תשובה בסוף השנה ודברי הבעש״ט שלא לסמוך על בעלי התפילה (תורגם אוטומטית)

האדם חי בתוך הזמן: כלל ופרט בתשובה, ותורת הבעל שם טוב על בעלי התפילה

האדם חי בתוך הזמן

נקודה פשוטה ביקשתי לומר, ואין זה מדברי הבעש״ט ואיני יודע מנין מקורה, שהבעש״ט אומר דבר אחר, ואת דבריו נביא להלן. אך זה מה שביקשתי להעלות: האדם הוא כזה שחי בתוך הזמן. וכוונתי בזה, שכל דבר שהאדם עושה אינו נעשה ברגע אחד בלבד, אלא הוא נמשך לאורך זמן.

דרך משל, כאשר שואלים אדם מה עשית היום — הרי יש בכלל מושג כזה של ‘היום׳, היום הזה. יכול להיות יום טוב ויכול להיות יום רע, יכול להיות שבוע טוב, חודש טוב, שנה טובה. וכל אלה פרקים של זמן הם, שיעורים של זמן, שבתוכם עושה האדם את מעשיו.

ומשום כך, כאשר שואלים אדם מה עשית היום, אין הוא יכול לפרק את השאלה ולומר: לְמה אתה מתכוון? למה שעשיתי לפני רגע? למה שעשיתי לפני שתי דקות? הרי עשיתי בתוך יום של עשרים וארבע שעות, וכי עשיתי עשרים וארבע פעמים? אלא ודאי שיש כאן איזו יחידה אחת, איזו אחדות, איזה דבר אחד.

מהו יום

מהו יום? בתוך היום עושה האדם. אמנם ברוב הימים עושה אדם יותר מדבר אחד, ועם כל זאת מצטרפים כל המעשים לאיזו אחדות, לאיזה כלל, לאיזה דבר אחד. ‘היום היה יום טוב׳, ‘היום לא היה יום טוב׳.

ועד סוף היום, עד יום, כל זמן שהנר עדיין דולק, עוד אפשר לתקן את היום. שכן עדיין ניתן לתקן את הדברים שעשה. שהרי בטרם ילך לישון, אם הוא מוחל ואומר ‘הריני מוחל׳, או שהוא שב בתשובה ואומר: היו כמה דברים שלא היו כתיקונם, אבל בסך הכל ביקשתי להיות טוב, וברצוני להיות טוב מחר — הרי הוא עושה בכך את היום כולו ליום טוב. שכן היום, מבחינת כללות היום, מהות היום, נעשה היום ליום טוב.

הכל הולך אחר הגמר

וכפי שאמרת, ומזה נדבר עתה לרגל סוף השנה — הכל הולך אחר הגמר. יש דברים ההולכים אחר ההתחלה ויש דברים ההולכים אחר הסוף, אך הידיעה היא שיש כאן איזו חטיבה של אחדות, איזו כללות, שהאדם עושה דבר לאורך זמן.

כאשר שואלים את האדם, וכשהאדם עצמו מהרהר במה שהוא ובמה שעשה, אין זה דבר שעשה בשנייה אחת, אלא דבר שעשה בשעה או ביום או לאורך זמן ארוך יותר. ומשום כך, בסוף כל התחלה מתחילים ומתכננים שיהיה טוב, אבל גם בסוף עוד אפשר לצרף את היום כולו ולעשות ממנו יום טוב, כל עוד עודנו אותו יום עצמו.

והוא הדין בשנה, וזהו כל עניינו של סוף השנה, של אלול, של ערב ראש השנה. כלומר, כשם שיש מסגרת של זמן, כן ניתן לנצל אותה. נוטלים את השנה כולה ומצרפים אותה, וכפי שכתוב בספרים ובספרי החסידות, מצטרפת השנה כולה לאחת, כתמצית כל השנה, והיא ממתינה לחזור לשם שממנו באה, אל הבינה. ועל כל פנים, כל עוד היא עדיין כאן, כל עוד עודך אוחז ביומך, הרי זה כעין תוך כדי דיבור, שאמרו בו שעדיין ניתן לעשות דבר מן השנה.

תורת הרמ״ק בפרדס

הערה מן השומעים: הרי כל רגע יש לו התלבשות אחרת, וכיצד תצרפם לאחד?

אך אין כאן סתירה כלל, וכך הוא מפורש: יש בזה בחינת כלל ובחינת פרט. והתורה שאני אומר מפורשת היא ברמ״ק בפרדס, בשער השערים — איני זוכר איזה שער בדיוק, שער י״א — ורק התבוננתי במה שהוא אומר.

הרמ״ק אומר שמשום כך, כל הימים והחודשים — והוא מפרט את הסדר כולו ומונה שם שבע מדרגות, מן השמיטות עד השנים, ומן היובלות עד השעות — כל אלה פרטים הם היוצאים מן הבינה, וכאשר הם מסתיימים חוזרים אל הבינה. ומשום כך בסוף השנה, אומר הוא, ישנם עשרת ימי תשובה המגיעים אל יום הכיפורים, שהוא הבינה, והכל חוזר אל שורשו.

כלל ופרט בתשובה

והוא אומר שמשום כך יש כלל ויש פרט. סוף כל יום, אומר הוא, זמן תשובה הוא — ואני מבארו רק בקירוב אל השכל. וכן אומר הוא גם בערב שבת. ומביא שיש שכתבו כי השבת זמן תשובה היא. וידוע שספרי החסידות אוחזים שכל שבת היא כעין יום הכיפורים, אך מעניין שאין הוא מביא מנין מקורו.

והוא אומר שיש שכתבו כי השבת אף היא מכפרת. ומדוע השבת מכפרת? הן כתוב בגמרא ‘מוחלין לו על כל עוונותיו׳, והטעם משום שהיא סוף השבוע. כאן מצטרף השבוע כולו, ואפשר לעשות ממנו איזה דבר.

והרי זה בכלל ובפרט: כל דקה ודקה היא ייחוד בפני עצמו, וכשמסתיימת שעה, דרך משל, אפשר לשוב בתשובה על השעה כולה, למי שאוחז בדעתו. וככל שהכלל גדול יותר, כן יש לך עסק עם שיעור זמן גדול יותר, עם חטיבה גדולה יותר, עם חלק גדול יותר של הזמן.

ולבסוף, יש חייו של אדם בכללותם שאף עליהם אפשר לשוב בתשובה. ‘עבר כל ימיו ושב, מוחלין לו׳ (רמב״ם הלכות תשובה), כך כתוב ברמב״ם. ומדוע? משום שהיו לי חיים טובים. כלומר, ‘חיים טובים׳ עניינם החיים כולם, לא כל דקה ודקה. שכן מבחינה פרטית אכן היו בעיות שונות, אבל מבחינה כללית, כל עוד אני חי, עוד אני יכול לתקן, ואם יש עוד גלגול, עוד אפשר לעשות מדרגות גדולות יותר וכן הלאה.

גמר החתימה ומדרגות הגמר

אני סבור שמה ששאלת בעניין יום הכיפורים, מהו גמר החתימה — הרי זה מאותו סוג עצמו. ודאי יש דרכים אחרות להתבונן בזה, אך זו דרך אחת של התבוננות, שהוא מאותו סוג של דבר.

כלומר, אם תשאל מתי מסתיים היום — עד מתי עוד אפשר לומר שאני עשיתי את השנה, שהיום יצטרף אל אותו דבר? עד השקיעה, עד צאת הכוכבים, עד ההליכה לישון, עד למחרת בבוקר בעוד זוכרים את אתמול. יש בזה שיעורים רבים ושונים. ואם נאמר יום הכיפורים, הרי יום הכיפורים באופן כללי הוא ה׳סוף׳ יותר, שאחריו כבר מגיע סוכות.

אך בדעת גדולה יותר, ככל שהדעת גדולה יותר, כן אפשר לאחוז בדעתו לאורך זמן רב יותר, ולאחוז בפרקי זמן גדולים יותר. מי שדעתו עמוקה מעט יותר, עוד יכול הוא לשנות את המעשה, עוד יכול לשנות את ההחלטה — ההחלטה על מה שהיה בשנה, או על מה שיהיה — הרי זה דבר אחר. ויכול הדבר להימשך עד הושענא רבה, או עד השנה הבאה, או עד — איני יודע. כל דבר הוא מדרגה אחרת של גמר.

וזאת למדתי סתם, וזהו חידושי מאתמול. שכן היום כבר הרהרתי מזה, ומה שהיה מאתמול כבר תוקן אתמול, והיום צריך לעשות ימים חדשים. ואמנם הרש״ש יש לו תורות שלמות שיש בהן כ״ז שעות, וכל עשרים וארבע שעות הן איזור אחד, ואחריהן יש עניין של שלושה ימים ושל ששה ימים וכן הלאה. בקיצור, יש עצה להתנהג בכך.

תורת הבעל שם טוב על בעלי התפילה

והנה למה שביקשתי להגיע: ישנן כמה תורות שהבעל שם טוב על התורה מקבצן יחד בפתיחת ראש השנה ויום הכיפורים, ומעניין שכולן מן התולדות בשם הבעל שם טוב.

‘שמעתי ממו״ר משל על בעלי תפלות בימים נוראים, שלא יסמכו עליהם בני העולם, רק ישתדל כל אחד להתפלל בכוונה עצומה׳ (תולדות יעקב יוסף). הוא נתן משל, ויש בו כמה גירסאות.

והמשל, כפי שאני מביאו באות ד׳, הוא כך: הייתה מדינה שהיה בה גיבור אחד, ובני המדינה סמכו על אותו גיבור ולא למדו תכסיסי מלחמה, שכן חשבו שהגיבור ודאי ינצח. באה המלחמה, ידע האויב מזה, וגנב את כלי הזין של הגיבור, ולא נותר עמו כלום, ולא היה יכול לעשות דבר, וממילא נלכדו גם הגיבור וגם העם כולו.

ועל זה אומר הבעש״ט את הפסוק ‘אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה׳ (תהלים פ״ט טז). יש עם ויש חשובים, ו׳עם׳ הרי משמעו המון העם. ועל כן אומר הוא: אם העם יודעי תרועה, אזי ‘ה׳ בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן׳ (שם). שכן אם העם סומך על הגיבור — והוא כוונתו לבעל התפילה, ואולי נזכר גם הבעל תוקע —

זו הייתה שאלתי: שאזי צרות באות, שהרי די לו לבעל דבר לגנוב את כלי הזין של בעל התפילה, וכבר אבד העם כולו. על כן הזהיר הבעש״ט שכל אחד יתפלל בעד עצמו ולא ימתין שבעל התפילה יתפלל בעדו, שכן אין לדעת מה יהיה.

ומעניין הדבר מאוד, שכן ישנן כה הרבה תורות מן הבעש״ט על כך שהצדיק צריך להעלות את העם כולו, ושהוא צריך להתחבר עמם לשם כך — שלא יהיה כל אחד לעצמו — ואילו כאן רואים שהבעש״ט אוחז אחרת. ואפשר שמדובר כאן בשני מיני אנשים: כאן הוא מדבר בבעל תפילה אחד ושם באחר, ואיני יודע.

האם יש כאן ראיה לשיטת חב״ד?

שאלה מן השומעים: הרי נראה כאן ראיה גדולה לשיטת חב״ד, שכן רואים כאן שאין להישען על הרבי?

הטענה שהשיבו החסידים לרבי היא שאין הרבי אוחז שהוא הוא הגיבור, אלא שהרבי אוחז שהגיבור הוא ‘בשורה רעה׳. ואין כאן סתירה כלל, שאי אפשר לדעת מה חשב הרבי. ומהו הפשט לאמיתו? אין הוא אומר שאין גיבור. אדרבה, אומר הוא שאם הגיבור מסוגל, ודאי שיעשה מה שביכולתו; ורק אומר שאם אינו מסוגל, ילמד אדם בעצמו. ואיני רואה תועלת בדיבור המנגח כלפי הרבי — מדוע יהיה הרבי בכלל אחר משאר צדיקים? — אלא הכל תלוי בהבנת דמותו של הרבי.

התמורה ההיסטורית במעמד בעלי התפילה

והרהרתי שרואים מזה, מבחינה היסטורית, שנשתנה מעט מעמדם של בעלי התפילה. בפוסקים בהלכות ימים נוראים רואים עסק שלם בכך שבעל התפילה יהיה צדיק וידע את הכוונות. ואילו אצל החסידים אין מסתכלים עוד כך — אם יש בעל תפילה, הרי הוא אחד היודע לזמר יפה, ואם לא, אומר הרב מבעלז שהוא בעצמו הוא בעל התפילה, ובעל התפילה רק אומר לו כיצד לסיים. אין זה עוד הדבר ההוא של הצדק והכוונות.

מלבד מה שיש רבנים שהם עצמם, אותם יהודים ש… אם רבי מתפלל לפני העמוד אין זה אותו דין. ואמנם יש רבנים המתפללים לפני העמוד, אבל אין העם נוסע אל הרבי משום שהוא מתפלל לפני העמוד. נראה לי שנעשה כאן דבר, שמתפללים איש איש בעד עצמו — אך איני יודע כיצד נעשה הדבר.

ומה שאתה אומר, אין כאן סתירה כלל — אלא זהו מוסר אף לרבי עצמו! גם הרבי צריך את הדבר הזה. ואמרו לו: מה אתה מרבה בליצנות, הרי כבר אומרים בשם הבעש״ט שאם עשרה יהודים מאמינים במקל אף הם יכולים לעשות מופתים — אמר להם: כן, אבל צריך שיהיה למקל צורך במופתים. וזוהי נקודה נוראה, שזהו מה שהחסידים שמו עליו את הדגש אצל הרבי.

נקודת החסידות: חטיבות של ציבור

ועוד דבר אומר לך. נניח שלכל אחד יש ששת אלפים פרטים שהוא יכול ללמוד, והחסידים זכרו דברים אחרים שאיש לא זכר. אבל המציאות היא שאין אדם יכול לדבר בדבר קצר וקטוע. ונעשתה מציאות שהליטאים הקפידו על דבר אחד, והחסידים הקפידו על דבר אחר, אך הליטאים השתמשו בזה. וזוהי הנקודה.

ונקודת החסידים הייתה כך, שבחינת ‘והבא להרגך השכם להרגו׳ (סנהדרין עב.) — פשוטו של המשל הוא, שהמשל של גיבור אינו משל הולם כלל וכלל, שכן משמעות דברי הרבי אינה כאותו רבי כמו אחרים.

וכי צריך אדם להתפלל בעצמו? כך נראה. אין לי להישען על העם. שכן קודם אמר שיש גיבור, ואף על פי כן צריך אדם לדעת שהוא בעצמו צריך להתכוון אל הדבר.

ואמרו שהצדיק נושא את העוונות, ועם כל זאת יש בזה בחירה, ולא היה בזה סטנדרד. ומשום כך יש חשש שיחסר יותר מדי בפנימיות. אבל אצל החסידים היה איזה דבר פנימי, איזה דבר יהודי, וזה הביא שהיא עיר מקלט לדורשי השם. ואמנם ההשתדלות הייתה בה איזה דבר, והוא עמד על כך.

וישנה תורה — איני יודע אם היא מסומכת — ויש מעשה מן הבעש״ט שאמר, שכאשר הולכים התלמידים אין הרבי עצמו יכול. ומקורה במעשיות. וכשהולכים התלמידים אין עוד לרבי במה להתחבר, שהתלמידים היו המסבירים, והאנשים ששמעו בשבת. שהצדיקים כה גבוהים עד שאין הם נאחזים לבדם, ואומרים שאילו לא היו התלמידים, לא היה מתקיים הדבר.

הצדיק מתחזק בהשם יתברך

ועוד נקודה שנייה הרהרתי בה. הדבר הוא שהצדיק יכול להתחזק בהשם יתברך, וככל שיכול להתחזק בהשם יתברך יותר, כן יכול הוא לזכות בבחינת ‘אשרי׳. אך אין אתה יכול לבוא ולומר שהרבי כבר עומד במצב של מלחמה, שהרי המלחמה יכולה להיעשות חזקה יותר, וכל אחד יכול לטעות ולחשוב שהוא כבר עומד איתן, בעוד שהאמת היא שהצדיק צריך תמיד להתחזק, וזהו הטוב.

שאלה מן השומעים: וכי אפשר להיות חזק מן הרבי?

ייתכן. ומעניין הנושא של גיבור: גיבור הוא כמי שנוטל על עצמו את הציבור כולו, שכן הזוהר שאתה מזכיר מדבר בציבור יותר מבצדיק לבדו. הוא אומר שלא יהיו לבדם, אלא כח הכלל, שנתקבץ יחד באחדות — זהו הדבר.

מדוע נוסעים אל הרבי בראש השנה

יש תורות חסידיות שונות בעניין מדוע צריך לנסוע אל הרבי בראש השנה, ובמקומות חסידיים רבים היה זה דבר קבוע. ורבות מן התורות מדברות בעניין הציבור, לא בעניין הצדיק לבדו — וכפי שאמרת, שבראש השנה, ככל שיש יותר יהודים, כן יש יותר גילוי אלוקות (כמו שדיברנו בזה פעם ואין זה מקומו).

והוא קשור בציבור, ‘ברוב עם הדרת מלך׳ (משלי יד כח). זהו ביסודו העניין. אין זה בעניין הצדיק — יש תורות ההולכות בעניין הצדיק, אך ייתכן שכל תפקידו של הצדיק הוא לקבץ את היהודים יחד, וזהו סוג אחר לגמרי של דבר.

הזוהר ו׳אשרי העם יודעי תרועה׳

רציתי לראות עמכם זוהר הקדוש, שיש בו יהודי שבכל עת יש בו קדושה. ואיני זוכר בבירור אם יש זוהר הקדוש על עצם הדבר. אם זכרוני עמדי, יש בו דבר אחד בעניין ‘בתוך עמי׳, ויש בו עוד דבר על ‘אשרי העם יודעי תרועה׳, שהתרועה פועלת רק בשעה שיודעים מה עושים, וצריך ללמוד את הכוונות. אך נראה שהבעש״ט מסתייג מעט מזה, כאילו הבעש״ט אומר: מה תעשה אם הבעל תוקע אינו מסוגל? אז לך בעצמך.

דרך אגב: המעשה מן הרבי מוויז׳ניץ

ראיתי במעשיות הרבי מוויז׳ניץ, שבראש השנה אחד היה קהל גדול, והוצרכו לאפות עוד חלות. קרא הרבי הזקן, ה׳אהבת ישראל׳, לאופה ואמר לו שילך לאפות חלות. אמר לו האופה: וכי כל הקהל ישבו בבית הכנסת ויתפללו ואני אעמוד במאפייה לאפות חלות? אמר לו: אתה תאפה חלות ואני אתפלל.

ואין כאן סתירה, שייתכן שתפקידך הוא לעשות חלות בעד הקהל. אבל עדיין —

שאלה מן השומעים: האם ויתר הרבי על הקדושה של אותו אדם, לפי שלא קרא קריאת שמע עם תפילין?

מסתמא כן, שהרי מדובר באדם המתפלל. אך האם זהו אותו הדבר? הרי לא הוציא אותו בחיוביו — אין הוא תוקע בשופר בעדו, ואין זו הבעיה. תאר לך אדם העומד בעסקיו, ואחר עומד ומתפלל בעדו — זהו לסייע לקריאה בלבד, ולא הוצאה ידי חובה.

סוף דבר: כפי שיהיה, יהיה טוב

אני מתאר לעצמי — אילו היה עסקן, אילו היה הגבאי! אך סתם, אכן אין זה אותו דבר. וזו השאלה, וזה מה שבי

קשתי לומר בזה.

צריך להרהר בזה עוד. אין זה נראה לי נושא של ממש, אך עדיין. ויהי רצון שיהיה טוב. כפי שיהיה, יהיה טוב. כפי שיהיה, יהיה טוב. והשאלה מה יהיה כשעוד אפשר — מזה דיברנו — וכשכבר אי אפשר, הרי מה שיש הוא מה שיש.