקר של יהדות, נכון?

היופי חייב להיות שזה איכשהו טוב בפני עצמו, והם יכולים להבין את זה דרך היכולת, דרך מה שלאדם יש איזושהי יכולת להבין בעצמו מה טוב בשבילו.

וכל זמן שהוא לא מבין, אני הולך לתת לו שכר ועונש. עכשיו, יכול להיות שחלק מהשכר הוא, שאומרים לו: אני מרגיש איתך מאוד חזק. מה אכפת לך, מה… זה טוב לו שאני רוצה להרגיש איתו? אני לא יודע. זה טוב כמו שזה טוב לילד לקבל סוכריות. אני חייב לעשות את זה. אבל אני לא יודע אם זה באמת…

זה טוב במובן… אה, שאנחנו צריכים להגיע למשהו אחר? זה טוב במובן שזה מוביל אותך לטוב. אז באמת חלק מזה טוב. אבל לא טוב מצד עצמו. מובן ככה?

נכון?

חזרה ליסוד: אפשר לעזור רק כשיודעים מה טוב אמיתי

המרצה:

אם זה נכון.

זה חוזר לשיחה שלנו.

לאיזו שיחה?

נכון? שאם הייתי כלי רבי, שכשמעבירים משהו זה אחד מאוד חשוב איך קוראים לזה, כן יש… כן יש דבר, נכון ככה.

קודם אמרתי את הפשט האמיתי של לתת קוגל. קודם אמרתי את הפשט האמיתי על פי קבלה, על פי דרך האמת של לתת קוגל. שהקוגל פירושו שהוא למד את השכל ואותו רגש של לתת קוגל.

אבל עכשיו אני אומר שלפעמים נותנים כן קוגל, וזו כן מניפולציה, כאילו זה לא האמת, אבל זה עם הרחמנות, לא עם החסד. נכון?

ואני יכול, אני יכול לקחת את זה הלאה מזה אם אתה רוצה באמת, אבל אני לא יודע אם זה מתאים. אני מתכוון שזה מתאים, אבל זה כבר רחוק מדי. מובן ככה?

שאני אומר שאני רוצה שהראשונים יראו את האמיתי… בוא נגיד מאוד ברור. הדרך איך אפשר לעזור לאדם אחר היא רק אם יודעים מה טוב אמיתי. אם לא, לא יכולים להיות טובים עם אדם אחר.

מי שאומר שיש רק רחמנות, רק לדבר אליך לפי מה שאתה חושב, הוא לא עושה אף פעם שום טובה לאדם אחר, הוא עושה רק טובה לעצמו, או… אני לא יודע אם הביקורת לא לעצמו, הוא לא עושה שום טובה! הוא גורם לזולת להרגיש טוב.

אני לא יכול פה, אני לא יודע אם להשתמש במילה טקטיקה. אז מה ששומעים פה זה ככה: לעשות, כלומר לגרום לאדם לעשות משהו שטוב לזולת, שזה כי זה טוב, זה לא חסד, זה לא תאוות, זה האמת, זה לומר זה בטוח, ושם יכול להיות לא זה.

יכול להיות שיש שתי טקטיקות איך לעשות את זה. טקטיקה אחת היא להיות מאוד טוב לזולת, ושנייה היא כמו חסד, כמו שיש שכר ועונש. בשכר ועונש יש את הטקטיקה, אבל לא ביסוד שהאדם יהיה.

אז מה שהתחילו כל הדברים מההתחלה. אם היינו, התחילו מה שאתה מרגיש כלפי אנשים שאומרים לאחר מה שהם עושים, אם כל מה שהם עושים הוא טקטי, יכול להיות טקטית אחד צועק יותר על אנשים אחרים, אחד משרת יותר אנשים אחרים, אחד מנסה להיות יפה ולהיות טוב עם כל האנשים, זו טקטיקה.

השאלה לאדם שהוא רוצה לשנות את זולתו, הוא רוצה לשנות את זולתו, האם הוא באמת לא, הוא רוצה לעשות לזולת טוב. האם הוא רוצה לעשות לזולת טוב, ועכשיו, הוא רוצה לעשות לזולת טוב, לפעמים הוא הולך ללכת עם, טקטית הוא הולך להיות מאוד יפה בגלל זה, לפעמים הוא הולך להתווכח איתו כל היום, יש חכמות אחרות, טקטיקות.

אבל יסודו של דבר, האדם שלא עושה את זה, זה לא כי הוא עושה טקטיקה אחרת, האדם שלא עושה את זה הוא לא אכפת לו יותר.

ביקורת על “קירוב” בלי יסוד אמיתי

המרצה:

רק כדי להיות ברור זה אותו דבר. יש משהו מאוד מוזר, האנשים שאפשר לקרוא להם עם הטקטיקה היפה, שאתה קורא לזה הטקטיקה היפה, כן? הוא תמיד מקרב את כולם, ויש לו תמיד איזה ענין, איזו מטרה בזה, נכון?

הוא לא מקרב רק בגלל מצוות אהבת חברים, הוא מקרב בשביל איזה סיבה. וזה גם בסוף אפילו כשהוא עושה את זה עם טקטיקה, הרבה פעמים בסוף למה הוא עושה את זה? כי הוא חושב ככה: אין דבר כזה טוב. טוב פירושו כשאדם נהנה, כשהוא חושב שזה טוב, איך הוא מרגיש טוב.

עכשיו, אני חושב שהאדם לא מרגיש עכשיו טוב, אוקיי, תגרום לו להרגיש טוב. ואולי זה עדיין לא מספיק, הקומץ, הפארברענג לא מספיק, הוא צריך להתחיל עם שבת גם, אז הוא ירגיש עוד יותר טוב.

אז הוא הולך לראות שהוא אוהב את זה גם. מבין? אפשר להיות אוהב, תאר לעצמך שהאדם שאתה מקרב לעולם לא היה מתחיל לאהוב לשמור שבת, אולי הוא לא היה עושה את זה. אני באמת לא יודע. אני תוהה.

נראה לי שהאנשים, אני מדבר להיות, אז היה טוב מה שאתה אומר עכשיו, איפה? אדם שאם הוא חושב שהטקטיקה לא תעבוד, הוא לא היה עושה את זה.

חוסר האפשרות לעזור בלי טוב אובייקטיבי

הבעיה המעגלית של “לשפר את חיי האנשים”

המרצה: אם הוא לא, אם הוא לא משתמש בזה רק כטקטיקה, כי הוא באמת… הוא באמת חושב שזה מה שטוב? אז הוא לא, אז הוא לא אדם טוב בכלל, הוא רק מנסה— הוא רק מנסה לאהוב, לאהוב, אני לא יודע למה הוא עושה את זה. הוא עושה את זה בשביל עצמו, אני לא יודע אם בשביל עצמו. והכל נעשה מעגלי. אתה תופס מה אני אומר? אני רק על לשפר את חיי האנשים. מה זה אומר? לגרום להם לחשוב שהחיים שלהם טובים יותר, נכון? בדיוק, אני חושב שהאדם ששומר שבת חושב יותר שהחיים שלהם טובים יותר. אוקיי, יכול להיות. אבל בסוף, זה עדיין מעגלי, נכון? זה עדיין על מה שאנשים חושבים. עדיין, זה עדיין כלום, כלום מאחורי כל העניין. נכון מה שאני אומר? מבין את הבעיה שלי?

אני צריך לדבר על איזה אדם מסוים, שמישהו יבין טוב מה מבקרים. אני עדיין לא יודע בדיוק על מי, אני מרגיש משהו כזה.

עושה-הבעלי-תשובה: ניסוי מחשבתי

המרצה: ואני חושב שהסיבה, זה מה שכזה, יש אמת, תאר לעצמך, אני לא יודע, אתה אף פעם, אנשים לא שואלים את עצמם אף פעם את השאלה, אבל תאר לעצמך שאחרי שהוא הולך, הוא הולך כל שבוע לבוא לפארברענג, אני לא יודע מה, ואחר כך הוא הולך לתפוס שיהדות היא אני לא יודע, הוא יהיה משוכנע איכשהו, ושאר חייו, הוא לא יהיה לו יום טוב בחייו. הוא היה יותר טוב להיות גוי. הוא עדיין עושה את זה? עושה הבעלי תשובה?

איכשהו אני חושב שלא, איכשהו אני מרגיש שרוב האנשים שמקרבים כל מיני אנשים שבורים והם מרגישים, בסוף היום הם מונעים מלהיות טובים, אבל הסיבה שהם מונעים מלהיות טובים היא שהם מרגישים שלמעשה להיות OTD זה מאוד עצוב, מה שלא יהיה, אני לא יודע איך קוראים לזה היום, והיהודים החרדים נראים שמחים, אני לא יודע אם הם באמת שמחים, הם נראים, הם מרגישים, הם משכנעים את עצמם.

אז אני אעשה את זה כמו עכשיו, אי אפשר לומר לאדם, הייתי יכול לומר לו את זה אגב, זה לא היה חדש, לומר לך: בוא הנה, החיים שלך מבולגנים, שים שטריימל תהיה שמח. אבל זה כבר קשה מדי, אז אומרים את זה בעצמו בדרך כל כך מתוקה: אתה לא צריך כיפה, אתה יכול לבוא בלי כיפה אפילו, אתה יכול לבוא בלי כיפה. בסוף הוא יתפוס שזה יותר טעים ללכת עם כיפה מאשר בלי כיפה. אין בעיה, אבל כל העניין בנוי על תאוות עולם הזה. מה שלא יהיה, אתם תופסים מה מתכוונים לומר, כן? אני לא יודע.

מבחן ה״נחמדות”: אם מאמינים בטוב אובייקטיבי, לפעמים היו מדברים בחומרה

המרצה: כי אני סוג של חושב, זה מה שאני חושב, אני סוג של חושב שאם היית באמת מאמין שזה טוב, אף על פי כן לפעמים היית אומר את זה בצורה לא נחמדה. אולי זה רק ההטיה הרעה שלי מדברת. מובן ככה? למה הצדיק שהוא הכל עוסק בקירוב, למה, הוא סבור שהמטרה הסופית של זה היא להיות טוב אמיתי, נכון? אין אדם שאפשר לדבר אליו, איך אומרים דברים קשים כגידים? אף פעם לא קרה?

תלמיד: אה, אתה יודע, זה כולם, שמעת פעם את התורה: יש כל מיני אנשים, כל אחד הוא אינדיבידואל, אי אפשר להשוות.

המרצה: אוקיי, אף פעם לא היה אינדיבידואל אחד מטורף שאוהב שמכים אותו? שהוא עובד יותר טוב? אף פעם לא קרה? אין כאלה אינדיבידואלים, יש משהו אחד שכולם אותו דבר. אולי כן, אני לא יודע, אני לא יודע על מי אני מדבר, בסדר. אני חושב בדיוק שיש הרבה אינדיבידואלים שאוהבים שמכים אותם. לא מכים אותם, אני לא מתכוון לזה. מוכיחים אותם.

תלמיד: זה דבר מטורף שבדרך כלל, בדרך כלל ברמה מאוד פשוטה, רוב האנשים שאומרים לאנשים אחרים בדרך חמורה, בדרך החמורה דברים, הם בדרך כלל רעים לעצמם, ורוב האנשים שאומרים בדרך טובה לאנשים דברים לאחר, הם גם רעים כשהם מגיעים לעצמם. זה רוב האנשים. יש יחידים שבחיים שלווה יש אבל הם צועקים על אנשים משהו, אבל בדרך כלל זה ככה, בדרך כלל זה ככה, זו עובדה פשוטה, אני לא יודע למה.

שרוב האנשים שהם הטובים, לא אנשים טובים, אנשים שהם מאוד נחמדים, איכשהו זה דבר מצחיק, אדם מבלה את כל חייו להיות נחמד ואני מתכוון באמת, אני מתכוון לגדולי בעלי חסד, אנשים שעושים כל היום בהצלה. אבל כשמגיע משהו שנוגע להם או משהו הם משוגעים, הם יכולים להרוג אדם בבית. זה מראה שיש משהו, משהו לא בסדר.

דער עכטער תירוץ צום פּאַראַדאָקס: ליבעראַליזם און די נויטווענדיגקייט פון אַן אָביעקטיוו גוט

דער עיקר תירוץ: מיר ווייסן נישט וואָס “גוט” מיינט באמת

מגיד שיעור:

דער אמת איז מ׳ווייסט נישט וואָס מ׳זאָגט, וואָס אמת איז. לשון פּשוט איז מ׳ווייסט נישט וואָס גוט איז. אָבער אונז ווייסט, אונז ווייסט אַז יעדע מאָל ס׳איז שווער, אַפילו צו זאָגן אַ מענטש אַז איך דאַרף אים אָפּהאַלטן פון טון אַ זאַך יעצט ווייל שפּעטער גייט עס נישט גוט זיין, למשל, ווייל צום סוף גייט דאָס גוט זיין, איז אויך זייער שווער פאַר אונז.

לזאָגן פאַר אַ מענטש אַן אומבאַקוועמע אמת, איך ווייס וואָס. מענטשן ווילן זיין זייער שיין, ווייסט. אודאי איז שווער אַז אַפילו זאָגסט עפּעס אָביעקטיוו אמת. אָביעקטיוו אמת איז נאָר ווייטער אַוועק אויף דער ליניע, הא.

אָפּשווייפונג: מענטשן האָבן מורא פון ריסקירן

יאָ יאָ, עס קען זיין, ווייל מיר האָבן אויך נישט מוט. מענטשן האָבן מורא פון נעמען ריסקירן. ביי זיי איז דער גרעסטער פּחד: וואָס אויב איך בין נישט גערעכט?

אָקיי, איך בין נישט גערעכט, וואָס איז מיט רעדן אין גמרא אין לימודים און פּסוקים? ביי זיי איז נעמט די ריסקירן, אַמאָל דאַרף מען טון זאַכן, אַ מענטש קען נישט, אַ מענטש אַנטלויפט ריסקירן אַ גאַנץ לעבן.

דאָס איז אַ גאַנצע אַנדערע דרשה וואָס איך האָב, כאילו איך נעם ריסקירן אין אַלץ, וואָטעווער.

צוריק צום עיקר: די שפּראַך פון “גוט פאַר דיר” פעלט אונז

אָבער איך זאָג יעצט די זאַך, איך זאָג אַז דער תירוץ, דער עכטער תירוץ צו מיין פּאַראַדאָקס וואָס איך האָב אָנגעהויבן דעם שיעור מיט, אַז מ׳קען נישט העלפן יענעם אין אַ וועג וואָס טוט אים ווייַ, טוט אים ווייַ פאַר דערווייליג אָדער וואָטעווער, איז באַזירט אויף דעם זאַך אַז מיר האָבן נישט טאַקע אַ גוטע געדאַנק וואָס עס וואָלט געמיינט אַז עפּעס איז טאַקע גוט פאַרן מענטש.

נאָר צו זיין קלאָר, גוט פאַרן מענטש, נישט גוט פאַרן אייבערשטן. גוט פאַרן אייבערשטן זאָל דער אייבערשטער נעמען קעיר. גוט פאַר אים, אָבער ער ווייסט נישט דערפון.

מיר האָבן נישט אַפילו די שפּראַך צו זאָגן “גוט פאַר דיר” וואָס איבערזעצט זיך נישט אין “גוט וואָס איך פיל עס איז גוט”, דו כאַפּסט? מענטשן מיינען אויב דו זאָגסט ס׳איז גוט פאַר דיר מיינט ס׳פילט גוט.

ס׳פילט נישט גוט, אָבער ס׳איז גוט ענדערש, ס׳איז אַפילו בעסער ווי פילן גוט. פילן גוט איז נאָר איינס פון די סימנים אַז עפּעס איז כאילו גוט, אַ סאַך מאָל איז נישט דאָ דער סימן, אַרבעט נישט.

ביישפּיל: דער רויכער – און די גרענעצן פון דעם ביישפּיל

דו זאָגסט פאַר אַ רויכער, “רייך נישט”. מיינע זאַכן. דאָס איז ווי אַ ביישפּיל, און ביי דעם וועג, אַפילו דאָס ווי עס איז נישט זיכער עס איז נישט קלאָר פאַר אונז אַז מיר האָבן דאָס קלאָר, כלומר, מ׳איז דן פאַרוואָס מ׳מעג דאָס מ׳קען דאָס זאָגן.

מאָדערנע מענטשן זאָגן עס נישט, ביי דעם וועג. די פּראָבלעם פאַרוואָס מ׳שרייבט עס אַרויף אויף די אויף די פּעקלעך מיט סיגאַרעטס, די גאַווערמענט, איך ווייס נישט וואָס זייער חשבון איז.

ער האָט דאָס ליב, וואָס וויל איך טון? “וועסט אָבער גלייך שטאַרבן. אַזוי ווילסטו נישט עכט שטאַרבן, אָדער זיי ווילן צו שטאַרבן?”

“אָה, דו ווילסט נישט טאַקע צו שטאַרבן? אָקיי, אַזוי ס׳טאַקע אַ סתירה.”

אָבער לאָמיר זאָגן ער וויל יאָ? קענסט אים גאָרנישט זאָגן, ריכטיק?

קיצור, דאָס איז די נקודה וואָס מ׳דאַרף טראַכטן.

די הויפּט-מסקנא: ליבעראַליזם מאַכט דיך אַ שלעכטערער מענטש

אַזוי עס ווייזט זיך אויס, זייער אינטערעסאַנט, מענטשן זאָגן אָפט אַז ליבעראַליזם, מיט אַנדערע ווערטער, פּלוראַליזם, גלייבן אַז ס׳איז נישטאָ קיין אָביעקטיווע אמת, העלפט צו כאָטש זיין אַ גוטער מענטש.

איך זאָג פאַרקערט: עס מאַכט דיך אַ ערגערער מענטש.

דער איינציגער וועג צו טאַקע זיין אַ גוטער מענטש, אין דעם זין פון ניהול החיים איז צו העלפן, איז צו האָבן אַן אָביעקטיוו, אָביעקטיוו גוט.

אָביעקטיווע אמת איז גאָרנישט, איך האָב נישט ליב דאָס ווערטל. ווי אמת׳דיג גוט, וואָס איז טאַקע גוט, אין קעגנזאַץ צו וואָס דערשיינט צו זיין גוט.

און דעמאָלט קען מען עכט העלפן אַ געזעלשאַפט פאָראויס און נישט, יאָ? נישט ווייל איך וויל האָבן אַ פאָנדאַציע, נישט פאַר קינדער, פּשוט פאָראויס.

—

עד כאן דבריו הקדושים.