סיכום השיעור 📋
סוד גלות השכינה — כיצד פוגשת השכינה חבר ביער
הקדמה: מן הקדושה והמקדש אל סוד הגלות
הנה אנו עומדים כעת בערב שבת פרשת דברים, שבת חזון, שנת תשפ״ו, ובשיעור זה נבוא לדון בסוד ימי בין המצרים. בשני השבועות שעברו כבר עסקנו בסוד הקדושה, בסוד ירושלים והמקדש, וכיצד מוציאים אנו זאת אל הפועל בעבודה — במעשה ובדיבור — כפי שדרשו המקובלים והנהיגו את הדרכים השונות של בניין בית המקדש: בניין בית המקדש שבלב, וגם בניין בית המקדש שבמעשה, בין במעשים של מקדש מעט ובין במעשים של המקדש הגדול שאנו מקווים לבנותו. כל זאת על ידי כל התקנות שתיקנו, וכל שעשו כדי להכניס קדושה בעולם, מתוך התבוננות מהי הקדושה וכיצד ראוי להנהיגה )כמו שביארנו בשני השיעורים הקודמים אודות הקדושה והמקדש ואין זה מקומו(.
בשיעור זה מבקש אני להמשיך את ביאור סוד הגלות, שהוא הסוד העמוק יותר, הרובד הפנימי הבא לאחר מכן.
יסוד הקבלה: השכינה ומדרגותיה
יסוד הקבלה הוא שיש דבר הנקרא שכינה, והשכינה היא אותו דבר שהיה מצוי בבית המקדש, המצוי בירושלים ובארץ ישראל בזמן הקדושה, בזמן הגאולה ובזמן הבניין. ובינתיים יש זמנים של אין־בניין, זמנים מכל הסוגים של אין־בניין, ולמעשה ישנם זמנים שונים של ירידה. על כן צריך אדם לדעת כיצד להבין וכיצד להרגיש את מצב השכינה, את מצב הקדושה לאמיתו, באותם הזמנים.
כפי שלמדו מן הרמ״ק, שסוד הקץ, סוד ידיעת הקץ, סוד ידיעת אחרית הגלות, תלוי בידיעת כל מדרגות השכינה — אותן מדרגות אשר ‘לא שערום אבותינו׳, הצדיקים הקדמונים. האידיִים שהיו בזמן החורבן, האידיִים שהיו בזמן התנאים והאמוראים, בוודאי לא היו יכולים לצייר בנפשם כמה מדרגות עדיין קיימות בשכינה, עד כמה עוד יכולה היא לרדת כביכול.
אך האמת היא, כפי שביארנו, שהנפילה אין פירושה נפילה בלבד, ירידה אחר ירידה. אדרבה, עצם היכולת ליפול משמעה שאפשר להישאר, שכן אילו נפלה לגמרי — כבר היה הכל אבוד. נפל הדבר, אך לא אבד. ואם נפל ולא אבד, הרי שפירוש הדבר שיש עדיין מדרגות רבות מאוד של הבנה, מדרגות רבות מאוד של השגת אלוקות, של השראת השכינה, אשר עדיין לא עמדנו עליהן.
זהו יסוד עיקרי וחשוב מאוד בקבלה, ואבקש לבארו. נתחיל כך: ידוע הוא ‘על דרך העבודה׳. את המילים ‘על דרך העבודה׳ יודע כל אחד, אך צריך להטות אוזן היטב, שכן דומני שרגילים לומר זאת כדברי חיזוק, ואמנם דבר נאה הוא להיטיב את הרגשת האדם, אך אמת הוא, ויש בו עומק, ועומק זה תלוי בעומק כל ההבנה שהקבלה באה לספר בה את סוד גלות השכינה.
הזוהר בפרשת אחרי מות: בכייה וחדווה
והנה, כפי שלמדנו פעם את דברי הזוהר בפרשת אחרי מות, המובאים בתניא, מבאר שם רבי שמעון את הסוד, הסוד הגדול, הסוד העצום של פירוד השכינה מבעלה — שהאות ה״א שבשם נסתלקה מן האות וי״ו, וזהו סוד השכינה, סוד גלות השכינה.
ונאמר שם, ‘בכו רבי שמעון, בכו רבי אלעזר׳, בכו על מה שהבינו. אמר רבי אלעזר, “בכיה תקוע בלבי מסטרא דא, וחדוה בסטרא דא” (זוהר פרשת אחרי מות) — בכי גדול מונח בלבי מצד אחד, ומאידך גיסא, שמחה גדולה חש אני.
שכן מונחת בזה שמחה עצומה: הנני קולט דבר חדש, הארה חדשה, הברקה חדשה, שיש דבר כזה, שיש השראת שכינה מסוג כזה, שיש יחוד קודשא בריך הוא כזה, פירוד כזה, שיש נפילה כזאת ועדיין לא אבד הכל. לא ידעו כלל שאפשר שתהיה נפילה כזאת, שאפשר להתרחק כל כך ולא לאבד. נוצר כאן מקום חדש, השגה חדשה, זהו חידוש.
נאמר זאת בפשטות: זהו חידוש. וחידוש הוא דבר משמח, ובפרט אם החידוש אינו חידוש סתם, אלא חידוש שיש בו אהבה, חידוש שיש בו תענוג המספר כיצד — אפשר לכנותו “בכל צרתם לו צר” (ישעיה סג, ט) — שבכל פעם שיש צרה חדשה, הרי יש מקום חדש שבו מונחת השכינה, יש גילוי חדש שלשכינה יש לבוש חדש, מעמד חדש, מין דרך חדשה שבה אפשר לראותה. בהשגה מסוג זה מונח חידוש גדול.
החידוש: שהאדם הנמוך מהפך את העולם
כאשר אדם מתבונן בדבר, אפשר לומר זאת כך: כאשר לומדים קבלה ורואים אילו פגמים גדולים מחוללים חורבן בית המקדש, חורבן שבכל חטא, חורבן שבכל השפלה, לומדים שהוא מהפך את כל העולמות, מהפך את כל הצינורות, ואומר אתה, “וי, עבירתי הקטנה והשוטה מהפכת את כל העולמות”. על כן אמר רבי נחמן שצריך להאמין גם על המצוות, “אם אתה מאמין שאתה יכול לקלקל, תאמין שאתה יכול לתקן” (ליקוטי מוהר״ן) — צריך להאמין כן גם על המצוות.
אך מונח כאן חידוש עצום, שהאדם הנמוך מהפך את העולם. ועל זה — זהו הדבר שכבר אמרו הרמ״ק, והאריז״ל מדגיש בהדרכותיו כפי שמביא רבי חיים ויטאל — וכולם אמרו דבר כזה, לאחר שהתלבטו מעט: היתכן שאנו החיים כאן באחרית הימים, ואנו עושים מצוות, עושים יחודים, מתדבקים, יש לנו רוח הקודש, והקדוש ברוך הוא אוהב אותנו? כיצד ייתכן הדבר? היינו מבינים שאיזה תנא, איזה יהודי, נביא, אחד מנביאי הדורות ההם, משה רבנו, אהרן הכהן — היה לו דבר כזה. אך כיצד מגיע הדבר אלינו? כיצד מגיע אלינו דבר כזה?
המשל של הרמ״ק והאריז״ל: המלך בדרכים
והרמ״ק אמר — מביא אני זאת מן ה׳ראשית חכמה׳ בשם הרמ״ק, והאריז״ל ביאר, כפי שמביא רבי חיים ויטאל, את אותו הדבר עצמו — שיש בזה משל, וכך אמר: משל למלך שנקלע לדרכים. זהו המשל שהספרים החסידיים אומרים על חביבותם של ימי בין המצרים. אך זהו משל, ודבר יסודי מאוד הוא. סבורני שאין זה חיזוק בלבד על אחרית הימים או על בין המצרים, אלא משל על — בעצם זהו יסוד כל הקבלה, יסוד המציאות, שכן מציאות העולם היא זו.
המלך שאבד בדרכו
אומר הוא משל: מלך שנסע בדרך ואבד בה, לא היו עמו בגדיו החשובים, כליו החשובים אשר בהם הוא נוהג בדרך כלל, שהרי הוא מלך, ובהיכל מלכות הוא הולך עם כלי מלכות, עם בגדי מלכות, עם לבושי מלכות, עם משרתים, והכל על הצד היותר טוב, הדבר הגדול ביותר שאפשר להיות.
והנה הוא בדרך, ויש אחד המרחם עליו, ובקושי יודע אותו אדם מה פירוש מלך, אך הוא רואה בו איזה אדם חשוב, איזה דבר עדין, משהו שאינו כשאר האנשים, ונותן לו מעט כבוד, נותן לו לחם צר ומים לחץ, פת חריבה ושלווה בה.
והמלך רוחש חביבות כזאת, אהבה כזאת, לאותו יהודי, לאותו משרת, לזה שעוזר לו בזמן צערו, בזמן שאינו מלך, בזמן שאינו במלכותו. עד כדי כך שכמדומה הוא מכיר לו טובה יותר, שכן בהיותו בהיכל המלך, בהיותו במקומו, אין זו חכמה גדולה שמכבדים אותו. כאן, זה מכבד אותו באמת, נותן לו לאכול פת לחם, מעט מזונות, כוס תה ביער, בלילה, כשחשוך ואפל וקר, ונותן לו לאכול שם — יש בכך חביבות מסוג כזה.
השכינה בדד לאחר הצמצום
והרמ״ק אמר שצריך להטות אוזן ולהבין, שבזמן הזה — כפי שאמרה השכינה לרבי יוסף קארו, לבית יוסף, בליל שבועות, שהוא מן הפעמים החזקות של ליל שבועות — צריך לדעת שהשכינה מצויה במצב שאין לה חברים, בדד ובדד ממש. כך היה אז, ואפשר שכך היה תמיד, אך מאז הצמצום הראשון, מאז שמסתכל ‘רגע לבנה׳, מאז שבירת הכלים, מאז בריאת העולם, היא בדד עד מאוד, אין היא במקומה.
כלומר, מה שהיה לכאורה מקומה — אז זהו אכן מקומה, אך מה שהיה ראוי להיות מקומה, מה שהיה נאה למלכות שמים להיות בהיכל המלך, בכל הפאר והתפארת, “עוז וחדוה במקומו, עוז ותפארת במקדשו” (דברי הימים א טז, כז) — זה היה נאה. אך כאשר אין היא נמצאת במקומה, כאשר היא מצויה במקום זר, במקום גלות, יש תוספת אהבה, תוספת חיבה, תוספת התרגשות, התרגשות גדולה הרבה יותר בכך שהיא מוצאת חבר, מוצאת חבר ביער, השכינה מוצאת חברים, יהודים. עתה צריך להבין; נעמיק מעט בדבר.
דבר קטן בזמן הזה חשוב כמו דבר גדול
זהו הדבר שאמרו, ומכאן אמרו, וכך מביא בלשון האריז״ל, המביא את כל האחרונים, “דבר קטן בזמן הזה חשוב כמו דבר גדול”. ואנו סבורים שזהו מין חיזוק: אה, אתה יהודי חלש כל כך, יודע אתה כבר שאין ציפיות ממך, לא ניתן לדרוש ממך דבר. אקראי אתה מניח פעם, מניח פעם תפילין, אין זה ממש, ומורידים לך טפיחה על השכם, “וי, אתה מניח תפילין”.
לא ולא, אדרבה. נטה אוזן למה שאומר הוא כאן. לא זאת הוא אומר. מה שהוא אומר הוא שהשכינה במצב חלש, לא שאתה במצב חלש. השכינה במצב חלש. אתה עוזר לשכינה במצבה החלש. לא שאתה עוזר לה מפני שאתה דור חלש כל כך, ומכאן שהדבר קשה כל כך, שיש יצר הרע גדול כל כך, שיש ניסיונות כאלה — נניח אפילו שיש ניסיונות גדולים יותר היום — שהרי הכל לפום צערא אגרא.
אין זה לפום צערא אגרא, אלא לפום צערא דשכינתא אגרא. הרגשה חדשה לגמרי היא זו. לפום מריעותא דשכינתא, שכאשר לשכינה יש רעותיה מבואות לה, כשיש עמה שושבינים וחברים, וכשיש מצב שלם, ומלכותו שלמה, ויש צדיק שלם בשעתו, ומתרוצץ הכל, והכל בנמצא — אז אה, אין… אין השכינה אוהבת אותנו כל כך, אין זו אהבה גדולה כל כך. צריך לעמול קשה כדי לזכות בהתרוממות רוח הקודש, צריך לעמול קשה כדי לזכות בדביקות, צריך לעמול קשה כדי לזכות בהתרגשות, בחיבור מסוג כזה, בקשר מסוג כזה.
אך בזמן, במקום, במצב שהשכינה במצב חלש — וצריך לדבר רגע מה פירוש שהשכינה במצב חלש, כיצד ייתכן הדבר — המלך במצב חלש. ואותו יהודי שאין לו הבנה גדולה במלך, אינו שר מן השרים במלכות, אינו שר בבית המלך, אלא אדם פשוט, אך רואה הוא שפעל בו רחמנות. כן, אין צורך אפילו בהשגות גדולות.
רבי נחמן ובעל התניא: רחמנות על השכינה
ובעל התניא אמר לו, כדרכו, דרוש ארוך בחסידות, בקבלה, בדברים עמוקים. ורבי נחמן יצא ואמר — צריך להטות אוזן, דבר עדין הוא זה, ויש בו מעט ביקורת — אמר שדבר אחד, לאחר ששמע את כל השיחה, את כל החסידות, דבר אחד קלע הרבי אל האמת. בעל התניא פירש “רחמיך רבים ה׳” (תהלים קיט, קנו) — כבר יש רחמנות גדולה עליך, ה׳. על פירוש זה אמר שקלע אל האמת.
במילים אחרות, רבי נחמן מבקר כאן מעט. אומר הוא: בעל התניא אינו מצוי מעט במציאות. בעל התניא אומר תורות עמוקות, חסידות, עתיק ואריך ויחידה עילאה ויחידה תתאה, ומדבר כאילו יש השגות גדולות, יש השגות אלוקות גדולות, שמהן — זו המציאות, זהו מה שהוא מבקש להביא בעולם. אומר רבי נחמן: צריך אתה לשמוע את מצב השכינה האמיתי. אפשר שאינך יודע, אפשר שאתה רבי, יושב בביתך ואומר חסידות. מצב השכינה האמיתי הוא שיש רחמנות גדולה על הקדוש ברוך הוא, יש רחמנות גדולה על השכינה. לא רחמנות עלינו, רחמנות על השכינה. הבינו, ניצוץ השכינה שבתוכנו — הרחמנות היא על השכינה. אין אנו כל העניין. הרחמנות היא על השכינה שבעולם שאנו בו.
התרגשות השכינה והיהודי
ועתה אומר אתה שוודאי, כאשר בא יהודי ולומד מעט חסידות, ובמצב של רחמנות על השכינה, השכינה נרגשת נורא. לא אתה נרגש, לא — נעבעך, אין לצפות ממך דבר. השכינה נרגשת. וגם היהודי נרגש, ודאי, כאשר רואה היהודי את ההתרגשות הגדולה של השכינה, שהנה, מצאה איזה חבר בארץ לא זרועה, במקום רחוק, איפשהו ‘מאשפות ירים אביון׳, מתמלא הוא רצון, וחש אהבה עצומה.
ודאי, בוכה הוא עם השכינה, אינו יכול לומר שאין זה זמן שמחה, שאין זה מצב שלמות — מצב חסרון הוא, אך אומר הוא: וי, יהודים נפגשו, ויש לי רחמנות על השכינה, ולשכינה יש רחמנות עלי. ויוצא מין קשר, מן הקשר שיהודים יודעים, קשר שאנשים יוצרים בזמני צרה, בזמני צער, בזמני טרגדיה, שיכול פעמים רבות להיות קשר גדול הרבה יותר מן הקשר שבזמני שמחה. אך בזמן שמחה צריך הרבה, צריך לפעול משהו, צריך להיות משהו, כדי שהלה…
אך זה, נפגשו שני יהודים, נפגשו במקום צרה, ועזרו זה לזה מעט. לא הרבה, אי אפשר הרבה, אין יכולת. שנינו באותו הצער, שנינו באותו הרפש, שנינו באותו האשפה. עזרו זה לזה מעט, ונוצר יחוד כזה שאינו נוצר בזמן החדווה הנוראה, אשר שם ייווצר אולי במאמץ גדול ובקושי רב, קשה מאוד למצוא יחוד כזה.
הבית יוסף והשכינה שבגלות
ועל זה אומרים הם, כפי שלמדנו, שהשכינה אמרה בעצמה לבית יוסף שהיה עליהם להטות אוזן ולהוקיר את החידוש, את ההתרגשות שיש לשכינה כאשר יש יהודי, ואין כל כך הרבה יהודים בעולם, ואין כל כך הרבה אנשים בעולם הזוכרים את השכינה. והיא מוצאת מעט יהודים המתאספים יחד בליל שבועות, או בלילה זה, או ביום זה, או באחר הצהריים זה, או בשלוש סעודות זה, או בליל שבת, או במלווה מלכה, ומדברים דברי רחמנות, דברי חיבה, דברי אהבה אל השכינה, דברי געגועים, דברי התעוררות.
אומר הוא תיקון חצות, או ניגון שהוא שר, “רחם בחסדך על עמך”. נזכר הוא באיזה ניצוץ, יש לו מעט רחמנות, מעט אכפתיות, מעט אמפתיה. אל הניצוץ, אל השכינה שבגלות, נוצר שם חיבור שלא היה. במילים אחרות, נוצר שם יחוד חדש, נוצרת המשכת סוד חדשה, נוצרת המשכת רוח הקודש חדשה.
קל יותר בגלות: משל הגר
לכך אמר המגיד ממעזריטש, וכן אמרו האריז״ל והרמ״ק, כולם אמרו כך, שאל יסבור אדם שקשה יותר. כלומר, כשאומרים שזו מדרגה גדולה יותר, אין הכוונה שצריך להאמין שהדבר קשה יותר. אל יסבור אדם שקשה יותר למצוא את ה׳, למצוא רוח הקודש, למצוא כל מה שיהודי צריך, כל ההשגות העליונות שיהודי צריך, שקשה יותר בזמן הזה מפני שהעולם הוא עולם ש… לא, קל יותר. שכן אין אתה צריך לעשות דבר.
במילים אחרות, נאמר דבר פשוט: גר הבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו, “אי אתה יודע שישראל דוויים וסחופים?” (יבמות מז), והוא אומר, “על אף פי כן,” מקבלים אותו מיד. בזמן שלמה המלך, בזמן שהיהודים מצליחים, “אין מקבלין גרים לימות המשיח” — לשון כזו נאמרה, אין מקבלים גרים, שכן אז, אם בא גר, אולי מקבלים, ויש בזה רמב״ם, ועניינים עמוקים של ‘נשיא ורוב עמו׳, אך אין זו חכמה. עתה בא אתה מפני שהיהודים מצליחים, ודאי שתיעשה גר, ודאי שצריך להוכיחו הרבה יותר. הגר הבא בזמן שלווה צריך להוכיח הרבה יותר שהוא מתכוון ברצינות, צריך להוכיח הרבה יותר שהוא באמת חפץ ביהדות, שהוא באמת חפץ באהבת השם. אולי מבקש הוא סתם את הכסף, אולי מאותן סיבות שהיהודים היו נשמדים פעם כדי לעשות כסף, ועתה הוא יהודי מאהבה ויראה, מאונס, מפני שהוא רוצה להיות בכלל המצליחים.
אקראי, אולי זהו רצוננו, אנו מקווים שיהיה זה עליית שכינה גדולה כאשר יתקיים מצב כזה. אך בינתיים, כל עוד אין זה כך, אין זו חכמה גדולה. גר הבא להתגייר — זה אומרים לו: אל תשלה עצמך, כן, אתה מסכים, בזה חפץ אתה, יודע אתה שאתה מתכוון ברצינות.
באותו אופן, כשמציאות העולם היא כך, שאין מקבלים כבוד רב על עשייה למען השכינה, על אהבת השכינה, על רחמנות על שאין השכינה מקבלת — ואת זה אני מבקש להבהיר כאן יותר. עתה נבהיר יותר: אני אומר, צריכים אנו לבאר מהו פירוש ירידת השכינה.
וכל אחד מבין: מה זה נוגע לי? קושיה יש לשאול. ומכאן, סבורני שיש אנשים שאינם מקבלים רוח הקודש מזה. אף שהמגיד ממעזריטש אמר שהוא סבור — ועל זה הרי הפסוק של המגיד מקוזניץ, “די תפארת יגיעה בין המצרים”, שצריך לדבר בזה, ואני מקווה בעזרת ה׳ שנגיע לזה, אך תחילה צריך להיכנס מעט לעניין כדי שיראוהו כפי שהוא.
והמגיד ממעזריטש אמר שקל יותר לקבל רוח הקודש בגלות מאשר בארץ ישראל, מאשר בזמן שהשכינה על מקומה, מאותן הסיבות. ואפשר יאמרו אנשים שאין הם רואים שהוא מקבל רוח הקודש. אפשר שכן, שהוא כן יקבל רוח הקודש. אפשר שיש אנשים האומרים שאין הוא רואה. נאמר שהתירוץ הוא: מפני שאין אתה תופס במה מדובר. אין אתה תופס כלל במה מדובר.
מהי ירידת השכינה?
מהי ירידת השכינה? אומר אתה שאדם יושב בבית מדרשו, סגור בתוך עצמו, יושב בפינתו, ולו ד׳ אמותיו של הלכה, ד׳ אמותיו של תפילה, מתיישב הוא ואינו יודע דבר, מובדל מן העולם, פרוש ומופרש ומובדל. ועדיין הוא מדבר על הדור החלש. אין דור חלש בחדרך, אין זה דור חלש. אדרבה, עליו דווקא להוכיח משהו. כשיושבים בישיבה, יושבים בבית המדרש, ושם כביכול כל אחד רוצה להיות ראוי ורוצה להיות טוב, ורוצה להיות תלמיד חכם יותר, וחסיד יותר, ועובד יותר, וכל מה שיהיה — אין זה אומר דבר שאתה שם, שאתה מתפלל שם היטב. אין זה אומר דבר לאמיתו, אין מקבלים על כך מאומה.
כלומר, מה עובד? לא יהיה דבר, צריך לעמול הרבה, צריך לחדש חידוש שלם, כדי שייחשב למשהו. אך סתם כך אינו נחשב לכלום. בדורו של אברהם, אין זה נחשב לכלום. אך מי אמר לו שישלה עצמו שזהו דורו של אברהם?
שני דרכים: חיצוניות ופנימיות
קודם כל, יש שני דרכים: בדרך החיצוניות ובדרך הרחבת העולם, שאיני יודע אם לכנותו חיצוניות, ובדרך הפנימיות. דבר אחד הוא, שהחפץ לדעת את מצב השכינה חייב להסתכל בעיתון, חפץ הוא לדעת את מציאות העולם. וצריך לדעת ש — כן, זו הדרשה הראשונה שאני אומר בכל שנה, לכבוד תשעה באב — שיושבים בישיבה, ו׳על המנוחה ועל הנחלה׳, ואין מחסור.
מי שאינו בוכה על גלות השכינה הוא מצמצם
ומדברים שזהו דורו של אברהם. שיושבים בישיבה, ו׳על המנוחה ועל הנחלה׳, ואין מחסור בדבר, מעולם לא חסרו כל השנה ה׳צנון וחזרת׳. כל שלוש סעודות היה בו דג מלוח ודג ממולא, שכן יש יהודים המקפידים על זה, ויש יהודים המקפידים על זה. ובבית המדרש ההוא יושבים יהודים ואומרים: נו, אין אנו חשים את צער השכינה, אין זה למדרגתנו. אולי פעם היו יהודים שבכו בתשעה באב, שכאב להם על השכינה, ומצטערים, ואומרים דרשות כאלה.
מדוע שיבכו בתשעה באב? ואתם, תופסים אתם, חיים אתם או בעולם הדמיון או בעולם הגאולה, רק בעיה — אצלך כמעט שלא בא המשיח בעצמו, שבע רצון אתה, וצריך אכן להכיר טובה, אם הולך טוב, צריך להכיר טובה, אין זה מתקבל על הדעת. אך צריך להיות מעט עיוור, צריך להיות מצמצם גדול.
בקיצור, מי שאינו בוכה על גלות השכינה, על גלות הדור, על גלות ירידת השכינה, הוא מצמצם. ואחר כך אומר הוא תורות, ועודנו סבור שהוא ירא שמים, שהוא צדיק, שהתחזק במצא איזו התעוררות, שהתלהב מאיזה ספר חסידי, שמצא איזו התעוררות — כיצד יוכל לבכות בתשעה באב, הלוא?
מה שמדובר הוא: אל תהיה בצמצום, פקח מעט את העיניים, הבט סביבך על העולם, ותראה שהעולם, כפי שהוא, תוכל לראות את החיים הטובים החיים בו, תוכל לראות שיש חלקים טובים, יש חלקים טובים באופן מופלא, אין אלה חלקים טובים סתם. יש דברים שאנו חיים בהם במין שפע, במין הארה, שהם ודאי השכר, כמעט חיים אנו כבר בעולם השכר, בימות המשיח. אך יש דברים, ובוודאי כשחושבים ברוחניות — וברוחניות כוונתי לרמת האנושיות, החכמה, התרבות — שהיא עמוקה עמוק באדמה.
הבושה להיות חבר של השכינה
ואם יש לאדם רגש לדבר הנקרא שכינה — לרוב האנשים אין רגש כזה, לרוב האנשים אין רגש לדבר שאנו אומרים, שיהיה זה דבר טבעי לומר ‘ברוך אתה ה”, שיהיה זה דבר טבעי, שיהיה בו רגש. והוא רואה שאין זה מתקבל על הדעת. אף בבית המדרש אין זה מתקבל על הדעת. מתקבל על הדעת רק כל עוד כתוב בשולחן ערוך שיש להתפלל, אזי מתפללים. אך לומר, לדבר אל הקדוש ברוך הוא, או לדבר מן הקדוש ברוך הוא, או לדבר מן המלאכים, לדבר מן השכינה — כן, אתה מקובל, אתה איזה עובד, אה, שומע אני — אין זה מתקבל על הדעת. הרי זה מין גלות, הרי זה מין הסתרה, הרי זה מין נמיכות, מין מועקה.
והוא בושה, עד היום הזה בושה. בושה ברחוב, ובושה בבית, ובושה בבית המדרש. בושה היא, על אדם להתבייש. נאמר באמירת ‘חי׳ של פורים, “לא יבשו כל הקוים לך”. פירוש הדבר, בזמן הזה ‘כבבך יבשו׳ — מי שמייחל לקדוש ברוך הוא, מתבייש.
אם ניגש אני אל חבר ואומר לו, ברצוני לעשות דבר זה, נראה לי שזו דרך להתקרב לשכינה, לחוש את השראת השכינה בעולם, רוח השכינה, “רוח אלקים מרחפת על פני המים” (בראשית א, ב) — אומר לי, הן יסתכלו בפרצוף, או אומר לי, לא תשדך שידוכים. אומר הוא, מה פירוש לא תשדך שידוכים? מאמין אתה שלא תשדך שידוכים? מאמין אתה שלשכינה אין די שידוכים לכל אחד? שלשכינה אין די מוסדות לכל אחד? שלא יהיו לך מוסדות?
זה פירוש גלות השכינה, וצריך גם להצטדק ולמצוא. אקראי, מותר, אסור, יש כל מיני הלכות ו׳פורש מן הציבור׳. איני מבין, הרי מדובר באהבת השכינה. כיצד יכולה בכלל להיות שאלה כזאת? מה נעשה בנו? אה, בגלות אנו, אין אנו חיים בעולם שבו השכינה משמעה משהו.
חיים אנו עם מי שיש לו אמונה בסיסית, אמונה פשוטה. אומר הוא, ברצוני לעשות את הדבר הטוב, סבור אני שאצליח, רוצה אני לעבור אל השכינה. אם יכתוב מישהו פיוט מאהבת השכינה, באיזו ישיבה יסתכלו בו כדבר חשוב? באף אחת שאני מכיר, או כמעט באף אחת. הרי זו גלות השכינה, אין לשכינה מקום. מי שמחזיק עצמו חבר של השכינה — עליו לשתוק, עליו להסתתר, עליו להסתתר ממש כמו מארַאן, עליו להסתתר בנרות השבת. מי שאוהב באמת — בוויז׳ניץ מתלהבים ב׳מלך דודי׳, לא. מי שהיה כותב בעצמו ‘מלך דודי׳, ועושה ‘לך דודי׳ חדש באנגלית, מפני שראשו רץ באנגלית, ולבו רץ באנגלית, והוא שר זאת for the bride.
מדרגת השכינה האמיתית פירושה שלמות
והבהרנו שאין די לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר של “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, שכשם שיש באדם מידות שונות כך גם בקדוש ברוך הוא, או הדברים העמוקים יותר שאומרים המקובלים, שכשאדם נוהג במידות החסד הוא מעורר את מידות החסד בקדוש ברוך הוא.
אמיתת מדרגת השכינה פירושה מדרגת הייחוד, מדרגת השלמות של האדם. נדבר על אדם אחד: מדרגת השלמות שלו, עד כמה הוא שלם, עד כמה הוא חכם, עד כמה הוא טוב, עד כמה הוא צדיק, עד כמה הוא מצליח, כל אותם הדברים — זו נקראת מדרגת השכינה.
וירידת השכינה פירושה, במילים אחרות, חטאים. אופנים וסיפורים, מצבים שבהם אין שלמות, אין חכמה, אין תורה, אין מצוות, אין יראת שמים, אין פרישות, אין קדושה, אין טהרה, אין דבר. זהו פירוש הדבר: אין למדנות, אין עיון, אין בקיאות, אין דבר. זה פירוש ירידת השכינה. אמת, זה פירוש הדבר.
כשלאדם הולך טוב, שאצלו אישית הולך טוב, יכול הוא לרצות שכינה. אך ירידת השכינה, פירושה המקומות שבהם אין לשכינה מקום לבוא — לאמת, לכאורה, שכן השכינה משמעה שצריכה להיות שלמות, השכינה אינה צריכה להיות שבורה, ראוי היה שתהיה שלמות ושמחה ואור. הרי זו גדלות השכינה. וירידת השכינה היא כשאין, כשיש מה שאנו קוראים המצב הרוחני. או במילים אחרות, כשהשלמות אינה באמת שלמות. האדם באמת במצב שפל, באמת שבור. היה רוצה ללמוד, ואינו לומד; היה רוצה לעשות כסף, ואינו עושה כסף; היה רוצה להיות אבא טוב יותר, ואינו אבא טוב יותר. כל אותם הדברים. במצב מסוג כזה, לאמיתו של דבר אי אפשר, יש הרבה פחות השראת שכינה, בקושי אפשר למצוא שם את השכינה.
השכינה מוצאת חבר במקום ירידה רוחנית
וכשם שאנו מבינים שכאשר בחוץ, כאשר לאנשים האחרים אין כבוד, אין הוקרה לערך השכינה, ויש אחד שמוקיר, הרי הוא מיוחד, מגיעה לו טפיחה על השכם — כך גם כאשר הוא עצמו אינו מוקיר את ערך השכינה. במילים אחרות, הוא מצוי במצב של שפלות, שאינו מצב שלמות, אשר עליו לא יכול הייחוד לשרות באמת אלא במצב שלמות. הוא במצב של שבירה, במצב של חטא, במצב של כישלון — ואז נזכר הוא באהבת השכינה.
אה, אותו הדבר. אומרת לו השכינה: “אה, מצאתי חבר במקום ירידה רוחנית, במקום שהוא באמת ירידה. לא ירידה גשמית, שכן כל הירידה הגשמית אינה באמת מעכבת את השכינה. במקום המעכב באמת את השכינה, שהוא באמת היפוך השכינה, שהוא באמת רע בדרך מסוימת.” ושם נזכר האדם: כן, אמת, איני מתמיד גדול, איני תלמיד חכם גדול, איני אדם השלם. בכל פעם שאני משלה עצמי שאני אדם השלם, תופס אני איזה כעס, איזו תאווה, איזו נפילה, וכבר אני קולט שלא אותי התכוונו כשאמרו שרק מי ש׳מלא כריסו ובן ירא שמים לרבים׳ יעסוק בקבלה. לא, לא לזה, לא אותי התכוונו — רק שיעשה יחוד, רק שתהיה לו רוח הקודש. לא, לא אותי התכוונו.
אה, אז אומרים לנו: רגע אחד, מגיע לך האריז״ל, מגיע לך הרמ״ק, באה אליך השכינה ואומרת לך, “ודאי לא אותך התכוונו. אך באותו האדם, באותו המקום, באותו המצב, באותו הזמן, נתן הוא מקום לשכינה.” נזכר הוא ואמר, “אותי כן, אותי לא.” עדיין יש בו איזו תשוקה, עדיין יש בו איזה געגוע.
יש לו חשק לשכינה כמו אל אכילה
עדיין יש בו איזה געגוע אל היופי, אל העדינות שאנו קוראים לה שכינה. במילים אחרות, אוהב הוא לומר ‘לכה דודי׳, לא מפני שהוא צדיק שאומר ‘לכה דודי׳, לא מפני שהוא כביכול עדיין בשלמות. לא, אלא מפני שהוא אוהב זאת, כשם שאדם יכול לאהוב כשהוא מדוכא, כשהוא בשפלות, כשהוא בקטנות. מאיזו סיבה, אין לו חשק ללמוד, אין לו חשק לתת צדקה, אך לאכול יש לו חשק, הלוא? מפני שאת זה הוא אוהב באמת. וכשהוא אוהב זאת באמת, יש לו חשק. כך ממש ייתכן שכן יש לו חשק לשכינה, כן יש לו חשק לשיר ניגון של געגועים אל השכינה, לומר תיקון חצות.
מה פירוש שאתה עד חשיבות? יודע אתה בכלל מה פירוש הדבר? לא, אני אומר איזה תיקון חצות, לא כדי להראות שאני צדיק. אומר אני תיקון חצות מפני שיש לי מעט רחמנות על השכינה. הרחמנות אינה עלי, אני משני, שכח מזה, whatever. רחמנות על השכינה, “רחמיך רבים ה׳” (תהלים קיט, קנו). והשכינה הרי היא מין דבר טוב, מין דבר יפה, והיא כמו ‘אשה עגונה׳ המצפה לבעל נעוריה. הרי יש עליה מעט רחמנות.
והוא עושה איזו מצווה, או אומר איזה פרק תהלים, או מוריד דמעה, או יושב על הארץ, או עושה מה שיהיה, למען שכינתך, כן, למען השכינה. אז, על זה נאמר לאמיתו של דבר מה שהרבי אומר, “כל רודפיה השיגוה בין המצרים” (איכה א, ג), שכן זה הוא הדבר האמיתי שהוא מיצר אמיתי. המיצר האמיתי הוא שפלות רוחנית. ושם יכולה עדיין להיות.
רגליה יורדות מות: עד השאול יכולה השכינה להגיע
זהו החידוש שאומרת הקבלה, שזהו הדבר שאיש לא תפס. איש לא היה יכול להאמין שהגלות יכולה להיות ארוכה כל כך. איש לא האמין שיכולה להיות ירידה כזאת. במילים אחרות, איש לא האמין שאין זה חסרון, שכן היה להם יותר מדי ‘תיקון הסגולה׳. במובן מסוים היו להם השגות אלוקות בקלות, היה להם די אמונה. אדרבה, לא יכלו לדעת: “רגליה יורדות מות” (משלי ה, ה) אומרים הזוהר והמקובלים על השכינה.
פשוטו של מקרא, פירושו אשה זונה, אך תופס אתה שהאשה הזונה היא רק עוד מדרגה של השכינה, רק עוד מדרגה, עוד התלבשות. האות ה״א נעשתה מעט ארוכה יותר, נעשתה קו״ף. “רגליה יורדות מות”, עד המוות, עד השאול, כל הדרך עד השאול יכולה להגיע השכינה.
במילים אחרות, בשאול יכול יהודי לאהוב את השכינה, לא יראה. יראה — יודע הוא, אולי אין לו, הוא נעווה מדרך. אך יש בו אהבה מסוימת, יש בו אהבת השכינה. ושם אומרת השכינה, “אה, בגיהנום מצאתי, מצאתי מי שאוהב אותי.” הרי רוח הקודש גדול מזה, אז יש לו רוח הקודש אמיתית, אז יש לו נבואה עכה. לא מפני שהוא צדיק, חכם, גיבור ועשיר שיש לו נבואה, לא, אלא מפני שהוא “איכה ישבה בדד” (איכה א, א) שיש לו נבואה, מין אחר. מין טוב יותר, או שיש בו מעלה על המין הקודם, שכן אז אין צורך לבחון את כל השאלה אם מתכוון הוא לשמה או אינו מתכוון לשמה.
כשאדם מחזיק עצמו מושלם, או שהוא מושלם, צריך הוא לכוון הרבה שכאשר הוא בוכה על גלות השכינה, אכן גלות השכינה מפריעה לו, או שהוא עתה מקיים מצוות מתוך שלמות שלמה. אך מי שאינו מתמיד גדול, מי שאינו חכם גדול, אינו מושלם גדול, ועדיין הוא אוהב את השכינה — אין הוא צריך לבחון. מתכוון הוא באמת. הרי הוא באמת חבר של השכינה, השכינה מדברת עמו. אין היא מדברת עם היהודים היראים, מדברת היא עם ה“יושבת בדד”, אשר יחד עמה, “בכה תבכה בלילה” (איכה א, ב).
העמק המלך: העצה של בין המצרים
והבהרנו שאין די לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר של “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, שכשם שיש באדם מידות שונות כך גם בקדוש ברוך הוא, או הדברים העמוקים יותר שאומרים המקובלים, שכשאדם נוהג במידות החסד הוא מעורר את מידות החסד בקדוש ברוך הוא. עתה, זה על פי פשט, על פי הנגלה יותר, על פי אופן ברור, שכל אחד מבין.
אומר הספר הקדוש “עמק המלך”. ה״עמק המלך” היה מקובל גדול, ורשם לעצמו בספרו “עמק המלך” לבנות את כל המערכת של קבלת האר״י, סבורני מעט בנוי על רבי ישראל סרוק ואחרים, אך הוא בנה לעצמו, והיה חשוב מאוד לבנות על כל דבר את המערכת הברורה, כל המהלך הברור של היהדות, של פנימיות התורה, של כיצד נראית השכינה, יסודות האצילות — וזה היה ספרו.
וכותב הוא בספרו, דבר נורא: הוא בדרך, כותב הוא באופן מעשי, בכוונה מעשי, שהלך חזק מאוד בעניין של כוונת שם הוי״ה, בכל פעם, בכל יום, בכל אופן. זהו שורש הכל. כך מביא הוא, אומר הוא באופן מעשי, שכך עשה, וכך הצליח. כל הצלחת השגותיו הייתה בנויה על שיהיה לנגד עיניו תמיד שם הוי״ה.
כאשר שם הוי״ה אינו מאיר
עתה אומר הוא כך: אך יש מצבים שבהם קשה לכוון את שם הוי״ה. דבר קשה הוא, יש ימים שקשה. אומר הוא, למשל, ימי בין המצרים, בדוק ומנוסה, כך אומר הוא, בדוק ומנוסה. כשמנסים לכוון את שם הוי״ה, קשה יותר לזוכרו לנגד העיניים, קשה יותר.
כלומר, האריז״ל אומר כוונה כזו, למשל, שהחפץ לדעת מהי מדרגתו הרוחנית, ינסה לצייר לעצמו את שם הוי״ה, ולפי בהירות הציור, לפי הצבע, לפי הבהירות, ידע מהי דרגתו. ויש לפעמים מצבים, אולי לא באשמת האדם, אלא מצב השכינה הוא כזה, ששם הוי״ה אינו מאיר. קשה מאוד, ו׳אינו מאיר׳ פירושו — אין זה פשוט, קשה מאוד לזכור לנגד העיניים את שם הוי״ה. קשה.
מה עושים במצב כזה? מי שאינו לומד סודות, כוונות האר״י, אינו יודע מה לעשות. אומר הוא, אקראי, נראה שהוא נעלם, נעלם השם. הוא בהסתרה, “אלי אלי למה עזבתני” (תהלים כב, ב), יכול הוא לצעוק, אך אינו יודע מה לעשות עוד. אין הוא יכול לזכות בדביקות מסוג כזה, בנשיקות פיהו מסוג כזה, המצויים כשזוכרים לנגד העיניים שמות — אינו יכול לזכות בהם כשהוא במצב כזה.
העצה: תמורות וחילופי אותיות
אומר העמק המלך, שכאשר תגיע לכוונות בין המצרים, מצאת שיש עצה לכך. יש עצה. והוא לעולם אינו מגיע לזה — לא מצאתי בספרו שהוא מגיע לזה, אולי לא הגיע לכתוב את אותו החלק, או שאין הוא בידינו, או אולי כן יש הוא, ולא יכולתי למצאו. אך יודע אני למה כוונתו, שכן הכוונה שהוא מבקש להביא בספרו היא בעיקר מלוקטת ומסודרת מכוונות האר״י.
בשער הכוונות כתוב שבבין המצרים — כל מי שלמד בני יששכר, צדיק חסידי היודע את הכוונה — שבבין המצרים יש לזכור לנגד העיניים, במקום שם הוי״ה, והוא מכניס זאת לתוך ברכות שמונה עשרה, ואין אנו הולכים לדבר בכל הפרטים, אך במקום שם הוי״ה יש לזכור לנגד העיניים את האותיות הסמוכות לה׳. יש חילופים שונים, תמורות, כיצד אפשר להמיר את השם, כפי שיש את״ב״ש, אפשר גם להמיר את האותיות שלפני השם, ט״ד ה״א, את האותיות שלאחר השם, כ״ו ז״ו, אפשר להמיר את שם הוי״ה, אפשר לקחת עוד דרכים רבות, על כל פנים עוד עשרים ושתים דרכים, ואף יותר, שאפשר להמיר.
אומר האר״י ז״ל, שתלמידיו יזכרו לנגד עיניהם את זה. ומבאר רבי נפתלי הירץ באכרך, בעמק המלך, מהו זה — כפי שאני מבין מביאורו — שפירושו כך, ששם הוי״ה אינו מאיר, יהיה מה שיהיה נמשלו. אך כפשוטו, אדם מנסה לצייר לעצמו את שם הוי״ה, והוא כך, “וי, היכן שם הוי״ה?” אומר לו האר״י ז״ל, “יש לי עצה. קודם כל, אין אתה אשם. המציאות בעולם היא כך, בין המצרים היא. כל רודפיה השיגוה בין המצרים. אם רצונך לדעת מהו הכשם של השם שאומר לך, צריך אתה להבין שבאותיות שבעולם יש עשרים ושתים אותיות. ‘ברא את עולמו בספר וספר וסיפור, ל״ב נתיבות, בעשר ספירות וכ״ב אותיות׳.”
עשרים ושתים האותיות ושלוש הקדושות
פירוש הדבר כך, ששם הוי״ה אינו מאיר, יהיה מה שיהיה נמשלו. אך כפשוטו, אדם מנסה לצייר לעצמו את שם הוי״ה, ואומר, “וי, כיצד שייך שם הוי״ה?” אומר לו האריז״ל, “יש לי עצה. קודם כל, אין אתה אשם, המציאות בעולם היא כך, בין המצרים היא. אך רצונך לדעת מהו הקשר של בין המצרים? אומר לך.”
צריך אתה להבין שבאותיות, בעולם, יש עשרים ושתים אותיות. “ברא את עולמו בל״ב נתיבות, בעשר ספירות ובכ״ב אותיות” (ספר יצירה). הרי כל העולם כלול מעשרים ושתים אותיות. עתה, מעשרים ושתים האותיות כתוב בספר יצירה, “בירר שלש אותיות וקבע בשמו הגדול”. שלוש אותיות מן העשרים ושתים הן שמות.
הרי העולם, אם אפשר לומר שהאטומים, נאמר בחינת האטומים, עשרים ושתים סוגי אטומים בעולם, שמהם עשו את כל העולם. שלושה מהם, כן — שכן הה״א כפולה — שלושה מהם הם אטומים קדושים. מהם, “בירר וקבע בשמו הגדול”, מן הדברים ההם, כשמסתכלים עליהם, מכוונים את השם.
אך כל שאר תשע עשרה האותיות הן גם אותיות. ולא זו בלבד שהן גם אותיות, אלא הן גם שכנות של השם. שכן אפשר לכתוב, אפשר לעשות צופן, ספר, אפשר לכתוב כפי שמדברים על אל״ף לכתוב תי״ו, ועל בי״ת לכתוב שי״ן, או איזה ספר אחר שנקרא תמורות בלשון המקובלים. אפשר להמיר כל אות באות אחרת. במילים אחרות, הבינו שאיני אומר עתה שזה ביאור משכיל — אפשר לבארו באופן משכיל, אך אפשר לבארו גם בפשטות, בדרך הקבלה, בדרך האמונה. הרי הי״וד היא רק שהאות העשירית היא שם, אקראי, אך אחת לפני העשירית היא האות התשיעית. נו, מדוע אין זו שם? אין זו שם, יפה מאוד, כשהוא בהתגלות קוראים לו י־ה־ו־ה. אך הרי אתה יכול להבין שהוא רק מדרגה אחת מרוחקת מן הט״ית.
אתה במצב הגלות: לילך בבגדי גלות
והיום אין אתה יהודי במצב הרגיל, אתה במצב הגלות. השכינה, כפי שאמרנו קודם, בת המלך הרי הייתה צריכה ללבוש איזה מלבוש חלש, איזו תלבושת של עני, היא עובר אורח, הולכת בדרך, הולכת בבגדי גלות. “עשה לך כלי גולה” (יחזקאל יב, ג), הרי הולכים בבגדי גלות, אין הוא יכול אפוא ללכת עם שם הוי״ה, שכן אז האותיות הקדושות, שם הוי״ה, נסתרות, נעלמות. הרי זה לכאורה מבחן עם ד׳ וה׳ וד׳, או כ״ו וז״ו, ומ״ץ פ״ץ. ופירוש הדבר שאתה הולך כאן…
והאמת היא, שכל ארבע אותיות צריך להיבחן בהן, צריך ללמוד את סדר כל האלף־בית כיצד ואיך. אומר אני חידוש: האריז״ל אומר רק את השלוש הראשונות, שכן באמת יש תשע עשרה ברכות בשמונה עשרה, ויש על כל פנים תשע עשרה דרכים, שכן יש רק תשע עשרה דרכים שאפשר, שכן כנגד כל אחת מכ״ב האותיות צריך להיות אחד מצירופי האלף־בית שאפשר להמירו, תמורות, מלבד שלוש שהן עצמן השם, י״ה ו׳, יוצא תשע עשרה. יוצא שבאמת כל ברכה צריכה להיות בה תמורה. האריז״ל גילה לי את השלוש הראשונות, ואת השאר אפשר להשלים בעצמו, שכן זה הסוד שהוא מלמד כאן.
וסבורני שבפועל ממש, אפשר להסתכל בפרדס בשערי תמורות ולראות כיצד לעשות צירופים אחרים — צריך אני ללמוד זאת — אך אפשר לחשב כל אחד, כפי שאפשר לומר שבמקום ת״ד ה״ד, הולכים עוד אות אחת אחורה, ח״ג ד״ג הוא גם שם, שכן הוא רק שתי אותיות מרוחק מן השם, הוא עוד מעט רחוק יותר, עוד רחוק יותר, עוד נפילה גדולה יותר. אך הוא חושב, מכוון, ואין קל יותר לכוון את זה במלואו מאשר לכוון שם. שם הוא קדושה, שכן כל יהודי יכול לכוון יום שלם את השם, אך דבר גדול הוא זה, ובבין המצרים אי אפשר.
תאר לך שאחד יכול לומר זאת אף יותר, שאחד מבית הכיסא — תאר לך, מבית הכיסא ודאי אסור לכוון, אולי מותר, איני יודע, אין חייבים לכוון במקום המטונף.
משל המזוזה
ד״ה ד׳, על זה כתוב בשם ‘כוזו׳, שכותבים על מזוזה מן הצד האחר, שכן מזוזה באמת צריכה להיות פתוחה. כתובים בה השמות “הוי״ה אלקינו הוי״ה”, והשמות שומרים על זה, מזכירים את שם ה׳, והרמב״ם אומר שזה המלאך, “חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם” (תהלים לד, ח), שכשמזוזה מונחת על דלת יהודית, זה המלאך העומד בכל דלת יהודית, השמות של ה׳.
הבעיה היא שפעמים רבות, כתוב בפוסקים, פעמים רבות סביב הדלת מלוכלך, אין זה מקום ההולם את שם ה׳. ובאו הקדמונים — איני יודע אם היו גאונים — שהחליטו שיכתבו על הצד האחר של המזוזה, את הצד האחר של השם. הרי על פי תשא כותבים ‘כוזו׳, והשמות ההם יכולים להיות במקום מטונף, שכן אין זו שם. הוא רק אות אחת מרוחק מן השם, גם הוא באמת שם, הוא צופן של השם. וזה מותר.
אומר הוא, אני חושב, במקום מטונף מותר לכוון ט״ד ה״ד, שמות של בין המצרים, שכן אין זו שם — כן היא שם, אך שם רק למי שמבין — אך אלה הלימודים, ואפשר ללכת עוד רחוק יותר ורחוק יותר, אפשר ללכת עד כל השלוש כיצד חוזרים אל השמות. אלה כולם לימודים כיצד אפשר לעשות, שיש שם, שיש מדרגה של השכינה באמת באותה הדרגה. וזהו הלימוד שלימד האריז״ל מה יעשה בימי בין המצרים.
עיקר הכוונה: שהשם יאיר לתוך החליפה
האריז״ל מוסיף עוד דבר, שעיקר הכוונה היא לכוון שאור שם הוי״ה מאיר לתוך החליפה. שהחילופים אינם אלא לבוש של שם הוי״ה, אינם אלא עוד מדרגה, עוד מדרגה אחת מבחוץ, יותר בחיצוניות, יותר בתמורה של שם הוי״ה. ומי שמוצא את השם ט״ד ה״ד — זהו מה שאמר האריז״ל, שהוא מקובל.
מי שיודע רק את שם הוי״ה — כל יהודי יודעו. אך את כל אותם הרשמות יודעים רק מקובלים. מה פירוש, מדוע יודעים רק מקובלים? מפני שהמקובלים אינם אנשים המצויים במדרגות גדולות יותר, אלא הם יודעים את כל המדרגות. המקובלים הם היודעים את המדרגות הקטנות יותר. המקובלים הם היודעים את מצבי הפירוד, את המצבים שבהם השם מתלבש באותם מיני תמורות וחילופי אותיות וגימטריאות ודברים כאלה, ובאמצעותם מוצאים הם דרך.
וזו דרך מעשית. אומר אני ממש מעשית, רבותי: הוא במצב שקשה לו להתחזק, חש רע, חש שחטא יותר מדי, צריך ללכת למקווה, יכול להיות בחזקת ה׳ על ברזל, ויכוון מ״ץ פ״ץ. וכתוב באמת שהאריז״ל אומר עצות כאלה על דברים שונים, אם רוצים לומר דבר מה, אי אפשר לומר עד את״ב״ש, וכן הלאה. וזו ממש עצה טובה, כמשמעה, אומר אני בדרך השכלת האותיות, ואפשר לדבר בזה בדרך מוסר בפעם אחרת.
הרי זה עד כאן, ותהיה לנו שבת שמחה, ונמצא את כל צירופי האותיות המצויים, שכל אחד מהם באמת אינו אלא צופן, מעט רחוק יותר, מעט קרוב יותר, של שם הוי״ה.
תמלול מלא 📝
די סוד פון גלות השכינה — ווי די שכינה טרעפט א חבר אין די וואלד
הקדמה: פון קדושה און מקדש צו סוד הגלות
רבותי, ס׳איז יעצט ערב שבת דברים חזון תשפ״ו, און מ׳וועט ארומשמועסן די סוד פון די בין המצרים. מיר האבן שוין גערעדט די לעצטע צוויי וואכן די סוד פון קדושה, די סוד פון ירושלים, פון מקדש, און וויאזוי מ׳ברענגט דאס ארויס אין די עבודה — וויאזוי די מקובלים האבן איינגעפירט די פארשידענע דרכים פון אויפבויען די בית המקדש שבלב און די בית המקדש שבמעשה, סיי אין די מעשים פון מקדש מעט און סיי אין די מעשים פון מקדש הגדול וואס מ׳האפט אויפצובויען, על ידי די תקנות וואס זיי האבן מתקן געווען פון אריינברענגען קדושה אויף די וועלט.
איך וויל דא ממשיך זיין מיט די הסבר פון די סוד הגלות, וואס דאס איז די טיפערע לעוועל וואס גייט ווייטער נאכדעם.
יסוד הקבלה: די שכינה און אירע מדרגות
יסוד הקבלה איז אז ס׳איז דא אזא זאך וואס הייסט די שכינה, און אז די שכינה איז די דבר שהיה מצוי בבית המקדש, מצוי אין ירושלים און ארץ ישראל בזמן הקדושה, בזמן הגאולה, בזמן הבנין. אבער ביזדערווייל איז דא פארשידענע זמנים פון ירידה, און מ׳דארף וויסן וויאזוי צו פארשטיין און מרגיש זיין די מצב השכינה אמת׳דיג אין די זמנים.
אזוי ווי זיי האבן געלערנט פון די רמ״ק, אז סוד ידיעת הקץ, סוד ידיעת אחרית הגלות, האט צו טון מיט ידיעת כל מדרגות השכינה, וואס אפשר לא שערום אבותינו. די צדיקים הקדמונים, די אידן בזמן החורבן, בזמן התנאים ואמוראים, וואלטן זיך זיכער נישט געקענט פארשטעלן וויפיל מדרגות זענען נאך דא אין די שכינה, ווי נאך מ׳קען פאלן כביכול.
אבער די אמת, אזוי ווי מיר האבן מסביר געווען, אז די פאלן מיינט נישט נאר ירידה אחר ירידה. אויב מ׳קען פאלן, טייטש דאס אז מ׳קען בלייבן — ווייל אויב ס׳וואלט געווען אינגאנצן געפאלן וואלט שוין געווען פארפאלן. ס׳איז געפאלן אבער נישט פארפאלן. און דאס טייטשט אז ס׳איז דא זייער אסאך מדרגות פון הבנה, פון השגת אלוקות, פון השראת השכינה, וואס מ׳איז נאך נישט עומד געווען דערויף.
דאס איז א בעיסיק יסוד פון קבלה. על דרך עבודה ווייסט יעדער, מ׳איז צוגעוואוינט דאס צו זאגן בדרך של חיזוק, א שיינע זאך צו מאכן פילן גוט. אבער ס׳איז אמת, און ס׳איז דא אין דעם אן עומק, און דער עומק איז תלוי אין די עומק פון די גאנצע הבנה פון די סוד פון גלות השכינה.
דער זוהר אין פרשת אחרי מות: בכיה וחדוה
אזוי ווי מיר האבן געלערנט די זוהר אין פרשת אחרי מות, וואס ווערט געברענגט אין תניא, שטייט אז רבי שמעון האט מסביר געווען די גרויסע סוד עצום פון די פירוד פון די שכינה מבעלה — די אות ה׳ פון די שם איז אוועקגעגאנגען פון די אות ו׳, וואס דאס איז די סוד פון גלות השכינה.
און ס׳שטייט דארט, בכו רבי שמעון, בכו רבי אלעזר, זיי האבן געוויינט אויף דעם וואס זיי האבן פארשטאנען. האט רבי אלעזר געזאגט, “בכיה תקוע בלבי מסטרא דא, וחדוה בסטרא דא” (זוהר פרשת אחרי מות) — ס׳ליגט מיר א גרויסע בכיה אין מיין הארץ פון איין זייט, און מאידך גיסא פיל איך א גרויסע שמחה.
ווייל ס׳ליגט א ריזיגע שמחה: איך כאפ דא א נייע הארה, א נייע הברקה, אז ס׳איז דא אזא סארט השראת השכינה, אזא סארט יחוד קודשא בריך הוא, אזא סארט פירוד און נפילה, און ס׳איז נאכנישט געווארן אויס. מ׳האט נישט געוואוסט אז ס׳קען זיין אזא נפילה, אזוי ווייט און נישט ווערן אויס. ס׳איז געווארן דא א נייע מקום, א נייע השגה, א חידוש.
א חידוש איז א דבר משמח, בפרט אויב דער חידוש איז יש בו אהבה, יש בו א תענוג — מ׳קען עס רופן “בכל צרתם לו צר” (ישעיה סג, ט) — ווי יעדע מאל ס׳איז דא א נייע צרה, איז דא א נייע פלאץ וואו די שכינה ליגט, א נייע גילוי אז די שכינה האט א נייע לבוש, א נייע קאסטיום, א נייע וועג וויאזוי מ׳קען עס זען.
דער חידוש: אז דער נידריגער מענטש פארדרייט די וועלט
אז א מענטש לערנט קבלה און זעט וואספארא גרויסע פגמים ס׳מאכט חורבן הבית המקדש, חורבן פון יעדע חטא, פון יעדע השפלה — לערנט מען אז ס׳פארדרייט אלע עולמות, אלע צינורות. זאגסטו, “וואו, מיין קליינע נארישע עבירה פארדרייט אלע עולמות”. דערפאר האט רבי נחמן געזאגט אז מ׳דארף גלייבן אויף די מצוות אויכעט, “אם אתה מאמין שאתה יכול לקלקל, תאמין שאתה יכול לתקן” (ליקוטי מוהר״ן).
אבער ס׳ליגט א ריזיגן חידוש אז דער נידריגער מענטש פארדרייט די וועלט. און אויף דעם האבן דער רמ״ק און דער אריז״ל (וואס ער איז מדגיש אין זיינע הדרכות פון רבי חיים וויטאל) זיך אביסל געמוטשעט: היתכן, אז אונז לעבן זיך דא באחרית הימים, און אונז טוען מצוות, יחודים, דביקות, אונז האבן רוח הקודש, און דער אייבערשטער האט זיך ליב מיט אונז? מ׳וואלט פארשטאנען אז עפעס א תנא, א נביא, משה רבינו, אהרן הכהן, האט געהאט אזא זאך. אבער ווי קומט צו אונז אזא זאך?
דער משל פון די רמ״ק און אריז״ל: דער מלך אונטערוועגנס
דער רמ״ק ברענגט אין די ראשית חכמה, און דער אריז״ל האט מסביר געווען פון רבי חיים וויטאל די זעלבע זאך, אז ס׳איז א משל למלך וואס האט זיך געטראפן אונטערוועגנס. דאס איז די משל וואס די חסידישע ספרים זאגן אויף די חביבות פון בין המצרים. אבער ס׳איז זייער א יסודות׳דיגע זאך — נישט נאר א חיזוק אויף אחרית הימים, נאר בעצם דאס איז די יסוד פון גאנץ קבלה, די יסוד פון די מציאות העולם.
דער מלך וואס איז געווארן פארלוירן
א מלך וואס איז געפארן אונטערוועגנס איז געווארן פארלוירן. ער האט נישט געהאט מיט זיך זיינע חשוב׳ע בגדי מלכות, זיינע כלי מלכות, זיינע משרתים — אלעס וואס ער האט געווענליך בהיכל מלכות, על הצד היותר טוב.
און ער איז אונטערוועגנס, און ס׳איז דא איינער וואס איז זיך מרחמים אויף אים. קוים וואס יענער ווייסט וואס ס׳מיינט א מלך, ער זאגט נאר אז ער איז עפעס אן אדם חשוב, עפעס אן איידעלערע זאך, נישט די זעלבע ווי יעדער, און ער געבט אים אביסל רעספעקט, ער געבט אים א לחם צר ומים לחץ, פת חריבה ושלוה בה.
און דער מלך האט אזא חביבות, אזא אהבה פאר דעם איד וואס העלפט אים בזמן צער, בזמן וואס ער איז נישט במלכותו. אזויפיל ווי ער וואלט מכיר טובה געווען, אפשר אפילו מער — ווייל ווען ער איז בהיכל מלך אין זיין מקום, איז נישט קיין גרויסע חכמה אז מען איז אים מכבד. דא, יענער איז אים מכבד אין די וואלד, אין די נאכט, ווען ס׳איז טונקל און פינסטער און קאלט, און ער געבט אים צו עסן א שטיקל ברויט, אביסל א גלאז טיי — דא איז דא אזא סארט חביבות.
די שכינה עלנט זייט די צמצום
און דער רמ״ק האט געזאגט אז מ׳דארף הערן, אזוי ווי די שכינה האט געזאגט פאר׳ן בית יוסף שבועות ביינאכט, אז די שכינה איז אין א סיטואציע וואס זי האט נישט קיין חברים, זייער זייער עלנט. אזוי איז געווען דעמאלטס, און אפשר אלעמאל אזוי — זייט די צמצום הראשון, זייט די שבירת הכלים, זייט די בריאת העולם, איז זי זייער עלנט, זי איז נישט במקומה.
וואס וואלט געווען לכאורה איר מקום? וואס וואלט געפאסט פאר די מלכות שמים צו זיין בהיכל מלך, אין די גאנצע תפארת, עוז וחדוה במקומו, עוז ותפארת במקדשו (דברי הימים א טז, כז). אבער אז זי טרעפט זיך נישט אויף איר פלאץ, נאר במקום זר, במקום גלות, איז דא א התוספת אהבה, התוספת חיבה, א אסאך גרעסערע התרגשות אז זי טרעפט א חבר אין די וואלד — די שכינה טרעפט חברים, אידן.
דבר קטן בזמן הזה חשוב כמו דבר גדול
אזוי ברענגט די לשון האריז״ל, ער ברענגט אלע אחרונים, “דבר קטן בזמן הזה חשוב כמו דבר גדול”. און אונז מיינען אז דאס איז א חיזוק: “דו ביסט אזא שוואכער איד, מ׳קען פון דיר נישט פאדערן גארנישט. דו לייגסט אמאל אן תפילין, מ׳האט דיר געגעבן א קלאפ אין רוקן — וואו, דו טוסט אן תפילין”.
ניין, ס׳איז פארקערט. ער זאגט נישט דאס. וואס ער זאגט איז אז די שכינה איז אין א שוואכע מצב — נישט דו ביסט אין א שוואכע מצב. דו העלפסט ארויס די שכינה אין א שוואכע מצב. נישט אז דו ביסט אזא שוואכער דור, און ממילא איז אזוי שווער, אזא גרויסער יצר הרע, אזעלכע נסיונות, און אלעס איז לפום צערא אגרא.
ס׳איז נישט לפום צערא אגרא, ס׳איז לפום צערא דשכינתא אגרא. ס׳איז לפום די מריעותא דשכינתא. ווען די שכינה האט אירע רעותיה, ס׳טוט זיך מיט שושבינים און חברים, ס׳איז שלמה מלכותו, ס׳איז דא צדיק שלמה בשעתו, אלעס איז דא — דעמאלטס האט אונז די שכינה נישט אזוי ליב, ס׳איז נישט אזא גרויסע אהבה, מ׳דארף ארבעטן שווער צו באקומען התרוממות רוח הקודש, דביקות, די סארט קאנעקשאן.
אבער במצב וואס די שכינה איז אין א שוואכע מצב — דער מלך איז אין א שוואכע מצב — און דער איד וואס האט נישט קיין גרויסע מבינות אויף דעם מלך, ער איז נישט קיין מיניסטער אין די מלכות, ער איז א פשוט׳ער מענטש, אבער ער האט פועל׳ט אין רחמנות. מ׳דארף אפילו נישט האבן קיין גרויסע השגות.
רבי נחמן און דער בעל התניא: רחמנות אויף די שכינה
דער בעל התניא האט געזאגט כדרכו א דרוש ארוך אין חסידות, קבלה, טיפע זאכן. איז רבי נחמן ארויסגעקומען און געזאגט — ס׳איז זייער אן איידעלע ווארט, א שטיקל קריטיק — אז איין זאך האט דער רבי צוגעטראפן. דער בעל התניא האט געטייטשט “רחמיך רבים ה׳” (תהלים קיט, קנו), ס׳איז שוין א גרויס רחמנות אויף דיר, גאט. אויף דעם טייטש האט ער צוגעטראפן.
אין אנדערע ווערטער, רבי נחמן קריטיקירט: דער בעל התניא ליגט אביסל נישט אין די ריאליטי. ער זאגט טיפע תורות, עתיק און אריך און יחידה עילאה און יחידה תתאה, כאילו ס׳איז דא גרויסע השגות אלוקות, אז דאס איז די ריאליטי וואס ער וויל ברענגען אויף די וועלט. זאגט רבי נחמן, דארפסטו הערן די מצב השכינה האמיתי — אפשר ווייסטו נישט, דו ביסט א רבי, דו זיצסט זיך אין דיין שטוב און זאגסט חסידות. די מצב השכינה האמיתי איז אז ס׳איז א גרויס רחמנות אויף דער אייבערשטער, אויף די שכינה. נישט רחמנות אויף אונז, נאר אויף די שכינה — ניצוץ השכינה שבתוכנו. אונז זענען נישט די גאנצע זאך; ס׳איז רחמנות אויף די שכינה אין די וועלט וואס אונז זענען.
די התרגשות פון די שכינה און דעם איד
יעצט, אז ס׳קומט א איד און ער לערנט אביסל חסידות, אין די מצב של רחמנות על השכינה, איז די שכינה מורא׳דיג עקסייטעד. נישט אז דו ביסט עקסייטעד, נאר די שכינה איז עקסייטעד. און סיי דער איד איז עקסייטעד ווען ער זעט די גרויסע התרגשות פון די שכינה, אז זי האט געטראפן א חבר בארץ לא זרועה, במקום רחוק, מאשפות ירים אביון.
אוודאי, ער וויינט מיט די שכינה, ס׳איז נישט קיין זמן שמחה, נישט קיין מצב שלימות, נאר א מצב חסרון. אבער ער זאגט, וואו, אידן האבן זיך געטראפן, איך האב רחמנות אויף די שכינה, און די שכינה האט רחמנות אויף מיר. און קומט אויס א מין קאנעקשאן — אזוי ווי מענטשן מאכן בזמני צרה, בזמני צער, בזמני טראגעדיע, וואס קען ווערן אסאך א גרעסערע קאנעקשאן ווי בזמני שמחה. ווייל בזמן שמחה דארפסט עפעס אויפטון, עפעס זיין. אבער דא, צוויי אידן האבן זיך געטראפן אין א מקום צרה און זיך אביסל געהאלפן — נישט קיין סאך, נישט קיין יכולת, ביידע אין די זעלבע בלאטע, ביידע אין די זעלבע מיסט. און מ׳איז געווארן אין אזא יחוד וואס ווערט נישט בזמן החדוה, נאר מיט א מאמץ גדול, מיט גרויסע שוועריגקייט.
די בית יוסף און די שכינה שבגלות
אזוי האט די שכינה געזאגט פאר די בית יוסף, אז זיי האבן געדארפט עפרישיעיטן די התרגשות וואס די שכינה האט ווען ס׳איז דא א יוד. ס׳איז נישט דא אזויפיל מענטשן אויף דער וועלט וואס געדענקען די שכינה, און זי טרעפט אפאר אידן וואס נעמען זיך צוזאמען שבועות ביינאכט, אדער עני נאכט, עני שלש סעודות, פרייטאג צונאכטס, מלוה מלכה, און רעדן דברי רחמנות, דברי חיבה, דברי אהבה צו די שכינה, דברי געגועים, דברי התעוררות.
ער זאגט תיקון חצות, אדער עפעס א ניגון, “רחם בחסדך על עמך”. ער דערמאנט זיך עפעס א ניצוץ, ער האט אביסל רחמנות, אביסל קעיר, אביסל עמפאטי — פאר די שכינה שבגלות ווערט דארט א חיבור שלא היה, א נייע יחוד, א נייע המשכת רוח הקודש.
עס איז גרינגער אין גלות: דער משל פון גר
פארדעם האבן דער מעזריטשער מגיד, און אזוי דער אריז״ל און דער רמ״ק, אלע געזאגט אז מ׳זאל נישט מיינען אז ס׳איז שווערער. אז מ׳זאגט אז ס׳איז א גרעסערע מדרגה, מיינט נישט אז ס׳איז שווערער צו טרעפן גאט, רוח הקודש, אלע השגות עליונות וואס א איד דארף. פארקערט, ס׳איז גרינגער — ווייל דו דארפסט נישט טון גארנישט.
לאמיר זאגן א פשוט׳ע זאך: א גר שבא להתגייר בזמן הזה, זאגט מען אים, “אי אתה יודע שישראל דוויים וסחופים?” (יבמות מז), און ער זאגט, “על אף פי כן,” נעמט מען אים גלייך אן. אבער בזמן שלמה המלך, בזמן וואס די אידן זענען מצליח — “אין מקבלין גרים לימות המשיח” — ווייל דעמאלטס דארף מען אסאך מער מוכיח זיין. דער גר וואס קומט בזמן שלווה דארף אסאך מער פראוון אז ער מיינט עס ערנסט, אז ער וויל טאקע די אידישקייט, די אהבת השם, און נישט סתם די געלט — פונקט ווי די אידן פלעגן אמאל זיך שמד׳ן צו מאכן געלט.
אקעי, אפשר ווילן אונז אז ס׳זאל זיין אזא מצב פון עליות השכינה. אבער ביזדערווייל, ווי לאנג ס׳איז נישט אזוי, איז נישט קיין גרויסע חכמה, און דעם גר הבא להתגייר זאגט מען, רעד דיך נישט איין, ווייסטו דאס ערנסט.
אין די זעלבע וועג, ווען די רעאליטי פון די וועלט איז אזוי אז מ׳באקומט נישט קיין סאך רעספעקט פאר טון אין די שכינה, פאר ליב האבן די שכינה, פאר רחמנות האבן אז די שכינה באקומט נישט — דארף מען מסביר זיין וואס איז די טייטש ירידת השכינה.
דער מעזריטשער מגיד האט געזאגט אז ס׳איז גרינגער צו באקומען רוח הקודש אין גלות ווי בזמן שהשכינה על מקומה, פאר די ריזען. און אויב מענטשן זאגן אז זיי זעען עס נישט — איז די תירוץ, ווייל דו כאפסט בכלל נישט וואס מ׳רעדט וועגן.
וואס איז ירידת השכינה?
זאגסטו אז א מענטש זיצט אין זיין בית המדרש, פארמאכט אין זיין ווינקל, מיט זיין ד׳ אמות של הלכה, ד׳ אמות של תפלה, אפגעזונדערט פון די וועלט, פרוש ומפורש ומובדל — און ער רעדט נאך וועגן די שוואכע דור. ס׳איז נישט קיין שוואכע דור ביי דיר אין צימער! פארקערט, ער דארף טאקע עפעס פראוון. ווען מ׳זיצט אין ישיבה, אין בית המדרש, וואו יעדער וויל זיין וואויל, וויל זיין א תלמיד חכם, א חסידישער איד, א עובד — ס׳מיינט אמת׳ן גארנישט אז דו דאוונסט דארט וואויל, מ׳באקומט נישט גארנישט פאר דעם.
מ׳דארף אסאך ארבעטן, מאכן א גאנצע חידוש, ס׳זאל עפעס זיין נחשב. אבער סתם אזוי איז לא נחשב לכלום — א בדורו של אברהם. אבער ווער האט געהייסן זיך איינרעדן אז דאס איז א דורו של אברהם?
צוויי וועגן: חיצוניות און פנימיות
ס׳איז דא צוויי וועגן, בדרך חיצוניות (בדרך הרחבת העולם) און בדרך פנימיות. איין זאך: ווער ס׳וויל וויסן די מצב השכינה מוז קוקן אין די צייטונג, ער וויל וויסן די ריאליטי פון די וועלט. דאס איז די ערשטע דרשה וואס איך זאג יעדע יאר לכבוד תשעה באב — אז מ׳זיצט אין ישיבה און ס׳איז על מנוחה ועל נחלה, און ס׳פעלט נישט.
דער וואס וויינט נישט אויף גלות השכינה איז א מצמצם
מ׳זיצט אין ישיבה, ס׳איז על המנוחה ועל הנחלה, ס׳האט זיך קיינמאל נישט געפעלט די צנון וחזרת. יעדע שלש סעודות איז געווען הערינג מיט געפילטע פיש. און אין דעם בית המדרש זיצן יודן און זאגן, נו, אונז פילן נישט די צער השכינה, ס׳איז נישט אויף אונזער מדריגה. אפשר אמאל זענען געווען יודן וואס האבן געוויינט תשעה באב און זיי האבן גע׳ארט די שכינה.
פארוואס זאל מען וויינען תשעה באב? אין עולם הדמיון אדער אין עולם הגאולה — ביי דיר איז נאך משיח נישט געקומען, ביסט צופרידן, ס׳גייט גוט, מ׳דארף מכיר טובה זיין. אבער מ׳דארף דאך זיין אביסל בלינד, א מצמצם גדול.
בקיצור, דער וואס וויינט נישט אויף די גלות השכינה, אויף די גלות הדור, אויף די ירידת השכינה, איז א מצמצם. און נאכדעם זאגט ער תורות, און ער מיינט נאך אז ער איז א פרומער, א צדיק, ער האט זיך מחזק געטראפן עפעס א התעוררות פון א חסידישע ספר, וויאזוי ער קען וויינען תשעה באב?
זיי נישט מיט צמצום, מאך אויף אביסל די אויגן, קוק ארום אויף די וועלט. וועסטו זען אז די וועלט, אזוי ווי זי איז, האט גוטע חלקים, משונה׳דיגע גוטע חלקים — אונז לעבן אין א סארט שפע, א סארט הארה, וואס ס׳איז זיכער די שכר, מ׳לעבט שוין כמעט לעולם השכר, די ימות המשיח. אבער ברוחניות — די לעוועל פון מענטשליכקייט, פון חכמה, פון קאלטשער — איז ס׳טיף אין דער ערד.
די בושה פון זיין א חבר פון די שכינה
רוב מענטשן האבן נישט קיין געפיל צו א זאך וואס הייסט שכינה, נישט קיין געפיל אז ס׳זאל זיין א נארמאלע זאך צו זאגן ברוך אתה ה׳. ס׳מאכט זיי נישט קיין סענס — אפילו אין בית המדרש. ס׳מאכט נאר סענס ווי לאנג ס׳שטייט אין שולחן ערוך אז מ׳זאל דאווענען. אבער צו רעדן צו דעם אייבערשטן, אדער פון די מלאכים, פון די שכינה — יא, ביסט א מקובל, עפעס אן עובד, איך הער. ס׳איז דאך א מין גלות, א מין הסתרה, א מין פארקלעמטקייט.
און ס׳איז עד היום הזה א בושה — אין די גאס, אין דער היים, אין בית המדרש. א מענטש דארף זיך שעמען. שטייט אין זאגן חיי פורים, “לא יבשו כל הקוים לך” — דאס טייטשט, בזמן הזה כביכול יבשו; דער וואס האפט צו דער אייבערשטער, ער שעמט זיך.
אויב איך גיי צו א חבר און זאג אים, איך וויל טון א זאך וואס איז א וועג להתקרב להשכינה, צו פילן די השראת השכינה אויף די וועלט, רוח אלקים מרחפת על פני המים (בראשית א, ב) — זאגט ער מיר, מ׳וועט דיך אנקוקן פאני, אדער, דו וועסט נישט מאכן קיין שידוכים. דו גלייבסט אז די שכינה האט נישט גענוג שידוכים פאר יעדן? נישט גענוג מוסדות פאר יעדן?
דאס הייסט גלות השכינה. מ׳רעדט דאך פון אהבת השכינה — וויאזוי קען בכלל זיין אזא שאלה? אה, אונז זענען אין גלות, אונז לעבן נישט אין א וועלט וואו די שכינה מיינט עניטינג. אויב איינער וועט שרייבן א פוים מאהבת השכינה, אין וועלכע ישיבה גייט מען אים אנקוקן פאר א דבר חשוב? כמעט קיין איינס נישט. ווער ס׳האלט זיך א חבר פון די שכינה, ער דארף שווייגן, זיך באהאלטן, ממש אזוי ווי א מאראנא אין די שבת ליכט. איינער וואס וואלט אליינס געשריבן א מלך דודי, א נייע ליך דודי אויף ענגליש, ווייל זיין קאפ און זיין הארץ לויפט אויף ענגליש, און ער זינגט עס for the bride.
אמת׳דיגע מדרגת השכינה מיינט שלימות
מיר האבן קלאר געמאכט אז ס׳איז נישט גענוג צו זאגן אז ס׳איז א משל מיט א נמשל, אדער אז ס׳איז דאס זעלבע “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה” — פונקט אזוי ווי ביי א מענטש איז דא פארשידנארטיגע מדות איז אויך ביי דער אויבערשטער, אדער אז א מענטש וואס פירט זיך אין די מדות החסד מעורר ביי דער אויבערשטער די מדות החסד.
אמיתת מדרגת השכינה מיינט מדרגת הייחוד, מדרגת השלימות פון דעם מענטש — וויפיל שלם ער איז, וויפיל קלוג, וויפיל גוט, וויפיל צדיק, וויפיל מצליח. דאס הייסט מדרגת השכינה.
און ירידת השכינה מיינט חטאים, מצבים וואו ס׳איז נישט קיין שלימות, נישט קיין חכמה, נישט קיין תורה, נישט קיין מצוות, נישט קיין יראת שמים, נישט קיין פרישות, קדושה, טהרה, נישט קיין למדנות, עיון, בקיאות — גארנישט. דאס איז די טייטש ירידת השכינה.
ווען א מענטש גייט אים גוט, קען ער רוצה שכינה. אבער ירידת השכינה הייסט די פלעצער וואו די שכינה האט נישט קיין ארט — ווייל די שכינה מיינט אז ס׳דארף זיין שלימות, פרייליך און לעכטיג, ס׳איז גדלות השכינה. און ירידת השכינה איז ווען ס׳איז נישט — ווען די שלימות איז אמת׳דיג נישט קיין שלימות. דער מענטש איז אמת׳דיג במצב שפל, אמת׳דיג צובראכן. ער וואלט געוואלט לערנען און לערנט נישט, ער וואלט געוואלט מאכן געלט און מאכט נישט, ער וואלט געוואלט זיין א בעסערע טאטע און איז נישט. אין אזא סיטואציע איז אמת׳דיג אסאך ווייניגער השראת השכינה, קוים וואס מ׳קען דארט טרעפן די שכינה.
די שכינה טרעפט א חבר אין מקום ירידה רוחנית
פונקט אזוי ווי אינדרויסן, ווען די אנדערע מענטשן האבן נישט קיין רעספעקט פאר די ערך פון די שכינה, און ס׳איז דא איינער וואס האט, איז ער ספעשל — אזוי אויך ווען ער אליינס אנערקענט נישט די ערך השכינה, ווען ער איז אין א שפלות מצב, א מצב פון שבירה, פון חטא, פון כשלון, און דעמאלטס דערמאנט ער זיך פון אהבת השכינה.
זאגט אים די שכינה, “איך האב געטראפן א חבר אין א מקום ירידה רוחנית — נישט א ירידה גשמית, וואס די גאנצע ירידה גשמית איז אמת׳דיג נישט מעכב בעד השכינה. נאר א פלאץ וואס איז אמת׳דיג מעכב בעד השכינה, אמת׳דיג היפוך השכינה, אמת׳דיג רע.” און דארט האט זיך א מענטש דערמאנט: “יא, אמת, איך בין נישט קיין גרויסער צולייגער, נישט קיין תלמיד חכם, נישט קיין אדם השלם. יעדע מאל וואס איך רעד זיך איין אז איך בין אן אדם השלם, כאפ איך עפעס א כעס, א תאוה, א נפילה. איך כאפ שוין אז נישט מיך האט מען געמיינט מיט וואס מ׳האט געזאגט אז נאר ווער ס׳איז מלא כריסו ובן ירא שמים לרבים זאל עוסק זיין אין קבלה, זאל מאכן א יחוד, זאל האבן רוח הקודש — ס׳האט נישט מיך געמיינט.”
דעמאלטס זאגן אונז, איין מינוט: ס׳קומט דיר דער אריז״ל, דער רמ״ק, ס׳קומט דיר די שכינה און זאגט, “אוודאי דו האסט נישט געמיינט. אבער אין דעם מענטש, אין דעם מקום, אין דעם מצב, אין דעם זמן, האסטו געגעבן א פלאץ פאר די שכינה. דו האסט נאך אלץ עפעס א תשוקה, עפעס א געגוע.”
ער האט חשק צו די שכינה ווי צו פרעסן
ער האט נאך אלץ א געגוע פאר די יופי, פאר די איידלקייט וואס אונז רופן שכינה. ער האט ליב צו זאגן לכה דודי — נישט ווייל ער איז א צדיק׳ל, נאר ווייל ער האט עס ליב, פונקט אזוי ווי א מענטש קען ליב האבן ווען מ׳איז דעפרעסט, בשפלות, בקטנות. פאר סאם ריזען האט ער נישט קיין חשק צו לערנען, נישט קיין חשק צו געבן צדקה, אבער צו פרעסן האט ער חשק — ווייל דאס האט ער טאקע ליב. פונקט אזוי קען זיין ער האט יא חשק צו די שכינה, צו זינגען א ניגון פון געגועים, צו זאגן תיקון חצות.
איך זאג תיקון חצות נישט צו ווייזן אז איך בין א צדיק, נאר ווייל איך האב אביסל רחמנות אויף די שכינה. די רחמנות איז נישט אויף מיר — איך בין דערנאך, פארגעס — נאר אויף די שכינה, רחמיך רבים ה׳ (תהלים קיט, קנו). און די שכינה איז אזא מין שיינע זאך, און זי איז אזוי ווי כאשה עגונה אתקה על בעל נעוריה.
און ער טוט עפעס א מצוה, אדער זאגט א קאפיטל תהלים, אדער לאזט א טרער, אדער זיצט אויף דער ערד, למען שכינתך. דעמאלטס איז אויף דעם אמת׳דיג געזאגט געווארן “כל רודפיה השיגוה בין המצרים” (איכה א, ג) — ווייל דאס איז די אמת׳דיגע מיצר, און די אמת׳דיגע מיצר איז שפלות רוחניות. און דארט קען ווייטער זיין השראת השכינה.
רגליה יורדות מות: ביז די שאול קען אנקומען די שכינה
דאס איז די חידוש וואס די קבלה זאגט, וואס קיינער האט נישט געכאפט. קיינער האט נישט געקענט גלייבן אז די גלות קען זיין אזוי לאנג, אז ס׳קען זיין אזא ירידה — ווייל זיי האבן געהאט צופיל תיקון הסגולה, גרינגע השגות אלוקות, גענוג אמונה. פארקערט, זיי האבן נישט געקענט וויסן, “רגליה יורדות מות” (משלי ה, ה) זאגן די זוהר און די מקובלים אויף די שכינה.
פשוט פשט מיינט עס אן אשה זונה. אבער דו כאפסט אז די אשה זונה איז נאך א לעוועל פון די שכינה, נאר איין לעוועל, נאך איין התלבשות. די ה׳ איז געווארן אביסל לענגער, ס׳איז געווארן א ק׳. “רגליה יורדות מות” — ביז די מות, ביז די שאול, אלל די וועי ביז די שאול קען אנקומען די שכינה.
אין די שאול קען א איד האבן ליב די שכינה — נישט יראה. יראה האט ער אפשר נישט, ער איז אן אויסווארף. אבער ער האט אן אהבת השכינה. און דארט זאגט די שכינה, “אה, איך האב געטראפן אין די גיהנום איינער וואס האט מיר ליב.” הרי רוח הקודש גדול מזה, דעמאלטס האט ער אמת׳דיגע רוח הקודש, עכטע נבואה. נישט ווייל ער איז א צדיק, חכם, גיבור ועשיר וואס האט נבואה, נאר ווייל ער איז אן “איכה ישבה בדד” (איכה א, א) וואס האט נבואה — אן אנדערע סארט, א בעסערע סארט. ווייל דעמאלטס דארף מען נישט פראוון די שאלה צו מ׳מיינט לשמה.
אז איינער איז א מושלם, דארף ער אסאך מכוון זיין אז ווען ער וויינט אויף גלות השכינה, מיינט ער ס׳שטערט אים אמת׳דיג. אבער איינער וואס איז נישט קיין גרויסער צולייגער, נישט אזא גרויסער חכם, און האט נאך אלץ ליב די שכינה — ער דארף נישט פראוון, ער מיינט עס אמת׳דיג. איז ער טאקע א חבר פון די שכינה, און די שכינה רעדט מיט אים. ס׳רעדט נישט מיט די פרומע אידן, ס׳רעדט מיט דעם וואס איז “יושבת בדד”, וואס איז צוזאמען מיט איר, “בכה תבכה בלילה” (איכה א, ב).
דער עמק המלך: די עצה פון בין המצרים
יעצט, דאס איז אלעס על פי פשט, על פי נגלה, וואס יעדער איינער פארשטייט. זאגט דער הייליגער ספר “עמק המלך”, וואס איז געווען א גרויסער מקובל און האט אויסגעבויט די גאנצע סיסטעם פון קבלת האר״י (אביסל אויף רבי ישראל סרוק), די קלארע גאנצע מהלך פון פנימיות התורה, וויאזוי ס׳זעט אויס די שכינה, די יסודות האצילות.
ער שרייבט פראקטיש אז ער איז שטארק געגאנגען מיט די זאך פון מכוון זיין די שם הוי״ה, יעדן טאג, יעדן אופן — דאס איז דער שורש פון אלעס. זיינע גאנצע הצלחה פון השגות איז געווען געבויט אויף אין זינען האבן כסדר די שם הוי״ה.
ווען די שם הוי״ה לייכט נישט
זאגט ער, אבער ס׳איז דא מצבים וואס ס׳איז שווער צו מכוון זיין די שם הוי״ה. למשל, ימי בין המצרים — בדוק ומנוסה, אזוי זאגט ער — ווען מ׳פרובירט מכוון זיין די שם הוי״ה איז עס שווערער אין זינען צו האבן.
דער אריז״ל זאגט אזא כוונה, אז איינער וואס וויל וויסן וואס איז זיין מדרגה רוחנית, זאל זיך פרובירן מצייר זיין די שם הוי״ה, און לויט ווי קלאר ס׳איז אים מצייר, צו וועלכע קאליר, וועט ער וויסן וואס זיין לעוועל איז. און ס׳איז דא מצבים — אפשר נישט דער מענטש׳ס פאלט — נאר דער מצב השכינה איז אזוי אז די שם הוי״ה באלייכט נישט. ס׳איז זייער שווער אין זינען צו האבן די שם הוי״ה.
וואס טוט מען אין אזא סיטואציע? ווער ס׳לערנט נישט קיין כוונות האר״י ווייסט נישט וואס צו טון. ער זעט ס׳איז נעלם געווארן דער שם, ס׳איז בהסתרה, “אלי אלי למה עזבתני” (תהלים כב, ב) — ער קען שרייען, אבער ווייסט נישט וואס צו טון מער. ער קען נישט האבן די דביקות, די נשיקות פיהו וואס איז דא ווען מ׳האט אין זינען שמות.
די עצה: תמורות וחילופי אותיות
זאגט דער עמק המלך, אז ווען דו וועסט אנקומען צו די כוונות פון בין המצרים, האסטו אויסגעפונען אז ס׳איז דא אן עצה. (ער קומט קיינמאל נישט אן צו שרייבן די יענע חלק, אדער אונז האבן עס נישט — אבער איך ווייס וואס ער מיינט, ווייל זיין ספר איז מלוקט מסדר געווען פון די כוונות האר״י.)
אין שער הכוונות שטייט אז בין המצרים זאל מען אין זין האבן, אנשטאט די שם הוי״ה (אריינגעלייגט אין די ברכות פון שמונה עשרה), אותיות הסמוכות לה׳. ס׳איז דא פארשידענע חילופים, תמורות: אזוי ווי אתב״ש, מ׳קען טוישן די אותיות פאר די שם — ט״ד ה״א, די אותיות נאך די שם — כ״ו ז״ו, און נאך צוויי און צוואנציג וועגן און מער.
מסביר ר׳ נפתלי הירץ באכראך, אין עמק המלך: דו דארפסט פארשטיין אז אין די וועלט איז דא צוויי און צוואנציג אותיות. “ברא את עולמו בל״ב נתיבות, בעשר ספירות ובכ״ב אותיות” (ספר יצירה). די גאנצע וועלט איז כלול פון צוויי און צוואנציג אותיות. פון די, שטייט אין ספר יצירה, “בירר שלש אותיות וקבע בשמו הגדול” — דריי אותיות פון די צוויי און צוואנציג זענען שמות.
די צוויי און צוואנציג אותיות און די דריי הייליגע
מ׳קען זאגן, בחינת די אטאמס: צוויי און צוואנציג סארט אטאמס אויף די וועלט וואס פון זיי איז געמאכט די גאנצע וועלט. דריי פון זיי (ווייל די ה׳ איז דאפלט) זענען הייליגע אטאמס — “בירר וקבע בשמו הגדול” — ווען מ׳קוקט אויף זיי איז מען מכוון השם.
אבער אלע אנדערע ניינצן אותיות זענען אויכעט אותיות, און נאך מער — זיי זענען שכנים פון די שם. ווייל מ׳קען מאכן א קאוד, א ספר, אזוי ווי ס׳רעדט פון אן אל״ף שרייבט מען א ת״ו, ס׳רעדט פון א בי״ת שרייבט מען א שי״ן — דאס הייסט תמורות אין די לשון המקובלים. מ׳קען טוישן עני אות פאר אן אנדערע. די י׳ איז נאר ווייל די צענטע אות איז א שם; איינס פאר די צענטע איז די ניינטע אות. פארוואס איז דאס נישט קיין שם? ווען ס׳איז בהתגלות רופט מען עס א י-ה-ו-ה, אבער דו קענסט פארשטיין אז ס׳איז נאר איין לעוועל אוועק פון די ט׳.
דו ביסט א מצב הגלות: גיין מיט גלות קליידער
היינט ביסטו נישט קיין איד אין די רגילע מצב, דו ביסט א מצב הגלות. די שכינה, אזוי ווי דער בת מלך, האט געדארפט אנטון א שוואכערע קאסטום פון אן ארימאן, זי גייט בדרך, אין גלות קליידער. “עשה לך כלי גולה” (יחזקאל יב, ג) — קען ער נישט גיין מיט די שם הוי״ה, וואס דעמאלטס איז די הייליגע אותיות באהאלטן, נעלם. דאס איז לכאורה א טעסט מיט א ד׳ און א ה׳ און א ד׳, אדער א כ״ו און א ז״ו, אדער א מ״ץ פ״ץ.
איך וועל זאגן א חידוש: דער אריז״ל זאגט נאר די ערשטע דריי. ווייל ס׳איז אמת׳דיג דא ניינצן ברכות אין שמונה עשרה, און דא ניינצן וועגן — ווייל כנגד יעדער איינער פון די כ״ב אותיות דארף זיין איינער פון די צירופי אלף בית׳ס וואס מ׳קען עס טוישן, חוץ פון דריי וואס זענען אליין די שם, י״ה און ו׳, קומט אויס ניינצן. קומט אויס אז יעדע ברכה דארף זיין א תמורה. דער אריז״ל האט מיר ארויסגעזאגט די ערשטע דריי, מ׳קען אליין אריינסלעכערן, ווייל דאס איז דער סוד וואס ער לערנט דא אויס.
מ׳קען קוקן אין פרדס אין שערי תמורות און זען וויאזוי צו מאכן אנדערע צירופים. אזוי ווי מ׳קען זאגן, אנשטאט ת״ד ה״ד, ס׳גייט צוריק נאך איין אות — ח״ג ד״ג איז אויך א שם, ווייל ס׳איז נאר צוויי אותיות אפגערוקט פון די שם — נאך ווייטער, נאך א גרעסערע נפילה. ס׳איז נישט גרינגער צו מכוון זיין די תמורה ווי צו מכוון זיין א שם. א שם איז קדושה, יעדער יוד קען מכוון זיין א גאנצן טאג די שם, אבער בין המצרים קען מען נישט. שטעל דיך פאר אז איינער איז מבית כסא, וואס דארט טאר מען זיכער נישט מכוון זיין דעם מקום מטונף.
דער משל פון די מזוזה
אויף ד״ה ד׳ שטייט אין שם כוזו, וואס מ׳שרייבט אויף א מזוזה פון די אנדערע זייט. א מזוזה דארף זיין אפן — ס׳שטייט אין דעם שמות הוי״ה אלקינו הוי״ה, און די שמות היטן אויף דעם. דער רמב״ם זאגט אז דאס איז דער מלאך, “חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם” (תהלים לד, ח) — די מזוזה ליגט אויף א אידישע טיר, ס׳איז דער מלאך וואס שטייט ביי יעדער אידישער טיר.
די פראבלעם איז אז אסאך מאל, ס׳שטייט אין די פוסקים, איז ארום די טיר שמוציג, נישט קיין מקום וואס ס׳פאסט צו זיין השם. איז געקומען די קדמונים און מחליט געווען אז מ׳זאל שרייבן אויף די אנדערע זייט פון די מזוזה, כוזו, און די שמות קענען זיין אין מקום מטונף, ווייל ס׳איז נישט קיין שם — ס׳איז נאר איין אות אפגערוקט, א קאוד פון די שם.
אזוי, זאגט ער, אין מקום מטונף מעג מען מכוון זיין ט״ד ה״ד שמות פון בין המצרים, ווייל ס׳איז נישט קיין שם — ס׳איז יא א שם, נאר א שם פון ווער ס׳פארשטייט. און מ׳קען גיין ווייטער און ווייטער, ביז אלע דריי ווי אזוי מ׳קומט צוריק צו די שמות. דאס איז די לימוד וואס דער אריז״ל האט אויסגעלערנט וואס מ׳זאל טון אין ימי בין המצרים.
די עיקר כוונה: אז דער שם שיינט אריין אין די חליפה
דער אריז״ל לייגט צו נאך א זאך, אז די עיקר כוונה איז צו מכוון זיין אז דער שם הוי״ה שיינט אריין אין די חליפה — אז די חליפין זענען נאר א לבוש פון די שם הוי״ה, נאר איין לעוועל ארויס, מער בחיצוניות, מער בתמורה. און דער וואס טרעפט זיך מיט די שם ט״ד ה״ד — אזוי האט דער אריז״ל געזאגט — ער איז א מקובל.
די שם הוי״ה ווייסט יעדער איד. אבער די אלע רשמות ווייסן נאר מקובלים. פארוואס? ווייל מקובלים זענען נישט מענטשן וואס זענען אין גרעסערע מדרגות — זיי ווייסן אלע מדרגות, אויך די קלענערע. מקובלים זענען די וואס ווייסן אין די מצבי הפירוד, די מצבים וואס דער שם איז זיך מתלבש אין תמורות און חילופי אותיות און גימטריאות, און דורך דעם טרעפן זיי א וועג.
און דאס איז ממש פראקטיש א וועג. איינער איז אין א מצב, ס׳איז אים שווער צו מחזק זיין, ער פילט זיך שלעכט, ער האט זיך געזינדיגט צופיל, ער דארף גיין אין מקוה, ער קען זיין בחזקת ה׳ — און ער זאל מכוון זיין מ״ץ פ״ץ. דער אריז״ל זאגט אזעלכע עצות אויף פארשידענע זאכן. און דאס איז ממש אן עצה טובה כמשמעו, בדרך השכלת האותיות, און מ׳קען עס אויך רעדן בדרך מוסר אן אנדערע מאל.
עד כאן. מיר וועלן האבן א פרייליכן שבת, און מיר וועלן טרעפן די אלע צירופי אותיות וואס זענען דא, וואס יעדער איינס איז אמת׳דיג נאר א קאוד, אביסל ווייטער, אביסל נענטער פון די שם הוי״ה.