אונז זענען גערעכט על פי פשט - עס קען נאך זיין אסאך בעסער | זוהר האזינו ערב יום הכיפורים תשפ"ז

סוד מידת הדין: פחד יצחק כנגד דין הקליפה

שתי דרכי הסתכלות בעולם

יש אדם המסתכל בעולם ורואה שאין הוא כפי שראוי לו להיות, ואין העולם כפי שראוי לו להיות, וממילא נעשה מבקר ומקטרג, נעשה איש ‘קאצק׳ העומד כנגד הכל. זו דרך הסתכלות אחת.

אך עלינו לזכור שיש עוד דין, יש ‘יום׳ של דין, כמאמר הזוהר שיש עוד יום. וכיצד לשונו? כאן איננו מזכיר שם זה, אך במקומות אחרים מזכיר, שנאמר ‘ואם אתו שירה לפניו׳. יש עוד מדרגה, יש עוד צד. כאן אין הוא קורא לו יום, אבל במקומות אחרים הוא קורא לו עדיין יום, יום התחתון, התחתון שבכולם. וזהו ‘יום בוקה ומבולקה׳ כלשון ישעיה הנביא, כמו שדורש הזוהר בדרושי תשעה באב. יש יום הנקרא ‘יום בוקה ומבולקה׳ כמאמר הנביא, ואין זה יום הדין. ומהו זה? זהו יום הקליפה.

דין המלכות ורדיפת דוד המלך

בלשון אחרת, יש דין המלכות. דין המלכות אומר שמי שצדיק יהיה צדיק, ומי שאינו צדיק יהיה שאינו צדיק. דוד המלך חש תמיד שרודפים אחריו. ומי רודף אחריו? גם זו מידת הדין. הן מובן שהרודף אינו מידת חסד אלא מידת דין. ואמנם יש שם שאול ויש דואג, ואין זה מקום להיכנס אל המעשה שם, אך אותם אנשים שאינם צדיקים הם בחינת קליפות, בחינת רע גמור, והקליפות רודפות אחריו, הגויים, ונאמר הפלשתים רודפים את דוד המלך.

ומה פירוש שהם רודפים את דוד המלך? על פי סוד פירוש הדבר, שמידת המלכות נעשית נרדפת על ידי הדין התחתון, דין הקליפות, דין העולם הזה. ותוכל לקרוא לו השטן. השטן עצמו הרי כבר מדרגה הוא בפשטות, ולשטן שלוחים רבים: הגויים, והמחלות, והקטרוגים, והקשיים, והדיכאון, כל מיני שלוחים שיש לשטן, והשטן הוא כשר עליהם, אם נקרא לו כך. הרי שאף בזה עצמו יש שני מדרגים.

יראת העונש היא יראת הסטרא אחרא

על כל פנים, כל זה אינו דין המלכות, ואל לנו להתבלבל ולערבב הדברים. הזוהר אומר פעמים רבות בהקדמה, וזהו דבר המקושר לכאן, שיראת העונש היא דבר רע מאוד, שכן יראת העונש פירושה שאתה ירא מן השבט. ומביא הזוהר משל למלמד הבא אל החדר ומניח שבט על הכותל. ודאי המלמד אוחז בשבט, והמלמד אומר: אם יבוא מצדך שיהיה דין המלכות, והדין יאמר שראוי להכות את פלוני, אקח את השבט ואכה אותו, כמו שנאמר ‘אשור שבט אפי׳ (ישעיה י) — הקליפות ממש, רשעי העולם הזה, הם השבט של הקב״ה.

אבל אסור לירא מן השבט. אם אתה ירא מן השבט, הרי זו ממש עבודה זרה. יהודי אינו ירא מפני שום בריה. יש ניגון, ואביו של הבעל שם טוב הניח לו צוואה: שאין לירא מפני שום בריה כי אם מפני הקב״ה. ומה פירוש שאין לירא כי אם מפני הקב״ה, והרי הבעל שם טוב אומר שהכל הוא הקב״ה, וכשאני ירא מן השבט הריני ירא גם מן הקב״ה? אלא זה הקב״ה על ידי שליח, ואסור לירא מפני השליח. אם ירא אתה, ירא מפני הקב״ה עצמו ולא מפני השליח, לא מפני השבט. הרי שיראת העונש, אומר הזוהר, היא ממש יראת הסטרא אחרא, וזה דבר רע מאוד, שכן שליח הוא.

‘והאלהים עשה שייראו מלפניו׳ — המדרג הרביעי

והקב״ה, ‘והאלהים עשה שייראו מלפניו׳ (קהלת ג) כתיב כאן. הקב״ה נתן רשות, לפי שהקב״ה יודע — ואנו עוד נלמד את הדברים בפנים, אך אני מקדים לומר זאת בעודי מבאר את סוד היראה עם הדין וכל העניינים הללו — לפי שהקב״ה יודע שאין בני אדם מבינים את עומק התביעות, ואינם מבינים את מידת הדין הבסיסית של המלכות, שאין בה עומק תביעות כזה אלא מידת דין פשוטה של המלכות, לכן עשה מקטרג היימיש, מקטרג של בית.

‘והאלהים׳ — שם אלהים, מידת המלכות — ‘עשה שייראו מלפניו׳. מה עשה? עשה עוד דבר. עשה עוד מדרג נמוך, מדרג רביעי: בינה, גבורה, מלכות, שטן. עשה מדרג רביעי גם מצד שמאל, מצד מידת הדין, מצד המסמאלין, כדי שייראו מלפניו. ולא עשה זאת כדי שייראו מן המקטרג חלילה, אלא עשה כדי שייראו ממנו. אלא שעשה עוד שליח, ‘עשה׳, בחינת עולם העשיה, עשה כדי שייראו מלפניו. וזהו לשון הזוהר המבאר כאן את פשר המדרג.

בוחן להיות בדין — לא בדין השטן

הרי שצריך לדעת, וזה חשוב מאוד, להיות בוחן בדין, ולכל הפחות בדין המלכות ולא בדין השטן. דין השטן הוא שהוא משכנע את עצמו שהוא משורש המלאכים. הוא אומר: כן, גם אני סובר שאין איש ראוי, כולם רעים, כל אחד מכוון לטובת עצמו. הוא מחזיק בכל מיני דרכים לקטרג על העולם כולו. אך אין זו דרך כלל.

ואז, כשאדם בא לדון, לעיתים קרובות אל לו להתבלבל בין דין יצחק אבינו, דין עליון, ובין דין השטן, שזה בלבול גדול. דין יצחק אבינו, זהו מה שנתן רשות לְהסתכלות של יצחק אבינו, ‘ופחד יצחק היה לי׳ (בראשית לא). יצחק אבינו יכול היה להסתכל על הקב״ה ולהבין כיצד אין שום דבר שווה כלפי מעלה. זו התבוננות המתקבלת בשמחה.

הן יצחק נקרא ‘צחוק עשה לי אלהים׳ (בראשית כא), הוא צוחק על כל העולם. אין הוא שבור, אין הוא ברוגז — הוא צוחק, צוחק על העולם כולו. ‘צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי׳ (בראשית כא). יצחק לשון צחוק, יצחק לשון שמחה. מיצחק באה שמחת בית השואבה, מיצחק באים הזמירות והתשבחות של הלויים, מצד שמאל של הקדושה, שיש בו שמחה נוראה. זו התבוננות אלוקות, דבר מופשט לגמרי, דבר השייך כל עיקר לנשמה ולא לגוף, שהרי הגוף כלל אינו מבין את הדבר. הגוף מבין משהו שמשמעו שלמות אלוקות, ששום בריה, לא המלאך מיכאל, לא ספירת הכתר עצמה, שום דבר אינו יכול להשתוות לזה, ושום בריה אינה מבינה זאת. זו מדרגה עליונה.

עשו — המחקה של יצחק

אלא מאי? יש דין אחר, דין שהוא כמין זיוף של יצחק, והוא עשו. כך יוצא הדבר — הוא עשו, בנו של יצחק. הוא סבור שאף הוא אב, הוא מחקה את יצחק, מחקה גמור הוא. גם הוא אומר שאין איש טוב, אלא שאין הוא אומר זאת מן הטעם שיצחק אומר.

מדוע אין איש טוב? מפני ששלמות האלוקות גדולה כל כך עד שאי אפשר להשתוות לה, ‘מי ישוה לך ומי יערוך לך׳. זו מידת פחד יצחק. אבל פחד עשו, מידת הדין, השטן, אומר: אין איש טוב. ומדוע? הרי אתה רואה מה הם עושים, ראה כיצד הם מתנהגים, ראה מה נעשה עמם. זו מידת הדין, ולפי דעתי אין ראוי כלל להחזיק במידת דין זו. אין זה עניין כלל, אלא קליפה גמורה. וזו עבודתנו, להעביר אותה קליפה מן העולם. ואל לנו להתבלבל.

כל אדם לפי מדרגתו — דוד המלך ובירור המלכות

ולפיכך צריך לדעת כי כל אדם, לפי מקום עמידתו, יש לו מדרגה אחרת ועבודה אחרת. דוד המלך, שהוא במידת המלכות, וכוונתי לכל יהודי, נפש דוד — דוד המלך כתב תהילים בעד כל יהודי — דוד המלך שהוא עומד כנגד מידת המלכות. יש אנשים שיש להם עניינים עמוקים יותר. רבי שמעון בר יוחאי לא היה עומד רק כנגד מידת המלכות. הבעל שם טוב אומר תמיד שאין להניח את מידת המלכות לבדה, וזו הדאגה העיקרית שהזכיר רבי שמעון בר יוחאי בצוואתו, שלא להניח את מידת המלכות לבדה. אבל דוד המלך היה עומד כנגד מידת המלכות, ועמידתו כנגד מידת המלכות פירושה שהיה עליו עוד לטפל בהבחנה. הוא ידע שיש אנשים הרודפים אחריו.

‘רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה׳ (תהלים ג). יש רבים, קליפות רבות שהן רבים, שאינן מיוחדות, יש מהן תמיד לרוב, קליפות של רשות הרבים.

ומדוע אומרים ‘אין ישועתה לו באלהים׳? האלהים לא יעזור לו. ומדוע אומרים שאלהים לא יעזור לו? מפני שהם אומרים: ראה, הרי אנו הגבורה, ואנו יודעים כיצד חטא דוד, יודעים אנו את הרעה שעשה דוד, יודעים אנו שאין הדבר מגיע לו, ואנו אך ורק שלוחי ההשגחה. כמו שאמר אותו אחד: הריני זה שהמיט את הפגע, פשוט אני שליח ההשגחה, אינני מתכוון לכלום.

לערבב את השטן — מבטל ומבלבל

וכל עבודתו של דוד המלך היתה להעלות ולבלבל, וזהו לערבב את השטן, לבלבלו. וכיצד מערבבים את השטן? על ידי הדין עצמו. וזהו דרש, אך מדוע נראה מבולבל? מפני שהוא מבטלו. וכוונתי בפשטות ובממש שהוא מבטלו. ‘לערבב טענותיו׳, אומר הזוהר, וטענותיו נמסות. והפירוש בזה, כמו שמבאר האריז״ל בדרוש של ראש השנה, שמבטלים אותו מיניה וביה, בתקיפות חמורה.

וכשבא מישהו, צריך לשמוע זאת, שכן הדבר נוגע גם להלכה למעשה. הכל יודעים, ורבים מידידינו טרודים לומר, שיש ראש השנה שהוא יום הדין, שהוא האל הנוקם. אך צריך לדעת שהקב״ה אוהב הוא, כמו שאומר הזוהר בפרשה השבועית, שמשה רבינו, עם כל שהוכיח את ישראל, ברחימו הוו כל מילי, כל דברי התוכחה של משה רבינו היו מתוך אהבה יתירה, ‘אהבה רבה אהבתנו ה׳ אלוקינו׳. וזהו מה שהיה צריך: באיזמיר היו נוהגים לומר ‘אהבה רבה׳ שלוש פעמים לפני התקיעות, נאמר מן ‘למנצח לבני קרח׳, ובנוסף אומרים ‘אהבה רבה׳. זהו פחד יצחק, זו האהבה האמיתית.

ראש השנה — ממתיק דין על ידי הדין

אבל שמא תסבור שזהו התיקון, שדרך המתקת הדין היא על ידי החסד. אמנם ודאי דבר טוב הוא, שיש מן הדין חסד, אך אין זה מה שעושים בראש השנה. אומר האריז״ל, שבראש השנה ממתיקים דין על ידי הדין, על ידי הדין העליון ממנו. והאריז״ל בכוונות כותב ממש, שהעניין הוא להמשיך גבורות חדשות. אחרי תקיעת שופר אין באים חסדים — בחסדים נדבר בסוכות — אלא באים גבורות חדשות, ואף ביום כיפור אותו דבר, אחרי כיפור באות גבורות גבוהות יותר. הרי שבאות גבורות גבוהות יותר, וזהו לערבב את השטן.

והכוונה בזה, שאין אנו אומרים: לפי שאני סובר שהקב״ה אוהב את כל אחד ואחד ושהכל טוב מצד הקב״ה, לכן אני כנגד השטן. לא כן, אין צורך להגיע לזה. שכן מה שנקרא מידת הדין הוא שבוחרים במידת המלכות הנכונה, ועלינו לבחור בטוב. ומידת המלכות, אומר הזוהר, היא מידה שסם המוות מעורב בה, ותפקידם של הלויים, של אנשי קו שמאל, של אנשי דוד המלך, היה לברר את מידת המלכות הנכונה. וזהו בירור המלכות.

ומה פירוש שמבררים את מידת המלכות הנכונה? שהוא אומר: כן, ודאי, יש יום הדין, העולם צריך לדין, ויש אכן דין שאין העולם יכול לעמוד בו, ובאותו דין אין לנו השגה כלל, ואין אנו מדברים בו כל עיקר. אך יש דין הנצרך, ‘מלך במשפט יעמיד ארץ׳ (משלי כט), שבלא דין העולם חרב. שכן הדין הוא אחד מן הדברים שהעולם עומד עליהם, על הדין ועל האמת ועל השלום — הדין הוא אחד מן השלושה שהעולם עומד עליהם.

הנני תובע דין — לא חסד

אך הוא אומר: זכור, צדיק, אתה הרשע הרודף אחרי, אתה סבור שהדין פירושו שהקב״ה לא יעזור לי? הדין פירושו שהקב״ה כן יעזור לי, אתה חכם! אתה שוטה שכמותך, אתה מתבלבל כליל. היכן? הריני תובע דין! אינני תובע חסד! הריני ראש השנה! הריני דוד המלך! אינני תובע שום חסד! שלא ירחם עלי הקב״ה!

וכיצד אומר דוד המלך? אם אנו צדיקים — ‘ירדוף אויב נפשי וישג וירמס לארץ חיי וכבודי לעפר ישכן סלה׳ (תהלים ז). ‘אם עשיתי זאת׳ (תהלים ז)? אם אכן כדבריכם? כמו שאומר השטן? מאה אחוזים! צודק אתה מאה אחוזים, מיסטר שטן! ואם ישראל היו כדבריך, בארץ נשקע.

וכיצד נטל דוד המלך את הרשות לומר דבר כזה? מפני שידע שמידת הדין של הקב״ה אינה מידת הדין של השטן. יש מידת דין של אלוקות, ואף יש מדרגים רבים במידת הדין של אלוקות. ואפילו המדרג הנמוך שבכולם, שהוא מידת המלך, אינו הגבורה ואינו הבינה, אלא יש עוד מדרגים, יש גם דברים שלמעלה מן הבינה. אלא שאף המדרג הקטן שבמידת הדין האלוקית אומר: הריני צודק.

אני מתכוון לטוב והוא לרע — יסוד גדול בתורה

ומה פירוש שהריני צודק? הסתכל עלי והסתכל עליו. אני מתכוון לטוב, ולעיתים אני טועה, אבל מחר יהיה טוב, שהרי אדם אני. אני מתכוון לטוב, והוא מתכוון לרע. פשוט מאוד, פשוט ככל שאפשר. אין צורך בשום תורות חסידיות. ברצוני לומר יסוד גדול בתורה, וזו ברירת דוד המלך, שקיבלתי מחברי ר׳ דביר, ואני מזכירו כאן לטובה.

כדי לומר שאנו צודקים, כדי שאדם ירגיש שהוא טוב עם ה׳ — צריך אדם לדעת שהקב״ה אוהבו, וטוב הדבר. אך צריך אדם לדעת הרבה יותר מזה: שהוא טוב עם ה׳, שהקב״ה מחזיק ממנו מצד מידת הדין ולא מצד מידת החסד. הן הקב״ה אוהב אותי, אוהב הוא כל בריה, אוהב הקב״ה אף נמלה. אך מה הבדל אצל הקב״ה בין נמלה לאדם, בין אדם לצדיק? הכל דבר אחד? זה טוב מאוד, אך עדיין לא בלבלת את השטן. ביטלת את השטן, אך עדיין לא בלבלת אותו, והראשונים צריכים לבלבל את השטן.

אובייקטיבית — יהודי צודק מפני שהוא צודק יותר מן האחר

וצריך לדעת שאפילו אובייקטיבית — אין צורך בתורות חסידיות. הספרים החסידיים מחזקים יהודים: כיצד אפשר לעשות תשובה? אה, מפני שיהודי הוא באמת מאה אחוזים טוב, יהודי הוא באמת כולו למעלה למעלה, נשמתו טהורה לגמרי, וגופו — נו, יצר הרע, מצד היצר הרע — כל מיני תירוצים. לא כן, אין זה תירוץ טוב, אין זה כלל תירוץ טוב, אין זה נכון כלל, ואין זה מספיק.

צריך אדם לדעת, צריך יהודי לדעת שהקב״ה מחזיק ממנו מפני שהוא צודק. פשוט מאוד. הסתכל כיצד אתה מתנהג, הסתכל כיצד מתנהגים אויביך, ותראה שאתה צודק. אין צורך בשום תורות חסידיות מיוחדות, אין צורך בשום עניינים שלמעלה מן הדעת. שהאמת היא שאף על פי שאין רואים — כן רואים, רואים. כלומר, כן רואים, ודאי. וכשרואים אין הכוונה שרואים בשלמות גמורה, שאילו ראינו בשלמות גמורה כבר היתה ביאת המשיח, ואנו עדיין איננו עומדים שם, ומה שאנו רואים הוא לפי ערך, באופן כללי.

הסתכל — צודק, כמו שנקרא צדיק, כמו שכתוב בתנ״ך, שיש צדיק מוחלט ויש צדיק בדינו, כשישראל יוצאים בצדק ובמשפט. וראש השנה אינו מתכוון לצדיק גמור — על צדיק גמור עמלים; אלא צדיק בדינו, בינינו לבין השטן, מי צודק? ודאי אנו צודקים, שהרי השטן כולו רע, ואינו מתכוון אלא שיהיה רע, ורוצה שעולמו של הקב״ה יתפוצץ, ואילו אנו רוצים שיצלח. ובלא שום תורות עמוקות, בלא כלום, בלא שום אמונות חסידיות, בפשטות ממש ישראל צודקים. צודק פירושו רק צודק יותר מן האחר, וזה מספיק והותר.

‘שפטני אלהים׳ — גוי לא חסיד

על זה אומר דוד המלך: ‘שָׁפְטֵנִי אֱלֹהִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי׳ (תהלים מג). הספרים אומרים ש׳גוי׳ אינו לא חסיד ולא ליטוואק, כלום. ‘גוי לא חסיד׳ — הוא גוי ואף לא חסיד, הוא ‘איש מרמה ועולה׳, וכל מה שהוא אומר הפוך הוא.

אין זו תורה עמוקה, אלא כפשוטו ממש, למד ספר שמואל ותראה. זהו ‘איש מרמה ועולה׳, והוא צודק? וכי פירושו של דבר שדוד היה מושלם? וכי דוד המלך שכנע את עצמו שהוא מושלם? וכי שכנע את עצמו איזה שכנוע שהוא מושלם? וכי יכול יהודי לומר שהוא מושלם? ודאי לא. כשדוד המלך התייחס כלפי הקב״ה, אמר: אין בעיה, ודאי הקב״ה תמיד צודק, ‘למען תצדק בדברך תזכה בשפטך׳ (תהלים נא), אתה תמיד צודק, אתה תשפוט אותי ותהיה צודק. אבל כשהם שופטים אותי, אני צודק.

מידת המלכות דקדושה כנגד מידת הדין דסטרא אחרא

זו מידת המלכות דקדושה, הנפרדת והנבחנת ממידת המלכות דסטרא אחרא, מידת הדין דסטרא אחרא. מידת הדין דסטרא אחרא אומרת, כשדוד המלך נלחם באויביו, בפלשתים, אולי הם צודקים ואולי לא. מידת הדין דקדושה אומרת: דוד המלך צודק. אה, אתה רוצה לדבר על פחד יצחק? אתה רוצה לדבר על דוד המלך בעומדו כלפי הקב״ה? אין בעיה, אבל אין זה שלך, אין זה נוגע לך, אין זה עניינך כלל, יאריך ימים רבך, אתה שטן, אתה אינך נכנס לכאן כלל. כשאני מדבר עם הקב״ה, אני אומר וידוי.

לשון הרע הגדולה — להוציא מן ההקשר

שכן זו אחת מלשונות הרע הגדולות שנעשו. המן דיבר לשון הרע על ישראל, ובכלל, כל שונאי ישראל מדברים לשון הרע על ישראל. ומה הם אומרים? הם לומדים נביאים. זו שיטה נוצרית ישנה, וכולם עושים את התכסיס הזה: הם מסתכלים בנביאים, הם מסתכלים במשה רבינו. משה רבינו אמר: ‘ממרים הייתם עם ה׳ מיום דעתי אתכם׳ (דברים ט). משה וכל הנביאים מוכיחים את ישראל, ולך אל הקליפות, אל הדין, וזה חושב שיש בזה ממש, והוא אומר: אה, אם כן יוצא, ראה שאתם בעצמכם מודים שאינכם כשרים. המן עשה זאת, וכל אחד תפס את התכסיס — תכסיסים ישנים הם.

ומה פירוש לשון הרע? לשון הרע פירושו שנוטלים דבר מהקשרו, זהו פירוש לשון הרע. יש דברים שהם פרטיים, ועיקר לשון הרע הוא שמספר דברים פרטיים, סודות. ומה פירוש סודות? הדבר פשוט מאוד: מה שהנביאים תובעים מישראל, מה שהנביאים צועקים על ישראל, אין זה מתקבל על הדעת שהם הגרועים ביותר שהיו מעולם — זה של ישראל כלפי הקב״ה, ועוד מעט נדבר אף בעמקות יתירה, אף כלפי מה שישראל צריכים באמת להיות מצד עצמם. וטוב הדבר, אך אסור לו לצאת החוצה. אין לתרגם את התורה ליוונית בדרך זו. אסור לזה לצאת החוצה, שכן זה בין ישראל לקב״ה.

אבל בין ישראל לגויים? בין ישראל לסטרא אחרא? הגויים הרעים — אינני יודע אם יש גוי טוב, אדרבה, אשרי חלקו — או ישראל והגויים הרעים? בין ישראל לאויביהם? וכי יש ספק שישראל צודקים? וכי יש ספק שישראל טובים? אך כשמדברים לשון הרע, מוציאים ומפקיעים את הדבר. אסור לדבר לשון הרע, ועבודת יום הכיפורים מכפרת על לשון הרע. נורא. ואין אנו רוצים להתבלבל בין שני הדברים.

וידוי רק בפני ה׳ — לא בפני בשר ודם

וידוי אין לומר אלא בפני ה׳, ואין לומר וידוי בפני בשר ודם. כי זה האמת שבין בני אדם: יש אנשים המסתובבים אל אברכים ואל בחורים ואומרים: הרי יודעים אנו שחטאת. אני כלפיך? הריני צדיק גמור. אני כלפי כל העולם צדיק גמור אני. ומה יכול להיות אחרת? אה, אתה רוצה לומר… אתה רוצה להיכנס ולהתערב ביני לבין הקב״ה? לבוא ולהזדקק ביניהם? אדם רגיל אתה, אתה רוצה להתערב? אתה רוצה לשמוע את מה שאני צריך לומר בפני ה׳, לפני ולפנים? ‘חטאתי ובביתי פשעתי׳, וכי אתה רוצה לשמוע מזה? לך לך לכל אריכות, לך לעזאזל בבקשה, אולי שם מקומך. כשאני אומר את דברי בפני הקב״ה, לך אתה לעזאזל, אינך נכנס לכאן כלל.

וזה עשינו ביום כיפור ממש, שילחנו את השעיר לעזאזל. שם יהיה, שם יאמר את מה שיש לו לומר, לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים. ‘חטאתי ובביתי פשעתי׳ הוא הדבר הקדוש ביותר שיהודי אומר בפני ה׳. וכוונת הדבר, שלא כלפי ראשונה, כמו שאמר עבד המלך: ‘לך ולבדך חטאתי׳ (תהלים נא), רק לך חטאתי. ומה פירוש שחטאת לאוריה החתי? כאן צריך לעסוק בתורה בפני עצמה. אני כלפי אויבי, כלפי אלה המדברים עלי לשון הרע — רק בדבר אוריה החתי. אבל אלה המדברים עלי לשון הרע, אלה האומרים: אה, דוד הוא כזה, דוד הוא כזה — הם לשון הרע. הם נוטלים את הדבר השייך ביני לבינך, ואומרים שכלפי זה הריני צדיק, בארץ ישקעו. מה עניינם לדבר בין ביני לבינך? לך חטאתי, לא לזולתך.

זהו החילוק, וזהו החילוק החשוב ביותר בין מידת הדין של הקליפה למידת הדין העליון. מידת הדין שאינה עליון, מידת הדין של העולם הזה. וכשעלינו ללמוד הרבה כדי לקרוא, כדי לעורר את מידת הדין — והם יראים מאוד ממנה — לימדונו לעורר מידת הדין, מפני הבלבול שבין מידת הדין העליון, העליון שבכולם מן הגבורה, ואולי אפילו מן הבינה, לבין מידת הדין התחתונה של השטן. שני דברים שונים הם לגמרי. השטן חקיין הוא, סבור הוא ומחקה את הכל. רואה הוא שהאב כה חסיד וכה ישר, ומקטרג על כל אחד — מחקה גם הוא ומקטרג על כל אחד. לא כן, אין לך על מה לקטרג.

מעשה ברב בתל אביב

ראיתי מעשה שהיה, ברב באזור מגוריו בתל אביב שגדל שם, שלא החזיק מן החסידות והיה מקטרג על החסידות. אך הבחורים החסידיים אמרו שם שהוא עשה קירוב, וקירב הרבה מאוד. בא אליו אחד המתפללים ואמר: מה זה? הרי הליובאוויטשער שלנו אינו מחזיק מן החסידות. אמר לו: לא, לא, אין לך זכות לזה. אני אדם גדול בתורה, אני מבין דבר מה, מותר לי להיות כנגד החסידות. אבל אתה? בשבילך הדבר טוב, ולא זו בלבד שבשבילך הדבר טוב, אלא שאין לך זכות להתערב.

הדיכאון הוא דין השטן

הדיכאון, האומר שכולנו רעים ושכל אחד מתכוון לרע — אין זה עניינו של איש לומר, ואין לומר זאת אלא ביום כיפור לפני ולפנים. זה אומרים בין האדם לקב״ה. אז יעלה אל הבינה, אז יעלה אל הגבורה, אל הבינה — הכל מדרגות גבוהות. אבל השטן? מכה ישחור יקבל. לא אחד — אנו צודקים. אדרבה, כלפי אלה, אנו מעוררים לדין עליהם, ואדרבה, יראה הקב״ה מי צודק בינינו לבינם, יראה. ‘שפטני אלהים׳ (תהלים מג), שפוט אותי. לא זו בלבד שאין זו בעיה מה שאנו נובחים, אלא שהתבלבלנו כל כך בזה, שאל לך להתבלבל בין דין השטן לדין הקדושה, לדין של מידת המלכות, דין השכינה.

שורש הדין — מדוע יש דין

זו המדרגה הראשונה. ומאחר שכבר למדתי שורה אחת של זוהר, מותר לי כבר לומר הלאה. יש עוד דברים רבים בפנים שצריך ללמוד בגוף הדברים, אך אומר הלאה כך, שצריך להבין מהו כן שורש הדין. שורש הדין — מדוע אכן יש דין? רק מפני שהשטן אומר שיש דין? לא כן. כתוב, ואומר אני עתה בערך לפי הסדר הכתוב, ‘תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו׳ (תהלים פא), שהשטן נעשה מתכסה. ומה פירוש שנעשית מידת הדין במלכות? בעד מי מכסים את השטן? מי מכסה את השטן? מי מכסה את המלכות? השטן. ומדוע הוא מכסה את המלכות? מפני שנאמר ‘אלהים עשה שייראו מלפניו׳ (קהלת ג).

‘ויקרא יצחק אל עשו׳ — הבלבול של דין וקליפה

ואומר הזוהר, זהו מעשה יצחק אבינו, שהקישור והבלבול של הקליפה, קליפת הדין, עם הדין עצמו — זהו סוד ‘ויקרא יצחק אל עשו׳ (בראשית כז). יצחק קרא לעשו ואמר ‘צודה לי ציד׳ (בראשית כז). כלומר, כביכול הוא אומר לקליפה, ‘ויקרא את עשו בנו הגדול׳ (בראשית כז). שהרי עשו הוא בנו הגדול של יצחק, ומתאים לו, שכן הוא מידת הדין. קורא לו ואומר: נו, נשמע איזו לשון הרע יש לך לספר על העולם.

וכתוב בזוהר כך, ‘ורבקה אמרה אל יעקב בנה׳ (בראשית כז). באה רבקה, ורבקה, לכאורה, מורה כאן על הבינה. יש עצה. אומר הזוהר, זו עצה עליונה. הקב״ה נתן עצה לישראל. אמרה רבקה: חטוף בעד יעקב, חטוף את עשו, לבש את בגדיו. בלשון אחרת, לך אף אתה עם מידת הגבורה. אין אתה הולך היום עם מידת החסד, אלא עם בגדי רבקה, עם בגדי עשו, עם מידת החסד. הבא יין, הבא יין מעולם הבינה, ‘יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית׳ (ברכות לד). היין תמיד דבר המורה על בינה עליונה.

והבא זאת ‘בטרם׳, בטרם יבוא עשו. ומהי מילת ‘טרם׳? ‘טרם׳ פירושו תמיד מדרגה עליונה עליו. ולכאורה, כך אני מפרש עתה, שתבין טוב יותר את הפירוש.

רבקה הולכת מאחורי גבו של יצחק

רבקה, כביכול, הולכת מאחורי גבו של יצחק, וזה אחד ממעשי הפלא של התורה. היא הולכת כנגד יצחק, הולכת מאחורי גבו, מבלבלת את ראשו ונותנת את הברכות ליעקב. וסוד הדבר, שיש מקום, יש טעם ושורש מדוע יש גבורת יצחק, אש יצחק, עקידת יצחק, יש שורש מדוע היא ישנה. אבל רבקה — רבקה אולי אינה כל עיקר מקום הבינה, אך היא מקושרת בה. רבקה מבינה, רבקה יודעת שאין זה לשם עצמו, אין זה לשם עצמו, אלא לשם דבר אחר, לשם טעם עליון יותר. כלומר, סיבה קדמה לו, יש סיבה מדוע יש בו את הדין של יצחק. ונבין נא, דברים פשוטים ביותר, ונאמר נא את הפירושים, שאת הדרוש כל אחד משלים לעצמו מתוך מעשה יעקב ועשו.

השאלה — מדוע קיימת מידת הגבורה?

אנו אומרים שיש דין עליון הנקרא ‘כי לא יצדק לפניך כל חי׳ (תהלים קמג), ‘הן בקדשיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו׳ (איוב טו), ‘הן במלאכיו ישים תהלה׳ (איוב ד). ומתעוררת שאלה, שצריך להבין: כל מה שעשה הקב״ה, עשה הקב״ה בחכמה, לרבות המידות עצמן. הן אנו אומרים, כמאמר רבי חיים בריסקר, שכתוב ‘לפועל רחמיו בדין׳ — הקב״ה אינו רחמים מצד עצמו, שהרי הקב״ה אין סוף, למעלה מכל דבר, אלא שהוא פועל, הוא עושה רחמים, כמו שאומר הרמב״ם שהכל פעולות.

והמקובלים לומדים זאת בעומק יותר, אך הם מסכימים שמה שיש מידות אלוקות, מה שהקב״ה מתגלה לבני אדם בדרך מסוימת, כל זה בכוונה הוא. שהרי הקב״ה עצמו אינו במידה כלל, והקב״ה אינו כנגד העולם ואינו בעד העולם, וכל המושגים הללו קטנים הם, מדרגי אלף בית קטנטנים שאומרים כדי שאדם יבין אותו, אך הקב״ה אין לו אף אחד מן הדברים הללו.

אם אנו אומרים — ונבין שאלה בסיסית — אם אנו אומרים שיש דבר כזה, שיש הסתכלות כזו, שאפשר להסתכל, והיא מידת פחד יצחק, שאפשר להסתכל ולראות שהוא רבונו של עולם כולו, שיש שלמות אלוקות, שיש מה שהקב״ה הוא, וכלפי מה שהקב״ה הוא אפילו מלאך, שמים לא זכו בעיניו — הרי מתעוררת שאלה: מדוע? מדוע יש בחינה כזו? מדוע קיימת בחינה כזו בכלל? מה נעשה כאן?

הקב״ה הוא אלוה של העולם

ממילא, יש לקב״ה מידת רחמים למשל, כמו שאומר בעל התניא, ‘להאי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו׳. ממילא, כשאינך אלוה של העולם, מה לנו ולרחמיך? אלא מפני שאתה אלוה של העולם, אתה ‘להאי עולם׳, ולמדת ‘אם חסד אם דין אתה מבקש בעולם׳, מוכרח אתה לרחם עלינו, שכן אלוה של העולם אתה, ואינך אלוה כנגד העולם, ואינך מתנשא כנגד העולם חלילה.

הרי אנו מבינים מדוע יש מידת החסד, ומדוע יש מידת המשפט התחתון, נאמר — מבינים אנו מה שצריך להיות ‘מלך במשפט יעמיד ארץ׳ (משלי כט), שצריך להעניש את הראוי לעונש, להגביל את כל מיני הדברים הגורמים לרע, הדברים הרעים שצריך להגביל, כל אלה דברים פשוטים. אבל מידת הגבורה, מדוע היא קיימת בכלל? לשם מה נבראה? ומהו פשר הדבר? הרי אין אפשר לעשות בה כלום. כן, יש מידה, ואם מסתכלים מן הערך של גדולת הקב״ה, איי, הרי זו המציאות. לא כן, אין זו המציאות. המציאות היא למעלה מכל זה.

ונאמר, לא מפני שזו האמת. האמת לאמיתו היא מציאות, ואינה האמת לאמיתו הזו. האמת לאמיתו כלל אינה דין. כל המילים הללו הן של בני אדם קטנים, אפילו מלאכים. ונאמר, אפילו המלאכים מבינים מהו דין וחסד, ואולי אף לא רק בני אדם. אבל הקב״ה למעלה מן המלאכים הוא, ואפילו מן הספירות העליונות הקב״ה למעלה מהן. ומה פירוש שיש דין וחסד, ושצריך להמתיק את הדין בחסד? מדוע יש הדין אם אין העולם יכול להבין בו?

וכל המטרה, כמו שאומר הרמ״ק בהקדמה: מדוע עשה הקב״ה את העולם? כלומר, מדוע גילה הקב״ה את עצמו באופן כזה שהוא אלוה של העולם, שהוא מנהיג, שהוא בעל חסד, שהוא בעל דין, שהוא בעל סדר? כל אלה מדוע? ‘בגין דאשתמודעין ליה׳, ‘דלא יתפשט נהורא על כל בריה ואיך יודעין ליה׳ (זוהר הקדמה, פתח אליהו). אם לא יהיו המילים, לא יוכלו להבין את הקב״ה. את הקב״ה כפי שהוא מצד עצמו אי אפשר להבין, ולכן עשה עמנו טובה, ‘טוב וטוב להיטיב׳, והתלבש בכל הלבושים הללו. וכל זה לבושים וציורים ודמיונות, ‘וביד הנביאים אדמה׳ (הושע יב).

ממילא, הדברים שאנו מבינים, המסייעים לנו, המסייעים לעולם — הריני מבין. אבל המידה שהיא כנגד העולם, שהרי לכאורה כנגד העולם היא — מדוע היא קיימת בכלל? מהו תפקידה? ואינני מדבר עתה על הסטרא אחרא, ‘אלא עשה עשה להאי מקטרג׳. אמנם, מבינים מדוע צריך מקטרג, אבל שורש המקטרג — מדוע הוא קיים? מה נעשה כאן? מהו פשר הדבר? מדוע אומרים בכלל דברים כאלה?

קושיית רבקה — מה ליצחק ולעשו?

וזו קושיית רבקה. זו היתה קושיית רבקה: מדוע קורא יצחק לעשו בכלל? מה ליצחק ולעשו? מה למידת הגבורה העליונה בכלל, מה לה לגמרי, עם השטן, עם עשו? מדוע? מה עניינו לכאן? ותאמר: כן, מפני שהוא מידת הגבורה. אך מדוע יש מידת גבורה שיכולה בכלל להיות דבר כזה?

והתירוץ אומרת רבקה כך: התירוץ הוא רק על ידי שיעקב בא קודם. צריך ללכת אל מה שקודם לזה, צריך להביא את מה שיעקב יודע כיצד להביא, צריך לתקוע שופר, אומר הזוהר. תקיעת שופר, זו מעלה אותנו אל המדרגה. צריך לבוא בטרם יבוא עשו. ‘בטרם עשו׳ פירושו להבין מדוע יש בכלל דבר כזה שיכול לגרום שיהיה עשו.

משל המחותנת — ‘שמים לא זכו בעיני הבינה׳

עתה באים ואומרים כך. ומה עושים עתה? עתה אומרים כך, וזה אינו כתוב כאן בזוהר, אבל כתוב במקומות אחרים בזוהר בפירוש, והאריז״ל מביאו באריכות. מהו? מדוע ‘שמים לא זכו בעיניו׳ (איוב טו)? אומר הוא: ‘בעיניו׳ של מי? ‘שמים׳ מורה על מידת התפארת, על הזעיר אנפין עצמו, ו׳לא זכו בעיניו׳ פירושו ‘לא זכו בעיני הבינה׳.

והפירוש כך: צריך לשמוע את המשל אחרת לגמרי, וזהו סוד דין השנה, ואפשר לומר זאת ביום כיפור כדי להבין שלכך התכוונו. ורגילים לבאר משל באדם פרפקציוניסט, שדבר לעולם אינו טוב דיו בעיניו, ותמיד צריך שיהיה טוב יותר. ולא כן, ואף זו דרך טובה יותר לומר, שדבר אינו טוב בעיניו, שהוא רואה תמיד את החיסרון בכל דבר. אין זה שום עניין. צריך להבין את כל הדבר אחרת לגמרי. וכיצד צריך להבינו? אומַר לך כיצד צריך להבינו.

תאר לעצמך שיש כלה, ולעיתים רואים דבר כזה. ולכלה יש אם, המחותנת. והמחותנת הולכת וקונה, קונה שטאפיר, קונה איני יודע מה, בגדים ולבושים ופאות וכל מה שצריך, קונה בעד בתה הכלה, בעד בנה החתן, בעד הבת הכלה, מי שנרצה. וכבר קנו הכל בשלמות, כבר היה מושלם, כבר בדקו שלוש פעמים כל דבר, אם תפור היטב, ואם עשוי היטב, ואם הוא מן הסחורה החשובה, ויפה, ומתאים, והכל.

וטבע האם הטובה, האם עילאה האמיתית, האם הדואגת באמת שהכלה תהיה כמיטב האפשר — עומדת יום אחד בבוקר ואומרת: בני חביבי, למעשה עדיין אין זה טוב. ומה פירוש שאין זה עדיין טוב? אני סבורה שיכול להיות עוד טוב יותר, כך אני סבורה, סבורה אני שיכול להיות עוד טוב יותר. אפשר עוד ללכת לחנות נוספת. שמעתי שיש היכן שהוא, אי שם במרחק, עוד חנות, שבה מוכרים עוד טוב יותר, קצת טוב יותר, מושלם יותר, אותו סוג של פריט שילבשו, אותו סוג בגד שילבשו לחתונה, אפשר לעשות טוב יותר.

וזה יכול להימשך פעמים אחדות, חוזר חלילה. בכל שנה זה יכול להימשך, חוזר חלילה. תפסתי שאפשר עוד להיות עוד טוב יותר, ובעד בתי צריך שיהיה המיטב, אין די ביופי, צריך שיהיה המיטב. ואת זה תוכל לקרוא מידת הדין. ולעיתים מזה נולדת אכן מידת הדין, נעשה ברוגז ומתוסכל וקורע, ובא אחר ואומר: אלא, כבר היה טוב אתמול, מה לך? אבל אין זה שורש מידת הדין, זה שורש מידת הרחמים. זה שורש המידה האומרת: יודעת אני שאת יכולה לקבל טוב יותר, יודעת אני שאת יכולה להיות הדבר כולו.

‘שמים לא זכו בעיניו׳ — בכל שנה יכול להיות טוב יותר

‘לא זכו בעיניו׳, אומר הזוהר פירושו, שבכל יום עומדת המעלה ואומרת שהשמים עדיין אינם מושלמים. ומה פירוש שאין זה עדיין מושלם? נפלה בדעתי דרך חדשה כיצד יכול להיות טוב יותר. קרעי את של אתמול, אין נשתמש בשל אתמול. של אתמול היה טוב מאוד לפני אתמול, ואכן, אילו היתה החתונה היום, כבר היה מוכרח להשתמש בו. אבל הרי יש עוד שבוע עד החתונה, ניקנה חדש לגמרי, נלך אל פרופסיונל גדול יותר, בגדים חדשים לגמרי.

זהו פירוש ‘שמים לא זכו בעיניו׳, וזה פירוש שבכל שנה, כשבאה שנה חדשה, באה הבינה עליונה ומתעוררת על העולם, ואומרת — ומי שמסתכל על העיתון החדש יכול לראות זאת: מה לא היה טוב באייפון 17 שצריך את האייפון 18? באה ההודעה ואומרת: אכן היה מושלם, לא חסר כלום, אבל אני סבור שיכול להיות עוד טוב יותר.

עשו השוטה — לשבור בעד שיש חדש

עתה, מזה בא עשו השוטה, כשהוא סבור שמתכוונים אליו. כשיש אכן יצחק, כשיש עת כזו, מתכוונים אליו. כלומר, יהיה עוד טוב יותר, נשבור את הישן. צריך פילטר טוב יותר, צריך רק לשבור את הישן. אין צריך לשבור כלום, אלא צריך לשברו לאחר שיש חדש, אבל צריך לעשות חדש. יש פעם אחת שבו שוברים את הישן בטרם יש חדש — אז נעשה חורבן עולם, כמו המבול, ‘ה׳ למבול ישב׳ (תהלים כט), וזאת לעולם לא נעשה. תחילה יש לעשות חדש.

כלומר, יעקב ילך תחילה לעשות חדש, ותחילה יתחיל להבין, ילך אל אמו, ואמו תסביר לו: צריך הרבה יותר טוב. אביך אומר ‘מטעמים כאשר אהב׳ (בראשית כז). ומה פירוש ‘מטעמים אשר אהב׳? מה היה רע בארוחת הערב שעשיתי? מבין הוא שיכול להיות טוב יותר. עשו אומר: אה, גם אני יודע שארוחת הערב של אמא לא היתה טובה, נעשה טוב יותר. אומרת רבקה: אתה סבור, אני יודעת זאת, אני יודעת עוד יותר ממך, יודעת אני שאפשר עוד טוב יותר. הבא שני גדיי עזים, ‘ברענג צוויי גדיי עזים׳ (בראשית כז), נעשה עוד טוב יותר.

‘ויבא לו יין וישת׳ — עולם אחר לגמרי

‘ויהי אך יצא יצא יעקב ועשו אחיו בא מצידו׳ (בראשית כז). ברגע שיעקב כבר בא, כבר הראה ליצחק, ‘ויבא לו יין וישת׳ (בראשית כז). כתוב שם מארך כפול, ‘ויבא לו׳, דרייה שלמה. אומר הזוהר, זה פירושו ‘מה שצריך יקריב לפניו׳. לא סתם הביא ‘לו יין׳, אלא הביא איזה ‘לו יין׳, איזה דבר שלם הביא. התחיל להבין, כן, יכול להיות עולם אחר לגמרי.

אלא ודאי, אילולא עשינו תשובה — מה פירוש? אילולא הסכמנו, אילולא השתווינו אל המדרגה, אילולא אמרנו, כן, אני סובר אכן אף אני שיכול המשיח לבוא בשנה הזאת. כלומר, יכול להיות עולם אחר לגמרי, אין מוכרח להיות כלום ממה שיש. כל דבר שיש הוא אכן מושלם, ויכול להיות פעמיים מושלם. וזה צריך לעשות. זה מעשה התשובה שעושים בתקיעת השופר, שחוטפים עוד את עשו בכך.

עשרת ימי תשובה — עושים תכניות וחלומות

ואומר הזוהר, בזה הולכים… יעקב בורח, כמו שיעקב ברח מעשו עשרים ושתיים שנה. על כל פנים, הולך בין ראש השנה ליום כיפור, אומר הזוהר, עשרת ימי תשובה. ומה עושים בעשרת ימי תשובה? אומרים לעשו: צודק אתה, יכול להיות טוב יותר, הרבה יותר טוב, ומכינים את הטוב יותר. עושים תכניות, אי אפשר עדיין לעשות, שנה שלמה יעשו, אבל עושים תכניות, עושים רעיונות, עושים חלומות, יהיה הכל טוב יותר. יש לי אלפי חלומות, על העבודה שאני מחזיק. באמת, זו אכן עבודה אמיתית.

אי אפשר לעשות, ושמא תסבור שאפשר לעשות תשובה בעשרת ימי תשובה בכל מיני שטויות, שמקבלים קבלות, שאין מרגישים רע, וחוזר חלילה במוצאי יום טוב — אין זו דרך. דבר שהוא עבודה אמיתית, הוא שאפשר לשכנע את עצמנו, אפשר לדמות ולצייר לעצמנו תכניות. ‘ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי׳ (בראשית כז) — אתה סבור, אתה רואה שהנושא אינו טוב אצלך, שהנושא אינו טוב אצל העולם, כתוב לך תכנית, חלום כיצד ייראה הדבר כשיבוא המשיח. מה צריך לעשות? עשרת ימי תשובה.

עשו נעשה ברוגז — קח, אנו עושים טוב יותר

וזאת הוא עושה. ‘כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד׳ (בראשית כז). עשו נעשה ברוגז מאוד. אומרים לעשו ביום כיפור: אתה ברוגז? אתה הולך אל השגה שתהיה שם ברוגז? אם נתתי לך השגה, נתתי מנחה לעשו אחיו, יעקב אבינו נתן ארבע מאות עזים, מאתיים, תיישים עשרים, כל מה שתרצה. ואתה יודע מדוע נתתי לך כל מה שתרצה? מפני שאני עוד אעשה טוב יותר. הרי יש לי מלאכי ארץ ישראל, ‘ויקרא שם המקום ההוא מחנים׳ (בראשית לב). הרי תבוא שנה חדשה לגמרי.

כל השפע שהיה — אתה סבור שאין הוא מגיע לנו? צודק אתה. ואתה יודע מדוע אין הוא מגיע לנו? מפני שלנו מגיע הרבה יותר טוב. תהיה השנה הזאת אלפי פעמים טובה יותר ממה שהיה. כל מה שיש לי, כל מה שקניתי ‘עם לבן גרתי׳, איני כדאי, כמו שכתוב במדרש, ‘ואיני כדאי בנכסי חוץ לארץ׳. כל מה שקניתי אצל לבן, כל מה שיגעתי שם, ‘גנבתי יום וגנבתי לילה׳, קח זאת, עשו. ואתה יודע מה אעשה? אעשה כאן פי עשרה טוב יותר. אל תדאג. אתה יכול לקחת את הדבר כולו, צודק אתה, יכול להיות טוב יותר. כבר מזמן חטפתי אותך. קח זאת, עשו, מזה שמח. אין בעיה.

יעקב בונה סוכה — אהבת הקב״ה לישראל

הולך יעקב ובונה סוכה, ואומר: אנו הולכים לְרַצות בסוכה. עשו יכול ללכת לדרכו, אל השדה, עם כל שהיה בשנה שעברה. כל החטאים יכול הוא לקחת עמו אף הם. כמו שאמר רבי יצחק מברדיטשוב: אתה יכול לקחת את החטאים אף הם, אין בעיה, ‘ושילח אותם על ראש השעיר׳. אתה יכול לקחת את החטאים אף הם, אנו הולכים לעשות מצוות חדשות, עבירות חדשות, הכל יהיה מדרגה חדשה לגמרי.

זו האהבה, אהבת העם, אהבת הקב״ה לישראל, אהבת עמו עילאה. לא סתם. וזה הטעם שיש בכלל מידת גבורה. עתה תבינו את מידת הגבורה, שכן זה מבטאת: לא מפני שאי אפשר שיחרב העולם, אלא שהעולם יהיה טוב פי שניים. כלומר, ממתיקים את הגבורה בהעלאת המלכות אל הבינה. וזה עושים ביום כיפור, וזה גם סוד פרשת האזינו, שכל אחד יוכל להבין לעצמו, ובזה יהיה לנו שבת שמח, ונפעל כל טוב, ונעשה תכניות טובות, חלומות טובים.

The Secret of the Attribute of Judgment: The Fear of Isaac Against the Judgment of the Kelipah

Two Ways of Looking at the World

There is a person who looks at the world and sees that he is not as he should be, and the world is not as it should be, and consequently becomes a critic and accuser, becomes a ‘kvetcher’ who stands against everything. This is one way of looking.

But we must remember that there is another din (judgment), there is a ‘day’ of din, as the Zohar says that there is another day. And what is its language? Here it doesn’t mention this name, but in other places it mentions, as it says ‘and if with it song before Him’. There is another level, there is another side. Here it doesn’t call it day, but in other places it still calls it day, the lower day, the lowest of all. And this is ‘yom bukah umvulakah’ (a day of emptiness and void) in the language of Isaiah the prophet, as the Zohar expounds in the discourses of Tisha B’Av. There is a day called ‘yom bukah umvulakah’ as the prophet says, and this is not the day of judgment. And what is this? This is the day of the kelipah (husk).

The Judgment of Malchut and the Pursuit of King David

In other words, there is the din of Malchut (Kingship). The din of Malchut says that whoever is righteous will be righteous, and whoever is not righteous will be not righteous. King David always felt that they were pursuing him. And who pursues him? This too is the attribute of din. It is certainly understood that the pursuer is not the attribute of chesed (kindness) but the attribute of din. And indeed there is Saul and there is Doeg, and this is not the place to enter into that matter there, but those people who are not righteous are the aspect of kelipot, the aspect of complete evil, and the kelipot pursue him, the nations, and it says the Philistines pursue King David.

And what does it mean that they pursue King David? According to the secret interpretation of the matter, that the attribute of Malchut becomes pursued by the lower judgment, the judgment of the kelipot, the judgment of this world. And you can call it the Satan. The Satan himself is already a level in simplicity, and the Satan has many agents: the nations, and the illnesses, and the accusations, and the difficulties, and the depression, all kinds of agents that the Satan has, and the Satan is the supervisor over them, if we call it that. So even in this itself there are two levels.

Fear of Punishment is Fear of the Sitra Achra

In any case, all this is not the din of Malchut, and we must not confuse and mix up the matters. The Zohar says many times in the introduction, and this is something connected here, that fear of punishment is a very bad thing, for fear of punishment means that you are afraid of the rod. And the Zohar brings a parable of a teacher who comes to the classroom and places a rod on the wall. Certainly the teacher holds the rod, and the teacher says: if it comes from your side that there should be the din of Malchut, and the din says that it is fitting to strike so-and-so, I will take the rod and strike him, as it says ‘Assyria the rod of My anger’ (Isaiah 10) — the kelipot themselves, the wicked of this world, they are the rod of the Holy One, blessed be He.

But it is forbidden to fear the rod. If you fear the rod, this is literally idolatry. A Jew does not fear any creature. There is a melody, and the father of the Baal Shem Tov left him a will: that one should not fear any creature except the Holy One, blessed be He. And what does it mean that one should not fear except the Holy One, blessed be He, when the Baal Shem Tov says that everything is the Holy One, blessed be He, and when I fear the rod am I not also fearing the Holy One, blessed be He? Rather this is the Holy One, blessed be He through an agent, and it is forbidden to fear the agent. If you fear, fear the Holy One, blessed be He Himself and not the agent, not the rod. So fear of punishment, says the Zohar, is literally fear of the Sitra Achra (Other Side), and this is a very bad thing, for it is an agent.

‘And God Made That They Should Fear Before Him’ — The Fourth Level

And the Holy One, blessed be He, ‘and God made that they should fear before Him’ (Ecclesiastes 3) is written here. The Holy One, blessed be He gave permission, because the Holy One, blessed be He knows — and we will still learn these matters inside, but I am saying this in advance while I am explaining the secret of fear with judgment and all these matters — because the Holy One, blessed be He knows that people do not understand the depth of the demands, and they do not understand the basic attribute of judgment of Malchut, that it does not have such depth of demands but rather a simple attribute of judgment of Malchut, therefore He made a heimish (homey) accuser, a household accuser.

‘And God’ — the name Elokim, the attribute of Malchut — ‘made that they should fear before Him’. What did He make? He made another thing. He made another lower level, a fourth level: Binah, Gevurah, Malchut, Satan. He made a fourth level also from the left side, from the side of the attribute of judgment, from the side of the left-leaners, so that they should fear before Him. And He did not make this so that they should fear the accuser, God forbid, but rather He made it so that they should fear Him. But He made another agent, ‘made’, the aspect of the World of Asiyah (Action), He made so that they should fear before Him. And this is the language of the Zohar explaining here the meaning of the level.

Choosing to Be in Judgment — Not in the Judgment of the Satan

So one must know, and this is very important, to be choosing in judgment, and at the very least in the judgment of Malchut and not in the judgment of the Satan. The judgment of the Satan is that he convinces himself that he is from the root of the angels. He says: yes, I also think that no person is worthy, everyone is evil, each one intends for his own benefit. He holds all kinds of ways to accuse the entire world. But this is not the way at all.

And then, when a person comes to judge, often he should not confuse between the judgment of Isaac our father, the supernal judgment, and the judgment of the Satan, which is a great confusion. The judgment of Isaac our father, this is what gave permission for the perspective of Isaac our father, ‘and the fear of Isaac was with me’ (Genesis 31). Isaac our father could look at the Holy One, blessed be He and understand how nothing is equal before Above. This is a contemplation that is received with joy.

For Isaac is called ‘God has made laughter for me’ (Genesis 21), he laughs at the entire world. He is not broken, he is not angry — he laughs, laughs at the entire world. ‘God has made laughter for me, all who hear will laugh with me’ (Genesis 21). Yitzchak (Isaac) is the language of laughter, Yitzchak is the language of joy. From Yitzchak comes the joy of Simchat Beit HaShoevah, from Yitzchak come the songs and praises of the Levites, from the left side of holiness, which has tremendous joy. This is divine contemplation, something completely abstract, something that belongs entirely to the soul and not to the body, for the body does not understand the matter at all. The body understands something that means divine perfection, that no creature, not the angel Michael, not the sefirah of Keter itself, nothing can be equal to this, and no creature understands this. This is a supernal level.

Esau — The Imitation of Isaac

But what? There is another judgment, a judgment that is like a forgery of Isaac, and it is Esau. So it comes out — it is Esau, the son of Isaac. He thinks that he too is a father, he imitates Isaac, he is a complete imitation. He too says that no person is good, but he does not say this for the reason that Isaac says.

Why is no person good? Because the divine perfection is so great that it is impossible to be equal to it, ‘who can be compared to You and who can be arranged to You’. This is the attribute of the fear of Isaac. But the fear of Esau, the attribute of judgment, the Satan, says: no person is good. And why? You see what they do, see how they behave, see what happens with them. This is the attribute of judgment, and in my opinion it is not fitting at all to hold this attribute of judgment. This is not a matter at all, but rather complete kelipah. And this is our work, to remove this kelipah from the world. And we must not confuse.

Each Person According to His Level — King David and the Clarification of Malchut

And therefore one must know that each person, according to where he stands, has a different level and different work. King David, who is in the attribute of Malchut, and I mean every Jew, the soul of David — King David wrote Psalms for every Jew — King David who stands opposite the attribute of Malchut. There are people who have deeper matters. Rabbi Shimon bar Yochai was not standing only opposite the attribute of Malchut. The Baal Shem Tov always says that one should not leave the attribute of Malchut alone, and this is the main concern that Rabbi Shimon bar Yochai mentioned in his will, not to leave the attribute of Malchut alone. But King David was standing opposite the attribute of Malchut, and his standing opposite the attribute of Malchut means that he still had to deal with discernment. He knew that there are people pursuing him.

‘Many say to my soul there is no salvation for him in God, Selah’ (Psalms 3). There are many, many kelipot that are many, that are not unified, there are always many of them, kelipot of the public domain.

And why do they say ‘there is no salvation for him in God’? God will not help him. And why do they say that God will not help him? Because they say: see, we are the Gevurah, and we know how David sinned, we know the evil that David did, we know that it is not coming to him, and we are only agents of Providence. As that one said: I am the one who brought the calamity, I am simply an agent of Providence, I don’t intend anything.

To Confuse the Satan — Nullifying and Confusing

And all the work of King David was to elevate and confuse, and this is to confuse the Satan, to confuse him. And how does one confuse the Satan? Through the judgment itself. And this is a teaching, but why does it seem confused? Because he nullifies it. And I mean simply and literally that he nullifies it. ‘To confuse his claims’, says the Zohar, and his claims melt. And the explanation in this, as the Arizal explains in the discourse of Rosh Hashanah, that they nullify it from its essence and being, with severe strength.

And when someone comes, one needs to hear this, for the matter also relates to practical halachah. Everyone knows, and many of our friends are busy saying, that there is Rosh Hashanah which is the day of judgment, which is the avenging God. But one must know that the Holy One, blessed be He is loving, as the Zohar says in the weekly portion, that Moses our teacher, with all that he rebuked Israel, b’rachimu havu kol milei (all the words were in love), all the words of rebuke of Moses our teacher were from excessive love, ‘with great love You have loved us, Hashem our God’. And this is what was needed: in Izmir they were accustomed to say ‘Ahavah Rabbah’ three times before the shofar blasts, they say from ‘For the conductor, for the sons of Korach’, and in addition they say ‘Ahavah Rabbah’. This is the fear of Isaac, this is the true love.

Rosh Hashanah — Sweetening Judgment Through Judgment

But lest you think that this is the rectification, that the way of sweetening judgment is through chesed. Indeed it is certainly a good thing, that there is chesed from judgment, but this is not what we do on Rosh Hashanah. Says the Arizal, that on Rosh Hashanah we sweeten judgment through judgment, through the supernal judgment from it. And the Arizal in Kavanot writes literally, that the matter is to draw down new gevurot (severities). After the shofar blast, chesed does not come — with chesed we will speak on Sukkot — but rather new gevurot come, and even on Yom Kippur the same thing, after Kippur come higher gevurot. So higher gevurot come, and this is to confuse the Satan.

And the intention in this, that we do not say: because I think that the Holy One, blessed be He loves each and every one and that everything is good from the side of the Holy One, blessed be He, therefore I am against the Satan. Not so, there is no need to reach this. For what is called the attribute of judgment is that one chooses the correct attribute of Malchut, and we must choose the good. And the attribute of Malchut, says the Zohar, is an attribute in which the poison of death is mixed, and the task of the Levites, of the people of the left line, of the people of King David, was to clarify the correct attribute of Malchut. And this is the clarification of Malchut.

And what does it mean that one clarifies the correct attribute of Malchut? That he says: yes, certainly, there is the day of judgment, the world needs judgment, and there is indeed a judgment that the world cannot withstand, and in that judgment we have no comprehension at all, and we do not speak of it at all. But there is a judgment that is necessary, ‘a king through justice establishes the land’ (Proverbs 29), that without judgment the world is destroyed. For judgment is one of the things that the world stands upon, upon judgment and upon truth and upon peace — judgment is one of the three that the world stands upon.

I Demand Judgment — Not Chesed

But he says: remember, righteous one, you wicked one pursuing me, you think that judgment means that the Holy One, blessed be He will not help me? Judgment means that the Holy One, blessed be He will help me, you wise one! You fool like yourself, you are completely confused. Where? I demand judgment! I do not demand chesed! I am Rosh Hashanah! I am King David! I do not demand any chesed! That the Holy One, blessed be He should not have mercy on me!

And how does King David say? If we are righteous — ‘let the enemy pursue my soul and overtake it and trample my life to the earth and lay my honor in the dust, Selah’ (Psalms 7). ‘If I have done this’ (Psalms 7)? If indeed according to your words? As the Satan says? One hundred percent! You are one hundred percent right, Mr. Satan! And if Israel were according to your words, we would sink into the earth.

And how did King David take the permission to say such a thing? Because he knew that the attribute of judgment of the Holy One, blessed be He is not the attribute of judgment of the Satan. There is an attribute of judgment of divinity, and there are even many levels in the attribute of judgment of divinity. And even the lowest level of all, which is the attribute of the King, is not the Gevurah and is not the Binah, but there are more levels, there are also things above the Binah. But even the small level of the divine attribute of judgment says: I am right.

I Intend for Good and He for Evil — A Great Foundation in Torah

And what does it mean that I am right? Look at me and look at him. I intend for good, and sometimes I err, but tomorrow will be good, for I am human. I intend for good, and he intends for evil. Very simple, as simple as possible. There is no need for any Chassidic teachings. I want to say a great foundation in Torah, and this is the choice of King David, which I received from my friend R’ Dvir, and I mention him here for good.

In order to say that we are right, in order that a person should feel that he is good with Hashem — a person needs to know that the Holy One, blessed be He loves him, and this is good. But a person needs to know much more than this: that he is good with Hashem, that the Holy One, blessed be He holds from him from the side of the attribute of judgment and not from the side of the attribute of chesed. For the Holy One, blessed be He loves me, He loves every creature, the Holy One, blessed be He even loves an ant. But what difference is there to the Holy One, blessed be He between an ant and a person, between a person and a righteous person? Everything is one thing? This is very good, but you still have not confused the Satan. You nullified the Satan, but you still have not confused him, and the first ones need to confuse the Satan.

Objectively — A Jew is Right Because He is More Right Than the Other

And one must know that even objectively — there is no need for Chassidic teachings. The Chassidic books strengthen Jews: how is it possible to do teshuvah? Ah, because a Jew is really one hundred percent good, a Jew is really entirely above above, his soul is completely pure, and his body — well, the evil inclination, from the side of the evil inclination — all kinds of excuses. Not so, this is not a good excuse, this is not a good excuse at all, this is not correct at all, and this is not enough.

A person needs to know, a Jew needs to know that the Holy One, blessed be He holds from him because he is right. Very simple. Look how you behave, look how your enemies behave, and you will see that you are right. There is no need for any special Chassidic teachings, there is no need for any matters above understanding. That the truth is that even though we do not see — yes we see, we see. That is, yes we see, certainly. And when we see, the intention is not that we see in complete perfection, for if we saw in complete perfection the Messiah would already have come, and we are not yet standing there, and what we see is proportionally, in a general way.

Look — right, as one is called righteous, as it is written in Tanach, that there is an absolute righteous person and there is a righteous person in his judgment, when Israel goes out in righteousness and in justice. And Rosh Hashanah does not mean an absolute righteous person — on an absolute righteous person we labor; but rather a righteous person in his judgment, between us and the Satan, who is right? Certainly we are right, for the Satan is entirely evil, and he intends only that there should be evil, and wants that the world of the Holy One, blessed be He should explode, whereas we want it to succeed. And without any deep teachings, without anything, without any Chassidic beliefs, in simple terms Israel are right. Right means only more right than the other, and this is sufficient and more.

‘Judge Me, O God’ — A Nation Not Pious

On this King David says: ‘Judge me, O God, and plead my cause against an ungodly nation; from the deceitful and unjust man deliver me’ (Psalms 43). The books say that ‘nation’ is not pious and not a Litvak, nothing. ‘An ungodly nation’ — he is a nation and also not pious, he is ‘a man of deceit and injustice’, and everything he says is the opposite.

This is not a deep teaching, but literally as it is, learn the book of Samuel and you will see. This is ‘a man of deceit and injustice’, and he is right? Does it mean that David was perfect? Did King David convince himself that he is perfect? Did he convince himself some conviction that he is perfect? Can a Jew say that he is perfect? Certainly not. When King David related to the Holy One, blessed be He, he said: no problem, certainly the Holy One, blessed be He is always right, ‘that You may be justified in Your words and be clear in Your judgment’ (Psalms 51), You are always right, You will judge me and You will be right. But when they judge me, I am right.

The Attribute of Malchut of Holiness Against the Attribute of Judgment of Sitra Achra

This is the attribute of Malchut of holiness, separated and distinguished from the attribute of Malchut of Sitra Achra, the attribute of judgment of Sitra Achra. The attribute of judgment of Sitra Achra says, when King David fights his enemies, the Philistines, perhaps they are right and perhaps not. The attribute of judgment of holiness says: King David is right. Ah, you want to speak about the fear of Isaac? You want to speak about King David when he stands before the Holy One, blessed be He? No problem, but this is not yours, this does not concern you, this is not your matter at all, may your master live long, you Satan, you do not enter here at all. When I speak with the Holy One, blessed be He, I say confession.

The Great Lashon Hara — Taking Out of Context

For this is one of the great lashon hara (evil speech) that was done. Haman spoke lashon hara about Israel, and in general, all the enemies of Israel speak lashon hara about Israel. And what do they say? They learn the prophets. This is an old Christian method, and everyone does this trick: they look at the prophets, they look at Moses our teacher. Moses our teacher said: ‘You have been rebellious against Hashem from the day I knew you’ (Deuteronomy 9). Moses and all the prophets rebuke Israel, and you go to the kelipot, to the judgment, and this one thinks there is substance in this, and he says: ah, so it comes out, see that you yourselves admit that you are not proper. Haman did this, and everyone caught the trick — these are old tricks.

And what does lashon hara mean? Lashon hara means that one takes something out of its context, this is the meaning of lashon hara. There are things that are private, and the essence of lashon hara is that one tells private things, secrets. And what does secrets mean? The matter is very simple: what the prophets demand from Israel, what the prophets cry out about Israel, it is not acceptable to the mind that they are the worst that ever were — this is of Israel toward the Holy One, blessed be He, and soon we will speak even in greater depth, even toward what Israel truly need to be from their own side. And this is good, but it is forbidden for it to go outside. One should not translate the Torah into Greek in this way. It is forbidden for this to go outside, for this is between Israel and the Holy One, blessed be He.

But between Israel and the nations? Between Israel and the Sitra Achra? The evil nations — I do not know if there is a good gentile, on the contrary, fortunate is his portion — or Israel and the evil nations? Between Israel and their enemies? Is there any doubt that Israel are right? Is there any doubt that Israel are good? But when one speaks lashon hara, one takes out and removes the matter. It is forbidden to speak lashon hara, and the work of Yom Kippur atones for lashon hara. Awesome. And we do not want to confuse between the two things.

Confession Only Before Hashem — Not Before Flesh and Blood

Confession should only be said before Hashem, and one should not say confession before flesh and blood. For this is the truth between people: there are people who go around to married scholars and to young men and say: we know that you sinned. Me toward you? I am a complete righteous person. I toward the entire world am a complete righteous person. And what could be otherwise? Ah, you want to say… you want to enter and interfere between me and the Holy One, blessed be He? To come and be appointed between them? You are a regular person, you want to interfere? You want to hear what I need to say before Hashem, before and within? ‘I have sinned and in my house I have transgressed’, do you want to hear from this? Go go for all length, go to Azazel please, perhaps there is your place. When I say my words before the Holy One, blessed be He, you go to Azazel, you do not enter here at all.

And this we did on Yom Kippur literally, we sent the goat to Azazel. There it will be, there it will say what it has to say, it did not reach half the mountain until it became limbs limbs. ‘I have sinned and in my house I have transgressed’ is the holiest thing that a Jew says before Hashem. And the intention of the matter, that not toward the first, as the servant of the king said: ‘To You, to You alone have I sinned’ (Psalms 51), only to You have I sinned. And what does it mean that you sinned to Uriah the Hittite? Here one needs to engage in Torah by itself. I toward my enemies, toward those who speak lashon hara about me — only regarding the matter of Uriah the Hittite. But those who speak lashon hara about me, those who say: ah, David is like this, David is like this — they are lashon hara. They take the matter that belongs between me and You, and say that toward this I am righteous, let them sink into the earth. What is their business to speak between me and You? To You have I sinned, not to another.

This is the distinction, and this is the most important distinction between the attribute of judgment of the kelipah and the supernal attribute of judgment. The attribute of judgment that is not supernal, the attribute of judgment of this world. And when we must learn much in order to call, in order to arouse the attribute of judgment — and they are very afraid of it — they taught us to arouse the attribute of judgment, because of the confusion between the supernal attribute of judgment, the most supernal of all from the Gevurah, and perhaps even from the Binah, and the lower attribute of judgment of the Satan. They are two completely different things. The Satan is an imitator, he thinks and imitates everything. He sees that the father is so pious and so upright, and accuses everyone — he also imitates and accuses everyone. Not so, you have nothing to accuse about.

A Story About a Rabbi in Tel Aviv

I saw a story that happened, with a rabbi in his residential area in Tel Aviv where he grew up, who did not hold from Chassidut and was an accuser against Chassidut. But the Chassidic young men said there that he did outreach, and brought many close. One of the congregants came to him and said: what is this? Our Lubavitcher does not hold from Chassidut. He said to him: no, no, you have no right to this. I am a great person in Torah, I understand something, I am permitted to be against Chassidut. But you? For you the thing is good, and not only that for you the thing is good, but you have no right to interfere.

Depression is the Judgment of the Satan

Depression, which says that we are all evil and that each one intends for evil — this is not the matter of any person to say, and one should not say this except on Yom Kippur before and within. This is said between man and the Holy One, blessed be He. Then it will rise to the Binah, then it will rise to the Gevurah, to the Binah — all high levels. But the Satan? He will receive a black blow. Not one — we are right. On the contrary, toward them, we arouse judgment upon them, and on the contrary, let the Holy One, blessed be He see who is right between us and them, let Him see. ‘Judge me, O God’ (Psalms 43), judge me. Not only is it not a problem what we are barking, but we have become so confused in this, that you should not confuse between the judgment of the Satan and the judgment of holiness, the judgment of the attribute of Malchut, the judgment of the Shechinah.

The Root of Judgment — Why There is Judgment

This is the first level. And since I have already learned one line of Zohar, I am already permitted to say further. There are many more things inside that need to be learned in the body of the matters, but I say further thus, that one needs to understand what indeed is the root of judgment. The root of judgment — why indeed is there judgment? Only because the Satan says there is judgment? Not so. It is written, and I now say approximately according to the written order, ‘Blow the shofar at the new moon, at the covering for our festive day’ (Psalms 81), that the Satan becomes covered. And what does it mean that the attribute of judgment becomes in Malchut? For whom do they cover the Satan? Who covers the Satan? Who covers the Malchut? The Satan. And why does he cover the Malchut? Because it says ‘God made that they should fear before Him’ (Ecclesiastes 3).

‘And Isaac Called to Esau’ — The Confusion of Judgment and Kelipah

And the Zohar says, this is the deed of Isaac our father, that the connection and confusion of the kelipah, the kelipah of judgment, with the judgment itself — this is the secret of ‘and Isaac called to Esau’ (Genesis 27). Isaac called to Esau and said ‘hunt game for me’ (Genesis 27). That is, as if he says to the kelipah, ‘and he called Esau his elder son’ (Genesis 27). For Esau is the elder son of Isaac, and is fitting for him, for he is the attribute of judgment. He calls him and says: well, let us hear what lashon hara you have to tell about the world.

And it is written in the Zohar thus, ‘and Rebecca said to Jacob her son’ (Genesis 27). Rebecca came, and Rebecca, apparently, here indicates the Binah. There is counsel. Says the Zohar, this is supernal counsel. The Holy One, blessed be He gave counsel to Israel. Rebecca said: snatch for Jacob, snatch Esau, wear his garments. In other words, you too go with the attribute of Gevurah. You do not go today with the attribute of chesed, but with the garments of Rebecca, with the garments of Esau, with the attribute of chesed. Bring wine, bring wine from the world of Binah, ‘wine that has been preserved in its grapes from the six days of creation’ (Berachot 34). Wine always indicates supernal Binah.

And bring this ‘before’, before Esau comes. And what is the word ‘terem’ (before)? ‘Terem’ always means a supernal level above it. And apparently, so I now interpret, that you should understand the interpretation better.

Rebecca Goes Behind Isaac’s Back

Rebecca, as it were, goes behind Isaac’s back, and this is one of the wondrous deeds of the Torah. She goes against Isaac, goes behind his back, confuses his head and gives the blessings to Jacob. And the secret of the matter, that there is a place, there is a reason and root why there is the Gevurah of Isaac, the fire of Isaac, the binding of Isaac, there is a root why it exists. But Rebecca — Rebecca is perhaps not at all the place of Binah, but she is connected to it. Rebecca understands, Rebecca knows that this is not for its own sake, this is not for its own sake, but for the sake of another thing, for the sake of a higher reason. That is, a cause preceded it, there is a reason why there is in it the judgment of Isaac. And let us understand, the simplest things, and let us say the interpretations, that each one completes the teaching for himself from the deed of Jacob and Esau.

The Question — Why Does the Attribute of Gevurah Exist?

We say that there is a supernal judgment called ‘for no living being will be justified before You’ (Psalms 143), ‘behold, He puts no trust in His holy ones, and the heavens are not pure in His eyes’ (Job 15), ‘behold, He puts error in His angels’ (Job 4). And a question arises, that one needs to understand: everything that the Holy One, blessed be He made, the Holy One, blessed be He made with wisdom, including the attributes themselves. For we say, as Rabbi Chaim Brisker said, that it is written ‘to act His mercies in judgment’ — the Holy One, blessed be He is not mercy from His own side, for the Holy One, blessed be He is Ein Sof (Infinite), above everything, but rather He acts, He makes mercy, as the Rambam says that everything is actions.

And the Kabbalists learn this in greater depth, but they agree that what there are divine attributes, what the Holy One, blessed be He reveals Himself to people in a certain way, all this is intentional. For the Holy One, blessed be He Himself is not in an attribute at all, and the Holy

The Question — Why Does the Attribute of Gevurah Exist? (continued)

One, blessed be He is not against the world and is not for the world, and all these concepts are small, tiny aleph-bet levels that are said so that a person should understand Him, but the Holy One, blessed be He does not have any of these things.

If we say — and let us understand a basic question — if we say that there is such a thing, that there is such a perspective, that it is possible to look, and it is the attribute of the fear of Isaac, that it is possible to look and see that He is Master of the entire world, that there is divine perfection, that there is what the Holy One, blessed be He is, and toward what the Holy One, blessed be He is even an angel, the heavens are not pure in His eyes — a question arises: why? Why is there such an aspect? Why does such an aspect exist at all? What is happening here?

The Holy One, Blessed Be He, is God of the World

Consequently, the Holy One, blessed be He has the attribute of mercy for example, as the author of the Tanya says, ‘for this world in Your great mercy have mercy upon us’. Consequently, when You are not God of the world, what do we care about Your mercy? But because You are God of the world, You are ‘for this world’, and You learned ‘whether chesed whether din You seek in the world’, You must have mercy on us, for You are God of the world, and You are not God against the world, and You do not rise up against the world, God forbid.

So we understand why there is the attribute of chesed, and why there is the lower attribute of justice, let us say — we understand what needs to be ‘a king through justice establishes the land’ (Proverbs 29), that one needs to punish the one worthy of punishment, to limit all kinds of things that cause evil, the evil things that need to be limited, all these are simple things. But the attribute of Gevurah, why does it exist at all? For what purpose was it created? And what is the meaning of the matter? For it is impossible to do anything with it. Yes, there is an attribute, and if one looks from the perspective of the greatness of the Holy One, blessed be He, ah, this is the reality. Not so, this is not the reality. The reality is above all this.

And let us say, not because this is the truth. The absolute truth is reality, and it is not this absolute truth. The absolute truth is not judgment at all. All these words are of small people, even angels. And let us say, even the angels understand what is judgment and chesed, and perhaps not only people. But the Holy One, blessed be He is above the angels, and even from the supernal sefirot the Holy One, blessed be He is above them. And what does it mean that there is judgment and chesed, and that one needs to sweeten the judgment with chesed? Why is there judgment if the world cannot understand it?

And the entire purpose, as the Ramak says in the introduction: why did the Holy One, blessed be He make the world? That is, why did the Holy One, blessed be He reveal Himself in such a way that He is God of the world, that He is a leader, that He is a master of chesed, that He is a master of judgment, that He is a master of order? All these why? ‘In order that they should know Him’, ‘that the light should not spread over every creature and how will they know Him’ (Zohar introduction, Petach Eliyahu). If there will not be the words, they will not be able to understand the Holy One, blessed be He. The Holy One, blessed be He as He is from His own side it is impossible to understand, and therefore He did us a favor, ‘good and good to do good’, and clothed Himself in all these garments. And all this is garments and images and imaginations, ‘and by the hand of the prophets I use similitudes’ (Hosea 12).

Consequently, the things that we understand, that help us, that help the world — I understand. But the attribute that is against the world, for apparently it is against the world — why does it exist at all? What is its function? And I am not now speaking about the Sitra Achra, ‘but He made, He made for this accuser’. Indeed, we understand why an accuser is needed, but the root of the accuser — why does it exist? What is happening here? What is the meaning of the matter? Why do we say such things at all?

Rebecca’s Question — What Does Isaac Have to Do with Esau?

And this is Rebecca’s question. This was Rebecca’s question: why does Isaac call to Esau at all? What does Isaac have to do with Esau? What does the supernal attribute of Gevurah have to do at all, what does it have to do at all, with the Satan, with Esau? Why? What is his business here? And you will say: yes, because he is the attribute of Gevurah. But why is there an attribute of Gevurah that can be such a thing at all?

And the answer Rebecca says thus: the answer is only through Jacob coming first. One needs to go to what precedes this, one needs to bring what Jacob knows how to bring, one needs to blow the shofar, says the Zohar. The blowing of the shofar, this elevates us to the level. One needs to come before Esau comes. ‘Before Esau’ means to understand why there is at all such a thing that can cause there to be Esau.

The Parable of the Mother-in-Law — ‘The Heavens Are Not Pure in the Eyes of Binah’

Now we come and say thus. And what do we do now? Now we say thus, and this is not written here in the Zohar, but it is written in other places in the Zohar explicitly, and the Arizal brings it at length. What is it? Why ‘the heavens are not pure in His eyes’ (Job 15)? He says: ‘in His eyes’ of whom? ‘Heavens’ indicates the attribute of Tiferet, the Zeir Anpin itself, and ‘not pure in His eyes’ means ‘not pure in the eyes of Binah’.

And the explanation is thus: one needs to hear the parable completely differently, and this is the secret of the judgment of the year, and it is possible to say this on Yom Kippur in order to understand that this is what was intended. And they are accustomed to explain a parable of a perfectionist person, that nothing is ever good enough in his eyes, and it always needs to be better. And not so, and this too is a better way to say, that nothing is good in his eyes, that he always sees the deficiency in everything. This is not any matter. One needs to understand the entire thing completely differently. And how does one need to understand it? I will tell you how one needs to understand it.

Imagine that there is a bride, and sometimes we see such a thing. And the bride has a mother, the mother-in-law. And the mother-in-law goes and buys, buys fabric, buys I don’t know what, clothes and garments and wigs and everything that is needed, buys for her daughter the bride, for her son the groom, for the daughter the bride, whoever we want. And they already bought everything in perfection, it was already perfect, they already checked three times everything, if it is sewn well, and if it is made well, and if it is from the important merchandise, and beautiful, and fitting, and everything.

And the nature of the good mother, the true supernal mother, the mother who truly cares that the bride should be as best as possible — stands one day in the morning and says: my dear child, actually this is still not good. And what does it mean that this is still not good? I think that it can be even better, so I think, I think that it can be even better. It is possible to go to another store. I heard that there is somewhere, somewhere in the distance, another store, where they sell even better, a little better, more perfect, the same type of item that they will wear, the same type of garment that they will wear for the wedding, it is possible to make it better.

And this can continue several times, God forbid it repeats. Every year this can continue, God forbid it repeats. I grasped that it is possible to be even better, and for my daughter it needs to be the best, beauty is not enough, it needs to be the best. And this you can call the attribute of judgment. And sometimes from this is indeed born the attribute of judgment, one becomes angry and frustrated and tears, and another comes and says: but, it was already good yesterday, what is with you? But this is not the root of the attribute of judgment, this is the root of the attribute of mercy. This is the root of the attribute that says: I know that you can receive better, I know that you can be the entire thing.

‘The Heavens Are Not Pure in His Eyes’ — Every Year Can Be Better

‘Not pure in His eyes’, says the Zohar means, that every day the supernal one stands and says that the heavens are still not perfect. And what does it mean that this is still not perfect? A new way has occurred to me how it can be better. Tear yesterday’s, we will not use yesterday’s. Yesterday’s was very good before yesterday, and indeed, if the wedding were today, we would already have to use it. But there is still a week until the wedding, let us buy completely new, let us go to a greater professional, completely new clothes.

This is the meaning of ‘the heavens are not pure in His eyes’, and this is the meaning that every year, when a new year comes, the supernal Binah comes and is aroused over the world, and says — and whoever looks at the new newspaper can see this: what was not good about iPhone 17 that we need iPhone 18? The announcement comes and says: indeed it was perfect, nothing was lacking, but I think that it can be even better.

Esau the Fool — To Break Because There is New

Now, from this comes Esau the fool, when he thinks they mean him. When there is indeed Isaac, when there is such a time, they mean him. That is, it will be even better, let us break the old. A better filter is needed, we only need to break the old. There is no need to break anything, but rather one needs to break it after there is new, but one needs to make new. There is one time when they break the old before there is new — then a destruction of the world is made, like the flood, ‘Hashem sat at the flood’ (Psalms 29), and this is never done. First one must make new.

That is, Jacob will go first to make new, and first he will begin to understand, he will go to his mother, and his mother will explain to him: much better is needed. Your father says ‘savory food as I love’ (Genesis 27). And what does ‘savory food as I love’ mean? What was wrong with the dinner I made? He understands that it can be better. Esau says: ah, I also know that mother’s dinner was not good, let us make better. Rebecca says: you think, I know this, I know even more than you, I know that it is possible even better. Bring two kids of goats, ‘bring two kids of goats’ (Genesis 27), we will make even better.

‘And He Brought Him Wine and He Drank’ — A Completely Different World

‘And it was, as soon as Jacob had gone out and Esau his brother came from his hunting’ (Genesis 27). The moment that Jacob already came, already showed Isaac, ‘and he brought him wine and he drank’ (Genesis 27). It is written there with double language, ‘and he brought him’, a complete triple. Says the Zohar, this means ‘what is needed he will bring before Him’. Not just he brought ‘him wine’, but he brought some ‘him wine’, some complete thing he brought. He began to understand, yes, there can be a completely different world.

But certainly, if we had not done teshuvah — what does it mean? If we had not agreed, if we had not equaled ourselves to the level, if we had not said, yes, I also think indeed that the Messiah can come this year. That is, there can be a completely different world, nothing is necessary from what exists. Everything that exists is indeed perfect, and it can be twice as perfect. And this needs to be done. This is the deed of teshuvah that we do with the blowing of the shofar, that we snatch Esau again with this.

The Ten Days of Teshuvah — Making Plans and Dreams

And says the Zohar, with this we go… Jacob flees, as Jacob fled from Esau twenty-two years. In any case, between Rosh Hashanah and Yom Kippur, says the Zohar, the ten days of teshuvah. And what do we do in the ten days of teshuvah? We say to Esau: you are right, it can be better, much better, and we prepare the better. We make plans, it is not yet possible to do, a whole year we will do, but we make plans, we make ideas, we make dreams, everything will be better. I have thousands of dreams, about the work that I hold. Indeed, this is indeed real work.

It is impossible to do, and lest you think that it is possible to do teshuvah in the ten days of teshuvah with all kinds of nonsense, that we accept resolutions, that we do not feel bad, and God forbid it repeats after the holiday — this is not the way. Something that is real work, is that it is possible to convince ourselves, it is possible to imagine and picture plans for ourselves. ‘And make me savory food as I love’ (Genesis 27) — you think, you see that the matter is not good with you, that the matter is not good with the world, write yourself a plan, a dream how the thing will look when the Messiah comes. What needs to be done? The ten days of teshuvah.

Esau Becomes Angry — Take, We Are Making Better

And this he does. ‘When Esau heard the words of his father, he cried out with a great and very bitter cry’ (Genesis 27). Esau becomes very angry. We say to Esau on Yom Kippur: you are angry? You go to a comprehension that you will be angry there? If I gave you comprehension, I gave a gift to Esau his brother, Jacob our father gave four hundred goats, two hundred, twenty he-goats, whatever you want. And you know why I gave you whatever you want? Because I will still make better. For I have the angels of the Land of Israel, ‘and he called the name of that place Machanayim’ (Genesis 32). For a completely new year will come.

All the abundance that was — you think it is not coming to us? You are right. And you know why it is not coming to us? Because to us is coming much better. This year will be a thousand times better than what was. Everything I have, everything I bought ‘with Laban I sojourned’, I am not worthy, as it is written in the Midrash, ‘and I am not worthy of the possessions outside the Land’. Everything I bought at Laban’s, everything I labored there, ‘I was stolen by day and stolen by night’, take it, Esau. And you know what I will do? I will make here ten times better. Do not worry. You can take the entire thing, you are right, it can be better. I already snatched you long ago. Take it, Esau, be happy from this. No problem.

Jacob Builds a Sukkah — The Love of the Holy One, Blessed Be He, for Israel

Jacob goes and builds a sukkah, and says: we are going to be pleased in the sukkah. Esau can go on his way, to the field, with everything that was in the past year. All the sins he can take with him too. As Rabbi Yitzchak of Berditchev said: you can take the sins too, no problem, ‘and he shall send them on the head of the goat’. You can take the sins too, we are going to make new mitzvot, new transgressions, everything will be a completely new level.

This is the love, the love of the people, the love of the Holy One, blessed be He for Israel, the supernal love of His people. Not just. And this is the reason that there is at all an attribute of Gevurah. Now you will understand the attribute of Gevurah, for this expresses: not because it is impossible that the world should be destroyed, but that the world should be twice as good. That is, we sweeten the Gevurah by elevating the Malchut to the Binah. And this we do on Yom Kippur, and this is also the secret of Parashat Haazinu, that each one will be able to understand for himself, and with this may we have a joyous Shabbat, and may we effect all good, and may we make good plans, good dreams.

סוד מידת הדין: פחד יצחק כנגד דין הקליפה

שתי דרכי הסתכלות בעולם

יש אדם המסתכל בעולם ורואה שאין הוא כפי שראוי לו להיות, ואין העולם כפי שראוי לו להיות, וממילא נעשה מבקר ומקטרג, נעשה איש ‘קאצק׳ העומד כנגד הכל. זו דרך הסתכלות אחת.

אך עלינו לזכור שיש עוד דין, יש ‘יום׳ של דין, כמאמר הזוהר שיש עוד יום. וכיצד לשונו? כאן איננו מזכיר שם זה, אך במקומות אחרים מזכיר, שנאמר ‘ואם אתו שירה לפניו׳. יש עוד מדרגה, יש עוד צד. כאן אין הוא קורא לו יום, אבל במקומות אחרים הוא קורא לו עדיין יום, יום התחתון, התחתון שבכולם. וזהו ‘יום בוקה ומבולקה׳ כלשון ישעיה הנביא, כמו שדורש הזוהר בדרושי תשעה באב. יש יום הנקרא ‘יום בוקה ומבולקה׳ כמאמר הנביא, ואין זה יום הדין. ומהו זה? זהו יום הקליפה.

דין המלכות ורדיפת דוד המלך

בלשון אחרת, יש דין המלכות. דין המלכות אומר שמי שצדיק יהיה צדיק, ומי שאינו צדיק יהיה שאינו צדיק. דוד המלך חש תמיד שרודפים אחריו. ומי רודף אחריו? גם זו מידת הדין. הן מובן שהרודף אינו מידת חסד אלא מידת דין. ואמנם יש שם שאול ויש דואג, ואין זה מקום להיכנס אל המעשה שם, אך אותם אנשים שאינם צדיקים הם בחינת קליפות, בחינת רע גמור, והקליפות רודפות אחריו, הגויים, ונאמר הפלשתים רודפים את דוד המלך.

ומה פירוש שהם רודפים את דוד המלך? על פי סוד פירוש הדבר, שמידת המלכות נעשית נרדפת על ידי הדין התחתון, דין הקליפות, דין העולם הזה. ותוכל לקרוא לו השטן. השטן עצמו הרי כבר מדרגה הוא בפשטות, ולשטן שלוחים רבים: הגויים, והמחלות, והקטרוגים, והקשיים, והדיכאון, כל מיני שלוחים שיש לשטן, והשטן הוא כשר עליהם, אם נקרא לו כך. הרי שאף בזה עצמו יש שני מדרגים.

יראת העונש היא יראת הסטרא אחרא

על כל פנים, כל זה אינו דין המלכות, ואל לנו להתבלבל ולערבב הדברים. הזוהר אומר פעמים רבות בהקדמה, וזהו דבר המקושר לכאן, שיראת העונש היא דבר רע מאוד, שכן יראת העונש פירושה שאתה ירא מן השבט. ומביא הזוהר משל למלמד הבא אל החדר ומניח שבט על הכותל. ודאי המלמד אוחז בשבט, והמלמד אומר: אם יבוא מצדך שיהיה דין המלכות, והדין יאמר שראוי להכות את פלוני, אקח את השבט ואכה אותו, כמו שנאמר ‘אשור שבט אפי׳ (ישעיה י) — הקליפות ממש, רשעי העולם הזה, הם השבט של הקב״ה.

אבל אסור לירא מן השבט. אם אתה ירא מן השבט, הרי זו ממש עבודה זרה. יהודי אינו ירא מפני שום בריה. יש ניגון, ואביו של הבעל שם טוב הניח לו צוואה: שאין לירא מפני שום בריה כי אם מפני הקב״ה. ומה פירוש שאין לירא כי אם מפני הקב״ה, והרי הבעל שם טוב אומר שהכל הוא הקב״ה, וכשאני ירא מן השבט הריני ירא גם מן הקב״ה? אלא זה הקב״ה על ידי שליח, ואסור לירא מפני השליח. אם ירא אתה, ירא מפני הקב״ה עצמו ולא מפני השליח, לא מפני השבט. הרי שיראת העונש, אומר הזוהר, היא ממש יראת הסטרא אחרא, וזה דבר רע מאוד, שכן שליח הוא.

‘והאלהים עשה שייראו מלפניו׳ — המדרג הרביעי

והקב״ה, ‘והאלהים עשה שייראו מלפניו׳ (קהלת ג) כתיב כאן. הקב״ה נתן רשות, לפי שהקב״ה יודע — ואנו עוד נלמד את הדברים בפנים, אך אני מקדים לומר זאת בעודי מבאר את סוד היראה עם הדין וכל העניינים הללו — לפי שהקב״ה יודע שאין בני אדם מבינים את עומק התביעות, ואינם מבינים את מידת הדין הבסיסית של המלכות, שאין בה עומק תביעות כזה אלא מידת דין פשוטה של המלכות, לכן עשה מקטרג היימיש, מקטרג של בית.

‘והאלהים׳ — שם אלהים, מידת המלכות — ‘עשה שייראו מלפניו׳. מה עשה? עשה עוד דבר. עשה עוד מדרג נמוך, מדרג רביעי: בינה, גבורה, מלכות, שטן. עשה מדרג רביעי גם מצד שמאל, מצד מידת הדין, מצד המסמאלין, כדי שייראו מלפניו. ולא עשה זאת כדי שייראו מן המקטרג חלילה, אלא עשה כדי שייראו ממנו. אלא שעשה עוד שליח, ‘עשה׳, בחינת עולם העשיה, עשה כדי שייראו מלפניו. וזהו לשון הזוהר המבאר כאן את פשר המדרג.

בוחן להיות בדין — לא בדין השטן

הרי שצריך לדעת, וזה חשוב מאוד, להיות בוחן בדין, ולכל הפחות בדין המלכות ולא בדין השטן. דין השטן הוא שהוא משכנע את עצמו שהוא משורש המלאכים. הוא אומר: כן, גם אני סובר שאין איש ראוי, כולם רעים, כל אחד מכוון לטובת עצמו. הוא מחזיק בכל מיני דרכים לקטרג על העולם כולו. אך אין זו דרך כלל.

ואז, כשאדם בא לדון, לעיתים קרובות אל לו להתבלבל בין דין יצחק אבינו, דין עליון, ובין דין השטן, שזה בלבול גדול. דין יצחק אבינו, זהו מה שנתן רשות לְהסתכלות של יצחק אבינו, ‘ופחד יצחק היה לי׳ (בראשית לא). יצחק אבינו יכול היה להסתכל על הקב״ה ולהבין כיצד אין שום דבר שווה כלפי מעלה. זו התבוננות המתקבלת בשמחה.

הן יצחק נקרא ‘צחוק עשה לי אלהים׳ (בראשית כא), הוא צוחק על כל העולם. אין הוא שבור, אין הוא ברוגז — הוא צוחק, צוחק על העולם כולו. ‘צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי׳ (בראשית כא). יצחק לשון צחוק, יצחק לשון שמחה. מיצחק באה שמחת בית השואבה, מיצחק באים הזמירות והתשבחות של הלויים, מצד שמאל של הקדושה, שיש בו שמחה נוראה. זו התבוננות אלוקות, דבר מופשט לגמרי, דבר השייך כל עיקר לנשמה ולא לגוף, שהרי הגוף כלל אינו מבין את הדבר. הגוף מבין משהו שמשמעו שלמות אלוקות, ששום בריה, לא המלאך מיכאל, לא ספירת הכתר עצמה, שום דבר אינו יכול להשתוות לזה, ושום בריה אינה מבינה זאת. זו מדרגה עליונה.

עשו — המחקה של יצחק

אלא מאי? יש דין אחר, דין שהוא כמין זיוף של יצחק, והוא עשו. כך יוצא הדבר — הוא עשו, בנו של יצחק. הוא סבור שאף הוא אב, הוא מחקה את יצחק, מחקה גמור הוא. גם הוא אומר שאין איש טוב, אלא שאין הוא אומר זאת מן הטעם שיצחק אומר.

מדוע אין איש טוב? מפני ששלמות האלוקות גדולה כל כך עד שאי אפשר להשתוות לה, ‘מי ישוה לך ומי יערוך לך׳. זו מידת פחד יצחק. אבל פחד עשו, מידת הדין, השטן, אומר: אין איש טוב. ומדוע? הרי אתה רואה מה הם עושים, ראה כיצד הם מתנהגים, ראה מה נעשה עמם. זו מידת הדין, ולפי דעתי אין ראוי כלל להחזיק במידת דין זו. אין זה עניין כלל, אלא קליפה גמורה. וזו עבודתנו, להעביר אותה קליפה מן העולם. ואל לנו להתבלבל.

כל אדם לפי מדרגתו — דוד המלך ובירור המלכות

ולפיכך צריך לדעת כי כל אדם, לפי מקום עמידתו, יש לו מדרגה אחרת ועבודה אחרת. דוד המלך, שהוא במידת המלכות, וכוונתי לכל יהודי, נפש דוד — דוד המלך כתב תהילים בעד כל יהודי — דוד המלך שהוא עומד כנגד מידת המלכות. יש אנשים שיש להם עניינים עמוקים יותר. רבי שמעון בר יוחאי לא היה עומד רק כנגד מידת המלכות. הבעל שם טוב אומר תמיד שאין להניח את מידת המלכות לבדה, וזו הדאגה העיקרית שהזכיר רבי שמעון בר יוחאי בצוואתו, שלא להניח את מידת המלכות לבדה. אבל דוד המלך היה עומד כנגד מידת המלכות, ועמידתו כנגד מידת המלכות פירושה שהיה עליו עוד לטפל בהבחנה. הוא ידע שיש אנשים הרודפים אחריו.

‘רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה׳ (תהלים ג). יש רבים, קליפות רבות שהן רבים, שאינן מיוחדות, יש מהן תמיד לרוב, קליפות של רשות הרבים.

ומדוע אומרים ‘אין ישועתה לו באלהים׳? האלהים לא יעזור לו. ומדוע אומרים שאלהים לא יעזור לו? מפני שהם אומרים: ראה, הרי אנו הגבורה, ואנו יודעים כיצד חטא דוד, יודעים אנו את הרעה שעשה דוד, יודעים אנו שאין הדבר מגיע לו, ואנו אך ורק שלוחי ההשגחה. כמו שאמר אותו אחד: הריני זה שהמיט את הפגע, פשוט אני שליח ההשגחה, אינני מתכוון לכלום.

לערבב את השטן — מבטל ומבלבל

וכל עבודתו של דוד המלך היתה להעלות ולבלבל, וזהו לערבב את השטן, לבלבלו. וכיצד מערבבים את השטן? על ידי הדין עצמו. וזהו דרש, אך מדוע נראה מבולבל? מפני שהוא מבטלו. וכוונתי בפשטות ובממש שהוא מבטלו. ‘לערבב טענותיו׳, אומר הזוהר, וטענותיו נמסות. והפירוש בזה, כמו שמבאר האריז״ל בדרוש של ראש השנה, שמבטלים אותו מיניה וביה, בתקיפות חמורה.

וכשבא מישהו, צריך לשמוע זאת, שכן הדבר נוגע גם להלכה למעשה. הכל יודעים, ורבים מידידינו טרודים לומר, שיש ראש השנה שהוא יום הדין, שהוא האל הנוקם. אך צריך לדעת שהקב״ה אוהב הוא, כמו שאומר הזוהר בפרשה השבועית, שמשה רבינו, עם כל שהוכיח את ישראל, ברחימו הוו כל מילי, כל דברי התוכחה של משה רבינו היו מתוך אהבה יתירה, ‘אהבה רבה אהבתנו ה׳ אלוקינו׳. וזהו מה שהיה צריך: באיזמיר היו נוהגים לומר ‘אהבה רבה׳ שלוש פעמים לפני התקיעות, נאמר מן ‘למנצח לבני קרח׳, ובנוסף אומרים ‘אהבה רבה׳. זהו פחד יצחק, זו האהבה האמיתית.

ראש השנה — ממתיק דין על ידי הדין

אבל שמא תסבור שזהו התיקון, שדרך המתקת הדין היא על ידי החסד. אמנם ודאי דבר טוב הוא, שיש מן הדין חסד, אך אין זה מה שעושים בראש השנה. אומר האריז״ל, שבראש השנה ממתיקים דין על ידי הדין, על ידי הדין העליון ממנו. והאריז״ל בכוונות כותב ממש, שהעניין הוא להמשיך גבורות חדשות. אחרי תקיעת שופר אין באים חסדים — בחסדים נדבר בסוכות — אלא באים גבורות חדשות, ואף ביום כיפור אותו דבר, אחרי כיפור באות גבורות גבוהות יותר. הרי שבאות גבורות גבוהות יותר, וזהו לערבב את השטן.

והכוונה בזה, שאין אנו אומרים: לפי שאני סובר שהקב״ה אוהב את כל אחד ואחד ושהכל טוב מצד הקב״ה, לכן אני כנגד השטן. לא כן, אין צורך להגיע לזה. שכן מה שנקרא מידת הדין הוא שבוחרים במידת המלכות הנכונה, ועלינו לבחור בטוב. ומידת המלכות, אומר הזוהר, היא מידה שסם המוות מעורב בה, ותפקידם של הלויים, של אנשי קו שמאל, של אנשי דוד המלך, היה לברר את מידת המלכות הנכונה. וזהו בירור המלכות.

ומה פירוש שמבררים את מידת המלכות הנכונה? שהוא אומר: כן, ודאי, יש יום הדין, העולם צריך לדין, ויש אכן דין שאין העולם יכול לעמוד בו, ובאותו דין אין לנו השגה כלל, ואין אנו מדברים בו כל עיקר. אך יש דין הנצרך, ‘מלך במשפט יעמיד ארץ׳ (משלי כט), שבלא דין העולם חרב. שכן הדין הוא אחד מן הדברים שהעולם עומד עליהם, על הדין ועל האמת ועל השלום — הדין הוא אחד מן השלושה שהעולם עומד עליהם.

הנני תובע דין — לא חסד

אך הוא אומר: זכור, צדיק, אתה הרשע הרודף אחרי, אתה סבור שהדין פירושו שהקב״ה לא יעזור לי? הדין פירושו שהקב״ה כן יעזור לי, אתה חכם! אתה שוטה שכמותך, אתה מתבלבל כליל. היכן? הריני תובע דין! אינני תובע חסד! הריני ראש השנה! הריני דוד המלך! אינני תובע שום חסד! שלא ירחם עלי הקב״ה!

וכיצד אומר דוד המלך? אם אנו צדיקים — ‘ירדוף אויב נפשי וישג וירמס לארץ חיי וכבודי לעפר ישכן סלה׳ (תהלים ז). ‘אם עשיתי זאת׳ (תהלים ז)? אם אכן כדבריכם? כמו שאומר השטן? מאה אחוזים! צודק אתה מאה אחוזים, מיסטר שטן! ואם ישראל היו כדבריך, בארץ נשקע.

וכיצד נטל דוד המלך את הרשות לומר דבר כזה? מפני שידע שמידת הדין של הקב״ה אינה מידת הדין של השטן. יש מידת דין של אלוקות, ואף יש מדרגים רבים במידת הדין של אלוקות. ואפילו המדרג הנמוך שבכולם, שהוא מידת המלך, אינו הגבורה ואינו הבינה, אלא יש עוד מדרגים, יש גם דברים שלמעלה מן הבינה. אלא שאף המדרג הקטן שבמידת הדין האלוקית אומר: הריני צודק.

אני מתכוון לטוב והוא לרע — יסוד גדול בתורה

ומה פירוש שהריני צודק? הסתכל עלי והסתכל עליו. אני מתכוון לטוב, ולעיתים אני טועה, אבל מחר יהיה טוב, שהרי אדם אני. אני מתכוון לטוב, והוא מתכוון לרע. פשוט מאוד, פשוט ככל שאפשר. אין צורך בשום תורות חסידיות. ברצוני לומר יסוד גדול בתורה, וזו ברירת דוד המלך, שקיבלתי מחברי ר׳ דביר, ואני מזכירו כאן לטובה.

כדי לומר שאנו צודקים, כדי שאדם ירגיש שהוא טוב עם ה׳ — צריך אדם לדעת שהקב״ה אוהבו, וטוב הדבר. אך צריך אדם לדעת הרבה יותר מזה: שהוא טוב עם ה׳, שהקב״ה מחזיק ממנו מצד מידת הדין ולא מצד מידת החסד. הן הקב״ה אוהב אותי, אוהב הוא כל בריה, אוהב הקב״ה אף נמלה. אך מה הבדל אצל הקב״ה בין נמלה לאדם, בין אדם לצדיק? הכל דבר אחד? זה טוב מאוד, אך עדיין לא בלבלת את השטן. ביטלת את השטן, אך עדיין לא בלבלת אותו, והראשונים צריכים לבלבל את השטן.

אובייקטיבית — יהודי צודק מפני שהוא צודק יותר מן האחר

וצריך לדעת שאפילו אובייקטיבית — אין צורך בתורות חסידיות. הספרים החסידיים מחזקים יהודים: כיצד אפשר לעשות תשובה? אה, מפני שיהודי הוא באמת מאה אחוזים טוב, יהודי הוא באמת כולו למעלה למעלה, נשמתו טהורה לגמרי, וגופו — נו, יצר הרע, מצד היצר הרע — כל מיני תירוצים. לא כן, אין זה תירוץ טוב, אין זה כלל תירוץ טוב, אין זה נכון כלל, ואין זה מספיק.

צריך אדם לדעת, צריך יהודי לדעת שהקב״ה מחזיק ממנו מפני שהוא צודק. פשוט מאוד. הסתכל כיצד אתה מתנהג, הסתכל כיצד מתנהגים אויביך, ותראה שאתה צודק. אין צורך בשום תורות חסידיות מיוחדות, אין צורך בשום עניינים שלמעלה מן הדעת. שהאמת היא שאף על פי שאין רואים — כן רואים, רואים. כלומר, כן רואים, ודאי. וכשרואים אין הכוונה שרואים בשלמות גמורה, שאילו ראינו בשלמות גמורה כבר היתה ביאת המשיח, ואנו עדיין איננו עומדים שם, ומה שאנו רואים הוא לפי ערך, באופן כללי.

הסתכל — צודק, כמו שנקרא צדיק, כמו שכתוב בתנ״ך, שיש צדיק מוחלט ויש צדיק בדינו, כשישראל יוצאים בצדק ובמשפט. וראש השנה אינו מתכוון לצדיק גמור — על צדיק גמור עמלים; אלא צדיק בדינו, בינינו לבין השטן, מי צודק? ודאי אנו צודקים, שהרי השטן כולו רע, ואינו מתכוון אלא שיהיה רע, ורוצה שעולמו של הקב״ה יתפוצץ, ואילו אנו רוצים שיצלח. ובלא שום תורות עמוקות, בלא כלום, בלא שום אמונות חסידיות, בפשטות ממש ישראל צודקים. צודק פירושו רק צודק יותר מן האחר, וזה מספיק והותר.

‘שפטני אלהים׳ — גוי לא חסיד

על זה אומר דוד המלך: ‘שָׁפְטֵנִי אֱלֹהִים וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד מֵאִישׁ מִרְמָה וְעַוְלָה תְפַלְּטֵנִי׳ (תהלים מג). הספרים אומרים ש׳גוי׳ אינו לא חסיד ולא ליטוואק, כלום. ‘גוי לא חסיד׳ — הוא גוי ואף לא חסיד, הוא ‘איש מרמה ועולה׳, וכל מה שהוא אומר

הפוך הוא.

אין זו תורה עמוקה, אלא כפשוטו ממש, למד ספר שמואל ותראה. זהו ‘איש מרמה ועולה׳, והוא צודק? וכי פירושו של דבר שדוד היה מושלם? וכי דוד המלך שכנע את עצמו שהוא מושלם? וכי שכנע את עצמו איזה שכנוע שהוא מושלם? וכי יכול יהודי לומר שהוא מושלם? ודאי לא. כשדוד המלך התייחס כלפי הקב״ה, אמר: אין בעיה, ודאי הקב״ה תמיד צודק, ‘למען תצדק בדברך תזכה בשפטך׳ (תהלים נא), אתה תמיד צודק, אתה תשפוט אותי ותהיה צודק. אבל כשהם שופטים אותי, אני צודק.

מידת המלכות דקדושה כנגד מידת הדין דסטרא אחרא

זו מידת המלכות דקדושה, הנפרדת והנבחנת ממידת המלכות דסטרא אחרא, מידת הדין דסטרא אחרא. מידת הדין דסטרא אחרא אומרת, כשדוד המלך נלחם באויביו, בפלשתים, אולי הם צודקים ואולי לא. מידת הדין דקדושה אומרת: דוד המלך צודק. אה, אתה רוצה לדבר על פחד יצחק? אתה רוצה לדבר על דוד המלך בעומדו כלפי הקב״ה? אין בעיה, אבל אין זה שלך, אין זה נוגע לך, אין זה עניינך כלל, יאריך ימים רבך, אתה שטן, אתה אינך נכנס לכאן כלל. כשאני מדבר עם הקב״ה, אני אומר וידוי.

לשון הרע הגדולה — להוציא מן ההקשר

שכן זו אחת מלשונות הרע הגדולות שנעשו. המן דיבר לשון הרע על ישראל, ובכלל, כל שונאי ישראל מדברים לשון הרע על ישראל. ומה הם אומרים? הם לומדים נביאים. זו שיטה נוצרית ישנה, וכולם עושים את התכסיס הזה: הם מסתכלים בנביאים, הם מסתכלים במשה רבינו. משה רבינו אמר: ‘ממרים הייתם עם ה׳ מיום דעתי אתכם׳ (דברים ט). משה וכל הנביאים מוכיחים את ישראל, ולך אל הקליפות, אל הדין, וזה חושב שיש בזה ממש, והוא אומר: אה, אם כן יוצא, ראה שאתם בעצמכם מודים שאינכם כשרים. המן עשה זאת, וכל אחד תפס את התכסיס — תכסיסים ישנים הם.

ומה פירוש לשון הרע? לשון הרע פירושו שנוטלים דבר מהקשרו, זהו פירוש לשון הרע. יש דברים שהם פרטיים, ועיקר לשון הרע הוא שמספר דברים פרטיים, סודות. ומה פירוש סודות? הדבר פשוט מאוד: מה שהנביאים תובעים מישראל, מה שהנביאים צועקים על ישראל, אין זה מתקבל על הדעת שהם הגרועים ביותר שהיו מעולם — זה של ישראל כלפי הקב״ה, ועוד מעט נדבר אף בעמקות יתירה, אף כלפי מה שישראל צריכים באמת להיות מצד עצמם. וטוב הדבר, אך אסור לו לצאת החוצה. אין לתרגם את התורה ליוונית בדרך זו. אסור לזה לצאת החוצה, שכן זה בין ישראל לקב״ה.

אבל בין ישראל לגויים? בין ישראל לסטרא אחרא? הגויים הרעים — אינני יודע אם יש גוי טוב, אדרבה, אשרי חלקו — או ישראל והגויים הרעים? בין ישראל לאויביהם? וכי יש ספק שישראל צודקים? וכי יש ספק שישראל טובים? אך כשמדברים לשון הרע, מוציאים ומפקיעים את הדבר. אסור לדבר לשון הרע, ועבודת יום הכיפורים מכפרת על לשון הרע. נורא. ואין אנו רוצים להתבלבל בין שני הדברים.

וידוי רק בפני ה׳ — לא בפני בשר ודם

וידוי אין לומר אלא בפני ה׳, ואין לומר וידוי בפני בשר ודם. כי זה האמת שבין בני אדם: יש אנשים המסתובבים אל אברכים ואל בחורים ואומרים: הרי יודעים אנו שחטאת. אני כלפיך? הריני צדיק גמור. אני כלפי כל העולם צדיק גמור אני. ומה יכול להיות אחרת? אה, אתה רוצה לומר… אתה רוצה להיכנס ולהתערב ביני לבין הקב״ה? לבוא ולהזדקק ביניהם? אדם רגיל אתה, אתה רוצה להתערב? אתה רוצה לשמוע את מה שאני צריך לומר בפני ה׳, לפני ולפנים? ‘חטאתי ובביתי פשעתי׳, וכי אתה רוצה לשמוע מזה? לך לך לכל אריכות, לך לעזאזל בבקשה, אולי שם מקומך. כשאני אומר את דברי בפני הקב״ה, לך אתה לעזאזל, אינך נכנס לכאן כלל.

וזה עשינו ביום כיפור ממש, שילחנו את השעיר לעזאזל. שם יהיה, שם יאמר את מה שיש לו לומר, לא הגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים. ‘חטאתי ובביתי פשעתי׳ הוא הדבר הקדוש ביותר שיהודי אומר בפני ה׳. וכוונת הדבר, שלא כלפי ראשונה, כמו שאמר עבד המלך: ‘לך ולבדך חטאתי׳ (תהלים נא), רק לך חטאתי. ומה פירוש שחטאת לאוריה החתי? כאן צריך לעסוק בתורה בפני עצמה. אני כלפי אויבי, כלפי אלה המדברים עלי לשון הרע — רק בדבר אוריה החתי. אבל אלה המדברים עלי לשון הרע, אלה האומרים: אה, דוד הוא כזה, דוד הוא כזה — הם לשון הרע. הם נוטלים את הדבר השייך ביני לבינך, ואומרים שכלפי זה הריני צדיק, בארץ ישקעו. מה עניינם לדבר בין ביני לבינך? לך חטאתי, לא לזולתך.

זהו החילוק, וזהו החילוק החשוב ביותר בין מידת הדין של הקליפה למידת הדין העליון. מידת הדין שאינה עליון, מידת הדין של העולם הזה. וכשעלינו ללמוד הרבה כדי לקרוא, כדי לעורר את מידת הדין — והם יראים מאוד ממנה — לימדונו לעורר מידת הדין, מפני הבלבול שבין מידת הדין העליון, העליון שבכולם מן הגבורה, ואולי אפילו מן הבינה, לבין מידת הדין התחתונה של השטן. שני דברים שונים הם לגמרי. השטן חקיין הוא, סבור הוא ומחקה את הכל. רואה הוא שהאב כה חסיד וכה ישר, ומקטרג על כל אחד — מחקה גם הוא ומקטרג על כל אחד. לא כן, אין לך על מה לקטרג.

מעשה ברב בתל אביב

ראיתי מעשה שהיה, ברב באזור מגוריו בתל אביב שגדל שם, שלא החזיק מן החסידות והיה מקטרג על החסידות. אך הבחורים החסידיים אמרו שם שהוא עשה קירוב, וקירב הרבה מאוד. בא אליו אחד המתפללים ואמר: מה זה? הרי הליובאוויטשער שלנו אינו מחזיק מן החסידות. אמר לו: לא, לא, אין לך זכות לזה. אני אדם גדול בתורה, אני מבין דבר מה, מותר לי להיות כנגד החסידות. אבל אתה? בשבילך הדבר טוב, ולא זו בלבד שבשבילך הדבר טוב, אלא שאין לך זכות להתערב.

הדיכאון הוא דין השטן

הדיכאון, האומר שכולנו רעים ושכל אחד מתכוון לרע — אין זה עניינו של איש לומר, ואין לומר זאת אלא ביום כיפור לפני ולפנים. זה אומרים בין האדם לקב״ה. אז יעלה אל הבינה, אז יעלה אל הגבורה, אל הבינה — הכל מדרגות גבוהות. אבל השטן? מכה ישחור יקבל. לא אחד — אנו צודקים. אדרבה, כלפי אלה, אנו מעוררים לדין עליהם, ואדרבה, יראה הקב״ה מי צודק בינינו לבינם, יראה. ‘שפטני אלהים׳ (תהלים מג), שפוט אותי. לא זו בלבד שאין זו בעיה מה שאנו נובחים, אלא שהתבלבלנו כל כך בזה, שאל לך להתבלבל בין דין השטן לדין הקדושה, לדין של מידת המלכות, דין השכינה.

שורש הדין — מדוע יש דין

זו המדרגה הראשונה. ומאחר שכבר למדתי שורה אחת של זוהר, מותר לי כבר לומר הלאה. יש עוד דברים רבים בפנים שצריך ללמוד בגוף הדברים, אך אומר הלאה כך, שצריך להבין מהו כן שורש הדין. שורש הדין — מדוע אכן יש דין? רק מפני שהשטן אומר שיש דין? לא כן. כתוב, ואומר אני עתה בערך לפי הסדר הכתוב, ‘תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו׳ (תהלים פא), שהשטן נעשה מתכסה. ומה פירוש שנעשית מידת הדין במלכות? בעד מי מכסים את השטן? מי מכסה את השטן? מי מכסה את המלכות? השטן. ומדוע הוא מכסה את המלכות? מפני שנאמר ‘אלהים עשה שייראו מלפניו׳ (קהלת ג).

‘ויקרא יצחק אל עשו׳ — הבלבול של דין וקליפה

ואומר הזוהר, זהו מעשה יצחק אבינו, שהקישור והבלבול של הקליפה, קליפת הדין, עם הדין עצמו — זהו סוד ‘ויקרא יצחק אל עשו׳ (בראשית כז). יצחק קרא לעשו ואמר ‘צודה לי ציד׳ (בראשית כז). כלומר, כביכול הוא אומר לקליפה, ‘ויקרא את עשו בנו הגדול׳ (בראשית כז). שהרי עשו הוא בנו הגדול של יצחק, ומתאים לו, שכן הוא מידת הדין. קורא לו ואומר: נו, נשמע איזו לשון הרע יש לך לספר על העולם.

וכתוב בזוהר כך, ‘ורבקה אמרה אל יעקב בנה׳ (בראשית כז). באה רבקה, ורבקה, לכאורה, מורה כאן על הבינה. יש עצה. אומר הזוהר, זו עצה עליונה. הקב״ה נתן עצה לישראל. אמרה רבקה: חטוף בעד יעקב, חטוף את עשו, לבש את בגדיו. בלשון אחרת, לך אף אתה עם מידת הגבורה. אין אתה הולך היום עם מידת החסד, אלא עם בגדי רבקה, עם בגדי עשו, עם מידת החסד. הבא יין, הבא יין מעולם הבינה, ‘יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית׳ (ברכות לד). היין תמיד דבר המורה על בינה עליונה.

והבא זאת ‘בטרם׳, בטרם יבוא עשו. ומהי מילת ‘טרם׳? ‘טרם׳ פירושו תמיד מדרגה עליונה עליו. ולכאורה, כך אני מפרש עתה, שתבין טוב יותר את הפירוש.

רבקה הולכת מאחורי גבו של יצחק

רבקה, כביכול, הולכת מאחורי גבו של יצחק, וזה אחד ממעשי הפלא של התורה. היא הולכת כנגד יצחק, הולכת מאחורי גבו, מבלבלת את ראשו ונותנת את הברכות ליעקב. וסוד הדבר, שיש מקום, יש טעם ושורש מדוע יש גבורת יצחק, אש יצחק, עקידת יצחק, יש שורש מדוע היא ישנה. אבל רבקה — רבקה אולי אינה כל עיקר מקום הבינה, אך היא מקושרת בה. רבקה מבינה, רבקה יודעת שאין זה לשם עצמו, אין זה לשם עצמו, אלא לשם דבר אחר, לשם טעם עליון יותר. כלומר, סיבה קדמה לו, יש סיבה מדוע יש בו את הדין של יצחק. ונבין נא, דברים פשוטים ביותר, ונאמר נא את הפירושים, שאת הדרוש כל אחד משלים לעצמו מתוך מעשה יעקב ועשו.

השאלה — מדוע קיימת מידת הגבורה?

אנו אומרים שיש דין עליון הנקרא ‘כי לא יצדק לפניך כל חי׳ (תהלים קמג), ‘הן בקדשיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו׳ (איוב טו), ‘הן במלאכיו ישים תהלה׳ (איוב ד). ומתעוררת שאלה, שצריך להבין: כל מה שעשה הקב״ה, עשה הקב״ה בחכמה, לרבות המידות עצמן. הן אנו אומרים, כמאמר רבי חיים בריסקר, שכתוב ‘לפועל רחמיו בדין׳ — הקב״ה אינו רחמים מצד עצמו, שהרי הקב״ה אין סוף, למעלה מכל דבר, אלא שהוא פועל, הוא עושה רחמים, כמו שאומר הרמב״ם שהכל פעולות.

והמקובלים לומדים זאת בעומק יותר, אך הם מסכימים שמה שיש מידות אלוקות, מה שהקב״ה מתגלה לבני אדם בדרך מסוימת, כל זה בכוונה הוא. שהרי הקב״ה עצמו אינו במידה כלל, והקב״ה אינו כנגד העולם ואינו בעד העולם, וכל המושגים הללו קטנים הם, מדרגי אלף בית קטנטנים שאומרים כדי שאדם יבין אותו, אך הקב״ה אין לו אף אחד מן הדברים הללו.

אם אנו אומרים — ונבין שאלה בסיסית — אם אנו אומרים שיש דבר כזה, שיש הסתכלות כזו, שאפשר להסתכל, והיא מידת פחד יצחק, שאפשר להסתכל ולראות שהוא רבונו של עולם כולו, שיש שלמות אלוקות, שיש מה שהקב״ה הוא, וכלפי מה שהקב״ה הוא אפילו מלאך, שמים לא זכו בעיניו — הרי מתעוררת שאלה: מדוע? מדוע יש בחינה כזו? מדוע קיימת בחינה כזו בכלל? מה נעשה כאן?

הקב״ה הוא אלוה של העולם

ממילא, יש לקב״ה מידת רחמים למשל, כמו שאומר בעל התניא, ‘להאי עולם ברחמיך הרבים רחם עלינו׳. ממילא, כשאינך אלוה של העולם, מה לנו ולרחמיך? אלא מפני שאתה אלוה של העולם, אתה ‘להאי עולם׳, ולמדת ‘אם חסד אם דין אתה מבקש בעולם׳, מוכרח אתה לרחם עלינו, שכן אלוה של העולם אתה, ואינך אלוה כנגד העולם, ואינך מתנשא כנגד העולם חלילה.

הרי אנו מבינים מדוע יש מידת החסד, ומדוע יש מידת המשפט התחתון, נאמר — מבינים אנו מה שצריך להיות ‘מלך במשפט יעמיד ארץ׳ (משלי כט), שצריך להעניש את הראוי לעונש, להגביל את כל מיני הדברים הגורמים לרע, הדברים הרעים שצריך להגביל, כל אלה דברים פשוטים. אבל מידת הגבורה, מדוע היא קיימת בכלל? לשם מה נבראה? ומהו פשר הדבר? הרי אין אפשר לעשות בה כלום. כן, יש מידה, ואם מסתכלים מן הערך של גדולת הקב״ה, איי, הרי זו המציאות. לא כן, אין זו המציאות. המציאות היא למעלה מכל זה.

ונאמר, לא מפני שזו האמת. האמת לאמיתו היא מציאות, ואינה האמת לאמיתו הזו. האמת לאמיתו כלל אינה דין. כל המילים הללו הן של בני אדם קטנים, אפילו מלאכים. ונאמר, אפילו המלאכים מבינים מהו דין וחסד, ואולי אף לא רק בני אדם. אבל הקב״ה למעלה מן המלאכים הוא, ואפילו מן הספירות העליונות הקב״ה למעלה מהן. ומה פירוש שיש דין וחסד, ושצריך להמתיק את הדין בחסד? מדוע יש הדין אם אין העולם יכול להבין בו?

וכל המטרה, כמו שאומר הרמ״ק בהקדמה: מדוע עשה הקב״ה את העולם? כלומר, מדוע גילה הקב״ה את עצמו באופן כזה שהוא אלוה של העולם, שהוא מנהיג, שהוא בעל חסד, שהוא בעל דין, שהוא בעל סדר? כל אלה מדוע? ‘בגין דאשתמודעין ליה׳, ‘דלא יתפשט נהורא על כל בריה ואיך יודעין ליה׳ (זוהר הקדמה, פתח אליהו). אם לא יהיו המילים, לא יוכלו להבין את הקב״ה. את הקב״ה כפי שהוא מצד עצמו אי אפשר להבין, ולכן עשה עמנו טובה, ‘טוב וטוב להיטיב׳, והתלבש בכל הלבושים הללו. וכל זה לבושים וציורים ודמיונות, ‘וביד הנביאים אדמה׳ (הושע יב).

ממילא, הדברים שאנו מבינים, המסייעים לנו, המסייעים לעולם — הריני מבין. אבל המידה שהיא כנגד העולם, שהרי לכאורה כנגד העולם היא — מדוע היא קיימת בכלל? מהו תפקידה? ואינני מדבר עתה על הסטרא אחרא, ‘אלא עשה עשה להאי מקטרג׳. אמנם, מבינים מדוע צריך מקטרג, אבל שורש המקטרג — מדוע הוא קיים? מה נעשה כאן? מהו פשר הדבר? מדוע אומרים בכלל דברים כאלה?

קושיית רבקה — מה ליצחק ולעשו?

וזו קושיית רבקה. זו היתה קושיית רבקה: מדוע קורא יצחק לעשו בכלל? מה ליצחק ולעשו? מה למידת הגבורה העליונה בכלל, מה לה לגמרי, עם השטן, עם עשו? מדוע? מה עניינו לכאן? ותאמר: כן, מפני שהוא מידת הגבורה. אך מדוע יש מידת גבורה שיכולה בכלל להיות דבר כזה?

והתירוץ אומרת רבקה כך: התירוץ הוא רק על ידי שיעקב בא קודם. צריך ללכת אל מה שקודם לזה, צריך להביא את מה שיעקב יודע כיצד להביא, צריך לתקוע שופר, אומר הזוהר. תקיעת שופר, זו מעלה אותנו אל המדרגה. צריך לבוא בטרם יבוא עשו. ‘בטרם עשו׳ פירושו להבין מדוע יש בכלל דבר כזה שיכול לגרום שיהיה עשו.

משל המחותנת — ‘שמים לא זכו בעיני הבינה׳

עתה באים ואומרים כך. ומה עושים עתה? עתה אומרים כך, וזה אינו כתוב כאן בזוהר, אבל כתוב במקומות אחרים בזוהר בפירוש, והאריז״ל מביאו באריכות. מהו? מדוע ‘שמים לא זכו בעיניו׳ (איוב טו)? אומר הוא: ‘בעיניו׳ של מי? ‘שמים׳ מורה על מידת התפארת, על הזעיר אנפין עצמו, ו׳לא זכו בעיניו׳ פירושו ‘לא זכו בעיני הבינה׳.

והפירוש כך: צריך לשמוע את המשל אחרת לגמרי, וזהו סוד דין השנה, ואפשר לומר זאת ביום כיפור כדי להבין שלכך התכוונו. ורגילים לבאר משל באדם פרפקציוניסט, שדבר לעולם אינו טוב דיו בעיניו, ותמיד צריך שיהיה טוב יותר. ולא כן, ואף זו ד

רך טובה יותר לומר, שדבר אינו טוב בעיניו, שהוא רואה תמיד את החיסרון בכל דבר. אין זה שום עניין. צריך להבין את כל הדבר אחרת לגמרי. וכיצד צריך להבינו? אומַר לך כיצד צריך להבינו.

תאר לעצמך שיש כלה, ולעיתים רואים דבר כזה. ולכלה יש אם, המחותנת. והמחותנת הולכת וקונה, קונה בדים, קונה איני יודע מה, בגדים ולבושים ופאות וכל מה שצריך, קונה בעד בתה הכלה, בעד בנה החתן, בעד הבת הכלה, מי שנרצה. וכבר קנו הכל בשלמות, כבר היה מושלם, כבר בדקו שלוש פעמים כל דבר, אם תפור היטב, ואם עשוי היטב, ואם הוא מן הסחורה החשובה, ויפה, ומתאים, והכל.

וטבע האם הטובה, האם עילאה האמיתית, האם הדואגת באמת שהכלה תהיה כמיטב האפשר — עומדת יום אחד בבוקר ואומרת: בני חביבי, למעשה עדיין אין זה טוב. ומה פירוש שאין זה עדיין טוב? אני סבורה שיכול להיות עוד טוב יותר, כך אני סבורה, סבורה אני שיכול להיות עוד טוב יותר. אפשר עוד ללכת לחנות נוספת. שמעתי שיש היכן שהוא, אי שם במרחק, עוד חנות, שבה מוכרים עוד טוב יותר, קצת טוב יותר, מושלם יותר, אותו סוג של פריט שילבשו, אותו סוג בגד שילבשו לחתונה, אפשר לעשות טוב יותר.

וזה יכול להימשך פעמים אחדות, חוזר חלילה. בכל שנה זה יכול להימשך, חוזר חלילה. תפסתי שאפשר עוד להיות עוד טוב יותר, ובעד בתי צריך שיהיה המיטב, אין די ביופי, צריך שיהיה המיטב. ואת זה תוכל לקרוא מידת הדין. ולעיתים מזה נולדת אכן מידת הדין, נעשה ברוגז ומתוסכל וקורע, ובא אחר ואומר: אלא, כבר היה טוב אתמול, מה לך? אבל אין זה שורש מידת הדין, זה שורש מידת הרחמים. זה שורש המידה האומרת: יודעת אני שאת יכולה לקבל טוב יותר, יודעת אני שאת יכולה להיות הדבר כולו.

‘שמים לא זכו בעיניו׳ — בכל שנה יכול להיות טוב יותר

‘לא זכו בעיניו׳, אומר הזוהר פירושו, שבכל יום עומדת המעלה ואומרת שהשמים עדיין אינם מושלמים. ומה פירוש שאין זה עדיין מושלם? נפלה בדעתי דרך חדשה כיצד יכול להיות טוב יותר. קרעי את של אתמול, אין נשתמש בשל אתמול. של אתמול היה טוב מאוד לפני אתמול, ואכן, אילו היתה החתונה היום, כבר היה מוכרח להשתמש בו. אבל הרי יש עוד שבוע עד החתונה, ניקנה חדש לגמרי, נלך אל מומחה גדול יותר, בגדים חדשים לגמרי.

זהו פירוש ‘שמים לא זכו בעיניו׳, וזה פירוש שבכל שנה, כשבאה שנה חדשה, באה הבינה עליונה ומתעוררת על העולם, ואומרת — ומי שמסתכל על העיתון החדש יכול לראות זאת: מה לא היה טוב באייפון 17 שצריך את האייפון 18? באה ההודעה ואומרת: אכן היה מושלם, לא חסר כלום, אבל אני סבור שיכול להיות עוד טוב יותר.

עשו השוטה — לשבור בעד שיש חדש

עתה, מזה בא עשו השוטה, כשהוא סבור שמתכוונים אליו. כשיש אכן יצחק, כשיש עת כזו, מתכוונים אליו. כלומר, יהיה עוד טוב יותר, נשבור את הישן. צריך מסנן טוב יותר, צריך רק לשבור את הישן. אין צריך לשבור כלום, אלא צריך לשברו לאחר שיש חדש, אבל צריך לעשות חדש. יש פעם אחת שבו שוברים את הישן בטרם יש חדש — אז נעשה חורבן עולם, כמו המבול, ‘ה׳ למבול ישב׳ (תהלים כט), וזאת לעולם לא נעשה. תחילה יש לעשות חדש.

כלומר, יעקב ילך תחילה לעשות חדש, ותחילה יתחיל להבין, ילך אל אמו, ואמו תסביר לו: צריך הרבה יותר טוב. אביך אומר ‘מטעמים כאשר אהב׳ (בראשית כז). ומה פירוש ‘מטעמים אשר אהב׳? מה היה רע בארוחת הערב שעשיתי? מבין הוא שיכול להיות טוב יותר. עשו אומר: אה, גם אני יודע שארוחת הערב של אמא לא היתה טובה, נעשה טוב יותר. אומרת רבקה: אתה סבור, אני יודעת זאת, אני יודעת עוד יותר ממך, יודעת אני שאפשר עוד טוב יותר. הבא שני גדיי עזים, ‘הבא שני גדיי עזים׳ (בראשית כז), נעשה עוד טוב יותר.

‘ויבא לו יין וישת׳ — עולם אחר לגמרי

‘ויהי אך יצא יצא יעקב ועשו אחיו בא מצידו׳ (בראשית כז). ברגע שיעקב כבר בא, כבר הראה ליצחק, ‘ויבא לו יין וישת׳ (בראשית כז). כתוב שם מארך כפול, ‘ויבא לו׳, דרייה שלמה. אומר הזוהר, זה פירושו ‘מה שצריך יקריב לפניו׳. לא סתם הביא ‘לו יין׳, אלא הביא איזה ‘לו יין׳, איזה דבר שלם הביא. התחיל להבין, כן, יכול להיות עולם אחר לגמרי.

אלא ודאי, אילולא עשינו תשובה — מה פירוש? אילולא הסכמנו, אילולא השתווינו אל המדרגה, אילולא אמרנו, כן, אני סובר אכן אף אני שיכול המשיח לבוא בשנה הזאת. כלומר, יכול להיות עולם אחר לגמרי, אין מוכרח להיות כלום ממה שיש. כל דבר שיש הוא אכן מושלם, ויכול להיות פעמיים מושלם. וזה צריך לעשות. זה מעשה התשובה שעושים בתקיעת השופר, שחוטפים עוד את עשו בכך.

עשרת ימי תשובה — עושים תכניות וחלומות

ואומר הזוהר, בזה הולכים… יעקב בורח, כמו שיעקב ברח מעשו עשרים ושתיים שנה. על כל פנים, הולך בין ראש השנה ליום כיפור, אומר הזוהר, עשרת ימי תשובה. ומה עושים בעשרת ימי תשובה? אומרים לעשו: צודק אתה, יכול להיות טוב יותר, הרבה יותר טוב, ומכינים את הטוב יותר. עושים תכניות, אי אפשר עדיין לעשות, שנה שלמה יעשו, אבל עושים תכניות, עושים רעיונות, עושים חלומות, יהיה הכל טוב יותר. יש לי אלפי חלומות, על העבודה שאני מחזיק. באמת, זו אכן עבודה אמיתית.

אי אפשר לעשות, ושמא תסבור שאפשר לעשות תשובה בעשרת ימי תשובה בכל מיני שטויות, שמקבלים קבלות, שאין מרגישים רע, וחוזר חלילה במוצאי יום טוב — אין זו דרך. דבר שהוא עבודה אמיתית, הוא שאפשר לשכנע את עצמנו, אפשר לדמות ולצייר לעצמנו תכניות. ‘ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי׳ (בראשית כז) — אתה סבור, אתה רואה שהנושא אינו טוב אצלך, שהנושא אינו טוב אצל העולם, כתוב לך תכנית, חלום כיצד ייראה הדבר כשיבוא המשיח. מה צריך לעשות? עשרת ימי תשובה.

עשו נעשה ברוגז — קח, אנו עושים טוב יותר

וזאת הוא עושה. ‘כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאד׳ (בראשית כז). עשו נעשה ברוגז מאוד. אומרים לעשו ביום כיפור: אתה ברוגז? אתה הולך אל ההשגה שתהיה שם ברוגז? אם נתתי לך השגה, נתתי מנחה לעשו אחיו, יעקב אבינו נתן ארבע מאות עזים, מאתיים, תיישים עשרים, כל מה שתרצה. ואתה יודע מדוע נתתי לך כל מה שתרצה? מפני שאני עוד אעשה טוב יותר. הרי יש לי מלאכי ארץ ישראל, ‘ויקרא שם המקום ההוא מחנים׳ (בראשית לב). הרי תבוא שנה חדשה לגמרי.

כל השפע שהיה — אתה סבור שאין הוא מגיע לנו? צודק אתה. ואתה יודע מדוע אין הוא מגיע לנו? מפני שלנו מגיע הרבה יותר טוב. תהיה השנה הזאת אלפי פעמים טובה יותר ממה שהיה. כל מה שיש לי, כל מה שקניתי ‘עם לבן גרתי׳, איני כדאי, כמו שכתוב במדרש, ‘ואיני כדאי בנכסי חוץ לארץ׳. כל מה שקניתי אצל לבן, כל מה שיגעתי שם, ‘גנבתי יום וגנבתי לילה׳, קח זאת, עשו. ואתה יודע מה אעשה? אעשה כאן פי עשרה טוב יותר. אל תדאג. אתה יכול לקחת את הדבר כולו, צודק אתה, יכול להיות טוב יותר. כבר מזמן חטפתי אותך. קח זאת, עשו, מזה שמח. אין בעיה.

יעקב בונה סוכה — אהבת הקב״ה לישראל

הולך יעקב ובונה סוכה, ואומר: אנו הולכים לְרַצות בסוכה. עשו יכול ללכת לדרכו, אל השדה, עם כל שהיה בשנה שעברה. כל החטאים יכול הוא לקחת עמו אף הם. כמו שאמר רבי יצחק מברדיטשוב: אתה יכול לקחת את החטאים אף הם, אין בעיה, ‘ושילח אותם על ראש השעיר׳. אתה יכול לקחת את החטאים אף הם, אנו הולכים לעשות מצוות חדשות, עבירות חדשות, הכל יהיה מדרגה חדשה לגמרי.

זו האהבה, אהבת העם, אהבת הקב״ה לישראל, אהבת עמו עילאה. לא סתם. וזה הטעם שיש בכלל מידת גבורה. עתה תבינו את מידת הגבורה, שכן זה מבטאת: לא מפני שאי אפשר שיחרב העולם, אלא שהעולם יהיה טוב פי שניים. כלומר, ממתיקים את הגבורה בהעלאת המלכות אל הבינה. וזה עושים ביום כיפור, וזה גם סוד פרשת האזינו, שכל אחד יוכל להבין לעצמו, ובזה יהיה לנו שבת שמח, ונפעל כל טוב, ונעשה תכניות טובות, חלומות טובים.