סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור – הלכות עירובין פרק ב׳
הקדמה לפרק
הפרק עוסק במה עושים כאשר העירוב לא עובד — כאשר מישהו לא השתתף בעירוב. בפרק א׳ למדנו שמצוות עירוב היא משום שאנשים אינם מבינים את דין מחיצות — הם חושבים שרשות היחיד/רשות הרבים נקבעת לפי מי גר שם, ולא לפי מחיצות. חכמים חששו שאנשים ישכחו את כל דין הוצאה, לכן תיקנו שצריך להראות שכל החצר היא רשות אחת באמצעות שותפות בסעודה אחת (פת). פרק ב׳ ממשיך עם הבדיעבד — ביטול רשות.
—
הלכה א – חצר שעירבו כולם חוץ מאחד; ביטול רשות
חצר שעירבו כולם חוץ מאחד מהם שלא עירב עמהם — הרי זה אוסר עליהם… להוציא מבתיהם לחצר ומחצר לבתים. ביטל להם זה שלא עירב רשות חצירו בלבד — הרי אלו מותרין להוציא מבתיהם לחצר, אבל לביתו אסור. ואם ביטל להם רשות ביתו ורשות חצירו — הרי כולן מותרין, ואף הוא מותר, והרי הוא כאורח אצלם.
פשט: כאשר כל בני החצר עירבו חוץ מאחד (בין בשוגג בין במזיד), הוא אוסר על כולם לטלטל. העצה היא ביטול רשות — הוא יכול לבטל את רשותו. ישנן שתי דרגות: (1) ביטול רשות חצירו בלבד — אז כולם יכולים לטלטל בין בתיהם לחצר, אך לא לביתו; (2) ביטול רשות ביתו וחצירו — אז כולם יכולים לטלטל בכל מקום, כולל הוא עצמו, משום שהוא נעשה כאורח אצלם.
חידושים והסברות:
1. שני סוגי רשויות אצל כל בעל בית בחצר: לכל אדם בחצר יש שתי רשויות — (א) רשות ביתו (ביתו הפרטי), (ב) חלקו בחצר (רשות משותפת). אפשר לבטל אחת או שתיהן, ויש לכך נפקא מינות שונות.
2. החילוק בין עירוב לביטול: עירוב פועל בשני הכיוונים — הוא הופך את הבית והחצר לרשות אחת. ביטול פועל רק בכיוון אחד — הוא נותן את רשותו להם, אך הוא אינו נכלל בשותפותם. לכן כאשר הוא מבטל רק רשות חצירו, ביתו נשאר אסור לכולם (כולל לו עצמו).
3. ביטול רשות אינו הפקר ואינו קנין: ביטול רשות הוא קטגוריה ייחודית — אינו הפקר (כי תמיד “ביטול להם” — לאנשים ספציפיים), ואינו קנין (כי אפשר לעשותו בשבת, ואילו קנין אסור). זהו מעין “הכנעה” — הוא נותן את רשותו להם, אך אין זו הקנאה פורמלית.
4. מדוע הוא מותר לטלטל כאשר מבטל שתי הרשויות: כאשר הוא מבטל ביתו וחצירו, הוא נעשה אורח אצלם — אין לו עוד רשות משלו, והכלל הוא אורח אינו אוסר. הוא אינו נכלל בשותפותם, אלא הוא “מתבטל” — ולכן אינו אוסר.
5. סתם ביטול רשות — פרשנות מינימלית: כאשר מישהו אומר סתם “אני מבטל את רשותי” מבלי לפרט, לומדים שרשות חצירו בטל אך רשות ביתו לא בטל — ממעטים, אין מכניסים יותר משמעות בדבריו מהנדרש. הסברא: אדם מבטל בקלות יותר את חלקו בחצר מאשר את ביתו הפרטי.
—
הלכה – ביטול לכל אחד ואחד בפירוש
המבטל רשות לבני חצר — צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש, ואומר רשותי מבוטלת לך ולך ולך.
פשט: אי אפשר לומר “אני מבטל לכל בני החצר” — צריך לומר לכל אחד בפירוש.
חידושים והסברות:
1. מדוע לא כמו זיכוי? בעירוב אפשר לזכות לכולם בבת אחת, אפילו שלא בפניו. מדוע אי אפשר לבטל ל״כל בני החצר”? משום שביטול אינו קנין ואינו זיכוי — ביטול הוא מעשה ייחודי הפונה לכל אחד באופן אינדיבידואלי. אי אפשר להקנות/לבטל ל״קבוצה” — רק לכל אדם בנפרד.
2. ביטול מראה שאנשים לוקחים זאת ברצינות: ביטול רשות הוא דבר רציני מאוד — אנשים אינם מבטלים בקלות את רשותם. אין זו שותפות פשוטה לרגע.
—
הלכה – יורש מבטל רשות; ביטול רשות בשבת
יורש מבטל רשות אפילו שמת מורישו בשבת, שהיורש תחת מורישו הוקם לכל דבר.
פשט: אם האב מת בשבת והבן ירש את הבית, הבן יכול לבטל רשות בשבת.
חידושים והסברות:
1. ביטול אפשר לעשות בשבת: אחת מנקודות העיקר של ביטול רשות היא שאפשר לעשותו בשבת — לא כמו עירוב שאפשר לעשות רק ערב שבת. זו גם ראיה שביטול אינו קנין, כי קנין אסור בשבת.
2. הכלל: מבטל רק מה שיכול היה לערב אתמול: בגמרא מובא כלל שאפשר לבטל רק רשות שיכול היה לערב ערב שבת. הקושיא על היורש: הוא לא יכול היה לערב ערב שבת, כי זה לא היה שלו! התירוץ: היורש עומד במקום אביו לכל דבר — מכיוון שהאב יכול היה לערב, והיורש הוא המשך שלו, נחשב שגם היורש יכול היה.
3. ירושה אינה כמו קנין רגיל: החידוש הוא שיורש ממשיך אפילו את יכולת האב מערב שבת. בירושה הבית נשאר אצל א׳ (המוריש), רק היורש נעשה המוריש — הוא בא במקום מורישו. לכן, אם מישהו היה מקנה בית בשבת באופן אחר (למשל, קנין שחל בשבת), הוא לא היה יכול לבטל רשות. רק ביורש, מכיוון שהוא בא במקום המוריש, יש ליורש גם את הכוח הזה.
4. יורשים רשות, לא עירוב: שאלה: אם האב כבר עשה עירוב, האם הוא כבר נתן את רשותו? התירוץ: העירוב הוא לאנשים (הוא נותן להם רשות לטלטל), אך הוא אינו נותן את הרשות של הבית. היורש יורש את הרשות בבית.
—
הלכה – ביטול רשות בשבת לכתחילה
מבטל רשות בשבת מותר לכתחילה.
פשט: מותר לבטל רשות בשבת, אין זה אסור משום מקח וממכר או קנין.
חידושים: זוהי הלכה מיוחדת, לא רק חלק מדין יורש. שלא תחשוב שביטול רשות נראה כמו קנין או מקח וממכר שאסור בשבת — מותר לעשותו לכתחילה.
—
הלכה – ביטול מרבים ליחיד — “אין אורח רב”
אם כל אלו שעירבו מבטלין רשותם לזה שלא עירב — הוא מותר אבל הם אסורין, שלא נשתייר להם רשות. ואין אומרים יהיו כאורחים אצלו, שאין אורח רב עם אורחים הולך ומצטמצם.
פשט: כאשר כולם מבטלים לאדם אחד, רק הוא מותר לטלטל, אך הם כולם אסורים כי לא נשארה להם רשות. אי אפשר לומר שהם ייחשבו כאורחים אצלו.
חידושים: הכלל הוא: יחיד יכול להתבטל לרבים, אך רבים אינם יכולים להתבטל ליחיד. קבוצת יהודים יכולה לקבל אורח, אך לא שכולם יהיו אורחים אצל אחד.
—
הלכה – שניים או יותר שלא עירבו
היו אלו שלא עירבו שנים או יתר ומבטלי רשותן למערבין — הן המערבין מותרין, ואלו שלא עירבו אסורין.
פשט: אם שניים או יותר לא עירבו והם מבטלים את רשותם למערבים — המערבים נעשים מותרים, אך אלו שלא עירבו נשארים אסורים.
חידושים:
1. להיפך אי אפשר לעשות: “אין המערבין יכולין לבטל רשותן לשנים שלא עירבו” — המערבים אינם יכולים לבטל לשניים שלא עירבו, כי גם אם היו עושים זאת, לא היה מועיל — “שכל אחד מהן אוסר על חבירו” — כי השניים שלא עירבו עדיין אוסרים זה על זה.
—
הלכה – ביטול בשני שלבים לא עובד
ואפילו חזר אחד שלא עירב ובטל רשותו לשני שלא עירב — הרי זה אסור, שבשעה שבטלו לו המערבין אסור היה.
פשט: אפילו אם לאחר שהמערבים ביטלו לאחד מאלו שלא עירבו, והשני שלא עירב מבטל לראשון — אינו עובד. כי ברגע שהמערבים ביטלו, היה אסור (כי השני שלא עירב עדיין לא ביטל), וביטול שחל בשעה שהוא אסור, אי אפשר “לתקן” באמצעות ביטול שני.
חידושים:
1. הכלל הגדול: ביטול רשות עובד רק כאשר הוא עובד בבת אחת. אי אפשר לעשות ביטול בשני שלבים. אם השלב הראשון נשאר אסור, אי אפשר לעשות עוד שלב כדי לפתור זאת.
2. שאלה: אם כמה אנשים בחצר צריכים לבטל, האם צריכים לעשות זאת בבת אחת? כי אם אחד מבטל ועדיין אסור (כי הבא עדיין לא ביטל), היית חושב שזה לא עוזר. נאמר שיש צדיקים שחשבו כך, אך אחרים לא חושבים כך — כלומר, אין צורך בבת אחת. החילוק בין מקרה זה למקרה הקודם (שבו לא עובד בשני שלבים) אינו מבואר בבירור — מצוין שיש חילוק אך זה צריך עיון.
[סוגריים: מה פירוש “צריך עיון”? יש חקירה ישנה: האם “צריך עיון” פירושו שצריך באמת עוד לעיין (שאלה פתוחה), או שזו קושיא טובה שנשארת בעינה (בואו נמשיך הלאה). יש שיטות שונות בעניין זה.]
—
הלכה – אחד שערב מבטל לאחד שלא ערב
אחד שערב מבטל רשותו לאחד שלא ערב — אינו מועיל. אבל אחד שלא ערב מבטל רשותו לאחד שערב — מועיל.
פשט: מערב אחד אינו יכול לבטל למי שלא עירב. אך להיפך — מי שלא עירב יכול לבטל למי שעירב.
חידושים:
1. קושיא: הרי למדנו קודם שצריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוט. אם מי שלא עירב מבטל לאחד מהמערבים, מה עם שאר המערבים? איך זה עוזר?
2. תירוץ: זה ממשיך מהמקרה הקודם, שבו היו יותר מאדם אחד שלא עירב. כאן מדובר בשניים האחרונים — אחד שעירב ואחד שלא עירב. מי שלא עירב יכול לבטל לאחד שעירב, כי יש רק אדם אחד שנשאר בלי עירוב, והוא מבטל לאחד, ואותו אחד עדיין חלק מהשאר (חלק מקבוצת העירוב). אך המפרשים מתקשים בזה, כי זה לא מתאים בדיוק לכלל שצריך לבטל לכל אחד ואחד בנפרד. לרמב״ם אולי יש על מה לסמוך ממה שכבר כתב קודם שצריך לבטל לכל אחד ואחד — זה צריך עיון.
—
הלכה – ביטול רשות מחצר לחצר (במבוי)
כשם שבעל בית זה מבטל רשותו לבעל בית זה בחצר אחת, כך מבטלין מחצר לחצר.
פשט: כשם שבחצר אחת עובד ביטול שאדם מבטל את ביתו, כך גם חצר יכולה לבטל למבוי. למשל, מבוי עם שלוש חצרות — שתי חצרות יכולות לבטל לשלישית, ונעשה כאילו רק חצר אחת במבוי.
—
הלכה – ומבטלין וחוזרין ומבטלין
שנים שרויין בחצר ולא עירבו, אחד מהן מבטל רשותו לשני… השני מטלטל ברשותו שביטל לו חבירו עד שיעשה צרכיו. חוזר השני ומבטל רשותו לראשון… וכן כל הפעמים.
פשט: שני יהודים גרים בחצר בלי עירוב. אחד מבטל את רשותו לשני — השני יכול עכשיו לטלטל. כשהוא מסיים, השני יכול לבטל את רשותו חזרה לראשון, וכן הלאה. כל אחד שמטלטל צריך להיות בעל הבית היחיד של החצר באותו רגע.
חידושים:
1. זה עונה על השאלה הקודמת האם אפשר להחליף ביטול באמצע השבת — כן, אפשר. זה בא מהמשנה ותוספות: מבטלין וחוזרין ומבטלין.
2. מאדם אחד לאדם אחד לא יכול להיות ששניהם מטלטלים ביחד — כי מי שמבטל אין לו עוד רשות, ומי שמקבל את הביטול הוא בעל הבית היחיד. שניהם אינם יכולים לעשות את צרכיהם ביחד.
—
הלכה – ביטול רשות בחורבה
ויש ביטול רשות בחורבה כדרך שהוא בחצר.
פשט: כשם שבחצר אפשר לבטל רשות, כך גם בחורבה.
חידושים: החידוש הוא שחורבה אינה בדרך כלל מקום שבו אנשים גרים ביחד כמו חצר. בחצר טבעי שלכל אחד יש זכות, אך חורבה היא יותר חידוש — לכן עובד ביטול רשות גם שם.
—
הלכה – במזיד הוציא vs. בשוגג הוציא
במזיד הוציא — הרי זה אוסר עליהם, שאין ראיה לעומד בביטולו. בשוגג הוציא — אינו אוסר עליהם, שאין ראיה שעומד בביטולו.
פשט: מישהו ביטל את רשותו. אם הוא מטלטל אחר כך במזיד (במודע) — הוא מראה שביטולו לא היה אמיתי, והוא אוסר על האחרים. אך אם בשוגג (שכח) — הביטול נשאר בתוקפו, כי הוא עומד בביטולו, זו רק טעות.
ודברים אמורים שלא קדמו והחזיקו אלו שבטלו להם. אבל אם קדמו והחזיקו והוציאו, ואחר כך חזר הוא והוציא — הרי זה אינו אוסר עליהם, אפילו במזיד אינו אוסר עליהם.
חידושים: אם בני החצר האחרים כבר קדמו והחזיקו בביטולו — הם כבר הוציאו והראו את חזקתם שהחצר שייכת להם — אז, אפילו אם המבטל מטלטל אחר כך במזיד, הוא אינו אוסר עוד. הם כבר “תפסו” את הרשות, ואי אפשר לקחת זאת בחזרה.
—
הלכה – ביטול עובד רק כאשר יכלו לעשות עירוב ערב שבת
שני בתים ושני צדי רשות הרבים, הקיפוה גוים מחיצה בשבת — אין יכולין לבטל, הואיל ואי אפשר להם לערב מבעוד יום.
פשט: שני בתים משני צידי רשות הרבים. גויים עשו מחיצה בשבת — נעשית רשות היחיד. אך הם אינם יכולים לבטל רשות, כי אתמול (ערב שבת) לא יכלו לעשות עירוב (עדיין היתה רשות הרבים).
חידושים — עיקרון יסודי של ביטול: ביטול הוא בדיעבד לעירוב — מוצא אחרון כאשר העירוב לא עבד, כאשר מישהו שכח או לא רצה. אך ביטול הוא דין בעירוב, לא דין נפרד בפני עצמו. אם בכלל לא יכלו לעשות עירוב ערב שבת, חוזרים לתקנת חכמים המקורית שזה נראה כמו מטלטלים ברשות הרבים. ביטול מתפקד רק בתוך המסגרת של עירוב.
—
הלכה – אחד מבני חצר שמת — ירושה בין השמשות
אחד מבני חצר שמת, והניח רשותו לאחר מבני שוק — אם מת מבעוד יום, הרי זה יורש אוסר עליהם. מת בשבת — אינו אוסר.
פשט: אחד מבני החצר מת והשאיר את רשותו ליורש שאינו גר בחצר (מן השוק). אם מת מבעוד יום (לפני שבת) — היורש אוסר עליהם, כי הוא זר שיש לו רשות בחצר אך אינו מעורב איתם. אך אם מת בשבת — היורש אינו אוסר, כי בין השמשות החצר היתה שלמה — כל בני החצר היו מעורבים. הירושה שקורית בשבת אינה משנה את המצב שהיה בין השמשות.
—
הלכה – אחד מן השוק שמת — מקרה הפוך
אחד מן השוק שמת, והניח רשותו לאחד מבני חצר — אם מת מבעוד יום, אינו אוסר, שאינו אוסר אלא כל המעורבין. מת בשבת — אוסר עליהם, עד שיבטל להם רשות מורישו או שיבטל להם רשותו.
פשט: זר (מן השוק) היה לו בית בחצר בלי עירוב. הוא מת והשאיר לאחד מבני החצר. אם מת מבעוד יום — היורש (שכבר בן חצר) ירש זאת לפני שבת, הוא מעורב איתם, ממילא אינו אוסר. אך אם מת בשבת — אסור, כי בין השמשות עדיין היה הזר עם ביתו בחצר בלי עירוב.
חידושים: היורש יכול לתקן זאת באמצעות ביטול — או מבטל את רשות המוריש (הבית שירש), או מבטל את רשותו שלו. שתי האפשרויות עובדות. העיקרון הוא שבין השמשות קובע את המצב — מה שהיה המצב אז, זה נשאר, אפילו באמצע מת אדם.
—
הלכה – יורד לנכסי הגר
ישראל וגר ששרויין במבוי אחד, ומת הגר ביום, אע״פ שלא החזיק ישראל אחר בנכסיו עד שתחשך — אוסר עד שיבטל, שראוי ליורשו. ואם מת הגר משחשיכה — אפילו אם החזיק ישראל אחר בנכסיו, אינו אוסר עליו, אלא בטלה רשותו.
פשט: גר בלי יורשים מת — נכסיו הפקר. מי שתופס ראשון זוכה. אם הוא מת ערב שבת בעוד יום, ויהודי אחר מחזיק בנכסיו — הוא אוסר עד שיבטל, כי הוא נחשב כיורש. אם הגר מת אחרי חשיכה — אפילו אם יהודי אחר מחזיק, הוא אינו אוסר, כי בכניסת שבת כבר היה מותר.
חידושים:
1. היורד לנכסי הגר נקרא גם “יורש”: אפילו בנכסי הגר, שבו אין ירושה אמיתית אלא הפקר, המחזיק נחשב כיורש לענין עירוב. הוא נכנס “תחת” הגר, ויכול לבטל רשות כמו יורש. זה נובע מהכלל “יורש נכנס תחת מורישו לכל דבר” — המחז
יק בנכסי הגר מטופל כאילו הוא כבר אתמול יכול היה לעשות עירוב.
2. מדוע הוא אוסר? משום שהגר אתמול (ערב שבת) יכול היה לעשות עירוב או שאכן עשה. המחזיק עומד במקומו. אך הוא עצמו לא עירב — לכן הוא אוסר, עד שיבטל.
3. אם אף אחד לא היה מחזיק: החצר היה כמו עם אדם אחד, כי חלק הגר הפקר — אין “דייר” כאן. רק כאשר יהודי אחר נכנס ומחזיק, נעשית בעיה.
4. אחרי חשיכה — בטלה רשותו: משום שבכניסת שבת כבר היה מותר, אי אפשר להיעשות אסור באמצע שבת. זה הכלל: אי אפשר להיעשות אסור בשבת — אדם חדש שנכנס בשבת אינו אוסר, חוץ מאותו מקרה אחד של איגלאי מילתא למפרע.
—
הלכה – ישראל הדר עם הנכרי
ישראל הדר עם הנכרי, או עם גר תושב, בחצר — אין אוסר עליו, שדירת הגוי אינה דירה ואינה קובעת איסור.
פשט: יהודי אחד עם גוי אחד בחצר אחת — אין צורך בעירוב. דירת הגוי אינה נחשבת כדירה לענין עירובין.
חידושים: “גוי אינו אדם” לענין עירוב — לא שגוי הוא בהמה, אלא היהודי אינו מתחשב בדירת הגוי. כל המקום הוא כמו רשות היחיד ליהודי לבדו.
—
הלכה – שני ישראלים וגוי בחצר — גזירה שלא ישכנו
שני ישראלים וגוי בחצר — זה אוסר על זה. לא מעיקר הדין אלא גזירה, כדי שלא ישכנו גוים עמהם, שלא ילמדו ממעשיו.
פשט: שני יהודים עם גוי — כאן עשו גזירה שדירת הגוי תיחשב, כדי שיהודים לא יתרגלו לגור עם גויים.
חידושים:
1. מדוע לא ביהודי אחד עם גוי אחד? הרמב״ם שואל: “ולמה לא גזרו בישראל אחד וגוי אחד?” עונה: דבר מועט — זה לא שכיח, כי שמא יפחד שמא יתייחד עמו ויהרגנו — יש איסור יחוד של יהודי עם גוי (חשש רציחה), ממילא אף אחד לא יגור כך. רק כאשר מותר מצד יחוד (שני יהודים עם גוי), עשו את הגזירה בעירוב.
—
הלכה – עירוב וביטול רשות לא מועיל במקום גוי
שני ישראלים וגוי ששוכנין בחצר אחת, ועירבו הישראלים לעצמן — לא הועילו כלום. אין מבטלי לגוי, ואין הגוי מבטל להם. או ביטלו הישראלים זה לזה ונעשה כיחיד עם הגוי — לא הועילו כלום. שאין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי.
פשט: שום עירוב ושום ביטול רשות לא עוזר כאשר גוי נמצא שם. אפילו אם שני היהודים מבטלים זה לזה ונעשים כיהודי אחד עם גוי — לא עוזר, כי בעלי התקנה לא התירו שום היתרים אחרים.
חידושים:
1. מדוע גוי לא יכול לבטל? משום שביטול רשות הוא דין בשבת, דבר יהודי — גוי אינו מבין עירוב וביטול. אין זה ביטול רשות אמיתי אצל גוי. עירוב וביטול הם מעין “אהבת ישראל” — רק יהודים מבינים זאת.
2. אפילו להיעשות כיחיד עם הגוי לא עוזר: אי אפשר לומר שבאמצעות ביטול בין היהודים נעשה כיהודי אחד עם גוי (שמותר) — כי התקנה סגרה את כל הדרכים.
—
הלכה – שכירות מן הגוי — ההיתר
שוכרין מן הגוי אפילו בשבת, שהשכירות כביטול רשות היא. לפיכך שוכר מן הגוי אפילו בפחות משוה פרוטה.
פשט: ההיתר המעשי הוא: נותנים לגוי כסף, שוכרים את מקומו, והגוי נעשה כאורח. אז נחשב שגרים רק יהודים.
חידושים:
1. השכירות היא רק היכר בעלמא: השכירות מהגוי לענין עירוב היא שאינה שכירות ודאית אלא היכר בעלמא — זו רק הכרה סמלית, לא שכירות אמיתית עם כל דיני מקח וממכר. לכן מותרת בשבת (שבדרך כלל מקח וממכר אסור), ולכן עוזרת אפילו בפחות משווה פרוטה.
2. הרמב״ם משווה זאת לביטול רשות — כשם שביטול רשות עובד רק לענין שבת (לא הקנאה אמיתית), כך גם השכירות מהגוי היא רק מנגנון לשבת.
3. יהודי אחד יכול לשכור עבור כולם: לא כל יהודי צריך ללכת בנפרד לשכור מהגוי. יהודי אחד שוכר, ורשותו נעשית חלק מעירוב כל היהודים. ישראל אחד ומאה גוים רבים — אפילו הרבה גויים, יהודי אחד שוכר עבור כולם.
—
הלכה – מי יכול לשכור עבור הגוי
אשת הגוי משכרת שלא מדעתו. אפילו שכירות או השאלה מישראל עליו.
פשט: אשת הגוי יכולה לשכור בלי ידיעת הגוי. אפילו פועל/שוכר יהודי של הגוי יכול לשכור.
חידושים: מכיוון שהשכירות היא רק היכר בעלמא, מקילים שאפילו אנשים שאין להם זכויות מלאות על הדירה יכולים לשכור — הם גרים שם, הם קצת שותפים, הם מנהלים את הבית, וזה מספיק לעניין כזה. עצה מעשית: הולכים לפועל היהודי במלון של הגוי, נותנים לו חצי פרוטה, והוא משכיר את הרשות — זה נכנס ל״משכיר שלא מדעתו.”
—
הלכה – שואל מקום ברחוב החצר
שואל מן הגוי מקום ברחוב החצר… הרי נשתתפו עמו ברשותו ואינו אוסר.
פשט: במקום לשכור בכסף, אפשר לבקש לשאול קצת מקום בבית הגוי. באמצעות זה נעשים שותפים ברשותו.
חידושים: המנגנון שונה: בשכירות שוכרים את רשות הגוי לעצמנו; בשאלה נעשים שותפים עם הגוי ברשותו. שניהם עוזרים.
—
הלכה – גוי שיש לו הרבה שוכרים
הואיל והגוי אין שכירות או השאלה שלו אלא מן הרבים, אין צריך אלא אחד מהם.
פשט: כאשר לגוי יש הרבה שוכרים/שואלים, צריך לדבר רק עם אחד מהם.
חידושים: ראשוני אשכנז חשבו על קולא על יסוד זה: בעיר מלאה גויים, אפשר ללכת למושל העיר (שלו שייכת תיאורטית כל העיר), לשכור ממנו בפרוטה, ובכך כל העיר מכוסה.
—
הלכה – שכירות בשבת כאשר לא עשו עירוב
שנים [ישראל] וגוי הדרים בחצר אחת [ולא עירבו] — שוכרין מן הגוי בשבת, ואחר כך מבטל אחד רשותו לחבירו.
פשט: שני יהודים וגוי בחצר אחת בלי עירוב — שוכרים מהגוי בשבת, אחר כך אחד מבטל רשות לשני. המבטל, מבטל בין את רשותו שלו, בין את רשות הגוי ששכר.
חידושים: וכן אם אין שם גוי בשבת — כאשר הגוי אינו שם בשבת, אי אפשר בכלל לשכור, אז מבטל ישראל לישראל אחר, ויאמר לו “טול.”
—
הלכה – גוי ששכר מגוי שני
גוי שהשכיר מגוי — אם אינו רשאי להוציא את הגוי השני עד שישלים זמן שכירותו, שוכרין מן הגוי השני שנכנס תחת הבעלים. אבל אם יש רשות להוציאו בכל עת שירצה, ולא היה השני עומד — שוכרין מן הראשון, והרי הן מותרים.
פשט: בחכירה ארוכת טווח, צריך לשכור מהשוכר (הגוי השני), כי הוא מחזיק את הרשות. בטווח קצר, כאשר בעל הבית יכול לגרש את השוכר, והשוכר אינו זמין — אפשר לשכור מהגוי הראשון (בעל הבית).
—
הלכה – חלונות פתוחין מבית ישראל לבית ישראל
חצר שישראל וגוי שרויין בה, והיו חלונות פתוחין מבית ישראל לזה — אף על פי שמותר להוציא ולהכניס דרך החלונות, להוציא מבית לבית דרך חצר אסור מפני הגוי עד שישכור.
פשט: שני יהודים שיש להם חלון בין בתיהם יכולים לעשות עירוב דרך החלונות, ולטלטל דרך החלונות. אך דרך החצר (שבה גר הגוי) אסור להם לטלטל בלי שכירות מהגוי.
חידושים:
1. שלא תטען: מכיוון ששני היהודים כבר יש להם עירוב דרך חלונות, הם נעשו “אחד,” ולכן זה כמו יהודי אחד עם גוי (שאינו צריך שכירות). הרמב״ם אומר לא — העירוב דרך חלונות אינו הופך אותם ל״אחד” כך שאפשר לבטל את השכירות מהגוי. הטעם: הגזירה שלא ילמוד ממעשיו (לא לגור עם גוי) נשארת בתוקפה אפילו כאשר יש דרך יציאה דרך חלונות.
—
הלכה – מחלל שבת בפרהסיא או עובד עבודה זרה — כגוי
מחלל שבת בפרהסיא או שהוא עובד עבודה זרה — הרי הוא כגוי לכל דבריו, ואין מערבין עמו ואין מבטלין לו רשות, אלא שוכרין ממנו כגוי.
פשט: מחלל שבת בפרהסיא או עובד ע״ז מטופל כגוי לכל דבריו — אי אפשר לעשות עירוב איתו, אי אפשר לבטל לו רשות, אלא צריך לשכור ממנו כמו מגוי.
חידושים: זה נובע מכך ששבת ועבודה זרה הן שתי העבירות החמורות ביותר, ומחלל שבת בפרהסיא הוא כעובד עבודה זרה (כמו שנלמד בסוף הלכות שבת).
—
הלכה – מינים — צדוקים, ביתוסים, כופרים בתורה שבעל פה
אבל המין מן המינים שאינו עובד עבודה זרה ואינו מחלל שבת, כגון צדוקים וביתוסים והכופרין בתורה שבעל פה — כללו של דבר כל מי שאינו מודה במצות עירוב — אין מערבין עמו, אבל מבטלין לו רשות.
פשט: צדוקי/ביתוסי/כופר בתושבע״פ אינו כגוי לכל דבריו. אי אפשר לעשות עירוב איתו (כי הוא אינו מאמין בעירוב), אך אפשר לבטל לו רשות (ביטול רשות הוא מבין).
חידושים:
1. הכלל של רמב״ם: צדוקי אינו גוי. הוא שונה ממחלל שבת בפרהסיא. הוא מאמין בתורה, רק לא בתורה שבעל פה. לכן אי אפשר “לשכור” ממנו (כמו מגוי), אך אפשר לעשות ביטול רשות.
2. מדוע לא עירוב? משום שהוא אינו מודה במצות עירוב — הוא יודע על עירוב אך אינו מסכים לכך. (שונה מיהודי חלש רגיל שאינו מבין, אך עושה על דעת מי שמבינים.)
3. מדוע כן ביטול? משום שביטול רשות הוא מנגנון יותר יסודי — הוא מבטל את רשותו לגמרי, זו אינה “תקנה” כמו עירוב, אלא מציאות שהוא אינו כאן. צדוקי יכול להבין זאת ולהסכים.
4. ביטול רשות הוא בעיקרו יותר יסודי מעירוב: רואים לאורך ההלכות שביטול רשות הוא במובן מסוים חזק יותר מעירוב — ביטול פירושו שהוא לגמרי אינו כאן, שזה פתרון יותר מוחלט. אף על פי שלמעשה עירוב הוא לכתחילה, ביטול הוא במובן מסוים יותר יסודי.
5. המאירי: לצדוקי אין את ההיתר של “יהודי אחד” (שבגוי אין צורך בשכירות כאשר גר רק יהודי אחד), כי ההיתר מבוסס על כך שיהודי אינו גר עם גוי (כי גוי חשוד על רציחה), אך צדוקי אינו חשוד על רציחה, ממילא גרים איתו, והוא נשאר בעיה לענין עירוב.
—
הלכה – חצר פנימית וחיצונה — יהודי וגוי
ישראל אחד וגוי אחד בפנימית, וישראל אחד בחיצונה — או להיפך, ישראל וגוי בחיצונה, וישראל לבדו בפנימית — הרי זה עושה לחיצונה, אסורים על הפנימית, עד שיותרו אלו לאלו.
פשט: בשתי חצרות אחת פנימית מהשנייה, שבה הפנימי צריך לעבור דרך החיצונית — כאשר גוי נמצא באחת מהן, חלים אותם דינים כמו בחצר אחת: נוכחות הגוי גורמת ליהודים לאסור זה על זה. כאשר צריך לעבור דרך החצר החיצונית, נעשה כמו שני יהודים וגוי בחצר אחת, כי רגל המותרים שם — צריך לשכור מהגוי. אך בחצר הפנימית עצמה, שבה גר רק יהודי אחד (עם או בלי גוי), אין את הגזירה.
תמלול מלא 📝
הלכות עירובין פרק ב׳ – ביטול רשות
הקדמה: חזרה על פרק א׳ והקדמה לפרק
שלום, אנחנו לומדים הלכות עירובין פרק ב׳.
שלום, אנחנו לומדים רמב״ם הלכות עירובין, הפרק השני של הלכות עירובין, פרק ב׳. בפרק הקודם למדנו מה המצווה של הלכות עירובין, מה זה עירובין. למדנו שבעצם מותר לטלטל בחצר או במבוי, כי המחיצות עושות אותו רשות היחיד. אבל מאחר שאנשים לא רואים רשות היחיד, כי אנשים חושבים שיחיד, רשות היחיד, רשות הרבים, לא יודעים אנשים שזה קשור למחיצות, אלא הם מסתכלים על זה שבמקום שהרבים גרים זה רבים, ובמקום שהיחיד גר… אם כך הוא מסתכל שבחצר יש גם רשות היחיד וגם רשות הרבים, כלומר רשות היחיד זה הבית שבו אנשים גרים, ורשות הרבים זה השטח המשותף, החצר, או כך גם במבוי.
חכמים לא רצו שאנשים יחשבו כך, אלא ישכחו מכל דין הוצאה, והוצאה אנחנו יודעים היא דבר חשוב מאוד אצל חכמים, הם עשו כל כך הרבה הלכות על הוצאה. לכן עשו הלכה שצריך לעשות משהו שמראה שכל החצר היא באמת רשות אחת, או שכל המבוי הוא באמת רשות אחת. איך מראים את זה? בכך שכולם יחד שותפים בסעודה אחת. יש לחם שהם כולם שותפים בו. את זה למדנו בפרק הקודם, הלכות שונות איך הלחם עובד, איזה לחם ראוי, כלומר מתי צריך לחם ומתי אפשר להשתמש במאכלים אחרים, וכן הלאה.
בפרק זה נלמד מה קורה כשזה לא עובד. יש מישהו בחצר שהוא לא רוצה, או שהוא לא יכול, מסיבה כלשהי הוא לא רוצה להיות חלק מה… כל הציבור נעשה חבורה חסידית שהם שותפים בפת ואוכלים ביחד, והוא לא רוצה. מה עושים במקרה כזה? כלומר בדרך כלל זה קורה בשוגג, אבל לפעמים זה קורה במזיד. בכל מקרה, מה שנלמד הוא שיש שתי עצות, יש עצות מסוימות שאפשר לעשות. אפשר לעשות את זה לפני שבת, כלומר, נכון? אפשר לעשות, מלבד העצה של פת, שזו התקנה של שלמה המלך, המצווה, יש עצות שאפשר לעשות.
ונעיר הערה, שלכאורה, כמו שלמדנו קודם, אפשר גם להזכות, אחד יכול להזכות לכולם. אם אחד מזכה לכולם, לכאורה אין את הבעיה, כי הוא מזכה אפילו שלא בפניו. אבל בדרך כלל לא דיברו על אופן כזה, נראה שהזכייה לא הייתה דבר נפוץ, זה היה בפועל שכל אחד ואחד נותן פת. מה קורה כשאחד לא נתן פת? הרי לכאורה זה עדיין לא יכול להיות רשות היחיד. אז אמנם נפתר, רוב האנשים כבר עשו שהבית שלהם והחצר הם אחד, הם לא גרים דווקא בבית שלהם בלבד, אלא כולם גרים באותה חצר. אבל הרי יש אחד שמעכב על כולם, אחד שעושה את ביתו רשות היחיד, ממילא אוטומטית החצר סביב נעשית כמו רשות הרבים, יש כבר את החשש של עירובין.
הלכה א – חצר שעירבו כולם חוץ מאחד מהם
דברי הרמב״ם
אומר הרמב״ם כך: חצר שעירבו כולם, כולם התערבו עם העירוב, חוץ מאחד מהם שלא עירב עמהם, אחד לא עירב. זה בין במזיד בין בשוגג, הוא שכח לשלוח את הלחם שלו. הרי זה אוסר עליהם, האדם הזה אוסר על שאר בני החצר, זו בעיה גדולה, אוסר על כולן להוציא מבתיהם לחצר, אסור להם כולם להוציא מביתם לחצר, כי נשאר הדבר שהחצר היא מקום משותף לכולם, כולל לשוכח, והבתים הם נפרדים. ומחצר לבתים.
ביטול רשות חצירו בלבד
אז מה אפשר לעשות? אומר הרמב״ם כך: ביטל להם זה שלא עירב רשות חצירו בלבד, אם האדם לא עשה את העירוב, אז הוא הלך וביטל את הרשות של החצר שלו. הוא אומר שהוא מבטל את הזכות כביכול שיש לו בחצר. החצר למדנו קודם היא מקום משותף לכולם. הוא אומר, הזכות שיש לי כאן בחצר אני מבטל. הוא מבטל להם, הוא נותן להם. אז הם כולם עכשיו כמו בני בית אחד, הם כולם שותפים בלחם אחד. נשארת החצר כמו שטח ששייך לקבוצת אנשים אחת, שהיא קבוצה של יחיד. משפחה אחת, והוא בטל, אין לו שייכות לחצר, הוא נשאר בחצר עדיין כמו שהוא רשות היחיד, זה בסדר. הרי אלו מותרין, מותר להם כולם לטלטל להוציא לחם מבתיהם לחצר, מהחצר לבתיהם. אבל לביתו אסור, לביתו אסור לטלטל, כי ביתו נשאר כשר. כל האחרים ביטלו את ביתם לחצר, והחצר נעשתה השותפות שלהם. הוא לא עירב, הוא רק ביטל.
ההבדל בין מבטל למעורב
מבטל פירושו שהוא לוקח את הנפרדות שלהם, את הפרטיות שלהם. מעורב הולך לשני הכיוונים. כן, כן. אבל מבטל הולך רק לכיוון אחד. זה לא אותו דבר. העניין הוא שכל אדם בחצר יש לו שתי רשויות, יש לו את ביתו ששייך לו, וגם את החצר, את חלקו בחצר. אם הוא ביטל את חלקו בחצר, אז החצר נעשית טובה לכולם, אבל לביתו אסור לאף אחד לטלטל, לא הוא ולא אף אחד, כי ביתו עדיין נפרד.
ביטול רשות ביתו ורשות חצירו
מה אם ביטל להם רשות ביתו ורשות חצירו, אם הוא ביטל הכל, הוא אמר הבית שלי והחצר שלי בטלים, אז ביתו וחצרו נעשים כמו החצר, שהחצר שייכת לכל שאר האנשים שלא השתתפו בפת, אלא עירבו, הרי כולן מותרין, כולם מותרים לטלטל, הוא גם מותר לטלטל, כי זו לא הפרטיות שלו.
הן מותרין שלא עירבו, והרי ביטל להם רשות ביתו וחצירו, הם מותרים לטלטל בכל מקום, כולל בחצר שלו, כי הם ביניהם כולם מעורבים, והוא ביטל את ביתו, כי ביתו שייך עכשיו להם. והרי ביטל להם רשות ביתו וחצירו, הוא ביטל את הרשות, את הרשות הנפרדת של ביתו וחצרו. ממילא, מה עכשיו הרשות? למי שייך עכשיו ביתו וחצרו? לכולם, לרבים, לבני החצר. ואף הוא מותר, הוא גם מותר לטלטל מביתו לחצר. למה? כי הוא ביטל, ממילא אין לו רשות, אין לו רשות נפרדת. ומה הוא? והרי הוא כאורח אצלם, הוא כמו מי שהוא אורח אצל אנשי בני החצר. הוא לא שותף איתם, כי הוא לא נתן לחם, אבל מה קורה, מה עם מי שבא לחצר, אין לו בית משלו בחצר, הוא רק אורח של בני חצר, והכלל הוא אורח אינו אוסר, הוא נעשה אורח.
סתם ביטול רשות – פרשנות מינימלית
אז עכשיו למדנו שיש שני סוגי רשויות שיש לכל אחד, ואפשר לבטל אחת או שתיים. את זה אנחנו יודעים, זה נורמלי. אם ביטול רשות הוא סתם, אחד מבטל את רשותו, הוא לא אומר בפירוש איזו רשות, כי יש לו רשות ביתו, הרשות הפרטית שלו, ויש לו את הרשות המשותפת בחצר. אומרים לנו שכשאחד מבטל רשות סתם, רשות חצרו בטל. אולי, ממזערים. כאילו, לא מכניסים יותר משמעות לדבריו, אומרים שהוא רק ביטל את הדבר שיותר קל לבטל, הרשות שיש לו בחצר, אבל רשות ביתו לא בטל.
זה המינימום. כי בדרך כלל לאדם יותר קל לבטל את רשותו בחצר מאשר לבטל את ביתו, את ביתו הוא לא ייתן, את רשותו בחצר, בסדר.
הלכה לגבי ביטול לכל אחד ואחד בפירוש
דברי הרמב״ם
הרמב״ם, כשמבטל רשות לבני חצר, מי שעושה את זה והוא מבטל את רשותו לבני החצר, צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש. ואומר רשותי מבוטלת לך ולך ולך. וזה לא פשוט שהוא יכול לומר אני מבטל את רשותי לכולם, כי מי זה כולם? אין דבר כזה כולם. הוא לא יכול לומר לכל בני החצר. הוא צריך לבטל בפירוש, כן, בפירוש לכל אחד ואחד.
דיון: למה לא כמו זיכוי?
למה? כך כתוב ברמב״ם. נכון, אבל למה לא יעזור כשהוא אומר אני מבטל לבני החצר? כי אין דבר כזה בני החצר. בדיוק, ביטול זה לא אותו דבר כמו עירוב. ביטול פירושו כאילו, אני לא יודע מה הוא מתכוון, נניח, כאילו הפקר, כאילו הוא מקנה את חלקו לאנשים האחרים. אי אפשר להקנות לקבוצת אנשים, אפשר רק להקנות לכל אחד בפירוש.
אז זו הסברא. מה קשה להבין? אני יכול גם לומר, אני לא יודע את הסיבה. זה כן, להזכות אפשר לכולם. אדם יכול לקחת לחם ולומר – זה לא לכולם, לכל אחד חתיכה. אפשר להקנות לעשרה אנשים שיהיו קונים. וכאן כתוב שצריך לומר בפירוש. אני לא יודע אם זה דין בקנין, או אם זה דין בעירוב. זה ביטול, ביטול זה לא קנין. ביטול זה לא קנין ולא עירוב. זה דבר חדש, שזה דבר קשה. אנשים לא עושים את זה ביחד. את זה רואים כאן.
טבע ביטול רשות
ביטול זה לא שאני מבטל את רשותי, שאין לי רשות. זה לא הפקר. זה לא שאני מבטל את רשותי. ביטול פירושו ביטול ל… ביטול זה הוא מבטל למישהו. ביטול זה הלשון היא נגרי״ף. אתה מבטל את רשותך, יש לי ואני מבטל. לשניהם יש חלק במה שהם עומדים. ביטול אליהם. תמיד ביטול להם. אין דבר כזה ביטול אוליהם. תמיד ביטול זה ביטול להם. למה? זה הולך רק לכיוון אחד. זה לא שהוא נעשה בטל אליו. הוא נעשה בטל אליהם. והסיבה שהוא מותר לטלטל היא רק כי הוא נעשה אורח, הוא נעשה בחוץ. הוא לא נעשה כך, הוא לא נעשה כלול איתם. הוא לא נעשה כלול. ביטול זה כאילו הוא כאילו מכניע, אני לא יודע, הוא נותן את רשותו להם.
אז, זה דבר רציני מאוד. אתה רואה שאנשים לא רוצים לבטל את רשותם. זה לא דבר פשוט. הם לא יעשו שותפות לרגע כדי שיוכלו לטלטל בשבת. אני לא יודע. אבל כך הרעיון כאילו, שלוקחים את זה מאוד ברצינות. אני לא מבין את זה, אבל…
הלכה לגבי יורש – ביטול רשות בשבת
דברי הרמב״ם
טוב, כך לומד הרמב״ם. אבל יורש, מי שזה עתה ירש בית, מבטל רשות, האם הוא יכול לבטל רשות אפילו שמת מורישו בשבת? האב מת בשבת, והוא ירש בשבת. האם הוא יכול עדיין… אה, אז אתה רואה כאן שמבטלים ועוזר בשבת? בדיוק. לא, אני אגיד לך עכשיו בבירור. שניהם ראו את זה כן, כי שכח, זו כל הבעיה, שכח, שיראו את זה כן. ביטול, אחת הנקודות של ביטול היא שאפשר לעשות את זה בשבת. זה לא עירוב שאפשר לעשות רק בערב שבת.
אהה, אז אתה רואה גם כאילו שזה לא קנין, זה לא מקנה לאנשים אחרים, כי את זה לא היו מותרים לעשות בשבת. בסדר. לא פשוט מה זה בדיוק. זה דבר כזה שנקרא ביטול רשות.
אז, היורש יכול לבטל בשבת. למה? שהיורש תחת מורישו הוקם לכל דבר. היורש מקבל מיד את כל הזכויות שהיו למוריש. וזהו. הוא כבר קנה, זה כבר שלו, אפילו בערב שבת זה קרה אוטומטית.
הפירוש של זה הוא כך, בגמרא כתוב שהשאלה היא, כי יש כלל שאפשר לבטל רק דבר שהיה אפשר לערב אתמול. אז השאלה, היורש לא יכול היה לבטל אתמול, כי זה לא היה שלו אתמול, הוא לא יכול היה לערב אתמול, בכל מקרה זה לא היה שלו. אומר, הוא כן יכול היה, כי הוא המשך של אביו שיכול היה.
דין יורש — כוח הביטול מהמוריש
אז מאחר שאביו יכול היה, הוא היום המשך של זה, אבל לבטל בשבת אפשר כן. הזכות אינה שאלה.
תן לי להסביר לך, אין ספק שיורש הוא בעל הבית של ירושתו. החידוש הוא שהוא נמשך אפילו מיכולת האב מערב שבת. זה מעניין, זה אומר שיורש זה לא פשוט שהוא מקבל את הבית, אלא הוא נעשה האב כביכול, והבית נשאר שלו. זה שונה מקנין רגיל שעובר מא׳ לב׳, זה נשאר אצל א׳ והוא נעשה א׳.
אם קנו בשבת, את הבית, הוא הולך, זה לא עובד בבית. הוא בא במקום מורישו, זו המילה. ממילא הוא יכול לעשות ביטול רשות.
זה אומר שאם מישהו היה באופן אחר שהיה מקנה, שהקנין יהיה מקנה, נניח אם מותר, אני לא יודע, אם מישהו עושה קנין ואומר שבשבת הקנין יחול, והשני קנה, לאו דווקא שהוא יכול לבטל. אבל כאן, מאחר שהדין ביורש שהיורש בא במקום המוריש, מאחר שהמוריש בשעה שהיה אפשר לערב בשבת קיבל מיד את הזכות לבטל, הוא יכול לעשות את זה.
שאלה: הרי לא יורשים עירוב?
דובר 1: מבין מה אני אומר? לא, אלא הוא בא תחת מורישו, הייתי צריך לומר שיש לו כבר לפני כן. לא יורשים עירוב. לא יורשים רשות.
אבל הוא ירש את הבית שהמוריש כבר נתן את הזכות לכולם בעירוב. העירוב לא ניתן, העירוב הוא לאנשים, העירוב לא לבית. הרשות ניתנה לבית. אם אני זוכר כתוב זה בקרוב מפורש.
ביטול רשות בשבת — מותר לכתחילה
אומר הרמב״ם, מבטל רשות בשבת מותר לכתחילה, אז מותר לעשות את זה, אין שום בעיה.
דובר 2: הביטול הוא חלק מדין יורש?
דובר 1: לא, זה קו חדש לגמרי. הוא מותר לעשות את זה. לא, זה מתחיל מזה שהוא מותר, אפילו… כאן מדברים בפעם הראשונה בבירור על מקרה שהוא מת בשבת, המוריש מותר לעשות את זה בשבת. למה? אחד שהוא יכול, כי הוא בא תחת המוריש. אחד לשאול האם מותר לבטל בשבת? לא, מותר אפילו לכתחילה לבטל את הרשות בשבת. כל הסימנים עד עכשיו זה הדבר של ביטול.
אני חושב שזה תחילה אמצעית. אני חושב שזה מתחילת הבריאה. אני חושב גם ש… אני לא יודע, אני חושב גם שהמוריש צריך לעשות את זה, כי העירוב של האב לא עובד כבר ממילא, אפילו האב כן עשה עירוב. צריך לראות בקרוב.
מה שהרמב״ם רוצה לומר הוא, לא תחשוב שזה משהו שנראה כמו קנין או מקח וממכר שאסור לעשות בשבת, מותר לעשות את זה לכתחילה בשבת.
נכון, טוב מאוד.
ביטול רשות מרבים ליחיד — אין אורח רב
אומר הוא הלאה, מה קורה כך? “בטלו עליו המערבין רשותן לזה שלא עירב”. האדם שלא עירב, הוא גם לא רוצה לבטל. אבל האחרים הולכים, אומרים, “אנחנו כולנו מבטלים לו, אין לנו רשות היחיד נפרדת, הכל שלך”. הוא מותר. נכון. מותר לאדם שאליו ביטלו, הוא מותר לטלטל, בוודאי לא לבדו, אלא הוא גר בחצר, יש רק רשות היחיד נפרדת אחת בחצר. אבל הם אסורין, הם כולם אסורים, שלא נשתייר להם רשות.
למה? הם לא נשארים עם רשות. אה, הרי קודם אמרו שצריך להישאר עם רשות? זו לא בעיה. נכון.
“ואין אומרים יהיו כאורחים אצלו”, לא אומרים, שיראו את כולם כאילו האדם האחד יש לו רשות בחצר, וכולם כמו אורחים אצלו. זה לא עובד כך, כי “אין אורח רב עם אורחים הולך ומצטמצם”. קבוצה של אורחים לא הולכת לאדם אחד. זה לא עובד שאדם אחד יהיו לו כל כך הרבה אורחים. להיפך, קבוצת יהודים יכולה לקלוט אורח.
מה הכלל? זה לא אומר שזה אורחים, אדם יכול להיות לו חצר, אבל זה אומר שבמקרה הזה אי אפשר לומר שכולם אורחים שלו. זה לא הולך כך. זו לא סברא נוראה שאני מבין, אבל כך אומרת ההלכה.
דובר 2: כן. העניין הוא שיחיד יכול להיות בטל לרבים, אבל רבים לא יכולים להיות בטלים ליחיד.
תרגום לעברית
דובר 1: אפשר לבטל בשבת את ביטול הרשות, כי יכול להיות, זה הדבר, הם רוצים אותו, כמו שכאשר הוא רוצה לטלטל הם מבטלים הכל בשבילו, שיוכל לטלטל, ואחר כך ירצו לחזור למה שהיה. התוספות אומרים במפורש שאסור לעשות כך.
אוקיי, הלאה.
ביטול רשות — שניים או יותר שלא עירבו
“היו אלו שלא עירבו שנים או יתר”, עד עכשיו דיברנו כאשר אחד לא הצטרף לעירוב. אבל אם שני אנשים או שלושה אנשים לא עשו עירוב, אז כך, “ומבטלי רשותן למערבין”, הם ביטלו את רשותם לאלו שכן עשו עירוב, “הן המערבין מותרין”, המערבין יהיו מותרים, כי הם ביטלו את רשותם, “ואלו שלא עירבו”, האנשים שלא עירבו והם ביטלו את רשותם, “אסורין”, הם אינם רשאים לטלטל מביתם לחצר.
אבל להיפך אי אפשר לעשות. “אבל אין המערבין יכולין לבטל רשותן לשנים שלא עירבו”, הם לא יכולים לבטל את הרשות לשניים, כי אפילו אם יעשו זאת זה עדיין לא יועיל, “שכל אחד מהן אוסר על חבירו”, כי צריך אחר כך שאחד מהם יבטל לשני. גם זה לא יועיל.
ביטול בשני שלבים — לא עובד
אה, מה קורה אם עשו כך, ואחר כך האחרון יבטל, רק אחד לאחרון? “ואפילו חזר אחד שלא עירב ובטל רשותו לשני שלא עירב”, עדיין “הרי זה אסור”, למה? “שבשעה שבטלו לו המערבין אסור היה”, כי כאשר כל אלו שעשו עירוב ביטלו לו, אז זה לא עבד, הרי עדיין אני וחברי אוסרים את החצר, וממילא אין אנו יכולים לטלטל. זו הבעיה.
אני לא יודע. אלו באמת כללים של הלכות ביטול. זה עניין. נראה. אני לא מבין. מעניין.
אי אפשר, העניין הוא, משהו שצריך לעשות בשני שלבים, אי אפשר לעשות בשני שלבים. זה הדבר. ביטול עובד רק כאשר זה עובד בבת אחת. פעמיים? לא, כבר לא עובד.
כמו שאמרת, כמו שאמרת שאחד הכניס לביתו, והוא מבטל, ואחר כך הוא מבטל פעם שנייה, זה לא טוב.
לא, לא, הוא אומר יותר טוב. לא, הוא אומר שני שלבים שחסרים להלכה. אתה צריך קודם שכל אחד יבטל לאלו שלא עירבו, ואחר כך זה עדיין לא עוזר, כי נשארים שניים שלא עירבו. הם צריכים נוסף. אי אפשר לעשות שלבים נוספים. אם השלב הקודם נשאר אסור, אי אפשר לעשות עוד שלב כדי לפתור את זה. זה מה שהוא אומר.
שאלה: האם כמה אנשים צריכים לבטל בבת אחת?
דובר 2: אז זה אומר שכמה אנשים בחצר צריכים לבטל, הם צריכים לעשות זאת בבת אחת?
דובר 1: לא, הם לא צריכים לעשות זאת, כי זה לא חסר מבחינה למדנית. כן, הם יכולים לבטל, הם לא חייבים לעשות בבת אחת. כל אחד, הוא אוסר רשות, הוא אוסר רשות. אז כשאחד מבטל, עדיין אסור, כי האדם הבא עדיין לא ביטל.
דובר 2: איזה אדם הבא?
דובר 1: אוקיי, בוא נמשיך הלאה.
דובר 2: אה, אתה מתכוון במקרה הקודם.
דובר 1: כן, כאשר כמה אנשים מבטלים, מה קורה אז? האם הם צריכים לבטל בבת אחת? כי אם אחד כשהוא מבטל עדיין אסור, לא עוזר הביטול.
טוב מאוד. אכן יש צדיקים שחשבו כך. אבל אחרים לא חושבים כך. למה לא? אני מנסה להבין איזה חילוק. אני לא יודע בדיוק. אני מרגיש שיש חילוק, אני רק לא יודע מה זה. אני לא יודע בבירור. יש אולי… אני לא יודע. אני לא יודע. הוא מביא זאת אולי עוד בעיה, אני לא מבין מה הבעיה שלהם.
אוקיי, הלאה.
ביטול מאחד לאחד — אחד שעירב מבטל לאחד שלא עירב
אחד שעירב מבטל רשותו לאחד שלא עירב. מה זה אומר? כאשר מדברים כאן על חצר שיש בה רק שני אנשים? כן. אחד מעורב לא יכול לבטל לאחד שאינו מעורב. אבל להיפך כן. אחד שלא עירב מבטל רשותו לאחד שעירב.
לא יכול להיות רק שני אנשים, כי שני אנשים אין עירוב כלל. הדבר הוא שאדם אחד לא יכול… עם עירוב, כלומר שני אנשים שעשו עירוב למדנו עכשיו יכולים לעשות ביטול לאדם שלישי שלא עשה עירוב, ואז נעשים רק הם, כן, רק מי שעושה את העירוב נעשה מותר.
אבל אדם אחד, אדם אחד שעשה עירוב, לא יכול לבטל לאדם אחד שאין לו עירוב. וכך גם להיפך, שמי שלא עשה עירוב יבטל רשות למי שכן עשה עירוב. אני לא יודע למה לא, אבל כך אומר הרמב״ם.
דיון: מה פירוש “אחד שעירב מבטל לאחד שלא עירב”?
דובר 2: הוא אומר שזה עדיין מדבר על המקרה הקודם, כאשר היה יותר מאדם אחד שלא עירב. מדברים כאן על שני האנשים האחרונים, כלומר.
דובר 1: אני לא מבין, קודם שני האנשים לא עשו עירוב. אחד שעירב… אה, העניין הוא שצריך את כולם. אם יש עירוב, צריך שכל אחד יסכים, כל אחד יבטל רשות. אחד לא עוזר.
אבל להיפך עוזר כן, פשוט מאוד, כי יש רק אדם אחד שנשאר בלי עירוב, אז הוא מבטל רשות לאחד, ועכשיו אותו אחד נפרד מהשאר.
דובר 2: אבל קודם למדנו שצריך כן לבטל לכל אחד בנפרד, זוכר? למדנו קודם, לא? זוכר שלמדנו שצריך לבטל לכל אחד? אז מה הוא אומר “אחד שעירב מבטל לאחד”? יש רק אחד, יש עוד עשרה אנשים. אז איך זה עוזר?
דובר 1: הוא אומר שהיה צריך שהשני ימות, צריך עיון. הוא לא הראשון שמתקשה בזה, המפרשים כבר מתקשים, כי כתוב שלמדנו קודם שצריך לבטל לכל אחד. אי אפשר, לא לכל אחד, לכל אחד בנפרד. אז מה זה אומר שהוא מבטל לאחד בעירוב? הוא לא יכול, הוא צריך לבטל לכל אחד.
יש בזה טעם. הגמרא שואלת את הקושיה, והגמרא עונה שהוא מת, אז מותר. היה הרמב״ם צריך לומר, אומר הרמב״ם, אולי סמך הרמב״ם על מה שכתבתי לעיל שצריך לבטל לכל אחד ואחד, וצריך עיון. כל הדברים האלה שהוזכרו, צריך לומר שצריך עיון, מותר לומר שצריך עיון. אמת? זו ההלכה שלי.
סטייה: מה פירוש “צריך עיון”?
אוקיי, כאשר הוא אומר צריך עיון, הוא אומר תהיה אתה, אני התקשיתי, תהיה אתה. כאן יש חקירה ישנה, מה זה אומר צריך עיון? צריך עיון פירושו שצריך לעיין, או צריך עיון פירושו קושיה טובה, בוא נמשיך הלאה. יש כאן שיטות אחרות על כך. צריך עיון, מה פירוש צריך עיון?
ביטול רשות מחצר לחצר
אוקיי, עכשיו נלמד שביטול עובד לא רק עם בית, זה עובד גם מחצר.
אומר הרמב״ם: כשם שבעל בית זה מבטל רשותו לבעל בית זה בחצר אחת, כך מבטלין מחצר לחצר.
בדיוק כמו בחצר אחת עובד ביטול שאדם מבטל את ביתו, כך גם חצר יכולה לבטל למבוי. מחצר אחת לחצר הבאה.
וגם, למשל מבוי עם שלוש חצרות, יכולות שתי חצרות לבטל לחצר השלישית, ונעשה כאילו רק חצר אחת במבוי. או אחת לשנייה, כן.
ומבטלין וחוזרין ומבטלין.
אין מספר, סתם שתי חצרות יכולות לבטל אחת לשנייה, ועכשיו זה אומר כאילו שתיהן גרות יחד במבוי.
אה, עכשיו שאלת קודם שאלה האם אפשר לשנות את הביטול באמצע השבת, אומרת המשנה והתוספות, מבטלין וחוזרין ומבטלין. יש לך את שלוש הרשויות.
מבטלין וחוזרין ומבטלין: שינוי ביטול באמצע השבת
שנים שרויין בחצר ולא עירבו. שני יהודים גרים בחצר ולא עשו עירוב, עכשיו הם רוצים לטלטל בשבת. מה עושים? אחד מהן מבטל רשותו לשני. אחד מבטל את רשותו לשני.
מתי הוא משתמש בזה? מתי הוא מבטל את רשותו לשני? האם עכשיו השני רשאי לטלטל כי הראשון ביטל?
נמצינו אומרים, השני מטלטל ברשותו שביטל לו חבירו עד שיעשה צרכיו. כלומר, שהביטול של חברו עובד עד שהראשון צריך עוד לעשות את צרכיו, עד שהוא צריך עוד לטלטל. ברגע שהוא סיים לטלטל, הוא כבר לא צריך לטלטל, חוזר השני ומבטל רשותו לראשון, והוא מבטל לראשון רשותו שביטל לו. השני משתמש בזה כל עוד הוא צריך. וכן כל הפעמים, כל אחד שמטלטל, כאשר הוא מטלטל צריך הוא להיות בעל הבית היחיד של החצר. הוא צריך לפני כן לבקש שיבטלו לו רשות.
איך… הוא אמר לו אחר כך, ביטול רשות הוא אמירה בעלמא, הוא צריך לומר אני מבטל את הרשות לך. כאשר הוא אומר זאת, עד שהוא חוזר בו, הוא יכול לטלטל.
דיון: למה שניהם לא יכולים לטלטל ביחד?
דובר 2: וכאן אפשר לומר, מאדם אחד לא יכול להיות אורח לאדם אחד, זה אותו דבר. אם אדם אחד מבטל רשותו לשני, רק השני יכול לטלטל, לא הראשון. כי הוא לא היה צריך לא להיות לו את המבטל…
דובר 1: אה, נכון, כי הם לא יכלו שניהם לעשות את צרכיהם ביחד.
דובר 2: נכון.
דובר 1: אה, טוב מאוד.
ביטול רשות בחורבה
אומר הוא הלאה, ויש ביטול רשות בחורבה כדרך שהוא בחצר. בדיוק כמו בחצר יכולים שניהם לבטל רשות, כך יהיה אומר שהם גרים בחורבה שבינם.
דיון: מה החידוש של חורבה?
דובר 2: מה החידוש? חשבת שחורבה שונה מחצר?
דובר 1: כי חצר, באופן טבעי, אני מבין שלכל אחד יש זכות. חורבה היא משהו קצת יותר חידוש.
דובר 2: אם זה הסידור שלהם כך, אבל חורבה היא לא בדרך כלל מקום שכל האנשים גרים ביחד.
דובר 1: אבל אם עושים את הביטול אפשר.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: אז זה אפשר ללמוד איך הוא עונה מה הביטול רשות יוצא.
במזיד הוציא לעומת בשוגג הוציא: מתי ביטול נעשה בטל
אבל אחר כך… אחד ביטל את רשותו, והוא לא שכח שהוא ביטל את הרשות. הוא לא פעל כפי שאמר. הוא לא לקח ברצינות את החצר בשעת הביטול, אבל לא מאוחר יותר הוא מתעורר והוא משתמש בזה. הוא מראה בכך שזה לא היה ביטול אמיתי.
אז כך, במזיד הוציא, אם הוא הוציא במזיד, הרי זה אוסר עליהם, הוא אוסר על האנשים האחרים, הם יכולים, האנשים האחרים אינם רשאים עוד לטלטל בחצר. שאין ראיה לעומד בביטולו, הוא הראה שהביטול שלו לא היה אמיתי, הוא לא עמד בזה.
אבל בשוגג, מדברים כאן גם באופן שהוא לא יכול להיות גזלן, כמו שלמדנו קודם. זה כבר במבוי, לא בחצר. הוא כבר ביטל את כל החצר. כאשר בשוגג הוציא, אם הוא פשוט שכח וטלטל, לא שהוא הלך נגד ביטול רשותו, אינו אוסר עליהם, שאין ראיה עומד בביטולו, הוא עומד בביטולו, זו הייתה רק טעות.
דין כאשר האחרים כבר החזיקו
אומר הרמב״ם, ודברים אמורים שלא קדמו והחזיקו אלו שבטלו להם, הם עדיין לא פעלו על פי הביטול שלו, הם עדיין לא, “והחזיקו” פירושו שהם כאילו הראו את חזקתם שהחצר באמת שייכת להם, כי אותו אחד ביטל.
אבל אם קדמו והחזיקו, יש את המילה “והחזיקו”, יש שהם הוציאו, כן? “והוציאו”, הם עשו חזקה, הם פעלו על פי הביטול שלו, כן? ואחר כך חזר הוא והוציא, הרי זה אינו אוסר עליהם, אפילו במזיד אינו אוסר עליהם, כי הם כבר עשו, הם כבר תפסו, הם לא יכולים לתפוס בחזרה כאילו, אף על פי שאותו אחד לא גורס, אותנו כבר תפסנו, יש הלכה כזו.
ביטול עובד רק כאשר יכלו לעשות עירוב ערב שבת
אוקיי, עכשיו נלמד על מחיצה. למדנו קודם, למדנו ברמז על ההלכה, ועכשיו נראה בבירור את ההלכה, שביטול, אף על פי שביטול עדיף על, יש לו מעלה, אתה יכול לקרוא לזה קולא או מעלה על עירוב. עירוב צריך לעשות בערב שבת, ביטול אפשר לעשות בשבת.
אבל זה בתנאי שיכלו לעשות עירוב ערב שבת, אני לא יודע בדיוק את הפשט של התנאי, אבל אם אי אפשר, למשל נלמד, גויים עשו מחיצה בשבת, אי אפשר לעשות ביטול בשבת. אני יכול להבין למה?
בוא נראה, שני בתים ושני צדי רשות הרבים, זה באמת, עכשיו הם אינם רשאים לטלטל כי זו רשות הרבים, והם רשאים לטלטל רק אם יש מחיצה שמקיפה את שני הבתים. הקיפוה גוים מחיצה בשבת, גויים עשו מחיצה בשבת, וכבר, במקרה כזה נעשית רשות היחיד בשבת, כמו שכבר למדנו שאפשר לעשות מחיצה בשבת.
אבל יש כאן בעיה, הם לא יכולים לטלטל במחיצה בלי עירוב. אז מה הם רוצים לעשות? הם רוצים עכשיו, אוקיי, בשבת יבטלו. אי אפשר לבטל במקרה כזה.
הואיל ואי אפשר להם לערוב מבעוד יום?
דובר 2: אה כן, אתמול הם לא יכלו לעשות עירוב. אין להם עצה?
דובר 1: אז כך, תקנת חכמים היא שאחרי שיש עירוב, אז ביטול הוא כזה בדיעבד, מוצא אחרון כאשר העירוב לא עבד, כאשר לא יכלו לעשות עירוב כי אחד לא רוצה, אחד שכח, אז יש את העצה של ביטול. אבל אם לא עשו עירוב, חוזרים לתקנת חכמים המקורית שזה נראה כאילו מטלטלים ברשות הרבים, כי לא רואים את ה… כן.
בקיצור, ביטול הוא עצה בדיעבד לעירוב. ביטול הוא דין בעירוב, לא עניין בפני עצמו. זה לא דין אמיתי בפני עצמו, כך יוצא. משהו כזה אפשר לומר.
ירושה בין השמשות: אחד מבני חצר שמת
עכשיו אפשר ללמוד עוד הלכה שבנויה על כך שהעירוב, או הקשר של האנשים, נקבע בין השמשות. מה שהמצב היה בין השמשות, זה נשאר, אפילו באמצע מת אדם וכדומה. כן.
אז כך, אחד מבני חצר שמת, והניח רשותו לאחר מבני שוק, אחד מבני החצר מת, הוא השאיר שאחד מבני השוק יירש אותו. היורש שלו. שוק פירושו סתם אחד לא מהחצר, אורח, לא?
דובר 2: אהה, לא אחד שאינו כאן. היורש שלו, בנו, היורש שלו לא גר איתו, הוא גר במקום אחר.
דובר 1: אז כך, אם מת מבעוד יום, הוא מת מבעוד יום, אחד ירש אותו, הרי זה יורש כאחד מבני חצר, עליהם. הוא לא חלק מהם, הוא לא גר שם, אבל יש לו רשות. טוב מאוד. הוא אוסר עליהם.
למה? הם לא יכולים לומר “אנחנו כולנו משפחה אחת שגרה בחצר אחת”, כי זה לא כך, יש שם יורש שלא שייך לכאן.
אבל לו זה לא שייך, אחד אוסר עליהם לא אוסר עליהם. למה? כי הם ירשו בשבת, למדנו שהירושה לא קורית בשבת. אמת, אבל אצלנו, כאשר הגיעה שבת היה בית ששייך למשפחה אחת, בני חצר אחד.
אחד מן השוק שמת: המקרה ההפוך
דובר 2: מה הפוך? זה מעניין, איך זה שונה ממה שלמדנו קודם, שאחד ירש בשבת? זה כבר יהיה הפוך.
דובר 1: הלו, זה מה שלמדנו קודם, את הבא אני מתכוון.
דובר 2: אהה, אני שכן, כן.
דובר 1: כי קודם למדנו ש״אחד מבני חצר שמת”. מה קורה בדיוק הפוך? אחד מן השוק שמת, והניח רשותו לאחד מבני חצר.
דובר 2: איפה הבית שלו? בשוק.
דובר 1: הבית שלו בחצר.
דובר 2: קודם היה אסור.
דובר 1: עכשיו האנשים חושבים, אוקיי, עכשיו… אה, הוא היה “אאוטסיידר” שהיה לו בית בחצר, ממילא לא יכלו לעשות עירוב, כי אחד מהם לא השתתף. אבל אחד מבני החצר היה היורש.
תרגום לעברית
אז כך, אם באדיעא מת, אינו אוסר, שאינו אוסר אלא כל המעורבין. כי כשבא שבת כבר אחד מבני החצר עירב את הבית, והוא מעורב עמהם, ממילא זה בסדר.
אבל מת מן השוק שמת כבר בשבת, אז כן אסור עליהם. כי עכשיו גר בחצר אדם שלא עירב את הבית.
דובר 2: קודם, ה״אחד מן השוק”, מה עשו? אני לא יודע, אולי באמת לא הועיל. כשה״אחד מן השוק” היה בית בחצר שלא היה לו עירוב, שלא היה חלק מהעירוב, לא הועיל.
דובר 1: אז אנחנו רוצים לחשוב שזה נעשה עכשיו אוטומטית מותר, כי עירב אחד מבני החצר שכן מעורב עמהם. היורש שגר כאן קודם היה מעורב עמהם, על ביתו. עכשיו קיבל בית שני.
אסור עליהם עד שיבטל להם רשות מורישו, או שיבטל להם רשותו. אחד משניים. או שיבטל את רשות המוריש, או שיבטל את רשותו.
דובר 2: למה יש כאן אסור עליהם? הרי היורש גר בחצר. מה היתה השאלה?
דובר 1: עוד האדם חי, וכשהאדם חי היתה שבת.
הלכה: יורד לנכסי הגר — דין ירושה לענין עירוב
דובר 1: הוא היה עסוק. אבל כן אפשר, עושים עם ביטול רשות. הגמרא לא יכלה לעשות עירוב אתמול? איך יכול היה לעשות עירוב אתמול?
התירוץ הוא, בואו נלמד את ההלכה קודם. “יורש נכנס תחת מורישו לכל דבר”. זה כאילו הוא כן יכול היה ממש אתמול. הוא לא היה בגדר, הוא לא גר שם. הוא כן יכול היה אם הוא רוצה, בטח כן.
דובר 2: אולי לא יכולים שם בחלקו מהפת, הוא לא נמצא שם.
דובר 1: אני יודע, אני יודע. אני צריך לדעת הלכה נוספת מהו הדין של מי שלא גר בחצר, ואיך עושים את העירוב.
לשון הרמב״ם: גר שמת ביום
“ישראל וגר ששרויין במבוי אחד, ומת הגר ביום, אע״פ שלא החזיק ישראל אחר בנכסיו עד שתחשך, אוסר עד שיבטל, שראוי ליורשו.”
הגר מת ערב שבת ביום, אפילו אם יהודי אחר לא החזיק בנכסיו — ההלכה היא שגר שמת, מי שרוצה, מי שהוא הראשון זוכה בנכסיו, כי אין לו יורשים. זה הפקר.
אז אומרים, שאפילו יהודי אחר, אפילו היהודי האחר, היהודי שהיה יחד במבוי, לא החזיק בנכסים עד שחשיכה, נכנס והחזיק, “אוסר עד שיבטל, שראוי ליורשו”.
ביאור הדין: המחזיק בנכסי הגר נחשב כיורש
בגמרא בעצם, הגר, קודם לגר היה עירוב, נניח. או לא היה עירוב? היה לו כן עירוב, נניח. אבל עכשיו הוא מת. בא יהודי אחר מאיזה מקום אחר, לא מכאן, והוא החזיק בחצר. או לא היהודי שגר כאן, בקיצור, יהודי שלישי בא. הוא החזיק.
היית אומר שהוא אדם חדש, הוא קנה בשבת, אבל ערב שבת עדיין היה עירוב שתקף. אומרים לא, מאחר שלמדנו את הדין קודם שיורש נכנס תחת אביו, יוצא אפוא שהוא כיורש.
במקרה זה הוא עושה את זה יותר גרוע, כי הוא האדם שלא עשה עירוב, ועוד הוא מחזיק אוסר עד שיבטל זכותו כראוי ליורש, הוא צריך לעשות ביטול.
דיון: המבוי והמחזיק
דובר 2: מדברים על המבוי, כן? השאלה היא על המבוי.
דובר 1: במבוי גר יהודי וגר, ובמבוי היה דין שצריך לעשות עירוב. צריך לעשות עירוב כי יש כאן שני יהודים גרים שם, יהודי וגר, שני דיירים.
היה מישהו שהחזיק, כלומר הוא תפס את חצי המבוי, לא היהודי שהיה שם יחד איתו, אלא יהודי אחר מבחוץ נכנס והוא תפס את חצי המבוי. אז הוא אוסר עד שיבטל כראוי ליורש, כן, כלומר גם יורש.
דובר 2: אם הוא לא היה יורש, הוא לא היה יכול לאסור.
דובר 1: זה באמת נכון. אם לא היה יורש אחר, היה אוטומטית…
דובר 2: אה, היה זה הפקר?
דובר 1: כלומר, היה זה עכשיו רק כמו אדם אחד, אולי לקולא. הוא יכול לבטל, כמו שיורש יכול לבטל. כלומר, אם לא היה יורש, הוא לא היה יכול.
דובר 2: לא, אני אומר, אם לא היה בא מחזיק שני בנכסים, אבל לכאורה היהודי היה יכול, כי אתה אומר שיש אדם אחד במבוי, האחר בטל, זה הפקר.
דובר 1: אבל עכשיו בא שני. החידוש הוא רק שהיורד לנכסי הגר נקרא גם יורש, אף על פי שזה לא ירושה, זה איזה הפקר כביכול, זה נקרא גם בדין ירושה, וממילא יכול לעשות גם ביטול מאחר שהוא נקרא כביכול תחת הגר שיכול היה אתמול לעשות עירוב או שעשה באמת עירוב. כן?
אם מת הגר משחשיכה
“ואם מת הגר משחשיכה, אפילו אם החזיק ישראל אחר בנכסיו, אינו אוסר עליו, אלא בטלה רשותו.”
אם הגר מת רק אחרי שכבר חשיכה, אז אין שום הבדל. אפילו אם החזיק ישראל אחר בנכסיו, אפילו אם יהודי אחר החזיק, תפס ועשה חזקה בנכסים של הגר שמת, אינו אוסר עליו, הוא לא אוסר על היהודי האחר, כלומר הוא לא אומר שהוא עכשיו בעל הרשות, אלא בטלה רשותו, כי ערב שבת היה מותר, כי היהודים שם היה להם אולי עירוב ביניהם, נשאר עם ההיתר.
דיון: ביטול רשות של עומד ודין יורש
דובר 2: אבל זה רק ביטול רשות של עומד, שהיה כזה מקרה. מה קורה אצל כל יורש?
דובר 1: מה זאת אומרת אצל כל יורש? למדנו, כל העירובין שהיו ערב שבת, אני מתכוון, נשארים טובים אפילו אם מת האדם. השאלה היא רק כשבא אדם חדש בשבת, אז יש בעיה. מסכים?
דובר 2: אני לא מבין בבירור מה אתה אומר.
דובר 1: השאלה, אמרתי לך קודם, כל ההלכות הללו הולכות עם זה. מעת מתי שבת אוסר עליו. הדרך היחידה שרלוונטי שזה אסור היא כשבשבת יש אדם חדש ברשות שלא עשה עירוב. אבל בדרך כלל, כל עוד אותו אדם לא נמצא, לא מפריע לנו. ברגע שבא שבת ויש עירוב, נשאר העירוב כל השבת, ולא משנה מה קורה באמצע שבת. לא יכולים להיאסר בשבת, חוץ מהמקרה האחד של איגלאי מילתא למפרע. כך אני מבין.
—
הלכה: ישראל הדר עם הנכרי — דירת גוי אינה דירה
עד כאן למדנו הלכות של שני יהודים, או גר. עכשיו נלך ללמוד על גוי. מה עושים כשגוי גר עם יהודי באותה חצר? אוקיי.
לשון הרמב״ם
“ישראל הדר עם הנכרי, או עם גר תושב בחצר, אין אוסר עליו. שדירת הגוי אינה דירה, ואינה קובעת איסור.”
אז, יהודי אחד עם גוי אחד לא צריכים עירוב. גוי הוא לא אדם.
ביאור: למה דירת גוי אינה דירה
הנקודה היא כי היהודי לא מתחשב בזה. לא שגוי הוא בהמה, האם הוא בהמה, לא בהמה, זו חקירה בפני עצמה. הנקודה היא שיהודי שגר עם גוי, לא מתחשב היהודי כאילו הלה יהודי, ואין שום… כאילו כל המקום הוא רשות היחיד. לא צריך עירוב. אין שני דיירים.
—
הלכה: שני ישראלים וגוי — גזירה שלא ישכנו גוים עמהם
אבל, יש הלכה מיוחדת. אם עכשיו, יותר משני יהודים יחד עם גוי. שני יהודים עם גוי, זה אוסר על זה.
לשון הרמב״ם
למה? אומר הרמב״ם, למה? לא מעיקר הדין, כמו תקנת שלמה המלך, כי דירת גוי אינה דירה. אבל בעצם היה צריך לעשות כך, שני היהודים יהיו מעורבים ביניהם, והשלישי הוא הגוי, שהוא כאילו גוי. אבל לא כך.
למה? זו גזירה. למה? כדי שלא ישכנו גוים עמהם, שיהודים לא יהיו נוחים לגור יחד עם גויים, כדי שגוי לא יגור איתם, שלא ילמדו ממעשיו, שלא ילמדו ממנו.
עשו הלכה שיהודי אסור להכניס גוי לשכונה יהודית.
דיון: למה לא אצל יהודי אחד וגוי אחד?
דובר 2: אתה שואל, יהודי אחד וגוי אחד מותר?
דובר 1: שואל הרמב״ם, “ולמה לא גזרו בישראל אחד וגוי אחד?” זה אותו דבר.
אומר הרמב״ם, כי זה דבר מועט, הדבר הוא דבר שאינו מצוי. למה? שמא יפחד שמא יתייחד עמו ויהרגנו. יש כאן איסור, תמיד יש לנו פחד שגוי עם יהודי, יהודי אחד וגוי אחד, יש חשש יחוד. אז ממילא אסור להתייחד עם גוי, אז כבר יש איסור יחוד של יהודי עם גוי שמא יהרגנו. לא צריך כאן לעשות את ההלכה בעירוב.
אבל אז כשבדין יחוד זה מותר, עשינו את האיסור אצל העירוב, כדי שלא ישכנו עמהם.
יפה מאוד.
—
הלכה: עירוב וביטול רשות לא מועיל במקום גוי
עכשיו, מה קורה? אז מה הולכים לעשות? כן? יש בעיה. גוי, אמרו שזה אסור. יפה מאוד. לא יכולים לעשות עירוב. גוי לא יכול לעשות עירוב. אז מה צריך לעשות?
לשון הרמב״ם: עירוב וביטול לא עוזרים
“שני ישראלים וגוי ששוכנין בחצר אחת, ועירבו הישראלים לעצמן, לא הועילו כלום.”
שני הישראלים עשו עירוב, לא הועילו כלום. הם לא עשו כלום, כי עדיין החצר היא עדיין רשות הרבים. זו הגזירה של רשות הרבים. יפה מאוד. זה הופך את זה בחזרה לרשות הרבים. זה הופך את זה בחזרה לגזירה של רשות הרבים.
ואין מבטלי לגוי. מה קורה אם שני הישראלים ביטלו את רשותם לגוי? או ביטל להם, הגוי ביטל את רשותו ליהודי. או ביטלו הישראלים זה לזה ונעשה כיחיד עם הגוי. אה, יהודי אחד לבדו נופלת הגזירה, כי יחוד עשו רק אז את הגזירה.
לא הועילו כלום, לא עשו כלום. אתה מנסה להתחכם, לא מרשים.
ביאור: למה לא עוזר ביטול רשות?
למה? שאין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי. לא עירוב מבין גוי, גוי לא מבין להצטרף עם עוד יהודי, והוא גם לא מבין לבטל את עצמו ליהודי שני.
כי ביטול רשות הוא דין בשבת. וזה לא ביטול רשות אמיתי, ולא יכולים עירוב וביטול. זה לא דבר גויי, אלא יהודים מבינים עירוב וביטול. זה סוג של אהבת ישראל, יש יהודי… אוקיי, לא יכולים לומר תורה.
בעלי התקנה, שלא יהיה היתר אחר, אלא שישכור ויבטל רשותו.
—
הלכה: שכירות רשות מן הגוי — ההיתר
מה כן יכולים לעשות עם גוי? גוי צריך בעצם כסף, הוא מדבר כן עם כולם. ביטול קשה להבין, אבל לבוא עם כמה דולרים ולשכור ממנו את המקום.
ביאור הדין: הגוי נעשה כאורח
ומה קורה אז, יש גוי ששכר את המקום, ונעשה הגוי כאילו אורח עמו. הגוי הוא אורח, ואורח מותר בדבריו, כי הוא אורח.
אומרים כבר הגוי מותר, אבל הבעיה היא, איך אתה יכול לומר שגרים כאן רק יהודים? אה, הגוי הוא אורח שלנו.
ישראל אחד ומאה גוים רבים
דובר 2: ישראל אחד ומאה גוים רבים. מה זאת אומרת הבעיה שהרבה אנשים לא יכולים להיות כך לאדם אחד לא יכול מוראו גוים רבים. אהא.
דובר 1: מהגוי, ושלי זאת אומרת עכשיו היהודי רשות? שלי יכולים לערב עירוב עם היהודים, ואוטומטית הרשות ששוכר מהגוי נעשית חלק, כאילו לכולם הם כולם מותרים, ובכל אחד שצריך עם גוי, לא כל אחד צריך ללכת ולשכור מהגוי.
יפה מאוד. צריך לחשוב שזה לא שכירות ממש, אבל כן הם הולכים לתת כסף לגוי, אוקיי הם הולכים לתת כסף, אבל הם רוצים לקבל מזה זכות לשאת בעירוב.
יפה מאוד.
—
הלכה: חצר פנימית וחיצונה — ישראל וגוי
מה קורה אם… ועכשיו נוכל ללמוד עוד אופן שזאת אומרת עוד יהודי גר גוי גם, הם לא גרים לגמרי באותה רשות, אבל אחת מתחת לשנייה, כן. חצר פנימית, אחת מלפני האחרת. עכשיו לצאת לפנימית ביותר צריך לעבור דרך החיצונית.
לשון הרמב״ם
ישראל אחד וגוי דרים בפנימית, בפנימית גר ישראל וגוי אחד, ישראל אחד וגוי אחד, גרים בפנימית וישראל אחד בחיצונה, יהודי הוא החיצוני, כלומר הפנימית, שהם הישראל והגוי, צריכים תמיד לעבור דרך החצר החיצונית.
או להיפך, שהישראל והגוי בחצר החיצונה, וישראל לבדו בפנימית. אז כך, הרי זה אוסר על החיצונה, החיצונית, היהודי או היהודי והגוי שבחיצונית, אסורים על הפנימית, עד שישכרו אלו לאלו.
למה? כי בדיוק כמו באותה חצר
הלכה ב: חצר פנימית וחיצונה עם גוי וישראל
וישראל אחד בחצרו, יהודי אחד בחיצונית.
דובר 1: אהא.
דובר 2: כלומר הפנימי ביותר שהם הישראל והגוי צריכים תמיד לעבור דרך החצר החיצונית. או, או להיפך, שהיה ישראל וגוי בחיצונה, וישראל אחד בפנימית. אז כך, הרי זה אוסר על החיצונה, החיצונית, היהודי או היהודים, הגוי בחיצונית, אוסרים על החיצונית, עד שישכיר מן הגוי.
דובר 1: למה? למה?
דובר 2: כי בדיוק כמו באחת, זאת אומרת כמו אחת, חצר אחת. בשתי… בחצר החיצונית גרים שני יהודים וגוי אחד. אף על פי שאלו שתי חצרות נפרדות, אבל כדי להגיע לחצר צריך לעבור דרכה, אז עדיין צריך שהחצר תהיה שלו, כיוון ששני ישראלים וגוי אוסרים שם, אז על החיצונית צריך לשכור. אבל הפנימית עם הפנימית, בפנימית גר רק יהודי אחד וגוי אחד, כאן אין הגזירה, או יהודי אחד, אין הבדל.
פרטי דינים של שכירות מן הגוי
עכשיו אפשר ללמוד את הפרטים של השכירות מהגויים, במיוחד מאחר שכל הרעיון הוא לא לגור עם הגויים, זו קולא, לשכור מהגוי. כן, בדרך כלל אסור לעשות מקח וממכר בשבת, אסור ללכת לשכור משהו בשבת, אבל התירו שוכר מן הגוי אפילו בשבת, מותר ללכת…
דובר 1: זה לא עסקה עם כסף. אפשר לעשות בצד?
דובר 2: כן. אפשר לדבר על שכירות עם גוי אפילו בשבת, שהשכירות כביטול רשות היא. השכירות שמדברים שם, היא לא שכירות שהיא ממש עם כל דיני מקח וממכר, או ששוכרים את זה וזה הולך עם כל הדינים כמו שכירות רגילה, זה דבר קטן, שאינה שכירות ודאית, לא שכירות אמיתית, אלא היכר בעלמא, זה רק היכר.
דובר 1: אהא.
דובר 2: זה היכר, כמו דבר כמו ביטול רשות, כמו ביטול רשות אתה מבין שזה לגבי שבת, כאן גם השכירות פועלת לשבת, לכן מותר לשכור בשבת, כלומר לא מקח וממכר בשבת. נכון.
דובר 1: לפיכך?
דובר 2: לפיכך, שוכר מן הגוי אפילו בפחות משווה פרוטה. בדרך כלל מה המנהג לשכור הוא פחות משווה פרוטה, אבל מאחר שזה רק ענין של היכר, אפשר לעשות את זה אפילו בפחות משווה פרוטה.
מי יכול לשכור מהגוי
דובר 1: ולא עוד אלא?
דובר 2: לא רק זאת, אלא אפילו אנשים שאין להם בדרך כלל את הזכות לשכור מקום, יכולים לשכור. אשת הגוי משכרת שלא מדעתו, אשת הגוי יכולה לשכור שלא מדעתו. אז? אז שכירות או השאלה, אף על פי שאין להם ממש את הזכות, אבל איזו זכות יש להם. הם גרים שם, הם שותפים במשהו, קצת שותפים. הם מנהלים את הבית. מספיק לעיקר זה מספיק. משכרת שלא מדעתו.
אפילו שכירות או השאלה מישראל שלו, אפילו הוא יהודי. הולכים לעובד היהודי של המלון של הגוי, ואומרים לו, נותנים לו חצי פרוטה, ואומרים לו שיקנה, שישכיר את הרשות. אז נכנס למשכיר שלא מדעתו.
שואל מקום ברחוב החצר
תרגום לעברית
עוד עצה שאפשר לעשות, אפילו לא צריך לשכור בכסף, אפשר לשאול בהשאלה מקום. שואל מן הגוי מקום ברחוב החצר, הוא שואל ממנו חלקת מקום בביתו. ומאחר שהסכים לו, השאיל לו, הרי נשתתפו עמו ברשותו, הרי הוא נעשה שותף ברשותו, ואינו משכיר שלא מדעתו. אה, אלא הוא משכיר לו את החלק לעצמו בלבד. עכשיו מי הוא אחד? אני נתתי לו להיכנס. אוקיי, עכשיו אני משכיר את זה. מעניין.
גוי שיש לו הרבה שוכרים
הואיל והגוי אין שכירות או השאלה שלו אלא מן הרבים, גוי שיש לו הרבה שכירות או השאלה מן הרבים, אז הלאה, אין צריך אלא אחד מהם, לא צריך לדבר עם כולם, אחד מספיק.
ועל זה, על גבי זה, חידשו ראשוני אשכנז עוד קולא, שאם גרים בעיר שלמה של גויים, אפשר ללכת למושל העיר שלו שייכת כל העיר תיאורטית, ולומר שהשכירו ממנו בפרוטה את כל העיר, וממילא כל העיר, אפילו היא מלאה גויים… אוקיי.
הלכה ג: שכירות בשבת כשלא עירבו
שנים ישראל וגוי הדרים בחצר אחת, והם לא עירבו. הרי ההלכה שאסור… לא מועיל לבטל רשות. אבל הם יכולים לעשות הכל בשבת, שוכרין מן הגוי בשבת, ואחר כך מבטל אחד רשות לשני. אבל הוא מדבר כאן באופן שלא עירבו. ומה עושים? הם שוכרים מהגוי בשבת, וכיצד אפשר לטלטל אחר כך? אז כל אחד כשהוא צריך לטלטל, האחר מבטל את הרשות עבורו כדי שיוכל לטלטל, כך שנעשה כרשות אחת. ממש הגוי כבר השכיר, והיהודי יהיה מבטל, הוא יבטל את שלו והוא יבטל את של הגוי שהוא שכר. כן, זה מותר.
וכן אם אין שם גוי בשבת, ואין ממי לשכור עכשיו, מבטל ישראל לישראל אחר, ויאמר לו טול. חדשות טובות.
הלכה ד: גוי ששכר מגוי אחר
עכשיו צריך לדעת מה הדין אם גוי אחד שכר רשות בחצר מגוי אחר, שכירות אמיתית, לא שכירות מדומה. גוי זה שכר מגוי, הרי כך, אם אינו רשאי להוציא את הגוי השני עד שישלים זמן שכירותו, כלומר הוא לא שוכר סתם כמו במלון, שיכול לזרוק אותו החוצה, אלא אם זו שכירות לטווח ארוך, שהגוי הראשון לא יכול להוציא את הגוי השני עד שמסתיים החוזה שלו, ממי צריך לשכור? צריך לשכור שם מהשני, אי אפשר לשכור אז מהראשון, כי הראשון לא מחזיק ברשות. שוכרין מן הגוי השני שנכנס תחת הבעלים.
אבל אם יש רשות להוציא את הגוי השוכר ממנו בכל עת שירצה, אם אין להם חוזה, הוא משכיר לו לטווח קצר, וטכנית הגוי הראשון יכול לגרש את הגוי השוכר, אז אז אפשר, אם לא היה השני עומד, השני לא זמין, הוא לא שם, הלכו ושכרו מהגוי הראשון, והרי הן מותרים, גם זה מותר, שכירות כזו גם מועילה. אוקיי.
הלכה ה: חלונות פתוחין מבית ישראל לבית ישראל
עכשיו אפשר ללמוד עוד פרט בהלכה. זו אותה הלכה, אלא שמאחר שמביאים את הלכת החלונות, שזה לא, כן? בואו נראה. חצר שישראל וגוי שרויין בה, אבל החצר שצריך עבורה עירוב, והיו חלונות פתוחין מבית ישראל לזה, ויש חלונות שעוברים דרכם, לא צריך את הגוי, החלונות הולכים ישירות מהיהודי ליהודי, למה העירוב דרך החלונות? הרי אפשר לעשות עירוב דרך החלון, לא צריך לעשות עירוב שעובר דרך הדלת, אפשר ללכת דרך החלון גם כן. נלמד מאוחר יותר הרבה פרטים בזה.
אף על פי שמותר להוציא ולהכניס דרך החלונות, ושדרך החלונות רואים את זה כאילו זה בית אחד, נכון, הוא נכנס לרשות, אבל להוציא מבית לבית דרך חצר אסור מפני הגוי עד שישכור. אל תאמר, שני האנשים הרי עירבו, העירוב שלהם לא מפריע לגוי, למה? כי זה הולך דרך החלונות, לגוי אין גישה לחלונות. אבל זה לא הולך כל כך רחוק שהשניים יהפכו לאחד, שלא יצטרכו שכירות מהגוי. למה? כי הגוי לא מבין בעירובין, עבורו עדיין יש שני יהודים. לא, כי חז״ל אמרו את הטעם, שלא לגור יחד עם גוי, אפילו יש דרך יציאה.
דיון: למה לא מועיל העירוב דרך החלונות?
דובר 1: אתה לא מבין עוד פעם, האם לא יהיה שם גוי? כאן יש לו דרך החלונות. תגיד, מה שהם רשאים רק לטלטל דרך החלונות?
דובר 2: בדיוק. אפשר לעשות עירוב דרך החלונות. אם יש שני אנשים שיש להם חלון אחד לשני, והוא לא רוצה לעשות עירוב עם היהודי השלישי שגר, הם יכולים לעשות רק ביניהם עירוב, והם רשאים לטלטל דרך החלונות, אבל בחצר אסור להם, כי החצר שייכת גם לשלישי.
דובר 1: אה, הוא חושב שמכיוון שהשלישי הוא גוי, אסור להם אפילו ללכת דרך החלונות?
דובר 2: הוא חושב שמכיוון שכבר עירב, עכשיו יש רק יהודי אחד. יהודי אחד הרי אסור, הרי לא צריך שכירות מהגוי.
דובר 1: אה, נשאר לך עכשיו כמו רק יהודי אחד וגוי אחד, כי שני היהודים נעשו אחד?
דובר 2: לא, אבל זה לא נעשה אחד, זו הנקודה, זה לא מועיל.
הלכה ו: מחלל שבת בפרהסיא ועובד עבודה זרה
עד כאן למדנו על כל מיני אנשים, על יהודים, על יורשים, על גרים, על גויים. עכשיו נלמד על אפיקורס כופר. מהו יהודי שהוא כגוי? ולמדנו בסוף הלכות שבת שמחלל שבת הוא כמו עובד עבודה זרה, הרי הוא כגוי. מחלל שבת בפרהסיא הוא כמו עובד עבודה זרה.
דובר 1: לא, זה לא חמור כמו עבודה זרה.
דובר 2: אה, כן, למדנו שם ששבת ועבודה זרה הם שתי העבירות החמורות ביותר. למדנו שם שיש שני סוגים איך יהודי נעשה כגוי. ועכשיו נדבר הלכה למעשה.
מחלל שבת בפרהסיא, או שהוא עובד עבודה זרה, הרי הוא כגוי לכל דבריו, ואין מערבין עמו, ואין מבטלין לו רשות, אלא שוכרין ממנו כגוי. כן, טוב. זו דרך לתקן אותו. קוראים לו “שבת”, וחוסכים אותו. אבל זה גוי.
הלכה ז: מינים – צדוקים וביתוסים וכופרים בתורה שבעל פה
אבל המין מן המינים שאינו עובד עבודה זרה ואינו מחלל שבת, אבל הוא מהמינים שיש להם שיטות, הוא מאמין בתורה, אבל הוא לא מאמין בעירוב, כגון צדוקים וביתוסים, והכופרים בתורה שבעל פה, כללו של דבר, כל מי שאינו מודה במצות עירוב.
דובר 1: כלומר, הוא לא יהודי?
דובר 2: זה הכלל ברמב״ם שצדוקי לא נקרא כגוי לכל דבריו. אף על פי שהוא לא מודה בעירוב, הוא לא מאמין בתורה שבעל פה, אבל הוא לא גוי. הוא לא כמו יהודי שמחלל שבת בפרהסיא, שעובד עבודה זרה. מה הדין עמו? הוא מדבר עליו בד׳ ב׳. כן. הכללות של דבר אומר גם שמה שהמינים והצדוקים והביתוסים מדברים כאן, לענין ההלכה שהוא מדבר כאן היא שהוא לא מאמין במצוות עירוב. כל מי שלא מאמין בעירוב, אז הוא לא מתערב עם העירוב, הוא לא רוצה להתערב עם העירוב. הוא לא מאמין בקונספט של עירוב. לגבי מישהו שהוא לא גוי, לא גוי, רואה אתה, איך לשכור ממנו אי אפשר, כי אין את הקהילה לשכור את הכל. אבל מה כן אפשר לעשות? ביטול רשות, רואה אתה, ביטול מבין מין. מין יהודי נוגע לביטול, רואה אתה ממש שזה…
דובר 1: כי מי שאינו מודה בעירוב, בדרך כלל גם לא האמין בביטול מדומה כזה, הוא לא האמין שהוא אדם ישר.
דובר 2: לא, לא, לא, הוא לא אדם ישר. כאן נראה שהוא לא מאמין בעירוב, אבל הוא כן מאמין בביטול רשות. יש לו גם דבר כזה, ביטול רשות, צריך לכתוב נכון, צריך להגיע לפשרה איתו.
דובר 1: לא, לא, לא, צדוקי אינו נכרי, צדוקי הוא רק מי שלא מאמין בעירוב.
דיון: ביטול רשות לעומת עירוב
דובר 1: לא, רואים כאן, אני יודע שלמעשה נראה שעירוב הוא יותר לכתחילה מביטול, אבל רואים גם לאורך ההלכות שזה בנוי על כך שבעיקר ביטול עדיף על עירוב. ביטול משמעותו שהוא בכלל לא קיים. זה קצת יותר גמור, לא מה שאתה אומר.
דובר 2: הוא אומר שם מה, “וחיים מאירי ישראל אחד חשוב כזה”, הוא אומר שם, הוא אומר שם שצדוקי לא מועיל ההיתר של אחד, כי אחד הוא רק גוי, כי יהודי לא גר עם גוי. אבל צדוקי לא חשוד על רציחה. ממילא, יש לו רק בעיה שהוא לא יכול לעשות עירוב, ממילא צריך לעשות ביטול עם הצדוקי. אולי אכן, אולי הצדוקי לא ירצה לעשות ביטול, יצטרכו לזרוק החוצה. אבל עכשיו מדברים מה אפשר לעבוד.
נכון, מה שרואים כאן הוא שעם יהודי אחד, סתם יהודי חלש, עם עירוב מועיל, מתערבים עם יהודים אחרים. אבל מי שיש לו שיטות נגד התורה, צריך להתבטל. כן, כי הוא לא מאמין בעירוב עצמו. הוא לא מאמין בתורה.
דובר 1: כן, כן. צריך לדעת האם זה כי הוא קצת אפיקורס בתורה?
דובר 2: לא, הוא אומר כאן שהסיבה היא כי הוא אינו מודה בעירוב. כלומר, מי שלא מבין עירוב, זה מה שזה, הוא עושה על דעת מי שכן מבין. אבל מי שהוא יודע, אבל הוא לא מסכים לכך. אוקיי. עד כאן שני הצדדים.