סיכום השיעור 📋
סיכום זרימת הטיעון: כיצד להביא את המשיח — מידת הפרישות, התאווה, ושתי רמות המידה
—
1. מסגרת הפתיחה: הנושא והיקפו
השיעור עוסק ב״איך להביא את המשיח”, המקושר (בחצי בדיחות) לנושא היחסים המיניים. זה בא בעקבות שיעור קודם על אכילה. שניהם נכללים במידת הפרישות/קדושה, שחלה אך ורק על תענוגי חוש המישוש.
יש רק שתי קטגוריות של תענוגי מישוש הרלוונטיות לפרישות: אכילה ויחסי אישות (“משכב”). תענוגי מישוש אחרים — פעילות גופנית, עיסויים, רחצה, מקלחת, הקלה גופנית — אינם נכללים. אלו הם “תענוגים טובים” או “תענוגי בני חורין” (לשון אריסטו).
[סטייה צדדית: דוגמאות מבית המרחץ, מקלחת וספורט]
אף אחד לא קורא לאדם “בעל תאווה גדול” על כך שהוא הולך לשירותים יותר מדי או נהנה מהמקווה יתר על המידה. יש אנשים יתר על המידה חסידים (“חניוקעס”) שמונעים מקלחות תכופות כ״גשמיות” מדי, אך הם עצמם הולכים למקווה כל הזמן — דיסוננס ברור. אי אפשא למצוא בחז״ל איסור על התקלח יותר מדי או ליהנות מספורט כעניין של פרישות דווקא.
[סטייה צדדית: ספורט ודרשת חנוכה]
יש שנותנים דרשת חנוכה שספורט = התמקדות יתר בגוף (תרבות יוונית). זה טיעון דתי אמיתי, אבל הוא שייך לדיון כללי יותר (טיפול בגוף באופן רחב), לא לדיון הספציפי של פרישות על שני התענוגים.
—
2. הנקודה המתודולוגית המרכזית: ספציפיות מול כלליות
יש מסגרת כללית מאוד (שנמצאת בתניא, אצל אפלטון) שאומרת: רדוף אחר הנשמה, לא אחר הגוף. “כל הפרקים” עוסקים בנשמה על פני הגוף. הדיון הנוכחי מתרחק במכוון מהכלליות הזו לעבר הספציפיות האריסטוטלית.
שיטת אריסטו: טוב ורע מוגדרים לפי כמה, מה, איזה אובייקט, אילו זמנים, איזה מקום, איזה אדם, אילו אנשים, אילו דרכים — פרמטרים הקשריים מרובים.
ההלכה פועלת באותו אופן: היא אף פעם לא אומרת “אהוב את נשמתך, לא את גופך” באופן מופשט. היא נותנת כללים מפורטים ביותר — אכול חלה בשבת לא בימי חול; השתמש במקלחת אבל לא כשאתה אבל או בתשעה באב, וכו׳. זה נקרא הגדרה “אריסטוקרטית” במובן זה שהיא מניחה רוחב מסוים של ניסיון ומגוון חיים (בניגוד לניסיון של עבדים או עניים מאוד).
[סטייה צדדית: תלונת הרמב״ן]
הרמב״ן מתלונן על הספציפיות של ההלכה — היא מניחה מגוון של ניסיון. זה מתחבר לדיון של השבוע שעבר. הפירוט נדחה.
—
3. למה ספציפיות חשובה: אתיקה כאומנות מעשית
מכיוון שאתיקה היא אומנות מעשית (לא תיאורטית), מה שחשוב הוא מה שעוזר לנו במצבים מסוימים. כל הפעולות האנושיות קיימות בעולם של פרטים: אף אחד לא אוהב “נשים” — הם אוהבים אישה; אף אחד לא חבר עם “אדם” — הם חברים עם אדם מסוים.
[סטייה צדדית: יהודים מול גויים על פרטים]
“יהודי שונא כל יהודי אבל אוהב *את* היהודי [הספציפי שלפניו]; גוי אוהב ‘את היהודים׳ אבל שונא את היהודי הספציפי” — ממחיש את ההבחנה בין אוניברסלי לפרטי.
[סטייה צדדית: השקפה היא חסרת תועלת]
“להחזיק בהשקפה נכונה זה חסר תועלת כי השקפה היא כולה על כלליות.” אם מישהו אומר “אני אוהב תורה” אבל לא יכול לומר מסכת אהובה, הוא לא באמת אוהב תורה. אם מישהו אומר “אני אוהב יהדות”, שאל איזה יום טוב הוא האהוב עליו. אהבה אנושית — אהבה מגולמת, רגשית — תמיד שייכת לפרטים.
—
4. הביקורת האפלטונית (מוכרת אך מושמת בצד)
התנגדות אפלטון (מהפאידו): מתינות אריסטוטלית היא רק החלפת תענוג אחד באחר. אם אתה מתמתן בתאווה כדי לשמר את נישואיך (ובכך לשמר תענוג), אתה עדיין משרת את התענוג — עדיין לכוד בגוף.
הרמב״ן מעלה ביקורת דומה בתחילת פרשת קדושים: אדם יכול לקיים כל הלכה בצורה מושלמת — לעולם לא לאכול לא כשר, לעולם לא לשכב עם ערווה — ועדיין להיות “נבל ברשות התורה”, עדיין בעל תאווה. הוא משתמש בביטוי “שוטה בזימת אשתו” (מנוול עם אשתו שלו), שהוא מוזר לשונית מכיוון ש״זנות” הלכתית בהגדרה לא חלה על אשתו. הרמב״ן, כאפלטוניסט, מתנגד לכך שהכרזה על תענוגי גוף מסוימים כ״טובים” מערערת את כל הפרויקט.
הביקורת הזו מוכרת כעמוקה וחשובה אך מושמת במפורש בצד: “אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא עושים את הדבר הכללי מאוד הזה שבו תענוגי הגוף הם רעים מסיבה כלשהי.” השיעור ממשיך עם הגישה הספציפית האריסטוטלית/הלכתית.
—
5. ביקורת ראשונה על שיח אנטי-גוף מופשט: חוסר מעשיות
לא משנה כמה *דרשות*, *שיעורים*, או *מוסר* שומעים על כך שהגוף אינו ראוי, אנשים לעולם לא באמת מפסיקים לאהוב תענוגי גוף. הדרך היחידה שבה אדם באמת “מתקדם” הרחק מהתקשרות גופנית היא דרך מוות — וזו הסיבה שהפאידו אומר שצריך תמיד לנסות למות ככל האפשר, והגמרא (נדרים, פרק שני) מעבירה רעיון דומה לאלכסנדר מוקדון: הרשעים והצדיקים כאחד צריכים להפסיק לחיות, כי חיים מטבעם פירושם אהבת תענוגי גוף.
מכיוון שהדיון עוסק באנשים נורמליים/פוליטיים (לא קדושים סגפניים), “קפיצת רמות” — רישום אידיאל בלתי ניתן להשגה — אינו מומלץ.
—
6. ביקורת שנייה: השקפת העולם הבסיסית שהחיים מוערכים יתר על המידה
קו הביקורת השני בא מעמדה פילוסופית רחבה יותר: שחיים בגוף הם נחותים ביסודם — הגוף הוא כלא, והטוב האולטימטיבי טמון בהתבוננות מעבר לעולם הזה. אפשר לא להסכים עם כל השקפת העולם הזו — למשל, “עולם אחד בכל פעם” של הנרי דייוויד ת׳רו — ולטעון שיש חשיבות לחיים טובים בעולם הזה.
זה פותח שאלה גדולה: האם התורה באה לתת חיים טובים בעולם הזה או לא? התייחסויות ל*מסילת ישרים* (פרק א׳, שנראה כמפחית מערך *עולם הזה*) מול דעות אחרות שמאשרות חיי עולם. זה מסומן כשאלה משמעותית שלא נפתרה אך מושמת בצד.
—
7. התכנסות: אפילו סגפנים תומכים במתינות
אפילו אלה שמאמינים ש*עולם הזה* מוערך יתר על המידה עדיין סוברים שההלכה מתירה הנאה במסגרת מתינות. מתינות היא ניתנת להשגה והיא הצעד ההדרגתי הנכון לקראת הפרדה מתענוגים, ולא קפיצה בלתי אפשרית. התייחסות לרמב״ם, הלכות דעות פרק ז׳.
[סטייה צדדית: קדושים תהיו ואהבת גוף קיצונית]
הרמב״ם היה מסכים שרוב האנשים לא יהיו *פרושים*; יש מצווה נפרדת של *קדושים תהיו* שדורשת יותר, אבל בפועל היא משתנה. הבעיה האמיתית שאנשים נופלים לתוכה היא אהבת הגוף יותר מדי — אפילו עד כדי רצון לשנות את הגוף. מסומן כנושא *דרשה* נפרד, לא נמשך כאן.
—
8. בעיית התעניות (צום/כאב עצמי)
8א. תעניות אינן נתמכות על ידי תיאוריות סגפניות סטנדרטיות
צום/כאב הוא נפרד מהימנעות מתענוג בלבד. לא הרמב״ם ולא הרמב״ן מקדמים *תעניות*. אפילו הסגפנות הקיצונית ביותר ברמב״ן או בקבלה אומרת שתענוגי גוף “לא נחשבים”, אבל לעולם לא טוענת שכאב גופני הוא טוב יותר. ההסקה מ״תענוג הוא רע” ל״כאב הוא טוב” אינה עוקבת. *תעניות* אולי רק הגיוניות לאנשים שאוהבים את הגוף יתר על המידה — אבל אפילו אז, כאב בדרך כלל גורם לך לדאוג לגוף יותר, לא פחות.
8ב. הפרדוקס של הצום: הוא מגביר את המודעות הגופנית
סיבה מרכזית שהרמב״ם אומר שאדם לא צריך להתענות: צום גורם לך להיות יותר גשמיות, לא פחות. הטענה הנפוצה שביום כיפור אדם הוא “כמו *מלאך*” ולא מרגיש את הגוף היא למעשה שקרית — יום כיפור הוא כשאתה מרגיש את גופך יותר מכל יום אחר.
פרשנות אפשרית מחדש: יום כיפור ו*תעניות* עוסקים בהבנה שאתה חי בגוף. כשאתה אוכל בדרך כלל, אתה יכול להתעלם מהגוף; כשאתה לא אוכל, דרישות הגוף הופכות ברורות באופן כואב. לכן, להיות בכאב בדרך כלל גורם לאובדן רמה רוחנית (*מדרגה*).
[סטייה צדדית/חילופי כיתה: האם כאב יכול לייצר התעלות?]
תלמיד מציע שאכילה יוצרת זיקה לגוף בעוד כאב יוצר ריחוק/שנאה כלפיו. דחייה: כאב יכול לייצר מצבים דיסוציאטיביים או מתעלים, אבל כך גם תענוג מוגזם. שניהם הם צורות של עומס חושי. כל דבר שמציף את המערכת החושית — אקסטזה קיצונית, כאב קיצוני, טראומה — יכול לדחוף אדם החוצה מהכרה מגולמת נורמלית. זה בעצם “להשתכר” מכאב, דומה לדיסוציאציה מטראומה. האם זה דבר טוב הוא מוטל בספק — דומה לשאלה האם רוצים להיות מפוכחים או שיכורים. המוח עובד הכי טוב עם אכילה מתונה — לא צום, לא אכילת יתר. צום מייצר מצבים שונים, אבל אלה אינם בהכרח מועילים.
—
9. תיאוריה חלופית של תעניות: תיאוריית התשלום/איזון
9א. חסידי אשכנז ותשובה המשקל
הצדקה שונה ל*תעניות*: תיאוריית התשלום מה*חסידי אשכנז*. תיאוריה זו גורסת שתענוג בעולם הזה הוא טוב אמיתי שמגיע לאדם — יש מושג של זכאות. אם השיג תענוג דרך חטא, התענוג הזה היה גנוב וצריך להשיב אותו דרך כאב שווה ערך — איזון החשבונות. זה ההיגיון מאחורי צומות ותשובות שנקבעו.
9ב. ביקורת: זו תיאוריה גשמית ביותר
תיאוריית התשלום הזו אינה מופשטת או רוחנית — היא מטריאליסטית עמוקות: היא לוקחת תענוג גופני ברצינות קיצונית, שומרת חשבונות מדויקים של זיכויי-תענוג וחובות-כאב. החסידים (במיוחד פנחס מקוריץ) התנגדו לגישה הזו בדיוק מהסיבה הזו. אנקדוטה: אדם היה מתענה בחורף כדי לצבור “זיכויים” לתענוגים בחודשים הבאים. יש הסוברים שאדם הראשון פעל באופן דומה.
[סטייה צדדית: תיאוריות נוצריות ושבתאיות]
תיאוריות נוצריות (השתתפות בסבל של ישו) ותיאוריות שבתאיות (אימוץ סבל) מתייחסות לכאב כמטרה מפורשת, אבל זה לא מקובל בתנועות פילוסופיות יהודיות גדולות — אפילו הסגפניות לא מקבלות כאב כמטרה בפני עצמה.
מעבר: דיון הסבל מושם במפורש בצד, חוזרים לנושא העיקרי: המידה הנכונה (מידה) של תענוגי גוף ספציפיים, מצומצמת לאוכל ויחסי אישות.
—
10. סיכום ההבחנה המרכזית של אריסטו: תענוגים משותפים/טבעיים מול ספציפיים/נבחרים
הבחנה מהשבוע הקודם, הנחשבת לא מספיק מוכרת וחשובה ביותר:
שתי הקטגוריות:
– תענוגים משותפים/טבעיים: דברים שכל בני האדם אוהבים מטבעם, משותפים באופן אוניברסלי כי הם שייכים לטבע האנושי הכללי.
– תענוגים ספציפיים/לא נפוצים/נבחרים: דברים שרק אנשים, תרבויות או קבוצות מסוימות אוהבים — מה שמציע שהם נבחרים (דרך חינוך, תרבות, הרגלה) ולא רק ניתנים מהטבע.
הבהרה מרכזית:
אלה לא שני סוגים שונים לחלוטין של תענוג אלא שתי רמות של אותו תענוג (עדיין בתוך אוכל ויחסי אישות). שני “סימנים” שחותכים את אותה תופעה בעומקים שונים. התענוגים הספציפיים/נבחרים מוגבלים על ידי הטבעי (אי אפשר לפתח טעם לאבנים), אבל הם שונים מספיק מהטבעי הטהור כדי לא להצטמצם אליהם.
—
11. הרלוונטיות המוסרית תלויה בבחירה
עיקרון מרכזי: הרלוונטיות המוסרית גדלה עם הבחירה.
– תשוקות מולדות/טבעיות אינן מעניינות מאוד מבחינה מוסרית — הן יותר “רלוונטיות רפואית”.
– תענוגים נבחרים (כולל אלה שעוצבו על ידי חינוך) הם משמעותיים מוסרית כי הם כוללים סוכנות אנושית.
– חינוך נחשב “נבחר” גם אם לא נבחר באופן אישי — זו עדיין פעילות אנושית (לא רק חייתית). אדם עשוי להיות פטור על חינוך רע, אבל הקטגוריה עצמה נשארת רלוונטית מוסרית.
– מקורות שצוטטו: אריסטו, אפלטון, רמב״ם, משלי (“חנוך לנער על פי דרכו”), והמושג של תינוק שנשבה (ילד שגדל בשבי — הרעיון שחינוך הוא כמעט קובע אופי).
[סטייה צדדית: מיזוג אוויר וסיפורי חסידים]
רבי חסידי סירב בתחילה למיזוג אוויר מטעמים סגפניים אבל אז אימץ אותו, בנימוק שהחום גרם לו לשנוא את ארץ ישראל — ממוסגר כעניין של ישוב ארץ ישראל. עבור אריסטו, נוחות מסוג זה לא הייתה בעייתית.
[סטייה צדדית / הבהרה: תענוג מול הקלה בכאב]
תלמיד שואל האם תענוג הוא רק הקלה בכאב. תיקון נחרץ: זו תיאוריה אפיקוראית, לא האריסטוטלית או האפלטונית. יש תענוגים שאולי רק כאלה, אבל אוכל ויחסי אישות הם לא רק הקלה בכאב. הקשר בין כאב לתענוג מסומן כחשוב אך נדחה.
—
12. האתגר העכשווי: מטריאליזם והצמצום של התשוקה
בעוד שקיומן של שתי רמות התענוג אינו מוטל בספק, המחשבה המטריאליסטית העכשווית מתנגדת להתייחס אליהן כקטגוריות שונות באמת.
העמדה הרדוקציוניסטית (מומחשת דרך תשוקה מינית):
– הטיעון “נולדתי ככה” (נקרא “לא קוהרנטי פילוסופית”) מדגים זאת: הוא גורס שכל התשוקה המינית היא ביסודה דבר אחד — דחף גופני/חייתי לעוררות פיזית ותענוג.
– וריאציות בביטוי (בין אנשים, תרבויות) מטופלות כהבדלי שטח, לא הבדלים אמיתיים/עמוקים.
– באופן פרדוקסלי, התרבות מתעקשת שהעדפות אלה “חשובות מאוד” לזהות תוך שהיא מכחישה שהן מהוות סוג שונה באמת של תשוקה.
– לפי השקפה זו, טענות של אהבה רומנטית, תשוקה לבן זוג ספציפי וכו׳, הן בעצם הונאה עצמית או לבוש תרבותי של דחף פיזי בסיסי — אנשים “משקרים” (או שהתרבות משקרת עבורם) כשהם ממסגרים תשוקה כמשהו מעבר לפיזי.
—
13. שתי תיאוריות מתחרות של תשוקה מינית ונאמנות
תשוקה מינית המופנית כלפי אשתו של אדם היא שונה איכותית מתשוקה מינית המופנית למקום אחר (אדם אחר, אוננות וכו׳). זו טענה רצינית ולא אינטואיטיבית — רוב האנשים מניחים שהתשוקה אחידה ורק האובייקט משתנה. אנשים בוחרים לאהוב דברים שונים, ויש תשוקות שונות באופן נצפה ברמה גבוהה יותר, למרות שברמה הפיזית הבסיסית, כל גופי האדם פועלים בערך באותו אופן (“לחץ על כפתור, קבל תענוג”).
תיאוריה 1: התיאוריה המטריאליסטית/רדוקציוניסטית
– כל התשוקה המינית היא בסופו של דבר אותו דבר — גירוי תענוג פיזי.
– יחסי אישות עם אשתו ויחסי אישות עם מישהו אחר הם אותו מעשה ברמה הבסיסית.
– בגידה היא שגויה לא בגלל שהתשוקה עצמה שונה או מושחתת, אלא בגלל סיבות חיצוניות, חוזיות:
– מוסכמות תרבותיות / הבטחות שניתנו לבן זוג.
– תופעות לוואי ביולוגיות (הריון).
– חובות אתיות חיצוניות לתשוקה עצמה.
– המידה (*מידה*) הרלוונטית בתיאוריה זו היא שליטה עצמית טהורה — דיכוי “אלים” של תשו
קה, לא טיפוח תשוקה טובה יותר. אין מושג של “טעם טוב יותר” בתשוקה; כל התשוקות זהות, אתה רק חייב לרסן חלק מהן.
[סטייה צדדית: אתיקה מינית פרוגרסיבית עכשווית]
השקפה עכשווית מסוטרת שבה כל יחסי אישות הם טובים ומבטאים מטבעם (“מבטאים את נשמתך הפנימית”), עם החריג היחיד של חוסר הסכמה. עמדה זו לא קוהרנטית — אנשים עדיין מאמינים באופן אינטואיטיבי שיש יחסי אישות טובים ויש רעים, גם כשהם טוענים רשמית שהכל טוב. מסומן כחוסר עקביות פנימי של הליברליזם.
[סטייה צדדית: סאטירה על מניעת הריון]
ריף סרקסטי על איך שבפועל, מניעת הריון מטופלת כנורמה והולדת ילדים דורשת אישור מיוחד (*היתר*), תכנון פיננסי וכו׳ — היפוך של המסגרת המסורתית.
הקושיא המפורסמת עם תיאוריה 1
הגמרא קובעת שיש לו אישה (*פת בסלו* — “לחם בסלו”) מפחית פיתוי מיני. תחת התיאוריה הרדוקציוניסטית, זה לא הגיוני — למעשה זה צריך להיות ההיפך:
– רווק שמעולם לא היה עם אישה אולי יש לו פנטזיות אבל הוא לא “בפרשה”.
– אדם נשוי עוסק באופן פעיל בחיים מיניים, אז גופו מעורר ופעיל — והגוף לא יכול להבחין בין אישה לבין לא-אישה. התחושה הפיזית זהה.
– לכן, נישואין צריכים להגביר את הפיתוי, לא להפחית אותו.
בעיית משנה נוספת: אם כל תענוג מיני זהה פיזית, אז אישה יכולה בצדק להתלונן שהיא רק משמשת ככלי לסיפוק הגופני של הבעל, לא שונה מאוננות. זו תלונה אמיתית שאנשים מעלים, ו״יש משהו לא בסדר בזה.”
אבחנה: כל הבעיות האלה נובעות מההנחה הרדוקציוניסטית שכל התשוקות הן בסופו של דבר זהות.
—
14. המטריאליזם סותר את הניסיון האמפירי
14א. הסתירה היסודית
העיקרון היסודי של המדע המודרני הוא אמפיריזם — האמן לעדות של החושים והחוויות שלך. אבל כל מי שחווה למעשה סוגים שונים של תענוגים ותשוקות יודע שהם לא מרגישים אותו דבר. הם שונים איכותית, לא רק כמותית.
14ב. דוגמאות קונקרטיות להבדל איכותי
– תשוקות מיניות: תשוקה לאוננות לא מרגישה כמו תשוקה ליחסי אישות עם בן הזוג — הן חוויות שונות פנומנולוגית, לא תחליפים זה לזה. ההוראה של החזון איש ודיון בגמרא מוזכרים כדי להראות שאפילו בהיגיון הלכתי, אלה מטופלים כנפרדים.
– תאוות אוכל: התאווה לסופגנייה אינה זהה לתאווה ליאפצ׳יק (מאכל מסורתי). לא התאווה ולא הטעם מרגישים אותו דבר.
– מצב רוח וגיוון: אנשים אומרים “אני לא במצב רוח ל-X” או “נמאס לי מזה” — מה שלא הגיוני אם תענוג היה חומר אחד בלתי מובחן שפוגע באותם קולטני טעם.
14ג. התובנה המרכזית: מטריאליזם לגבי תענוג הוא *אמונה*, לא *חוויה*
הטענה ש״תענוג הוא תענוג” וכל התענוגים הפיזיים הם ביסודם זהים היא לא משהו שמישהו באמת חווה — זה משהו שאנשים נאמר להם ואז מאמינים. זה מתקבל “על פי קבלה” — באופן אירוני, העמדה המטריאליסטית האמפיריסטית כביכול היא עצמה אמונה דוגמטית המוחזקת *נגד* העדות של החוויה. למרות שתענוגים שונים מרגישים שונים לחלוטין, מובילים לפעולות שונות, מעוררים רומנים ותיאורים שונים, המטריאליסט מתעקש שהם “באמת בסופו של דבר אותו דבר” — זה דורש *אמונה*, לא התבוננות. אין סיבה טובה לקבל את הצמצום המטריאליסטי הזה.
—
15. ויתור: קיימים סובסטרטים פיזיים, אבל זו לא הנקודה
תענוגים מתממשים פיזית — עצבים, נוירונים, עוררות וכו׳. אף אחד לא מכחיש את זה.
[הערה קצרה: תרגולים טנטריים]
תרגולים טנטריים/הודיים שבהם אנשים לומדים לקבל אורגזמות “בראש” או בחלקי גוף אחרים מראים שאפילו סיפור הלוקליזציה הפיזית פחות קבוע ממה שמניחים. אבל זו שאלה של מתאם מול סיבתיות ולא הנקודה הפילוסופית העיקרית.
—
16. תזה מרכזית: בני אדם הם יצורי נרטיב, לא מכונות ביולוגיות
בני אדם הם ביסודם יצורי נרטיב — הם חיים לפי הסיפורים שהם מאמינים ומספרים על עצמם ועל אחרים. תיאור פיזי/ביולוגי טהור של תשוקה לא תופס את התשוקה האנושית — הוא אולי מתאר איזה סובסטרט או תנאי הכרחי, אבל הוא מחמיץ את האופי המהוותי של התשוקה כפי שהיא נחווית. הדרך הנכונה לתאר תשוקה היא דרך הנרטיב שלה — הסיפור של מי, איפה, מתי, איך, כמה, באיזה הקשר. האלמנטים הנרטיביים האלה *מהווים* את התשוקה, לא רק מלווים אותה.
ניסוי המחשבה של המכונה
דמיין מכונה שמודדת עוררות (מינית או תיאבון). היא יכולה לתעד שמישהו מתעורר ב-3 אחר הצהריים, או בתגובה לתמונות מסוימות. אפילו קריאה פיזית מלאה לא תהיה התיאור הנכון של התשוקה — לא מבחוץ, ובמיוחד לא מנקודת המבט הראשונה. הבעיה העמוקה יותר: אנשים מתחילים לספר לעצמם את הסיפור הביולוגי-מטריאליסטי, שאז הופך להתגשמות עצמית.
—
17. התמורה האתית/הנורמטיבית: נרטיב עצמי קובע שליטה עצמית
17א. היצר הרע וחומר בלתי מובחן
הוראת הרמב״ם: חומר בלתי מובחן הוא מקור הרע. פרשנות: שורש היצר הרע הוא האמונה שתשוקה היא כוח פיזי פשוט ובלתי מובחן. אם אתה מתאר את עצמך במונחים פיזיים-מטריאליסטיים טהורים (דופמין, אוקסיטוצין, סרוטונין), הנרטיב הזה הופך למציאות שלך — כי בני אדם הם יצורי נרטיב. התיאור העצמי המטריאליסטי הזה שולל ממך את היכולת לשלוט בעצמך אלא באמצעות כוח גס או תרופות (“צריך לתת כדורים”).
17ב. רבי נחמן / הוראת המשנה על תפיסה עצמית
הוראה המיוחסת ל״ריפשני ברטון” / אולי מקור במשנה: כל מי שמאמין שהוא רק גוף באמת אין לו נשמה ולא הולך לגיהנום — לא כעונש, אלא כתוצאה טאוטולוגית (“גג על גג”). אם אתה מגדיר את עצמך כחומרי בלבד, אתה *הופך* לזה בחוויה החיה שלך.
17ג. האלטרנטיבה החיובית
מכיוון שבני אדם הם יצורי נרטיב, הסיפורים שאתה מספר לעצמך על התשוקות שלך מעצבים מה התשוקות האלה באמת עבורך. מישהו שאומר לעצמו “הדופמין שלי חסר” כשהוא מעורר יחווה תשוקה בדרך הזו — ויוכל לנהל אותה רק דרך התערבות כימית/אלימה. מישהו שמספר לעצמו סיפור עשיר יותר, נרטיבי, יש לו גישה לאופנים שונים של תגובה ושליטה עצמית. זה לא על אמת מול שקר של אמונות כשלעצמן — זה על העובדה שאפילו הרגשות שלנו מתווכים על ידי המילים והנרטיבים בראש שלנו. הנרטיב לא בהכרח *יוצר* את ההרגשה, אבל הוא *מתווך* איך אנחנו חווים אותה.
17ד. הרמב״ם על שינוי הרגל
הרמב״ם לימד שאפשר לשנות תכונות אופי (לעשות “שינוי” בטבע של האדם) גם אם זה קשה — אבל צריך להאמין שזה אפשרי. הנרטיב המטריאליסטי סוגר את האפשרות הזו.
—
18. קשר לקדושה
אם אתה מפסיק לספר לעצמך את הסיפור המטריאליסטי על התשוקות שלך, אתה פותח את האפשרות לחוות אותן אחרת — וזה מה שקדושה אומרת. שיעור קודם על קדושה ושיעור זוהר מוזכרים שבהם המושג הזה הוסבר.
—
19. יישום למצוות קידושין
19א. שלב הבחור
בחור צעיר לא נשוי, במיוחד חסידי בלי ניסיון יחסי, יש לו רק תשוקות פיזיות בסיסיות — הסיפור שהוא מספר לעצמו על תשוקה הוא לגמרי פיזי. הוא רוצה תענוג פיזי ויספק אותו איך שהוא יכול. הנרטיב פשוט ומטריאליסטי.
19ב. המעבר: מציאת בת זוג
כשמוצאים בת זוג ומתחילים לאהוב אותה — כולל מינית — הסיפור משתנה. זה חייב להיות תשוקה בין-אישית אמיתית, לא רק “עכשיו יש לי מקום לסיפוק גופני”. גם הקיצון ההפוך נדחה: קריאה סגפנית/התבוננותית טהורה של נישואין. אלה שקוראים את ההוראה “אהוב את אשתך כמו תפילין שלך” כבדיחה (כי הם לא אוהבים את התפילין שלהם) מבוקרים. אהבת התפילין האירוטית של המאיזר שמע מצוטטת כראיה שההשוואה רצינית: יש סיפור רוחני, ברמת קידוש שצריך לספר על אהבה זוגית. היא לא מצטמצמת ל״יש לי צרכים וזו מצווה.” ההוראה “לא לעצמך” מספקת בסיס שונה לאהבה, אבל היא גם כוללת את הממד הפיזי/אירוטי — היא חייבת להיקרא כמקיפה את שניהם.
—
20. הגמרא בכתובות: תשוקת רבא מפורשת מחדש
אחרי שאביי מת, אלמנתו היפה באה לבית דין לתבוע יין כחלק מהכתובה שלה. כשלא לוקחים אותה ברצינות, היא מגלה את זרועה. רבא מתעורר והולך הביתה לבקש מאשתו לבוא למיטה. אשתו, קנאית, מזהה מי הייתה בבית דין ורודפת את האלמנה מהעיר.
הקריאה הסטנדרטית (הזולה):
רבא השתמש באשתו באופן גס כתחליף לתשוקה אסורה — היה לו יצר הרע שהופעל על ידי אישה אחרת והוא פשוט הפנה אותו מחדש.
הקריאה הגבוהה יותר: תכנות מחדש של תשוקה
הגמרא מלמדת משהו עמוק יותר: תשוקה צריכה להתפרש מחדש דרך סיפור אחר. כן, יש טריגרים פיזיים — ככה הגוף עובד. אבל מכיוון שכל תשוקה מתווכת על ידי המוח ועל ידי נרטיב, הסיפור יכול להיכתב מחדש. הפרשנות הנכונה: העוררות הייתה באמת “מסר מאשתו” — אם אתה חווה תשוקה פתאומית, אתה צריך להבין אותה כקריאה של אשתך, אות בין-אישי, לא אירוע פיזי אקראי. רוב האנשים היו מתביישים להכיר בזה (כמו שרבא עשה). אבל הבושה הזו משקפת כישלון להבין איך תשוקה באמת עובדת.
—
21. רמ״ק ושומר אמונים: השכבה הבין-אישית של תשוקה
רבי משה קורדובירו (רמ״ק) והשומר אמונים מלמדים: לאדם יש גם יצר הרע לעצמו וגם יצר הרע לאשתו — כלומר לתשוקה מינית יש ממד בין-אישי מטבעה. תיאוריית הרמ״ק: בכל פעם שגבר מרגיש תשוקה לאישה, היא חשקה בו תחילה (במודע או בתת-מודע). אם אישה הייתה באמת צדקת עם אפס משיכה פיזית לגברים אחרים, אף אחד לא היה מתעורר ממנה. זה נשמע לא פוליטיקלי קורקט ופרובוקטיבי, אבל זה מוצג כעיקרון קבלי הממחיש את הקריאה הגבוהה של תשוקה: תשוקה היא אף פעם לא רק גירוד בסיסי שצריך לגרד. היא תמיד מכילה סיפור אנושי — “אני רוצה אותך, את רוצה אותי, את רוצה אותי כמו שאני רוצה אותך?” אפילו כשתשוקה מופעלת על ידי האדם ה״לא נכון”, היא עדיין מתפרשת דרך הרגלי הנרטיב של המוח, כי כל הרגשות מתווכים על ידי גם הרגלי תשוקה וגם הרגלי מחשבה/סיפור.
—
22. תשוקה, דמיון ותרבות
[סטייה צדדית: למה צפייה בסרטים אסורה]
המסגרת הזו מסבירה את האיסור על צפייה בסרטים — סרטים מציגים תמונות מבוססות תרבותית של רצוי שיש להן “מעט מאוד קשר למציאות”. הם מתמרנים את הדמיון, שמתווך תשוקה.
[סטייה צדדית: המהר״ל על משה רבינו]
המהר״ל מסביר את הפסוק “והביטו אחרי משה”: כל גבר היה קנאי כי משה היה הגבר האולטימטיבי, גרם לכולם להרגיש לא מספיקים. הם חששו שהוא שוכב עם נשותיהם כי הם הרגישו כמו “כלום לעומתו”. זה ממחיש איך תשוקה וקנאה תמיד מתווכות על ידי נרטיבים תרבותיים/דמיוניים על גבריות וערך.
הטענה הרדיקלית: כל תשוקה היא דמיונית
במיוחד תשוקה מינית, אבל גם תשוקה לאוכל, היא תמיד דמיונית — כלומר היא תמיד מתווכת על ידי דמיון והתניה תרבותית, לא על ידי גירוי פיזי גולמי בלבד.
[הסטייה המחשה מורחבת: המחשה של קוקה-קולה]
קוקה-קולה לא באמת טעימה ברמה חומרית טהורה. היא שחורה (אנשים לא מוצאים באופן טבעי אוכל שחור רצוי). כשהיה בה קוקאין, לפחות הייתה סיבה כימית לשתות אותה. קוקה-קולה היא ביסודה מוצר שיווקי יותר ממוצר שתייה — הרצוי שלה נבנה על ידי דמיון ונרטיב תרבותי, לא על ידי תענוג פיזי מהותי. כשאתה שותה קוקה-קולה, אתה לא טועם את הנוזל עצמו; אתה “שותה” את התמונה — את השלט החוצות, את השחקן באקסטזה, את השלג המזויף בפרסומת. השיווק *הופך* לחוויה. צפייה בצילום פרסומת של קוקה-קולה עם שלג מזויף לחלוטין, מחזקת שה״חוויה” הנצרכת היא מפוברקת.
עיקרון מרכזי: כל המדיה והפנטזיה שאתה סופג הופכים לחלק ממך (“מתלבש”) — אתה הופך לבוש בהם. כשאתה שותה קולה, אתה בחלקך *הופך* לאדם בפרסומת שנראה נהנה ממנה, וזה מה שמייצר את ההנאה שלך. אפילו מותגי חיקוי נהנים באופן טפילי מהדימוי של קוקה-קולה — אנשים שותים אותם רק כי ה*קטגוריה* של קולה נעשתה רצויה על ידי השיווק של קוקה.
[הסטיות קומיות]
הערות הומוריסטיות על צבע צ׳ולנט, העדפות קוגל, ולהיות “גזען אפילו עם קוגל שחור” — מחזקות את הנקודה שהעדפות מעוצבות על ידי סיפור ודמיון הרבה יותר מאשר על ידי קלט חושי גולמי.
—
23. יישום לתשוקה מינית: אתה מגלם תסריטים שנספגו
עיקרון הקוקה-קולה חל ישירות על מיניות: כשיש לך יחסי אישות, אתה בחלקך מגלם את כל ה״שחקנים” התרבותיים (תמונות, פנטזיות, דמויות מדיה) שאי פעם ספגת. ה״נשמה” שלהם (גוף נשמה/פנטזיה) נוכחת במעשה. אנשים כל הזמן משחזרים פנטזיות ותמונות שנרכשו בראשם. התאוות שלנו (תאוות) הן לא מקוריות עמוקות — אנחנו מחקים. זה מה שהופך תשוקה ל*תרבותית*: כל תרבות מספקת אידיאלים, מדיה ו״תסריטים תרבותיים” משלה למה אהבה ותשוקה נראות. כשאתה חווה תשוקה, היא מתפרשת מיד דרך המילים והתמונות שכבר בראש שלך לסוג הטריגר הזה.
—
24. ניסוי המחשבה: אדם בלי שום תסריטים תרבותיים
אדם עם אפס חשיפה לכל תסריטים תרבותיים היה חווה כמעט כלום מעבר לצרכים גופניים בסיסיים מאוד — והיה מרוצה מזה.
המחשה: דיוגנס הציני — הוא שכר זונה; היא באה מאוחר; הוא אונן ואמר לה שהוא “קיבל את זה בחינם.” זה מייצג את העמדה הפילוסופית הצינית: אם תשוקה היא רק גופנית, אז כל סיפוק של הצורך הפיזי שווה. אבל זה לא איך זה באמת עובד לרוב האנשים, בדיוק כי פנטזיות ותסריטים תרבותיים מעצבים מה נחשב כסיפוק. אם אתה רק על סיפוק צרכים גופניים (כמו דיוגנס), אז אוננות עובדת באותה מידה. אבל אם אתה מאמין שיש חזון של סוג *טוב* של תשוקה מעבר לסיפוק גופני גרידא, אז זה לא מספק את זה.
—
25. מעבר לסוכנות מוסרית: ברגע שאתה מבין תיווך, אתה יכול לבחור
ההסבר הארוך על תיווך עדיין לא היה על מידה — הוא היה על ביסוס המנגנון. ברגע שאתה מבין שתשוקה מתווכת נרטיבית, אתה הופך לסוכן מוסרי שיכול להתחיל לבחור בין סיפורים. אתה יכול עכשיו להעריך: סוג הסיפור/פנטזיה הזה טוב, ההוא רע, זה מעוות.
[סטייה צדדית: קהילות מבודדות מאוד]
קהילות חסידיות מבודדות מאוד (“חנק שיא”) אולי יש להן רק צרכים ברמת חיה בסיסית בגלל חשיפה תרבותית מינימלית. האם זה טוב יותר נשאר לא ברור. אבל לכל מי
שיש *כל* תרבות, יש נורמות, שאלות והחלטות לגבי אילו פנטזיות ונרטיבים נכונים.
—
26. יישום: חמדת אשת רעך כנרטיב מעוות
האיסור על תאווה לאשת שכנך ממוסגר מחדש: זה רע *בפני עצמו* כי המבנה הנרטיבי של התשוקה הזו מעוות. התשוקה אינה לאישה כשלעצמה — היא *לאשת מישהו אחר*. התיאור הנכון של הרצון הוא: “הוא רוצה אשת מישהו אחר.” זה הסיפור.
ראיה: כשהגבר מתחתן עם המאהבת, התשוקה בדרך כלל מתה. “מים גנובים ימתקו” — המתיקות הייתה בגניבה, לא באדם. זה לא רק איסור חיצוני (הפרת כלל) שבמקרה מייצר את אותו תענוג. זה סוג *אחר* של תענוג — תענוג משכיבה עם אשת מישהו אחר — וזה סוג רע של סיפור-תענוג.
[הערה קצרה: “לזאוות וגדאי”]
התייחסות תלמודית — כשאתה מתחתן איתה, הדינמיקה משתנה, מחזקת שהתשוקה הייתה על המבנה הנרטיבי, לא על האדם.
—
27. החזון החיובי: תשוקה שמתעצבת כלפי אשתו
אם אתה אוהב את אשתך, כולל מינית, אז כל או רוב התשוקה המינית שלך הופכת “מעוצבת” (מעורבת) כלפיה. היא מקבלת צורה/כיוון ספציפי. לפני נישואין (כבחור), התשוקה מטושטשת ולא מכוונת — כלפי כל אחת. נישואין נותנים לה צורה.
האידיאל (מוכר כאידיאליזציה): גבר לא צריך להיות לו תשוקות לשום אישה מלבד אשתו. ההתנגדות — “אתה מטריאליסט — אתה מאמין שכל התשוקות הגופניות זהות, אז זה לא יכול לעבוד” — חייבת להיות מוכרעת. אתה חייב להפסיק להאמין בזה ולהתחיל להאמין שכשאתה רואה אנשים מושכים ברחוב, אתה למעשה אוהב את אשתך דרך העוררות הזו. רוב האנשים היו מתביישים להכיר בזה. אבל הבושה הזו משקפת כישלון להבין איך תשוקה באמת עובדת.
טענה מרכזית: לתשוקה מינית יש שלבים וטריגרים (אוכל, סביבה וכו׳), אבל היא לא חייבת להיות דחף אקראי שאתה אז מכוון כלפי אשתך. אתה צריך לחשוק בה מההתחלה — היא אפילו לא חייבת להיות נוכחת כשהתשוקה מתחילה. התשוקה הופכת לסיפור *עליה* ועל סוג האהבה הזה.
—
28. עידון: טוב ורע קיימים גם ברמה הפיזית
תיקון של רושם אפשרי מהשיעור הקודם: אולי נראה שספציפיות לבדה (בחירת נרטיב מסוים) היא מה שהופך תשוקה לאנושית, בעוד תשוקה בסיסית היא רק מילוי צורך חייתי. תיקון: יכול להיות טוב ורע אפילו ברמה הפיזית/טבעית. רוב האנשים טועים בצד של עודף (יותר מדי פינוק פיזי), לא חוסר — אנלוגי להשמנת יתר. אוננות ממוסגרת כסוג אחר של עבירה — היא מייצגת יותר מדי מסוג מסוים של תענוג, לא נרטיב מעוות כשלעצמו. יש כנראה איזו “כמות נכונה” של תענוג פיזי, באופן אידיאלי מכוון לחלוטין כלפי אשתו.
—
29. על איסור אוננות והפרזה רבנית
[סטייה צדדית, מוכרת כטנגנציאלית]
האיסור המוחלט על אוננות עשוי לתפקד כ“דרך לפואה” (הפרזה טיפולית/פדגוגית): אם אי פעם אמרת “קצת מותר,” כולם היו עושים את זה כל הזמן. אז הכלל אומר “לעולם לא,” וההשפעה המעשית היא “פחות.” ככה הרבה הפלגות של חכמים עובדות: הצהר על הקיצון כדי להשיג מתינות.
מקביל לדעת הרמב״ן על כשרות: התורה מעולם לא התכוונה ממש ששום יהודי לא יאכל טרף לעולם; היא התכוונה שיהודים יאכלו *פחות*. האיסור המוחלט הוא המנגנון להשגת הפחתה.
העיקרון הכללי של איסור קיצוני כאסטרטגיה מעשית
כשחז״ל אומרים “לעולם לא” לגבי תכונה (למשל, לעולם לא להיות כועס), הם לא מתכוונים ממש לאפס מוחלט — הם מתכוונים שהאידיאל הוא לעשות *הרבה פחות* ממה שהאדם היה עושה באופן טבעי. אם הם היו מתירים “קצת,” הטבע האנושי היה מנצל את הפתח הזה ואנשים היו מתפנקים יתר על המידה. לכן, האסטרטגיה הרטורית היא לקבוע את הרף בקיצון כדי לייצר תוצאה מעשית מתונה.
[הסטייה מחשה: השינובר רב על תולעים]
ההוראה ההומוריסטית של השינובר רב: חמשת *הלאווין* (איסורים) של התורה נגד אכילת תולעים מעולם לא התכוונו להבטיח ששום יהודי לא יצרוך בטעות תולעת (מכיוון שתולעים נוכחות בהכרח בירקות). במקום זאת, האיסורים המוכפלים מסמנים: *אכול פחות* — הפחת את הכמות. הניסוח הקיצוני מניע הפחתה מעשית, לא מוחלט בלתי אפשרי.
—
30. שני הממדים של מידה: כמות מול כיוון
כל הדיון מגיע לשיא בהבחנה בין שתי רמות נפרדות שבהן “מידה נכונה” פועלת לגבי תשוקה/אהבה:
רמה אחת: כמות (“כמה”) — הרמה הפשוטה יותר
זה נוגע לכמות הגולמית של פינוק — אכול פחות, אל תצרוך יותר ממה שבריא או הכרחי לרווחה פיזית ורגשית. זו הרמה “פחות מעניינת” כי היא יחסית פשוטה.
רמה שתיים: בחירה/כיוון (“למי/מתי/איפה”) — הרמה המעניינת יותר
זה המקום שבו הלכה פועלת במובן המהותי ביותר שלה. הלכה לא רק אומרת “אהוב פחות” — היא מפרטת את האובייקט, הזמן וההקשר הנכונים לאהבה ותשוקה:
– אהוב את אשתך — לא את שכנך, אחותך, סבתך וכו׳.
– איסורי *עריות*, *שניות לעריות* (יחסים אסורים משניים, הרחבות רבניות), וההבחנה בין *דאורייתא* (תורה) ו*דרבנן* (רבני) כולם ממפים את הערוץ הנכון לתשוקה.
– אפילו בתוך היחסים המותרים, המידה משתנה לפי הקשר: *תלמיד חכם* יש לו חובות זוגיות (*עונה*) של פעם בשבוע (שבת לשבת); לאחרים יש לוחות זמנים שונים תלוי באורח חיים ועיסוק.
– הבחנה מרכזית: חוקים אלה מווסתים את המידה הנכונה של האהבה הזו (כלומר, הכיוון וההקשר הנכון שלה), לא רק את הכמות הנכונה של כמה.
—
31. פתרון: הרמב״ם על איסור עריות
מסגרת שתי-הרמות הזו פותרת קשיים רבים שיש לאנשים עם תיאוריית הרמב״ם של *איסור עריות*. הטיפול של הרמב״ם מופיע בפרק ד׳ של החלק הרלוונטי וגם במורה נבוכים. הבנה שהרמב״ם דן ב*תיעול וכיוון* של תשוקה (רמה שתיים) ולא רק ב*דיכוי או הפחתה כמותית* שלה (רמה אחת) מבהירה את כל המסגרת שלו.
—
סיכום קשת הטיעון המלאה
פרישות חלה רק על שני תענוגים: אוכל ויחסי אישות → הגישה הנכונה היא ספציפיות אריסטוטלית, לא כלליות אפלטונית → שיח אנטי-גוף מופשט הוא גם לא מעשי וגם מפוקפק פילוסופית → צום/כאב הוא פרדוקסלית לא יעיל → תענוגים מתחלקים לרמות טבעיות/משותפות וספציפיות/נבחרות, עם רלוונטיות מוסרית הגדלה עם בחירה → המטריאליזם העכשווי מצמצם בטעות את כל התשוקה לכוח פיזי אחד בלתי מובחן → הצמצום הזה סותר חוויה ממשית והוא עצמו דוגמה מתקבלת → בני אדם הם יצורי נרטיב שתשוקותיהם מתהוות על ידי הסיפורים שהם מספרים → אימוץ הנרטיב המטריאליסטי הוא התגשמות עצמית והרסנית — זה שורש היצר הרע → האלטרנטיבה: תשוקה תמיד מתווכת על ידי דמיון ותרבות (קוקה-קולה, סרטים, המהר״ל על משה) → הבנת תיווך נרטיבי מאפשרת סוכנות מוסרית — בחירה בין סיפורי-תשוקה טובים ורעים → חמדת אשת אחר היא מעוותת מטבעה כנרטיב; תשוקה צריכה להיות “מעוצבת” כלפי בן הזוג → הלכה פועלת בשתי רמות: הפחתה כמותית (כמה) וכיוון איכותי (כלפי מי, מתי, איפה) → הרמה השנייה — תיעול וכיוון של תשוקה — היא התחום האמיתי של ההיגיון ההלכתי והמפתח להבנת פילוסופיית הרמב״ם של יחסים אסורים ומצוות הקדושה.
תמלול מלא 📝
ספציפיות אריסטוטלית באתיקה היהודית: שני התענוגים והדרך למידת הפרישות
הקדמה: תחום מידת הפרישות
מגיד השיעור: אוקיי, אז השיעור של היום עוסק באיך להביא את משיח. כמובן, כמו כל שיעור אחר, אני לא יודע, אתם תגידו לי איך. אבל כמובן, זה על הנושא הכי מרגש, שמביא את משיח, שהוא יחסי אישות.
אז מאז שדיברנו בשיעור הקודם על אכילה, ודיברנו שהמידה, פרישות, או temperance, או קדושה, או איך שתרצו לקרוא לזה, מתייחסת רק לתענוגים גשמיים ספציפיים, תענוגי חוש המישוש. מסתבר שיש רק שניים מהם. נכון? ואלה הם אוכל ומיטה.
מדוע רק שני תענוגים נחשבים
למה יש רק שניים? יכולים להיות תענוגי חושים אחרים. דיברנו על זה קצת, נכון? אבל הם לא נחשבים. כי הם תענוגים טובים. אז במילים אחרות, אף אחד לא אומר שמישהו אינו בעל פרישות כי הוא אוהב להתאמן יותר מדי.
או אפילו… אימונים—אין תענוג גשמי? כן, לקבל עיסויים, להתאמן בטעם, ללכת למקלחת או למרחץ, דברים כאלה. הם תענוגי חוש המישוש, אבל הם לא נחשבים למטרותינו.
תלמיד: שמעת פעם על בעל תאווה גדול לגבי…?
מגיד השיעור: כן, אני הולך לשירותים—דוגמה נוספת. כן, כלומר יש קצת תענוג בזה וזה משהו שאתה מרגיש בגוף שלך, ממש בחוש המישוש, אבל זה לא נחשב. למה כך? שמעת פעם על מישהו שאומר שבעל תאווה גדול הולך לשירותים הרבה ונהנה מזה יותר מדי? מעולם לא שמעתי על מישהו שאומר את זה. שמעתי פעם על מישהו שאומר שבעל תאווה גדול הולך למקווה יותר מדי? אוקיי, לא משנה. אנשים אומרים את זה. נכון? אבל זה עדיין לא אותו דבר.
זה לא שאתה לא… אתה לא כמו… אני לא יודע, איך קוראים למישהו שהוא יותר מדי… בעל תאווה גדול מדי ביידיש. אני יודע איך לומר את זה ביידיש. אתה לא מושחת מדי או משהו אם אתה מבלה יותר מדי במרחץ. אלא אם כן אנשים מתכוונים לדברים אחרים בזה.
באופן כללי, אנחנו לא אומרים את זה, נכון? יש כמה חניקות אמיתיים שאומרים שלהתקלח זה יותר מדי גשמי, אז אתה לא צריך להתקלח יותר מדי. אבל אני לא באמת חושב שזה נכון. אותם חניקות, הם הולכים למקווה כל הזמן, ומקווה אמור להיות רק להיות נקי. כמובן, אם המקווה מלוכלך, אז זה כמו רק מקווה למדשים, זה לא מקווה אמיתי, זה רק בדן. אבל עדיין, אתה רואה שיש כאן דיסוננס, נכון?
בכל מקרה, זה לא הדיון שלנו. אבל אריסטו אמר שאלה לא נחשבים. אלה תענוגים של בני חורין. אנחנו מדברים רק על שני התענוגים האלה שהם תענוגים של עבדים.
אני לא חושב שתוכל למצוא, כמו, אתה אולי תמצא, כמו שאמרתי, כמה אנשים… אני לא חושב שתוכל למצוא במקומות כמו מה שאנשים קוראים חז״ל, אני לא חושב שתוכל למצוא משהו נגד שימוש במקלחת יותר מדי. למעשה, אפילו נגד התענוג של, כמו, ספורט.
סטייה לנושא הספורט: הבחנה בין דיונים כלליים לספציפיים
אני יודע שהרבה אנשים נותנים דרשה על חנוכה, שספורט זה על הגוף, וכן הלאה. וזה מעשה דתי מאוד ישן, היינו אומרים את זה כבר. אבל זה עדיין לא על פרישות. זה על איזה דיון כללי יותר, שאנחנו לא מדברים עליו היום.
אף אחד לא היה אומר את זה כמו תאווה. הם היו אומרים שאתה לא צריך לדאוג יותר מדי לגוף שלך, יש גבול לזה, דברים כאלה, שמשתייכים לדיון כללי מאוד, שהוא מאוד חשוב. דיברנו על זה כבר בתושים.
היסוד המתודולוגי: ספציפיות מול כלליות
זה מאוד חשוב להבחין בין הדיון הספציפי מאוד שאנחנו עורכים עכשיו לבין הדיון הכללי יותר, שזה יכול להיכלל תחתיו, אבל מה שאנחנו מנסים לעשות זה להתרחק מזה, נכון?
זה כמו דיון כללי מאוד שבו אתה יכול לעשות את הפרישות או את השאלה הזו של יחס לגוף ולתענוגיו כמרכזי… כולל הכל. כמו, כל הפרקים זה על ללכת אחרי הנשמה שלך ולא אחרי הגוף שלך. זה מה שכתוב בתניא. זה מה שאפלטון אמר לפעמים.
אבל אנחנו מנסים להתרחק מזה, נכון? אנחנו מנסים להיות מאוד ספציפיים. כמו שאריסטו אמר. וכמו, מי עוד היה על העניין הזה של להיות מאוד ספציפי? מאוד ספציפי לגבי…
תלמיד: עכשיו, כמו, אתיקה בכלל, כמו, לא באמת?
מגיד השיעור: לא, כן, לא גוי.
תלמיד: משה.
מגיד השיעור: בדיוק, משה. ההלכה אף פעם לא מדברת בכלליות, אף פעם לא אומרת שאתה צריך לאהוב את הנשמה שלך ולא את הגוף שלך. היא נותנת את כל הפרטים האלה. אתה צריך לאכול שלוש סעודות רק בשבת ולא בימי החול. היא לא אומרת את זה ממש, אבל דברים ברמת הפירוט הזו.
ואתה צריך להשתמש במקלחת, אבל לא כשאתה אבל ולא בתשעה באב או דברים כאלה, נכון?
ההלכה כשיטה אריסטוטלית
אז ההלכה היא למעשה אריסטוטלית במובן הזה. היא לא מאמינה במיוחד בכלליות, מאמינה מאוד בלדבר על דברים ספציפיים מאוד, והטוב והרע תמיד מוגדרים, כמו שאריסטו היה אומר, בכמה ובמה ובאיזה אובייקט ובאילו זמנים ובאיזה מקום ובשביל איזה אדם ועם אילו אנשים ובאילו דרכים. אלה ארבעת, חמשת, ששת ההגדרות השונות שהוא נותן לאיך אתה יודע טוב ורע, נכון?
זו נקודה מאוד חשובה. זו הגדרה אריסטוקרטית במובן מסוים.
תלמיד: אריסטוקרטית במובן שאנחנו הולכים לדבר על המאכלים הנכונים…
מגיד השיעור: כן, כן, כן, זה נכון. אבל באופן כללי, זה הרבה יותר כללי. זה כמו במקום לומר… כמו זו התלונה של הרמב״ן על ההלכה, נכון? היא מניחה מגוון מסוים של חוויה, נכון? יש מגוון… עבדים למשל, נכון, נכון. עבדים כי… כי אז עבדים או אנשים עניים מאוד…
אבל בוא, תן לי… אנחנו קופצים חזרה לאן שהיינו בשבוע שעבר. אני רק אומר את הנקודה הכללית מאוד שאם יש כמו את הקונפליקט הזה ואנחנו מנסים להתרחק מזה. אני אומר שאנחנו מדברים על דבר מאוד ספציפי, ולכן אנחנו הולכים לדבר… אני אנסה לתת דוגמאות מאוד ספציפיות, למרות שזו לא פילוסופיה סטנדרטית. אנחנו לא אמורים לדבר על הדברים הספציפיים מאוד.
למה ספציפיות חשובה: אתיקה כאמנות מעשית
אבל הסיבה לזה היא כי יש כאן את הדעה הזו, דעה או שיטה מאוד חשובה, שאומרת ש, כמו שאמרנו, מאחר שאתיקה היא אמנות מעשית, היא לא אמנות תיאורטית, מה שאנחנו מחפשים זה דברים שעוזרים לנו באופן מעשי, שאנחנו יכולים להשתמש בהם. ומאחר שכל הפעולות האנושיות קיימות בעולם של דברים פרטיים, אף אחד לא אוהב נשים, הם אוהבים אישה.
אתה לא חבר של אדם, אתה חבר של אדם. יש הבדל בפרט, ב… איך קוראים לזה… סוג, אוניברסלי. כמו ההבדל בין יהודי לגוי. יהודי שונא כל יהודי אבל אוהב את היהודי. והגוי, כולם אוהבים את היהודי אבל הם שונאים את ההפך—הם שונאים את היהודים אבל הם אוהבים… היהודי הזה טוב.
אז בכל מקרה, לאהוב אנשים פירושו לאהוב אנשים ספציפיים, לא את הכלליות שלהם, כי זה לא מאוד שימושי. אז, נכון.
חוסר התועלת של השקפה מופשטת
זו גם הסיבה שבגללה, כמו, שיהיה לך השקפה נכונה זה חסר תועלת, כי השקפה היא כולה על כלליות. כמו, “אני אוהב את התורה.” אוקיי, אז איזו מסכתא אתה הכי אוהב? אתה לא באמת יודע, אתה לא באמת אוהב את התורה יותר מדי. זו הנקודה החשובה.
אם מישהו אומר, “אני אוהב את היהדות כל כך,” אתה אומר, אוקיי, אז איזה יום טוב הוא האהוב עליך? זה… כי אהבה, אהבה אנושית, כמו שוב, ברמה של הגוף ושל הרכב גוף-נשמה, כמו האדם שאנחנו מדברים עליו עכשיו, לא הנשמה כפי שהיא לפני שירדה לארץ או מה שזה לא יהיה, נכון?
אתה צריך לאהוב דברים שהם מגולמים, שהם פרטיים. אתה יכול לומר רגשיים, אבל עדיין רגשיים—הרגשות שלנו הם רגשות אנושיים, תמיד נוגעים לפרטים. כמעט לאף אחד אין רגשות לגבי כמו הרעיון של משהו. יש לך רגשות כלפי דברים ספציפיים.
כמו שאנחנו הולכים להגיע לגבי התענוגים, לאיך הם יכולים להיות ספציפיים. זו הנקודה שלי להיום. אבל זה מה שאני אומר?
אוקיי, זה הרקע, אבל אני רק אומר שזו כמו נקודה אריסטוטלית, התובנה הגדולה, אחת התובנות הגדולות של אריסטו על הכל, אבל גם על אתיקה, היא שלדבר על הטוב בצורה כללית מאוד, או במונחים כלליים מאוד, של כמו שאתה צריך ללכת אחרי דברים של הנשמה, של השכל, לא של הגוף, לא עוזר לך כמו לדבר על דברים ספציפיים.
כמובן, יש… אתה מבין… אנחנו על זה. אנחנו מבינים את זה.
הביקורת האפלטונית והתלונה של הרמב״ן
אוקיי, יש כמובן ביקורת על זה שאפלטון מעלה בפאידו, ואומר שהמתינות בסופו של דבר היא רק החלפת תענוג אחד באחר בסוף היום.
אתה יכול לשמוע את זה ממשגיח המסה. כמו אם מישהו…
תלמיד: מה? ישעיהו?
מגיד השיעור: אני לא חושב שישעיהו אמר את זה. למה? למה אתה אומר את זה? זו הביקורת שלו על שבצי המשגיח המסה?
תלמיד: לא, לא, אני לא חושב כך.
מגיד השיעור: אני לא בטוח. אני לא יודע איך היית מגיע ל… אני לא בטוח איפה אתה… לא, אבל הנקודה תהיה כמו… כי מה שאנחנו אומרים זה ש… כמו שההלכה אמרה, נכון? ההלכה אף פעם לא אומרת שאתה לא צריך ליהנות מתענוגי הגוף, תענוגי הבשר. מה שהיא כן אומרת זה שאתה צריך ליהנות מזה רק בזמן ספציפי, במקום ספציפי, עם האדם הנכון. כמו, נכון?
אין הלכה שאומרת שצריך ליהנות מיחסי אישות פחות. היא אומרת שאתה צריך לעשות את זה רק עם…
תלמיד: אתה בטוח אם זה מהדהד באדם בסופו של דבר? כמו, אם האתיקה שלך היא אתיקה הקשרית, שהיא…
מגיד השיעור: לא, זה תלוי. לא, אבל חכה עד שאסיים. ככה ההלכה עובדת. זה נכון? נכון.
התנגדות הרמב״ן: נבל ברשות התורה
וזו התלונה של הרמב״ן על ההלכה, בסדר? הרמב״ן ממש בא על תחילת פרשת קדושים ומתלונן על זה, ואומר שאתה עדיין יכול להיות אדם רע כי אתה אוהב את הגוף, ואתה בעל תאווה גדול, רק שאתה אף פעם לא אוכל משהו לא כשר, או שאתה אף פעם לא שוכב עם ערווה, אבל אתה עדיין… הוא ממש קורא לזה, אתה עדיין… איפה ארי שבא עם הלשון של הרמב״ן בשבוע שעבר?
הוא עדיין קורא לזה, “נבל ברשות התורה”. שזו ניסוח מאוד מוזר, כי ההגדרה של זנות בהלכה היא לא אשתו. זימת אשתו לא ממש הגיוני בלשון המקורית.
אבל הרמב״ן, מאחר שהוא סוג של אפלטוניסט, הוא כמו, ובכן, כל הנקודה של כל זה היא להתרחק מתענוגי הגוף. ואתה אומר לי שחלק מתענוגי הגוף הם טובים.
ההתנגדות האפלטונית העמוקה יותר
וכאן יש ביקורת עוד יותר עמוקה, שאפלטון עשוי להעלות. אתה יכול לומר, אוקיי, וגם אם אתה אומר, ובכן, אתה צריך לעשות את זה במידה, הכל במידה. אתה אומר, למה? כי אם אתה חומד יותר מדי נשים, בסופו של דבר תאבד את אשתך. ואז לא יהיה לך שום תענוג. משהו כזה. אז מסתבר שהכל בשירות התענוג. אז אנחנו עדיין תקועים באותה לולאה. הוא עדיין לא יצא מהגוף. ותענוגי הגוף אינם הטוב האנושי האולטימטיבי. אנחנו בכלל לא טוב אנושי.
תלמיד: האם לאפלטון יש מה שאנחנו קוראים המסגרת של מידה? או שיש לו רק דאטה?
מגיד השיעור: יש לו, אבל זה מסובך. הוא לא מתכוון עד כדי כך שדאטה היא… אוקיי, אנחנו לא עושים אפלטון היום. אני רק אומר לך, אתה צריך לדעת את זה. זה לא שיעור של אפלטון. אין כמו אריסטו. לאריסטו יש הרבה יותר. אני אספר לך בהרבה יותר פירוט על זה מהסיבה הזו.
כמובן, יש את המתח הזה בין הרפובליקה והפאידו, כמו שאמרתי לך. לרפובליקה יש את ארבע המידות הקרדינליות המפורסמות. אבל זהו. זה לא השיעור שלנו.
סיכום: הצדת המסגרת הכללית
אני רק אומר את זה כדי להבחין בין השאלה הזו לזו. אז אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא עושים את הדבר הכללי מאוד הזה שבו תענוגי הגוף הם רעים מסיבה כלשהי. לכן, כן.
גבולות התיאוריה הסגפנית ובעיית התעניות
חוסר המעשיות של דיונים כלליים על תענוג גופני
מגיד השיעור: כי זה, במובן מסוים, או שזו שאלה כללית מדי, או שזו ביקורת אחת שאפשר להעלות, זה לא באמת עוזר לי. וכמו שאני אומר, באופן מעשי, בעצם כמה דרשות שאתה שומע על הגוף שהוא לא מעניין, אף אחד לא מפסיק לאהוב תענוגי הגוף. לא מאוד מעשי לעבוד על זה עבור רוב האנשים. זה דבר אחד.
תלמיד: אולי זה עדיין לא במקום, אבל האם כל זה לקראת האדם הפוליטי?
מגיד השיעור: כן, כן, זה הדיון. כן, אבל כן, הדבר האפלטוני יהיה לומר שאתה לא פותר את האדם כפי שהוא, אתה רק פותר את האדם הפוליטי. ואריסטו היה מסכים עם זה, אבל זה דיון אחר.
כן, מה שאני אומר זה שאנחנו לא עושים את זה. ואמרתי שיש שתי ביקורות על זה. אחת היא שזה לא שימושי. לדעתי, כמה שיעורים וראשונים ומוסר שאתה, כמו ששומעים על איך תענוגי הגוף הם לא טובים, אתה עדיין אוהב אותם. אז אנשים אף פעם לא מתקדמים לרוב, אלא אם כן הם מתים, נכון? אלא אם כן הם—רק אם אתה מת אתה מתקדם לקראת זה, וזו הסיבה שהפאידו אומר שאתה צריך תמיד לנסות למות כמה שאתה יכול, והגמרא של הפרק השני אומרת את זה, נכון? יש נדרים שאמרו את זה, לאלכסנדר מוקדון, הרשעים והצדיקים, אותו דבר לצדיקים—אתה צריך להפסיק לחיות כי לחיות בהחלט אומר לאהוב תענוגי הגוף וזה דבר רע.
אז מאחר שאנחנו מדברים על, כמו שאתה אומר, אנשים פוליטיים, או בדרך אחרת לומר את זה, אנשים נורמליים שלא הולכים להגיע לזה, ומנסים לדבר על זה, אני חושב שלקפוץ רמות זה לא מומלץ. ויש הרבה, הרבה דרשה שאפשר לומר על הנקודה הזו, אבל זו גם לא הדרשה שלנו היום. אז אנחנו יכולים לדלג על זה ולא לדבר על זה.
שתי ביקורות נפרדות על שיח אנטי-גופני מופשט
כמו שאמרתי, זו סיבה אחת למה אני חושב שזה פחות שימושי. הסיבה השנייה למה זה פחות שימושי—ורק כדי להיות ברור, הביקורת הזו היא משהו שאפילו מישהו שמסכים עם הביקורת השנייה יכול להסכים איתו, נכון? כי הביקורת השנייה, סוג הדיון השני על לדבר על תענוגי הגוף במובן הכללי מאוד, יהיה יוצא מדעה כללית מאוד שאומרת שהטוב האולטימטיבי, כמו שאתה אומר, הוא לא לחיות בעולם הזה. לחיות בעולם הזה זה קצת מוערך יתר על המידה. החיים מוערכים יתר על המידה. החיים בגוף מוערכים יתר על המידה. זה כמו כלא, זוכר? ויהיה עדיף לחיות בין הכוכבים או משהו, להרהר באלוהות או משהו.
אבל בכל מקרה, זו דעה אחרת. וכמובן, אתה יכול לא להסכים עם כל הדעה הזו ולומר, כמו, מה שמו? כמו שהנרי דיוויד ת׳רו אמר, “עולם אחד בכל פעם.” אוקיי, קודם כל בוא ננסה לחיות חיים טובים כאן ונחשוב על זה. זו דרך אחת לנסח את זה.
הבחנת אריסטו בין תענוגות טבעיים לנבחרים: השלכות על אתיקה מינית וחומרנות עכשווית
הערות מסכמות על תיאוריות של סבל
אבל אז נכנסים לדיון: האם זה נכון? כלומר, האם מסילת ישרים, פרק ראשון, צודק שחיים בעולם הזה הם סוג של בזבוז זמן? או שמא משה רבינו צודק, שאמר שזה גם דבר טוב, נכון? אני לא זוכר מי מי. זה לא משנה. שניהם, נכון? חשוב שיהיו לך חיים טובים גם בעולם הזה. אז אפשר להגיע לדיון הזה, נכון?
גם הפרושים תומכים במתינות כדרך המעשית
אבל אפילו, בואו נחזור, אפילו האנשים שאומרים שאין טעם, שמטרת התורה, התורה לא באה לתת לך חיים טובים בעולם הזה. האם כן? האם לא? שאלה חשובה מאוד. תשאל את ראש הישיבה שלך. האם אתה חושב שלא היו לך חיים טובים יותר בעולם הזה? כנראה שמעת מדרש שרק עולם הבא יש עולם הזה וכן הלאה, אבל בכל מקרה, לא לעכשיו.
אבל אפילו אם אתה מסכים שעולם הזה מוערך יתר על המידה, עדיין לא שימושי לרוב האנשים לדבר על איך תענוגים גשמיים חסרי תועלת. זו הסיבה שאפילו אנשים שמאמינים בזה עדיין מאמינים שהלכה מתירה לך ליהנות מהחיים עם עולם הזה, רק במתינות. במתינות, כי זה בעצם בר השגה ורק בר השגה. זה גם יהיה הצעד הנכון לקראת הפרדה מאותם תענוגים, במקום פשוט לקפוץ רמות, מה שלעולם לא מומלץ. בסדר?
טוב מאוד. כל זה לפי הרמב״ם, פרק ז׳ דהלכות דעות. אני לצערי לא משכיל בלפי הרמב״ם. לא אני, אני לא לפי הרמב״ם, אז זה בסדר, נכון?
ובכן, כמובן, לפי הרמב״ם כנראה יסכים איתך באומרו שרוב האנשים לא הולכים להיות פרושים בדרכו, וזה לא דורש את זה. אם כי יש מצווה נפרדת שנקראת קדושים תהיו, שכן דורשת את זה, אבל בפועל זה משתנה, נכון? זה לא – איזה סוג של דרך זה נותן כשאנשים נופלים תחת? זה נותן לאנשים אוהבים את הגוף הרבה, הרבה יותר מדי. שם הם נופלים תחת. זה שיעור אחר לגמרי. זה נותן לאנשים אוהבים את הגוף כל כך הרבה שהם בעצם רוצים לעשות את הגוף שונה, כמו באמת רוצים לעבוד עם הגוף שלהם. זו דרשה אחרת.
בעיית התעניות: כאב אינו מאושר על ידי תיאוריות פרישות סטנדרטיות
אוקיי, ובכן, שום דבר מזה לא קשור לתעניות, נכון? תעניות זה כאב, כמו במיוחד לחפש כאב בגוף. לפי אף אחת מהתיאוריות האלה בעצם לא מקדמות תעניות. לא הרמב״ם ולא הרמב״ן מקדמים תעניות, נכון? אפילו הפרישות הקיצונית ביותר שאתה יכול למצוא ברמב״ן או בקבלה וכן הלאה היו אומרים שתענוגות הגוף לא נחשבים, אבל הם לא היו אומרים שכאב הגוף עדיף. כלומר, למה שזה יהיה? למה שזה יעקוב?
ואתה יכול להבין תעניות רק, כמו שאמרתי, הדרך האמיתית היא להבין את זה כאנשים שאוהבים את הגוף הרבה יותר מדי. או אולי הם צודקים בזה, אבל אני מחליף את זה. זה הימנעות גופנית. אתה יכול לומר שזו שאלה אם זה עובד. זה בדרך כלל ההיפך. כאב גורם לך לדאוג לגוף יותר מדי.
התנגדות הרמב״ם: צום מגביר את המודעות הגופנית
אחת הסיבות לא להתענות – למה אנחנו נותנים את השיעור הזה? אחת הסיבות שהוא אמר שאתה לא צריך להתענות היא כי כשאתה מתענה אתה הופך יותר מדי גשמיים. אנשים לא יודעים את זה, כמובן. זה מוזר. נגיע לזה, אבל תשים לב, כי מתי אי פעם – אתה יודע, אנשים אומרים שביום כיפור אתה כמו מלאך, אתה לא מרגיש את הגוף שלך? זה בעצם לא נכון. יום כיפור הוא אחד הימים שבהם אתה מרגיש את הגוף שלך יותר מכל יום אחר, נכון? נכון?
בעיה בסיסית, כי זה – וזה פקיצר, ואולי זו התשובה, שזה מיועד לזה. זה לא כמו – אנחנו צריכים לומר, אם אני מגיע לדרשה יום כיפור, יום כיפור ותעניות עוסקים בהבנה שאתה כן חי בגוף. כי אם אתה אוכל, אתה בסדר ואתה יכול לא לשים לב לגוף יותר מדי. אבל כשאתה לא אוכל, אתה שם לב, “רגע, אני כן צריך גוף”, וזה הגוף שלך שכואב לך.
אז להיות בכאב בעצם גורם לך לאבד את המדרגה שלך. באופן כללי, להיות בכאב לא מומלץ לדברים. כמובן, יש אנשים שהשתמשו בזה לחינוך מסוגים מסוימים, ויש סיבות אחרות.
דיון בכיתה: האם כאב יכול לייצר התעלות?
תלמיד: כלומר, חשבתי שחלק מהרעיון הוא שאכילה גורמת לזיקה מסוימת לגוף, וכאב גורם לשנאה מסוימת?
מרצה: כשיש לך כאב, אתה שונא את הגוף שלך?
תלמיד: אם יש לך כל כך הרבה כאב שאתה –
מרצה: כן, אתה יכול לעשות את זה גם עם תענוג. זה מה שאתה חושב, אני חושב. אולי, אולי זה ש –
תלמיד: זה מה ש – אפשר אני – לא, לא להיות רעב.
מרצה: אוקיי, אז אתה אומר שאתה יכול להשיג – כן, אתה יכול להשיג כמו סוג של התעלות. אבל דרך אגב, אתה יכול לעשות את זה גם מאכילה יתר, לא?
תלמיד: אתה לא יכול.
מרצה: אז אולי אנחנו אף פעם לא אוכלים מספיק כדי להגיע לזה.
תלמיד: כשאתה לא – לא, המוח של כולם עובד טוב יותר כשהם לא אוכלים.
מרצה: כלומר, כשהם אוכלים במתינות.
תלמיד: לא, זה לא נכון. כשהם אוכלים במתינות.
מרצה: כשהם אוכלים במתינות, כי אם אתה אוכל יותר מדי, אם אתה אוכל יותר מדי, אז אתה נעשה עייף. זו פשוט בעיה פיזית, ורוב האנשים אנחנו נוטים מעליה. אבל המוח שלך לא באמת עובד טוב יותר כשאתה מתענה. אתה כמו – אתה יכול כמו להגיע למצבים מוזרים, מוזרים. אבל אז הם נכנסים לשאלה, כמו, האם אתה רוצה להיות פיכח או שיכור? כמו, זו שאלה אחרת.
אבל בכל מקרה, זו – זו תהיה תיאוריה. אבל כמו שאמרתי, זו לא ספציפית תיאוריה של כאב. זה כמו הגשמיות – אני לא רוצה לומר דברים. הנקודה היא, יש אנשים שעושים את זה במיוחד בשביל תענוג, וזה פשוט כמו דרך להשתכר. כמו, כאב יכול להשכיר אותך. למה לא? אתה משתכר מכאב. מכל דבר שמציף אותך.
בעיקרון, אני חושב שהתיאוריה היא שכל דבר שמציף את מערכת הקלט החושית שלך יכול לדחוף אותך החוצה מזה. בין אם זה יותר מדי אקסטזה, או יותר מדי אושר, או יותר מדי כאב, זה לא משנה. כל יותר מדי, זה יותר מדי מזה. כמו, אנשים מתנתקים מטראומה, דברים כאלה. זה בעצם מה ש – זה תלוי בכמות של – תלוי אם אתה חושב שזה דבר טוב.
תלמיד: נכון, אבל זה פשוט כמות של –
מרצה: אוקיי, ממשיכים הלאה.
תיאוריה חלופית: מודל התשלום של תעניות
ממשיכים הלאה, זו תהיה תיאוריה אחת של תעניות. תיאוריה אחרת של תעניות תהיה כמו תיאוריית התשלום, נכון? זו תיאוריית חסידי אשכנז של תשובת המשקל, נכון? מאז שהייתה להם תיאוריה שתענוג בעולם הזה הוא דבר טוב, נכון? זה גם מבוסס על תענוג להיות דבר טוב. זה טוב שאתה ראוי לו, שיש מדבר בזה. אתה ראוי לקצת תענוג.
אבל אם גנבת את התענוג, כמו, אתה צריך לשלם על התענוג שיש לך בעולם הזה. ואם היה לך תענוג בחטא, אז קיבלת תענוג גנוב. יש לך תענוג גנוב, אז אתה צריך לשלם בחזרה על התענוג הזה. אז אתה צריך לאזן את החשבונות על ידי קצת כאב. זו התיאוריה של תעניות, אם אתה קונה את התיאוריה הזו.
ביקורת: זו תיאוריה גשמית ביותר
אבל כמו שאמרתי, זו תיאוריה מאוד גשמיים. רק כדי להיות ברור, זו לא תיאוריה מופשטת. זו תיאוריה גשמיים ביותר. אתה מבין למה אני מתכוון, נכון? לוקח תענוג גופני ברצינות רבה ומילולית שומר חשבונות, ואתה תשלם קרדיטים וכמו –
כמו, היה בחור שאמר שפנחס קוריצר, החסידים היו נגד זה בגלל הסיבה הזו, כי פנחס קוריצר אמר שהוא הכיר בחור שלפני ה – מה שלא יהיה, בחורף, מתי שהוא היה פחות, פחות, איך קוראים לזה, אני לא יודע, הוא לא היה כל כך, ויש תענוג גופני.
הערות מסכמות על תיאוריות של סבל
מרצה: אם אתה קונה את התיאוריה הזו, אבל כמו שאמרתי, זו תיאוריה מאוד גשמיים, רק כדי להיות ברור. זו לא תיאוריה מופשטת. זו תיאוריה גשמיים ביותר, אתה מבין למה אני מתכוון, נכון? לוקח תענוג גופני ברצינות רבה, ומילולית שומר חשבונות ואתה תשלם קרדיטים, וכמו היה בחור שאמר שרבי, החסידים היו נגד זה בגלל הסיבה הזו כי רבי אמר שהוא הכיר בחור שלפני ה, מה שלא יהיה, בחורף מתי שהוא היה בפחות, איך קוראים לזה, אני לא יודע, הוא לא היה כל כך בתענוגות הגופניים שלו לא היו זמינים אז הוא היה מתענה כדי לקבל קרדיט על כל התענוגים שהוא יכול לעשות בחודשים הבאים. הוא רשם יש לי 40 תעניות ואני יכול לעשות 40 תענוגים ואז הוא יכול גם לעשות את זה ככה. אנשים מחזיקים את זה על אדם הראשון מאותה סיבה.
תלמיד: כן, יש –
מרצה: שאני הולך לענות על זה שם. כן. אוקיי, אז אלו היו כל התיאוריות שלנו על סבל. אם אתה נוצרי שמאמין באל הסובל, אז יש תיאוריה אחרת של סבל שהיא להשתתף בתשוקת המשיח, או אם אתה יהודי שמאמין בשבתאות זו תהיה אחרת, סיבה שלישית לסבל במפורש. אבל בכל מקרה, זה לא מקובל בדרך כלל ברוב התנועות התיאולוגיות הפילוסופיות היהודיות הגדולות, הם לא מקבלים כאב כמטרה, אפילו הפרושים.
חזרה לנושא העיקרי: המידה הנכונה של תענוגות גופניים
מרצה: אוקיי, אז נאך לעונני, אנחנו לא מדברים על זה, כמו שאמרתי, כי אנחנו מדברים על הדבר המאוד מסוים הזה, והדבר המאוד מסוים הזה שנקרא המידה הנכונה של תענוגות גופניים מאוד ספציפיים, ואמרנו להוציא אפילו ספציפיים כמה תענוגות גופניים אנחנו מוציאים מזה אפילו ריח אנחנו לא אנחנו לא לא הולכים זה וזה ואנחנו מדברים במיוחד על אוכל ומין.
אוקיי, ועכשיו בשבוע שעבר דנו בחילוק מאוד מעניין שאריסטו עשה. אני חושב שזה לא הובחן מספיק לפחות אני חושב שזה מאוד שימושי ומתחבר להרבה דברים בשבילי וזה בדף שלכם משבוע שעבר אבל אתם יכולים לראות את זה שם. יש גם הרבה דיון על כאב דרך אגב כי בואו לא נגיע לזה. זה מתחבר למה שדנו קודם. כי תמיד יש כאב כהיפך של תענוג, אז אנחנו צריכים לדבר על זה. אבל אני רוצה לדבר על זה.
הבחנת אריסטו: תענוגות משותפים/טבעיים מול ספציפיים/נבחרים
מרצה: מה שדיברנו עליו היה זה, שאריסטו אמר שמאז מה שהוא רודף אחריו הוא הכמות והאובייקט, הסוג, הכמות, ההקשר, כל סוגי הדברים האלה, שמגדירים את המתינות, מגדירים את הכמות הנכונה והדרך הנכונה של הכל, הסיבה הנכונה, תחת החשבון הנכון. אז, אנחנו צריכים קודם, כדי לדבר על זה נכון, כמו הדוגמה העיקרית של מתינות, אנחנו צריכים להפריד שני חלקים שונים של תשוקה, נכון?
יש את אותם סוגים של תשוקה או תיאבון או רצון או תאווה, איך שאתה רוצה לקרוא לזה, נכון?
תלמיד: האם זו תשוקה לתענוג במובן ש, אני מניח ששאלת המעקב שלי היא, בהנחה שתענוג הוא הקלה של כאב –
מרצה: אז רגע, אז רגע, אז רגע. אנחנו לא מאמינים שתענוג הוא הקלה של כאב. זו תיאוריה אפיקוראית, וזו לא התיאוריה האריסטוטלית או התיאוריה האפלטונית. יש קצת תענוג שאולי רק זה, ונראה על זה בעוד שנייה.
תלמיד: אבל אוכל ומין הם לא זה?
מרצה: לא, לא רק זה.
תלמיד: לא רק זה.
מרצה: אז תקשיב, לא, לא רק זה. זו תהיה הנקודה. אז רגע.
תלמיד: רגע, רגע.
מרצה: נכון, אז בואו נדבר על זה. בואו נדבר על זה. כמו שאמרתי, שאלת הכאב, איך זה קשור לשאלה הזו של תענוג, היא שאלה חשובה, אבל בואו קודם נדבר על ההבחנה הזו שהוא עושה. זו הבחנה מאוד חשובה שהוא עושה בין משהו שהוא קורא לו תענוגות משותפים וטבעיים, ותענוגות לא משותפים, ספציפיים, ונבחרים. אלו שני המונחים שיש לנו בשני הצדדים של הדברים האלה.
דיברנו על זה בשבוע שעבר, מי שלא היה כאן, או אני לא יודע אם אתה משותף או ספציפי, מה שזה לא יהיה. יש גם אנשים משותפים, נכון?
הגדרת שתי הקטגוריות
מרצה: בכל מקרה, התענוגות המשותפים הם דברים שבני אדם אוהבים מטבעם ולכן כל בני האדם אוהבים, נכון? ואז יש כמה תענוגות שהם לא משותפים, הם ספציפיים – רק חלק מהאנשים אוהבים אותם. אתה יכול לפעמים לומר רק חלק מהתרבויות אוהבות אותם, רק חלק מקבוצות האנשים אוהבות אותם ולכן נראה שהם יותר נבחרים, נכון?
אז שתי ההבחנות האלה שנראה ששתיהן מנסות לחתוך את אותו הדבר, נכון? יש כמו שני סימנים, שני סימנים של היות רמות שונות. כמו שהם מדברים על אותם דברים שצריכים להיות רמות שונות של אותו תענוג, נכון? בסופו של דבר אנחנו עדיין הולכים לדבר על אוכל ומין. אנחנו מדברים על כמו סוג שונה של דבר שונה, אבל אני הייתי קורא לזה רמות שונות של אותו דבר, נכון? שמפוצלות על ידי שני הסימנים האלה בערך, נכון?
צד אחד הוא משהו שמשותף. אם אתה רוצה להדליק את המזגן אם קצת חם יש שלט שם על הקיר ההוא. אחד הוא איך הייתי אומר משהו שלכולם יש מה שמראה אני מניח שזה טבעי כי טבע הוא מה שכל בני האדם חולקים, הטבע האנושי הכללי, האנושי הכללי. והשני יהיה הספציפי שלא לכולם יש.
[חילופי דברים קצרים על בקרות המזגן]
מרצה: זה בסדר, אל תדאג לי. זה בסדר. שים על 71, מה שלא יהיה. זה לא משנה. קר שם, אז תעשה את זה לא כל כך. אני לא יודע. לא, זה עושה סיבוב. זה לא מסתובב, לא?
תלמיד: אז, איזה תענוג הוא המושב הממוזג?
מרצה: זו שאלה אחרת. לפי אריסטו, זו לא בעיה. כמו, יש איזה חניוק שלא משתמש במזגן, כי…
תלמיד: כי זה תאוות, עולם הזה.
מרצה: הסיפור של חניוק הוא בדיוק זה. לא, יש סיפור שלא היה לו מזגן, אבל אז הוא הבין שצוגש מקדא הוא קיבל את זה, בעיקרון. הוא כמו, אתה יודע, אנחנו פשוט מבזבזים את הזמן שלו.
תלמיד: לא, אני חושב שיש תורה שהוא אמר שזה ישוב ארץ ישראל. הוא התחיל לשנוא ישוב ארץ ישראל כי זה כל כך חם שם, אז אתה צריך לשים מזגן כדי לא לשנוא את הארץ הקדושה.
מרצה: זו בעיה גדולה.
המשמעות המוסרית של בחירה
מרצה: בכל מקרה, עכשיו, ודברים שהם משותפים הם יותר טבעיים, ואנחנו זוכרים שאחד מהכללים הבסיסיים שלנו של מוסר, אתיקה, הוא שזה יותר מעניין, לפחות, יותר רלוונטי לטוב האנושי כשזה נבחר, כשזה לא טבעי, נכון? להיוולד עם מסוימים מולדים, כביכול, תענוגים ותשוקות, תשוקות, תשוקות לתענוגים, נכון, זה לא מאוד רלוונטי מוסרית, כנראה יותר רלוונטי רפואית במובן מסוים.
אבל לבחור בהם, גם אם הם בוחרים בהם על ידי חינוך, נכון, אריסטו מאמין מאוד בחינוך, כמו אפלטון, נכון, זה המקום שהרמב״ם גדר תינוק שנשבה חשב, הם מאמינים בחינוך כמעט כקובע של מה שאדם יהיה. חינוך, נכון, חנוך לנער על פי דרכו, שלמה המלך האמין בזה מאוד. עוד דבר שלא אומר בתורה, אבל זו מחשבה פילוסופית שיש לנו ממשלי וכל הפילוסופים העתיקים הם מאמינים גדולים מאוד בחינוך, נכון?
אבל חינוך עדיין נחשב כנבחר, נכון? אם כי אולי זו לא בחירה אישית או מסיבות אחרות שדיברנו עליהן לפני הרבה זמן. זה לא נחשב כפעילויות לא אנושיות, אם כי אולי אדם ספציפי יכול להיות מוצדק בכך שיש לו חינוך רע במובן מסוים, אבל זו לא הנקודה, לא. נכון?
אז דברים שנבחרים או ספציפיים הם יותר מעניינים מוסרית בגלל היותם נבחרים. נכון? אלו שני סוגי הדברים. נכון? שטימט?
הקמת המסגרת
מרצה: אוקיי. אז עכשיו, דיברנו על זה בשבוע שעבר. עכשיו, זה אזוי. עכשיו זה אזוי. מה השאלה כאן לגבי הדברים האלה? עכשיו זה אזוי. השאלה היא ככה. איזה אחד מאלה…
שתי שאלות ויסוד הדיון: האם קיימים תאוות גשמיות שונות איכותית?
אז שתי שאלות, נכון? השאלה הראשונה, הדבר הראשון שאנחנו צריכים לבסס, שאולי ביססנו בשבוע שעבר או אולי לא, הוא שזה נכון, זו הניתוח הנכון, זו ההבנה הנכונה לדבר על תאוות מסוימות, שהן תאוות גשמיות, נכון? זכרו, אנחנו לא מדברים על שום דבר לא-גשמי. תאוות להנאה גשמית, אבל בכל זאת הן נבחרות, נכון? הן לא אותו דבר כמו ההיבט הטבעי שלהן, או הרמה הטבעית שלהן, נכון? הן אולי מוגבלות, תחומות במידה מסוימת על ידי הטבעי, כמו שאתה לא יכול להתחיל לאהוב חתיכות של אבנים באופן כללי, אבל הן עדיין שונות מספיק מהגשמי כדי לא להצטמצם אליהן.
תלמיד: תרבות היא בחירה, תרבות היא תרבות, זה חינוך, והם ממש אוהבים אותם, אבל זה דבר תרבותי, דבר נבחר, לכן צריך להיות יותר נכון לדבר על טוב ורע או נכון למדוד בדברים האלה מאשר בדברים הקודמים, מובן?
מרצה: כן.
האתגר העכשווי: חומרנות וצמצום התאווה
מרצה: אבל קודם כל, רק כדי להיות ברור, העובדה שהדברים האלה קיימים היא לא שאלה, לא בספק. השאלה היום במחשבה עכשווית, השאלה אם צריך לראות את זה כסוג נפרד של הנאה, סוג שני של תאווה, היא מאוד בספק, נכון? בגלל הדוגמות החומרניות שלנו, נכון?
ובאמת שאלתי בחיפוש ומצאתי שיש כמה ספרים שנכתבו על השאלה הזו כבר, במיוחד סביב שאלת המין, בגלל כל המחלוקת העכשווית על האם אפשר לדבר על העדפות מיניות ספציפיות כטובות או גרועות יותר, וזה נראה שחוזר לשאלה הזו של האם אנחנו רואים—
הטיעון “נולדתי ככה” וחוסר העקביות הפילוסופית שלו
מרצה: נכון, אז הטיעון כמו “נולדתי ככה”, שהוא טיעון מאוד לא עקבי פילוסופית, אבל היה אומר משהו כמו שזה מבוסס על משהו כמו שכל התיאבון המיני, כל התאווה המינית היא אותו דבר בבסיסה. זה רק התשוקה לאיזה דבר גשמי בגוף שלך להתעורר ומשהו כזה שנותן לאנשים הנאה כבעלי חיים, כדברים המרכזיים שיש להם את הגוף הזה.
ואז מסיבות סודיות שאף אחד לא יודע, או אולי יש גנים או אולי זה לא משנה, זה מתבטא אצל אנשים שונים בתרבויות שונות, בדרכים שונות. אבל זה לא נחשב כהבדל אמיתי. זה נחשב כמאוד חשוב, כמובן שאנחנו לא עקביים בזה. זה נחשב כמאוד חשוב איזה סוג של אדם אתה, אבל זה לא נחשב כשונה מספיק כדי לא להיות טבעי. זה עדיין טבעי כי הנאה בסופו של דבר, בסופו של דבר כל המין עוסק ב, אין שום דבר מעבר לזה.
אז כשאנשים אומרים שהם רומנטיים והם אוהבים את בני הזוג שלהם ויש להם תשוקה לבני הזוג שלהם, הם משקרים, כי הם מכסים על התשוקה שלהם להיגע או משהו כזה. אני לא יודע באיזו מילה נמוכה אנחנו יכולים לקרוא לזה בדיוק. והם מלבישים את זה, אולי בעצם לא רק משקרים, אלא במובן מסוים התרבות משקרת כי הם מלבישים את זה כ״אני אוהב—”
שתי תיאוריות של תשוקה מינית ובעיית הנאמנות הזוגית
ההבדל האיכותי בתשוקה המינית
לא לאהוב את אשתך באופן של ידידות, נכון? לאהוב את אשתך באופן מיני. שיש לך תשוקה מינית לאשתך זה לא אותו סוג של תשוקה מינית שהיית מרגיש למישהי אחרת, או לאוננות, או למשהו כזה. חבטיק רסיכילק? [יידיש: אתה מבין את החומרה?] מאוד רציני.
רוב האנשים היו מניחים שזה אותו דבר. נכון? מה שעובד לך. אבל הוא אומר, לא. יש סוג אחר של דבר, ואיך אנחנו יודעים את זה? ברור שאנחנו יכולים לראות את זה מאנשים שבוחרים לאהוב דברים שונים, ושיש תשוקות מאוד שונות ברמה הזו שלא שונה ברמה הבסיסית.
רמה בסיסית, לכל בני האדם יש אותו סוג של, פחות או יותר אותו—אוקיי, עם קצת שונות של גופים—אבל בתוך כל שונות שיש לגופים, יש להם אותו סוג של: אתה לוחץ על כפתור ואתה מקבל הנאה, בעיקרון. נכון? אבל יש תחושה של צמצום שמתרחשת כשמישהו, נגיד, בוגד או מה שזה לא יהיה, ואז זה סוג של—עכשיו יש שתי דרכים.
שתי תיאוריות מתחרות של חטא מיני
אז טוב מאוד. אז יש שתי תיאוריות שונות של מה זה להיות בוגד או מה זה חטא מיני, נכון? שתי תיאוריות שונות לחלוטין.
תיאוריה ראשונה: התפיסה החומרנית-צמצומית
אחת תהיה מה שאנחנו החומרנים היינו אומרים, אפילו בהנחה שיש דבר כזה מין לא נכון—שלפי התיאולוגיה העכשווית האמיתית אין דבר כזה, כי מין הוא טוב, לא משנה עם מי ומתי. זה תמיד מבטא את הנשמה הפנימית שלך או משהו. חוץ מעם ילדים. לא, כן. כן, חוץ מבלי הסכמה, זה עדיין רק האדם השני. זה נקרא ליברליזם. זה באמת עדיין טוב, אבל זה לא טוב. אבל אתה צריך להאמין שאין… אתה מבין מה אני אומר? זה רק… כן, כן, אנחנו לא באמת… אף אחד לא עקבי, בסדר? אני לא אומר שזו תיאוריה עקבית. אני רק אומר שזה מה שנראה כמו מה שאנשים אומרים. אף אחד לא… אנשים באמת מאמינים שיש טוב ורע. אבל מה שהם אומרים זה שהם כולם טובים. אבל מה שאני אומר זה… נכון?
ואז התיאוריה, רק כדי להיות ברור, אז יש תיאוריה, נכון? אם אתה אומר, למה זה לא נכון לבגוד באשתך, למשל, שרוב האנשים עדיין לפעמים חושבים שזה רע—חוץ מאנשים מאוד מאוד פרוגרסיביים שמאמינים בכל מיני דברים, שהקנאה היא מיושנת וטיפשית וכן הלאה. רוב האנשים האחרים עדיין חושבים שזה לא נכון.
אז אז, יהיו שתי תיאוריות שונות על זה. מאוד חשוב להבין. יש שתי תיאוריות שונות על זה.
המסגרת החוזית-חיצונית
תיאוריה אחת אומרת שזה רע כי בסופו של דבר זה כולו אותו דבר. כשאתה עם אשתך, אתה פשוט מקבל את הדבר שלך משופשף. כשאתה עם מישהי אחרת, זה בסופו של דבר אותו דבר. לשני אנשים יש כפתורי הנאה האלה, ואנשים אחרים איכשהו לוחצים עליהם. וזה למה כל המין מסתכם.
אבל מאיזו סיבה מצחיקה—סיבות שנבנו תרבותית, אני מניח—אנשים עושים עסקאות האלה עם אנשים אחרים שהם צריכים לעשות את זה רק איתם. בסדר? אנחנו יכולים לתת סיבות ביולוגיות, כי לפעמים תינוקות קורים אם אתה שוכח לקחת את אמצעי המניעה שלך. נכון?
אחת המצוות הכי גדולות היא לקחת אמצעי מניעה. מצווה מאוד גדולה, נכון? אתה יכול לקבל היתר לא לקחת אותה פעם או פעמיים אם אתה רוצה להביא תינוק. אבל אם אתה מתכנן את זה, אם אתה מתכנן—תכנון משפחה, הורות—אם אתה מתכנן את זה לכמה שנים ואתה עשיר, יש לך פיקדון בבנק לקרן המכללה של הילד, אז אתה מקבל היתר לא להשתמש באמצעי מניעה. ככה זה עובד במציאות, נכון?
ואז, אבל למעשה, יש לנו ירושה תרבותית מכל הסיבות. אנשים עושים את העסקאות האלה. ולכן אנחנו דורשים מאנשים לשלוט בתשוקות שלהם, נכון? אולי יש לך תשוקה לקבל את ההנאה הזו בדרך הלא נכונה, אבל אין שום דבר לא נכון בדרך. מה שלא נכון זה רק שלא שלטת בעצמך כי הבטחת את זה למישהי אחרת, או בגלל איזה סיבוך צדדי אחר שבא מזה, ולכן זה מתברר כרע.
הבעיה עם שליטה עצמית טהורה
ומה שרע זה לא הדרך. אין שום דבר לא נכון באהבת אשת רעך. מה שלא נכון זה—אבל זה לא סוג אחר, זה לא סוג אחר של תשוקה. זה אותו סוג של תשוקה. מה שלא נכון זה משהו כמו, כן, זה דבר חוזי, חיצוני לזה.
וגם מה שלא נכון מתברר כמשהו כמו לא לשלוט בתשוקות הבסיסיות שלך כשיש משהו אחר שאומר לך שזה לא נכון. אז זה צריך להיות כפוף לדברים האלה. לא כפוף לאידיאל של מה זו תשוקה טובה, אלא כפוף לאיזו חובה אתית אחרת ולכן השליטה, נכון?
אם יש מידה, להיות אדם שולט, אדם מתון, זה יכול להיות רק שליטה עצמית. זה יכול להיות רק הגרסה האלימה של שליטה עצמית, נכון? במקום גרסת ההוראה של שליטה עצמית, נכון? כי לא יכול להיות שמישהו אומר שיש משהו לא נכון. כמובן שיש גרסה. אפילו לא גרסה. רק הפעילות.
אוקיי, אז אנחנו יכולים לענות על שאלות של פלירטוט ואיפה הגדר של בגידה ודברים כאלה. אבל הנקודה היא שהמידה היא רק השליטה העצמית. אין שום דבר מעבר לזה. אין לקבל טעם טוב יותר או משהו כזה, כמו שאנחנו מתארים את כל המידות, נכון? זה לא יכול להיות כי כל התשוקות הן בסופו של דבר אותו דבר, נכון? נכון?
ולכן, ומאנשים גם מאמינים בזה, בעיקרון, נכון? כל התשוקות הן בעיקרון אותו דבר. השם לא נותן לך—במקום לומר שיש חוזה שם—השם לא נותן לך לעשות את זה בזמנים מסוימים, בדרכים מסוימות, במקומות מסוימים. לכן, אתה צריך לשלוט בתשוקות שלך, אבל מה שאתה שולט בו זה בדיוק אותה תשוקה בסיסית כמו עם אשתך.
הקושי המפורסם: פת בסלו
לכן, אנשים אפילו לא מבינים איך להתחתן יעזור. נכון? שמעת את השאלה הזו אי פעם? נכון? קושיא מאוד גדולה. קושיא מפורסמת, מקשן עולם.
מקשן עולם, שמעתי את הקושיא הזו מבעלי, אני לא יודע. מקשן עולם, זה אומר בגמרא שאם יש לך פת בסלו, אז יש לך פחות בעיה עם פיתוי מיני. מקשן עולם, ברוך זין, עמדולה ולחיחי [יידיש: רווק, עומד וצוחק].
ולא רק שאנחנו רואים שזה לא ככה, אנחנו רואים שזה ההפך. כי לפחות אם אתה ברוך זין בסלו [רווק] שנמנע מכל, שמעולם לא ראה אישה בחייו, אז הוא לגמרי…
תירוץ חדש לבעיה
זה היה החידוש שאמרנו. היה לי אחר—היה לי אחר—יש לי תירוץ חדש על הקושיא הזו. רגע, יש לי—אתה זוכר תירוץ אחר שהיה לי על הקושיא הזו? יש לי תירוץ חדש. את התירוץ הזה אני לא יכול לראות אותו, אבל יש לי תירוץ חדש. אמרתי שיעור—אמרתי שיעור שהוא מיתר [לא ברור], אבל יש לי תירוץ חדש. יש לי תירוץ חדש, נכון?
שלא רק—אני זוכר אם אמרתי קושיא כזו אז—ולא רק שזה נעשה יותר גרוע, כי אם אתה פותש [מי שנמנע] ואתה מחוץ לזה, אתה לא בפרשה. לא דיברתי איתך. אולי יש לנו כמה פנטזיות, אבל זה לא עניין גדול, נכון?
אבל אם יש לך אישה, אז אתה בפרשה. אז עכשיו, אין—הגוף שלך. זו שאלה אמיתית שאנשים מקבלים. חבז סלובוס [התייחסות לא ברורה], אני חושב, ממש שאל את השאלה הזו בשפה אחרת. מה השוני? הגוף שלך, התשוקה שלך—הגוף שלך, אבל אנחנו מניחים עכשיו שזה הגוף שלך—לא יודע את ההבדל בין אשתך לאישה אחרת, נכון? אישה אחרת.
לא, שתיהן מרגישות אותו דבר. אלא אם כן יש איזה הבדל קל. אוקיי, אני אומר את זה. זה לא הבדל גדול. הסוג שלך אוהב את שתיהן אותו דבר. איך זה ידע? אתה צריך—אתה צריך לוודא שהיא לא שיין [לא ברור]—אתה צריך לדעת בדיוק. איך אתה בכלל יודע אם היא שמה מסכה ואתה אפילו לא מסתכל עליה, אז אתה אפילו לא יודע מי זה? אתה צריך—אתה יודע, אתה צריך להיות רק את הפריט של תנאי [לא ברור] שהם ראו אותה והם יודעים, לא שקרן. לא, בכל מקרה, אלא אם כן אתה בעצם עשית את זה עם שני אנשים.
אוקיי, רגע, יש לי דרך. יש לי דרך. אוקיי, רגע. טוב, אולי זה הגזמה. הנקודה היא—לא, לא זה, כי אני הולך לומר שהתירוץ הוא לא בפועל, לא בגשמי. זה מה שאני הולך להגיע אליו. אז לא תהיה לך את הבעיה הזו.
חוסר הפתירות של הבעיה תחת תיאוריה ראשונה
אז, אז זו קושיא. אז נראה שזה נעשה יותר גרוע, וכל הגמרא פת בסלו צריכין ביאור. זה נשתני עתים—לא עובד יותר. זה היה עובד לסוגים אחרים של אנשים, אני לא יודע. אנחנו לא מבינים את זה. לכן, אני לא יודע, לכל אחד יש את הפתרון שלו לבעיה הזו. אבל לכן משהו לא בסדר. בסדר?
אז עכשיו אני חושב שיש איזה—זה מניח, נכון? מה התיאוריה הזו מניחה? התיאוריה החומרנית הצמצומית הזו של תשוקה: כל התשוקות הן בסופו של דבר אותו דבר. נכון? וגברים—אנשים טוענים שגברים פועלים ככה, נכון? לא באמת משנה מה, מה זה או איפה זה. לא משנה שום דבר, כל עוד זה עובד, זה עובד. ואין באמת—אני—הם באמת יודעים כשאנשים ממש שואלים את השאלה הזו: מה בסופו של דבר ההבדל באוננות ומין? אותו דבר.
ולפעמים הנשים שואלות את הדיון הזה. נכון? אז אתה צדיק, אתה לא מאונן, אז עכשיו אני עזר האוננות שלך. נכון? שמעת את הקושיא הזו גם?
אז, ויש משהו לא בסדר בזה.
לקראת תיאוריה שנייה: תיאור לא-צמצומי
עכשיו, אז, עכשיו זה הכל אם יש לך את התיאוריה הצמצומית הזו מאוד של תשוקה. אבל אם אתה חושב משהו כזה, נכון, אז, אם אתה חושב משהו כזה. אני לא יודע, ראיתי ש—ראיתי בגוגל שהוא מדבר על זה בספר שלו. לא באמת קראתי את הספר. זה הרעיון שלי, אבל אז הלכתי לחפש כדי לראות אם אנשים חשבו על החכמה הזו לפני. וראיתי שאנשים חשבו על משהו כזה. ואז מרתה נוסבאום התרברבה עליו שהוא רגרסיבי וכן הלאה וכן הלאה. אולי זה שקר. זה נכון. אני לא יודע. אבל לא ראיתי שהוא מצטט את השטיגלא רטלס [התייחסות לא ברורה—אולי שיטה מקובצת או פירוש תלמודי דומה]. אולי יש משהו אחר. הוא מבין. הוא פשוט ממציא דברים בעצמו.
תלמיד: מה? הוא לא יודע? הוא פשוט ממציא דברים בעצמו?
מרצה: כן.
תלמיד: אוקיי, אולי זה בעצם—
בני אדם כיצורים נרטיביים: למה תיאורים חומרניים של תשוקה נכשלים
הערה על מקורות וקדימויות אינטלקטואליות
מרצה: לא באמת קראתי את הספר. זה הרעיון שלי, אבל אז הלכתי לחפש לפי הדרישות שלי כדי לראות אם אנשים חשבו על החכמה הזו לפני. וראיתי שאנשים חשבו על משהו כזה. ואז מרתה נוסבאום התרברבה עליו שהוא רגרסיבי וכן הלאה וכן הלאה. אולי זה שקר.
תלמיד: זה נכון.
מרצה: אני לא יודע. אבל לא ראיתי שהוא מצטט את השטיקלר אריסטו [האריסטו האמיתי/הממשי]. אולי יש משהו… הוא לא יודע אריסטו.
תלמיד: מה? הוא לא יודע? הוא פשוט ממציא דברים בעצמו?
מרצה: כן.
תלמיד: אוקיי, אולי זה…
הבעיה המרכזית עם חומרנות: היא סותרת את החוויה האמפירית
מרצה: הנקודה היא, אז הנקודה היא עכשיו, מה שאני חושב הוא כזה: אם אנחנו מדמיינים שזו תיאוריה שגויה—עכשיו זכרו למה חומרנות היא שגויה.
שנית—
תלמיד: על מה אתה צוחק עלי?
מרצה: שנית, זה שגוי כי כולם יודעים שהבסיס של המדע המודרני הוא להאמין בראיות, להאמין בתחושות, נכון? אמפיריציזם, נכון? וכל מי שאי פעם חווה סוגים שונים של הנאות, סוגים שונים של אהבות, יודע שהם לא באמת משתווים.
הנאות שונות הן שונות איכותית
אפילו אם מישהו אהב שתי נשים ואת אשתו, או גבר ואישה, או כל טאבים שונים שיש לאנשים, הם לא באמת מרגישים אותו דבר. בסדר? בדוק את זה, תראה. הם לא באמת מרגישים אותו דבר.
אפילו תשוקה לאוננות לא מרגישה אותו דבר כמו תשוקה למין עם אשתך. אני לא מכיר אף אחד שיטען שהם אותו דבר. אני בעצם מכיר אנשים שאומרים שהם לא מבינים את הגמרא כי לפי החזון איש אתה צריך להפסיק לאונן ברגע שאתה מתחתן, אבל הם שני דברים שונים. זה לא, אתה יודע, 200 טניג [מידה/כמות]. אני מצטער, אולי אני לא מורשה להגיד את זה. זה יותר מדי.
אז תבינו, אז זה שונה. זה לא נכון. זה לא נכון שהחוויות האלה הן אותו דבר.
דוגמת האוכל
אנחנו יכולים לדבר על דוגמאות של אוכל, נכון? התשוקה או הכיסופים לסופגנייה זה לא אותו דבר כמו כיסופים, נגיד, ליפטשיק [מאכל יהודי מסורתי, בדרך כלל תבשיל בשר ותפוחי אדמה מבושל לאט]. הם לא מרגישים אותו דבר. הם לא באמת מרגישים אותו דבר. לא הכיסופים מרגישים אותו דבר ולא הטעם מרגיש אותו דבר.
ואנשים אומרים את זה במפורש, כמו “אני לא במצב רוח של X, Y, Z,” נכון? אנחנו מדברים על מצב רוח. אנשים מדברים על זה, נכון? ואנחנו מחפשים גיוון, נכון? כמו “נמאס לי מזה.” מה זאת אומרת נמאס לך מזה? זה אותם קולטני טעם.
חומרנות היא אמונה, לא חוויה
רגע, אז הדבר הזה שכולכם מניחים—שהנאה היא הנאה, הנאה גשמית היא הנאה גשמית—הוא בעצם אמונה שיש לכם, לא חוויה שיש לכם. זה מאוד חשוב לשים לב. מה שרוב האמונות החומרניות שלנו הן אמונות ולא חוויות. זה משהו שאמרו לכם.
לא רק שנאמר לך, זה גם על פי קבלה [מסורת מקובלת/סמכות]. במילים אחרות, זו חוויה שונה, אבל מדבגלייבים [אבל הם טוענים/מתעקשים] שלמרות שזה מרגיש שונה לחלוטין, זה מוביל למעשים שונים, אנחנו כותבים סוגים שונים של רומנים על כל אחד, הם מתוארים בצורה שונה – אימכוזה [בכל זאת], החכמים הקדושים אומרים לנו שבאמת בסופו של דבר זה אותו דבר. אף על פי שבבא ים ניד מלייכח [ביידיש: סוג אחד של הנאה לא שווה לאחר], בבא ים ספנד מלייכח [סוג אחר של הנאה לא שווה לאחר], באמת דזלבה [באמת הם אותו דבר].
אתה צריך להאמין, להאמין. בסדר, אין בעיה. אם זו אמונה נשית, אז אולי אתה צריך להאמין בזה. אבל למעשה לא נראה שיש סיבה להאמין בזה. זו הסיבה העיקרית למה אני חושב שלא צריך לדאוג מהניתוח המטריאליסטי הזה.
כמובן, יש סיבות פוליטיות למה אנשים מאמינים בהם גם כן, שהן גם מבולבלות. גם אם אתה רוצה לתמוך בכל הדברים האלה, אתה לא צריך לעשות את סוג התיאוריות המטופשות האלה.
התגלמות פיזית מול תיאור מהותי
אז זה לא נכון. כמובן, זה לא אומר שאין התגלמות בדרכים פיזיות. זה לא אומר שאין עצבים ונוירונים שמקבלים גירוי – זה ברור שנכון. אף אחד לא אומר שאתה יכול לקבל הנאה מינית פיזית בלי, בלי זקפה או מה שזה לא יהיה. אולי אתה באמת יכול, וכמה – אגב, אתה יכול, אבל זה דיון אחר.
אבל אפילו הרמה הפיזית לא כל כך נכונה כמו שאנשים חושבים, נכון? אם אתה הולך לכמו האמיתי כמו, איך קוראים להם, לא קארמה, לא – הדבר ההודי – מה שזה לא יהיה, הם מלמדים אותך איך לקבל אורגזמות בראש שלך וכן הלאה, וזה מרגיש ממש אותו דבר פיזית, או באף שלך ובאוזניים שלך, איזה סוג של דברים מוזרים, מוזרים. אז זה אפילו לא נכון ש – אפילו ברמה הזו זה לא נכון.
אבל זו לא בעיה עבורנו כי זו שאלה של מתאם, סיבתיות, כל ההבדלים הפילוסופיים שזו לא המטרה שלנו לעבור דרכם.
בני אדם הם יצורים נרטיביים
אז עכשיו אם זה – בואו נחזור – נחזור לכן אנחנו יכולים לדבר בקלות רבה על תשוקות כדרך הטובה ביותר עבורי, עבורי, לדבר על זה היא כחלק מסיפור. אתה זוכר שבני אדם הם יצורים נרטיביים, כמו קראב [אולי מקאינטייר או פילוסוף אחר], פצא דה קראב [בדרכו של קראב], או החבר שלך תורס [אולי התייחסות להוגה דעות או מסורת]. איך קוראים לו? הבחור הקנדי שהיה באפטינא ב׳ח [התייחסות לא ברורה].
תלמיד: שנה שעברה.
מרצה: כן. בני אדם הם לא באמת יצורים ביולוגיים. הם יצורים נרטיביים. לאנשים יש לפעמים את זה – הם יצורים לא רציונליים, הם יצורים אינטלקטואליים. בסדר, אולי לא כל האנשים אינטלקטואליים. זו שאלה אמפירית. המחקר האמפירי שלי לא מראה שרוב האנשים אינטלקטואליים. למעשה, הם יותר אינטלקטואליים ממה שאנשים חושבים. כל המוסרניקים [מורי מוסר] הידועים אומרים שאנשים בסופו של דבר, ופרויד וכל האנשים האלה שמרגישים שבסופו של דבר הם יצורים בסיסיים פשוט ממציאים דברים. זה לא נכון.
תיאור נרטיבי הוא התיאור הנכון של תשוקה
אנשים הם לפחות יצורים נרטיביים, מה שאומר שתיאור פיזי של תשוקה לא רק מדבר על תשוקה אנושית. זה אולי מדבר על איזה תשתית. זה אולי נחוץ לתשוקה אנושית. זה דיון אחר. זה אולי לא נחוץ, אבל זה דיון אחר שאנחנו לא צריכים לנהל כשאנחנו מדברים על אתיקה. זה לא משנה. זו רק שאלה של כמו, אין לי את זה, ודברים כאלה, נכון? האם יש לך הנאה בעולם הבא? בסדר, זו שאלה אחרת.
אבל עכשיו אנחנו לא מדברים על זה כי אנחנו מדברים על הדרך הנכונה לפעול בעולם הזה, בגוף הזה, בחיים האלה, בגלגול הזה. ובגלגול הזה אין שום דבר שעוצר אותנו – הדרך הנכונה לתאר תשוקה היא לתת את הסיפור שלה, לא לתת את הסיפור הפיזי, הביולוגי שמלמדים אותנו לתת באיזה שיעור מדעים מוזר, אלא את הסיפור האמיתי.
תפסיקו להאמין לסיפור המטריאליסטי
אגיד לכם פשוט מאוד: פשוט תפסיקו להאמין לאנשים, נכון? ובמילים אחרות, אנשים אומרים לך שהם יכולים לקבל, שיש להם תשוקות לאנשים ספציפיים, במקום ספציפי, בדרך ספציפית, בזמן ספציפי, בכמות ספציפית – כל האלמנטים הנרטיביים האלה של מחשבה אנושית, של הוויה אנושית, של תשוקה אנושית הם למעשה מה שמרכיב אותם. תמיד יש תיאור נרטיבי שמסביר מה זה. ואם אתה מכחיש את זה, אתה פשוט מכחיש את המציאות.
ניסוי המחשבה: מכונת מדידת העוררות
עכשיו, האם אתה מסווה? כולם מסווים. במילים אחרות, מה שאני אומר הוא: אם אתה רואה יהודי, אם יש לך מכונה שמודדת עוררות או עוררות מינית, או עוררות הבטן שלך – יש לזה משהו אנלוגי, אתה נעשה רעב או משהו כמו תיאבון – אם יש לך מכונה שמודדת את זה והיא אומרת לך שהאדם הזה מתעורר, והוא יכול פשוט להגיד לי את הקריאות של המכונה הזו, הוא מתעורר כל יום בשעה 3 אחר הצהריים וכן הלאה, גם אם אתה אומר שהוא מתעורר כשאתה מראה לו את זה, את התמונה הזו או את המחשבה הזו וכן הלאה, זה לא יהיה ה – בחר את התיאור הנכון של מה שקורה עם התשוקה.
לא רק שזה לא יהיה נכון חיצונית – חיצונית זה אולי נכון – אבל בהחלט, וכאן זה נעשה מסובך, כי אנשים מתחילים לספר לעצמם את הסיפור הביולוגי המטריאליסטי, מה שגורם להם לא להיות מסוגלים לשלוט בעצמם.
שורש היצר הרע: חומר בלתי מובחן
אז אתה רואה, השרש של היצר הרע הוא שאתה מאמין שהיצר הרע הוא דבר פשוט, בלתי מובחן. זה מה שהרמב״ם אומר, שחומר, חומר בלתי מובחן הוא מקור הרע.
אם, ובגלל שמלמדים אותנו לחשוב על עצמנו, לא רק לחשוב על אחרים – אתה חושב שאם אני מתאר את הבחור עם כל הסימפטומים הפיזיים של התשוקה שלו, אז נתתי את התיאור המלא, זו בעיה אחת. אבל הבעיה הגדולה יותר היא שאתה מתחיל לתאר את עצמך בצורה כזו.
תיאור עצמי נרטיבי הופך למתגשם
עכשיו אתה זוכר שבני אדם הם יצורים נרטיביים, מה שאומר שהנרטיב הזה עובד באותה מידה. זו הסיבה שריפשני בורטון [אולי רבי נחמן מברסלב או מקור חסידי אחר] אומר שכל מי שמאמין שהוא גוף תקא [באמת/ממש] אין לו נשמה, תקא לא הולך לגיהנום. זה מה שכתוב במשנה. כי, יש לך – למה? זה גג על גג [ממש “גג על גג”, כלומר תוצאה לוגית].
מכיוון שאנשים הם לא דברים חומריים, אבל מה הם? שוב, בואו נניח רמה פשוטה מאוד, לא כמו רמות מאוד, מאוד מופשטות שבהן זה אולי לא רלוונטי, אבל ברמה הפשוטה אנחנו אומרים שבני אדם למעשה מופעלים, חיים לפי הסיפורים שהם מאמינים בהם ושהם מספרים לעצמם על אחרים ועל עצמם, הדרך שבה הם חושבים.
זה לא רק כשאתה מספר סיפור, לא רק כשאתה שואל אותי מה קרה אתמול אני אומר לך, “תראה, היתה לי המחשבה הזו ואולי אני צריך ללכת לאותו אדם ולאהוב אותו.” לא. כשיש לך את התשוקה, כבר יש לך אותה עם סיפור. כל המחקר הקוגניטיבי, אגב, כיום גם רואה את זה, אבל אני לא צריך להיכנס לזה. אבל זה נכון.
הטבע המתגשם של נרטיב עצמי מטריאליסטי
במילים אחרות, ולכן מישהו שעושה ויש לו סיפור אחר, שהסיפור שלו שהוא מספר לעצמו כשהוא מתעורר הוא, “אה, אז עכשיו חסר לי דופמין,” או מה שזה לא יהיה, האחר, אוקסיטוצין, שזה הכימיקל של האהבה, מה שזה לא יהיה, אז זה למעשה מה שקורה עבורו אחרי האדם הזה.
ובכל פעם שמישהו אומר שזה נכון עבורך, למה זה נכון עבורך? כי זו האמונה שלך. אם זו האמונה שלך, אז זה כמו מה שאתה.
דוגמה עכשווית: הבדיחה של סם האריס
זה כמו הפירוש שלי על הבדיחה הישנה של המשגיח על הבחור שאתה מדבר – אתה בא מקוף, נכון? זה הבן. מישהו היה פעם – אני צריך לשלוח להאריס [סם האריס, מדען מוח ופילוסוף עכשווי] את זה, והוא עונה בצורה מפורסמת, הוא כמו, “מה, אתה חושב שאני רואה את הילד שלי ואני הולך, ‘וואו, הסרוטונין זורם בוורידים שלי׳? מה אתה אומר?” נכון?
איכשהו הוא אומר לא, הוא מנסה להתרחק מזה. סליחה.
תלמיד: כן, זה גורם לך לא להיות מסוגל לשלוט, להיות מסוגל לשלוט רק באלימות. אז אתה אומר שאתה צריך לתת כדורים, כמו להוציא את זה.
מרצה: כן, כן. זה לא נכון. זה לא חייב לעבוד. אתה צריך להאמין שזה עובד. זה מה שהרמב״ם אמר, שאתה יכול לעשות שינוי של הכזר [אופי/טבע], גם אם זה אילסר [קשה/מאתגר].
חזרה לנקודה המרכזית
הנקודה היא, בואו נחזור לאן שאני נמצא. אולי יש לך מה שאני אומר. אז זו הסיבה שאני אומר שזה מאוד חשוב להבין שיש הבדל, כי זו לא רק שאלה תיאורית, זו שאלה נורמטיבית.
מילים מתווכות את החוויה שלנו
איך אתה מספר – הסיפורים שאתה מספר על עצמנו – כמו שאני לא אומר אמונות, אמת, זו תהיה רמה אחרת – הדרך שבה אנחנו, מכיוון שאנחנו יצורים מילוליים, אפילו הרגשות שלנו מתווכים על ידי מילים שיש לנו בראש שלנו, עד כמה שאני יכול לדעת. זה לא אומר שהם נוצרים על ידיהם, נכון? זה לא אומר שאין שום טבעיות בזה, נכון? זה רק אומר שהם מתווכים על ידיהם. אנחנו חווים את זה בצורה כזו.
ואם אתה מספר לעצמך את הסיפור, הסיפור הפיזי המטריאליסטי, אז אתה תחווה את זה בצורה כזו. אבל אם אתה מפסיק לספר לעצמך את הסיפור הזה – עכשיו זה מה שזה אומר קדוש. זו המצווה של קדושה, נכון?
שמעת את השיעור שלי על קדושה פעם. היה שיעור על מצוות קדושה. אני זוכר כשהסברתי את זה.
תלמיד: כן, שיעור הזוהר [הרצאה על הזוהר, היצירה היסודית של הקבלה היהודית].
מרצה: אחד משיעורי הזוהר הסביר את זה.
תשוקה, דמיון והפרשנות מחדש של חוויה פיזית: מצוות קידושין והתיווך התרבותי של כל תשוקה
עקרון התיווך: חוויה דרך סיפור
מרצה: זה לא אומר שהם נוצרים על ידיהם, נכון? זה לא אומר שאין שום טבעיות בזה, נכון? זה רק אומר שהם מתווכים על ידיהם. אנחנו חווים את זה בצורה כזו. ואם אתה מספר לעצמך את הסיפור, הסיפור הפיזי, המטריאליסטי, אז אתה תחווה את זה בצורה כזו. אבל אם אתה מפסיק לספר לעצמך את הסיפור הזה, עכשיו זה מה שזה אומר.
מצוות קידושין: שינוי הסיפור של התשוקה
מבוא לקידושין כשינוי נרטיבי
מרצה: קידושין [קידוש נישואין יהודי], זו מצוות קידושין, נכון? שמעת את השיעור שלי על קידושין? פעם היה שיעור על מצוות קידושין, אני זוכר כשהסברתי את זה.
תלמיד: כן, אפילו שלחת לי הודעה על הדף הזה.
מרצה: בסדר, היה דף בזוהר [טקסט יסודי של הקבלה היהודית] שהסביר את זה על תנאי המצוות, שלמה גוי [לא-יהודי] אמור לשכב בתנאי המצוות. אז, זו תנאי המצוות, נכון? מה זה אומר? זו המחשבה של הפסבסלה הזו [התייחסות לא ברורה], נכון? מה זה אומר?
שלב הבחור: תשוקה פיזית טהורה
מרצה: ככה. זה אומר ככה. כשאתה בחור, בחור תקא [באמת בחור] יש לו רק תשוקות בסיסיות כי אין לו, אלא אם כן יש לך חברים, מה שזה לא יהיה. אבל כל עוד אתה בחור חסידי, אז יש לך רק תשוקות פיזיות. אתה רוצה שהדבר שלך יצא, אין בעיה. זה מאוד בסיסי ואנחנו צריכים לדבר אם יהיה לנו זמן נדבר אם יש טוב ורע בזה בכלל, אבל אנחנו לא מדברים על זה עכשיו, נכון?
אז הסיפור שלך עדיין פיזי ככה. עדיין זה אוהב הנאה פיזית ואתה תטפל בזה בכל דרך שהיא. בסדר.
המעבר: מציאת בת זוג ותשוקה בין-אישית
מרצה: אז אם אתה מוצא בת זוג ואתה מתחיל לאהוב אותה, ולאהוב אותה אומר גם לאהוב אותה מינית, נכון? זה לא – כמו לעזאזל, מה שאנשים – לא תשמע את כל הנקודה שלי היא שזה חייב להיות ככה. אבל זה חייב להיות ככה בגלל מה שאני אומר, לא לאהוב אותה במובן של “עכשיו יש לי מקום לתקוע את הדבר שלי,” ולא כמו שאנשים חושבים.
הוא נותן לך – לחיים סגפניים לחלוטין, חיי התבוננות, בואו לא נגיד את בוז החיים – והוא אומר שאתה צריך לאהוב את אשתך. והוא אומר שאתה צריך לאהוב את אשתך כמו שאתה אוהב את התפילין שלך.
האהבה האירוטית של תפילין: סיפור רוחני
מרצה: אז איזה ליצק [ליצן] קרא את זה, והליצק הזה לא אוהב את התפילין שלו, הם חשבו, “אה, הם אומרים שיש חף [בדיחה] למצווה.” מעולם לא ראית את המייזיר שמע [התייחסות לא ברורה, אולי רב או טקסט ספציפי] מקבל תפילין – היתה לו אהבה אירוטית לתפילין שלו, נכון?
וכשהוא אומר “אהוב אותה כמו תפילין,” פשוט אומר שיש סיפור רוחני, יש סיפור קדיש [קדוש] להיאמר על זה. זה לא רק “אני אוהב אותה כי יש לי צרכים וזו מצווה.”
והוא אומר לא לעצמך, אז הוא נותן לך אחר – לאהבה, זה הכל.
תלמיד: לא, לא, הוא מתכוון גם את זה.
מרצה: כמובן. אתה פשוט, אתה צריך לקרוא את זה בצורה כזו. כמובן.
תלמיד: אז, אתה מבין מה שאני אומר?
מרצה: אז עכשיו, אבל בואו נחזור.
הגמרא בכתובות: תכנות מחדש של תשוקה דרך סיפור
המקרה של אלמנת אביי
מרצה: הנקודה היא, ואז יש לך תשוקה אליה, לא את התשוקה המינית ש – ואז זה, אם, אם יש לך – כמו שכתוב בגמרא במסכת כתובות, אחת הגמרות האהובות עלי עכשיו, אני לא יודע – כמו שכתוב בגמרא במסכת כתובות שאשתו של אביי באה לבית דין – זוכר? מי מת? אביי. ואשתו באה לבית דין לומר שהיא מגיע לה יין עבור, עבור הכתובה שלה, כי הוא היה נותן לה יין.
והיתה מחלוקת שם – מגיע לה. והיא היתה אישה יפה, ומכיוון שלא לקחו אותה ברצינות בבית דין, אז היא עשתה מה שנשים יפות עושות. והיא חשפה את הזרוע שלה או משהו. ורבא היה כל כך נרגש שהוא הלך הביתה ואמר לאשתו לבוא למיטה.
אז אשתו אמרה, “אני יודעת מה קרה. אני יודעת מי באה לבית דין.” אז היא נעשתה מאוד קנאית בה והיא רדפה אותה מהעיר.
הקריאה המקובלת: שימוש זול באשתו
מרצה: מה אנחנו לומדים מהמסה [קטע תלמודי] הזה? ושאם מישהו רגיל לתת יין לאשתו, מגיע לה יין גם כן.
עכשיו, עכשיו, הנקודה היא ש, מה אני מנסה לומר? אנשים חושבים שזה שימוש מאוד זול באשתו, נכון? אז היה לו יצירה [יצר הרע/תשוקה] ממישהי אחרת. אז הוא החליט, אני לא יודע אם הוא לא פועל על זה, אז הוא הלך הביתה וביקש מאשתו לעשות את זה איתו. זה מאוד טיפשי.
הקריאה הגבוהה יותר: תשוקה כמסר
מרצה: מה שזה אומר הוא שתכנת מחדש את התשוקה. במילים אחרות, כשלאדם יש תשוקות, כמובן שיש טריגרים פיזיים שיכולים להפעיל את התשוקה שלך. אין בעיה, ככה הגוף עובד, או החלק התחתון של הנשמה, איך שאתה רוצה לקרוא לזה.
אבל אם אתה לא מפרש את המוח שלך – מכיוון שאנשים כן חיים עם איזשהו מוח, אפילו לתשוקות יש איזושהי ידיעה מעשית, הן לא עיוורות לחלוטין – אתה צריך לשכתב את הסיפור אבל.
תלמיד: מה אתה מתכוון? למה?
מרצה: אני אומר, מכיוון שכש, אם אתה – לא, לא, זה לא משנה. זה יכול להיות טריגר, זה לא משנה, כי הטריגר הוא טריגר פיזי, כי זה הופעל על ידי הטריגר הפיזי. אבל אני אומר את ההיפך. אני אומר שבאמת זה היה מסר מאשתו, כביכול, נכון?
זה כמו שאם יש לך, אם יש לך יצירה פתאום, אז, אז אתה צריך להבין שזו הקריאה של אשתך.
רמ״ק והטבע הבין-אישי של כל תשוקה מינית
תיאוריית התשוקה ההדדית
מרצה: כתוב ברמ״ק [רבי משה קורדובירו, מקובל מהמאה ה-16] גם כן, נכון? זו דרך מאוד, כמו, קרבית לומר דברים. הם אומרים שהרמ״ק אומר, ואותו דבר בשומר אמונים [טקסט קבלי], לאדם יש יצר הרע לעצמו ויצר הרע לאשתו. ביצר הרע, זה אומר תשוקה מינית, נכון? לא יצר הרע להיות כועס. זה לעצמך.
ובמילים אחרות, יש ליריקה בין-אישית. זה כמו שהוא אומר שבכל פעם שמישהו מרגיש תשוקה לאישה, היא חשקה בו קודם.
תלמיד: קלאוט, סוג של קלאוט לא-PC.
מרצה: אבל זה מה שהוא מאמין וזה מבוסס על קבלה. הוא חושב שזה נכון גם פיזית, בדרך כלל. זה מה שהוא אומר. יכול להיות שזה לא מפורש, אולי זה כמו תת-מודע, אבל הוא אומר שאם הייתה—זה מה שיש לו שלם—אם הייתה אישה שבאמת צדקת—אני לא יודע אם זה צדקת, אבל אם הייתה אישה שבאמת אין לה שום משיכה פיזית לשום גבר אחר, אז אנשים לא היו מתעוררים ממנה בכלל.
זו התיאוריה של הוורע׳ו הקדוש-בודהיסטי.
הקריאה הגבוהה יותר: סיפור אנושי בכל תשוקה
מרצה: למה שאני מכוון, אם אתה מאמין בזה באופן מילולי או לא, למה שאני מכוון זה שזו הקריאה הגבוהה יותר של תשוקה. זה אומר שזה לא נכון—זה נכון, זה נכון לגבי חלק מהאנשים, אבל זה לא נכון בצורה מעניינת—זה לא נכון שכל התשוקה היא פשוט כמו התשוקה הבסיסית הזו, “הגירוד שלי צריך להיגרד”, וזה לא משנה, מסיבה מצחיקה כלשהי כולם מתעוררים מכל חזיונות או כל דברים שהם מתעוררים מהם.
לא. כל תשוקה מינית היא גם תשוקה בין-אישית. זה משהו שיש בו סיפור אנושי. זה אומר “אני רוצה אותך, את רוצה אותי, טוב האם את באמת רוצה אותי, האם את רוצה אותי כמו שאני רוצה אותך?” זה לא אומר שזה הופך להיות אותו דבר—זה דיון מאוד שונה—אבל תמיד יש סיפור שהוא לא—אבל, נכון, הדרך היחידה—זה היה פשוט—אבל מלבד זה, זה תמיד, תמיד יש אנשים בסיפור, נכון?
תיווך על ידי הרגלי נרטיב
מרצה: למרות שזה לא מתחיל מהאדם הנכון, זה עדיין מתפרש, כי זה מתפרש במוח שלך, כי כל הרגשות שלנו מתווכים על ידי הרגלי המחשבה שלנו, לא רק על ידי הרגלי הרגש שלנו, של תשוקה. הם מתווכים על ידי הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו.
תשוקה, דמיון ובנייה תרבותית
למה אסור לראות סרטים
תלמיד: כן, בטוח, כי אני חושב שזו גם הסיבה שאסור לך לראות סרטים, כי—
מרצה: כי, אתה מבין למה? באמריקה, הם שמים אנשים שם, והם בבירור פשוט תרבותיים לחלוטין. יש קשר מעט מאוד למציאות. או האנשים שלא יפים?
תלמיד: זה דיון אחר. אני לא יודע. אני חושב שיופי זה עדיין קצת יותר גרוע.
מרצה: זו שאלה אם זה עובד. קצת זה עובד. העניין הוא, זה לא עובד. רגע, רגע.
הטענה הרדיקלית: כל התשוקה היא דמיונית
מרצה: מה שאני אומר זה—מה אני מנסה לומר? אני לא מנסה—לא, לא, לא, הייתי אומר משהו יותר רדיקלי. הייתי אומר שמאחר והדמיון שלנו, שיש לו הרבה קשר לתשוקות, נכון? כל התשוקות מתווכות על ידי הדמיון. מאחר והדמיון שלנו הוא תוצר תרבותי, לרוב—
המהר״ל על משה רבינו: נרטיבים תרבותיים של גבריות
מרצה: זו הסיבה שהמהר״ל אומר שכאשר משה רבינו—אוי, אני לא צריך לומר את זה, נכון? המהר״ל אומר שכאשר משה רבינו, “והביטו אחרי משה”, נכון? “ולמד שכל אחד ואחד קינא אשתו ממשה”. כולם היו כמו, משה הוא הגבר, נכון? אם יש גבר בהיסטוריה של היהדות, זה היה משה, נכון? וכל השאר מרגישים פחות גבר ביחס אליו.
אז הם כמו, “בטוח הוא שוכב עם אשתי, כי אני כלום לעומתו. אני לא גבר. הוא גבר.” זו הסיבה שהם היו מוודאים שהוא לא גונב את כל הנשים שלכם. זה מה שכתוב בפסוק. המהר״ל אומר את הפשט הזה. הוא אומר את זה בצורה הרבה יותר מהודרת, יותר איטלקית, אבל הוא אומר את זה.
תלמיד: אז, אוקיי, אל תאמין לי שהוא אמר את זה.
מרצה: אבל זהו. זה הפשט שלי. אז, אני יודע, אבל זה יותר מזה. הייתי אומר יותר מזה.
כל התשוקה מתווכת על ידי דמיון
מרצה: וזה, במיוחד תשוקה מינית, אבל גם תשוקה לאוכל היא תמיד דמיונית, נכון? במילים אחרות, קוקה-קולה, נכון? קוקה-קולה לא טעימה, ידעת את זה? לא ידעת, נכון?
לפי הרמה המטריאליסטית, זה לא מאוד זמן יידיש. כשהיו שמים בה קוקאין, לפחות הייתה סיבה לשתות אותה. אבל היא לא טעימה. היא שחורה. אף אחד לא אוהב דברים שחורים, ידעת? אנשים לא מוצאים אוכל שחור רצוי. מטבע.
תלמיד: אני פשוט המצאתי את זה. אין לי מושג.
מרצה: בכל מקרה, יש מאכלים שחורים?
תלמיד: צ׳ולנט לא שחור. הוא כהה. הוא חום. הוא לא שחור.
מרצה: קצת בשר, כמו משהו, זה כהה מדי, נכון? אפילו צ׳ולנט, הוא לא שחור.
תלמיד: אני כן אוהב, אני אוהב צ׳ולנט יותר כשהוא בהיר, כמו ערב שבת, הוא עדיין לא—לפחות הוא נראה יותר טוב. הוא לא טעים כל כך, אבל הוא נראה יותר טוב. כמו הקוגל, אני עדיין חושב שהקוגל הלילי, משהו לא בסדר איתו. הוא נראה כמו—הוא טעים יותר, אבל הקוגל הווייס טוב יותר. זה מיר איידל.
מרצה: תראה, אני גזען, אפילו עם קוגל שחור.
המחשה של קוקה-קולה: שיווק על פני מציאות חומרית
מרצה: העניין הוא, העניין שלי הוא לא הבדיחות המטופשות האלה. העניין שלי הוא שקוקה-קולה, כולם יודעים שקוקה-קולה היא מוצר שיווקי הרבה יותר מאשר היא מוצר שתייה. מה שזה אומר זה, זה כזה, שכל פעם שאדם שותה קוקה-קולה—
המבנה הנרטיבי של התשוקה: תיווך תרבותי והיווצרות אתיקה מינית
האנלוגיה של קוקה-קולה והבנייה התרבותית של תשוקה
השיווק של חוויה: כשאתה שותה את התמונה, לא את המוצר
מרצה: זה טעים יותר, אני לא יודע, אבל הקוגל הווייס טוב יותר. זה יותר איידל. אוקיי, תקשיב, תראה אני גזען, אפילו עם קוגל שחור וכל זה. העניין הוא, לא, לא, תקשיב, מה שאני אומר, מה שאני רוצה, העניין שלי הוא לא הבדיחות המטופשות האלה. העניין שלי הוא שקוקה-קולה, כולם יודעים שקוקה-קולה היא מוצר שיווקי, נכון? הרבה יותר מאשר היא מוצר שתייה. מה שזה אומר זה שכל פעם שאדם שותה קוקה-קולה—כן, אני לא אוהב את זה כל כך, אבל זה בסדר כי לא גדלתי עם זה, כי היה לנו רק את מים חיים קולה וזה לא זיכענשקין—אבל העניין הוא שכל פעם שאתה שותה קוקה-קולה, אתה לא באמת מרגיש את הטעם של הפיזז וכל הדברים האקראיים שהם שמים במשקה הזה.
מה שאתה מרגיש זה הבחור או הגברת על שלט החוצות ששותים את זה ככה ונראים כאילו הם באקסטזה אמיתית. פעם עברתי במקום שבו צילמו את הפרסומת ההיא בפרוספקט פארק עבור השלג. ויש שם אפילו לא חתיכת—כל השלג היה מזויף. זה אפילו לא מזועזע. הם באו עם מכונת שלג גדולה ונושפים אותו מאחורי הבחור וכאילו…
וזה מה שאתה שותה—החוויה. אתה לא שותה את הקולה, אתה שותה את התמונה שהופכת להיות אתה. וכל המדיה, כל הפנטזיה שאתה רואה, אתה הופך—כמו מתלבש—וזה הופך להיות אתה. ועכשיו כל פעם שאתה שותה את זה, אתה גם קצת התצ׳יק ששותה את זה בצד, והיא נראית נהנית, אז אתה גם נהנה.
בעצם, החוויה שלי לא מספיק טובה בזה. כמובן שלא. אם היה להם את זה, זה היה עובד. עכשיו, תראה, יכול להיות שיש לי מתכון יותר גרוע. אני לא אומר שזה לא… שוב, לא אמרתי שאין קצת פיזי… יש איזשהו גבול פיזי למציאות.
תלמיד: למה הפרסומות של קוקה-קולה לא יכולות לעבוד גם למיין קיינד שלי במידה מסוימת?
מרצה: אה, הן עובדות במידה מסוימת. זו הסיבה היחידה שמישהו שותה מיין קיינד. אחרת, אף אחד לא היה שותה את זה. אבל זה חיקוי. אתה יודע שזה לא הדבר האמיתי. אם קוקה-קולה כותבת “הדבר האמיתי”, אז זה כמו הדבר האמיתי, נכון?
יישום על תשוקה מינית: ביצוע תסריטים תרבותיים שנספגו
אז, באותו אופן, כל פעם שאתה מקיים יחסי מין, אתה קצת כל השחקנים שאי פעם ראית—הם גם מקיימים יחסי מין באותו זמן. הם נשמה, הם גוף פנטזיה. ואנשים תמיד משחקים בראש שלהם פנטזיות ותמונות שהם כבר קנו. אז אנחנו מאוד לא מקוריים, התאוות שלנו מאוד לא מקוריות, בטוח. אני לא יודע לגבי החידוש יתירה שלנו, אבל כולנו מחקים, נכון?
וזו הסיבה, כמו שאמרתי, זה מה שהוא תרבותי, כי לכל תרבות יש את האידיאלים שלה או כמו המדיה שלה—זה כמו כל מה שאתה רואה בתוכניות או במקום או ברחוב או מה שזה לא יהיה, בכל דרך שזה מתווך—ויש לך את הרעיון הזה של “ככה נראית אהבה, ככה נראית תשוקה”. וכשאתה חווה את התשוקה, היא מיד מתפרשת על ידי המילים שיש לך בראש או התמונות שיש לך בראש עבור הסוג הספציפי הזה של טריגר.
תלמיד: לא מנותק מהטריגר?
מרצה: אבל זה לא הטריגר עצמו. אדם שלא היה לו—בעצם אדם שלא היה לו שום חשיפה לשום מדיה—למדיה זו מילה מאוד רחבה, נכון? כל תסריט תרבותי, אנשים קוראים להם, נכון? כל תסריט תרבותי של איך דברים יהיו, היה די אבוד והיה כנראה כמו כמעט כלום. חוץ מ, כמו, מאוד בסיסי. אז האנשים האלה היו מרוצים מזה.
דוגמת דיוגנס: תשוקה בלי תסריטים תרבותיים
כמו האגוניסט, הפילוסוף שאמר ששכר זונה והיא באה מאוחר. אתה יודע את הסיפור? האגוניסט, הציני, שכר זונה והיא באה מאוחר. היא באה מאוחר. והוא פשוט אונן, וכשהיא באה, הוא היה כמו, “כבר קיבלתי את זה בחינם”. זו הפילוסופיה הצינית.
אבל ככה זה לא באמת עובד, וזה בגלל שיש לך פנטזיות שאומרות לך איך דברים עובדים. אם היית כמו האגוניס, כמו הפלאספרס—אחת ממטרותיהם היא לשחרר את עצמם מהתסריטים התרבותיים—אז זה לא משנה. אם אתה רק על סיפוק הצרכים הגופניים שלך, אז זה נכון שאוננות עובדת באותה מידה. אבל אם אתה חושב שיש גם איזשהו טוב, חזון של סוג טוב של תשוקה שהוא לא רק מילוי הצרכים הגופניים, אז זה לא מספק את זה. אז זה יהיה דבר אחר.
מהבנת תיווך לסוכנות מוסרית
תלמיד: בפונקציה הנרטיבית הזו, כשאדם, נגיד, בן הזוג שלו תופס מקום מסוים בסיפור של מישהו אחר, לא בסיפור שלו, לפי זה, מה היא המעלה אז של זה?
מרצה: אה, לא הגעתי למעלה. רק הסברתי למה זה מתווך על ידי מילים. נתתי את הארוך הזה… לא, אז, ברגע שאתה מבין שזה מה שקורה, אז נוכל להתחיל להחליט, נוכל להתחיל לבחור, נכון? אז אנחנו הופכים לסוכנים מוסריים מלכתחילה. אז אנחנו מתחילים לבחור ואנחנו רואים: אני חושב שהסוג הזה של סיפור הוא לא סיפור טוב. הסוג ההוא של סיפור הוא סיפור טוב. זה יותר מדי מאותו סיפור.
אני כן חושב שזו הסיבה שכמו חסידי שיעה, כמו מאוד חנאק שיעה, יש להם רק כמו צרכים בהמיים בסיסיים. והם חושבים שזה יותר טוב, אבל אני לא יודע אם זה יותר טוב. אבל אם יש לך איזושהי תרבות, אז אין לך את זה. אז אנחנו צריכים להתחיל לשאול ואנחנו צריכים להתחיל להחליט. אז יש נורמות, אז יש שאלות של איזה אחד הוא הנכון—כמו האם צריך להיות לך את הפנטזיה הזו או את הפנטזיה ההיא, או האם זה צריך להיות כלפי האדם הזה?
נרטיבים לא מסודרים: המקרה של חמדת אשת רעך
ועכשיו אני יכול לומר שתאווה לאשת שכנך היא רעה בעצמה כי יש משהו לא מסודר, יש משהו לא בסדר עם הסוג הזה של אהבה. לא בגלל שזה—כן, עם הסיפור הזה—כי הנרטיב הזה הוא ממש… זה תמיד בגלל שמישהו אחר הוא, נכון? כשאתה מתחתן איתה, אתה לא אוהב אותה יותר, בדרך כלל, נכון? אחרי שהבחור מחליף נשים ומתחתן עם המאהבת, הם מפסיקים לאהוב אחד את השני, בדרך כלל. ראיתי את זה קורה במו עיני, נכון?
למה? שת ופוזיק. מים גנובים ימתקו. נכון? הוא רוצה את אשת מישהו אחר. נכון? זה התיאור, התיאור הנכון של הרצון שלו. ויש משהו לא בסדר עם הסוג הזה של רצון. זה סוג רע של תשוקה. זה לא רק רע כי עשית סוג של מה שזה לא יהיה, כי יש משהו חיצוני לזה אבל בסופו של דבר זה אותו הנאה. זה סוג אחר של הנאה. יש לו הנאה משכיבה עם אשת מישהו אחר. וזה סוג רע של סיפור הנאה.
אולי זה השיעור של לזאבת וגדאי. כשאתה מתחתן איתה, יש לך משהו אחר. בטוח, זה במובן מסוים אותו דבר. אני לא אומר ש—שוב כמו שאמרתי, יש גבולות לפנטזיה הזו. עדיין יש גופים, עדיין קיימים. אבל איזו קושיא…
האידיאל החיובי: תשוקה שנוצרה כלפי אשתו
זה הטענה: שאם אתה מתחיל לאהוב את אשתך—אם אתה אוהב אותה, אם אתה לא אוהב אותה, אז זה לא עוזר—אבל אם אתה אוהב אותה, ואם אתה אוהב אותה בצורה מינית, אז כל או רוב או עיקר התשוקה המינית שלך הופכת—מתחילה להשתייך לה. הן מתחילות להיות כלפיה במקום להיות כלפי פשוט כמו… במילים אחרות, כמו המטושטש הזה, כמו התשוקה הלא מוגדרת שהייתה לך כשהיית בחור הייתה כלפי כל אחת. אבל עכשיו, ועכשיו היא הופכת מעוצבת—כמו בלי כל הכמו להיות מעוצבת—כמו יש לה צורה עכשיו. עכשיו זה לא… אין לי שום—כלומר גבר לא, לא צריך—כלומר שוב, זו אידיאליזציה, אבל הוא לא צריך להיות לו שום תשוקות לאישה שהיא לא אשתו.
כי… לא, הטענה היא כי אתה מטריאליסט. אתה לא מאמין בזה. למדת שכל התשוקות הגופניות הן אותו דבר. וכמובן אז זה לא עובד. אתה צריך להפסיק להאמין בזה ולהתחיל להאמין—ממש כשאתה רואה את השייקס ברחוב, תאמין שאתה אוהב את אשתך עכשיו.
רוב האנשים לא מאמינים בזה. רוב האנשים היו מתביישים, נכון? רוב האנשים היו מתביישים לעשות מה שרבא עשה ולהתחלק על ידי אשתם בגלל זה. אלא אם כן הם כמו פירמרס אמיתיים שלא אכפת להם מהרגשות של אשתם, וזה גם רע, נכון?
אתה צריך להבין שהדבר המתאווה שלך באמת מכוון בעיקר כלפי אשתך עכשיו שאתה נשוי. ואתה אוהב אותה. דרך אגב, זה נכון. תשוקה מינית היא משהו שיש לו שלבים או מה שזה לא יהיה, תלוי במה שאתה אוכל ומה שזה לא יהיה. כל מיני דברים שמעוררים אותך. וזה לא כאילו יש תשוקה אקראית ואז אתה הולך לאשתך ואומר, “בואי נעשה את זה”. אתה צריך לחשוק בה מההתחלה. היא אפילו לא הייתה צריכה להיות שם כשזה התחיל. אתה מבין מה אני אומר? זה הופך לסיפור על זה, על הסוג הזה של תשוקה והסוג הזה של אהבה.
עידון: טוב ורע קיימים גם ברמה הפיזית
ועכשיו, אוקיי, עכשיו יש לי עוד שיעור שלם לומר אם זה עצמו מה שעושה… אז ברור שאתה מבין מכאן, זו הטענה שלי. העניין הוא, אתה מבין מה אני אומר. עכשיו אנחנו צריכים לסיים דבר אחד. אנחנו צריכים להבין שלכן, מה שאני אומר הוא לא—בואו נבין משהו חשוב.
בשבוע שעבר, זה נשמע מהשיעור שלי שיכולת לקבל את הרושם—אני חושב שזה גם מה שהרושם שלי—יכולת לקבל את הרושם שזו הספציפיות הזו שעושה את זה יותר טוב, כי התשוקה הבסיסית היא פשוט מילוי צורך, כמו זה חסר. זה לא באמת הנאה אנושית בכלל, זה כמו בהמה. ויש את הבחירות האלה שעושות את זה אנושי.
עכשיו אתה רואה שזה לא לגמרי מדויק. יכול להיות טוב ורע ברמה הפיזית, ברמה הטבעית. וכמו שאמרנו בשבוע שעבר, בעיקר אנשים לא עושים מעט מדי מזה. רוב האנשים עושים יותר מדי מזה. וזה סוג ספציפי של רע, כמו דיבור על השמנת יתר, אוקיי?
אבל אז הייתה לנו שאלה עד כמה זה בכלל אנושי, אבל העניין הוא שזה יכול להיות מישהו שאוהב לאכול יותר מדי, או כמו שאמרתי, הוא אוהב… במילים אחרות, אוננות היא סוג אחר של עבירה. כי זה יהיה פשוט יותר מדי מסוג מסוים של הנאה. ואולי יש כמות מסוימת של אוננות שצריך להיות לך. אני לא יודע. אבל בכל מקרה, יש כמות מסוימת שהיא ראויה, או שזה צריך להיות הכל עם אשתך, מה שזה לא יהיה, אבל העניין הוא כמות מסוימת שהיא ראויה.
סטייה: הגזמה רבנית כאסטרטגיה פדגוגית
תלמיד: כן, זה נכון.
מרצה: כן, אתה עושה, אתה עושה, אבל אתה יכול לקבל חלומות, מה שזה לא יהיה, אתה לא צריך לעשות את זה. העניין הוא, כן, אם אין לך שום—אם אתה בחור שאין לו—אז כנראה יש משהו פיזית או מוזר איתך. אבל, זה לא ה… נכון, כן, זה נכון, זה כן מבין את זה, פיזיולוגית. אבל זה נכון, ואנחנו רוצים את כולם.
עכשיו, אבל בואו נחזור, אוקיי, רגע, בואו… כמובן, אני… אבל זה אף אחד, אנחנו לא מורשים להגיד את זה, אבל זה שיעור אחר לפעם אחרת. אם הסיבה שאומרים שאסור בכלל לעסוק באונאות עצמית היא בגלל דרך לימודית, כי אם אי פעם היית אומר שמותר קצת, כולם היו עושים את זה כל היום, נכון? אתה חייב להגיד “לעולם לא”, וזה אומר שזה הופך את זה לקצת פחות.
אוקיי, ככה הרבה הפלגות של חכמים עובדות, נכון? אנחנו אומרים “לעולם אל תהיה מוזהר”, כי אם הייתי נותן לך סנטימטר אחד, היית לוקח את הכל, נכון? לכן אנחנו נותנים את הדברים הקיצוניים, אבל המטרה היא, כמובן, לעשות פחות. כמו שהרמב״ן אמר, התורה מעולם לא התכוונה שאף יהודי לא יאכל טרפות. התורה התכוונה שתאכל פחות. לכן אנחנו אומרים את זה. לכן.
אני רק מתנגד לזה, אתה מבין? כי כולם אוכלים, כמו…
שני הממדים של המידה בתאווה: כמות וכיוון
המסגרת הכפולה של המידה הנכונה
הממד הכיווני: העניין העיקרי של ההלכה
ההלכה אומרת אהוב את אשתך, אל תאהב את שכנתך או את אחותך או את סבתך או את רבך או את סבתא של סבתך, מה שלא יהיה—סליחה, רבך, סבתך—והאם אמרתי את אמך, אתה מבין? כל הדברים האלה, נכון? כל הדברים האלה מסבירים את הזמן והמקום הנכון, נכון?
ואם אתה אדם אחר, זה תלוי באיזה סוג של אדם, איזה סוג של אורח חיים יש לך. זה לא—אין כללים—כלומר יש כללים, אבל הם תלויים בהקשר. וכל הדיונים האלה הם על המידה הנכונה של האהבה הזאת, לא על המידה הנכונה של כמה, אתה מבין?
יישום על תורת הרמב״ם באיסור עריות
זה פותר הרבה שאלות שיש לאנשים על תורת הרמב״ם באיסור עריות, ואם תבין מה שאני אומר, ותקרא את תורת הרמב״ם, שנמצאת בפרק ד׳, גם כאן, וגם במורה נבוכים, תבין מה שאני אומר.
הממד הכמותי: הרמה הפחות מעניינת
אני מקבל את לילה טוב. אני לא יודע אם המכשיר שלי…
ובכן, יש גם כמות, מידה, מידה נכונה של איסור.