סיכום השיעור 📋
סיכום השיעור הפילוסופי: תשובה, רצון וכפרה
—
א. הקדמה – השיעור לכבוד הימים הנוראים
השיעור הוא לכבוד הימים הנוראים. הנושא המרכזי הוא רצון – אך לפני שנכנס לכך, באה הקדמה רחבה על ספרי מוסר בכלל.
—
ב. שערי תשובה והלכות תשובה של הרמב״ם – חקירה ידועה
רבינו יונה מגירונדי כתב את הספר *שערי תשובה*. חקירה ידועה: *הלכות תשובה* של הרמב״ם מדברת למעשה כמעט ולא על עצם עשיית התשובה. שני הפרקים הראשונים מכילים הלכות (כמו וידוי ביום כיפור), אך השאר עוסק במי הוא אפיקורוס, מי הוא צדיק, מי הוא רשע – יותר ענייני *תיקון המידות* מאשר תשובה כפשוטה. זה לא השיח המרכזי – רק מוזכר.
—
ג. [דיגרסיה צדדית] מהו ספר מוסר? כמה קשה לכתוב אחד?
1) המנהג לכתוב ספרי מוסר
מהיכן בא המנהג לכתוב ספרים על איך יהודי צריך לחיות? עוד לפני השולחן ערוך היו כבר ספרים כאלה.
2) הספר *מוסר רבוחא*
מוזכר יום ההילולא של ר׳ יצחק הכהן וספר תלמידו *מוסר רבוחא*. בהקדמה כתוב שכל יהודי צריך לכתוב לעצמו ספר מוסר המתאים לו, כי מה שכתוב בספרים אחרים לא תמיד נוגע לכל אדם.
3) טענה מרכזית: קשה מאוד לכתוב ספר טוב – אפילו “פשוט”
– אנשים חושבים שספר מוסר או ספר סיכום קל לכתיבה – “ChatGPT יכול לעשות את זה.”
– למעשה זה הפוך: שני אנשים יכולים לכתוב את אותו סוג ספר, אחד הוא שלושת רבעי עם הארץ והשני יודע באמת מה קורה – וההבדל הוא יום ולילה.
– תלמידי חכמים גדולים אמרו על ספרים מפורסמים שהמחברים היו עמי הארץ גמורים.
– אפילו בספרי “טעם” (כמו ארטסקרול) – רק אם תלמיד חכם אמיתי מנהל את זה, זה יוצא טוב.
– תורת ריבונו של עולם היא ספר המוסר האמיתי – ספר חכם יותר מכל מה שרבינו יונה כתב ביחד.
—
ד. [דיגרסיה צדדית] מוסר על הלימוד עצמו: עצלות, גאווה והדרך האמיתית
1) אי אפשר להבין “במהירות” את חובת הלבבות
ביקורת על הגישה של “אני כבר על זה” – זו דרך זולה להחזיק את עצמך גדול יותר מהספר. לחובת הלבבות יש תוכן שלא תתפוס באלף שנה בלי עבודה רצינית. צריך לעשות כמו בישיבה: לקרוא כל מילה ארבע פעמים, להתייגע, להשוות עם מקומות אחרים – כמה שנים רק לקרוא את חובת הלבבות.
2) עצלות + גאווה = השילוב הרע
האדם עצל – הוא לא רוצה להשקיע את העבודה. מלבד זאת יש לו גאווה – הוא רוצה להחזיק את עצמו גדול יותר מהספר. הודאה: אפילו המגיד שיעור עצמו לא יכול יותר משעה אחת ביום ללמוד ברצינות.
3) דרך הלימוד – הבנה לעומת חזרה
לא להחזיק בחזרה בלבד (לימוד בעל פה), כי בסופו של דבר שוכחים. הדרך היא הבנה – להעמיק בחומר.
4) מה זה אומר לקרוא ספר כמו רמב״ם, אריסטו, חובת הלבבות
ספר כזה הוא תמצית של כל השעות שהמחבר חשב – בכל שורה יש חידוש, הוא לא חוזר על עצמו. לקרוא ספר כזה דורש זמן ומאמץ עצומים.
—
ה. שערי תשובה של רבינו יונה – הצגת הספר
רבינו יונה כתב ספר שיטתי על תשובה (לא דרשות, לא ספרים חסידיים). תשובה היא דבר בסיסי, יסודי.
> ### [דיגרסיה צדדית: אטימולוגיה של “שער”/”בבא”]
> “שער” באה מערבית “באב” = חלק/פרק. זו אותה מילה כמו ארמית “בבא” (כמו בבא בתרא = “השער האחרון”). גם מוזכר: “באב אל-מנדב.”
—
ו. ההבדל המרכזי: רמב״ם לעומת רבינו יונה בעניין חרטה
1) שיטת רבינו יונה
להרגיש רע (יגון, דאגה, אנחה, כאב) הוא עיקר בתשובה בפני עצמו – חלק עצמאי, לא רק אמצעי.
2) שיטת הרמב״ם
חרטה אצל הרמב״ם אינה רגש – היא מתכוונת לשינוי מעשי: “הלכתי בדרך זו, יש לי חרטה, אני הולך עכשיו בדרך אחרת.” ההוכחה שיש חרטה היא שעושים עכשיו אחרת. הרמב״ם עשוי להודות שרגשות יכולים לעזור, אך הם אינם ההגדרה.
ביקורת על גישת “להרגיש רע”: “היה יותר שימושי לא להרגיש רע ופשוט לעשות אחרת. תרגיש רע ותעשה את אותו הדבר – זה לא עובד נהדר.”
3) ההסתייגות של רבינו יונה עצמו
רבינו יונה עצמו אומר (באגרת התשובה / חלק שני) שהסדר של תחילה להרגיש רע, אחר כך לשנות – זה תקף רק לאדם שלא חטא (או מעט). אך מי שכבר מורגל בחטא, עמוק בתוכו – אם הוא ינסה תחילה להרגיש רע, לעולם לא יגיע לתשובה. בשבילו העצה היא: להתחיל מיד לעשות טוב, ורק אחרי כמה שנים הוא יכול להתחיל לעשות תשובה על העבר.
—
ז. הנושא המרכזי: עבירות בבחירה – מה שאוהבים הוא הגרוע ביותר
1) סיכום מהשבוע שעבר
– העבירות הגרועות ביותר הן אלו שאדם עדיין אוהב – כי רוע הוא רק רע אם הוא בבחירה ובדעת.
– ככל שזה יותר “שלך” (רצונך, דעתך, בחירתך), כך אתה יותר אחראי – “the most you.”
– מה שאני הכי אוהב = זה אני = זו הבחירה שלי = לכן זה הגרוע ביותר.
2) יישום חדש – הפוך
עבירות שלא אוהבים (אונס, שוגג, ניסיון) – שם מוסר התנאי של “ברצון/בבחירה.” שני סוגי ניסיונות: (1) ניסיון שיש בו תאווה (= כמעט אף פעם לא לגמרי ברצון, כי יש קצת אונס); (2) ניסיון של פחד/הכרח.
3) עיקרון
ככל שאפשר להסיר את אלמנט הבחירה/רצון, כך פחות אפשר לחייב את האדם.
—
ח. אונס, בחירה ומעמדם של מעשים רעים בנסיבות קשות
1) אונס ממעיט את רמת העבירה
ככל שמסירים את אלמנט הבחירה החופשית, כך פחות זו עבירה אנושית במובן המלא. העבירה האנושית האמיתית היא רק שם שיש בחירה ורצון מלאים.
2) קושי כמושג – אך לא כהיתר
הקדמה יסודית:
> אם דבר קשה, זה לא הופך אותו למותר.
– דבר רע לא הופך לדבר טוב כי הוא קשה.
– דבר טוב לא הופך לדבר רע כי הוא קשה.
– רע וטוב הם דברים ממשיים, אובייקטיביים – לא תלויים בקושי של האדם.
– אפילו באונס גמור זה לא מותר – כמו שהפסוק אומר “ולנערה לא תעשה דבר” – הגמרא אומרת “אונס רחמנא פטריה” (הקב״ה פוטר מעונש), אך מותר זה לא הופך.
3) מה הקושי כן עושה? – שתי קטגוריות
לכתחילה – אי אפשר לתבוע: כשמשהו כמעט בלתי אפשרי, אי אפשר לדרוש מאדם – אין טענות. “מה יעשה בן שלא יחטא?”
בדיעבד – מחילה/סליחה: אחרי שעשה את זה, אפשר למחול לו – נותנים לו תשובה קלה יותר, מבינים אותו.
> ### [הערה צדדית]
> מחילה (forgiveness) קיימת גם אצל אריסטו, אף שאנשים חושבים שלא.
—
ט. [דיגרסיה צדדית] שיטת הרב מבעלזא – והחולק עליו
הרב מבעלזא הראשון (שר שלום) אמר שכאשר חולה אוכל ביום כיפור, זה הופך למצווה – כי זה רצון ה׳: כשהקב״ה אומר צום, צמים; כשהוא אומר אכול, אוכלים – בשני המקרים זו אותה מצווה.
החולק הלמדני: חסידית זה אולי נכון (רצון ה׳), אך למדנית אכילה ביום כיפור אינה מצווה – זה היתר (ואולי חיוב), אך העבירה לא הופכת לדבר טוב. זו סתירה בין שתי מצוות (conflict of obligations): אכילה ביום כיפור רעה, חיים טובים – בוחרים את הטוב יותר, אך הרע נשאר רע.
> ### [סיפור צדדי]
> הצמח צדק (האדמו״ר מוויז׳ניץ) היה חולה לפני יום כיפור, ילדיו שלחו מכתבים מרבנים שיאכל, הרב מבעלזא כתב מכתב, אך הצמח צדק לא אכל – הוא נפטר שבועיים לאחר מכן. מוזכרת גם מחלוקת רדב״ז ואחרונים האם מותר למסור נפש על עניינים כאלה.
—
י. שיטת הרמב״ם: “extenuating circumstances” – פטור אך לא מותר
אפילו בדברים שבהם חייבים למסור נפש (כמו עבודה זרה), אם מישהו לא עשה זאת – מבינים אותו בכל זאת: הוא פטור כי הוא אנוס. הוא ביטל את המצווה של “ואהבת” (מסירות נפש), אך אי אפשר להעניש על כך.
דוגמה: יהודי שעשה מקח בשבת כי היה יכול לאבד את כל ביתו – נותנים לו תשובה קלה יותר, מבינים אותו, אף שהוא לא צדיק.
המושג המפתח:
> “מבינים אותך” לא אומר שזה טוב – זה אומר שמוחלים לך.
קושי יוצר סוג של פטור – “אונס רחמנא פטריה” – אך זה לא משנה את מהות הדבר. זה נקרא סליחה, מחילה – לא הכשר.
—
יא. שוגג וכפרה – המבנה היסודי
1) הפסוק בפרשת שלח
“ונסלח לכל עדת בני ישראל… כי לכל העם בשגגה” – הסליחה באה כי זה היה בשגגה.
2) שוגג אינו אף פעם תירוץ מלא
אם זה היה תירוץ מלא, זה היה אונס (כפייה), שבו האדם ממש צדיק. שוגג אומר: הוא לא שם לב מספיק – הוא היה צריך להסתכל פעמיים, הוא הסתכל רק פעם אחת. דוגמאות: להסתכל לשני הכיוונים בעת חציית כביש; לבדוק אם מישהו עומד למטה כשחוטבים עצים.
3) רמות כפרה בשוגג
ספקטרום של מנגנוני כפרה:
– לפעמים צריך לשלם: ללכת לגלות (כמו בהורג נפש בשגגה), להביא קרבן.
– לפעמים לא צריך לעשות כלום: בלאו בלבד, הוא רק צריך להרגיש רע.
– שלוש רמות של “הבנת” החוטא:
1. מבינים אותו לגמרי – הוא עדיין צריך להתגבר.
2. מבינים אותו, הוא לא צדיק, אך מבינים – אולי אפילו לא צריך תשובה.
3. מבינים אותו, ולפני ההבנה הוא מקבל כפרה – מוחלים לו.
—
יב. קושיית הרמב״ם: קרבן בלי תשובה?
– הפסוק אומר “ונסלח לו” – הבטחה מהקב״ה.
– הרמב״ם אומר: “על כל הקרבנות אין מכפרין אלא אם כן עשה תשובה” – גם בשוגג צריך תשובה.
– קושיה: אם קרבנות באים על שוגג (לא מזיד), והאדם יש לו “תירוץ טוב” – למה הוא צריך עוד תשובה?
– תירוץ: הקרבן קיים כדי שלא ירצה שוב – שלא יהפך ל״טעים” לחטוא בשוגג. הקרבן עושה את זה “לא טעים.”
—
יג. התנאי הקריטי: חרטה – רצון מורכב מאהבה ורצייה
מחילה מותנית בכך שהאדם מרגיש רע:
– דוגמה: מישהו מקבל בטעות את השיק שלך מהבנק, הוא שמח, אחר כך הוא בא לבקש מחילה. להחזיר את הכסף לא מספיק – הוא צריך להרגיש רע.
– למה? כי “רצון” מורכב משני דברים: אהבה ורצייה. הוא אומר “לא רציתי” – אך הוא אהב את זה. זו סתירה.
– אם הוא בא עם חיוך – “היה טעים החזיר שאכלתי בטעות” – אז המחילה לא כנה, כי הוא עדיין מחזיק בזה.
—
יד. [דיגרסיה צדדית] חנניה מישאל ועזריה – גבולות מסירות נפש
– הגמרא אומרת: “אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה – לא הוו משתחוו לצלמא” – אם היו מענים אותם (לא רק הורגים), אולי כן היו משתחווים.
– למות “קל יחסית” – זה נגמר. אך ייסורים (עינויים, לענות ילדים) קשה יותר.
– ספרים חסידיים אומרים שכל יהודי רוקד לתוך תנור לקידוש השם – אך לתת לענות את ילדיהם היא מדרגה אחרת לגמרי.
– מסקנה: לכתחילה אומרים שהוא צריך למסור נפש, אך בדיעבד מבינים אותו – בתנאי שהוא מרגיש רע.
—
טו. דברים של תענוג לעומת דברים של הכרח/פחד
– בדברים של תענוג (דברי הנאה) עוזר מעט מאוד התירוץ של אונס/שוגג: “אהבתי את זה כל כך, לא יכולתי” – זה עצמו הבעיה. הנאה עושה את האדם יותר אשם, כי זה מראה שהוא אוהב את זה.
– בדברים של פחד/הכרח (כמו מלחמה, “איש ירא ורך הלבב”) – מבינים אותו יותר, ו״ה׳ יסלח לו.”
—
טז. “זדונות נעשות כשגגות” – מבנה התשובה
1) מה זה אומר “זדונות נעשות כשגגות”?
זה הסדר הרגיל של התשובה.
2) מזיד אמיתי קשה למצוא
זו “בעיה ישנה של סוקרטס”: רצון אומר להחזיק שזה טוב – אך האדם יודע שזה רע, אז הוא רוצה את זה לא לגמרי.
3) “רציתי ולא רציתי”
קצת אהבתי את זה (תאווה), קצת לא אהבתי את זה (שכל). זה המצב האמיתי של רוב העבירות – תערובת. על כמה שאהבת את זה – על כך אתה אשם.
—
יז. רצון אינו רק “לפני המעשה” – רצון הוא אישיות
– המסילת ישרים אומר שתשובה היא חידוש כי אפשר לעקור רצון למפרע.
– החולק: רצון אינו רק החלטה רגעית לפני מעשה. רצון, בחירה, אהבה, דעת – הכל ביחד הוא האישיות שלך (your personality across time).
– אדם כמעט אף פעם לא מחליט ברגע – אפשר לחזות מה הוא יעשה בשנתיים הבאות, כי מה שהוא עושה, הוא אוהב לעשות.
—
יח. צדיק לעומת רשע – לימוד זכות/חובה
– צדיק שעושה עבירה – צריך ללמד עליו זכות (זו הפעם הראשונה, זה לא מתאים לאישיותו).
– רשע שעושה עבירה – צריך ללמד עליו חובה (זה מתאים לאישיותו).
– הקב״ה מוחל לצדיק מהר יותר – כי אצלו זו לא בעיית רצון, זה לא מתאים למה שהוא.
—
יט. “נושא עוון” – מעביר ראשון ראשון
1) המנגנון
עקרון הגמרא “נושא עוון” – הקב״ה לא מונה את העבירה הראשונה (או שתיים/שלוש ראשונות – מחלוקת). המנגנון הוא “מעביר ראשון ראשון” – כל עבירה ראשונה מוסרת, כך שאף פעם אין חשבון מלא של עבירות.
2) הקושיה
אם כך, אף פעם אין עבירות?
3) התירוץ
בפעם הראשונה שאדם עושה עבירה, הוא למעשה לא רוצה – יש לו חרטה, ולכן הקב״ה מוחל (לא שזו לא עבירה, אלא הוא מוחל).
—
כ. חזקה – שלוש פעמים עושה את האדם
אחרי שלוש פעמים זה הופך לחזקה – זה מגדיר מי אתה. זה כבר לא טעות – זה בדווקא, אתה סוג האדם שאוהב לעשות את הדבר הרע.
השלכה קריטית: כשמתבססת חזקה, כל העבירות הקודמות חוזרות למפרע – אפילו הראשונה שמחלו עליה. כי עכשיו רואים שהאדם עשה את זה ברצון, הוא למפרע – מחשבים אחורה.
—
כא. העיקרון המרכזי: דנים את האדם, לא את המעשים
זה העיקרון המרכזי: דנים את האדם, לא חשבון של מעשים. הרמב״ם כבר אומר: “אין שוקלין עליו דעתא של תמים דעות” – לא סופרים מספרי מצוות. התניא שואל: איך זה יכול להיות? ועונה: כי דנים את האדם, לא את חשבון המעשים שלו. לכן זה עושה הבדל אמיתי איזה סוג אדם אתה.
—
כב. “הנאה מאוחר יותר” – כשמתחילים לאהוב את העבירה
אם אדם מתחיל לאהוב את העבירה, כל העבירות הקודמות גם מוערכות אחרת (“כל עוונותיו למען שפותו”). אתה כבר לא יכול לומר “לא התכוונתי” – כי עכשיו אתה אוהב את זה, וזה מאיר אחורה על ההתחלה.
חרטה במובן רחב יותר: לא רק “חרטה על השטר” (חרטה טכנית), אלא: האם אתה מרוצה להיות סוג כזה של אדם? אם כן – אין לך חרטה אמיתית.
> ### [דיגרסיה צדדית: הבדיחה על היהודי הירושלמי בתל אביב]
> יהודי דתי במקום רע, שואלים אותו מה הוא עושה שם – הוא עונה שהוא שם “באונס”. זה ממחיש את נקודת ה
גמרא שאפשר לעשות משהו בלי רצון אמיתי.
—
כג. “מחוץ לאופי” – כשמעשה אינו האדם
כשאדם עושה עבירה ש“out of character” – הוא לא אהב את זה, לא עשה בשובבות, כמעט כאילו שד עשה את זה – זה לא האופי שלו. זה לא הופך את זה ללא עבירה, אך זה מקל על הסליחה. אנשים אף פעם לא לגמרי משוגעים – אפילו כשהם מבולבלים, תמיד יש להם נקודה.
> ### [דיגרסיה צדדית: הרוגצ׳ובר – קידושין הוא “דבר המתמשך”]
> הרוגצ׳ובר אמר שקידושין אינו מעשה חד-פעמי – כל יום הבעל מקדש את אשתו מחדש. המהות של קידושין היא הרצון המתמשך, לא המעשה הטכני של קנין מהיום הראשון. הרצון גדל (או פוחת) עם הזמן. ההלכה עושה “cut-off” (צריך גט), אך הרצון האמיתי הוא רצף.
>
> דיגרסיה נוספת: הפסוק שחתן צריך שנה שלמה עם אשתו – כי צריך לדעת אם רוצה אותה בכל העתים, לא רק בחורף או בקיץ.
—
כד. “עובר עבירה ומתבייש בה” – חרטה אחרי המעשה
כשאדם עשה עבירה ואחר כך מרגיש רע – בשעת מעשה היתה לו הנאה, אך אדם אינו רק רגע, אדם הוא כל האדם שלו. כשהוא מרגיש אחר כך שזה לא עושה אותו טוב יותר, זה לא שלו – אז המעשה מוערך כשגגה, משהו “שבלא דעת” – כי הדעת המלאה של האדם לא מחזיקה באותה עבירה.
—
כה. המקרה הקשה: נהנה ואחר כך תשובה
הבעיה המעשית: מישהו גנב כסף, חי שנתיים טובות מזה, ואחר כך תופס תשובה. הוא לא יכול פשוט לומר “אני מרגיש רע” – כי הוא באמת נהנה. הוא חייב להגיע לנקודה שבה הוא מרגיש שגם השנתיים היו אומללות – שהוא היה מסונוור.
זה לא פשוט – כי צריך לא רק חרטה על המעשה, אלא על ההנאה גם כן.
—
כו. תשובת המשקל של רבינו יונה
לכן בא רבינו יונה ואומר: רק חרטה לא מספיקה. צריך לסבול – שנתיים סבל כנגד שנתיים הנאה. צריך לתת צדקה, לצום תעניות, כאב פיזי – כי זו תשובת המשקל (שהרמב״ם מסביר): צריך משקל נגדי להנאה שהיתה. כאב פיזי וכאב רגשי הולכים ביחד – כל פעם שמוציאים את הכסף (להחזיר, לצדקה), זה עולה.
—
כז. האנלוגיה של “עד אופי” – וגבולותיה
> ### [אנלוגיה מבתי משפט חילוניים]
> בבית משפט אפשר להביא “character witness” – הוא כבר לא גונב, הוא יושב בבית המדרש. זה עוזר קצת – רואים שהוא “reformed”.
>
> אבל: מה זה עוזר לקורבן שהגנב הפך לצדיק? “עוד יותר גרוע – עוד צדיק גם כן!”
—
כח. ההבדל המכריע: איך מדברים על הפשע
המבחן האמיתי הוא: איך האדם מדבר על הפשע שלו?
– אם הוא מדבר עם חיוך (“מיליון דולר היה לי, והריבית אף פעם לא חוזרת…”) – אז הוא עדיין אותו אדם, הוא יעשה את זה שוב, הוא מקבל עונש גדול יותר.
– אם הוא מרגיש באמת רע – לא רק “זה לא היה שווה את זה” או “עדיף עסק לגיטימי” – אלא הוא נגד סוג האדם שהוא היה – זו חרטה אמיתית.
העיקר: דנים את האדם – האם אתה עדיין סוג האדם שעושה דברים כאלה, או שהפכת לאדם אחר?
—
כט. קושי של חרטה מספקת בעבירות חמורות
בעבירות חמורות מאוד (כמו חילול השם), אפילו אם אדם חי אלף שנה, הוא לא יכול להרגיש מספיק רע כדי “לשלם” על הנזק. לתשובה יש רמות שונות – עד כדי כך שבחילול השם צריך אולי למות כדי שיהיה מכפר. זה מבוסס על הכלל של “חילוקי כפרות מלמד על חומר העבירה.”
—
ל. [דיגרסיה צדדית] דיגרסיה הלכתית: מתי אסור למחול
במוציא שם רע (כשמישהו מפיץ דיבה עליך) – דומה לחילול השם, כי הוא עושה “חילול השם שלי” – אסור למחול לו לעולם, אפילו הוא מבקש מחילה אחרי שנים. דוגמה: מישהו מסתובב עם דרשה נגדך, בא אחרי כמה שנים ומבקש מחילה – לא צריך למחול לו.
—
לא. ה״כלל גדול” על קריאת ספרים עם הסתייגויות
עיקרון מתודולוגי חשוב: כל הספרים צריך לקרוא עם הסתייגויות. שלוש הקבלות:
– בכל הספרים כתוב “במקום שכתוב גוי אין הכוונה לגוי” (הערת צנזור)
– בספרים חסידיים: “במקום שכתוב צדיק – הכוונה לצדיקים אמיתיים מפעם”
– כך גם: “ספר זה נועד לקרוא עם סייגים” – צריך להבין שהלכות (כמו “אל תהיה אכזר” במחילה) לא מתכוונות למקרים קיצוניים כמו מוציא שם רע, וגם לא למקרים טריוויאליים (כמו מישהו שתפס את המקום שלך בבית הכנסת). “אל תהיה חיה” של הרמב״ם מתכוון בדיוק למקרים האמצעיים – כשאתה מהסס – שם אל תהיה אכזר.
—
לב. ר׳ נחמן: הקושי להרגיש באמת את כאב החטאים
מצוטט מליקוטי מוהר״ן: “אם יזכה שירגיש כאב חטאיו” – אם אדם יזכה להרגיש את הכאב האמיתי של חטאיו. זה קשה מאוד כי:
– “עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר” – חטא הופך אחרי פעמיים להיתר, ואחרי השלישית למצווה
– “עבירה מתנתן ליב של אדם” – האדם עדיין אוהב את העבירה
– לב האדם “סתום” (ערלת הלב) – ר׳ נחמן אומר שרק דרך “ומלתם את ערלת לבבכם” אפשר לפרוץ ולהרגיש באמת. כשמגיעים לרמה הזו, מוחלים מיד, ואפילו ילדיו מושפעים גם כן (ערב אלול הוא סגולה לכך).
—
לג. סוגי מחילה שונים – מחילה דרך קבלה על העתיד
קיים סוג שני של מחילה שאינו מבוסס על חרטה (על העבר) אלא על קבלה על העתיד – התחייבות להמשך. דוגמה: מישהו גנב, שלישי מבקש “תמחל, כי זה מפריע לי,” ומוחלים לא כי לגנב יש חרטה, אלא כי רוצים להמשיך הלאה.
יש שלוש עשרה מדות של רחמים – דרכים שונות של מחילה, אך לא כולן שוות. אחת היא מחילה מ״בחינת חסד” – נותנים לאדם להמשיך הלאה, אך הוא לא נפטר ברמה העמוקה ביותר. יש רמות (דלפקים) שונות של מחילה.
—
לד. התזה המרכזית: כמעט אף אחד לא עושה עבירות במזיד
טענת המפתח: כמעט אף אחד לא עושה עבירות במזיד – לאנשים יש יצר הרע חזק והם נכנעים.
—
לה. אנלוגיה מורחבת: רוסיה לעומת בורו פארק
1) רוסיה – מסירות נפש ברורה
ברוסיה היה ברור שקשה להיות יהודי. כל יהודי היה צריך לעמוד – ברית מילה, מצוות – כי הוא האמין באלוקים ו״שכל העולם יתפוצץ.” מבינים אותו, אין טענות, וכשהוא בא ביום כיפור לבית הכנסת ומרגיש רע על אכילת חזיר – הקב״ה מוחל לו מיד. קל וחומר מבני אדם: הקב״ה הוא “רב סליחות, אדון הסליחות, חנון המרבה לסלוח.”
> ### [דיגרסיה צדדית]
> על חזיר ברוסיה: זה אפילו לא היה פיקוח נפש – אפשר היה לחיות בלי חזיר, אפשר היה לחכות בתור לבשר כשר. אבל מבינים בכל זאת.
2) בורו פארק – קושי נסתר
טענה פרובוקטיבית: בבורו פארק קשה יותר להיות יהודי אמיתי מאשר ברוסיה! למה?
– “יהודי” אומר מי שמתכנן את חייו על חשבון שיש אלוקים
– בבורו פארק לא צריך אלוקים – יש מערכת: לא מסלקים מחדר, שולחים לחדר יהודי לא כי מאמינים אלא כי זה הנורמה
– אין את המעלה של מסירות נפש – משלמים שכר לימוד לא כי מאמינים בתורה, אלא כי לא רוצים מריבה
ניגוד: יהודי שגר בפריהולד ומשלם מאה אלף דולר בשנה לשלוח ילדים לחדר (כשהוא יכול לשלוח לבית ספר ציבורי בחינם) – הוא אדם לשולחן, אפשר לדבר איתו. בלייקווד אין את זה – לא כסף וגם לא את המעלה.
[הודאה: “אין לי תשובה על זה” – מצביע על הקושי בלי פתרון.]
—
לו. ההבדל בין שני סוגי חוטאים – אונס לעומת תאווה
1) הסוג הראשון: אונס מבחוץ
יהודי שגר במצב שבו אוכל כשר יקר, קשה להשיג, הסביבה הגויית דוחפת אותו – זה אונס מבחוץ. באדם הזה כמעט לא צריך חרטה – הוא במציאות במצב של אונס/שוגג.
2) הסוג השני: מענה את עצמו
יהודי שאוהב את העבירות – הוא אוהב סרטים, הוא אוהב להסתובב עם גויים, הוא אוהב את האוכל שלהם, הוא אוהב את הכסף של אחרים. זה מענה את עצמו – הלחץ בא מבפנים, לא מבחוץ.
3) ההבדל והדמיון
– ההבדל: אצל הראשון לא אוהב את העבירה, אצל השני אוהב. המקרה השני קשה הרבה יותר – צריך יותר כפרה, יותר פדיון, רשימה ארוכה יותר של חטאים.
– הדמיון: שניהם בכל זאת שוגג – “לכל העם בשגגה” – אף אחד לא עושה עבירות כי הוא חושב שזה טוב. הוא עושה כי הוא אוהב את זה, אך משהו ברמה גבוהה יותר של דעת נגד זה. זה היסוד של סתירה עם עצמו – אדם שעושה משהו שהוא עצמו לא מחזיק בזה.
4) תפקיד הצער כהוכחה
נקודה קריטית: איך רואים שהחוטא למעשה לא אוהב את זה? – דרך הצער שלו. הצער אחרי החטא מוכיח שהוא לא לגמרי מי שאוהב את העבירות. הוא איפשהו בין רצון גמור לאונס גמור – לכן הוא שוגג, ועל שוגג יש מחילה.
לכן מתחילים יום כיפור עם “כל נדרי” – מראים שכולנו אנוסים, שבורים, עניים.
5) חרטה – הפשט הפשוט
חרטה לא אומרת משהו מסתורי. חרטה אומרת פשוט מאוד: “אני אוהב דברים שאני עצמי לא מחזיק בהם – אני נבוך מעורבב, זה עולה לי בבריאות.”
—
לז. סדר התשובה של הרמב״ם – שתי מדרגות
1) הסדר הרגיל
כל שנה חוטאים, באים לבית הכנסת, יש חרטה, הקב״ה מוחל. זה חל על אנשים שחוטאים לא במזיד גמור – הם שונאים את עצמם על החטא.
2) מדרגה גבוהה יותר
הרמב״ם מדבר גם על מדרגה גבוהה יותר: כשאדם לגמרי מזיד, הוא בכלל לא רוצה להיות טוב, או שהוא צריך באמת לאהוב להיות טוב – אך זה לא השיעור של היום. השיעור של היום עוסק בפשט הפשוט של חרטה, שהוא בכל זאת יסוד חשוב לכל המדרגות האחרות.
—
לח. איך מזהים שאתה בעל תאווה?
[קצת דיגרסיה צדדית, אך קשורה לנושא המרכזי]
– בעל תאווה לא סתם מי שאוהב דברים – כולם אוהבים.
– הסימן: כשאין לו את הדבר – האם זה כואב לו? האם יש לו צער כשבחנות אין את הטעם שהוא אוהב? זה הסימן של יותר מדי תאווה.
– מי שיש לו מעט אהבה – הוא לא חושב על זה אף רגע נוסף. יש לו הנאה, הוא מברך, וזה נגמר.
—
לט. צער שווה הרבה יותר מתענוג
1) העיקרון
צער שווה הרבה יותר מתענוג – לכן יום אחד של חרטה (יום כיפור) יכול לאזן שנה שלמה של חטאים.
> ### [הערה צדדית]
> מחקר פסיכולוגי – “pain aversion” – אנשים ישלמו הרבה יותר כדי להימנע מצער מאשר כדי לקבל תענוג.
2) הנקודה העמוקה יותר
לצער יש קשר למה שאני – הדעת שלי, העצמי האמיתי שלי. תענוג הוא רק רגע של שכחה. לכן הצער של חרטה הוא סימן חזק יותר של מה שהאדם באמת מחזיק, מאשר רגע ההנאה.
—
מ. [דיגרסיה צדדית] הערה הלכתית: “ילבש שחורים”
מחלוקת ראשונים (תוספות קידושין לעומת תוספות עירובין): האם יש היתר של “ילבש שחורים” – שמי שבוער ביצר הרע חזק, האם מותר לו לכתחילה לחטוא?
– בעירובין תוספות אומר שמותר.
– בקידושין תוספות אומר שאסור.
– בכל מקרה, זה בוודאי לא היתר רגיל לכתחילה, אך על עבירות כאלה מקבלים סליחה.
—
מא. מסקנת השיעור
ההסבר על חרטה על החטא הוא: היהודי הרגיל שעושה תשובה – החרטה שלו אמיתית כי הצער שלו מוכיח שהוא בפנים נגד העבירה, אף שיש לו רגעים של חולשה. זה פשט טוב מאוד – אפילו פשטים אחרים, עמוקים יותר בתשובה לא צריכים להסתיר את הפשט הפשוט, שהוא בכלל לא רע.
—
התזה המרכזית של כל השיעור:
כפרה ומחילה סובבות סביב המידה שבה האדם “אהב” את זה – לא רק “רצה”. רצון אינו החלטה רגעית אלא אישיות לאורך זמן. חרטה היא התנאי הקריטי כי היא מראה שהאהבה נעלמה. מזיד גמור כמעט בלתי אפשרי (הפרדוקס של סוקרטס), ולכן “זדונות נעשות כשגגות” הוא הדרך הרגילה של תשובה. דנים את האדם – לא חשבון של מעשים – והצער של חרטה, שהוא חזק יותר מהתענוג של העבירה, מוכיח שהעצמי האמיתי של האדם עומד נגד החטא.
תמלול מלא 📝
הרצינות של ספרי מוסר: מה זה אומר לכתוב וללמוד
הקדמה – שיעור לכבוד הימים הנוראים
מגיד שיעור:
רבותי, הדבר הוא כך. אני רוצה לדבר על אונס ורצון [אונס ורצון: כפייה ורצון]. אה, זה שיעור שלא הכנתי כאן. אז, אנחנו צריכים לדבר על מה שכתוב כאן. מה כתוב על הנייר? לא, זה רק עמוד אחד. אני צריך עוד עמוד. יש הרבה מהם. אה, זה משהו לכבוד הימים הנוראים. אני הולך לעשות איזה כוח זמני, הייתי עושה בצד. כן, טוב. זה השיעור לכבוד הימים הנוראים.
שערי תשובה והלכות תשובה של הרמב״ם – חקירה ידועה
הרמב״ם לא ממש כתב על עשיית תשובה
זה הולך כך. מה קורה? זה הולך כך. כתוב בספר הקדוש שערי תשובה [שערי תשובה: שערי תשובה, חיבור קלאסי על תשובה מאת רבינו יונה מגירונדי]. למדתם פעם את הספר שערי תשובה? כן. רבי יונה מגירונדי [רבינו יונה מגירונדי: רבינו יונה מגירונדי, תלמודאי ומוסרן ספרדי מהמאה ה-13]. כתב ספר על עשיית תשובה. כן?
צריך להבין למה מזכירים את ספרי הרמב״ם [רמב״ם: הרמב״ם, רבי משה בן מימון, 1138-1204] על עשיית תשובה. אחת החקירות המעניינות [חקירות: חקירות תורניות] כבר אמרו הרבה שיעורים על זה. שמואלי, תן לי לא לדבר יותר על תשובה. הרמב״ם כתב ספר על עשיית תשובה. הרמב״ם לא כתב שם על עשיית תשובה שום דבר. הוא לא כתב הרבה דברים אחרים, ולא הרבה מאוד על עשיית תשובה. כן? אוקיי.
היו הרבה שיעורים כבר על זה. כבר שאלו שהרמב״ם לא כתב שום ספר על עשיית תשובה. מה? כן, חצי מההלכות [הלכות: הלכות], כלומר, הלכות משמעון הפרחים הוא הכניס שם את החצי השני. והאלפיים הלכות תשובה האחרות מדברות על מי הוא האפיקורוס [אפיקורוס: כופר] ומי הוא צדיק [צדיק: צדיק] ומי הוא רשע [רשע: רשע].
ובהתחלה כתובות כמה הלכות, כמו שצריך לומר בווידוי יום כיפור [ווידוי יום כיפור: תפילת הווידוי ביום כיפור]. שני הפרקים הראשונים הם ההלכות, שאפשר להכניס בעניין הלכות, להיות ביחד כהלכות תשובה, והשאר הוא העניין של תיקון המידות [תיקון המידות: תיקון המידות].
על עשיית תשובה כמעט לא כתוב בשוליים. אבל מה שאנחנו קוראים עשיית תשובה כמעט לא כתוב, או בכלל לא כתוב בהלכות תשובה של הרמב״ם. אוקיי, זה לא השיחה שלי. אבל… שערי תשובה… נכון.
תשובה גדולה על זה היא ספר המצוות
תשובה גדולה על זה היא ספר המצוות [ספר המצוות: ספר המצוות]. כן. דבר מעניין, איך הגיע המנהג לכתוב כמו ספרים על תשובה? הם עשו יותר סוג של מוסר [מוסר: לימודים אתיים/מוסריים], לא מוסר, סוג אחר, כמו ספר הלכות שהוא יותר… יותר חסידי, יותר חסידי, יותר מוסרי. אני לא יודע אם יש קודם, עומד שם עם זמן. משהו כזה, אני חושב שקראתי לזה חסיד.
לא, אז מה הנקודה ומה הסוד? איך אפשר לחיות, צריך לומר לאדם איך לחיות. לפני השולחן ערוך [שולחן ערוך: שולחן ערוך] נהגו כבר להיות הלכות תשובה? משהו כזה, מישהו שהיה, יקים [יקים: יהודים גרמנים] עשו כאלה, הפרושים עשו כאלה…
מה זה ספר מוסר? כמה קשה לכתוב אחד?
הספר מוסר רבוחא של ר׳ אברהם יצחק הכהן
מה אתה רוצה עוד לומר משהו… הוא חטא? רבנו יונה, לא מה שהוא כתב פירוש על בבא בתרא [פירוש על בבא בתרא: פירוש על מסכת בבא בתרא], מה הוא אומר, מה עוד הוא כתב שיידעו מי זה?
רבנו יונה מראה שאני מתכוון… זה לפי מי שסובר שלכתוב כאלה דיוקא דיוקא מבשרא זה יותר אמין מאשר לכתוב שערי תשובה. יש מי שסוברים להיפך. או שאתה יכול לומר שחובת הלבבות [חובת הלבבות: חובות הלבבות, חיבור קלאסי של מוסר יהודי מאת רבינו בחיי אבן פקודה] זה ספר רציני, ושערי תשובה זה לא, אז זה לא עוזר.
צריך לדבר על גוף השלום, צריך להפסיק עם עניין האמינות. אמינות זה טוב לילדים. אוקיי, כן, אז ככה. יש לי תשובה שאני רוצה לדבר עליך. אני יכול לכתוב ספר מוסר, סליחה. אני יכול לכתוב.
אתה יודע מה? נסה! הרב הקדוש, השבוע היה היארצייט של ר׳ יצחק הכהן [ר׳ יצחק הכהן: רבי יצחק הכהן]. רבי יצחק הכהן כתב ספר מוסר, כלומר מוסר רבוחא [מוסר רבוחא: מוסר רבוחא, חיבור אתי]. אחד הספרים שבאמת ניסה לכתוב ספר מוסר, כלומר מוסר רבוחא. רבינו אברהם יצחק הכהן. היו לי אפילו אנשים שהדפיסו ושהדפיסו בשבילו גדול והכל.
אחד מתלמידיו כתב ספר מוסר, כלומר מוסר רבוחא, והוא כתב הרבה מאוד סתם בתור כך מעורבב, ותלמידים אחרים היו צדיקים. זה אחד הספרים שבאמת ניסה לכתוב בתור ספר, כמו שאני זוכר.
בהקדמה [הקדמה: הקדמה] של אותו ספר כתוב שכל יהודי צריך בכל זאת להיות לו מוסר, צריך בכל זאת להיות לו דרך בעבודת השם [עבודת השם: עבודת ה׳]. ומה שכתוב בספרים לא היה כללי, זה עוד דווקא נוגע לכל אדם, והאדם צריך לעצמו לגבש. אז אם בכל זאת כל אדם צריך לעצמו לכתוב ספר מוסר שעובד בשבילו. וזה הספר שעבד בשבילו. אני שואל את זה, אדם לא קרא, זה בשבילו, זה לא בשביל יהודה. בכל מקרה, אז זה ה… אי אפשר…
זה מאוד קשה לכתוב ספר טוב – אפילו “פשוט”
באמת, אם אתה מנסה לכתוב את זה, אתה תראה את זה, זה באמת מאוד קשה. כן, זה רלוונטי לחלק שלנו. זה לא כל כך פשוט, לא כל אחד יכול לכתוב ספר כזה. זה בכלל לא אמת. אם אתה חושב שספר המצוות מתכוון סתם לפטפט, כן, לפטפט כל אחד יכול. דרך אגב אפשר לפטפט טוב מאוד בבבא בתרא גם כן. זה לא כל כך קשה.
היו אנשים, אני לא רוצה לומר את שמותיהם, ושמעתי מתלמידי חכמים גדולים [תלמידי חכמים גדולים: תלמידי חכמים גדולים] על ספרים מסוימים מפורסמים מאוד בישראל [מפורסמים מאוד בישראל: מפורסמים מאוד בישראל], שהוא אומר שהם היו עמי הארץ גמורים [עמי הארץ גמורים: עמי הארץ גמורים]. הם ישבו כמו שאחד יכול לשבת בפינה של שיעור ולרשום את השיעור ולא יודע כלל מה קורה, כך הם אומרים על הצדיקים הגדולים. אני לא יכול לשאול אותם כי אני לא תלמיד חכם כל כך גדול, אבל יש לי חברים תלמידי חכמים שאמרו לי על כמה וכמה ספרים מפורסמים שזה מקובל אצל היודעים שהוא לא יודע מה קורה.
אז, זה לא בדיוק נכון שאתה יכול לכתוב ספר בכל עת שרק יהיה. כי זה נדפס בצד של ספר אחר, והרבה פעמים יש מזל כזה, מי שמדפיס את הספר הראשון בצד של ספר שני, נעשה כמו ספר מקובל.
אפילו ספרים “פשוטים” קשים לכתיבה
זה באמת מאוד קשה לדעת, במיוחד ספר פשוט. אני אראה את זה רק היום עוד יותר… ממי ראיתי היום את החילוק? במיוחד ספר פשוט. במילים אחרות, אנשים חושבים שזה ש… אה, ראיתי היום ב… כן, אני לא רוצה יותר לדבר על הספרים. יש שיעור שזה לשון הרע [לשון הרע: לשון הרע/רכילות] אי אפשר לומר פתאום.
אבל אנשים חושבים שלכתוב סוגים מסוימים של ספרים זה קל, כי זה במובן מסוים, הוא מתכוון שצ׳אט ג׳י.פי.טי. [ChatGPT] יכול לכתוב את זה. כי זה בכל זאת טכני, יש כמו מבנה של הספר. הוא לוקח ספר אחר, והוא כותב את המקור [מקור: מקור], כל פעם שהוא כותב את התרגום, עברי תרגום, שזה… נניח מישהו עושה פרויקט כזה, כן, פירוש על הויואל משה [ויואל משה: ויואל משה, חיבור מרכזי של האדמו״ר מסאטמר], הולך להביא על כל פעם איזו גמרא [גמרא: תלמוד] את ההקשר ולתרגם פשוט שתוכל לקרוא, תראה ששני אנשים יכולים לכתוב את הספר, אחד מהם הוא שלושה רבעים עם הארץ והשני הוא תמיד אמת.
זה באמת מאוד קשה לכתוב ספר כזה, היום יש העצה שעושים צוותים, כמו ארטסקרול [ArtScroll, הוצאה מרכזית של טקסטים תורניים באנגלית] שלוקחים צוות שלם של אנשים ועושים את הספר, ועם כל זה רק אם יש תלמיד חכם שעושה את זה, תלמיד החכם האמיתי שיש לו בהירות כזו והוא יודע באמת להיות מדייק כל מילה זה יוצא טוב, ואם לא כל הצוות יכול להיות חלל של עמי הארץ, כמו שכל אחד יודע על אילו ספרים אני מדבר עכשיו.
אני רק מתכוון לומר שבאמת זה מאוד קשה לכתוב ספר שבאמת הגיוני. אם אתה מסתכל למשל בראשונים [ראשונים: חכמי תורה מימי הביניים המוקדמים], שוב, אסור לחתוך ולדבר על יהודים גדולים, אין לי חזון איש [חזון איש: רבי אברהם ישעיה קרליץ, 1878-1953] שאמר לי דעות על כל אחד.
אבל, אתם יכולים לראות שיש ספרי הלכות שונים בזמן של היום גם, אבל היה המנהג שכל תלמיד חכם רצה לכתוב שזה היה סיכום של ההלכות, ואתה יכול לראות אילו, וכולם רק עושים סיכום. אף אחד לא מגיע לפצצה, אף אחד לא המהרש״ם [מהרש״ם: רבי שלום מרדכי שוואדרון, 1835-1911] והרוגאצ׳ובר [רוגאצ׳ובר: רבי יוסף רוזן, הגאון הרוגאצ׳ובר, 1858-1936] וה… אני לא יודע מי.
אבל עם כל זה, אפשר באמת לעשות חילוק עצום, זה חילוק של יום ולילה. מישהו שיודע מה קורה כאן, הסדר שלו מחושב כל פעם, ומישהו שלא… וזה יהיה ימיות כי יבחם, כי מבחוץ, מעמלות, אם אתה לא נכנס לסוגיא [סוגיא: נושא/דיון תלמודי], אתה לא יודע את החילוק. אבל מישהו שלומד את הסוגיא רואה מיד את החילוק. ויש אפילו את הספרים שמקובל אצל יהודים שהם כן טובים והם לא טובים. בקיצור, בכלל לא כל כך גרוע.
ספר מוסר הוא עוד יותר קשה
אותו דבר הוא ספר מוסר. ספר מוסר הוא בכל זאת סיכום של איך נראה יהודי. רבונו של עולם [רבונו של עולם: רבונו של עולם, כלומר, אלוקים] כתב ספר מוסר, ספר, ספר, מנדר, כן, או פחות או יותר. יש הרבה מאוד עניין, אפילו על זה כשלומדים יותר מדי מתחילים לבקר, מתחילים לראות איך זה מדורג, איך זה לא מסתדר.
זה לא כל כך פשוט לכתוב ספר מוסר בכלל. רבונו של עולם כתב ספר מוסר, לא סתם ספר מוסר שנלקח מעל יעקב, מוסר זו קטגוריה מוזרה לספר, וזה ספר הרבה יותר חכם מכל מה שרבינו יונה אי פעם כתב ביחד.
מוסר על לימוד עצמו: עצלות, גאווה, והדרך האמיתית
אי אפשר “במהירות” להבין חובת הלבבות
אוקיי, עכשיו, תן לי לחזור לשיחה שלי, כי זה סתם לשון הרע, לא דיברתי את לשון הרע של היום. יש לי לומר שאותו ספר שהיה ערבי, ומאותו ספר… יש לי את הספר הערבי, ולא אותו ספר. יש את הסגנון, יש את הסגנון, הוא השתמש בסגנון ספר מסוים. אני לא יכול כך, זה בלתי אפשרי. הוא לא היה לו אפילו חובת הלבבות מביא משל דוד המלך [משל דוד המלך: משל דוד המלך]. את מי רבה הביא? אוקיי, בוא לא נכנס לזה.
עכשיו זה דבר אחר, אבל כל הדברים האלה הם דרכים לא ללמוד את זה. אנחנו מנסים כן ללמוד. יש עניין שזה טוב ללמוד. זו האמת, אין שום חילוק. כי אנחנו עדיין היינו ברמה לדעת את החילוקים. זה בכל זאת המוסר שלי שאני אומר תמיד. כל העניין של לומר… חובת הלבבות זה הכל למטה. זו דרך זולה להיות מעל חובת הלבבות. זה רק שהוא כבד בכלל חביר.
חובת הלבבות כתב תוכן [תוכן: תוכן] שאתה באלף שנה לא תתפוס. אוקיי? אבל… אז אם אתה רוצה לתפוס את התוכן, התוכן שזה אוקיי. צריך בעצם לעשות מה שעושים בישיבה. הוא אומר, לקחת ולהתייסר, לקרוא כל מילהארבע פעמים עד שמבינים בכלל מה הוא אומר. ואחר כך אתה יכול להעמיד אותו שהוא עומד אחרת במקומות אחרים. בכלל להבין מה קורה, אתה צריך לקחת כמה שנים רק לקרוא חובת הלבבות.
עצלות + גאווה = השילוב הרע
אבל בינתיים אתה עצל, וחוץ מזה שאתה עצל יש לך בכל זאת עוד חכמה גם, יש לך גאווה [גאווה: גאווה]. אתה רוצה להחזיק את עצמך גדול יותר מחובת הלבבות. איך אתה יכול להחזיק את עצמך גדול יותר מחובת הלבבות? אני לא יכול לכתוב אפילו פרק אחד שנכתב. אה, אתה יודע שחובת הלבבות בכל זאת בעצמו אמר, הוא לקח מאיזה ערבי. אוקיי, ואתה לא לקחת משום ערבי גם לא, ואתה לא לקחת שום דבר.
אז בקיצור, זו לא דרך. זה המוסר שלי, אני מחזיק על זה בחזרה אחת. זו גם הדרך שלי להחזיק את עצמי חכם יותר מאותם אנשים, כי אני מחזיק שגם הייתי רוצה לדעת הרבה דברים, ואני גם קורא, ואני גם עושה וכן הלאה, ואני לא זוכר אף פעם כל כך טוב כמו אנשים אחרים. אז מצאתי דבר אחר, המטרה שלי היא להבין. וכשהמטרה שלי היא להבין, זה בא עם הנאה [הנאה: הנאה], כי מנסים להבין.
הדרך האמיתית: הבנה, לא רק זכירה
אתה תופס שכשאנחנו באים לשיעור בלילה, שמונה שלושים בלילה, אני לא אבין שום דבר. אני יכול לחזור, אני יכול לנסות לשחזר מה שלמדתי בבוקר. אם אני קם ביום ויש שעה זמן שאף אחד לא מפריע לי, אני אולי יכול ללמוד. יותר משעה ביום לא אפשר ללמוד, תדחוף את הזמן. אני מנסה לבלות את זה שם. לא אפשרי.
מה זה אומר לקרוא ספר כמו רמב״ם, אריסטו, חובת הלבבות
ואתה מבין מה זה אומר, אם אתה קורא ספר כמו הרמב״ם, או כמו אריסטו [Aristotle], או כמו חובת הלבבות. למה? הספר שלו הוא ספר של כל השעות שהוא חשב, כי בכל שורה כתוב חידוש [חידוש: תובנה חדשה]. הוא לא חוזר על עצמוארבע פעמים, כמונו, אני אומר שיעור, וכל כמה שבועות אני לוקח נושא אחד מכמה… זה ספר נורא.
אז, זה נכון לחובת הלבבות, וזה נכון לרמב״ם, ולהרבה ספרים, וזה נכון אם אתה רגיל, אתה אומר לי.
שיטת רבינו יונה בתשובה: חרטה ורגש
שיטת הלימוד של המגיד שיעור: הבנה על פני חזרה
מגיד שיעור:
אמת, מה לקחת? כלום. אז בקיצור, זו לא דרך. זה המוסר שלי. אני מחזיק בחזרה אחת. זו גם הדרך שלי של מה שאני מחזיק את עצמי חכם יותר מאותם אנשים, כי אני גם הייתי רוצה לדעת הרבה דברים, ואני גם קורא וכן הלאה, ואני לא זוכר אף פעם כל כך טוב כמו אנשים אחרים. אז מצאתי דבר אחר. המטרה שלי היא להבין. תמיד כשהמטרה שלי באה עם הנאה, כי מנסים להבין.
אתה תופס שכשבאים עכשיו לשיעור בלילה, שמונה שלושים בלילה, אני לא אבין שום דבר. אני יכול לחזור, אני מנסה לשחזר מה שלמדתי בבוקר. אם אני קם ביום, יש שעה זמן שאף אחד לא מפריע לי, ואז אני אולי יכול ללמוד. יותר משעה ביום לא אפשר ללמוד. תדחוף את הזמן. אני מנסה לבלות את זה שם. לא אפשרי.
הקושי של ספרים קלאסיים
ואתה מבין מה זה אומר, כמו ספר, כמו אריסטו [Aristotle], או כמו חובות הלבבות [Chovos HaLevavos: חובות הלבבות, חיבור אתי יהודי מהמאה ה-11]. הספר שלו הוא ספר של כל השעות שהוא חשב, כי כל שורה כתוב חידוש. הוא לא חוזר על עצמוארבע פעמים, כמונו, אני אומר שיעור, וכל כמה שבועות אני לוקח נושא אחד מכמה… אז, זה ספר נורא.
אז, זה נכון לספר, אז, אז, אז, אז כמובן, אתה יודע שהוא התכוון למשהו? תקרא את שני העיון, תראה שכאן כתוב משהו ושם לא. אז, אז תלמד, רבינו יונה [Rabbeinu Yonah: תלמודאי ומוסרן ספרדי מהמאה ה-13] כתב בספר שאלה תשובה.
שערי תשובה של רבינו יונה: ספר שיטתי
זה מאוד חשוב לחזור לדבר. היה מונהג לכתוב ספרים על תשובה [teshuvah: תשובה], וזה מאוד חשוב, וזה מסודר, רבינו יונה הוא בלי ספק הצד השיטתי, הוא לא כותב שום דרשות [drushim: דרשות הומילטיות], ספרים חסידיים על תורה. כבר רחוק צריך לבקר מישהו.
אטימולוגיה של “שערי”
תרגום לעברית
הוא כותב מאוד עם שערים [she’arim: שערים/חלקים], כן, שערים זה מונח ערבי, נכון? בכל אופן, נתתי שיעור על זה, בשיעור זוהר זוהר חמשה בשערי בינה [Zohar: ספר הזוהר, היסוד של הקבלה], זה כבר עומד בגמרא [Gemara: התלמוד]. אבל, שער הוא חלק, שערי תשובה [Sha’arei Teshuvah: שערי תשובה] פירושו כמו בבא בתרא [Bava Basra: מסכת בתלמוד], בבא פירושו שער, נכון?
הוא התכוון גם אצל הערבים. הגמרא כבר הייתה אז זה כבר היה רק ארמית [Aramaic: ארמית], זו אותה שפה. “בבא” זה גם כאן בארמית. אבל “שערי” אין שום ספר שנקרא “שערי”, לפני שאני מתכוון שהוא כתב “שערי שבועות” או משהו כזה. ו״שער” בערבית זה חלק, אז כשיש חלק של ספר, פרק, קראו לזה שער. שער פירושו שזה כמו נושא, כמו שאצלנו יש… אנשים מכנים ספרים כך, נכון? שער.
ושער, זה אני אומר, בערבית שער זה “באב”, זו אותה מילה כמו בארמית, בבא בתרא. בבא בתרא פירושו השער האחרון. ושמעתי על מקום, באב אל מנדב [Bab-el-Mandeb: מצר בין תימן לג׳יבוטי] זה לאחרונה השער של שער היסורים או משהו כזה, שער על דלת אומרים שם. וזה שער, נכון? זו אותה מילה. כן, זה אני אומר, בבא מתורגם דלת, שער, וזו אותה מילה. אוקיי, מה אני מדבר שטויות? זה הכל היסטוריה.
התוכן של שערי תשובה
הנקודה היא שהוא כתב ספר ברור, הוא רצה להוציא שאתה צריך להבין שתשובה היא דבר מאוד בסיסי, ויש בזה גם היסטוריה להסביר למה, ולמה זה טוב, ולמה צריך לעשות תשובה.
החילוק העיקרי: רמב״ם לעומת רבינו יונה לגבי חרטה
ושם כתוב כך, אבל אני רוצה להוציא דבר שלא כתוב ברמב״ם [Rambam: הרמב״ם, מיימונידס, פילוסוף יהודי ומקודד הלכה מהמאה ה-12]. יש דבר שלא כתוב ברמב״ם, או שכתוב אולי ממש בשורה אחת ברמב״ם. רבינו יונה מאריך בזה, לא בדקתי, אני רק זוכר מישיבה קטנה, חזרו לי את הדברים.
שיטת רבינו יונה: להרגיש רע זה עיקר
רבינו יונה מאריך שאחד מעיקרי התשובה [ikrei hateshuvah: עיקרי התשובה], ורוב האנשים שעושים תשובה, מה שאנחנו קוראים תשובה זה פחות או יותר רק זה, זה בגלל שחשוב לשים לב, זה לא ברמב״ם, זה ברבינו יונה, אחד הדברים העיקריים של תשובה הוא להרגיש רע.
כתוב ברבינו יונה, הוא קורא לזה יגון [yagon: צער], יגון, דאגה [da’agah: דאגה], אנחה [anachah: אנחה], מיני מילים כאלה. מעיקרי התשובה היגון [me’ikrei hateshuvah hayagon: מעיקרי התשובה היגון]. להתייסר, לבכות, להצטער על מה שחטא, להרגיש רע, לחרוט [charatah: חרטה], מה שאנחנו קוראים לחרוט.
החילוק בין שני סוגי חרטה
חרטה, תן לי, אני רוצה להסביר את החילוק. יש חרטה ויש חרטה, זה שני דברים אחרים, אמת? יש לחרוט שפירושו כמו שמישהו מתחרט על השבועה [mischareit al hashevuah: מתחרט על השבועה], הוא חזר בו, זו הייתה טעות. לא, החרטה, כשהרמב״ם כותב חרטה, פירושו מאוד פשוט, כמו שמישהו עשה מקח [mekach: מקח] והוא חרט, הוא מתחרט על השבועה, הוא חזר בו, זו הייתה טעות.
לא הייתי צריך, זו לא הייתה רעיון טוב, הייתי צריך להיות אחרת. ואיך יודעים שהוא היה רוצה כך? כי הוא עושה עכשיו אחרת. יש לי חרטה.
ביקורת על הרשימה של ר׳ צדוק
אנשים חושבים שיש חרטה וקבלה [kabalah: קבלה על העתיד]. זה לא נכון. ר׳ צדוק [R’ Tzadok: ר׳ צדוק הכהן מלובלין, הוגה דעות חסידי מהמאה ה-19] עשה את הרשימה, לרמב״ם אין את הרשימה, וזה לא הגיוני.
הגדרת הרמב״ם של חרטה
חרטה פירושה, זה היה כמו שמישהו אומר, הלכתי, הלכתי בדרך הזו, יש לי חרטה, אני הולך עכשיו ללכת בדרך ההיא, הגעתי שזה הסוף. זה התרגום של חרטה. זה לא איזה רגש, אין שום הרגשה בזה. הרמב״ם אולי מקיש [makish: משווה] שזה יכול לעזור שיהיו את ההרגשות כדי שתהיה חרטה, אבל הגדרת הרמב״ם [hagdarah: הגדרה] של “יתחרט על שעבר” [yischareit al she’avar: יתחרט על שעבר] זה לא זה.
מהלך רבינו יונה: הרגש כעיקר בפני עצמו
אבל רבינו יונה מאוד ברור, הוא כן עושה את זה להגדרה. יש חלקים שלמים בשערי תשובה על להשפיל ולתת התבוננויות [hisbonenos: התבוננויות] מסוימות שיגרמו לאדם לחרוט ולהרגיש רע, ושיכאב לו. אפשר לומר את המילה יכאב לו. להרגיש רע זו מילה יכאב לו. שיכאב לו על מה שעשה רע, שיהיה לו צער על זה, וזה עיקר של תשובה. נכון?
ורוב האנשים מחזיקים שזה עיקר התשובה. כלומר, מה שרוב היהודים עושים בבית הכנסת ביום כיפור [Yom Kippur: יום הכיפורים] או בסליחות [selichos: סליחות] זה שהם מרגישים יותר ויותר רע על כל הדברים שהם לא עושים טוב. הם שומעים מה שהם עושים, מה שאמור לגרום להם להרגיש יותר רע.
ביקורת על גישת “להרגיש רע”
תלמיד:
אתה עושה כך?
מגיד שיעור:
זה לא הפשט של הרמב״ם. זה עוזר, זה עוזר, זה עוזר שעושים משהו פחות, עושים משהו פחות טעים. לא אמרתי שזה לא עוזר. אבל אתה מבטל. היה יותר שימושי לא להרגיש רע ורק לעשות אחרת. אתה תרגיש רע ותעשה את אותו הדבר. זה לא עובד מצוין. להרגיש רע זה שוק פשוט.
הסייג של רבינו יונה עצמו
כי רבינו יונה עצמו אומר את זה, כן? זה לא החידוש שלי. רבינו יונה עצמו אומר בחלק השני, אני לא זוכר, זה כתוב מפורש ברבינו יונה, והספרים החסידיים שאמרו את זה אפילו ציטטו את רבינו יונה.
רבינו יונה עצמו אומר שמה שהוא אמר בחלק הראשון, יש שני חלקים בשערי תשובה, משהו כזה, אני לא זוכר, או שיש עוד חלק, יש אגרת התשובה [Igeres HaTeshuvah: אגרת התשובה], יש עוד חלק אגרת התשובה שהוא יותר בקיצור ויותר למעשה [lema’aseh: למעשה]. אני לא זוכר, אני אבדוק מאוחר יותר. אני אומר את הרעיון, זה כתוב במקום אחר, או שזה כתוב להיפך, לא שום חלק, אני אומר מה האמת.
המהלך לאדם שמורגל בחטא
ובאגרת התשובה, במקום הבא של שערי תשובה כתוב שמה שהוא כתב בחלק הראשון, שיש מהלך של לעשות תשובה, שקודם תופסים מה עשו, ויש חרטה, וכן הלאה, ואחר כך מתחילים להיות אדם, זה נאמר על אדם שלא חטא.
אבל מי שכבר חטא, מי שכבר בתוך החטא, מי שכבר עמוק בתוך, הוא כבר מורגל בחטא [murgal b’cheit: מורגל בחטא], דרכו היא לא לעשות את זה. אם הוא הולך לעשות את זה, הוא לעולם לא יגיע לתשובה. זה אומר רבינו יונה עצמו.
ממילא מה הוא צריך לעשות? להתחיל לעשות טוב, מיד. כל עוד שיש אדם, אחרי כמה שנים שהוא הולך הוא כבר יכול להתחיל לעשות תשובה על העבר [al he’avar: על העבר]. כך אומר רבינו יונה בפירוש [befeirush: בפירוש].
אני אומר את זה כי לפי הרמב״ם זה לא חסר, אבל לפי רבינו יונה זה כן חסר. החרטה שאני אומר, כשהרמב״ם היה אומר שאדם צריך לגרום לעצמו להרגיש רע, זה כדי שהוא יפסיק לעשות מה שהוא עושה. אבל רבינו יונה מחזיק שיש עיקר של תשובה, ואני רוצה להסביר את זה קצת היום, או לדבר על זה, יש עיקר של תשובה שזה להרגיש רע, דבר בפני עצמו [davar bifnei atzmo: דבר בפני עצמו]. אחת המעלות בתשובה, אחת הדרכים איך תשובה עובדת.
שאלות ודיון: טבע החרטה
תלמיד:
זה חלק מזה לכאורה, זה חלק אחד מזה.
מגיד שיעור:
כן כן, זה חלק. לרמב״ם יש, אומרים דבר כזה, אבל ללכת, העיקר שלו הוא לא העיקר שלו.
תלמיד:
כן, אבל יכול להיות, יכול להיות, אוקיי, אני לא יודע, תן לי, אוקיי, אני הולך הפשט שלי הוא לא עם לבקש מחילה [mechilah: מחילה]. יכול להיות, יכול להיות צריך לבקש מחילה מהקב״ה, ולהרגיש רע. שהקב״ה ימחל, אני לא יודע בדיוק.
מגיד שיעור:
אבל זה הדבר, זה הנושא. אוקיי?
חזרה לנושא העיקרי: המשך מהשבוע שעבר
עכשיו, עכשיו ככה, מה הדבר? מה הענין? אז הדבר היא בערך כך, אני רוצה לומר איך אני מבין את זה, כי זה לא מה שכתוב על הנייר, זה לא נמצא לי על הנייר, זה באמת נייר אחר. מה אפשר לעשות? עשיתי נייר, ועשיתי שיעור, וזה לא אותו הדבר.
אז הדבר היא כך, ודיברנו בשבוע שעבר, זה המשך לשבוע שעבר. דיברנו בשבוע שעבר ש… על מה דיברו בשבוע שעבר?
סיכום: העבירות הגרועות ביותר הן אלו שאוהבים
תלמיד:
הצד הגרוע ביותר יש לו וירוס שעדיין אוהבים גם. כך דיברו? נכון כבר כל השיעור? כך דיברו בשבוע שעבר?
מגיד שיעור:
לא, קודם כל. בשבוע שעבר דיברו על זה. הדבר הראשון היא העבירות שעדיין אוהבים גם. כך דיברו בשבוע שעבר.
תלמיד:
זה לא נכון. הם אמרו למה מידת התאווה [midas hata’avah: מידת התאווה] היא הכי מגונה [meguneh: מגונה]? כי זה אוהבים אותך. אבל זה תענוג [ta’anug: תענוג]. זה קשור לנושא של רצון [ratzon: רצון]. היו עוד המון, עוד דברים. אבל זה…
מגיד שיעור:
לא, כן, הדבר הגרוע ביותר היא העבירות שעדיין אוהבים גם, שעדיין טעים גם לאדם. כך למדנו בשבוע שעבר, נכון? כן, מסכים? כן.
עקרון הבחירה והדעת
והם קראו לזה “רצון”, נכון? והם הסבירו למה? כי יש תנאי [tnai: תנאי], תנאי אחד של כל דבר פירושו שזה יהיה רע, והם מדברים על רוע אנושי, נכון? מה רע לאדם רק אם זה בבחירה ובדעת [bibechirah uv’da’as: בבחירה ובדעת], נכון?
יוצא שהעבירה שהיא הכי בדעת, סוג הרוע, סוג העבירה, סוג המידה [midah: מידה] שהיא הכי רעה, היא הכי לגבי האדם, נכון? זה more the most you. מה אתה? מה שאני הכי אוהב, זה אני, אני רוצה את זה הכי הרבה, זה אני רוצה, זה הדעת שלי, זו הבחירה שלי. לכן, הדברים שאדם מרגיש טוב, אוהב את זה, זה הדבר הגרוע ביותר. כך למדנו, כן? נכון.
שני סוגי ניסיונות
עכשיו, אם כך, והסברנו שאם כך, יש עבירות שהטבע [teva: טבע] שלהן הוא שלא אוהבים אותן, נכון? זה הנושא של… מה הנושא של… אפשר לקרוא לזה אונס [ones: אונס], או היה ניסיון [nisayon: ניסיון], נכון? יש שני סוגי ניסיונות, זה מה שצריך לתפוס. יש שני סוגי דברים שנקראים ניסיון, נכון?
ואנחנו אומרים, דיברנו בשבוע שעבר על זה, זה היה הפרק של השיעור, שעבירה שלאדם יש תאווה גדולה היא כמעט אף פעם לא, לפחות, היתר [heter: היתר] או קצת אונס. כי אונס פירושו שמורידים את התנאי, נכון? הכל יש אונס, שוגג [shogeg: שוגג], כל סוגי הדברים. זה פירושו, מורידים את התנאי שאומר שאני… שזה ברצון, שזה בבחירה.
כמה שאפשר להוריד את זה, יש הרבה רמות בזה, כמה שאפשר להוריד את זה, יש אולי חילוקים [chilukim: חילוקים] בזה, כמה שאפשר להוריד את זה זה פחות עולה לחייב [chayev: לחייב] אדם, לחייב אדם.
קושי, אונס, וגבולות המחילה
טבע הקושי: לכתחילה ובדיעבד
קושי כפטור, לא כהיתר
מגיד שיעור:
מה כן יש? מה כן עושה חילוק שהדבר קשה? כאילו שני דברים. אחד לכתחילה ואחד בדיעבד. דבר קשה, אפשר לעשות חילוק לכתחילה, אפשר לומר שהדבר הוא אכן מאוד רע, אבל אי אפשר לתבוע מאדם מה לעשות. מה זה לא אפשרי? זה כמעט כל כך קשה להיות בלתי אפשרי, אי אפשר לדרוש, אי אפשר להיות טענות. זה סוג אחד של דבר. לפעמים אי אפשר להיות טענות.
האמת היא שיש אפילו יותר מזה. יש אפילו לפעמים שלא רק שאי אפשר להיות טענות, אלא זה צודק שלא יהיו טענות. מה יעשה הבן שלא יחטא [מה יעשה הבן שלא יחטא: מה יעשה הבן שלא יחטא]?
תלמיד:
אז, לא, לא הייתי שההוא, לא דיברתי על הדבר האחרון.
מגיד שיעור:
אמרתי, מה יעשה הבן שלא יחטא? זה הדבר הראשון. דיברתי על השניים, לפני כמה שבועות. ואני אתן אחד נפלא לשאלה, אני אודה לקב״ה ויעזור. נראה לראות.
אבל, עשה ברכה. עכשיו, אוקיי, אוקיי, אוקיי, כי זה נקרא אונס, אבל זה לא ממש אונס, כי זה יכול היה. אונס, אונס ממשי. זה אני אומר, אין טענות. לא רק לפעמים שאין טענות, אבל תן לי לסיים. לפעמים לא רק שאין טענות, אלא שהוא אפילו צודק בזה.
שיטת הבעלזער רב: עבירה הופכת למצווה?
אם יש הלכה כל עבירה שבתורה יעבור ואל יהרג [כל עבירה שבתורה יעבור ואל יהרג: על כל עבירה שבתורה יעבור ואל יהרג], מתורגם, כי זה לא הופך למצווה, העבירה לא הופכת למצווה. אני יודע שהבעלזער רב אומר שזה הופך למצווה, אני חושב שהוא לא היה צודק.
תלמיד:
כן, אני לא יודע. כן, הבעלזער רב הראשון.
מגיד שיעור:
אוקיי, הוא דיבר על רצון השם [רצון השם: רצון ה׳]. זה שונה. זה לא הופך למצווה, זה לא הופך לדבר טוב לאכול ביום כיפור אם צריך לאכול ביום כיפור.
תלמיד:
לא שום בעלזער רב. הסבא שלי בעלזער רב, אני לא מסכים. ר׳ הרב האמצעי, אמר לך את המעשה?
מגיד שיעור:
אני צריך לספר את המעשה. אם סיפרתי לך, המעשה הייתה כך: שהרבי מוויזניץ, הצמח צדיק [צמח צדיק: הצמח צדק, האדמו״ר מוויזניץ], היה מאוד חולה לפני יום כיפור. הוא היה מחותן עם הבעלזער רב. אז הילדים שלו לא רצו שהוא יצום, והם שלחו מכתבים לבעלזער רבים, לעוד רבנים, שישלחו לו מכתב שיתחזק, כי היו מפחדים שהאבא ירגיש רע, הוא יצום.
אז הם שלחו את המכתבים לצום, והם הדפיסו את המכתבים, יש מכתב מר׳ שילא בעלזער רב, הוא כתב מכתב לצמח צדיק, וכתוב שם שלפלא באחד ששמע לשון הרע כזה עליו, שהרופא אומר שהוא צריך לאכול והוא מתכנן לצום, הוא לא יכול להאמין ללשון הרע כזה על צדיק כזה, והוא זוכר שלאביו הייתה אותה מעשה.
הוא אומר לי לפני ערב ראשונה, בקיצור, השנה האחרת, אביו היה חולה ביום כיפור, הוא היה צריך לאכול, הוא אומר שהוא לא זוכר שמחה כזו לאביו כמו הזמן שהוא אכל ביום כיפור, אולי יהיה משוגע. הוא אומר שאמרו, אביו אמר, מה זה אומר? רצון השם, הקב״ה אומר, אתה רוצה לצום. אתה צם, פעם אחת אומרים לאכול, הוא אוכל, הוא מבקש ממני באותה מצווה.
התשובה הלמדנית: היתר, לא מצווה
אבל זה לא נכון, למדנית. אני אומר, זה נכון חסידית, כי הקב״ה רוצה, אבל למדנית זה לא נכון. כי חולה ביום כיפור זה היתר [היתר: היתר], לא רק שזה היתר, זה אפילו חיוב גם. על זה יש מחלוקת ברדב״ז [רדב״ז: רדב״ז, רבי דוד בן זמרא] ואחרונים [אחרונים: אחרונים] אחרים, האם אדם יש לו זכות למסור נפש באופן כזה על מצוות אחרות, אפילו התוספות [תוספות: תוספות, פירושי תלמוד מימי הביניים] שאפשר למסור נפש על כל המצוות, לא ברור שזה אומר באופן כזה נגד מחלות, יכול להיות שזה אומר רק נגד אונסים. יש מחלוקת אחרונים על זה.
על כל פנים [על כל פנים: על כל פנים], היו בוודאי צדיקים שמסרו נפש. הצמח צדיק נפטר שבועיים אחרי יום כיפור והוא לא אכל. הוא אמר בכל אופן לא עזרו המכתבים. אני לא יודע אם הוא נפטר בגלל זה, הוא היה זקן וחולה.
העיקרון היסודי: רע נשאר רע
רצון השם מול מותר
תרגום לעברית
אבל בכל מקרה, הנקודה היא שזה לא נכון, כמו שהרמב״ם אמר שזה נעשה מותר, זה מה שאני רוצה לומר. רצון ה׳ אולי זה נעשה, אבל לא… רצון ה׳ הוא הכל, זה הכרח, אין טענות. אבל זה לא נעשה מותר, זה לא נעשה דבר טוב. יום כיפור הוא דוגמה, יום כיפור הוא לא דוגמה, שהרמב״ם יגיד שזה חוק, זה לא ממש…
אבל בכל מקרה, דבר רע שהוא באמת רע, לא נעשה טוב כי זה אונס. כי אפילו זה… זה לא ממש אונס, נכון? לא אונס של “ולנערה לא תעשה דבר”, נכון? זה לא אונס של קרקע עולם. זה אונס שאתה צריך לבחור לעשות את זה. בחרת לאכול, כי אתה סבור שעדיף לאכול, ואתה עומד למות. אתה צודק אתה צודק, מבינים אותך, לא שמבינים אותך, מבינים אותך כל כך טוב שאומרים שצריך אכן לעשות כך, הרב אומר לעשות כך.
סתירה של שתי מצוות
המצווה השנייה היא זו? זה תנאי במצווה, זה לא מצווה. איזו מצווה זו? אין מצווה כזו, לא כתוב תלמידי מצוות. אין מצווה כזו. אין מצווה כזו. אין מצווה כזו. אבל אין מצווה כזו. תן לך כן מצווה. למעשה, מפספס אחרת איתה. זו סתירה של שתי מצוות. אי אפשר לך מסתירה של שתי מצוות?
תלמיד:
צריך לומר באנגלית.
מגיד שיעור:
הנקודה היא, זה דבר רע. ולפעמים צריך לעשות דבר רע. זה מה שמכוון סתירה לומר שתי מצוות. זה דבר רע לאכול ביום כיפור. זה דבר טוב לחיות, אולי עדיף לחיות מאשר לצום ביום כיפור. איך אנחנו יודעים את זה? כי רוצים את הנחמה שמגיעה מדרשות, ממהלכים, כאלה. בכל מקרה, כך הם אומרים, כך צריך לעשות. אבל זה דבר שקשה, מבינים.
דוגמאות של “נסיבות מקלות”
לפעמים יש מה שקשה, וההלכה לא מסכימה איתך, והם לא מסכימים, מבינים בכל זאת, אמת? כמו שהרמב״ם אומר למשל, אפילו רמב״ם פשוט, אחד היה לו הרבה כסף, הוא יכול היה להפסיד הרבה כסף, אנחנו יודעים את כל המעשיות, היהודי בא ערב שבת, הגוי רצה לעשות מקח, והוא היה מוסר נפש על שמירת שבת והוא לא עשה את המקח.
כן, רוב הפעמים כן עשו את המקח והעסק הצליח, אמת? ולא רק שהעסק הצליח, מבינים אותו. אי אפשר להיות לו טענות על האדם הזה. יכול להיות שאפילו, אגב, אני לא אשאל, אני אגיד שעל פי הלכה, אני לא יודע, יעשו התראה וכדומה, האם בית דין יענישו אותו על זה, אני לא יודע, אבל מבינים אותו בוודאי, כן?
אם הוא בא לרב והוא אומר “אני רוצה תשובה, עשיתי חילול שבת, עשיתי מקח בשבת, זה היה רק דרבנן, מה שלא יהיה, היה לי היתר, אבל זה היה שלא יכולתי להפסיד את כל הבית שלי בגלל זה”, נתן לו עליו תשובה קלה, אמת? כי מבינים אותו. הוא עשה מה שנקרא “נסיבות מקלות” ב-law. זה עושה הבדל, זה לא אותו דבר, נכון? אף על פי שאתה לא צודק, היית צריך להתגבר, אבל לא התגברתי, מבינים אותך.
שיטת הרמב״ם: פטור אבל לא מותר
אפילו במסירות נפש — מבינים בכל זאת
הרמב״ם אומר אפילו יותר, הרמב״ם אומר שאפילו באופנים שחייבים למסור נפש, מבינים בכל זאת. הוא פטור. אחד עבד עבודה זרה, הוא עבד עבודה זרה, הוא פטור כי הוא אנוס. איך, כתוב שצריך למסור נפש? אמת, הוא ביטל את המצווה של “ואהבת”, הוא לא מסר נפש. במילים אחרות, המצווה אומרת אכן את זה, שהמצווה חשובה יותר מאשר שאתה תחיה, אבל מבינים אותו בכל זאת, נכון?
המשמעות של “מבינים אותך”
מה זה אומר? זה לא אומר שמבינים אותך, זה לא אומר שזה קשה. זה אומר שזה קשה, וממילא זה נעשה כמו פטור, אונס רחמנא פטריה, דבר כזה. זה אומר נותנים לך מחילה. זה אומר סליחה. מוחלים לך. מבין?
תשובה, כפרה, והטבע של רצון: שוגג, מזיד, וחרטה
שוגג ומבנה היסוד של כפרה
על שוגג, נכון? אומר הפסוק יום כיפור. אני מבין שזה בעצם עניין של יום כיפור. מה נאמר בפרשת שלח? “ונסלח לכל עדת בני ישראל וגו׳ כי לכל העם בשגגה”. מה זה אומר שעל זה צריך למחול? כי לשוגג יש תירוץ!
כמובן, שוגג היה צריך תמיד לדעת, שוגג הוא אף פעם לא תירוץ טוב. אם זה תירוץ טוב, זה אונס. אונס הוא הסוג הראשון. אונס אומר, מבינים, אפילו צודק. אבל זה לא צודק, אבל הדבר לא נעשה טוב. לא היית צודק, כי לא היית בכלל, אתה אנוס.
שוגג אומר, לא היית מספיק זהיר. אם היית צריך לחשוב פעמיים, וחשבת רק פעם אחת. צריך לבוא להסתכל לשני הכיוונים כשחצית את הכביש, הסתכלת רק לכיוון אחד. היית צריך להסתכל האם יש מישהו מתחתיך כשאתה מבקע עצים ולא הסתכלת.
רמות של כפרה בשוגג
אבל… יש לו אכן כפרה, כמו שזה ההלכה:
– לפעמים צריך לשלם משהו עבור הכפרה
– צריך ללכת לגלות, כמו מי שהוא הורג נפש במשגגו
– לפעמים צריך להביא קרבן, כמו הרבה עבירות שבתורה
– לפעמים לא צריך לעשות כלום, אם זה רק לאו, צריך רק להרגיש רע
אין לו הבדל, אבל יש לו כפרה. מה זה אומר הבדל? יש שלוש רמות אחרות:
1. יש לפעמים שהוא מצווה עדיין, הוא צריך בכלל, לא מבינים אותו כלל, זה אומר מבינים אותו, אבל הוא צריך בכל זאת, היה צריך להתגבר
2. יש לפעמים שמבינים אותו, אבל הוא לא צודק, אבל מבינים אותו, אני לא יודע אפילו אם הוא צריך לעשות תשובה, מבינים אותו
3. ויש לפעמים שמבינים אותו, אבל לפני שמבינים הוא מקבל כפרה, מקבל סליחה, מוחלים לו
מבין? יש דברים שאפשר לומר מראש, אני יודע רק על דבר כזה נמחל.
השאלה של הבטחה והלכה
על זה קשה, אנשים שואלים, איך יכול להיות? התורה יודעת כבר האם הקב״ה מוחל כל רגע, ואולי פעם אחת הוא לא ימחל? אתה יכול עוד להסביר איך עובדת ההלכה?
כתוב הקב״ה, “ונסלח לו”. פסוק, “ונסלח לו”, “וכפר עליו הכהן ונסלח לו”. “ונסלח לו” אומר הקב״ה, כן? מה זה עובד? הקב״ה מחויב להלכה? הקב״ה לא רוצה למחול לאותו אדם?
אני מבין שזו הבטחה, הבטחתי את זה.
תנאי הרמב״ם: תשובה
בא הרמב״ם והוא אומר, לא, הוא צריך לעשות תשובה. אומר הרמב״ם, פירוש, נחת תשובה. “על כל הקרבנות אין מכפרין אלא אם כן עשה תשובה”. הוא צריך לעשות תשובה, למה הוא צריך להביא קרבן?
תופס את השאלה והתירוץ הבסיסיים? שקרבנות באים על שוגג. מזיד לא עוזר קרבן בדרך כלל, חוץ מעבירה אחת. אבל בדרך כלל למזיד לא עוזרת תשובה.
למה צריך קרבן בשוגג?
למה? כי קרבן בא על סוג כזה של אדם שמבינים אותו. היה לו תירוץ טוב, לא מספיק תירוץ טוב שיהיה פטור, מספיק תירוץ טוב לקבל כפרה. מובן מאליו, עם קרבן, לא בחינם.
למה הוא צריך להביא קרבן? כדי שלא ירצה שוב. אתה תופס את התוכנית? הוא לא יגיד, “אהה, זה היה שוגג, זה היה ממש נעים.” לא, זה צריך להיות לא נעים. אני לא יודע אם זו בושה אמיתית.
זה אומר, שהסיבה שיש סוג כזה של דבר שנקרא סליחות, יש כפרות, יש אופנים איך אתה חוזר לדברים, הדבר הראשון הוא כשאתה עדיין אוהב את זה. הדבר הראשון הוא כשאתה רוצה את זה. זו עבירה אמיתית, בדעת וברצון.
אם לאדם זה קשה, מבינים אותו. לפעמים מבינים אותו כל כך טוב שהוא לא צריך לעשות את זה, לפעמים לא מבינים אותו כל כך טוב. ולפעמים, או הרבה מאוד פעמים, על זה יש רמות, אולי חילוקי כפרה וכדומה, רוב חילוקי כפרה משתנים, מסתובבים סביב זה שאני מבין אותך כל כך טוב שאני אמחל לך.
התנאי הקריטי: חרטה
עכשיו נראה גם בחברותא, אדם עשה סוג כזה של דבר, אני אמחל לו, לא ידעת, אם היית יודע לא היית רוצה, אני אמחל לו. זה לא נקרא לכתחילה, זה לא דבר לכתחילה.
סטייה: חנניה מישאל ועזריה וגבולות מסירת הנפש
אני יכול לדמיין, כמו שהגמרא אומרת, “אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה לא הוו משתחוו לצלמא”. איך, זו הייתה מסירות נפש גדולה? זה על למות, על לסבול ייסורים גם כן כבר קשה מדי.
איך, אולי אסור, לא כתוב בהלכות פיקוח נפש, צריך לדעת האם הם עשו על פי הלכה, או “לבם מסור לשמים”, נגיד שזה היה על פי הלכה. אין היתר כזה אם עושים ייסורים לאדם שזה מותר, אבל העובדה היא, הגמרא אומרת את זה, שאף על פי שכתוב שעבודה זרה אדם צריך להיהרג, יודעים שאם יענו את אמו מולו, סתם הוא יעבור על העבודה זרה.
הרבה אנשים אומרים שזה מאוד קל לקפוץ לתוך כבשן האש על עבודה זרה, והספרים החסידיים אומרים שכל יהודי קופץ לתוך אש, זה קל. לא כאלה דברים לתת שיענו את ילדיהם בגלל זה.
מה יותר קשה? איך, תגיד, יכול להיות משהו יותר קשה ממוות? זה צריך להיות יותר קשה ממוות. בכל מקרה, למות, אם מתו סיימו. זה דבר מאוד קל. זה מאוד קל, זה יחסית קל. אה, הגוי יכול לעשות שזה ייקח יותר זמן, כמו שהדור הקודם, אתה יודע. יש עצה.
בכל מקרה, זה מה שאנחנו מוציאים. במקרה הזה, לכתחילה אני אומר שהוא הולך לעשות את זה, אף על פי שאסור. הוא צריך אכן למסור נפש. אני לא מאמין שיש הבדל בהלכה, אבל לכתחילה אני אומר.
חזרה לנקודה המרכזית: בדיעבד מבינים עם תנאי
עדיין יש מקרה שאני אומר לא לכתחילה. אתה שואל אותי לכתחילה האם אני יכול לעשות ששוגג הוא… שוגג הוא אז לא חיסרון ברצון, זה חיסרון בדעת, אבל בואו נאמר, לרגע אנחנו מטשטשים את ההבחנה. זה לא בדיוק אותו דבר. אבל סוג כזה של דבר שאני אומר הוא בחינת שוגג, או בחינת מה שיש לו חרטה, שאנחנו מגיעים לדבר עליו, זה לא דבר שלכתחילה אני יכול לומר שאני אבין אותו, אבל בדיעבד אני מבין אותו.
בדיעבד אני מבין אותו בתנאי שהוא מרגיש רע. מגיעים לתנאי, תנאי חשוב, תנאי מאוד חשוב. התנאי שהוא מרגיש רע.
דברים של תענוג והבעיה של “אהבתי את זה”
אומר אריסטו בהרבה הקשרים אחרים סביב השיחה, למה אנחנו אומרים, נבין, למה אנחנו אומרים, או מתי אנחנו אומרים הבדל, קראנו קודם הבדל, על דברים של תענוג עוזר מעט מאוד התירוץ של אונס.
אהבתי את זה כל כך, לא רציתי. כן, כן, זו הבעיה שאהבת את זה כל כך. נעשה שאתה הולך לאהוב את זה כל כך. “אה, לא התרגלתי.” אכן, זו בעיה. אל תגיד לי שזה יותר קל לא לאהוב. כן, כמו שדיברנו, יש תירוץ לשאלה. אבל שאהבת את זה כל כך, אתה אדם יותר גרוע.
דוגמה: טעות הבנק
אני לא מוחל לאדם שגנב ממני בשוגג, הוא לא התכוון, הבנק נתן לו בטעות את הצ׳ק שלי במקומו, והוא היה מאוד שמח, הקב״ה שלח לו נדבה, ואחר כך הוא בא אלי והוא אומר שאני אמחל לו.
בוא הנה, להחזיר את הכסף זה לא מספיק. תופס? אוקיי. אתה צריך להרגיש גם משהו רע.
למה אני אמחל לך? כי לא רצית. אבל רצית מאוד.
רצון הוא מורכב: לאהוב ולרצות
רצון, לרצות, הוא מורכב משני דברים: מלאהוב ומלרצות. אהבתי את זה מאוד, לא רציתי. תופס שזה מצחיק?
אם אתה אומר, “אני מרגיש ממש רע שלקחתי את הכסף שלך, ולא יכולת לשלם שכירות השבוע כי קיבלתי בטעות את הצ׳ק שלך.” אוקיי, אני מוחל לך. לא עשית שום דבר רע, לא עשית קצת רע, היית שוגג, לא יכולת לעשות משהו. אני מוחל לך, אני מוחל לך, אני מוחל לך.
אבל זה מאוד חשוב שתהיה לך חרטה, כי אם לא הייתה לך חרטה, חוזר הדבר הבסיסי שדבר שאוהבים הוא יותר גרוע, עוזר פחות התירוץ של אונס ושוגג, הקושי, מאשר על דבר שלא אוהבים.
ההבדל של דברים של תענוג ודברים של פחד
כמו ההבדל שדיברנו עליו בשבוע שעבר של דברים של תענוג ודברים של הכרח, של פחד, נכון? אם אחד הלך למלחמה והוא היה איש ירא ורך הלבב, הוא ראוי שאפילו ממצווה יחזור. ואז מה אנחנו אומרים? אנחנו מבינים אותו.
לפעמים הוא צריך לעשות תשובה, יודע מה? “וה׳ יסלח לו” על זה. יעשה תשובה, יעשה תשובה, יעשה מה שצריך, הוא יעשה תשובה.
אבל אם הוא בא עוד עם חיוך על השפתיים, “זה היה ממש טעים החזיר שאכלתי בטעות. אוקיי, לא רציתי, אין לי טענה על עצמי, יש לי טענה עליך. למה אתה רוצה? אתה רוצה. נכון, הכל טעים לך, אתה עדיין מחזיק בזה, אתה עדיין אוהב את זה.”
רבינו יונה וחרטת החטא
אז, אני מבין שפשוט פירוש, כל הדברים שרבינו יונה אומר שיש עניין להאריך בחרטת החטא, הוא מרגיש רע על זה, הכל על זה. הוא לא מדבר על מזיד.
על מזיד לא עוזר, כמו שהוא אומר באמת במקום אחר, אחד מורגל אכן לעשות את העבירות, הוא מחזיק בזה, זו לא הבעיה שלו, יש לו בעיה הרבה יותר גדולה, שלא ידע.
אבל במובן מסוים, כתוב בפסוק, יום כיפור ובכלל, הכפרה של קרבנות נעשתה על שגגות, לא נעשתה על מזידים.
“זדונות נעשות כשגגות” — המבנה של תשובה
ואחר כך נדבר בקרוב על אחד שעשה בכל זאת פעם עבירה במזיד, זה לא כל כך פשוט, יש דבר כזה. אבל, יש דבר כזה לעשות עבירה במזיד. תעשה פעם עבירה במזיד.
מה זה אומר מזיד?
רצית לעשות כי אתה סבור שזה דבר טוב. זכור, חלק ממזיד אומר שאתה סבור שזה דבר טוב. רצית לעשות דבר שהוא רע. לרצות אומר לחשוב שזה טוב. זוכר? אוקיי, זו בעיה ישנה של סוקרטס. זה לא כל כך פשוט. קשה למצוא מזיד אמיתי. וזה נכון.
על כן, הבנה זו, על כן אנו אומרים “על חטא שחטאנו לפניך בשגגה”
על כן, הבנה זו, על כן אנו אומרים “על חטא שחטאנו לפניך בשגגה” [על חטא שחטאנו לפניך בשגגה: “על החטא שחטאנו לפניך בשגגה” — מוידוי יום הכיפורים], אין הכוונה רק לשגגות. אבל מה שמתכוון לומר המבנה של יום כיפור, זה אומר “זדונות נעשות כשגגות” [זדונות נעשות כשגגות: “עבירות במזיד נעשות כשוגגות”]. הרי כתוב בגמרא, יש דבר כזה שנקרא “זדונות נעשות כשגגות”.
מה פירוש “זדונות נעשות כשגגות”?
מה פירוש “זדונות נעשות כשגגות”? זהו סדר התשובה הרגיל. התשובה פירושה כל אחד, מה שלא יהיה. סדר התשובה הרגיל הוא זדונות. מה פירוש הדבר? בדיוק זה.
רציתי ולא רציתי. קצת אהבתי את זה, קצת לא אהבתי את זה. למה לא? כי אני סבור שזה לא טוב. זה פירוש הדבר. והאי-אהבה, כי השכל שלי אמר שזה לא טוב, והלב שלי… איך שתרצה ליישב את הסתירה, לא הנושא שלנו עכשיו.
אבל מכאן זה דבר רע, מכאן אתה אשם במשהו, מכאן אתה נקרא מזיד, מכאן אתה צריך איזה עונש, אתה אשם במשהו, על כמה שאהבת את זה, על כמה שעשית זאת ברצון. כי אצלנו, או אפילו בשוגג גמור, זה מספיק לגמרי להתחייב.
רצון אינו רק “לפני המעשה” — רצון הוא אישיות
וחלק מרצון, עכשיו יש רצון, יש… אנחנו רגילים שרצון הוא דבר שמתקיים רק לפני המעשה. אבל לפי מה שאנו לומדים, המסילת ישרים אומר זאת, שהחידוש תשובה הוא דבר מופלא שהוא הולך לאחור, שאפשר לעקור רצון שעשית.
אבל זה לא אמת. אני אוהב לומר שגדולי ישראל אינם אמת. מה שאני מתכוון לומר הוא, שמי שלמד את השיעור שלנו יודע שזה לא אמת שרצון הוא דבר שבא לפני מעשה.
רצון הוא אישיות לאורך זמן
זה בכלל לא אמת שמה שאנו קוראים רצון, הדבר העיקרי שעושה, במילים אחרות, the thing that connects the מעשה to you, מה שהוא יותר מרצון, מה שאנו קוראים בחירה, אהבה, ודעת, ורצון, וכל הדברים האלה ביחד, הוא your personality. האישיות שלך לאורך זמן.
לא… אני אתן לך לדבר. אדם בכלל, כמעט אף פעם לא, מחליט ברגע לעשות משהו. כל מה ש… אני מכיר אותך, אני יודע יותר על מה שאתה יכול לעשות בשנתיים הבאות. זה לא כל כך קשה להבין. אבל זה בדיוק הרצון שלך, כי מה שאתה עושה, זה מה שאתה אוהב לעשות. כמו שדיברנו הרבה פעמים. לא מספיק פעמים, אבל הרבה פעמים. נכון?
צדיק ורשע: לימוד זכות ולימוד חובה
יוצא, על כן יש הבדל אמיתי, נכון? והמשך איתי, אני אומר לך דברים פשוטים עוד. על כן יש הבדל אמיתי איזה אדם עושה איזה דבר, נכון?
כתוב שרואים שצדיק עושה עבירה, יש ללמד עליו זכות. רואים שרשע עושה עבירה, יש ללמד עליו חובה. אחד הוא צדיק, הקב״ה מוחל לו מהר יותר. הוא עשה זאת בפעם הראשונה.
תשובה ודין האדם: חזקה, חרטה, ותשובת המשקל
המנגנון של “נושא עוון” – מעביר ראשון ראשון
מה פירוש נושא עוון? כן, אני לא יודע. יש טריק, הקב״ה לא מחשיב אף עבירה אחת. כך כתוב בתורת הרשעים. השתיים הראשונות לא נחשבות, או השלוש הראשונות, יש מחלוקת. ואחר כך, מעביר ראשון ראשון. אף פעם אין עבירות.
מה הפירוש? לא, אני חושב שאני די בטוח שהגמרא מדברת על זה. זה דימוי. זה פירוש הדבר. מה שמתכוון לומר הוא, שבפעם הראשונה שעשה את העבירה, הוא לא רוצה את זה. בסדר, הוא רוצה את זה, הוא לא רוצה את זה. יש לו חרטה. יש לו חרטה, מובן, והוא מוחל. לא שאין עבירות, הוא מוחל.
חזקה – שלוש פעמים עושה את האדם
אחרי שלוש פעמים, שלוש פעמים יש לו חזקה [חזקה: חזקה המתבססת על שלוש חזרות]. זו חזקה. חזקה פירושה שזה מי שאתה. אה, אתה רוצה את זה כבר באמת. זה לא היה טעות, זה לא היה לא מקרא קרא לנו, זה היה בדווקא, אתה זה, אתה זה, חוזרות כל העבירות, בדווקא, לא רק הראשונה, הראשונה תחזור.
אתה סוג של אדם שאוהב לעשות את הדבר הרע, אתה רע, אתה עושה ברצון, אתה משלם, אתה עושה ברצון, אתה מפרע [מפרע: משלם למפרע]. יכול להיות שנעשית אז אדם רע, אני לא יודע, אתה יכול לשאול האם מתחילים לחשב מהשלישית, או שמחשבים… אבל אחר כך הוא אומר, יש לי הנאה [הנאה: הנאה, תועלת]… בוודאי, ההנאה אחר כך עושה הבדל.
היסוד: דנים את האדם, לא את המעשים
תעשה עכשיו כך, זה האדם. אז, ולכן, עובד באמת עם מפרע. מפרעים במובן, כי דנים אדם, לא דנים מעשים. לא כתוב בגמרא שדנים מעשה. אני יודע, הגמרא אומרת רב, אני מתכוון במובן הזה שהתניא [תניא: ספר היסוד של חסידות חב״ד] צודק, אני חושב שזה פשט פשוט.
והרמב״ם [רמב״ם: הרמב״ם] אומר כבר זאת, בשוקלין עליו דעתא של תמים דעות, לא סופרים מספרים של מצוות. התניא אומר, איך יכול להיות, שוקלים את כל הדברים, דנים את האדם, לא דנים אותו בחשבון של מעשים.
“הנאה שפעטער” – כאשר מתחילים לאהוב את העבירה
ולכן, זה עושה באמת הבדל איזה סוג אדם אתה, ולכן, אם אדם התחיל מבית, הוא התחיל לאהוב את זה, “כל עונותיו למען שפותו הרב עושה עצמו” [כל עוונותיו למען שפותו הרב עושה עצמו: כל עוונותיו מוחזרים לענוש אותו], כתוב מפורש פסוק [פסוק: פסוק].
את העבירה עשית כשעדיין לא אהבת את זה, עכשיו אתה כבר אוהב את זה. אתה יכול עוד לבוא לומר, “רבונו של עולם” [רבונו של עולם: רבונו של עולם], או מה שלא יהיה, רבונו של עולם, “תמחל לי [מחילה: מחילה], לא התכוונתי, אני לא אוהב את זה”. אתה כבר אוהב את זה. כשהתחלת, כבר אהבת את זה, אמת? אין לך חרטה.
חרטה במובן רחב יותר
כלומר, אין לך חרטה. זה לא המובן של הרמב״ם של חרטה, זה מובן רחב יותר של חרטה. לא המובן של חרטה כמו “חרטה על השטר” [חרטה על השטר: חרטה על מסמך משפטי]. חרטה שאתה שמח להיות סוג כזה של אדם.
הבדיחה עם היהודי הירושלמי בתל אביב
אז מה אתה רוצה ממני? יש את הבדיחה, כן? אני חושב שהבדיחה היא שהוא פוגש יהודי ירושלמי בתל אביב, ואחד דיבר על מקומות רעים, והוא אולי גם לובש שטריימל [שטריימל: כובע פרווה שחובשים חסידים], אבל מה אתה עושה? כמו שהגמרא אומרת, מי שלא יכול, לא יודע מה לעשות, אז “ידעך מקום פני מקורים עוזרים”. בסדר, למה אתה מבקר אותי? אם זה יהיה בכלל יבנה בשבת [שבת: השבת]. כן, הוא עושה עכשיו, הוא מבין שהוא יהיה אנוס [אונס: אנוס]. זו הגמרא שהזכרנו, התוספות [תוספות: פירושי תלמוד מימי הביניים] וה…
“מחוץ לאופי” – כאשר מעשה אינו האדם
אז, אני חושב כך, עם זה אני חושב על זה. אז, יש זמן שהוא עשה עבירה אחת, המעשה הוא אותו מעשה. אבל האדם, הוא לא התכוון כל כך חזק למעשה, הוא באמת לא התכוון. הוא לא אהב את זה, הוא עשה את זה כי הוא עשה את זה, הוא לא עשה את זה בשובבי. אחד אחר כמו שד [שד: שד] עשה את זה. אבל זה כמעט כאילו שד עשה את זה, כי זה מעשיות, אומרים שזה לא, איך בסדר משהו כזה, נכון? זה מחוץ לאופי. כן? לא היה באופי שלו.
מה אכפת לי מהאופי שלו? לא כי זה עושה הבדל, אם איזו קולא [קולא: קולא] עושה את זה, זה עושה את הסליחה [סליחה: סליחה] קלה יותר. זה לא האופי שלו. זה לא האופי שלו.
ועל כן, מה שאנשים אומרים למשל, שהנה באים, כן, יש אנשים שאומרים שדבר יכול להיות אונס למפרע, אחרי הרבה שנים היה לו חרטה, הוא לא התכוון, הוא לא רצה להיות מי שזה אונס, זה אמת לפי מה שאנו מדברים. יש לנו מקור שאנשים אף פעם לא משוגעים לגמרי, אפילו האנשים מעוותים, אף פעם לא משוגעים לגמרי, יש לו תמיד נקודה. רק אנשים מעורבבים ולא מסודרים.
דיגרסיה: הרוגצ׳ובר – קידושין הוא “דבר המתמשך”
בוודאי, לרצות משהו הוא דבר לכל החיים, זה לא דבר. זה להיפך, מי שאומר, הסכמתי, אמרתי כן, כתבתי פשט בספירה באמרי הנט. זה לא מספיק. זה לא מספיק לכמעט כלום, אפילו לקנין [קנין: קנין משפטי] זה מספיק. קנין, מה לעשות? העולם עובד כך, אפשר לקנות בחזרה היום, היו קונים בחזרה, כך זה הולך.
אבל כל דבר שיש לו קשר יותר ממשי עם אדם, כמו שהרוגצ׳ובר [רוגצ׳ובר: הרב יוסף רוזין, 1858-1936, גאון תלמודי מפורסם] אמר שקידושין [קידושין: קידושין] הוא דבר המתמשך [דבר המתמשך: דבר הנמשך לאורך זמן], אני חושב שהוא צדק. הרוגצ׳ובר אמר שכאשר אדם מקדש [מקדש: מקדש/מתחתן עם] את אשתו, כל יום הוא מקדש אותה שוב, כי זה שוב קידוש. הוא צודק.
המהות של קידושין היא הרצון המתמשך
קנין פירושו, קידושין פירושו שזו הדרך שבה אני בעלך ואת אשתי. כן? למה אני שלך, למה אני חתן [חתן: חתן] ואת אשתי? למה אני, אני מדבר למדנית אפילו, למה אני, למה היא אשת איש [אשת איש: אשה נשואה]? כי אני, יודע למה? טכנית, אחד אומר לי, יודע למה? כי יום אחד הלכתי, נתתי טבעת, אמרו “הרי את מקודשת” [הרי את מקודשת לי: הרי את מקודשת לי], הסכמתי, על כן. זו לא הסיבה.
מי שאומר שזו טירוף מטורף [טרפה מטורפת: טירוף גמור]. אתה חושב שההלכה [הלכה: הלכה יהודית] כל כך מנותקת מהמציאות [מציאות: מציאות]? בוודאי, המציאות היא, זה עושה לאו, רוצים להיות סדר, צריך להיות נייר, אם לא הנייר זה לא עובד, כמו שההלכה מאוד טובה. אבל הממשי, המהות [מהות: מהות] של הקידושין היא, הרצון [רצון: רצון] נעשה יותר כל יום, לפעמים נעשה פחות, קצת איך שמתנהגים.
אני יודע, יש, יש, לוקח זמן רב, חתונה [חתונה: חתונה] לוקחת זמן רב, שנה שלמה. למדנו את הסדרה השבועית [סדרה: פרשת השבוע], שנה שלמה לוקח להתחתן, אמת? הוא אמר שנה אחת, לאדם לא מספיק שנה אחת, לא יודע אם הוא רוצה אותה שנה שלמה, אולי הוא רוצה אותה רק בחורף ולא בקיץ, חס ושלום [חס ושלום: חס ושלום].
עכשיו נעשה הקנין. אתה שואל, על כן לא צריך גט [גט: גט]? לא, ההלכה עושה את הקו שם. אבל החוק הממשי, הממשי, לא אפילו הרצון, לוקח את כל הזמן. כן? לכן, נכון מה שאני אומר?
“עובר עבירה ומתבייש בה” – חרטה אחרי המעשה
לכן יוצא, וזה מה שאנו מדברים על חרטה, יוצא דבר חשוב מאוד, ש״עובר עבירה ומתבייש בה” [עובר עבירה ומתבייש בה: מי שעובר עבירה ומתבייש בה], מי שעשה עבירה ויש לו חרטה עליה, כלומר הוא לא נהנה ממנה אחר כך. בשעת מעשה [בשעת מעשה: בזמן המעשה] הוא נהנה, כי אם לא הוא לא היה עושה את זה. לפעמים הוא גם לא, אני לא יודע, איזה מעשה מוזר. משהו היה בשעת מעשה זו הנאה, אמת.
אבל אדם הוא לא רק רגע, אדם הוא כל האדם שלו. רק אחר כך הוא מרגיש, הוא באמת לא מחזיק בזה, הוא מרגיש רע בגלל זה, זה לא עושה את חייו טובים יותר. לא רק שהוא סבור שזו הייתה טעות, זו בדיוק חרטה, הוא לא מרגיש טוב עם זה.
אז עכשיו פשט, שדנים אותו, שמסתכלים על המעשה, אומרים, עכשיו הייתה טעות, ומבינים אותו. זו לא הייתה מצווה, זה עדיין לא נעשה, זה לא “לא נתנשאה זכות”, זה נעשה שגגות [שגגות: עבירות בשגגה]. זה נעשה משהו שבלא דעת [שבלא דעת: בלי ידיעה], שוגג כשבלא ידע. הדעת המלאה של האדם לא מחזיקה באותה עבירה. זה מסתדר מאוד טוב, בעולם תיאורטי זה מסתדר.
המקרה הקשה: נהנה ואחר כך תשובה
פירושו גם, אני לוקח עכשיו את התפילות [תפילות: תפילות] שאומרים ביום כיפור [יום כיפור: יום הכיפורים] ואני חושב, והוא אומר כך בהרבה מיני תפילות, ותשמע לי, כשאני אדע שיש לי חרטה, וכשזה אומר שאני אומר שאני תפילות, לא הייתי מתלונן על זה לעולם.
אני יודע, תחזק איך אני הולך לגנוב [גנוב: לגנוב] מהיהודי הזה היום כסף, ואני לא אחיה עם חיים טובים [חיים טובים: חיים טובים] במשך שנתיים. מה שלא יהיה, חייתי ממש שנה טובה, נהניתי, אבל עכשיו אני חי שנה טובה. שנתיים אחר כך, מכל סיבה שהיא, אני תופס תשובה [תשובה: תשובה], ואני מתחיל להרגיש רע, והוא אומר לי, אני רוצה שהוא ימחל [מוחל: לסלוח] לי.
ואני עניתי, עשיתי לו כלה, חייתי מאוד טוב, ואני רוצה… ואם אני לא חושב עכשיו שלמעשה היו לי שתי שנים טובות, ואני מרגיש אבל בסליחות [סליחות: תפילות סליחה] וכמו שאומרים עכשיו, צריך לומר לא לא לא, אתה לא יכול לומר שהיו לך שתי שנים טובות, לא, והוא אומר ממש, אני מרגיש רע, אני מבין שהשנתיים היו באמת אומללות בשבילי.
איך אפשר באמת לעשות תשובה? אם אני ממש נעשיתי עיוור, וכך מנסים לומר, הייתי כל כך שלנו, ולחזור מכל הצד. גנבתי ממנו, גנבתי ממנו, היו לי שנים טובות, עכשיו אני נעשה משוגע, היו לי חיי אדם שלמים. נראה שזה עוד צעד, אי אפשר כל כך פשוט… כמובן, רציתי חרטה, אבל אני צריך חרטה? הרי נהניתי. חייתי שנתיים כמו עשיר [גביר: עשיר], גנבתי את כספו.
כמובן, אז לכן. אז, עכשיו אתה יכול להבין. אתה תופס שלא רק רבינו עונה, לא רק גם הלוקח. תופס? כי למה? כי, למה? כמובן, זה קשה. אתה… לא רק… אתה שואל אותי כאילו זה העבר. כאילו גם אתה… באמת, זה באמת היה מאוד נעים להיות עם כסף של שנתיים, ואחר כך יש לי תשובה אחר כך גם. כן. בדיוק.
תשובת המשקל של רבינו יונה
באמת על כן בא רבינו יונה [רבינו יונה: אתיקאי ותלמודיסט מהמאה ה-13] והוא אומר, לא, לא, לא, אתה יושב שנתיים סובל בגלל זה. זה לא מספיק. לכן אתה נותן לו. אני לא מרגיש קל, נניח טכנית נניח. כנגד זה [כנגד זה: מקביל לזה] אולי יותר, אני לא יודע. החסידי אשכנז היית סד. תן צדקה [צדקה: צדקה] כל כך הרבה כסף, חוץ ממה שאתה מחזיר לו, תן כל כך הרבה צדקה. תענית, הלך עם הלד.
כי כי הרמב״ם, אנשים אומרים שתשובת המשקל [תשובת המשקל: תשובה במשקל שווה] היא מה שהרמב״ם אומר מפורש הסברא [סברא: היגיון] של תשובת המשקל. תשובת המשקל יש לה איזו סברא כזאת מוזרה. אבל כמובן, אתה יכול להיות, בסדר, זה ספירה של הכאב הפיזי. אני לא יודע, אבל אם מדברים שזה קוסט יו, אז זה אימושנל פיין, אז זה אתה לא יודע, כאב פיזי וכאב רגשי הולכים ביחד. אז הוא אומר… כל פעם שאתה מוציא את הכסף זה עולה לי עכשיו. כן.
כמובן שזה לא פשוט.
האנלוגיה של “עד אופי” – והגבולות שלה
כמובן, במילים אחרות, או נגיד משהו כזה, האם אתה יכול לעשות כמו שאנשים הולכים לבית המשפט? תפסתי שאפשר לתת, אם אנשים סבורים שבתי המשפט עושים פחות או יותר הגיון, אפשר לתת דוגמאות מזה. אני לא יודע מתי בתי משפט עושים הגיון, אבל הולכים, אומרים עד אופי כזה, אומרים שהוא באמת גנב, אבל במשך שלוש שנים, כבר כמה שנים שהוא לא גונב, ומה שהוא יושב בבית המדרש [בית המדרש: בית מדרש] מוקדם, והוא הולך לכלא יושב שם ליד הגלח. זה עושה הבדל? קצת, זה עושה הבדל. עוזר? אתה רואה שזה עוזר?
מחילה, תשובה, והקושי של חרטה אמיתית
הבעיה של חרטה מספקת בעבירות חמורות
אבל הוא אומר שהוא רפורמד, שהוא השתפר. מה עזר שאותו נרצח נעבך שאותו אדם הפך להיות צדיק? עוד יותר גרוע, עוד צדיק גם כן. תישאר שייגעץ בעיר כך. אתה מבין?
החילוק המכריע: איך מדברים על הפשע
אבל אם הוא מרגיש רע, השופט מתחשב בכך שהוא מרגיש רע, מה זה קשור לו? הסברא הלמדנית, מה שאנשים מתחשבים בתשובה במובן הזה. הסברא, עם תשובה, לא עם תשובה, תשובת רבינו יונה, אלא עם זה שהוא מרגיש רע. שהוא לא מדבר על הפשע שלו עם חיוך.
הוא לא אומר, “תראה למעשה, מיליון דולר היה לי, והריבית לעולם לא חזרה לאותו אדם, קצת.” אז נותנים לו עונש גדול יותר, נכון? למה? כי אתה עדיין אותו אדם. כן, אה, אתה עדיין נמצא בעשייה, אתה הולך לעשות שוב. לא, אתה כזה אדם שעושה דברים כאלה.
אבל מה אז, זה לא השתלם, הכניסו אותך לכלא, אתה מסכים להחזיר, אין בעיה. יש לך אפילו חרטה, חבל, היה עדיף לעשות עסק לגיטימי ולא לגנוב, אין בעיה. כי אתה לא סוג של אדם שנגד זה, יש סוג של אדם שהוא עבריין. מגיע משהו בעונש לכזה…
הבעיה של חרטה מספקת בעבירות חמורות
מגיד שיעור:
אם אדם, וזה נכון, משהו קשה, והוא יחיה אלף שנה לא יוכל להרגיש מספיק רע כדי לשלם לך כמה טוב היה לך, זו באמת בעיה. זה למה, בכל מקרה, הרמה של תשובה יש לה כל מיני בעיות, יש לה הרבה רמות, אולי צריך למות עד חילול השם, עד שתמות. אבל לפי הענין, מובן מאליו, יש חילוקי כפרות מלמד על חומר העבירה. כתוב בפוסקים, את הרמב״ם לא צריך להביא, כתוב בפוסקים המאוחרים, שצריך להיות מוחל, אתה עדיין כואב.
אני לא מרגיש שאתה מחזיק כל כך חזק. מדברים, כל דבר הוא בשכל, זה כלל. כמובן, כתוב בפוסקים שמי שמוציא שם רע עליך, אתה לעולם לא צריך למחול לו. כמו חילול השם, הוא עושה חילול השם שלי, הוא יכול למות ולא אמחל לו. נניח שמישהו הולך עם דרשה, כן, ואחרי כמה שנים, בבקשה תמחל לי, לא אמחל לך, יש לי חרטה.
הכלל הגדול: לקרוא ספרים עם סייגים
בואו נראה, שוב, הורדנו, זה לא שיעור על מחילה. אני רוצה לראות כאן כלל גדול בתורה, בסדר? קודם כל, הייתי מקלקל על הרבי שלי, יש מילה אחרת. רגע, רגע. אני אגיד לו, רציתי להיות מקלקל על הרבי שלי, כלל גדול, על כל הספרים. מה ההבדל? מה קורה כאן? אולי זה איזה פשט? אבל זה מה שנכון.
כתוב, אני לא יודע, על כל הספרים כתוב, “במקום זה שכתוב גוי אין הכוונה לגוי אלא דרעסט”. מישהו אמר, בכל הספרים החסידיים כתוב בראש הפרק, “במקום שכתוב צדיק אין הכוונה לצדיקים שהם שמננו אלא פעם שהיו באמת צדיקים”. כן.
אז, באותו אופן, על כל הספרים כתוב, “ספר זה נועד לקרוא עם סייגים ולא בלי סייגים”. כשאדם אומר, אני רוצה לומר את המבחן האמיתי, כשכתובה הלכה כזו, לפיו גם, לא צריך להיות אכזר. זה אומר כך, זה לא אומר באופן שאותו אדם בא בטוח שצריך להיות אכזר אליו. זה לא אומר בטוח גם לא על אותו אדם שסתם לקח את המקום שלי בבית הכנסת והוא כבר התנצל שלוש פעמים. אז לא צריך לומר את ההלכה. הוא באמת חיה, הוא לא צריך ליפול על.
זה אומר, בדיוק על המקרה שבו אתה מתלבט. כן, אבל הייתי, מצד שני יכול אני להבין אותו, אז אומר הרמב״ם, אל תהיה חיה. זה מה שאתה מתכוון.
היישום המעשי של מחילה
כל זמן שאתה כועס על חבר, אתה יודע מתי אתה שואל שאלה. אתה לא שואל שאלה, כי אחרת לא שואלים שאלות. לא, אתה לא עושה סנטפר, גם אני רציתי. זו לא שאלה. תהיה מוחל עליו. לא, לא, לא, הרבי הרץ הוא לא רפסידר. זה קצת עקשן. קצת? איכשהו קצת למחול. אפילו הרבה עקשן. אבל זה, אני לא יכול למחול לעצמי, אני אתן שנתיים של זמן. אין דבר כזה. יכול להיות שזה לא למחול. קצת למחול. אבל הוא יכול להיות לעשרים שנה. תהיה מוחל. אני רוצה למחול. אני רוצה למחול. אני רוצה למחול.
ר׳ נחמן: הקושי של להרגיש באמת את הכאב של חטאים
אולי זה באמת קשה מאוד להרגיש כל כך רע. אני אומר לך על זה, ר׳ נחמן אומר, אם יזכה שירגש כאב חטאיו, על זה תראה לשון כזו, מיד תכנס לו מיד למחול לו. והוא אומר ש… כן, עומדת לשון?
אני אגיד לך, לא, מה שאני אומר זה שזה בעצם משהו… הוא אומר שזה מאוד קשה להבין את זה, נכון? כי מה שזה אומר חטא, רוב מענטשן, הם חושבים גס שזה היה ממש טוב. בסדר, אומרים לו שהוא צריך להרגיש רע.
אני אראה לך מה… כתב בליקוטי מוהר״ן, דירא קמץ ימי ק׳ מאלף. אמת כשירגיש באמת כאב חטאיו, דהיינו כשימול את ערלת לבבו, כי כל זמן שלבו ערל ועטום אי אפשר להרגיש באמת. אבל אם הוא יעשה וממלתם את ערלת לבבכם, הוא ירגיש באמת איך זה כואב לו, אז יהיה לו צער ושכרו תמור, ואז מה שרוצה.
מה יודעים התורה? זה מביא את ההסתם, את ההמשך של התורה העולם כאן לא רוצה לשמוע. אז הוא יבטל את כל ילדיו גם ירגישו מה שרוצה. זה אומר וממלתם את לבבכם את לבב זרעך, והאלול הזה הוא סגולה על עקשנות. כבר, אחד שלא יהיה.
הדבר הוא ש… שהשורה הראשונה כאן כתובה שזה בעצם קשה מאוד, כי מלבד “עבירה ומתנתן ליב בשל אדם”, מה הוא צריך להתכוון לומר שהוא עדיין אוהב את זה? “עבר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר”, זה הופך גם למצוה. אתה יודע שכתוב בגמרא שהפעם השלישית זה הופך להיתר, והפעם הרביעית זה הופך למצוה, כן?
מינים שונים של מחילה
תלמיד:
רבי יצחק, אני חושב שיש מה שהוא שואל, הוא שואל את זה. אני חושב שיש מין אחר של מחילה, אבל אני חושב שהמין האחר של מחילה אין לו שום קשר לחרטה, יש לו קשר לקבלות.
אני יודע, מישהו ביקש ממני פעם, מישהו נתן גניבה כסף, ואחר יכול היה לבקש ממני, אני מבקש ממך שתמחל לאותו אדם, כי זה מפריע לי. אני רוצה להחזיר לך את הגניבה. לא, ואני רוצה לומר לאותו אדם פעם, אני באמת מחלתי, כי אתה ביקשת ממני. ואותו אדם לא הודה, אבל מישהו אמר, אני מבקש ממך, אני לא רוצה שני אנשים שיש להם גניבה ממני, שאני אהיה עדיין עם אחד שני, אני רוצה למחול. בסדר, לא, אני חושב שיש מין מסוים של מחילה או חרטה שאדם יכול לעשות, שאולי זה באמת לא חרטה, זה קבלה על העתיד.
מגיד שיעור:
עכשיו, אני לא יכול לבכות לך יותר. אני אומר, יש מין כזה של מחילה. יש מין כזה של מחילה. יש מין כזה של מחילה. לא, הרמב״ם אני חושב שאני לא מתכוון. יכול להיות שהוא לא מתכוון. אלה המינים הם ריגולר ראן. אני לא רוצה להתכוון לריגולר ראן. אני לא יכול עכשיו לנסוע להציל על שני מיליון הדולר, שנתיים.
אז עכשיו הולך… לא! לא, הדבר הראשון שאני צריך לעשות זה לוודא שאני לא הולך מעכשיו הלאה. אני לא רוצה עכשיו לחשוב. יום שהרבי אלר אומר, אני אהיה צדיק, אני אסיים את שתי השנים. יכול להיות שזה מין אחר של חרטה. בסדר, בסדר, אנחנו מדברים עכשיו על הסוד. יכול להיות, אני יודע.
אולי יש הרבה דרכים למחול. לכן יש שלוש עשרה מידות של רחמים. יש הרבה על איך למחול. אבל לא כולן שוות. על הדברים, מישהו אומר אני מוחל מה שהוא אחי, אני בן דודי, אין לי כוח. חתנות יש לו מזג רע. זה סוג של מחילה מבחינת חתנות, שהחתנות תוכל להמשיך ממנו הלאה. הוא לא נעשה פטור. זה רמה אחרת. זו רמה אחרת. זו רמה אחרת. זו רמה אחרת. זה קונטקסט אחר. זה קונטקסט אחר.
אז, אתם מבינים? זו הנקודה.
הקושי של חרטה אמיתית
אז, יוצא שהמהלך של להרגיש רע, זה עכשיו משהו חשוב להבין, אני יכול לשנות את זה יותר. הם דיברו לכל העם בשוגג. אז, הדבר הוא כך, שכמעט אף אחד לא עושה עבירות במזיד, נכון? אני לא מדבר על שוגג. הוא לא עושה עבירות במזיד. היה לו יצר הרע גדול, הוא נתן.
וזה מה שאני רוצה להוציא. יש שני סוגים, זה עכשיו, בואו נבין, יש שניים, זה מה שאני רוצה להוציא עוד. בואו נעשה שוב, אני עושה חזרה על השיעור של שבוע שעבר ואני שוזר את זה.
חזרה: כמעט אף אחד לא עושה עבירות במזיד
יש שני דברים. אני אומר אף אחד לא עושה עבירה במזיד. מה זה אומר? נכון?
האנלוגיה של רוסיה
אז, תדמיין שאנחנו ברוסיה וזה מאוד קשה להיות יהודי. אני אגיד לכם, בבורו פארק עדיין הרבה יותר קשה להיות יהודי מאשר ברוסיה. למעשה, כן, הרבה יותר קשה. יודעים למה? כי יהודי אומר מישהו שהוא מתכנן את חייו על חשבון שיש אלוקים. בבורו פארק לא צריכים את האלוקים לשום דבר, כי יש מערכת.
אז, ברוסיה, כל יהודי היה צריך איפשהו לעמוד על הקב״ה. וכמעט כל אחד עשה ברית מילה, כמעט לא כמעט כולם, הרבה מאוד, איפשהו הוא עשה משהו כי זו מצווה, והוא עשה, הוא חי שזה הדבר הנכון לעשות, ושכל העולם יתפוצץ, והקב״ה יעזור.
בבורו פארק אין שום דבר לעשות כך. מבין? כן, למשל, לא זורקים מחדר. זה קשה, אף אחד לא משלם כי לא זורקים מחדר. לא, לא אף אחד, אתה משלם, אבל אם לא היית משלם… הוא כבר צעד קדימה, הוא כבר משלם לפני כן, כי הוא לא רוצה לקבל בכלל.
דברים אחרים, למה אתה שולח לחדר יהודי? לא בגלל שיש לך אופציה לשלוח לחדר גויי שהוא חינם, ואתה שולח לחדר יהודי כי צריך, כי יהודי צריך. תדמיין, אם היה יהודי שהיה גר בפריהולד, הוא יכול לשלוח לחדר גויי, הוא משלם חמישים, עשרים אלף דולר, אני לא יודע מה בשנה, מאה אלף דולר בשנה, מה שזה לא יהיה, כדי לשלוח את ילדיו לחדר, הוא יהודי, הוא אדם לשולחן, אפשר לדבר איתו.
הוא גר בלייקווד, זה ממש תחתית הגיהנום, גם אין לו כסף הוא צריך לשלם, וגם אין לו את המעלה של אדם כזה שהוא מוסר נפש לשלוח את ילדיו לחדר.
תלמיד:
בסדר, מה אני נכנס לכאן? אין לי תשובה על זה.
מגיד שיעור:
אבל מה שאני רוצה לומר הוא, זו קושי. בסדר, זה מאוד קשה לנסוע לרוסיה ולהיות יהודי ישר, קשה לנסוע לבורו פארק ולהיות יהודי ישר. ומבינים את הקושי. כל אחד מבין שאי אפשר… כל אחד יודע, בא גוי, אדם מרוסיה, הוא לא יודע על תפילין, על שבת, מקרבים אותו. אף אחד לא אומר שהוא הולך לגיהנום על אכילת חזיר.
זה אפילו לא היה פיקוח נפש. בסדר, אפשר היה לחיות שם בשקט בלי לאכול אפילו פעם אחת חזיר, וזה אפילו היה על לקבל בשר כשר. אפילו לא נכנסים לכלא בגלל זה רוב הזמן. אפשר היה, נרשמים וממתינים ארבעה חודשים בתור. כל אחד היה צריך לחכות בתור לביצים, היה צריך לחכות ארבעה חודשים לחתיכת בשר. אפשר היה, זה היה ניתן לשרוד. בסדר, בואו נגיד, אין לי עובדות אמיתיות, נכון?
ומכל זה, כל אחד מבין, זה מאוד קשה, אי אפשר להיות בעל טענות. נכון? מבינים אותו.
ההשוואה בין רוסיה לבורו פארק
זה דבר אחד, אתה מבין בבירור שאותו יהודי בא ביום כיפור לבית הכנסת, והרב אומר דרשה, “רבותי, יהודי לא יכול לאכול חזיר,” והוא מרגיש רע, והקב״ה מוחל לו מיד. פשוט. אנחנו גם מוחלים, נכון? כל שכן וקל וחומר, אנשים הרבה יותר קשה למחול מאשר הקב״ה. קל וחומר שהקב״ה מוחל. הקב״ה הוא רב סליחות, אדון הסליחות, חנון המרבה לסלוח.
אבל כשבא יהודי והוא אומר, היה לי מפחיד… כמו שאותו אדם אומר, “יצרי תקפני”, נכון? יש לי יצר הרע, “דשא יצר ותורת דא יצר”.
כשאדם בא והוא אומר, אני גר בבורו פארק, יש לי סוג אחר של שדה. בבורו פארק, בורו פארק הוא לא השדה, בואו נגיד הוא גר קצת מחוץ לבורו פארק, אני לא יודע מה. יש כל מיני מאכלים ומשקים ונשים ומצוות ומעשים טובים, וכן הלאה וכן הלאה, ויש לו חשק גדול לומר.
חרטה על החטא: הפשט הפשוט של תשובה
שני סוגי חוטאים: אונס לעומת תאווה
אז, אבל כשבא יהודי והוא אומר, היה לי מפחיד יהודי שהוא אומר, יצרי תקפני, ראשי יצרו וטריד ביצרו. כשאדם בא והוא אומר, אני גר בבורו פארק, יש לי סוג אחר של שמחה בבורו פארק, בבורו פארק זו לא השמחה. בואו נגיד הוא גר קצת מחוץ לבורו פארק, אני לא יודע מה, יש כל מיני מאכלים ומשקים ונשים ומצוות ומעשים טובים ועבירות וכן הלאה.
והוא יש לו תאווה גדולה להיות, הוא אוהב להסתכל בסרטים, הוא אוהב להסתובב עם הגויים, הוא אוהב לאכול את המאכלים שלהם, וכן הלאה. והוא אוהב לקחת את הכסף של אחרים, הרבה דברים שהוא אוהב. אני לא יודע אם זה ממש תאוה, צריך לדבר האם זה תאוה, זה חוש המשש, הכסף, עוד נושא. וזה מאוד קשה לו, הוא לא מקבל כל כך מהר, לא כל כך מהר, אמת, למה לא? והוא אוהב את זה, זה עוד טעים גם כן, שתשתמש עוד בתאווה שלך כתירוץ גם כן. לא מספיק שזה טעים כל הדברים האלה, אתה תיקח, שהקב״ה ימחל.
החילוק בינינו לבין תאווה
היהודי הראשון לא צריך בכלל להיות לו חרטה. הוא במציאות במצב של אונס, של שוגג היה אונס, משהו כזה. היהודי שהוא סובל על טעם, הוא סובל על חלק התענוג, על צד החסד כאילו, צד התענוג. וזה הרבה יותר קשה, ואתה זורק את עצמך שוב מה שהיה בשבוע האחרון, שאתה צריך לתת הרבה יותר קשה החוצה פאסעסעס לזמן של תאווה, לזמן של אונס, לזמן של הכרח.
הגם ששואלים, שניהם קשים, שניהם יכולים לומר שקשה להיות יהודי, קשה להיות יהודי כי יש לו הרבה תאוות, וזו המציאות כל הזמן. קשה להיות יהודי כי קשה לקנות אוכל כשר. זה לא אותו דבר. למה הם לא אותו דבר? כי את זה אתה אוהב ואת זה אתה לא אוהב.
הדמיון: לכל העם בשגגה
אבל עם כל זה, במובן מסוים שניהם דומים. במה שניהם דומים? שלכל העם בשגגה, אף אחד לא עושה עבירות כי הוא חושב שזה טוב. הוא עושה כי הוא אוהב את זה. מה יש משהו במובן מסוים נגדו, נגד הדעת שלו? איזה רמה גבוהה יותר של דעת? יש כאן שאלה איך אדם יכול להיות לו סתירה עם עצמו? איך זה עובד בדיוק נדבר אחר כך. אבל בוודאי, אחד המרכיבים הגדולים של סתירה עם עצמו הוא… כמה שהוא אוהב את זה. נכון?
מי שהוא הולך נגד, הבה נבין, מי שהולך באונס בהכרח, בהגדרה זה לא הוא, הגוי דוחף אותו. לפעמים דוחף אותו ממש עם הידיים, לפעמים דוחף אותו על ידי שעושה את האוכל הכשר הרבה יותר יקר. זה קשה, זה אונס לי מבחוץ. אמת? זו אחת מההגדרות שלנו מהשבוע שעבר. מי שהוא אוהב מאוד, זה לא מבחוץ, זה מעצמו, זה מענה את עצמו. זו בעיה.
תפקיד הצער כהוכחה
איך רואים אבל כן שאתה לא אוהב את זה? בצער שלך. אמת? אני תופס זה הפלא ופלא, כי לאחרונה הוא עשה את הבדיחה, אבל הפשט… זה דבר מוזר, אומרים, מתחילים את יום כיפור, מתחילים להתפלל עם ועונים, מספרים עם החיד״א שמדברים על המוהר״נ״או״ס. זה דבר מוזר, איך נכנס עכשיו המוהר״נ״או״ס? כאן רואים ביום כיפור שכולנו מוהר״נ״או״ס, יודעים מה אנחנו מוכרחים, זה באמת יום כיפור, צריך להיות באמת עניות, אנחנו שבורים.
לכל העם בשגגה, זה אומר שהם שבורים. מה זה אומר אצל העונים? אנשים חושבים שחרטה היא משהו מפואר, כי יש להם גאווה גדולה. חרטה פירושה מאוד פשוט. חרטה שרבינו דיבר היא, שאני אוהב דברים שאני עצמי לא אוהב, אני נבוך מאוד מעורבב. זה עולה לי את הבריאות שאני אוהב את הדברים, ואני מדגיש את הזמן, זה עולה לי קצת יותר את הבריאות, אני צריך עוד לתת יותר כפרות פדיון ליום כיפור, אני צריך עוד לומר יותר ארוך את החטא, כי יש לי רשימה יותר ארוכה של חטאים.
הגמרא על וידוי ארוך יותר
היום אין שום הבדל, אני עשיתי פעם אחת מספיק ארוך לכל אחד, אבל פעם נספר היה רשימה קטנה, והיו אנשים שעמדו בצפייה. כתוב בגמרא, על זה עושים עומדים צופים משתחוים רוחים. איך יודעים? אפילו הוא מדבר בשקט, זה לוקח לו יותר זמן. צריך לעשות איזו קביעה קבועה כמה זמן הווידוי לוקח, כך שהוא לא יתבייש. יש לי נבוך רשימה ארוכה יותר. הוא מרגיש רע.
מה הרוע שלך? לא משהו מיסטי. אלא רע, אלא אפילו רע זה שהוא אוהב דברים. הצער מאוד חשוב, כי הצער אומר לנו שלא לגמרי מי שיש לו את כל הדברים האלה, יש לו תאווה כזו, אמת, זו באמת בעיה, שאם הוא היה צדיק לא היה לו את התאווה, אבל אם הוא היה רשע גמור אולי היה בא רשיחון ביום כיפור. אלא מאי? הוא שוגג. הוא איפשהו בין רצון גמור לבין אונס גמור הוא, ולכן מוחלים לו, שעל שוגג יש מחילה.
מחלוקת הראשונים על “ילבש שחורים”
על שוגג זה לא לכתחילה, אי אפשר לעשות רשע אמיתי. על החשבון הזה אסור לחטוא לעולם. על החשבון הזה של הסוג הקודם לפעמים מותר, על החשבון הזה אסור לעולם לחטוא לכתחילה, חוץ מלפי שיטה אחת בתוספות במסכת קידושין, מחלוקת ראשונים האם יש היתר של “ילבש שחורים”.
צריך לדעת, יש מחלוקת ראשונים, כל מי שצריך לדעת את ההלכה היא, אם למישהו בוער לו יצר הרע חזק, יש מחלוקת ראשונים האם יש לו לפעמים היתר לחטוא לכתחילה. זה עדיין הרבה לפני האיש בתיון עם הכל היה על חולשת הדעת, עם שני פירושים בתוספות, בקידושין יש תוספות אחד שמותר, אני שוכח איך לומדים, ובעירובין כתוב בתוספות שמותר, בקידושין כתוב בתוספות שאסור. יש מחלוקת בתוספות. אבל על כל פנים, זה בוודאי לא היתר רגיל לכתחילה, אבל על העבירות מקבלים על זה סליחה.
סדר התשובה של הרמב״ם
לכן, זה הסדר הרגיל. אנשים, הרמב״ם, הרמב״ם זה מפואר. כל שנה חוטאים, ובאים לבית הכנסת, הקב״ה מוחל. מדברים על כל הדברים שאנשים חוטאים, אבל חוטאים לא במזיד גמור, ברצון גמור. הם חוטאים והם עצמם שונאים את עצמם על החטא, וממילא עושים תשובה. ותשובה פירושה יש חרטה.
במובן הזה, בפשט הפשוט של תשובה, שכל אחד חושב שתשובה פירושה חרטה, זו לא התשובה השלמה. הרמב״ם מדבר על העניין איך אדם הוא לגמרי מזיד, הוא לא רוצה בכלל להיות טוב, או שהוא באמת אוהב להיות טוב, כל הרמות שאנחנו לא מדברים בשיעור של היום. אבל השיעור של היום הוא גם חלק מאוד חשוב עדיין לכל החלקים. זה העיקר.
צער כסימן של בעל תאווה
צער הוא דבר חשוב. יש לי עוד דברים, שוב, מה שמספיק, זה מספיק עוד לשיעור. נכון, נכון. פשט פשוט.
תלמיד: אני לא מבין מה אתה אומר. את החלק הראשון אני לא תופס. אין בזה כלום.
מגיד שיעור: זה אני רוצה לעשות, שזה היה כתוב בנייר אחר, וזה עוד שיעור. אני מדבר, זה מחובר מדי לזה. זה מחובר מדי. זה שני דברים שונים.
תלמיד: כן, החלק הראשון.
מגיד שיעור: אוקיי, יש עוד שיעור כאן בפתק, אבל הוא אמר, רבי מיכל קורצר אמר שיהודי צריך להתכונן, הוא צריך ללמוד כוונות של ראש השנה. האם אני בכלל צריך להיות זה, הוא לא מסוג הכוונות.
תלמיד: לא, זה עוד נושא, זה עוד נושא שלם.
מגיד שיעור: מה שמחובר כאן זה הדבר, שאני יכול לומר כך, אמת, אני יכול לומר להיפך, זה לא ממש מחובר, אבל זה עוד דיבור. איך אנשים חושבים שהם בעלי תאווה? איך אתה יודע שאתה בעל תאווה? בעל תאווה זה לא מי שאוהב דברים. כולם אוהבים. ולא כל אחד אוהב יותר מדי. אבל מה זה אומר שהוא אוהב יותר מדי? איך רואים את הסימנים? לא כתוב כאן ממש כך.
מה הסימן שיש לך בעל תאווה גדול? הסימן הוא כשאין לו את זה. לפעמים לא היה בחנות את הטעם שהוא אוהב, האם יש לו צער מזה. זה סימן גדול. יש מישהו, בעל תאווה, שאתה צריך להיות שיש למישהו יותר מדי. איך כתוב שיש לו יותר מדי? שכשחסר לו, זה עולה לו, זה כואב לו.
מי שיש לו מעט אהבה, לא, הוא לא חושב על זה אף רגע נוסף. זו לא אהבה גדולה. זה משהו שיש לו, הוא רוצה לא לקבל, הוא נהנה, הוא יכול לברך על זה. מבין מה אני אומר?
הקשר לנושא המרכזי
זה מחובר למה שאני אומר. שמה שעולה לי שאין לי, ובמובן מסוים מראה יותר מה קורה לי שיש לי כן. לכן החרטה של יום כיפור היא יותר אמיתית משנה שלמה, כי אני אוחז בך, למה לא? באה עבירה, עשיתי אותה. אבל אתה רואה שאני לא מחזיק בזה, זה עולה לי, זה כואב לי, זה סימן יותר חזק שאני לא מחזיק אז בזה. כי הכאב קשור לעשות עם מה שהדעת שלי אומרת שזה לא טוב, לא מה שבא ברגע גם לשכוח את עצמי.
אני מתכוון שהצער כמעט לא קיים… יש צער שהוא מרגע, מישהו נותן לי צביטה, זה כואב לי. אבל שאני כואב כי אין לי משהו, לא שזה מכני ומיידי שזה כואב לי, שאני כואב כי אין לי את המאכל שאני מאוד רגיל אליו. זה בדרך כלל דבר שהוא רק מהרגל מסוים, ממשהו… שזה אני.
לכן כשאדם אומר שכואב לו שהוא חטא, יש לזה הרבה יותר קשר למה שהוא, מאשר שהיה לו הנאה. לזה, התוספות שואל קודם קושיה, שלא יכול להיות שיום אחד יש לו כאן ושנה שלמה הוא חוטא. אתה צריך להבין שצער שווה הרבה יותר מתענוג.
הערה פסיכולוגית
דרך אגב, החוקרים הפסיכולוגיים מוכיחים, הכאב, מה שלא יהיה, יש הרבה דרכים להראות צער. זה נקרא pain aversion. אנשים ישלמו הרבה יותר, שלא יהיה להם קצת צער, מאשר שיהיה להם הרבה תענוג.
אז, מה הקשר לזה? כי צער קשור למה שאני. הטענה יכולה להיות שעכשיו זה עכשיו טעים. אבל אני לא מדבר על צער, אני לא מדבר על צער של פריק. זה צער, בוודאי אבל… או כמו שאני אומר, צער שאין לי בדיוק עכשיו את הדבר, את עוגת התפוחים שאני אוכל כל שבוע. חוץ מאם יש רבנים שצריכים לאכול בשבת, את המאכלים זו רמה אחרת. לא מדברים על הטעמים. אבל… נו, זה ההסבר על הענין של חרטה על החטא, ואני חושב שזה ההסבר על היהודים הרגילים שזה מה שהם עושים כשהם עושים תשובה, וזה פשט טוב מאוד.
מסקנא
רציתי רק לגעת בזה, כי אפילו רציתי להראות שאפילו פשטים אחרים יעשו תשובה, כי לא היה שום דבר רע עם הפשט הפשוט. יפה.