אונז זענען גערעכט על פי פשט – עס קען נאך זיין אסאך בעסער | זוהר האזינו ערב יום הכיפורים תשפ״ז – תמלול

סוד מידת הדין: פחד יצחק כנגד דין הקליפה

שתי דרכי הסתכלות בעולם

יש אדם המסתכל בעולם ורואה שאין הוא כפי שראוי לו להיות, ואין העולם כפי שראוי לו להיות, וממילא נעשה מבקר ומקטרג, נעשה איש ‘קאצק׳ העומד כנגד הכל. זו דרך הסתכלות אחת.

אך עלינו לזכור שיש עוד דין, יש ‘יום׳ של דין, כמאמר הזוהר שיש עוד יום. וכיצד לשונו? כאן איננו מזכיר שם זה, אך במקומות אחרים מזכיר, שנאמר ‘ואם אתו שירה לפניו׳. יש עוד מדרגה, יש עוד צד. כאן אין הוא קורא לו יום, אבל במקומות אחרים הוא קורא לו עדיין יום, יום התחתון, התחתון שבכולם. וזהו ‘יום בוקה ומבולקה׳ כלשון ישעיה הנביא, כמו שדורש הזוהר בדרושי תשעה באב. יש יום הנקרא ‘יום בוקה ומבולקה׳ כמאמר הנביא, ואין זה יום הדין. ומהו זה? זהו יום הקליפה.

דין המלכות ורדיפת דוד המלך

בלשון אחרת, יש דין המלכות. דין המלכות אומר שמי שצדיק יהיה צדיק, ומי שאינו צדיק יהיה שאינו צדיק. דוד המלך חש תמיד שרודפים אחריו. ומי רודף אחריו? גם זו מידת הדין. הן מובן שהרודף אינו מידת חסד אלא מידת דין. ואמנם יש שם שאול ויש דואג, ואין זה מקום להיכנס אל המעשה שם, אך אותם אנשים שאינם צדיקים הם בחינת קליפות, בחינת רע גמור, והקליפות רודפות אחריו, הגויים, ונאמר הפלשתים רודפים את דוד המלך.

ומה פירוש שהם רודפים את דוד המלך? על פי סוד פירוש הדבר, שמידת המלכות נעשית נרדפת על ידי הדין התחתון, דין הקליפות, דין העולם הזה. ותוכל לקרוא לו השטן. השטן עצמו הרי כבר מדרגה הוא בפשטות, ולשטן שלוחים רבים: הגויים, והמחלות, והקטרוגים, והקשיים, והדיכאון, כל מיני שלוחים שיש לשטן, והשטן הוא כשר עליהם, אם נקרא לו כך. הרי שאף בזה עצמו יש שני מדרגים.

יראת העונש היא יראת הסטרא אחרא

על כל פנים, כל זה אינו דין המלכות, ואל לנו להתבלבל ולערבב הדברים. הזוהר אומר פעמים רבות בהקדמה, וזהו דבר המקושר לכאן, שיראת העונש היא דבר רע מאוד, שכן יראת העונש פירושה שאתה ירא מן השבט. ומביא הזוהר משל למלמד הבא אל החדר ומניח שבט על הכותל. ודאי המלמד אוחז בשבט, והמלמד אומר: אם יבוא מצדך שיהיה דין המלכות, והדין יאמר שראוי להכות את פלוני, אקח את השבט ואכה אותו, כמו שנאמר ‘אשור שבט אפי׳ (ישעיה י) — הקליפות ממש, רשעי העולם הזה, הם השבט של הקב״ה.

אבל אסור לירא מן השבט. אם אתה ירא מן השבט, הרי זו ממש עבודה זרה. יהודי אינו ירא מפני שום בריה. יש ניגון, ואביו של הבעל שם טוב הניח לו צוואה: שאין לירא מפני שום בריה כי אם מפני הקב״ה. ומה פירוש שאין לירא כי אם מפני הקב״ה, והרי הבעל שם טוב אומר שהכל הוא הקב״ה, וכשאני ירא מן השבט הריני ירא גם מן הקב״ה? אלא זה הקב״ה על ידי שליח, ואסור לירא מפני השליח. אם ירא אתה, ירא מפני הקב״ה עצמו ולא מפני השליח, לא מפני השבט. הרי שיראת העונש, אומר הזוהר, היא ממש יראת הסטרא אחרא, וזה דבר רע מאוד, שכן שליח הוא.

‘והאלהים עשה שייראו מלפניו׳ — המדרג הרביעי

והקב״ה, ‘והאלהים עשה שייראו מלפניו׳ (קהלת ג) כתיב כאן. הקב״ה נתן רשות, לפי שהקב״ה יודע — ואנו עוד נלמד את הדברים בפנים, אך אני מקדים לומר זאת בעודי מבאר את סוד היראה עם הדין וכל העניינים הללו — לפי שהקב״ה יודע שאין בני אדם מבינים את עומק התביעות, ואינם מבינים את מידת הדין הבסיסית של המלכות, שאין בה עומק תביעות כזה אלא מידת דין פשוטה של המלכות, לכן עשה מקטרג היימיש, מקטרג של בית.

‘והאלהים׳ — שם אלהים, מידת המלכות — ‘עשה שייראו מלפניו׳. מה עשה? עשה עוד דבר. עשה עוד מדרג נמוך, מדרג רביעי: בינה, גבורה, מלכות, שטן. עשה מדרג רביעי גם מצד שמאל, מצד מידת הדין, מצד המסמאלין, כדי שייראו מלפניו. ולא עשה זאת כדי שייראו מן המקטרג חלילה, אלא עשה כדי שייראו ממנו. אלא שעשה עוד שליח, ‘עשה׳, בחינת עולם העשיה, עשה כדי שייראו מלפניו. וזהו לשון הזוהר המבאר כאן את פשר המדרג.

בוחן להיות בדין — לא בדין השטן

הרי שצריך לדעת, וזה חשוב מאוד, להיות בוחן בדין, ולכל הפחות בדין המלכות ולא בדין השטן. דין השטן הוא שהוא משכנע את עצמו שהוא משורש המלאכים. הוא אומר: כן, גם אני סובר שאין איש ראוי, כולם רעים, כל אחד מכוון לטובת עצמו. הוא מחזיק בכל מיני דרכים לקטרג על העולם כולו. אך אין זו דרך כלל.

ואז, כשאדם בא לדון, לעיתים קרובות אל לו להתבלבל בין דין יצחק אבינו, דין עליון, ובין דין השטן, שזה בלבול גדול. דין יצחק אבינו, זהו מה שנתן רשות לְהסתכלות של יצחק אבינו, ‘ופחד יצחק היה לי׳ (בראשית לא). יצחק אבינו יכול היה להסתכל על הקב״ה ולהבין כיצד אין שום דבר שווה כלפי מעלה. זו התבוננות המתקבלת בשמחה.

הן יצחק נקרא ‘צחוק עשה לי אלהים׳ (בראשית כא), הוא צוחק על כל העולם. אין הוא שבור, אין הוא ברוגז — הוא צוחק, צוחק על העולם כולו. ‘צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי׳ (בראשית כא). יצחק לשון צחוק, יצחק לשון שמחה. מיצחק באה שמחת בית השואבה, מיצחק באים הזמירות והתשבחות של הלויים, מצד שמאל של הקדושה, שיש בו שמחה נוראה. זו התבוננות אלוקות, דבר מופשט לגמרי, דבר השייך כל עיקר לנשמה ולא לגוף, שהרי הגוף כלל אינו מבין את הדבר. הגוף מבין משהו שמשמעו שלמות אלוקות, ששום בריה, לא המלאך מיכאל, לא ספירת הכתר עצמה, שום דבר אינו יכול להשתוות לזה, ושום בריה אינה מבינה זאת. זו מדרגה עליונה.

עשו — המחקה של יצחק

אלא מאי? יש דין אחר, דין שהוא כמין זיוף של יצחק, והוא עשו. כך יוצא הדבר — הוא עשו, בנו של יצחק. הוא סבור שאף הוא אב, הוא מחקה את יצחק, מחקה גמור הוא. גם הוא אומר שאין איש טוב, אלא שאין הוא אומר זאת מן הטעם שיצחק אומר.

מדוע אין איש טוב? מפני ששלמות האלוקות גדולה כל כך עד שאי אפשר להשתוות לה, ‘מי ישוה לך ומי יערוך לך׳. זו מידת פחד יצחק. אבל פחד עשו, מידת הדין, השטן, אומר: אין איש טוב. ומדוע? הרי אתה רואה מה הם עושים, ראה כיצד הם מתנהגים, ראה מה נעשה עמם. זו מידת הדין, ולפי דעתי אין ראוי כלל להחזיק במידת דין זו. אין זה עניין כלל, אלא קליפה גמורה. וזו עבודתנו, להעביר אותה קליפה מן העולם. ואל לנו להתבלבל.

כל אדם לפי מדרגתו — דוד המלך ובירור המלכות

ולפיכך צריך לדעת כי כל אדם, לפי מקום עמידתו, יש לו מדרגה אחרת ועבודה אחרת. דוד המלך, שהוא במידת המלכות, וכוונתי לכל יהודי, נפש דוד — דוד המלך כתב תהילים בעד כל יהודי — דוד המלך שהוא עומד כנגד מידת המלכות. יש אנשים שיש להם עניינים עמוקים יותר. רבי שמעון בר יוחאי לא היה עומד רק כנגד מידת המלכות. הבעל שם טוב אומר תמיד שאין להניח את מידת המלכות לבדה, וזו הדאגה העיקרית שהזכיר רבי שמעון בר יוחאי בצוואתו, שלא להניח את מידת המלכות לבדה. אבל דוד המלך היה עומד כנגד מידת המלכות, ועמידתו כנגד מידת המלכות פירושה שהיה עליו עוד לטפל בהבחנה. הוא ידע שיש אנשים הרודפים אחריו.

‘רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה׳ (תהלים ג). יש רבים, קליפות רבות שהן רבים, שאינן מיוחדות, יש מהן תמיד לרוב, קליפות של רשות הרבים.

ומדוע אומרים ‘אין ישועתה לו באלהים׳? האלהים לא יעזור לו. ומדוע אומרים שאלהים לא יעזור לו? מפני שהם אומרים: ראה, הרי אנו הגבורה, ואנו יודעים כיצד חטא דוד, יודעים אנו את הרעה שעשה דוד, יודעים אנו שאין הדבר מגיע לו, ואנו אך ורק שלוחי ההשגחה. כמו שאמר אותו אחד: הריני זה שהמיט את הפגע, פשוט אני שליח ההשגחה, אינני מתכוון לכלום.

לערבב את השטן — מבטל ומבלבל

וכל עבודתו של דוד המלך היתה להעלות ולבלבל, וזהו לערבב את השטן, לבלבלו. וכיצד מערבבים את השטן? על ידי הדין עצמו. וזהו דרש, אך מדוע נראה מבולבל? מפני שהוא מבטלו. וכוונתי בפשטות ובממש שהוא מבטלו. ‘לערבב טענותיו׳, אומר הזוהר, וטענותיו נמסות. והפירוש בזה, כמו שמבאר האריז״ל בדרוש של ראש השנה, שמבטלים אותו מיניה וביה, בתקיפות חמורה.

וכשבא מישהו, צריך לשמוע זאת, שכן הדבר נוגע גם להלכה למעשה. הכל יודעים, ורבים מידידינו טרודים לומר, שיש ראש השנה שהוא יום הדין, שהוא האל הנוקם. אך צריך לדעת שהקב״ה אוהב הוא, כמו שאומר הזוהר בפרשה השבועית, שמשה רבינו, עם כל שהוכיח את ישראל, ברחימו הוו כל מילי, כל דברי התוכחה של משה רבינו היו מתוך אהבה יתירה, ‘אהבה רבה אהבתנו ה׳ אלוקינו׳. וזהו מה שהיה צריך: באיזמיר היו נוהגים לומר ‘אהבה רבה׳ שלוש פעמים לפני התקיעות, נאמר מן ‘למנצח לבני קרח׳, ובנוסף אומרים ‘אהבה רבה׳. זהו פחד יצחק, זו האהבה האמיתית.

ראש השנה — ממתיק דין על ידי הדין

אבל שמא תסבור שזהו התיקון, שדרך המתקת הדין היא על ידי החסד. אמנם ודאי דבר טוב הוא, שיש מן הדין חסד, אך אין זה מה שעושים בראש השנה. אומר האריז״ל, שבראש השנה ממתיקים דין על ידי הדין, על ידי הדין העליון ממנו. והאריז״ל בכוונות כותב ממש, שהעניין הוא להמשיך גבורות חדשות. אחרי תקיעת שופר אין באים חסדים — בחסדים נדבר בסוכות — אלא באים גבורות חדשות, ואף ביום כיפור אותו דבר, אחרי כיפור באות גבורות גבוהות יותר. הרי שבאות גבורות גבוהות יותר, וזהו לערבב את השטן.

והכוונה בזה, שאין אנו אומרים: לפי שאני סובר שהקב״ה אוהב את כל אחד ואחד ושהכל טוב מצד הקב״ה, לכן אני כנגד השטן. לא כן, אין צורך להגיע לזה. שכן מה שנקרא מידת הדין הוא שבוחרים במידת המלכות הנכונה, ועלינו לבחור בטוב. ומידת המלכות, אומר הזוהר, היא מידה שסם המוות מעורב בה, ותפקידם של הלויים, של אנשי קו שמאל, של אנשי דוד המלך, היה לברר את מידת המלכות הנכונה. וזהו בירור המלכות.

ומה פירוש שמבררים את מידת המלכות הנכונה? שהוא אומר: כן, ודאי, יש יום הדין, העולם צריך לדין, ויש אכן דין שאין העולם יכול לעמוד בו, ובאותו דין אין לנו השגה כלל, ואין אנו מדברים בו כל עיקר. אך יש דין הנצרך, ‘מלך במשפט יעמיד ארץ׳ (משלי כט), שבלא דין העולם חרב. שכן הדין הוא אחד מן הדברים שהעולם עומד עליהם, על הדין ועל האמת ועל השלום — הדין הוא אחד מן השלושה שהעולם עומד עליהם.

הנני תובע דין — לא חסד

אך הוא אומר: זכור, צדיק, אתה הרשע הרודף אחרי, אתה סבור שהדין פירושו שהקב״ה לא יעזור לי? הדין פירושו שהקב״ה כן יעזור לי, אתה חכם! אתה שוטה שכמותך, אתה מתבלבל כליל. היכן? הריני תובע דין! אינני תובע חסד! הריני ראש השנה! הריני דוד המלך! אינני תובע שום חסד! שלא ירחם עלי הקב״ה!

וכיצד אומר דוד המלך? אם אנו צדיקים — ‘ירדוף אויב נפשי וישג וירמס לארץ חיי וכבודי לעפר ישכן סלה׳ (תהלים ז). ‘אם עשיתי זאת׳ (תהלים ז)? אם אכן כדבריכם? כמו שאומר השטן? מאה אחוזים! צודק אתה מאה אחוזים, מיסטר שטן! ואם ישראל היו כדבריך, בארץ נשקע.

וכיצד נטל דוד המלך את הרשות לומר דבר כזה? מפני שידע שמידת הדין של הקב״ה אינה מידת הדין של השטן. יש מידת דין של אלוקות, ואף יש מדרגים רבים במידת הדין של אלוקות. ואפילו המדרג הנמוך שבכולם, שהוא מידת המלך, אינו הגבורה ואינו הבינה, אלא יש עוד מדרגים, יש גם דברים שלמעלה מן הבינה. אלא שאף המדרג הקטן שבמידת הדין האלוקית אומר: הריני צודק.

אני מתכוון לטוב והוא לרע — יסוד גדול בתורה

ומה פירוש שהריני צודק? הסתכל עלי והסתכל עליו. אני מתכוון לטוב, ולעיתים אני טועה, אבל מחר יהיה טוב, שהרי אדם אני. אני מתכוון לטוב, והוא מתכוון לרע. פשוט מאוד, פשוט ככל שאפשר. אין צורך בשום תורות חסידיות. ברצוני לומר יסוד גדול בתורה, וזו ברירת דוד המלך, שקיבלתי מחברי ר׳ דביר, ואני מזכירו כאן לטובה.

כדי לומר שאנו צודקים, כדי שאדם ירגיש שהוא טוב עם ה׳ — צריך אדם לדעת שהקב״ה אוהבו, וטוב הדבר. אך צריך אדם לדעת הרבה יותר מזה: שהוא טוב עם ה׳, שהקב״ה מחזיק ממנו מצד מידת הדין ולא מצד מידת החסד. הן הקב״ה אוהב אותי, אוהב הוא כל בריה, אוהב הקב״ה אף נמלה. אך מה הבדל אצל הקב״ה בין נמלה לאדם, בין אדם לצדיק? הכל דבר אחד? זה טוב מאוד, אך עדיין לא בלבלת את השטן. ביטלת את השטן, אך עדיין לא בלבלת אותו, והראשונים צריכים לבלבל את השטן.

אובייקטיבית — יהודי צודק מפני שהוא צודק יותר מן האחר

וצריך לדעת שאפילו אובייקטיבית — אין צורך בתורות חסידיות. הספרים החסידיים מחזקים יהודים: כיצד אפשר לעשות תשובה? אה, מפני שיהודי הוא באמת מאה אחוזים טוב, יהודי הוא באמת כולו למעלה למעלה, נשמתו טהורה לגמרי, וגופו — נו, יצר הרע, מצד היצר הרע — כל מיני תירוצים. לא כן, אין זה תירוץ טוב, אין זה כלל תירוץ טוב, אין זה נכון כלל, ואין זה מספיק.

צריך אדם לדעת, צריך יהודי לדעת שהקב״ה מחזיק ממנו מפני שהוא צודק. פשוט מאוד. הסתכל כיצד אתה מתנהג, הסתכל כיצד מתנהגים אויביך, ותראה שאתה צודק. אין צורך בשום תורות חסידיות מיוחדות, אין צורך בשום עניינים שלמעלה מן הדעת. שהאמת היא שאף על פי שאין רואים — כן רואים, רואים. כלומר, כן רואים, ודאי. וכשרואים אין הכוונה שרואים בשלמות גמורה, שאילו ראינו בשלמות גמורה כבר היתה ביאת המשיח, ואנו עדיין איננו עומדים שם, ומה שאנו רואים הוא לפי ערך, באופן כללי.

הסתכל — צודק, כמו שנקרא צדיק, כמו שכתוב בתנ״ך, שיש צדיק מוחלט ויש צדיק בדינו, כשישראל יוצאים בצדק ובמשפט. וראש השנה אינו מתכוון לצדיק גמור — על צדיק גמור עמלים; אלא צדיק בדינו, בינינו לבין השטן, מי צודק? ודאי אנו צודקים, שהרי השטן כולו רע, ואינו מתכוון אלא שיהיה רע, ורוצה שעולמו של הקב״ה יתפוצץ, ואילו אנו רוצים שיצלח. ובלא שום תורות עמוקות, בלא כלום, בלא שום אמונות חסידיות, בפשטות ממש ישראל צודקים. צודק פירושו רק צודק יותר מן האחר, וזה מספיק והותר.

‘שפטני אלהים׳ — גוי לא חסיד

על זה אומר דוד המלך: ‘שָׁפְטֵנִי אֱלֹהִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי׳ (תהלים מג). הספרים אומרים ש׳גוי׳ אינו לא חסיד ולא ליטוואק, כלום. ‘גוי לא חסיד׳ — הוא גוי ואף לא חסיד, הוא ‘איש מרמה ועולה׳, וכל מה שהוא אומר הפוך הוא.

אין זו תורה עמוקה, אלא כפשוטו ממש, למד ספר שמואל ותראה. זהו ‘איש מרמה ועולה׳, והוא צודק? וכי פירושו של דבר שדוד היה מושלם? וכי דוד המלך שכנע את עצמו שהוא מושלם? וכי שכנע את עצמו איזה שכנוע שהוא מושלם? וכי יכול יהודי לומר שהוא מושלם? ודאי לא. כשדוד המלך התייחס כלפי הקב״ה, אמר: אין בעיה, ודאי הקב״ה תמיד צודק, ‘למען תצדק בדברך תזכה בשפטך׳ (תהלים נא), אתה תמיד צודק, אתה תשפוט אותי ותהיה צודק. אבל כשהם שופטים אותי, אני צודק.

מידת המלכות דקדושה כנגד מידת הדין דסטרא אחרא

זו מידת המלכות דקדושה, הנפרדת והנבחנת ממידת המלכות דסטרא אחרא, מידת הדין דסטרא אחרא. מידת הדין דסטרא אחרא אומרת, כשדוד המלך נלחם באויביו, בפלשתים, אולי הם צודקים ואולי לא. מידת הדין דקדושה אומרת: דוד המלך צודק. אה, אתה רוצה לדבר על פחד יצחק? אתה רוצה לדבר על דוד המלך בעומדו כלפי הקב״ה? אין בעיה, אבל אין זה שלך, אין זה נוגע לך, אין זה עניינך כלל, יאריך ימים רבך, אתה שטן, אתה אינך נכנס לכאן כלל. כשאני מדבר עם הקב״ה, אני אומר וידוי.

לשון הרע הגדולה — להוציא מן ההקשר

שכן זו אחת מלשונות הרע הגדולות שנעשו. המן דיבר לשון הרע על ישראל, ובכלל, כל שונאי ישראל מדברים לשון הרע על ישראל. ומה הם אומרים? הם לומדים נביאים. זו שיטה נוצרית ישנה, וכולם עושים את התכסיס הזה: הם מסתכלים בנביאים, הם מסתכלים במשה רבינו. משה רבינו אמר: ‘ממרים הייתם עם ה׳ מיום דעתי אתכם׳ (דברים ט). משה וכל הנביאים מוכיחים את ישראל, ולך אל הקליפות, אל הדין, וזה חושב שיש בזה ממש, והוא אומר: אה, אם כן יוצא, ראה שאתם בעצמכם מודים שאינכם כשרים. המן עשה זאת, וכל אחד תפס את התכסיס — תכסיסים ישנים הם.

ומה פירוש לשון הרע? לשון הרע פירושו שנוטלים דבר מהקשרו, זהו פירוש לשון הרע. יש דברים שהם פרטיים, ועיקר לשון הרע הוא שמספר דברים פרטיים, סודות. ומה פירוש סודות? הדבר פשוט מאוד: מה שהנביאים תובעים מישראל, מה שהנביאים צועקים על ישראל, אין זה מתקבל על הדעת שהם הגרועים ביותר שהיו מעולם — זה של ישראל כלפי הקב״ה, ועוד מעט נדבר אף בעמקות יתירה, אף כלפי מה שישראל צריכים באמת להיות מצד עצמם. וטוב הדבר, אך אסור לו לצאת החוצה. אין לתרגם את התורה ליוונית בדרך זו. אסור לזה לצאת החוצה, שכן זה בין ישראל לקב״ה.

אבל בין ישראל לגויים? בין ישראל לסטרא אחרא? הגויים הרעים — אינני יודע אם יש גוי טוב, אדרבה, אשרי חלקו — או ישראל והגויים הרעים? בין ישראל לאויביהם? וכי יש ספק שישראל צודקים? וכי יש ספק שישראל טובים? אך כשמדברים לשון הרע, מוציאים ומפקיעים את הדבר. אסור לדבר לשון הרע, ועבודת יום הכיפורים מכפרת על לשון הרע. נורא. ואין אנו רוצים להתבלבל בין שני הדברים.

וידוי רק בפני ה׳ — לא בפני בשר ודם

וידוי אין לומר אלא בפני ה׳, ואין לומר וידוי בפני בשר ודם. כי זה האמת שבין בני אדם: יש אנשים המסתובבים אל אברכים ואל בחורים ואומרים: הרי יודעים אנו שחטאת. אני כלפיך? הריני צדיק גמור. אני כלפי כל העולם צדיק גמור אני. ומה יכול להיות אחרת? אה, אתה רוצה לומר… אתה רוצה להיכנס ולהתערב ביני לבין הקב״ה? לבוא ולהזדקק ביניהם? אדם רגיל אתה, אתה רוצה להתערב? אתה רוצה לשמוע את מה שאני צריך לומר בפני ה׳, לפני ולפנים? ‘חטאתי ובביתי פשעתי׳, וכי אתה רוצה לשמוע מזה? לך לך לכל אריכות, לך לעזאזל בבקשה, אולי שם מקומך. כשאני אומר את דברי בפני הקב״ה, לך אתה לעזאזל, אינך נכנס לכאן כלל.

וזה עשינו ביום כיפור ממש, שילחנו את השעיר לעזאזל. שם יהיה, שם יאמר את מה שיש לו לומר, לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים. ‘חטאתי ובביתי פשעתי׳ הוא הדבר הקדוש ביותר שיהודי אומר בפני ה׳. וכוונת הדבר, שלא כלפי ראשונה, כמו שאמר עבד המלך: ‘לך ולבדך חטאתי׳ (תהלים נא), רק לך חטאתי. ומה פירוש שחטאת לאוריה החתי? כאן צריך לעסוק בתורה בפני עצמה. אני כלפי אויבי, כלפי אלה המדברים עלי לשון הרע — רק בדבר אוריה החתי. אבל אלה המדברים עלי לשון הרע, אלה האומרים: אה, דוד הוא כזה, דוד הוא כזה — הם לשון הרע. הם נוטלים את הדבר השייך ביני לבינך, ואומרים שכלפי זה הריני צדיק, בארץ ישקעו. מה עניינם לדבר בין ביני לבינך? לך חטאתי, לא לזולתך.

זהו החילוק, וזהו החילוק החשוב ביותר בין מידת הדין של הקליפה למידת הדין העליון. מידת הדין שאינה עליון, מידת הדין של העולם הזה. וכשעלינו ללמוד הרבה כדי לקרוא, כדי לעורר את מידת הדין — והם יראים מאוד ממנה — לימדונו לעורר מידת הדין, מפני הבלבול שבין מידת הדין העליון, העליון שבכולם מן הגבורה, ואולי אפילו מן הבינה, לבין מידת הדין התחתונה של השטן. שני דברים שונים הם לגמרי. השטן חקיין הוא, סבור הוא ומחקה את הכל. רואה הוא שהאב כה חסיד וכה ישר, ומקטרג על כל אחד — מחקה גם הוא ומקטרג על כל אחד. לא כן, אין לך על מה לקטרג.

מעשה ברב בתל אביב

ראיתי מעשה שהיה, ברב באזור מגוריו בתל אביב שגדל שם, שלא החזיק מן החסידות והיה מקטרג על החסידות. אך הבחורים החסידיים אמרו שם שהוא עשה קירוב, וקירב הרבה מאוד. בא אליו אחד המתפללים ואמר: מה זה? הרי הליובאוויטשער שלנו אינו מחזיק מן החסידות. אמר לו: לא, לא, אין לך זכות לזה. אני אדם גדול בתורה, אני מבין דבר מה, מותר לי להיות כנגד החסידות. אבל אתה? בשבילך הדבר טוב, ולא זו בלבד שבשבילך הדבר טוב, אלא שאין לך זכות להתערב.

הדיכאון הוא דין השטן

הדיכאון, האומר שכולנו רעים ושכל אחד מתכוון לרע — אין זה עניינו של איש לומר, ואין לומר זאת אלא ביום כיפור לפני ולפנים. זה אומרים בין האדם לקב״ה. אז יעלה אל הבינה, אז יעלה אל הגבורה, אל הבינה — הכל מדרגות גבוהות. אבל השטן? מכה ישחור יקבל. לא אחד — אנו צודקים. אדרבה, כלפי אלה, אנו מעוררים לדין עליהם, ואדרבה, יראה הקב״ה מי צודק בינינו לבינם, יראה. ‘שפטני אלהים׳ (תהלים מג), שפוט אותי. לא זו בלבד שאין זו בעיה מה שאנו נובחים, אלא שהתבלבלנו כל כך בזה, שאל לך להתבלבל בין דין השטן לדין הקדושה, לדין של מידת המלכות, דין השכינה.

שורש הדין — מדוע יש דין

זו המדרגה הראשונה. ומאחר שכבר למדתי שורה אחת של זוהר, מותר לי כבר לומר הלאה. יש עוד דברים רבים בפנים שצריך ללמוד בגוף הדברים, אך אומר הלאה כך, שצריך להבין מהו כן שורש הדין. שורש הדין — מדוע אכן יש דין? רק מפני שהשטן אומר שיש דין? לא כן. כתוב, ואומר אני עתה בערך לפי הסדר הכתוב, ‘תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו׳ (תהלים פא), שהשטן נעשה מתכסה. ומה פירוש שנעשית מידת הדין במלכות? בעד מי מכסים את השטן? מי מכסה את השטן? מי מכסה את המלכות? השטן. ומדוע הוא מכסה את המלכות? מפני שנאמר ‘אלהים עשה שייראו מלפניו׳ (קהלת ג).

‘ויקרא יצחק אל עשו׳ — הבלבול של דין וקליפה

ואומר הזוהר, זהו מעשה יצחק אבינו, שהקישור והבלבול של הקליפה, קליפת הדין, עם הדין עצמו — זהו סוד ‘ויקרא יצחק אל עשו׳ (בראשית כז). יצחק קרא לעשו ואמר ‘צודה לי ציד׳ (בראשית כז). כלומר, כביכול הוא אומר לקליפה, ‘ויקרא את עשו בנו הגדול׳ (בראשית כז). שהרי עשו הוא בנו הגדול של יצחק, ומתאים לו, שכן הוא מידת הדין. קורא לו ואומר: נו, נשמע איזו לשון הרע יש לך לספר על העולם.

וכתוב בזוהר כך, ‘ורבקה אמרה אל יעקב בנה׳ (בראשית כז). באה רבקה, ורבקה, לכאורה, מורה כאן על הבינה. יש עצה. אומר הזוהר, זו עצה עליונה. הקב״ה נתן עצה לישראל. אמרה רבקה: חטוף בעד יעקב, חטוף את עשו, לבש את בגדיו. בלשון אחרת, לך אף אתה עם מידת הגבורה. אין אתה הולך היום עם מידת החסד, אלא עם בגדי רבקה, עם בגדי עשו, עם מידת החסד. הבא יין, הבא יין מעולם הבינה, ‘יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית׳ (ברכות לד). היין תמיד דבר המורה על בינה עליונה.

והבא זאת ‘בטרם׳, בטרם יבוא עשו. ומהי מילת ‘טרם׳? ‘טרם׳ פירושו תמיד מדרגה עליונה עליו. ולכאורה, כך אני מפרש עתה, שתבין טוב יותר את הפירוש.

רבקה הולכת מאחורי גבו של יצחק

רבקה, כביכול, הולכת מאחורי גבו של יצחק, וזה אחד ממעשי הפלא של התורה. היא הולכת כנגד יצחק, הולכת מאחורי גבו, מבלבלת את ראשו ונותנת את הברכות ליעקב. וסוד הדבר, שיש מקום, יש טעם ושורש מדוע יש גבורת יצחק, אש יצחק, עקידת יצחק, יש שורש מדוע היא ישנה. אבל רבקה — רבקה אולי אינה כל עיקר מקום הבינה, אך היא מקושרת בה. רבקה מבינה, רבקה יודעת שאין זה לשם עצמו, אין זה לשם עצמו, אלא לשם דבר אחר, לשם טעם עליון יותר. כלומר, סיבה קדמה לו, יש סיבה מדוע יש בו את הדין של יצחק. ונבין נא, דברים פשוטים ביותר, ונאמר נא את הפירושים, שאת הדרוש כל אחד משלים לעצמו מתוך מעשה יעקב ועשו.

השאלה — מדוע קיימת מידת הגבורה?

אנו אומרים שיש דין עליון הנקרא ‘כי לא יצדק לפניך כל חי׳ (תהלים קמג), ‘הן בקדשיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו׳ (איוב טו), ‘הן במלאכיו ישים תהלה׳ (איוב ד). ומתעוררת שאלה, שצריך להבין: כל מה שעשה הקב״ה, עשה הקב״ה בחכמה, לרבות המידות עצמן. הן אנו אומרים, כמאמר רבי חיים בריסקר, שכתוב ‘לפועל רחמיו בדין׳ — הקב״ה אינו רחמים מצד עצמו, שהרי הקב״ה אין סוף, למעלה מכל דבר, אלא שהוא פועל, הוא עושה רחמים, כמו שאומר הרמב״ם שהכל פעולות.

והמקובלים לומדים זאת בעומק יותר, אך הם מסכימים שמה שיש מידות אלוקות, מה שהקב״ה מתגלה לבני אדם בדרך מסוימת, כל זה בכוונה הוא. שהרי הקב״ה עצמו אינו במידה כלל, והקב״ה אינו כנגד העולם ואינו בעד העולם, וכל המושגים הללו קטנים הם, מדרגי אלף בית קטנטנים שאומרים כדי שאדם יבין אותו, אך הקב״ה אין לו אף אחד מן הדברים הללו.

אם אנו אומרים — ונבין שאלה בסיסית — אם אנו אומרים שיש דבר כזה, שיש הסתכלות כזו, שאפשר להסתכל, והיא מידת פחד יצחק, שאפשר להסתכל ולראות שהוא רבונו של עולם כולו, שיש שלמות אלוקות, שיש מה שהקב״ה הוא, וכלפי מה שהקב״ה הוא אפילו מלאך, שמים לא זכו בעיניו — הרי מתעוררת שאלה: מדוע? מדוע יש בחינה כזו? מדוע קיימת בחינה כזו בכלל? מה נעשה כאן?

הקב״ה הוא אלוה של העולם

ממילא, יש לקב״ה מידת רחמים למשל, כמו שאומר בעל התניא, ‘להאי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו׳. ממילא, כשאינך אלוה של העולם, מה לנו ולרחמיך? אלא מפני שאתה אלוה של העולם, אתה ‘להאי עולם׳, ולמדת ‘אם חסד אם דין אתה מבקש בעולם׳, מוכרח אתה לרחם עלינו, שכן אלוה של העולם אתה, ואינך אלוה כנגד העולם, ואינך מתנשא כנגד העולם חלילה.

הרי אנו מבינים מדוע יש מידת החסד, ומדוע יש מידת המשפט התחתון, נאמר — מבינים אנו מה שצריך להיות ‘מלך במשפט יעמיד ארץ׳ (משלי כט), שצריך להעניש את הראוי לעונש, להגביל את כל מיני הדברים הגורמים לרע, הדברים הרעים שצריך להגביל, כל אלה דברים פשוטים. אבל מידת הגבורה, מדוע היא קיימת בכלל? לשם מה נבראה? ומהו פשר הדבר? הרי אין אפשר לעשות בה כלום. כן, יש מידה, ואם מסתכלים מן הערך של גדולת הקב״ה, איי, הרי זו המציאות. לא כן, אין זו המציאות. המציאות היא למעלה מכל זה.

ונאמר, לא מפני שזו האמת. האמת לאמיתו היא מציאות, ואינה האמת לאמיתו הזו. האמת לאמיתו כלל אינה דין. כל המילים הללו הן של בני אדם קטנים, אפילו מלאכים. ונאמר, אפילו המלאכים מבינים מהו דין וחסד, ואולי אף לא רק בני אדם. אבל הקב״ה למעלה מן המלאכים הוא, ואפילו מן הספירות העליונות הקב״ה למעלה מהן. ומה פירוש שיש דין וחסד, ושצריך להמתיק את הדין בחסד? מדוע יש הדין אם אין העולם יכול להבין בו?

וכל המטרה, כמו שאומר הרמ״ק בהקדמה: מדוע עשה הקב״ה את העולם? כלומר, מדוע גילה הקב״ה את עצמו באופן כזה שהוא אלוה של העולם, שהוא מנהיג, שהוא בעל חסד, שהוא בעל דין, שהוא בעל סדר? כל אלה מדוע? ‘בגין דאשתמודעין ליה׳, ‘דלא יתפשט נהורא על כל בריה ואיך יודעין ליה׳ (זוהר הקדמה, פתח אליהו). אם לא יהיו המילים, לא יוכלו להבין את הקב״ה. את הקב״ה כפי שהוא מצד עצמו אי אפשר להבין, ולכן עשה עמנו טובה, ‘טוב וטוב להיטיב׳, והתלבש בכל הלבושים הללו. וכל זה לבושים וציורים ודמיונות, ‘וביד הנביאים אדמה׳ (הושע יב).

ממילא, הדברים שאנו מבינים, המסייעים לנו, המסייעים לעולם — הריני מבין. אבל המידה שהיא כנגד העולם, שהרי לכאורה כנגד העולם היא — מדוע היא קיימת בכלל? מהו תפקידה? ואינני מדבר עתה על הסטרא אחרא, ‘אלא עשה עשה להאי מקטרג׳. אמנם, מבינים מדוע צריך מקטרג, אבל שורש המקטרג — מדוע הוא קיים? מה נעשה כאן? מהו פשר הדבר? מדוע אומרים בכלל דברים כאלה?

קושיית רבקה — מה ליצחק ולעשו?

וזו קושיית רבקה. זו היתה קושיית רבקה: מדוע קורא יצחק לעשו בכלל? מה ליצחק ולעשו? מה למידת הגבורה העליונה בכלל, מה לה לגמרי, עם השטן, עם עשו? מדוע? מה עניינו לכאן? ותאמר: כן, מפני שהוא מידת הגבורה. אך מדוע יש מידת גבורה שיכולה בכלל להיות דבר כזה?

והתירוץ אומרת רבקה כך: התירוץ הוא רק על ידי שיעקב בא קודם. צריך ללכת אל מה שקודם לזה, צריך להביא את מה שיעקב יודע כיצד להביא, צריך לתקוע שופר, אומר הזוהר. תקיעת שופר, זו מעלה אותנו אל המדרגה. צריך לבוא בטרם יבוא עשו. ‘בטרם עשו׳ פירושו להבין מדוע יש בכלל דבר כזה שיכול לגרום שיהיה עשו.

משל המחותנת — ‘שמים לא זכו בעיני הבינה׳

עתה באים ואומרים כך. ומה עושים עתה? עתה אומרים כך, וזה אינו כתוב כאן בזוהר, אבל כתוב במקומות אחרים בזוהר בפירוש, והאריז״ל מביאו באריכות. מהו? מדוע ‘שמים לא זכו בעיניו׳ (איוב טו)? אומר הוא: ‘בעיניו׳ של מי? ‘שמים׳ מורה על מידת התפארת, על הזעיר אנפין עצמו, ו׳לא זכו בעיניו׳ פירושו ‘לא זכו בעיני הבינה׳.

והפירוש כך: צריך לשמוע את המשל אחרת לגמרי, וזהו סוד דין השנה, ואפשר לומר זאת ביום כיפור כדי להבין שלכך התכוונו. ורגילים לבאר משל באדם פרפקציוניסט, שדבר לעולם אינו טוב דיו בעיניו, ותמיד צריך שיהיה טוב יותר. ולא כן, ואף זו דרך טובה יותר לומר, שדבר אינו טוב בעיניו, שהוא רואה תמיד את החיסרון בכל דבר. אין זה שום עניין. צריך להבין את כל הדבר אחרת לגמרי. וכיצד צריך להבינו? אומַר לך כיצד צריך להבינו.

תאר לעצמך שיש כלה, ולעיתים רואים דבר כזה. ולכלה יש אם, המחותנת. והמחותנת הולכת וקונה, קונה שטאפיר, קונה איני יודע מה, בגדים ולבושים ופאות וכל מה שצריך, קונה בעד בתה הכלה, בעד בנה החתן, בעד הבת הכלה, מי שנרצה. וכבר קנו הכל בשלמות, כבר היה מושלם, כבר בדקו שלוש פעמים כל דבר, אם תפור היטב, ואם עשוי היטב, ואם הוא מן הסחורה החשובה, ויפה, ומתאים, והכל.

וטבע האם הטובה, האם עילאה האמיתית, האם הדואגת באמת שהכלה תהיה כמיטב האפשר — עומדת יום אחד בבוקר ואומרת: בני חביבי, למעשה עדיין אין זה טוב. ומה פירוש שאין זה עדיין טוב? אני סבורה שיכול להיות עוד טוב יותר, כך אני סבורה, סבורה אני שיכול להיות עוד טוב יותר. אפשר עוד ללכת לחנות נוספת. שמעתי שיש היכן שהוא, אי שם במרחק, עוד חנות, שבה מוכרים עוד טוב יותר, קצת טוב יותר, מושלם יותר, אותו סוג של פריט שילבשו, אותו סוג בגד שילבשו לחתונה, אפשר לעשות טוב יותר.

וזה יכול להימשך פעמים אחדות, חוזר חלילה. בכל שנה זה יכול להימשך, חוזר חלילה. תפסתי שאפשר עוד להיות עוד טוב יותר, ובעד בתי צריך שיהיה המיטב, אין די ביופי, צריך שיהיה המיטב. ואת זה תוכל לקרוא מידת הדין. ולעיתים מזה נולדת אכן מידת הדין, נעשה ברוגז ומתוסכל וקורע, ובא אחר ואומר: אלא, כבר היה טוב אתמול, מה לך? אבל אין זה שורש מידת הדין, זה שורש מידת הרחמים. זה שורש המידה האומרת: יודעת אני שאת יכולה לקבל טוב יותר, יודעת אני שאת יכולה להיות הדבר כולו.

‘שמים לא זכו בעיניו׳ — בכל שנה יכול להיות טוב יותר

‘לא זכו בעיניו׳, אומר הזוהר פירושו, שבכל יום עומדת המעלה ואומרת שהשמים עדיין אינם מושלמים. ומה פירוש שאין זה עדיין מושלם? נפלה בדעתי דרך חדשה כיצד יכול להיות טוב יותר. קרעי את של אתמול, אין נשתמש בשל אתמול. של אתמול היה טוב מאוד לפני אתמול, ואכן, אילו היתה החתונה היום, כבר היה מוכרח להשתמש בו. אבל הרי יש עוד שבוע עד החתונה, ניקנה חדש לגמרי, נלך אל פרופסיונל גדול יותר, בגדים חדשים לגמרי.

זהו פירוש ‘שמים לא זכו בעיניו׳, וזה פירוש שבכל שנה, כשבאה שנה חדשה, באה הבינה עליונה ומתעוררת על העולם, ואומרת — ומי שמסתכל על העיתון החדש יכול לראות זאת: מה לא היה טוב באייפון 17 שצריך את האייפון 18? באה ההודעה ואומרת: אכן היה מושלם, לא חסר כלום, אבל אני סבור שיכול להיות עוד טוב יותר.

עשו השוטה — לשבור בעד שיש חדש

עתה, מזה בא עשו השוטה, כשהוא סבור שמתכוונים אליו. כשיש אכן יצחק, כשיש עת כזו, מתכוונים אליו. כלומר, יהיה עוד טוב יותר, נשבור את הישן. צריך פילטר טוב יותר, צריך רק לשבור את הישן. אין צריך לשבור כלום, אלא צריך לשברו לאחר שיש חדש, אבל צריך לעשות חדש. יש פעם אחת שבו שוברים את הישן בטרם יש חדש — אז נעשה חורבן עולם, כמו המבול, ‘ה׳ למבול ישב׳ (תהלים כט), וזאת לעולם לא נעשה. תחילה יש לעשות חדש.

כלומר, יעקב ילך תחילה לעשות חדש, ותחילה יתחיל להבין, ילך אל אמו, ואמו תסביר לו: צריך הרבה יותר טוב. אביך אומר ‘מטעמים כאשר אהב׳ (בראשית כז). ומה פירוש ‘מטעמים אשר אהב׳? מה היה רע בארוחת הערב שעשיתי? מבין הוא שיכול להיות טוב יותר. עשו אומר: אה, גם אני יודע שארוחת הערב של אמא לא היתה טובה, נעשה טוב יותר. אומרת רבקה: אתה סבור, אני יודעת זאת, אני יודעת עוד יותר ממך, יודעת אני שאפשר עוד טוב יותר. הבא שני גדיי עזים, ‘ברענג צוויי גדיי עזים׳ (בראשית כז), נעשה עוד טוב יותר.

‘ויבא לו יין וישת׳ — עולם אחר לגמרי

‘ויהי אך יצא יצא יעקב ועשו אחיו בא מצידו׳ (בראשית כז). ברגע שיעקב כבר בא, כבר הראה ליצחק, ‘ויבא לו יין וישת׳ (בראשית כז). כתוב שם מארך כפול, ‘ויבא לו׳, דרייה שלמה. אומר הזוהר, זה פירושו ‘מה שצריך יקריב לפניו׳. לא סתם הביא ‘לו יין׳, אלא הביא איזה ‘לו יין׳, איזה דבר שלם הביא. התחיל להבין, כן, יכול להיות עולם אחר לגמרי.

אלא ודאי, אילולא עשינו תשובה — מה פירוש? אילולא הסכמנו, אילולא השתווינו אל המדרגה, אילולא אמרנו, כן, אני סובר אכן אף אני שיכול המשיח לבוא בשנה הזאת. כלומר, יכול להיות עולם אחר לגמרי, אין מוכרח להיות כלום ממה שיש. כל דבר שיש הוא אכן מושלם, ויכול להיות פעמיים מושלם. וזה צריך לעשות. זה מעשה התשובה שעושים בתקיעת השופר, שחוטפים עוד את עשו בכך.

עשרת ימי תשובה — עושים תכניות וחלומות

ואומר הזוהר, בזה הולכים… יעקב בורח, כמו שיעקב ברח מעשו עשרים ושתיים שנה. על כל פנים, הולך בין ראש השנה ליום כיפור, אומר הזוהר, עשרת ימי תשובה. ומה עושים בעשרת ימי תשובה? אומרים לעשו: צודק אתה, יכול להיות טוב יותר, הרבה יותר טוב, ומכינים את הטוב יותר. עושים תכניות, אי אפשר עדיין לעשות, שנה שלמה יעשו, אבל עושים תכניות, עושים רעיונות, עושים חלומות, יהיה הכל טוב יותר. יש לי אלפי חלומות, על העבודה שאני מחזיק. באמת, זו אכן עבודה אמיתית.

אי אפשר לעשות, ושמא תסבור שאפשר לעשות תשובה בעשרת ימי תשובה בכל מיני שטויות, שמקבלים קבלות, שאין מרגישים רע, וחוזר חלילה במוצאי יום טוב — אין זו דרך. דבר שהוא עבודה אמיתית, הוא שאפשר לשכנע את עצמנו, אפשר לדמות ולצייר לעצמנו תכניות. ‘ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי׳ (בראשית כז) — אתה סבור, אתה רואה שהנושא אינו טוב אצלך, שהנושא אינו טוב אצל העולם, כתוב לך תכנית, חלום כיצד ייראה הדבר כשיבוא המשיח. מה צריך לעשות? עשרת ימי תשובה.

עשו נעשה ברוגז — קח, אנו עושים טוב יותר

וזאת הוא עושה. ‘כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד׳ (בראשית כז). עשו נעשה ברוגז מאוד. אומרים לעשו ביום כיפור: אתה ברוגז? אתה הולך אל השגה שתהיה שם ברוגז? אם נתתי לך השגה, נתתי מנחה לעשו אחיו, יעקב אבינו נתן ארבע מאות עזים, מאתיים, תיישים עשרים, כל מה שתרצה. ואתה יודע מדוע נתתי לך כל מה שתרצה? מפני שאני עוד אעשה טוב יותר. הרי יש לי מלאכי ארץ ישראל, ‘ויקרא שם המקום ההוא מחנים׳ (בראשית לב). הרי תבוא שנה חדשה לגמרי.

כל השפע שהיה — אתה סבור שאין הוא מגיע לנו? צודק אתה. ואתה יודע מדוע אין הוא מגיע לנו? מפני שלנו מגיע הרבה יותר טוב. תהיה השנה הזאת אלפי פעמים טובה יותר ממה שהיה. כל מה שיש לי, כל מה שקניתי ‘עם לבן גרתי׳, איני כדאי, כמו שכתוב במדרש, ‘ואיני כדאי בנכסי חוץ לארץ׳. כל מה שקניתי אצל לבן, כל מה שיגעתי שם, ‘גנבתי יום וגנבתי לילה׳, קח זאת, עשו. ואתה יודע מה אעשה? אעשה כאן פי עשרה טוב יותר. אל תדאג. אתה יכול לקחת את הדבר כולו, צודק אתה, יכול להיות טוב יותר. כבר מזמן חטפתי אותך. קח זאת, עשו, מזה שמח. אין בעיה.

יעקב בונה סוכה — אהבת הקב״ה לישראל

הולך יעקב ובונה סוכה, ואומר: אנו הולכים לְרַצות בסוכה. עשו יכול ללכת לדרכו, אל השדה, עם כל שהיה בשנה שעברה. כל החטאים יכול הוא לקחת עמו אף הם. כמו שאמר רבי יצחק מברדיטשוב: אתה יכול לקחת את החטאים אף הם, אין בעיה, ‘ושילח אותם על ראש השעיר׳. אתה יכול לקחת את החטאים אף הם, אנו הולכים לעשות מצוות חדשות, עבירות חדשות, הכל יהיה מדרגה חדשה לגמרי.

זו האהבה, אהבת העם, אהבת הקב״ה לישראל, אהבת עמו עילאה. לא סתם. וזה הטעם שיש בכלל מידת גבורה. עתה תבינו את מידת הגבורה, שכן זה מבטאת: לא מפני שאי אפשר שיחרב העולם, אלא שהעולם יהיה טוב פי שניים. כלומר, ממתיקים את הגבורה בהעלאת המלכות אל הבינה. וזה עושים ביום כיפור, וזה גם סוד פרשת האזינו, שכל אחד יוכל להבין לעצמו, ובזה יהיה לנו שבת שמח, ונפעל כל טוב, ונעשה תכניות טובות, חלומות טובים.