סיכום השיעור 📋
סיכום מהלך הטיעון: מידת המתינות, תענוג, כבוד ורמות הנפש
—
א. מסגרת הפתיחה: מהי הנאה מהחיים?
השיעור מתחיל בשאלה: מהי הנאה מהחיים? התשובה הראשונית, השכל-הישר האמריקאי, היא “לבלות בכיף”. זה מיד מועמד לבעייתיות: מה בכלל פירוש “כיף”? שאלה זו פותחת חקירה עמוקה של סוגי הטובות השונות שבני אדם רודפים אחריהן ורמות הנפש השונות המתאימות להן.
—
ב. היררכיית הטובות של אריסטו ורמות הנפש
בסיכום השיעורים הקודמים, ישנן רמות של אנשים המתאימות לרמות הנפש, הלקוחות מתוך ספר א׳ של *האתיקה הניקומאכית* של אריסטו.
א. הרמה הנמוכה ביותר: תענוגי המישוש (אוכל ויחסי אישות)
רוב האנשים (“טעם של חזירים”) מזהים את החיים הטובים עם אוכל ויחסי אישות — תענוגי חוש המישוש. אפילו אנשים בעלי כוח לעתים קרובות הופכים את הכוח לאמצעי לצבירת אוכל ונשים, כך שזה לא מוגבל רק להמונים. אנשים אלה — שסומנו קודם לכן עם “מילה על ג׳” (גויים) — מייצגים את הסוג הנמוך ביותר של אדם. הם לא יכולים להמשיג שום טוב מעבר לתענוג גופני/חושי. כאשר הם נתקלים במישהו שרודף אחר תהילה או כבוד, הם יכולים להבין זאת רק אם זה הופך לאמצעי חזרה לאוכל או יחסי אישות (“אם אתה מנצח במלחמה, אתה מקבל את הנשים”).
[סטייה צדדית: שכירי חרב ועבדים]
מושג העבדים של אריסטו ואפלטון מתאים לשכירי חרב — אנשים שהולכים למלחמה תמורת שכר או פרסים. היסטורית, שכירי חרב זכו לבוז: ללכת למלחמה תמורת תגמול חומרי זה “מתחת לכבודו של גבר”. כסף עצמו הוא רק דרך לקנות אוכל; העבד לא באמת מבין את הכסף כמשהו מעבר לזה.
[סטייה צדדית: ספורט כתחליף לתהילה מלחמתית]
האידיאליזציה המודרנית של הספורט מתפקדת כתחליף לאידיאל המלחמתי/הגבורה העתיק. ספורט הוא האנלוגיה המודרנית הקרובה ביותר לדרך הישנה של תהילה מלחמתית, שגם הובילה במקרה לאוכל ונשים.
ב. הרמה השנייה: כבוד ותהילה
אנשים גבוהים יותר רודפים אחר כבוד, תהילה, גבורה — לא בשביל התגמולים החומריים, אלא בשביל הערך הפנימי של להיות מכובד, של לעשות דברים גדולים. ההבחנה המרכזית (לשמה לעומת שלא לשמה): הגיבור האמיתי רודף אחר כבוד *לשם עצמו*, לא כאמצעי לאוכל או יחסי אישות. הם היו רודפים אחריו אפילו במחיר של נוחות. זה “יותר אנושי” מהרמה הראשונה — חזירים רודפים אחר אוכל ויחסי אישות, אבל חזירים לא נלחמים על כבוד. כבוד הוא לא אותו דבר כמו פרסום; פרסום מודרני הוא “תחליף עלוב מאוד” לכבוד אמיתי.
[סטייה צדדית: ביקורת על הרדוקציוניזם הפרוידיאני]
הטענה של פרויד שהכל מצטמצם ליחסי אישות (ותיאוריות רדוקציוניסטיות דומות) נדחית. תיאוריות אלה מניחות שהטוב האמיתי היחיד הוא תענוג חוש המישוש. ישנן טובות אנושיות מעבר לתענוג חושי, ואנשים באמת מרגישים וחווים אותן. הדיבור המודרני של מדעי המוח על דופמין הוא מבחינה רעיונית אותו רדוקציוניזם — רק מעביר את “המישוש” לכימיה של המוח.
ג. מדוע כבוד עדיין לא יכול להיות הטוב האולטימטיבי
אריסטו טען בספר א׳ שכבוד לא יכול להיות המטרה הסופית של החיים כי הוא תלוי באנשים אחרים — ואנחנו רוצים שהאושר יהיה משהו יותר בטוח ועצמאי. עם זאת, כבוד מוכר כגבוה ושונה מהרדיפה אחר אוכל ויחסי אישות.
—
ג. כבוד כמציאות חברתית/בין-סובייקטיבית
זוהי הנקודה הפילוסופית המפותחת ביותר של השיעור בתנועת הפתיחה שלו.
א. כבוד הוא נוהג חברתי, לא אמונה או תחושה
כבוד הוא לא “התחושה הטובה שאתה מקבל כשמישהו משבח אותך”. זה נוהג חברתי — משהו שקיים *בין* אנשים, לא בתוך גופו או מוחו של אדם אחד. במינוח מודרני, זה בין-סובייקטיבי — לא אובייקטיבי לחלוטין (לא תמצא אותו בין אטומים) ולא סובייקטיבי לחלוטין (זה לא אמונה פרטית של אדם אחד).
ב. מדוע אנשים מודרניים לא יכולים להבין כבוד
אנחנו “עברנו שטיפת מוח” על ידי התרבות המודרנית לחשוב שהכל חייב להצטמצם לרגשות אינדיבידואליים או מצבי מוח. אנחנו מאומנים לחשוב שרגשות ותחושות פיזיות הם יותר “אמיתיים” ממציאויות חברתיות — אבל אין שום סיבה לחשוב כך. החסידים (האליטות/המנהיגים) של החברה שלנו אין להם כבוד בעצמם, כך שהנוהג החברתי של כבוד התנוון, מה שהופך את זה כמעט בלתי אפשרי לרדוף אחריו אפילו אם אתה רוצה. בתנ״ך, הנפש לפעמים נקראת “כבודך” — מה שמראה כמה מרכזי היה המושג הזה פעם.
ג. הכלל היסודי של החיים החברתיים
הרגשות, התחושות והאמונות של אנשים אחרים הם אמיתיים — הם מהווים “מציאות גדולה ושמנה”. שלך הרגשות והאמונות אינם אמיתיים באותה מידה, כי אתה יכול לשנות אותם כדי להתאים למציאות (או אפילו בניגוד לה). כל תיאוריה של חברה אנושית שמתעלמת מהאסימטריה הזו היא פגומה. זה “הכלל הגדול של החיים החברתיים והעבודה החברתית”.
—
ד. האופי האנטי-חברתי של חיפוש תענוג טהור
אדם המוקדש אך ורק לתענוג גופני הוא לא רק אנטי-אינטלקטואלי אלא אנטי-חברתי. האדם שיושב מול הטלוויזיה עם דוריטוס הוא לא רק “בחור” — הוא למעשה נכשל להיות ישות חברתית.
[סטייה צדדית: ביקורת תרבותית דרך *Idiocracy*]
הסרט *Idiocracy* מייצג את התמונה האולטימטיבית של מחפש התענוג האמריקאי: מישהו שצורך באופן פסיבי גירוי (סרטי אקשן, קטעים מתחת ל-29 שניות) שדורש אפס מאמץ קוגניטיבי — אין זיכרון לטווח קצר, אין זיכרון לטווח ארוך, אין מעקב נרטיבי. זה מנוגד למשהו כמו אופרה, שדורשת תשומת לב מתמשכת לאורך שעות.
—
ה. שלבי התפתחות של העצמי
הטיעון ממופה על התפתחות הילד:
– גיל ~1: הילד הוא אך ורק על צרכים/אינסטינקטים גופניים — אפילו לא “רצונות” עדיין. זה טרום-חברתי.
– גיל ~2: הילד מתחיל להבין שיש עולם חברתי — עצמי שני, “נפש חברתית”, מתחיל להופיע.
מבוגר שנשאר בשלב התינוקי (גופני לחלוטין) הוא מישהו “שאי אפשר לעבוד איתו” — לא שיתופי באופן יסודי.
המקרה של *בן סורר ומורה*
ה*בן סורר ומורה* מוצא להורג לא בגלל שהוא זולל (*בעל תאווה*), אלא בגלל שהוא אנטי-חברתי — במיוחד, בגלל שהוא לא מקשיב להוריו. הרמב״ם אומר שהבעיה היסודית של ה*בן סורר ומורה* היא להיות *בעל תאווה*, אבל הבסיס החוקי לעונש הוא הכישלון של החיברות (אי ציות להורים). זה מייצג את השלב הראשון של החיברות: הבנה שהחיים לא יכולים להיות מאורגנים אך ורק סביב סיפוק תאוות בסיסיות.
—
ו. ביקורת על התועלתנות והאתיקה החברתית הליברלית
א. המסגרת התועלתנית
תועלתנות (ניסוח של בנת׳ם: “הכי הרבה תענוג להכי הרבה אנשים”) מקבלת שכולם רק רודפים אחר התענוגים החושיים שלהם ומנסה לבנות מערכת שיתופית על הבסיס הזה בלבד. רעיון האמנה החברתית: אם אתה לא עובד, אתה לא מקבל פיצה; אם אתה לוקח את נשות האחרים, הם לא ייתנו לך את בנותיהם — שיתוף פעולה צומח מאינטרס עצמי.
ב. מדוע זה נכשל
המערכת הזו “עובדת” באופן פרגמטי במידה מסוימת, אבל תיאורטית היא נכשלת כי:
– אתה מאבד את היכולת לדבר על מה זה אומר להיות אדם חברתי.
– אתה לא יכול לטפח מידות חברתיות — להיות סוג האדם שמישהו היה רוצה כחבר — על בסיס של אינטרס עצמי נאור בלבד.
– התוצאה היא “עולם עני מאוד שבו קשה אפילו לדבר על זה”.
ג. בעיית האומץ
אומץ הוא המושג הקשה ביותר לדון בו במסגרת המודרנית. אומץ פירושו לסבול כאב למען טוב חברתי (באופן פרדיגמטי: גבורה במלחמה). אומץ מכוון בעיקר לכבוד, שמייצג את מעמדך בקבוצה — המעמד החברתי שלך. כבוד/מעמד אינו לא-רציונלי: הוא עוקב אחר איזה סוג של ישות חברתית אתה. ישויות חברתיות טובות עושות דברים טובים לאחרים ולא מפחדות כשהן לא צריכות לפחד. התרבות המודרנית איבדה את השפה הזו, מצמצמת הכל ל: “האם אתה יכול להתגבר על תענוג חושי נוכחי למען תענוג חושי עתידי?”
[סטייה צדדית: מבחן המרשמלו]
מבחן המרשמלו עני מבחינה אתית: הוא רק מודד האם אתה יכול לדחות סיפוק למען *יותר* סיפוק. הוא לא מספק מסגרת לאתיקה מעבר למה ש״חיות חכמות” היו ראויות — אין “נפש” אמיתית שיכולה לשאת משקל אתי אמיתי.
—
ז. המסגרת התלת-שכבתית (סיכום חוזר)
שלוש רמות של הטוב מתאימות לשלושה חיים:
1. טוב גופני (תענוגי מישוש/חוש): אגואיסטי, טרום-חברתי, אפילו לא מעסיק את “הגוף החברתי”.
2. טוב חברתי (כבוד): הטוב של “הנפש החברתית” — מעמדך, מידותיך כחבר בקבוצה. נמדד על ידי כבוד במינוח עתיק.
3. טוב שכלי (ידע/הבנה): מעבר לחברתי — הרדיפה אחר אמת, ידיעת דברים, הבנה. זה מה שעושה אותך *אתה* לא כגוף אלא כ״משהו יותר מעניין מגוף”.
אלו רמות שונות של טוב — טוב *עבור* היבטים שונים של האדם. האדם הנמוך ביותר/העבדי ביותר הוא זה שנשאר ברמה אחת.
[סטייה צדדית: המשמעות של “בן-חורין” וחירות]
“בן-חורין” הוא לא רק מטאפורה על להיות “עבד לתשוקות” בראש — זה משקף מציאות חברתית. עבד ממשי לא יכול להמשיג או לרדוף אחר כל דבר מעבר לנסיבות מיידיות, לא רק פסיכולוגית אלא מבנית בתוך העולם החברתי שבו הוא שוכן. רק דת עשויה ליצור מסגרת חלופית לטרנסצנדנציה במקרים כאלה, אבל “בעולם הטבעי” (בעולם הזה), הוא לא יכול. חירות היא אפוא תנאי פנימי וחיצוני/חברתי כאחד.
—
ח. חזרה לנושא המרכזי: מידת המתינות
הנושא המרכזי הוא המידה הנוגעת למידה הנכונה של התנהגות ביחס לתחושות פיזיות — במיוחד מצומצם לתענוגי חוש המישוש (אוכל, שתייה, יחסי אישות). המחויבות המתודולוגית: זה לא על מוסר מעורפל (“אל תהיה אנוכי”) או על מתן קוד חוקי מדויק (שולחן ערוך/הלכה), אלא על פיתוח מסגרת לדיון במה שמהווה התנהגות טובה לעומת רעה בתחום הזה.
—
ט. ההבחנה המרכזית של אריסטו: שני סוגי רצונות פיזיים
הבחנה הלקוחה מאריסטו שמתגלה כפוריה מאוד:
א. רצונות טבעיים ומשותפים (תאוות טבעיות)
– מולדים, שייכים להיות בעל גוף אנושי
– אוניברסליים: משותפים לכל בני האדם ללא קשר לתרבות, חינוך, מגדר, גיל או מעמד חברתי
– דוגמאות: הרצון הבסיסי לאוכל, הדחף המיני הבסיסי
– אלה לא דורשים חינוך או טיפוח; לכולם יש אותם
ב. רצונות נבחרים/ספציפיים (לא-טבעיים)
– לא מולדים — הם חייבים להיות מחונכים, נבחרים, מנומקים, רצויים
– לא אוניברסליים — הם משתנים בין אנשים ותרבויות
– דוגמאות: אהבת בירה, סטייקים נדירים, יינות משובחים, סוגים ספציפיים של בני זוג, צורות גוף ספציפיות, אישיויות ספציפיות, קוגל לעומת סושי
הסתייגות חשובה: נגד קונסטרוקטיביזם חברתי מלא
הטבע קובע גבולות על אילו רצונות ניתן לטפח. אתה לא יכול לגרום למישהו לרצות כיסאות כמו שהוא רוצה נשים. אבל בתוך הגבולות הטבעיים, יש שונות עצומה שמעוצבת תרבותית ואינדיבידואלית.
אותה הבחנה מצד האובייקט
– האדם הלא-מתורבת עם רק רצונות טבעיים הוא לא מבחין: כל אוכל יעשה, כל בן זוג מיני יעשה (“ממלא את הפה שלו בכל דבר”)
– האדם המתורבת יש לו רצונות הנוגעים לדברים ספציפיים: מאכלים מסוימים, בני זוג מסוימים, תכונות מסוימות — סלקטיביות ועידון
—
י. מדוע ההבחנה הזו חשובה: נגד רדוקציוניזם
ההבחנה הזו דוחפת נגד חשיבה מטריאליסטית/רדוקציוניסטית על רצון. בדרך כלל, כשאנשים דנים ברצון לאוכל (או נותנים שיעור דתי על אכילה), הם חושבים רק על הרמה הטבעית/אוניברסלית — רוצה אוכל לעומת לא רוצה אוכל. העובדה שאנשים שונים מפתחים טעמים מעודנים, ספציפיים, מעוצבים תרבותית מטופלת כאקראית או לא רלוונטית, לא כקטגוריה שונה באמת של רצון. זו *היא* קטגוריה שונה וחייבים לקחת אותה ברצינות.
—
יא. מדוע מתינות לא יכולה לפעול ברמה הטבעית
א. הבעיה עם אי-הבנת מתינות
בלי ההבחנה בין רצונות טבעיים ונבחרים, אנשים בהכרח מבינים לא נכון מתינות כ:
– “אני צריך לאהוב לאכול פחות“
– “אני צריך לדכא או להרוס רצונות גופניים”
– “האדם המושלם אין לו תיאבון“
זה לגמרי לא נכון משתי סיבות:
1. הגדרתי: מתינות היא על איך להתייחס לרצונות פיזיים, לא על ביטולם. אם אתה מדבר על הרס רצון לחלוטין, כבר יצאת מתחום המידה הזו.
2. מצד “מעט מדי”: אדם בלי רצון לאוכל בכלל הוא לא אדם מושלם — הוא חולה. היעדר רצון טבעי הוא פתולוגיה, לא מידה. זה מראה שהמידה הנכונה לא יכולה להיות על הרמה הטבעית של רצון, כי ברמה הטבעית, להיות בעל הרצון הוא פשוט בריא ואנושי.
ב. הקשר לרמב״ם
הרמב״ם כבר טוען נגד אלה שמאמינים שתענוגים גופניים הם רעים מטבעם ושהשלמות פירושה לרצות רק דברים של הנפש. עמדה סגפנית זו נדחית. הרמב״ם מודה שאדם חייב להאכיל את הגוף — לא רק כתירוץ, אלא כי בלי הגוף אי אפשר לחשוב.
ג. חידה עמוקה יותר
נראה *נכון* לאהוב מאכלים מסוימים, להבחין בין מתוק למלוח. אם מישהו טוען אדישות מוחלטת להבחנות כאלה, האדם הזה הוא לכאורה גרוע מהרבה חיות, שבאופן טבעי עושות הבחנות כאלה. מידת המתינות מתחילה להישמע “מאוד מוזרה” אם היא דורשת אדישות לתענוגים חושיים בסיסיים — מה שמאשר שמתינות חייבת לעסוק במשהו אחר מאשר עצם נוכחות התיאבון הגופני.
—
יב. בעיית ההשמנה: מדוע זו לא בעיה של מתינות
א. הטענה המודגשת: השמנה פועלת מתחת לרמה של מתינות
הבעיה המודרנית של השמנה או אכילת יתר, כפי שרוב האנשים בעולם המערבי חווים אותה, היא לא אותו דבר כמו החטא שמידת המתינות מתייחסת אליו. זה “מתחת לרמה הזו”. המאבק עם דיאטה שרוב האנשים מתמודדים איתו פועל ברמה מתחת למסגרת האתית של מתינות. זה לא כישלון של ה*מידה* המדוברת. כתוצאה מכך, הכלים שתוכננו לטיפוח מתינות כמידה לא עובדים לבעיה הזו, או עובדים רק בצורה מאוד מוגבלת.
ב. עדות אמפירית לאי-התאמה
יש אנשים שבבירור גדולים, מרוסנים, מצליחים, מתונים בכל תחום אחר של החיים — אמינים, בעלי מידות חברתיות, לא נתונים לכעס, לא קיצוניים ברגש — ובכל זאת הם שמנים. אם מתינות באמת הייתה הבעיה, האנשים האלה היו צריכים להיות מסוגלים להחיל את השליטה העצמית הכללית שלהם על אכילה. הם לא יכולים. אנשים קוראים ספרים על שליטה ברצונות,
משתתפים בשיעורים על מתינות, וזה לא עוזר להם לרדת במשקל.
עקרון מתודולוגי: “דברים צריכים לעבוד”. אם הוראה על מידה מותאמת נכון לבעיה, יישומה צריך להניב לפחות תוצאה נראית כלשהי. הכישלון המוחלט של דיבור-מתינות להתייחס להשמנה מצביע על אי-התאמה אינטלקטואלית, לא רק עצלות או כישלון מוסרי.
ג. ביקורת על מעגל האשמה
מעגל האשמה העצמית והאשמת אחרים הנפוץ סביב משקל מבוקר:
– אנשים אומרים “אני צריך לשלוט בעצמי” ונאמר להם שחסרה להם “מידה בסיסית”.
– השיפוט הנפוץ: “תראה את הרב הגדול הזה — הוא שמן, אז חסרה לו שליטה עצמית בסיסית, אז איך הוא יכול ללמד על מידות?”
– ההיגיון הזה פגום ביסודו. בעוד ש*חלק* מהאנשים השמנים אולי אכן חסרי מתינות, המסגרת הכללית של דיבור-מתינות פשוט לא מתייחסת לבעיה הנכונה. שפת “אני צריך” עצמה היא סימן לאי-התאמה.
ד. סיבות מבניות ומערכתיות
סיבות מערכתיות — אורח חיים, תרבות, נוהגי תעשיית המזון, מה שמוצע בסופרמרקטים — נושאות בחלק גדול מהאחריות. כנראה שלא צריך להאשים אנשים פרטיים על רוב זה.
ה. טענת אריסטו: הרצון הטבעי לאוכל הוא כמותי בלבד ומווסת את עצמו
הרצון הטבעי לאוכל (תזונה בסיסית) הוא כמותי בלבד — הגוף שלך צריך כמות מסוימת של קלוריות, חלבון, מים וכו׳. אין ממד מוסרי לצורך הטבעי הזה עצמו; זה רק מספר. אתה מתייעץ עם תזונאי, לא עם אתיקאי. כמעט אף אחד *לא רוצה* פחות ממה שהגוף שלו צריך (אלא אם כן חולה). טענת אריסטו: רוב האנשים לא אוכלים יותר ממה שהם צריכים.
[סטייה צדדית: האם טענת אריסטו עדיין נכונה היום?]
האם התצפית של אריסטו מתקיימת בחברה המודרנית (במיוחד האמריקאית) היא באמת לא ודאית, בהתחשב בשפע המזון, תרבות המזון המעובד, שמני זרעים וכו׳. אנשים שמנים תמיד היו קיימים, אבל קנה המידה של ההשמנה המודרנית עשוי להיות שונה. תיאוריות שונות — חישוב שגוי פיזי בוויסות השובע של הגוף, גורמים תרבותיים, הנדסת מזון — כולן מצביעות על כישלון גופני/סביבתי, לא על כישלון של מידת המתינות.
ו. האנלוגיה למים
אף אחד לא שותה יותר מדי מים מאהבה למים. הרעיון עצמו נשמע אבסורדי. יש אנשים ששותים מעט מדי (עצלות, תפקוד גופני לקוי), אבל לרוב, צריכת מים מווסתת את עצמה. כך *כל* הרצונות הגופניים הטבעיים צריכים לעבוד עקרונית — ואריסטו טוען שאוכל עובד כך גם. אסימטריה מעוררת תמיהה: אנשים לא מרגישים צמא כראוי אבל כן מרגישים רעב — מה שמצביע על משהו לא תקין בוויסות הגופני המודרני, לא באופי המוסרי.
—
יג. התחום האמיתי של מתינות: רצון איכותי — אכילת הדברים *הלא נכונים*
מתינות למעשה עוסקת לא בכמה אתה אוכל, אלא במה אתה אוכל ואיך אתה אוכל את זה. שתיית הדברים הלא נכונים (סודה במקום מים, יין כשצריך מים, מים מלוכלכים במקום טהורים) — *זה* המקום שבו מתינות פועלת. באופן דומה עם אוכל: אכילת ג׳אנק פוד, חטיפי ממתקים כמזון יומיומי, התמכרות לפנטזיות ילדות של גלידה בלתי מוגבלת — זו תאווה (רצון/חשק במובן האיכותי). האדם שמתעשר ובונה מקפיא גלידה ענק שממלא חלומות ילדות — זה כישלון של תאווה, לא של צורך גופני טבעי.
אכילה לפי מעמדו
אריסטו סבור שאכילה נכונה היא גם יחסית למעמדו החברתי/כלכלי: אדם עשיר *צריך* לאכול אוכל טוב יותר; בחירת אוכל זול כשאתה יכול להרשות לעצמך טוב יותר היא עצמה סוג של כישלון. אבל אכילה *מעבר* למה שאתה יכול להרשות לעצמך היא חוסר מתינות — זה עובר לבעיות של ניהול כסף (מידה אחרת) אבל גם משקף כישלון לשלוט בתענוגים.
[סטייה צדדית: אנלוגיה ליחסים]
מלך יכול “להרשות לעצמו” נשים מרובות; אדם פשוט עם בנות זוג מרובות מתמודד עם חורבן מעשי (מזונות ילדים וכו׳) — חוסר המתינות מתבטא אחרת ברמות כלכליות שונות, אבל הכישלון המוסרי האיכותי נשאר.
—
יד. התזה המרכזית שוב: אסור לבלבל בין שתי השכבות
ישנן שתי שכבות נפרדות לבעיות של רצון גופני:
1. ווסות טבעי/כמותי (כמה אתה אוכל) — כישלונות כאן הם בעיקר גופניים/סביבתיים/תרבותיים, לא מוסריים.
2. רצון/תאווה איכותית (מה אתה אוכל, איך אתה אוכל, העידון של התענוגים שלך) — *זה* התחום של מידת המתינות.
השיח המודרני על אכילת יתר, השמנה ו״אכילה רגשית” מתייחס בטעות לאלה כבעיות של תאווה/מתינות כשהן באמת בעיות של חיים בחברה עם תרבות מזון לא מתפקדת וויסות גופני משובש.
—
טו. איך מתינות באמת נראית: חינוך, הרגלה ועידון
א. התחימה של אריסטו
מתינות עוסקת בהתנהגות נכונה ביחס לתענוגי מישוש, במיוחד תענוגים נבחרים — דברים ש״תלויים בך”, רציונליים במובן מסוים, דברים שאפשר לתת עליהם דין וחשבון. אתיקה היא רק על מה שאתה בוחר.
ב. תפקיד החינוך וההרגלה
מתינות חלה על דברים שאפשר לחנך לתוכם ומחוצה להם. חינוך כאן פירושו בעיקר הרגלה, עם קצת הוראה. תלמיד ישיבה צעיר שבהתחלה רק רוצה “למלא” על אוכל או שתייה יכול, דרך התבגרות, חשיפה והרגלה, להפוך לסוג האדם שרצונותיו מדודים — לא חייתיים, לא עבדיים, אלא פרופורציונליים לזמן, מקום, חברה ואירוע.
ג. דוגמת היין
– האדם הנמוך/עבדי: קונה את היין הזול ביותר בקרטון, שותה הכל, רק רוצה את ההרגשה או התחושה של בטן מלאה — לא אכפת לו מאיכות.
– האדם המתון (סופרון): נהנה מיין משובח, בכמות הנכונה, בזמן הנכון, עם האנשים הנכונים, במצב הנכון (למשל, בשבת). זה האדם המתורבת, המדוד.
– זה עובד: המודל הזה של מתינות מאומת על ידי העובדה שהוא באמת מייצר תוצאות דרך חינוך והרגלה. אנשים באופן נראה מתבגרים מהסוג הראשון לשני.
ד. מידת האלכוהול
אלכוהול צריך לשמש רק בסביבות חברתיות, אף פעם לא לבד. זה תקן שאפשר להשיג אנושית — אנשים יכולים באופן ריאלי לעבוד לקראתו, להשתפר או להחמיר בו, ולקבל הדרכה מעשית איך להשתפר.
ה. דוגמת הקפה
להפסיק לשים סוכר בקפה; עכשיו משקאות קפה מתוקים טעמם רע. שתיית קפה טוב שחור כי זה *טוב יותר* כך. זו מתינות — להיות בעל סדר באיך אתה אוכל ושותה, לא רק לזרוק ביחד מה שבא. אחרים עשויים לקרוא לקניית קפה צרפתי מפואר *בעל תאווה* (פינוק), אבל זה ההיפך: זה עידון וסדר, לא עודף. אפילו בתוך 56 אפשרויות משקאות של סטארבקס (שאף אחת מהן לא “טובה”), אפשר לצמוח מתוך טעמים ילדותיים דרך הרגלה.
נקודה מרכזית: מתינות איכותית ניתנת להשגה דרך הרגל אפילו בחברה של שפע.
—
טז. כשרות ומתינות
א. כשרות כמתינות איכותית
כשרות היא בדיוק סוג הוויסות שמנהל *סוג* ו*אופן* של אכילה, לא כמות — ולכן מתיישרת עם המושג של מתינות אנושית. הגדרת הרמב״ם לגוי: מישהו שאוכל *חזיר* ויש לו *ערלה* (לא נימול). הרציונל: נוהגים אלה הופכים אדם ל״עבדי” יותר — פחות מרוסן בצריכה חושית.
כשרות כן מטפחת את מידת המתינות במובן אמיתי:
– המתנה בין בשרי וחלבי כופה מבנה זמני על אכילה.
– דיני תזונה מכניסים לוגוס (שכל/מבנה) לצריכת מזון — אכילה אינה מונעת אך ורק על ידי דחף.
– יש “קצת אנושיות בזה”, “קצת שליטה”, “קצת סיפור” — הנפש השכלית שולטת בנפש התאווה דרך נוהג הלכתי.
ב. האם כשרות עדיין מתפקדת כמתינות היום?
יש ספק אמיתי האם דיני כשרות עדיין משיגים מתינות בתנאים מודרניים:
– סופרמרקט אקראי נושא ~6,000 פריטים; גדול ~30,000.
– בן אדם צריך אולי 6–30 סוגי מזון בשבוע.
– ובכל זאת אנשים קונים ~100 פריטים שונים שבועית.
– זה לא מתון, ודיני כשרות יהודיים לא הצילו אותנו מהעודף הזה.
הנקודה מתרחבת לפסח: באופן מסורתי אכלו רק כמה מאכלים, אבל עכשיו אפשר לאכול “הכל בפסח” בגלל הקלות מתרבות. “מזונות חיקוי” — למשל, לחם עשוי מקליפות קשיו לפסח — הם סימפטום של אותה חוסר מתינות. אין שום דבר רע בבשר, עוף וירקות פשוטים, ובכל זאת אנשים מתעקשים לשכפל מאכלים אסורים בצורה מותרת. זה מייצג כישלון של מתינות במובן האיכותי.
שמירת כשרות לא עזרה לקהילה היהודית להימנע מהשמנה — “יש לנו את כל ההגבלות המזון המשוגעות האלה וזה לא יכול לעזור בכלל”. למרות זאת, התרומה האמיתית של כשרות למתינות טמונה לא בהגבלת קלוריות אלא בכפיית מבנה רציונלי על מעשה האכילה.
—
יז. בעיית הכמות נשארת לא פתורה
א. אין פתרון מוסרי/מבוסס-מידות
אין פתרון מוסרי או מבוסס-מידות לבעיית הכמות כרגע. דיאטה (הגבלת קלוריות) אינה “נורמלית” — אדם בריא צריך להיות שבע מדי יום, לא רעב תמידית. גוף שמן צריך פיזיולוגית יותר קלוריות כדי לקיים את עצמו; להילחם בזה זה להילחם בגוף שלך עצמו, לא רק ברצונות שלך. אתה לא צריך לצפות אפילו מאדם בעל מידות להצליח בזה בקלות, כי זו לא בעיקר בעיה מוסרית/אופי. דיאטות נכשלות ~99.7% מהזמן, והכישלון הוא פיזיולוגי, לא מוסרי או פסיכולוגי.
ב. אוזמפיק כתשובה אפשרית
אוזמפיק (אגוניסט GLP-1) עשוי להיות הפתרון האמיתי: הוא מפחית את הרצון לאכול כמויות גדולות ואפילו משנה העדפות מזון. הוא עובד הרבה יותר טוב מדיאטות.
התנגדות: זה “לא טבעי”. תשובה: בני אדם הם יצורים שעוברים מעבר לטבעי — וחוץ מזה, הבעיה עצמה (ויסות גופני שבור) כבר לא טבעית.
[סטייה צדדית: האנלוגיה לכעס]
בדיוק כמו שהגישה לכעס לא צריכה להיות דיכוי גרידא (“אל תכעס, אל תכעס”), אולי דיאטה מודרנית נכשלת כי היא דיכוי טהור (“אל תאכל, אל תאכל”) במקום סידור מחדש של רצון. זה סביר אבל: אם זה היה ניתן לפתרון על ידי גישה אחרת, מישהו היה מגלה את זה עד עכשיו. האוניברסליות וההתמדה של בעיית ההשמנה מצביעות על משהו עמוק יותר שלא בסדר — משהו מעבר להישג של מידה מוסרית בלבד.
—
יח. החידה: אף אחד לא באמת מתון
חידה פנומנולוגית: בעוד אנשים משתנים באומץ, נדיבות, ידידותיות וכו׳, כמעט אף אחד לא מתון — מלבד סגפנים קיצוניים (*צדיקים*) שאוכלים שתי פרוסות לחם ביום, שזה אקסצנטרי, לא באמת מתון. אם מתינות מובנת כסידור איכותי (לא הגבלת כמות), המושג הופך יותר קוהרנטי ויותר ניתן להשגה, למרות שהבעיות שאנחנו מתמודדים איתן הן אמיתיות ועצומות.
—
יט. סיכום הטיעון הכולל
שכל ישר → תענוג כטוב → היררכיה של אריסטו (תענוג < כבוד < שכל) → כבוד גבוה יותר אבל עדיין לא אולטימטיבי → כבוד הוא מציאות חברתית/בין-סובייקטיבית, לא ניתנת לצמצום לתחושה אינדיבידואלית → רדוקציוניזם מודרני (פרויד, מדעי המוח) מטשטש את זה → העיקרון המרכזי: אמונות/רגשות של אנשים אחרים הם אמיתיים בצורה שלך עצמך אינם → כל תיאוריה הולמת של חיים אנושיים חייבת לתת דין וחשבון על הממד החברתי/בין-סובייקטיבי.
בתוך מידת המתינות במיוחד: ההבחנה המכרעת היא בין רצונות טבעיים/אוניברסליים (שהם פשוט חלק מלהיות אנושי, מווסתים את עצמם, ולא יכולים להיות מוקד של מידה או חטא) ורצונות נבחרים/ספציפיים/מטופחים (שמשתנים לפי אדם ותרבות). מידת המתינות עוסקת בקטגוריה השנייה — איך מעצבים, מעדנים ושולטים ברצונות הספציפיים — לא האם יש לאדם תיאבון גופני בכלל. משבר ההשמנה המודרני שייך לקטגוריה הראשונה (כישלון של ויסות גופני שהוחמר על ידי תרבות ומערכות מזון) ולא ניתן לפתרון על ידי כלי אתיקת המידות. מתינות איכותית — סידור מה, איך, מתי ועם מי אוכלים ושותים — נשארת ניתנת להשגה דרך הרגלה וחינוך, ומודגמת (באופן לא מושלם, בתנאים מודרניים) על ידי כשרות וטיפוח טעם מעודן.
תמלול מלא 📝
היררכיית הטובות האנושיות: מהנאה לכבוד ומעבר לכך
השאלה של ההנאה מהחיים
מרצה: כן, טוב. אז אנחנו חוקרים את נושא ההנאה מהחיים, שלפי אמריקה פירושו, מה זה חיים? מה זה ליהנות מהחיים? להתבדר. להתבדר. מה זה אומר להתבדר? וואו. אפילו אריסטו לא ידע מה זה להתבדר. לא היה לו שום מין. אז אנחנו עדיין לא יודעים. זה מה שאריסטו, זה מה שרוב האנשים אומרים, נכון?
תלמיד: כן.
מרצה: נכון? נכון? או דמשהו? האם משהו חל על שני הדברים האלה? כוח? כוח?
ההיררכיה של הנפש אצל אריסטו
הרמה הנמוכה ביותר: טעם של חזירים
מרצה: אז כפי שדיברנו, יש כמה רמות של אנשים המקבילות לנו, כמו רמות של הנפש, ורוב האנשים, כפי שאריסטו אומר בספר הראשון [*אתיקה ניקומאכית*], שיש להם טעם של חזירים, והם חושבים שהדברים הטובים בחיים הם אוכל ומין. ולמעשה, אפילו כמה אנשים חזקים חושבים שמטרת הכוח היא לצבור כמה שיותר נשים ואוכל. אז זה לא באמת רק ההמונים שחושבים כך.
אבל אדם שצובר כוח הוא שלא לשמה. כן. ואז יש כמה אנשים – אז אלה, ובכן אנחנו לא מוכיחים את זה, אבל אנחנו רק טוענים את זה, סוג האנשים הנמוך ביותר. זה מי שקראנו לו מילת ה-ג׳ [גויי] קודם, נכון? זה מה שזה אומר להיות בחור ג׳, למעשה, כמו רמה אחת של זה. וזה רוב האנשים – נראה שלא יכולים להמשיג שום דבר טוב יותר.
חוסר היכולת להבין טובות גבוהות יותר
מרצה: אפילו מגיעים עד כדי כך שרוב האנשים נראה שחושבים שאפילו אם הם מוצאים מישהו שרודף אחרי תהילה, כמו גבורה – כמו שאתה רוצה להיות גיבור, אתה רוצה למצוא תהילה, כבוד, נכון? גולדן קרא לזה כבוד או תהילה. הם לא מבינים את זה. הם כאילו, איזה סוג של גירוד זה מגרד? איזה סוג של, איך זה מרגיש? האם זה גורם לך, האם זה נותן לך זקפה או משהו? כאילו, זה בעצם מה שכמה אנשים שואלים על, כמו, למה אתה רודף אחרי תהילה. לא בדיוק אותו דבר כמו כוח, אבל בכל מקרה.
יש אנשים שיכולים להבין את זה אלא אם כן זה מכשור לכיוון נשים ומין. כן, או, אה, אני מבין. אם אתה מנצח במלחמה, אתה מקבל את כל הנשים. אוקיי, אני מבין. אבל מכיוון שכיום, אפילו כשאתה מנצח במלחמה, הם לא נותנים לך את כל הנשים. כלומר, הם כן, אבל לא ישירות, נכון?
הירידה במידת הגבורה הלוחמנית
מרצה: זו הסיבה, לא, זה מאוד עצוב. פעם היה זה – אני לא יודע אם זה עצוב, אבל הארכאי – פעם לכל התרבויות הייתה המידה הגדולה הזו של, אולי המידה העיקרית או אחת המידות העיקריות לגבר הייתה להיות לוחם, להיות גיבור, שזה להשיג תהילה, להיות בעל כבוד, כמו איזשהו, לא אותו דבר כמו פרסום, נכון? כיום יש לנו פרסום כתחליף עני מאוד לכבוד. ואז ברור שתקבל פרס על זה וזה יעזור גם לאנשים שלא באמת מבינים מה זה. אוקיי, אתה תלך למלחמה ואז אתה, אתה יודע, כמו שזה אומר על, ואתה תקבל, אתה תשבה את הנשים שם. זו הסיבה שאנשים נהגו ללכת למלחמה.
תלמיד: האם זו הסיבה שספורט כל כך מהולל היום?
מרצה: אני מניח, אני מניח שספורט הוא הדבר הכי קרוב שאנחנו יכולים להגיע לסוג הזה של חוק צבאי, כן.
תלמיד: לא, כי ממש זה הדרך להשיג המון אוכל ונשים.
הבחנה בין לשמה לשלא לשמה
מרצה: ובכן, לא, אז זה מה שאני מנסה להגיע אליו. אז אתה יכול להפריד את הדברים האלה, אז אתה יכול, כמו שאמרנו, לשמה ושלא לשמה. האנשים האמיתיים שאוהבים את זה, הם היו אוהבים את זה גם אם זה עולה להם את האוכל שלהם. ללכת למלחמה, אתה לא מקבל את האוכל הכי טוב במהלך הקרב.
תלמיד: אני חושב שבתחומים מסוימים של עסקים תחרותיים זה גם ככה.
מרצה: גם, כמו שכמה אנשים רודפים אחרי, כמו, כן, הם רוצים, אתה יודע, הם רוצים לנצח כדי שיוכלו לקבל, אתה יודע, הם יכולים לקחת את המשכורת שלהם ולקבל נשים ואוכל. ואנשים אחרים פשוט לא אכפת להם מהמשכורת.
תלמיד: נכון, נכון, נכון.
המושג של עבדים ושכירי חרב
מרצה: אז זה מה שאני אומר. זה הנמוך ביותר, העבדים, בעצם, מה שאריסטו קורא עבדים או אפלטון, מה שאנשים נהגו לקרוא עבדים. עבדים הם האנשים שהם שכירי חרב. הם הולכים למלחמה תמורת תשלום. זה מאוד נפוץ לבזות שכירי חרב, נכון? אתה הולך למלחמה רק בשביל התשלום או רק בשביל הפרס. אתה לא אמור ללכת למלחמה בשביל תשלום. זה מתחת לגבר. זו עבודה של עבד.
עבד – הוא מקבל תשלום, הוא הולך למלחמה. אתה נותן לו אישה, אתה נותן לו אוכל, אתה נותן לו כסף, מה שזה לא יהיה, שזה רק דרך לקנות אוכל. לא באמת מבין גם כסף, נכון? אז אתה הולך למלחמה בשביל זה. אבל הגיבור האמיתי, הם לא הולכים למלחמה בשביל זה. הם הולכים למלחמה כי הם מוצאים, כמו, יש ערך, נכון? יש טוב, נכון? יש משהו טוב להם בעצם זה שיש כבוד ולהיות זה שמציל, כמו, נכון?
טבע הכבוד
כבוד כטוב פנימי
מרצה: ואז על שלהם – לא רק כדי להיות ברור, לא כבוד לא במובן כמו, ובכן, תקבל מצעד גדול וכולם יחייכו אליך. זה הייצוג, זה כמו איך הכבוד מתבטא. אבל זה באמת רק כמו מעשה הכבוד, כמו להיות מכובד, להפוך לאדם הזה שעשה את הדברים הגדולים, הגדולים האלה.
תלמיד: רגע, זה אחד – זה קצת יותר טוב, זה קצת יותר מעניין, לפחות. זה קצת יותר אנושי, בוא נגיד.
מרצה: זה יותר אנושי, לכן יותר מכובד. כן, זה יותר אנושי מאשר להיות רק אחרי אוכל ומין. כן, כי אוכל ומין חזירים יודעים איך להשיג. אבל חזירים לא באמת נלחמים על כבוד. כמו, הם אולי נלחמים על נשים. זה מאוד שונה.
ביקורת על תיאוריות רדוקציוניסטיות
מרצה: ויש את כל אלה, כמו, כיום אנחנו מאוד רגילים לאלה כמו, איך אנחנו קוראים להם, כמו תיאוריות רדוקציוניסטיות. כמו, אתה יודע, מלחמות – פרויד אומר שהכל עוסק במין ומה שלא יהיה. וזה כמו להניח שאין באמת דבר אחר שאתה יכול לאהוב ולרצות חוץ מאלה, כמו מה שדיברנו עליו בשבוע שעבר, זה כמו חוש המישוש, נכון? אז זה עם חוש המישוש, הנאות.
הנאות של חוש המישוש, שהם אוכל ומין, זה הדבר היחיד שאתה יכול להמשיג כטוב. אבל אנשים, אנשים גדולים יותר, הם בעצם ממשיגים ומאמינים וחיים שיש דברים מעבר לזה שהם טובים. רק להיחשב אדם טוב או להיות בעל כבוד, שזו דרך ספציפית להיחשב אדם טוב, אני מניח, תהיה משהו להשתוקק אליו, משהו לרצות, משהו להקדיש את החיים שלך לו. זו רמה אחרת.
והאנשים שעושים את זה, לשמה, כפי שאמרנו, הם – עכשיו, אני חושב שזה עדיין גויי, כי –
תלמיד: אתה מתווכח עם הדבר הזה של פרויד בכך שאתה אומר את זה?
מרצה: כן, אני חושב שזה לא נכון.
תלמיד: למה?
מרצה: אין לי טיעון עכשיו, אני רק מצהיר הצהרות עכשיו.
תלמיד: אה.
למה הרדוקציוניזם נכשל
מרצה: אני חושב שזה לא נכון כי, מה שאמרתי לך, כי זה – אם אתה עבד, אם אתה חיה, אז אתה לא יכול להמשיג ששום דבר טוב אם זה לא גורם לך להרגיש טוב במובן של חוש, חוש, נכון? במובן של חוש המישוש. אבל זה לא קשה פשוט להפסיק לחשוב ככה.
תלמיד: אני מניח שאני גורם לזה להישמע קל.
מרצה: ופשוט להבין שיש טובות מעבר לזה. יש טובות אנושיות מעבר לזה. הם חיים אנושיים.
תלמיד: אבל הוא אומר להמשיג ולהרגיש את זה.
מרצה: כן, כן, אנחנו מרגישים את זה. אבל אתה בהחלט מרגיש את זה. כמו, כבוד טוב יותר ממין, הרבה יותר טוב. כמובן.
תלמיד: זה חברתי – כבוד הוא דבר חברתי. אתה צריך אנשים אחרים שיבינו מה זה כבוד ויתנו לך אותו.
ביקורת אריסטו על כבוד כטוב עליון
מרצה: זו הסיבה שאריסטו אמר בספר הראשון, אם מישהו מכם זוכר, שכבוד לא יכול להיות מטרת החיים, כי המטרה תהיה עצובה שהכל יהיה תלוי באנשים אחרים, ואנחנו רוצים להיות מאושרים. אז זה לא יכול להיות החיים הטובים האמיתיים. אבל זה עדיין, כמו שאנחנו קוראים לזה גבוה יותר. זה שונה וגבוה יותר מאשר להיות אחרי אוכל ומין.
וזה אפשרי שעכשיו, כיום אתה אפילו לא יכול לקבל את זה אם אתה רוצה את זה, כי האנשים האחרים מאמינים שהכל הוא אוכל ומין ואין כבוד בין עבדים, נכון?
תלמיד: אבל זה רק אם אתה מאמין בזה, אם אתה לא מאמין בזה, אז מה הכבוד בשבילך?
כבוד כמציאות חברתית
כבוד כפרקטיקה חברתית, לא אמונה אישית
מרצה: לא, מה אתה מתכוון באמונה? אלה פרקטיקות חברתיות. כמו, סוג אדם חזיר, נכון?
תלמיד: איך אתה מגיע למקום הזה של –
מרצה: ובכן, אני חושב שזו פרקטיקה חברתית. לא הכל על בני אדם קיים בגוף של אדם אחד, במובן של חוש המישוש שלו, שזה מה שאנחנו קוראים גוף. זה כן קיים בין אנשים. אם אני נותן לך כבוד, אם אני מכבד אותך על היותך אדם אמיץ – כמו שיש לך אומץ – ואז אתה יכול להיות אחרי, אתה יכול לעשות דברים אמיצים למען הכבוד. אם אין כבוד בחברה שלך, אם אתה חי בחברה של עבדים, אז כן, אני מסכים שזה לא עניין של אמונה.
מה שאני אומר, אני לא חושב שזה עניין של אמונה. אבל אנשים אחרים – יש הבדל גדול בין אמונות לאנשים אחרים. כשאתה אומר, כשאתה אומר שהכל יכול להיות רק על אמונות, אז אתה חוזר לא בדיוק להאמין שהכל עוסק בחוש המישוש של אנשים. אבל אתה חוזר להאמין שהכל עוסק באיזה אדם, אתה יודע, הוא נוגע.
רדוקציוניזם מודרני למצבי מוח
מרצה: כיום יש לנו את הרעיון הזה שהכל נוגע בך במוח שלך. ה, ה, איך קוראים לזה, הדופמין שלך נוגע, שזה רק דרך אחרת לדבר על חוש המישוש באופן מושגי. זה לא שונה, גם אם זה לא מגע בדרך הפיזית המילולית. מה שהמשגה של זה יש לו כמה כמו שני דברים שנוגעים זה בזה במוח שלך שגורמים לך להרגיש טוב – זה הכי קל להמשיג. זה לא קל להמשיג. זו הרגשה. זו הרגשה מאוד טובה –
אז אתה מסיבה כלשהי חושב שרגשות והחוש הפיזי הגיוניים יותר מדברים חברתיים. אין סיבה לחשוב כך. אבל אנחנו מאומנים לחשוב כך על ידי החסידים שמובילים את החברה שלנו שאין להם כבוד. ולכן זה מאוד קשה לקבל כבוד. וזה כמו מפורסם מאוד אחד הדברים שקשה לנו אפילו להבין.
כבוד בטקסטים עתיקים
מרצה: הקדמונים מדברים על כבוד. בתנ״ך, הנפש שלך נקראת הכבוד שלך, אפילו לפעמים. ומה זה הדבר הזה של כבוד? אנשים כאילו, ובכן, האם זו ההרגשה הטובה שאני מקבל כשמישהו נותן לי מחמאה? לא, זה לא זה.
כבוד הוא פרקטיקה חברתית. זה משהו שקיים. כיום, אנחנו קוראים לזה לפעמים אינטרסובייקטיבי. זו דרך לאנשים מודרניים להבין אפילו על מה אנחנו מדברים. משהו שהוא לא אובייקטיבי במובן – אתה לא הולך למצוא אותו אם אתה, למרות שזה לא מה שאובייקטיבי אומר, אבל אנחנו מעמידים פנים שאובייקטיבי אומר משהו שתמצא אם אתה, כמו, תחפור דרך ההרים, תמצא אותו איפשהו.
לא, אתה יכול לדעת את כל האטומים ביקום ולא תמצא כבוד ביניהם. אבל זה לא סובייקטיבי במובן של להיות האמונה של אדם אחד, זה מה שאני אומר. זו האמונה של כל החברה. האמונה של כל החברה היא מציאות גדולה ושמנה.
המציאות של האמונות של אנשים אחרים
הכלל היסודי של החיים החברתיים
מרצה: ברגע שאתה מדבר על אנשים אחרים, הכלל הגדול, הגדול על חיים חברתיים ועל עבודה חברתית הוא שהרגשות והתחושות והאמונות של אנשים אחרים הם אמיתיים. שלך עצמך לא אמיתיים, כי אתה יכול לשנות אותם במידה שאתה רוצה להתאים טוב יותר למציאות, או אולי אפילו יכול לשנות אותם בניגוד למציאות.
אבל של אנשים אחרים הם אמיתיים. זו הסיבה שכל תיאוריה שמנסה לדבר על בני אדם, חברה אנושית, בלי –
[סוף חלק 1]
שלוש הרמות של הנפש: הנאה גופנית, מידה חברתית ושאיפה שכלית
הטבע האנטי-חברתי של חיפוש הנאה גופנית טהורה
האדם שרודף אחרי הנאה גופנית הוא אנטי-חברתי, לא רק אנטי-אינטלקטואלי
זו גם הסיבה, רק כדי להיות מאוד ברור, זו הסיבה שדיברנו על זה לפעמים, זו הסיבה שלהיות אדם שרודף אחרי ההנאה הגופנית שלו הוא אנטי-חברתי מלבד להיות אנטי-אינטלקטואלי. זה אנטי-חברתי, נכון? הבחור מול הטלוויזיה עם הדוריטוס שלו הוא אנטי-חברתי, לא רק להיות כמו בחור. הוא בעצם לא בחור רע. זו הסיבה שכבוד, זו הסיבה שאני לא מסכים עם הבחור הזה. אז הבחור שאמר שבחור הוא בחור שיושב כל היום מול, כמו הסרט, איך קוראים לו? *אידיוקרסי*, נכון? זה כמו האמריקנה האולטימטיבית, המדריך האמריקאי. זה פשוט כמו החזיר האולטימטיבי, פשוט יושב מול הטלוויזיה שלך ומתעורר ואוכל פופקורן או שותה גטורייד. אבל אני צופה בסרטים הכי פשטניים. זוכר את הסרט הזה? סרטי אקשן. כן, שבהם אתה אפילו לא צריך לעבוד, אתה לא צריך לעשות שום עבודה כדי לעקוב אחרי הסיפור כי אין סיפור. כמו שורטס, נכון?
והשורט לוקח פחות מ-29 שניות, ושום דבר לא קורה שלוקח יותר משתי שניות, נכון? אתה אפילו לא צריך להיות בעל סיפור בראש שלך, כמו זיכרון לטווח קצר. אתה אפילו לא צריך להשתמש בזיכרון לטווח קצר שלך, שלא לדבר על הזיכרון לטווח ארוך שלך. כמו, אתה רוצה לצפות באופרה, יש לך את כל הזיכרונות לטווח ארוך האלה. זה לוקח שעתיים. זה כמו, רגע, מי הבחור שהגיע שלוש שעות אחר כך? מה קורה?
ובכל מקרה, לאן אני עושה את הביקורת החברתית הזו? מה שאני אומר הוא, אז גוי הוא מישהו שרק אחרי החושים של הגוף שלו הוא בעצם רע גם במובן החברתי כי אתה לא יכול לעבוד עם הבחור הזה. אין לו – וזה כמו מה שאני אוהב לקרוא כמו רמה של הנפש, כמו נפש אחרת, עצמי אחר שאתה מדבר עליו, נכון? העצמי שאתה מדבר עליו הוא לא רק זה שאוהב אוכל וכמו תינוק קטן.
שלבי התפתחות: מצרכים גופניים למודעות חברתית
אתה צופה בילדים, נכון? כמו בן שנתיים או משהו. כמו כשאתה בן שנתיים אתה מתחיל להבין שיש עולם חברתי. כמו כשאתה בן שנה אתה לא מבין, אתה רק על הצרכים שלך ועל התשוקות של הגוף שלך. ואנחנו אפילו לא יכולים לקרוא להם תשוקות בשלב הזה, נכון? כמו משהו כמו צרכים או אינסטינקטים. וזה אנטי-חברתי. אתה לא יכול לעבוד עם הבחור הזה. כתינוק, יש לנו מערכת לספק לתינוקות. אבל ברגע שאתה מבוגר, זו הסיבה שאנחנו הורגים בן סורר ומורה. לא בגלל שהוא בעל תאוה, אלא בגלל שהוא אנטי-חברתי, נכון?
הרמב״ם אומר שבן סורר ומורה הוא בעל תאוה. נדבר על זה בקרוב עוד קצת. יש לי עוד חלק על בן סורר ומורה. אבל הוא לא נהרג על אכילה, נכון? הוא לא נהרג על היותו זללן, כמו מי שלא מוסלמי, שלא זולל, כמו סקאפיה, כפי שקוראים לזה בחב״ד. לא, הוא נהרג בגלל אי-שמיעה להוריו, נכון?
אז כמו השלב הראשון של סוציאליזציה, של השגת נפש חברתית, כמו להפוך לעצמי חברתי, קשור להבנה הזו שהחיים לא עוסקים בי מספק את התשוקות הבסיסיות שלי, כפי שאנחנו קוראים להן, נכון? החיים עוסקים ב, כן, אני לא אומר שאתה לא יכול לאכול, אבל אתה עדיין יכול – החישובים שאתה עושה לעשות דברים ולא לעשות דברים לא יכולים להיות רק – המוטיבציות שלך לא יכולות להיות רק מה שגורם לך להרגיש טוב. זה אנטי-חברתי.
ביקורת על אתיקה חברתית תועלתנית וליברלית
ולמרות, אתה יודע, אז כביכול כרגע כמובן אנחנו צריכים לזכור שאנחנו חיים במערכת שמבוססת על ההנחה שזה יכול להיות נכון – תועלתנות וכמו שאני לא אגיד דמוקרטיה אבל הגרסה של דמוקרטיה שאנחנו חיים בה וכמו איך אנחנו קוראים לזה, כמו הגרסה הליברלית של אתיקה חברתית שאומרת שכולם יכולים להיות רק אחרי התחושות שלהם של הנאה, נכון? ההנאות החושניות שלהם. ואיכשהו מכיוון שעדיין תהיה לנו איזושהי מערכת, זה עדיין יהיה המטרה הסופית שאנחנו מכירים. אנחנו לא באמת מכירים בשום מטרות אחרות.
אבל מכיוון שכולם רוצים את זה, ננסה ליצור מערכת שבה יהיה לנו הכי הרבה הנאה להכי הרבה אנשים, נכון? הניסוח של בנת׳ם [ג׳רמי בנת׳ם, מייסד התועלתנות] של אתיקה, הכי הרבה טוב, כלומר הכי הרבה הנאה להכי הרבה אנשים. ואיכשהו זה יגרום לאנשים לשתף פעולה, וזה מה שאנחנו קוראים לו הדינמיקה החברתית, המערכת החברתית עדיין תעבוד כי כולם רוצים לאכול כמה שיותר פיצה ונגיד להם שאם אתה לא עובד, אתה לא מקבל פיצה, ואם אתה לא, מה עוד? אם אתה לוקח נשים של אנשים אחרים, הם לא יתנו לך את הבנות שלהם, כל מיני כללים, מחשבות כאלה כביכול.
אבל במציאות, נראה שאנחנו, נראה שזה לא עובד כל כך טוב. זה עובד, אבל זה דיון אחר. אבל לפחות תיאורטית זה לא עובד. תיאורטית כלומר, אתה מאבד את היכולת לדבר על מה זה אומר להיות אדם, אדם חברתי, שזה נחוץ, לפחות כדי להיות מסוגל לדבר איתו, נכון? אם המטפיזיקה עובדת זו שאלה אחרת. אבל נראה שכדי להיות מסוגל לטפח מידות חברתיות, להיות סוג האדם שאתה רוצה להיות חבר שלו, אתה צריך משהו יותר מלהיות טוב—
תלמיד: משתף פעולה *פרעסער*?
מרצה: כן, בדיוק. כמו אדם טוב שרודף אחרי הצרכים שלו ואיכשהו מבין שהוא לא צריך להזיק לאף אחד אחר כי איכשהו יש לנו את החוזה החברתי הזה שאומר שככה אתה הולך לספק את הצרכים שלך טוב יותר, דברים כאלה. אבל יש לנו עולם מאוד דל שבו קשה אפילו לדבר על זה.
בעיית האומץ והכבוד בשיח המודרני
זו הסיבה שהדבר הכי קשה לדבר עליו בעיקר בימינו הוא השאלה הזו של אומץ. היינו צריכים לדבר על זה קודם. אבל השאלה של אומץ, שהיא בעיקר אחרי כבוד. אומץ פירושו לסבול כאב בעצמך למען טובת החברה. זה בדרך כלל על מה שזה עוסק. כמו הדוגמה העיקרית של אומץ היא במלחמה שם כמו גבורה, נכון? שבה אתה סובל או אפילו לא במלחמה באיזושהי דרך של סבל כאב לטובת הקבוצה. ואתה לא צריך להגיד את זה בצורה כזו שזה נשמע אלטרואיסטי מדי וזה גם בגלל שזו דרך רעה להגיד את זה. אנחנו צריכים להגיד לטובת הכבוד. וכבוד הוא הייצוג של המעמד שלך, נכון?
בימינו אנחנו קוראים, אנחנו אומרים סטטוס וכשאנשים אומרים סטטוס הם גורמים לזה להישמע כמו משהו מאוד מאוד רע, כמו משהו לא רציונלי. זה פשוט הכבוד שלך הוא הייצוג של המעמד שלך בקבוצה. ואיזה סוג של יצור חברתי אתה? איזה סוג של אדם חברתי אתה? יש טובים ורעים. הטובים הם אלה שעושים את הדברים הטובים לאנשים אחרים, ולא מפחדים, וכן הלאה, כשהם לא צריכים לפחד. ואיבדנו הרבה מהשפה הזו. זו הסיבה שאנחנו נוטים לדבר על הכל במונחים של, האם אתה מתגבר על ההנאות החושניות שלך למטרה של יותר הנאות חושניות, אני מניח.
כמו מבחן המרשמלו [הניסוי הפסיכולוגי המפורסם שבודק דחיית סיפוקים אצל ילדים], נכון? מאוד רע לאתיקה. כי מבחן המרשמלו פשוט אומר, האם אתה יכול להתגבר על ההנאה החושנית הנוכחית שלך למען הנאות חושניות של מחר? יהיו שתיים מהן. עדיין אין לך מסגרת אמיתית, נשמה אמיתית שיכולה לשאת, שיכולה להיות נושאת של אתיקה מעבר למה שבעלי חיים יזכו, כמו בעלי חיים חכמים, בסדר?
המסגרת התלת-שכבתית של הטובות האנושיות
בכל מקרה, איפה אני? ואז, אז יש לנו את זה. ואז יש לנו, זה מאוד חשוב להבין את זה. דיברתי על זה יותר גם ביום חמישי בלילה. אז זה מאוד חשוב להבין את זה, שיש לנו את זה, כמו, כשאנחנו מדברים, זו הסיבה, כשאנחנו מדברים ספציפית על הנאות פיזיות של הגוף, שבהן אנחנו מתכוונים ממש להנאות של הגוף, אז הנאות של חוש המישוש, אנחנו מתכוונים למשהו מאוד, במובן הזה, נוכל לקרוא לזה אגואיסטי, נכון? משהו שהוא אפילו לא הגוף החברתי. מובן?
ואז כמובן יש אנשים שיש להם אפילו דברים גבוהים יותר, נכון? כמו שכל, כמו לדעת דברים, שזה אפילו מעבר לחברתי, כמו משהו שלישי. זה באמת איפה שאתה חושב שזה טוב או משהו טוב בלדעת אמיתות, משהו בעל ערך, משהו שעושה את החיים ראויים לחיות, נכון? המטרה בחיים, תכלית בחיים. וזה שוב לא חברתי, נכון? אז לא לעשות את החברתי לתכלית של הכל, רק לדבר על רמות שונות של טוב. בשביל מה? טוב לגוף הוא אולי סוג הדברים האלה. אפילו על זה אנחנו צריכים לדבר.
טוב לנפש החברתית יהיה הטוב החברתי בעיקר, ובטרמינולוגיה העתיקה זה בדרך כלל נאמר להיות כבוד כי כבוד הוא מה שעוקב אחרי ההוויה החברתית שלך. ומה היא הנשמה שלך, שלך, איך נקרא לזה, שלך—לא, מה שעושה אותך, אותך, לא כגוף, אלא כמשהו שונה, יותר מעניין מגוף, זה מה שאנחנו קוראים שכל, מה שאנחנו קוראים עיסוקים אינטלקטואליים או סוגים של טובות שקשורות להבנה, לידיעה ודברים כאלה. נשאר שם?
בכל מקרה, זה הסיפור הכללי מאוד של שלושת החיים. וכמו שאמרנו רוב האנשים, כמו רע, כמו נמוך, הסוג הנמוך ביותר של אדם שיהיה או הסוג הכי עבדי של אדם, נכון—
פרישות וההבחנה בין תשוקות טבעיות ומטופחות
שלושת החיים והחופש החברתי
מרצה: הם לא אדם חופשי. זה יהיה מישהו אחרי הנאה. האדם החופשי, נכון? בן חורין. אריסטוקרט. מישהו שיש לו, כמו מה שאנחנו אומרים, מעמד חברתי. יש לו רמה מסוימת של כוח שיהיה מעוניין בכבוד, מעוניין במה שעוקב אחרי המעמד החברתי שלך. ואז מישהו אפילו יותר חופשי, כמו אפילו יותר חופשי מהעולם החברתי, יהיה מישהו שמעוניין בשכל. זה נקרא ענן חם בן חורין [אדם שהוא אפילו יותר חופשי מבן החורין].
כמובן, בן חורון הוא באמת… זו הצהרה שונה מלומר שאם אתה עבד לתשוקות שלך, אתה משועבד, נכון? זה אומר שאתה גם לא עבד ל… בן חורון הוא מישהו שהוא לא עבד לתשוקות שלו. וזה נכון גם חברתית. זה לא רק מושטר של אומנות [עניין של אומנות/מטפורה]. זה נכון שלהיות עבד פירושו להיות מישהו שלא יכול להמשיג משהו מעבר ל… ולא רק להיות, כמו שאמרתי, זה לא רק בראש שלו. זה לא רק בראש שלו. זה במציאות החברתית שהוא חי בה. והוא לא באמת יכול לרדוף אחרי שום דבר מעבר לזה, לרוב, אלא אם כן הוא דתי ויש לו משהו אחר ליצור את זה. זה דיון אחר. אבל בעולם הזה, הוא לא יכול.
או להיות אדם חופשי, אדם עם סוכנות פוליטית, סוכנות חברתית, זה אומר להיות מעוניין בכבוד. להיות אדם אפילו יותר חופשי, או נשמה חופשית, אולי אפילו להפסיק להגיד את המילה אדם, זה להיות מעוניין בשכל. ואז יש דברים גבוהים יותר אפילו מזה, ואנחנו לא מדברים על זה עכשיו.
חזרה למידת הפרישות
מרצה: אז, על מה אנחנו מדברים? מה שהתחלתי לדבר עליו היה על המידה המסוימת הזו שקשורה לשליטה, לא שליטה, שליטה היא לא המילה הלא נכונה, המידה הנכונה, נכון? ההתנהגות הנכונה ביחס לתחושות הפיזיות האלה, נכון? ואנחנו מנסים מאוד, מאוד, בשבוע שעבר עשינו יותר מזה, מנסים מאוד לחשוב על זה בפרט, לא כאל אל תלך, כמו לא להיות אנוכי או משהו כזה, לא כאל זה כמו דרך לדבר על הכל, כי אז זה לא מאוד מעניין וזה נעשה מאוד קשה לדבר כשאנחנו עושים את ההכללות האלה.
אז צמצמנו את זה להנאות של חוש המישוש, כמו שחזרנו גם עכשיו. ועכשיו אנחנו צריכים לנסות לדבר על מה יהיו ההנאות הטובות, ומה זה אומר לדבר על. שוב, אנחנו לא יכולים לתת ממש כמו שולחן ערוך, כמו הלכה, כמו זה טוב וזה רע, אבל אנחנו צריכים להתחיל לדבר על מה תהיה הדרך הטובה להתנהג בתוך ההנאה הזו, סוג ההנאה הזה, ומה תהיה דרך רעה, כמו איך אנחנו מדברים על זה.
ההבחנה של אריסטו: תשוקות טבעיות מול נבחרות
מרצה: בסדר, אז אנחנו הולכים לעשות ככה. אנחנו הולכים לעשות ככה. אנחנו הולכים לנסות לחשוב על הבחנה שאריסטו עושה בין סוגים שונים של ההנאות האלה או התשוקות האלה. הוא קורא להן כמו האהבות האלה, החיבות האלה. ואנחנו הולכים להגיד ככה: נראה שיש שני סוגים שונים שלהן. אני חושב שההבחנה הזו מאוד שימושית לנסות להגיע אליה ולנסות לראות איזה פרי היא יכולה להניב לנו.
תשוקות טבעיות ומשותפות
מרצה: סוג אחד הוא טבעי ומשותף. טבעי כלומר משהו מולד, משהו ששייך להיות גוף אנושי, לקבל גוף אנושי, תלוי במה אתה חושב. ומשותף, לכן, כל בני האדם, זה לא כמו משהו שרק לתרבויות מסוימות יש, אתה לא צריך חינוך בשביל זה, זה לא שונה בין תרבויות, בין אנשים, בין גברים ונשים, ילדים ומבוגרים, דברים כמו עבדים ובני חורין, זה לא שונה ביניהם. זה לכן טבעי, שייך לטבע האנושי, שייך לטבע האנושי הכללי.
תשוקות נבחרות וספציפיות
מרצה: ואז יש כמה, כמו עכשיו, זכור את זה, בוא נשים לב למשהו, אז יש כמה הנאות פיזיות, נכון, הנאות של חוש המישוש שהן לא טבעיות. אתה לא נולד איתן. הן צריכות להיות מחונכות. הן צריכות להיות נבחרות. ההפך מטבעי כאן יכול להיות משהו כמו נבחר, מנומק במובן מסוים, נכון? רצוי, לא רק נולד. וגם לא לכן, או אולי אלה שני סימנים לאותו דבר, אני לא בטוח, אבל גם נוכל לחשוב עליהן כלא משותפות, לא אוניברסליות, נכון? לא אוניברסליות אנושיות.
רק בתרבויות מסוימות הם אוהבים לשתות בירה. רק אנשים מסוימים אוהבים לאכול סטייקים עשויים בינוני. רק אנשים מסוימים אוהבים יינות משובחים. רק אנשים מסוימים אוהבים סוגים ספציפיים של נשים, או צורות ספציפיות, או צבעים ספציפיים, או כל מה שיש עוד, הבדלים שיש, אישיויות ספציפיות. אלה דברים שמשתנים בין אנשים. הם משתנים בין תרבויות. והם לכן לא תשוקות טבעיות במובן הזה.
הסתייגות: לא בנייה חברתית טהורה
מרצה: הן קצת טבעיות, נכון? אני לא הולך להגיד שהן לגמרי כמו בנויות חברתית. אנחנו לא כל כך, אנחנו לא קונסטרוקציוניסטים חברתיים כאן. אנחנו לא אומרים שהאהבה שלך לנשים נלמדה לך לגמרי על ידי אמא שלך, אחרת לא היה לך. לא, כנראה היה לך. אבל הדרך שבה היה לך, ולכן זה לא בלתי מוגבל, נכון? אנחנו לא יכולים לשכנע אנשים להתחיל לאהוב כיסאות באותה דרך שהם אוהבים נשים, או לאהוב, אני לא יודע, אצות באותה דרך שהם אוהבים סטייק. אולי אתה יכול לעשות את זה. אני לא יודע, איזה שף מאוד מפואר יכול להבין את זה. אבל, בסדר, אבל הבנת את הנקודה.
יש כמה גבולות לזה. הטבע כן נותן גבולות לזה. אבל אנחנו מנסים להבחין בין התשוקות הטבעיות, התאוות הטבעיות, נכון? מהתאוות הנבחרות והספציפיות. ספציפיות כמו אנשים שונים, וספציפיות כמו שייכות לדברים ספציפיים, נכון?
צד האובייקט של ההבחנה
מרצה: עכשיו נוכל גם לעשות את אותה הבחנה לגבי האובייקט של התאווה, נכון? האדם שיש לו רק את התאווה הטבעית, כמו, לא מתורבת, נכון, אנחנו קוראים לזה לא מחונך, הוא, אתה נותן, אתה שם כל דבר למלא את הפה שלו, הוא ייקח את זה, באותה דרך, אותו דבר במין, נכון, לא משנה, כל אחד טוב.
אדם שהוא מתורבת, התשוקות שלו שייכות לדבר ספציפי, כמו, אני לא אוהב את זה, או אני לא רוצה את זה, אין לי תאווה לזה, אין לי תשוקה לזה, יש לי תשוקה לקוגל, אבל לא לסושי, מי אוכל סושי, זה מגעיל. וכן הלאה, או ההפך, כמו מי אוכל קוגל שהוא שמנוני וסושי הוא אוכל כל כך מעודן, לא כמו קוגל. בכל מקרה, אלה יהיו דברים ספציפיים. אתה מבין למה אנחנו מגיעים?
למה ההבחנה הזו חשובה
מרצה: אני חושב שההבחנה הזו מאוד מעניינת. למה היא מעניינת? כי היא כבר, שוב, היא לוקחת אותנו קצת הרחק מהדרכים הנטורליסטיות והמטריאליסטיות שלנו יותר מדי, כמו מאוד מאוד מטריאליסטיות, נכון? כי בדרך כלל כשאני מדבר עם אנשים על תשוקה לאוכל הם נוטים לחשוב על הדבר הראשון, לא על הדבר השני, נכון? אנחנו מדברים, אם אנחנו נותנים שיעור על, המצווה של לא להיות, על אכילה, אנשים מדברים על לאהוב פיצה ולא כמו פיצה. אנשים מדברים על כמו התשוקה לאוכל, שזו התשוקה הזו, תשוקה טבעית, כמו הגדולה יותר, נכון? ואנחנו סוג של חושבים שוב בגלל המחשבה הרדוקציוניסטית הזו אנחנו בדרך כלל חושבים שכן זה נכון שאנשים שונים אוהבים דברים שונים ואתה יכול לתרבת את עצמך לאהוב שונה, כמו תרבויות שונות, אוהבות, אבל איכשהו אנחנו לא לוקחים את זה ברצינות. אנחנו לא חושבים על זה כקטגוריה שונה. אני לא יודע איך אנחנו חושבים על זה. אנחנו לא חושבים על זה כקטגוריה שונה של תשוקה. אנחנו חושבים על זה כפשוט כמו, אני לא יודע, אקראי, או למה זה יהיה חשוב?
תלמיד: למה זה חשוב?
מרצה: כן, כי אז, אבל זה חשוב יותר, טוב חשוב הרבה כמו פלטה בתוך מסוים…
תלמיד: כי כשאנחנו הולכים לעבוד, מה שאנחנו מנסים להגיע אליו, כי כשאין לך את זה, את המושג הזה, את ההבחנה הזו, אתה בסופו של דבר מדבר על הסוף של לחשוב על סגפנות, כמו, קצינים זו הייתה מילה לא נכונה, כשהם מדברים על פרישות כמשהו לא אנושי, כמו לא לאהוב אוכל, לא לרצות לאכול, וזה ברור שזה לא נכון. ועכשיו תן לך יכול לקרוא מה שאני לא קורא. אני לא קורא דברים בפנים כי אני מתכוון…
מרצה: ההגבלה של הטעם בתחומים מסוימים היא דבר טבעי שפשוט מתרחש באקראי על ידי סוציאליזציה או משהו אחר…
תלמיד: כן, אבל כשאנחנו מדברים על כמו המידה, נכון? אנחנו מדברים על מידה של לא להיות, של לפעול נכון אפילו בתחום של הנאות פיזיות. אנשים כמו, בסדר, אז זה אומר שאני לא צריך לאהוב לאכול כל כך הרבה, נכון? זו השאלה שיש לך.
מרצה: כן, טוב, אני פשוט צריך להיות מאוזן.
למה איזון לא יכול לפעול ברמה הטבעית
מרצה: אבל זה לא שאתה לא צריך לאהוב כמה שאתה צריך לאהוב לאכול כמה. אז בוא נהיה ברורים, כי יש משהו לא בסדר כאן. בוא נבין. אנחנו רוצים לדבר על איזון או דרך נכונה או מידה נכונה, נכון? ועכשיו הבעיה היא שהאיזון הזה לא באמת יכול לדבר על הרמה הראשונה, לא באמת יכול לדבר על הרמה הטבעית.
אני יכול להראות לך את זה בקלות רבה מהמעט מדי, כמו מהמעט מדי. ובמילים אחרות, אם אנחנו אומרים משהו כמו המושלם, כמו שאנשים מסוימים נראה שמאמינים, נכון? רמב״ם כבר מתווכח עם האנשים האלה. אבל אנשים מסוימים, אני חושב, מאמינים שלאהוב דברים של הגוף זה רע, נכון? אתה צריך לאהוב רק דברים של הנשמה. ולכן, האדם המושלם, או במילים אחרות, המושלם, ברגע שאתה אומר את זה, אתה כבר אבוד. אתה לא מדבר על הסוג הזה של פרישות בכל מקרה כי הפרישות הזו היא איך להתייחס לסוג הזה של תשוקות. זה לא על להרוס אותן לגמרי. אז זה יהיה לגמרי לא נכון בכל מקרה.
אבל אפילו אם אנחנו עושים, אם אנחנו כן מדברים על זה בצורה הזו, שני האנשים ידמיינו שמישהו שאין לו תיאבון לאוכל, שאין לו תשוקה לאוכל, הוא האדם המושלם. וזה מאוד מוזר כי האדם הזה הוא ברור, ראשית, הוא ברור שהוא לא אדם מושלם. הוא חולה.
פרישות, הנאה גופנית ובעיית ההשמנה: חוסר התאמה מבני
הפרדוקס של ההנאה הגופנית וגבולות הפרישות
הוויתור של הרמב״ם: מעבר להצדקה אינסטרומנטלית
מרצה: והרמב״ם אומר שאתה לא יכול להאכיל את עצמך אם אתה לא מאכיל את הגוף שלך. גם. בסדר, זה לא התירוץ. בסדר, כי אתה לא תוכל לחשוב אם אין לך את הגוף שלך. אבל חוץ מזה, בוא נדבר רק על הגוף עצמו. בוא נדבר בדיוק על ההנאה הזו של הגוף.
נראה שאתה צריך, נראה שזה נכון לאהוב אוכלים מסוימים. ואפילו, אנחנו יכולים אפילו ללכת רחוק יותר. אפילו אם, כמו שאני אומר, אני לא יודע את ההבדל בין דבר מתוק למלוח, זה אפילו יותר גרוע מכמה בעלי חיים. כמו, בעלי חיים רבים כן מבחינים בין דברים מתוקים למלוחים, וכמו, זה נשמע, אנחנו בסופו של דבר אומרים דברים מאוד מוזרים, אנחנו בסופו של דבר חושבים על המידה הזו, אנחנו בסופו של דבר חושבים על המידה הזו בצורה מאוד מוזרה.
בעיית ההשמנה: קטגוריה שונה לגמרי
ולכן אני חושב שעכשיו, אפשר להגזים בזה, אני חושב, נכון? זה אפשרי. במילים אחרות, וכאן אמרתי שאני רוצה לדבר על השמנת יתר, כי אני חושב ומה שאנחנו קוראים היום השמנת יתר או אכילת יתר אבל רוב האנשים שאנחנו מדברים איתם נאבקים כמו שרוב האנשים נאבקים בארצות הברית ובעולם המערבי או אולי בעולמם שלהם זה לא המידה של פרישות.
אני פוטר אתכם, מחמיר את המצב. אני לא יודע אם זה יותר גרוע או יותר טוב. זה כנראה יותר גרוע. אבל זה לא שאם יש לך בעיה עם התזונה שלך אז אתה לא צריך לבוא לשיעור על מידת הזהירות, או פרישות, או מה שזה לא יהיה.
למה לא? כי הבעיה שלך היא מתחת לרמה הזו. בסדר? אתה מבין? אבל כשאני אומר מתחת, זה גם אומר שהכלים שעובדים ברמה הזו לא עובדים בשבילה. אתה צריך לעבוד עם כלים שונים. או אולי הם עובדים בצורה מאוד מוגבלת, וזו הסיבה ש…
הממד המערכתי והאישי
לא, אני אומר את זה כי אני חושב שזה נכון. אתה יכול לא להסכים איתי. אתה יכול להתחיל להתווכח איתי ולהתחיל לצעוק עליי בחזרה. אבל נראה לי, כי נראה לי, ובכן, מלבד העובדה שיש הרבה סיבות למה יש לנו מגיפת השמנת יתר, וקשה להאשים, אנחנו כנראה לא צריכים להאשים אנשים בודדים בעיקר בגלל זה, כי זה קשור לאורחות חיים, ולתרבות, ולאיזה סוג של אוכל הם מוכרים בסופרמרקט, ואיך הם מכרו אותו, וכל מיני דברים כאלה, שאנשים יותר חכמים ממני עסוקים בהם. אבל אנשים יותר חכמים במובן של לדעת יותר עובדות, ובמובן של להיות חכמים. אה, זה מופע.
אבל גם אם אנחנו כן רוצים לדבר על הטבע האישי של זה, נראה לי בבירור מאוד, עכשיו אחרי שקראתי את הפרק הזה, על סמך המחשבות האלה, נראה לי שזה לא קשור למושג הזה. זה קשור למשהו, זה לא קשור למה שאנחנו מדברים עליו בעיקר.
העדות האמפירית: אנשים גדולים שלא יכולים לשלוט במשקלם
אני חושב למשל, אתה מסתובב ואתה רואה אנשים, כי זה משהו שאני תוהה לגביו וזה מטריד אותי. אולי אני משוגע שזה מטריד אותי. אבל אני מכיר אנשים שהם אנשים גדולים. בסדר, בחורים נהדרים. מאוד חכמים, מאוד מצליחים, וכן הלאה. והם עדיין לא יכולים לשלוט במשקלם.
אני לא מדבר על עצמי עכשיו. זה לא יהיה מעניין. הרבה אנשים גדולים. עכשיו, מלבד אם הם לוקחים את הזריקה הזו, נכון? זה הפתרון. לא, זה אולי באמת הפתרון, במובן מסוים, מה שזה לא יהיה. תבררו אם זה בטוח, אם הרופא ממליץ על זה, אבל למה? זה משהו שאני מגיע אליו.
מעגל האשמה והשאלה של מידות בסיסיות
אחד הדברים הגדולים, אולי זה באופן כללי, אני מאמין שהמעגל הזה של להאשים את עצמך ולהאשים אנשים אחרים, ברור שחסרה לך איזושהי מידה מאוד בסיסית. אם יש משהו שאני מאוד מאמין בו, במיוחד מאז שאנחנו עושים אתיקה רמב״מית אריסטוטלית, ולא כמו אתיקה אפלטונית קיצונית עכשיו. אתיקה אתלטית, נכון אסתטית, שזו מילה אחרת לאתיקה אתלטית, כמו להיות הספורטאי הטוב ביותר, אנחנו לא מדברים על להיות הספורטאי הטוב ביותר, אנחנו פשוט להיות כמו בכושר.
נראה לי שהמעגל הזה של לומר, בסדר, כן, כמובן, רוב האנשים אפילו כמו אנשים מאוד גדולים וטובים במובן של להיות בעלי שליטה עצמית, כמו אנשים בעלי שליטה עצמית. אתה פוגש את הבחור בכל הקשר, הוא אדם בעל שליטה עצמית. כמובן, הוא יכול לכעוס לפעמים, אבל אני לא מדבר על כמו… אבל באופן כללי, הוא אדם בעל שליטה עצמית. הוא אדם שאפשר לסמוך עליו, נכון? ויש לו את כל המעלות החברתיות, נניח, של להיות מתון. כמו, הוא בחור מתון. הוא לא רוצח אף אחד, אפילו לא חושב על זה. הוא לא מדוכא מדי, לא שמח מדי. הוא בחור מתון.
והוא עדיין שמן.
הפרדוקס: מתינות בכל התחומים חוץ מאחד
ואנשים… אני חושב שאנשים לעתים קרובות חושבים על זה, כמו, הבחור הזה הוא רב כל כך גדול או כל כך גדול… תאכל משהו מה שזה לא יהיה, אבל תסתכל עליו, הוא שמן, הוא בטח לא שולט בעצמו בצורה בסיסית כלשהי. זה נכון, כלומר, השאלה היא שאלה טובה. כמו, אם אתה לא יכול לשלוט בעצמך בצורה כל כך בסיסית, אז אתה לא ראוי לדבר על שום דבר כזה, נכון?
כמו שאנחנו אומרים, הבעיה עם לא להיות מתון היא כמו, אתה בהמי, אתה עבדי, בסדר, בואו נפסיק לדבר על בהמות. אתה כמו עבד, בסדר, אתה עבד, אתה לא בחור רציני, בעצם, אתה לא בן אדם, אז מה קורה כאן?
כמו, נראה לי, עכשיו כמובן, אני בטוח שחלק מהאנשים או אולי רבים מהם הם עבדים כי הם עבדים ואנשים יכולים להיות לא מאוזנים ולהיות בעלי המעלה הזו ולא את זו. הם לא יכולים לפי הרמב״ם, אבל במציאות הם יכולים, ומה שזה לא יהיה, בסדר.
העיקרון המתודולוגי: דברים צריכים לעבוד
אבל עדיין נראה לי שכל סוגי הדרכים שבהן אנחנו מדברים בדרך כלל על מתינות, על פרישות, על שליטה בתאוות שלך, לא קשורים לזה. הם לא. לפחות הם לא, הם לא נראים עובדים, נכון?
יש לך אנשים שקוראים את אותו ספר או איזה ספר שהם קוראים, מנסים לתרגל את זה והם עדיין לא נעשים רזים, נכון? לא עוזר. אז ברור שמשהו לא תואם. כמו זה המוסר שלי תמיד עובד על סמך זה שדברים צריכים לעבוד. לפחות לחודש שאתה קורא את השיעור הזה אתה צריך להיות, אתה צריך לשלוט במשקלך טוב יותר ואתה לא.
אפילו זה, כמו או שהלימוד שלך הוא, שזו דרך אחרת לומר שזה לא רלוונטי לך, אבל אני חושב שבדרך כלל יש אי-התאמה אינטלקטואלית אמיתית. זה לא רק כמו זה מה שאני אומר. יש לנו, אנחנו מאוד רגילים למעגל של כן כמובן שאני צריך להיות, אני צריך להיות, בכל פעם שאתה אומר אני צריך אתה עצלן כי ובכן אתה לא צריך. אולי יש פשוט משהו בעצם לא בסדר כאן, נכון?
ניסוח ההבחנה דרך שאלות
אז הערב, אני מנסה לתאר, אני מנסה כמו לבטא, מנסה להוציא איכשהו על ידי שאילת השאלות האלה, מה לא בסדר כאן? ואני משתמש בהבחנה הזו אולי כדי לנסות להבין את זה, נכון?
חזרה לתיאור החיובי: מהי מתינות בפועל
המסגרת של אריסטו: תענוגות נבחרים של מישוש
כי אנחנו אומרים כאן ככה, כשאנחנו מדברים על, כשאנחנו מדברים על, איך קוראים לזה? כשאנחנו מדברים על מתינות, נכון? ובכן, איך אנחנו, אני צריך מילה יותר יפה על מתינות. אני לא יודע. ריסון? לא, ריסון זה אפילו יותר גרוע. אז סופרוסנה, נכון, אנחנו יכולים לדבר, לומר את המילים היווניות, כי אף אחד לא יודע מה זה אומר. יכול להיות שנשתמש בזה.
כן, שוב, דיברנו על זה עם כל התרגומים האלה. אף אחד מהם לא טוב. אז בכל מקרה, ואנחנו מדברים על הדבר הזה. אנחנו מדברים על, לפי הפרשנות של אריסטו, לפחות, נכון? ההגבלה של אריסטו. אנחנו מדברים על ההתנהגות הנכונה ביחס לתענוגות גופניים או חוש המישוש ואנחנו מדברים ספציפית ולרוב מדברים ספציפית על אלה הנבחרים, נכון?
המרכזיות של הבחירה באתיקה
כי אתה זוכר כלל מאוד חשוב על אתיקה, נכון? אתיקה היא רק על מה שאתה בוחר. היה לנו הרבה שיעור שם על מה בחירה עשויה להיות ולהיות בעל העדפה כמו שתיים זה לבחור. בחירה אומרת משהו רציונלי במובן מסוים, לא לגמרי רציונלי כי אנחנו לא מדברים על כמו לדעת את האמת אבל משהו רציונלי, משהו שאנחנו יכולים לתת עליו דין וחשבון במובן מסוים, משהו שהוא, איך אנחנו איך תיארנו את זה, משהו שתלוי בך, נכון? משהו שתלוי בך במובן מסוים. כל המילים האלה, כל המילים האלה.
חינוך והרגלה: מבחן התחולה
וזה הגיוני לדברים כפי שדיברנו בהרחבה זה הגיוני לדברים שאתה מחונך אליהם, נכון? שאתה יכול לחנך את עצמך החוצה מהם, נכון?
אז למשל עכשיו תן לי לתת לך דוגמה דוגמה אחרת. אז לכן כשדיברנו על להיות בעל הסופרוסנה הנכונה, אנחנו מדברים על לאהוב יין משובח ולא להיות סוג הבחור שזולל את עצמו על, איך קוראים לזה, על אקונומיקה או מה שהם שותים כשהם מרססים, נכון? כי זה להיות סוג נמוך של אדם, זה להיות עבדי, אתה רק רוצה להרגיש כמו באזז של האלכוהול או מה שזה לא יהיה, כמו שאריסטו היה אומר הטבעי, בסדר, אלכוהול זה קצת יותר מורכב, אבל כמו המילוי הטבעי של הבטן שלך באוכל, כמו זה מה שאתה רוצה להרגיש, נכון?
דוגמת היין: צריכה עבדית לעומת מתונה
זה לא ממש משנה מה זה, אתה הולך לחנות ואתה קונה את הקופסת יין הכי זולה ואתה שותה אותה. זה לא דבר טוב. אבל הדרך הנכונה לעשות את זה היא אולי כמובן שאתה צריך להוסיף עוד הגבלות בתוך הזמן הנכון והכמות הנכונה עם האנשים הנכונים במצב הנכון בשבת לא ביום חול, אני לא יודע מה שהכלל יהיה, וכמו ליהנות מהיין המשובח. זה להיות אדם סופרון, אדם מתון, בחור שיש לו תרבות אדם, סופרוסנה, סופרון ביוונית זה סוג האדם שיש לו את זה.
בכל מקרה, הגיוני? זה מה שזה היה אומר.
האימות: המודל הזה באמת עובד
ועכשיו זה הגיוני. אתה יודע איך אני יודע שזה הגיוני? כי זה עובד. אני יכול לקחת את עצמי, אני יכול לקחת אנשים ולתת להם חינוך מסוגים, נכון? מה זה אומר חינוך? זה אומר הרגלה וגם קצת הוראה, אבל בעיקר הרגלה ואתה יכול, אתה יכול לראות אנשים מתבגרים, נכון?
חינוך, חלק מההתבגרות קורה באופן טבעי אבל בעיקר על ידי חשיפה, על ידי הרגלה. הוא מפסיק להיות הסוג, כמו כשהיה בחור שהוא היה כמו פשוט תמלא את זה ואז הוא גדל, הוא הרגיל את עצמו, הוא לימדו לא להיות סוג האדם הזה ועכשיו הוא סוג האדם שיש מידה לתאוות שלו, נכון? הן מדודות, הן לא בהמיות, הן לא עבדיות, הן מדודות.
האדם המדוד: תיאור קונקרטי
מדוד, הוא שותה רק בזמנים הנכונים, ורק בכמות מסוימת, לא שותה ארבעה בקבוקים בבת אחת, רק שניים, או מה שזה לא יהיה, אחד וחצי, מה שהמידה היא לפיו, ולפי המקום והזמן, והוא יודע שאנחנו, אתה יודע, כמו זה לא, אני לא יודע למה אני מדבר על להשתכר, זה פשוט נראה לי יותר קל לדמיין מה יהיו הגבולות של זה, אבל משהו כמו, נכון, הוא לא, הוא מחזיק את עצמו, לא מנסה כמו להגיע, אתה יודע, איך לקרוא לזה, אני לא, כמו מחוסר הכרה או מה שזה לא יהיה משתמש בזה ב…
הבחנה בין תשוקה טבעית לתשוקה איכותית: אריסטו על מתינות ובעיות אכילה מודרניות
שתייה חברתית כמידה ישימה
המרצה: הוא משתמש בזה לסביבות חברתיות שבהן זה, אתה יודע, אם אתה שותה לבד, אתה אף פעם לא מורשה לשתות לבד. רק בסביבות חברתיות, אחד מהכללים של שתייה, נכון? אז, בסדר, זו המידה. ואני יכול לראות אנשים משיגים את זה. זה אפשרי. אנחנו מדברים רק על דברים אפשריים אנושית, נכון? דברים כמו יפי ומלאך, מה שזה לא יהיה, זה לבחור אחר. שאלשי זה? מה שזה לא יהיה. אנחנו מדברים על דברים אנושיים, נכון?
וזה עובד. זה עובד. אני יכול לראות אנשים נעשים יותר גרועים. אני יכול לראות אנשים נעשים טובים יותר. אני יכול לראות אנשים עובדים על זה. ואני יכול להגיד לך מה לעשות כדי לעבוד על זה. כן, מה דעתך אתה יודע, וכן הלאה.
בעיית ההשמנה: אתגר מסוג אחר
אבל אני לא רואה אנשים נעשים טובים יותר בשליטה בהשמנת היתר שלהם לרוב. רק בדרכים מאוד קיצוניות. אתה יכול ללכת על דיאטה ולהגביל את הקלוריות שלך, שזה לא נורמלי, נכון? רק כדי להיות ברור, אדם בריא אמור להיות שבע כל יום. הוא לא אמור להיות בהגבלה קלורית. אולי אתה צריך כהתערבות, אבל זה קשה. זה קשה כי הגוף שלך צריך יותר מזה. וכשאתה שמן, הגוף שלך צריך לקיים את כל הגוף השמן. זה לא מה שהגוף שלך רוצה. זה לא שהגוף שלך רוצה להיות במשקל האידיאלי שלו, נכון? אז אתה במאבק. בסדר, אולי אתה צריך לעשות את זה, אבל זה דבר קיצוני. ואתה לא צריך לצפות אפילו מאדם טוב להיות מסוגל לעשות את זה.
ההבחנה של אריסטו: תשוקה טבעית כמותית בלבד
אז בגלל זה, אני חושב—וכאן אנחנו רואים, אז עכשיו בואו נחזור להבחנה שלנו—אז יש את הרצון הטבעי הזה, תשוקה טבעית לאוכל, נכון? אנחנו יכולים לומר את אותו הדבר על מין. אני לא הולך להמשיך לתאר דוגמאות, אבל אתה יכול לחשוב על אותו סוג של אנלוגיות.
ואתה יכול לראות שיש את התשוקה הטבעית הזו לאוכל, שבה אריסטו אומר, אני לא חושב שמישהו—אין שום טוב ורע בזה. זה הדבר החשוב, כי זה רק כמות, נכון? זו רק כמות, נכון? יש כמות מסוימת של הזנה שהגוף שלך צריך. כמות מסוימת של אוכל, כמעט כמות של מים, כמות מסוימת של חלבון ועמילן ומה שזה לא יהיה. אתה שואל את התזונאי בדיוק מה זה.
עכשיו, חלק מהאנשים הם—בעצם אין אף אחד שאוכל פחות מזה, לא אוכל, נכון? אתה יכול להכריח את עצמך לאכול, אבל אף אחד שלא רוצה פחות מזה, נכון? כי אלא אם כן הוא לא בריא, שזה יהיה כישלון במובן הזה, אבל אתה צריך ללכת לרופא בשלב הזה. לרוב, כלומר, אנשים שממש מאבדים את התיאבון שלהם כי הם חולים או משהו. אני מניח שדברים כאלה קורים, אבל אף אחד אפילו לא היה חושב שזה לא רק מעלה, זו גם לא בעיה שאנחנו מדברים עליה.
אבל גם אין טוב ורע. אין “תאכל את זה ולא את זה”. יש רק תאכל פחות. פשוט תספור קלוריות, נכון? ספירת קלוריות זה מה שהטבע שלך צריך שתעשה.
התצפית של אריסטו על תקופתו שלו
עכשיו, אריסטו אומר—הוא ממש אומר את זה—שהוא חושב שרוב האנשים אין להם בעיה עם זה. רוב האנשים לא אוכלים יותר ממה שהם צריכים. ואני ממש תהיתי אם זה בגלל שהוא לא חי באמריקה של שנת 2000, או שזה גם נכון. אבל היו אנשים שמנים תמיד. זה יכול להיות קצת יותר מדי שמן, אבל אולי זה לא נחשב—בסדר, יש רמות של להיות שמן ולהיות עודף משקל וכן הלאה. אבל גם—
תלמיד: ואוכל לא היה כל כך שופע.
המרצה: כן, כן. יש לנו את כל ה—אני יודע את כל התשובות האלה. אני לא יודע. אבל בואו נדבר על—ובכן, בואו נדבר על הדבר האחד, נכון? אפילו אז, אנחנו מדברים על הדבר האחד, לא על האכילה, האכילה העובדתית, הממשית, נכון? האם אתה רוצה לאכול יותר ממה שאתה צריך? זה מרגיש כאילו משהו לא בסדר עם זה גם, משהו בעצם לא בנשמה שלך, משהו בגוף שלך, נכון?
תיאוריית החישוב השגוי הגופני
ואולי יש קצת אימון בזה. אני מכיר אנשים—יש כמה אנשים, יש ספר, שכחתי. יש ספרים שמדברים על אנשים שמדברים על זה. יש, נכון? כי נניח משהו כזה: הרעב או התיאבון של כולם נעצר בשלב מסוים, נכון? של כולם. העובדה שאנשים אוכלים יתר על המידה היא בשביל משהו—יש כמה תיאוריות שאומרות שזה ממש חישוב שגוי פיזי בגלל איזה אורח חיים או סוגי אוכל או שמני זרעים או איזה שטות שזה, שגורם לוויסות שלך, לוויסות של הגוף שלך למה שהוא אוהב, למתי הוא רוצה, להיות מקולקל.
אולי משהו בתרבות שלנו. די בטוח שמשהו כזה קורה, כי אני לא חושב שזה כישלון של מתינות. זה מה שאני מנסה להגיע אליו. יש אולי כישלון חברתי, טבעי, נכון? זה כישלון טבעי. יש איזשהו כישלון של ויסות, אבל כמעט כמו ויסות גופני, נכון?
אנלוגיית המים: תשוקה טבעית מווסתת את עצמה
רוב האנשים לא—נניח ככה, נכון? האם מישהו שותה יותר מים ממה שהוא צריך כי הוא אוהב לשתות מים כל כך הרבה? מעט מאוד אנשים, נכון? יש לנו את הבעיה ההפוכה. רוב מאיתנו לא, כי גם בצורה מאוד מוזרה, אנשים מסיבה כלשהי לא מרגישים צמא, אבל הם כן מרגישים רעב. אל תשאל אותי. משהו לא בסדר עם הגופות שלנו, או לפחות בתרבות שלנו, הדרך שבה זה עובד. לא כולם זה—עושה הכללות, נכון? אבל רק כדי להבין, אתה מבין שאני מדבר על אנשים ששותים יותר מדי מים יישמע מאוד מוזר, נכון? מי שותה יותר מדי מים?
אני יכול לגרום למישהו לשתות מעט מדי מים. לפעמים הם עצלנים מדי, או לפעמים משהו לא בסדר איתם. כן, אני מניח שיש כמות נכונה של מים לשתות. כן. מה זה? אני לא יודע. תשאל את הרופא שלך. לרוב, אנשים שותים את הכמות הנכונה. בסדר? ואנשים שותים פחות. כן, זה כבר בעיה. אבל לרוב, בואו לא נאמין לרופאים האלה שאומרים שאנשים בעיקר שותים מעט מדי. יש מחלוקת על זה במדע התזונה, אבל בואו נניח שרוב האנשים – אף אחד לא מת מהתייבשות. זו המציאות, נכון?
אז לפחות ברמה הזו, אף אחד לא שותה מעט מדי או יותר מדי. אתה שותה יותר מדי, מה הדבר הכי גרוע בכלל שקורה? אתה הולך לשירותים יותר מדי. לא – אבל לרוב, אנשים גם לא עושים את זה. בטוח לא עושים את זה מתוך הקלה, נכון? אם הם עושים את זה, זה בגלל שיש להם הרבה גזים או משהו.
היכן הפרישות באמת פועלת: בחירות איכותיות
אבל אני יכול בקלות רבה לדבר על אנשים ששותים את הדברים הלא נכונים. זה הגיוני מאוד. אנשים שותים את הדברים הלא נכונים. אתה צריך לשתות מים, אבל אתה שותה משקה מוגז. זה יהיה האדם הבלתי מרוסן או הכישלון של הפרישות. כנראה קשור לתאווה. או שאתה שותה יין, ואתה צריך לשתות מים. או שאתה שותה מים באמצע הסעודה, ואתה צריך לשתות אותם לפני האכילה או אחרי או בזמנים הלא נכונים. דברים כאלה. אתה שותה מים מלוכלכים, ויש בהם כל מיני כימיקלים, ואתה צריך לשתות מים טהורים. דברים כאלה, הם הגיוניים.
בעיית האוכל המודרנית אינה בעיה של פרישות
כשאנחנו מדברים על אוכל, יש משהו מאוד מקולקל עם הגוף שלנו בכך שזה לא עובד ככה. אתה מבין. אריסטו ממש עושה את זה לאוכל. הוא אומר, כן, רוב האנשים לא אוכלים הרבה יותר מדי ממה שהם צריכים. יש אנשים שאוכלים את האוכל הלא נכון, או שהם אוהבים את הסוגים הלא נכונים של אוכל.
עכשיו, אתה מבין, נכון, כי ג׳נטלמן, אדם מעודן, אמור לאהוב סוג מסוים של אוכל. אתה לא אמור לאכול – יש לנו גם דברים כאלה, נכון? אתה לא אמור לאכול זבל כל היום, או נאש, או חטיפי שוקולד. חטיפי שוקולד הם לילדים, או לקינוח פעם בשבוע, או מה שזה לא יהיה, נכון? הם לא אמורים להיות האוכל היומיומי שלך.
אבל כישלון בזה, וזה מה שאנחנו מדברים עליו כשאנחנו מדברים על אי-פרישות, נכון? מישהו שפשוט אוכל את כל חטיפי השוקולד. ובכן, הוא הפך למלך, ועכשיו הוא בנה לעצמו – אני יודע שכל האנשים שמתנהגים ככה – לא מלך, הוא לא הפך למלך, אבל הוא נעשה קצת יותר עשיר והוא בנה לעצמו את המקפיא הענק הזה של גלידה עם כל מה שהוא חלם עליו כילד. אנחנו לא מדברים על זה. זה קשור לתאווה.
אכילה לפי מעמד האדם
ומישהו ש, אגב – ואריסטו אומר שאכילה נכונה היא גם לפי המעמד שלך. אם אתה עשיר יותר, אתה צריך לאכול אוכל טוב יותר. למה שתאמר, “אני הולך לקנות את אותו הזול”? אתה צריך לקנות את היקר. זה נכון בשבילך. אבל יקר מדי, יותר ממה שאתה יכול להרשות לעצמך, זה להיות חסר מידה. הנה. יש בעיות אחרות עם ניהול כסף. יש מידה אחרת שקשורה לזה. אבל כמה אתה יכול להרשות לעצמך זה גם חלק משליטה בהנאות שלך, נכון? כמה אתה יכול להרשות לעצמך?
בימים עברו, אם אתה מלך, אתה יכול להרשות לעצמך כמה נשים. אבל אם אתה אדם פשוט ויש לך כמה נשים, אתה לא יכול להרשות אותן לעצמך. יש משהו לא בסדר, נכון? זה הולך לקלקל את החיים שלך כי אתה לא יכול לשלם כל כך הרבה מזונות ילדים. זו בעיה, נכון? אם אתה מאוד עשיר ואתה יכול לעשות עסקאות של מליון דולר עם כל בחורה, זה מה שזה. אוקיי, אולי. אל תשאל אותי. כנראה גם חסר מידה, אבל ברמה אחרת, נכון? הבעיה היא לא – הבעיה היא שזה משהו מקולקל.
ההבחנה המרכזית: שתי שכבות שאסור לבלבל ביניהן
אז מה אני אומר? לכן, מכיוון שיש לנו את ההבחנה הזו, אנחנו יכולים לדבר על – השאלות שיש לנו בדרך כלל הן לא על זה. אני לא חושב על זה. אני בטוח – אני לא טוען שכולנו מושלמים או שמישהו מאיתנו יש לו שלמות בזה. אבל אני טוען, בהנחה שיש שתי שכבות שונות של הסיפור, אנחנו לא צריכים לבלבל ביניהן.
אנחנו לא צריכים לדבר על השאלות שאנשים מדברים עליהן – אכילת יתר והשמנת יתר ואולי אכילה רגשית, כל מיני תירוצים שאנשים מדברים עליהם היום. אלה לא בעיות של תאווה. זה לא קשור לתאווה. זה קודם כל לחיות בחברה שיש לה תרבות אוכל מאוד מוזרה. ובאופן מוזר מאוד, אכילת כשר לא עזרה לנו בכלל. כל כך עצוב.
המקרה המתמיה של כשרות והשמנת יתר
זה לא עצוב? האם זה עזר בשלב כלשהו? אני לא יודע. זה עצוב. יש לנו את כל המגבלות המשוגעות האלה של אוכל וזה לא יכול לעזור בכלל. הלו? היית מצפה לפחות שאתה צריך להיות קצת פחות שמן. לא, אנחנו יותר שמנים. אני לא יודע. יותר, אולי. לפחות אותו דבר. משהו מאוד מוזר. אני לא אומר שזו התאווה של האירוע או משהו, אבל זה צריך להגביל משהו.
ואני די בטוח ש – בואו נחזור לזה. אני די בטוח שזה עדיין עושה. כלומר, היום אולי אפילו זה. אבל אני די בטוח שזה עדיין עושה במובן מסוים נותן לך את מידת הפרישות. כי אכילת כשר אומרת שבכל פעם שאתה אוכל בשר, אתה לא אוכל חלב במשך מה שהמנהג שלך – כמה שעות או מה שזה, משהו, נכון? אז יש איזה מבנה בצריכת האוכל שלך. או אם אתה שומר נדר, מה שזה. אני חושב שהלכה היא שיש איזו שליטה. יש איזו אנושיות בזה. יש איזה סיפור בזה. איזה לוגוס ששולט בזה. זה לא בשליטה, נכון?
תלמיד: כן, וככה זה צריך להיות.
מורה: זה חוזר לתיאוריה של הרמב״ם שההלכות, הכשרות והכשרות –
[סוף חלק 5]
פרישות בחברה המודרנית: ההבחנה בין סדר איכותי לשליטה כמותית
כשרות כפרישות אנושית ובעיית השפע המודרני
האופי האיכותי של חוקי התזונה היהודיים
מורה: אז יש איזו שליטה בצריכת האוכל שלך, או אם אתה שומר נידה, מה שזה. אני חושב שהלכה היא שיש איזו שליטה, יש איזו אנושיות בזה, יש איזה סיפור בזה, יש איזה לוגוס ששולט בזה, זה לא בשליטה, נכון? כן, וככה זה צריך להיות.
זה חוזר לתיאוריה של הרמב״ם שהלכות הכשרות והלכות העריות הן עצמן האימון ובמובן מסוים המידה והמעלה עצמה של פרישות. ולנו זה נשמע מאוד מוזר כי פרישות זה לאכול פחות. לא, אכילה פחות תהיה הפרישות הטבעית, שהיא הנמוכה ביותר, בקושי ראויה לשם פרישות. אכילה נכונה היא פרישות אנושית.
וזה ממש אומר לא לאכול חזיר. והרמב״ם אומר חזיר זה מה שגוי אוכל, אגב. זו הגדרה מאוד אמיתית ומעניינת של מה זה גוי. גוי זה בחור שאוכל חזיר ושיש לו ערלה. אוקיי, זה גוי. ואם אתה עושה את שני הדברים האלה, אתה בטוח ראוי לתואר גוי. למה? כי מסיבה כלשהי היהודים חושבים שזה הופך אותך לאדם יותר עבדי – כאילו אתה לא שולט בקליטה החושית שלך. אתה לא צריך לאכול חזיר וכן הלאה.
אבל מה אני אומר? אז אלה בדיוק סוגי הדברים שאנחנו לא אומרים, זו לא כמות, זה איך ומה ואיזה אחד ובאיזה זמן, דברים כאלה. ובמובן הזה, אולי אכילת כשר כן עובדת.
בעיית השפע המודרני
היום, אני לא בטוח כי יש יותר מדי דברים בסופרמרקט או אפילו בסופרמרקט הכשר. כמו, אלוהים, אתה הולך לחנות. או שאתה צריך להיות מאוד שמח על זה או כמו לחשוב שאנחנו משוגעים כי אתה הולך לחנות האוכל, וכמו הסופרמרקט הכי קטן, אני מניח שזה לא הכי קטן, אבל כמו הסופרמרקט האקראי כאן יש לי חושב 6,000 פריטים שונים. המצאתי את המספר הזה. נהגתי לעבוד בקשר למערכות מלאי. מספר כזה. כמו חנות גדולה יש 30,000 מזונות שונים. אני כמו, מה? מה קורה? בן אדם צריך שישה סוגים של אוכל. אני לא יודע, 30. כמה סוגים של אוכל אתה אוכל בשבוע?
ואתה ממש הולך למכולת, אתה יודע כמה פריטים אני קונה כל שבוע? הרבה מרכיבים. רובם דברים מוכנים. כמו עם המרכיבים, אוקיי אני מבין, המרכיבים הם המספר הכי קטן של דברים כי אנחנו לא אוהבים – כן יהודי, אנחנו עושים חלה, אנחנו עושים איזה קוגל ודברים. אבל כמו אתה קונה מאה דברים שונים כל שבוע בסופרמרקט, משהו כזה. הלו, זה לא פרישות.
אבל, ולמרבה הצער, כל החוקים שלנו לא הצילו אותנו מזה.
דוגמת הפסח: כשהמגבלות מכפילות את האפשרויות
היה לנו פסח – כמו בפסח אתה אוכל רק ארבעה דברים. מסתבר שאתה יכול לאכול הכל בפסח גם כי אנחנו לא יודעים את החומרות. אוקיי אבל כמו תהיה בן אדם, תמצא משהו. לפחות פעם בשבוע תאכל רק ארבעה מאכלים. אני לא יודע, זה לא ארבעה, זה 14.
הכי גרוע מכל, מזונות החיקוי. כמו אין שום דבר רע בבשר, עוף וירקות. כמו אתה אוכל את זה כל הזמן. מה עכשיו יש לך זכות כמו לעשות לחם מקליפות קשיו? כמו אתה יכול ללכת – לא שאתה אוכל כל כך הרבה לחם כל השנה. כן, מה קורה?
אבל בכל מקרה, כן, אז אני חושב שזה יכול להיאמר ככישלון של פרישות.
הפרדת בעיית הכמות מהפרישות
והכמות, שהיא הכי מוזרה בתחום ההשמנה, היא כנראה כישלון של הוויסות הגופני. וזה יכול להיפתר עם רצון קיצוני, אני לא אומר שזה לא יכול להיפתר עם מה שאנחנו קוראים רצון, וזה יכול להיפתר עם פרישות, עם להיות בעל שליטה עצמית, אבל זה לא מה שהמידה באמת עוסקת בו.
וזו בעצם הדרשה שלי להיום. אם אתה לא מסכים, ואם אתה חושב שאנחנו יכולים לפתור השמנת יתר עם פרישות, תגיד לי כי אני תוהה איך. אבל אני לא חושב שאנחנו יכולים. ואז פרישות תהיה הדבר האחר הזה, השאלה הזו של כמה. וכפי שהראיתי לך, אני חושב שזה עובד בהרבה דרכים. זה לא בלתי אפשרי.
החידה: איפה האנשים הפרושים?
זו הבעיה שלי כשאני מדבר על פרישות. לאף אחד אין את זה, נכון? על מה אנחנו מדברים? אנשים יותר קמצנים. כל דקה אחרת, זה מאוד מוזר. כל דקה אחרת שאתה קורא, לאנשים יש יותר אומץ, פחות אומץ, יותר קמצנים, פחות קמצנים, יותר ידידותיים, פחות ידידותיים. אוקיי, כל הדברים האלה נראים – ואף אחד לא פרוש. כמו חוץ מצדיקים אמיתיים, אז זה רק שתי פרוסות לחם ביום, שזה פשוט מוזר. חוץ מזה, כמו אף אחד, נכון? אז מה קורה?
תלמיד: אז אתה בדיוק אמרת שזה בכלל לא פרישות.
מורה: כן, נכון, נכון. אני אומר שזה לא הגיוני. זו הסיבה שאני חושב שאם נבין את זה בדרך הזו נתקרב קצת יותר למה שאנחנו מדברים עליו. וזה לא מוריד את הבעיה. כפי שאמרתי, סוגי הבעיות שיש לנו הן בעיות אמיתיות. הן אפילו בעיות גדולות יותר. הן כמו אפילו סוס יהיה חולה מלאכול כמה שאנחנו אוכלים בדרך כלל. אבל זו בעיה אחרת. זו בעיה של סוס.
יישום מעשי: להפוך לפרוש בחברה המודרנית
שאלת ההשגה
תלמיד: באופן מעשי וריאליסטי, איך אדם הופך לפרוש בחברה כזו שבה כמו, כן, יש לך את המכולת שלך יש 30,000 פריטים? כמו מה?
מורה: לא, אני כן חושב שסוג הפרישות הזה – כמו תהיה – אם אתה הופך – אתה צריך להיות בעל פרישות של צדיק כדי להיות בעל הפרישות הזו –
תלמיד: לא, אז לא, אבל –
מורה: לא, אבל אני חושב שמה שאני מתאר הוא במידה מסוימת בר השגה. כמו אל תהיה – כן, כמו האם אתה הבחור שאתה יכול להיות או לא להיות הבחור שאוכל את כל הנאש? אני לא חושב שזה קשה. זה לא בלתי אפשרי. לא עושה אף אחד מושלם.
תלמיד: אבל אז אתה צריך את הפרישות של הצדיק.
מורה: לא, לא, אני לא חושב כך, כי זה הופך לסוג של דבר שאתה לא אוהב.
דוגמת הקפה: התרגלות והעדפות מסודרות
כמו, אני לא אוהב לשתות, אני לא יודע, אני אקח דוגמה. כמו, בשלב מסוים הפסקתי לשים סוכר בקפה, וזה לא טועם יותר טוב בלי הסוכר, אתה יודע? לפי, לא לפי כולם. למשל, או אם יש לי קפה טוב, אז אני אפילו לא שם חלב, כי זה פשוט משקה אחר, וקפה טוב יותר בלי חלב.
זו דוגמה למה שהייתי קורא פרישות. אנשים אחרים רואים בזה בעל תאווה, אתה קונה את הקפה המפואר מפרנץ׳ פרס, ואז אתה – לא, זה לא. זה להיות – זה להיות בעל יותר סדר בדרך שאתה אוכל. כמו יש סדר. זה לא – לא סתם לזרוק חבורה של מה שזה. זה לא – כן.
תלמיד: לא, דרך הרגל.
מורה: עכשיו אם אתה נותן לי את משקה הקפה המתוק מאוד בעצם, אני יכול לשתות אותו, אבל אני בעצם לא אוהב אותו. אז זה עשה – זה כן עובד שסוגי הדברים האלה עובדים. למרות שאתה הולך לסטארבקס או מה שזה, יש להם כמה סוגים של משקאות הם מוכרים? כמו 56 סוגים שונים של משקאות שאף אחד מהם כמו לא טוב. כמו ילדים אוהבים אותם. כמו כן, אתה יכול לצמוח מזה.
אז אני חושב שזה בר השגה למרות שיש אלף דברים. אני חושב שבעיית הכמות היא בעיה אחרת וזו רמה אחרת של בעיה. ואין לי כרגע את הפתרון לזה.
פתרון האוזמפיק: התערבות רפואית לבעיה פיזיולוגית
כשתרופה מצליחה היכן שמידה נכשלת
אולי יש לי – איך זה נקרא – אוזמפיק הוא הפתרון כי זה גורם לך – זה בעצם גורם לך לא להיות מסוגל – לא לרצות לאכול כל כך הרבה. זה בעצם מה שזה עושה. זה גם משנה את סוגי המזונות שאתה אוהב.
תלמיד: זה כן, כן.
מורה: כפי שהם אומרים, כמו לפחות חלק מחברות המזון עכשיו –
תלמיד: וזה לא טבעי.
מורה: כמו מי אמר שזה טבעי? זה הפוך, זה לא טבעי. כמו בני אדם הם הדברים שהם יותר מטבעיים. אבל זה פשוט טבעי. זה כמו שיש לך הגוף שלך שבור, אז –
וזה במקרה הרבה יותר טוב מדיאטה. זה עובד. אם דיאטות לא עובדות וזה עובד, אז – אני חושב שאתה אומר כמו 0.3% מהדיאטות מצליחות. משהו כזה.
תלמיד: כן.
מורה: אבל אני חושב שהן לא מצליחות בגלל סיבות פיזיולוגיות, לא בגלל פסיכולוגיות, לא בגלל סיבות מוסריות. כלומר, שוב, הכל הוא – כמו שאמרת, אתה יכול לפתור הכל על ידי להיות מוסרי ביותר, אבל אני לא חושב שזה מה שאנחנו צריכים.
אנלוגיית הכעס: דיכוי מול סידור מחדש
תלמיד: יש תיאוריה כזו של פעם ש, אתה יודע, כשאתה הולך נגד, נגיד, הצורך שלך בכעס, נכון? אל תכעס, אל תכעס, אל תכעס, נכון? אולי הגישה של איך אנחנו עושים דיאטה היום היא כמו אל תאכל, אל תאכל, אל תאכל.
מורה: יכול להיות. אבל אני לא – אנשים היו צריכים להבין את הדרכים האחרות שאף אחת מהן – כמו כל כך אוניברסלי, כמו נושא מאוד מרכזי, וכמו כמעט אף אחד לא פתר את זה. כמו משהו לא בסדר. אוקיי?