תיאום כוונות – הכרת מקומו, התכללות, ומציאת סדר פרטי | זוהר ערב ראש השנה תשפ״ז – תמלול

שיעור זוהר ערב שבת — ערב ראש השנה תשפ״ז

פתיחה: מבנה השיעור שלפני ערב שבת

אחים יקרים, היום הוא ערב ראש השנה תשפ״ז, וכמדומני שזוהי כבר לכל הפחות פעם עשירית שאנו לומדים את השיעור הזה מדי ערב שבת וערב יום טוב, וכה נקווה שנזכה להמשיך את השיעור הזה עוד עשרות שנים לפחות. שיעור זה שיעור מספר הזוהר הוא, ומגמתו לבטא מעט יותר באופן פנימי — כלומר באופן אמיתי יותר — ותוך שימוש בשפתם ובלשונותיהם של מקובלי הזוהר ושל הספרים החסידיים, המעלים חידוש, אור של חידוש. ולבאר את הדרך כיצד לדבר מהיותנו יהודי, וממילא כיצד להיות יהודי, שהרי נשמתנו נבנית מן הדיבורים הללו, מדברי התורה, מדברי התפילה שאנו מדברים ושאנו הוגים במחשבתנו.

וכך יש להכיר: מתחיל דבר, מתהפך דף, מתהפך סדר מעגל השנה ותקופת השנה, והכל לשונות של מעגלים הסובבים והולכים. עלינו לזכור ‘מאין באת ולאן אתה הולך׳ (משנה אבות פ״ג), ועם מי אנו הולכים ועם מי אנו באים. כל החברים, כל הרבנים שאנו לומדים מהם, שאנו לומדים עמהם, שהם לומדים מאיתנו — זהו החלק, זהו חלק מן המבנה, חלק מדברי התורה עצמם, מאור התורה עצמו: החברים, החברים המקשיבים, החברים המבקרים, החברים המאזינים עד הסוף, והחברים שאינם מאזינים עד הסוף, אולי אף הם.

אף שעד עתה — עם ישראל, בעזרת השם — נזכה לעשות חבורה שנלמד בה יחד כל יום שישי בבוקר, ותהיה בכך הרבה יותר חיות והרבה יותר טעם, ויהי רצון שיתקיים הדבר עוד השנה. אך לעת עתה אני לומד את השיעור באופן פרטי, והוא רק מוקלט, ויש טעם גדול מדוע כך הוא. על זה נתגבר ונמצא דרך לעשותו אף בחבורה.

החברים כחלק מן היחוד

אך אף על פי כן, החברים והשומעים הם חלק, כדין התורה עצמה, שכן תמיד יש בחינת יחוד זכר ונקבה, שהיא בחינת קודשא בריך הוא ושכינתיה. כל ‘שנים שיושבים ועוסקים בדברי תורה שכינה ביניהם׳ (משנה אבות פ״ג), ופירושו תמיד על פי קבלה: אחד מהם מרכבה לשכינה, ואחד מהם מרכבה לבחינת המשפיע לשכינה. ויתכנו מדרגות גבוהות יותר, שאם רב שלימד תורה הרי הוא בבחינת פנימיות אבא ואמא. וכשם שאב, ‘אב אביו שביעו לחיי עולם הזה׳, הרי זה בחינת חיצוניות אבא ואמא, או ישראל סבא ותבונה, שזו מדרגתו של אב גשמי.

מבנה לימוד התורה ומציאות העולמות

מבנה לימוד התורה הוא מבנה מציאות העולמות, מציאות הספירות, הדרך הפנימית כיצד העולם פועל באמת. וכל אחד יודע כי יסוד היסודות של המבנה שאנו לומדים מן הזוהר הוא, שאין שום דבר מתרחש בלא מקבל, והכל תלוי — ‘הכל תלוי בשכינה׳, ‘בזאת יבא אהרן אל הקדש׳ (ויקרא טז ג). זוהי השכינה שהיא הנרמזת באמת ביום ראש השנה, שהוא יום המלכות. הכל תלוי בשכינה, כשם שהכל תלוי בתחתונים.

פשט הרמ״ק: אור מוכרח לו מקבל

ואנו לומדים פעמים רבות בשם הרמ״ק, וכך הוא מבין את הזוהר הקדוש, שההשפעה העליונה — כלומר מבחינת מה שהיא לעצמה — אין נפקא מינה לה בתלמידים, אין נפקא מינה לה אם יש לה תלמידים כלל. נמשיל: אילו היה אדם שהוא צדיק לעצמו בלבד, לא היה נפקא מינה מי הם תלמידיו. לכאורה, מצד בחינתו אצל עצמו, שאותה אנו מכנים בחינת אין סוף בערך עצמו, בחינת המשפיע בערך עצמו.

אך כל עניינו של אור, כל עניינו של שכל, הוא שמוכרח הוא להוציא ולהשפיע מכוח ‘טבע הטוב להיטיב׳. ולהשפיע אין ביכולתו אלא אם יש מי שיקבל. אף שהוא מלא כל טוב, מלא הכל, אין הוא יכול להוציא את עצמו, אין הוא יכול להשפיע את שפעו אם אין מי שיקבלנו. זה אפוא הצעד הראשון בהבנה: התחתונים, השכינה — הכל תלוי במעשה השכינה, במעשה התחתונים, הנרמזים בשכינה, המביאים את הדבר אל השכינה, אל בחינת המשפיע ואל בחינת המקבל.

צורך המקבל: מדוע כותב אדם ספר?

וכך הוא, כמו שאני אומר, שאנו מבינים כי זו בחינת התלמידים היוצאים מכולם — אולי עדיין לא היוצאים מכולם באותה דרגה, אך הצורך: אם אין למי לדבר, אין כלום, האור לא נהיה, המציאות אינה מתרחשת.

ופעמים רבות, כמו שאמרתי כאן בשיעור, וכן הדבר בכלל: כאשר חכם או צדיק כותב דבר מה. דרך משל, פעמים שאדם מדבר במישרין, ובזה נאמר ‘אשרי אנשיך אשרי עבדיך אלה העמדים לפניך תמיד השמעים את חכמתך׳ (מלכים א׳ י ח), כמו שאמרה מלכת שבא לשלמה המלך. זו אשריות גדולה, כבוד גדול, אושר גדול, שיש לאדם — הן ליושבים והן לחכם עצמו — כי הם שומעים את חכמתו.

אך יש עוד דרכים נעלמים, דרכים נסתרים יותר, כמו ‘שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו׳ (קהלת יא א). שכן יש בני אדם הכותבים, וכל כך הרבה מן הגילויים, כל כך הרבה מן החידושים החזקים — לא חידושים קטנים, שהרי תמיד יש למי לומר פירוש בפסוק או הלכה — אלא כל כך הרבה מן החידושים הגדולים. סבורני שאף הזוהר הקדוש, ואולי עוד מקובלים, והרמב״ם בוודאי במורה נבוכים, כן הוא. כלומר, הרבה מן הגילויים הגדולים של סודות התורה שיש לנו נכתבו בידי אנשים שלא היו להם תלמידים כראוי שישמעו מהם, אך מה היה בידם? היה בידם קולמוס, וכתבו ספרים.

מה פשר הדבר? מדוע צריך אדם לכתוב ספר, ואין די לו במה שהוא הוגה לעצמו? ועוד נאמר מיד את הבחינה השנייה, ומתוכה יובן הדבר טוב יותר. אלא שהתורה מוכרחה מקבל, מוכרח שיהיה למי לדבר. ופעמים המקבל ישיר, כמו שהוא בגלוי, ואז הדבר לפי ערך המקבל הנמצא שם. ופעמים יש אחד המשיג דברים עמוקים הרבה יותר, שאין לו בבני דורו חברים שיוכל לבארם להם בבירור, ואף אם יש לו — אין הוא יכול להוציא את עצמו במאה אחוזים, אין לו תלמידים שיוכל להשפיע להם כראוי, ואז הוא צופן את הדבר בכתב.

סוד הכתיבה: נגלה ונסתר

הכותב והמקבל בסוף העולם

פעמים כותב אדם דבר, והוא מגיע אל אחר בסוף העולם, שאליו הוא מכוון. וכי צריכים הדברים לעבור דרך אנשים שביניים? הרי הללו נעשים רק בבחינת מעבר, אין הם המקבלים האמיתיים, אין הם בחינת הנקבה האמיתית לדבר, אלא הם בחינות של תעלה שהדבר עובר דרכם. וכך תלמד ספרים כמו הזוהר, או ספרים אחרים הכתובים בדרך זו.

רבי אבא יכתוב

יש בחינה בזוהר הנקראת ‘רבי אבא יכתוב׳. רבי אבא הוא כותב הזוהר, ואבא הוא בוודאי אבא דאצילות באמת, ‘רבי אבא יכתוב׳. וזהו גם סוד ‘וכתבנו לחיים׳, ‘וכתבנו בספר החיים׳. הכותב — מבאר האריז״ל — הוא חכמה תחתונה, חסד וגבורה, אך מקור הכתיבה הוא חכמה. ופירוש ‘רבי אבא יכתוב׳ הוא שאנו מדברים אל מי שעתיד לקרוא את שאנו כותבים. זהו העניין, שכן בדרך זו אפשר להוציא דברים אף שאין המקבל לפניך, ועל כן זה בבחינת נסתר.

נגלה כנגד נסתר

נגלה פירושו מה שהאנשים הנמצאים כאן יכולים לקבלו במאה אחוזים. נסתר הוא מה שאדם מבין בינו לבין קונו, האמת שהוא הוגה באמת, אך אין לו תמיד למי לומרו, ועל כן הוא מוציאו בדרך כתב, או מוציאו בדרכים אחרים, או שפעמים אכן אומרו.

היו צדיקים חסידיים שאומרים עליהם שהיו אומרים דברים אף שידעו שהשומעים אינם מבינים אותם, כי מוכרח הדבר להיות בעולם. מה עניין ההיות בעולם? פירושו שהדבר מוכרח להגיע לאיזה מקום; אולי החכם השומע ואינו מבין, ישוב ויאמר את הדבר לאחר, ואותו אחר יבינו. אלו הם הדרכים הנסתרים.

כתבנו לחיים: פירוש חדש בדוגמא דלעילא

המלאך סופריאל והכתיבה למעלה

וסבורני שנאמר, כי כל דבר הוא דוגמא דלעילא. מה שאנו אומרים בראש השנה ‘כתבנו לחיים׳ הוא עניין גדול של הכתיבה בספר. ומובן שזהו משל, והיו לנו שיעורים לבאר מהו הנמשל. אך הנמשל לענייננו היום — מה החילוק? אומרים שהקדוש ברוך הוא מדבר, ושהקדוש ברוך הוא כותב. הקדוש ברוך הוא, המלאכים — יש מלאך סופריאל, ואי אפשר לנו להשיגו כלל וכלל. מלאך סופריאל, והוא כותב. ומהו אותו מלאך סופריאל? המלאך סופריאל הוא אותו רבי אבא שכתב את האדרא, שכתב את הזוהר.

דיבור: ויאמר אלקים ושבע הקולות

המלאך סופריאל פירושו הדברים שהקדוש ברוך הוא מדבר, והוא מה שנאמר במעשה בראשית בגלוי, ‘ויאמר אלקים׳ (בראשית א), שזה כביכול באופן כללי הז׳ תחתונות, שבעת ימי בראשית שהקדוש ברוך הוא אומר. שבעה קולות, כמו שנאמר ‘קול ה׳ בכח קול ה׳ בהדר׳ (תהלים כט ד) וכן הלאה. אלו דברים שהקדוש ברוך הוא אומר. כלומר, כאשר הקדוש ברוך הוא מדבר, שואלים תמיד קושיה במעשה בראשית: למי אמר? ‘כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמד׳ (תהלים לג ט), למי ציווה, והרי עדיין לא היה כלום?

תשובה טובה: היה בחינת מלכות שבגופו, היה על שם העתיד. אך דבר מה שאפשר להשיג, שיצייר לעצמו כביכול שיש מי שיוכל להבינו. ‘יהי אור׳ (בראשית א ג) הוא מאמר כזה שהעולם עדיין יכול להבינו, את הנגלה שבו. וכיוון שהעולם יכול להבינו — אמרו. זהו פירוש ‘ויאמר׳ הקדוש ברוך הוא: יש התגלות ברורה, דיבור ברור שהקדוש ברוך הוא אומר ‘יהי אור׳, ‘יהי רקיע׳ (בראשית א ו), וכן הלאה.

תורה שהיתה כתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה

ומשום כך היתה בחינה של תורה שהיתה כתובה לפניו. עניין מעניין הוא. כמו שאנו לומדים במדרש ובזוהר, שהקדוש ברוך הוא הביט ‘הסתכל׳ בתורה שבכתב ‘הכתובה לפניו באש שחורה על גבי אש לבנה׳ (עי׳ ירושלמי שקלים פ״ו), ומתוכה, לפיה, דיבר. כביכול כמי שקורא מתוך הכתב, כאדם, כשם שדוד המלך בנה את בית המקדש, ‘הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל׳ (דברי הימים א׳ כח יט) — הוא כתב, נתן הנביא כתב תוכנית לבניית בית המקדש, והשומעים והבונים הביטו באותה תוכנית, ומן הסתם אמרו לבונים כיצד לבנות. או שאדם מביט בתורה וקורא, הוא קורא בתורה, ואחר כך עושה. שהרי זו תכלית קריאת התורה, ‘ללמוד על מנת לעשות׳ (עי׳ משנה אבות), אחר כך הוא עושה.

והמדרש אומר שכך כביכול ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, שקודם למה שיצא ונאמר, היתה בחינת כתב, תורה שהיתה כתובה לפניו. ותקשה: אם אין עדיין עולם, כיצד יש כתב? על כן אומרים שהוא ‘באש שחורה׳, שכן האש באה לומר שלא תבין את הדבר. הרי אי אפשר לכתוב באש; אפשר לצייר לעצמנו שכותבים באש, אך זהו משל. ומשל האש מבטא בדיוק את זאת, שאין הדבר כתוב פשוטו כמשמעו.

אך מהו פירוש ‘כתוב׳? הפירוש הוא שקודם שהיה עולם, וכן אחריו באמת, יש כתב. וכתב הוא כביכול מה שהקדוש ברוך הוא רושם לעצמו. יש דיבור אצל אדם, וסבורים תמיד שהמדבר מדבר לזולתו; והרי כתב אף הוא לזולתו, וזה טעון ביאור. מחשבה בעלמא — כלומר קודם שיש ספר, שהרי הקדוש ברוך הוא חפץ לברוא את העולם ‘בספר וסופר וסיפור׳ (ספר יצירה), וקודם שיש ספר אין כלום. יש מחשבה, יש מה שהוא הוגה באמת, אך הדיבור הוא דרגה אחת לאחר מכן. יש דברים שהוא מדבר, ויש דברים שהוא מבין, ומבין שעליו לגלותם אף הם, אלא שעדיין לא הגיע זמנם.

עשרים ושישה דורות עד אברהם אבינו

כמו שהקדוש ברוך הוא המתין כביכול עשרים ושישה דורות עד שיבוא אברהם אבינו, כדי שיהיה לו עם מי לדבר. הקדוש ברוך הוא דיבר עם אדם, ודיבר עם קין, ולא היו מבינים אותו. באותם השבועות שלאחר החטא לא היה חברו; היה מוכרח לדבר עמם. להם אמר כביכול ‘יהי אור׳, ‘יהי רקיע׳, להם אמר. אך לא היה מבין עמם, לא היו דיבורים.

בא אברהם אבינו, ואמר לו הקדוש ברוך הוא, ונתן לו את התורה. ולאחר מכן נתן למשה רבנו את התורה, ‘והמכתב מכתב אלקים הוא׳ (שמות לב טז). והמשנה באבות אומרת שהמכתב הוא מן הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. זהו פירוש אחד לכתב של הלוחות. שאברהם אבינו כבר דיבר מעט, ומכל מקום היה גם דבר כזה של כתב.

הכתיבה על שם העתיד

עתה, לבסוף, מצא מי שיאמר לו — משה, אברהם. וכל מה שדיבר עם כל אחד, הכל טוב ויפה. אך יש הדבר שכתבתי, וכתבתיו לפי שהבנתי שמוכרח אני להוציאו, שאלמלא היה אחד על שם העתיד — ‘מחשבתן של ישראל קדמה לכל׳ (עי׳ בראשית רבה) — לא היה כתב אף הוא כלל. אך עתה יש מי שיוכל לקרוא את כתבי. אתה יכול לקוראו, ותראה את הדברים שהם פנימיות הכוונה, תראה את משמעות העולם שהקדוש ברוך הוא היה מוכרח לכתוב.

וכך ‘כי ברב הימים תמצאנו׳ (קהלת יא א), מרחוק, מאוחר יותר יוכלו לקרוא כתב זה, לפתוח את המכתב, ולהבין שזהו סוד התורה, וזהו החילוק בין מעשה בראשית לתורה.

כתבנו לחיים: זכרנו בתורה

וכאשר אנו אומרים בראש השנה ‘כתבנו לחיים׳ — יש כתיבה, ואחריה ביום כיפור החתימה — פירוש ‘כתבנו לחיים׳ הוא זכרנו בתורה. ומשום כך אומרים על כל דבר בראש השנה, במלכיות זכרונות ושופרות, ‘כמו שכתוב ונאמר׳, כמו שכתוב בתורה, ‘ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב׳, הכל ‘כתוב׳. שכן הכתב בא לומר: אכן אנו יכולים לדבר עמך, והדיבור הוא מה שכל אחד יכול להבינו. אך יש בחינות שמרחוק כביכול טובות יותר. אנו מבקשים לשמוע מה שהקדוש ברוך הוא כתב, אנו מבקשים לקרוא, לפקוח עינינו ולקרוא מה שהקדוש ברוך הוא כתב. זו דרגה אחרת לגמרי, דרגה עמוקה הרבה יותר בהבנת המציאות, בהבנת רצון הבריאה, כוונת הבריאה, כוונת המציאות. זו ה׳כתבנו לחיים׳.

כתבנו בספרך: היחוד הנעלם

פירוש חדש לגמרי: כתבנו בספרך. כאשר אנו אומרים ‘כתבנו׳, אין הכוונה סתם שיש לקדוש ברוך הוא ספר שהוא אומר בו ‘מי יחיה ומי ימות׳ (מוסף ראש השנה). הכוונה שנהיה נכתבים, לא בדיבור בלבד, לא כדבר פיו כפי שהוא לכל אחד. שהרי ‘משפט לאלקי יעקב׳ (תהלים פא ה), לכל אחד הוא עושה משפט, ומשפט אצל המלך הוא בדרך כלל בפה, ויש סופר הכותב. וכאשר אומרים ‘כתבנו׳, אומרים זאת לקדוש ברוך הוא, ולא לסופר. יתכן שהוא עושה זאת על ידי סופר, מלאך כלשהו, אינני יודע. אך הרעיון הוא שאומרים זאת לקדוש ברוך הוא. אומרים ‘כתבנו׳ בתורה הקדומה, בתורה הכתובה לפניו, אותה תוכל רק לכתבה.

ומשום כך צריכה להיות בחינת ריחוק, שכן מה שאדם כותב הוא דבר שעושהו לעצמו, ביחיד. הכותב כותב, ואחר כך הדבר מגיע לאחר. אין זה שאין כאן יחוד, אלא יחוד נעלם יותר. הוא כותב לאחד; אין כותבים לתוך העולם, ואין כותבים לעצמו, שהרי לעצמו אין צורך לכתוב, ויכול הוא להגות. אך זהו יחוד נעלם. וזהו היחוד הנעלם הקרוי כתיבה, שאותו אנו מכוונים בראש השנה. אף שנראה שהוא זמן של נסירה, זמן שאינו של יחוד אלא של פירוד — פירושו שמבקשים למצוא את הכתיבה. והכתיבה היא על גוף, כביכול על גוף הנוקבא, שזהו כביכול כאשר חותכים, ששם כותבים. וזהו כבר למי שמבין את הסודות.

חזרה אל היסוד: שני אופני הדיבור והכתיבה

נגלה ונעלם, דיבור וכתיבה

נשוב אל המקום שממנו התחלנו. אנו מבינים שתמיד המקובלים, השומעים, הם חלק מן הדבר, אלא שיש בו שני אופנים: יש האופן הנגלה, שאנו קוראים לו עתה דיבור; ויש האופן הנעלם יותר, שאנו קוראים לו כתיבה. ואם אני מקליט וידיאו, אף זו בחינה של כתיבה. ועבודת ראש השנה היא לגלות את שני הדברים. ויש להצניע מעט, וחשוב להצניע, כדבר שלא הגיע זמנו להתגלות, כמו שהזוהר כותבו ויודע שלא יקראוהו היום, ואולי ‘ברוב הימים תמצאנו׳, שבסוף הימים — כמו שכתוב בזוהר — יתגלה הספר. כלומר, מי שכתב את הזוהר הבין שאין הוא כותב לזמנו. ומדוע כתב דווקא? לפי שלא היה לו למי לדבר; ופעם כבר יהיה למי לדבר. פעם יבוא דור, פעם יבואו אנשים שיהיו מוכנים לשמוע את הדיבורים, לקרוא את הכתבים.

והופע בהדר גאון עזך: למדנו סודות התורה

וגילוי הסוד, הגילוי שאנו מבקשים על ראש השנה, ‘והופע בהדר גאון עזך׳ (מוסף ראש השנה) — פירושו: למדנו סודות התורה. שנבין כבר מה שכתבת בתוכניתך קודם שבראת את העולם, ולא רק נשמע מה שאמרת אחר כך. וזו פרשת י״ג מידות של רחמים, שלאחר שביקש משה רבנו ‘מחני נא מספרך אשר כתבת׳ (שמות לב לב), אמר לו הקדוש ברוך הוא: יש לי ספרים גדולים עוד יותר שאינך יודע. ‘ויעבר ה׳ על פניו ויקרא׳ (שמות לד ו) — אף הוא בעצם קרא, ויתכן ש׳ויקרא׳ פירושו שקרא לו מתוך ספרו. משה רבנו סבר שבספרו של הקדוש ברוך הוא כתוב רק ‘אל קנא ונקם׳ (עי׳ נחום א ב), ‘פקד עון אבות על בנים׳ (שמות לד ז). הראה לו הקדוש ברוך הוא ספר גדול יותר, ספר עמוק יותר, ספר י״ג מידות של רחמים.

המקבלים מעוררים את המשפיע

מטרת האור: לתת לתחתונים

יש עוד דרגה בכך שהמקבלים מעוררים את המשפיע. אולי היא מקושרת לדרגה העמוקה של יחוד שאנו מדברים בה עתה — מהי כתיבה? אולי לא, ויש להתבונן בכך. אך זהו מה שאנו אומרים, שכל אחד המשפיע, שהוא רב, הרי יש לרב אף הוא הנאה מכך. הוא יכול לדבר לאחר, או שלפחות יש לו למי לכתוב, ובוודאי למי לדבר.

כלומר, כיוון שמטרת האור, מטרת השפע שהעליונים מקבלים, שהרבנים והמדרגות העליונות מקבלים, היא כדי לתת לתחתונים, אם אין מי שיקבל נעשה אף הוא חשוך. זה כלל הדברים. וכשם שכאשר לרב אין תלמידים, מה יאמר? — כפי שאמרתי קודם, הוא צדיק, הוא חכם, הוא יודע לעצמו את מה שאנו קוראים לפי צורך עצמו, מה שדרוש לו לתיקון נפשו, זאת הוא יודע. אך הרי יש הרבה יותר לדעת. ובמובן מסוים אף זה לתיקון נפשו, שכן נפשו היא להיות רב, נפשו היא להיות משפיע. אך אם אין לו מי שיקבל, לא יהיה לו את זה, ולא יהיה לו אלא איזה משהו כפי שדי לו.

חשוב מצד הכלים והכשרונות

ודע כי בכלל חשוב הוא. פעמים יש אדם, ותסבור שחשוב לקדוש ברוך הוא, לשכינה, שיהיה חכם גדול? לא כל כך חשוב. חשוב הוא לפי שיש לו הכשרונות, יש לו הכלים, יכול הוא לדבר עם עוד אנשים רבים — משום כך חשוב, ונותנים לו את הכלים, נותנים לו את ההערות, נותנים לו את החכמה לדבר עם אחרים. אך אם לא יהיו אחרים, לא יהיה לו אף לעצמו.

את עצמו הוא נותן

ואי אפשר לומר שאף אם לא יהיה לו החלק שהוא נותן לזולתו, כביכול הוא אותו חלק. הרי אי אפשר לתת כך, ונבין. כאשר אני מחלק זאת, יש להבין שאי אפשר לחלק כה יפה ולומר שמה שהתחתונים משפיעים על העליונים, שהם קובעים כמה אור יקבלו העליונים — שאין זה נוגע לחלק, שאותו אנו קוראים היחוד. היחוד התדיר שהוא לצורך התחתונים.

יש אפוא להבין שאין זה כה פשוט, שכן כל אחד מבין ש׳דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב׳. דבר שאדם מדבר, ואין הוא שלו, אין הוא נוגע לו. הרב אינו דבר האומר סתם דברים, אין הוא בחינת מעביר, כמו שדיברנו. בחינת מעביר היא בחינה חלשה מאוד. אין הוא תעלה, שנאמר על הרבנים שהם רק תעלה. אלא הדרך שבה הוא תעלה היא עצמה שהוא מפנים לעצמו, מבין לעצמו את הדברים שהוא מלמד. אם אין אלו דברים הנוטלים את נשמתו, הנוטלים את נפשו ועושים אותו גדול יותר וברור יותר, לא יוכל ללמדם לזולתו; אין הוא משחק, אין הוא תיבת דואר, אדם הוא.

וכך, כאשר מחלקים בין בחינת יחוד לשפע לצורך עצמן ובין השפע לצורך ההשפעה, יש להבין ששני מיני השפע משנים את הדבר, משנים את העליון, משנים את המשפיע. ועל כן אם אין מקבל, אם אין המקבל מסוגל, אין זה רק שלעליון אין כביכול חלק נוסף, כאילו אפשר לחלקו לשני חלקים. הרי אי אפשר לחלק לשני חלקים. ‘את עצמו הוא נותן׳ — רב אמיתי, מידת החכמה האמיתית, התחלת העליונים, הספירות העליונות, נותנים את עצמם, אין הם נותנים דבר אחר. זו תכונת כל השפעת חכמה. רב המלמד את תלמידו, אין הוא שולח לו מידע שנטל ממקום אחר, אלא נותן לו את עצמו. את עצמו הוא נותן, כשם שהקדוש ברוך הוא נותן לנשמות ישראל — הקדוש ברוך הוא הוא הרב של כל ישראל, סוף כל דבר, והוא נותן את עצמו.

זו הידיעה. ועל כן כאשר לתחתונים אין, וכאשר אין להם כלי קבלה, ואינם מוכנים לקבל, אין לו את עצמו כביכול. ותשאל: מצד עצמו? מצד עצמו שבעצמו, אמן כן יהי רצון. אך אותו ‘עצמו׳ אולי אינו כה מעניין. כל עניינו יכול להיות בבירור אצל אנשים שתפקידם להיות רב. אם לא יהיה רב, לא יהיה רשע מרושע, אף לא יהיה אולי סתם כלי ריק — לא יהיה לעצמו. אך לפי שיש לו מי שישמע, ולפי שהוא ניגש בדרך גילוי או בדרך העלם, יש לו למי, והוא עושה לאחר, ואז נעשה הוא עצמו דבר אחר אף הוא.

תנו עז לאלקים: הכל תלוי במעשי התחתונים

זו תהיה הבנה עמוקה יותר של מה שאנו אומרים ‘הכל תלוי בשכינה׳, הכל תלוי במעשי התחתונים. ומשום כך אנו אומרים כביכול ‘תנו עז לאלקים׳ (תהלים סח לה), שמה שאנו עושים תלוי בו — שכביכול הספירות העליונות עצמן, שמות הקודש עצמם, תלויים במעשינו. לא רק אילו אפשר היה לחלק, אלא שכן מה שהם נותנים הוא בעצמם, ואם אין להם מי שיקבלנו, לא יהיה אף לעצמם.

לגדל לשם השם

יוצא אפוא, שמלבד בחינת הכתב, שבה אנו מבקשים להוציא את היחוד הקיים דווקא על ידי כתב, יש גם העניין שאנו אומרים שאנו מבקשים לגדל לשם השם, לגדל את שם המשפיע, את שם האב, את שם הרב. וכיצד מגדלים? לא מפני שחסר לו דבר, אלא מגדלים על ידי זה — שיש למי לדבר, ואז יהיה הוא עצמו מה שצריך להיות.

זו הכוונה כאן, הן לכל אחד כלפי מה שהוא משפיע, והן כלפי מה שהוא מקבל. אדם צריך להיות מקריב את מקומו, כל אחד, ובוודאי כל זכר, ‘יראה כל זכורך׳ (שמות כג יז). ובאמת אף לכל אשה יש בחינת השפעה. כל אדם בעולם, מלבד אולי תינוק קטן, ממש תינוק בן יומו, אך בכל גיל ובכל שלב שכבר בן חמש שש הוא, ויש לו אחים קטנים ממנו — בקיצור, כל אחד שאני מדבר עמו, אני וחברי, כולנו בחינת משפיעים ובחינת מקבלים.

וכדי למצוא את השידוך, למצוא את הקשר כראוי, שיהיה למי לדבר, ואם אין — שנוכל לזכור את סוד הכתיבה ולנסות לבטאו. וכן שלפי כמה שהוא משפיעי, נכוון כלפי הדבר. אף המשפיע צריך לכוון כלפי המקבל, אם אינו הוגה בכך.

הפרדוקס של שער ההקדמות

ומעניין מאוד שהדרך — זו כסתירה שלומדים בשער ההקדמות — שלפי כמה שהמשפיע מביט על עצמו, מביט על מה שלמעלה ממנו, מכיר את מקומו כלפי מה שמעליו, שזו בחינת יראה, אז הוא מקבל לעצמו, אך אינו נותן לזולתו, וכביכול חשוך צדו הפונה כלפי מטה. ואם הוא פונה כלפי מטה, יהיה כביכול חשוך אצל צד אחר. זהו כפרדוקס שיש להתמודד עמו, ולנהוג מעט כך ומעט כך.

אך אחד היסודות הוא כדי להתעלות מעל הפרדוקס: שהדרך שבה הוא מקבל מה שלמעלה ממנו היא על ידי התעוררות מה שלמטה ממנו. הדרך שבה השכינה מקבלת אור היא בכך שאנו מעוררים אליה, ובאמצעות זה היא מקבלת מן הז״א. הדרך שבה הז״א מקבל אור היא בכך שהשכינה פונה אליו, ואחר כך הוא מקבל מוחין מאבא ואמא, וכן הלאה, וכן למעלה ולמעלה. זו הדרך הנורמלית, הדרך הנכונה. ובדקות יש פעמים או זה או זה, והדקות נוגעת לזמנים שאנו מדברים בהם, שהם כפירוד, כי צריך הוא לנהוג כך או להיפך. אך התיקון של זה, העבודה, היא להראות שהוא אותו דבר.

כל דבר אינו לעצמו: הכלל והפרט

עד כאן תורה היוצאת מן הלב, לפי המציאות, לפי המצב שאנו בו בשיעור זה של ערב ראש השנה. ומוכרחים אנו להזכיר, וכ׳ערב ראש השנה׳ לא שכחנו זאת מעולם, כמו שאנו מדברים עתה — שמציאות כל דבר אינה לעצמה. אין דבר בעולם שהוא לעצמו בלבד, שהוא עומד לפני עצמו. לכל דבר יש דברים שלמעלה ממנו ודברים שלמטה ממנו. לכל דבר יש דברים שכלפיהם הוא בן, ודברים שכלפיהם הוא אב, כמו הביצה. אין דבר כזה באופן מוחלט, שדבר מנותק מזולתו.

המערכת האדירה: מעשה עולם

וכל מה שאנו עושים בראש השנה ובכל השנה הוא לתפוס היכן אנו במערכת האדירה, במערכת הקרויה מעשה עולם, ‘אתה זוכר מעשה עולם׳ (מוסף ראש השנה), והוא נותן לכל אחד את עניינו. אלא כמה אדם מבין בדיוק היכן הוא שייך, ויש לו למי לדבר, ויש לו ממי לקבל, ויש לו עם מי לקבל.

חברים: מקבלין דין מן דין

ויש בחינת חברים, שהם על אותה דרגה שלו. אך אף החברים — הדבר מעט מורכב. סבורים בני אדם שחברים פירושם שווה בשווה, אך שווה בשווה אינו מציאות; אילו היו שווים בשווה, היה זה אותו דבר. חבר אמיתי הוא ‘ואהבת לרעך כמוך׳ (ויקרא יט יח), הרי הוא כמותך. אך כמעט בגשמיות, בעולם הזה אין דבר כזה. תמיד החברים הם כמו שכתוב ‘ונותנים באהבה רשות זה לזה׳, והתרגום אומר ‘מקבלין דין מן דין׳. ‘וקרא זה אל זה׳ (ישעיה ו ג), אומר התרגום, ‘מקבלין דין מן דין׳. בתרגום מילולי חפוז: קיבלתי ממך ואתה מקבל ממני. מתחלפים אנו, רגע כך ורגע כך, ואולי באותו הרגע יתכנו שניהם. הדבר יכול להיות דק מאוד ומורכב מאוד, אך החברים באופן כללי הם אנשים שהם כמו על דרגתי.

בשבילי נברא העולם: חלק, לא מנותק

וזאת יש לזכור, את המציאות הגדולה יותר, את הדרגה הגדולה יותר שבה אנו מונחים, שכל אחד עושה את חלקו, את תפקידו. יש עולם שלם, וחלק מתפקיד כל יהודי הוא להיות משפיע על כל העולם, ‘חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם׳ (משנה סנהדרין פ״ד). ומה יהיה דמיוני — שאתפלל וכל העולם ישתנה? על זה יש להבין בבירור, מכיר את מקומו. במובן מסוים כן, ואף שאיני יודע באיזה אופן, ואף שהוא רק מעט, וצריכים עוד כל שאר האנשים שיתפללו, צריך שעוד כל שאר האנשים יעשו — טוב מאוד. אך אי אפשר שאדם ירגיש שהוא מנותק, אי אפשר. אין אף אדם אחד, אף יהודי אחד, שאינו משנה דבר מה כלפי כל העולם. יכול להיות שהוא חלק קטן מאוד, יכול להיות שהוא רק… יש ביליון בני אדם, והוא ביליונית האחוז, אתה אומר. טוב מאוד. אך הוא אחוז מן… לא אחוז המנותק מן הדבר.

עולם הוא מערכת, מערכת הבנויה לקבל שפע מלמעלה ולתתו הלאה. ומי שמתחת לעולם, לך דע. אי שם נמצאים החלקים הנשברים של העולם, חלקי השבירה שעדיין קיימים. כך הוא כל עולם שלם. ומשום כך יש כל כך הרבה בני אדם. ‘נברא אדם יחידי׳, שיאמר ‘בשבילי נברא עולם׳. אך מהו ‘נברא עולם׳? פירושו כל שאר בני האדם. ומדוע יש כל כך הרבה בני אדם? לפי שהעולם אינו יכול להיות מה שצריך להיות בלא כל אדם, בלא כל בני האדם. לא באופן מנותק. לכל אחד יש חלקו, אך לא כל אחד לחוד. זו הבחנה חשובה. מדברים פעמים רבות שיחות, שלכל אחד יש האינדיבידואליות שלו, וסובר הוא שיכול לפעול בנפרד מכל העולם. אך כל אחד יכול לפעול דווקא לפי שהוא אי שם בין אביו ובין בניו. זו המציאות של כל אדם, הן כלפי עצמו — כמו שאנו קוראים עבודת השם, ולהבין וללמוד ולהתפלל — והן כלפי שאר העולם, כלפי הכל.

כל מלאכה מקושרת בכל העולם

כמו שלאדם יש מלאכה, ופשוט הוא עושה — הוא נוטל איזה קלט שהוא מקבל, ונוטל איזה שכל שאף הוא קיבל ממקום מה, ועושה אותו מעט טוב יותר ונותנו הלאה. זהו חלק מכל העולם. אין מלאכה אחת בעולם שאינה מקושרת בשאר כל העולם.

בתוך עמי אנכי יושבת: בקשות פרטיות בראש השנה

הטעות של אי-התפילה על עצמו

עניין ראש השנה, כמו שאנו מדברים מן הזוהר, ‘בתוך עמי אנכי ישבת׳ (מלכים ב׳ ד יג). ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳ אינו אומר שלא יהיו לאנשים בקשות פרטיות — טעות גמורה, טעות גמורה. אומרים בני אדם שלא יתפלל על עצמו. איזה דבר הוא זה? כיצד אתחיל? הרי אינני מעצמי. אי אפשר. טעות גמורה. ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳ פירושו שאיש האלקים אומר לאלישע: אינני זקוק להגנה. הרי יש מלך או שר צבא, מלכות לעולם עם צבאותיה, ה׳ צבאות.

תפילת חנה: ה׳ צבאות ובקשה פרטית

מה אומרת חנה ‘ה׳ צבאות׳ (שמואל א׳ א יא)? הקדוש ברוך הוא הוא מלך על כל הצבאות, עליונים ותחתונים, על כל המלאכים, על כל השרים, על כל חלקי הטבע, על כל דבר בעולם. ומה אומרת, מה פירושו? הגמרא מתלבטת: היא הראשונה שאמרה ‘ה׳ צבאות׳, ומה עניינה כאן? מה שחנה אומרת הוא בקשה פרטית. כיצד אפשר לומר שאין לבקש בקשה פרטית בראש השנה, בשעה שחנה עומדת בראש השנה, ומזמרת את שיר התורה, ומבקשת? ‘ונתתה לאמתך זרע אנשים׳ (שמואל א׳ א יא), שיתן לה בן. ומובן, מי שלומד הלאה בספר רואה שאותו בן אינו בשבילה, שהרי אמרה בבירור ‘ונתתיו לה׳ כל ימי חייו׳ (שמואל א׳ א יא), נתנה אותו לקדוש ברוך הוא. ושמואל הנביא היה שקול כמשה ואהרן, הוא החיה את כלל ישראל כביכול, כשם שהגואל גאל את ישראל כביכול מן המצוקה של תקופת השופטים, מן השבר שהיה להם, והוא ייסד את המלוכה. שמואל הנביא — בלעדיו אין יהדות.

והכל התחיל מחנה, ורואים שתפילת חנה, שהיא נשוא ההפטרה שאומרים, מדברת מכל העולם, ‘וירם קרן משיחו׳ (שמואל א׳ ב י). ומהו ‘משיחו׳? משיחו הוא המלך, המנהיג, אין זה סתם.

אינך נולד מן האוויר

והפשט פשוט מאוד, וסבורני שאין להתבלבל. אין דבר כזה. בוודאי צריך אדם להתחיל מעצמו, אך הוא מבין שאינו לבדו, שאינו נולד מן האוויר, ואינו הולך אל האוויר. שייך הוא לאביו, שייך למשפחתו, שייך לעמו, שייך לכל העולם באופן הכי כללי. שייך הוא, נאמר, למשפחות אדם. יש הרי בהמות, ‘אדם ובהמה תושיע ה” (תהלים לו ז), יש הרי עצים, הכל יש. שייך הוא — שייכים אנו מעט לכל אלה, כל אחד שייך לכל הדברים האלה, ומעט הוא מקבל מהם, ומעט הוא משפיע עליהם. זו המערכת שבה פועל העולם.

ותתפלל על ה׳: עולם התיקון

וכאשר חנה רואה שחסר דבר בעולם, פירוש הדבר חיסרון. ‘והיא מרת נפש ותתפלל על ה” (שמואל א׳ א י). היא ראתה, כמו שהספרים החסידיים מבארים ‘ותתפלל על ה”, שהיתה צריכה לבקש על הקדוש ברוך הוא. מהו ‘והיא מרת נפש ותתפלל על ה”? הרי כתוב ‘והיא מרת נפש׳, היא שבורה, אין לה ילדים, ועוד יש לה ענייני שלום בית, ענייני צרות, ‘ותתפלל על ה”. פשוט מאוד: היא אומרת, בוא הלום ריבונו של עולם, ה׳ צבאות, הרי אתה האלקים העושה הכל. יש הרי סדר, אנו כביכול צבא, כלומר צבא. לכל אחד תפקידו. ואם לחייל אחד חסרה יד, חסרה רגל, הוא שבור באיזה אופן, אין הוא יכול להיות חייל, אין הוא יכול לתפקד. יש חיילים גדולים יותר, יש שרי צבאות, ולכל אחד מקומו, אין נפקא מינה. כל אחד נחוץ. ומצד היותך ה׳ צבאות, עליך לעזור לי.

אל תחצה את הקו

והזוהר אומר: אל תסבור שצריכים לדבר, ‘היש לדבר לך אל המלך או אל שר הצבא׳ (שמואל ב׳ ד יג), אל תסבור שצריכים לעשות לך הגנה מיוחדת, שתחצה את הקו. אינך צריך לחצות את הקו מן המקום שאתה בו, שהקדוש ברוך הוא כביכול ידבר עמך. כמו שאת, את אשה, את זקוקה לילדים, וקיבלת ילדים במישרין בדיוק כפי מקומך. אדרבה, זהו עולם התיקון. עולם התיקון הוא ה׳ צבאות, שכל אחד במקום שהוא בו, שם מקבל הוא את שפעו הנצרך לו והנצרך לתלויים בו, והנצרך שיוכל להיות מקבל אמיתי לאלה המשפיעים עליו.

זו הרי המציאות של העולם. מה שאדם מתפלל על צרכיו, הוא מתפלל על צרכי העולם, הוא מתפלל על כבוד השכינה — אין אלו שני דברים אחרים, אלא שני דברים שהם אחד. אדם שהוא קטן-מוח, זה חיסרון הדעת, חיסרון ידיעה. בוודאי צריך להבין את שם צבאות. זה חיסרון ידיעה, שאין יודעים את השם. עד חנה לא ידע איש את השם, והיתה בכך אכן בעיה. מי שלומד תקופת השופטים רואה שכל אחד אמר לעשות שבת לעצמו. אך אם מבינים את שם צבאות, אין בכך שום בעיה.

אלהי מערכות ישראל

וזה הדבר החשוב ביותר שיש להבין. הקדוש ברוך הוא הוא ‘אלהי מערכות ישראל׳ (שמואל א׳ יז מה), הקדוש ברוך הוא הוא שם צבאות, מכל צבאות העולם, צבא מרום על המרום ומלכי האדמה על האדמה. חלק אנו מכך. וכל אחד בדיוק לפי מקומו שהוא בו. פעמים צריך אדם לזוז, שהוא עצמו חלק מן הדבר, אך אינו במקום הנכון — כמו חייל שאינו במחלקה הנכונה, שאינו בחטיבה הנכונה של הצבא. אז תפילתו: הזז אותי אל מקומי, הרי אתה רואה שכאן אינני מתאים, כאן אינני משתלב, משנה מקום — עליו לשנות את מקומו. טוב מאוד.

אך יסוד הדבר: אל יסבור לרגע אחד שאנו דברים פרטיים. אין אנו דברים פרטיים, אלא פרט מכלל. אין דבר כזה, פרט בלא כלל אינו קיים. ומה שאנו מתפללים, מה שאנו עושים, אנו עושים בשם כל ישראל, עם כל היהודים, עם כל בני העולם, או בוודאי מעשה עולם, כל יצירי קדם, עם כל הדורות שהיו ושעתידים להיות. וכשאומרים דורות — כאשר לאדם יש ילדים, הוא הוגה בילדיו, בנכדיו, באביו, בסבו. וזה מקומו בתוך המערכת הגדולה יותר, של כל הדורות שהיו, עד אדם הראשון, עד נח, עד כל הדרכים, עד משיח, מכל הדרכים.

אדם הראשון: נשמות תלויות בכל אבר

ואנו נבראים שיש להם גוף כבהמה, ויש להם אף חלק הצומח כצמחים, ויש להם חלק הדומם ככל דומם, והוא בא באמת מהם. המינרלים שבגוף האדם הם חלק מן העולם, מסדר המחצבים שבעולם. וזה הכל יותר. להתפלל על כל העולם אינו שונה מלהתפלל על כל העצמי.

והחכמה הנכונה, התפילה הנכונה של ראש השנה, היא כמו אדם הראשון, שהוא ידע כביכול, כמו שכתוב במדרש, והאריז״ל מבאר זאת בחוזק רב בדרושיו ובשער הגלגולים, שאדם הראשון ידע שיש נשמות תלויות בכל שערה מאדם הראשון, בכל אבר. הוא ידע, שכן להיות אדם הראשון פירושו שאדם יודע — וזה כציור, כמשל: יש חלקים בעולם השייכים לידי, יש השייכים לציפורניי, יש השייכים לראשי, יש השייכים לרגלי. ועל ידי שכולם כלולים בו, על ידי שיהיה כלול מכולם, במקומו הוא מתפלל על כולם, פועל על כולם, מתקן את כל העולם. זו ההקדמה השנייה החשובה שמוכרחים לומר, שמחויבים לומר לפני ראש השנה.

הדבר השלישי: סדר העבודה והפרט הפרטי

הכלל והפרט בסדר התפילות

הדבר השלישי הוא דברים פשוטים שיש בסדר העבודה של ראש השנה, בסדר התפילות, בסדר המנהגים של ראש השנה ושל כל הימים הקדושים. כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה דברים העוברים, אין שיעור לדברים. ומעט כמו שדיברנו עתה על הכלל והפרט, מבלבל הדבר אנשים חזקים מאוד, לפחות אנשים שיש להם מעט שכל בענייניהם, ואינם רק בחינת עבד כמו שדיברנו. אין הוא רק עבד העושה הכל, ולא נוגע לו, ואין נפקא מינה לו מה כתוב במחזור, אלא אומר: מה הוא עושה? ומבקש איזה תבלין, איזו הבנה.

וכאן יש רשימה שלמה, סדר אדיר. כאן אומרים סליחות, וכאן אומרים התרת נדרים, וכאן אומרים אקדמות קטנה, וכאן אומרים שמונה עשרה, וכאן אומרים מלכיות זכרונות ושופרות, וכן הלאה כל פסוקי דזמרה. כל כך הרבה דברים, כאשר מתפללים בבית כנסת המאריך או המקצר, על כל פנים כל כך הרבה דברים שעושים.

אל תפרוש מן הציבור: שני דינים אחרים

ומה שצריך לעשות: אדם, כמו שאומרים ‘בתוך עמי אנכי יושבת׳, שאי אפשר להיות נפרד. אין דרך אחרת. יש איזה פירוד, יש איזה עולם השבירה, אין זו שלמות הנפש, שאדם אינו יכול להיות כלל בשום אופן נפרד מבית המדרש, מכלל ישראל ומה שהם עושים — שעושים כפרות, סליחות, תשובה ותשליך בראש השנה וכו׳ וכו׳. זה דבר בסיסי מאוד הנחוץ. אך אדם אינו יכול להיות מבולבל, אין הוא יכול להיות סתם אחד העושה כל מה שכתוב, או שהוא מחפש שיהיה לו טעם, חיות, התעוררות בדרך שלומדים — הקרויה על הכל, אף היא אינה נוגעת.

ומה שאנו אומרים תמיד הוא שפשוט מאוד ששני דינים אחרים הם. מה שצריכים להיות חלק, ‘אל תפרוש מן הציבור׳ (משנה אבות פ״ב), זו בחינת הציבור, כמה שהציבור דורש. אם אחד הוא הבעל תפילה, צריך הוא לעבור לפני התיבה בכל, ולזמר ולעשות. ואם אינו, צריך הוא להשתתף כמה שנחוץ, לא יותר מזה, אלא מצד השתתפות עם הציבור. ומה נוגע לאדם עצמו? מה נוגע לתיקון נפשו הפרטי, שדרכו יוכל לכלול עצמו בציבור באמת בדרכים האחרות?

אין ללכת לפי אותו סדר. ולא רק שאין ללכת, אלא אי אפשר ללכת לפי אותו סדר. הסדר, מה שהוא המחזור שלנו, הוא כהשלמה של עשרות ומאות דורות, שכל אחד הוסיף בו חידושו ועשה סדרו, ומתוך זה נהיה. מה שנוהגים בדרך כלל נהיה איזה מהלך השווה לכל נפש באיזה אופן. נכון, ואיני אומר שהוא מוקשה.

אך אדם שיש לו רגש מסוים, שיש לו בקשה מסוימת, דרך משל, הוא מבין מה עליו לעשות. עליו למצוא אחד מן הקטעים, אחת מן התפילות המדברות אליו. או שיש אופן שמשתמשים בכל דבר כדי להגיע. אדם מבקש להגיע לדרגה רוחנית מסוימת, לרגש מסוים, למחשבה מסוימת, לכוונה מסוימת, ואומר מחזור עד שהוא מגיע לשם. זו אחת העצות, שכתובה בבעל שם טוב — אין הוא אומר ממש כך, אך זו אחת הדרכים שאפשר לנקוט. או שהוא עושה לעצמו סדר לפי מה שהוא מבין: מה דאורייתא, מה דרבנן, מה מנהג. איני יודע אם דווקא את הדאורייתא צריך להדגיש יותר, אלא מה שהוא יותר עיקר, מה שהוא יותר מרכזי אצלו, אותו הוא עושה סדר ואותו הוא עושה. זו הדרך לעשות דברים.

המשל של הסליחות: ראש השנה אינו יום הסליחה

וסבורני שאפשר לראות זאת, ומעניין מאוד, ואני מבקש להדגישו: סבורני שכך צריך להשתמש בחלקים. אפשר לראות שזה בדיוק מה שכל היהודים בכל הדורות עשו. אמשול משל: היום ערב ראש השנה. ראש השנה הוא מצוה של תקיעת שופר, אומרים מלכיות זכרונות ושופרות, אומרים תפילות ראש השנה — הכל ברור מאוד מה ההלכה מדאורייתא ומדרבנן. ויודעים שעל פי ראש השנה הוא יום הדין, ‘בראש השנה יכתבון׳ (מוסף ראש השנה, ונתנה תוקף) וכו׳, כל אלה דברים ידועים.

אך עבודת ראש השנה היא כל אחד לפום דעתיה. ורואים בבירור, לפחות במנהגנו — איני יודע אם אולי יש מנהגים אחרים — שבראש השנה אין אומרים סליחות. ראש השנה אינו זמן לומר סליחות, ראש השנה אינו זמן לעשות תשובה ולהתפייס. יום כיפור הוא זמן של סליחה. חשבתי קודם, כאשר דיברו על כתיבה, מעניין מאוד שבסליחה אין אומרים ‘יכתב סליחתי׳, אלא אומרים תמיד ‘ויאמר ה׳ סלחתי כדברך׳ (במדבר יד כ). ויתכן שהדבר נוגע ל… אפשר להמשיכו עם השיחות שדיברנו, ויש להתבונן כיצד. אך על כל פנים, סליחות אינן דבר של ראש השנה.

מדוע אומרים סליחות בערב ראש השנה?

עם כל זה, כל היהודים אומרים היום סליחות לפני ראש השנה, כל היהודים כמעט. איני יודע אם היה כך מנהג מאז — הרמב״ם אומר סליחות רק בעשרת ימי תשובה — אך כל היהודים היום אומרים סליחות כבר לפני ראש השנה, מעט יותר או מעט פחות. ומה פשר הדבר? מה עניינו כאן? ראש השנה אינו יום הסליחה. ובטוח אני שהפירוש הוא — מי שמעיין בסליחות של ערב ראש השנה, דרך משל, יכול לראות זאת בבירור מאוד. ויש כל כך הרבה סליחות. סבורני שלא נעשו כדי שאחד יוכל לומר את כולן. יש, כמו שאמר הרבי מקוצק, שאי אפשר לומר תהלים: דוד המלך נטל שבעים שנה לומר תהלים, כיצד אפשר לומרו ביום אחד? ווארט עמוק מאוד, והוא אמת מאוד.

מנהג העולם כבר עשה דבר שהוא פחות או יותר שווה לכל נפש, המערכת פועלת, וטוב הוא לכל אחד. אך באמת לומר סליחה — כלומר, כל אחת מן הסליחות כתב אדם ששרוי היה מעט כך. חשב יהודי: אני חפץ לגשת אל ראש השנה, אני חפץ לעשות את עבודת ראש השנה בשמחה — וצריך לעשותה בשמחה, בהתרוממות המוחין, צריך לעשות ראש השנה. אך אין הוא יכול, יש לו בעיה, בעיה אישית, לא בעיה כללית. שיש מצוה לתקוע בשופר, ולומר מלכיות בשמחה — זאת הוא עושה, אין לו בעיה. אך אדם הוא, ויש לו נפשו שלו, אף הוא אדם. הוא מרגיש שחטא כל השנה. כך הוא מרגיש. לא כל אחד מוכרח להרגיש כך, אך כך הרגישו היהודים. איש אינו מחויב להרגיש כך, אך על פי רוב מרגיש אדם כך, שכן אדם הוא אדם, ובמשך השנה עושה הוא בקטן ובגדול. יש הרי סדר נורמלי. איני אומר שמוכרחים, אך רוב בני האדם מרגישים ש…

והוא חפץ בראש השנה, חפץ לעשות את עבודת ראש השנה. זה ממשי מאוד, זה הדבר הממשי ביותר. אך עתה אין הוא יכול. הוא מרגיש שעליו להיטהר מעט, שעליו להתפייס מעט עם הקדוש ברוך הוא, שעליו לפעול דבר מה כדי שיוכל לומר ראש השנה. מה שהוא עושה — כל הסליחות שבערב ראש השנה כתבו אנשים שניסו באופן אישי להתפייס עם עצמם, עם האלקים, עם התורה, עם היהדות לפני ראש השנה, כדי שבראש השנה יוכלו לעשות מה שעליהם לעשות.

כתוב את סליחתך שלך

ואחר כך כבר נהיה סדר נוסף, שכבר צריכים לומר סליחות. טוב מאוד, ואומר אני שיש אופן שנעשה איזה דבר של ווערטער, אך חשוב מאוד להוציא דבר זה בכל יהודי. הדבר האמיתי בעבודה הוא שאדם צריך לכתוב את סליחתו שלו, לא מאה. אדם אומר: אני עושה את שלי; וכי אעשה חמש מאות סליחות, איני יודע מה אמרתי בימים אחרים? לא! כל אחת מן הסליחות, פחות או יותר, כתב אדם אחד בשנה אחת, לפי שזה מה שהרגיש, זה מה שהוצרך כדי להתפייס כדי שיוכל לעשות את השנה.

מי שיכול לכתוב סליחה, כותב ועושה סליחה. מי שאומר תהלים, מוצא פסוק אחד בתהלים, פרק אחד שעושה מה שעליו לעשות. או שעושה התבודדות, או שאומר חידושי תורה. יש כאן דרכים רבות שבהן הוא עושה דברים.

שתי עבודות נוספות: אוצר עשיר

יש שתי עבודות נוספות, וסבורני שחלק גדול, אף במחזור של יום טוב יש חלקים כאלה, ואנו מדלגים על חלק, שכן נראה שהבינו שאין הוא נחוץ לכל אחד. אומרים את הסליחות, ויש מקומות שמדלגים על חלקים, לפי שמבינים ש… אך כל אחד צריך — או שהוא מוצא, אוצר עשיר מאוד הוא, הסליחות עם המחזור, אפשר למצוא מכל היבט, מכל נקודת מבט. אין מוכרחים את הכל. אפשר לומר תורה. מדוע צריך כאן זה וכאן זה? כל אחת כתב אדם שביקש פשוט — מלבד מה שצריך להגיע אל הכלל, לתקוע בשופר, לומר מלכיות זכרונות ושופרות, לעשות הכל — הוצרך למצוא דרך שבה הוא מבקש להכשיר עצמו כלפי הדבר. וזאת עשה, וזאת צריך כל אחד לעשות: או למצוא קטע, או למצוא זמן, או כל אחד לפי אופנו שהוא יודע שתיקונו פועל.

סיום

ובזה נסיים להיום. שילמדו בחוזק רב את הפקודים על ראש השנה ואת המצוה בזוהר, אך איני מאמין שיש לי עתה זמן. וכבר ארוך השיעור די, על כן נסיים כאן ונאחל זה לזה שנה טובה. לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים.