סיכום השיעור 📋
זיכרון — הלכות שביתת יום טוב, פרק ה׳
—
הלכה א׳: הוצאה ביום טוב — משאות גדולות ושינוי
דברי הרמב״ם
“אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך, לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול, אלא צריך לשנות. ואם אי אפשר לשנות — נושא ומביא כדרכו.” לדוגמה: כדי יין — לא יביאם בסל או בקופה, אלא מביא על כתפו או לפניו. תבן — לא יפשיל את הקופה לאחוריו, אלא מוליכה בידו. משא שדרכו לישא במוט — ישא על גבו מאחוריו, ושדרכו מאחוריו — ישא על כתפו. עוד: “על גבי בהמה לא יביא כלל.” גם: “אין מנהיגין את הבהמה במקל, ואין הסומא יוצא במקלו, ולא הרועה בתרמילו, ואין יוצאין בכסא — אחד האיש ואחד האשה — שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול.” אבל “רבים צריכים לו — יוצא בכסא, ואפילו בפריון.”
פשט
למרות שהוצאה מותרת ביום טוב אפילו שלא לצורך (מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך), צריך בכל זאת לשנות מדרך חול: לא לשאת משאות גדולות באופן הרגיל, אלא בשינוי. אם שינוי בלתי אפשרי — מותר לשאת כדרכו. על בהמה אסור לשאת כלל. אסור ללכת עם מקל, סומא עם מקלו, רועה עם תרמילו, או לצאת בכסא (אלונקה) — אלא לחכם שרבים צריכים לו.
חידושים והסברות
1) יסוד האיסור — שני צדדים:
הטעם שהתירו הוצאה שלא לצורך הוא (לפי הרמב״ם) כדי שאדם לא ירגיש “כלוא” — שיוכל לשאת ולהביא בחופשיות. הראב״ד מביא טעם נוסף: כיון שביום טוב צריך לשלוח משלוח מנות. לשני הטעמים יש הגבלה: מתירים לשאת, אך לא שייראה כיום חול. החידוש הוא שההיתר עצמו יכול להביא “תוצאה הפוכה” — אם נתיר לגמרי, האדם יהיה עסוק כל היום בסחיבה, וזה נגד כל מטרת שמחת יום טוב.
2) השוואה למפנה אוצר בשבת — קושיית התוספות:
בהלכות שבת יש איסור מפנה אוצר (פינוי מחסן שלם), אך שם לא נאמר שצריך לשאת בשינוי. נשמע שיום טוב חמור יותר משבת! תוספות עונה: בשבת מדובר בנשיאה בחצר (פרטי, אין רואים), אבל יום טוב שנושאים בחוץ ברשות הרבים — שם החשש גדול יותר שייראה כחול. הרמ״א מביא מכאן שהאיסור הוא רק “ממקום למקום” — בחוץ, שאנשים רואים. בבית אין האיסור. זה מראה שלאיסור יש צד של מראית עין — שלא ייראה כחול — וגם צד של שביתת האדם עצמו.
3) החילוק בין שבת (למיעוט הליכה) ליום טוב (למיעוט משאות):
בשבת במפנה אוצר הכלל הוא למעט בהליכה — עדיף לשאת כמות גדולה בבת אחת, כדי ללכת פחות פעמים. יום טוב הפוך: למעט בנשיאה בבת אחת (לא בקופה, אלא על הכתף), אפילו אם זה אומר ללכת יותר פעמים. החידוש: ביום טוב העיקר אינו הטרחה עצמה, אלא המראה — שלא ייראה “כדרך שעושה בחול.” יותר הליכות אך פחות “מקצועי” במראה עדיף על הליכה אחת עם סל מקצועי גדול.
4) “אי אפשר לשנות” — ההיתר לא בא להפסיד:
הרמב״ם אומר שאם אי אפשר לשנות — מותר לשאת כדרכו. זה מוסבר בכלל (בשם ר׳ יצחק): “החכמים לא רצו שיישאר תקוע” — אם התירו הוצאה, הכוונה ברצינות, אבל כשיש אפשרות לעשות שינוי, יש לעשות.
5) בהמה — אין “אי אפשר לשנות”:
חידוש בולט: בנשיאה על בהמה הרמב״ם אומר “לא יביא כלל” — בלי התוספת “ואם אי אפשר לשנות.” משמע שאפילו אם אי אפשר אחרת — אסור להשתמש בבהמה. התירוץ: משאות כה גדולים שצריכים בהמה פשוט לא נושאים ביום טוב.
6) יישום מעשי כיום:
עגלת קניות או עגלת יד — זה דבר חולי ואין להשתמש בו ביום טוב. כיום, שלא נוסעים במכונית ביום טוב, זה עצמו כבר “שינוי מדרך חול” — בימי החול היו נושאים הכל במכונית, ביום טוב נושאים ברגל, וזה כבר “לא כדרך שעושה בחול.”
7) כסא — החילוק בין אדם רגיל לרבים צריכים לו:
אדם רגיל (אפילו אישה) אסור לצאת בכסא (אלונקה/כיסא נישא), כי נראה כחול. אבל חכם שרבים צריכים לו — מותר לשאתו בכסא, ואפילו בפריון (מבנה דמוי חופה/אלונקה). יסוד ההיתר: זהו היתר מיוחד — לצורך זה התירו חז״ל עוד יותר. הרב צריך להגיע לבית הכנסת ביום טוב, לומר דרשה, לפקוד שולחנות — כל זה חלק משמחת יום טוב וכבוד יום טוב. אולי יש קצת זלזול יום טוב בכך שנושאים משא כה גדול, אך ההיתר הוא משום שזה לכבוד הרב וצורך הרבים.
[סטייה: מוזכר המנהג בתשליך שרבנים נישאים על במות כבדות, ושוכרים משאית/חברה לכך — כדוגמה ל״יוצא בכסא” לרבים צריכים לו.]
—
הלכה ב׳: סולם של שובך — מראית עין ושמחת יום טוב
דברי הרמב״ם
“אין מוליכין את הסלם של שובך משובך לשובך ברשות הרבים” — אבל ברשות היחיד מוליכו. הטעם: “שמא יאמרו לתקן גגו הוא מוליכו” — מראית עין. ולמרות ש“כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור”, כאן ברשות היחיד מותר, “כדי שלא תמנע שמחת יום טוב”.
פשט
שובכים הם מבנים שיונים מקננות בהם. צריך סולם (סולם) לקחת את היונים או הביצים למאכלי יום טוב. ברשות הרבים אסור לשאת את הסולם כי אנשים יחשבו שהוא הולך לתקן את גגו (בונה). אבל ברשות היחיד מותר.
חידושים והסברות
1) חילוק הרמב״ם בין רשות הרבים לרשות היחיד:
הרמב״ם מחדש שהכלל של “כל שאסרו מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור” נשבר כאן על ידי שמחת יום טוב. אבל רק ברשות היחיד — ברשות הרבים נשאר איסור מראית עין בתוקפו.
2) ניתוח רמות איסור מראית עין:
למראית עין שתי רמות: (א) עיקר האיסור — ברשות הרבים, שאנשים רואים; (ב) חומרא נוספת — אפילו בחדרי חדרים. שמחת יום טוב מסירה את הרמה השנייה (החומרא של בחדרי חדרים), אך לא את הרמה הראשונה (עיקר האיסור ברשות הרבים).
3) חולק הראב״ד:
הראב״ד חולק על הרמב״ם ואומר: “הוא אומר כן, אבל הגמרא לא אמרה כן, לא חלקו בדבר זה” — הגמרא לא עושה חילוק זה בין רשות הרבים לרשות היחיד. לפי הראב״ד מותר בשניהם משום שמחת יום טוב.
4) שולחן ערוך:
השולחן ערוך פוסק כראב״ד, שמותר אפילו ברשות הרבים משום שמחת יום טוב. לפי השולחן ערוך ענין מראית עין כלל לא שייך — כשרואים יהודי עם שטריימל הולך עם סולם, יודעים שהוא עושה זאת לשמחת יום טוב, לא לתקן את גגו.
5) לרמב״ם יש בוודאי מקור לשיטתו, וניתן לראות זאת במגיד משנה. המחלוקת תלויה באופן לימוד הגמרא.
—
הלכה ג׳: פירות על גגו — כיצד לפנותם
דברי הרמב״ם
“מי שהיו לו פירות על גגו וצריך לפנותם למקום אחר — לא ישטיחם מגג לגג, ולא ישלשל להם בחבל מן החלונות” — או להוריד בסולמות — “שלא יעשה כדרך שעושה בחול”. אלא “משילן דרך ארובה ממקום למקום מעל הגג”.
פשט
היו מניחים פירות על הגג לייבוש. כשצריך לפנותם ביום טוב (למשל בא גשם), אסור: (א) להעביר מגג לגג; (ב) להוריד בחבל מהחלון; (ג) להוריד בסולמות. כל אלה כדרך חול. מותר רק לגרור על אותו גג ולהשליך דרך ארובה (צוהר — פתח בגג).
חידושים
ארובה פירושה צוהר, פתח בגג. מותר לגרור את הפירות עד הארובה ולהשליכם דרכה אל תוך הבית. זה שני דברים: (א) גרירה ממקום למקום על אותו גג, (ב) הכנסה לבית דרך הארובה.
—
הלכה ג׳ (המשך): שחט בהמה בשדה
דברי הרמב״ם
“שחט בהמה בשדה — לא יביאנה במוט או במטה, אלא אבר אבר.”
פשט
כששוחטים בהמה בשדה ביום טוב, אין להניח את כל הבהמה על מיטה או מוט (מקל) ולשאת כמו בחול. יש להביא אבר אבר — חתיכה אחר חתיכה.
—
הלכה ד׳-ה׳: שילוח מנות/תשורות ביום טוב — מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך
דברי הרמב״ם
“כל שאין עושין בו אלא בחול, אף על פי שאין עושין בו ביום טוב, כגון תפילין — מותר לשלחן לחבירו ביום טוב”, כי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך. “אין צריך לומר דבר שעושין בו ביום טוב, כגון יינות שמנים וסלתות.” אבל “כל דבר שאין עושין בו בחול עד שיעשה בו מלאכה שאסור לעשותה ביום טוב — אין משלחין בו ביום טוב.” “כיצד? אין משלחין ביום טוב תבואה” — כי “אין אוכלין אותה בחול אלא אם כן טוחנין, ואסור לטחון ביום טוב.” “אבל משלחין קטניות, לפי שמבשלים אותן ביום טוב ואוכלין אותן.” “וכן בהמות חיות ועופות אפילו חיים” — מותר, “לפי שמותר לשחוט ביום טוב.”
פשט
הכלל של מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך מתיר לשלוח מתנות (תשורות) ביום טוב. אבל זה נכון רק לדברים שניתן ליהנות מהם בלי לעשות מלאכה האסורה ביום טוב. דבר שניתן להשתמש בו רק לאחר מלאכה אסורה (כמו טחינה), אסור לשלוח.
חידושים והסברות
1) שלוש קטגוריות של דברים לשליחה:
– (א) דברים שמשתמשים בהם רק בחול, לא ביום טוב (כמו תפילין) — מותר, משום מתוך. היהודי שמח לקבל תפילין קדושים, זו שמחת יום טוב.
– (ב) דברים שמשתמשים בהם ביום טוב (כמו יין, שמן, קמח) — כל שכן מותר.
– (ג) דברים שניתן להשתמש בהם רק בחול לאחר מלאכה האסורה ביום טוב (כמו תבואה גולמית שצריכה טחינה) — אסור לשלוח.
2) החילוק בין תבואה לקטניות:
תבואה צריכה טחינה (אסור ביום טוב), לכן אסור לשלוח. קטניות צריכות רק בישול (מותר ביום טוב), לכן מותר לשלוח. בהמות/עופות חיים גם מותר, כי שחיטה מותרת ביום טוב.
3) תפילין — מוקצה?
נשאלת השאלה: האם תפילין אינם מוקצה בשבת/יום טוב, כיון שאי אפשר להשתמש בהם ואסור להשתמש בהם למטרות אחרות? בהלכות שבת נאמר במפורש שמי שנמצא בחוץ עם תפילין רשאי לשאתם הביתה — אך שם היה ענין של הצלת תפילין (הצלת חפצים קדושים), לא אותו ענין כמו כאן.
4) המושג “תשורה”:
הרמב״ם קורא למתנות יום טוב “תשורה” — ביטוי מעניין. זה מקושר לפסוק אצל יעקב אבינו כששולח מתנות לעשו: “ורוח תשימו בין עדר ובין עדר” (בראשית ל״ב) — יש אופן מיוחד לשלוח מתנה, טקס מיוחד.
—
הלכה ו׳: שילוח מתנות בשורה
דברי הרמב״ם
“אין שורה פחותה משלשה בני אדם.” “כיצד, הרי ששלח לחבירו בהמות או יינות ביד שלשה או ארבעה בני אדם כאחד זה אחר זה… כולן הולכין בשורה אחת הרי זה אסור, שלא יעשה כדרך שעושה בחול.” אבל “שלח שלשה מינים ביד שלשה בני אדם כאחד הרי זה מותר.”
פשט
כששולחים מתנות ביום טוב, אסור לשלוח באופן טקסי כמו בחול — שלושה (או יותר) אנשים ההולכים בשורה אחת ונושאים אותו מין מתנה. אבל אם כל אחד משלושת האנשים מביא מין אחר, מותר, כי זה לא “שורה” — זה פשוט שלושה אנשים המביאים שלושה דברים שונים.
חידושים
– החילוק בין אסור למותר: כשכל שלושת האנשים נושאים אותו מין (למשל כולם נושאים יין), זה יוצר מצב טקסי גדול — זה אסור. אבל כשכל אחד מביא מין אחר, זה לא “שורה” — זה פשוט שלושה אנשים המביאים שלושה דברים שונים, וזה מותר.
– המושג “תשורה” מקושר לפסוק אצל יעקב אבינו — אופן שליחת מתנה בטקס מיוחד הוא מה שאסור לעשות ביום טוב.
—
הלכות עירובי תחומין ביום טוב
כללי דין: כליו כמותו
דברי הרמב״ם
“המערב עירובי תחומין ליום טוב — הרי בהמתו וכליו ופרותיו כמוהו, ואין מהלכין אותן אלא בתוך אלפים אמה לכל רוח ממקום עירובו.”
פשט
מי שעושה עירוב תחומין ליום טוב, בהמותיו, כליו ופירותיו הולכים אחריו — מותר לשאתם רק בתוך אלפיים אמה ממקום עירובו.
חידושים
– עירוב תחומין ביום טוב נוגע יותר למעשה מאשר בשבת, כי ביום טוב מותר לשאת (אפילו שלא לצורך), וממילא ענין התחום — לאן מותר ללכת עם חפציו — רלוונטי יותר.
– מצד שני עירוב תחומין ביום טוב גם קל יותר לעשות, כי מותר לקחת פת, מותר להיות מערב ברגלו, וכו׳.
– בשבת עירוב תחומין כמעט לא נוגע למעשה, כי אם נמצאים ברשות היחיד כמעט תמיד מותר ללכת בכל רשות היחיד — חוץ מהמקרה הנדיר שתחומו מסתיים באמצע עיר.
—
חפצי הפקר
דברי הרמב״ם
חפצי הפקר — “הרי הן כרגלי מי שזכה בהן.”
פשט
חפץ הפקר הולך אחר מי שזוכה בו — אפילו אם זוכה בו ביום טוב עצמו, הולך לפי עירובו.
—
חפצי הגוי
דברי הרמב״ם
“וחפצי הגוי — קונין שביתה במקומן, ויש להן אלפים אמה לכל רוח.”
פשט
חפצים השייכים לגוי מקבלים שביתה במקומם, ומותר לשאתם רק אלפיים אמה מהמקום שהיו בו.
חידושים
– בעיקר הדין חפצי גוי היו צריכים להיות חופשיים לשאת לכל מקום, כי גוי אינו שובת, אין לו שבת, אי אפשר לומר שחפציו הולכים אחריו. ממילא אין להם שביתה.
– אבל גזירה: בעלים גוים משום בעלים ישראל — החכמים גזרו שינהגו בחפצי גוי כמו בחפצי ישראל, כדי שלא יאמרו שחפצי גוי קלים יותר מחפצי ישראל.
– החילוק: ביהודי — חפציו הולכים אחר הבעלים (כרגלי הבעלים), כי האדם שובת וכליו בטלים אליו. בגוי — כיון שהגוי אינו שובת, אי אפשר לומר “כרגלי הגוי”, ממילא החפצים מקבלים שביתה במקומן — היכן שהם מונחים, שם שביתתם. זה במובן מסוים חמור יותר מאשר ביהודי, כי ביהודי הכלים הולכים עמו לאן שהוא הולך, אבל כלי הגוי “קפואים” במקומם.
—
פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו
דברי הרמב״ם
“פירות שיצאו חוץ לתחומים וחזרו, אפילו במזיד, לא יפסידו את מקומן, מפני שהן כאדם שיצא באונס וחזר באונס.”
פשט
פירות שהוצאו חוץ לתחום וחזרו — אפילו אם אדם הוציאם במזיד — אינם מאבדים את מקום שביתתם.
חידושים
– באדם: אם גם היציאה וגם החזרה היו באונס, הוא חוזר למקום שביתתו. אבל אם יצא ברצון, מאבד את תחומו.
– בפירות לעומת זאת זה תמיד כמו באונס — כי פירות אינם יכולים לצעוק, אינם יכולים למחות, אין להם דעת. ממילא כל יציאה של פירות היא כמו “יצא באונס וחזר באונס”, והם אינם מאבדים את מקומם.
– הקנס יכול להיות רק על האדם שהוציאם, אך לא על הפירות עצמם.
—
מוסר בהמתו לרועה — תחום של מי?
דברי הרמב״ם
“המוסר בהמתו לבנו” — כשמוסר בהמה לבנו (רועה אחד) — “הרי כרגלי הרועה”. “מוסר לשני רועים” — כשמוסר לשני רועים — “הרי כרגלי בעליה”.
פשט
רועה אחד — הוא מקבל אחריות מלאה, ממילא הבהמה הולכת אחריו. שני רועים — אף אחד מהם אינו יכול לקנות לבדו, כי “אין שני מלכים משתמשים בכתר אחד” — דבר אינו יכול להיות שייך לשני שליטים בו זמנית, ממילא נשאר אצל בעל הבית.
—
זימן אורחים — סעודה כרגלי בעל הסעודה
דברי הרמב״ם
**”מי שזימן אצלו אורחים ביום טוב — לא יוליכו בידם מנות למקום שאין בעל הסעודה יכול לילך שם, שכל הסעודה כרגלי בעל הסע
ודה, לא כרגלי האורחים.” “אלא אם כן זכה להם”** — דרך זכייה על ידי אחר.
פשט
כשבעל בית מזמין אורחים, הסעודה עדיין שייכת לו. האורחים אינם מקבלים בעלות על המאכלים, ממילא הולך לפי תחום בעל הבית.
חידושים
– אפילו אם המנהג שאורחים לוקחים הביתה את השיריים, זה עדיין לא אומר שזה באמת שלהם. הכלל הוא: שביתת הסעודה שייכת לבעל הסעודה.
– זה מושווה לפסוק “ואל כליך לא תתן” — כשנכנסים לשדה של אחר, יש רשות לאכול, אך אין קונים.
– אם בעל הבית רוצה שאורחיו יוכלו לקחת את המאכלים לתחומם — צריך לעשות זכייה על ידי אחר: צריך להקנות את המנות לאדם שלישי (כמו בנו הגדול או מי שאינו ברשותו), והוא יקנה אותם לאורחים. אז זה באמת שלהם, והולך לפי תחומם.
—
פירות מופקדים בעיר אחרת
דברי הרמב״ם
“מי שהיו פירותיו מופקדין בעיר אחרת, וערבו בני אותה העיר לבוא אצלו — לא יביאום, שפירותיו כמוהו, אף על פי שהם ביד אלו שעירבו.”
פשט
פיקדון רגיל עדיין שייך למפקיד. עירוב השומרים או בני העיר לא עוזר לפירותיו, כי חפצים הולכים אחר הבעלים.
חידושים
– זו נפקא מינה מהכלל שחפצים הולכים אחר הבעלים — אפילו אם השומרים הפיזיים יש להם עירוב, כיון שהפירות עדיין שייכים למפקיד, הולכים לפי תחומו (או חוסר עירוב).
– חריג — כשלשומר יש רשות לסובב: אם המפקיד נתן לשומר את הזכות להחליט היכן הפירות יונחו (יחד להן קרן זווית — נתן להם מקום מסוים, או יחד להן — מסר להם ברשות לסובב), אז זה כמו רועה. כלומר, השיחה אינה על בעלות ממש, אלא על הזכות לקבוע את מקום החפץ. כשלשומר יש את הזכות להחליט היכן יונח, יש לו כביכול סוג של “בעלות” על מקום השביתה, ואז — אם לשומר יש עירוב — הוא יכול להביא אותם למפקיד.
—
בור של מים — דיני תחומין
דברי הרמב״ם
בור של יחיד — כרגלי בעליו. בור של עולי בבל (של רבים) — כרגלי הממלא. נהרות המושכין ומעיינות הנובעין — כרגלי כל אדם.
פשט
– בור פרטי — המים הולכים לפי תחום בעל הבית.
– בור שנעשה לעולי רגלים (עולי בבל) — מי שממלא מים, הולך לפי תחומו (כרגלי הממלא), כי מסור לכל, כל אחד רשאי לקחת.
– נהר או מעיין — כרגלי כל אדם, כלומר כרגלי הממלא, כי אין לו כלל מקום שביתה (זורם, נע).
חידושים
– בעולי בבל היסוד הוא שעשו בורות על דעת שמי שעולה לרגל יוכל לקחת לשתות. ממילא כשאחד לוקח מים, זה כבר שלו, והוא רשאי לקחת לאן שהוא רשאי ללכת.
– בנהרות ומעיינות — אפילו אם המים באים מחוץ לתחום, מותר למלא אפילו בשבת. הטעם: המים מעולם לא קנו שביתה, כי הם תמיד בתנועה. לאחר שלוקח אותם, מותר לקחת לאן שמותר ללכת.
—
שור של רועה ושור של פטם
דברי הרמב״ם
שור של רועה — כרגלי אנשי אותה העיר. שור של פטם — כרגלי מי שלקחו לשוחטו ביום טוב, מפני שדעת בעליו למוכרו לאחרים חוץ מאנשי עירו, שהוא מפורסם והכל שומעין ובאין לקחתו. וכן אם שחטו בעליו ביום טוב ומכרו בשרו — כל אחד ואחד מהלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך, מפני שדעת בעליו מערב יום טוב כך היא.
פשט
– שור של רועה — עדיין לא מוכן לשחיטה, הוא רק לאנשי העיר, ממילא כרגלי אנשי העיר.
– שור של פטם — מוכן למכירה לשחיטה, והוא מפורסם שיש לו בהמות לשחיטה. ממילא דעתו מערב יום טוב שימכור למי שיבוא — אפילו מעיירות אחרות. לכן הולך כרגלי הלוקח.
חידושים
– “דעת בעליו” אינו קנין ממש — זה לא שהוא מקנה את השור מערב יום טוב, אלא דעתו (כוונתו) שזה למי שיקנה. זה מספיק לקבוע את התחום.
– מקנה חלקים מבהמה חיה: כששוחט ומוכר חתיכות בשר — כל לוקח לוקח את חלקו לפי תחומו. כאן רואים שאפשר כביכול להקנות חלק מבהמה חיה (למחר כשישחט). אבל אולי זה לא קנין ממש, אלא “דעת בעליו” — כוונת בעל הבית קובעת אצל מי שובת.
– השוואה לעולי בבל: שור של פטם הוא בעצם כמו בור של עולי בבל — הוא מסור לכל, מי שלוקח אותו, שייך לו.
—
גחלת ושלהבת
דברי הרמב״ם
הגחלת — כרגלי בעליה. השלהבת — כרגלי מי שהבעירה, והמדליק נר מנר חבירו מוליכו לכל מקום שירצה.
פשט
– גחלת (גחל) — היא חפץ ממש, יש לה ממשות, והולכת כרגלי בעליה.
– שלהבת (להבה/אש) — אינה דבר, אין ממשות, לא קונה שביתה. מי שמדליק מאש של אחר, רשאי לקחת לאן שירצה.
חידושים
– נוגע למעשה: אם אדם בא עם גחלת משלו ומדליק אותה מאש של אחר — האש שהדליק אינה מוגבלת לתחום של אותו אחר. הוא רשאי לשאת לאן שהוא שייך, כי שלהבת אין לה שביתה.
– חילוק בין גחלת לשלהבת: גחלת היא חפץ בעל ממשות — אפילו כששואלים אותה, נשארת חפץ של בעל הבית עם תחומו. שלהבת אינה חפץ, היא רק תופעה — ממילא אי אפשר להגביל אותה לתחום.
—
שואל כלים מחברו
דברי הרמב״ם
“השואל כלים מחבירו מערב יום טוב, אף על פי שלא נתנו לו אלא ביום טוב — הרי הן כרגלי השואל.” “שאל ממנו ביום טוב, אף על פי שדרכו תמיד לשאול ממנו כלים ביום טוב — הרי הוא כרגלי המשאיל.”
פשט
– שאל מערב יום טוב (אפילו נלקח בפועל רק ביום טוב) — כרגלי השואל, כי מערב יום טוב כבר הייתה הדעת שזה בשבילו.
– שאל רק ביום טוב — כרגלי המשאיל, כי כשנכנס יום טוב עדיין היה בבעלות המשאיל.
חידושים
– דעת לבדה מספיקה: מכל ההלכות רואים שאין צורך לקנות שביתה בפועל ממש — כל עוד יש דעת שזה הולך לאותו אדם, הולך.
– “דרכו תמיד לשאול” לא עוזר: אפילו אם כולם יודעים ששואל כל יום טוב, זה לא עוזר. הטעם: שאילה היא טובה, לא קנין. זה לא אומר שיש לך בעלות כי אתה שואל. זה שונה מסוחר שמוכר — שם הדעת שזה הולך ממנו.
– [סטייה: גמ״ח] אולי בגמ״ח — שחפץ מיועד להשאלה — זה כן יהיה כרגלי מי ששואל, כי כל מטרת החפץ היא למי שייקח אותו. אבל בשאילה פרטית בין שני אנשים, שהמשאיל עושה טובה, נשאר שלו עד שנותן.
—
שניים ששאלו חלוק אחד — כרגלי שניהם
דברי הרמב״ם
“שנים ששאלו חלוק אחד, אחד שאל ממנו שילבשנו שחרית והשני שאל ממנו שילבשנו ערבית — הרי כלי זה כרגלי שני השואלים, ואינו מוליכו אלא למקום ששניהם יכולין להוליכו.”
פשט
שני אנשים שאלו בגד אחד — אחד לבוקר, אחד לערב. הבגד נעשה כרגלי שניהם — מותר לקחת אותו רק למקום ששניהם יכולים ללכת.
חידושים
– למה לא כרגלי משאיל? בשאילה רגילה זה כרגלי שואל. אבל כאן, כיון שהמשאיל לא הקנה לגמרי לאף אחד — נתן לכל אחד רק חלק עם הגבלה (האחר גם צריך להשתמש). ממילא נעשה כרגלי שניהם, ונעשה “תקוע” — מוגבל לחפיפה של שני התחומים.
– [סטייה: דוגמה עם שני רבנים] שני רבנים שמקיימים טיש, לא היה להם כסף לשני בקישים לבנים, עשו “עסקה” — אחד לובש בבוקר, השני בערב.
– השוואה להלכות עירובין: כמו אדם ששולח שני שלוחים עם שני עירובין — הוא נעשה תקוע כרגלי שניהם. אי אפשר לעשות עירוב לחצי יום, ממילא הכלי מוגבל לשני התחומים.
– הרמב״ם מחשב את החשבון: אם לראשון יש עירוב אלף אמה למזרח, ולשני יש עירוב חמש מאות אמה למערב — הראשון רשאי לקחת את הכלי רק עד אלף וחמש מאות אמות (לא את מלוא אלפיים שלו), כי הוא מוגבל על ידי תחום השני. ולהיפך. אם כל אחד נמצא בקצה תחום השני, הכלי לא יכול לזוז כלל ממקומו.
—
האשה ששאלה מים ומלח ועשתה תבשיל — כרגלי שניהם
דברי הרמב״ם
“האשה ששאלה מחברתה מים ומלח ולשה בצק ואפתה — הרי עיסתה ותבשילה כרגלי שניהם.”
פשט
אישה שאלה מרכיבים (מים, מלח) ועשתה מהם עוגה או תבשיל. התבשיל נעשה כרגלי שניהם — גם השואלת וגם המשאילה.
חידושים
– למה כרגלי שניהם? כי המשאילה נתנה את המרכיבים, והשואלת עשתה את העבודה — הן נעשות כמו שותפות בתבשיל. עשיית התבשיל נותנת בעלות חדשה.
– שאלה: למה נשאר חלק המשאילה? בהלוואה רגילה (כמו מים, שמחזירים מים אחרים) — זה צריך להיות שייך כולו לשואלת? אולי מדובר באופן שנשארות שותפות, או אולי היסוד שכשנכנס יום טוב המים עדיין שייכים למשאילה — לא משתנה באמצע יום טוב למי זה שייך.
– חילוק מחלב (חלב): בחלב זה חוזר בסוף (מחזירים אותו מין). אבל מים בתבשיל — הוא לא יחזיר את אותם מים, הוא נותן מים אחרים. לכן נשאר כרגלי שניהם.
– יש חקירות בגמרא על ענין זה, אבל למעשה — לא מתבטל, התבשיל נשאר כרגלי שניהם.
—
שני שותפים ששחטו בהמה
דברי הרמב״ם
“שני בני אדם שהיו שותפין בבהמה ושחטוה ביום טוב, אפילו חלקו — כל הבהמה כרגלי שניהם.”
פשט
שני שותפים שחטו בהמה ביום טוב. אפילו אם התחלקו אחר כך — כל הבהמה נשארת כרגלי שניהם.
חידושים
– למה לא “נתברר”? אפשר היה לומר שכשמתחלקים, מתברר למפרע שחלק של כל אחד היה שלו מההתחלה. אבל לא מסתכלים כך — נשאר כרגלי שניהם. הטעם מפורט בהלכה הבאה.
—
שותפות בבהמה לעומת חבית — החילוק של ברירה
דברי הרמב״ם
“שנים שלקחו בהמה בשותפות ושחטוה ביום טוב — הרי כל הבשר כרגלי שניהם.” אבל: “אבל אם לקחו חבית בשותפות וחלקוה ביום טוב — הרי חלקו של כל אחד כרגליו, הואיל והתחילו בו מדברי סופרים — יש ברירה.” בבהמה לעומת זאת: “אי אתה יכול לומר כן בבהמה, שכל אבר ואבר יונק זה מזה, נמצא כל אבר ואבר מעורב מחלקו וחלקו של חבירו.”
פשט
בחבית יין ששני שותפים חילקו ביום טוב — כל אחד יכול ללכת עם חלקו לפי רגליו שלו. היסוד הוא יש ברירה בדברי סופרים — מחשבים למפרע שהחלק שהגיע לו היה כבר שלו מערב יום טוב, כאילו כבר היה מובדל בחבית. אבל בבהמה — אפילו עם ברירה זה לא עוזר, כי כל הבשר נשאר כרגלי שניהם.
חידושים
1) יסוד הברירה בחבית:
ביין בחבית, למרות שמערב יום טוב לא ידעו איזה “כוס יין” שייכת למי, אפשר לומר למפרע שחלק של כל אחד כבר היה קבוע. זה הכלל של יש ברירה בדברי סופרים, שכבר נלמד בהלכות עירוב.
2) החידוש למה ברירה לא עוזרת בבהמה — “סוד הנשמה”:
טעם הרמב״ם הוא: כל אבר ואבר יונק זה מזה — כל איבר של בהמה חיה מקבל חיות מכל האיברים האחרים. הרגל של הבהמה מקבלת חיות גם מהיד, ולהיפך. יצור חי הוא דבר שלם — אי אפשר באמת לחלק אותו ל״חלקים” בעודה חיה, כי כל חלק נושא ומעורב עם כל החלקים האחרים. ממילא, אפילו אם היינו אומרים יש ברירה — ש״חלקך היה הרגליים, חלקי היה הראש” — זה לא עוזר, כי “הרגל שלי צריכה להגיע ליד שלך.” נמצא שכל איבר ואיבר מעורב מחלקו וחלקו של חברו, ואי אפשר לומר שחלק אחד באמת היה מובדל.
3) החילוק בין יין לבהמה:
ביין בחבית — כל טיפת יין היא מציאות נפרדת, אפשר לחלק. אבל בהמה חיה היא מציאות אינטגרטיבית אחת — זה לא הרכבה של חלקים נפרדים, אלא הכל מחובר דרך החיות. זה היסוד למה ברירה לא יכולה לחול — זו לא שאלה של ברירה, אלא אי אפשרות מציאותית לחלק.
4) קשר לפרק א׳ — בהמה שחציה של גוי וחציה של ישראל:
הלכה דומה מפרק א׳: בהמה שחציה של גוי וחציה של יהודי — שאי אפשר לאכול כזית בלא שחיטת הגוי — אי אפשר לאכול כזית בלי חלק הגוי, כי הכל מעורב. שם זה יותר מעשי — רואים יותר בבירור שאי אפשר לחלק. אבל שתי ההלכות נובעות מאותו יסוד: יצור חי הוא אחד, ואי אפשר לחלק אותו לבעלויות נפרדות.
5) [הגהה/מוסר השכל:]
כשם שבהמה חיה היא אחת — יהי רצון שנהיה תמיד אחד, ושלא תהיה עוד שנאת חינם.
—
עד כאן פרק ה׳.
תמלול מלא 📝
הלכות שביתת יום טוב, פרק ה׳ — הוצאה ביום טוב ותחומין
פתיחה
אנחנו לומדים הלכות שביתת יום טוב פרק ה׳, הפרק החמישי. טוב מאוד.
נודה לנדבני השיעור, לשומעי השיעור, בראש ובראשונה לפטרון השיעור שעוזר לנו, שעומד תמיד לימיננו, והוא עשה שהשיעור יהיה הצלחה, ידידנו ר׳ יואל לייב וועלצבערגער, זכותו יגן עלינו ועליו.
הקדמה לפרק ה׳
אנחנו לומדים עכשיו את הפרק החמישי בהלכות שביתת יום טוב. כבר למדנו, הכלל הוא שכל מה שאסור בשבת אסור ביום טוב, חוץ מאוכל נפש. היו בזה פרטי דינים שונים. בפרק האחרון למדנו על הבערה וכיבוי וכדומה.
מה שאנחנו הולכים ללמוד בפרק זה הוא בעיקר שני דברים, אם אני מבין נכון. אה, יש להם אולי שייכות מסוימת, שניהם מדברים על הוצאה. אחד הוא הוצאה רגילה, ואחד הוא הוצאה כדיני תחומין.
למדנו שהבערה והוצאה הם שני היחידים מל״ט מלאכות, כל שאר הדברים כמו בשבת כך ביום טוב, מלבד הכנת אוכל לצורך אוכל נפש מותר. יש שני דברים שאפילו שלא לצורך אוכל נפש מותר, כמו מבעיר והוצאה, אבל יש בזה עצמו עוד הגבלות שונות. זה לא הפקר שאפשר לעשות כל מיני הבערה, כמו שלמדנו בפרק הקודם. וכאן נלמד שגם עם הוצאה זה לא כל כך פשוט, אי אפשר להוציא הכל, יש בזה הגבלות, וזה נלמד עכשיו.
ואחר כך הנושא של תחומין, שאפשר, אגב, זה לא אותו איסור, יש איסור תחומין ביום טוב כמו בשבת, אבל מאחר ומותרת הוצאה, נוגע הרבה יותר עד כמה רוצים, צריך לדעת הרבה פרטים של תחומין של יום טוב, שאף על פי שלכאורה אותם פרטים צריכים להיות בשבת, אבל זה פחות נוגע.
הלכה א׳: הוצאה ביום טוב — משאות גדולות ושינוי
כלל הרמב״ם: הוצאה מותרת אבל עם הגבלות
אומר הרמב״ם כך: אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך, אף על פי שהוצאה הותרה ביום טוב אפילו שלא לצורך, כמו שלמדנו הואיל שהותרה, אבל לא אומר שאפשר לעשות הפקר. לא יוציא משא גדול, כלומר מתוך, הואיל הוא הואיל מתוך שהותרה, כן.
אבל אומר הרמב״ם, מה אסור? לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול — לא יוציא משאות גדולות כמו שעושה בימי החול, אלא צריך לשנות — צריך לעשות זאת אחרת.
הסיבה לאיסור
הרמב״ם הסביר שהסיבה שהתירו הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך היא שאדם לא ירגיש כאילו הוא כלוא, אלא יוכל לעשות ולהביא דברים. הראב״ד אמר שהסיבה היא כי ביום טוב צריך לשלוח משלוח מנות.
על כל פנים, מאחת משתי הסיבות מקילים בהוצאה. מאחת משתי הסיבות מגבילים שלא יעשה זאת “בדרך שהוא עושה בחול”. נותנים לאדם חופש מסוים והוא יכול לשאת, אבל זה לא אומר שהיום הוא יום חול.
השוואה לטלטול
יכול להיות גם שזה בגלל שלמדנו לגבי טלטול שלא יעשה הכל, אבל נניח זאת בצד. חשבתי, אפשר לחשוב שזה כמו בשבת. בשבת יש גם איסור על גרירת דברים, שם לא שייך הוצאה, זה לגמרי אסור, אבל אפילו בעירוב אסור לפנות אוצר שלם וכדומה.
אבל ביום טוב אמרו להיפך, שהעניין הוא שמותר כן. אבל מותר כן, אבל לא שזה יביא את ההשפעה ההפוכה. כלומר, אנחנו רוצים שיהיה שמח. זה שמותר לשאת יכול לעשות, אבל אם נתיר לגמרי זה לא יהיה שמח, כי יהיו עסוקים כל היום בנשיאה. זה צריך להביא את האיזון הנכון, וזה מה שאומרים כאן. יש דברים שאסורים.
כל עוד אפשר לעשות שינוי, שלא ייראה כמו בימי החול, יעשה בשינוי. ואם אי אפשר לשנות, אם אי אפשר לעשות בשינוי, אז כן מותר.
דוגמאות לשינוי
אומר הרמב״ם, כיצד? המביא כדי יין ממקום למקום, מי שמביא כדי יין ממקום למקום. בדרך כלל בימי החול, היה מקל על עצמו, והיה מביא סל גדול, ובו מניח את כל הכדים. לא יביאם בסל או בקופה, לא ישא אותם בסל, אלא מביא על כתפו או לפניו, ישא אותם על כתפו, או על בגדו, לפניו, וכך ישא. יהיה שינוי, לא יהיה כמו סבל שנושא דברים.
אותו דבר, המוליך את התבן, בדרך כלל אם מישהו נושא תבן, היה לוקח את חבילת התבן ושם על כתפו. לא יעשה כך. לא יפשיל את הקופה לאחוריו, לשים את הקופה, את השק של תבן, על כתפו, אלא מוליכה בידו, ישא אותה בידיו.
וכן — אותו דבר, משא שדרכן לישא אותו במוט, משא שבדרך כלל נושאים אותו על מוט, על מקל. אני יודע, למשל אשכולות ענבים גדולים היו נושאים במוט בשניים. לא יעשה כך, אלא ישא אותו על גבו מאחוריו. ולהיפך, ושדרכו לישא אותו מאחוריו, להיפך, ישא אותו על כתפו, ישא אותו מהצד, על הכתף. ושדרכו ליתנו על הכתף, כל דבר צריך לראות איך עושים בימי החול, יעשה קצת אחרת, שלא ייראה כדרך חול. דברים ושדרכו ליתנו על הכתף, ישא אותו בידיו לפניו. או יפרוס עליהם בגדו, או ישא זאת עם בגדו, וכן כל כיוצא בזה משינוי המעשה, יהיה אחרת.
אי אפשר לשנות — מותר
מעניין, אומר הוא הלאה, ואם אי אפשר לשנות, אם אי אפשר, אז כן, נושא ומביא כדרכו. לכתחילה צריך, אבל זה לא אוסר. החיוב לעשות אחרת לא בא לאסור אם אין ברירה. כמו שר׳ יצחק אומר תמיד שהחכמים לא רוצים שנישאר תקועים, אם התירו לשאת מותר לשאת, אבל כשיש אפשרות לא יעשה כך.
קושיית התוספות: השוואה למפנה אוצר בשבת
אני רואה כאן בעמוד, מעניין, הוא מביא את מעשה רב מתוספות. תוספות שאל קושיה מהנושא של מפנה ששנינו. למדנו בהלכות שבת שמותר לשאת כמה שרוצים אבל אסור לפנות אוצר, אבל מותר כן לשאת. לא כתוב שום הגבלה שצריך לשאת שלא כדרכו, בשינוי כשמפנה אוצר. ומה יוצא שיום טוב נשמע יותר חמור.
תוספות הסביר ששבת מדברים שהולכים רק בחצר, אף אחד לא יראה. יום טוב שאפשר לשאת בחוץ, אז זה יותר חמור. ואנחנו זוכרים שיש גם חילוק. אה, זה עניין של מראית עין? זה לא עניין שהאדם לא… זה שניהם.
חילוק בין שבת ליום טוב: למיעוט הליכה מול למיעוט משאות
יש חילוק, כי בשבת למדנו שאם יש אפשרות לשאת בבת אחת הרבה, או הרבה פעמים, אף על פי שיהיה יותר עמל, יעשה למיעוט בהליכה, פחות הליכות. אבל ביום טוב, כשהוא אומר לשאת על כתפו, יצטרך לקחת את כדי היין שלא יכול לשים בסל, צריך לשאת יותר, צריך יותר טורח, זה אחרת יותר טורח, שזה אחרת מרבה בהליכה, כי זה יותר טורח, זה נראה יותר כיום חול, וזה קשור למראה.
הרמ״א: רק ממקום למקום
אומר דווקא הרמ״א, מביא הוא, שהאיסור הוא רק ממקום למקום, כשהולכים בחוץ, כשרואים ולא רואים. בבית, אין את האיסור. זה איסור בפני אנשים, שלא ייראה כיום חול. נכון.
כך נראה, כך יוצא עם החלבן.
דיון: יישום מעשי כיום
מעניין, אני לא יודע בדיוק איך מקיימים את כל ההלכות האלה היום. למשל, מישהו אומר, אתה רוצה לשאת לבית הכנסת משהו? שא משהו עם עגלת קניות. למשל, אני יכול להגיד לך, רעיון, היית משתמש בעגלת קניות? עגלה? לא, עגלה של תינוק כן, אבל לא עגלת קניות. זה דבר של יום חול. או עגלת יד כזו שמשתמשים לפעמים, אני לא יודע.
אבל כאן אנחנו רואים בבירור שאפילו כשיש יותר טורח. הרמב״ם אומר לגבי למשל, לתת הרבה סכומים קטנים לצדקה זה יותר קשה לאדם. לשאת הרבה פעמים מטבעות קטנים, כלי יין קטנים זה יותר קשה. אבל אנחנו לא דואגים כאן לקושי, אנחנו דואגים שלא ייראה. יש קשה יותר, ויש מה שקוראים למרבה הליכה. אני לא יודע אם זה ממש יותר קשה, זה יותר ש… יותר עבודה, זה לוקח יותר זמן, או יותר טורח. זה לוקח יותר זמן, וצריך ללכת יותר, אבל זה פחות, מזיעים פחות. זה פחות, כאילו זה פחות טורח.
הדבר שדרכו לישא אותו זה לא סתם אקראי, זה כי זו הדרך המעשית. אבל בכל זאת, אל תעשה את הדרך המעשית, עשה אחרת יותר קשה, אבל שלא ייראה כדרך. זה קצת פחות מעשי, כך נראה.
דובר 1: זה בדרך כלל, אז, אני לא יודע אם, היה לך פעם בכל המעשיות שאלה כזו ביום טוב? אני יודע דווקא, היום הכל נושא אדם בדרך כלל, לוקחים בשקית ואוחזים בידיים.
דובר 2: לא, החסידים עושים זאת. אני מתכוון, אם שמים משהו גדול… אני מתכוון שיש עגלה, שיש איזה כלי… אני רוצה ללכת עגלת קניות, דבר כזה. איך?
דובר 1: זה היה הגיוני שיעמוד בפסק ההלכה של היום, אבל לא משתמשים בעגלת קניות ביום טוב. אולי כמעט לא קורה בכל מקרה, אבל… אם מישהו נושא סעודה לאיזה מקום, אני יודע.
יכול להיות שהיום מספיק זה שלא נושאים במכונית. בימי החול היו נושאים הכל במכונית. ביום טוב לא נושאים במכונית. אז זה כבר הלא דרך שעושה בחול. אבל כמו שהרמב״ם מדבר באמור, כל הדברים האלה שצריך לשנות את השינוי לאדם.
נשיאה על בהמה — אסור לגמרי
אבל על גבי בהמה לא יביא כלל אליו, על בהמה לא ישא כלל, שלא יעסוק דרך שעושה בחול, שלא יעשה כדרך שעושה בחול.
מעניין, על הבהמה הוא לא אומר לנו את אי אפשר לשנות. נניח שזה דבר כבד, וצריך בהמה. אין את ההיתר שנושאים דברים כל כך גדולים ביום טוב, בעיקרון. זו התשובה.
אוקיי, עוד דבר. כן.
הנהגת בהמה במקל, סומא במקלו, רועה בתרמילו
הלאה, אומר הרמב״ם, אין מנהיגין את הבהמה במקל. מזכירים כבר בהמה… לפעמים לוקחים את הבהמה עצמה, אולי הולכים לשחוט אותה. אסור לנהוג את הבהמה במקל שמנהיגים בו, כי זה נראה כאילו הולכים לשוק, כמו שלמדנו לגבי הלכות שבת, שאסור ללכת כשלבהמה יש פעמון או משהו, כי זה נראה כאילו הוא הולך לשוק עם הבהמה, איזו הלכה כזו.
אותו דבר, ואין הסומא יוצא במקלו, סומא לא יצא עם מקלו, ולא הרועה בתרמילו, והרועה שרועה בהמה לא יצא עם תרמילו, עם שקו, שבו מניח את מזון הכלבים, כן, לכאורה.
יציאה בכסא — איש ואישה
וגם יש כשהולכים ונושאים עם מקל, הליכון כזה שאפשר לשבת עליו. אין יוצא בכסא, לא יוצאים עם כיסא, אחד האיש ואחד האישה, שלא יעשו דרך שיעשה בחול, זו הדרך שהולכים בימי החול, שנושאים עם כיסא. או נושאים עמו, הגבאי נושא כיסא, אני יודע. אני לא רוצה שיהיה דרך שיעשה בחול.
רבים צריכים לו — יוצא בכסא ואפילו בפריון
מי? אבל מה… מה זה מנהיג, צדיק, או מי שרבים צריכים לו, עבורו מותר כן לשאת כיסא, יוצא בכסא אחריו. ולא רק זה, אלא מצינו עושה על הקטה, מותר לשאת אותו על הכיסא, או אפילו בפריון, מותר אפילו להביא כיסא רבני גדול. או אפילו בפריון, מותר אפילו לשאת… פריון פירושו חופה כזו, מבנה יפה כזה, כמו פריון של חופה. אני מתכוון שזה כנראה כזה… אוהל? כיסא כזה.
דובר 2: לא, אבל מה זה יכול להיות? כיסא רבני גדול.
דובר 1: לא, ונושאים את האדם עליו. הוא לא הולך, הרבי… אתה יושב כמו שהיה פעם אצל ה… היום יש גם במקומות מסוימים. אתה יודע מה אתה רואה בתשליך יש מנהג שרבנים נושאים עם מעמד של 900 פאונד, מביאים משאית, שוכרים חברה, חברת הפקה, נושאים את כיסא הרבי. ביום טוב מותר לעשות זאת בלי משאית. אבל אפילו זה, הרבי… למה מותר לעשות זאת? זה היתר נוסף על כיסא. הוא עומד דרך לנסוע על כיסא לכאורה. כלומר, שמים אותו על הכיסא ונושאים אותו. זה פריון. אוקיי.
מה הפשט שלחכם שרבים צריכים לו שיש היתר נוסף?
דובר 2: או כי זה לא נקרא כדרך חול?
דובר 1: כך נראה. לא, זה היתר. כך אומרים, זה יותר צורך. לצורך התירו עוד. אי אפשר לומר שהרבי לא יבוא לבית הכנסת ביום טוב עם כל המעמד שלו.
דובר 2: רבי צריך לבוא עם כל המעמד?
דובר 1: וזה לא זלזול ביום טוב, זה לכבוד הרבי. אני לא יודע, זה כן קצת זלזול ביום טוב, אבל זה מותר בגלל זה. אני מתכוון עוד. לא, לא כתוב שצריך לעשות זאת אחרת. על החכם לא כתוב שיעשה זאת אחרת.
דובר 2: אולי יש איזה היתר מיוחד לכבוד הרבים?
דובר 1: נכון, זה היתר, היתר מיוחד. מה הבעיה? ביום טוב אמר הרב דרשה, יום טוב הוא זמן שלומדים חלק. היה הסדר, אבל דווקא ביום טוב יש סדר. כן, ביום טוב יש תיקוני רבנים וכדומה.
הלכה ד׳: סולם של שובך — מראית עין ושמחת יום טוב
דובר 1: עוד דבר: אין מוליכין את הסולם של שובך משובך לשובך ברשות הרבים. כבר למדו קודם שיש דבר שנקרא שובכים. אלה מבנים כאלה שציפורים יתקננו בהם. ויש סולם שנושאים משובך לשובך. ביום טוב מותר ללכת לקחת את העופות או את הביצים שכבר מוכנות לבשל ביום טוב. אדם יחשוב שייקח את הסולם וישא אותו, אבל אסור. למה? שמא יאמרו לתקן גגו הוא מוליכו. כשאדם רואה מישהו מסתובב… מדברים על מישהו גם במקום ציבורי, אה, הוא אומר ברשות הרבים, בחצר מותר, אבל ברשות הרבים, כשרואים מישהו הולך עם הסולם, יחשבו שהוא מתקן את גגו, הוא עושה בונה, הוא עושה עניין של מראית עין. אהם. אסור, אבל ברשות היחיד מוליכו.
דיון: חילוק הרמב״ם בין רשות הרבים לרשות היחיד
דובר 1: מעניין, הרבה פעמים יש דין שמשהו שאסור כמראית עין אסור גם כן. אומר הרמב״ם דווקא, אף על פי שכל מקום שאסרו חכמים, בדרך כלל לא היו עושים היתר כזה, היו אומרים היתר כזה. יש כלל שכל מקום שאסרו חכמים מראית עין, אפילו בחדרי חדרים אסור, למשל, אסור לתלות מגבת, שייראה כאילו היא נכבסה, אסור לתלות אפילו בבית עצמו. אבל למה כאן אם כך, למה מותר כן לשאת ברשות היחיד סולם של שובך? אומר הוא, כדי שלא תמנע שמחת יום טוב, היתר מיוחד. חילוק מעניין, לא?
דובר 2: כן.
תרגום לעברית
דובר 1: כלומר, שמחת יום טוב לא מבטלת את האיסור. שמחת יום טוב היא דבר חשוב מאוד. כלומר, שמחת יום טוב אינה מבטלת את עצם מראית העין, אבל הפרט שכבר מראית העין אסרו אפילו בפנים בבית, זאת כן התירו. כי הוא צריך לוכל להביא את ציפוריו מהשובך לפעמים.
דובר 2: כן, אבל זה עוזר רק לרשות היחיד.
דובר 1: מצוות שמחת יום טוב לא מסירה את איסור מראית העין, היא רק מסירה. נראה שהאיסור בחדרי חדרים הוא רמה חדשה באיסור. לא אומרים שאסרו הכל. התחילו עם מראית עין, ואחר כך יש עוד רמה של חומרא של בחדרי חדרים. ושם מותר כן.
אני לא מבין מה הרמב״ם אומר, כי הם יכולים… אומר כמו שאתה אומר, כשאתה עושה איסור עם מראית עין, זה דבר שבאופן כללי אסור. אדם אומר חכמה, אה, אני בבית? לא. אבל יש דבר כזה איסור ברשות הרבים, זה לא חייב להיות לכתחילה איסור. אז, אני רואה שיש פוסקים אחרים שמדברים כן על זה. מה זה אומר? מה אומר הראב״ד למשל?
אבל במקרה כזה, אומר הרמב״ם, היה זה אסור בלי התירוץ של שמחת יום טוב. נניח באופן שאין יום טוב. אומר הראב״ד הקדוש, “הוא אומר כן, אבל הגמרא לא אמרה כן”. הרמב״ם אומר אמנם כך, אבל הגמרא לא אומרת כך. “לא חלקו בדבר זה”, והגמרא תולה שאו מותר בשניהם, או אסור בשניהם, וההלכה היא שמותר בשניהם. אז הראב״ד לא מסכים עם חילוק הרמב״ם של רשות היחיד ורשות הרבים.
כך עומד בשולחן ערוך, לדעתי, כמו הראב״ד, שמותר באמת בגלל שמחת יום טוב. מעניין. בוודאי הרמב״ם היה לו משהו גדול לחשוב כך. נסתכל במגיד משנה ונראה מה המקור לשיטת הרמב״ם. בסדר.
הלכה ה׳: פירות על גגו — כיצד להעבירם
דובר 1: הלאה, סעיף ה׳, הלכה ה׳. יכול להיות שבשולחן ערוך זה כבר אחרת, הם מסתכלים שזה בכלל לא… אני לא יודע, כשרואים יהודי הולך עם שטריימל עם הסולם שלו, יודעים שהוא עושה זאת לשמחת יום טוב, הוא לא הולך לתקן עכשיו את הגג. בקיצור, הם מדברים שזה תלוי איך לומדים את הגמרא. בסדר, טוב מאוד.
אומר הרמב״ם הלאה, “מי שהיו לו פירות על גגו”, היו נוהגים לשים פירות על הגג לייבוש, “וצריך לפנותם למקום אחר”, צריך להעבירם מאותו גג. יש על כיצד אפשר לעשות זאת. יש על כיצד עושים זאת בחול, שלא יעשו ביום טוב באופן שעושים בחול.
אומר הוא כך, “לא ישטיחם מגג לגג”, כלומר, הדרך שעושים זאת בדרך כלל נראית שאדם אחד עומד על הגג ואחר על הגג האחר, ונותנים לו, אפילו הוא הלך כבר משהו שזה לא טרחה כל כך גדולה. גם, “ולא ישלשל להם בחבל מן החלונות”, או שלא ישלשלו, יגלגלו עם חבל מהחלונות, או יורידו עם סולמות, “שלא יעשה כדרך שעושה בחול”. אלא מה? “משילן”, על מה מותר כן? “משילן דרך ארובה ממקום למקום מעל הגג”, על אותו גג.
לגג אחר אסור, אבל מותר להעבירם על אותו גג, “מעל הגג”.
דובר 2: אפילו עם ארובה, כלומר חלון? או איך יש שם חלון?
דובר 1: ארובה היא צוהר, חלון בגג.
דובר 2: איך זה “מעל הגג”? מפינה אחת של הגג לפינה השנייה של הגג?
דובר 1: או הוא אומר לך שני דברים. הוא כבר התכוון לשני דברים: או להכניס לבית דרך ארובה, או לשאת ממקום למקום בתוך הגג. הוא אומר שזה אומר שמותר לגרור עד המקום שיש לך את החלון, הצוהר שאתה אומר, ולהכניס הביתה. אפילו אם הארובה במקום אחר בגג, הוא גורר עד שם, ושם הוא מכניס דרך הפתח של הגג.
שחט בהמה בשדה
דובר 1: עוד כלל כזה: שחט בהמה בשדה, שחט, מותר לשחוט ביום טוב, אבל לא יביא את הבהמה השחוטה במוט או במטה, את כל הבהמה לשים על מיטה או על מוט. כך היו עושים לכאורה בחול, גוררים את כל הבהמה. אלא אבר אבר, אלא יביא חתיכות בכל פעם.
הלכה ו׳-ז׳: שילוח מנות ביום טוב — מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך
דובר 1: עכשיו, עכשיו נלמד אילו דברים מותר לשלוח לאנשים ביום טוב. שההיתר ל… שיהיה ממש הוצאה שלא לצורך. אנחנו למדנו ששלא לצורך מותר, אבל כאן נראה שזה לא כל כך פשוט.
אומר הרמב״ם, כל שאין עושין בו אלא בחול, דברים שיש בהם הנאה, אפילו אם יש הנאה רק בחול, אפילו משהו שלא נעשה לשימוש יום טוב, אף על פי שאין עושין בו ביום טוב, זה משהו שאין הנאה ממנו ביום טוב, כגון תפילין — שבת ויום טוב לא מניחים תפילין — אבל בכל זאת מותר לשלחן לחבירו ביום טוב. מותר לשלוח, כי עליו אמר הכתוב, אך מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך, לא צריכים את התפילין ביום טוב, אבל מותר לשאת בפנים. וזו שמחת יום טוב, היהודי שמח שיבואו תפילין קדושות.
דובר 2: האם מותר בטלטול? אני זוכר בהלכות שבת, בשולחן ערוך מדברים על זה, כי זה לא ראוי להשתמש למשהו אחר, אסור להשתמש בתפילין, זה דבר קדוש.
דובר 1: אבל אנחנו למדנו בהלכות שבת הלכות בפירוש על מי שנתקע בחוץ עם התפילין שלו, שמותר לו לשאת הביתה. שם היה הכל ברשות הרבים. אבל לא עמד שם שתפילין מוקצה. בסדר, שם לא היה נוגע, כי שם היה הצלת תפילין. לכאורה כשמדברים על הצלת תפילין, הצלת דברים קדושים.
אומר הרמב״ם, אין צריך לומר שדבר שעושין בו ביום טוב, דבר שיש הנאה ממנו ביום טוב כי מותר, כגון יינות שמנים וסלתות, בוודאי כבר מותר לשלחן. אבל כל דבר שאין עושין בו בחול עד שיעשה בו מלאכה שאסור לעשותה ביום טוב, דבר שהסדר הוא שיהיה הנאה ממנו ביום טוב, התירו במלאכות. אני לא יודע למה הוא מכניס כאן את המילה “בחול”, “אין עושין בו בחול”.
שוב, החילוק הוא כך: דבר שמשתמשים בו בחול, אבל לא צריך בינתיים לעשות מלאכה, למרות שביום טוב אי אפשר להשתמש בו, אין ממנו כלום, על זה שולחים. אחר כך אדם יכול לומר, בסדר, אותו דבר, משהו שצריך לטחון וכדומה, שנראה בסעיף הבא, אבל בחול, אתה יכול גם לטחון וגם להשתמש. אומר הוא, לא, למרות שזה נאות לו בחול, אבל צריך לעשות מלאכה שאסורה ביום טוב. בחול מותר לעשות מלאכות, אבל אז אין משלחין בו ביום טוב.
הוא מסביר, כיצד? אין משלחין ביום טוב תבואה, תבואה גולמית אסור לשלוח ביום טוב. למה? לפי שאין אוכלין אותה בחול אלא אם כן טוחנין. תבואה אפשר להנות רק אם עושים לפני כן טחינה, עושים ממנה קמח. ויש הלכה שאסור לטחון ביום טוב, אסור לטחון ביום טוב. ממילא שולח משהו שאי אפשר להנות ממנו? אסור, על זה אין היתר של מתוך. אבל משלחין קטניות, קטניות מותר, לפי שמבשלים אותן ביום טוב ואוכלין אותן, אפשר כן, כי לבשל או לצלות קטניות מותר ביום טוב. אותו דבר בהמות חיות ועופות, אפילו חיים, אפילו חיים, מותר גם, לפי שמותר לשחוט ביום טוב, וכן כל כיוצא בזה.
הלכה ח׳: הגבלות על כיצד לשלוח תשורות
דובר 1: אומר הרמב״ם, כל דבר שמותר לשלחו ביום טוב, זו עוד הגבלה אחת על כיצד לא לשלוח מתנות ביום טוב. אפילו דבר שמותר לשלוח ביום טוב, כל דבר שמותר לשלחו ביום טוב, אומר הרמב״ם, כששולחו לחבירו תשורה, כשהוא שולח מתנה, מעניין שבהלכות יום טוב קוראים למתנות תשורה. לא מצאתי כך במקומות אחרים, גם קודם, לשלוח תשורה.
הלכה ט׳: כללי דין — המערב עירובי תחומין ליום טוב, בהמתו וכליו ופרותיו כמוהו
אולי על זה הוא כתב כך “תשורה”, שזה משחק מילים יפה: תשלח בשירה. כמו שכתוב שם, יעקב אבינו שולח לעשו, אומר הוא, תשימו ריווח, “ורוח תשימו בין עדר ובין עדר”. שלחו, יש אופן איך שולחים מתנה, שולחים מצב כזה. לא תשלח כך.
מה זה השורה? אומר הרמב״ם, “אין שורה פחותה משלשה בני אדם”. שולחים מתנות דרך שלושה אנשים שנושאים מתנות. הוא מסביר. “כיצד, הרי ששלח לחבירו בהמות או יינות ביד שלשה או ארבעה בני אדם כאחד זה אחר זה” — הוא שולח למישהו מתנה ענקית, חבילה של יינות למשל, שלא יעשו זאת בדרך טקסית של לעמוד אחד אחרי השני ולהביא מתנות. “כולן הולכין בשורה אחת הרי זה אסור, שלא יעשה כדרך שעושה בחול”. זו הדרך שעושים בחול.
אבל “שלח שלשה מינים ביד שלשה בני אדם כאחד הרי זה מותר”. כלומר, סתם לשלוח, האיסור הראשון של שורה הוא דווקא בדבר ש… הם הולכים בשורה אחת, זה בבירור אותו דבר. שלושה אנשים נושאים חתיכות בהמה, זה עושה מצב גדול לעיניים. האיסור על זה הוא כי זו הדרך שנושאים בחול. הוא אומר שזה נראה כמו משלוח הלאה. בקיצור, זה לא יום טובי.
אבל סתם ששלושה מינים אחרים, ושולחים עם שלושה אנשים, זה לא האיסור. זה לא מצב של שורה, זה סתם שלושה אנשים מביאים שלושה דברים.
—
אז עכשיו נלמד את שאר הפרק. זה בעצם הרבה מאוד פרטים של מאוד פשוט… אני מתכוון שהכללים מאוד ברורים, באופן כללי.
הרמב״ם כבר אמר שגם עירוב תחומין, כמו שאסור בשבת אסור ביום טוב לצאת חוץ לתחום. וביום טוב בוודאי הרבה יותר נוגע, כי מותר לשאת, אפילו שלא לצורך מותר לשאת. מהצד השני זה גם הרבה יותר קל, כי הוא יכול לקחת את הפת שלו, הוא יכול ללכת בזמן… אם הולכים לא צריך פת. מערבים ברגלו, לא צריך. בסדר.
אבל זה רק ערב יום טוב. זה לא עוזר ביום טוב. ביום טוב לא עוזר. כבר למדנו בהלכות עירובין, אפילו ביום טוב שני, איך אפשר לעשות עירוב ביום טוב כשאסור לצאת חוץ לתחום.
החידוש הוא שביום טוב, הרבה פעמים נושאים דברים. נוגע ביום טוב, בעצם נוגע בשבת אותה הלכה. אם יש רשות היחיד גדולה, עירוב תחומין יכול להיות גם ברשות היחיד למדנו.
כן, אבל אתה צודק שזה לא ממש נוגע בשבת כמעט, כי אם יש רשות היחיד אפשר כמעט תמיד ללכת בכל רשות היחיד, חוץ מיוצא מן הכלל. אם התחום שלו נגמר באמצע רשות היחיד דווקא באמצע עיר, אז יכול להיות.
על כל פנים, אנחנו למדנו אמנם שבהלכות שבת יש גם את הדין שכליו כמותו, אבל ביום טוב זה יותר מעשי נוגע. והנפקא מינה אומרת שהוא עושה עירוב, אז זה משתנה.
יש דין בעירוב תחומין שכמו שאדם אסור לצאת מחוץ לתחום, גם אם הכלי שלך או דבר יצא מחוץ לתחום, אסור לך וזה חזר לתוך התחום, אסור לך להשתמש. אין דבר ששייך מחוץ לתחום. אפילו לפני כן, שני לא יוכל לקחת למשל. אדם שני יש לו תחום אחר, כן, כי אתה עשית עירוב תחומין, אתה לא בדיוק אותו תחום של העיר. אבל אפילו אדם שני אסור לקחת את הדבר שלך.
אז כך ההלכה, המערב עירובי תחומין ליום טוב, כלומר מי שעושה עירוב, כלומר אם הוא גר בעיר, זה גם אותו דין, אבל זה לא נוגע החילוק. הרי בהמתו וכליו ופרותיו כמוהו, כל הדברים שהיו שלו הם כלים, הם בהמות, הם פירות. וכמוהו, ואין מוליכין אותן אלא בתוך אלפים אמה לכל רוח ממקום עירובו. הפירות שלו, הבהמות שלו, או הכלים שלו אסור לשני אפילו לקחת, חוץ ממקום עירובו, מהתחום שלו.
חפצים הולכים אחרי הבעלים. הבעלים של הבהמות והכלים. זה הכלל.
עכשיו צריך לדעת, להבין בעיה, קודם צריך לדעת מי נקרא הבעלים של כל דבר. אחר כך נדע אופנים אחרים לדון בפרטי הדבר.
—
הלכה י׳: חפצי הפקר וחפצי הגוי
חפצי הפקר — כרגלי מי שזכה בהן
אז קודם כל, חפצי הפקר. מה זה דבר שהוא הפקר? למי זה שייך? איך מותר לשאת הפקר?
התשובה היא, הרי הן כרגלי מי שזכה בהן. מי שזוכה בהפקר, אפילו ביום טוב, אז זה בכלי קונה, איזה עירוב שיש לו.
חפצי הגוי — קונין שביתה במקומן
וחפצי הגוי, מה זה החפצים של גוי? זה לא שייך לשום יהודי. קונין שביתה במקומן, ויש להן אלפים אמה לכל רוח. כלומר, זה לא אומר שהיהודי שמרים זאת הולך עם התחום שלו, אלא איפה שהכלים או החפצים של הגוי היו, שם אסור לשאת את החפצים יותר מאלפיים אמה מאיפה שהם היו.
למה? גזירה בעלים גוים משום בעלים ישראל. בעצם נראה, גוי, כן? גוי בעצם לא קונה שביתה, אין לו תחום כמוהו. אבל כשמוצאים חפץ ששייך לגוי, החכמים גזרו שינהגו כמו חפץ של יהודי, וממילא זה לא הולך כרגלי הגוי אבל, כרגלי… מי שמצא אותו? לא, במקומן, איפה ששבת.
כן, זה יותר חמור מיהודי. חפץ רגיל של יהודי אין לו דעה משלו כביכול. הוא בטל לאדם. הוא לא בטל לאדם, אלא הוא משלו. איפה שהוא שוכב, שם הוא שוכב. שם זה כל כך חזק.
גוי הוא כלום. כי יהודי מעלה כל חפץ שיש לו. גוי לא שובת, אין לו שבת, אי אפשר לומר ללכת אחריו. אלא ממילא, בעיקר הדין היו יכולים לשאת את החפצים לכל מקום, כי אין לו שביתה, לא שבת. אבל אי אפשר שגוי יהיה יותר קל מיהודי, החכמים גזרו שאיפה שזה, לא לפי בעליו, אלא איפה שהכלים הם, שם יוכלו לשאת אלפיים אמה, לא יותר, או איזו הלכה שיש.
—
הלכה י׳ (המשך): פירות שיצאו חוץ לתחומים וחזרו — לא הפסידו את מקומן
עכשיו, למדנו שאדם שיצא חוץ לתחום וחזר, אם זה היה ברצון, למדנו שהוא נתקע, כי הוא איבד את התחום שלו. אבל פירות זה לא כך.
אומר הוא, פירות שיצאו חוץ לתחומים וחזרו, אפילו במזיד, לא הפסידו את מקומן. אפילו אדם הוציא אותם במזיד, הם חוזרים לאיפה שהם היו.
למה? מפני שהן כאדם שיצא באונס וחזר באונס. למדנו הלכה, אדם, שאם גם היציאה וגם החזרה היו באונס, הוא חוזר לאיפה שהוא היה, הוא לא מפסיד כלום. רוב פירות יש בכלל… אז ממילא, פירות זה תמיד אונס שני, ממילא לא יכול להיות דין על הפירות מחוץ לתחום, יכול לענוש את האדם. אבל עכשיו מדברים על השביתה של הפירות.
אז, זה… מי שלא יכול לצעוק נקרא תמיד אונס, כן? הוא לא יכול לצעוק שלא תפלו הכל. כן.
בסדר. יכולתי לחשוב שיעשו קנס על האדם, אבל מדברים עכשיו שאפילו אדם אחר יישא, זה לא קשור לאדם.
—
הלכה י״א: המוסר בהמתו לרועה — כרגלי מי?
עכשיו יש מקרים שונים שנותנים בהמה לשני, צריך לדעת של מי התחום הולך.
המוסר בהמתו לבנו, אדם נותן את בהמותיו לבנו, כלומר שיטפל בהם, לא משנה. הרי כרגלי הרועה, כי אז נותן לגמרי, הרועה יכול לקחת לאן שהוא יכול ללכת.
מוסר לשני רועים, נתן לשני רועים, אז הרי כרגלי בעליה, נשאר עם בעל הבית.
למה? מפני שלא קנה אחד מהם. דבר לא יכול לשייך לשני מקומות בבת אחת. שני מלכים לא משתמשים בכתר אחד, אני לא יודע. נשאר לבעלים. כן, טוב.
—
הלכה י״ב: מי שזימן אצלו אורחים ביום טוב — הסעודה כרגלי בעל הסעודה
מעשה מעניין, יותר אולי נוגע, מי שזימן אצלו אורחים ביום טוב. אדם הזמין אצלו אורחים ליום טוב. כן? והם רוצים לקחת הביתה את המנות שלהם, אני לא יודע אם הם רוצים ללכת איתם לאיזה מקום. והוא מרשה.
תרגום לעברית
זה יום טוב, משלחים משלוח מנות. לא יוליכו בידם מנות למקום שאין בעל הסעודה יכול לילך שם. הרי לבעל הסעודה יש את תחום שבת שלו, איפה שזה לא יהיה. שהאורחים לא ייקחו את המאכלים רחוק יותר מהתחום שלו.
למה? שכל הסעודה כרגלי בעל הסעודה לא כרגלי האורחים. זה שאני הזמנתי אורחים, לא נותן להם עדיין שום זכות לקחת את המאכלים שלי לאן שהם רוצים ללכת.
אם מישהו רוצה כן, הוא רוצה כן שהאורחים שלו יוכלו לקחת את הסעודה אליהם, הוא צריך, אלא אם כן זיכה להם אחר במנות אלו מערב יום טוב. הוא צריך לעשות זכייה על ידי אחר, שהוא יעשה את הזכייה צריך לתת לאחד שהוא, כן, בנו הגדול, או אחד שאינו ברשותו, שיקנה עבורם, אז זה נעשה שלהם, ואז זה כן יכול ללכת.
דיון: למה לא עוזרת הרשות הסתמית לאכול?
אבל זה הרי תמיד הכלל, שכאשר מישהו מזמין אורחים, ולא פשוט שהוא היה מקנה להם, כמו שכתוב שם בפסוק “ואל כליך לא תתן”, אתה בא לשדה של השני, יש לך רשות לאכול. אבל אתה לא קונה, אמת.
אבל כאן אתה רואה כן שהוא בעצם נותן להם לקחת הביתה, אבל הוא נותן להם, אלא אם כן זיכה להם. לא, זיכה להם לא חייב להיות. זיכה להם שהוא נותן זאת לרשותם, לשייכות שלהם. אפילו אם זה כן הסדר שהם יכולים לקחת את השיריים שלהם, אבל זה עדיין לא אומר שזה נעשה באופן רגיל שלהם.
אולי זה כך בברירה, זה לא שהוא אפילו היה צריך להזמין מערב יום טוב, אבל בכל זאת, הסעודה, באופן כללי, שייכת ל… כן, השביתה של הסעודה שייכת לבעל הבית, לבעל הסעודה. כך נראה.
אוקיי, הלאה.
—
הלכה י״ג: מי שהיו פירותיו מופקדין בעיר אחרת — פירותיו כמוהו
וכן, עוד מעשה, מי שהיו פירותיו מופקדין בעיר אחרת, יהודי היה לו פירות בעיר שנייה, פיקדון, ועירבו בני אותה העיר לבוא אצלו, האנשים האחרים עשו עירוב שיבואו אליו.
אבל הפירות שלו שייכים לו. לפירות אין עירוב. לאנשים יש עירוב. האנשים האחרים, החברים שגרים בעיר הבאה יש להם עירוב. אבל לו אין עירוב. העירוב שלהם לא עוזר על הפירות, אפילו אם הם השומרים. אפילו אם הם השומרים, היה אפשר לחשוב אולי שזה קשור לשומר, נראה כבר שיש אופן שזה כן תלוי בשומרים.
אבל באופן כללי, סתם פיקדון שייך עדיין למפקיד, וממילא זה… לא יביאום, שפירותיו כמוהו, וכאילו הפירות שלו שובתים חוץ לתחום. זה הסיפור, נכון? אף על פי שהם ביד אלו שעירבו, למרות שהם שם השומרים או משהו, לא עוזר.
פיקדון — עירוב של שומרים לא עוזר
דובר 1: העירוב שלהם לא עוזר על הפירות, אפילו אם הם השומרים. לא הפירות שלהם, אפילו אם הם השומרים.
הפיקדון חושבים אולי שזה כן תלוי בשומרים, אבל באופן כללי, סתם פיקדון שייך עדיין למפקיד, וממילא זה לא יביאו להם פירותיהם, שפירותיו כמוהו, וכאילו הפירות שלו שובתים חוץ לתחום. זה הסיפור, נכון?
אף על פי שהן ביד אלו שעירבו — למרות שהם שם השומרים או הרב, לא עוזר.
בבמה דברים אמורים — בשייחד להן קרן זוית, אם יש מקום מסוים שהוא מניח את הפירות שלו אצלם בעיר, אצלם בבית. אבל אם לא ייחד להן — אם הוא נתן להם לשמור, אבל הם יכולים להזיז את זה איך שהם רוצים אולי לכאורה, זו המילה.
יש להם זכות מסוימת להזיז את זה, אז זה כמו רועה, כמו שראינו שהשיחה לא קשורה לבעלות. אז חושבים שכן, הוא נתן להם את הבעלות לסחוב את הפירות. הרי הן כרגלי זה שהן מופקדין אצלו, כי הרי הוא מסר להם את זה, שהם יחליטו איפה זה יהיה מונח, שהם יקבעו איפה זה יהיה מונח. הם מחליטים, ועכשיו יש להם עירוב, הם יכולים להביא את זה אליו.
—
בור של מים — דינים של תחומין
דובר 1: והולכים ללמוד קצת הלכות על בור, מה זה בור של מים, עד כמה רחוק מותר לגרור את המים, את כל המים בבור.
זה בור של יחיד — כרגלי בעליו, זה פשוט. בור של אותה העיר — מה זה בשדה הציבורי? יש בור של עולי בבל. כבר ראו את הבור הזה בהלכות שבת, שם מותר לעשות פסיעות ולהביא.
כרגלי הממלא — שכל מי שמילא מהן מוליכן למקום שהוא מהלך.
דובר 2: רגלי של עושה עירוב מתכוון לקולא, לא לחומרא, לא שכל אחד ואחד יכול לקחת על הפסח שלו איך שהוא רוצה הוא יכול לקחת את המים.
דובר 1: כן, אבל בכל מקרה יש לו תחום. רק, אבל אחד הולך בדרך זו, אחד הולך בדרך זו, כל אחד ואחד יכול לקחת משם מים. כי כל מים שמישהו לוקח, אם הוא עשה עירוב אתה מתכוון, אחד מהאנשים.
דובר 2: כן, יכול להיות.
דובר 1: כאשר זה עולי בבל, מה זה מסורין לכל, עשו בורות, מי שעולה לרגל, שיוכל לקחת לשתות מהבור הזה, כמו שלומדים את הפסוק בורות, זה כרגלי הממלא, שכל מי שמילא מהן מוליכן למקום שהוא מהלך, כי זה על דעת, כשיהודי שהולך כאן יבוא.
נהרות המושכין, ומעיינות הנובעין — לא בור שאדם עשה, אלא נהר או מה שהוא… זה כרגלי כל אדם, זה אומר גם כרגלי הממלא, נכון? מי שלוקח מזה זה כך, כי אין לזה בכלל מקום שביתה, כי זה זורם, זה רץ. אחרי שאתה לוקח את זה, תוכל לקחת את זה לאן שאתה יכול ללכת.
ואם היו באין מחוץ לתחום לתוך התחום, אפילו בשבת ממלאין מהן — אפילו אם המים עדיין יורדים מנהר, לא יודע מחוץ לתחום, גם ממלאין לוקחים בשבת, אפילו בשבת מותר למלא. כי אומרים, לומדים במוצאי שבת, מדברים הרי אם יש עירוב, או שמעולם לא קנה שביתה. נכון.
—
שור של רועה ושור של פטם
דובר 1: עכשיו שור, שור של רועי — יש שור שהוא פשוט, כמו שלמדנו קודם על הרועה, לא שור שמוכן לאכילה, בינתיים הוא לרעי. זה כרגלי אנשי אותה העיר, זה שייך לעיר.
אה, הוא אומר כך, שור של רועי נעשה שאדם מוכר אותו שישחטו ביום טוב, אבל הוא מוכר אותו רק לאנשי העיר, הם יודעים שיש לו שור, ממילא כשהם קונים אותו זה עדיין מהתחום שלהם.
אבל שור של פטם — אדם יש לו שור, רשמית שור של שוורים, הוא מוכן למכירה לכל אחד, אז זה כרגלי מי שלקחו לשוחטו ביום טוב, כל מי שבא לקנות את השור יכול לקחת אותו לאן שהוא הולך.
למה? מפני שדעת בעליו למוכרו לאנשים אחרים חוץ מאנשי עירו. השור שמוכן, הוא כבר מפוטם לשחיטה, יש לו דעת למכור לכל אחד, שהוא מפורסם, והכל שומעין שמעו ובאין לקחתו — זה מפורסם שיש לו שוורים שאפשר לשחוט, ממילא לכתחילה מערב יום טוב כבר, זה עבור מי שיקנה אותו.
וכן אם שחטו בעליו ביום טוב — זה אומר, נניח עכשיו הוא עצמו מוכר את הבשר שלו, ומכרו בשרו. הלאה, כל אחד ואחד מהלוקחים מוליך מנתו למקום שהוא הולך, מפני שדעת בעליו מערב יום טוב כך הוא — זה אומר, הוא מקנה כאילו מערב יום טוב את החתיכות.
כאן רואים, אפשר להקנות אפילו חלק מהבהמה החיה, שמחר הוא ישחט והוא יחתוך אותה לחתיכות.
דובר 2: מה זה מקנה? אולי המילה כך לא אומרת כלום שיש, זה תמיד הלקוחות הפוטנציאליים.
דובר 1: כן, אולי לא קנין דעת. דעת בעליו, זה למי זה שייך שובת. וזו הדעת שלו, שיקחו ממנו אנשי עיירות אחרות, נמצא שור זה כבור של עולי בבל שהוא מסור לכל. זה בעצם מה שאומרים עולי בבל, שמי שלוקח את זה, זה שייך לו. אוקיי.
—
גחלת ושלהבת
דובר 1: הגחלת — גחלת הכל, כרגלי בעליה לא כרגלי שואלה. אוקיי, אני לא יודע בדיוק מה ההלכה. אבל השלהבת היא כרגלי מי שהיא בידו. כזה חלקיק. אש אינה דבר, אין לה ממשות, לא קונה שביתה. המדליק נר מנר חבירו, מוליכו לכל מקום שירצה.
אם אתה לוקח את הגחלת, אם אתה לוקח את הגחלת, אם אתה לוקח את הגחלת, זה כמו הנאה המושך, זה משהו שרץ, זה דבר. אחד האמהות למדו קודם גם הלכות כאלה, גחלת, אתה לוקח גחלת, אפילו אני משאיל לך את זה, מה ההבדל, זו הגחלת שלי, זה חפץ. זה חפץ.
זה נוגע למעשה, אומר אם אדם בא עם הגחלת שלו והוא מדליק את זה עם האש של השני, אומרים לא שהאש היא… אני מותר כי זה אלפיים אמה, הוא מותר לשאת את זה לאן שהוא רוצה.
דובר 2: לאן שהוא שייך, כן.
—
שואל כלים מחבירו
דובר 1: מה עם שואל? אני חושב שזה יכול לסיים את כל אלה הלאה.
שואל, מישהו שואל כלים מחבירו מערב יום טוב, הוא שואל כלי בערב יום טוב. אף על פי שלא נתנו לו אלא ביום טוב — הוא נתן לו, למעשה הוא לקח את זה ביום טוב, הרי כרגלי השואל. שוב, אנחנו רואים את כל ההלכות האלה שלא צריך לקנות שביתה כך בפועל מערב, כל עוד הדעת שזה הולך לשני, זה כבר הולך.
שאל ממנו ביום טוב — אם הוא רק ביקש את הכלי ביום טוב, כן, כאן שאל אפשר לתרגם ביקש, אבל זה אומר הוא שאל. אף על פי שדרכו תמיד לשאול ממנו כלים ביום טוב — כולם יודעים ביום טוב בא הזה והוא שואל את ה… אני לא יודע. לא עוזר בכל זאת. נכון, לא עוזר. הרי הוא כרגלי המשאיל.
למה? כשנעשה יום טוב זה עדיין היה הבעלות של המשאיל. למרות שרואים כאן כל הזמן שאם הוא יודע שהשני ייקח את זה, עוזר. אבל זה עוזר רק לדברים ש… יש לו אצל סוחר, אבל הוא שואל. הוא עושה טובה. זה לא אומר שאתה עכשיו בעלות, כי אתה הולך לשאול.
אבל זה אחרת, כאילו, נניח שלמישהו יש דבר שהוא משאיל לגמ״ח, אולי זה כן יהיה עבור מי ששואל. כאן מדובר שכאילו, מה שזה איזה אדם מסוים, הוא משאיל.
—
שנים ששאלו חלוק אחד — כרגלי שניהם
דובר 1: עכשיו ככה, מה עם שני אנשים ששאלו בגד אחד? יש שני רבנים שמנהלים טיש, לא היה כוח כסף לקנות בגדים לבנים נוספים לשניהם, הם עשו עסקה.
שנים ששאלו חלוק אחד, ואחד שאל ממנו שילבשנו שחרית, והשני שאל ממנו שילבשנו ערבית — ובבוקר הוא לוקח את זה, ואחר הצהריים השני לוקח בלילה. אז זה נעשה יותר גרוע עבורם. הם ראו קודם שלא יכול להיות רגלי שניהם, אבל כאן זה כן יהיה.
הרי כלי זה כרגלי שני השואלים — אני לא יודע למה נעשית חומרא כזו כאן, אתה יכול לומר? הרי כלי זה כרגלי שני השואלים, ואינו מוליכו אלא למקום ששניהם יכולין להוליכו. אם כבר ראינו בחסד הראשון, למה לא לומר שזה כמו משאיל, כמו חלק לפני זה, מה שונה בגד מ…
דובר 2: לא, משאיל זה תמיד כרגלי שואל, זה הוא אומר. אבל יש שני שואלים ביום טוב מדברים כאן, כן?
דובר 1: לא, לא, לא, יום טוב, כן, כן. ממילא הוא לא הקנה לשניהם באופן מלא, כי הוא רוצה להישאר…
דובר 2: לשניהם כן באופן מלא. זה הרי הפוך, לשניהם כן באופן מלא. זה נעשה לשניהם, וזה נעשה תקוע.
דובר 1: אבל כל אחד עשה הגבלה רק שהשני גם יוכל, כי בעל הבית יש לו בדעתו שזה עכשיו לאחד, אבל השני גם ייקח את זה שם, זה לא ניתן באופן מלא.
אני אומר, למדנו בהלכות עירובין, מקרים כאלה. אני לא זוכר את הסברה למה זה עומד כך? יש דבר כזה שאדם יכול להיות לו שני עירובין, כן? לתת שני שלוחים, ושניהם, המקרים זה שניהם, הוא נעשה תקוע כרגלי שניהם. אותו דבר כאן, הבגד שייך לשניהם, כי אי אפשר לספור יום אחד, הם למדו, אי אפשר לעשות עירוב לחצי יום, אז זה שניהם, וממילא זה מוגבל אצל שני האנשים, נכון? אפשר לקחת את זה רק למקום ששניהם יכולים ללכת כיצד, אבל הרמב״ם מחשב את החשבון.
הרי שעירב הראשון וריחק אלף אמה ממקום החלוק למזרח — הראשון הוא אלף אמה למזרח, והשני חמש מאות אמה למערב. אז כשהראשון לוקח את הבגד, אינו מוליכו במזרח אלא עד אלף וחמש מאות אמה ממקום החלוק — הוא מותר לקחת את זה רק עד אלף וחמש מאות אמה.
הראשון שיש לו עירוב על אלף אמה משם, הוא מותר בעצם רק, הוא מותר לקחת את זה עד אלף האמות שלו, אני מניח, אני לא מבין. שוב, הוא מותר רק לקחת, הוא לא מותר לקחת את כל אלפיים האמות. זו המילה. העירוב שלו הוא אלפיים אמה חזרה משם, הוא מותר בעצם ללכת עוד אלפיים אמה הלאה, אבל הוא לא מותר. הוא מותר ללכת רק אחת וחצי, כי הוא תקוע עם העירוב האחר.
ושסוף התחום שיכול זה שעירב במערב להלך בו. אותו דבר, כשיקח השני כלי זה, אינו מוליכו במערב אלא עד אלף אמה ממקום הכלי. ושסוף התחום שיכול זה שעירב במזרח להלך בו. לפיכך אם עירב זה בריחוק אלפים מן החלוק למזרח, וזה בריחוק אלפים למערב — הרי אלו לא יזיזוהו ממקומו, זה יכול להיות תקוע לגמרי. אם כל אחד נמצא בסוף העירוב של כל אחד, הוא לא יוכל לזוז ממקומו, כי זה הולך כרגלי שניהם.
דובר 2: נבך על שני הרבנים.
דובר 1: אוקיי, אתה עשית אותם רבנים, ועכשיו צריך לנבך עליהם. טוב, אני מנסה להבין איך שני אנשים שאלו בגד. אוקיי.
—
האשה ששאלה מים ומלח ועשתה תבשיל — כרגלי שניהם
דובר 1: אותו דבר, עוד מקרה של כרגלי שניהם, האשה ששאלה מחברתה מים ומלח ולשה בצק ואפתה — הרי עיסתה ותבשילה כרגלי שניהם, זה מקרה מעניין, היא שאלה מרכיבים, והיא עשתה מהמרכיבים עוגה או קרקר. אז הרי עיסתה ותבשילה כרגלי שניהם, למה? כי יש לה את המרכיבים, והיא, שתיהן, יש להן את העוגה, ונראה שעשיית העוגה נותנת איזו בעלות חדשה. אני אבין למה.
דובר 2: כן, הן נעשות כמו שותפות, הוא אומר.
דובר 1: מדברים באופן כנראה כששותפות נשארות, או אני חושב אולי כשהוא נתן לה את כל הכד של מים. כי אם הוא נותן רק מים, הוא לא יחזיר את אותם מים, זה מין אחר.
דובר 2: אין הבדל, אבל עכשיו האיסור הוא, אני עשיתי את העבודה ואת עשית את המרכיבים, כביכול.
דובר 1: מדברים אולי באופן דווקא כשהן נעשות שותפות בזה? לא ברור. יש על זה חקירות בגמרא גם. אבל כך ההלכה למעשה, זה לא בטל.
דיון: הבדל בין חלב למים
דובר 2: אני אומר שזה מאוד שונה מהחלב, כי החלב הרי בסוף יחזור. כאן, המים, הוא לא יחזיר את אותם מים, הוא יביא מים אחרים.
דובר 1: אוקיי, אבל המים, בעוגה, הם שייכים לה, היא צריכה להחזיר, מה שלא יהיה. אני אצטרך להחזיר מים אחרים. זה לא אומר שהמים שייכים לה, אבל כך נראה כאן. זה יכול להיות דווקא באופן… זה שייך לה מאתמול, זה לא משתנה באמצע יום טוב למי זה שייך.
אוקיי.
—
שני שותפים ששחטו בהמה — כרגלי שניהם
דובר 1: וכן, אותו דבר, שני אנשים הם שותפים. זה יותר פשוט. שני בני אדם שהיו שותפין בבהמה ושחטוה ביום טוב, אפילו חלקו — כל הבהמה כרגלי שניהם. אבל עכשיו הולכים ללמוד הבדל מעניין. גם כאן היה אפשר לומר שעכשיו התברר שהחלק היה שלו, אבל עכשיו לא נראה כך. ולכן הוא יוציא את זה להלכה הבאה, שיש אופנים ששותפות יכולה להיות מחולקת, ויש אופנים שלא יכולה להיות.
שותפות בבהמה לעומת חבית — ההבדל של ברירה
אותו דבר, שני אנשים הם שותפים. זה יותר פשוט. שנים שלקחו בהמה בשותפות ושחטוה ביום טוב, אפילו הם מתחלקים כן אחר כך, הרי כל הבשר כרגלי שניהם.
אבל עכשיו הולכים ללמוד הבדל מעניין. גם כאן היה אפשר לומר שעכשיו התברר שהחלק הוא תמיד היה הטוב שלו, אבל עכשיו לא כך. מוציאים את זה להלכה הבאה, שיש אופנים של שותפות שיכולים להיות מחולקים, ויש אופנים שלא יכולים להיות מחולקים.
חבית — יש ברירה בדברי סופרים
בואו נראה. אבל אם לקחו חבית בשותפות וחלקוה ביום טוב, אם לוקחים חבית יין, אז אתה צודק. הרי חלקו של כל אחד כרגליו. למה? הואיל והתחילו בו מדברי סופרים, כמו שכבר למדנו בהלכות עירוב את הכלל הזה, יש ברירה בדברי סופרים, ונחשב כאילו החלק שהגיע לזה היה ברור לו ומובדל בחבית מערב יום טוב כאילו אמר.
אף על פי שערב יום טוב לא ידעו איזה כוס יין כל אחד ייקח מהחבית, אבל הרי יש כאן יש ברירה, חוזרים למפרע כאילו כבר היה חלקו עמו וחלקו עמו.
הקושיא: מדוע לא אצל בהמה?
אם כן, מדוע בהמה לא יכולה לעשות זאת גם כן, כאילו חלק שהגיע לזה היה ברור לו ומובדל… מה פירוש ברירה? ברירה פירושה שאנו מחשבים כאילו ערב שבת כבר ידעו איזה חתיכה שלך, איזה חתיכה שלך, וכל אחד תיקן את עירובו.
אם כן, מדוע בהמה בשותפות לא יכולה לעשות את אותו הדבר? הם שחטו ביום טוב, שיאמרו הלאה, יש ברירה, אני היו לי הרגליים של הבהמה, לך היה הראש של הבהמה. מה הבעיה?
החידוש — “סוד הנשמה”
חידוש מעניין, כאן לומדים את סוד הנשמה. ואי אתה יכול לומר כן בבהמה, שחלק זה שהגיעו אפילו נחשוב אותו שהיה מובדל בבהמה בעודה, בואו נגיד כן, כאילו היה ברור, יש ברירה, אבל זה לא עוזר.
הרי יונק מחלקו של כל אבר ואבר שותה בהמה כאחת, שכל אבר ואבר יונק זה מזה. אבר אחד, הרגל של בהמה, מקבל חיות גם מהיד של הבהמה. כל דבר חי הוא כך, זה דבר שלם.
אז אף על פי ש… ונאמר שכבר היו לי הידיים ערב יום טוב, אבל הרגל שלי צריך להגיע אל היד שלך. אז נמצא כל אבר ואבר מעורב מחלקו וחלקו של חבירו.
דבר חי אי אפשר לחלק לגמרי לחלקים. כי כל חלק נושא את כל החלקים האחרים, כמו כעין כרגל וכשן.
קשר לפרק א׳ — בהמה שחציה של גוי
מכל מקום, היתה לנו הלכה דומה בפרק א׳, הבהמה שחציה של גוי וחציה של ישראל, שאי אפשר לאכול כזית בלא שחיטת הגוי, זה אחד.
מה שאין כן עיסה אפשר לחלק. דבר חי הרי אי אפשר לחלק, כי הכל צריך להגיע אל השלם.
שם זה יותר מעשי, כי אי אפשר… אתה יודע, מבין, אתה רואה יותר את… בשניהם רואים את הדבר שדבר חי הוא אחד.
מוסר השכל
יהי רצון שנהיה תמיד אחד, וכבר, שלא יהיה עוד שנאת חינם.
—
עד כאן פרק ה׳.