סיכום השיעור 📋
סיכום כולל: השיעור הפילוסופי – תשובה, שלום, והתכנית לעולם כולו
—
א. מבוא: הקשר זמני ומבנה חיבורי הרמב״ם
1. הערה זמנית
היום הוא ערב ערב יום כיפור, י״ג מידות.
[סטייה קטנה:] חילוקי גרסאות בסליחות – האם אומרים היום או מחר, לפי מנהגים שונים.
2. שמונה פרקים והלכות תשובה – שני חיבורים מקבילים עם מבנה מודע
– שמונה פרקים (רמב״ם): 8 פרקים – אפשר ללמוד פרק אחד ביום ממוצאי ראש השנה עד יום כיפור.
– הלכות תשובה (רמב״ם): 10 פרקים – מכוון ללמוד פרק אחד בכל יום מראש השנה עד יום כיפור כולל. הרמב״ם עשה זאת במודע – 10 פרקים = עשרת ימי תשובה.
3. המבנה הפנימי של הלכות תשובה
– פרקים א–ב: מצוות התשובה במובן הצר (וידוי, הלכות).
– פרקים ג–ד: רחב יותר – עשרת ימי תשובה, דין, דברים המעכבים את התשובה.
– פרק ה ואילך: „עיקרים הנגררים עמה בגדלה” – עקרונות גדולים הקשורים לתשובה.
טענה מרכזית: הרמב״ם מבין תשובה בשני מובנים:
1. מובן צר: המצווה ההלכתית (וידוי, חרטה).
2. מובן רחב: כל סדר העלייה של האדם – כיצד אדם שלא נולד שלם הופך בהדרגה לאדם השלם. זה גם הנושא של שמונה פרקים.
—
ב. המהלך ההגיוני של הלכות תשובה (פרקים ה–י)
– פרק ה: בחירה – צריך תחילה לדעת שאפשר להשתנות.
– פרק ו–ז: מכיוון שיש בחירה, חייבים לעשות תשובה.
– פרק ח: המטרה – עולם הבא (תכלית החיים האנושיים).
– פרק ט: מדוע נותנת התורה שכר בעולם הזה? – זו הכנה לעולם הבא.
– פרק י: עולם הבא עצמו – מכוון כנגד יום כיפור.
—
ג. יום כיפור = עולם הבא
מאמר חז״ל: „העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה… אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה.”
יום כיפור הוא מעין עולם הבא: אין אכילה, אין שתייה, אין קנאה ותחרות. הפיוט אחר סדר העבודה: „יום עזיבת קנאה ותחרות, יום אסימת אהבה ורעות” – זו הכוונה העיקרית של יום כיפור.
[סטייה: הערות ליטורגיות]
– אדרת ואמונה / שיר היחוד – המהרי״ל אמר שמותר לומר זאת רק ביום כיפור (כי זה מה שמלאכים אומרים).
– כתר מלכות של ר׳ שלמה אבן גבירול – פיוט פילוסופי על גדולת ה׳, מכוון ליום כיפור.
– רוב פיוטי יום כיפור = התבוננות בגדולת ה׳ (= נהנים מזיו השכינה).
—
ד. ערב יום כיפור = פרק ט (שכר בעולם הזה כהכנה)
„כל האוכל ושותה בתשיעי – כאילו התענה תשיעי ועשירי.”
פירוש רחב: כשם שאוכלים בערב יום כיפור כדי שיוכלו לצום, כך כל החיים הגשמיים הם הכנה לעולם הבא (= הלכות דעות: כל מעשיו לשם שמים). פרקים ט–י של הלכות תשובה מכוונים ממש כנגד ערב יום כיפור ויום כיפור.
—
ה. תשובה = להיות אדם – מהו אדם?
1. „האדם מדיני בטבעו” – האדם אינו יחיד
תשובה במובן הרחב = להבין מהו אדם (הביטו לנפשותיכם – תקיעת שופר). „האדם מדיני בטבעו” (אריסטו, מצוטט על ידי הרמב״ם). „ויקרא שמם אדם” – אדם הוא שם המין, לא של היחיד.
2. המעלה הייחודית של האדם: דיבור / שפה סמלית
לא רק „אני רעב,” אלא לדבר על דברים – מה שמאפשר לבנות אנושות (לא רק בני אדם).
3. האדם אינו חזק יותר מבריות אחרות מבחינה פיזית
כל חיה היא בתחום התמחותה חזקה יותר מאדם: חמור נושא יותר, סוס רץ מהר יותר, נחש מרעיל טוב יותר, אפילו יתוש עוקץ טוב יותר. גם כלים שאדם עושה (בניינים, מכונות) חזקים יותר ומחזיקים מעמד יותר ממנו עצמו. זה מעולם לא היה מעניין – תמיד היה כך. (זה מציב גדר כנגד פאניקה לגבי AI/טכנולוגיה שחזקה יותר מהאדם.)
אבל: „אדם – מעשי ידיו מפארים אותו” – אדם עושה כלים שחזקים ממנו עצמו, חיים יותר ממנו. זו המעלה האמיתית.
—
ו. המעלה האמיתית של האדם: דיבור, תיאום, שלום
1. מדוע האדם מצליח להנהיג את העולם?
תשובה: לאדם יש דיבור – הוא יכול לתאם עם אנשים אחרים.
– אדם אחד לבדו בסכנה: חיה נגד אדם אחד – החיה מנצחת. (ראיה מגמרא תענית: חיה משולחת = כשהיא רצה על אדם אחד, לא שניים.)
– אבל שניים, שלושה, עשרה אנשים ביחד – בני האדם מנצחים.
– פסוק: „פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה” – דרך אנשים רבים ביחד בונים תשתית ורודים על הבהמות.
ראיה מאדם הראשון: הוא היה צריך שמירה מיוחדת בגן עדן. קין פחד: „כל מוצאי יהרגני.” רק כשבני האדם התרבו, הם בנו ערים והגנו על עצמם.
2. שלום = שיתוף פעולה, לא רק „לא להכות זה את זה”
שלום פירושו עובדים ביחד. „כל זמן שאתם בשלום” – אין פחד מחיות, קליפות, סכנות אחרות.
—
ז. פירוש הרמב״ם ל„שדים” – אנשים ללא שכל הם הסכנה האמיתית
[הערת שוליים התומכת בטיעון המרכזי:]
רמב״ם (מו״ן פרק ז׳): הנמשל של „שדים” הם בני אדם.
– בהמה צפויה, אפשר להערים עליה.
– אבל אדם אחר – בעל בחירה, בעל שכל – הוא הרבה יותר מסוכן, כי הוא יכול להשתמש באותו כוח אנושי נגדך.
גמרא: אדם הראשון הוליד „שדים ורוחות” – עד שת שהיה „בדמותו כצלמו.” פירוש הרמב״ם: אותם ילדים היו בני אדם ללא צלם ודמות – הם ידעו איך לתכנן התקפה, אבל לא איך להשתמש בשכל לטובה.
מסקנה מעשית: בין אדם לחבירו הוא העיקר
לכן בין אדם לחבירו – מחילה, אהבה, שלום – היא העבודה העיקרית:
– המעלה העיקרית של האדם היא אהבה ואחווה.
– „לאהוב” כרגש אינו העיקר – העיקר הוא לעבוד ביחד, לבנות ביחד.
– „לא טוב היות האדם לבדו” – אדם לבדו אינו שווה כלום; רק כשהוא דואג לאחרים הוא הופך למשהו.
—
ח. „אדם נברא יחידי” מול „לא טוב היות האדם לבדו”
סתירה לכאורה:
– גמרא: אדם נברא יחידי – כדי שכל אחד יאמר „בשבילי נברא העולם.”
– פסוק: „לא טוב היות האדם לבדו.”
תירוץ: „אדם נברא יחידי” פירושו שאדם הראשון כלל את כל בני האדם (לפי מקובלים). אדם אמיתי כולל את כל האחרים במעשיו. אבל כשהוא לגמרי לבד – הוא מאבד הכל.
אפילו לחשוב אי אפשר לבד: רש״י – דעתו של משה רבינו „בשביל ישראל נתברך.”
[סטייה צדדית: מעשה מהרבי מקוצק]
קושיא: „ולא קם נביא עוד בישראל כמשה” – אבל באומות העולם „קם” = בלעם? משל הקוצקר על שמנת: חלב טוב – שמנת טובה; חלב חמוץ – שמנת חמוצה. הרבי תלוי בחסידים/תלמידים/החברה כולה. נקודה: אפילו האדם הגדול ביותר (משה) הוא תוצר של קהילתו.
3 סוגי אנשים
– אנשים טיפשים יכולים לעבוד ביחד בקלות – אבל „כי הם לא אנשים” (אין דעה משלהם).
– אנשים חכמים שלא מאמינים בשיתוף פעולה = „שדים” – הם יכולים רק להרוס, לא לבנות.
– האדם האמיתי: יש לו שכל וגם יכול לעבוד עם אחרים – זה הניסיון הגדול ביותר.
—
ט. שלום כתנאי לשלמות רוחנית – חורבן בית שני
1. בית שני: שלמות הנפש ללא שלום
ראיה: בית שני נחרב רק בגלל שנאת חינם. היתה להם שלמות הנפש (דעות נכונות, לא עבודה זרה, לא גילוי עריות) – מה שהרמב״ם קורא „שלמות שניה.” אבל ללא שלום (= שלמות הגוף / שלמות העולם הזה) אי אפשר להגיע לשלמות הנפש.
2. הפרדוקס: חטא קטן יותר – חורבן גדול יותר
השם טוב על מורה נבוכים עונה: עבודה זרה היא עבירה הרבה יותר חמורה משנאת חינם. מדוע לבית ראשון (עבודה זרה) היה חורבן קטן יותר, ולבית שני (שנאת חינם) חורבן גדול יותר?
תירוץ: שלום הוא תנאי – בלעדיו הכל קורס, אפילו כשהעבירה עצמה „קטנה יותר.” זה כמו גוף ונשמה: הנשמה חשובה יותר, אבל בלי גוף היא לא אפשרית בעולם הזה. ערב יום כיפור הוא לפני יום כיפור – לא כי הוא חשוב יותר, אלא כי הוא תנאי.
3. פרדוקס הגדולה
ככל שחכם/צדיק גדול יותר, כך קשה לו יותר לעבוד עם אחרים. הוא שומע כל אחר כ„אפיקורס דקדקן” – ולכן הוא מתבודד.
—
י. רעיון הנצי״ב: קדושה כסיבה לשנאת חינם
דווקא מכיוון שבית שני היה קדוש יותר (אין עבודה זרה), כל אחד החשיב את השני לאפיקורס, צדוקי, קראי וכו׳. רצינות רוחנית גדולה יותר הובילה לפחות שיתוף פעולה מעשי.
המשל של עשרה יהודים בלאס וגאס
עשרה יהודים מכיוונים שונים יכולים לשתוק ביחד – להתפלל מנחה בלי לדבר. זו „בחינת בהמה” – המכנה המשותף הנמוך ביותר. „אדם ובהמה תושיע ה'” – הקב״ה אוהב כאלה „בהמות,” אבל זו נשארת מדרגת בהמה.
ההוכחה: כשעיר גדלה ואנשים מתחילים לדבר, היא מתחלקת מיד לארבעה בתי מדרש. „אפשר לשתוק ביחד, אבל לא לדבר ביחד.”
השאלה
כיצד אפשר להיות חבר בבחינת אדם – לעבוד ביחד ברמה של „מדבר” (יצור מדבר) – לא רק לשתוק ביחד? זו הדרך שיהודים עדיין לא גילו מאז חורבן בית ראשון.
—
יא. מסקנה מעשית: „ללמוד וללמד” – החיוב מהתורה לדבר עם כל יהודי
1. החיוב
„ודברת בם” – בכל פעם שפוגשים יהודי אחר, יש חיוב מהתורה:
– אם הוא חכם יותר ממך → הקשב לו, למד ממנו.
– אם הוא פחות חכם ממך → למד אותו, „חנוך לנער על פי דרכו,” לפי רמתו.
„שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה – הרי זה מושב לצים.”
2. מה פירוש „דבר תורה”?
לא הצגה פסחית עם „כתוב בפסוק.” צריך לומר את הרעיון האמיתי שחושבים – לומר אמת לעצמך.
3. איך מלמדים?
כמו מלמד לילדים: קמץ אלף אָ. לפי השגתו, לפי דעתו, לפי יכולתו. לא להכות, לא להתווכח (זה מתאים לבית המדרש בשיעור, לא ברחוב).
[סטייה קטנה: הראב״ד]
הראב״ד התווכח בחריפות – „אמר אברהם” – אבל זה לבית המדרש, לאנשים שיכולים לסבול זאת. בעולם הרחב צריך אחרת.
4. „לא רחוקה היא”
הפסוק „קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו” – זה לא כל כך קשה כמו שחושבים. יש לך פה, דבר איתו. לך אליו.
ביקורת מעשית: חייבים להצביע למפלגה, אבל אסור לדבר עם מי שמצביע למפלגה אחרת? זה ההיפך מ„ודברת בם.”
—
יב. האדם כישות כוללת עם תכנית לעולם כולו
1. צריך לדבר – בלי זה משתגעים
אדם שיש לו רגשות, אמונות, דעות, מחשבות, תורות – ואין למי לומר – משתגע. זה „בדוק ומנוסה”: כל מיני מחלות ושיגעונות באים מזה. צריך לדבר.
2. יסוד ראשון: האדם אינו „דבר יחיד” – הוא „דבר כללי”
מי שחושב שהוא דבר בודד – עדיין בקטנות. כל אדם הוא כלל – הוא שייך לאנושות.
3. יסוד שני: האדם נמשך לאידיאלים שלו – הוא לא יכול לעשות כלום בלי מטרה
בדרך הטבע, לא בדרך נס – אדם נוסע לחלומות / אידיאלים שלו. בלי „מטרה בראש” אדם לא יכול לעשות כלום.
[חקירה קצרה:]
אפילו הטבע עובד עם אידיאלים – לפי הרמב״ם / אריסטו אפילו עץ לא יכול לצמוח בלי „תמונה” של עץ שלם.
4. להתפלל למשיח בלי חלום ברור זו פנטזיה
אם מישהו אומר שמונה עשרה, ראש השנה, יום כיפור – „ומלאה הארץ דעה” – אבל אין לו מושג איך החלום נראה, הוא לא יכול לעשות כלום בנוגע לזה. זה נשאר פנטזיה. „כל ימיך להביא את המשיח” – כל החיים צריכים להיות להביא משיח. אבל איך? רק לומר תהילים? זה עדיין לא הביא משיח.
5. משיח כ„ערב יום כיפור”
משיח = עולם הזה, עדיין „ערב יום כיפור”. עולם הבא = „יום כיפור” עצמו, „עין לא ראתה.” צריך להתפלל בערב יום כיפור שמשיח יבוא – זה כתוב בסידור של ראש השנה: „על כן נקוה לך” וכו׳.
6. חיבור שני היסודות → כל יהודי צריך תכנית לעולם כולו
– יסוד 1: אדם נוסע למטרה / חזון / אידיאל שלו.
– יסוד 2: אדם אינו לבד – אפילו „הגשמה עצמית” עוברת דרך חתונה, ילדים, עדים, עשרה יהודים, עיר שלמה. „אתה רוצה להיות אבא? אתה מתכוון לומר שאתה רוצה עולם שלם.”
– מסקנה: 1+1=2 → כל יהודי צריך תכנית לעולם כולו.
[הערה קטנה:]
יש עוד מעלות לאדם (אולי רק בעולם הבא), אבל זה נדחה – המיקוד הוא „הלכה למעשה.”
—
יג. שנאת חינם כמניעה העיקרית – דוגמאות מעשיות
1. אי אפשר להיות כל מה שאפשר להיות בלי משיח
דוגמה קונקרטית: יהודי חייב גם ללמוד גם ללכת לצה״ל. אבל מכיוון שהיהודים רבים – רק אחדים לומדים, רק אחרים הולכים לצבא. זו שנאת חינם בפעולה.
דוגמה נוספת: כל יהודי צריך להיות גם חסידי גם ליטאי (נגלה + נסתר). למה לא? כי הם רבים.
2. פירוש חדש ל„שנאת חינם”
„חינם” לא פירושו „בלי סיבה” – להיפך, לכל אחד יש טענות טובות, כל אחד צודק! שנאת חינם פירושה: לא יכולים לעבוד ביחד, אפילו כששני הצדדים צודקים. (הרבי אמר כך.) ציטוט: „We either stand together or we hang separately.” זו סכנה אמיתית – בגשמיות וברוחניות.
—
יד. בעיית הדתיות האישית במערכת כללית שבורה
1. דוגמאות מעשיות
– הצבעה: אתה יכול להצביע רק למפלגה אחת, וכל מפלגה נלחמת באחרת. מפלגה שלא נלחמת באף אחד אין לה סיכוי – “מפסיד גדול.”
– צדקה: אפילו עשיר יכול לתת רק סכום מוגבל, למוסד אחד.
– חינוך: צריך לשלוח ילדים לחדר, אבל החדר עושה דברים לא נכון. כל יהודי לא יכול לעשות חדר משלו.
– „אני את נפשי הצלתי” – זה לא מספיק, כי „כל ישראל ערבים זה לזה” – חייבים גם לאחרים יהודים.
מסקנה: להיות לבד, בלי שותפות עם כלל ישראל, הוא עצמו עבירה. האדם נעשה מעוות אישית מזה. אי אפשר להיות טוב כל עוד כל העולם לא טוב.
2. צריך תחילה אידיאל – „ויעשו כולם אגודה אחת”
הערה חדה (חצי בדיחה): „אגודת ישראל” פירושה רק אגודה אחת (המפלגה), אבל הפסוק מתכוון אגודת כל ישראל – אולי אפילו כל העמים.
[סטייה קטנה — האומות המאוחדות]
לאו״ם יש כבר בניין במנהטן, אבל במקום „באהבה ואחווה” באים לירוק אחד על השני. בעולם מתוקן היו מתווכחים על תוספות במקום על טילים.
3. לימוד תורה בלי תכנית כללית הוא „בדוחק גדול תלמוד תורה”
הלימוד שלנו התכווץ – לומדים „באופן בודד עם צמצום,” רק מה שרלוונטי „אצלי בשטעטל.” „מלכה ושריה בגוים אין תורה” – בגלות אין תורה מלאה.
דוגמה: לומדים כמה תרמיטין צריכים לתקוע בשופר – תורה חשובה, אבל אף אחד לא עושה זאת. בלי יישום כללי זה כמעט „ביטול תורה.”
הכוונה האמיתית של תקיעת שופר היא „תקע בשופר גדול” — „והאובדים בארץ אשור” – קי
בוץ גלויות הגדול. כל עוד זה לא בא, התקיעה היא „מעשיות חלשות.”
מסקנה: צריך לעשות תכנית – חזון של איך כל האנושות תיראה.
—
טו. בעיית ה„בהירות” – איך זה נראה מעשית?
1. חוסר האפשרות לדמיין את חזון הגאולה
– דוגמה עם השכן הגוי: אחרי שבת, אחרי קידוש עם סיפורי חסידים, הוא פוגש את השכן ש„כיסח את המדשאה.” אי אפשר אפילו לדבר איתו – איך אפשר לדבר על „בהירות”?
– דוגמה נוספת: האם אני אשאל את הגוי מה הוא חושב על המחלוקת של ר׳ חיים מוולוז׳ין עם בעל התניא על „יחידה עילאה”? זה אבסורד.
2. שני סוגי חלומות/דמיון
1. יודעים את התוצאה הסופית אבל לא את הדרך אליה.
2. אפילו אין מושג איך התוצאה הסופית נראית – רק תגובה פיזית (לעצום עיניים, לחגור גרטל).
3. ניסיון להבין „כמו שידעוני” – מה אנחנו כבר יודעים?
הנוסח של שמונה עשרה ועלינו לשבח: „כמו שידעוני” – „כפי שאנחנו כבר יודעים.” „עלינו לשבח”: אנחנו יודעים כבר, ואנשים אחרים רוצים/צריכים לדעת. אבל – האם אנחנו באמת יודעים? הודאה כנה: „אני עצמי לא יודע בדיוק.”
[סטייה – „In God We Trust” ווארטים חסידיים]
– הנשיא אומר „בסייעתא דשמיא” – האם זה כבר עולם התיקון? „For some reason doesn’t seem to mean that way.”
– אמריקאים אומרים „In God We Trust” – אבל זה לא הביא גאולה.
– ווארטים חסידיים כמו „לא אני, אלא הוא” – האם זה מה ש„בהירות” פירושה? ספקני.
– הבדל: „שלא עשני” בעלינו לא פירושו הפירוש החסידי (הכל הוא), פירושו פגני – עבודה זרה. אלה שני ענינים נפרדים.
המסקנה המרכזית של חלק זה
בעיה מעגלית: צריך תכנית כללית לפני שאפשר ללמוד/להתפלל/לפעול כראוי, אבל אי אפשר לעשות את התכנית בלי להבין מה „גאולה” פירושה מעשית – וזה אנחנו לא יודעים. אבל צריך לנסות להבין מה זה אומר.
—
טז. דיון עם תלמידים: הפירוש החסידי של „ששאלת לפניך” – ודחייתו
1. ההצעה החסידית
תלמיד מביא פירוש חסידי: „זה לא אנחנו, הכל הוא” – האדם אינו כלום, הכל בא מהקב״ה. זה אמור להיות הפירוש של „ששאלת לפניך.”
2. דחייה חדה
– פשט הפסוק: „ששאלת לפניך” מדבר על עבודה זרה – אלוהים אחרים – לא על ה„אני” של האדם.
– בלבול רמות: הווארט החסידי ש„הכל הקב״ה” הוא ערבוב של שני ענינים נפרדים – (א) המאבק נגד עבודה זרה, ו-(ב) רגש מוסרי סובייקטיבי.
– עמדת הרמב״ם: כשחושבים שאלוקים עושה הכל, מאבדים את המושג של בחירה אנושית.
– „להרגיש” מול „לדעת”: בפסוק כתוב „לדעת” (ידיעה), לא „להרגיש” – מדובר בהכרה אמיתית, אובייקטיבית.
—
יז. האופטימיות של הרמב״ם: „יכירו וידעו כל יושבי תבל” כבר כמעט התקיים
– רוב הגויים כבר יודעים על הקב״ה – מה שיהודים התפללו עליו בבית המקדש בעיקר התקיים.
– הקב״ה שלח שליחים לגויים (נצרות, אסלאם) – „לא דרש, זו מציאות בסיסית.”
– טעויות קטנות נשארות: נוצרים יש להם טעות השילוש, מוסלמים יודעים בבירור על אלוקים אחד אבל יש להם טעויות אחרות (הם חושבים שלא צריך מצוות). מוסלמים מאמינים אפילו יותר ש„הכל הקב״ה” מיהודים – הם אפילו לא מאמינים בבחירה.
[סטייה צדדית קטנה: ביקורת על „בעלי בטחון”]
„אני לא רוצה שאנשים יהיו בעלי בטחון” – כי בעלי בטחון בדרך כלל אנשים רעים: „הוא גונב והוא אומר ‚הקב״ה נתן לך׳.” זה שימוש לרעה במושג.
—
יח. הפירוש המרכזי של „מלכות ה'” – צדק ומשפט, לא רגשות חסידיים
1. מלכות ה׳ = צדק ומשפט
בסידור כתוב „מלך אוהב צדקה ומשפט” – מלכות ה׳ פירושה שהעולם מתנהל ביושר ובמשפט. איך? דרך זה שאנשים מבינים שהטוב האמיתי הוא כשמתנהגים בצדק ומשפט. זה לא הפירוש החסידי של דבקות סובייקטיבית – „זה טוב לשוחח עליו בקידוש.”
2. „ימלוך ה׳ לעולם” – חזון מעשי
– היום: מי שיש לו הכי הרבה כסף והכי הרבה נשק – הוא מנצח.
– כשמשיח יבוא: ילכו לבית דין, יביאו טענות, ומי שצודק – הוא ינצח.
3. תיאור ישעיהו של המשיח
„ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ” (ישעיהו יא): במקום „מי דוב גדול יותר” (כל דאלים גבר) – בעלי דעת (משיח, סנהדרין) ישמעו טענות, ומי שצודק ינצח. כל בני האדם יכירו שכל הכוחות והדרכים שבהם אנשים יכולים להיות חזקים יותר אחד מהשני אינם אמיתיים, הם שטויות.
—
יט. דוגמאות מהעולם של היום – למה מלחמות
1. האדם נלחם כי הוא חושב שהוא צודק
אף אדם לא אומר שהוא נלחם כי הוא *רוצה* – הוא נלחם כי הוא מאמין שהוא *צודק*. אנחנו באמת לא יודעים מי צודק, ואין לנו דרך להכריע. הרא״ש: כשאין דרך להכריע, נשאר כל דאלים גבר – מצב טרגי.
2. רוסיה-אוקראינה
רוסיה ניסתה לכבוש את אוקראינה, והם מתים שוב על אותן ד׳ אמות. כי שניהם חושבים שהם צודקים. כל אחד צועק „האלוקים שלו הוא אלוקים” – אבל זה אותו אלוקים! זה רק אומר: הוא חושב שהוא צודק. הכנסייה הרוסית והכנסייה האוקראינית התפצלו בשבוע השני של המלחמה. האפיפיור אבוד – הוא לא יודע מה לומר. אף אחד לא מתכופף לרגע שאולי השני צודק.
3. ארץ ישראל/פלסטין
„ארץ ישראל שייכת ליהודים או לפלסטינים?” – למה הם נלחמים? כי כל אחד חושב שהוא צודק, „האלוקים שלו” – אבל זה אותו אלוקים.
4. תכנית המשיח
משיח יבוא כדי שיהיה מאוד פשוט: „יש לך טענה? בוא לבית דין, הבא את כל המסמכים שלך, את כל הטענות, ודבר טענות.” ידברו עם האנשים, יגיעו להבנה – תהיה צדק. זה הפירוש „הקב״ה יהיה מלך” = יהיה שלום בעולם דרך משפט, לא דרך כוח.
—
כ. התכנית המעשית למשיח
1. להשתלט על מערכת החינוך
[חצי ברצינות, חצי הומוריסטי, אבל עם ליבה רצינית:] זה לא כל כך קשה כמו שחושבים. צריך להשתלט על מערכת החינוך של כל העולם – בהדרגה, אדם אחד בכל פעם. כמו שרבי מלמד תלמידים, כך אפשר ללמד את העולם. קל וחומר: אם אנשים לימדו שטויות וזה עבד, קל וחומר עם האמת.
2. לא צריך להמיר כל כך הרבה אנשים
למעשה רק שלושה-ארבעה אנשים בעולם מחליטים משהו. חצי מיליון חיילים מתים בגלל החלטה של אדם אחד. העיקרון ההיסטורי של המיסיונרים הנוצריים: צריך רק להמיר את הנסיך/המלך, וכל העולם נופל אחריו מעצמו – „cuius regio, eius religio.”
[סטייה היסטורית: ר׳ אברהם אבולעפיה והאפיפיור]
לר׳ אברהם אבולעפיה היתה תכנית ללמד את כל העולם את האמת. הוא קבע פגישה עם האפיפיור (אז האדם החזק ביותר באירופה). האפיפיור מת בלילה לפני הפגישה – סיפור אמיתי. כך צריך לעשות – למעשה לנסות, לא רק לחלום.
3. תיאור הרמב״ן של המשיח בוויכוח
הרמב״ן תיאר: יבוא יהודי כמו משה רבינו, הקב״ה יעורר בו נבואה, הוא יבוא למלך או לאפיפיור ויאמר „שלח את עמי” – זה לא צודק שיהודים יהיו משועבדים.
4. הפנטזיה של „הקודים הגרעיניים” – משיח כשופט עם כוח
[פרובוקטיבי, חצי הומוריסטי אבל ברצינות:] משיח יגלה מי צודק. האו״ם, מועצת הנשק הגרעיני, יתכנסו ויתנו את כל הקודים למשיח. פסוק: „והכה ארץ בשבט פיו” – חז״ל אומרים שאם משיח יגזור על מדינה שתחרב, היא תחרב. אפשר לראות זאת ממש במחשב – יתנו את הקודים, הוא יתבונן בכל הפסוקים, הוא יחליט, הוא יזהיר, ואם השני לא רוצה – הוא אומר את הקוד וזה נגמר. „והיה ה׳ למלך על כל הארץ” – זה מה שזה אומר מעשית.
אחר כך יקימו ישיבה גדולה ואפשר יהיה לשבת וללמוד – זה עולם הבא.
5. צריך תמונה בראש כשמתפללים
אם זו תכנית טובה, צריך כוונה, תמונה בראש כשאומרים את הפסוקים והמזמורים בתפילה. לא סתם מילים – דימוי קונקרטי.
[סטייה קצרה: איקונוקלזם ביזנטי]
תיאוריה ש„ויסעו כל עבדיך” (מזמור) נכתב אחרי האיקונוקלזם הביזנטי – כשבכנסייה הביזנטית היתה התעוררות לשבור את האיקונים (כי הם חשבו שהקב״ה אינו גוף). היהודים ראו זאת והתעוררו: זה באמת יכול לקרות שגויים בעצמם יבטלו עבודה זרה.
—
כא. חידוש מרכזי: ההתקדמות של ימים נוראים – מאוניברסלי לפרטיקולרי
הווארט המפורסם של הצאנזער רב / ר׳ ישראל סלנטר: תחילה הוא רצה לתקן את כל העולם, אחר כך את עירו, אחר כך את משפחתו, עד שהבין שאפילו את עצמו הוא לא יכול לתקן. הסדר של ימים נוראים הולך בדיוק כך:
1. ראש השנה = אוניברסלי (100%)
– אדם הראשון נולד
– כמעט לא מדברים על יהודים ספציפית
– „מלך על כל הארץ” – הקב״ה מלך ושופט של כל העולם
– הגויים גם נשפטים בראש השנה (כך כתוב בגמרא)
– זה התכנית הגדולה ביותר – החלום של עולם שלם
[הערה ביקורתית:] „יש לך חברים גויים? התפללת עליהם בראש השנה? אנחנו לא מאמינים במה שאנחנו אומרים בעצמנו – זה בושה!”
2. עשרת ימי תשובה / יום כיפור = יהודי-פרטיקולרי
– הקב״ה גם ניסה עם כל העולם (אדם, נח, מבול, הפלגה) – זה לא הצליח
– פסוק: „בהנחל עליון גוים… חלק ה׳ עמו” – הקב״ה החליט לקחת עם אחד
– יום כיפור הוא לכל היהודים – גם יהודים חילוניים: „אנו מתירין להתפלל עם העבריינים”
– היהודים הדתיים כבר עשו תשובה מזמן; יום כיפור הוא למי שעדיין לא חזרו
– הנוסח יותר יהודי: „מוחל עוונות עמו בית ישראל” – לא „כל העולם”
– כדי לעבוד ביחד כיהודים, צריך למחול על כל העבירות היהודיות – זה התוכן של יום כיפור
– הרמב״ם אומר שיום כיפור הוא גם „לכל באי עולם” – אבל המיקוד העיקרי הוא יהודי
3. סוכות = חזרה לאוניברסלי
עשו 70 פרים (קרבנות) ל70 אומות – צריך לתת משהו גם להם.
4. שמיני עצרת = חזרה לפרטיקולרי
הבינו: הם (הגויים) לא הולכים לעבוד (בשלב הזה). נרקוד רק עם כמה יהודים – שמיני עצרת הוא המעגל האינטימי ביותר, הקטן ביותר.
—
כב. סדר הימים טובים כמודל: רחב לצר
1. יום כיפור – כל היהודים ביחד
כל היהודים צריכים לעבוד ביחד; לכן צריך למחול על כל העבירות היהודיות – צריכים כל יהודי.
2. סוכות – 70 פרים ל-70 אומות
נותנים משהו גם לאומות העולם.
3. שמיני עצרת / שמחת תורה – רק יהודים
רש״י אומר: זה רק ליהודים עצמם, „פר אחד ואיל אחד” – נפרדו מהגויים, זה נעשה קטן יותר וקטן יותר, עד שרוקדים רק עם מי שלומדים תורה.
—
כג. עיקרון הליבה: אי אפשר לתקן את עצמך בלי תכנית לעולם כולו
אדם לא יכול לתקן את עצמו בלי שיש לו תכנית לעולם כולו. אבל הדרך המעשית מתחילה עם כל היהודים – לא עם עצמך לבד. שמיני עצרת עצמו הוא גם לכנסת ישראל, לא ליהודי בודד.
[סטייה צדדית: „בתי מדרש קדושים” – סאטירה על בלעדיות]
העולם חושב: ככל שבית המדרש קדוש יותר, כך הוא מצומצם יותר (צר יותר):
– בית מדרש ראשון: „אין להכניס סמארטפון.”
– קדוש יותר: „מי שמאמין שציונים יכולים להביא טובה ליהודים – אסור להיכנס.”
– זו הדרך ההפוכה – זו דרך הסטרא אחרא / יצר הרע: „עזוב את החברים, עשה חלוקה, הישאר רק עם הכמה ישרים.”
—
כד. יום כיפור כאנטי-תזה לבלעדיות – י״ג מידות הרחמים
יום כיפור מכניס את כולם – אפילו עם סמארטפונים – כי זו כל הנקודה: רחמים, לא הדרה. הקב״ה הראה למשה רבינו את י״ג מידות הרחמים – רחום וחנון – הוא רוצה שכל היהודים יהיו שם.
טיעון שכל ישר: אי אפשר לעבוד בלי כולם; כל „וירוס” (= יהודי שדוחפים החוצה) יכול „להרוס עולם.” אפילו נח – „וגם את נח בהרבה זכרת” – הקב״ה זכר את כל העולם.
[סטייה צדדית: „אין כל כך הרבה יהודים!”]
14 מיליון יהודים – פחות מניו יורק סיטי; לוולמארט יש רשימת אימייל גדולה יותר. למה אי אפשר להגיע לכל היהודים? זה ריאליסטי טכנית. אם אפילו 14 מיליון זה יותר מדי – תתחיל עם מניין אחד, עם שלושה אנשים, עם עצמך.
—
כה. התכנית המעשית לתשובה – מילת סיום
1. „זו התכנית שלי”
זה מתחיל כאן, עם השיעור הזה כל שבוע – „שם זה מתחיל, זו הראשונה.”
2. אחרי יום טוב
נתחיל ללמוד שמונה פרקים מההתחלה (= שמונה פרקים של הרמב״ם, מתחילת הספר), לחזור על מה שכבר יודעים, ולהמשיך הלאה.
3. הסדר הפוך (מקטן לגדול)
מתחילים עם עצמך, עם הקהילה, עם המשפחה, אחר כך רחב יותר – כל היהודים, יהודים „דתיים”, כל היהודים, עד „רצים על הציפורניים” (= מגיעים עד כל העולם).
4. ברכה לסיום
שהעולם יהיה לו יום טוב טוב, יתברר כטוב לכל העולם, לכל היהודים, לכל אחד ואחד.
—
סיכום מבנה הטיעון כולו:
“`
תשובה = לא רק חרטה/וידוי, אלא כל דרך השלמות האנושית
↓
האדם אינו יחיד – הוא ישות כוללת, מעלתו היא דיבור/תיאום
↓
שלום (= שיתוף פעולה) הוא תנאי לכל המדרגות הגבוהות יותר
↓
בלי שלום – חורבן (בית שני), אפילו עם שלמות הנפש
↓
שנאת חינם = לא „בלי סיבה” – כולם צודקים, אבל לא יכולים לעבוד ביחד
↓
אי אפשר להיות טוב לבד – צריך תכנית לעולם כולו
↓
מלכות ה׳ = צדק ומשפט, לא רגשות סובייקטיביים
↓
משיח = שופט עם כוח שפוסק דרך בית דין, לא דרך כוח
↓
דרך מעשית: חינוך, המרת מנהיגים, ללמד את האמת
↓
ימים נוראים משקפים את התהליך:
ראש השנה (כל העולם) → יום כיפור (כל היהודים) →
סוכות (חזרה לאוניברסלי) → שמיני עצרת (רק יהודים)
↓
מעשית: התחל קטן (שיעור, שמונה פרקים), גדל עד כולם
“`
תמלול מלא 📝
תשובה, יום כיפור, ומהות האדם: שיעור בהלכות תשובה ושמונה פרקים של הרמב״ם
מבוא: ערב ערב יום כיפור ומבנה התשובה
מגיד שיעור:
אוקיי, רבותי, רבותי. היום הוא ערב ערב יום קדוש, ערב ערב… מה? י״ג מידות. לפי גרסאות מסוימות, בסליחות כתוב מחר. אלה שאומרים היום שינו את היוצרות, כי הם רוצים שיהיה ביום חמישי.
בכל אופן, אז יש לנו כאן שיעור על שמונה הפרקים של הרמב״ם, שכיון שיש רק שמונה, אפשר ללמוד פרק אחד ליום ממוצאי ראש השנה עד יום כיפור. הוא לא מחשיב את ראש השנה. שמונה, יש שמונה פרקים, שמונה פרקים, עם ההקדמה אולי תשעה.
והלכות תשובה כתב הרמב״ם עשרה פרקים, כדי שאפשר יהיה ללמוד פרק אחד בכל יום של ראש השנה. הכוונה, הרמב״ם חישב כשכתב…
תלמיד:
מה?
מגיד שיעור:
טוב מאוד, כי בסוף עשרת ימי תשובה מגיעים למדרגה שמתחילים לדבר על עולם הבא. לפני כן מתחילים על בחירה, כן. מתחילים על בחירה, ומגיעים לעולם הבא.
מבנה הלכות תשובה: ממצווה לעיקרים
אז הלכות תשובה, זה לא שיעור על הלכות תשובה, אבל המבנה של הלכות תשובה הוא שמתחילים מהלכות תשובה, מצוות התשובה, שני הפרקים הראשונים. שני הפרקים הבאים מדברים קצת יותר רחב על מצוות התשובה, וגם על נושא עשרת ימי תשובה, וכן הלאה, כל הנושא של הדין, ופרק ג׳, פרק ד׳ דברים המעכבים את התשובה.
ואחר כך מפרק ה׳ מרחיב הרמב״ם. הרמב״ם אומר בהקדמה, בכותרת של הלכות תשובה כתוב שזה ביאור מצוות התשובה, והעיקרים הנגררים עמה בגדלה, העיקרים, הענינים העיקריים שבאים יחד עם תשובה.
המובן הרחב יותר של תשובה
במילים אחרות, הרמב״ם הבין שלתשובה יש, שיש מצווה באופן מצומצם, שצריך לעשות תשובה, לומר וידוי, יש לזה כמו הלכות. הוא אסף את כל ההלכות שיש, ביום כיפור צריך לומר וידוי, עשרת ימי תשובה, כל ההלכות והמנהגים שיש, כמו בכל מצווה שאסף את כל ההלכות והמנהגים שקשורים לאותה מצווה, במקום אחד, מזמן הפוסקים — לא היו פוסקים, הוא היה הפוסק — אבל מזמן וכן הלאה, דברי חז״ל ופסוקים.
ואחר כך הבין הרמב״ם שיש מובן רחב יותר של תשובה, שהמובן הרחב יותר של תשובה הוא פחות או יותר הנושא של שמונה פרקים. כלומר, שמונה פרקים מדבר, כל הנושאים שעומדים במחצית השנייה של הלכות תשובה עומדים בשמונה פרקים.
למעשה, לא כולם, ממש הסוף עומד בהקדמה לפירוש המשנה של סנהדרין. אבל כולם הם דברים שהוא חוזר עליהם. כמעט אין חידושים, אבל אין נושאים שהוא אומר שם מחדש שלא עומדים בעיקר בשני מקומות בפירוש המשנה, שבהם הוא אומר את עיקרי הדעת שלו שזה בסנהדרין ובאבות. זה המשך, אני מתכוון אבות באה אחרי סנהדרין, הכל בסדר נזיקין.
תשובה כסדר עלייה של אדם
הסיבה היא כי הרמב״ם הסתכל על תשובה באופן הרחב ביותר והרמב״ם הוא המקור, שאחד המקורות הגדולים שתשובה היא דבר רחב יותר, לא רק מצוות התשובה, אלא יותר הדבר שסדר העלייה של אדם, של אדם, איך הוא הולך מהיותו לא בעל תשובה, להיות… המילה חוטא היא לא מילה נכונה, שלא בא לעשות עבירות, אבל אדם לא נולד אדם שלם, ולאט לאט צריך הוא לעשות תשובה.
אז קודם צריך לדעת שאפשר, זו בחירה. אז הרמב״ם מסביר, כיון, מכיוון שאני אומר שיש בחירה, צריך לעשות תשובה, כך אומר הרמב״ם, מסביר בפרק ו׳ לערך או ז׳. הוא אומר, הוא מקשר את זה, ואחר כך מראה מה היא המטרה, מה היא המטרה של כל הלכות תשובה, כלומר המטרה של חיי האדם.
אז זה בהרחבה גדולה המטרה של תשובה, שתשובה פירושה להיות אדם. ולמה צריך להיות אדם? הוא מסביר, העיקרים של שכר ועונש, אבל הוא מסביר שהמטרה של להיות אדם היא עולם הבא, ואם כך צריך להבין למה בתורה יש שכר עולם הזה, כל השיחה, זה שלושת הפרקים האחרונים של הלכות תשובה, והוא מסביר את העיקרים של שכר ועונש.
אז במובן הזה כן המגבלה של עשרת ימי תשובה, אבל זה הרבה יותר רחב מהדין של תשובה, כי באמת תשובה היא דבר הרבה יותר רחב ממצוות התשובה, כמו שכל אחד כבר יודע. זה למה זה כן מחובר.
יום כיפור כעולם הבא
והרמז, אמרתי כאן, הרמז לזה הוא שרואים, כל אחד יודע, אנחנו נדבר על זה בדרך אחרת, אם ירצה השם היום, אם אפשר, כל אחד יודע שיום כיפור הוא כמו בעולם הבא, כמו שכתוב מרגלא בפומא דרב. העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש ולא קנאה ולא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. כן, ויהי כן לעולם, כך מתנהגים תמיד, כתוב בסידור.
ויום כיפור הוא יום כזה שמתנהגים כך, כי כמו שזה יום שאין בו אכילה ושתיה ותענוגי הגוף האחרים, גם אין קנאה ותחרות, בתקווה, כך כתוב בסידור יום עזיבת קנאה ותחרות, כתוב בפיוט אחרי העבודה.
הפיוטים של יום כיפור
זה פיוט יפה מאוד, הפיוטים היפים ביותר של יום כיפור הם פיוטים פשוטים מאוד, אבל מאוד, אני לא יודע מה להגיד, פיוטים פשוטים מאוד בסוף סדר העבודה יש רשימה ארוכה של פיוטים פשוטים כאלה שכל אחד מבין, ושם כתוב תתן לנו ה׳ אלקינו יום מחילה וסליחה, יום עזיבת שנאה ותחרות, יום אסימת אהבה ורעות. אני חושב שזו הכוונה העיקרית של יום כיפור.
אז זה כמו עולם הבא. מה עושים ביום כיפור? מתבוננים בגדלות השם. זה מה שצריך לעשות. אז יום שאין בו אכילה ושתיה, אלא צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה. על זה אומרים שיר היחוד עם אדרת ואמונה.
כן, המהרי״ל אמר שאסור לומר אדרת ואמונה כל השנה אלא ביום כיפור. כתוב בסידור, כן, בשחרית אומרים אותו, כי זה עומד בפרקי היכלות, זה מה שהמלאכים אומרים לפני הקב״ה, וכל השנה, אתה מלאך, מי אתה? יש תירוץ, ובמיוחד אומרים אותו לפני ברוך שאמר בשבת בדוחק, אבל באמת אפשר לומר אותו רק ביום הקדוש.
וכך יש עוד הרבה שבחים שאומרים, רוב סדר, יש סליחות של יום כיפור, אבל רוב הפיוטים של שמונה עשרה וכן הלאה, זה פשוט גדלות השם, פשוט התבוננות בגדלות השם.
יש את הפיוט כתר מלכות של רבי שלמה אבן גבירול, פיוט יפה מאוד, על פי דרך הפילוסופיה, גדלות השם. זה מסתיים בוידוי, זה ממש פיוט ליום כיפור, זה פיוט ארוך מאוד, לכן אומרים אותו ביום כיפור בבוקר מוקדם או בלילה, כי זה יום כיפור, יום כיפור הוא עולם הבא.
זה הפשט הפשוט, זה גם על פי קבלה כך. ועם זה הפרק העשירי של הלכות תשובה שמכוון כנגד יום כיפור, מדבר על עולם הבא.
ערב יום כיפור: ההכנה לעולם הבא
ומכיוון שעולם הבא דורש הרבה הכנה, צריך לראות איך הרמב״ם מסביר בפרק ט׳. שהתורה אומרת כן לשכר בעולם הזה, צריך להבין למה, והרמב״ם מסביר שזו הכנה כדי שתגיע לעולם הבא, פרק ט׳, וזה הסוד של ערב יום כיפור, כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי.
באופן הרחב זה אומר, שמי שאוכל ושותה כך לשם שמים, כמו שכתוב בהלכות דעות פרק א׳, ובהלכות דעות פרק ד׳, או ה׳, אני כבר לא זוכר, הרי כל מעשיו לשם שמים, נעשה מזה התורה יש מפורש אלוהים שמוע, שעליו אנחנו מדברים בראש השנה, במובן מסוים, השכר והעונש בעולם הזה, שכדאי להתכונן כמו שבערב יום כיפור אוכלים כדי שאפשר יהיה לצום ביום כיפור, כך אוכלים כל החיים. זה הפשט.
ועל זה, שני הפרקים האחרונים בהלכות תשובה מכוונים בסופו של דבר כנגד ערב יום כיפור ויום כיפור. אז זו ממש ראיה ברורה שזה ספר שצריך ללמוד מראש השנה עד יום כיפור כל שנה, עשרה פרקים. כבר כתוב בספרים חסידיים, זה היה מחצות החודש, זה מכוון כנגד זה כנגד זה. ועכשיו מבינים גם למה.
שמונה פרקים לא מכוון בדרך הזו, אבל זה בכל זאת אותם נושאים פחות או יותר. נכון? לכן, השיעור שלנו הוא כל השנה על תשובה, אז לא צריך לדבר היום שיעור על תשובה, אבל צריך לעשות תשובה.
מהות האדם: התבוננות ובחירה
אז למדנו במוצאי שבת סליחות שתשובה, שראש השנה, יום כיפור, הכל קשור למה שלמדנו. שאם מבינים מה אדם הוא, מהמציאות, כמו שהרמב״ם אומר בתקיעת שופר, הביטו לנפשותיכם, אם אדם מסתכל מה הוא, מה זה הדבר הזה מהות האדם, נפש האדם, מזה מבינים ששלימות האדם היא מה שהוא יכול להיות, מה אדם צריך להיות.
אדם כמדיני בטבעו
ואדם, אדם צריך לדעת כלל גדול בתורה, אדם הוא לא יחיד, כמו שהרמב״ם מצטט מאריסטו, האדם מדיני בטבעו, אדם כמו שאפילו כתוב בתורה, ויקרא שמם אדם, אדם הוא שם למין האדם, ולאדם איש ואשה, אדם לבדו נקרא חצי אדם, כל מה שאדם, בהרחבה ביחס לכל החברה, ביחס לכל העולם, אדם הוא לא אדם, אדם הוא סוג של דבר שהוא עושה עם אנשים אחרים.
ולכן התשובה, ומה שאמרנו שאנחנו צריכים להתבונן מה אדם הוא, חשוב מאוד, כי אנחנו לא מספיק רגילים לחשוב על זה ולחלום על זה ולעשות את זה, זה להתבונן מה זה מין האדם.
המעלה של שפה ותקשורת
מה צריך, אנשים, אחת המעלות העיקריות של מין האדם, האדם הוא מדבר, הוא יכול לתקשר דרך שפה, שיש בה שכל בתוכה. שפה סמלית נקראת באנגלית, תקשורת סמלית, לא תקשורת אני רעב, אלא תקשורת אני מדבר על דבר, וזה מה שמאפשר לאנשים לבנות אנושות, לא רק אנשים, אלא אנושות. זה פותח הרבה יותר.
הסיבה, כן, כמו שאמר קודם, כל חיה, הרבה חיות, אנשים מחזיקים או אנשים… כן, לא משנה, אנשים אובדים כשדברים מסוימים שאינם אנשים חזקים יותר מאנשים, אבל זה תמיד היה כך. אתה יודע, כמעט כל חיה, לא כל חיה, אבל הרבה מאוד חיות חזקות יותר מאנשים, כל אחת בדרכה.
חמור יכול לסחוב הרבה יותר מאדם, וסוס יכול לרוץ הרבה יותר מהר מאדם. קל וחומר, אריה וזברה, וכל החיות מהירות יותר, ונחש יכול להרעיל טוב יותר מאדם. בקיצור, כמעט כל חיה, אפילו יתוש יכול לעקוץ טוב יותר מאדם. בסדר? אתה עוקץ? יתוש יכול לעקוץ טוב יותר ממך. לא עוקץ גדול, לא מחזיקים בעוקץ גדול. כל שרץ גם כן, הוא יכול לעקוץ הרבה יותר טוב.
כל חיה באופן פרטי, במעלה שלה, במומחיות שלה, היא טובה יותר מאדם. אבל לא כל אחת, מה? מובן מאליו. כל דבר, בוודאי, כל כלי שאדם עושה, אדם בשר ודם מעשי ידיו מפארים אותו. אדם עושה דבר, וזה חזק יותר ממנו, זה חי יותר זמן.
המעלה של אנשים: קואורדינציה ושיתוף פעולה
למה אנשים לא חזקים יותר פיזית
אנשים אובדים כשדברים מסוימים שאינם אנשים חזקים יותר מאנשים, אבל זה תמיד היה כך. אתה יודע, כמעט כל חיה, לא כל חיה, אבל הרבה מאוד חיות חזקות יותר מאנשים, כל אחת בדרכה. חמור יכול לסחוב הרבה יותר מאדם, וסוס יכול לרוץ הרבה יותר מהר מאדם. קל וחומר, אריה וזברה וכל החיות מהירות יותר, ונחש יכול להרעיל טוב יותר מאדם. בקיצור, כמעט כל חיה, אפילו יתוש יכול לעקוץ טוב יותר מאדם.
בסדר? אתה עוקץ גדול? מסתבר, הוא יכול לעקוץ טוב יותר ממך. לא גדול… לא מחזיקים עד העוקץ הגדול שלו. כל שרץ גם כן, הוא יכול לעקוץ הרבה יותר טוב. כל חיה באופן פרטי, במעלה שלה, במומחיות שלה, היא טובה יותר מאדם. אבל לא כל אחת.
תלמיד: מה?
מגיד שיעור: מובן מאליו. כל דבר, בוודאי, כל כלי שאדם עושה, אדם בשר ודם מעשי ידיו מבהילים אותו, אדם עושה דבר וזה חזק יותר ממנו, זה חי יותר זמן ממנו, יש הרבה מאוד דברים, אדם יכול לעשות בניין שיעמוד אלף שנה, והוא יכול לעשות מכונה שתנסע, וכן הלאה. זה אף פעם לא מעניין, זה אף פעם לא היה מעניין.
המעלה האמיתית של אנשים: דיבור וקואורדינציה
המעלה של או אחד הדברים של אדם, או הדבר העיקרי, ששואלים חכמי האבולוציה וכן הלאה, מה הדבר הגדול שהאדם הצליח? למה האדם למעשה מצליח? זה מעניין, כן? האנשים למעשה מצליחים להוביל את העולם, לא הבהמות, לא החיות, לא הפילים, ולא הלווייתנים, ולא הדיונונים, ולא כל החבורה. כל אחד מנהל את הממלכה שלו.
כי לאדם יש דבר מיוחד כזה שנקרא דיבור. אנשים יכולים לתאם עם אנשים אחרים. אם אדם אחד, כמו שכתוב במיוחד במסכת תענית, איך יודעים שחיה היא משולחת? חיה היא מצב שנשלחה לא עם חיות? אם היא רצה לא משני אנשים. מאדם אחד זה אף פעם לא.
שלום כתנאי לרוחניות והחיוב לדבר עם כל יהודי
שלום: התנאי היסודי לכל המדרגות
בלי זה אין שום דבר, זה הרבה יותר חשוב משלמות העולם הזה, שלמות הגוף, שהרמב״ם קורא שלמות הגוף. אבל הרי למדנו, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. מי שלא אוכל בערב יום כיפור לא יכול לצום ביום כיפור.
אז אם אין לך שלום, כפשוטו, שלום פוליטי, כדי לעבוד יחד עם אנשים אחרים, אתה יכול להיות צדיק גדול ככל שתהיה, והרבה פעמים ככל שאתה צדיק גדול יותר, וככל שאתה חכם גדול יותר, קשה לך יותר לעבוד יחד עם אנשים אחרים. כי מה זה? אם אותו אדם הוא לפי דעתי דקדוק קטן של אפיקורס, אני לא יכול לדבר איתו, זה יהרס. למרות שאני לא צריך לעבוד עם אפיקורסים, נו בעיה. קודם צריך ללמוד לעבוד יחד עם כל אדם, אחר כך לא להיות אפיקורס. זה שלב שני.
תירוצו של הבעל שם טוב: מדוע שנאת חינם גורמת לחורבן גדול יותר
לא, לא, הפשט עומד בשם טוב על המורה נבוכים, הוא מסביר, הוא עונה על הסתירה. לכאורה, הרי זה הרבה יותר חטא גדול להיות עובד עבודה זרה מאשר להיות לא שלום, זה בסך הכל מדרבנן. מה זה שלום בכלל? בסך הכל מנהג? אני לא יודע אם זה דאורייתא, דרבנן, אני לא יודע מה זה. אוקיי, זה כן דאורייתא, אבל זה לא דבר כל כך חמור. לא כתוב בתורה שנחרבים אם לא אוהבים אחד את השני. כתוב שאם עובדים עבודה זרה נחרבים. אז איך יכול להיות שהחטא הקטן יותר עושה חורבן גדול יותר?
והראיה, הגמרא אומרת, כן? היה חורבן קטן יותר, נכון? תנו עיניכם בבירה. חורבן בית ראשון שהם רק היו עובדי עבודה זרה, נמצאה להם עצה, גלות קטנה נמצאה להם עצה. דורו של אחאב היו יוצאים למלחמה ונוצחים, כן? זו עוד רעיון חד יותר מאותו רעיון. ובבית שני זו עבירה קטנה יותר, בסך הכל עבירה אנושית, לא עבירה אלוהית, לא עבירה של בסך הכל, לא עבירה של עולם הבא, עבירה גופנית. גוי גם אסור לו לשנוא גוי אחר, יש לו גם את אותה בעיה. ועם כל זה זו בעיה הרבה יותר גדולה. אז הוא מסביר, כי זה תנאי, התנאי כדי שתוכל להיות חברה שחושבת על אלוקים הוא קודם כל שיוכלו לאהוב אחד את השני, שאם לא אין אנשים, מתים, מפסידים את המלחמה, יש צרות. אז זה הדבר הראשון.
חידושו של הנצי״ב: קדושה כסיבה לשנאת חינם
ולגבי זה, להיפך, יכול להיות שדווקא כי – זה אומר הנצי״ב כידוע – שדווקא כי היה יותר לא עבודה זרה, היה יותר קשה לעבוד יחד אחד עם השני. כל אחד חשב שהשני הוא אפיקורס, והשני הוא שייגץ, השני הוא קראי, השני הוא צדוקי, וכו׳ וכו׳. זו שנאת חינם. והם לא דיברו, בקיצור, זה דבר מאוד טרגי שקרה ליהודים. ודווקא כי הם היו יותר קדושים בחלק העולם הבא, היה יותר קשה לעבוד אחד עם השני בחלק העולם הזה. ועל ידי זה העולם הזה זה תנאי לזה אפילו שזה לא יותר חשוב.
תנאי זה לא אותו דבר כמו חשיבות
לא כל דבר שהוא תנאי לדבר אחר אומר שהוא דבר יותר חשוב, נכון? יכול להיות שבלי זה לא יכול להיות השני, אבל השני הוא דווקא היותר חשוב. להיפך, הרבה דברים הולכים כך, כן? בלי הגוף לא יכולה להיות הנשמה. זה לא אומר שהגוף יותר חשוב מהנשמה, זה אומר אבל כן שהנשמה תלויה בגוף, כי הגוף תלוי בנשמה בסדר המציאות ובסדר הזמן של העולם הזה. לכן ערב יום כיפור לפני יום כיפור. זה הדבר הראשון, אוקיי? מאוד חשוב.
הצורך המעשי: לעבוד עם שכל
למה אני מדבר על זה? זה מאוד חשוב. צריך לדעת לבנות סתם ככה, לא שאפשר אפילו לבנות עם שכל, זה בטח דבר גדול יותר, אמת? תדמיין, מה יגידו, תדמיין שיש את כוח היצירה, את כוח הבנין של השכל של אדם, לא של סתם נער, ואפשר לעבוד עם אדם אחר גם כן. תדמיין איך דברים היו מגיעים. לנו יש ממש בעיה, שככל שאדם יותר חכם, כך פחות, ככל שיותר לבד הוא נעשה. אף אחד לא מבין אותו, והוא יותר חכם, והוא יודע יותר טוב, והוא אומר ביקורת. רק בעיה, אתה חכם, אומר ביקורת, תסביר שהעולם ילך איתך. אתה לא יכול. בקיצור, אתה לא כל כך חכם. את זה צריך ללמוד. אה, זה מעשי, הלכה למעשה.
איך עושים תשובה
איך עושים תשובה? תמיד עושים כך תשובה. הולכים ללמוד איך לדבר עם אנשים אחרים. אני מקווה, זה הפשט של לדבר עם אנשים אחרים.
המשל של עשרה יהודים בלאס וגאס: שתיקה ביחד לא מספיקה
סתם להיות שקט, אף אחד לא אומר כלום. אם עשרה אנשים יש להם בית מדרש, נניח שזה מקום שהם צריכים להתאסף עם מנין בלאס וגאס. אז עשרה יהודים, אני לא יודע, כן, עשרה יהודים בלאס וגאס יכולים להתפלל, אין הבדל, כיפות קטנות, כיפות גדולות, כיפות כחולות, כיפות ירוקות, כולם באים יחד לאותו מנין, והוא לא קובע שום מחלוקת, יכול לומר עם ויצמח פורקניה, בלי ויצמח פורקניה, אין הבדל, אף אחד לא הולך, מתפללים והולכים הלאה למה שהיה צריך לעשות. כן, אבל עשרה היהודים… הוא אומר קדיש. מגיע לקדיש השני, הוא רצה לומר ויצמח פורקניה. הוא אומר, “דוד, ליבי לך לבד.” הוא בא לומר קדיש, מה אתה רוצה מזה?
בחינת בהמה: המכנה המשותף הנמוך ביותר
על עשרה היהודים, במצב הזה, הם לא יכולים לדבר אחד לשני. אחרת, הם לא יכולים להתפלל בכוונה. נניח יותר טוב, נכון? הם לא יכולים להתפלל במובן שכל אחד יסמוך על תפילת השני, שכל אחד יחשוב שמה שיש לו בראש, מה האלוקים שלו, מה ההבנה שיש לו בתורה, ביהדות, יעבוד. הוא לא יכול לדבר אחד לשני, הוא יכול להתפלל במכנה המשותף הנמוך ביותר. אנחנו כולנו יהודים, והם כולם מאמינים שצריך כל אחד להתפלל מנחה. עד כאן, אבל זה בשתיקה, זה בחינת בהמה, זה בחינת “אדם ובהמה תושיע ה'”. הקב״ה אוהב מאוד בהמות כאלה, אבל זה בהמה, מבין? הוא לא יכול לדבר.
אם אותו היה אומר מה הוא חושב באמת בתפילה, נכון? כל אחד היה אומר שאותו הוא עובד עבודה זרה, כראוי, נכון? זה בטח חייב להיות כך, כי הוא חסידי, הוא מבין את אלוקים כך, הוא מודרני, הוא מבין את אלוקים כך. הם לא יכולים באמת להתפלל לאותו אלוקים. והראיה, כשיש עיר, מתחילים לדבר, מיד זה מתחלק לארבעה בתי מדרשים, נכון? אנחנו לא יכולים לדבר ביחד, אי אפשר לשתוק ביחד.
אנשים הם מדברים: החיוב לדבר
משמע לנו שמה? שאדם הוא מדבר, ומדבר אומר שהוא חייב לדעת לדבר עם אנשים אחרים, לדבר איתם, לא לעבוד יחד כי לא מדברים, כי אומרים לא מדברים על פוליטיקה ודת, כי אלה הדברים שמתקוטטים עליהם. אבל פוליטיקה ודת זה מה שעושה אנשים לאנשים, נכון? רוצים לומר, על מה אפשר לדבר? על מזג האוויר והילדים, על זה אפשר לדבר עם כולם, כי זה צר ולא מפחיד, אבל זה לא דברים אנושיים. לבהמות יש גם מזג אוויר. אני מתכוון, אני לא יודע אם הם מדברים על מזג האוויר, אבל מזג אוויר עדיין נוגע לבהמות גם כן, נכון? אבל הדברים שנוגעים לאנשים… אוקיי, אני לא מתכוון למה מדברים על מזג האוויר. אבל פחות. מזג אוויר. מערב? נו, זה כבר פוליטיקה. זה כבר פוליטיקה. יש מקומות.
בקיצור, אם כי לא יכולים לדבר, אז יכולים להיות חבר בבחינת בהמה. אבל איך יכול להיות חבר בבחינת אדם, בבר דעת, בדעת של אדם, ולעבוד יחד? זה בטח, חייב להיות איזה דרך, חייב להיות איזה דרך שאפשר לעבוד יחד. זה מאוד עצוב שהיהודים עדיין לא גילו את הדרך הזו מאז זמן חורבן בית ראשון, נכון? עדיין לא גילו את הדרך לדבר עם יהודי אחר, ובעזרת ה׳ שנעבוד על זה. מסכים? לעבוד על זה?
המסקנה המעשית: ללמוד וללמד – החיוב לדבר עם כל יהודי
מה הניסיון לדבר עם סקווירער, או אני לא יודע מה, שחושב שהוא לא כל כך חכם כמוך? נו, בוודאי, כל יהודי חייב ללמוד וללמד. מה זה אומר ללמוד וללמד? זה אומר כך, אני אגיד את זה, אני אגיד את התירוץ, אבל אל תקח את זה בצורה לא נכונה. אני מדבר עכשיו כמו שאתם יודעים, דיברנו בסליחות, שאנחנו מדברים על החלומות, איך העולם היה צריך להיות, ואני מדבר על הבעיות הספציפיות שיש לנו.
החיוב של “ודברת בם”
קודם כל, כל אחד חייב ללמוד וללמד, אוקיי? כך כתוב “ודברת בם”. “ללמוד וללמד” לא כתוב באותו פסוק, אבל זה כתוב אותו דבר, נכון? אתה לומד מהרב שלך, ואתה מלמד את הילדים שלך. “ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך”. אני רוצה לומר, זה שתיים, שלוש, ארבע, אני לא יודע כמה פעמים ביום בקריאת שמע, או פעמיים ביום מי שנוהג כרבינו תם. מה זה אומר? זה אומר כך, אם אתה פוגש מישהו, או במובן שאתה פוגש, כל פעם שפוגשים יהודי אחר, צריך לומר לו דבר תורה.
“שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה”, אז מה? “שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה”, אז “הרי זה מושב לצים”. שני יהודים נפגשים והם לא מדברים דברי תורה, זה בושה. איך יכול להיות ששני יהודים יכולים להיפגש, ואתה לא יכול לומר לשני מילה יהודית? נכון? אפשר לדבר על החדשות, על מזג האוויר, אולי, אבל לא על דבר תורה.
מה זה אומר “דבר תורה”?
כבר כל אחד למד מספיק תורה כדי לדבר עם שני. כל אחד. אני לא מכיר אף אחד שלא יכול. רק מה? אתה חושב שדבר תורה זה פסוק מובן מאליו, ואומרים, “כתוב בפסוק”. אל תגיד “כתוב בפסוק”, תגיד את הרעיון שאתה חושב. תגיד את האמת שלך. אה, אתה לא יכול? מאוד טוב, על זה מדברים עוד. אז, יש לי את אותה בעיה. אני מדבר על דברים שלא פתרתי, אני מדבר על דברים שלא פתרתי, כי בעשרת ימי תשובה דיברתי על דברים שלא פתרתי.
איך מלמדים: חנוך לנער על פי דרכו
אז, בתורה כתוב אבל “ודברת בם”, “ללמוד וללמד”. מה זה אומר “ללמוד וללמד”? זה אומר, אם אתה פוגש מישהו שיודע משהו יותר ממך, שמבין משהו אחרת ממך, אתה צריך לשמוע ממנו שהוא ילמד אותך. אם אתה פוגש מישהו שאתה אומר שהוא יותר טיפש ממך, אז התפקיד שלך ללמד אותו. איך מלמדים? כמו “חנוך לנער על פי דרכו”, אביו מלמדו. אתה לא תלמד מאותו משהו שהוא בכלל לא יוכל לקבל, אבל אתה צריך ללמד משהו. זה חיוב, זה חיוב דאורייתא. פוגשים יהודי, אם הוא יותר חכם ממך, יש חיוב לשמוע ממנו משהו. אם הוא יותר טיפש ממך, יש חיוב ללמד אותו משהו. צריך להיות קצת יותר מיסיונרי כאן. חייב.
לא להכות – ללמד לפי השגתו
צריך לכבד כל אחד, אי אפשר להכניס דברים. להכות, להתווכח זה לא מלמד, לא אם לא מקיימים. אם לא היינו טועים, אני אומר, אף על פי שזה גם, אני מחזיק מאוד חזק, הראב״ד הקדוש התווכח תמיד, ואנחנו חסידים גדולים של “אמר אברהם”, אבל זה בבית המדרש, לאנשים שיכולים לסבול את זה. אבל ברחוב, על הכלל, בבית המדרש אני מתכוון בשיעור, בבית המדרש שזה לא בית המדרש, אז אי אפשר לעשות כך.
אז, אם אנשים אומרים, אני מתכוון לומר שצריך לדבר עם כולם. ולא התווכחנו איתו על ציונות, בטח לא נגיע לשום מקום, זה יגדיל את הקרע. צריך ללמד אותו. מה זה אומר ללמד? כמו מלמד. כמו אותו שהוא מלמד לילדים של שלוש שנים, מלמדים קמץ אל״ף א׳. אותו לא יודע בכלל דברים בסיסיים. מלמדים אותו. איך מלמדים אותו? לפי השגתו, לפי דעתו, לפי יכולתו. אבל חייבים ללמד משהו, אני חייב.
“לא רחוקה היא” – זה לא כל כך קשה
זה לא כל כך מסובך. זה מאוד פשוט, זה מצוה דאורייתא, זה גם דבר טוב. זה הדבר.
יכול להיות, זה לא… זה לא רחוקה היא, כמו שלמדנו. “כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת… לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא”. אם זה קשה לך, מה זה אומר לך כן? אתה אומר לעצמך תוכנית גדולה. מה בינתיים אני רואה שחייב כל אחד יצביע למפלגה המטופשת שלו, ואסור בכלל לדבר עם מי שמצביע למפלגה האחרת, וכדומה? אומר לך הפסוק, “קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ”. דבר כן עם הפה שלך. כן, יש לך פה, אתה יכול לדבר איתו. מי לא נותן לך לדבר איתו? הוא עדיין לא דיבר איתך? תלך לדבר איתו.
שאלות ודיון
תלמיד: כל מי שמדבר על אחר, יש הרבה אנשים שהם לא מדברים. משה רבינו רצה לדבר רק ליהודים, והוא קודם הלך לתת דרשות להם.
דובר: אה, יש לי עוד דרשה.
כל יהודי צריך להיות לו תוכנית לכל העולם
האדם כ״דבר כללי” – לא דבר בודד
“קרוב אליך הדבר מאד” – אפשר וחייבים לדבר
מגיד שיעור:
אתה אומר תוכנית גדולה, כי אני רואה שחייבים כל אחד יצביע למפלגה המטופשת שלו, ואסור בכלל לדבר עם מי שמצביע למפלגה האחרת וכדומה. אומר לך הפסוק, “קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו”. דבר כן עם הפה שלך. כן, יש פה, אתה יכול לדבר איתו. מי לא נותן לך לדבר איתו? הוא עדיין לא דיבר איתך? אתה יכול לדבר איתו.
כל מי שמדבר על אחרים, יש הרבה אנשים שהם לא מדברים. משה רבינו, אני רוצה לדבר רק ליהודים, והלכתי לתת דרשות על זה. אה, יש לי עוד דרשה על זה. כן, אוקיי. אני מדבר על מי שמדברים, מהם. אז, אפשר לדעת על זה. אני אגיד לך כך. תן לי להגיד לך על זה. אוקיי, מה חשבתי? אז, זה הולך כך. אני חושב שזה הולך כך.
אדם, כמו שדיברנו, אדם הוא סוג של דבר שמדבר, והוא מדבר עם אנשים אחרים. אם דרך אגב, אנשים שיש להם רגשות, יש להם אמונות, יש להם דעות, יש להם מחשבות, יש להם תורות, שהם מרגישים ואין להם למי לומר, הם מפסיקים להיות אנשים, הם משתגעים. זה בדוק ומנוסה, משתגעים מזה, וכל מיני מחלות ושיגעונות יוצאים מזה. אז חייבים לדבר.
האדם הוא “דבר כללי” – הוא שייך לאנושות
רק מה? אדם הוא אבל גם דבר כזה, כמו שדיברנו, אדם הוא לא דבר יחיד, הוא לא דבר בודד. כל עוד חושבים שהוא דבר בודד, אני חושב שזה עדיין בקטנות, הוא תינוק, לא מבין. אין דבר כזה. כל אדם הוא כלל. אולי לא לכל אחד יש אותה רמת כלל, אולי לא לכל אחד יש אותה רמת השפעה. אבל אדם הוא דבר כללי, אדם שייך לאנושות. אוקיי? עכשיו.
האדם נמשך לאידיאלים שלו – הוא לא יכול בלי מטרה
זה אומר, כמו שלמדנו הרבה פעמים, או לא מספיק פעמים, שאדם הוא סוג של דבר, שנמשך לחלומות שלו, לאידיאלים שלו, כך בדרך הטבע, לא בדרך נס, לא צריך להתגבר, אלא בדרך ממילא, בדרך רגילה. ולא רק זה, אלא אדם לא יכול לעשות כלום בלי שיהיה לו מטרה בראש, בלי שיהיה לו אידיאל.
יש חקירה אם הטבע כן יכול לעשות בלי אידיאל, והם בטח מחזיקים שהטבע עובד גם עם אידיאלים. אבל אנשים כאלה זה כלל עמוד, אפילו אלה שלא מחזיקים כמו הרמב״ם, כמו אריסטו, שאפילו עץ לא יכול לצמוח בלי לדעת איך נראה עץ שלם. אבל בלי שיהיה סוף, מטרה בראש. אדם לכולי עלמא, הוא לא יכול לעשות כלום בלי שיהיה לו האידיאל בראש. מסכים? דבר ברור? מאוד טוב.
להתפלל למשיח בלי חלום ברור זו פנטזיה
הבעיה: אין שום מושג איך החלום נראה
אי אפשר להיות טוב באופן אישי בלי תוכנית כללית
הבעיה של דתיות אישית במערכת כללית שבורה
המרצה:
אתה יכול להצביע רק למפלגה אחת, לסיעה אחת, ואתה יכול לתת את הצדקה שלך רק למוסד אחד. אני יודע רק כמה, אפילו אתה גביר ענק, יכול רק על סכום מסוים, והם אותה חבורה מתקוטטים עם השנייה.
אני רוצה להצביע למפלגה שלא מתקוטטת עם אף אחד. לזה אין קולות, אף אחד לא הולך. אפילו אם יש דבר כזה, זה יהיה לוזר גדול. בקיצור, אין דרך.
אז ממילא יוצא שאני לא יכול להיות יהודי ישר כל עוד אני לא מגיע, כל עוד היהודים לא מבררים איך לעשות תשובה באופן כללי.
אני יכול לומר הרבה דוגמאות פשוטות אחרות. ראה, אותו דבר, אם אני מחזיק שצריך להתפלל, יש דברים, צריך לשלוח את הילדים לחדר מסוים, החדר עושה דברים מסוימים לא נכון. אני לא יכול לעשות שכל יהודי יעשה את החדר שלו. חדר בא, כל העולם שולח אותי לחדר.
אה, מה אעשה? אוקיי, אני יכול הלאה, “אני את נפשי הצלתי”, אני אמצא עצה. אתה לא תמצא עצה, ואפילו אם כן, אתה מחויב, מה עם “כל ישראל ערבים זה לזה” שלך? אני לא אעזור לך.
אז אם אדם אינו שותף כראוי עם כל שאר היהודים, זה בעצמו עבירה. הוא עושה גם באופן אישי בוודאי עבירה, והוא נעשה בעצמו מעוות, נשמתו שלו, נפשו שלו נעשית מעוותת בכל מיני דרכים בגלל זה.
ובגלל זה, אי אפשר להיות טוב כל עוד כל העולם אינו טוב. אי אפשר. נכון?
צריך קודם להיות אידיאל/תוכנית — “ויעשו כולם אגודה אחת”
המרצה:
ולכן, מאחר שאי אפשר לעבוד על שום דבר לפני שיש רעיון איך זה נראה, כמו שכתוב בפסוק “ויעשו כולם אגודה אחת”, אמרתי לעצמי כבר את הכוונה בראש השנה, שעד עכשיו לא ידעו, חשבו שיש רק אגודה אחת, וגילו שיש שתי אגודות בכלל. צריך להתפלל “ויעשו כולם אגודה אחת”.
וזה ממש, למה זה בדיחה? זה כל כך מצחיק, למה אתם צוחקים מהבדיחה? למה זה וורטל? אגודת ישראל מתכוונת רק לאגודת ישראל, אבל אגודת כל ישראל היה צריך להיות, נכון?
אולי כל שם מתכוון ממש לכל העמים, נכון? האומות המאוחדות יהיו סוף סוף פעם אחת מאוחדות, רבונו של עולם הכל יכול. למה זה לא יכול להיות? זה היה יכול להיות. כבר יש בניין במנהטן. למה צריך לבוא לירוק אחד על השני? למה אי אפשר לבוא באמת באהבה ואחווה? היה מעניין. היה לגמרי…
יתווכחו על תוספות, יודע? במקום שיתווכחו כמה טילים ישלחו, יתווכחו על פשט בתוספות. יש לי רעיונות בשבילך. יתווכחו האם רשב״ג צודק, האם הרמב״ם כתב את הזוהר. אני לא מדבר האם ר׳ משה די ליאון כתב את הזוהר או לא. אני לא יודע מה לעשות כשמשיח יבוא. יש לי רשימה של מה לעשות, אל תדאג.
בכל אופן, צריך לדעת להיות אידיאל של איך זה עובד, וזה גם תלוי ב… ובאמצעות זה אפשר יהיה, אז אפשר יהיה ללמוד כראוי.
לימוד תורה בלי תוכנית כללית הוא “בדוחק גדול תלמוד תורה”
המרצה:
עכשיו מה שאנחנו לומדים, לומדים באופן בודד עם צמצום. אנחנו לומדים מה אני אעשה אצלי בעיירה, אצלי ב… זה תלמוד תורה, זה בדוחק גדול תלמוד תורה, כמו שכתוב “מלכה ושריה בגוים אין תורה”. אין תורה. נסתר הוא תורה.
למה? רק נסתר זה גם בעיה. בוא נדבר על זה היום. נסתר היה ביחד עם נגלה. לא, אני אומר דבר אחר.
אני אומר שכל עוד אתה לומד תורה, כמה תרועות צריך לתקוע בשופר, זו תורה חשובה מאוד, אבל אף אחד לא ילך אחריך, נכון? אז איזו מין תורה זו? זה ביטול תורה, זה חבל על הזמן. אתה לא מדבר את כל המעשה.
יש איזה ענין, נגיד יש כוונה, נגיד יש משמעות. צריך לתקוע שופר, ו״תקע בשופר גדול”, ו״והאובדים בארץ אשור”, וכל הדבר שקרה. זו הכוונה של מה שאנחנו תוקעים שופר בראש השנה וביום כיפור. אנחנו צריכים לעשות את זה.
כל עוד אתה תוקע שופר ולא באים “האובדים בארץ אשור”, מעשים חלשים, אמת? אז צריך לעשות תוכנית. זה מה שאני אומר.
כמה “סוגים” של אנשים יש?
המרצה:
ממילא, מאחר שאדם הוא דבר הכי כללי, אז צריך… זה למעשה מעגל מעניין, אני חושב. קודם צריך להיות תוכנית איך האנושות נראית.
מלכות השם: צדק ומשפט, לא רגשות חסידיים
דיון: הפירוש החסידי ל״שלא שמתנו לפניך”
ההצעה החסידית
תלמיד #1: אני לא הייתי כאן.
מה רואים? שזה לא אנחנו, זה הכל הוא.
מגיד שיעור: לא, זה דברים חסידיים. אני לא יודע מה זה אומר.
דחייה: הפשט מדבר על עבודה זרה
תלמיד #2: “שלא שמתנו לפניך” לא אומר את זה. זה אומר להפיק עבודה זרה, תרגום עברי.
מגיד שיעור: זה הכל אותו דבר. לא אני, אלא הוא.
תלמיד #2: לא, לא, זה לא אותו דבר. אנחנו יודעים כבר… הלו, אתה אומר “עלינו לשבח בחינם”? זה לא אומר אני. זה לא אומר כלום על אנשים. זה אומר על אלוהים אחרים בסידור שלי. זה אומר עבודה זרה.
הייתי הולך על פי חסידות, לא על כולם. מה יש? כולם ידעו שהוא… פעם היה מה שהתכוונו לעבודה זרה, אחר כך לא עבודה זרה, זה הוא. כולם מתכוונים אני, לא אני, הוא. זה הכל אותו דבר.
ביקורת: בלבול של רמות
תלמיד #3: באמת? מה מה? היום אין שום עבודה זרה, כולם ידעו שזה אנחנו. ובזמן שהייתה עבודה זרה, כל האנשים היו בטוחים שזה לא הם. יש אלוה.
לא שאלתי כלום מה שאתה אומר. באמת? אתה מבין שזה לא הגיוני מה שאתה אומר? אני יודע שכתוב בספרים חסידיים וכל השאלות האלה. אבל אני שואל אותך שאלה. זה… אתה מבין שהאלוה עשה הכל. אה, כן? ככה חשבו פעם? מי חשב? אני לא מבין.
היצר הרע שאתה מדבר עליו עכשיו… בוא נקרא לזה… אני חושב שזה נכון. הרבי אומר שיש לך בחירה. זה כן. זו רמה אחרת מה שאלוה עושה, לא אותה רמה שאתה עושה.
אבל מה שאתה אומר ש… אגב, הרמב״ם אמר פעם דרשות הפוכות, שהבעיה היא שהוא חושב שהאלוה עושה הכל, וצריך אני ללמד אדם לעשות. אה, אה, אה, אה?
אני לא רוצה לפתוח את הנושא שזה יבוא. אני מודה, זו שאלה אמיתית. אבל בכל זאת, זה שם הבדל בין לומר עבודה זרה לבין לומר איזה ענין חסידי שאדם ירגיש שהוא בוטח באלוה שהקב״ה עושה. יש רק קשר כמו שיש שני דברים. זה תורות טובות, אבל זה לא נכון. לא יכול להיות.
מה זה אומר לדעת את ה׳? אה, זה אני שואל אותך. אני חושב שזה אומר דבר אמיתי. זה לא אומר שטויות סובייקטיביות. זה אומר משהו אמיתי.
שכחת את השיעור שלי משנה שעברה על זה. אתה רוצה שאחזור על כל הדבר? זה אפילו כתוב ומודפס אפילו.
זה לא אומר שאני רוצה להרגיש כלום. זה לא אומר בכלל שאנשים רוצים להרגיש. איפה כתוב להרגיש? כתוב לדעת אולי, אבל להרגיש בטוח לא כתוב. אני לא מסכים. אני לא יודע. אני לא יודע מה זה אומר.
ויכול להיות שזה כבר קרה ואנחנו לא תפסנו. אני לא רוצה שום דבר. אני אפילו לא יודע מה אני מחפש. אולי זה כבר קרה?
האופטימיות של הרמב״ם: “יכירו וידעו” כמעט התקיים
הרמב״ם אמר שזה כבר כמעט קרה, נכון? ונחת מלכים. רוב הגויים יודעים כבר על הקב״ה, אומר הרמב״ם, אמת?
מה שיהודים התפללו אלפי שנים, “יכירו וידעו כל יושבי תבל”, התקיים. יש איזו טעות קטנה, וצריך עוד לתקן, ועוד יש איזו טעות לעשות. אה, הוא יודע לומר שזה מעלה, היו שתי מעלות. זו ממש התשובה.
יהודים בכו אלף שנה בבית המקדש ואמרו, “לא לנו ה׳ לא לנו כי לשמך תן כבוד”, “למה יאמרו הגוים”, שלא יידעו גם הגויים.
הקב״ה שלח שליחים ונביאים לגויים. זה לא דרש, זו מציאות בסיסית. הקב״ה שלח שליחים לגויים, ועכשיו הם כבר יודעים. אה, נחש מה, הצלחתי להפוך את זה גם למשוגעת באיזה אופן. בסדר.
“לדעת” מול “להרגיש” – ההבדל המכריע
תלמיד: מה זה אומר הוא לא מתכוון לדעת? אז מה הוא מתכוון? אני לא מבין למה יותר. זה אומר לדעת בערך, לא ברור.
מגיד שיעור: אבל זה לא בערך. לפי הרמ״א, לנוצרים יש איזו טעות שהם חושבים שיש שלושה, או המוסלמים יודעים ברור, יש להם טעויות אחרות, הם חושבים שלא צריך לשמור שום מצוה.
הם חושבים באמת שהכל הקב״ה. בוודאי, הרבה יותר. המוסלמים חושבים הרבה יותר שהכל הקב״ה מאיתנו. הם אפילו לא מאמינים בבחירה. חוץ מאוד מצליחים שחושבים כבר שזה הקב״ה.
עכשיו, כל הבלגן, קודם כל זה לא אמת. זה בכלל אנושיות, אבל זה סתם, זה סתם, אתה רואה מבלבל רמות. אני לא יודע אם יש ענין כזה על פי חסידות, על פי מוסר, על פי חובת הלבבות.
אני לא מדבר עכשיו על זה, אני מדבר על הפשט הפשוט של הפסוק. הפסוק לא התכוון לזה, ומה שהפסוק אמר נעשה בתכנית.
אז למה להיות שמח? כמו שהרמב״ם צריך להיות שמח. מדברים עוד על האינדיאנים, שהם עובדים עוד חבורה של אלוהים, הם גם נכללו, זו האמת. זה אומר את זה? אני שואל אותך, אני לא יודע.
תלמיד: לא, זה אומר את זה.
מגיד שיעור: אני לא מסכים. אני לא מסכים. אני לא מסכים. אני יודע על מה אתה מדבר, אני לא מסכים. לא, זה לא הפסוקים. זה לא רחוק מהמשמעות הפשוטה של הפסוק.
בסדר, אני מסכים. אם אתה אומר ככה, ואני אומר ככה, ואני צודק.
הפירוש העיקרי של “מלכות ה'”
השאלה הטובה יותר מהתשובה
עכשיו, בכל מקרה, לאן אני מגיע מכל זה? אני לא חושב שזה אומר את זה, אני לא חושב שזה אומר את זה, אני לא יודע מה זה. אני לא יכול להגיד לך את התירוץ, אני חושב שזו שאלה טובה יותר מתירוץ. אבל צריך להיות תוכנית טובה, צריך להיות תוכנית טובה.
עכשיו, הייתי אומר לך, לא יודעים על מה מדברים. הוא אומר שמתכוונים שכולם יהיו בעלי מוסר, בעלי בטחון.
ביקורת על “בעלי בטחון”
תעשה לי טובה, אני לא רוצה. אמרתי לך, אני לא רוצה שאנשים יהיו בעלי בטחון. בכלל, להיפך. כי בעלי הבטחון הם אנשים רעים בדרך כלל. אני לא נכנס לזה. אני לא יכול להתמודד עם האנשים האלה.
הוא גונב והוא אומר “הבטחון, הקב״ה נתן לך”. הוא גנב. טוב מאוד. אני לא יכול לדבר איתו. איכשהו, האדם הזה שאתה מדבר עליו, זה כולם גנבים.
בקיצור, אני לא יודע, זו בעיה. אני לא יודע מה הוא מתכוון. אני חושב בכלל שזה לא אומר את זה. זו דעתי.
“מלך אוהב צדקה ומשפט” – הפירוש האמיתי
בסידור שלי כתוב שהקב״ה הוא “מלך אוהב צדקה ומשפט”. שהקב״ה הוא מלך אומר שהעולם מתנהג ביושר ובמשפט. זה הפירוש.
ואיך העולם מתנהג ביושר ובמשפט? דרך זה שאנשים מבינים שכוונת ה׳ כביכול, במילים אחרות, הטובה האמיתית היא כשמתנהגים בצדק ובמשפט.
וממילא, מלכות ה׳ אומרת, לא כמו שאתה אומר מלכות ה׳ אומרת שהימין הקיצוני המטופש הוא מלך אחר, הנוצרי הכנה האחר הוא מלך אחר. זה הפירוש.
“ימלוך ה׳ לעולם אלוקיך ציון לדור ודור” לא אומר שום רגשות, לא אומר סוג כזה של תורה. זה טוב לשוחח על זה בקידוש.
איך פֿאַרשטיי אַז דאָס איז טשאַנק 6 פֿון 7. דאָ איז די איבערזעצונג:
איך געווינט מען אַ מלחמה? היינט לעומת ימות המשיח
מה שאומר בעברית הוא שהיום, איך מנצחים מלחמה? מי שיש לו הכי הרבה כסף והכי הרבה רובים.
כשמשיח יבוא, מי ינצח במלחמה? יבואו לבית דין, יביאו את הטענה. כמו שכתוב בפסוק, “ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ”.
הפסוק אומר, ישעיהו מתאר את המשיח, שבמקום לעשות את הטוב… מלבד “כחבת אליו”, זה אותו פסוק. במקום להילחם מי הדוב הגדול יותר ינצח, כי זה לא מלכות ה׳, זה פשוט כל דאלים גבר, יבוא משיח, אנשים בעלי דעת, משיח, סנהדרין, מה שאתה רוצה לחשוב, והם ישמעו את הטענות, ומי שצודק, הוא ינצח.
למה הוא ינצח? כי אז כל האנשים “יכירו וידעו כל יושבי תבל”, כל האנשים יכירו שכל הכוחות, כל הדרכים שבהן אנשים יכולים להיות חזקים יותר אחד מהשני, אינם אמיתיים, הם שטויות, זה לא אמת.
התוכנית המעשית
לא ינצחו, כי יתנו את הרובים למי שצודק. מה יעשה משיח? הוא יתפוס את כל הנשקים? אני אומר לך תוכנית.
רגע, אין לך תוכנית, יש לי תוכנית. משיח יבוא, אני לא אומר מה שאתה אומר. איך אנשים יסכימו שהיהודי הישר הוא המלך?
לא יהודי ישר, אני לא יודע מה זה אומר יהודי ישר. מי שצודק. יהודי ישר אומר שהוא צודק, לא מי שמתפלל שמונה עשרה יותר ארוך. מי שצודק. “באשר דבר מלך שלטון”.
מה זאת אומרת איך הם מדברים? דרך אגב, אנשים כבר חושבים ככה, הרבה מאוד אנשים. יש מחלוקת, צריך לדבר עם אנשים ברחוב, הרבה מאוד יש אנשים שחושבים ככה, יש אנשים שחושבים ככה. אני מדבר, זו נחמה בבית המדרש. למה? כי מספיק אנשים חושבים אחרת. בינתיים. כל אחד חושב אחרת.
האמת, כך אתה אומר, כך אומרים בדיוק כל האנשים שעדיין לא נגלה כבוד ה׳ אצלם. אבל, אנחנו חושבים שכבוד ה׳ אומר בעניין חסידי. מה זה אומר בעניין חסידי? אמור דברים פשוטים בעושר.
לא יודע מה אתה רוצה, רואה? במקום שאתה רואה, אתה לא מאמין בזה. אתה לא מאמין שזה אמיתי. למה? כי אתה אומר שכדי שזה יהיה דבר כל כך בסיסי, שאנשים, כל אחד יבין מה לומדים, יודעים מה צריך להבין, צריך להבין, צריך להבין.
רוב האנשים שהם מבינים שלימדו אותם. רוב האנשים שהם מבינים שכל דאלים גבר, מישהו לימד אותם את זה. ורוב האנשים מבינים שזה צריך להיות אחרת, קודם מבינים שזה צריך להיות אחרת, אחר כך מה שזה אחרת. בסדר?
רוב האנשים מבינים שזה צריך להיות אחרת וזה יכול להיות אחרת, הם למדו את זה בחדר בגן ילדים. בסדר, שמעתי מה שאתה אומר.
עכשיו, בוא נמשיך. תסתכל בחדשות, שנראה שלא כולם מסכימים איתו. עכשיו, בסדר, תקשיב, אתה אומר משחקים. תקשיב, תקשיב, תקשיב, תפסיק עם…
דוגמאות מהעולם של היום: למה מלחמות ממשיכות
רוסיה ואוקראינה
וזו הסיבה שהיום יש מלחמות, ולא מנצחים. למה לא מנצחים? למה לא אומרים שיש מלחמות לנצח? האם רק עבדת?
רוסיה ניסתה לכבוש את אוקראינה לפני ארבע שש שנים, אני לא יודע כמה זמן אחורה, והם עדיין עומדים על אותן ארבע אמות. למה? אני לא אגיד למה, כי שניהם חושבים שהם צודקים. זה פשוט.
אם אחד, אם אחד, תקשיב לשיחה שלי, ויהיה כמו שחשבת עד עכשיו. לפני שתבוא לכאן אני אגיד משהו אחר. הוא נתן, אם היה ברור שאם… בוא נאמר למשל, אתה יודע מה? בוא לא נאמר, אפשר לנסות, לשבועיים לנסות לכבוש, ומי שהיה, זה נכשל, מי שהיה, לא המליחה. אחרי שבועיים הוא ניסה, זה לא הצליח, הוא היה נשאר כמו שהוא והולך הביתה.
בינתיים, הם חושבים שאלוהים איתם. זו המשמעות. זו המשמעות שכל אחד אומר, הפלשתים צועקים שהאל שלהם הוא אלוהים. מה זה אומר? מה ההבדל איזה אלוהים? איך קוראים לאלוהים? הוא נקרא ראובן או שמעון. זה אותו אלוהים. זה אומר שהוא חושב שהוא צודק. בסדר?
פוטין צועק שהאל שלו הוא אלוהים. איזה אלוהים הוא אלוהים? הוא מאמין? אני לא יודע. מה זה אומר? תקשיב לפירוש שלי.
אין בעיה, זו כבר מדרגה גבוהה, זה כבר לא נתבע. זה יהיה לעולם הבא, זו תהיה הרמה. אני מדבר על משיח למעשה.
מה זה אומר שאני מסכים? לעולם הבא? לא, אני מתכוון באמת, אבל אני צריך לומר את זה כל הזמן, אם אתם יכולים להישאר כאן עוד שעתיים אני אגיד את השלב הבא. כי קודם עדיין מחזיקים בעולם הזה. זה ערב יום כיפור, יום כיפור עצמו אתם תבואו הביתה ותגידו את הבא.
הפיצול של הכנסיות
לכן הוא נלחם כי הוא חושב שהוא צודק. ואלוהים איתו, והבעיה היא שכשיש לו את אותו אלוהים כמו השני, ויש לו את אותו בית דין, אותו אלוהים, בית דין ואלוהים זה אותו דבר, ה׳ מלך המשפט, הוא היה מתורגם, אומרים בעשרת ימי תשובה, הוא היה כי זה היה מגיע למשהו החלטה, כי לשני יש אלוהים שני, ואתם יודעים שבשבוע השני של המלחמה התפצלו הכנסייה הרוסית והכנסייה האוקראינית, הוא התפצל לאלוהים אחר.
למה? כי הכומר שלו חייב לומר שהוא צודק, והכומר שלו חייב לומר שהוא צודק. יש את אותו האפיפיור, זה ממש צרות. איך זה יכול להיות? האפיפיור יהיה אבוד, הוא חייב לומר, אה, מה אנחנו עושים?
לכן הם נלחמים הלאה, ואף אחד לא מתכופף לרגע שאולי השני צודק. מי באמת צודק אנחנו עדיין לא יודעים, באמת לא יודעים. כי הם נלחמים.
הפתרון: בית דין ומשפט
משיח יבוא שזה יהיה מאוד פשוט. יש לך טענה, אתה חושב שאוקראינה היא מדינה מזויפת, צריך להחזיר אותה לך. בוא לבית דין, תביא את כל המסמכים שלך, כל הטענות, ותדבר טענות. אולי בכלל, זה לא מספיק. צריך לדבר עם האנשים מה הם רוצים, נגיע לזה. תהיה צדק.
זה אומר שהקב״ה יהיה מלך, יהיה שלום בעולם. כל אחד יבין, ארץ ישראל שייכת ליהודים או לפלסטינים?
למה הם נלחמים הלאה? כל אחד חושב שהוא צודק. האל שלו, זה אותו אלוהים, אבל הוא חושב שהוא צודק. הוא נלחם רק כי הוא צודק. הוא נלחם רק כי הוא צודק.
התוכנית המעשית למשיח והמבנה של ימים נוראים
מלחמות וצדק: היסוד של קונפליקט
אני שואל, למה אתה נלחם? כי אני רוצה? אתה חיה רעה? אף אחד לא אומר את זה. הוא אומר כי הוא צודק. אני לא יהודי, אני אומר לך אמת לאמיתו. הוא נלחם כי הוא צודק.
אני אומר, אנחנו לא יודעים, לכן נלחמים כי לא יודעים, ואין לנו דרך להכריע, כמו שהרא״ש אומר. דיינים שונים, כשאין דרך להכריע, נשאר כל דאלים גבר, כי מה אני רוצה לעשות? אין כאן דרך להכריע, כי אין לנו שכל, אנחנו באמת לא יודעים מי צודק. אתה יודע מי צודק? אני לא יודע.
התוכנית למשיח: להשתלט על מערכת החינוך
אם משיח יבוא, ודרך אגב, זה לא קשה, אפשר לחנך יותר טוב את העולם, צריך להשתלט על מערכת החינוך, זו התוכנית שלי למשיח, בסדר? צריך להשתלט על מערכת החינוך של כל העולם. בהדרגה, אדם אחד בכל פעם, אני התחלתי כאן שיעור, בסדר, אמרתי את החלק שלי, ואני רוצה לעשות, ואני רוצה לצחוק, זה כל כך מצחיק, ואתה רוצה כאן שישה אנשים? כל אחד מדבר עם עוד שישה אנשים. כמו שהתחלת כל דבר, כן?
אתה אומר החסידים, אתה אומר האנשים, אתה היית צריך בגלל, רבונו של עולם. הוא לקח חצי מיליון אנשים, הוא חינך. זה אומר ממש, הוא לימד אנשים עם השטויות שלו, אין בעיה, הוא עשה את זה עם האמת. קל וחומר, אם לא עשו רצונו כך, לא יכול להיות שזה כל כך קשה.
המשל של חינוך
הוא לימד את האנשים איך מלמדים בחדר? הידיים לא מוכות. יש לך טענה על הרבי, על חבר בא לרבי, הוא יראה מי צודק, נתנו לשני את הצעצוע.
ומשיח יבוא, ואני רוצה ממש זו התוכנית, בסדר? וזה יוסבר, משיח זה עדיין לא עולם הבא בשביל זה. עולם הבא אנשים בכלל לא יאכפת להם מעולם הזה, זה עולם הבא. אבל משיח אכפת לי רק שהוא רוצה להיות צודק.
לא צריך להמיר כל כך הרבה אנשים
מה משיח רוצה יעשה דבר, כל האנשים… מי עושה מלחמות? למעשה, בסופו של דבר אומר את זה, יש רק שלושה ארבעה אנשים בעולם שבאמת מחליטים משהו, נכון? יש מיליארד… חצי מיליון חיילים לא ימותו, בגלל אדם אחד שהחליט בצד שמאל יום אחד, נכון? אפילו לא צריך להמיר כל כך הרבה אנשים.
פעם מה שהיה, הנוצרים היו שולחים מיסיונרים, העבודה הכי גדולה הייתה להמיר את הנסיך. אתם יודעים, יש חוק, “cuius regio, eius religio”, נכון? צריך רק לשכנע את המלך, ופחות או יותר כל העולם נופל מעצמו. זה לא כל כך קשה, אפילו לא צריך להמיר כל כך הרבה אנשים.
דוגמאות היסטוריות: רבי אברהם אבולעפיה והרמב״ן
והם צריכים למצוא דרך, היהודים, אם מישהו חושב שכתוב משהו בתורה, שיש נקודה כזו, הוא צריך לחשוב חלום ודרך. לא רק לחלום ולהתפלל, למעשה לעשות זה מסוכן.
רבי אברהם אבולעפיה והאפיפיור
אתם יודעים שלרבי אברהם אבולעפיה הייתה תוכנית שהוא הולך ללמד את כל העולם את האמת, והוא קבע פגישה עם האפיפיור. אז האפיפיור היה מלך מלכי המלכים, פחות או יותר, הוא הנהיג את כל הנצרות, את כל אירופה. לא לגמרי, אבל היה לו כוח, הוא יכול היה לומר להרבה מלכים מה לעשות. הוא קבע פגישה. האפיפיור מת בלילה לפני הפגישה. סיפור אמיתי. כך צריך לעשות.
תיאור הרמב״ן של משיח
כך אומר הרמב״ן. את הרמב״ן שאלו, “מה זה אומר משיח אצלכם?” אצלנו זה אומר, בוויכוח של רמב״ן, “אצלנו זה אומר שחזרנו לארץ ישראל ויושב בצדק על העולם.”
נו, איך זה יקרה? הוא אומר, “מה זה אומר? יבוא יהודי, כמו משה רבינו, הקב״ה יעורר בו נבואה, הוא יבוא למלך, כמו אליך, או לאפיפיור” – הוא אומר בפירוש, “לאפיפיור” – “והוא יאמר, ‘שלח את עמי׳. מה קורה? זה לא צודק. למה היהודים יהיו משועבדים ויורדים בצורה כזו, שהם לא יכולים להיות עם משלהם כמו כל הגויים? כך יהיה.”
ומכיוון שזה עדיין לא צודק, והם עדיין חושבים שהם צודקים, צריך לשכנע אותם שהם צודקים. או האמת, מי צודק, כמו שהשני אמר, “רק שהאמת לא תצא”. בקיצור, למצוא מה האמת, ואז יהיה ועד גדול, האו״ם, איך קוראים לזה, ועד הנשק הגרעיני, יתכנסו, והם יתנו את כל הקודים של הגרעין לר׳ מוטל זילבר. יום טוב.
משיח כשופט עם כוח
ואם הוא חושב שמגיע למישהו, כמו שכתוב בפסוק, וזה ממש כך הפסוק, חז״ל אומרים על משיח “והכה ארץ בשבט פיו”, שאם משיח יגזור על מדינה שתחרב, היא תחרב. אפשר לראות את זה במחשב ממש.
יתנו את הקודים לר׳ מוטל זילבר, והוא יתבונן בכל הפסקים. זה הבדל, יש רעיון? אני רק נותן לך תה. אני לא מתכוון לבדיחה. דרך אגב, אני עושה את זה כבר בדיחה, אבל זה לא יכול להיות? זה יכול להיות.
והוא יחליט מי צודק. ואם השני, יזהירו אותו, מובן מאליו, לא צריך סתם מיד להרוג, יזהירו את השני, אם אתה לא רוצה, הוא יעשה צרות, הוא צריך רק לכוון, לומר את הקוד, והוא גמור עם השני. זה פשוט כמו זה. זה אומר “והיה ה׳ למלך על כל הארץ”. מה הוא התכוון לומר?
אחר כך, לפני זה, יקימו ישיבה גדולה, ואפשר יהיה לשבת וללמוד. אז יש עולם הבא. אז תהיה המטרה של זה, שעלינו עוד לדבר באריכות גדול ונורא.
כוונה בתפילה: דימוי בראש
אבל אז עכשיו, פעם אחת אני צריך, לגבי השיחה אני צריך לסיים, אני חושב שזו תוכנית טובה, אני צריך להיות עם כוונה, אני צריך להיות עם איזה דימוי בראש כשאומרים את כל הפסוקים, כל המזמורים, ו״ויסעו כל עבדיך”.
האיקונוקלזם הביזנטי
דרך אגב, קראתי פעם תיאוריה שאחד ש״ויסעו כל עבדיך” נכתב אחרי שקרה ממש מעשה כזה איפשהו. בביזנטיון היה איקונוקלזם, כך יש תיאוריה. לא משנה. “ויברכו”, בקיצור, מה מפורט, כן? “ויראוך עם שמש”.
היה מעשה שבכנסיית ביזנטיון יום אחד הייתה התעוררות שצריך מי שעדיין צביין, צריך לשבור את האיקונים, כי הם חשבו שהקב״ה אינו גוף. יש משמעות סברא ש״ויסעו” נכתב אז, שהיהודים התעוררו וראו, אה, זה יכול לקרות, להוריד מה שהם עובדים כל היום תמונות של מרי, הם שברו יום אחד, מעשה של עולם. זה יכול להיות, והוא הולך על האלף בית בנוי. אני חושב שהוא באמת דמיין, כן?
תרגום לעברית
“ויברכו שם כבודך”, “ויגידו עז נוראותיך וגדולתך אספרנה”. מה זה אומר? שכאשר נמשיך להנחית בחדשות יעמוד שהיום משיח פסק שכולם צדיקים. “צדקתך”, מי צדיק? “ויראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים”, כן? יקומו ותיקין, יקומו לפנות בוקר, ויהיה ברכה מהגויים ללכת לותיקין. כך כתוב בסידור, כן? וכן הלאה. אלו דברים פשוטים.
המבנה של ימים נוראים: מאוניברסלי לפרטיקולרי
עכשיו, אני צריך לומר דבר אחד. עכשיו, שמתי לב לדבר מעניין. ועכשיו, כולם יודעים את התורה שאומרים מהצאנזער רב, או מרבי ישראל סלנטר, ממגוון צדיקים, שבתחילה רצה לתקן את כל העולם, אחר כך, וכן הלאה, עד שתפס שאפילו את עצמו אינו יכול לתקן, השם יתברך לעזור. את הפתק לא ידע, אבל זה קרה אחרי שתפס שהוא הולך גם לתקן את עצמו.
אבל תפסתי שההתקדמות של ימים נוראים הולכת בערך כך.
ראש השנה: היום האוניברסלי
כי ראש השנה, איני יודע יום כיפור גם, אבל זה כבר קצת פחות. ראש השנה הוא מאה אחוז יום אוניברסלי. ראש השנה, אדם הראשון נולד, כמעט לא מדברים על היהודים, קצת. “ה׳ אלקי ישראל מלך”, אני מתכוון, אנחנו יודעים כבר, היינו קרא תחילה כזה. אבל בעצם, השם יתברך יהיה המלך של כל העולם. כל העולם השם יתברך שופט, דרך אגב.
יש לך חברים גויים? אתה עובד עם הגויים? לא. יש לך חברים גויים? התפללת עליהם בראש השנה? אתה יודע שמשפטים את הגויים גם בראש השנה? אחרי היהודים. זה בפירוש, כך כתוב בגמרא. אתה צריך להתפלל עליהם, לא? אתה רוצה שיהיה להם שנה טובה או לא? מה שזה לא יהיה, מה קורה? אנחנו לא מאמינים בכלום, זו בושה, אנחנו לא מאמינים במה שאומרים בעצמנו. ראש השנה הוא גם עבור הגויים.
אפילו יום כיפור. כתוב בחזיונות, הרמב״ם, אמרתי לכם השבוע את הרמב״ם שיום כיפור הוא גם לכל באי עולם. אוקיי. עכשיו, למעשה, ראש השנה, זה התוכנית הגדולה ביותר. אמרתי עכשיו חלום מסוים איך זה יכול להיות. זו התוכנית של ראש השנה, אוקיי?
יום כיפור: עבור היהודים
אחר כך הולך הדבר שהוא מתיישב, הוא מתחיל לחשוב, מפרט איך התוכנית הולכת לעבוד. הוא מתחיל לתפוס, סאטמר א׳ וסאטמר ב׳ יכולים להתאחד? אני מחזיק באיחוד של קים ג׳ונג און עם פוטין? אלו פנטזיות. אוקיי, יודע מה? אנחנו עושים את הנושא של סליחות שצריך לדבר בהרחבה. יודע מה? בואו נעשה קצת יותר קטן. הוא מתחיל לעשות קצת יותר קטן את החלום. לא לעשות קטן יותר, אלא להבין. זה חייב להיות השלב הראשון, זה חייב להיות.
כי אם אין לו תלמיד, מה זה אומר אדם? ואיך האדם אומר כל האנושות, כל בני אדם הראשון, בני נח, אני יודע את זה. אי אפשר לדבר על זה. אני צריך להסביר את זה גם בהרחבה. וממילא, אבל צריך להתחיל איך אדם הוא בשבילי נברא העולם, אבל למעשה הוא עובד על הסביבה שלו. אוקיי, אז היהודים. כל מיני יהודים, הוא חושב. יש דתיים, יש חילונים, יש… זה הרי פירוש של יום כיפור. נכון?
יום כיפור הוא עבור היהודים החילונים, כן? “על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירין להתפלל עם העבריינים”. היהודים הדתיים כבר ביום כיפור, בעשרת ימי תשובה שלהם, כמו שהטור אומר, כבר ערב ראש השנה, כבר הרבה אחרי, כבר מזמן מחלו על כל העבירות.
הבעיה היא שהם תפסו, ואחר כך מדברים בראש השנה על כל העולם, הם תפסו שזה השם יתברך בעצמו. כן, השם יתברך בעצמו דיבר קודם עם אדם הראשון, עם נח, הוא רצה לעשות את כל העולם, אחר כך הוא תפס, הוא רוצה לנסות עם עם אחד, בואו ננסה, אוקיי? זה לא עבד.
הם תפסו שהמעשה היא מעשה של השם יתברך, כן? פרשת בראשית היא המעשה. השם יתברך ניסה שכל בני האדם יהיו בני אדם, זה לא הצליח. הוא ניסה מבול, הפלגה. כך כתוב בפרשה השבועית, כן, “בהנחל עליון גוים”. זה כבר משה לא נתן. אבל… אבל… כתוב בפרשה השבועית, השם יתברך אמר, אוקיי, חלק ה׳ עמו, אני אקח. זה לא אומר שבסוף צריך להיות הנני גואל עמי, כל אחד צריך להבין. אוקיי, לעשות את העם, כשהבעיה שיש לי איתו, נו בעיה, יש יום כיפור בשביל זה.
השם יתברך גם מחל על כל העבירות, ואפשר להיות בשלום עם כל היהודים. למה יש יום כיפור? איני יודע, זה מאוד מעניין, אבל עד היום הזה רוב יהודים חוגגים יום כיפור. דבר מאוד מעניין. אבל למה? כי זה בשבילם. תבונין פשוטין, הוא בשבילם. וזה יום כיפור.
ויום כיפור, רואים בבירור, זה הרבה יותר יהודי. מדברים שהשם יתברך מוחל, כתוב בפסוק, מוחל, איך אומרת הברכה? לא אכל עבודת עמו בית ישראל. לא כתוב לעבודת כל העולם. השם יתברך אפשר להיות גם בגאון זה עבודת גם. זה כבר לא יום כיפור. הגאון זה כל הנושא. אבל מלך כל הארץ. בראש השנה אומרים מלך על כל הארץ, גם ביום כיפור. אבל רק מלך על כל הארץ, כך הוא בניסיון שלנו. אבל יום כיפור אומר, מוחל זה אופן יותר רחב עבור היהודים. כן, כן, כן, זה מובן. לא עבור הגויים. הגויים ימצאו גוי גדול אחר, איני יודע.
אז יום כיפור אומרים שהיהודים צריכים לעבוד ביחד. כדי לעבוד ביחד, צריך למחול על כל העבירות היהודיות. זה יום כיפור, אוקיי?
סוכות ושמיני עצרת
אחר כך מגיע סוכות. וקצת, בעיקרון, עשו שבעים פרים עבור כל שבעים האומות, צריך לתת משהו גם עבורם. ועד שמיני עצרת אמרו, זה לא הולך לעבוד, הולכים לרקוד רק עם היהודים הבודדים, אולי עם עצמם, עם אלה שלומדים את התורה, עם שמחת תורה. בקיצור, זה נעשה קטן יותר וקטן יותר. כמו שמיני עצרת, רש״י אומר, זה רק עבור היהודים, כבר השלכנו את כל הגויים, נשאר פר אחד ואיל אחד. זה ממש המעשה.
העיקרון: אי אפשר לתקן את עצמך בלי תוכנית לכל העולם
אז, מה זה אומר? זה אומר שבאמת, אדם לא יכול לתקן את עצמו בלי שיש לו תוכנית לתקן את כל העולם. אבל איך עושים את התוכנית? אז קודם צריך לחשוב על כל היהודים. אם מישהו חושב, זה מאוד חשוב, אם מישהו חושב שהוא יכול לקפוץ רק מעצמו, איני יודע אם יש שלב כזה בכלל, כי שמיני עצרת הוא גם עבור כנסת ישראל, לא עבור יהודי אחד.
הבעיה של אקסקלוסיביות בבתי מדרשים
אם יש מקום, אם יש, כבר אמרתי, ביום כיפור יש בית מדרש כל כך קדוש, יום כל כך קדוש, כל היהודים היו נכנסים. אתם חושבים, העולם חושב כך, שיש בתי מדרש יותר קדושים ופחות קדושים. שם נכנסים כל מיני אורחי פרחי וכל מיני אנשים שצריכים לומר קדיש על הסבא שלהם שאולי עוד היה ישר וכן הלאה. ואחר כך בית המדרש הכי קדוש, שם יש שלט גדול, “פה אין כניסה עם סמארטפון”. ובית המדרש הכי קדוש יותר עומד שלט, “פה אין מוציאין”, אני לקחתי את בית המדרש, מי שמאמין שזה יכול להיות אולי טובה ליהודים מהציונים, אסור להיכנס לבית המדרש, יודע? אני לקחתי בית מדרש כזה. וככל שיותר קדוש זה יותר מצומצם.
יום כיפור כאנטי-תזה: י״ג מידות הרחמים
ובינתיים, ויש לנו הרבה ימים טובים והרבה שבתות, עכשיו יום טוב רגיל, ושבת רגילה, ובשם יתברך לא מכניסים, לא מספיק קדוש. ביום כיפור עומד שלט גדול על מפתן יום כיפור, כתוב כל הסמארטפונים מכניסים. למה? כי צריך לתפוס, יש הרבה סיבות לזה, כי הסיבה הראשונה כי צריך לתפוס שאי אפשר ללכת בדרך של משה רבינו. זו הדרך של הסטרא אחרא. הסטרא אחרא, היצר הרע, החוז׳יאנובר, אומר כמו שהוא אומר, עזוב את כל החברה, עשה חלוקה, ואני יודע בעבודת השם, רק היהודים הבודדים הישרים נשאר. זה ההיפך מרחמנות, ההיפך מהקדושה של יום כיפור, מי״ג מידות הרחמים שהשם יתברך הראה למשה רבינו. אחר כך הראה לו את זה. השם יתברך הראה שהשם יתברך הוא רחום וחנון, הוא צריך שכל היהודים יהיו. למה? כי אי אפשר לעבוד ביחד. זו סיבה מאוד בסיסית, אפילו על פי שכל הישר. חייב להיות שאפשר להיות מלאך כל תולעת היא וירוס, כי אחרת לא יוצא עולם. באמת כל העולם. וגם את נח בהרבה זכרת. אוקיי, אולי לא כל העולם, על ידי כמה מיליון יהודים שיש, זה לא כל כך הרבה אנשים, אני יכול לתת לך עצה, אוקיי? אני לא יכול יותר מזה.
הערה מעשית: זה לא כל כך הרבה יהודים
אבל ביהודים יש גם שנים עשר שבטים, ויש גם כל מיני קבוצות יהודים, ואדם חושב כך… איני יודע אם זה כל כך מופרך, דרך אגב. אפשר לקבל רשימת אימייל של ממש כל יהודי, נכון? זה לא צריך להיות כל כך קשה, זה לא כל כך הרבה אנשים. לוולמארט יש רשימת אימייל גדולה יותר מכל היהודים שיש בעולם. למה יהיה כל כך קשה שאני אשלח הכל בבת אחת לכל יהודי? לא ארבעה עשר מיליון יהודים. אבל אם היו יודעים, כמה זה ארבעה עשר מיליון יהודים? זה כלום. ארבעה עשר מיליון זה פחות אנשים שגרים בניו יורק סיטי. אני אומר לך, לוולמארט יש רשימת אימייל גדולה יותר. רבונו של עולם כולא, על כמה אנשים מדברים כבר? אנחנו לא יכולים לתת עצה עם האנשים האלה? זה חייב להיות מאוד ריאליסטי. אבל אם לא, זה הרבה אנשים ארבעה עשר מיליון, אתה אומר. אז מנין אחד, כבר. קודם שלושת האנשים שאנחנו מדברים איתם, שיוכלו לדבר אחד עם השני. מאדם אחד, עד אני בעצמי. הוא לא יכול ללכת.
התוכנית המעשית: התחל קטן וגדל
בכל מקרה, זו התוכנית שלי. כמו שיש לנו שיעור כל שבוע. שם זה מתחיל. זו הראשונה. בעזרת השם. בעזרת השם. צריך… זה הולך להתחיל הפוך. כך צריך להיות. מתחילים איפשהו. בעזרת השם. בעזרת השם אחרי יום טוב הולכים להתחיל שמונה פרקים מההתחלה. כך נפל לי תוכנית, ואתם לא מסכימים אתכם, אתם יכולים לעשות את שלכם, אם אתם מחזיקים. אני מרגיש ששם כבר לא יודע, נענה בהתחלה, לחזור על מה שכתוב, ואם נלמד דברים חדשים, אם לא נזכור את הדבר הישן, ואחר כך נגיע, לכאורה יודעים כבר הכל עד פרק ד׳ איפה שאנחנו מחזיקים, אז נלך מאוד מהר. עכשיו, אתה רוצה? אבל בכל מקרה, ואחר כך הולכים הלאה. תוכנית טובה, אמת. זו התוכנית שלי לעשות תשובה.
הערות לוגיסטיות על השיעורים הבאים
בשבוע הבא לכאורה יהיה שיעור, יהיה יותר על יום טוב, אני מקווה שיהיה שיעור, העולם כאן. בשבוע הבא? יש סוכות. אני צריך לבנות סוכה? איני יודע. כל אחד מסיים את המצוות שלו. אם יש עולם, בואו, בואו.
ברכה לסיום: לכולם
כבר, העולם יעשה סייר בטובה, וילמדו הכל טוב לכל העולם, ולכל היהודים, ול… בואו נאמר שמותר, איני יודע אם מותר לומר ליהודים שהם יותר כמו דתיים, איני יודע אם נכון לומר דבר כזה, ובתוכם לכל אחד יהיה הקהילה שלו והמשפחה שלו ועצמו, ואחר כך חזרה הפוך עד שרצים על הנגס.