נר שישי שבת חנוכה

ואל שדי יתן לכם רחמים. אמר יעקב מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותי די. (וראו מי השילוח, ואסביר בעקבות דבריו).

אמר הרבי ר' בונם. הקב"ה עשה ספר, והוא העולם. ופירוש על הספר, והוא התורה. הדבר הזה יש להסתכל בו כאשר נדמה העולם לספר, כבר בספר יצירה, והבנתו בתורה כפירוש הספר. כי למה מחברים ספר. כאשר יש למחבר משהו בתוך ליבו, איזה השגה או תחושה או חידוש, הוא מרגיש דחיפה להוציא את החידוש אל המילים ואל האותיות עד שיובן גם לאחרים. ויותר משהוא צריך שיובן לאחרים יש משהו בדבר עצמו שדוחף אותו להוציא אותו אל הכתב. כי כל רעיון מבקש לו ביטוי להתקיים בו. וכך יש להקב"ה משהו בליבו. יש לו משהו להודיע, יש איזה אלוהות שצריכה להיות. והוא כותב ספר כלומר בורא עולם, בכדי שיוודע דרך העולם הזה. כפי שהזוהר אומר הקב"ה ברא את העולם בגין דישתמודעון ליה. כלומר הצורך בחיבור העולם נובע מתוך עצמיות האלוהות, כמו שהצורך בחיבור ספר נובע מתוך עצמיות המחבר. הוא אינו דבר חיצוני ושלישי לו, אלא הוא הדבר עצמו שהוא עצמו שהיה נמצא בתוכו וביקש לו מקום להופיע ולהתבטא.

והיה העולם מתרחב והולך עד שאמר הקב"ה 'די!'. כמו המשכן שהיו מביאים אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר עד שהעביר משה קול במחנה לומר שהמלאכה דיה. יש להתבונן בהבאה זו מה טיבה, וכי מהו ההוה אמינא הזו שיביאו עוד נדבה למשכן בבוקר בבוקר עד שצריך משה להודיע שיש די והותר. אבל זה חוזר לאותו הסיפור. כמו המחבר שמרגיש איזה דבר בליבו, והוא מתיישב לכתוב ולכתוב ולפרש ולשורר ולהסביר. טבע הדבר שככל שהספר מתארך כך אין הסופר מרגיש שבע בחיבורו. מתוך ההוצאה שהוא דולה מליבו עוד ועוד מילים כך מתרחבת ומתפשטת התחושה שבליבו, והוא אומר להסביר עוד ולכתוב עוד ועוד. ואילו נשאיר לדחיפה הזו להמשיך את מסלולה עד סופה הרי לעולם לא יתחבר שום ספר. כי כל מי שיש בו דחף יצירתי אמיתי יודע שהדחף הזה משנוגעים בו הוא אינסופי, שנעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. אבל הכישרון של הכתיבה מחייב את האפשרות לומר די. זהו הדבר כפי שהוא כתוב מבטא מספיק את כל מה שהוא צריך לבטא. ואם יש עוד יצירה יישאר הדבר לספר אחר. כך הקב"ה בורא את העולם והוא כותב את עצמו עוד ועוד ועוד, עד שמופיע השם שדי. שאומר די. מה שכתוב כאן הוא כבר די באלוהותי לכל בריה. יש בזה מספיק להגיד את האלוהות לכל ימות עולם.

וכאשר חוזרים ומסתכלים מן המראה של שם שדי, מחזה שדי יחזה. רואים שהשם הזה עצמו אינו כמו ההגבלה של האינסוף בלבד. אבל הוא בעצמו סוג של מראה לאינסוף. כי באמת גם זה יודע מי שיש לו יצירתיות אמיתית נובעת מן האינסוף. שיש איזשהו 'דיות' עמוקה בכל פירור של יצירה שנשלמת. ודווקא בגלל שהכוח היוצר הוא אינסופי, לכך גם כל חתיכת יצירה שחותכים ממנה ומעמידים כדבר שלם, הרי הוא די, הוא אומר את כל מה שהוא צריך לומר. אי אפשר לבוא אל הסופר ולשאול אותו אבל צריך לפרש כאן עוד, אבל לא הסברת מספיק את הנקודה הזו. הוא אומר אולי צריך הדבר פירוש, שיפרש זאת מישהו מהמפרשים. היצירה כפי שהיא אינה חסרה כלום, יש בה די לכל בריה. ואם מתעמקים בתוכה אפשר למצוא בתוכה הכל בלי שום חסרון.

וכך בני ישראל קיבלו בליבם השראה גדולה ועמוקה לבנות בית לה'. ומשהתחילו להוציא הדבר לידי פועל הלך כל אחד מהם לבית אוצרו והתחיל דולה משם כסף וזהב ונחושת ותכלת וארגמן וכל הרכיבים האפשריים ליצירת משכן זה. ומשהתחילו לעשות את זה לא היה שם משהו שיפסוק את זה. כי ככל שהתעמק כל אחד מהם בדחיפה הזו כך היה מתרבה נדבת ליבו עוד ועוד, כי באמת הפרוייקט הזה הוא אינסופי והשמים לא יכלכלוהו. עד שבא משה בכח השם שדי ואמר המלאכה דים. כבר לא צריך. ובכח השם הזה חזרו והסתכלו וראו שהמשכן הזה שבנו עשרים קרש על עשרים קרש יש בו את כל השלמויות של כל העולמות ויש בו די לכל בריה והוא אינו חסר כלום.

חנוכת המזבח הוא העומק של האמירה הזו שהוא חידוש נפלא בבריאה שאפשר לומר די על עבודת עשיית משכן לה'. והוא השראת השם שדי על אותו הבנין, כפי שמתפלל עליו משה ויהי נועם ה"א עלינו.. ואז, יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן. שמחת חנוכת המזבח הוא כמו שמחת סיום העולם, כתוב בפסיקתא שחנוכה ראשונה הוא הפסוק ויכלו השמים והארץ וכל צבאם. היכולת הזו לומר שנגמרה מלאכת היצירה, וכבר המלאכה דיה, שכל מלאכתך עשויה. הוא הכח של שם שדי. והוא הדיות העמוקה שיש למי שחל עליו השם הזה ונמצא בהתבוננות זו, שהוא מתבונן בעולם כולו ואומר לא צריך להוסיף לזה דבר, כל מה שצריך להיאמר כבר נאמר בפירוש היותר רחב שאפשר. אין שום גילוי שהיה האלוהות יכול להתגלות בו עוד ולא נגלה בו. כמו שאמר אמן אחד כששאלוהו לפירוש ציורו, כל מה שיש לי להגיד אמרתי. ואילו היה לי להגיד עוד הייתי מצייר עוד. כך הוא חנוכה שמונת ימים לומר כבר לא חסר להוסיף על זה שום אור או שום חידוש. כל מה שצריך להיאמר נאמר.

***

לא מיד מגיעים לידי כך. הרי הספר של העולם למתחילים את ההתבוננות בו הוא חידה סתומה. חלום בלי פתרון. וודאי אין בה די להודיע את כל מה שהיא צריכה להודיע, או שיש בה יותר מדי. אין הדבר הזה מובן כלל. לפי שרובנו מגיעים לעולם כשהוא עוד מתרחב והולך לו. והרי לימדונו המדענים שאפשר שעוד המרחב עצמו מתרחב והולך. והכיצד ניתן להכיל את כולו ולהעיד על כל מעשה בראשית ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, כאשר עוד לא ניתן כח לדעת כלל את כל צבאם וככל שאתה מרבה להתבונן בו כך אתה מוצא בה יותר ריבוי צבאה. וכך הוא לערך החיים הפרטיים של האדם, הלא כולנו בני אדם חיים והולכים. נמצא הסיפור שבו נגלה לנו העולם עדיין לא נגמר, עוד הוא מתרחב והולך. מובן שאי אפשר להבין את הספר כל עוד הוא לא נגמר, אולי באמת עוד לא הספיק המחבר לומר בו את כל מה שיש לו להגיד. ויותר עמוק מזה, עד שלא נתקיים השם שדי על העולם הזה, באמת הוא עדיין מסתיר, שעדיין עוסק המחבר להלביש את עצמו בלבושים חדשים ונוספים כל עת. רק ברגע ששבת ונאמר עליו ויכלו, אז שורה עליו שם שדי ואפשר לראות אותו כיצירה גמורה שמגלה ולא מסתירה בלבד. (כלומר: מאחר והגילוי הוא על ידי ההלבשה, אין ההתלבשות מתגלה כגילוי אלא כשאתה מגיע לסיומו ואז סיומו בשדי משקף את השלימות של הא"ס).

משל הדיוט אומר 'לפתי לא מראים חצי עבודה'. הפתי הוא זה שאיננו מסוגל להעריך בדעתו שלעבודה הבלתי גמורה שהוא רואה באמצע יצירתי יש חזון שלם שהוא עתיד למלא. ואילו החכם. כלומר זה שיש לו אמונה, שיש לו אימון ביוצר שהוא מזדהה ברוחו שהוא סומך עליו שהוא יודע מה שהוא עושה. הרי הוא חכם שכזה שגם באמצע היצירה הוא רואה את המראה השלם, ויכול להתייחד בשם שדי בכל עת, כאשר עשו האבות שנפגשו בשם שדי ועל ידו הבינו את חידת העולם לאשורו. כך מתפלל יעקב כשם שאמרת לעולמך די כך תאמר לצרותי די, תראה לי כבר את השם שדי בתוך הסיפור חיים שלי, ואדע מה פתרון כל החלום הזה של צרת עשו לבן דינה יוסף שמעון. ובאמת ברגע שהזכיר את השם הזה התחיל לדעת זאת עד שלא יכול יוסף להתאפק ובאותו רגע נגלה ליעקב את פשר כל חייו. (ואנו רואים שהשם שדי מתגלה תמיד במעבר בין שלב שלם בחיים לשלב שני, שבאותו רגע של מעבר אפשר לומר די על מה שהיה ונראה שדי שמראה לך מה הולך והיה).

***

מימות חכמי ישראל האחרונים נוהגים לפרש את סוגיית חנוכה לאור נקודת החכמה האלוהית הנמצאת לישראל כלומר אל דורשיה בדרך נעלמת, וההפרש שבינה אל החכמה האנושית הגלויה לכל העמים. ואמנם יש למצוא לשיח הזה של התגברות ישראל על האומות על ידי החכמה שורש גדול במקרא, ודווקא בימי הגלות. השורש הזה הוא סיפורם המקביל של שני דמויות במקרא אשר עלו לגדולה בגלותם אצל מלכי הגוים, לא בחיל ולא בכח כי אם בסגולת חכמתם שבה הראו את ההשראה האלוהית שעליהם שגרם לחכמתם להיות יותר גדולה מכל חכמי הגוים שהתחרו איתם. והם יוסף ודניאל. (וייתכן שגם מרדכי ואסתר שייכים לסוגה הזאת אלא שלא מודגשת שם שחכמה דווקא). סיפורם של יוסף ודניאל הוא שיש מלך גוי חזק מאד אשר שולט על העולם. ויש שם ביניהם נער יהודי, שמבחינת המעמד הגשמי שלו נמצא הכי נמוך שאפשר. אבל מגיע הזמן והמלך נצרך לחכמה מסוימת, וכן הוא המציאות שכל מלכות נצרכת לחכמים שיעזרו לה. והמלך שואל אצל כל חכמיו המקצועיים המפורסמים ואין מי שיכול לעזור למלך בחכמה. עד שהחכמה שהמלך מבקש אינו נמצא אלא אצל אותו נער יהודי. ואז אומר המלך הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו. והוא מכיר בכך שחכמת הנער היהודי אינו חכמה אנושית לבד אלא יש בה כח ועזר אלוהי. והמלך מגדל לנער הזה על כל חכמיו ושריו, ומזה נובע שורש גאולת ישראל.

הסיפור הזה הוא גלותי מצד שהוא אומר שהכח של ישראל אינו נמצא בכח אלא בחכמה. שאע"פ שחלש הוא הישראלי מצד החכמה. והוא מעט מול הרבים. עם כל זה חכמה האלוהית שבו עומדת לו להתגבר על כל הגוים. והוא נבואת זכריה שאנו קוראים בחנוכה שנאמר כפירוש למראה המנורה לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי. והרוח הזה הוא רוח הקודש כמו שנמצא ליוסף איש אשר רוח אלוהים בו. שרוח חכמה הזו יש לה סגולה להתגבר על כל ריבוי כוחות הגוים וחכמותיהם. וזהו הסיפור הכללי של שרידות היהודי בגלות שאע"פ שאין לו כח פיזי יש לו חכמה והיא עומדת לו להתייצב לפני מלכים ולהושיע את עמו. אמנם אינו סיפור גלותי בלבד כי באמת טובה חכמה מכלי קרב.

***

הנושא שבו מראים יוסף ודניאל את חכמתם הוא פתרון חלומות. צריך לדעת שפתרון חלומות יש בו הרבה יותר מפיענוח רמזים מסוימים. כי זה דבר קל לקשר תמונה זו לתמונה אחרת ולפרש כל חלום. אבל פתרון חלומות היה חכמה חשובה שנצרכה למלכים ואפשר לסמל בתוכה את כל בעיית העולם. אם נחזור אל הציור שהתחלנו בו של העולם כספר חתום. הרי החלום מראה שלו. אמרו חז"ל 'חלמא דלא מפשרא כאגרתא דלא מקרייא'. חלום שאינו נפתר דומה לאגרת שלא נקראה. כלומר החלום בלי פתרון אינו שווה כלום. כמו שספר בלי פירוש שיפרשנו עד לעיני מי שצריך לו אינו שווה כלום כי אינו מגלה שום חכמה. כך החלום הוא בעצם המראה של העולם. לפעמים מוכל הספק של העולם למלך בחלום. אבל לא באמת החלום הוא שקשה לו. אפשר להגיד לו נו בא החלום ברוב דברים וזהו. אבל הוא נפעם כי באמת החלום הזה תימצת לו את הבעיה של חייו. ובאמת החלום יש לו כשרון כזה לפעמים, כמו שאדם מסתובב עשר שנים עם מבוכה גדולה אבל אין לו אפילו דרך להגיד אותו, ובסוף הוא חולם איזה מראה שאמנם אינו הפתרון של המבוכה, אבל הוא פתאום קבל תמונה של המבוכה שהוא יכול לספרו לאחרים.

ויהי בבוקר ותפעם רוחו, כי פרעה רואה כאן תמונות סותרות לא קשורות, כמו שהוא העולם והחיים עצמם כשאנחנו באמצעיתם, חצי עבודה תמונות סותרות הכיצד אפשר לפרה דקה לאכול את השמנה ומה הקשר בין פרים לשבלים. והפרות והשבלים האלה חיו באמת על היאור בארץ מצרים. דאגתו אינו על הפרה שבחלומות כי אם על הפרה שבחייו שהחלום תימצת לו את המבוכה שלו בהם. ופרעה פונה לכל חכמיו המורגלים בהמצאת פתרונות, וכל אחד ממציא לו פלפול יפה מחבירו, ואין פותר אותם לפרעה. הוא מבין שכל אלה הם פירושים אפשריים יפים לחלום אבל לא זה הבעיה שלו. הוא יש לו פה מדינה לנהל ואם לא תהיה לו ברירות מה הולך כאן אינו יודע מה לעשות.

יוסף בא ואומר בלעדי, אלוהים יענה את שלום פרעה. המילה הזו אינו דברי ענווה ואמונה של יוסף בעלמא. יש בהם התחלה של ההבדל הגדול בין ההסתכלות של יוסף על החלום לבין הסתכלות החרטומים, והסיבה שדבריהם לא התקבלו על דעת פרעה אלא דברי יוסף. יוסף אומר אני לא פה לשמוע חלום לפתור אותו. יש מוצאי גימטריאות ורמזים יפים מאלה. אני פה לפתור את פרעה. כמו שאומרים החסידים הרבי לא אומר תורה להסביר את הפסוק הוא אומר תורה להסביר את האדם. ואני מבין שכל הדימויים המבולבלים הללו של החלום אינם סתם טקסט שזקוק לפרשנות, הם דברי אלהים העונה את שלום פרעה. וכאשר הוא מתחיל לפרש לו את החלום הוא מתחיל שוב ואומר 'אשר האלהים עושה הגיד לפרעה'. וזהו חלק עיקרי מן הפתרון שלו. והוא מראה לפרעה כיצד כל פירורי התמונות הלא קשורות שהוא רואה בחלומו כולם ענין אחד. שבע השבלים שבע שנים הם שבע הפרים שבע שנים הם. זה היה המפתח שחיפש פרעה כל הזמן להבין כיצד בתוך כל הבלבול הזה של העולם יש סיפור אחד ואפשר לו לדעת דרכם מה לעשות. ויוסף מסיים 'הוא הדבר אשר דברתי לאמר אשר האלהים עושה הראה את פרעה'. כלומר תראה בעיניך שהפירוש שלו מייתר את הקושיא למפרע, החלום הוא פשוט מה שאלהים עושה הוא מראה לך. ומראה לך גם מה אתה צריך לעשות לזה.

על זה אומר פרעה איש אשר רוח אלהים בו. המבט הזה על העולם שפותר את כל השאלות למפרע, זהו הכח של שם שדי שהיה ליוסף שבו פתר חלומות. זהו ההבדל בין חכמת יוסף שרוצה להבין כל דבר עד האלוהים, לבין חכמת החרטומים שדי להם בהבנת הסמל של כל דבר לעצמו. ועל המנורה שורה שם שדי הזה שאומר 'חלום פרעה אחד הוא'. כל התמונות הסותרות של העולם שנראים ריבוי גדול שאי אפשר להבין ואינם מתאימים זה עם זה, כולם ענין אחד. ומהו הענין, הוא דבר ומראה האל.

השאר תגובה