סיכום השיעור 📋
סיכום של כל השיעור – ארגומנט-פלוס
—
א. הקדמה וסטיות צדדיות לפני השיעור
⟦סטייה צדדית #1⟧ – “חימום” ומנהגי חסידים
– הכנת קול: חזן או דרשן צריך “לחמם” את קולו לפני שהוא מדבר; כמה רבנים עושים זאת בפומבי.
– הרבי מבאבוב וסרטוני “ג׳עם”: “ג׳עם” מפרסמת סרטונים ערוכים של התוועדויות, שבהם חותכים את כל הרגעים ה״אנושיים” (שיעול, יציאה, שתיית לחיים). חסידים “אמיתיים” סבורים שצריך לראות את הרבי בשלמותו – עם כל ה״שיעולים” – כי הכל בכוונה, “על פי קבלה”; אסור “לייפות” את הרבי. לכן הם צופים ב״רבי-דרייב” (סרטונים מלאים, לא ערוכים).
– מנהג הרבי מוויז׳ניץ עם “נשמת”: הסבא היה יוצא לבית הכסא באמצע פסוקי דזמרה; כשחזר היה מצטרף ב״נשמת”, וזה נעשה מנהג. הלימוד: חסיד מקושר לרבי בכל המצבים – גם כשהרבי הולך לבית הכסא (לא כמו פרעה, שהתחבא).
הערה טכנית
השיעור אתמול לא הוקלט, לכן צריך לחזור על החידושים מאז. נעשה הקלטת “גיבוי”.
—
ב. החקירה המרכזית: תענוג ↔ צער – האם זה סולם אחד?
1. ההקשר
אנחנו עדיין באמצע הנושא של בעל תאווה (שיעורים קודמים). בעל תאווה = מי שטבוע בתענוגי הגוף (חוש המישוש). לא-בעל-תאווה (פרוש / זהיר) = מי שלא מתלהב מהנאות גשמיות. ההיפך של תענוג הוא בפשטות צער.
שאלה: האם יש “נקודת אפס” נייטרלית – לא תענוג, לא צער? והאם מי שמרגיש פחות תענוג (פרוש), מרגיש גם פחות צער?
2. ראיה מהלכה – עינוי יום כיפור
יש חקירה ידועה בפוסקים: האם “עינוי” פירושו צער אקטיבי, או רק מניעת עונג (הסרת הנאה)? ברחיצה כתוב “רחיצה של תענוג” – כלומר: להתרחץ רק כדי לא לסבול מותר. באכילה אולי אחרת. יש שהתענו (עמדו על רגל אחת) – אבל בפשטות עינוי לא פירושו צער אקטיבי.
3. מעשיות של צדיקים
– מעשיות של צדיקים שלא הרגישו טעם באוכל – זה ידוע.
– פחות ידוע: מעשיות של צדיקים שלא הרגישו כאב פיזי (מחמת דבקות). אבל מדרגת דבקות היא רמה אחרת; השאלה היא על הרגיל שאינו בעל תאווה.
⟦סטייה צדדית #2⟧ – הרדמה אצל רופא השיניים
מעשה אישי על טיפול שורש ללא הרדמה – “כואב קצת, אבל לא משוגע.”
4. נפקא מינה הלכתית: רפואה בשבת
אסור ליטול רפואה בשבת אלא אם כן “נפל למשכב” (חולה שאין בו סכנה). שאלה: אם לצדיק יש כאב ראש אבל זה לא מפריע לו (כי הוא פחות רגיש לצער) – האם מותר לו ליטול טיילנול בשבת? האם הוא “נפל למשכב” או לא? שיטת חבר: “אם הייתי לוקח תרופה, הייתי גם הולך למיטה” – הוא סבור שאין צורך ללכת למיטה, לכן אינו לוקח.
5. הצד ההפוך של החקירה
אם בעל תאווה מרגיש יותר תענוג – האם הוא מרגיש גם יותר צער? או: האם רגישות לתענוג ורגישות לצער הם שני סולמות נפרדים שלא בהכרח הולכים יחד?
6. מושג חדש: “איסטניס”
איסטניס = מי שרגיש יתר על המידה / עדין / לא יכול לסבול דברים מסוימים. זה “קצת אותו דבר” – איסטניס באוכל (יכול לאכול רק בתנאים מסוימים) לעומת אדם עדין שכל גסות מפריעה לו.
—
ג. הקדמה יסודית: שתי רמות של פרישות
רמה 1 – פרישות של תלמיד חכם / “נפשו חשקה בתורה”
האדם שכל כך שקוע בתורה/חכמה, עד שבעצם לא היה רוצה כלל לאכול, לשתות, להתחתן – הוא רוצה להיות נשמה בלי גוף (כמו ר׳ שמעון בר יוחאי). הוא עושה דברים גשמיים רק באין ברירה, כי הגוף דורש זאת. זה לא הנושא של השיעור הזה.
רמה 2 – פרישות של אדם רגיל (שמונה פרקים)
האדם צריך כן לרצות לאכול, לשתות, ליהנות – אבל במידה הראויה, לא יותר מדי. הוא לא צריך להיות זולל, אבל הוא צריך כן להיות בעל תאווה – באופן הראוי. זה הנושא של השיעור הזה.
תירוץ על הסתירה המפורסמת ברמב״ם
– שמונה פרקים, פרק ד׳: אסור לעשות סיגופים, צריך לחיות “דרך הממוצע.”
– הלכות דעות, מורה נבוכים, פירוש המשנה (בעניין עריות): הרמב״ם מדבר בחריפות נגד עניינים גשמיים – יש לנסות כמה שפחות.
התירוץ (שכל המפרשים לומדים כך): שמונה פרקים מדבר על אדם רגיל – עבורו דרך הממוצע נכונה. המקומות האחרים מדברים על תלמיד חכם / נפשו חשקה בתורה – עבורו כל גשמיות היא סתירה ללימודו.
דוגמה: הרמבן אומר בפירוש שמי ש״חשקה נפשו בתורה” יכול לדחות אפילו פריה ורביה (כמו בן עזאי).
נקודה לוגית
לא יתכן שהתורה אומרת שחייבים להתחתן וחייבים לאכול דברים כשרים, אבל אסור לרצות זאת – שיעשו זאת “בכפייה.” עבור הרמה הגבוהה זה נכון, אבל עבור הרמה הפשוטה – לא.
—
ד. “איסטניס” ורגישות – דוגמאות מעשיות
⟦סטייה צדדית #3⟧ – יהודים חסידיים ונוחות
– יש שלא עושים עניין כשהמזגן לא עובד – הם ממשיכים לנסוע.
– אחרים, יהודים חסידיים גדולים, תמיד מוודאים שהכל יהיה תקין.
– קושיה: האם הם “יוצאים מכלים” כשמשהו חסר? זו בעיה רק כשלא יכולים לתפקד.
⟦סטייה צדדית #4⟧ – קור בבית הכנסת
אדם שלא סובל קור בבית הכנסת – האם הוא צועק על הגבאי? מאבד את כוונתו? הצעקה היא מידה אחרת (אולי כעס/קפדנות), לא הנושא של פרישות.
חילוק בין מידות שונות – רמב״ם מול חסידות
– רמב״ם: יש רשימה של תשע מידות – כל נושא יש לו מידה משלו.
– חסידות: בעיקרון רק שתיים – אהבה ויראה (עם נצח וכו׳).
– פרישות היא ספציפית המידה שמטפלת ביחס של אדם לתענוגי גופו – לא מידות אחרות כמו סבלנות, מעביר על מידותיו, וכו׳.
—
ה. האם “להצטער” (לסבול מצער) הוא גם אימון בפרישות?
1. השאלה
ידוע שמידות מתקבלות דרך הרגל (אימון). לפרישות יש הזדמנויות רבות מאוד לאמן (כל פעם שאוכלים קוגל אפשר לבחור פחות/יותר). לכן העבירה על פרישות היא “החמורה והבולטת ביותר.” שאלה חדשה: האם “להצטער” (לסבול מכאב/צער) הוא גם סוג של אימון בפרישות?
2. גלגול שלג וסיגופים אחרים
אנשים אכן עשו גלגול שלג, דקרו את עצמם, וכו׳ – אבל מסיבות אחרות (כפרת עוונות, לשבור את הגוף בכלליות), לא ספציפית כאימון נגד תאוות. ההבדל הוא בין השפעה כללית (לשבור את הגוף בכלל) לבין השפעה פרטית (ספציפית נגד תאווה).
3. מסקנה: פרישות לא פירושה לאהוב כאב – אלא לא לאהוב תענוג
פרוש מוגדר בדרך כלל כמי שאוהב פחות תענוג – לא כמי שיכול לסבול יותר כאב. אלו שתי מידות שונות.
⟦סטייה צדדית #5⟧ – משל על הפרה והסוס
פרה שמנידה זבובים בזנבה, סוס שעובד כל היום – כדי להמחיש את ההבדל בין סתם לסבול צער (שאינו בהכרח פרישות) לבין פרישות אמיתית.
—
ו. קבלת יסורים באהבה – מידה נפרדת, לא פרישות
1. רמב״ם על אבות
“מברך על הרעה כשם שמברך על הטובה” – הרמב״ם מסביר זאת ברמה שכלית: מדברים רעים יוצאים טובים, אין להתבלבל. זו מידה טובה, אבל מידה אחרת מפרישות.
2. חובות הלבבות – רשימת הגדרות של פרישות (שער הפרישות פרק ב׳)
חובות הלבבות נותן רשימה ארוכה של הגדרות שונות (“נחלקו החכמים בגדרה”):
1. שיטה אחת: פרישות = הודאה על הטובה וסבל הנסיון (בעיקרון קבלת יסורים + הכרת הטוב) – כמו מברך על הטובה ועל הרעה.
2. השיטה שחובות הלבבות סבור שהיא נכונה: פרישות = מניעת הנפש מתענוג גופני יותר ממה שצריך מצד הטבע – לא קבלת יסורים.
חובות הלבבות חריף יותר מהרמב״ם באידיאל שלו לפרישות (כמעט לא להיות בעולם הזה), אבל הוא מראה שהיו אנשים שסברו שפרישות כוללת קבלת יסורים – והוא לא מסכים עם זה.
3. חובות הלבבות לא מדבר על צער
חובות הלבבות מדבר כמעט בכלל לא על צער בכל ספרו. הוא מדבר רק על מותרות – כמה תענוג אפשר להסיר. אין לו גם סיגופים (לעשות לעצמו צער דווקא). סיגופים הוא רק דבר של חסידי אשכנז. לחובות הלבבות יש כן התבודדות (בדידות), אבל זה לא כדי להתענות – זה יותר הצד החיובי.
4. מסקנה: פרישות ≠ צער
לפרישות אין קשר לסבול צער. ההיפך של בעל תאווה אינו צער. יש אולי מידה אחרת שמטפלת באיך מתמודדים עם צער (לא להישבר מצרה, לא להיות איסטניס), אבל זו לא פרישות.
⟦סטייה צדדית #6⟧ – רבי יהודה הנשיא
רבי היה איסטניס כי גדל בבית רבי, והאמירה “לא נתנסיתי” – עם הערה שיש מחלוקת גדולה במפרשים מה זה אומר.
—
ז. צום וסיגופים לא עוזרים לפרישות
צום לא מאמן על להיות פחות בעל תאווה. אפשר ללכת לבית הכנסת במוצאי יום הכיפורים ולראות שזה לא עזר – האדם רעב כמו כל אחד אחר. צום אולי עושה אדם כמו מלאך באותו יום, אבל כשהוא חוזר לאנושיותו, התאווה נשארת אותו דבר. גם סיגופים – להימנע מאוכל – לא עוזר לנושא של תאווה.
אבל יש מידה אחרת שסיגופים כן עוזרים לה – וזה מביא אותנו לנושא הבא.
—
ח. פשט הרמב״ם על פרשת בשלח – מדבר כאימון לגבורה
1. שאלת הרמב״ם
למה ה׳ לא לקח את היהודים ישר לארץ ישראל?
2. התירוץ
– לעבדים אין אומץ. אין להם עצמאות אנושית, אין להם בעלות על עצמם. הדבר היחיד שהם יכולים לעשות הוא לאכול קצת.
– אנשים שגדלים במדבר/תנאים קשים מקבלים יותר אומץ (מידת הגבורה). הם חייבים לעשות הכל בעצמם: לחפור מים, לדאוג לעצמם. זה עושה אותם גבר עצמו.
– זה הפירוש של “למען ענותך” – ארבעים שנה במדבר שימשו לאמן את היהודים, לחזק אותם.
⟦סטייה צדדית #7⟧ – סתירה בפסוקים
מצד אחד היהודים קיבלו הכל בניסים (מן, באר), מצד שני אומרים שהם התרגלו לקושי. התירוץ: תלוי במבט – פשט מול דרש.
3. אנלוגיה: אימון צבאי
בדיוק כמו שמאמנים חיילים – שולחים אותם למחנה, מלמדים אותם שאין צורך במיטה, אפשר לישון על קרש – כך אדם נעשה חזק ועצמאי יותר. זה מה שהמדבר עשה ליהודים.
—
ט. חידוש: הפירוש של פרשת עקב/האזינו – לא תאווה, אלא אובדן גבורה
1. המעגל של ההיסטוריה
קשה → עובדים קשה → יש כוח ואומץ → נלחמים → יש הצלחה → נעשים נוחים → מאבדים את הכוח → שוב קשה.
⟦סטייה צדדית #8⟧ – אמונה ובטחון
– אמונת חזקיהו המלך: ישנים וה׳ עושה.
– אמונה רגילה: עושים וה׳ עוזר – זו אמונה גדולה יותר, כי לוקחים את הסיכון.
– פסוק יואב (שמואל ב׳ י): “חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו, וה׳ יעשה הטוב בעיניו” – יואב הולך למלחמה, הוא רוצה לנצח, אבל הוא מקבל שהתוצאה בידי ה׳.
2. החידוש המרכזי: “ואכלת ושבעת” – לא תאווה, אלא פחדנות!
– פשט ישן (כפי שלמדו אותו בחדר): נעשים בעלי תאווה, שוכחים את ה׳, נעשים בעלי גאווה – “כחי ועוצם ידי.”
– פשט חדש: הבעיה היא לא תאווה ולא גאווה. האדם נעשה פחדן (coward) – “איש ירא ורך הלבב.” הוא נעשה נוח, הוא שוכח שלפעמים צריך להתאמץ.
ראיה: יותר מוצרים במכולת לא עושים יותר בעלי תאווה – היו בעלי תאווה מסיבות אחרות. הירושלמי אומר שצריך לברך על כל פרי – זה עניין של כפיות טובה, לא תאווה.
3. תיאוריית אבן ח׳לדון – אישור של המעגל
אבן ח׳לדון (ההיסטוריון המוסלמי): אנשים שחיים במדבר/תנאים קשים → נעשים גיבורים חזקים → הם מנצחים את העמים הנוחים → הם עצמם נעשים נוחים → קבוצה חדשה של אנשים קשים משתלטת. דוגמאות: ערבים בתקופת מוחמד, מונגולים, רומאים.
ההבדל המרכזי: הבעיה היא לא רדיפת תענוג, אלא רדיפת נוחות. לא אותו דבר! האדם נעשה ישנוני, אין לו מסירות נפש על שום דבר.
4. יישום על ההיסטוריה היהודית
– דוד המלך, כיבוש ארץ ישראל – הם היו החזקים, כי באו מתנאים קשים.
– חשמונאים: “גיבורים ביד חלשים” – הם היו חלשים בגשמיות אבל חזקים באומץ.
– המעגל ברוחניות גם: כשיהדות קלה, נעשים נוחים → מאבדים אותה → בא דור שקשה → מי נשאר דתי? מי שהוא גיבור. חוזר חלילה.
⟦סטייה צדדית #9⟧ – נוחות מול גבורה
תלמיד מביא קושיה ממלכים גדולים (יוליוס קיסר וכדומה) שחיו בנוחות אבל ידעו להילחם. תשובה: נוחות עצמה אינה רעה – הבעיה היא כשאין את המידה במקום הנצרך, כשלא יכולים להפעיל גבורה כשצריך.
5. צער כאימון לגבורה
“חיי צער תחיה” (משנה אבות) – לא רק מניעת תענוג, אלא להצטער באופן אקטיבי. אנשי שטעטל הם חיילים חזקים יותר מאנשי עיר, כי הם רגילים לתנאים קשים. הנושא של צער – להתגבר על צער – מאמן אדם למידת הגבורה / מידת הבטחון, לא לפרישות.
—
י. ההבדל בין מידת הגבורה (אומץ) למידת הפרישות
1. כלל: כל החסרונות וכל המעלות הולכים יחד
כל החסרונות הולכים יחד וכל המעלות הולכות יחד – אי אפשר לחלק אותם בפועל, רק “למדא שבעיקרא” (בניתוח התיאורטי). במציאות הקיצונית: בעל תאווה לא בהכרח גיבור, כי גבורה דורשת מסירות נפש – מידה אחרת.
⟦סטייה צדדית #10⟧ – קושיה על התניא (פרק כ״ד) לגבי מסירות נפש מול יסורים
– התניא עושה קל וחומר: אם יהודי מוכן למסור נפשו (למות), בוודאי צער קטן יותר (כמו מניעת תענוג) אפשר לסבול.
– קושיה (מבחור בפורום ליובאוויטש): הגמרא אומרת “אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה” – מלקות (יסורים) יכול להיות חמור ממיתה! איך התניא יכול לומר שיסורים תמיד פחות ממיתה?
– תשובה (ר׳ פניאל קורף): התניא לא מדבר על מלקות, אלא על מניעת תענוג (לא לאכול חתיכת פיצה) – זה לא צער אמיתי, אלא ויתור על הנאה.
– תירוץ משלי: יש שתי מידות שונות – במסירות נפש (כמו קידוש השם) מופעל כוח אחר בנפש (אהבה מסותרת). במצב של “גוי מצווה עליך לחלל שבת או למות” – זה “ניצחון קדוש”, מידה אחרת מסתם לוותר על קוגל.
⟦סטייה צדדית #11⟧ – דוגמאות לגיבורים שהם בעלי תאווה
גיבור יכול להיות בעל תאווה (כמו גנרלים צבאיים) – יש לו אומץ במלחמה אבל לא מוותר על תאוותיו בתחומים אחרים. דוגמה נגדית: הגנרל האמריקאי (מאטיס?) – “נזיר” שרק קרא ספרים על מלחמה, לא עסק בתאוות עולם הזה. אבל הוא גם לא יהודי חסידי – זה רק ה״שיגעון” שלו.
2. מהו אומץ אמיתי?
– אמירת משה דיין: הוא אמר שאין לו שום אומץ – הוא פשוט לא מרגיש פחד. המלאך שנותן לכל אחד “פחד” פספס אותו. זה לא אומץ – אומץ הוא
דווקא כשיש כן פחד אבל הולכים קדימה.
– עיקרון: אומץ/מסירות נפש משמעותי רק כשהחיים אכן שווים משהו. מי שאין לו על מה לחיות (כמו מחבלים מתאבדים) – זו לא מסירות נפש אמיתית.
– יסוד תורני: “בכל נפשך” – למסור חיים שהם בעלי ערך, מאהבת ה׳. אם החיים לא שווים כלום, זה לא מעניין.
⟦סטייה צדדית #12⟧ – קבלה ממהר״ם רוטנבורג
יש קבלה שבשעת מסירות נפש לא מרגישים צער (ויש יחוד לכך). אבל זה רק בשעת מעשה – הערך העצמי של מסירות נפש בא מכך שהוא כן יש צער (החיים בעלי ערך).
—
יא. החידוש המרכזי: הפרוש סובל פחות צער – בעל התאווה סובל יותר צער
1. לפי הרמב״ם (פרק ו׳)
הפרוש/צדיק האידיאלי לא מרגיש תאווה לאיסורים – הוא עיבד את תאוותיו. הוא לא “כובש את יצרו” (שנלחם), אלא צדיק שאוהב רק מה שצריך לאהוב.
2. התובנה המרכזית: צער הוא ההיפך של תאווה
– ככל שיותר תאווה → כך יותר צער (כשלא מקבלים את מה שרוצים).
– בעל התאווה סובל כפליים:
1. כשפשוט אין את מה שהוא רוצה (למשל, סוג הבשר במכולת) – יש לו צער גדול; לצדיק אין צער.
2. כשצריך להתגבר על דבר אסור – לצדיק זה “טעים” (קל), לרשע זה “קשה”.
– דרשת מוסר: בעל התאווה הוא לא רק מי שיש לו יותר הנאה – הוא גם מי שיש לו הכי הרבה צער, כי מניעת תענוג (לא לקבל את מה שרוצים) היא תמיד צער, ואצלו הצער פרופורציונלי לתאווה. זה “זה לעומת זה.”
3. ניואנס – הבינוני של תניא
אפילו בינוני שמתגבר על יצרו, יש לו בפנימיות עדיין את התאווה – הוא “בפנימיות רשע” – ולכן יש לו גם את הצער של מניעת התענוג.
4. סתירה בין שתי המידות
– מידת הפרישות שואפת לפחות תענוג = פחות צער.
– מידת הגבורה/אומץ דורשת דווקא להרגיש את הצער ובכל זאת ללכת קדימה.
– לכן הן לא רק שתי מידות נפרדות – הן עומדות בסתירה מסוימת: הפרוש, שיש לו פחות צער, יש לו פחות “חומר גלם” לאומץ; בעל התאווה, שיש לו יותר צער, יש לו יותר “חומר גלם” לאומץ אבל פחות פרישות.
—
יב. מה עם הצדיק? – האם יש לו גם צער?
1. סברא משלי
אם לצדיק יש תענוג “במידה הראויה,” יש לו גם צער “במידה הראויה” – אולי פחות, אבל לא כלום.
2. ראיה – פלטי בן ליש (גמרא)
הוא בכה כשלקחו ממנו את אשתו. הגמרא אומרת שהוא לא בכה על תאווה, אלא “על מצוה דאזלא מיניה” – הוא איבד הזדמנות של התגברות. זה מראה שאפילו צדיק יכול להיות לו אבל לגיטימי כשמשהו ראוי נלקח ממנו.
⟦סטייה צדדית #13⟧ – הלכות אבלות
על אישה רק שלושים, על הורים י״ב חודש – “כי יש עצה” (אפשר להתחתן שוב).
3. דחייה של פרישות שקרית
“מישהו יאמר: אני צדיק, למה אני צריך אישה?” – זו “תורה הפוכה אחרת.” אסור לוותר על תענוגים לגיטימיים בשם צדקות.
—
יג. רוב האנשים הרגילים אינם בעלי תאווה כאלה
1. “מלמד זכות” על אנשים רגילים
רוב האנשים הרגילים בפועל אין להם צער כל כך גדול כשהם מאבדים תענוג – וזה סימן שהם לא בעלי תאווה כל כך גדולים כפי שחושבים.
2. קשר לשיעורים קודמים
אנחנו חיים בעולם מלא תאוות, יש לנו גישה עודפת לתענוגים יותר ממה שיכולנו לדמיין. זה נכון – צריך לעשות תשובה, לצאת מ״אזור הנוחות.” אבל למעשה: רוב האנשים קונים לשבת את מה שהם רגילים. אם שבוע אחד חסר דג – כן, זה חסר. אבל “כל 24 המאכלים האחרים” – לרוב האנשים אין צער גדול מזה. הצער הוא סימן של היותו בעל תאווה, ומי שאין לו את הצער, אינו בעל תאווה כזה.
⟦סטייה צדדית #14⟧ – כסף, צדקה מגויים, ברכות
– קבלה מצדיק גדול שבכסף שמקבלים (לא דרך עבודה עצמית) אין “סם ברכה.”
– “ויבושו קצירה תשברנה” – אסור לקבל צדקה מגויים אם אפשר.
– לעבוד מותר, אפילו מצווה.
—
יד. הלכה ברמב״ם – המידה הנכונה בהוצאות
גמרא/רמב״ם (הלכות דעות):
> “לעולם יאכל אדם פחות ממה שיש לו, וילבש כמה שיש לו, ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו.”
זה כפול:
1. הלכה בכלכלה/תקציב – איך לנהל כסף.
2. הלכה בפרישות – זה חזירות להוציא יותר על אוכל ממה שיש. על אישה וילדים – כן, מתאמצים. על עצמך – לא.
ניסוח מעשי: “האישה על כרטיס האשראי, האוכל על המשכורת השבועית האחרונה, והמעיל מהשבוע הנוכחי.”
—
טו. שבת – המקום הלגיטימי לתענוג
שבת היא “יום תענוג” – שם זו מצווה להתענג. באמצע השבוע סעודה גדולה מזיקה (לא יכולים לעבוד/ללמוד אחר כך), אבל שבת נעשתה במיוחד לכך.
טעם השבת של הרמב״ם:
– תועלת הגוף – שביעית מהחיים יהודי צריך להיות לו תענוג.
– תועלת הנפש – אמונה ועניינים רוחניים אחרים.
“כל מקדש שביעי כראוי לו” – כל אחד יעשה שבת לפי מה שמתאים לו.
—
טז. ה״דעת” קובעת – וכשאין, אין צער
1. הטיעון המרכזי
אותה דעת שאומרת “כשיש – קונים,” אומרת גם “כשאין – לא קונים, ולא רוצים.” אדם רגיל עם דעת בריאה אין לו צער כשהוא לא יכול – כי הוא מבין שזה לא בשבילו.
2. עיקרון אבן עזרא
אין תאווה למה שמבינים שזה לא שייך. זה לא שמתגברים – בכלל אין את התאווה.
3. משל – מטוס פרטי
אף בחור רגיל אין לו תאווה למטוס פרטי. לא כי הוא מתגבר, אלא כי הוא מבין שזה עולה יותר ממאה מיליון דולר – “איך הוא ימלא מטוס שלם כשאין לו כסף למלא את המיכל במכונית שלו?” זה פשוט לא רלוונטי.
ניואנס: אם מישהו הוא מיליארדר, אולי אז זה נכון/מותר/אפילו מצווה להיות לו מטוס פרטי (לצדקה, הצלה, וכו׳) – כי אז זה לא מפריע לכיסו.
—
יז. הפרוש מול בעל התאווה – השוואה מעשית
1. לפרוש יש רק תענוג בלי צער
האדם עם מידת הפרישות יש לו רק תענוג כשמשהו ראוי לו. כשיש לו – נהנה ממנו. כשאין לו – אין לו צער. יש לו רק צד הרווח (צד הרווח) בלי צד ההפסד (צד ההפסד).
2. בעל התאווה – צער בלתי מוגבל
בעל התאווה רוצה כל מה שאפשר – בלי גבול:
– “יש לו מנה רוצה מאתיים” (יש לו מאה, רוצה מאתיים)
– “אין אדם מת וחצי תאוותו בידו” (אף אדם לא מת עם אפילו חצי מתאוותיו מסופקות)
מכיוון שהרצון שלו בלתי מוגבל, גם הצער שלו בלתי מוגבל – כל מה שהוא לא יכול לקבל כואב לו.
3. מדד מעשי
יש לשים לב כמה שניות זה מפריע כש, למשל, בבית המדרש אין את החלב האדום לקפה וצריך לקחת אחר. זה מדד טוב יותר של איפה עומדים במידת הפרישות מאשר ספרים.
4. דוגמה של מלח על לחם
שמים מלח (או רוטב) על לחם בהמוציא – זה כבוד לברכה, מצווה. אבל כשאין – האדם המעובד אין לו שום צער מזה.
—
יח. מסקנה על רוב האנשים – ומעבר למידת הגבורה
1. רוב האנשים אינם בעלי תאווה אמיתיים
הצהרה חשובה: רוב האנשים אינם בעלי תאווה אמיתיים – אין להם דבר כל כך גדול שחסר להם. אבל – לרוב האנשים כן יש בעיה עם פחדנות (חוסר במידת הגבורה) – זו מידה אחרת שצריך לעבוד עליה.
2. מבט קדימה אחרי יום טוב – מידת הגבורה
מידת הגבורה היא הנושא הבא אחרי יום טוב. סוכות קשורה למידת הגבורה (על פי קבלה, החודש, יעקב/סוכה). סוכה בונים בעצמך (“מצוה בו יותר משלוחו”) – יוצאים ל“בצילא דמהימנותא” – לא בגלל תאוות, אלא בגלל לעשות/לפעול. כשאין את הכרית השלישית בסוכה – אין שום צער.
⟦סטייה צדדית #15⟧ – מצטער פטור מן הסוכה
קשר חזרה לתחילת השיעור – מה הדין של “מצטער פטור מן הסוכה”? הסוכה היא לכתחילה דבר של דוחק וצער. שאלה מצחיקה: איזו ברכה עושים על מזגן? (“משיב הרוח”?)
—
יט. האם מזגן הוא תאווה?
1. דיון עם תלמידים
האם נוחות (כמו מזגן) זה אותו דבר כמו תאווה? הרמב״ם מדבר בעיקר על דברים שנכנסים לגוף – אכילה ומשגל (חוש המישוש). מזגן הוא אולי לא תאווה במובן הקלאסי, אלא משהו אחר – נוחות. אין להתרגל להיות מפונק מדי, אבל זה נשאר ספק האם זה נופל תחת מידת התאווה.
⟦סטייה צדדית #16⟧ – מעשה עם הרבי מסטניסלב
מעשה אישית: כבחור, נכנסתי לרבי מסטניסלב בבורא פארק, שערך טיש במרתף קר. כשפתחתי את הדלת בחורף קפוא, הרבי – יהודי רזה, מיובש – הסתכל בבחור בחומרה, כי היה לו קר מאוד. שנים אחר כך אותו רבי דיבר איך בשבת אין לו שום צער. התובנה: מבינים שלרבי אכן היה קר, אבל לא בטוחים אם זה בעל תאוות – אולי זו מידה נכונה, אבל קשה לקרוא לזה תאווה.
2. הערת סיום
כל הצדיקים שאפשר – אנשים שעובדים על עצמם – לא פגשנו אף אחד שלא מחזיק מזגן. צריך להיות רגועים יותר לגבי נוחות, אבל זה נשאר שזה לא אותו דבר כמו מידת התאווה במובן של הרמב״ם.
—
כל הארגומנט-פלוס בקצרה:
“`
הקדמה צדדית (מנהגי רבנים, סרטונים, נשמת)
↓
נושא מרכזי: בעל תאווה (המשך מקודם)
↓
חקירה: תענוג ↔ צער – האם זה סולם אחד?
↓
ראיה: עינוי יום כיפור (מניעת עונג מול צער אקטיבי)
↓
שתי רמות של פרישות (תלמיד חכם מול אדם רגיל)
↓
סתירה ברמב״ם → תירוץ: שתי רמות
↓
פרישות ≠ צער (חובות הלבבות, רמב״ם)
↓
סיגופים/צום לא עוזרים לתאווה
↓
אבל סיגופים עוזרים למידה אחרת: גבורה/אומץ
↓
פשט הרמב״ם: מדבר = אימון לעצמאות
↓
חידוש: “ואכלת ושבעת” = לא תאווה, אלא פחדנות/נוחות
↓
תיאוריית המעגל של אבן ח׳לדון
↓
הבדל: מידת הגבורה ≠ מידת הפרישות (שתי מידות נפרדות)
↓
אומץ דורש דווקא צער; פרישות מפחיתה צער
↓
בעל תאווה = יותר תענוג + יותר צער (זה לעומת זה)
↓
צדיק/פרוש = תענוג במידה הראויה + צער מינימלי
↓
רוב האנשים = לא בעלי תאווה כאלה (סימן: מעט צער)
↓
“דעת” מווסתת: כשיש – נהנים; כשאין – לא רוצים
↓
הלכת הרמב״ם: לאכול פחות ממה שיש לו; שבת = תענוג לגיטימי
↓
מדד מעשי: כמה שניות זה מפריע?
↓
מסקנה: רוב האנשים צריכים לעבוד על גבורה, לא פרישות
↓
נוחות (מזגן) ≠ תאווה במובן של הרמב״ם
“`
תמלול מלא 📝
חקירה בשייכות בין תענוג לצער: האם פרוש חש פחות צער?
הקדמה: חימום לפני שיעור ומנהגים חסידיים
הצורך בהכנת הקול
מגיד שיעור:
הולכים ללמוד על ג׳ובה טון, מה הם התכוונו? חודש אלול? חשבתי שזה… כי הם לא עושים חימום לקול שלהם לפני השיעורים, או שהם עושים את זה בפומבי באמצע השיעור. נורמלי, כולם יודעים, חזן, מי שמדבר, גם בעל דרשן, צריך… הקול לא מורגל, צריך לשיר משהו קצת לפני הרבי, כדי שהוא ייפתח.
תלמיד:
כן כן, כן, כן.
מגיד שיעור:
אבל לפני שיעור, שיעור זה… אני לא מדבר בשיעור כמו שאני מדבר איתך. הייתי חושב, לפעמים בקצרה. אז הרבנים שהם לא סוברים שהם צריכים להתכונן לפטרסטר מול כל הקהל.
מעשה עם הרבי מבאבוב וסרטוני “ג׳עם”
שמעתי, הייתי כשהסתובבו בשעון, שמעתי. ידוע, מי שיודע על הרבי מבאבוב, יש דבר שנקרא ג׳עם, וג׳עם מוציא סרטונים יפים כאלה של הרבי מבאבוב. כבר, אפילו ארוכים יותר, אפילו את כל הפרברנגנים הם מוציאים. הם שולחים, כל מוצאי שבת רואים סרטון של הרבי, הם שולחים את זה.
אז… שמעתי שהבחורים החסידים האמיתיים לא רואים סרטוני ג׳עם חס ושלום.
תלמיד:
למה?
מגיד שיעור:
כי הרבי מבאבוב כשהוא מפרברנג, הולך הוא בינתיים, הוא נתן שיחה, בינתיים הוא נתן לחיים לפריין, בינתיים הוא יצא, אתה יודע, הוא הלך להיות אנושי. מה שלא יהיה, דברים אחרים עשה.
הוא… הג׳עם מוציא את כל החלקים האלה, הם עושים את הסרטון מאוד טעים לקרוא, הם מוציאים. כשהרבי נותן שיחה, הם מוציאים את זה. לעולם לא רואים את הרבי משתעל בסרטונים שלהם. הם יכולים לשמוע את דבר התורה [דבר תורה: דבר תורה], זה אדם נורמלי.
אבל החסידים אומרים, מה זה אומר לא דווקא בצדיקים, אלא לא בלי השיעול של הרבי, צריך לשמוע עם כל השיעולים, עם כל העליות והירידות. אז הבחורים החסידים האמיתיים, אין כונן של הרבי, אפשר לראות מקורי מלא, כמו שהיה.
זה לא על הצנזורה, אלא חסידות. הוא לא יכול להפוך את הרבי ליפה. זה לא רק יפה, זה רק כשהרבי השתעל.
תלמיד:
כמו שאתה אומר, זה היה על פי קבלה [על פי קבלה: על פי קבלה], הוא לא השתעל סתם. הוא היה צריך קודם רק סיבה.
מגיד שיעור:
אה, טוב. מבין, אז אי אפשר להוציא את זה. אה, השקפה חסידית זו.
מעשה מהרבי מוויזניץ ו״נשמת”
בכל מקרה, ראיתי דווקא אצל ר׳ מוטעלע, מעשה של הרבי מוויזניץ, שכל החקירות כשסבו היה הולך לבית הכסא [בית הכסא: בית הכסא] באמצע התפילה, היה לו קריאה…
תלמיד:
לפני נשמת [נשמת: התפילה “נשמת”], כן, מיד.
מגיד שיעור:
לפני נשמת, כן. לא, לפני… לפני “אני עבדך” [אני עבדך: “אני עבדך” – פסוק בתהילים], כן, לפני פסוקי דזמרה [פסוקי דזמרה: חלק “פסוקי דזמרה” בתפילת שחרית], לפני נשמת.
אני אומר, למה אז בוויזניץ שומעים את הרבי אומר את כל נשמת? מה כל כך המנהג? אני זוכר רק. הוא אמר שהמנהג התחיל כי הסבא היה הולך לבית הכסא בפסוקי דזמרה, וכשהוא חזר הוא היה צריך להתחבר, לא חיכו לו. אז הוא שמע נשמת שהקהל כבר המשיך, כבר נעשה מנהג.
אז בכל מקרה, מה לומדים החסידים, כתוב שיש חסידים מלאים של הרבי, לא רק כשהרבי לא הולך לבית הכסא. לא כמו פרעה, מבין?
הערה טכנית על ההקלטה
אחרי שרצינו לדבר כך, יש בזה כמה חידושים חשובים. אתמול אמרתי שיעור, שלא הוקלט, שאני צריך גם לומר את כל החידושים מאז. הרבה מהדברים החשובים שאנחנו צריכים לדבר. בואו נראה מה הראשון שבהם. אני מקווה כך, בואו נעשה דאפ. אני יכול לעשות גיבוי. אני לא יכול לסבול, כי כתוב אתמול גם עמד, אבל משהו הלך. אני מקווה שעכשיו זה כן עובד.
פרק א: החקירה היסודית בתענוג וצער
הצגת החקירה: מהו ההיפך של תענוג?
אז, כך, יש לי חקירה חדשה. זה רק אבל לדבר על זה, אחר כך נלך לדבר אחר. יש לי חקירה כזו. אנחנו עדיין באמצע לדבר על הנושא של להיות בעל תאוה [בעל תאוה: מי שמונע על ידי תאוות גופניות], נושא מאוד חשוב. לא סיימנו.
אז יש לי חקירה כזו, חקירה מעניינת חיפשתי, אם יש מישהו שמדבר על החקירה, אולי קצת, לא ממש מצאתי, כנראה רוצים לדעת.
בעל תאוה, סליחה, לא בעל תאוה, כן, מה זה אומר פרוש [פרוש: מי שמתאפק] או זהיר [זהיר: מי שנזהר/זהיר], משהו כזה, זה סוג של אדם שלא כל כך לאוי, לא כל כך מבושל בתענוגי הגוף [תענוגי הגוף: תענוגים גופניים], כן, חוש המישוש [חוש המישוש: חוש המישוש]. זה אומר לא בעל תאוה.
עכשיו, לכאורה כל אחד יודע מה ההפך של להיות בעל תאוה? מה ההפך של תענוג [תענוג: הנאה], של הנאה? צער [צער: כאב], כן? כאב, צער.
תלמיד:
כאב, כן, נגע זה דרשה מעניינת. נגע זה לא צער, מה זה אומר?
מגיד שיעור:
זו השאלה, לכאורה. יש כאבים, זו החקירה. זו החקירה. אז בפשטות, ההפך של תענוג הוא צער. אני מתכוון, ההפך זה בטוח. השאלה היא אם יש דבר כזה באמצע. זה בדיוק קצת שאלה. אבל על כל פנים, בטוח שאם מדברים למשל על עניני הגוף [עניני הגוף: ענייני הגוף], אז הגוף יש לו תענוג והגוף יש לו צער. כן?
תלמיד:
טוב מאוד, טוב מאוד. נתקלתי בזה.
ראיה מהלכה: עינוי יום כיפור
מגיד שיעור:
זו בדיוק שאלה. יש לי באמת על זה חקירה בפוסקים [פוסקים: פוסקי הלכה]. חיפשתי על זה, ומביאים שיש חקירות על זה, אם כי כתוב, בדיוק, יש מצוות עינוי [מצוות עינוי: מצוות העינוי ביום כיפור] של עינוי. יש דברים שהם רק מניעת עונג [מניעת עונג: הסרת הנאה], ואת זה אולי מותר בכלל. יש אולי להפך, אולי הענין שכתוב יום כיפור [יום כיפור: יום כיפור, יום הכיפורים] מתכוון רק למניעת עונג, זה אומר שצריך להתענות.
זה בדיוק להפך. כתוב כבר, היו אנשים שעמדו על רגל אחת והתענו, עמדו ביום כיפור. אבל זו סוגיא [סוגיא: נושא תלמודי/דיון]. אבל בפשטות זה אומר להפך, זה לא אומר.
זה שכשיש ממש, כמו לגבי רחיצה [רחיצה: רחיצה], שם כתוב רק רחיצה של תענוג [רחיצה של תענוג: רחיצה להנאה]. אם זה סתם על לא להיות בצער [בצער: בכאב], זה להפך. אצל אכילה [אכילה: אכילה] אולי אחרת, אני מתכוון. כן, גם כאן יש מחלוקת [מחלוקת: מחלוקת] על זה, אבל זו חקירה. אבל יש חקירה כזו.
נכון, אז בואו נחזור לכל הראיות מהתורה. בואו נחזור לזה, שלכאורה, תענוג וצער הם דברים שלא הולכים ביחד. צריך לדעת שיש דבר כזה נייטרלי לגמרי. יכול להיות נייטרלי כשאתה לא מרגיש כלום.
אבל כל תענוג, היו שטענו שכל תענוג, זאת אומרת, הייתי רעב, תענוג בא עם איזשהו כאב, איזה חסרון [חסרון: חסרון/מחסור] אפשר לקרוא לזה. הייתי רעב, זה אומר, אני לא רעב. אז התענוג הוא, יכול להיות שזה משהו יותר מלא להיות רעב, אתה מתווסף. אבל זה שני הפכים [הפכים: הפכים]. בואו רק נאמר שזו ההנחה [הנחה: הנחה] של השאלה.
פרק ב: חקירת הליבה – האם פרוש חש פחות צער?
הצגת השאלה העיקרית
אם כך יש לי חקירה, זו החקירה שלי. יהודי מעובד, איך שקוראים רק ללא בעל תאוה, זה שהוא לא מתבשל כל כך חזק בקוגל, זה מה שכולם מסכימים.
תלמיד:
לא, אם הוא מסגף [מסגף: מי שמסגף את עצמו] זו עוד חקירה.
מגיד שיעור:
זה נכון, יש לזה קשר קצת לאותה חקירה. על זה כבר דיברנו, שאותה חקירה היא חקירה ידועה. אבל יש לי חקירה אחרת שהיא פחות ידועה.
האם אותו יהודי, כשיש לו כאב ראש, כואב לו פחות, זה פחות מפריע לו. מבין את השאלה?
יש מעשיות כאלה, איזה רבי היה לו הרדמה [anesthesia], כי המוח שליט על הלב [מוח שליט על הלב: המוח שולט על הלב], משהו כאלה… כך אומרים, כן.
סטייה: הרדמה אצל רופא השיניים
תלמיד:
גם אני לא אוהב הרדמה. זה נראה לי מאוד מוזר. אני לא אומר, לא צריך. אתה לא לוקח אצל רופא השיניים כשעושים טיפול שורש [root canal]?
מגיד שיעור:
אני לא שואל את עצמי. היום לא שואלים. עשיתי פעם בלי זה בדיוק.
תלמיד:
מה זה טיפול שורש?
מגיד שיעור:
הוא נתן לי בחירה, והוא אומר שלא. זה עניין שלי. זה לא טיפול שורש, אבל הדבר הבא האחר. אני יכול להתכוון, אוקיי, יש לי סתם חלקים אחרים, כי אני לא אוהב שלא יהיה שום בעיה. אני לא יודע בעצמי, אני לא מרגיש עם השיניים שלי, או מה קורה כאן? כואב קצת. אוקיי, כואב יותר מדי, אני יכול להשתגע. אבל כואב קצת, אני יודע. אני לא יודע אם הוא עדיין מוציא את כל הזמן, אין לי אחר, אז אני יודע איך הוא עושה את זה.
תלמיד:
אה, לפני שהוא עושה את זה.
מגיד שיעור:
כן, כנראה זה בשביל הטעם של רופא השיניים, לא בשביל המטופל. אתה תיתן לו מכה באמצע.
תלמיד:
אוקיי.
מגיד שיעור:
אוקיי, את זה אני כבר כן יכול להתגבר, אפילו אדם נורמלי. אני לא מדבר על שום דבר מוזר. אז למה יהיה פחות?
בכל מקרה, זו החקירה שלי. זו החקירה שלי.
נפקא מינה הלכתית: רפואה בשבת
האם צדיק, אני יודע הרבה מעשיות של צדיקים שלא הרגישו שום טעם באוכל, אני יודע פחות מעשיות. יש אולי כמה מעשיות כאלה, אבל אני יודע פחות מעשיות. של צדיק שלא כאב לו, עשו לו כאב בגוף. נתנו לו מכה לא כאב לו. למה? הוא היה דבוק באלוקים [דבוק: דבוק/מחובר לאלוקים].
תלמיד:
זו רמה אחרת.
מגיד שיעור:
מסכים, אני לא מדבר על זה. זו רמה אחרת. לא כאב לו. בואו נדבר על זה. פיזית יודע.
תלמיד:
גם פיזית, כשהוא אוכל יש לו פיזית…
מגיד שיעור:
לא מדברים על הפיזי. מדברים תמיד מה שאנחנו מדברים, מדברים קצת פחות מהפיזי, קצת יותר. מדברים שלא כואב לו.
תלמיד:
לא, אני שואל כן. זאת אומרת האם הוא בורח פחות מזה?
מגיד שיעור:
יש חקירות כאלה לקיחת תרופות בשבת [taking medicine on Shabbat], יש אנשים שהם מאוד מחמירים [מחמירים: מחמירים] על… יש איסור [איסור: איסור] של לקיחת רפואה בשבת [רפואה: תרופה], אבל אם חולה מותר.
אז מה אם יש לי כאב ראש גדול ואני יכול לקחת… מה זה נקרא? טיילנול [Tylenol], אבל אני צדיק וזה לא מפריע לי. מה יש שם? איך מתנהגים? מישהו ישאל שאלה כזו אם מותר לקחת טיילנול בשבת בגלל כאב ראש.
תלמיד:
לא, לא, יש דבר צודק. אני מתכוון כך, כן. מה? יש עניין של לקיחת רפואה בשבת. אם זה נפל למשכב [נפל למשכב: מרותק למיטה], אם חולה [חולה: אדם חולה], אפילו חולה שאין בו סכנה [חולה שאין בו סכנה: מי שחולה אך לא בסכנה], מותר. אז, מה הדין אצל מי שיש לו סתם כאב ראש?
מגיד שיעור:
היה לי חבר שאמר לי, “יש לי כאב ראש, ואני סובר שאם הייתי לוקח תרופה הייתי הולך למיטה גם.” הוא סבר שבדיוק לא ללכת למיטה. כתוב לנו בפוסקים “נפל למשכב”. רוצה לעשות שאין נפקא מינה [נפקא מינה: הבדל מעשי], במיטה כואב גם. אבל אתה בעצם כל כך חולה, תהיה כל כך צודק שמותר.
פרק ג: הצד ההפוך – האם בעל תאוה חש יותר צער?
אבל אני רוצה להוציא… נו, אתה מבין, עושה חקירות, שאתה הולך לאותו דבר. בואו נאמר להפך, מישהו שמאוד מפריע לו תאוות אכילה [תאוות אכילה: תאווה לאוכל] וכדומה, הוא גרוביאן [grobyan: אדם גס]. מישהו שמאוד מפריע לו שנותנים לו צביטה, הוא גם אותו גרוביאן? לא אותו.
תלמיד:
כן, מעלה [מעלה: מעלה/רמה] של צדיק, כל דבר מעלות יכול ללכת עד אין סוף. כן, יש אדם שמושך את ידו, נותנים לו משיכה בנטיעות. זה לא כאב, זה כבר כבוד [כבוד: כבוד/כבוד].
המושג “איסטניס”
מגיד שיעור:
זה איסטניס [istinis: רגיש יתר על המידה]. אה, אתה יודע מה זה איסטניס?
תלמיד:
טוב מאוד.
מגיד שיעור:
יש דבר שנקרא איסטניס. הוא היה איסטניס. איסטניס זה קצת אותו דבר. מישהו הוא איסטניס על אכילה ושתייה, כן, הוא יכול לאכול רק עם ארבעה סוגים אחרים של קטשופ עם… אני לא יודע מה. איסטניס קטשופ, קטשופ עם גס… אני לא מדבר. יש לו יותר צער, אבל זו הסברא, למה הוא יותר רגיש, הוא אדם יותר רגיש. אוקיי, נו. כן, אבל אני מתכוון שזה דבר אחר.
אני צריך לזכור את זה כל הזמן. אני רוצה לעשות, לומר הקדמה חשובה ביותר, שאנחנו לא מדברים על אותו דבר. זאת אומרת, יש רמה, אני מתכוון שאפשר לקרוא לזה רמה, יש רמה שאפשר לקרוא על פרישות, שיש לזה קשר לדבר, כמו… אנחנו מדברים תמיד, זה התירוץ לסתירה של הרמב״ם [Rambam: הרמב״ם], והפשטות היא תירוץ, אני מתכוון שכל המפרשים לומדים כך.
הסתירה ברמב״ם והתירוץ
יש סתירה ברמב״ם שבחלק של השולחן ערוך, אני מתכוון שברמב״ם מאוד ברורה הסתירה, שבשמונה פרקים [Shemonah Perakim: שמונה פרקים של הרמב״ם על המוסר], פרק ד׳, הוא מדבר בהרחבה, שאסור לעשות שום סיגופים [sigufim: סיגופי גוף], וצריך לחיות נורמלי, דרך הממוצע [derech ha-memutza: דרך האמצע], ומי שמסתכל אפילו בהלכות דעות [Hilchot De’ot: הלכות דעות] כתוב כבר שתלמיד חכם לא יהיה מצוי, ואפילו בפירוש המשנה [Perush ha-Mishnah: פירוש המשנה של הרמב״ם] מביא כבר במקום אחר כשמדברים על עריות [arayot: יחסים מיניים אסורים], והרמב״ם ובמורה נבוכים [Moreh Nevuchim: מורה נבוכים] עוד הרבה יותר חד שנגד כל מיני עניינים חומריים [inyanim chomri’im: ענייני חומר], שינסו כמה שפחות ואפילו לא לאכול, וכן הלאה.
על מה הוא כבר דיבר? אנשים אחרים כבר במורה נבוכים? לא, כל אחד אומר עוד מאיפשהו. אבל התירוץ, וכן הלאה ועוד הרבה מקומות. והתירוץ הנורמלי על זה הוא ש… מה שכתוב בשמונה פרקים הוא מצד מידת הפרישות [midat ha-prishut: מידת הפרישות]. מצד מידת הפרישות זה מצד מה שאדם צריך להיות, מצד אדם נורמלי, לא תלמיד חכם, צריך להיות בדרך המצווה [be-derech ha-mitzvah: בדרך המצווה].
רמה 1: תלמיד חכם – נפשו חשקה בתורה
אבל אם אחד נפשו חשקה בתורה, אז כן זה סתירה, אפילו הדבר שהוא לגמרי מותר, שהוא אפילו מצווה לאדם רגיל, זה סתירה, כי הרי לא יכול בפועל, הרי לא יכול ללמוד כשהוא שוקע בזה, אפילו כשהוא לא שוקע, אפילו זה רק משהו, המשהו הזה יגרום לו ללמוד פחות.
כשהרמב״ן ברור שמי שנפשו חשקה בתורה, אינו צריך לעשות אפילו פריה ורביה, יכול לדחות אולי לגמרי אפילו, כמו בן עזאי וכן הלאה. יכול להיות שהרמב״ם עצמו התחתן מאוד מאוחר, כך יש סברא, כי הוא החזיק באמצע הלימוד, הוא לא יכול.
אז אז כן, אני מתכוון שכתוב במשנה שהתורה נקראת במה יתענג, שם מדברים על דין בתלמוד תורה, לא על דין באיסור תענוג. אותו דבר מדבר על הרהור. הרמב״ם אומר שאין ההרהור מצוי אלא לבעל לב פנוי מן החכמה, זה לא איסור הרהור, זה מצוות חכמה.
הרמב״ם מתכוון לומר שזה מובן מאליו, דברים מתחברים. אבל זה לא פשט שיש עצה, הרהור, צריך לדעת איזה הרהור מותר, עשה, זה באונס וברצון, בשוגג ומזיד, זה לא אותה רמה.
העיקר, מה שכתוב שם בפרק השני בחז״ל, זה הלכות יסודי התורה בי״ה, מדבר מצד החכמה. שאדם צריך להיות חכם, יש מצווה, כל יהודי יש לו מצווה ללמוד תורה, להיות קצת חכם. אבל בוודאי, תלמיד חכם אסור, התורה מחייבת אותו, השקיעה בתורה, או שזו רמה גבוהה יותר, השקיעה בחכמה. אז הוא מחויב שיעסקו פחות. אבל זו כבר רמה אחרת לגמרי.
רמה 2: האדם הרגיל – שמונה פרקים
אנחנו לא מדברים על זה. כלומר, אנחנו לא מדברים היום, השיעור, שמונה פרקים לא מדבר על זה. שמונה פרקים מדבר בעיקר על מה צריך להיות אדם. אפשר לומר שהוא היה בעל הבית, או שיש לו… זה דבר אחר לגמרי.
הפרישות שהיא לגמרי, ממש, אפשר לומר כך, שאוכל רק בהכרח? יש חילוק בין אכילה בהכרח לאכילה בתענוג הראוי. אתה יודע, הצדיק, האדם שהוא רוצה רק להיות בדבקות, שהוא חושב תורה וכדומה, בעצם הוא לא היה רוצה לאכול, היה עדיף, הוא רוצה למות, כמו רבי שמעון בר יוחאי, הוא רוצה להיות בעצם נשמה. בלית ברירה צריך לאכול, אוכל בלית ברירה. בלית ברירה צריך להתחתן, התחתן. אם יש לו פטור, הוא פטור, מה שיהיה. זה סוג אחד של דבר.
אנחנו לא מדברים על זה. אנחנו מדברים על האדם שלהפך, יש כן מידה במצוות. מידה במצוות פירושה שהוא צריך כן ליהנות קצת, במידה הראוי, באופן הראוי צריך כן לרצות שתהיה תאווה, לרצות לאכול ולרצות לשתות ולרצות לעשות את כל הדברים של תענוגי הגוף, רק לא יותר מדי. זו התורה.
השאלה ההלכתית: האם אפשר לא לרצות?
ההלכה אומרת, אני לא מבין, לא יכול להיות ש – דיברנו הרבה פעמים על הרמב״ן – אבל לא יכול להיות שהתורה אומרת שמותר וחייבים להתחתן, ומותר וחייבים לאכול את כל דברים הכשרים, אבל אסור לרצות את זה, צריך לעשות את זה באונס. זה מאוד מוזר. לא, זה, שוב, לרמה האחרת זה אמת, אבל לרמה הפשוטה זה לא אמת.
תלמיד:
יכול להיות שהוא מתכוון לרמה, אני לא יודע, אני לא מבין את הרמב״ם. הוא כבר דיבר שיעור שלם, אני לא מבין את זה כל כך טוב. אוקיי, האריכות היא לא השיחה שלנו.
דוגמאות של רגישות ואיסטניס
מגיד שיעור:
רק אני רוצה שתבין, אותו דבר, אתה רוצה לגבי אתה אומר שמישהו הוא לגמרי רך, אתה אומר, הוא שוקע בלימוד, והוא לא מרגיש בכלל שדוחפים אותו. אני לא מדבר על אותה רמה. אפילו האמת היא, אפילו אותה רמה, הוא יעשה את זה רק כשזה בלית ברירה. קצת יכול להיות נפגע, קצת לא. זה ממש תלוי ברמה, שהוא מתייחס לכל הגוף בבחינת הכרח, רק כשחסר.
אני לא מדבר על זה, אני מדבר על מה שמדברים. רגיל שהוא צריך, אדם לא צריך להיות זולל, אבל הוא צריך כן לרצות דברים מסוימים. אני רוצה לדעת שאותו דבר אומרים על הצד האחר של זה, על צער. אומרים שמי שהוא יותר מדי… אני תמיד תוהה, אני מכיר את שני הסוגים כמו שיש יהודים חסידיים.
דוגמה: רגישות בגוף
למשל, רגיש כן, אבל רגיש בגוף, כן? ממילא רגיש… יש יהודים שכשהמיזוג אוויר לא עובד, זה לא מפריע להם. הם ממשיכים. זה כן מפריע להם, אבל הם לא עושים מזה עניין. ויש יהודים חסידיים גדולים שמוודאים תמיד שהמיזוג אוויר יהיה תקין. מה אם זה לא עובד? הם יוצאים מכלים? לא.
אוקיי, יכול להיות סתם רגילות, ממש רגילות גופו. זה לא גדל עם זה, ונתבלבל. אם הוא יוצא מכלים, זו בעיה. כן? למה? אם זה חסר לו, עוד יבין שהוא לא עומד כראוי. יוצא מכלים, נכון? למה? כי יש לו גוף. זה עוד נכון אפילו. זה לא נכון.
שאלה: איסטניס על תאוות לעומת איסטניס על צער
אני שואל אותך שאלה פשוטה. להיות איסטניס בזה, באופן על תאוות. להיות איסטניס שהוא לא יכול לאכול. האמת היא אולי על זה גם כן, אני לא יודע. יש לזה קשר לשאלה, זה רק זמן רב. מה זה מוסריות? שיש מישהו שהוא יכול לאכול רק אוכל שהוא… הסטייק שלו חייב להיה אפוי בדיוק ולא אפוי, מה שההלכה היא, בדיוק אם זה קצת יותר מדי… מעט, אין לו טעם בזה, הוא לא יכול לאכול.
יש אנשים אחרים, היו לנו, אני יכול שוב, מי הוא בעל הטעם הגדול יותר? אבל… אבל כאן להפך, לא שמעתי כל כך שמישהו יאמר שמי שמפריע לו מאוד הקור, אני לא יודע, זה הרי צער של הגוף. זה בטח עם צינור. מה מסוכן, נגיד. זה מדבר על שלושים בגמרא. היום אומרים להפך על הפוך גם כן. נגיד ככה, אני מסכים.
אבל זה כבר… החלון עוזר. נו, נו, אני לא עומד. אתה טועם עוד קירה? אצל חיפוש קוואך משלהם כבר אמרו. ומה הבעיה? נגיד אדם שהוא לא מחזיק מעמד בקור. אבל הוא קר, הוא לא יכול לחיות עם הדבר הזה, והוא ממשיך. הוא לא יפסיק להתפלל על זה, הוא לא יפסיק. זו השאלה.
דוגמה: חימום בית הכנסת
לא, אני מרגיש את התשובה הקדושה, כי מה שאתה מדבר, זו מין אנושיות מסוימת. יש בית כנסת, הדליקו בטלות, לא גבוה מדי או נמוך מדי. נו, מה אכפת לו? יצעקו על הגבאים? יש בית כנסת שאפשר להתווכח עם הגבאים. הוא לא יכול להתאפק, הוא מתחיל להרגיז, הוא חושב הצידה. והרבה אנשים אומרים, תפסיק לחשוב. אני אומר, אני לא מדבר על הצעקות על ההתווכחות, זו מידה אחרת. אני מתכוון שיש, כי השאלה, זה מה שמדברים הרבה פעמים על כך, שמתרגלים שאפילו משהו שאני רוצה או שאני לא רוצה, אז זה הנושא שלך של תאווה, צריך לזכור שאנחנו רוצים לדבר…
חילוק בין מידות שונות
אולי זו מידה אחרת, אולי יש מידה ש… כי אתה זוכר שאנחנו רוצים כאן לדבר לפי הרמב״ם, שמחלק את הדבר הזה מאוד חזק. אתה זוכר שלרמב״ם יש רשימה של תשע מידות, נכון? ואולי יש יותר אם מחברים רשימה אחרת. על פי חסידות יש רק שתי מידות, אהבה ויראה, בעיקרון. אחר כך נצח וכו׳, זה מאוד… הרבה פחות.
אבל לרמב״ם יש עוד הרבה מידות, והוא אומר שזה אומר שלכל נושא יש מידה אחרת. כלומר, כשמדברים על תאווה, על פרישות, מדברים בדיוק על המידה שהיא כלפי תענוגים גופניים. זו בדיוק ההגדרה.
אם אתה רוצה לומר שיש מידה אחרת, באופן יותר כללי, שאדם לא יהיה כל כך עומד על דעתו, הוא יהיה מעביר על מידותיו, הוא יהיה יותר, כמו שקוראים היום, הוא יותר אדם קל, יש אדם שהוא מאוד קשה, קשה להתמודד איתו, כל דבר צריך להיות בדיוק כמו שהוא רוצה, הוא לא צריך להיות בדיוק כמו שהוא רוצה. אולי יש לזה יותר קשר למידות הקהל? שניהם, להיות כלי, אלו מידות אחרות, קבלנות.
אני לא מדבר, יש מידות אחרות שזה נכנס לשם, אבל אני מדבר מצד המידה שקשורה לאיך היחס של האדם לגופו, תענוגי הגוף שלו. האם מצד זה יש משהו שאם למישהו שיש יותר… נגיד איסטניס זו לא דוגמה כל כך טובה, כי זה אולי סוג של אדם. אבל נגיד… איפשהו כשאדם מרגיש משהו, יש איזושהי יחסות שיש שם.
שאלה: האם להתאמץ זה גם אימון בפרישות?
נגיד נשאל שאלה אחרת. אני מתכוון שאותה שאלה יוצאת ככה. וכל אחד מבין שמדברים הרי שהדרך שבה משיגים מידות היא הרי להתרגל, כן, אפילו לפני שמרגישים את זה, מרגישים ומתרגלים. אז כל אחד מבין ש, דיברנו על זה גם בשבוע שעבר, ועל זה אחת הסיבות למה מידת התענוג, מידת הפרישות, היא כמו העבירה על זה היא הכי חמורה והכי בולטת, כי יש מאוד הרבה הזדמנויות לאמן.
כל פעם שיש לך חתיכת קוגל אתה יכול לאכול פחות, או יותר, עם פחות תאווה, איך שזה לא יהיה הדרך הנכונה. וכך מתאמנים. כך מתרגלים במידה של פרישות, נכון?
אז אני שואל אותך שאלה, להתאמץ זה גם דרך להתרגל במידת הפרישות? איך אתה יודע אז? נו, מה ההבדל? לא, אם השאלה היא, אם מה שאתה עושה זה
פרישות: צער, קבלת יסורים, והגבולות של חובות הלבבות
התאמצות וצער כדרך לפרישות
כל פעם שאתה צריך חתיכת קוגל, אתה יכול לאכול פחות, או יותר, עם פחות תאווה, איך שזו תהיה הדרך הנכונה. וכך מתאמנים, כך מתרגלים במידת הפרישות, נכון?
אז, נשאלת שאלה: להתאמץ זה גם דרך להתרגל במידת הפרישות? אם הסברא היא שיש תענוג, יש כאב, יש כאב, יש שני הפכים אותו דבר. מי שהוא פרוש פחות אכפת לו גם מזה וגם מזה, או שלא אכפת לו מהכאב. כי תמיד אפשר אפילו לומר שתמיד זה כאב, כי כל פעם שהוא לא אוכל כואב לו קצת. האם זה לא גרוע, טוב לו ככה.
אז, אני לא מדבר על זה, זו עוד חקירה מה היא המידה הנכונה. אבל מדברים הרי על הרגל. אפשר אפילו הרגל תמיד כאב, כמו שהרמב״ם אומר גם אחר כך. כולם מודים שלהימנע מחתיכת אוכל, שזה גם קצת צער מסוים, אבל לא מדגישים את הצער, אלא מדגישים את אי-התענוג.
נשאלת אם מישהו, הוא יעשה סתם צער, הוא יצבוט את עצמו…
תלמיד: גלגול שלג.
סטייה: גלגול שלג וסיגופים אחרים
מגיד שיעור: בדיוק. נגיד שהוא עושה גלגול שלג, לא שיש כל מיני סיבות למה הוא עושה את זה. גלגול שלג כדי שלא יאהב את גופו. האם זה עובד, האם זה הדבר. הם עשו את זה, נכון. הם עשו את זה, אבל מסיבות אחרות. אני לא יודע מאילו סיבות.
תלמיד: הוא התכוון לכפרות עוונות זה גם כך.
מגיד שיעור: כן, יש הרבה סיבות למה לעשות גלגול שלג. אבל, שוב, זה יכול להיות גם לדבר היותר קלאסי. אם מדברים על הדבר היותר קלאסי, רואים שאני צריך להשתחרר מהגוף, אני לא מדבר על הגוף. אבל אני מדבר ספציפית. אבל שוב, יש סיבות אחרות. לכל דבר יש סיבות אחרות. אנחנו עושים לימוד. אנחנו מדברים ספציפית לסיבה.
יש לי בעיה. נגיד, יש לי בעיה. רוב האנשים יש להם בעיה שהם אוכלים יותר מדי, יש להם יותר מדי אהבה לתענוגי הגוף שלהם. העצה היא, שהוא ייתן לעצמו מלקות. אני לא יודע מה צריך לקרות. זה עובד לזה? זה עובד למשהו אחר אולי, אבל זה עובד לזה? אני… אני מאמין… מסיפורים לא נראה שזה לא עובד, אני לא יודע, אני לא יודע, זה יכול לעבוד?
להתאמץ, לפעמים אנשים היו מתאמצים. כן, אנשים היו הולכים ליער ודוקרים את עצמם. כן, אבל לדקור את עצמו, שוב, באופן יותר כללי, כי הוא היה… הדקירה, אני אומר לך, כי הדקירה יכולה להיות קודם כל שזו כפרת עוונות, מה שיהיה מי יודע אם זה עובד. כן, כן.
תלמיד: אחרי שהוא ישב בין הדבורים, הוא פחות רצה להסתכל.
מגיד שיעור: אם זה שימוש לרעה, הגוף לא יסלח. אז אני אומר, אז הכלליות אני יכול להבין שזה עוזר, אבל הספציפיות…
תלמיד: כן, זה עוזר. הגוף אומר שזה כבר דבר כללי מאוד.
מגיד שיעור: אני מדבר על הפרטיות. לא, זה לא נגד תאוות, זה נגד רצון של גוף. כי אתה זוכר… נגיד נשאל ככה, הוא הרי דיבר שיש סוג אחר של תאוות, יש תאוות כבוד, שקוראים לזה גם תאווה כזו. הוא לא מדבר על זה כאן, נכון? אז מי שמכה… רגע רגע, כבוד, צריך לבזות את עצמו כמו הוולק?
תלמיד: הוולק היה מבזה את עצמו כדי לעבוד על ה…
מגיד שיעור: הדבר הוא… זה דבר דומה בנושא שונה. אני מדבר על הנושא. אני לא מדבר על הדרך של הדרך של זכרונו לברכה. אני רק רוצה לדעת שזה בכלל נכון.
תלמיד: מסכים.
פרישות: לא לאהוב תענוג, לא לסבול כאב
אז אני שואל אותך, למה כשמדברים במילים אחרות, אני אסתובב אגיד אחרת. כל האנשים אומרים, רגיל אומרים שפרוש הוא מי שלא כל כך אוהב תענוג הגוף. אומרים להפך, פרוש הוא מי שלא מפריע לו הכאב של הגוף.
כשלאדם יש מצווה קשה, כשהוא מתאפק, מה המצווה היפה היא שיש לו כאב מזה? אתה לא יכול להסתכל ככה. יפה, לא? אני מדבר על זה, בדיוק.
אז הפרוש הוא מי שאין לו צער, או מי שאוהב את אותו צער, שיכול לעמוד באותו צער. נגיד לא נדבר על זה. פרוש לא אומר שימוש לרעה. אני לא מדבר על זה. מסכים, כי זה לא הכל של מה היא המידה הנכונה. אבל נגיד מה שזה לא שימוש לרעה.
משל של הפרה והסוס
תרגום לעברית
נראה לי משהו, כל הדברים הללו לומר, אני צריך להיות מדויק מאוד על הנקודה. נראה לי שקודם כל, צער הבא מאליו, זה לא אומר שאדם עושה לעצמו תענית, בואו נדבר קיצוני, כי אולי זה עוזר בנושא. אוקיי. אבל נראה לי שסתם אחד נתקל בקיר והוא צועק אוי. יכול להיות שיש מידה של לא לעשות יותר מדי מדברים כאלה. יכול להיות. לא בדקתי דווקא את זה. יכול להיות שיש מידה של לא לעשות יותר מדי.
כי מי אומר, יש אנשים שנמשכים באופן מפחיד לכל דבר, ויש אנשים יותר פנימיים. יכול להיות שיש מידה כזו, כנראה יש מידה טובה לא לעשות כל כך הרבה. אבל אני לא רואה שקוראים לזה בעל תאווה. אני לא רואה את זה.
רואים פרה ברפת, ורואים איך היא עומדת, היא לא יודעת להתרחק מהזבובים, וכל רגע עם זנבה היא מנפנפת את הזבובים. היא נראית כמו בהמה ענקית, אני לא יודע. היא מרגישה שמשהו… צדיק לא מנפנף זבובים. יש משהו כזה.
תלמיד: אוקיי, אוקיי, אוקיי, ספציפית, מה עושה הפרה כל הזמן? היא עומדת במקום אחד?
מגיד שיעור: והיא מנפנפת את זבוביה. כן, כי אין לה משהו אחר לעשות. אבל יהודי שיושב כאן לומד והוא מנפנף את הזבובים. לא עושים שום דבר אחר חוץ מזה.
אני רוצה לומר שנראה לי שכאשר אדם נמצא באי נוחות שלו, אפילו עכשיו הוא לא מגרד את הגב. הפרה רואה את זה, שכל העניין הוא חתיכת בשר כאן שמגרד אותו. לא נראה לי שיש משהו אחר. אני לא יודע, אני רק אומר את ההרגשה. החלק של ההרגשה, זה לא שמגדירים שזה בכלל. לא, מדברים כאן על צער מסוים. מבינים שזה תמיד קשור. אני לא יודע, מדברים על כל הגוף, הצד הנפרד אצל כל אדם וגוף פחות.
עכשיו ההתייחסות לזה היא מאוד חזקה, כמה אתה? אתה אז עדיין… כשאתה רואה את הפרה, היא לא נותנת עכשיו חלב, היא לא עושה כלום. כן, אבל מצד שני, הסוס שאנחנו מכים כל היום, הוא ממשיך לנסוע. הוא נוסע טוב יותר, הוא לא בועט, הוא לא בורח. הוא סוס, הוא פרה אז. משהו שיש התייחסות מסוימת?
אדם מבלה יום שלם כן, נבך בקור המר, ואני יודע, אפילו במחנות, ואז אתה לא אדם. ואני מבין, כן, ואם אתה מבלה פחות זמן, ואפילו דברים שיש לך יותר זמן, ואיפשהו אתה לא מתייחס.
קבלת יסורים באהבה – מידה מיוחדת
לא, בואו נשאל שאלה אחרת. יש מידה טובה שנקראת… קבלת יסורים באהבה, כן? יש דבר כזה. ילד שיש לו אמונה. אבל בואו לא נדבר אפילו על אמונה. זאת אומרת, חוץ מזה, שוב, כשאומרים אמונה, מדברים כבר על רמה אחרת לגמרי. לא הן ולא זכרם. שוב, זה אני אומר.
אבל יש מידה כזו, כל אחד, אני חושב שכל אחד מודה, אולי הוא לא מודה, אבל אני חושב שקבלת יסורים באהבה היא מידה טובה בסיסית של אדם. למה? אפילו בין אם זה עולה כי זה בא על עבירות, או כי זה יסורים של אהבה, או כי… מה יהיו התורות היותר עמוקות?
אבל סתם, זה שאדם יכול… איך אומרים? הוא סובל את הקשיים ש… כל אדם יש לו קשיים. חיי העולם הזה הם מלאים בצער גם כן. ויש מידה טובה שאדם לא נעשה אבוד מכל צרה קטנה.
הרמב״ם על “מברך על הרעה כשם שמברך על הטובה”
אמנם, הרמב״ם אומר באבות במשנה של “מברך על הרעה כשם שמברך על הטובה”, הרמב״ם מסביר שם, שכאשר בא דבר רע, לא חייב להיות שזה תמיד יישאר רע. מדברים רעים יוצאים דברים טובים, מדברים טובים יוצאים דברים רעים. לא להיות אבוד משום דבר.
אומר הרמב״ם שם, “על הטובה כן על הרעה”, כי הרבה פעמים נעשה דבר רע, שבסוף יוצא טובה. זה לא מסוכן. להפך, לא, זה דבר שכלי. אני לא מדבר על ה… אחר כך יש דברים אחרים של לברך את ה׳, אבל אני מדבר כבר לפני כן מהרמה האנושית. נכון? זו מידה טובה.
כן, יש לך מידה טובה כזו, ואתה מסכים שיש מידה טובה כזו. המידה הטובה היא מידה טובה, אבל זו לא מידת הפרישות, זו מידה אחרת. קבלת יסורים באהבה. מידה נוספת. מידה נוספת. מידה נוספת.
חובות הלבבות: הגדרות שונות של פרישות
אני אומר לך דבר מעניין, חובת הלבבות שער הפרישות פרק ב׳ עובר על רשימה של כמה הגדרות על מדת הפרישות.
תלמיד: כן, אתה לא קל. לא זה, לא זה, לא זה.
מגיד שיעור: כן, נכון. יש לו רשימה ארוכה, לא זכרתי שזה כתוב שם. חובות הלבבות באופן כללי הרבה יותר מקיל, הפרישות שלו גם הרבה יותר מקילה, הוא קיצוני מהרמב״ם. הוא לא אומר מידת המצווה, הוא אומר שצריך לאכול רק מה שצריך, והוא עושה חילוקים של אנשים אחרים, לא כל אחד יכול להיות פרוש. אבל נדמה לי שהאידיאל שלו של פרישות הוא הרבה יותר חד, זו אחת הרמות הגדולות יותר שאנחנו מדברים כאן.
הרמב״ם הוא יותר, יותר מהרמב״ם, אני מתכוון יותר מהשמונה פרקים, כן, יותר מאשר ההלכה, שולחן ערוך, יותר מהשולחן ערוך באבן העזר, לא שולחן ערוך באורח חיים, הרבה יותר מזה. זאת אומרת, הוא אומר שפרישות היא בכלל לא בעולם הזה, זו בעצם הרעיון שלו של פרישות.
אבל יש לו כן ברשימה שלו של הגדרות, ולא בדקתי מי זה, ואולי יש אולי מישהו שיכול לציין ממי הוא מתכוון, או מאיפה באים כל השיטות האלה. נחלקו החכמים בגדרה, יש שיטות שונות בחכמים. מה זו הגדרת הפרישות? רשימה ארוכה, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, אחרת לגמרי.
אחת מהן היא ואמר אחר, שני אמר, אני לא יודע מי, הפרישות ההודאה על הטובה וסבל הנסיון. בעיקרון, אם אני מבין זה פחות או יותר לברך על הטובה ועל הרעה. שאם זה הולך טוב, תהיה שמח, וכשיש ניסיון, זה אומר שזה לא הולך רע. לשון הראשונים, הרבה פעמים ניסיון פירושו פשוט צרה, שגם היום לפעמים קוראים לזה כך, לא דווקא היום מנסים, וזו פרישה, והוא לא מסכים.
הוא אומר ש… ההגדרה הבאה האחרת היא, כמו שאמרתי, ההגדרה האמיתית של פרישות היא לא מניעת הנפש מכל מנוחה ותענוג גופני, אלא מה שחסר מצד הטבע. זו הפרישות הנכונה. אבל אתה רואה שהיו אנשים שחשבו שפרישות עם קבלת יסורים…
פרישות וגבורה: פירוש הרמב״ם על המדבר
פרישות אינה על צער
החילוק בין פרישות למידות אחרות
כי זה הגיוני, כי פרישות היא היחס לטובת העולם הזה, ומה אומרת המשנה? מה צריך יהודי? כשמברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ועל הטובה כשם שמברך על הרעה, עושה ברכה על כל דבר.
וחובת הלבבות לא מסכים. למה? אני מבין, אם אני חושב, אני לא יודע אם זו הסיבה, אבל יכול להיות ש… אני חושב שהסיבה שהוא לא מסכים היא כי הוא רוצה לדבר על הדבר היותר ספציפי.
חובת הלבבות לא חולק על העניין של להודות על הטובה ועל הרעה, אבל מה שהוא אומר הוא שזה לא פרישות, זה אולי דבר אחר, זו אולי מידה אחרת. פרישות קשורה יותר ספציפית לתענוג, כך יוצא מחובת הלבבות.
חובת הלבבות מדבר רק על תענוג, לא על צער
חובת הלבבות לא מדבר, אם מסתכלים, הוא כמעט לא מדבר על צער בכל הספר, הוא מדבר הכל על מותרות, על לא מותרות, כל השיחה כמה תענוג אפשר לקחת, אבל הוא בכלל לא מדבר על…
אפילו חובת הלבבות לא מדבר על סיגופים, כן, סיגופים זה רק חסידי אשכנז עד כמה שאני זוכר. חובת הלבבות אין לו סיגופים, דווקא לעשות לעצמו צער. יש לו כן, זאת אומרת בדידות, התבודדות, אפשר לקרוא סיגוף, הולכים דווקא מחברת בני אדם, אבל זה לא על לענות את עצמו, זה יותר על הצד החיובי של זה.
אבל גם הוא לא מדבר בכלל על הנושא של שלא לגרום צרות הגוף זה משהו עם פרישות. אתם מבינים?
אז נראה מכל הסברות שזה לא אותו דבר. לא מוצאים, אם אתם יודעים, לא מוצאים בדרך כלל שפרישות תהיה קשורה לצער. אף על פי שאותו גוף, יש לזה קשר כלשהו, אותו דבר, לא להיות בתענוג זה צער. לא רואים כך, כך אני חושב שלא רואים כך.
הפרוש הרגיל יש לו כן תענוג
צריך אבל למצוא את המילה, מה באמת ההבדל? איך מחלקים את זה? יש דבר אחד שאתם יכולים לבוא לומר. אפשר לנסות לחשוב שמי שיש לו פרישות… הוא בדרך כלל כל כך נייטרלי, אני לא יודע, תענוג, אבל זה גם מצחיק, כי יש לו כן תענוג, יש לו את המידה הנכונה של תענוג.
ואנחנו מדברים עכשיו על הפרוש הרגיל, על ה… זה לא פשוט שהוא חי תמיד משהו כזה… בכלל, אדם להיות חיים כאלה, הוא מאוד אדם משעמם. אין תענוג, להפך, הוא שמח, יש לו תענוג. יש לו תענוג, הוא מודה לקב״ה על זה. הוא שמח.
תלמיד: כן, כך, אוקיי.
מגיד שיעור: אני מתכוון אני לא… לא, הם מדברים עכשיו על תאוות הגוף. גם מתאוות הגוף, האדם הרגיל שנמצא במדת הזהירות, יש לו הנאה מזה, לא יותר מדי, אבל הוא עושה ברכת הנהנין. אם לא היה לו הנאה, הוא לא היה יכול לעשות ברכת הנהנין.
אוקיי, אני לא יודע אם זו ראיה, אולי הכי נמי, ספרים חסידיים מביאים שיש ראיות. אבל האידיאל שאנחנו מדברים עליו הוא כן להיות בהנאה, נכון?
תלמיד: אבל באיזה אופן…
ההפך מבעל תאווה אינו צער
מגיד שיעור: אני רוצה לומר את זה, באיזה אופן, וזו גם אצלי כמו המסקנה שאני רוצה להוציא מזה, אני רוצה לומר את האריכות, באיזה אופן יוצא שאם אנחנו מבינים, זו הקדמה להבנה למה, ההפך מבעל תאווה אינו צער, בדיוק להפך, אני רוצה לעשות מעשים להיות כך, מבינים כי הבאתי את כל הדוגמאות האלה להראות שאנחנו לא חושבים ש ולא חושבים, לא מוצאים כראוי או מוצאים את זה אולי בשיטות מסוימות, אבל בדרך כלל לא מוצאים שלא להיות בצער מהגוף, זה הנושא של פרוש.
יכול להיות שיש מידות אחרות, ויש להן הלכות אחרות, כמו שאתה אומר, לא להיות לגמרי אבוד מצרה, ולא לעשות לעצמו מכל פעם שלוחצים עליו.
הגמרא אומרת כל ימי עני רעים זה איסטניס, זו סתם עצה טובה לא להיות איסטניס גדול מדי, איסטניס אנשים. אם הוא יכול, כן, אם הוא נעשה, אם הוא נעשה, אם הוא נעשה רבן גמליאל גדל בבית רבי, אין לו ברירה, הוא איסטניס, כי הוא התרגל. והכל הולך לו טוב. אבל… זה עוד דבר.
שיחה על רבי יהודה הנשיא
סטייה: לא נתנסיתי
תלמיד: אמת, אמת. יש לי… אני אסביר לך על זה.
מגיד שיעור: על כל פנים, זה… נראה שזו מידה אחרת. אתה צודק, יש מידה שאתה מדבר עליה…
תלמיד: לא, אבל אמרתי שרבי הוא ניסיון ראשון, אבל הוא יכול לומר על עצמו “לא נתנסיתי”, אפילו “מעשר בקטנים עולה לזה”.
מגיד שיעור: אוקיי, זו מחלוקת גדולה של המפרשים מה מתכוון זה וזה קטע של רבי. יש רק אתה רוצה ללכת לתורה הגרית, אני מתכוון פשוט פשט פשוט, כבר רק נעשיתי.
תלמיד: לא, לא זה פשט אחד, אבל יש עוד פשטים.
מגיד שיעור: אוקיי, זה מתאים לשלנו, דיברתי פעם על זה.
החידוש: יש מידה אחרת
תענית לא עוזרת לפרישות
מה שאני רוצה לומר הוא משהו אחר. מה שאני רוצה להבין הוא חידוש חדש. אני רוצה להבין, אם כך מסכימים שמי שהוא פרוש הוא לא מי שהוא סובל הרבה צער, לא זה עושה אותו פרוש. יכול להיות שזה נושא אחר של איך מתקנים את עצמם לצער. ואני רוצה לתת הסבר לזה. וההסבר אני אתחיל כך, אחר כך זה ימשיך הלאה.
קודם כל אני אומר כך, כמו שהרב ר׳ יואל, איך קוראים לר׳ יואל? ר׳ בן זרח אומר. ר׳ זרח אומר שיש כן דברים, אנחנו אמרנו צריך לשמוע את זה, דבר מעניין מאוד. יש, אמרתי, אחד משלי הוא חכמות, אני חושב שזה אמת, אני חושב, אומר אחד, תענית, דיברתי עם הרבה אנשים, תענית זה אימון על משהו, אבל לא על שיהיה פחות בעל תאווה, אני לא יודע, אחר כך כל אחד יכול ללכת לבית הכנסת במוצאי יום הקדוש ולראות שזה לא עזר.
הוא היה צריך לעזור אם זה למשך כמה דקות, זה לא עוזר, כי יותר דווקא יותר רעב, אוקיי, בקיצור. לא יכול להיות שאין אף יהודי אחד, אבל יש צדיקים שעובדים על עצמם, אפילו אחרי יום כיפור הוא אוכל בשקט, סדר. אבל… צריך לעבוד, זה אומר שצריך לעשות קל יותר לאדם רגיל, וזה עושה יותר קשה לאדם רגיל. לא יכול להיות שזה הטרס הרגיל.
תענית לא עושה אדם שרוצה לאכול פחות
לא יכול להיות שיש מצווה של תענית אולי מסיבות אחרות ודברים אחרים, אבל לגבי הנושא של… יכול להיות שזה עושה אפילו על הניתוק, הרמה הגדולה יותר זה יכול לעשות, שאדם כשהוא לא אוכל, הוא כמו מלאך. אבל זה לא עושה אותו אדם שרוצה לאכול פחות, מבינים? במוצאי יום הקדוש כשהוא חוזר אדם, הוא רעב, כמו כל אחד. בעצם בכלל, אבל האדם לא עזר לו.
אז אני לא רואה, ואותו דבר, למישהו יש תאווה, הוא אומר, העצה לעבוד על תאווה היא להכות את עצמו הרבה, אני לא יודע מה. לא נראה לי שזה עוזר, אולי יש עניין שהוא עושה סיגופים, אבל לא בשביל שזה עוזר.
אבל יש מידה אחרת שסיגופים כן עוזרים לה
אז אבל, זה מה שאתה אומר, יש כן דברים שעוזרים ל, את זה צריך לשמוע. יש מידה אחרת, שלאותה מידה עוזר כן להתרגל ל… לתענוג.
פירוש הרמב״ם על המדבר
הדוגמה הגדולה: פרשת בשלח
מה הדוגמה הגדולה לזה? הדוגמה הגדולה לזה היא פירוש הרמב״ם על המדבר. פירוש הרמב״ם על פרשת בשלח. זה פירוש מעניין של הרמב״ם.
תלמיד: כן, בפרשת בשלח, גם בדברים, גם בעיקר.
מגיד שיעור: אבל פרשת בשלח, הרמב״ם אומר את זה כבר על פרשת בשלח. הרמב״ם אומר, למה הקב״ה לא לקח את היהודים ישר לארץ ישראל? הרמב״ם אומר, כדי לכבוש את ארץ ישראל. אני חושב שזה פשוט.
עבדים אין להם אומץ
הרמב״ם אומר במפורש, לא, יש העזרא שאומר על משה רבינו תורה אחרת. אני אומר שהרמב״ם אומר, תורה אחרת הפוכה. הרמב״ם אומר כך, שהיהודים היו צריכים ללכת לארץ ישראל, כל הדרשות של משה רבינו מתחילת ספר דברים, עוקר את זה, צריך להיות התחזקות ולא לפחד, חזק ואמץ, יהושע בן נון, ויש את כל היהודים. שבורים מהגויים שם להילחם, בקיצור, להיות בעלי אומץ רב.
חלק 4 מתוך 7
והטבע, אומר הרמב״ם, הוא שעבדים אין להם אומץ לב. עבדים הם בני אדם, יש להם חיים קשים, אבל הטבע של עבדים שנמצאים שם מתענוג, אין להם שום דבר אחר, אין להם שום עצמאות אנושית, אין להם כלום כלום. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות הוא לאכול קצת, רבקה רניחה לי, אבל הוא לא יכול לעשות כלום. הוא אינו אדם שעושה, אין לו בעלות, אין לו בעלות על עצמו, אין לו אדון לעצמו, הוא לא יכול לעשות כלום.
למען ענותך – לאמן את היהודים
אז בגלל זה, זה לכאורה הפשט הפשוט, בגלל זה היהודים, וגם התירוץ למה אין זו סתירה כל קריעת ים סוף עם מתן תורה עם זה, כי רואים, זה מה שהיהודים הרוויחו, פעם אחת שניהלו מלחמה, זו היתה המצווה שבאה להם בים סוף, כולם נבהלו, משה רבינו עשה נס, התאמצו, וזה היה גם כן, אבל הם לא החזיקו מעמד בלחימה, הקב״ה היה צריך להילחם עבורם, ה׳ ילחם לכם, אבל היהודים יכלו להילחם על כלל ישראל, זו בכל זאת מצווה שצריך להילחם, זה היה הסדר.
אומר הרמב״ם, שהטבע הוא שאנשים שגדלים במדבר ובתנאים קשים, יש להם יותר אומץ לב, כי הוא מתרגל. כמו שהוא אומר, הוא מתרגל פיזית, הוא צריך לבוא בעצמו, אין לו ברז שממנו יוצא מים, הוא צריך בעצמו לחפור את המים, הכל לא בא מאליו, לא בא מעצמו, אדם הוא עצמאי בפני עצמו, והוא חייב להתאמץ, וכך הוא מקבל את מידת הגבורה, מידת האומץ, קוראז׳ ביידיש.
אומר הרמב״ם, בגלל זה היו היהודים ארבעים שנה במדבר, זה פירוש “למען ענותך”, כל הפסוקים האלה שאתה מזכיר, שכך אפשר היה… נעשו יותר… איך אומרים?
שיחה על פשט ודרש
סתירה בפסוקים
תלמיד: כן, אני יודע, זה עולה על פשט, לא על דרש. אמרת לי שמלחמה צריך לעשות על פי פשט, לא על פי דרש, כן? על פי מדרש אכן היה הכל בסדר, אבל זה המדרש, היהודים המדרשיים היו באותה מדרגה, היהודים הפשטניים לא היו…
מגיד שיעור: אוקיי.
תלמיד: כן, הפסוקים, אני אומר לך, יש סתירה בפסוקים, אמת. אותו פסוק.
מגיד שיעור: התירוץ הוא שזה תלוי בהשקפה.
תלמיד: אוקיי, אוקיי, אנחנו דיברנו… אתה צודק, בקבוצה שלנו של פרשת השבוע דיברנו שיחה ארוכה על זה, חקירה גדולה שאתה מבין, כמו שאתה אומר, סתירה בפסוקים עצמם, זה לא רק הפשט והדרש. אבל בסדר, אפשר לענות על זה, יש תירוצים על זה.
המסקנה: מדבר = אימון לגבורה
נעשים גבר בעצמו
מגיד שיעור: אבל עכשיו, זה הפשט של הרמב״ם על המדבר, שכך… אני מתכוון גם, אני רוצה לומר חידוש.
תלמיד: כן, נעשים בחור, אדם, גבר בעצמו.
מגיד שיעור: אז, כמו שהוא אומר, כך כשמאמנים חיילים, אחר כך בגמרא, וכל אחד יודע מה עושים, כי לא נותנים לו, שולחים אותו למחנה, לפני כן הולכים למחנה. אנחנו מתרגלים שאנחנו לא צריכים מיטה, אנחנו לא צריכים… מספיק שיש משטח, אפשר לישון עליו. אפילו במחנה כאן, אי אפשר… יש מיזוג אוויר, אמת, אבל זה לא דבר יותר. בקיצור, לומדים שאפשר וצריך, וכך אדם נעשה יותר.
אני מתכוון, אני רוצה לומר אפילו חידוש מעניין. אני חושב שזה יתפוס אתמול, אולי נתחיל.
המעגל של ההיסטוריה: מגבורה לנוחות
האדם לומד להסתפק בפחות
אנחנו מתרגלים שאנחנו לא צריכים מיטה, אנחנו לא צריכים… מספיק שיש משטח, אי אפשר לישון עליו. אפילו כאן אי אפשר… יש מיזוג אוויר, אמת, אבל זה לא דבר יותר. בקיצור, לומדים שאפשר וצריך, וכך אדם נעשה יותר.
חידוש: הפירוש של פרשת עקב – המעגל של ההיסטוריה
אני מתכוון, אני אומר אפילו חידוש מעניין. אני חושב ש… אני רוצה לתפוס אתמול, אולי נמשיך. אני חושב שזה הפירוש של פרשת אבות. בפרשת עקב ובפרשת האזינו כתוב שיש מעגל, כן? מהו המעגל של ההיסטוריה היהודית, או אולי של ההיסטוריה בכלל של בני אדם?
המעגל הוא שזה הולך קשה, עובדים קשה, זה מדבר. יש כוח, יש אומץ לב, ונלחמים, וצריך להיות עם הקב״ה גם כן.
סטייה: אמונה ובטחון
יש גם משהו לעשות עם זה, צריך לעשות שיעור אחר שקשור לאמונה. אמונה לא אומרת שישנים, אלא חזקיהו המלך היה לו כזו אמונה שישנים והקב״ה עושה. בדרך כלל אמונה אומרת שעושים והקב״ה עוזר, אבל לפני כן זה בטחון. הרבה יותר גדולה אמונה של מי שעושה והוא לוקח את הסיכון שהקב״ה יעזור לו, ממי שהוא אומר, הקב״ה אמר וה׳ הטוב בעיניו יעשה. או שינצחו במלחמה.
מה יעשה הקב״ה? פסוק, כן, נאמר על המלך? חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו וה׳ הטוב בעיניו יעשה. כך נאמר? זה פסוק אחר, נאמר על המלך שהשאיר אולי, הוא אמר.
תלמיד:
כן, כן, כן, זה מעשה קיצוני.
מגיד שיעור:
אבל ה… הפסוק בספר שמואל אומר, דוד המלך אמר את זה? יואב אולי? שמואל בית י׳. זה פסוק, זה פסוק.
תלמיד:
כן, כן, זה מה שהוא מדבר.
מגיד שיעור:
אבל יש פסוק, זה יואב. זה פסוק של יואב, יואב. יואב, שר הצבא של דוד. היה מצב, מצב מאוד קשה. הוא אמר חזקה, הוא אמר דרשה לאחיו, הוא אמר לאבישי, הוא רוצה ללכת לכאן, הוא רוצה ללכת לכאן. חזקה, מהחזקה הזו בעד עמנו ובעד ערי אלהינו, וה׳ יעשה הטוב בעיניו. הקב״ה יעשה… אוקיי, זו גם אמונה מסוימת, כי אם לא היה בורח, הוא הלך, הוא החזיק שתפקידו הוא להתחיל את הדבר.
אוקיי, אני מתכוון רק חזרה, אני רוצה רק דרך אגב. הוא לא אומר, הוא רוצה כן. אבל הוא יודע שהמצב אבוד. אם הוא לא היה רוצה כלום, לא היה הולך למלחמה, שהקב״ה יאמר, זה חזקה, הוא רוצה, זה לא נוגע לו. הוא רוצה כן, אבל… בכל מקרה, זאת אומרת, כן, לילה, לא, לא, אז זה מה שהדרשה אומרת, אנחנו תמיד חשבנו, אני תמיד חשבתי שהפסוק שכתוב ואכלת ושבעת ורם לבבך ושכחת את ה׳ ויאמר בלבבך כחי ועצם ידי, עשיתי את כל זה שזו בעיה של תאוות.
החידוש המרכזי: “ואכלת ושבעת” – לא תאווה, אלא פחדנות
כמו שאני הרבי שלי לימד אותי בחדר. נעשים בעל תאווה גדול, שוכחים מהקב״ה, נעשים בעל גאווה, כחי ועצם ידי, כל הדרשה. עכשיו אני מבין, תאווה אין לזה קשר לשיחה. זה לא אמת, אני אסביר טוב יותר, זה לא אמת שיותר מדי כסף עושה מנהיג.
אני לא לומד אמת, אמרתי שיעור לפני שבועיים, ומפריכים את זה, שכי אנחנו גרים בבורו פארק ויש בסופרמרקט שלושים אלף מאכלים אחרים, אנחנו בעלי תאוות גדולים יותר. היו בעלי תאוות זה משהו מסיבות אחרות. לא בגלל זה.
תלמיד:
מי אומר את זה?
מגיד שיעור:
זה היה שיעור חמישה עשר באב, זוכרים? זה עובר על הפסוק, עושר אשר נתתי לו עמדו, עושר נתתי מן העץ ויאכל, זה כפיית טובה. אם יש שלושים אלף מאכלים שם, צריך לעשות שלושים אלף ברכות. ויכול להיות שהירושלמי אומר שעוברים על כל פרי, אולי גם על כל ירק, אני לא יודע, אולי זה סם המוות. אני לא יודע, הוא רואה את הדבר, אבל הוא יכול להיות. בכל מקרה, פעם בשנה, פעם בחיים, אני לא יודע.
בקיצור, אלא מאי, טוב מאוד. אני חושב שלמדתי לא נכון עד עכשיו את הפשט. אין לזה קשר למידת התאווה, גם לא למידת הגאווה. אני יודע, הסמ״ג אמר שזו גאווה, צריך להבין טוב יותר את כל הדברים האלה. אני חושב שהפשט הפשוט בפסוק, כך אני מבין מהרמב״ם ומכל המקומות, הפשט הפשוט אומר משהו אחר.
כי טבע האדם אינו שכאשר יש לו כל מיני דברים, “בתים מלאים כל טוב”, הוא נעשה בעל תאווה. יכול להיות שהוא נעשה בעל תאווה, נדבר מיד, אני לא בטוח בזה, כי אתן לכם את החילוק למה אני חושב שהוא לא בעל תאווה דווקא.
מה שהוא נעשה הוא פחדן, coward. איך אומרים coward ביידיש? ההפך ממי שיש לו courage. איך אומרים?
תלמיד:
חלשלוש, צדיק׳ל, נו?
מגיד שיעור:
בקיצור, אני לא יודע איך קוראים לזה. מקל? אולי, אני לא יודע. בפסוק בפרשה של השבוע שעבר זה נקרא “איש ירא ורך הלבב”. כן, זה הפירוש.
תיאוריית המעגל של אבן ח׳לדון
אוקיי, בואו… אני כבר בשלב שאני רוצה לסיים את השיעור שלי. אז, זה מה שאני מחזיק. נראה שהפשט הפשוט בפסוק ובעניין אינו שנעשים בעל תאווה או בעל גאווה, אלא שנעשים איש ירא ורך הלבב. וזה בדיוק הטבע. אדם נעשה הכל נוח, שוכחים שלפעמים צריך להתאמץ.
ובגלל זה, זה ידוע, זה היה גוי, איך קראו לגוי שהרמב״ם מביא על זה, ההיסטוריון המוסלמי? אבן ח׳לדון.
תלמיד:
אבן ח׳לדון.
מגיד שיעור:
אבן ח׳לדון כתב ספר מפורסם שמסביר איך ההיסטוריה עובדת. לפני שמישהו אומר הוא עוד פרשת האזינו, לפי מה שמבינים כאן, הוא היה קצת לפני הרמב״ם, הרמב״ם מביא אותו לדעתי. הוא היה באותה תקופה, והוא מסביר איך עובדת כל ההיסטוריה.
רואים, ומי שמסתכל בחדשות היום יכול גם לראות, זה דבר מאוד נורמלי, רואים שכל כמה דורות, כל כמה מאה שנה, אני לא יודע, כל פרק זמן, יש מלכות אחרת שהם לוקחים את כל העולם. ואחר כך הם נעשים יותר נוחים, ואחר לוקח מהם.
הוא אומר שזה סדר הדברים. יש אנשים שגרים במדבר, הם צריכים להתאמץ. פעם היו הערבים בזמן של מוחמד, לפני כן היו המונגולים, ואחר כך היו הרומאים. כשהם התחילו הם היו כולם אנשים קשים, הם התאמצו הרבה. ובזמן שהם הלכו קשה, הם נעשו גיבורים חזקים, הם למדו. אני לא יודע, בואו נאמר בקיצור, הם היו חזקים מאוד.
החילוק: נוחות, לא תענוגים
ומצד שני, את מי הרסו? כל מיני יושבי ערים לבטח, כמו עם שוקט ובוטח, כמו יושבי לשם שם בפרמז, כאלה אנשים נוחים שיש להם, העיקר אצלם הוא נוחות, יכולים להיות עם תענוגים, אבל הבעיה אינה התענוגים, הבעיה היא הנוחות, אהבת הגבורה.
כלומר, אין כבר כלום, אין לו שום מסירות נפש על כלום, כלום לא חשוב. כל חייו נעשים כך שיעבור המהלך, שילך לו טוב לתאוותיו.
תלמיד:
מה? נו, אינדיבידואליסטי זה לאו דווקא זה, והגיבור הוא גם מכיר אינדיבידואל, כמו שדוד הלך עם גוליית לבד.
מגיד שיעור:
כן כן, זה יותר כמו עצלות, רפיון. הוא נעשה רפוי, הוא נעשה… אפשר לומר, יש לזה קשר להדוניזם, ונעשים רודפים תענוגים. אבל אני אומר, העוולה כאן אינה רדיפת התענוג, העוולה היא רדיפת הנוחות. לא אותו דבר.
ואחר כך, כל כמה דורות באים כמה אנשים שאין להם כלום, הוא יכול לחיות ארבע שנים במערה ושם. ממש, ורואים שיש לו את האומץ, הוא ימות, הוא יהיה מוסר נפש אלף פעמים, וזה לא עוזר כלום, הוא עדיין עומד. למה? כי יש לו את כוח הגבורה. הוא קרא לזה עשה ביאבס, כך בערבית.
וכך זה משתנה, כי זה המעגל, אפשר לנסות, לפעמים באה מלחמה, לומדים כן להילחם. בקיצור, אפשר לעשות תשובה.
דיון: יישום על ההיסטוריה היהודית
תלמיד:
היהודים היו כן, היהודים זה אני…
מגיד שיעור:
לא, נכון, נכון, זו בדיוק הנקודה. היהודים, אם אתה חוזר, אגב, אני יודע, הם דוד המלך, אני יודע, כשכבשו את ארץ ישראל, הם היו ה… בדיוק, כי נעשו נוחים.
תלמיד:
למה נבה?
מגיד שיעור:
לא אמת, לא אמת, חברי, חזרו. קודם היה… מה אתה עושה כך עם החשמונאים?
תלמיד:
קצת.
מגיד שיעור:
הם עושים חנוכה לכבוד זה, הם גיבורים בן חלשים, רבים היו חלשים במציאות, אבל היו בעלי אומץ. זה בכל זאת הפואנטה.
תלמיד:
לא, זה לא אמת, תמיד.
מגיד שיעור:
אוקיי, מה בא אחר כך? מדברים היסטוריה. אני אומר לך תורה.
תלמיד:
כן, מה?
מגיד שיעור:
אני שומע כאן נקודה, כי השבת לא היה עד עם הרבא. אמת על יהדות, אגב. יש אנשים שנעשה נוח שיהדות הולכת קל, ואחר כך מאבדים את זה כי בא אחר שיש לו את האומץ. אחר כך נעשה דור שקשה ליהדות. מי נשאר יהודי שומר מצוות? מי שהוא גיבור. חוזר חלילה. אמת, הרוחניות היא גם אותו הדבר במיוחד.
נוחות מול גבורה
תמהתי, כי הוא רצה שהרב ילך עם כיסא גלגלים, והוא לא רצה שהאנשים העשירים היו נוהגים לשאת. זה לא נראה כמו… אני יודע שאומרים לו, הוא יהיה לי עצלן חסר תועלת. ואחר כך אני יודע שיוליוס, כל המלכים הגדולים, הלוחמים הגדולים ביותר… אבל תפסתי שזה בדיוק לא… כשהוא היה צריך להילחם, הוא רץ כמו משהו. היה משהו מסוים… רואים שהנוחות אינה רעה רק להיות נוח.
תלמיד:
לא, לא.
מגיד שיעור:
אבל יש לו את המידה במקום הנצרך כשצריך. כמו שאני אומר את משוגעת. אני רוצה להסביר משהו יותר עמוק. אני רוצה לעמוד אז המשל… תן לי לסיים, תן לי לומר הלאה.
נושא חדש: צער כאימון לגבורה
אז, יוצא שיש מידה אחרת שקשורה לנושא של צער יותר. כלומר, להצטער, לחיות חיי צער ישירות. יכול להיות שכתוב במשנה חיי צער תחיה פירושו מניעת תענוג. אני לא יודע מה פירושו להתייסר, אני צריך פשטות, איך אני מתכוון. אבל יש דבר כזה של לחיות חיי צער דווקא, כמו שהוא אומר, החשמונאי שהוא הולך לגור במדבר, אבל הוא יכול לגור במדבר, הוא גם גדל משם, הוא לא מחזיק שום… הוא לא רגיל ל… כמו הרבה פעמים אנשי השטעטל הם חיילים הרבה יותר חזקים מאנשי העיר, כי העיר רגילה, שהכל עובד, בסופרמרקט יש הכל, ופתאום אין, הוא לא רגיל לסוג חיים כזה.
אז הנושא של צער, הנושא של דווקא להתגבר על צער, זה מאמן אדם ממש למידה שנקראת גבורה, מידת הבטחון אפשר לקרוא לזה, סוג כזה
החילוק בין מידת הגבורה ומידת הפרישות: אומץ דורש צער
כל המידות הולכות יחד – אבל לא בפועל
כל החסרונות הולכים יחד, כל המעלות הולכות יחד. אי אפשר לחלק, החלוקה היא רק למדא שבעיקרא. כן, אפשר, אבל לא בשעת מעשה. מי שהוא בעל תאווה קיצוני בגלל זה אינו גיבור, כי להיות גיבור צריך מסירות נפש.
קושיא על התניא: יסורים נגד מיתה
תאר לעצמך, ראיתי שמישהו כבר שואל את הקושיא על התניא. זה מאוד מעניין, כי ראיתי, עשיתי חיפוש בחיפוש בחיפוש בחכמה, ראיתי שמישהו שאל את הקושיא מהתניא.
התניא כתוב שצריך לעשות קל וחומר, כמה פעמים הוא אומר בכל זאת תורות כאלה, שאחד הדברים הוא שאדם צריך להיזכר שהוא עושה בפרק כ״ד, באותו אזור, אומר הוא שאחת ההתבוננויות צריכה לעשות לו, אני בכל זאת מוכן למסור נפש, זה בכל זאת קל וחומר צער קטן שהוא קל יותר מיסורי מיתה. כן, יש את העבודה זרה שהוא אומר את אותה תורה, אבל הוא אומר את זה גם כהתבוננות, שצריך לעשות את ההתבוננות הזו.
הקושיא של בחור על התניא
וראיתי איזה בחור כתב, לליובאוויטשים יש בכל זאת הרבה קאפצעס איתו, הוא שואל שאלה קשה. מישהו שאל ש… הדבר הזה או לא אני לא יודע, אבל זה מדבר עם הבעיה הזו.
תרגום לעברית
מישהו שאל שהוא לא מבין, הרי כתוב בגמרא, אלמלא נגדיה לכל… הגמרא אומרת בבירור שיכול להיות שמלקות חמור ממיתה, כי אלמלא נגדיה לחנניה מישאל ועזריה היו משתחווים. ומה אומר התניא שייסורים הם תמיד פחות ממיתה? הרי יכול להיות שייסורים גרועים יותר ממיתה.
תשובתו של רבי פניאל קורף
וראיתי שרבי פניאל קורף עונה לו שם, הוא אומר ש… התניא מדבר על מלקות, הוא לא מדבר על לא לאכול חתיכת פיצה. אתה צודק, יש מלקות, מדברים כאן על דמיונות, הוא גם אומר את הדבר שזה לא צער, זה מניעת תענוג.
התירוץ האמיתי: שתי מידות שונות
אבל בהכי נמי, אני מתכוון בהכי נמי, אני מתכוון רק מה שאתה שואל, יכול להיות, זו האמת, התניא הרי בנה על זה, זו האמת שאנשים כשנוצר מצב של מסירות נפש, כי אז זו מידה אחרת, זו לא באמת סתירה.
דווקא זה התירוץ לסתירה, שהתניא כביכול בונה על הסתירה, היסוד של אהבה מסתרת, או התירוץ הפשוט לסתירה, שכבר עומד בספר חסידים הסתירה אני זוכר, התירוץ הפשוט לזה הוא, שפגשתי הרבה פעמים, אם בא גוי והוא מצווה לחלל שבת, למות או להיות גוי, אני נבוך, תתפוצץ או אז זה ניצחון, אני מתכוון זה ניצחון קדוש, אבל סתם אני אוכל לבד, זו מידה אחרת.
זה נחשב בתניא, החשבון של התניא הוא על הרמות העמוקות יותר שדיברנו עליהן קודם, אבל הרמות המעשיות הן דווקא שתי מידות שונות.
גיבורים שהם בעלי תאווה
בוודאי יכול להיות גיבור שהוא בעל תאווה, הרבה פעמים גיבור הוא בעל תאווה, כי הוא גיבור מאדם רגיל, לא דווקא הוא כזה. קשה לקרוא מה זה אומר בעל תאווה. זה יהיה לגביו, בוודאי כשהוא ניהל את מלחמתו הוא לא נתן, אבל עד שהוא התחיל להפסיד, הוא לא נתן לכבודו ולתאוותיו לעמוד בדרך, כי הוא לא מיוחד, אבל היא הייתה נוכחת כנער גס כנראה.
הגנרל האמריקאי
יש אחד, אני זוכר, מי? אחד מהגנרלים באמריקה. זה שאמר be kind, be cautious, and have a plan to kill everyone you meet. ולא, אחרון, פיטרו אותו. פטריוטס? מה קראו לו מונק. הוא שכב כל היום במלחמה, רק קרא ספרים על איך לנהל מלחמה, הוא לא עסק בשום דבר מתאוות עולם הזה.
אבל כן, יש אולי כזה רעיון, שכדי להיות לוחם טוב, צריך להיות קצת פראי. אבל שוב, זה לא הפראי, הוא לא חסיד. כי הוא בכל העולם כזה ניק, רק זו השגיאה שלו. בכל אופן, העולם מסביר, העולם מסביר, הוורימבר.
ההבדל בין אומץ לב לפרישות
אוקיי, חזרה לעניננו. מה זו תאווה אחרת? מה ההבדל? רק ההבדל הוא שיש תאווה, לא כל תאווה היא אותו דבר. זה מה שאנחנו אומרים כל השיעור בנוי על זה.
אז חזרה לעניננו. אז זה אמת שלסבול צער קשור למידת האומץ, לא למידת הפרישות, של לא להיות בעל תאוות. אז מידה אחרת, שתיהן מידות טובות. אבל הן לא אותה מידה, ושתיהן מידות טובות, מובן מאליו, כמו כל המידות, בדרך המצווה לפני ה׳ וכו׳.
זה לא רק שתי מידות שונות – יש סתירה ביניהן
אני יכול להסביר לך אפילו יותר טוב, אני אגיד לך את הלמדות מזה, למה זה לא רק ששתי מידות שונות כי אלו מצבים שונים, יש אפילו סתירה בין שתי המידות. למה? כי אני אסביר ככה.
דברי משה דיין: אומץ לב הוא דווקא כשיש פחד
תדמיין, יש אדם ש… איפה ראיתי? ראיתי, אה, ראיתי במפרשים של הספר, ראיתי שאחד מביא שמשה דיין אמר, שאנשים אומרים שיש לו הרבה אומץ לב, הוא אומר שהוא חושב שאין לו אומץ לב.
פשוט, כשהמלאך שנותן לכל אחד את הדבר שנקרא פחד, שיש פחד ממצב, הוא איכשהו פגום, אין לו פחד שהוא ימות. זה איזו בריאה מוזרה, יכול להיות דווקא כך, לא ידעתי, זו איזו בריאה מוזרה, נעשה כזה אדם, אין לו פחד, מה הוא יעשה? הוא עושה, זה לא אומץ לב.
אתה מבין מה הוא אומר? אתה מבין מה הוא אומר כן? אומץ לב הוא שם שיש כן פחד. זאת אומרת, לא כמו שיש פחד, כשראוי לפחד.
התניא הוא דלא כהתניא: מסירות נפש היא רק כשהחיים בעלי ערך
אומר הוא, יש גם דבר שהתניא הוא כביכול דלא כהתניא, מי שלא אוכל חתיכת קוגל שלא בריא לו וזה סתם שטויות, זו לא מידת המסירות נפש, כלומר, הוא הולך, באופן מופשט, חסידותי זו מסירות נפש, זו לא מסירות נפש, כי זה דווקא לא דבר טוב. ואם הוא דווקא לא אוהב את זה, זה בוודאי לא מסירות נפש.
מתי זו מסירות נפש אמיתית? מסירות נפש היא דווקא כשאדם שיש לו כן על מה לחיות. מי שאין לו על מה לחיות, למשל, סתם אלעזר אין לו מה לעשות עם חייו, והוא מוסר נפש. זה גם תירוץ, למה לא להתפעל מהחברה שמוסרים נפש, כל המחבלים המתאבדים האלה? אין לו חיים. מה הדבר הכי טוב? הדבר הכי טוב, הדבר הכי טוב שיכול לקוות, אולי יכתבו על פתק שהוא היה יהודי אמיתי.
אבל יהודי שיש לו כן על מה לחיות, יש לו את כל תורת החיים. לכן מסירות נפש מעניינת, כי במסירות נפש הקב״ה אומר שבמקרה הזה, על דבר כזה, כדאי למות, שזה ואהבת את ה׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך. כדאי למות על אהבת ה׳, ולמסור את החיים שהם כן שווים משהו. אם החיים לא שווים כלום, זה לא מעניין כל העניין. זה לא דבר אחר.
מי שאומר, עולם הזה לא חשוב, זו לא מסירות נפש. זו מידה אחרת. הליובאוויטשער רבי עוד ידבר על הבעיה, שזו לא מסירות נפש, זה שכל הישר.
אומץ לב הוא דווקא במקום מצטער
יוצא, אני מתכוון שזה תירוץ במובן מסוים. מסירות נפש היא רק כשזה דווקא במקום מצטער, מבין? מסירות נפש או אומץ לב, שמעתי שמסירות נפש היא קיצוני עם אומץ לב. וגם הרמב״ם אומר שכל מי שעושה מלחמה ידע שעל יחוד ה׳ ועל קידוש השם, על יחוד ה׳ יעשה מלחמה, על יחוד ה׳ יעשה מלחמה, על יחוד ה׳ יעשה מלחמה.
אבל אומץ לב הוא דווקא כשמרגישים כן את הצער. כשיש כן צער, זאת אומרת מרגישים, וזה במקום שראוי להיות מצטער, למשל למות, בוודאי לאדם טוב זה דבר רע שהוא ימות, יבכו עליו. כן, בוכים על שרה לימלך מלכות, לא שמחים. איי, הוא עשה את המצווה הגדולה ביותר, אה, עדיף היה שהוא יישאר בחיים. באמת, עדיף בכמה שיש תועלת שצדיק ילמד בעולם הזה. זה צער, אבל למרות שזה צער הוא מוסר נפש.
אז האידיאלי, בעל האומץ הגדול ביותר יש לו כן צער בגוף, ולא מופשט מזה. אולי, יכול להיות בשעת מעשה הוא לא חושב על זה. אתה יודע, יש כאלה, יש תורה של… נו, של מי? שאתה יודע שזה מסירות נפש, לא מרגיש את הצער, אפשר לעשות שיחה שלמה על… אה, זה של הרבי הקודם, של הראשונים רחת שיש, אני זוכר.
הקבלה של מהר״ם רוטנבורג
כן, כן, כל החסידות מביאים את זה, אבל זה כבר עומד ב… יש קבלה מ… מהר״ם רוטנבורג מהראשונים, יש כזו קבלה שלא מרגישים צער, ויש אפילו יחוד שצריך להשתדל לא להרגיש.
אוקיי, אני אומר, טוב, אבל זה לא אותו נושא. כי זה אומר שבשעה שהוא עושה את זה הוא נפשית שלו, או כך הלאה, יש כזה דיבור. אבל בעצם הערך של מסירות נפש הוא רק כי יש לו כן צער, כי זה כן שווה משהו.
לצדיק יש פחות צער – לבעל תאווה יש יותר צער
מה שאין כן, אם חוזרים למי שמתגבר על התאווה, מתגבר על התאווה זה לא כך לפחות לפי דרך הרמב״ם. אם מישהו יאמר שיש לו תאווה גדולה, ומתגבר הוא פרוש גדול יותר, אתה צודק. אבל הרמב״ם אומר בפרק כ״ו, לא הולכים כך.
שיטת הרמב״ם: הפרוש האידיאלי לא מרגיש תאווה
אנחנו הולכים שהנשבע תאווה האידיאלי, הפרוש האידיאלי, לא מרגיש שום תענוג בזה בכלל. זאת אומרת, שום תאווה, תענוג כגופני, הוא אולי מרגיש, אבל אין לו טעם בזה. זו לא התאווה שלו, התאוות שלו מעובדות. הוא צדיק, הוא לא בינוני, הוא לא נלחם עם עצמו, הוא צדיק התניא, הוא רק אוהב מה שצריך לאהוב.
צער הוא ההפך מתאווה
המידה של פרישות היא המידה של כמות נכונה של תענוג. וממילא, תחשוב, אם ההפך של תענוג הוא צער, אין לו גם צער.
זאת אומרת, בעל תאווה גדול, יוצא עכשיו יוצא דרשת מוסר נגד בעלי התאוות, בעל תאווה גדול הוא לא רק מי שהכי אוהב לאכול, הוא גם זה שהאוכל גורם לו את הצער הגדול ביותר. כי אוכל הוא, ההפך של תענוג הוא צער. כשאין תענוג שחושבים שמגיע לך, שאתה צריך, יש לך צער.
פשוט, בעל תאווה קטן יש לו קצת צער כשהוא רעב. אני לא מדבר על רעב כמו שצריך, כמה שהוא צריך יותר, זה מפריע לו, זה כואב לו, זה hurts. אז מה שאין כן צדיק, מי שאינו בעל תאווה, אין לו את הצער.
אז לומר שמידת הפרישות היא פחות לאהוב תענוג, אבל גם פחות צער. אמת? ויכול אפילו להיות שיש מסוים, אני אגיד, אתה מתחדד לומר, לא נכון שלבעל פרישות יש יותר צער, יש לו פחות צער. בעל התאווה הוא דווקא זה שיש לו יותר צער. למה? כי כמה שיותר תאווה, כך יותר צער. כי צער הוא ההפך מתאווה.
לבעל התאווה יש שני סוגי צער
עכשיו, אני יכול לומר אפילו עוד צעד עמוק יותר, ולומר, זה לא ראיתי כתוב. הצער של השבוע האחרון של מישהו…
תלמיד: לא, יהודי ישר אין לו ניסיון, רק מתגבר על יצרו יש לו ניסיון.
מגיד שיעור: אוקיי, רגע, זה אתה אומר? לא, לא, זה התירוץ. מדובר על הצדיק, שאין לו, הוא לא אוהב את זה, אין לו צער, לא את הצער, שני צערים שאין לו.
גם כשנגמר בדיוק במכולת, סוג הבשר שהוא אוהב, יש לבעל תאווה צער גדול, ליהודי הישר אין צער. וגם בשעה שצריך להתגבר, יש דבר אסור, וצריך להתגבר, הצדיק זה קל והרשע זה קשה.
דרשת מוסר: בעל התאווה הוא בריאה מוזרה
והכל יחד שלבעל התאווה יש יותר צער על האוכל שלו, הוא דווקא בריאה מוזרה. כי שם הוא מאוד אוהב. וכמה ששם הוא מאוד אוהב, זה קשה. כי מניעת התענוג היא אצלו צער. תמיד מניעת התענוג היא צער מסוים.
שיחה עם תלמידים: מתי יש צער?
תלמיד: מה? אם זה לא חסר כאן, בהכי נמי, לזה אין לו. אבל כשזה לא כאן, כשזה בדיוק לא כאן, זה רע. והשני אין לו כי אתה לא עושה את זה.
מגיד שיעור: אתה צודק. לא, הסוג השני אין לו. אבל אם היה עושה, לא, האמיתי יש לו כן.
המידה הראויה של תענוג וצער: דעת, כסף, ושבת
צער בעל התאווה פרופורציונלי לתענוג שלו
אז בכל מיני דרכים, לבעל התאווה יש יותר צער מהאוכל שלו. הוא דווקא בריאה מוזרה, כי הוא מאוד אוהב את זה, וכמה שהוא מאוד אוהב את זה זה קשה, כי מניעת התענוג היא אצלו צער. תמיד מניעת התענוג היא צער מסוים.
תלמיד: מה? אם זה לא חסר כאן, בהכי נמי, לזה אין לו.
מגיד שיעור: אבל כשזה לא כאן, כשזה בדיוק לא כאן, זה… לא, אתה צודק, הסוג השני אין לו, אבל אם היה עושה, לא, אז יש לו כן. אם הוא מתגבר על יצרו, אם הוא יהודי ישר, הוא מתאפק, הוא מרגיש רע, הוא מתאפק, בקיצור, יש לו חלק. כן, כן, רק הקב״ה, אפילו בינוני של תניא כשהוא מתגבר על מה שיש לו, הוא בפנימיות הוא רשע, כי הוא אוהב את זה. כן, יש לו גם את הצער.
אז, זו טענה נגד הנושא של להיות בעל תאווה, שהוא חושב שיש לו יותר הנאות, ולכן יש לו גם יותר צער. על כל פנים כמה שיש לו יותר הנאות, יש לו יותר צער, כי זה ממש זה לעומת זה.
מידת התענוג של הצדיק
מה עם הצדיק? מי שיש לו את מידת התענוג הנכונה, יש לו את התענוג הנכון. אז לא רק, אני מתכוון ככה, צריך לחשוב כאן, זה לא ראיתי כתוב ברור, אני חושב את זה בעצמי. לא רק שהוא, נגיד ככה, אם היה נכון שיש לו את התענוג במידה הראויה, יש לו צער במידה הראויה. אולי זה פחות, אבל זה לא כלום.
זאת אומרת, אתה יכול לשאול אפילו למשל, הגמרא מדברת שם על פלטי בן ליש, הוא הלך ובכה כי לקחו ממנו את אשתו. פשוט הוא בכה כי לקחו ממנו את התאווה שלו. אומרת הגמרא, לא, הוא היה צדיק, הוא לא עשה כלום, הוא בכה על מצווה דאזלא מיניה, שהיה לו התגברות על התאווה. אוקיי, צריך להבין האם זה מתאים למה שאומרים, כי לא צריך להיות שום תאווה בכלל, או שיש מצב של ניסיון, זה לא נוגע.
התאווה הראויה לאישה
אבל מה אני מוציא? שכשלצדיק אין את התאווה שלו, יכול להיות שיש דברים, יכול להיות שזה ראוי. אדם יש לו אישה, ראוי שיהיה לו תאווה מסוימת אליה. אבל ממילא, אם זה הולך, אם הוא מאבד את זה, צריך להיות עצוב, אמת? אני לא יודע, צריך להיות יותר עצוב כשהאבא מת והאישה מתה. זה לא כל כך חשוב. על כל פנים, יש רק שלושים. כך ההלכה. רק על הורים יש י״ב חודש. כי אפשר, יש עצה. אני לא שוכח מהשעון.
בקיצור, אז אני יודע שיש חלק מהעניין, מישהו יאמר אני צדיק, למה אני צריך אישה? אני מדבר כבר שאשתו מתה. זה לא נכון. כן, זו תורה מעוותת אחרת, אני יודע.
הנקודה העמוקה יותר: לצדיק כמעט אף פעם אין צער כזה
על כל פנים, יש אבל… אני מתכוון שיש נקודה עמוקה יותר, שמסבירה שלצדיק כמעט אף פעם אין צער כזה. ואני מתכוון שזה מעשית כך, כי מזה אני רוצה ללמד זכות. לא רק ללמד זכות, אני מתכוון שזה נכון. שיש לנו, אחד מהם, עוד סיבה, זה בעצם עוד הסבר על שני השיעורים לפני שדיברנו על זה או שלושה, שאנחנו חיים בעולם שמלא תאוות, אפשר לעשות הרבה מאוד ברכות, ברכות הנהנין ברוך השם, והבעיה היחידה למה לא עושים ברכות הנהנין, כי ברכות הנהנין קשורות לדעת, והיה דעת, אבל הדבר הבא, אף פעם אין דעת, לא יודעים, היה דעת, לא היה דעת, ולא היה דעת.
מידת הפרישות לעומת מידת התאוה: השוואה מעשית
הפרוש יש לו רק תענוג בלי צער
מגיד שיעור:
לא, אבל אתה מבין, כן, אפשר ללכת מאה מיליון דולר, אבל זה עולה כל שנה עשרים מיליון דולר. כן, צריך להיות מסוגל להחזיק מעמד. אני יכול גם לקנות, אפשר גם לקנות… בקיצור, צריך להיות עשיר מאוד. זו רמה מסוימת, כדי להיות אדם כזה שיש לו אפילו את התאווה צריך להיות עשיר גדול, ואחר כך, כדי שזה באמת יוכל לעבוד, צריך להיות עשיר עוד יותר גדול.
אבל אני רק מביא לידי ביטוי שחלק מהעניין של כמה תאווה יש לך זה דבר נורמלי. אדם נורמלי אין לו שום תאווה על כמה שזה הרבה מיליון. הפרוש גם עושה סנס, נניח שבשבוע שעבר הוא כן יכול היה להרשות לעצמו, אמת, הוא צריך להתאים את עצמו, אבל אחר כך השבוע אין לו כסף לקנות את החתיכה השלישית של בשר שהוא קנה בשבוע שעבר לשבת, הוא לא יהיה לו תאווה לזה, לא שהוא יגיד הייתי רוצה מאוד, אבל נבך, כואב לי כי אין לי כסף.
יש דבר כזה, יש גם דבר כזה, יותר נורמלי, או אדם יותר מעובד, או שהוא עובד על עצמו, אין לו את התאווה בכלל.
תלמיד:
נכון. אוקיי. צריך להיות עודף של מאה אלף דולר בחודש. אתה תופס? לא מספיק להיות מאה אלף דולר. זה צריך להיות כסף קטן. כי… אה, בקיצור. בקיצור, רבע מיליון דולר בחודש. ובקיצור…
מגיד שיעור:
כן, אבל זה צריך להיות פנוי. הכסף צריך להיות פנוי, אמת? אם הכסף צריך… אתה מבין מה אני אומר, זה חלקות. אז בקיצור, זה לא נוגע, זה לא בשבילי, לא בשבילך. אולי גלגול אחר.
מה שאני רוצה להביא לידי ביטוי הוא, יוצא שיש לו את התענוג כשיש לו את זה, כשזה מתאים, כשהוא יכול להרשות לעצמו, כשזה חלק ממה שראוי לו, כל מקדש שביעי כראוי לו, כל אחד צריך לכבד את השבת כפי הראוי לו, אז הוא נהנה מזה, אבל כשזה לא ראוי לו ואין לו את זה, אין לו שום צער.
אז היהודי שיש לו מידת הפרישות הנכונה, יש לו רק תענוג, יש לו רק את צד הרווח ולא את צד ההפסד.
בעל התאווה – צער בלתי מוגבל
בעל התאווה, עכשיו תחשוב להיפך, מה זה בעל תאווה? בעל תאווה, יש לו גם רמות של כמה גדול בעל תאווה, אבל בעל תאווה הוא מי שאין לו שום גבול, אפשר להיכנס לעומק בזה. תאווה זה מי שהוא רוצה את כל מה שאפשר, זה הרי המשמעות של בעל תאווה. כמה אפשר ליהנות? אני רוצה ליהנות. תמיד הוא רוצה יותר.
כן, יש לו כלל, יש לו מנה רוצה מאתיים, אין אדם מת וחצי תאוותו בידו, זו הגדרה של בעל תאווה. ברגע שזה מוגבל, הוא כבר עומד על… כמו שאומרים, עושים עד המחיר שבו הגבול נמצא.
אבל בעל תאווה, או מידת התאווה שלכל אדם יש במידה מסוימת את המידה, היא בלתי מוגבלת. כל דבר שטעים, כל דבר שהוא הנאה, הוא רוצה.
יוצא שיש לו גם כמה צער? אין סוף. זה מאוד עצוב. כל הדברים שהוא יכול היה אבל אין לך וזה מפריע לו. הרי אין גבול. מה? חסר לו הכל. הרי זה כואב לו. הוא לא יכול מזמן. הוא לא יכול מזמן. הוא לא יכול מזמן.
תלמיד:
לא, הוא הרי אדם נורמלי, הוא לא רוצה. הוא צריך לעבוד. הוא לא עובד על זה בכלל, אם זה חסר לו, אין לו זמן.
מגיד שיעור:
אז, בכל אופן, מסתבר שצריך לצאת שיותר… אני חושב שאם מישהו רוצה למדוד את עצמו בספרים, שיבדוק כמה זה מפריע לו כשבחנות אין את החלב שהיה רגיל, אני לא יודע מה.
מדד מעשי: איך מודדים את עצמך?
כשאין בבית המדרש את החלב האדום לקפה, צריך לקחת חלב אחר, כמה חזק, כמה שניות זה מפריע לו. זו דוגמה טובה יותר מהספרים כשיש, מישהו אומר, יש בחור חסידי, למה אני צריך לקחת את זה? הרי אין שום הבדל. יש הבדל, והרי יש למה, הרי זו עבירה, יודעים שיש הלכה שצריך לשים מלח על הלחם כשעושים ברכה, כי אין זה כבוד לברכה שיהיה פת טפל, כן?
ובגלל זה, אם שמים ממרח יוצאים עוד יותר. זה כבוד לברכה, אוכלים חתיכה טובה של חלה להמוציא. אז זו מצווה, אבל כשאין, אין לו בדיוק את המלח או את זה, זה לא מפריע לו.
אז שם נמצאת ההתגברות על התאווה, על זה יהיו אותן רמות, מישהו שעובד עדיין על הרוב, מישהו שכבר מעובד, שם זה לא מפריע לו בכלל.
מסקנה לגבי רוב האנשים
אבל תבינו, נראה לי שרוב האנשים אינם בעלי תאוה, כי אין להם דבר גדול שהם חסרים אותו. אבל מה כן, רוב האנשים כן, הם פחדנים, אין להם את מידת הגבורה, זו מידה אחרת שצריך לעבוד עליה במיוחד.
מעבר למידת הגבורה – מבט קדימה אחרי יום טוב
וזו המידה הבאה, כן, אבל אחרי יום טוב, בעזרת השם. זה יבוא אחרי יום טוב, צריך לדבר הרבה. יש לי עוד כמה… לא, למשל, ללכת לסוכה, אמרתי שיעור שלם בשנה שעברה. סוכות הוא הענין של מידת הגבורה. הרי כתוב שכל החודש הוא באמת מידת הגבורה. אבל יעקב, סוכה היא על פי קבלה, היא יותר הצד הזה.
ובסוכות צריך להיות אדם. אבל מה היא הסוכה? סוכה כל אחד בונה סוכה, ויוצאים קצת, “בצילא דמהימנותא”, לא על תאוות, יותר על מה שצריך לעשות. לגבי סוכה היא דבר שצריך לעשות בעצמו, “מצוה בו יותר משלוחו”. מה? אין את הכרית השלישית, אין שום צער.
סטייה: מצטער פטור מן הסוכה
אז זה קשור לדבר הקודם שדיברנו עליו, בתחילת השיעור, שאני לא יודע אם זה כמו תאוה, אני לא יודע מה ההלכה של “מצטער פטור מן הסוכה”. צריך לשאול את הרמב״ם.
תלמיד:
כן, זה גם כן. יש צער.
מגיד שיעור:
אבל זה לכתחילה דבר של דוחק ושל צער. אני לא יודע איזו ברכה בכלל עושים על מזגן? “משיב הרוח”.
תלמיד:
כן, אני לא יודע.
מגיד שיעור:
זה סוג אחר של דברים. אתה זוכר שאמרנו שהתענוגים שאנחנו מדברים בעיקר הם דברים שנכנסים לגוף, כמו אכילה ומשגל. זה מה שהרמב״ם מתכוון באמת מחוש המישוש. כל שאר הדברים, פעם לא היה שום נוגע למזגן. אני לא יודע מה חושבים על זה באמת.
דיון: האם מזגן הוא תאוה?
תלמיד:
אני לא יודע. מזגן הוא תאוה?
מגיד שיעור:
כן! לא, מי היה לו את הסלון מלך? פרעה! אני לא יודע, הייתי חושב שזה יכול עדיין לעשות איזו מידה, אני רוצה להתחיל. נראה לי שזה פחות ממידת התאוה, אבל משהו אחר, נוחות, זה קשור גם לנוחות, כאן אני מסכים. אני סבור שאדם טוב צריך להתרגל, לא להיות “רגיש”, כי הכל צריך להיות… אבל אני אומר שוב, זה קשור למה שקורה. יש אנשים מסוימים שבשבילם זה כבוד, ורואים שזה נורא עבורו.
מעשה עם הרבי מסטניסלב
לא, היה רבי שבא לבורו פארק לפני שנים, הוא בא מסטניסלב, היתה לו בית כנסת קטן במרתף, ואני בחור צעיר, נכנסתי לכל הרבי׳ס. אני בא לרבי׳ס, והוא יצא במרתף, פתחו את הדלת, היה חורף קפוא, ואמרו שהרבי מקיים את הטיש שלו, הוא יושב ממש ליד הדלת.
פתחו את הדלת, נכנס… הרבי היה מלא יראתו ופחדותו מבחור קטן, הוא הסתכל בצורה כזו… כאילו מה אני עושה לו קר כל כך? וכמה שנים מאוחר יותר הוא דיבר על שבת, ועל שבת לא היה שום… לא היה לו שום צער, והכל היה תענוג… וזה כבר שנים מאוחר יותר, הוא כבר היום רבי גדול, אני לא יודע…
הסתכלתי בפליאה על בחור קטן, ממש ככה… בחומרה כזו, וכל החסידים ככה… כאילו מי פתח את הדלת? והבנתי באמת שהוא יהודי מיוחד שזה באמת מאוד קר לו, אבל… אני לא יודע אם זה בעל תאוות.
אולי, אני אומר לך שבוודאי יש מידה נכונה לגבי זה, אבל אני לא יודע, קשה לי לקרוא לזה תאוות.
הערת סיום
תראה, יש לי הרי אבל הכל, כל דבר אדם מסתכל על האדם שהוא מכיר. כל הצדיקים שאני מכיר, אני מדבר הרי על אנשים שעובדים על עצמם. האם פגשו מישהו שלא מחזיק במזגן. אני מתכוון, כאן שאנשים, אני אומר, אנשים גם שומרים… מה זה אז? אותו דבר, אני מסכים שצריך להיות רגוע יותר.
תלמיד:
הוא קופץ?
מגיד שיעור:
אני לא יודע. אני מסכים, אבל זה לא…