פערציג טעג צו האבן א מידה - ביאור דברי הר"ר אלימלך זי"ע
📖 מקורות לשיעור לחץ לפתיחה
YI אידיש לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דער גאנצער שיעור: מידות, תשובה, און די פערציג טעג
—
א. הקדמה
דער שיעור וויל מחדש זיין אַ וויכטיגע תורה וועגן אלול, ראש השנה, און די גאנצע תקופה — אַ הסבר אויף אַ זאך וואס ווערט שוין געלערנט אַ לאנגע צייט.
⟦קליינע דיגרעסיע: פּראקטישע באמערקונגען וועגן אַ געטראנק — נישט געהעריג צום ענין.⟧
—
ב. הגדרת „מידה” — וואס איז אַ מידה?
1. דער ווערטלעכער טייטש
„מידה” מיינט אַ „measurement” (מאס). אבער דא רעדט מען נישט פון אַ ווערטערבוך-דעפיניציע, נאר פון דעם מהותדיקן באגריף.
2. רמב״ם׳ס טערמינאלאגיע
דער רמב״ם (הלכות דעות, פרק א׳) רופט דעם ענין „דעות”. די מצוה איז צו האבן די דעות במידה הנכונה — אין דער ריכטיגער מאס.
3. מידה = hexis (אריסטו)
אַ מידה איז וואס אריסטו רופט אַ hexis — אַ „stable disposition” (אַ שטאבילע נייגונג). אויף אידיש: אַ הרגל, אַ צוגעוואוינהייט, אַ טבע שני (second nature).
—
ג. די „ווערטיקאלע” מבנה: שכל — מידה — פעולה
1. דריי שיכטן אין דער נפש
– שכל = וואס איך פארשטיי אז איז ריכטיג/גוט
– פעולה = וואס איך טו בפועל (action)
– מידה = די זאך אינצווישן — וואס פּרעדיקט וואס אַ מענטש וועט טאקע טון
2. דער פּראבלעם: שכל אליין גענוגט נישט
נישט אלעס וואס מענטשן פארשטייען, טוען זיי. מענטשן האבן בחירה צו טון אנדערש ווי זיי פארשטייען. דעריבער איז דער שכל אליין נישט גענוג צו פאָרויסזאגן באנעמונג.
3. מידה איז דער אמת׳ער פּרעדיקטאר
וואס מענטשן טוען כסדר (קאנסיסטענט) — דאס ווערט באשטימט דורך זייערע מידות. אַ „מתמיד” למשל — ער לערנט כסדר נישט ווייל ער מוטשעט זיך יעדעס מאל, נאר ווייל ער איז אזא סארט מענטש.
—
ד. מידה vs. בלויזע געוואוינהייט, און מידה vs. התגברות
1. מידה ≠ בלויזע מעכאנישע געוואוינהייט
אַ מידה איז מער ווי אַ געוואוינהייט — זי קומט מיט אַ געוויסע דעת (פארשטאנד). נישט אויטאמאטיש ווי אַ מאשין, נאר ווי אַ מענטש וואס פארשטייט וואס ער טוט.
2. מידה ≠ התגברות
שליסל-פּונקט: אויב מ׳דארף זיך מתגבר זיין, האט מען נאך נישט די מידה. אַ מידה איז ווען מ׳וויל עס טון, מ׳האט עס ליב — נישט „wish” (חלום/ווּנטש), נאר „like” (אַן אינערלעכע משיכה).
3. די מצוה פון גוטע מידות
נישט גענוג צו טראכטן אז גוטס איז גוט (שכל), און נישט גענוג צו טון גוטע זאכן דורך התגברות (פעולה). די מצוה איז צו האבן די מידה פון גוטסקייט — צו זיין אַ גוטער מענטש.
—
ה. קריטיק אויף מסילת ישרים און תניא
⟦אנגעזאגטע דיגרעסיע⟧:
– דער מסילת ישרים‘ס פריימינג אין זיין הקדמה איז „very incomplete” — ער רעדט כמעט נישט פון מידות.
– דער תניא רעדט קיינמאל נישט פון מידות.
– אסאך אחרונים האבן נישט פארשטאנען וואס אַ מידה באמת מיינט — עס פעלט אַ באזישע חלק וואס שטייט ביים רמב״ם און אנדערע ספרים.
—
ו. „האריזאנטאלע” חלוקה: פילע מידות, נישט איינע
1. מידות צעטיילן זיך אין פארשידענע נושאים
אויב מ׳קוקט הכי כללי, וואלט מען געזאגט ס׳איז נאר איין מידה (טוט ער צו אדער נישט; „מוח שליט על הלב” אדער נישט). אבער אין אמת׳ן זענען דא פילע באזונדערע מידות, יעדע אין איר אייגענעם סובדזשעקט.
2. „מוח שליט על הלב” — נאר בדיעבד
לויטן רמב״ם איז „מוח שליט על הלב” נאר אַ בדיעבד-מצב. דער לכתחילה איז אז דער לב אליין (= מידות, וואס איך האב ליב) זאל שוין זיין גוט. מ׳קען אויסלערנען דעם לב צו זיין גוט — מ׳דארף נישט שליט זיין אויף אים.
—
⟦הויפּט-טעזע ביז אהער:⟧ אַ מידה איז אַ שטאבילע אינערלעכע נייגונג צווישן שכל און פעולה, וואס פּרעדיקט וואס אַ מענטש וועט טון. דאס אמת׳ע ציל איז נישט התגברות (קאמף) נאר טראנספארמאציע פון דער מידה אליין — אז דער לב זאל שוין גוט זיין מצד זיך.
—
ז. ווי אזוי לערנט מען אויס דעם לב?
1. דער לב לערנט זיך אויס דורך טון
דאס אויסלערנען קומט דורך טון (פעולות/הרגלים), נישט דורך דרשות. דאס ציל: דער מענטש זאל עס טון ווייל ער האט עס ליב, מיט א געשמאק.
⟦קליינע צדדיגע באמערקונג: אתכפיא vs. מידות טובות⟧
א תלמיד פרעגט צי דאס איז „אתכפיא” (ווי אין תניא). וואס דער תניא רופט „אתכפיא” אדער „צדיק גמור” איז בערך וואס דער רמב״ם רופט „גוטע מידות”, אבער ס׳איז דא חילוקים אין דיטאלס וואס דארפן מער לימוד.
—
ח. פסיכאלאגישע ריסערטש איבער סעלף-קאנטראל
1. די נאאיווע סברא
מענטשן מיינען נאטירלעך אז סעלף-קאנטראל = געווינען מער „פייטס” (מלחמות) מיט דעם יצר הרע. ד.ה., א מענטש וואס איז מצליח אין א דייעט האט 24 מחלוקת׳ן א טאג מיט זיין תאוה, און ער געווינט 23 דערפון; דער וואס פעלט, פארלירט רוב פייטס.
2. וואס די ריסערטש ווייזט באמת
דאס איז נישט אמת. מענטשן וואס זענען מער „קאנטראלירט” האבן נישט מער פייטס – זיי האבן בכלל ווייניגער פייטס. זייער עקספיריענס איז אז זיי ווילן שוין אזוי. זיי האבן צוגעוואוינט, זיי האבן ליב דאס ריכטיגע – נישט אז זיי האבן א שטארקערע „גבורה” צו כובש זיין דעם יצר.
3. וואס דאס מיינט פאר מידות
– א מענטש מיט גוטע מידות האט ליב צו עסן (נישט אז ער האט פיינט), אבער ער האט ליב אין דער ריכטיגער amount.
– ער האט ליב עסן, נישט פרעסן.
– דאס קומט דורך הרגלים, לייפסטייל, אויסלערנען – ער ווערט אזא סארט מענטש.
– אן דעת (דעם שכל׳דיגן מאסשטאב פון „דרך הממוצע”) קען מען נישט דיסקרייבן א מידה – מ׳דארף וויסן וויפיל איז ריכטיג.
– א „בעל תאוה” מיט אנלימיטעד תאוה איז א „טאטאלי מעסט אפ פערסאן” – ער מוז זיך יעדע מאל מתגבר זיין (= אומגליקלעכע מצב).
—
ט. דריי פאלשע מאדעלן פון עבודת המידות
1. כפיה / פארס – „מוח שולט על הלב” ווי א לאק שולט אויף א טיר
מענטשן שטעלן זיך פאר „וויל-פאוער” ווי א פיזישע קראפט וואס שטופט אראפ דעם יצר הרע. דאס איז נישט דאס ציל.
2. מעכאנישער הרגל – ווי א שטיין וואס וואסער מאכט א לאך
מענטשן מיינען אז „הרגל” מיינט ווי ביי רבי עקיבא׳ס שטיין – א פורע מעכאנישע ווידערהאלונג. אבער א מענטש איז נישט א בענקל וואס מ׳האט געשטופט אייזן גענוג מאל. סתם צוגעוואוינט זיין ווי א פאפוגיי (parrot) איז נישט קיין מעלה – „מצות אנשים מלומדה” איז נישט קיין גוטע זאך.
3. נאר שכל׳דיגע פארשטאנד – „איך טו עס ווייל איך פארשטיי”
אויך נישט גענוג, ווייל א מידה פארשטייט קיינמאל נישט אויף דעם אופן ווי דער שכל פארשטייט.
—
י. דער ריכטיגער מאדעל: דאס „קינד” משל (דריי-טייליגער מענטש)
דער מענטש האט דריי חלקים:
1. שכל – פארשטייט אליינס פארוואס עפעס איז גוט/שלעכט
2. גוף/תאוה – פארשטייט בכלל נישט
3. מידה (לב) – דער ממוצע, „חצי שכל” – פארשטייט סעקאנדערלי, ווי א קליין יונגל
דאס קינד-משל אויסגעשפרייט:
– א יונגל פארשטייט נישט אליינס פארוואס עפעס איז שלעכט, אבער ער טרוסט זיין טאטע און איז מקבל.
– פרעגט מען אים „צי איז עס גוט?” – ענטפערט ער „ניין, ווייל מיין טאטע האט מיר געזאגט.”
– ער פארשטייט נישט אויטאנאם, אבער ער פארשטייט אמת׳דיג – נישט ווי א מאשין.
– חינוך איז נישט נאר פעטש (שכר ועונש) – דאס איז נאר א מיטל צו דערגרייכן דעם ציל אז דאס קינד זאל מקבל זיין פון דעם טאטע׳ס שכל.
אזוי אויך: מ׳לערנט אויס די מידות לויט זייער דרך – דורך הרגל, שכר ועונש, pain and pleasure – אבער דאס ציל איז אז דער לב זאל באקומען אמת׳דיגע אהבה, נישט נאר מעכאניש פאלגן.
—
יא. ריכטיגע פארמולירונג פון עבודת המידות
> עבודת המידות איז נישט:
> – פארסן די פעולות צו פאלגן דעם שכל
> – פארסן דעם הארץ צו פאלגן דעם שכל
> – מרגיל זיין אין א מעכאנישן וועג
>
> עבודת המידות איז:
> – דעם לב אויסלערנען – „על פי דרכו” – לויט ווי ער לערנט זיך אויס
> – ער זאל באקומען אמת׳דיגע אהבה צו דער ריכטיגער זאך
—
יב. פארוואס „שלאגן זיך” מיט׳ן יצר הרע אַרבעט נישט
אסאך מענטשן וואס שלאגן זיך כסדר מיט זייער יצר הרע ווערן קיינמאל נישט בעסער – דווקא ווייל זיי בלייבן אין דעם „פייט” מאדעל אנשטאט אויסצולערנען דעם לב.
א באקאנטער וואָרט: „מ׳צוברעכט אַ מדה – באקומט מען צוויי שלעכטע מדות: קנאה און גאוה.” דאס הייסט, דער קאמף אליין קען מאכן ערגער, נישט בעסער.
הויפּט-פּרינציפּ: „ווען מען שלאגט זיך – לערנט מען זיך נישט אויס.”
—
יג. משל פון חינוך – דריי פאלשע וועגן
חינוך הילדער דינט אלס אַ משל פאר עבודת המדות בכלל. דריי שיטות זענען אלע פּראבלעמאטיש:
1. צוואנג / שלאגן (פארסינג)
– דאס קינד פאלגט נאר מחמת מורא.
– ברגע וואס דער טאטע איז נישט מער „בעל הבית” (ציטירט די גמרא „תחת ידך”), טוט דאס קינד וואס עס וויל.
– דאס קינד האט מצד עצמו קיינמאל נישט געוואלט גוטס – עס איז בלויז „forced” געווארן.
– אפילו אַ פערד וואס מ׳טרעינט גוט, דארף מען סוף כל סוף נישט מער שטיין מיט אַ שטעקן – דאס פערד וויל שוין אליין. אבער ביי צוואנג אן אויסלערנען – בלייבט דער מענטש אייביק אפּהענגיק פון שטעקן.
– ציטירט דעם פסוק „חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה” – חינוך דארף לעסטן א גאנץ לעבן, אן שטעקן.
2. „לאז אים אליין” (לעסע-פער)
– לאז דאס קינד אליין אויסגעפינען וואס איז גוט.
– קריטיק: א קינד האט נאר יצר הרע (= נישט שכל), עס קען נישט אליין אויספיגורן. מענטשן לערנען זיך נישט אליין אויס.
– פארגלייך מיט דוד המלך מיט אבשלום – ער האט אים נישט מחנך געווען, און עס האט קאטאסטראפאל געענדיקט.
3. עמאציאנעלע מאניפּולאציע / „Love bombing”
– „מחנך זיין מיט ליבשאפט” – אבער אין פּראקטיק איז עס מאניפּולאציע: „איך וועל דיך אזוי ליב האבן אז דו וועסט וועלן מיר געפעלן.”
– דאס ווערט גערופן „love bombing” (אַ טערמין פון קאלטן).
– קריטיק: עס „ארבעט” – אבער עס איז פייק, נישט אמת׳דיק.
> ⟦קליינע אפּשווייפונג – פּערזענלעכע באמערקונג:⟧ דערמאנט אז זיין אייגענער טאטע האט נישט אזוי געטון, און ער אליין טרייט עס נישט מיט זיינע קינדער.
—
יד. נעבנפּונקט: „מ׳לערנט מענטשן אויס אז זיי זענען שלעכט”
⟦וויכטיקע זייט-באמערקונג אינעם ארגומענט:⟧
ווען מ׳רעדט צופיל וועגן „מלחמת היצר” און „דער גוף איז רע” – לערנט מען דעם מענטש אויס אז ער וויל טאקע שלעכטס. מ׳זאגט אים: אן דער תורה מיט׳ן שטעקן וואלסטו געטון „כל מה שלבו חפץ.”
תשובה: דאס איז נישט אמת. א מענטש מיט חינוך וויל שוין נישט אוועקלויפן. ער איז „happy” – נישט ווייל מ׳שטייט אויף אים, נאר ווייל מ׳האט אים אויסגעלערנט. (דאס רעדט נישט פון א גוי אן חינוך – „עיר פרא אדם יולד” – נאר פון מענטשן מיט חינוך.)
—
טו. דער פּאזיטיווער פארשלאג: נאכמאכן (Imitation)
נאך אפּשטעלן אלע דריי פאלשע וועגן, קומט דער ענטפער: „וואס יא?”
דער ריכטיגער וועג איז אימיטאציע – נאכמאכן. נאכמאכן איז „ווייט אנדערש ווי פארסן.” דאס גילט סיי פאר חינוך פון קינדער, סיי פאר א מענטש וואס ארבעט אויף זיך אליין.
—
טז. משל: דער טאטע וואס שרייט אויף זיין משפּחה – „התגברות” אין פּראקטיק
א „זייער נארמאלער” משל: א טאטע וואס ווייסט אז ער דארף זיין רואיק און שמייכלען צו זיינע קינדער, אבער ער קומט אהיים נאך א שווערן טאג, ברוגז און אנגעצויגן.
סטראטעגיע 1: זיך רעגן (= נאכגעבן דעם כעס)
– קלאר נישט גוט.
סטראטעגיע 2: זיך מתגבר זיין (= זיך איינהאלטן)
– ער לערנט מסילת ישרים / אורחות צדיקים, קומט אהיים, און זאגט צו זיך: „נישט זיך רעגן!”
– עס ארבעט סאמטיימס – אבער געווענלעך פּלאצט עס אויס אין סוף.
– דער מעכאניזם: מ׳האלט זיך איין א פּאר שעה, און דערנאך פּלאצט עס אויס מיט נאך מער כח – „נתמלאה סאתה.”
– שטארקער פּונקט: מענטשן טוען דאס פאר זיבעציק יאר – האלטן זיך איין, האלטן זיך איין – און דאן ברעכט עס אויס. דאס איז דער בעסטער באווייז אז התגברות/איינהאלטן אליין ארבעט נישט.
—
יז. דער חילוק צווישן „זיך איינהאלטן” און „שפּילן/פּריטענדן”
1. זיך איינהאלטן איז נאר א נויטפאל
דער רמב״ם רופט דעם וואס האלט זיך איין פון א שלעכטער תאווה (צ.ב. כעס אויף זיין ווייב ווען זי איז נישט שולדיג) א „מתגבר” – א חול שולד בנפשו, נישט א חסיד. מען מוז עס אמאל טאן – א מענטש האט נישט קיין ברירה. אבער דאס איז נאר א קליין-סקעיל, קורצפריסטיגע לייזונג.
2. די בעסערע עצה: פּריטענדן / שפּילן (play-acting)
אנשטאט זיך איינצוהאלטן פון כעס, זאל מען שפּילן אז מען איז אין א מצב פון גרויס ליבשאפט מיט דעם מענטש.
וויאזוי עס ארבעט: יעדער מענטש ווייסט וויאזוי עס זעט אויס א „גוטער טאג” מיט זיין פּארטנער – וועלכע טאן מען רעדט, וועלכע זאכן מען טוט. מען האט א מאדעל אין קאפּ. מען שפּילט דעם מאדעל.
דער שליסל-חידוש: נאך א פּאר מינוט שפּילן, ווערט עס אמת – מען וויל טאקע אזוי. דער כעס קומט נישט צוריק (כאטש ער קען זיך שפּעטער ווידער אנהייבן).
3. דער גרויסער חילוק
– זיך איינהאלטן = מען פילט דעם כעס, מען דריקט אים אראפּ, מען זיצט שטיל אויפן שטול. דער כעס בלייבט אינעווייניג.
– שפּילן = מען נעמט אן אקטיווע ראלע, מען אקטירט דעם פּאזיטיוון מאדעל, און דורך דעם טראנספארמירט זיך דער אינערלעכער צושטאנד. עס איז נישט בלויז סופּרעסיע, עס איז טראנספארמאציע.
4. באדינגונג: עס דארף זיין א גוטע באזיס
מ׳רעדט נישט פון צוויי סתם פרעמדע מענטשן. עס דארף שוין זיין אן אמת׳ע יסוד פון ליבשאפט – נאר אין די שווערע מאמענטן שפּילט מען דעם „גוטן טאג” ביז עס ווערט אמת.
—
יח. צווייטע אפּליקאציע: שפּילן ארבעט אויך אויף חינוך
מענטשן וואס שפּילן מיט זייערע קינדער אז זיי זענען צדיקים – די קינדער ווערן צדיקים. ר׳ נחמן: ווען מען איז דן לכף זכות, ווערט יענער טאקע גוט. דאס ארבעט אזוי גוט ווי (אדער בעסער ווי) אנדערע חינוך-מהלכים.
פארוואס עס ארבעט – דער טיפערער פּרינציפּ:
– ווען מען קענט נאר „התגברות” (זיך איינהאלטן), מיינט מען אז גוט-זיין איז אלעמאל א קאמף.
– אבער ווען מען קענט צדיקים (אדער שפּילט זיי), זעט מען אז מען קען טאקע הנאה האבן פון גוטס טאן – עס איז נישט בלויז איינהאלטן.
– דער סקולענער רבי ווערט געבראכט אלס ביישפּיל: ער האט זיך קיינמאל נישט גערעגט, ער איז אלעמאל געווען העפּי. ער האט זיך נישט איינגעהאלטן – ער האט טאקע אזוי געפילט. דער רבי האט פארשטאנען העכערע זאכן פארוואס עס איז אזוי; מיר פארשטייען נישט – אבער מיר קענען פּריטענדן, און דורך דעם קומט מען צו.
—
יט. דריטע אפּליקאציע: דאוונען – נאכמאכן איז נישט פייקן
1. דאס פּראבלעם
אסאך יונגע מענטשן ווייסן נישט וויאזוי מען דאוונט. וואס טוען זיי? זיי מאכן נאך איינעם וואס דאוונט.
⟦2. סיידדיגרעשאן – שאקלען זיך ביים דאוונען⟧
אין א בית-המדרש מיט פארשידענע חסידות׳ן קען מען דערקענען פון דעם שאקל ווער איינעמס רבי איז (באבוב׳ער גאנג, אאַ״וו). עס איז א „סיגנאטשער.” פארוואס שאקלט מען זיך? טעאריע: עס איז „cold fidgeting” – מען פילט זיך נישט קאמפארטאבל, דאוונען איז א מאדנע זאך. (עס איז זייער אלט, נישט נייעס, און גוים שאקלען זיך נישט.)
3. דער עולם איז מזלזל אין נאכמאכן
„חכמים” האלטן אז נאכמאכן (דעם רבי׳ס שאקל, וויינען ווייל דער רבי וויינט, אאַ״וו.) איז קינדעריש, סתם נאכמאכעריי, פייק. פארקערט: דאס נאכמאכן איז לעגיטים!
4. דאוונען לערנט מען זיך דורך נאכמאכן
מען קען נישט באשרייבן וואס „דאוונען” מיינט (עס איז מער ווי בלויז בעטן פון דעם אייבערשטן). וויאזוי לערנט מען עס? מען מאכט נאך יענעם וואס פילט עס שוין. צוביסלעך לערנט מען זיך אויס – עס ווערט אמת. דאס איז א כלל גדול בתורה.
5. עלטערע אידן vs. יונגעלייט
עלטערע אידן זענען מער ריעל אין זייער דאוונען, זיי שעמען זיך נישט צו וויינען. יונגעלייט – ווען זיי וויינען, איז עס אפט נאכגעמאכט. אבער ערגעץ האט זיך אנגעהויבן דער בוחר אויך מיט נאכמאכן.
6. דער חידוש
> נאכמאכן מיינט נישט פייקן. דער עולם איז צעמישט צווישן די צוויי.
—
כ. דער משל פון דעם רבי וואס גרייט זיך צו פאר יום טוב
איינער האט חוזק געמאכט פון א רבי וואס פּראקטיסט זיין דאוונען מיט חזנים און וויינט שוין ביי דער פּראקטיס. ער איז גערעכט! ער זאגט דאך די זעלבע ווערטער (“מי יחיה ומי ימות”) – ס׳איז עמאציאנעל, ס׳איז טרויעריג – וואס איז דער חילוק צווישן פּראקטיס און „פארכט”?
מחלוקת אריז״ל און ווילנער גאון: דער אריז״ל זאגט מ׳זאל יא וויינען, דער ווילנער גאון זאגט מ׳זאל נישט. דער פאקט אז ביידע רעדן וועגן דעם באווייזט אז פילינגס זענען נישט עפעס וואס „פאסירט סתם” – מ׳קען זיי סטירן, מ׳קען זיי אויסוועלן. פילינגס קומען דורך מידות און הרגלים פון א מענטש, נישט סתם פון הימל.
—
כא. חיצוניות מעוררת את הפנימיות – דער הוט-משל
⟦ביישפּיל פון זיין טאטע, א קאצקער חסיד⟧ מענטשן קומען אין שול און טוען נישט אן זייער הוט פאר׳ן דאוונען, מיט דער טענה „איך דאווען אזוי ווי איך בין.” דער טאטע האט געענטפערט: „אזוי ווי דו ביסט בלייבסטו אזוי ווי דו ביסט” – אנטון א הוט איז נישט פייק, ס׳איז א פארם פון רעספּעקט צום מעמד הדאוונען. ס׳איז חיצוניות, יא – אבער חיצוניות איז „אן איטסעלף א טינג.”
אויסברייטערונג: פונקט ווי דער הוט איז אויף דיינע קליידער, איז דאס וויינען אין דיין גוף – ביידע זענען חיצוניות. דער גאנצער שיעור איז געבויט אויף דעם פּרינציפּ פון „חיצוניות מעוררת את הפנימיות.”
—
כב. עקטינג איז נישט לייגן – א קריטישע חילוק
1. הויפּט-טענה
טון/פּריטענדן/עקטן איז נישט דאס זעלבע ווי ליגן. מענטשן זענען צעמישט – זיי מיינען אז אן „עקטער” איז א „שקרן.” ניין – אן עקטער ווייסט ווי אזוי זיך אריינצולייגן אין א מצב. ווען אן עכטער עקטער וויינט אין א פּלעי, וויינט ער עכט – כאטש די מעשה איז נישט געשען.
2. וואס איז שקר?
שקר איז נאר ווען מ׳רעפּרעזענטירט עפעס אלס עפעס וואס עס איז נישט. ווען א מענטש וויינט, מיינט עס נישט אז „עפעס איז געשען די סעקונדע” – עס מיינט אז ער האט זיך בכוונה אריינגעלייגט אין דעם מצב, און ער האט געוויינט ריכטיג.
—
כג. נאכמאכן איז דער ערשטער שטאפּל – און כמעט יעדער ערנסטער מענטש טוט עס
נאכמאכן איז דער ערשטער שריט: מ׳זעט וואס יענער טוט, מ׳הייבט אן צו טון דאס זעלבע. דער נעקסטער שריט איז צו לערנען די ספרים וואס יענער לערנט, טראכטן די מחשבות וואס יענער טראכט. כמעט יעדער ערנסטער מענטש וואס מ׳קענט מאכט נאך איינעם.
אימיטאציע איז „necessary” – אבער ס׳איז נאר דער ערשטער סטעפּ.
⟦קליינע דיגרעסיע⟧ ציטירט זיין טאטע׳ס ווערטער: „א פייקע ערליכע איד איז בעסער ווי אן אמת׳דיגע שייגעץ” – און לאכט פון בחורים וואס שלאגן זיך מיט חברים אין נאמען פון „איש אמת” אבער קענען נישט אמת׳דיג זיין מיט זייער כלה.
דער פּראבלעם מיט „authenticity”
מענטשן האבן א שטארקע נטיה קעגן נאכמאכן, ווייל זיי גלויבן אין „authenticity” – וואס איז א פאלשע אידעע. מענטשן ארבעטן נישט אזוי. דאס איז וואס מאכט אז מענטשן ווייסן נישט ווי אזוי צו לערנען זייערע קינדער – ווייל אויסלערנען (אן נאכמאכן) איז כמעט אוממעגליך, און מ׳בלייבט מיט גארנישט.
רוב מענטשן אין רוב צייטן האלטן נאך נישט ביי דער עכטער לעוועל פון אליינ׳ס דעת – מ׳דארף זיי מרגיל זיין, מ׳דארף זיי ווייזן.
—
כד. „פיו וליבו אינם שווים” – א נייע הגדרה פון אמת׳דיגקייט
1. דער עולם׳ס טעות
דער עולם איז „אמת אמת תפסה ליה גברא” – זייער פארנומען מיט „authentic” זיין. אבער ס׳איז א טעות אין פארשטיין וואס „אמת” מיינט.
2. דער פסוק „בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני”
מענטשן מיינען אז דאס מיינט – ווען איינער זאגט „איך האב ליב השם” אבער פילט נישט אהבה אין דער רגע, איז ער א היפּאקריט. דאס איז א טעות.
⟦ביישפּיל – דער קאצקער חסיד און זיין ווייב⟧
א ווייב פרעגט „האסטו מיך ליב?” – ער ענטפערט „א מינוט, איך דארף מיך מתבונן זיין צו איך פיל יעצט אהבה.” דאס איז נישט נארמאל! ווען דיין ווייב פרעגט, זאגסטו „יא” – נישט ווייל דו ליגסט, נאר ווייל דו מיינסט עס, כאטש דו פילסט עס נישט אקוראט אין דער מאמענט.
3. די אמת׳ע הגדרה פון „פיו וליבו אינם שווים”
ס׳מיינט נישט אז מ׳פילט נישט אין דער רגע – ס׳מיינט אז מ׳מיינט עס נישט ערנסט, מ׳פייקט, מ׳בלאפט. למשל: ער זאגט „I love you” אבער האט ליב א צווייטן – דאס איז שקר. אבער ער זאגט „I love you” און פילט עס נישט אין דער מאמענט? דאס איז נישט שקר – ס׳איז אפשר אן אמת׳ערע שקר צו זאגן „איך האב דיך נישט ליב” ווי צו זאגן „איך האב דיך ליב.”
4. אפּליקאציע אויף קבלת עול מלכות שמים
ווען מ׳זאגט קריאת שמע, טענה׳ן מענטשן אז ס׳איז א שקר ווייל מ׳פילט עס נישט. ענטפער: אויב דו קוקסט אויף הכשר ווען דו גייסט אין געשעפט, ביסטו הונדערט פּראצענט א קבלת עול מלכות שמים. מ׳קען נאך מעמיק זיין, אבער קיין שקר איז עס נישט. „די גאנצע טענה פון שקר הייבט זיך נישט אן.”
5. פּראקטישע מסקנא
אויב א מענטש האט ליב זיין ווייב, „part” פון דעם מיינט צו זאגן אז ער האט איר ליב און זיך פירן בדרכי אהבה – לאו דווקא צו פילן עס יעדע מינוט. ער וועט שוין פילן אויכעט, ס׳איז דא א סדר ווי עס ארבעט. מ׳טאר נישט „blocked” ווערן דורך דעם אז מ׳פילט נישט – דאס איז א „טעות מעיקרא” אין פארשטיין „מצות אנשים מלומדה.”
—
כה. דער מהלך פון נאכמאכן – ווי אזוי עס ארבעט אין פּראקטיק
1. דער ערשטער שטאפּל: נאכמאכן
א מענטש זעט ווי דער רבי דאוונט מיט מער חיות, ער ווייסט נישט וואס דער רבי טראכט, אבער ער מאכט נאך די פיזישע פּעולות – שאקלט זיך רעכטס, שאקלט זיך לינקס. דאס איז ווי רוב מענטשן לערנען זיך אויס צו דאוונען, און ס׳איז לעגיטים.
פּאראלעל צו ליבע: גענוי אזוי לערנט א מענטש ווי אזוי ליב צו האבן זיין ווייב – ער קוקט ווי זיין טאטע האט זיך באנומען מיט זיין מאמע, ער גייט צו א שיעור, ער מאכט נאך. ער ווייסט נישט וואס יענער פילט, אבער ער נעמט די אויסערלעכע פארעם אלס אויסגאנגספּונקט.
2. דער שליסל-פּונקט: „ווערן אין דער מוד”
אויב א מענטש איז נישט אין דער „מוד” פון דאוונען, אבער ער טוט וואס ער טוט ווען ער איז יא אין דער מוד – נאך צען מינוט ווערט ער אין דער מוד. אבער אויב ער וואלט זיך מקבל געווען (= אנגענומען אז ער קען נישט), וואלט ער קיינמאל נישט געווארן אין דער מוד. דאס איז דער עיקר חידוש.
3. דער נעקסטער שטאפּל: אומאפּהענגיקייט פון דעם טרעינינג
נאכדעם וואס ער איז שוין אין דער מוד, דארף ער שוין נישט נאכמאכן דעם רבי׳ס שאקלען. יעצט פילט ער שוין אליינס – אמאל וויל ער זיך שאקלען אזוי, אמאל אנדערש. אין די ערשטע צען מינוט וועט עפּעס זיין „אף” – נישט פּונקטלעך, נישט פייק אבער נישט מדויק. דאס איז נארמאל.
⟦א וויכטיגע באמערקונג – „גבור המדה” מיינט אויך צו וויסן ווי ס׳איז חל אויף יעדע סיטואציע.⟧ ס׳איז קיינמאל נישטא קיין פעסטע כללים וואס פּאסן פאר אלע פאלן.
⟦משל פון דעם בחור מיט דער צעטל⟧
דער בחור וואס האט געלערנט ווי מ׳רעדט מיט א מיידל פון א צעטל – ער האט מחיה געווען „פּיקלעך” וואס שטייען אויפן צעטל, אבער אזוי רעדט מען נישט. אבער – דאס מיינט נישט אז די צעטלעך ארבעטן בכלל נישט. מ׳דארף אנהייבן מיט דעם, אבער נאכדעם מוז מען עס אוועקווארפן. אויב מ׳ווארפט עס נישט אוועק, איז גארנישט געווארן קיין שמועס.
דער נעקסטער שטאפּל = אומאפּהענגיקייט פון דעם טרעינינג. דאס גילט גלייך ביי דאוונען, ביי מידות, ביי אלעם.
—
כו. דער זוהר׳ס משל – דער שור מיט דעם עול
דער זוהר זאגט א משל: קבלת עול מלכות שמים איז ווי א שור וואס מ׳לייגט אויף אים אן עול בתחילה, כדי אז ווען ער ווערט גרעסער זאל מען נישט דארפן קיין עול. מענטשן מיינען אז קבלת עול מלכות שמים דארף מען אלעמאל האבן – ניין: עס איז די ערשטע מדרגה (ירא תתועה, ירא תקול). עס שאפט ביי דעם מענטש גוטע פּעולות, הנהגות, נאטורן. נאכדעם דארף ער שוין נישט דעם עול – נישט ווייל ער ווערט א פּורק עול, נאר ווייל ער פארשטייט שוין אליינס וואס ער טוט.
פּראקטישער ביישפּיל: א מתחיל דארף אנטאן דעם גארטל כדי צו וויסן וואו ס׳הייבט זיך אן דאוונען. נאכדעם וואס ער ווייסט שוין, מוז ער נישט אלעמאל גיין מיט דעם גארטל – ער האט זיך שוין געטרעינט, ער איז שוין „יודע שורו וקונהו.”
שטיצע פון חסידישע ספרים, תניא, ספר המאמרים: ווען א מענטש איז יונג/מתחיל, דארף ער זיין אסאך מער פרום ווי אן אדוואנסטער מענטש – מער הגדרים, מער קבלת עול – ווייל אן דעם בלייבט גארנישט.
—
כז. דער רמב״ם׳ס מצוה פון מידות – און דער חילוק צווישן מעשה און מידה
1. הקדמה: מצוות זענען בדרך כלל מעשים
דער רמב״ם אליין (שמונה פּרקים, פּרק ב׳) זאגט אז רוב מצוות זענען אויף פּעולות/מעשים. מעשים איז דער נידריקסטער לעוועל אין דער נפש-סטרוקטור. א מעשה נעמט א רגע – לייג תפילין, הייב אויף א לולב, שוין יוצא.
⟦קליינע דיגרעסיע:⟧ הלכות תשובה שטייט אין רמב״ם אבער כמעט נישט אין שולחן ערוך – א וויץ אז „עס זעט אויס אז הלכות תשובה איז נישט נוגע בזמן הזה.” נאר א ביסל שטייט ביי יום כיפּור.
ווי לאנג קען א מעשה זיין? מאקסימום א טאג (למשל פאסטן יום כיפּור). ⟦קליינע למדנישע דיגרעסיע:⟧ חקירה אויב יעדע מינוט פאסטן איז א באזונדערע מצוה, אדער נאר דער גאנצער טאג. רוב מצוות/עבירות במעשה נעמען נישט מער ווי א מינוט.
2. דער עיקר חילוק: א מידה נעמט צייט
דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא א מצוה צו האבן גוטע מידות (והלכת בדרכיו) – נישט נאר צו טאן גוטע מעשים. א מידה איז נישט קיין זאך וואס מ׳טוט – עס איז די זאך וואס מאכט דיך טאן. מ׳קען נישט זען א מידה פון איין מעשה; מ׳דארף קוקן אויף א פּאר וואכן מינימום. „מ׳דארף קענען דעם מענטש” – נישט נאר הערן איין מעשה.
⟦קריטיק פון דער טיפּישער חינוך-אפּראוטש:⟧ אין חדר/סקול לערנט מען „מידות טובות” אלס פּעולות – העלפן א צווייטן, גיין אין נורסינג הום. אבער דער רמב״ם מיינט עפּעס אנדערש: נישט ווערן אין כעס – דאס איז נישט א פּעולה, דאס איז א מידה.
3. תשובה איז בעיקר אויף מידות
דער רמב״ם (הלכות תשובה פּרק ז׳) זאגט: „זאלסט נישט מיינען אז תשובה איז נאר פון מעשים – עס איז אויך פון מידות.” דאס „אויך” מיינט אז עס איז בעיקר פון מידות. פון מעשים איז תשובה פּשוט – הער אויף צו טאן, זאג וידוי, א גוטן טאג. די אמת׳ע עבודת התשובה איז עליית מידות.
4. דאס פּראבלעם פון „אטענשאן ספּען”
א מידה נעמט א האלב יאר צו באקומען. מענטשן – ספּעציעל ווער ס׳טראכט נאר הלכה׳דיג – קענען נאר פארנעמען איין מינוט/איין טאג אויף אמאל. זיי קענען פארשטיין א פּעולה וואס מ׳טוט און מ׳זעט, אבער א זאך וואס נעמט א האלב יאר – דערויף האבן מענטשן נישט דעם אטענשאן ספּען. דאס איז דער שוועריקייט.
—
כח. א מענטש קען נאר פארשטיין קורצע פעולות – אבער דער אייבערשטער זעט דעם גאנצן מענטש
א מענטש פארשטייט נאטירלעך א פעולה וואס נעמט א מינוט – עפעס קורצעס, קאנקרעטעס. אבער א זאך וואס א מענטש טוט (נישט וואס געשעט צו אים) וואס נעמט א האלבע יאר – דאס איז שווער צו פארשטיין, ווייל רוב מענטשן האבן נישט דעם „אטענשאן ספּען” צו זען א לאנגע תקופה אויף אמאל. מופשטע (אבסטראקטע) זאכן זענען אפטמאל אזעלכ
ע וואס נעמען לאנגע צייט צו פארשטיין, צו האבן, אדער צו זיין.
דער בית דין של מעלה דן דעם גאנצן מענטש – בשעת מיתה
דער רמב״ם (הלכות תשובה פרק ג׳) זאגט: מ׳איז דן א מענטש אויף זיין גאנצע לעבן – צי מער מצוות צי מער עבירות, צי צדיק צי רשע. ווען? בשעת מיתה. פארוואס? ווייל דער בית דין של מעלה דן דעם גאנצן מענטש אויף אמאל, נישט אינדיווידועלע מעשים. „ואין הקב״ה מייחד שמו על החיים” – א לעבעדיגער מענטש קען טון א גוטע פעולה, אבער מ׳ווייסט נאך נישט צי ער איז א גוטער מענטש.
„איז דא אזא זאך ווי א מענטש?” – דער טיפערער בליק
א מענטש וואס קען נישט זען א לאנגע צייט אויפאמאל, פאר אים עקזיסטירט נישט „א מענטש” אלס גאנצע ענטיטעט – ער זעט נאר „א מענטש אין דער מינוט.” אבער איינער וואס פארשטייט טיפער פארשטייט אז ס׳איז דא אזא זאך ווי א מענטש אלס גאנצקייט. דער אייבערשטער קען פארשטיין אפילו יומעניטי (מענטשהייט) אויף אמאל – „כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור.” מיט דעם קען מען תשובה טון – דאס איז דער המשך פון דער שיעור.
—
כט. א מדה איז א מצוה אין המשכות
דער עיקר חידוש:
– א מדה איז אזא סארט זאך וואס נעמט צייט צו האבן – ס׳איז א „מצוה אין המשכות” (א מצוה וואס ציט זיך).
– דער רמב״ם זאגט קלאר: ס׳איז א מצוה צו האבן גוטע מידות.
– אבער א מדה קען מען נישט טון אין א מינוט – ווען מ׳טוט עפעס אין א מינוט, האט מען א מעשה, נישט א מדה.
⟦דיאלאג / קשיא-תירוץ מיט א תלמיד:⟧
– קשיא: אויב א מדה איז א מצוה, האב איך געזינדיגט יעדע מינוט וואס איך האב נישט די מדה?
– תירוץ: ניין – ס׳איז איין גרויסע מצוה פאר דער גאנצער זאך. די מצוה איז ווען מ׳ארבעט אויף דעם.
– נאך א נקודה: דער רמב״ם זאגט אז א מצוה מוז נישט זיין מעשים – ס׳קען זיין אין דעם „חלק המתעורר” (געפילן/אימפּולסן). למשל: רחמנות – צו ווערן א „בעל רחמן” איז א מצוה דאורייתא: „להיות רחמן.”
⟦צדדיגע באמערקונג:⟧
רחמנות מיינט נישט בלויז „פילן בעד” – ס׳מיינט צו טון. צו זיין אזא סארט מענטש וואס ווען ער הערט א צרה, טוט ער. דאס אליינס איז די מצוה פון „מה הוא רחום אף אתה רחום.”
—
ל. דער שיעור פון א מדה: פערציג טעג
1. ווי לאנג נעמט מינימום צו קריגן א מדה?
– א חודש (30 טעג) איז נישט גענוג.
– דער צעטל קטן (פון רבי אלימלך מליזשענסק) זאגט: פערציג טעג.
⟦צדדיגע באמערקונג:⟧
געהערט פון יודל מעלברער אז ס׳איז דא מאדערנע ריסערטש וואס באשטעטיגט דעם נומער – אבער נישט זיכער.
2. פארוואס דווקא 40 טעג? ראיות פון דער תורה
דער נומער 40 קומט פאר אסאך מאל אין תורה:
– דער מבול – 40 טעג און 40 נעכט
– משה רבינו האט געלערנט תורה 40 טעג (דערפון שטאמט אלול)
– טהרת הולד – 40 טעג
– מלקות – 40 שלעג (חינוך)
די סברא: 40 טעג איז דער מינימום פרק זמן וואס מ׳קען זאגן אויף א מענטש אז ער איז אזא סארט מענטש – ס׳איז שוין א „שטיקל פארט פון זיין לייף סטארי.” ס׳איז מער ווי א חודש (וואס איז בלויז איין לבנה-ציקל), און ס׳הייבט שוין אן צו זיין א מדה, נישט נאר א פעולה.
3. פארוואס נישט 30 טעג?
30 טעג איז דער נארמאלער הלכה׳שער שיעור פאר אנדערע ענינים (ווי סתם הלוואה), ווייל ס׳איז דער גרינגסטער פרק זמן וואס מ׳קען זען – די לבנה קומט צוריק. אבער פאר א מענטש זאל ווערן א מענטש (א מדה זאל ווערן חלק פון אים) דארף מען מער ווי א חודש.
—
לא. דער שלוס-חידוש: תשובה דארף פערציג טעג
דער קלאמאקס פון דער גאנצער שיעור:
– יונה הנביא האט געזאגט צו נינוה: תשובה טון פאר פערציג טעג – דאס איז דער חידוש פון ספר יונה.
– קיין אנדערע מצוה אין דער תורה האט א ספּעציעלע תקופה פון א גאנצע וואך, צען טעג, אדער פערציג טעג אין יאר – חוץ פון תשובה.
– מדרבנן: עשרת ימי תשובה – 10 טעג.
– מנהג (א זייער אלטער, פון זמן הגאונים, פרקי דרבי אליעזר): פערציג טעג (אלול + עשי״ת).
דער שלוס-תורה:
> פערציג טעג איז דער מינימום צו תשובה טון. אויב מ׳טוט תשובה ווייניגער פון 40 טעג, האט מען נאר תשובה געטון במעשה, נישט במדות. אבער דער רמב״ם זאגט אז עיקר תשובה איז במדות. במדות נעמט פערציג טעג. דאס איז די תורה.
—
שטראם פון דער גאנצער שיעור – איבערבליק:
“`
וואס איז א מידה? (שטאבילע נייגונג, hexis, צווישן שכל און פעולה)
↓
מידה ≠ שכל, ≠ מעכאנישער הרגל, ≠ התגברות
↓
דער לב דארף אויסגעלערנט ווערן – נישט געפארסט
↓
קריטיק אויף דריי פאלשע מאדעלן (כפיה / לעסע-פער / מאניפּולאציע)
↓
דער ריכטיגער וועג: נאכמאכן (אימיטאציע) → שפּילן → עס ווערט אמת
↓
אפּליקאציעס: שלום בית / חינוך / דאוונען
↓
נאכמאכן ≠ פייקן; עקטינג ≠ ליגן; „authenticity” איז א מאדערנע טעות
↓
חיצוניות מעוררת את הפנימיות
↓
דער נעקסטער שטאפּל: אומאפּהענגיקייט פון טרעינינג (זוהר׳ס משל: שור/עול)
↓
א מידה איז א מצוה אין המשכות – נעמט צייט, נישט א רגע
↓
דער אייבערשטער זעט דעם גאנצן מענטש; מענטשן זעען נאר מינוטן
↓
מינימום שיעור פון א מדה = 40 טעג (צעטל קטן + תורה ראיות)
↓
עיקר תשובה איז במדות (רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז)
↓
דערפאר: אלול + עשי״ת = 40 טעג = דער מינימום פאר אמת׳ע תשובה במדות
“`
תמלול מלא 📝
מהות המידה: בין שכל לפעולה
הקדמה: נושא השיעור
רבותי, איך וואלט אז ראש השנה, איך וויל אייך זאגן א וויכטיגע תורה וואס איך האב מחדש געווען וועגן די נושא פון אלול און ראש השנה און די גאנצע תקופה, וואס איז אמת׳דיג, יא, ממש א הסבר אויף א זאך וואס אונז לערנען דא א גאנצע צייט.
If you have a little drink or something, you can give me. יישר כח. I’ll take anything. יא, ס׳איז גוט, יישר כח.
הגדרת המידה: וואס איז א מידה?
דער ווערטלעכער טייטש
סאו, אונז לערנען אזוי, אונז לערנען דא וועגן… ניין, יישר כח, איך וועל נישט טרינקען. אונז לערנען דא וועגן א זאך וואס הייסט א מידה. זייער אן אינטערעסאנטע זאך. וואס הייסט א מידה? וואס איז א מידה? א “virtue” אדער א “character trait”, עפעס אזא סארט זאך. יעדער איינער ווייסט שוין וואס ס׳איז. וואס איז עס? נו, וואס איז א מידה? א “measurement”. מידה איז א “measurement”. די טייטש פון די ווארט מידה איז א “measurement”. That’s why, אגעין, אונז לערנען נישט יעצט קיין “dictionary”.
רמב״ם׳ס טערמינאלאגיע: דעות
ווען דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז דא א מצוה אז א איד זאל האבן גוטע מידות, יא? וואס איז דאס? וואס איז דאס? וואס איז דאס? וואס איז די מין זאך וואס הייסט א מידה? דעות. דעות, יא. נו, “actually”, אקעי, “it’s more complicated than that”, באט… לעטס קאל איט, וואטעווער, “not a dictionary thing”. דער רמב״ם “calls the thing that מידות are about” דעות, באט די מצוה איז צו האבן די דעות במידה הנכונה, אזוי ווי ער לערנט אין פרק א׳ פון הלכות דעות.
מידה = hexis: א stable disposition
סאו, דעות מיינט… האב איך גערעדט וועגן דעם? “There were so many שיעורים about this”, באט איך דארף אנקומען צו עפעס פשוט. וואס? א מידה איז א זאך וואס אריסטו רופט א “hexis”. “It’s not helping you”. A “stable disposition”. אויף אידיש, אונז רופן דאס אסאך מאל א הרגל, א צוגעוואוינהייט, אדער א טבע שני, א “second nature”. דאס איז א ווארט וואס די מענטשן האבן ליב, וואס איז גרינג צו פארשטיין אביסל.
אין אנדערע ווערטער, וואס? א תכונה. יא, א תכונה איז א נפש. א מידה איז עפעס אינצווישן א פעולה, דאס איז אן action, א זאך וואס איך טו, און א זאך וואס איך, וואס וואלט געווען אזויווי די אנדערע זייט פון דעם, וואלט געווען א זאך וואס א ווילן, סתם ווילן, אדער חלומ׳ען, אדער עפעס אזא זאך.
די ווערטיקאלע מבנה: שכל — מידה — פעולה
מידות צווישן שכל און פעולות
סאו א מידה איז דאס, אז מענטשן, ווען מ׳זעט א מענטש, לאמיר זאגן די קלארע וועג וואס איך זאג, ווייל דאס איז וואס איך פיל איך וויל אנקומען דא. א מידה איז אזא סארט זאך, ווען מ׳זעט א מענטש פירט זיך כסדר אין א געוויסע נושא, אין א געוויסע וועג, דאס הייסט, אונז האבן געלערנט אז די מידות זענען צוטיילט אין צוויי וועגן, כאילו קענסט עס רופן ווערטיקלי און הריזאנטלי.
דאס הייסט, ווערטיקלי איז אזויווי אין די נפש, א מענטש האט שכל און ער האט פעולות. דאס הייסט וואס די מידות זענען צווישן שכל און פעולות. שכל מיינט איך פארשטיי אז אזוי איז ריכטיג, און פעולות איז וואס איך טו. כידוע, נישט אלעס וואס מענטשן פארשטייען טוען זיי. ס׳איז א דבר ידוע וואס איך בין מכחיש כידוע. אבער ס׳איז אזא ידיעה.
מידה איז דער אמת׳ער פרעדיקטאר פון פעולות
אבער וואס איז די זאך וואס פרעדיקט יא וואס מענטשן טוען? די זאכן צווישן, נישט קיין שכל און נישט קיין פעולה, נאר א מדה. אמת? סאו דאס וואס מ׳זעט א מענטש טוט כסדר א געוויסע סארט זאך אין א געוויסע נושא, וועגן מיר זאגן אז ס׳איז דא אסאך מדות.
ווייל אויב דו וואלסט געזאגט די צווייטע זאך וואס דו האסט געזאגט, די הריזאנטעל דיפערענס, די חלוקת המדות, וואס מיר רעדן אויך אסאך שינוי וועגן דעם, אבער קודם, לאמיר פארשטיין, מיט דעם, לאמיר זאגן קודם ווערטיקלי, מיט דעם מיינט נישט אז איך טו וואס איך פארשטיי, איך טו וואס איך פארשטיי. ס׳איז דא מענטשן וואס אפשר טוען אלעמאל וואס זיי פארשטייען, ס׳איז דא מענטשן וואס טוען נישט וואס זיי פארשטייען. דארט קומט מען נאך שרייב מדות.
שכל, פעולה, און מידה: די דריי שיכטן
יא, ווער איז די שכל? וואס איך פארשטיי. די אלע נעמען, די פראפערע נעימס, זענען אזוי ווי ווערטער וואס אונז רופן פאר דאס וואס איך פארשטיי אז עפעס דארף מען טון, אדער עפעס איז ריכטיג, אז עפעס איז גוט, עפעס איז אזא זאך. דאס הייסט שכל, דאס רופן אונז שכל.
און וואס איך טו, א מענטש האט עפעס וואס מיר רופן בחירה, אדער עפעס אזא ability צו טון זאכן נישט וואס ער פארשטייט. הגם ס׳איז שווער צו פארשטיין וויאזוי דאס איז מעגליך, אבער איך שלא יהיה, מענטשן טענה׳ן אז זיי טוען זאכן אנדערש ווי זיי פארשטייען. אמת? און דאס איז א פעולה, ס׳איז אן action.
זייער גוט. די זאכן צווישן די צוויי זאכן, וועגן דעם זאגן מיר אלעמאל, אז די אלע מוסדות ספרים וואס זענען עוסק א גאנצע צייט צו אויסלערנען א מענטש צו טון וואס ער פארשטייט, זיי רעדן פון די והשבות אל לבך, האבן פארגעסן פון די זאך וואס הייסט א מדה.
מידה איז נישט התגברות
די יסוד: מידה מיינט נישט מתגבר זיין
א מדה איז דאס וואס מאכט דיך נישט דארפן אלעמאל, אזוי ווי דער רבי ז״ל זאגט. דער יסוד פון האבן א גוטע מדה איז נישט אז ער דארף זיך מתגבר זיין. אויב מ׳דארף זיך מתגבר זיין, האט מען נישט די מדה. דא איז נאך א וויכטיגע שמועס וואס איך דארף נאך לערנען. אבער א מדה ווען מ׳דארף זיך נישט מתגבר זיין. יא, למען שפותו רבות עצמיא. וואס זאגט דער רמב״ם וועגן דעם? עפעס זאגט ער וועגן דעם? רייט? פרק ג׳. ער איז איינער פון די מקורות, מיר האבן גערעדט וועגן דעם אן אנדערע מאל.
“wish” vs. “like”: צוויי סארט רצונות
אבער יא, א מדה איז ווען איך וויל דאס טון, אבער נישט איך וויל, און ס׳איז איך פארשטיי אדער איך וויש עס צו טון, ווען מיר מאכן א חילוק פון וועלן און חלומ׳ען. ס׳איז צוויי סארט זאכן וואס אויף אידיש רופט מען ביידע וועלן. אבער אויף ענגליש קען מען זאגן בעסער די ווארט וויש און די ווארט like.
If you wish to be a מתמיד, דאס מיינט נאכנישט אז דו ביסט א מדה פון זיין א מתמיד. ס׳איז אזוי ווי א שכל, אדער ס׳איז אפילו נישט קיין שכל, ס׳איז עפעס אן אנדערע זאך. אז דו האלטסט אז ס׳וואלט געווען גוט צו זיין א מעשה, דאס איז איין זאך. נאכדעם איז דא איינער, דו קענסט זיך מתגבר זיין, זיך זעצן לערנען, ביסטו א מעשה, דאס איז די פעולה. דאס איז נישט, ביידע זאכן זענען נישט קיין מדה.
די דריטע זאך: מידה
און ווען מענטשן, סאך מענטשן ווייסן נישט אז ס׳איז בכלל דא א דריטע זאך. זיי מיינען אז די גאנצע לעבן איז צו פייטן, לייף איז א פייט, כסדר למלחמה נובעך. דאס איז געווען צוויי וואכן צוריק. מ׳האלט שוין איינגענדיגן די מלחמה, שוין נצבון. מ׳שטייט גראד. יא? מ׳שטייט גראד. איז וואס? איז… וואס איז די סטעביליטי? פיפל דא האבן סטעביליטי, מער דען דען דען וואס דו פרעדיקט.
דאס איז די סיבה פארוואס מיר זאגן אז ס׳איז דא מדות. איינע פון די סיבות פארוואס מיר זאגן אז ס׳איז דא מדות, איז אזוי ווייל מענטשן זענען נישט עקטשולי סתם, אדער טוען זיי וואס זיי פארשטייען, אדער טוען זיי נישט וואס זיי פארשטייען. מענטשן טוען כסדר די זעלבע זאך, אין געוויסע נושאים.
מידה איז מער ווי א געוואוינהייט
די האריזאנטאלע חלוקה: פילע מידות
ס׳הייסט, אויב דו גייסט באופן הכי כללי, ווייטער. דאס איז די נעקסטע סארט חלוקה וואס מ׳דארף געדענקען ווען מדות. אבער די ערשטע זאך איז אז מענטשן טוען וואס אין געוויסע וועגן, טוען כסדר די זעלבע זאך.
א מענטש וואס אונז רופן א מתמיד, למשל ס׳איז דא א מדה וואס הייסט התמדה, דאס איז א מדה. קענסטו עס רופן א געוואוינהייט, ס׳איז דעמאלטס אביסל מער ווי א געוואוינהייט, ווייל ס׳איז אויך דא אין דעם א געוויסע… וואס? תכונת הנפש. יא, תכונה איז די סעימע ווארד. אבער תכונה איז just א more general ווארד. תכונה קען מיין עניטינג, תכונה איז אן עטשעביוט אדער עפעס אזוי, רייט? א קערעקטעריסטיק. די תכונת הנפש, די סארט תכונה הייסט א מדה, יא.
“ער איז אזא סארט מענטש”
א תכונה אז… וואס? אייגענשאפט. יא, א מענטש וואס ער איז אזא סארט מענטש. מ׳פרעגט אים, פארוואס טוט ער דאס? ווייל ער איז אזא סארט מענטש. שטימט? דאס איז די טייטש פון א מדה. ווען מ׳האט א מדה, דעמאלטס מוטשעט מען זיך נישט, דעמאלטס שלאגט מען זיך נישט. א מדה איז א זאך וואס מ׳האט ליב.
מידה קומט מיט דעת
פארט פון דעם זאג איך, א מדה איז נישט נאר א געוואוינערהייט, א מענטש קומט אן א געוואוינהייט וואס ער האט נישט ליב. איך ווייס נישט אויב דאס הייסט א מדה. א מדה איז טייטש אז ס׳קומט אלעמאל מיט א געוויסע שכל, אונז רופן עס א געוויסע דעת, וואס ער פארשטייט וואס ער דארף טון אין דעם עושר.
ס׳איז נישט נאר אז ער איז צוגעוואוינט, כאילו אויטאמאטיקלי, נישט אזוי ווי א מאשין איז צוגעוואוינט, אדער אזוי ווי א שטיקל האלץ איז צוגעוואוינט, אזוי ווי א מענטש איז צוגעוואוינט. א מידה איז א זאך אין צווישן שכל און פעולות, שטימט?
מידות זענען דער עיקר פון וואס מענטשן טוען
און וויבאלד אז רוב וואס מענטשן טוען לויט די גאנצע מהלך פארשטייט אז וואס מענטשן טוען כסדר איז mostly געבויט אויף זייערע מידות, מאכט זיך אמאל אז א מענטש איז זיך מתגבר אויף זיך. און אוודאי, א מענטש, מדות איז א זאך וואס מ׳לערנט, מ׳לערנט כסדר, right? א מדות איז א זאך וואס מ׳טרעינט. מ׳קען זיך טרעינען, ווי מער מ׳איז זיך מרגיל די פעולה, מ׳טוט כסדר די זעלבע זאך, דעמאלטס באקומט מען די מדה.
אבער יעדער איינער למעשה טוט ער מער ווייניגער וואס זיין מדה זאגט אים, וואס זיין מדה איז.
די מצוה פון גוטע מידות
נישט גענוג צו טראכטן אדער צו טון
וועגן דעם, די מצוה פון זיין א גוטער מענטש מיינט האבן די מדה פון זיין א גוטער מענטש, רייט? ס׳איז נישט גענוג צו טון גוטע זאכן, זיכער נישט גענוג צו טראכטן אז וואס איז גוט איז גוט.
ווי אזוי ווי ערשטא זאגט, אסאך מענטשן זענען שוין געגאנגען צו שיעורים פון פילאסאפיע און התעוררות, און זיי האבן מסביר געווען פארוואס וואס איז גוט איז גוט, און זיי האבן נישט קיין גוטער מענטש דערפון. פון טראכטן אז וואס איז גוט איז גוט ווערט נישט קיין גוטער מענטש. דאס הייסט, מ׳טוט נישט קיין גוטע זאכן, חוץ בדרך התגברות מאכט זיך.
די מצוה איז צו האבן די מידה
א גוטער מענטש ווערט מען פון האבן די מדה פון גוטסקייט. שטימט? דאס איז די טייטש א מידה.
קריטיק אויף מסילת ישרים און תניא
יעצט, אין די זעלבע וועג, וויבאלד אונז זאגן אז ס׳איז דא אזא זאך ווי א מידה, צעטיילט זיך עס אויכעט… ניין, איך האב א לאנגע דרשה צו מסביר זיין פארוואס איך קריג זיך מיט די מידות שמועסן. וואס קריג איך זיך? איך וועל טרייען צו מסביר זיין פארוואס איך קריג זיך מיט די מידות שמועסן.
איך קוק אן אז דער מסילת ישרים׳ס פרעימינג אין זיין הקדמה איז very incomplete, ס׳פעלט זייער אסאך פון וואס די ריאליטי איז. און מ׳זעט אז דער מסילת ישרים רעדט נישט פון מידות כמעט, ווייל ס׳פעלט אים עפעס די חלק וואס שטייט אין רמב״ם און אנדערע ספרים. אדער די זעלבע זאך דער תניא. דער תניא רעדט קיינמאל נישט פון מידות, און איך פיל אז ס׳פעלט א זייער בעיסיק זאך אין די סטארי דא.
איז מאיזה שהיא סיבה, די אחרונים זענען נישט געווען… אסאך פון די אחרונים האבן נישט פארשטאנען וואס מיינט א מידה, און זיי מוטשען זיך דערמיט. זיי האבן גערעדט וועגן דעם אמת אסאך מאל.
און די זעלבע וועג, איך דארף מסביר זיין דאס, און די זעלבע וועג, וויבאלד איך וועל זאגן אז א מידה איז א געוויסע, ס׳איז נישט א תכונה, אדער א געוויסע לייקינג, א געוויסע משיכה וואס א מענטש האט צו זיין אין א געוויסע וועג, ער איז אזא סארט מענטש, דאס איז אויכעט א זאך וואס צעטיילט זיך.
ווען מ׳רעדט פון מידות, מ׳קען טענה׳ן אנדערש, אבער ווען מ׳רעדט פון מידות, צעטיילן איז עס אויכעט צווישן זייער אסאך מידות, און נישט נאר דא איין מידה. אויב מ׳טראכט נאר באופן הכי כללי, טראכטסט אויף די גרעסטע לעוועל, וועסטו סך הכל זאגן אז ס׳איז דא איין מידה, right? אדער טוט ער צו די זאך, אדער טוט ער נישט צו די זאך. אדער איז ער מוח שליט על הלב, אדער איז ער נישט מוח שליט על הלב, אמת?
אבער אונז זאגן נישט. ס׳קען זיין אז ס׳איז דא עפעס א מידה וואס הייסט מוח שליט על הלב. איך בין נישט זיכער וועגן דאס. מ׳דארף בעסער איינטראכטן אז ס׳זאל אליין זיין א מידה. אבער איך מיין אז יענץ וואלט אויך געווען לויט געוויסע סובדזשעקטס. אין אנדערע ווערטער, וואס אונז רופן… וואס?
“מוח שליט על הלב” — נאר בדיעבד
מוח שליט על הלב איז א מידה? Maybe. It’s definitely not a thing. In other words, it’s only בדיעבד. אין די רמב״ם׳ס world, it’s only בדיעבד. Because די לכתחילה should be that your לב, דער רמב״ם זאגט אז לב מיינט מידות, לב מיינט וואס איך האב ליב, איז שוין גוט. מ׳קען אויסלערנען די לב צו זיין גוט. מ׳דארף נישט שליט זיין אויף אים.
עבודת המידות: אויסלערנען דעם לב דורך הרגלים
חזרה: די יסוד פון עבודת המידות
אקעי, איינערעיט, זייער גוט. לאמיר דאן באופן כללי, רייט? יעדע זאך איז דא אין קיצוניות, אין די עקסטרימס איז דא אלע מיני פראבלעמס. האב איך געזאגט אז א מידה איז די לב, און וואס מ׳דארף דעמאלטס טון איז נישט פארסן זיין לב, נאר עס אויסלערנען.
וויאזוי לערנט מען אויס די לב? דורך טון, נישט דורך דרשות, מאוסטלי נישט נאך דרשות, אבער מ׳לערנט אים אויס, און נאכדעם טוט ער עס ווייל ער האט עס ליב, ער טוט עס מיט א געשמאק. איך האב געזען… וואס?
Student: איז עס אתכפיא [iskafya: subduing/suppressing one’s desires]?
Instructor: סאו, יע, איך האב דיר געזאגט, איך ווייס נישט וויאזוי צו טרענסלעיטן די זאך. ס׳איז אסאך מער וואס… זיכער. ס׳איז זיכער אז וואס דער תניא [Tanya: foundational Chabad Chasidic text] רופט אתכפיא אדער א צדיק גמור [tzaddik gamur: complete righteous person] איז וואס דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] רופט האבן גוטע מידות. ביי אים איז עס מער… ס׳איז דא א גאנצע… בקיצור, מ׳דארף לערנען אסאך מער דיטאלס צו אויספרינגען, באט אויף קורס.
פסיכאלאגישע ריסערטש וועגן סעלף-קאנטראל
א מידה איז… איך האב געזען אז ס׳איז דא אסאך ריסערטש וועגן דעם היינט אין די פסייקאלאגיע, וואס מ׳האט געטראכט, ס׳איז דא מענטשן וואס… איך מיין, די פראבלעם פון סעלף-קאנטראל, פון… וויאזוי זאגט מען, וויל פאוער און אזוי ווייטער, זאכן וואס יעדער גוי האט, רייט? דאס איז די סארטע שאלה וואס איך האב ליב, וואס מענטשן פארשטייען עס. ס׳איז נישט קיין שאלה וואס איז נאר שווער ווייל ס׳איז דא ארבעה כנפיים [arba kanfayim: four corners/wings – referring to obscure technical details] וואס פארגט איז אמת? ס׳איז אן עכטע פראבלעם.
סאו, ס׳איז דא אסאך ריסערטש היינט וואס ווייזט אז ווען מ׳קוקט אריין אין מענטשן, זעט מען אז ס׳איז דא מענטשן, איך קאל עס סאמטיים׳ס עקזעקיוטיוו פאנקשען, אדער סעלף קאנטראל. א מענטש וואס האט סעלף קאנטראל, ער טוט נאר ווייניגער וואס ער האלט אז מ׳דארף טון. ס׳איז דא א מענטש וואס ער איז נישט.
וואס? איך רעד נישט דזשאסט פון עמאשענעל, באט סאמוואן וואס איז, נו, ער זעט א זאך אין געשעפט, גנב׳עט ער עס, ווייל ס׳איז א גוטע קענדי, יו נאו? אימפאלסיוו. אימפאלסיוו איז א בעטער ווארד, אר טינגס לייק דעט. נאט קאנטראלד. וואס? און אדער סתם, יעדער איינער האט זיך דאס אין זיינע זאכן, און ס׳איז דא עקסטרימס, ווי יעדע זאך.
די נאאיווע סברה וועגן סעלף-קאנטראל
סאו, מ׳האט געטשעקט ביי די מענטשן וואס זענען מער קאנטראלד, צו איז די פשט אז זיי געווינען מער פייטס? אזוי וואלסטו געמיינט. יו וואד טינק אז א מענטש האט א מחלוקת [machloikes: dispute/conflict], זיין שכל האט א מחלוקת מיט זיין רצון אדער מיט זיין לב, ער האט ליב צו פרעסן, אבער ער ווייסט אויך אז ס׳איז נישט גוט פאר זיין דייעט, אז ער שלאגט זיך כסדר. איינער וואס איז מצליח צו האבן אין א דייעט איז איינער וואס געווינט רוב פייטס, און דער וואס איז נישט מצליח איז דער וואס פארלירט רוב פייטס. אזוי מיינען מענטשן נעאיוולי, אזוי וואלט מען געקענט מיינען.
וואס די ריסערטש ווייזט באמת
כמשמע לן [k’mashma lan: but we learn otherwise], די חכמים [chachamim: sages/scholars] האבן געטשעקט און זיי האבן געזען אז ס׳איז נישט אמת. די מענטשן וואס געלונגט זיי די דייעט, וואס זענען מער קאנטראלירט, יא. די מענטשן וואס זענען מער קאנטראלירט, זענען נישט אזעלכע מענטשן. ס׳איז נישט פשט אז ער פילט, דו ווילסט אים פרעגן, איך האב נישט געטשעקט וויאזוי זיי האבן עס אויסגעפינען, אבער איך מיין אז ס׳איז אמת, סאו איך זאג עס נאך.
ס׳איז נישט פשט אז ער פילט אז ער געווינט מער פייטס, אז ער האט א גרעסערע גבורה [gevurah: strength/self-control], אז ער איז שולט, ווי מ׳זאגט, א כובש את יצרו [kovesh es yitzro: one who conquers his evil inclination], איז נישט איינער וואס איז מער כובש את יצרו, נישט אז ער האט מער… דו האסט פיר און צוואנציג מחלוקת׳ן מיט די יצר הרע [yetzer hara: evil inclination] א טאג, איינער געווינט דריי און צוואנציג פאר די יצר הרע טאג, און יענער געווינט דריי און צוואנציג פאר די יצר הרע.
מ׳האט געזען אז די רעאליטי איז, מ׳פרעגט מענטשן, זעט מען אז די עקספיריענס פון מענטשן איז נישט אז זיי געווינען אין די פייטס, נאר זיי האבן נישט קיין פייטס. אין אנדערע ווערטער, ער וויל שוין אזוי. אין אנדערע ווערטער, ער האט שוין צוגעוואוינט אזוי. אין אנדערע ווערטער, ער האט שוין ליב אזוי.
וויאזוי ווערט מען אזא מענטש?
וויאזוי ווערט מען אזא מענטש וואס האט ליב? וואס? דאס איז וואס איך רעד וועגן סעלף קאנטראל, אז ס׳איז דא זאכן, יעדער איינער האט ליב צו עסן, ס׳איז נישטא קיינער וואס האט פיינט צו עסן. נאר ס׳איז דא מענטשן וואס זיי האבן נישט ליב מער וויפיל מ׳דארף. ער האט דאס איז קאנטראלד.
דאס הייסט, מ׳קען נישט דיסקרייבן א מידה, דאס איז א זאך וואס מ׳האט אויך גערעדט, מ׳קען נישט דיסקרייבן א מידה אן די דעת [da’as: knowledge/understanding], וואס דאס רופט מען די דרך הממוצע [derech ha’memutzah: the middle path], וואס זאגט דיר וויפיל צו עסן.
דאס הייסט, ס׳איז נישט פשט אז ס׳איז דא אן אנלימיטעד, לעצטע וואך האבן מיר עס גערעדט. א בעל תאוה [ba’al ta’avah: one ruled by desire] איז איינער וואס האט אנלימיטעד, דעטס איז א טאטעלי מעסט אפ פערסאן. אויב ער האט אנלימיטעד תאוה [ta’avah: desire], דארף ער זיך יעדע מאל מתגבר זיין [misgaber zayn: overpower himself].
די ריכטיגע פארשטאנד פון מידות
באט די רעאליטי איז אז ווען מ׳רעדט פון א מידה, און רוב מענטשן, נישט אזוי, רוב מענטשן האבן א געוויסע amount אין זייער תאוה, א געוויסע amount. אבער ביי רוב מענטשן איז עס אביסל צופיל, אדער רוב מענטשן עסן צופיל ווייל זיי האבן ליב אביסל צופיל צו עסן.
איינער וואס ער איז מער איינגעהאלטן, מער שולט ביצרו [sholeit b’yitzro: master of his inclination], ער האט ליב צו עסן, נישט אז ער האט נישט ליב צו עסן. אויב ער האט נישט ליב צו עסן, איז האט זיך שוין די נושא [nusah: topic], האט ער נישט די מידה פון, ווי מ׳האט דאס געזאגט, האט ער נישט די מידה בכלל [bikhlal: at all], ער האט אפשר אן אנדערע מידה, אבער ער האט נישט די מידה פון פרישות, פון זהירות [zeherus: carefulness], פון עסן די ריכטיגע amount, פון ליב האבן עסן די ריכטיגע amount.
איינער וואס האט יא די מידה, ווייל ער האט ליב אויף די amount. וויאזוי איז עס געווארן? דורך זיין הרגלים [hergalim: habits], דורך וואס ער האט, זיין לייף סטייל, דורך וואס ער האט זיך אויסגעלערנט צו זיין אזא סארט מענטש, און ער איז געווארן אזא סארט מענטש וואס ער האט נישט ליב צו פרעסן, ער האט ליב צו עסן, ער האט נישט ליב צו פרעסן.
דאס איז די עקספיריענס פון מענטשן. ס׳איז נאך פונקט, ער האט נישט, קענסטו נישט זאגן ער האט נישט ליב עסן, ער האט יא ליב, ער האט אבער ליב אין די ריכטיגע amount. און דאס איז די זאך וואס מ׳איז זיך מרגיל [margil: habituates oneself], דאס איז א זאך, וויאזוי געשעט דאס, דאס איז נישט מעדזשיק.
פארוואס דאס איז א ריזיגע חילוק
פון דעם האט ער געזאגט אז ס׳מאכט נישט קיין חילוק [chiluq: difference], ס׳מאכט א ריזיגע חילוק, ווייל איך מיין אז וויפיל מ׳רעדט, וויפיל מ׳זאגט אז מ׳דארף זיך מתגבר זיין, איז עס זייער דעינדזשערעס פאר דאס. ווייל א מענטש איז נישט נאר, נישט נאר אמת וואס מיר זאגן אז אן די פעולות [pe’ulos: actions], דאס וואס מ׳חזר׳ט איבער [chazert iber: repeats] געוויסע פעולות, דאס איז וואס מאכט א מענטש האבן, אויסלערנען זיינע מידות, אנהייבן צו ליב האבן דאס.
אבער ס׳מיינט נישט אז ס׳איז נישט קיין, איך זאג ס׳איז נישט קיין הרגל, ס׳איז נישט אזוי ווי מ׳לערנט אויס, מענטשן מיינען אז ס׳איז דא א משל [mashal: parable/analogy], מ׳לערנט אויס א שטיין, א שטעקן, אזוי ווי די וואסער. מ׳לערנט אויס, יא, די וואסער פון רבי עקיבא [Rabbi Akiva] האט אויסגעלערנט פאר די שטיין צו מאכן א לאך. נישט דאס האט אויסלערנען, רייט? ס׳איז א מענטשליכע אויסלערנען.
מענטשליכע אויסלערנען מיינט אז ער הייבט אן צו ליב האבן, ער הייבט אן צו פארשטיין. ס׳איז בתור מענטש [b’suras mensch: as a human being].
דער דריי-טייליגער מענטש: דער משל פון א קינד
אזוי ווי אונזער משל וואס איז געווען אז א מענטש האט דריי parts, א שכל [sechel: intellect], א נישט שכל אזוי ווי זיין תאוה, און די מיטן וואס איז מדה [middah: character trait] וואס איז מקבל מן השכל [mekabel min ha’sechel: receives from the intellect], איז חצי שכל [chatzi sechel: half-intellect], איז א ממוצע [memutzah: middle/mean] צווישן שכל און נישט שכל, שכל און גוף [guf: body] אזוי ווי.
פארוואס? וואס מיינט א ממוצע? אזוי ווי א קליין יונגל, ס׳האט מיר גערעדט וועגן דעם, חינוך [chinuch: education] האט צוטון מיט דעם, אזוי ווי א קליין יונגל וואס מ׳קען אים מחנך זיין [mechanech zayn: educate]. א יונגל איז מחונך [mechanuch: educated] נישט נאר מיט פעטש, ideally חינוך איז נישט נאר מיט פעטש, אפילו די פעטש איז נאר כדי אנצוקומען צו דעם, ער איז מקבל פון די טאטע׳ס שכל, right?
דער טאטע זאגט אים אז ס׳איז נישט גוט, ער פארשטייט אפשר נישט אליינס, סאו דאס וועט זיין די חילוק. דער שכל פארשטייט אליינס פארוואס, ער פארשטייט פארוואס דאס איז גוט און דאס איז נישט גוט. דער יונגל איז אזוי ווי א יונגל, ער פארשטייט נישט, אבער ער טראסטעט זיין טאטע, ער איז מקבל פון זיין טאטע אז ס׳איז נישט גוט, אבער ער ווייסט אליינס.
פרעגסט דער יונגל צו ס׳איז גוט, זאגט ער נישט, איך האב נישט קיין אנונג וואס מיין טאטע האט מיר געזאגט. ער זאגט אז ס׳איז נישט גוט, ווייל מיין טאטע האט מיר געזאגט.
אפליקאציע צו מידות
און די זעלבע וועג, די מדות [midos: character traits] פון א מענטש לערנען זיך אויס פון די שכל, מ׳לערנט זיי אויס. וויאזוי לערנט מען זיי אויס? דורך די וועג וואס מ׳רעדט מיט מדות, אזוי ווי א יונגל, מ׳לערנט אים דורך מרגיל זיין, דורך שכר ועונש [sachar v’onesh: reward and punishment], דורך pain and pleasure, מ׳לערנט אים אויס, אבער ער לערנט זיך אויס.
נישט אז ער ווערט סתם, ווי מ׳זאגט, א parrot, און this is something very, ס׳איז זייער איידל, רוב מענטשן כאפן דאס נישט. רוב מענטשן מיינען אז אדער צווינגט מען, אדער איז אלעס כפיה [kfiyah: coercion], אזוי ווי מוח שולט על הלב [moach sholet al ha’lev: the mind rules over the heart] מיינט מען אז די משל איז אזוי ווי א שולט, אזוי ווי א לאק איז שולט אויף די טיר, מיט פארס, ס׳האט מער פארס, און מיר האבן אפילו די אימעדזש, ווי וויל פאוער, right, ס׳איז ווי א פאוער, ער שטופט אראפ, ער האט אלץ איין אראפשטופן, איז איין וועג וויאזוי מענטשן, און אויב ער זאגט, אה, מ׳קען אים אויסלערנען, מיינען מענטשן אז דאס איז פיור.
דאס וואלסטו עס רופן pure אזוי ווי ס׳איז חיצוניות [chitzoniyus: externality], אינגאנצן נאר, מ׳זאגט מצות המשול מלמדה [mitzvos ha’mashul melamdah: the commandments of habit teach], ליטערעלי, right? מ׳האט געוויינט אין פלעינע צו.
דריי פאלשע מאדעלן פון עבודת המידות
און דערפאר, די מענטשן וואס האבן נישט ליב דאס, און יעדער איינער ווייסט אז דאס איז נישט מענטשליך, יעדער איינער איז מודה [modeh: admits], ס׳שטייט מצות המשול מודה איז נישט קיין גוטע זאך. סתם צו זיין א נאכמאכער, סתם צוגעוואוינט, סתם א הרגל, אזוי ווי דו קוקסט עס אן אזוי ווי א גשמיות׳דיגע [gashmiyus’dige: physical/material] הרגל, אזוי ווי א בענקל וואס איז צוגעוואוינט צו זיין א בענקל, ווען מ׳האט אים געשטופט די אייזן גענוג מאל אז ס׳זאל זיין א בענקל, דאס איז נישט קיין מעלה [ma’alah: virtue], ס׳איז נישט קיין שום מעלה צו זיין אזא מענטש.
אויב ס׳זאל זיין מעלה, מוז עס זיין א מענטשליכע מעלה. מצד שאינו [mitzad she’eino: from the perspective that it’s not] מענטשן טראכטן, אקעי, ס׳איז מילא מוז זיין נאר אז איך פארשטיי, און וועגן דעם טו איך עס. אבער די מדה פארשטייט קיינמאל נישט. ס׳איז נישט קיין סארט זאך וואס קען פארשטיין אין די וועג וואס די שכל קען פארשטיין.
כמשמע לן אז ס׳איז דא די דריטע, די מיטלסטיגע זאך, וואס ער פארשטייט, אבער סעקאנדערלי, ער פארשטייט וואס מ׳זאגט אים, ער פארשטייט וויאזוי מ׳לערנט אים אויס.
די ריכטיגע פארמולירונג פון עבודת המידות
דערפאר, די עבודת המידות [avodas ha’midos: work on character traits] איז נישט צו פארסן די פעולות צו פאלגן די שכל, נישט צו פארסן די הארץ צו פאלגן די שכל, און אויך נישט אים מרגיל צו זיין אין א מעקעניקל וועג, כאילו [ke’ilu: as if] ער איז סתם א שטיקל טשאק וואס מ׳איז אים מרגיל, נאר אים אויסצולערנען, נאר על פי דרכו [al pi darko: according to his way], אים אויסצולערנען לויט ווי די וועג וויאזוי ער לערנט זיך אויס.
ער האט ליב, ער פארשטייט נישט, ער האט אבער ליב, ער גייט באקומען אמת׳דיגע אהבה [ahavah: love] צו די סארט זאך. שטימט?
דערפאר, אויב מ׳זאגט אלע צום אמת אז די דרשות [drashos: sermons] וואס זאגן למעשה [lema’aseh: in practice] אז מ׳זאל טון די ריכטיגע זאך, צום סוף הייבט מען דאס אביסל, אבער נישט ריכטיג. ס׳איז די גאנצע זאך. אז נישט איז עס גארנישט ווערד.
איך גיי דאך שוין מסביר זיין [mesbir zayn: explain] פארוואס ס׳איז נישט די זעלבע זאך. זיי ליכטיג. מען לערנט און מען טוט עס. דורך עס טון, אבער איך וועל דיר מסביר זיין. איך וועל דיר מסביר זיין.
פארוואס „שלאגן זיך” מיט׳ן יצר הרע העלפט נישט
פארוואס איך טענה [teinah: claim], איך מיין אז ס׳איז אזוי די עקספיריענס, איך קען נישט צוזאגן אז ס׳איז אזוי. נאר פארוואס איך טענה אז ס׳איז דא אסאך מענטשן וואס ווייל זיי שלאגן זיך אזוי פיל מיט זייער יצר הרע ווערן זיי קיינמאל נישט בעסער.
ס׳איז אווער ס׳איז קיוט צו קוויטיסייזן מענטשן וואס לאגן זיך מיט זייער יצר הרע כאילו. אבער איך זאג נאר, פארוואס? פארשטייסטו איך בין מסביר? די אלעס… אז זיי שלאגן זיך, ווערן זיי שטאטליך ברענגט.
התגברות און חינוך: דריי פאַלשע וועגן און דער וועג פון נאָכמאַכן
המשך: פארוואס איך טענה אז התגברות ארבעט נישט
Instructor: דורך עס טון, אבער איך וועל דיר מסביר זיין, איך וועל דיר מסביר זיין. פארוואס איך טענה, איך מיין אז ס׳איז אזוי די עקספיריענס, איך קען נישט צוזאגן אז ס׳איז אזוי, נאר וואלט איך טענה׳ט אז ס׳איז דא אסאך מענטשן וואס ווייל זיי שלאגן זיך אזוי פיל מיט זייער יצר הרע [yetzer hara: evil inclination] ווערן זיי קיינמאל נישט בעסער.
ס׳איז אויסגעקוקט ווי איך קריטיסייז מענטשן וואס שלאגן זיך מיט זייער יצר הרע כאילו, אבער איך זאג נאר… פארוואס? איך פארשטיי אז איך בין מסביר. זייער שטאטליך, און געווענליך, סאמטיימס ווערט מען ווייניגער. קענסטו עס, ס׳איז געווען ווי אידן וואס האבן געזאגט אז מ׳צוברעכט א מדה [middah: character trait] ווערט צוויי מדות. מ׳צוברעכט א שלעכטע מדה, באקומט מען צוויי שלעכטע מדות. ווייסטו וואס די צוויי שלעכטע מדות הייסן? קנאה [kinah: jealousy] און גאוה [ga’avah: pride]. יעצט האט מען סיי די מדות, און סיי ווען מען נאכאמאל גייט ווערן נאך צובראכן ציין די מדות.
ניין, די פוינט אז דאס קיינדער תורה איז א מערקינג איז אז ווען מען שלאגט זיך, לערנט מען זיך נישט אויס.
משל פון חינוך: דער ערשטער פאַלשער וועג – צוואַנג מיט א שטעקן
אזוי ווי לאמיר נוצן די משל פון חינוך [chinuch: education]. א מענטש וואס שלאגט, ער זאגט, יא, מ׳דארף גיין מיט די תורה׳דיגע חינוך צו שלאגן, נישט גארנישט, נישט זיין נייעס. ס׳איז אמת, מ׳דארף מרגיל זיין. איך וויל מרגיל זיין, וואס איך נוצ די נוגמא פון חינוך, וואס איז ווערי אימפארטענט.
נישט זיין נייעס, ער שטייט נישט אין די תורה, ער שלאגט און ער שלאגט, ביז דער אינגל האט מורא און ער פאלגט. אקעי, דער אינגל איז רעשענעל, מען גייט אים אנשלאגן, גייט ער לערנען. נאכדעם, די רגע וואס דער טאטע איז נישט בעל הבית, ער איז שוין נישט תחת, וויאזוי זאגט די גמרא, תחת ידך יד [tachas yadcha yad: under your hand], ער וואוינט שוין נישט ביי דעם טאטן אינדערהיים, טוט ער וואס ער וויל. ווייל ער איז געווען forced נעבעך, דאס הייסט ער מצד עצמו האט ער נישט געוואלט.
דער צווייטער פאַלשער וועג – “לאָז אים אַליין”
יעצט קומען די אנדערע מענטשן מצד שיינעס, און therefore דארפסט אים נישט forced’ן, דארפסט אים לאזן גיין אויף זיין pace, וואס איז דאס? ווארט ביז ער וועט זיך אליינס טרעפן די שיינקייט פון זיין א גוטע מענטש. That’s also very weird. Why is it very weird? ווייל ער איז דאך א יונגל, וואס ווילסטו פון אים? סאו ער גייט זיין א שלעכטער ווייל ער זאל סתם טון וואס זיין יצר הרע זאגט אים?
ווייל א יונגל האט דאך נאר די יצר הרע, ס׳מיינט נאר די יצר הרע מיינט נישט אז ער איז א שלעכטער, ס׳מיינט אז ער האט נישט קיין שכל [seichel: intellect], right? סאו ס׳מוז זיין עפעס א זאך וואס הייסט חינוך, right?
סאו בין איך דיר מסביר אז די זאך וואס הייסט חינוך איז נישט סתם, let everyone be, אזויווי ער איז אן adult, אזויווי ער איז בכלל א בעל בחירה [ba’al bechirah: one with free will], אזויווי ער קען אליינס אויספיגורן וואס איז גוט און שלעכט און עס אליינס טון, און אויך נישט וויאזוי הייסט עס?
דער דריטער פאַלשער וועג – עמאָציאָנעלע מאַניפּולאַציע
אויך נישט פארסטן, כאילו אזא מעקעניקל זאך וואס מ׳דארף אים פארסטן, ווייל דאס העלפט נישט, דאס ארבעט עקשלי נישט. דו ביסט גערעכט, ס׳ארבעט אביסל, ווייל ס׳מאכט אפילו ערגער סאמטיימס, ווייל יו רילעיט אים אין דיס וועי, ווערט ער אזוי, לערנסטו אים בעצם אויס אז דאס איז א שלעכטער.
נאר מ׳דארף אים שווינגען, סאמטיימס מ׳רעדט צופיל מיט שכר ועונש [sachar v’onesh: reward and punishment], לערנט מען אויס פאר מענטשן, איך האב ביי דיר באמערקט אסאך מאל אין מיין שיעור, איך מוטשע זיך מיט די מענטשן, אלע מענטשן וואס קומען צו מיר, און איך זאג, איך האלט אז רוב מענטשן זענען גוט. נאר די מענטשן וואס קומען צום משה, נישט אנדערע מענטשן. און, ניין, איך ווייס צו זאגן, גוטע מענטשן. ס׳איז דא אונז גייען אין האנדורעס, איך ווייס נישט צו אלע מענטשן זענען גוט, וואס ווייס איך? איך רעד דאך פון די היימישע אידן.
די פראָבלעם: מ׳לערנט מענטשן אויס אַז זיי זענען שלעכט
נאר וואס? אונז זאגן מיר אזוי פיל מאל אז דער גוף איז רשת תיבות [roshei teivos: acronym], גוף וויל פרעסן, גוף וויל פאפן, גוף וויל אנדערע זאכן מיט אפי. איז רעדט מען דאך אזוי פיל דאס איין, ביז דו טראכסט טאקע אז ווען נישט אז די תורה שטייט אויף דיר מיט א שטעקן און זאגט מכלליה מות יומת [machleh mos yumas: he shall surely be put to death] און אזוי ווייטער, וואלסטו געטון כל מה שלבו חפץ [kol mah shelibo chafetz: whatever his heart desires].
דער תירוץ איז אז ס׳איז נישט אזוי, ס׳הייבט זיך נישט אן, דו וואלסט נישט. ניין, דו וואלסט דאך א נארמאלער מענטש, מ׳האט דיך אויסגעזען צו זיין א נארמאלער מענטש, עפעס האט זיך געדארפט אויפטון די גאנצע חינוך, אמת. נאר ווייל מ׳האט אזוי פיל דאס געזאגט, ווייסטו אז א גוי, אמת, א גוי וואס האט נישט קיין שום חינוך, וואלט טאקע אזוי געווען, ער איז א עיר פרי אדם יולד [ir peri adam yulad: a wild donkey of a man is born], אבער א מענטש וואס האט יא א חינוך, ס׳איז דא ריזענס פאר די חינוך.
איך זאג נישט, איך גיי נישט יעצט אריין אין די פילוסאפיע פארוואס מ׳זאל זיין א גוטער מענטש וכדומה. איך זאג דיר אז א מענטש וואס האט חינוך, בלייבט נישט מיט די רצון אז ער וואלט געוואלט ווען נישט זיין טרעינינג, ער איז נישט קיין ווילדע פערד וואס ווען נישט… אפילו א פערד, יא, אפילו א פערד וואס באטרעינט אים גוט, נאכדעם דארף ער שוין נישט זיין, וויאזוי הייסט עס, זיין, זיין, זיין, זי ער איז שוין טרעינד, ער וויל שוין אליינס, ער לויפט נישט אפילו אוועק, ער וויל נישט אוועקלויפן.
סאמטיינס, מ׳רעדט אזויפיל וועגן דעם מלחמת העצה [milchemes hayetzer: war with the evil inclination], מ׳זאגט פאר מענטשן אז זיי ווילן אוועקלויפן, עס איז נאט טראר, ער וויל נישט בכלל אוועקלויפן, און ער איז זייער העפי. פארוואס איז ער העפי? ווייל מ׳האט אים אויסגעלערצט. איך וויל נישט אז ער איז העפי, ווייל איך רעד נישט פון טיפערע זאכן. ניין, איך רעד שוין מסביר פארוואס. איך רעד שוין מסביר פארוואס א זאך איז גוט און באלאנגט צו שכל.
די פּסוק “חנוך לנער על פי דרכו”
איך רעד דיר, איך קען דיר אז אנשטאט פון פארסן, און פארט, איך זאג דיר יעצט, איך בין אביסל ארויסגעגאנגען פון די נושא, איך האב נאר געזאגט אז סאמטייםס ווען מ׳זאגט אזויפיל די דרשות פון התגברות [hisgabrus: self-strengthening/overcoming], לערנט מען אויס פאר דעם מענטש, מ׳זאגט אים אז ער וויל שלעכטע זאכן וואס ער וויל עכט.
יא, מ׳שטייט נאך, וואס איז די מדה? מדות וואס מ׳וויל. ווען מ׳האט די מדה וויל מען שוין. דאס איז זייער א לאנגע צייט ארום. ניין, ס׳איז נישט קיין לאנגע צייט ארום. ניין, ס׳איז… אקעי, באלד וועל איך זאגן ווי לאנג צייט ס׳דארף נעמען. דאס איז פארט פון מיין שיעור, פריינט. ס׳נעמט נישט אזוי לאנג.
אבער וואס איך וויל זאגן איז אז… סאו דערפאר… סאו וואס פרעגסטו א קשיא? וואס טוט מען? נישט מ׳צווינגט מיט א שטעקן. נישט נאר דאס, ווייל אויב מ׳זאגט דאס מאכט מען נישט דער מענטש זאל קיינמאל ווערן גוט, ער באקומט קיינמאל נישט קיין גוטע מידות, ער בלייבט אלעמאל איינער וואס מ׳דארף אים צווינגען מיט א שטעקן, וואטש איז נאט גוד.
אזוי ווי די פערד זאלסט אים אויסלערנען אז ער זאל שטויסן, אבער ווען מ׳שטייט אויף אים מיט א שטעקן. אפילו א פערד לערנט מען נישט אויס, רייט? שטייט אין מפורש, חינוך איז סאפאוזד צו לעסטן יאר האול לייף, רייט? “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה” [Chanoch lana’ar al pi darko, gam ki yazkin lo yasur mimenah: Train a child in his way, and even when he is old he will not depart from it]. אז דו וועסט אים געבן חינוך, וועט ער מיט עלטער ווערן אפילו ווען דו שטייסט נישט מיט א שטעקן. דאס איז די איבערטייטש פון דעם פסוק, רייט?
“על פי דרכו” מיינט צו זאגן ביי א קינדערישע וועג, אין דרך החינוך [derech hachinuch: the way of education]. שפעטער וועט ער שוין נישט דארפן חינוך, וועט ער זיין א גוטער מענטש אליינס, רייט? יא, “על פי דרכו” מיינט נישט יעדע קינד וועט זיין אנדערש, איך האב שוין גערעדט וועגן יעצט. אבער דאס איז די איבערטייטש, אז חינוך איז אזא סארט זאך.
די קשיא: וואָס איז דער ריכטיקער וועג?
נאו, וועסטו פרעגן, אקעי, סאו וואס איז די אנדערע אפשן? אז מ׳זאל אים אויסלערנען? קען ער אים נישט אויסלערנען, ער איז דאך א בעיבי, ער האט נישט געוואלט צו ווערן אויסצולערנען די שכל, פארדעם איז ער א בעיבי, ווייל מ׳לערנט נישט אויס מיט אים. און וואס וועסטו זאגן? אה, ווען מיר ווארטן ער זאל אליינס לערנען? ביסטו ווייטער נישט מחנך. דו ביסט אזוי ווי… מאכסטו די מיסטעיק פון דוד המלך מיט אבשלום [Dovid HaMelech with Avshalom: King David with Absalom]. און מ׳לערנט אים נישט אויס. מ׳מיינט ער גייט זיך אליינס אויסלערנען. ער לערנט זיך נישט אליינס אויס. רייט?
סאו וואס איז די אנדערע אפשן? אה, ס׳איז דא אנדערע אפשן וואס מענטשן האבן, מאניפולעישן, אימאושענעל מאניפולעישן. לעטס לאוו יו סאו מאטש, און דו וועסט רינגען לייק איט. דעטס דזשאסט מאניפולעישן. רעד איך נישט פון דעם. איט ווארקס. דזשאסט לייק עווערטינג ווארקס. וואס ארבעט? אלע זאכן וואס מענטשן טוען ארבעטן. די שאלה איז ווי גוט ס׳ארבעט.
אה, אבער די מאניפולעישן סאמהאו איז פעיק, ווייל ס׳הייסט, ווען דער צווייטער מענטש וואס איך האב געזאגט, ער גלייבט אמת׳דיג, ער מיינט אז די קינד קען אליינס אויספיגורן אלעס, ער לאזט אים, אקעי, ס׳איז א מיסטעיק, ווייל מענטשן פיגורן נישט אליינס אויס. דער וואס גייט מיט love, די מענטשן וואס זאגן מ׳דארף מחנך זיין מיט love, זיי זאגן ניין, איך trust דיך נישט, right? אמת׳דיג, ווען מ׳לאזט דיך טון וואס דו ווילסט, גייסטו זיין א חיה רעה [chayah ra’ah: wild beast]. אבער איך קען דיך נישט train’ען ווי א נארמאלער מענטש, זאגן דאס איז גוט, יענץ איז נישט גוט.
סאו איך pretend, pretend אז ס׳איז אלץ love bombing, it’s called אין די cult people, right? I make you love so much that you want to make me happy, things like that. דאס איז מיין איך וואס געשעט מיט רוב מענטשן וואס זאגן די דרשות פון love, און פון דעם בין איך נישט קיין fan, פון די דרשות אויך נישט.
שמועס וועגן ליבשאַפֿט אין חינוך
נאר וואס יא? מיין איך אז מ׳דארף זיין א שלעכטער? יא, דאס איז וואס דו פרעגסט. Of course, everything is from mere love. דאס איז נישט די שאלה. קיין איין זיידע, קיין טאטע האט קיינמאל נישט פיינט געהאט זיינע קינדער, איך מיין.
Student: יא, יא, יא, I think that is too much. I don’t like that so much. When it’s a father, you want your kid to learn because you love… I don’t know. It feels weird to me. מיין טאטע האט דאס נישט געטון, at least. איך ווייס נישט. און איך try דאס נישט צו טון מיט מיין קינד.
דער ריכטיקער וועג: נאָכמאַכן (Imitation)
Instructor: סאו וואס יא? איך וועל דיר זאגן וואס יא. איך וועל דיר try’ען צו ווייזן וואס יא, אקעי? וואס יא איז אזוי. וואס יא איז א זאך וואס מענטשן האבן א גרויסע aversion צו די זאך, אבער דאס איז די וועג.
וואס יא איז imitation, נאכמאכן. וואס מיין איך נאכמאכן? נאכמאכן איז אנדערש, ווייט אנדערש ווי פארסן. וואס מיין איך צו זאגן? און יעצט קען איך רעדן פון א מענטש אליינס, נישט פון חינוך, אבער ביי די חינוך פון קינדער גייסטו צו די זעלבע זאך.
משל: דער טאַטע וואָס שרייט אויף זיין משפּחה
ס׳איז דא איין מענטש וואס ער ווייסט למשל אז ער דארף זיין, איך גיי אייך זאגן א משל, ער ווייסט אז ער דארף זיין נחת צו זיין ווייב און זיינע קינדער, און נישט שרייען אויף זיי. סתם, דאס איז די מדה פון די טאטע. יעצט רעד איך נישט פון זיין, ס׳איז נישט קיין מצוה. די אלעמאל ווען מענטשן שרייען אויף זייערע קינדער איז נישט וועגן זייער חינוך, סתם ער איז נערוועז, אמת.
סאו, ער ווייסט אז ער דארף זיין נחת, ער דארף שמייכלען צו זיי. דאס איז דאך א זאך וואס זיינע קינדער האבן על פי רוב גארנישט שלעכטס געטון, און אפילו אויב יא, let’s be real, זיי זענען דריי יאר אלט, וואס ווילסטו פון זיי? דאס ווייסט ער. אבער ער האלט נישט דערביי, ער פילט ברוגז, ער פילט אנגעצויגן, ער האט געהאט א שווערן טאג. נארמאל, I’m trying to give a very normal example, מ׳זאל פארשטיין וואס מ׳רעדט.
צוויי סטראַטעגיעס: זיך רעגן אָדער זיך איינהאַלטן
יעצט איז דא צוויי strategies וואס דו ווילסט deal’ען מיט אים. אקעי, די ערשטע strategy איז זיך צו רעגן. אקעי, דאס איז דאך נישט גוט.
די צווייטע strategy איז, איך וועל זיך מתגבר זיין. ער גייט לערנען מסילת ישרים [Mesilas Yesharim: Path of the Just], מדת הכעס [midas haka’as: the trait of anger], ס׳שטייט נישט וועגן כעס, whatever, א ספר ארחות צדיקים [Orchos Tzaddikim: Ways of the Righteous], און ער גייט אהיימקומען און ער גייט אזוי, נישט זיך רעגן! אקעי, עס ווארקט סאמטיים, איך זאג נישט. דאס איז א צווייטע וועג. געווענליך ארבעט עס נישט אזוי גוט, עס פלאצט אויס אין די ענד.
עס איז אינטערעסאנט, איר וועט נאטיסן. ווען איך בין מתגבר, איך רעד דאך נאר פון עקספיריענס וואס איך ווייס, איר וועט ענק זען אנדערש וועט איר מיר פארציילן. אויב איך האלט זיך איין פון זיך רעגן, איך קען זיך איינהאלטן פאר אפאר שעה, און צום סוף, דו כאפסט, דו זעסט, יענער ווייסט נעבעך נישט. דו זעסט שוין אז איך האלט זיך שוין היינט פון זיך אנשרייען פאר אפאר שעה? דו האסט נאך נישט פארשטאנען אז איך דארף שוין… העלאו, עד דיס פוינט איז שוין נתמלאה סאתה [nismalah se’asah: the measure is full], יא? העלאו!
Student: מיט כח, קעלי. איין מינוט, איך האב דיר געקענט זאגן, איך פארשטיי אז ס׳איז א פראבלעם. איך וויל דיר נאר זאגן פארוואס ס׳איז א פראבלעם. מיט כח, יא? איך האלט זיך איין. אה, איין מינוט, זייער גוט.
Instructor: איך וויל אז די טשילדער רילעקסט איז שוין ווען איך האב טאקע דעת. לאמיר נעמען, וועיט, איך איז סומע אז איך בין ברוגז. ווען איך בין נישט ברוגז, איך קען זיך טשילן. אויב איך האב א מוח, איך האלט אזא סארט לעוועל פון קאנטראל, קעלי, איך קען זיך אינגאנצן, איך בין מסיח דעת, איך טראכט יעצט פון אים. אקעי, איך רעד נישט פון יענע לעוועל. איך רעד דערפון, איך בין יא ברוגז, ס׳איז דא וואס צו זיין ברוגז. איך בין אפילו גערעכט, איך וויל נישט רעדן. וואלט ער נישט גענוג גערעכט אז ער וועט שרייען אויף אים, right?
Student: So you כאפ ארום סענקס?
Instructor: No, this is interesting, because you could do this your whole life. דאס איז דאך דא א קאטש, right? אונז האבן דאך געזאגט אז ווען מ׳איז זיך מגיל עפעס, ווערט מען אזוי. יעצט, דאס האט דאס געווארקט אויף א סמאל סקעל. אזוי, איך מיין זיך מיין אין גליכער, איך בין געזעצן ביי די שבת אידישער פאר צוויי שעה און זיך איינגעהאלטן פון שרייען אויף מיין ווייב, און דער סוף האט עס אויסגעפלאצט. וואו איז דער געהערטל? ס׳האט נישט געארבעט, ס׳האט ארבעט אפעזיט.
מענטשן טוען דאס שוין פאר זיבעציג. דו ווייסט אז ס׳איז דא מענטשן וואס זענען זיבעציג יאר האבן זיך איינגעהאלטן צו שרייען אויף זיין ווייב? זיי זענען געווארן זיבעציג, האט די גאנצע זאך אויסגעבראכן. דאס איז מיין תנאה, אבער קען נישט בערקענען. ניין, סא… אה, הער אויס. זייער גוט, זייער גוט.
סאו, דאס איז מיין פראוו. דאס איז… נע, דאס איז א משל. זאג איך דיר אז דאס איז ווען מ׳האלט זיך איין.
שפּילן און נאָכמאַכן: דער וועג צו אמת׳ע פּערזענלעכע טראַנספאָרמאַציע
דער חילוק צווישן זיך איינהאַלטן און שפּילן
די שוואַכקייט פון בלויז זיך איינהאַלטן
Instructor: עס איז נישט. עס איז פאַרקערט. עס איז דו ליבסט עס. אַמאָל דאַרף מען דאָס. איך זאָג נישט, אַ מענטש איז אַ מענטש. If you have a bad passion, ער האָט אַ כּעס, און זיין ווייב איז נישט שולדיג, האַלט זיך איין. אווודאי זאָלסטו זיך איינהאַלטן. דאָס איז וואָס דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] רופט אַ מתגבר על… אַ שולד. נישט אַ חסיד [chasid: pious person], נאָר אַ חול שולד בנפשו. דאָס מוז מען טאָן. אַ מענטש האָט נישט קיין ברירה, מוז עס אַמאָל טאָן.
די בעסערע עצה: שפּילן אַנשטאָט זיך איינהאַלטן
אָבער וואָס איז אַ בעסערע עצה? און איי טינג אַז דאָס עצה ווארקס אויף אַ סמאָל-סקעיל אויסהאַל. די בעסערע עצה איז עפּעס אַנדערש.
Student: דו זאָגסט אַז מ׳זאָל אינגאַנצן טשילן?
Instructor: דאָס איז שוין צו אַ גרויסע מדרגה [madreigah: spiritual level] פאַר מיר. איך האָב אַן אַנדערע עצה. אַפשר מיינסטו דאָס וואָס איך זאָג. ס׳איז דאָ אַן אַנדערע עצה וואָס אַרבעט עקטשולי.
די אַנדערע עצה איז… אַנשטאָט פון זיך רעגן, זיך איינהאַלטן פון זיך רעגן, די אַנדערע עצה איז פּריטענדן אַז איך בין מורא׳דיג אין לאַב מיט דעם מענטש יעצט. איך בין מורא׳דיג העפּי מיט אים. פּריטענד. פּריטענדינג. פּלעי עקטינג.
Student: ווארט פּריטענדינג איז געווען אַ גוט פּלעי עקטינג. עקטינג. מיינסטו מיינט עקטינג?
Instructor: איך עקט, כאילו [ke’ilu: as if], איך בין… אמת׳דיג פיל איך מורא׳דיג צוריק מיט מיין ווייב, וואָס האָט שוין די דריטע טאָג פאַרגעסן צו… וואָטעווער. קיצור, נו, איך האָב נישט אַזאַ נאַר אַז זי האָט פאַרגעסן. זי האַלט נישט דערביי. וואָטעווער.
וויאַזוי דאָס אַרבעט: דער מעכאַניזם פון שפּילן
פּריטענד אַז איך האָב איר געזעצט מורא׳דיג ליב, איך בין זייער גוט מיט איר היינט. ס׳איז דאָ אַזעלכע טעג וואָס איך בין זייער גוט, איך ווייס וויאַזוי ס׳פילט אַ טאָג וואָס איך בין זייער גוט מיט איר, אמת? איך רעד נישט פון קיין מענטש וואָס האָט קיינמאָל נישט עקספּיריענס דאָס, ער האָט קיינמאָל נישט געזענקט ביי קיינעם נישט. איך ווייס וויאַזוי ס׳זעט אויס ווען מ׳האָט זיך יאָ ליב, ווען מ׳איז העפּי מיט איינער דעם צווייטן. און איך ווייס אויך וויאַזוי צו עקטן אַזוי, ס׳איז נישט קיין… און וועלכע טאָן מ׳רעדט, און וועלכע זאַכן מ׳טוט.
פּראַטענד, איך שפּיל אַזוי. און איך שפּיל אַזוי, איך האָב שוין געטשארט אַסאַך מאָל. מ׳שפּיל אַזוי נאָך אַפּאָר מינוט, וויל איך טאַקע אַזוי. און דעמאָלטס קומט ער שוין נישט צוריק. ס׳קען זיך נאָכאַמאָל אָנהייבן דאָס אייגעל, זאָג מיר נישט אַז ס׳בלייבט אויף אייביג.
דער קאָנטראַסט: ווען מען האַלט זיך נאָר איין
ער האָט נישט דאָס געטאָן, ער האָט זיך איינגעהאַלטן, ער האָט זיך נישט געשפּילט. ער האָט זיך איינגעהאַלטן אין שטול און זיך איינגעהאַלטן. דעטס פאַרלייבט מיין טעאָריע. ער האָט זיך איינגעהאַלטן. ער האָט זיך גערעגט, ער האָט זיך איינגעהאַלטן. ניין, נישט געשפּילט. דאָס איז וואָס איך מיין.
דער גרויסער חילוק: שפּילן קעגן זיך איינהאַלטן
ס׳איז דאָ צוויי ווערטער. איך דאַרף דאָ… I’m saying something from my life, I’m trying to explain. איך מיין אַז ס׳איז דאָ אַ גרויסע חילוק פון שפּילן, פאַרשטייסט וואָס איך מיין? ס׳איז דאָ אַ גרויסע חילוק פון שפּילן און זיך איינהאַלטן.
שפּילן מיינט אַז איך… כביכול [kivyachol: so to speak], I’m using the model. איך האָב אין מיין קאָפּ אַ מאָדעל פון וויאַזוי ס׳זעט אויס אַ couple וואָס איז מורא׳דיג צופרידן איינער פון די צווייטע דעם טאָג, און איך בין יענץ. איך pretend. איך רעד נישט אַזוי לאַנג… again, מ׳רעדט דאָך אַז ס׳איז דאָ אַ גוטע basis. איך רעד נישט צו צוויי מענטשן סתם strangers גייען שפּילן. ס׳איז דאָך טאַקע אַזוי אמת׳דיג, באַט ווען איך שפּיל אַזוי, דעמאָלטס ווערט עס אַזוי.
אַפּליקאַציע אויף חינוך: שפּילן מיט קינדער
שפּילן אַרבעט אויף חינוך אויך
און דרך אגב [derech agav: by the way], דאָס שפּילן אַרבעט אויף חינוך אויך. מענטשן וואָס שפּילן מיט זייערע קינדער אַז זיי זענען צדיקים [tzaddikim: righteous people], די קינדער ווערן צדיקים, האָסט געוואוסט?
ר׳ נחמן [Reb Nachman: Rabbi Nachman of Breslov] האָט געזאָגט אַז מ׳איז דן לכף זכות [dan l’chaf zechus: judges favorably], ווערט יענער טאַקע גוט. ס׳אַרבעט נאָך אַזוי גוט ווי יענע אַנדערע חינוך מהלך [mehalech: approach]. אָקעי, איך מיין אַז ס׳אַרבעט גאַנץ גוט.
פאַרוואָס עס אַרבעט: דער טיפערער פּרינציפּ
פאַרוואָס? ווייל… און ס׳איז טיילווייז וואָס איך טריי אַרויסצוברענגען, דאָס איז מיין איידיע. ס׳איז דאָ אַ גרויסע חילוק פון נישט… pretending.
אין אַנדערע ווערטער, קוק, פאַר דעם איז זייער וויכטיג פאַר אַ איד צו קענען צדיקים, right? אונז רעדן אַלעמאָל אַז די איינציגסטע וועג צו ווערן אַ גוטע מענטש איז צו קענען אַנדערע גוטע מענטשן. פאַרוואָס? Because otherwise, you think that it’s all התגברות [hisgabrus: self-overcoming]. If you know someone that actually likes doing the good things, זעט אויס מ׳ענדזשויט עס, יאָ?
ביישפּיל: דאַוונען
איך קען דיר זאָגן, אונז רעדן דאָ געווענליך נישט פון אַזעלכע סאָרט זאַכן, באַט אויב דו ווילסט רעדן וועגן דאַוונען, right?
Student: ניין, דאָס איז נאָך אַ נושא.
Instructor: סאָו וואָס רעדסטו דאָ?
Student: לגבי [l’gabei: regarding] ליב האָבן?
Instructor: ליב האָבן איז אַפילו פילן ליב האָבן, נישט איך האָב ליב און איך וויל דיך נישט גט׳ן [get’n: give a divorce]. איך רעד דאָך פון די… היינט איז אַ גוטע טאָג, right? עקט אַזוי ווי ס׳איז אַ גוטע טאָג.
Student: יאָ, איך בין נישט… בעצם היינט, ווען מ׳האָט זיך מורא׳דיג ליב, איז מען דאָך מוחל [moichel: forgiving] אויף די זאַכן וואָס מ׳איז… אַזוי איז דאָך די רעאַליטי, right? ער איז דאָך מוחל.
Instructor: יאָ, טאַקע, דאָס געטאָן, און מ׳איז מוחל. דאָס איז דאָך וויאַזוי ס׳גייט, right? איך וועל עס האָבן אַ דיטעל וויאַזוי ס׳אַרבעט.
דער זעלבער פּרינציפּ אין אַלע זאַכן
איך מיין אַז די זעלבע זאַך, אין יעדע זאַך איז אַזוי, right? משל [mashal: parable/example], איך וועל זאָגן, ס׳איז very weird, איך וועל זאָגן אַ שאַרפע זאַך.
Student: יאָ, שור [sure].
Instructor: יקר אויף זייער קשיא [kushya: question], אין די אור שירה איז עס אָונלי מחלוקת [machloikes: dispute]. איך דאַרף טראַכטן אַז ס׳איז גוט, איך דאַרף טראַכטן אַז איך קען מאַכן אַ שפּיל זאַך אַז ס׳איז גוט, איך דאַרף טראַכטן אַזוי.
Student: יאָ, אין אַדער ווארט, ס׳איז דיפרענט… יעדער ווארט איז איבער צוריק האָט עס איינגעהאַלטן. דו טראַכסט, איך…
ביישפּיל: דער סקולענער רבי
Instructor: יאָ, אַז איך בין דער סקולענער רבי [Skulener Rebbe]. דער סקולענער רבי האָט זיך קיינמאָל נישט גערעגט. איך ווייס נישט וויאַזוי. ער איז אַלעמאָל געווען העפּי. ער האָט זיך נישט איינגעהאַלטן. איך ווייס, מעיבי יאָ, באַט ער האָט זיך נישט געגעבן, רייט? ער האָט זיך געמאַכט. אָקעי, ער האָט געוואוינט קלעגט, ער ריעלי וואָלט העפּי מיט יעדן איינעם.
איך בין דער סקולענער רבי. איך וויל נישט, אָבער איך פּראַטענד. איך מאַך אַזוי, איך וויל אים. פאַרשטייסטו דאָך אַזוי? די גיפינג טעאָריע איז בערי הויך, ווייסטו וואָס ス’קען זיין? דאָס איז וואָס איך בין פאַרטענדיג.
Student: נאָ פראַמבן.
Instructor: דער סקולענער רבי האָט פאַרשטאַנען העכערע זאַכן פאַרוואָס איז עס אַזוי. איך פאַרשטיי נישט, איך פאַרטענד.
אַפּליקאַציע אויף דאַוונען: נאָכמאַכן איז נישט פייקן
אַ שאַרפע זאַך וועגן דאַוונען
איך זאָג, איך וויל דיר זאָגן, איך וויל זאָגן אַ שאַרפע זאַך. היינט איז די ערב ראש השנה [Erev Rosh Hashanah: eve of the Jewish New Year], דער עולם גייט דאַוונען אין שול, און אַז זייער אַסאַך מענטשן, ספּעציעל יונגע מענטשן, ווייסן נישט וויאַזוי מ׳דאַוונט. וואָס טו יעדן? רוב מענטשן וואָס ווילן דאַוונען, זיי מאַכן נאָך איינער אַנדערש וואָס דאַוונט.
ביישפּיל: שאָקלען זיך ביים דאַוונען
עס זעט, עס איז סאָו פאַני, איך האָב שוין אַסאַך מאָל געזאָגט דאָס, דו קענסט גיין אין אַ בית המדרש [beis hamedrash: study hall], און אויב ס׳איז דאָ אַ שול אַזוי ווי די שול וואו איך דאַוונען, וואָס ס׳איז דאָ מענטשן פון פאַרשידענע קרילות און חסידות׳ן [chassiduses: Hasidic groups], מ׳קען זען עקזעקטלי דאָרט ווי יעדער איינער שאַקלט זיך ווער זיין רבי איז. קוייז עס איז אַ סיגנעטשער, דאָס איז אַ געיט דעטעקשאָן? דאָס איז אַ באַבוב׳ער גיי, איך זע, ער שאַקלט זיך. דאָס איז מיר כמנהג באַבוב [k’minhag Bobov: according to the custom of Bobov]. ער דאַרף נישט גאַרנישט. זייער גוט. ער מאַכט נאָך ביי די פּאות [payos: sidelocks] צו דאַוונען אַזוי.
די גמרא [Gemara: Talmud] זאָגט מיר צו אַן אַנדערע שמועס וואָס איך וויל זאָגן, אָבער איך וויל אַרויסברענגען היינט די נושא פון פּראַטענדינג, וואָס איך וויל זאָגן. ס׳איז זייער אינטערעסאַנט.
וואָס טוען נאָרמאַלע יונגע מענטשן?
וואָס טוט נאָרמאַלע מענטשן וואָס זענען יונג? דאָס וואָט עפּעס. ער מאַכט נאָך צו די לעוועל אויף וויאַזוי ער דרייט זיין אַ פּאות, וויאַזוי ער שטייט, ווען ער מאַכט אַזוי און ווען ער מאַכט אַזוי, וכדומה [v’chadomeh: and so forth].
די טענה קעגן נאָכמאַכן
אונז בתורה חכמים [bnei Torah chachamim: Torah scholars], אַלע חכמים, אַלע מיינע חברים, האַלטן אַז דאָס איז קינדער, איז אמת. ס׳איז סתם אַ נאָכל מאַכער. ס׳איז נישט קיין איינער מענטש.
Student: האָסטו קיינמאָל נישט איינגעפאַלן אַ נייע וועג זיך צו שאַקלען?
פאַרוואָס שאָקלט מען זיך?
Instructor: פאַרוואָס שאָקלט מען זיך ביים דאַוונען? ווייל מ׳איז אַזוי… I don’t know. פאַרוואָס? איך האָב אַ theory אַז מ׳שאַקלט זיך ווייל מ׳פילט זיך נישט קאָמפאָרטעבל. ס׳איז קאָלט פידזשעטינג. ווייל דאַוונען איז אַ מאָדנע זאַך. אָקעי, at least ער שאַקלט זיך.
עניוועי, ס׳איז דאָ אַנדערע טעאָריעס, און די קיסער איז דאָ אַ טעאָריע פאַר וואָס ער שאַקלט זיך. בקיצור [b’kitzur: in short], וואָטעווער די פּיאורי איז… ער וועט שאַקלען מיט דאַוונען.
Student: אָקעי, ניין, ס׳איז very old, ס׳איז very old, ידושה וויניגער האָט זיך געזאָקלט שטאָקלט ווייל דאַוונען. ס׳איז נישט קיין נייע זאַך פון היינט. פון די ערשטע רעפערס האָט געציפט פאַר דעם, פאַרוואָס האָט ער טאַקע געציפט פאַר דעם?
Instructor: נישט, די גוים שאַקלען זיך נישט. דווקא [davka: specifically] פאַלט די גוים נישט. זיי זאָלן שטיין אויפן קאָפּ.
Student: יאָ, but there is a reason. There is also a meaning.
Instructor: אָקעי.
אַ הפסקה [hafsaka: break]
ווען עס אַפשרייבט, ווען עס אַפשרייבט, ווען עס אַפשרייבט. No problem. דו קענסט, עס איז פיין. נאָר אַריין, איך וויל נאָר אַרויסברענגען עפּעס.
די טענה: עס איז סתם נאָכמאַכעריי
סאָו אונז קענסט זיך מזלזל׳ן [mezalzel: belittle] דאָס. עס איז סתם אַ נאָכמאַכער. אַזוי ווי דו זאָגסט, דו האָסט עפּעס וואָס צו דאַוונען אויף? אָקעי, וויינט ער. סתם צו וויינען ווייל דער רבי וויינט דאָ. וואָס איז דאָס?
Student: But I think… וואָס? קיין בוחם [kein boichem: crying].
Instructor: יאָ, exactly, I’m pro קיין בוחם. דאָס איז די שיעור [shiur: lesson]. ס׳שטייט, by the way, it’s already asked you.
Student: יעדע וואָך?
Instructor: יאָ, דער רבי. דער עולם וואָלט?
Student: ניין, דער רבי. ס׳שיינט מען וויינט מען נישט אויף, נו, ער וויינט?
Instructor: ס׳וועט זיין די תכלית [tachlis: purpose/goal].
Student: אָקעי.
די תירוץ: נאָכמאַכן איז לעגיטים
Instructor: בקיצור, וואָס האָב איך נאָכגעוואָלט זאָגן? סאָו איך טענה אַזוי, איך טענה אַזוי. אווודאי, נאָכדעם וואָס אַ מענטש האָט זיין אייגענע, אַזוי ווי דו זאָגסט, ער ווייסט שוין נאָר וואָס ער דאַוונט, און וואָס שטייט אין שלחן ערוך [Shulchan Aruch: Code of Jewish Law] אַז אַ מענטש האָט קינדער, וישב, נו, ביתו, שטייט אין די משנה און תענית [Mishnah in Taanis], אַז מ׳שיקט צו אַ שליח ציבור [shaliach tzibbur: prayer leader] וואָס האָט אַ שטוב מיט קינדער און האָט נישט זיי אויסצוהאַלטן, ער האָט וואָס צו דאַרפן ראשונה [rishonah: first], און אַן אַנדערע מענטש ווייסט נישט וואָס זיי טוען. אָקעי, זייער גוט. אָבער, מטפל ואין לו [metapel v’ein lo: takes care but has nothing], יאָ? ס׳איז אַ לשון [lashon: expression]. סאָו, זייער גוט.
מען דאַרף זיך אויסלערנען וואָס מיינט דאַוונען
אָקעי, באַט סטיל, מ׳דאַרף זיך אויסלערנען וואָס ס׳מיינט דאַוונען. וואָס איז דאָס אַ זאַך? ס׳איז זייער שווער צו דיסקרייבן. וואָס מיינט דאַוונען? דאַוונען מיינט בעטן פון דעם אייבערשטן. אַמגעי, ס׳איז נישט גענוג. ס׳איז דאָ נאָך אַסאַך זאַכן, אַ ליסט פון אַ סערטען אידישע דאַוונער, אַסאַך מער פון דאָס.
סאָו וויאַזוי בין איך דיר מסביר [mesbir: explain]? און וויאַזוי, לאַמיר זאָגן, איך פאַרשטיי שוין יאָ, אַלע מענטשן פרעגן, אָקעי, אָבער וויאַזוי, איך דאַרף זיך אינספּאַרלען, איך דאַרף דאָך פילן דאָס? וויאַזוי פיל איך עס?
די תירוץ: מאַכן נאָך יענעם וואָס פילט עס
דערציילט, מ׳מאַכט נאָך יענער וואָס פילט עס שוין יאָ. דאָס איז די תירוץ. און ס׳טורנס אַאוט, אויף קורס, נאָר אין וואַן דעי, צוביסלעך לערנט מען זיך אויס. יאָ, ס׳איז אַ כלל גדול בתורה [klal gadol baTorah: great principle in Torah].
Student: דו האָסט קיינמאָל נישט נאָכגעמאַכט.
Instructor: איך מיין אַז ס׳אַרבעט אויף דאָס אויכעט. אָקעי, פאַרדעם האָב איך דאָס געדאַרפט זאָגן, ווייל דו ביסט נישט מסכים [maskim: agree] געוואָלסט נישט מסכים געוואָלסטו זאָגן.
ס׳אַרבעט אויף עלטערע מענטשן אויך
איך מיין אַז ס׳אַרבעט מער… אויף קורס ס׳איז… וואָס וויל דאַוונען? ווען מ׳איז זיבעציג וויל מען נישט דאַוונען? אווודאי וויל מען דאַוונען. פאַרקערט, נאָר ווען מ׳איז זיבעציג. אָקעי, ווען מ׳איז זיבעציג איז מען שוין אָווער. פון די אַכציג, איך ווייס נישט. אווודאי מענטשן ווערן בעסער, מ׳דאַוונט אויך.
איך זע יאָ, איך זע יאָ. איך גיי אין אַ פּלעין בית המדרש, איך מיין קליין, וואָטעווער, ס׳איז נישטאָ אַזאַ פּלעין בית המדרש, אָבער זיי האַלטן זיך נישט עפּעס ריזיגע גאונים [geonim: geniuses] אָדער עובדים [ovdim: servants of God]. און די עלטערע…
Student: ער האָט נישט קיין צרות [tzaros: troubles]?
Instructor: יאָ, קודם כל [kodem kol: first of all], יעדער איינער וואָס איז עלטער האָט צרות. דאָס איז קודם כל. ס׳איז נישטאָ אַזאַ זאַך אַז איינער איז זעכציג און ער האָט נישט קיין צרות, מיינט ער. ער האָט עפּעס. דאָס איז קודם כל.
באַט איווען נאָט די צרות, אָף קורס, וואָט אַר יו טאַלקינג עבאַוט? די עלטערע מענטשן זענען אַסאַך מער, און נישט יעדער איינער האָט זיך זיין סטייל מיט זיין זאַך, באַט ער איז אַסאַך מער ריעל אין וואָס ער טוט.
די בעגינינג גייט נישט ריעל
באַט איי טינק אַז די בעגינינג, ס׳גייט נישט ריעל. איך זע אַז די עלטערע אידן שעמען זיך נישט צו וויינען, און די יונגעלייט, אויב זיי וויינען איז עס פעיק, ווייל ער מאַכט נאָך די קיין בוחר. באַט ווי ערגעץ האָט זיך אָנגעהויבן דעם בוחר, און עס הייבט זיך אָן מיט נאָכמאַכן.
דער חידוש: נאָכמאַכן מיינט נישט פייקן
און נאָכמאַכן, איך וויל זאָגן אַ חידוש [chiddush: novel insight], אַז נאָכמאַכן מיינט נישט פייקן. דער עולם איז צעמישט. דער עולם מיינט, איך האָב געזאָגט אַ לאַנגע, אין אַפּאָר יאָר צוריק, אָקעי.
נאכמאכן און אמת׳דיגקייט: חיצוניות מעוררת את הפנימיות
עלטערע מענטשן און יונגעלייט: דער אנהייב פון עכטקייט
די עלטערע מענטשן זענען אסאך מער… נישט יעדער איינער, יעדער איינער האט זיך זיין סטייל מיט זיין זאך, אבער ער איז אסאך מער ריעל אין וואס ער טוט. אבער איך טראכט אז די ביגינינג, עס גייט נישט צו, עס זעט אויס ווי די עלטערע אידן שעמען זיך נישט צו וויינען, און די יונגעלייט אויב זיי וויינען איז עס פעיק, ער מאכט נאך די קיין בחור. אבער ווי ערגעץ האט זיך עס אנגעהויבן מיט דעם בחור, און עס הייבט זיך אן מיט נאכמאכן.
און נאכמאכן, איך וויל זאגן א חידוש, אז נאכמאכן מיינט נישט פעיקן. דער עולם איז צעמישט, דער עולם מיינט… איך האב געזאגט א לאנגע… אין א פאר יאר צוריק האב איך געזאגט… אוקיי, ס׳מאכט נישט קיין סענס. איך זאג דיר א פאקט, דו קענסט צוריקגיין וועגן מידות [middos: character traits], וועסטו זען אז ס׳שטימט בעסער. מידות איז א פאני זאך אז ס׳ארבעט. א גוטע וואס ס׳ארבעט. ס׳ארבעט אויף מיר אין דעם מקום. איך מיין אז ס׳ארבעט אויך אין אנדערע מקומות, ביקאז אוו די סעים טעאריע, ביקאז א מידה איז אזא סארט זאך וואס אזוי לערנט מען אים אויס.
דער משל פון דעם רבי וואס גרייט זיך צו פאר יום טוב
אויב איינער האט מיר געזאגט, ער האט חוזק געמאכט פון עפעס א רבי, אז ער זאגט אז ער גרייט זיך צו פאר יום טוב מיט די ניגון, ער רופט די חזנים, וואטעווער, זאלן זיך מיטדאווענען מיט אים, און ער וויינט שוין דעמאלטס, שוין ביי די… וויאזוי הייסט עס, ביי די… וואס? בטח, ביי די פראקטיס, רייט? דו דאווענסט פאר׳ן עמוד, דארף מען דאך פראקטיסן. אזוי האט יענער געזאגט. איך האלט אז ער איז גערעכט.
וויאזוי דען גייט ער וויסן ווען צו וויינען? קודם כל, ער זאגט דאך די זעלבע ווערטער, איך מיין אז ס׳איז נישט אזא גרויסע חילוק, דעטס נאמבער וואן. אבער ער זאל נישט האלטן דערביי. ער זאגט יעצט אין זיין תוקף, ס׳איז זייער סעד, “מי יחיה ומי ימות” [mi yichyeh umi yamus: who will live and who will die], און ער וויינט. ס׳איז סעד, ס׳איז עמאשענעל.
מחלוקת אריז״ל און ווילנער גאון וועגן וויינען
איך וואלט געזאגט אפילו מער פון דעם. ס׳שטייט נישט אז מ׳זאל וויינען. ס׳איז א מחלוקת, דער אריז״ל [Arizal: Rabbi Isaac Luria, 16th century Kabbalist] האט געזאגט אז מ׳זאל יא וויינען, און דער ווילנער גאון [Vilna Gaon: Rabbi Eliyahu of Vilna, 18th century Torah scholar] זאגט אז מ׳זאל נישט וויינען. סאו ביידע זאגן זיי אז מ׳זאל, רייט? ער זאגט נישט… אויב א מענטש וויל וויינען, איז דאך נישט שייך צו זאגן אז ער זאל אדער ער זאל נישט, אדער יא, וואטעווער, איט העפּענד, איט העפּענד. וואס לערנט מען טון? תשובה [teshuvah: repentance] טון, איך מיין, וואס איז נוגע? דאס איז די ריעל קוועסטשען אויף האו טו דו איט.
פילינגס קומען דורך מידות און הרגלים
און סאם פיפל און סאם קהילות און סאם מענטשן, זייער סטייל איז צו דאווענען ווען זיי וויינען, און סאם מענטשן, דער ווילנער גאון האט געזאגט אז מ׳זאל נישט. זייער גוט. פון דעם איז מוכרח, זייער גוט, פון דעם איז מוכרח צו זיין מודיע זיין אז פילינגס… וואס מיינט א פילינג? וואס איז א פילינג? א פילינג קומט פון הימל? אלעס קומט פון הימל. א פילינג איז א זאך… וואס? יא, נאו פראבלעם. פון דעם רעד איך נישט. אויב ס׳קומט פון הימל, קומט עס סטרעיט פון הימל.
איך רעד דאך, אפילו ווען ס׳קומט פון הימל, קומט עס דורך די מידות פון א מענטש. איך מיין, דאס איז ריעל, חוץ א נס בדרך נס. אפילו וואס קומט פון הימל, כביכול, אזוי ווי דער אריז״ל זאגט אמאל, מאכט זיך, וואטעווער. אבער עס קומט דורך די הרגלים, די פילינגס, די מידות וואס א מענטש האט. א מענטש וואס זיין מידה איז למשל… דאס הייסט, אז א מענטש וואס זיין מידה איז אז ער וויינט קיינמאל נישט, ער גייט נישט וויינען אפילו ווען דאס קומט פון הימל. ער גייט עפעס אנדערש, ער וועט עס עקספרעסן אין זיין וועג, וואטעווער זיין וועג איז.
חיצוניות מעוררת את הפנימיות: דער הוט-משל
און דערפאר, עבריטינג. ס׳איז דא אן ענין פון התפעלות. די מענטשן אונז זענען אלע קאצקער חסידים, אונז זענען אלע סארט קאצקער. איך האב געהערט פון מיין טאטע, און ער איז אויך געווען א קאצקער חסיד, מיין טאטע האט מיר געזאגט, ער האט אסאך מאל געזאגט דאס, ער האט געזאגט, ביי אונז אין שטוב, מענטשן קומען אין שול און זיי טוען נישט אן זייער הוט פאר׳ן דאווענען, אדער וואטעווער. וואס איז די חילוק? איך דאווען אזוי ווי איך בין.
זאגט ער, וואס מיינסטו? אזוי ווי דו ביסט בלייבסטו אזוי ווי דו ביסט. אויב דו וועסט אנטון דיין הוט, וועסטו דאווענען מער ערנסט. דאס איז פארט, ס׳איז אליינס א… איך רעד נישט פון די הלכות צו מ׳זאל דאווענען מיט א הוט, איך רעד נאר די איידיע. זיך אנטון א הוט איז אליינס, ס׳איז נאט פעיק, דאס איז וויאזוי מ׳רעספעקט די גארטל, דאס איז וויאזוי מ׳רעספעקט די מעמד הדאווענען, מ׳טוט זיך אן א הוט מיט א רעקל. ס׳איז נישט פעיק, ס׳איז חיצוניות, ס׳איז נישט… אפשר די מער וויכטיגע איז הכנת הלב וכו׳, אבער ס׳איז אן איטסעלף א טינג.
וויינען איז אויך חיצוניות
די זעלבע זאך, איין מינוט, די וויינען איז אויך, אזויווי די הוט איז אויף דיינע קליידער, די וויינען איז אין דיין גוף, וואס איז א חילוק? ס׳איז אויך די חיצוניות, די פנימי פנימיות, איך רעד נישט פון דיין הארץ און דיין קאפ. אבער די… יא? אה, אוודאי, די שיעור איז הונדערט פראצענט חיצוניות מעוררת את הפנימיות. דאס איז… ס׳איז דא אנדערע שיעורים וואס מ׳גייט אין אנדערע דירעקשאנס. די שיעור איז אינגאנצן אויף די דרך פון די חינוך און סאו אן, יא, אוודאי, עבריוואן נאוס, פון חיצוניות מעוררת את הפנימיות. אבער דאס איז וואס איך בין מדגיש. אוקיי, איך טראכט אז אין די נעקסט לעוועל איז עס נישט. איך טראכט אז ס׳איז דא א דיפערענט, און אקארדינג צו די מהלך, ס׳דעפענדס וועלכע לעוועל.
עקטינג איז נישט לייגן
דאס הייסט, אבער לאמיך אויספירן אבער א וויכטיגע זאך. טון, פריטענדינג, עקטינג, איז נאט די סעים ווי לייאינג. מענטשן זענען מורא׳דיג צעמישט. מענטשן זאגן, ער איז אן עקטער, דערפאר איז ער א לייער. ניין, ער איז א גוטער עקטער. ס׳איז דא א גאנצע סקול, אן עקטינג סקול, מ׳לערנט זיך וויאזוי צו עקטן. אן עקטער איז א שקרן? ניין. אה, וויאזוי זאגסטו? אן עקטער איז נישט קיין שקרן. ער איז אן עקטער, ער ווייסט וויאזוי זיך אריינצולייגן אין דעם מצב. ס׳איז אן ארט.
אן עכטער עקטער וויינט עכט
אן עכטער עקטער, ווען ער שפילט א פלעי און ער וויינט, וויינט ער עכט. די גאנצע מעשה איז נישט געשען. וואס איז די חילוק? אויב ס׳וואלט געשען, וואלט ער געווען אן עקטער? ס׳איז דא א מחלוקת אין די עקטינג מעטאדס צו מ׳דארף וויינען עכט אדער נישט, אבער actually, דאס איז אלעס איין שיטה. There’s nothing wrong with it. There’s nothing false about it.
דאס הייסט, false איז נאר, וואס מיינט שקר? שקר איז ווען דו רעפרעזענטסט עס אלס עפעס וואס איז נישט. מענטשן מיינען, אזוי ווי ווען א מענטש וויינט, מיינט עס אז דעמאלטס איז עפעס געשען די סעקונדע. ס׳מיינט נישט דאס, ס׳מיינט אז איך האב זיך יעצט אריינגעלייגט אין דעם מצב בכוונה, און איך האב געוויינט, really. פארשטייסט? ס׳איז נישט פריטענדינג, דאס איז וואס איך זאג, אז איינער זאגט, מענטשן, דאס איז סתם, איך גיי צוריק.
נאכמאכן איז דער ערשטער וועג
נאכמאכן איז די פריסט וועג, דאס איז וואס איך פריטענדינג. וויאזוי לייגט מען זיך אריין? אז איך זע וואס יענער טוט, איך ווייס נישט פונקטליך וואס ער טוט, איך הייב אן צו טון וואס ער טוט, ווי סי וואס ער לערנט. אהונדערט פראצענט, דאס איז די נעקסטע סטעפ, איין מינוט. מ׳דארף טאקע לערנען די ספרים וואס יענער לערנט, און די טראכטן די מחשבות וואס יענער טראכט. יא, איך פאר ערגעץ אנהייבן.
יא, איך פינק אז די נאכמאכן סטארטס, אויף קורס. I don’t know what to tell you. כמעט יעדער ערנסטער מענטש וואס איך קען מאכט נאך איינעם. כמעט יעדער, נישט יעדער, but כמעט יעדער. איך וועל דיר מסביר זיין די נעקסטע סטעידזש אין א מינוט, אבער איך וויל סטאפן און אויספירן מיט דאס.
די פראבלעם מיט “אמת׳דיגקייט”
זיכער ביי מיט דאס ארבעט דאס, און איך מיין אז מענטשן, אונז, אונז, אונז, בכל זיין, בכל זיין, בכל זיין, איך וויל זיין אן אמת׳דיגע שייגעץ, אוקיי? א פעיקע ערליכע איד איז בעסער ווי אן אמת׳דיגע שייגעץ. ער פלעגט אויך זאגן, פאר דיין מחותן וועסטו זיין עכט, אוקיי? איך ווייס נישט קיין קאפ. בחורים, ווייסטו, ער שלאגט זיך מיט זיין חבר, ווייל ער איז אן איש אמת. יא יא, איש אמת צוזאמען מיט דיין כלה. לאמיר זען. אה, סתם א לאו לייף, אמת.
בקיצור, מיין פוינט איז אז we have this, אונז האבן די טרעינינג, אונז האבן די קאנדישענינג פון אונזער קאלטור, אפילו ס׳איז דא אזוי ווי א מדה טובה שבו, אוודאי, די ענטע מצות של עומדה, וואס אונז פילן אז זיך מאכן איז אלעמאל שקר. זיך מאכן איז נישט שקר, איך מאך זיך פאר א… א מענטש קען ביידע. יעצט, you can do both sincerely and unsincerely. יא, איך מאך זיך לשמה. ער האלט נאך נישט דערווייל. ווען ער וואלט געהאלטן וואלט ער זיך טאקע נישט געדארפט מאכן. אבער ביז דערווייל דארף ער זיך מאכן.
“Fake it until you make it”
“You fake it until you make it”. אונז האלטן ביי די “fake it until you make it”.
סאו, לאמיר טראכטן… פארשטייסטו וואס איך זאג? איך פיל אז מענטשן האבן א גרויסע נטיה קעגן דעם, ווייל די “idea of authenticity”, וואס איז “I think a fake idea”. איך מיין אז “human beings” ארבעטן נישט אזוי. און דאס איז וואס מאכט אז מענטשן זאלן נישט וויסן וויאזוי צו לערנען זייערע קינדער. ווייל אדער פארסטו אים… אוקיי, פארסן איז אלעמאל דא. ווי האט יענער געזאגט? ער גייט נישט מיט כח, ער גייט מיט מער כח. דאס איז אלעמאל. אבער אויסלערנען איז כמעט אוממעגליך פאר די לעוועלס. פארוואס? וואס בלייבט מען מיט? מען בלייבט מיט גארנישט.
רוב מענטשן דארפן זיך מרגיל זיין
מ׳דארף פארשטיין אז ס׳איז דא רוב מענטשן אין רוב צייטן וואס האלטן נאך נישט ביי די עכטע לעוועל פון אליינ׳ס דעת, פון נישט קיין אדם גדול נאך נישט, נאך א קטן, אדער דיין לעוועל איז נאך א קטן. מ׳דארף אים מרגיל זיין. וויאזוי איז מען מרגיל? מ׳ווייזט אים. קוק, בקיצור, דאס איז מיין שמועס, פרא-אימיטעישאן. נישט פרא-אימיטעישאן, איך מיין אז אימיטעישאן איז “necessary”. יעצט, דאס איז נאר די ערשטע סטעפ. דאס איז אוודאי וויכטיג. ס׳איז אוודאי נאר די ערשטע סטעפ. אזוי ווי מיר זאגן אין חינוך, דער זוהר [Zohar: foundational work of Kabbalah] זאגט אז עול מלכות שמים [ol malchus shamayim: the yoke of the kingdom of heaven]…
“בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני”: א נייע הגדרה פון אמת׳דיגקייט
ניין, צו האלטן אז ס׳איז גוט, אוודאי, ווייל דיין שכל האלט. אוודאי האלט ער אז ס׳איז גוט, ס׳איז אמת. ניין, ווייל דו ווייסט נישט וויאזוי ס׳איז צו טון. דיין הארץ ווייסט נאך נישט וויאזוי. איך האלט אז ס׳וואלט געווען גוט צו דאווענען בהתפשטות הלב. אבער וויאזוי טוט מען דאס? איך האב נישט קיין אנונג. איך שטעל זיך פאר אז ס׳איז גוט. “By the way”, וויאזוי ווייס איך אז ס׳איז גוט אויך? ווייל איך האב געזען יענער טוט עס, און ער זעט מיר אויס צו זיין א גוטער מענטש.
דער יסוד פון אמת׳דיגקייט
איך וויל זאגן אז דאס אליינס, מ׳זאל פארשטיין נאר אויף די נושא פון אמת׳דיג, דאס אליינס קען זיין אמת. ווען מ׳זאגט אזא מענטש, איך וויל זאגן א וויכטיגע יסוד, איך האב עס נאך קיינמאל נישט געזאגט ביי די שיעור, איך וועל עס זאגן נאכאמאל. דאס וואס אונז זענען זייער אזוי ווי “אמת אמת תפסה ליה גברא”, זענען זייער “into” די נושא פון זיין אמת׳דיג און “authentic”, און איך מיין אז ס׳איז א געוויסע טעות אין פארשטיין בכלל וואס ס׳מיינט.
דער פסוק “בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני”
ס׳איז דא אסאך ספרים, אין פסוק שטייט, וואס איז דער פסוק? “בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני” [bisfasav kib’duni v’libo rachak mimeni: with his lips he honors Me, but his heart is far from Me]. יא, מיינען מענטשן אז דאס מיינט אז… יא, ס׳איז געבויט אויף דעם פסוק. מיינען מענטשן אז דאס מיינט אז… אז ער זאגט “I love you השם”, אבער ער פילט נישט אין די רגע אהבת השם.
איך האב ענק שוין געזאגט, דאס איז בערך אזויווי יענער קאצקער חסיד וואס איז געקומען, זיין ווייב איז געקומען, זיין ווייב האט אים געפרעגט, “Do you love me?” האט ער געזאגט, “א מינוט, איך דארף זיך מתבונן זיין צו איך פיל יעצט די אהבה אדער נישט. קום צוריק אין צוויי שעה.” דו ביסט א נארמאלער מענטש?
דער משל פון דער פרוי וואס פרעגט “Do you love me?”
ווען די פרוי פרעגט דיך “Do you love me?”, אוודאי זאלסטו נישט זאגן קיין שקר. ס׳איז דא א זאך אז איינער איז א “two-faced”, ער האט בכלל ליב א צווייטן און ער זאגט אז ער האט איר ליב. דאס איז די “פיו וליבו אינם שווים”. ער איז א טאל בלאפער, ער האט איר בכלל נישט ליב, און ער זאגט אז ער האט איר יא ליב ווייל ער וויל איר איינרעדן, ער וויל איר “manipulate’ן” אדער וכדומה. אבער אז דו פילסט עס נישט יעצט, וואס איז א חילוק? ס׳איז נאך א גרעסערע שקר צו זאגן אז איך האב דיך נישט ליב ווי צו זאגן אז איך האב דיך יא ליב. פארשטייסטו וואס איך זאג?
די טעות אין פארשטיין “פיו וליבו אינם שווים”
אונז איז אסאך מאל ווען אונז “identify”ען די “פיו וליבו אינם שווים” מיט די “funny” מענטש, וואס ענק אלע זענען מסכים אז ער איז נישט קיין נארמאלער מענטש. “איך קען נישט נאכנישט דאווענען ווייל איך פיל נאכנישט.” אוקיי, סאו דו האלטסט אז ס׳איז נישט דא קיין גאט? “No problem”, דעמאלטס איז ער גערעכט. אבער דו האלטסט יא, על פי רוב, איך מיין דו ביסט א איד, “right”? סאו דו ביסט יא א איד. דו האלטסט פון די נושא פון ראש השנה [Rosh Hashanah: the Jewish New Year], “whatever” ס׳זאל דיר מיינען.
דו ווילסט לערנען בעיון וואס ס׳מיינט, איז דאך א נושא וואס יעדער מענטש… דו ווילסט פארשטיין וואס מיינט אהבת איש ואשה, ס׳איז דא אסאך וואס צו לערנען וועגן דעם און צו בעסער מאכן וכדומה. “But you can’t be blocked by that.” אויב ער איז “blocked” ביי דעם, און ער מיינט אז דאס איז וואס ס׳מיינט דער פסוק וואס זאגט אז מ׳טאר נישט זאגן “מצות אנשים מלומדה” [mitzvos anashim melumadah: commandments performed by rote], ס׳איז פשוט א טעות מעיקרא. פארשטייסטו וואס איך זאג?
אהבה מיינט זיך פירן בדרכי אהבה
אויב א מענטש האט ליב זיין ווייב, “part” פון דעם מיינט צו זאגן אז ער האט איר ליב און זיך פירן בדרכי אהבה. לאו דווקא האט נישט גארנישט צו טון וואס ער פילט. ער וועט שוין פילן אויכעט, “of course”. “If it’s a mitzvah” צו פילן, איך ווייס נישט צו ס׳איז א מצוה אדער נישט, ער וועט עס פילן אויכעט. ס׳איז דא צייטן פאר דעם, ס׳איז דא א סדר, “how it works”. “You know”, דו קענסט “figure” אויס די גאנצע מהלך, “how people work” און “all of that”.
אבער ווען די טענה וואס מ׳זאגט אז איינער איז א “hypocrite” איז נישט אז ער פילט עס נישט די מינוט. ס׳איז אז ער מיינט עס נישט ערנסט זיין “faking”. פארשטייסט? אויב א מענטש, די ווייב פרעגט אים, “Do you love me?” ער זאגט, “Of course I love you”, און דערווייל האט ער ליב א צווייטן, דעמאלטס איז ער א “faker”. אבער איינער זאגט “I love you” און ער פילט עס גארנישט יעצט, וואס ווייסט ער וואס ער פילט? איך האב געזאגט, וואס ווייסט יענער קאצקער חסיד? דער היימישער קומט און ער פרעגט, די ווייב האט אים געפרעגט, “האסטו מיך ליב?”
נאָכמאַכן, אומאָפּהענגיקייט, און דער רמב״ם׳ס מצוה פֿון מידות
דער חילוק צווישן פֿעיקינג און נישט פֿילן אין דעם רגע
ס׳איז דאָ צייטן פֿאַר דעם, ס׳איז דאָ אַ סדר [seder: order, system], how it works, you know, you could figure out the whole מהלך [mahalach: process, progression], how people work, and all of that. אָבער ווען די טענה וואָס מ׳זאָגט אַז איינער איז אַ היפּאָקריט, איז נישט אַז ער פֿילט עס נישט די מינוט. ס׳איז בכלל [bichlal: in general, fundamentally] אַז ער מיינט עס נישט ערנסט, זיין פֿעיקינג, פֿאַרשטייסט?
אויב אַ מענטש, זיין ווייב פֿרעגט אים, “יו לאַוו מי?”, ער זאָגט, “אָף קאָרס איי לאַוו יו”, און דערווייל האָט ער ליב אַ צווייטן, דעמאָלטס איז ער אַ פֿעיקער. אָבער איינער זאָגט ער לאַווט דיר, און ער פֿילט עס גאָרנישט יעצט. ער ווייסט וואָס ער פֿילט? איך האָב געזאָגט, ווייסט יענע קאָצקער חסיד? דער היימישער קומט און פֿרעגט, דער ווייב האָט אים געפֿרעגט, “האָסטו מיר ליב?” ער זאָגט, “איך ווייס נישט, איך בין הונגעריק, דאָס איז וואָס איך פֿיל יעצט.” דו פֿאַרשטייסט? אמת, יעצט פֿיל איך הונגעריק, איך פֿיל נישט לאַוו. ווייל דאָס איז נישט געווען די שאלה. אַז איך זאָג לאַוו, דער שקר איז אמת. ווייל ס׳איז אָרנטליך, ער נאַרט נישט קיינעם מיט דעם. ער זאָגט די זאַך וואָס איז אמת. אמת מיינט נישט וואָס איך פֿיל יעצט, אמת מיינט נישט וואָס איך פֿיל יעצט. אמת מיינט נישט וואָס איז בפרט [bifrat: specifically] כּללי [klali: general] אמת.
אַפּליקאַציע אויף קבלת עול מלכות שמים
די זעלבע זאַך וואָס אַ מענטש זאָגט, קבלת עול מלכות שמים [kabolas ol malchus shamayim: acceptance of the yoke of Heaven’s sovereignty], מענטשן זאָגן, אויב דו זאָגסט אַ שקר ווען דו זאָגסט קריאת שמע [krias shema: the Shema prayer] ווייל דו ביסט נישט אמת׳דיק. וואָס הייסט? דו ביסט נישט קיין קבלת עול מלכות שמים? ווען דו גייסט אין געשעפֿט קוקסטו נישט אויף די הכשר [hechsher: kosher certification]? און דו קוקסט יאָ, אָקעי, דו ביסט הונדערט פּראָצענט אַ קבלת עול מלכות שמים. ס׳איז דאָ נאָך לעוועלס? מ׳קען נאָך מעמיק זיין? נאָו פּראָבלעם, אָבער קיין שקר איז עס נישט. די גאַנצע טענה אַז די שקר הייבט זיך נישט אָן.
סאָו דאָס איז, און די זעלבע זאַך ווען מ׳מאַכט זיך, און די זעלבע זאַך ער זאָגט, איך וויל דאַוונען. איך וויל נישט סתם דאַוונען. לאָמיר זאָגן אַז ער וויל סתם דאַוונען, ער איז יוצא [yotzei: fulfilled the obligation] געווען אין אָפֿראָם. איך וויל דאַוונען אַזוי ווי דער רבי דאַוונט. איך זע אויס אַז דער רבי מאַכט עפּעס, ער האָט ענדזשויט זיין דאַוונען מער ווי איך טו עס. עפּעס מאַכט עפּעס בעסער, איך וויל עס טון. איך ווייס נישט וואָס ער טוט. ביסט גערעכט, מ׳קען טון די לאַנגע וועג, און אויספֿרעגן וואָס ער טראַכט, און לערנען אַלעס, וואָטעווער. אָבער די וועג, די פּעולה מעשיות [pe’ulah ma’asiyos: practical actions], איך גיי טון וואָס ער טוט. ער שאָקלט זיך, שאָקלט זיך. די זעלבע וועג, ער שאָקלט זיך רעכטס, שאָקלט זיך רעכטס, שאָקלט זיך לינקס, שאָקלט זיך לינקס. איך זע אַז דאָס איז די… וויאַזוי רוב מענטשן לערנען זיך אויס צו דאַוונען, און ס׳איז פֿיין, ס׳איז נאַנט לייען.
נאָכמאַכן אַלס לעגיטימער ערשטער שטאַפּל
פּונקט אויס אַזוי איז נישט קיין ליגנט אַז אַ מענטש וויל וויסן וויאַזוי עס צו ליב האָבן זיין ווייב, קוקט ער. וויאַזוי ער איז אַנדערע, איך ווייס נישט, ער גייט צו אַ שיעור, ווייל ער קוקט וויאַזוי זיין טאַטע האָט זיך ליב מיט זיין מאַמע, און דאָס מאַכט ер נאָך. רוב מענטשן טוען דאָס עניוועיס, רייט? ער ווייסט וואָס יענער פֿילט? ער ווייסט נישט וואָס יענער פֿילט? יאָ, מ׳דאַרף דאַוונען. אויב מ׳וויל, מ׳דאַרף נישט גאָרנישט, איך ווייס נישט, איך האָב נישט קיין חיוב [chiyuv: obligation] צו זיך שאָקלען אויף דאַוונען, אָבער מ׳דאַרף דאַוונען מיט תחיות [tachiyos: vitality, liveliness], און מ׳וויל דאַוונען מיט תחיות. מ׳זעט וואָס אַנדערע מענטשן וואָס דאַוונען מיט תחיות טוען, און מ׳וויל מאַכן די נעקסטע סטעפּ.
ווי נאָכמאַכן פֿירט צו עכטקייט
איר זענט זייער באַזאָרגט אַז מ׳גייט נישט אָנקומען צום די נעקסטע סטעפּ, איך וועל אייך זאָגן וואָס די נעקסטע סטעפּ איז. די זעלבע זאַך ביי מידות [midos: character traits] אויך, אַזוי ווי מ׳האָט געזאָגט. נאָכדעם וואָס אַ מענטש באַקומט די הערעגל, ער ווערט אַזאַ סאָרט מענטש, דעמאָלטס, like I said, it works, I think it works pretty fast, און איך וועל באַלד זאָגן ווי לאַנג איך מיין צו נעמען פֿאַר אַ מינימום אויב איך וועל האָבן צייט. איך דאַרף נישט אַזוי לאַנג, געוויסע זאַכן נעמט עס ממש אין אַ מינוט. אויב דו ווייסט שוין וויאַזוי עס אַרבעט, וויאַזוי עס פֿילט ווען ס׳איז עכט, וויאַזוי עס אַרבעט ווען ס׳איז עכט.
אַ מענטש קען זיין נישט אין די מוד פֿון דאַוונען, אָבער ער טוט וואָס ער טוט, רייט? איך האָב גאָרנישט ליב אַז איך רעד פֿון דאַוונען, איך קען רעדן פֿון מיין ווייב, same more the same way. ער טוט וואָס ער טוט ווען ער איז יאָ אין די מוד, נאָך צען מינוט ווערט ער אין די מוד.
נישט אַזוי קאָמפּליקירט, רייט? אָבער ווען ער וואָלט זיך מתקבל [miskabel: resigned, accepting] געווען, וואָלט ער קיינמאָל נישט געוואָרן אין די מוד. דאָס איז וואָס איך ברענג אַרויף.
דער נעקסטער שטאַפּל: אומאָפּהענגיקייט פֿון דעם טרעינינג
יעצט, נאָכדעם וואָס ער איז אין די מוד, דעמאָלטס דאַרף ער שוין נישט טון, ער דאַרף זיך שוין נישט שאָקלען אַזוי ווי דער רבי האָט זיך געשאָקלט, ווייל יעצט פֿילט ער שוין אַליינס. אַמאָל וויל ער זיך שאָקלען אַזוי, אַמאָל וויל ער זיך שאָקלען אַנדערש. ער מוז נישט נאָכמאַכן. There’s gonna be something off pace, something fake. פֿעיק מיין איך צו זאָגן נישט מדויק [meduyak: precise], נישט פֿעיק. ס׳גייט זיין עפּעס נישט פּונקטליך אין די וועג וויאַזוי ער טוט עס אין די ערשטע צען מינוט. ווייל די ערשטע צען מינוט, אָקעי, איך האָב נישט יעצט קיין נערוון, אָבער איך קען זיך מאַכן, איך קען זיך עקטן וויאַזוי דער מענטש וואָס האָט יאָ נערוון. וויאַזוי? איך מאַך עס נאָך, איך שפּיל עפּעס אַ פֿילם אין מיין קאָפּ און איך מאַך עס נאָך.
גבור המדה און די אומאָפּהענגיקייט פֿון כּללים
אָקעי, אָבער נאָכמאַכן און געדענקען אַז אמת׳דיק גבור המדה [gibor hamidah: master of one’s character traits] מיינט אויך צו וויסן וויאַזוי ס׳איז חל [chal: applies] אויף יעדע סיטואַציע. ס׳איז קיינמאָל נישטאָ קיין כּללים [klalim: rules], רייט? מ׳קען נישט מאַכן… דו קענסט דאָך יענע אַלע דזשאָוקס פֿון דעם בחור [bachur: young man] וואָס האָט אים געזאָגט וויאַזוי מ׳רעדט מיט אַ מיידל, און ער האָט מחיה [mechayeh: revived, brought to life] געווען פּיקלעך וואָס ס׳איז געשטאַנען אין די צעטל. נישט אַזוי רעדט מען מיט אַ מיידל, רייט? באַט ס׳מיינט נישט אַז די אַלע צעטלעך אַרבעטן נישט. דאָס איז דאָס. עפֿנט זיך אַ שמועס, ווייסטו שוין אַליינס, ווייל דו ביסט אַ נאָרמאַלער מענטש, דו פֿיגורסט אויס וויאַזוי צו גיין ווייטער. אָבער די ערשטע שטיקל דאַרף יאָ זיין. ס׳איז נאַטינג ראַנג מיט סאַמוואַן אַז ער קויפֿט די קאַרד געימס וואָס שטייט דעיט וואָס ער קאָלט, וואָטעווער, און ער הייבט אָן מיט דעם, און נאָכדעם מוז ער עס אַוועקוואַרפֿן. אויב ער וואַרפֿט עס נישט אַוועק צום סוף, איז דאָך גאָרנישט געוואָרן קיין שמועס.
סאָו דאָס איז די נעקסט סטעפּ. די נעקסט סטעפּ איז גאַנג צו בי אינדעפּענדענט אויף די טרעינינג, באַט דאָס איז גאָר עס מיט מיט מיט און די זעלבע וועג ווי ביים דאַוונען, און די זעלבע וועג ביי אַלע מידות.
דער זוהר׳ס משל פֿון דעם שור מיט דעם עול
דער זוהר [Zohar: the foundational work of Kabbalah] זאָגט אַז קבלת עול מלכות שמים, אַזוי ווי דער זוהר זאָגט דעם משל [mashal: parable], ס׳איז אַזוי ווי אַ שור [shor: ox] וואָס מ׳לייגט אויף אים אַן עול [ol: yoke] בתחלה [bis’chilah: initially], כּדי [kedei: in order that] אַז ווען ער ווערט גרעסער זאָל מען נישט דאַרפֿן קיין עול. מענטשן מיינען אַז קבלת עול מלכות שמים דאַרף מען אַלעמאָל האָבן. ניין, קבלת עול מלכות שמים, אין די סענט וואָס אונז רעדן, איז די ערשטע מדרגה [madreigah: level], אַזוי ווי מ׳לערנט אַלעמאָל, ירא תתועה [yiras tis’eh: lower-level fear], וואָטעווער יוואַנען, ירא תקול [yiras takol: fear of punishment], ירא תתועה, ס׳איז די ערשטע סטעפּ, ס׳מאַכט דער מענטש זאָל האָבן אַזעלכע פּעולות, אַזעלכע הנהגות [hanhagos: behaviors, practices], אַזעלכע נאַטורן.
נאָכדעם דאַרף ער שוין נישט די קבלת עול, דאָס הייסט נישט ווייל ער ווערט אַ פּורק עול [porek ol: one who throws off the yoke], רייט? אָבער ער ווערט אַ מענטש וואָס פֿאַרשטייט אַליינס וואָס ער טוט. ער גייט צו געוויסע זאַכן טון אַנדערש, ער גייט זיך טאַקע טשעינדזשן. ס׳איז דאָ געוויסע זאַכן, פֿאַרדעם שטייט אין אַסאַך חסידישע ספֿרים, ס׳שטייט אין ספר המאמרים [Sefer HaMa’amarim: Book of Discourses], אין אַנדערע ספֿרים, איך האָב עס שוין געזען פֿריער, איך האָב שוין פֿאַרגעסן וואו, און ס׳שטייט אין תניא [Tanya: foundational work of Chabad Chasidus] אויך, אַז ווען אַ מענטש איז יונג, ווען ער איז אַ מתחיל [maskhil: beginner], דאַרף ער זיין אַסאַך מער פֿרום ווי אַן אַדוואַנסד מענטש.
די פּראַקטישע אַפּליקאַציע
ווען דו ביסט אַ מתחיל, דאַרפֿסטו זיך אָנכאַפּן, דאַרפֿסטו מאַכן אַסאַך הגדרים [hagdarim: protective boundaries], אַסאַך קבלת עול, ווייל ס׳בלייבט נישט גאָרנישט. ער וועט נישט אָנטון זיין גאַרטל, וועט ער נישט וויסן וואו ס׳הייבט זיך אָן די דאַוונען. נאָכדעם וואָס ער ווייסט שוין, מוז ער נישט אַלעמאָל גיין מיט די גאַרטל, ווייל ער ווייסט שוין, ער ווייסט שוין אַליינס וואָס צו דאַוונען, ער מוז נישט אָנקומען, ער האָט זיך שוין געטרעינט, אַזוי ווי די קו וואָס דאַרף שוין נישט יעדע מאָל גיין מיט די עול, ער ווייסט שוין אַליינס, ער פֿאַרשטייט שוין אַליינס, ער איז שוין יודע שורו וקונהו [yodei’a shoro vekoneihu: knows his ox and his master – a reference to Isaiah 1:3].
דער רמב״ם׳ס מצוה פֿון מידות
דאָס איז די נעקסטע סטעפּ, און דאָס איז וואָס געשעט נאַטורליך. יעצט, איך וויל אייך זאָגן אַזוי, דאָס איז וואָס איז געווען אַ שיעור פֿאַר ראש חודש אלול [Rosh Chodesh Elul: the first day of the month of Elul], איך וויל אייך זאָגן אַזוי. זיי האָבן זיך געטראַכט אַזוי, און זיי האָבן געלערנט, ס׳קומט אויס אַז דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] זאָגט אַז ס׳איז ממש אַ מצוה. ס׳איז זייער אינטערעסאַנט, דער רמב״ם האָט געמאַכט אַ זייער מאָדנע מצוה. ווייל וואָס איז אַ מאָדנע מצוה? ס׳איז אויך די מצוה פֿון תשובה [teshuvah: repentance] איז בערך [be’erech: approximately] אַזאַ מצוה. איך מיין, ס׳שטייט אויך אין הלכות ספר המדע [Hilchos Sefer HaMada: Laws from the Book of Knowledge], די גאַנצע ספר המדע איז מער ווייניגער אַזעלכע סאָרט מצוות.
דער חילוק צווישן מעשה און מידה
ס׳איז דאָ רוב מצוות, אַזוי ווי דער רמב״ם האָט אַליינס געזאָגט אין פרק ב׳ [perek beis: chapter 2], אונז לערנען די שמונה פרקים [Shemonah Perakim: Eight Chapters – Rambam’s introduction to Pirkei Avos], אונז האָבן שוין לאַנג נישט אַריינגעקוקט, אָבער אונז לערנען עס נאָך. מיר גייען נאָך צוריקקומען אַריינקוקן, אונז האַלטן נאָך אינמיטן אין פרק ד׳ [perek daled: chapter 4], אָבער אונז האַלטן נאָך אינמיטן. דער רמב״ם האָט שוין געזאָגט אין פרק ב׳ אַז מצוות זענען, רוב מצוות זענען אויף פּעולות, רייט? ס׳איז פּשוט, ווען ס׳לערנט שולחן ערוך [Shulchan Aruch: Code of Jewish Law], זעט אַז אַלע מצוות בעצם [be’etzem: essentially], אַלע מצוות שטייען אין שולחן ערוך, נישט אַלע מצוות שטייען אין רמב״ם, רייט?
Student: האָט יענער געזאָגט אַז ס׳זעט אויס אַז די הלכות תשובה איז נישט נוגע בזמן הזה [nogei’a bizman hazeh: relevant in our time], ווייל ס׳שטייט אין רמב״ם, שטייט נישט אין שולחן ערוך.
Instructor: אָבער עס שטייט אַביסל אין שולחן ערוך הלכות תשובה, און ער האָט געזאָגט יום כּיפּור [Yom Kippur: Day of Atonement] שטייט אַפּאַר סעיפים [se’ifim: sections] וועגן הלכות תשובה. אָבער אַנדערע דעמאָלטס שטייט נישט. זעט אויס אַז עס איז נישט איינגעפֿירט. וואָס? יאָ יאָ, משהו [mashehu: something].
על כל פנים [al kol panim: in any case], עס איז דאָ מצוות, רוב מצוות זענען מעשים [ma’asim: actions]. רעמעמבער, מעשים איז די lowest level thing אין אור structure אויף די soul, right? מעשים איז אַ זאַך וואָס דו טוסט.
ווי לאַנג קען אַ מעשה זיין?
יעצט, איך וויל זאָגן אַזאַ חילוק. מעשים איז אַ זאַך וואָס מען טוט, ווי לאַנג קען דאָס זיין אַ מעשה? וואָס איז די לענגסטע מעשה וואָס אַ מענטש קען טון. נישט צו לאַנג, וועט ווערן צו אַסאַך מעשים, איך מיין. אַ מעשה איז אַ זאַך וואָס דו טוסט אין אַ רגע, לייג תפילין [tefillin: phylacteries], דו ווילסט לייגן, האָסט יוצא געווען די מצוה, right? איך מיין אַז עס איז דאָ אַ שיעור [shi’ur: measure], כאַטש [chatash: even] אַ פֿערציק מינוט. אָקעי, עס איז אַ לאַנגע, נו פּראָבלעם, נישט ווי אַ טאָג, ווייסט וואָס איך מיין? נישט מער ווי אַ טאָג, דו ביסט מסכים [maskim: agree]?
פֿאַסטן יום כּיפּור איז אַ מעשה? עס נעמט אַ גאַנצע טאָג צו טון די מעשה, לאָמיר זאָגן, איך קען נישט די למדנים [lamdanim: Talmudic scholars] וואָס האָבן אַ חקירה [chakirah: analytical inquiry] אויב יעדע מינוט איז די מצוה פֿון פֿאַסטן, יאָ? דו פֿאַרשטייסט וואָס איך פֿרעג? אויב איינער האָט אויסגעפֿאַסט אַ האַלבע טאָג, האָט ער מקיים [mekayeim: fulfilled] געווען אַ האַלבע מצוה אָדער גאָרנישט? פֿרעג עפּעס אַ למדן, ער וועט דיר זאָגן אַזאַ חקירה וועגן דעם.
לאָמיר שוין זאָגן אַז עס איז דאָ אַ גאַנצע טאָג מעשה, עס איז דאָ אַ מעשה פֿון טון מיט אַ גאַנצע טאָג, רוב מצוות מעשיות, אָדער עבירות [aveiros: transgressions] מעשיות, די זעלבע זאַך, רוב מצוות און עבירות וואָס זענען במעשה [bema’aseh: in action] נעמען נישט מער ווי אַ מינוט צו טון, אָדער at least צו יוצא זיין די עיקר [ikar: essence], right? דו הייבסט אויף אַ לולב [lulav: palm branch used on Sukkos], דו האָסט שוין יוצא געווען, that’s all, בעירוב בלקיחה [be’eiruv bilkichah: through the combination of taking], שוין, בדאָג בה יצא [bedog bah yatza: through touching it one fulfills], שוין. אַ מעשה איז אַ זאַך וואָס נעמט אַ רגע, because it’s the lowest level thing, עס איז אַז דו האָסט געטון, דו טוסט עס מיט דיינע אברים [eivarim: limbs].
ווי לאַנג נעמט צו האָבן אַ מידה?
אָה, ווי לאַנג נעמט צו האָבן אַ מידה? דער רמב״ם זאָגט אַז עס איז דאָ אַ מצוה צו האָבן גוטע מידות, נישט נאָר אַ מצוה צו טון גוטע מעשים, עס איז דאָ אַ מצוה צו האָבן גוטע מידות, אמת? מצוות עשה [mitzvas asei: positive commandment], והלכת בדרכיו [vehalakhta bidrachav: and you shall walk in His ways]. תשובה. תשובה, אָקעי, מ׳דאַרף וויסן וואָס תשובה איז, it’s like I said, it seems like it’s a kind of מידה, I don’t know what exactly. תשובה איז מידות. יאָ, יאָ, מ׳דאַרף תשובה טון אוודאי [vadai: certainly], אין פרק ז׳ [perek zayin: chapter 7] מ׳דאַרף תשובה טון, עס איז part of די עיקר, קען זיין אַז די עיקר תשובה איז אויף מידות, I’ll explain you why.
יאָ, דער רמב״ם זאָגט שמא תאמר [shema tomar: lest you say] אַז עס איז נאָר, ווען איינער זאָגט, עס איז דאָ אַ כּלל גדול [klal gadol: great principle], whenever someone comes and tells you עפּעס, אָבער עפּעס אַנדערש, וואָס ער מיינט אמת׳דיק איז די צווייטע זאַך, אמת? כּלל גדול אין מענטשן׳ס רעדן, דו ווייסט וואָס איך גיי? אַמאָל אַ מענטש קומט זיך שמועסן, איך וויל רעדן די פֿיר זאַכן, אָקעי, זאָג מיר שוין די לעצטע זאַך, ווייל דאָס איז וואָס דו ווילסט זאָגן.
סאָו די זעלבע זאַך, דער רמב״ם זאָגט אין פרק ז׳ אַז דו זאָלסט נישט מיינען אַז תשובה איז נאָר פֿון מעשים, נאָר עס איז אויך פֿון מידות, איז איינס צו זאָגן אַז עס איז בעיקר [be’ikar: primarily] פֿון מידות, אוודאי מ׳דאַרף תשובה טון פֿון מעשים, אָבער פֿון מעשים איז נישטאָ וואָס תשובה צו טון, דו האָסט געסטאָפּט צו טון, אַ גוטן טאָג, זאָג וידוי [vidui: confession], עס איז דאָ אַ שאלה, מ׳דאַרף זאָגן וידוי, whatever, די גאַנצע עיקר תשובה, עס איז עבודת התשובה [avodas hateshuvah: the work of repentance], אָבער עליית מדות [aliyas midos: elevation of character traits], עס איז זיכער אַז די מצוה, פֿון די רמב״ם פֿון מידות, פֿון הלכות דעות [Hilchos Dei’os: Laws of Character Traits], איז נישט צו טון געוויסע זאַכן, right?
דער אונטערשייד צווישן מידות און מעשים אין דער חינוך
ס׳איז אינטערעסאַנט, ווייל ביי אונז, וויאַזוי מ׳לערנט אויס אין חדר למשל [lema’aseh: in practice], לערנט מען נישט דאָס אויס. אין סקול איז דאָ אַזאַ מידות טובות [midos tovos: good character traits]. מידות טובות מיינט העלפֿן אַ צווייטער איד געווענליך, right? דאָס איז אַ thing וואָס דו do, right? אין די מיידל סקול איז דאָ מידות week. יענע וואָך דאַרף מען גיין אין די נורסינג אום, ווייל ס׳איז אַ מצוה פֿון חסד [chesed: kindness], ס׳איז אַ מידות. אָבער ביי אונז איז נאָר אַ פּעולה, right? אָבער די רמב״ם לערנט, וויאַזוי די רמב״ם לייגט עס אַראָפּ. וואָס? נישט ווערן אין כּעס [ka’as: anger]. און אַ מידה איז נישט קיין זאַך וואָס מ׳טוט, right? אַ מידה איז די זאַך וואָס מ׳מאַכט דיך טון, right? It takes longer, right? It takes longer to have a מידה.
די צייט וואָס עס נעמט צו האָבן אַ מידה
אַ מידה איז נישט קיין זאַך וואָס אַ מענטש האָט אין אַ מינוט. דו קענסט זען פֿון וויאַזוי ער פֿירט זיך אויף אַ מינוט, אַפֿשר אין דעם אמת׳ן קען ער אַפֿילו נישט זען. דו דאַרפֿסט קוקן אויף וויאַזוי ער פֿירט זיך פֿאַר אַפּאַר וואָכן, at least, צו זען אַז ער האָט די מידה. ווייל אַ מענטש טוט איינמאָל עפּעס, אָקעי, ער האָט זיך מתגבר [misgabeir: overcame] געווען, מיינט נאָכנישט אַז ער האָט די מידה, right? די האָבן די מידה איז אַ זאַך וואָס נעמט צייט. אַנדערע ווערטער, ס׳איז אַ מעשה, ס׳איז אַ ספּורי צדיקים [sipurei tzadikim: stories of righteous people] וואָס מ׳זאָגט אויף אידיש, מ׳דאַרף קענען דעם מענטש. דו קענסט נישט הערן אַ מעשה וואָס ער האָט איינמאָל געטון, דו דאַרפֿסט וויסן אַז דער איז אַזאַ סאָרטע מענטש. דאָס איז אַ זאַך וואָס ער לערנט מער צייט, און דאָס איז שווער פֿאַר מענטשן צו כאַפּן, ווייל מענטשן, רוב מענטשן, ספּעציעל ווער ס׳טראַכט נאָר הלכה׳דיג, זיין שכל [seichel: intellect] קען נאָר פֿאַרנעמען איין מינוט אויף אַמאָל, אָדער אַזוי, לאָמיר זאָגן אַ גאַנץ איין טאָג אויף אַמאָל, ער קען נאָר פֿאַרשטיין אַז ס׳איז דאָ אַ פּעולה, ס׳איז איין פּעולה, ס׳איז דבר אחד [davar echad: one thing], ס׳איז איין מצוה, יאָ, איין זאַך, און ס׳נעמט אַ מינוט, אָדער ס׳נעמט אַ טאָג. געווענליך וויל עס ממש נעמען אַ מינוט, ווייל דאָס קען מען זען, נו, איך האָב עס געטון. אַביסל לענגער, לאָמיר שוין זאָגן.
אָבער אַ פּעולה, אַ זאַך וואָס אַ מענטש טוט, אַ מידה זאַך וואָס אַ מענטש טוט, רעדט נישט קיין זאַך ס׳געשעט צו אַ מענטש, ס׳איז אַ זאַך וואָס אַ מענטש טוט, אָבער ס׳נעמט אַ האַלבע יאָר, דערויף מענטשן האָבן נישט די עטענשאָן ספּענער, רעדט ער, ס׳זאָל קענען זען אַ האַלבע יאָר אויפֿאַמאָל.
תשובה און מידות: פערציג טעג אלס מינימום שיעור פון א מדה
דער מענטש קען נאר פארשטיין קורצע פעולות
ער קען נאר פארשטיין אז ס׳איז דא א פעולה, ס׳איז איין פעולה, ס׳איז דבר אחד [davar echad: איין זאך], ס׳איז איין מצוה [mitzvah: געבאט], יא, איין זאך, און ס׳נעמט א מינוט, אדער ס׳נעמט א טאג. געווענליך וועט ער וועלן ס׳זאל ממש נעמען א מינוט, ווייל דאס קען מען זען, איך האב עס געטון. אביסל לענגער, לאמיר שוין זאגן.
אבער א פעולה, א זאך וואס א מענטש טוט, א מידה זאך וואס א מענטש טוט – איך רעד נישט קיין זאך וואס געשעט צו א מענטש, א זאך וואס א מענטש טוט – אבער ס׳נעמט א האלבע יאר. רוב מענטשן האבן נישט די עטענשאן ספען [attention span], רייט, צו קענען זען א האלבע יאר אויף אמאל. ס׳איז אביסל מער מופשט [abstract]. איינע פון די וועגן פון זאגן זאכן וואס זענען מופשט איז זאגן זאכן וואס נעמען לאנגע צייט צו פארשטיין אדער צו האבן אדער צו זיין אדער צו זען.
דער בית דין של מעלה דן דעם גאנצן מענטש – בשעת מיתה
סאו, ס׳איז דא למשל זאכן וואס נעמט א גאנצע לעבן, רייט? און מיר האבן געלערנט, ס׳איז דא אזא זאך וואס מ׳זאגט, איך מיין דער רמב״ם [Rambam: Maimonides] זאגט אין הלכות תשובה פרק ג׳ [Hilchos Teshuvah perek gimmel: די געזעצן פון תשובה, קאפיטל 3], אז מ׳איז דן א מענטש אויף זיין גאנצע לעבן, צי ער האט געטון מער מצוות ווי עבירות [aveiros: זינד], צי ער איז א צדיק [tzaddik: א גערעכטער] אדער א רשע [rasha: א בייזער].
ווען איז מען אים דן? בשעת מיתה [bishas misah: ביי דער צייט פון טויט], רייט? פארוואס בשעת מיתה? ווייל אויב מ׳וויל דן זיין אויף די גאנצע מענטש אויף איינמאל, דער בית דין של מעלה [beis din shel maalah: דער הימלישער געריכט] איז דן אויף א מענטש, ער איז נישט דן אויף מעשים [maasim: טאטן]. ער קוקט אויף די גאנצע מענטש אויף איינמאל, דארף מען ווארטן ער זאל שטארבן כדי מ׳זאל קענען דן זיין. “ואין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על החיים” [ve’ein HaKadosh Baruch Hu meyached shemo al hachayim: און דער הייליגער, געבענטשטער ער, פארבינדט נישט זיין נאמען מיט די לעבעדיגע]. א לעבעדיגער מענטש, לאמיר זאגן ער טוט יעצט א גוטע פעולה, אבער איך ווייס נישט נאך צי ער איז א גוטער אדם [adam: מענטש], איך ווייס נישט צו ער איז א גוטער מענטש.
“איז דא אזא זאך ווי א מענטש?” – דער טיפערער בליק
יעצט, איז דא אזא זאך ווי א מענטש? א מענטש וואס קען נישט זען א לאנגע צייט אויפאמאל, ער זאגט נישט דא אזא זאך ווי א מענטש. ס׳איז דא א טאג, א טאג, א טאג, אפשר א וואך, איך ווייס נישט, א מענטש? איך האב קיינמאל נישט געזען אזא זאך ווי א מענטש, איך האב געזען א מענטש אין די מינוט.
אבער איינער וואס פארשטייט טיפער, ער פארשטייט אז ס׳איז דא אזא זאך ווי א מענטש. דער אייבערשטער קען פארשטיין אפילו יומעניטי [humanity: מענטשהייט], “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור” [ki elef shanim be’einecha ke’yom eshmol ki yaavor: ווארום טויזנט יאר אין דיינע אויגן זענען ווי נעכטן וואס איז פארבייגעגאנגען – תהלים צ:ד], ער קען קוקן אויף אלעס אויף איינמאל. מיט דעם קען מען תשובה [teshuvah: רעפּענטענס] טון. דאס איז די המשך פון די שיעור, איך האב נישט צו כוחות [koach: שטארקייט].
א מדה איז א מצוה אין המשכות
מיין פוינט איז, קומט אויס אז א מידה [middah: כאראקטער טרייט] איז אזא סארט זאך וואס נעמט צייט צו האבן. ס׳איז א מצוה אין המשכות [hemshachos: קאנטינויטי]. ס׳איז א פאני סארט מצוה אין די סענס. דער רמב״ם זאגט קלאר אז ס׳איז א מצוה צו האבן גוטע מידות [middos tovos: גוטע כאראקטער טרייטס].
שאלות און תשובות: איז א מדה א מצוה יעדע מינוט?
אנדערער שטימע: סאו איך האב געזינדיגט יעדע מינוט?
ערשטער שטימע: ניין, יעדע מינוט מאכסטו יעדע מינוט עקסטער. ס׳איז איין גרויסע מצוה פאר די גאנצע זאך.
אנדערער שטימע: סאו איך האב געזינדיגט יעדע מינוט.
ערשטער שטימע: נו, דו קענסט זאגן יעדע מינוט, יא, פונקט אין יעדע מינוט. ניין, די מצוה איז די מעשים ווען מ׳ארבעט אויף דעם.
אנדערער שטימע: א מצוה איז א מצוה.
ערשטער שטימע: ניין, די מצוה מוז נישט זיין מעשים. דער רמב״ם זאגט, א מצוה מוז נישט זיין מעשים אדער פילינגס [feelings: געפילן], אדער אין די חלק המתעורר [chelek hamis’orer: דער טייל וואס ווערט אויפגעוועקט – די עמאציאנעלע/אימפּולסיווע זייט] קען זיין מצוות, זאגט דער רמב״ם מפורש [meforash: קלאר].
אויב האב איך רחמנות [rachmanus: מיטגעפיל] אויף א מענטש, דו האסט בחירה [bechirah: פריי וויל] אין דעם. די תנאי [tnai: באדינגונג] איז, צוביסלעך ווערסטו א בעל רחמן [baal rachamim: איינער וואס האט מיטגעפיל], און צו זיין א בעל רחמן איז א מצוה, מצוה דאורייתא [mitzvah d’Oraisa: א ביבלישע געבאט], “להיות רחמן” [lihiyos rachaman: צו זיין באַרמהאַרציק].
ניין, זיי האבן שוין גערעדט וועגן דעם אז מידות און רחמנות מיינט נישט צו פילן בעד, ס׳מיינט צו טון. אקעי, באט צו זיין א זאך וואס טוט, וואטעווער. צו זיין א זאך וואס טוט ווען ער פילט בעד פאר יענעם, די פילן בעד איז נאר איין קליינע פיל. אבער דאס איז אן אנדערע זאך, אן אנדערע שמועס.
די פוינט איז, צו האבן, צו זיין אזא סארט מענטש וואס ווען ער הערט א צרה [tzarah: א פּראָבלעם, ליידן] טוט ער, איז א מצוה. דאס איז אליינס די מצוה. דאס איז די מצוה פון “מה הוא רחום אף אתה רחום” [mah hu rachum af atah rachum: ווי ער איז באַרמהאַרציק, אזוי זאלסטו אויך זיין באַרמהאַרציק].
דער שיעור פון א מדה: פערציג טעג
ווי לאנג נעמט צו טון אזא מצוה? ביידע. צו זיין אזא סארט מענטש וואס טוט ער. איך זאג אז ס׳איז ביידע דעפינישן, נישט קיין זאך וואס מ׳קען טון אין א מינוט. ווייל ווען דו טוסט עס אין א מינוט, האסטו א מעשה, דו האסט נישט קיין מדה. א מדה קען מען נאר האבן דורכאויס א לאנגע צייט.
יא, ער האט עס א גאנצע צייט, אבער אויכעט, איך ווייס נישט ווייל ער האט עס א גאנצע צייט, ווייל ער האט עס, ווען דו זאגסט א גאנצע צייט, ס׳לעבט, איך דארף דאס מסביר זיין [mesbir zein: דערקלערן] אסאך טיפער און מער מער פיזיש, ס׳לעבט אין א תקופה זמן [tekufas zman: א פּעריאָד פון צייט] וואס איז לענגער, אין א גאנצע פארט פון א לייף סטארי פון א מענטש, אבער וועגן דעם האב איך געטראכט אזוי, ווי לאנג מיין איך עס די מינימום, בערך א שיעור [shiur: מאָס] פון א מדה?
סאו איך זאג, ס׳איז דא א זאך וואס איז א גאנצע לעבן, איך ווייס… ניין, א חודש [chodesh: מאָנאַט] איז נישט גענוג. ס׳איז פערציג טעג, וויאזוי ווייס איך? ס׳שטייט אין פעריש אין צעטל קטן [Tzetl Katan: דער קליינער צעטל – א ספר פון רבי אלימלך מליזשענסק]. איי סינק עס איז סאו ביידעוועי, איך האב געהערט פון יודל מעלברער האט געזאגט אז ס׳איז דא ריסערטש וואס זאגט דאס. איך ווייס נישט.
יא, ניין, פארדארט איך למען זען פארוואס. יא, אוודאי, אוודאי מיינט א מינימום, ס׳איז נישט מעדזשער. רבי מיילע [רבי אלימלך], איך מיין נישט מעדזשער. ניין, קודם כל, מען ברעכט נישט מדות, מען לערנט אויס מדות. דער רבי מיילע זאגט טאקע אז מען ברעכט, אבער ער מיינט נישט אוודאי ברעכן, ער מיינט זיך אויסלערנען.
פארוואס דווקא פערציג טעג? ראיות פון דער תורה
און פאר פערציג טעג, וואס ער זאגט פערציג טעג, איך האב געטראכט, אין די תורה איז דא א נומער פערציג טעג. פערציג טעג האט ער נישט אליינס אויסגעטראכט, א נומער פון דעם שטייט אין די תורה אסאך מאל אויף געוויסע זאכן. וועט זען, אויף וואס שטייט פערציג טעג אין די תורה? אויף א זאך וואס איז נישט אין איין מינוט.
דער מבול [mabul: די פלאָד] האט גענומען פערציג טעג, אדער איינע פון די פריערד פון די מבול. פערציג טעג און פערציג נאכט. שטייט אלעמאל, כמעט אלעמאל שטייט פערציג טעג, שטייט פערציג נעכט. ארבעים יום וארבעים לאילה [arbaim yom ve’arbaim lailah: פערציג טעג און פערציג נעכט].
איך ווייס נישט א חדש, ס׳איז דא א מושג [musag: קאָנצעפּט] פון פערציג טעג. נעמט טאקע פערציג טעג, אבער ס׳איז א מושג. פערציג טעג איז טייטש, האט משה רבינו [Moshe Rabbeinu: משה אונדזער רבי] געלערנט די תורה פערציג טעג און פערצ און וועגן דעם האבן מיר אלול [Elul: דער חודש אלול] און אזוי ווייטער.
וואס איז א פערציג טעג? פארוואס איז די נאמבער פערציג טעג? פארוואס איז עס פינף און דרייסיג טעג אדער זעקס הונדערט טעג? איך מיין, פערציג טעג, ס׳האט א מינינג. אלע נאמבערס אין די תורה האבן א מינינג. די מינינג פון פערציג טעג איז די מינימום תקופה פון זאגן אויף א מענטש אז עס איז אזא סארט מענטש.
ס׳איז אויך פראקטיש
ס׳איז אויך פראקטיש. איך מיין, וואס דער רבי ר׳ אלימלך זאגט, ס׳איז אויך אמת. אנדערע ווערטער, איך וועל דיר זאגן אזוי: אז דו זעסט א מענטש פאר צוויי וואכן איז ער א מתמיד [masmid: איינער וואס לערנט שטענדיק]. אקעי, צוויי וואכן איז ער א מתמיד. דריי וואכן, פערציג טעג איז ער א מתמיד, ער איז א מתמיד. על ידי צייט, ס׳וועט בלייבן אויף אייביג. איך ווייס נישט, ער האט שוין די מדה. 40 days איז די number.
אזוי ווי איך האב מקבל געווען [mekabel: אָננעמען]? אזוי שטייט, רבי מיילעך האט מקבל געווען. נו, it makes a lot of sense. אגעין, וואלט מען פרעגן פארוואס 40 און נישט 35? ס׳איז זיכער מער ווי א חודש. א חודש איז נאך אלץ אזוי, אקעי, דעם חודש האט ער אזוי געטון. איך בין מקבל על עצמי [mekabel al atzmi: איך נעם אויף זיך] א חודש. א חודש איז צו א קליינע amount. א חודש איז נאר פיר וואכן. דעם חודש האט ער אזוי געטון.
40 טעג איז שוין מער ווי א חודש. ס׳איז שוין א גאנצע 40 טעג. ס׳איז שוין א שטיקל part פון זיין לעבן. אויך די טהרת הולד [tahoras hayoledes: די ריינקייט פון דער געבוירערין] איז 40 טעג. 40 טעג מיינט אזוי ווי א פרק זמן פון לעבן. ס׳איז א life storm.
יא יא, אזוי האט עס צו טון. אוודאי, ווייל מ׳דארף אים לערנען אויך. מלקות [malkus: שלעג] איז חינוך [chinuch: דערציאונג], חנוך לנער [chanoch lana’ar: דערציי דעם קינד], חושך שבטו [chosech shivto: ער וואס האלט צוריק זיין שטעקן], מ׳דארף אים געבן 40 מלקות.
די איידיע פון צייט-פּעריאָדן
סאו, די איידיע, איך זאג דיך אן איידיע, ווען איך זאג די numbers, זיבן טעג איז א וואך. וואס איז אויב ס׳נעמט אביסל מער? א חודש איז 30 טעג, אמאל איז 29 און 31 טעג. ס׳איז די איידיע פון… ניין, איך מיין פראקטיש נעמט עס 40 טעג. ניין, איך מאך נישט קיין מיסטעיקס. אקעי? איך מאך מיסטעיקס, אבער נישט אויף 40 טעג. יא, יא.
איך מיין אז יענץ איז אביסל אנדערש. יענץ איז מער אזוי ווי קביעות [kevius: פעסטקייט] פון א זאך וואס ער טוט, אבער ס׳איז איין אזא סארט מענטש דעם 40 טעג. אזוי טראכט איך, איך ווייס נישט.
פארוואס נישט 30 טעג?
ס׳איז דא אסאך זאכן וואס הלכות [halachos: געזעצן] זענען שלושים יום [shloshim yom: דרייסיג טעג], אבער איך מיין אז פאר אנדערע ביזנעס. איך האב א סברא [sevara: לאָגישער ארגומענט] פאר יענץ, נישט פאר יענץ. ס׳איז דא א סברא פארוואס שלושים יום איז די נארמאלע, ווייל ס׳איז די גרינגסטע פרק זמן וואס מ׳קען זען, אזוי ווי סתם הלוואה [halva’ah: א לאָון] שלושים יום, ווייל א וואך דארפסטו קוקן די ליכט. א איד וואס היט שבת [Shabbos: דער שבת] ווייסט אז ס׳איז א וואך, אבער א 30 טעג איז א זייער obvious זאך, די לבנה [levanah: מאָנד] קומט צוריק. פון דעם רוב זאכן זענען 30 טעג.
אבער וועגן דעם איז נישט, פאר א מענטש זאל ווערן א מענטש איז נישט גענוג, ווייל אונז איז נאר איינס. דאס איז דאך אז ס׳דארף זיין מער ווי א גאנצע לבנה, מער ווי א חודש. אזוי טענה׳ט. דו זעסט אז רבי אלימלך האט אזוי געטראכט, און איך וועל טרעפן נאך ראיות [ra’ayos: באווייזן].
תשובה דארף פערציג טעג
נו, ער זאגט עקזעקטלי דאס, ער זאגט אז ס׳נעמט 40 טעג צו האבן א מדה, ווייל דאס, אויף קורס, ביי די ווייס איז יא אמת, מען מיינט נישט אז עס וועט בלייבן אויף אייביג, קודם כל, מען דארף זיך נישט מתגבר זיין [misgaber zein: איבערקומען], מען דארף זיך לערנען, אבער איך מיין אז ס׳איז יא אמת, און איך האב געהערט פון מענטשן אז אפילו דא מען קען זען אז ס׳ארבעט, די סענסט אז דו טוסט עפעס אויף 40 טעג, הייבט שוין אן, אוודאי, ס׳איז נאר אן נאף, יו האט יו האול לייף, אבער ס׳הייבט שוין אן צו זיין אזא סארט זאך וואס איז א מדה, נישט נאר א פעולה.
וועגן דעם איז דא אזא זאך אז מ׳דארף תשובה טון פאר פערציג טעג, דו כאפסט? יונה [Yonah: דער נביא יונה] האט געזאגט אז מ׳דארף תשובה טון פאר פערציג טעג, אין ספר יונה [Sefer Yonah: דאס בוך יונה]. יונה האט אים געווארנט אין דעם חידוש [chiddush: נייע איידיע] אז ער האט תשובה געטון פאר פערציג טעג.
און איך מיין אז דאס איז וועגן דעם, האסטו געטראכט אמאל פון דעם? ס׳איז דא אסאך מצוות אין די תורה, right? ס׳איז דא אסאך מדות טובות, אהבה [ahavah: ליבע], יראה [yirah: מורא], איך ווייס וואס. Right? קיין איינע פון די מצוות האבן נישט קיין תקופה, א גאנצע וואך, אדער א גאנצע צען טעג, אדער א גאנצע פערציג טעג אין די יאר, וואס איז א מנהג [minhag: קוסטאָם] צו טון די מצוה, חוץ פון תשובה.
מדרבנן [miderabanan: פון די רבנן] איז צען טעג, און פון די מנהג, שוין א זייער אלטע מנהג, פון זמן הגאונים [zman haGeonim: די צייט פון די גאונים], פון די פרקי דרבי אליעזר [Pirkei DeRabbi Eliezer: קאפּיטלען פון רבי אליעזר], פערציג טעג. פערציג טעג איז די מינימום צו תשובה טון.
אויב מען טוט תשובה ווייניגער פון פערציג טעג, האט מען נאך נישט תשובה געטון. מען האט נאר געטון תשובה במעשה [bema’aseh: אין טאטן], נישט במדות [bemiddos: אין כאראקטער טרייטס]. אבער דער רמב״ם זאגט אז עיקר תשובה [ikar teshuvah: דער הויפּט פון תשובה] איז במדות. במדות נעמט פערציג טעג. דאס איז מיין תורה.
נו, ס׳איז זיכער דא א מנהג. איך מיין אז… אקעי, מ׳קען עס רעדן מער און מער דאס. אבער עניוועי, דאס איז מיין דרשה [drashah: דרשה]. פון דעם דארף מען פערציג טעג תשובה טון, און שוין.
EN English לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
Summary of the Entire Shiur: Middos, Teshuva, and the Forty Days
—
A. Introduction
The shiur wants to be mechadesh (innovate) an important Torah about Elul, Rosh Hashana, and the entire period — an explanation of something that has been learned for a long time.
⟦Small digression: Practical remarks about a drink — not relevant to the topic.⟧
—
B. Definition of “Middah” — What is a Middah?
1. The Literal Translation
“Middah” means a “measurement.” But here we’re not talking about a dictionary definition, rather about the essential concept.
2. Rambam’s Terminology
The Rambam (Hilchos Deos, Chapter 1) calls this matter “deos” (opinions/dispositions). The mitzvah is to have the deos b’middah hanechonah — in the correct measure.
3. Middah = hexis (Aristotle)
A middah is what Aristotle calls a hexis — a “stable disposition.” In Yiddish: a hergel (habit), a tzogevoinheit (accustomedness), a teva sheni (second nature).
—
C. The “Vertical” Structure: Seichel — Middah — Pe’ulah
1. Three Layers in the Nefesh
– Seichel = what I understand to be correct/good
– Pe’ulah = what I do in practice (action)
– Middah = the thing in between — what predicts what a person will actually do
2. The Problem: Seichel Alone is Not Enough
Not everything people understand, they do. People have free choice to act differently than they understand. Therefore, seichel alone is not enough to predict behavior.
3. Middah is the True Predictor
What people do consistently — that is determined by their middos. A “masmid” (diligent learner) for example — he learns consistently not because he struggles each time, but because he is that kind of person.
—
D. Middah vs. Mere Habit, and Middah vs. Hisgabrus
1. Middah ≠ Mere Mechanical Habit
A middah is more than a habit — it comes with a certain daas (understanding). Not automatic like a machine, but like a person who understands what he’s doing.
2. Middah ≠ Hisgabrus
Key point: If you need to be misgaber (overcome yourself), you don’t yet have the middah. A middah is when you want to do it, you love it — not “wish” (dream/desire), but “like” (an internal attraction).
3. The Mitzvah of Good Middos
It’s not enough to think that good is good (seichel), and not enough to do good things through hisgabrus (action). The mitzvah is to have the middah of goodness — to be a good person.
—
E. Critique of Mesilas Yesharim and Tanya
⟦Announced digression⟧:
– The Mesilas Yesharim’s framing in its introduction is “very incomplete” — he speaks almost not at all about middos.
– The Tanya speaks never about middos.
– Many Acharonim didn’t understand what a middah truly means — a basic part is missing that stands in the Rambam and other sefarim.
—
F. “Horizontal” Division: Many Middos, Not One
1. Middos Divide into Different Subjects
If we look most generally, one would say there’s only one middah (does he do it or not; “moach sholit al halev” or not). But in truth there are many particular middos, each in its own subject.
2. “Moach Sholit Al Halev” — Only B’dieved
According to the Rambam, “moach sholit al halev” is only a b’dieved situation. The lechatchilah is that the lev itself (= middos, what I love) should already be good. One can train the lev to be good — one doesn’t need to rule over it.
—
⟦Main thesis until here:⟧ A middah is a stable internal disposition between seichel and pe’ulah, which predicts what a person will do. The true goal is not hisgabrus (struggle) but transformation of the middah itself — that the lev should already be good on its own.
—
G. How Does One Train the Lev?
1. The Lev Learns Through Doing
The training comes through doing (pe’ulos/hergalim), not through speeches. The goal: the person should do it because he loves it, with pleasure.
⟦Small side remark: Iskafya vs. Middos Tovos⟧
A student asks if this is “iskafya” (as in Tanya). What the Tanya calls “iskafya” or “tzaddik gamur” is approximately what the Rambam calls “good middos,” but there are differences in details that require more study.
—
H. Psychological Research About Self-Control
1. The Naive Assumption
People naturally think that self-control = winning more “fights” (wars) with the yetzer hara. That is, a person who succeeds on a diet has 24 conflicts a day with his desire, and he wins 23 of them; the one who fails loses most fights.
2. What the Research Actually Shows
This is not true. People who are more “controlled” don’t have more fights – they have fewer fights overall. Their experience is that they already want it that way. They have gotten used to it, they love the right thing – not that they have stronger “gevurah” to conquer the yetzer.
3. What This Means for Middos
– A person with good middos loves to eat (not that he hates it), but he loves in the right amount.
– He loves eating, not gorging.
– This comes through hergalim, lifestyle, training – he becomes that kind of person.
– Without daas (the intellectual standard of “derech ha’emtza’i”), one cannot describe a middah – one must know how much is right.
– A “baal ta’avah” with unlimited desire is a “totally messed up person” – he must each time be misgaber (= unhappy situation).
—
I. Three False Models of Avodas HaMiddos
1. Coercion / Force – “Moach Sholet Al Halev” Like a Lock Controls a Door
People imagine “willpower” as a physical force that pushes down the yetzer hara. This is not the goal.
2. Mechanical Habit – Like a Stone That Water Makes a Hole In
People think that “hergel” means like by Rabbi Akiva’s stone – a pure mechanical repetition. But a person is not a bench that’s been pushed with iron enough times. Simply being accustomed like a parrot is not a virtue – “mitzvas anashim melumadah” is not a good thing.
3. Only Intellectual Understanding – “I Do It Because I Understand”
Also not enough, because a middah never understands in the way that seichel understands.
—
J. The Correct Model: The “Child” Parable (Three-Part Person)
The person has three parts:
1. Seichel – understands on its own why something is good/bad
2. Guf/Ta’avah – doesn’t understand at all
3. Middah (Lev) – the middle, “half seichel” – understands secondarily, like a small child
The Child Parable Expanded:
– A child doesn’t understand on his own why something is bad, but he trusts his father and accepts.
– If you ask him “is it good?” – he answers “no, because my father told me.”
– He doesn’t understand autonomously, but he understands truly – not like a machine.
– Chinuch is not just punishment (reward and punishment) – that’s only a means to reach the goal that the child should accept from the father’s seichel.
So too: One trains the middos according to their way – through hergel, reward and punishment, pain and pleasure – but the goal is that the lev should receive true love, not just mechanically follow.
—
K. Correct Formulation of Avodas HaMiddos
> Avodas HaMiddos is not:
> – Forcing the actions to follow the seichel
> – Forcing the heart to follow the seichel
> – Being habituated in a mechanical way
>
> Avodas HaMiddos is:
> – Training the lev – “al pi darko” – according to how it learns
> – It should receive true love for the right thing
—
L. Why “Fighting” with the Yetzer Hara Doesn’t Work
Many people who constantly fight with their yetzer hara never get better – specifically because they remain in the “fight” model instead of training the lev.
A well-known saying: “When you break a middah – you get two bad middos: kinah and ga’avah.” That is, the struggle itself can make things worse, not better.
Main principle: “When one fights – one doesn’t learn.”
—
M. Parable of Chinuch – Three False Ways
Educating children serves as a parable for avodas hamiddos in general. Three methods are all problematic:
1. Coercion / Hitting (Forcing)
– The child follows only out of fear.
– The moment the father is no longer “baal habayis” (quotes the Gemara “tachas yadecha”), the child does what it wants.
– The child has on its own never wanted good – it was only “forced.”
– Even a horse that’s trained well, eventually you don’t need to stand with a stick anymore – the horse already wants it itself. But with coercion without training – the person remains forever dependent on the stick.
– Quotes the verse “Chanoch lana’ar al pi darko, gam ki yazkin lo yasur mimenah” – chinuch must last a whole life, without a stick.
2. “Let Him Alone” (Laissez-faire)
– Let the child figure out on its own what is good.
– Critique: A child has only yetzer hara (= no seichel), it cannot figure it out alone. People do not learn themselves.
– Comparison with Dovid HaMelech with Avshalom – he didn’t educate him, and it ended catastrophically.
3. Emotional Manipulation / “Love Bombing”
– “Educate with love” – but in practice it’s manipulation: “I’ll love you so much that you’ll want to please me.”
– This is called “love bombing” (a term from cults).
– Critique: It “works” – but it’s fake, not authentic.
> ⟦Small aside – personal remark:⟧ Mentions that his own father didn’t do this, and he himself doesn’t try it with his children.
—
N. Side Point: “We Train People That They Are Bad”
⟦Important side remark in the argument:⟧
When we talk too much about “milchemes hayetzer” and “the body is evil” – we train the person that he actually wants bad things. We tell him: without the Torah with the stick you would do “kol mah shelibo chafetz.”
Answer: This is not true. A person with chinuch no longer wants to run away. He is “happy” – not because someone is standing over him, but because he’s been trained. (This doesn’t speak of a non-Jew without chinuch – “ayir pera adam yivaled” – but of people with chinuch.)
—
O. The Positive Proposal: Imitation
After rejecting all three false ways, comes the answer: “What yes?”
The correct way is imitation – copying. Copying is “very different from forcing.” This applies both to chinuch of children and to a person working on himself.
—
P. Parable: The Father Who Yells at His Family – “Hisgabrus” in Practice
A “very normal” parable: A father who knows he should be calm and smile at his children, but he comes home after a hard day, angry and tense.
Strategy 1: Get Angry (= give in to the anger)
– Clearly not good.
Strategy 2: Be Misgaber (= hold yourself back)
– He learns Mesilas Yesharim / Orchos Tzaddikim, comes home, and says to himself: “Don’t get angry!”
– It works sometimes – but usually it bursts out in the end.
– The mechanism: You hold yourself back for a few hours, and then it bursts out with even more force – “nismale’ah sa’asah.”
– Strong point: People do this for seventy years – hold back, hold back – and then it breaks out. This is the best proof that hisgabrus/holding back alone doesn’t work.
—
Q. The Difference Between “Holding Back” and “Playing/Pretending”
1. Holding Back is Only an Emergency
The Rambam calls someone who holds himself back from a bad desire (e.g., anger at his wife when she’s not guilty) a “misgaber” – a chol sholeid benafshoi, not a chassid. One must sometimes do it – a person has no choice. But this is only a small-scale, short-term solution.
2. The Better Advice: Pretend / Play (Play-acting)
Instead of holding back from anger, one should play that he’s in a state of great love with the person.
How it works: Every person knows what a “good day” with his partner looks like – what tone you speak in, what things you do. One has a model in mind. One plays the model.
The key innovation: After a few minutes of playing, it becomes real – you actually want it that way. The anger doesn’t come back (though it can start again later).
3. The Great Difference
– Holding back = you feel the anger, you press it down, you sit quietly on the chair. The anger remains inside.
– Playing = you take an active role, you act out the positive model, and through this transforms the internal state. It’s not just suppression, it’s transformation.
4. Condition: There Must Be a Good Foundation
We’re not talking about two complete strangers. There must already be a true foundation of love – only in the difficult moments do you play the “good day” until it becomes real.
—
R. Second Application: Playing Also Works for Chinuch
People who play with their children that they are tzaddikim – the children become tzaddikim. Reb Nachman: When you judge favorably, the other person actually becomes good. This works as well as (or better than) other chinuch approaches.
Why It Works – The Deeper Principle:
– When you only know “hisgabrus” (holding back), you think being good is always a struggle.
– But when you know tzaddikim (or play them), you see that you can actually have pleasure from doing good – it’s not just holding back.
– The Skulener Rebbe is brought as an example: He never got angry, he was always happy. He didn’t hold himself back – he actually felt that way. The Rebbe understood higher things why it was so; we don’t understand – but we can pretend, and through that we arrive.
—
S. Third Application: Davening – Imitation is Not Faking
1. The Problem
Many young people don’t know how to daven. What do they do? They copy someone who davens.
⟦2. Sidedigression – Shuckling During Davening⟧
In a beis medrash with different chassiduses you can recognize from the shuckel who someone’s rebbe is (Bobov gang, etc.). It’s a “signature.” Why do people shuckel? Theory: It’s “cold fidgeting” – you don’t feel comfortable, davening is a strange thing. (It’s very old, not new, and non-Jews don’t shuckel.)
3. The World Belittles Imitation
“Chachamim” hold that imitation (the rebbe’s shuckel, crying because the rebbe cries, etc.) is childish, mere copying, fake. On the contrary: The imitation is legitimate!
4. Davening is Learned Through Imitation
You cannot describe what “davening” means (it’s more than just asking from Hashem). How do you learn it? You copy the one who already feels it. Gradually you learn – it becomes real. This is a great principle in Torah.
5. Older Jews vs. Young Men
Older Jews are more real in their davening, they’re not embarrassed to cry. Young men – when they cry, it’s often imitated. But somewhere the bachur also started with imitation.
6. The Innovation
> Imitation doesn’t mean faking. The world is confused between the two.
—
T. The Parable of the Rebbe Who Prepares for Yom Tov
Someone made fun of a rebbe who practices his davening with chazzanim and cries already at the practice. He’s right! He’s saying the same words (“mi yichyeh umi yamus”) – it’s emotional, it’s sad – what’s the difference between practice and “real”?
Dispute between Arizal and Vilna Gaon: The Arizal says one should cry, the Vilna Gaon says one shouldn’t. The fact that both discuss it proves that feelings are not something that “just happen” – you can steer them, you can choose them. Feelings come through a person’s middos and hergalim, not just from heaven.
—
U. Chitzoniyus Me’oreres Es HaPenimiyus – The Hat Parable
⟦Example from his father, a Kotzker chassid⟧ People come to shul and don’t put on their hat before davening, with the claim “I daven as I am.” The father answered: “As you are you remain as you are” – putting on a hat is not fake, it’s a form of respect for the standing of davening. It’s chitzoniyus, yes – but chitzoniyus is “itself a thing.”
Expansion: Just as the hat is on your clothes, the crying is in your body – both are chitzoniyus. The entire shiur is built on the principle of “chitzoniyus me’oreres es hapenimiyus.”
—
V. Acting is Not Lying – A Critical Distinction
1. Main Claim
Doing/pretending/acting is not the same as lying. People are confused – they think an “actor” is a “liar.” No – an actor knows how to put himself into a situation. When a real actor cries in a play, he cries really – even though the story didn’t happen.
2. What is Sheker?
Sheker is only when you represent something as something it’s not. When a person cries, it doesn’t mean “something happened this second” – it means he intentionally put himself in that state, and he cried properly.
—
W. Imitation is the First Step – And Almost Every Serious Person Does It
Imitation is the first step: You see what the other does, you start to do the same. The next step is to learn the sefarim that he learns, think the thoughts he thinks. Almost every serious person you know imitates someone.
Imitation is “necessary” – but it’s only the first step.
⟦Small digression⟧ Quotes his father’s words: “A fake ehrliche Yid is better than a real shaygetz” – and laughs about bochurim who fight with friends in the name of “ish emes” but can’t be truthful with their kallah.
The Problem with “Authenticity”
People have a strong tendency against imitation, because they believe in “authenticity” – which is a false idea. People don’t work that way. This is what makes people not know how to teach their children – because training (without imitation) is almost impossible, and you’re left with nothing.
Most people most of the time don’t yet hold at the real level of their own daas – they need to be habituated, they need to be shown.
—
X. “Piv Velibo Einam Shavim” – A New Definition of Authenticity
1. The World’s Mistake
The world is “emes emes tafsa lei gavra” – very occupied with being “authentic.” But it’s a mistake in understanding what “emes” means.
2. The Verse “Bisfasav Kib’duni Velibo Rachok Mimeni”
People think this means – when someone says “I love Hashem” but doesn’t feel love in the moment, he’s a hypocrite. This is a mistake.
⟦Example – The Kotzker Chassid and His Wife⟧
A wife asks “do you love me?” – he answers “a minute, I need to be misbonein if I feel love now.” This is not normal! When your wife asks, you say “yes” – not because you’re lying, but because you mean it, even though you don’t feel it exactly in the moment.
3. The True Definition of “Piv Velibo Einam Shavim”
It doesn’t mean not that you don’t feel in the moment – it means you don’t mean it seriously, you’re faking, you’re bluffing. For example: He says “I love you” but loves another – that is sheker. But he says “I love you” and doesn’t feel it in the moment? That’s not sheker – it’s perhaps a greater sheker to say “I don’t love you” than to say “I love you.”
4. Application to Kabbalas Ol Malchus Shamayim
When you say Krias Shema, people claim it’s a lie because you don’t feel it. Answer: If you look at hechsher when you go to the store, you’re one hundred percent kabbalas ol malchus shamayim. You can be more profound, but it’s no lie. “The whole claim of sheker doesn’t begin.”
5. Practical Conclusion
If a person loves his wife, “part” of that means to say he loves her and conduct himself in ways of love – not necessarily to feel it every minute. He will also feel it, there’s an order how it works. One must not be “blocked” by not feeling – that’s a “mistake from the start” in understanding “mitzvas anashim melumadah.”
—
Y. The Process of Imitation – How It Works in Practice
1. The First Step: Imitation
A person sees how the rebbe davens with more chiyus, he doesn’t know what the rebbe thinks, but he copies the physical actions – shuckels right, shuckels left. This is how most people learn to daven, and it’s legitimate.
Parallel to love: Exactly so a person learns how to love his wife – he watches how his father behaved with his mother, he goes to a shiur, he copies. He doesn’t know what the other feels, but he takes the external form as a starting point.
2. The Key Point: “Getting in the Mood”
If a person is not in the “mood” for davening, but he does what he does when he is in the mood – after ten minutes he becomes in the mood. But if he would have been mekabel (= accepted that he can’t), he would never have gotten in the mood. This is the main innovation.
3. The Next Step: Independence from the Training
After he’s already in the mood, he no longer needs to copy the rebbe’s shuckel. Now he already feels on his own – sometimes he wants to shuckel this way, sometimes differently. In the first ten minutes something will be “off” – not exact, not fake but not precise. This is normal.
⟦An important remark – “gibor hamiddah” also means knowing how it applies to each situation.⟧ There are never any fixed rules that fit all cases.
⟦Parable of the Bachur with the Note⟧
The bachur who learned how to talk to a girl from a note – he had mechayeh been “pickles” that are written on the note, but that’s not how you talk. But – this doesn’t mean the notes don’t work at all. You need to start with it, but afterward you must throw it away. If you don’t throw it away, nothing became any conversation.
The next step = independence from the training. This applies equally to davening, to middos, to everything.
—
Z. The Zohar’s Parable – The Ox with the Yoke
The Zohar says a parable: Kabbalas ol malchus shamayim is like an ox on which you place a yoke at the beginning, so that when he grows bigger you will not need any yoke. People think that kabbalas ol malchus shamayim you must always have – no: it’s the first level (yiras tata’ah, yiras hakolel). It creates in the person good actions, behaviors, natures. Afterward he no longer needs the yoke – not because he becomes a porek ol, but because he already understands on his own what he’s doing.
Practical example: A beginner needs to put on the gartel to know where davening begins. After he already knows, he doesn’t always need to go with the gartel – he’s already trained, he’s already “yodei shoro vekoneihu.”
Support from Chassidic sefarim, Tanya, Sefer HaMa’amarim: When a person is young/beginning, he needs to be much more frum than an advanced person – more boundaries, more kabbalas ol – because without it nothing remains.
—
AA. The Rambam’s Mitzvah of Middos – And the Difference Between Ma’aseh and Middah
1. Introduction: Mitzvos Are Generally Ma’asim
The Rambam himself (Shemonah Perakim, Chapter 2) says that most mitzvos are on actions/ma’asim. Ma’asim is the lowest level in the nefesh structure. A ma’aseh takes a moment – put on tefillin, pick up a lulav, already yotzei.
⟦Small digression:⟧ Hilchos Teshuva appears in Rambam but almost not in Shulchan Aruch – a joke that “it seems Hilchos Teshuva is not relevant bizman hazeh.” Only a little appears by Yom Kippur.
How long can a ma’aseh be? Maximum a day (for example fasting Yom Kippur). ⟦Small lomdishe digression:⟧ Investigation whether each minute of fasting is a separate mitzvah, or only the whole day. Most mitzvos/aveiros b’ma’aseh take no more than a minute.
2. The Main Difference: A Middah Takes Time
The Rambam says there’s a mitzvah to have good middos (v’halachta bidrachav) – not just to do good ma’asim. A middah is not something you do – it’s the thing that makes you do. You can’t see a middah from one ma’aseh; you need to look at a few weeks minimum. “You need to know the person” – not just hear one ma’aseh.
⟦Critique of the typical chinuch approach:⟧ In cheder/school they teach “middos tovos” as actions – helping another, going to a nursing home. But the Rambam means something else: not getting angry – that’s not an action, that’s a middah.
3. Teshuva is Primarily on Middos
The Rambam (Hilchos Teshuva Chapter 7) says: “Don’t think teshuva is only from ma’asim – it’s also from middos.” This “also” means it’s primarily from middos. From ma’asim teshuva is simple – stop doing it, say vidui, a good day. The true avodas hateshuva is aliyat middos.
4. The Problem of “Attention Span”
A middah takes half a year to acquire. People – especially those who only think halachically – can only perceive one minute/one day at a time. They can understand an action that you do and see, but something that takes half a year – for this people don’t have the attention span. This is the difficulty.
—
BB. A Person Can Only Understand Short Actions – But Hashem Sees the Whole Person
A person naturally understands an action that takes a minute – something short, concrete. But something that a person does (not what happens to him) that takes half a year – that’s hard to understand, because most people don’t have the “attention span” to see a long period at once. Abstract things are often such that take a long time to understand, to have, or to be.
The Beis Din Shel Ma’alah Judges the Whole Person – At Death
The Rambam (Hilchos Teshuva Chapter 3) says: A person is judged on his entire life – whether more mitzvos or more aveiros, whether tzaddik or rasha. When? At death. Why? Because the beis din shel ma’alah judges the whole person at once, not individual ma’asim. “V’ein HaKadosh Baruch Hu meyached shemo al hachayim” – a living person can do a good action, but we don’t yet know if he’s a good person.
“Is There Such a Thing as a Person?” – The Deeper View
A person who can’t see a long time at once, for him there doesn’t exist “a person” as a whole entity – he only sees “a person in the minute.” But someone who understands deeper understands that there is such a thing as a person as a totality. Hashem can understand even humanity at once – “Ki elef shanim be’einecha keyom eshmol ki ya’avor.” With this one can do teshuva – this is the continuation of the shiur.
—
CC. A Middah is a Mitzvah in Continuity
The main innovation:
– A middah is the kind of thing that takes time to have – it’s a “mitzvah in continuity” (a mitzvah that extends).
– The Rambam says clearly: It’s a mitzvah to have good middos.
– But a middah you cannot do in a minute – when you do something in a minute, you have a ma’aseh, not a middah.
⟦Dialogue / Question-Answer with a Student:⟧
– Question: If a middah is a mitzvah, have I sinned every minute that I don’t have the middah?
– Answer: No – it’s one big mitzvah for the whole thing. The mitzvah is when you work on it.
– Another point: The Rambam says a mitzvah doesn’t have to be ma’asim – it can be in the “chelek hamis’orer” (feelings/impulses). For example: rachamim – to become a “baal rachamim” is a mitzvah d’oraisa: “liheyos rachaman.”
⟦Side remark:⟧
Rachamim doesn’t mean just “feeling for” – it means **to
⟦Side remark:⟧
Rachamim doesn’t mean just “feeling for” – it means to do. To be that kind of person who when he hears of trouble, does something. That itself is the mitzvah of “mah hu rachum af atah rachum.”
—
DD. The Measure of a Middah: Forty Days
1. How Long Does It Minimally Take to Acquire a Middah?
– A month (30 days) is not enough.
– The Tzettel Katan (from Rebbe Elimelech of Lizhensk) says: forty days.
⟦Side remark:⟧
Heard from Yudel Melbrerer that there’s modern research that confirms this number – but not certain.
2. Why Specifically 40 Days? Proofs from the Torah
The number 40 appears many times in Torah:
– The Mabul – 40 days and 40 nights
– Moshe Rabbeinu learned Torah 40 days (from this comes Elul)
– Taharat hayoledes – 40 days
– Malkos – 40 lashes (chinuch)
The reasoning: 40 days is the minimum period of time that you can say about a person that he is that kind of person – it’s already a “piece of his life story.” It’s more than a month (which is only one lunar cycle), and it already begins to be a middah, not just an action.
3. Why Not 30 Days?
30 days is the normal halachic measure for other matters (like a simple loan), because it’s the easiest period of time that you can see – the moon comes back. But for a person to become a person (a middah to become part of him) you need more than a month.
—
EE. The Final Innovation: Teshuva Requires Forty Days
The climax of the entire shiur:
– Yonah HaNavi said to Nineveh: Do teshuva for forty days – this is the innovation of Sefer Yonah.
– No other mitzvah in the Torah has a special period of a whole week, ten days, or forty days in the year – except for teshuva.
– Miderabanan: Aseres Yemei Teshuva – 10 days.
– Minhag (a very old one, from the time of the Geonim, Pirkei DeRabbi Eliezer): forty days (Elul + Aseres Yemei Teshuva).
The Final Torah:
> Forty days is the minimum to do teshuva. If you do teshuva for less than 40 days, you’ve only done teshuva b’ma’aseh, not b’middos. But the Rambam says that the essence of teshuva is b’middos. B’middos takes forty days. This is the Torah.
—
Flow of the Entire Shiur – Overview:
“`
What is a middah? (stable disposition, hexis, between seichel and pe’ulah)
↓
Middah ≠ seichel, ≠ mechanical hergel, ≠ hisgabrus
↓
The lev must be trained – not forced
↓
Critique of three false models (coercion / laissez-faire / manipulation)
↓
The correct way: imitation → playing → it becomes real
↓
Applications: shalom bayis / chinuch / davening
↓
Imitation ≠ faking; acting ≠ lying; “authenticity” is a modern mistake
↓
Chitzoniyus me’oreres es hapenimiyus
↓
The next step: independence from training (Zohar’s parable: ox/yoke)
↓
A middah is a mitzvah in continuity – takes time, not a moment
↓
Hashem sees the whole person; people only see minutes
↓
Minimum measure of a middah = 40 days (Tzettel Katan + Torah proofs)
↓
The essence of teshuva is b’middos (Rambam Hilchos Teshuva Ch. 7)
↓
Therefore: Elul + Aseres Yemei Teshuva = 40 days = the minimum for true teshuva b’middos
“`
—
END OF SHIUR SUMMARY
📝 Full Transcript
The Nature of a Middah: Between Intellect and Action
Introduction: The Topic of the Shiur
Gentlemen, as Rosh Hashanah approaches, I want to tell you an important Torah thought that I have innovated regarding the topic of Elul and Rosh Hashanah and this entire period, which is truly, yes, really an explanation of something that we’ve been learning here for a long time.
If you have a little drink or something, you can give me. Yasher koach. I’ll take anything. Yes, it’s good, yasher koach.
Defining a Middah: What is a Middah?
The Literal Meaning
So, we learn this way, we learn here about… no, yasher koach, I won’t drink. We learn here about something called a middah. A very interesting thing. What does middah mean? What is a middah? A “virtue” or a “character trait”, something of that sort. Everyone already knows what it is. What is it? Nu, what is a middah? A “measurement”. Middah is a “measurement”. The translation of the word middah is a “measurement”. That’s why, again, we’re not learning “dictionary” now.
Rambam’s Terminology: De’os
When the Rambam says that there is a mitzvah that a Jew should have good midos, yes? What is that? What is that? What is that? What is this kind of thing called a middah? De’os. De’os, yes. Nu, “actually”, okay, “it’s more complicated than that”, but… let’s call it, whatever, “not a dictionary thing”. The Rambam “calls the thing that midos are about” de’os, but the mitzvah is to have the de’os b’middah hanechonah, as he teaches in chapter 1 of Hilchos De’os.
Middah = Hexis: A Stable Disposition
So, de’os means… did I speak about this? “There were so many shiurim about this”, but I need to get to something simple. What? A middah is something that Aristotle calls a “hexis”. “It’s not helping you”. A “stable disposition”. In Yiddish, we often call this a hergel, a habit, or a teva sheni, a “second nature”. This is a word that people like, which is a bit easier to understand.
In other words, what? A techunah. Yes, a techunah is of the nefesh. A middah is something between an action, that is an action, something that I do, and something that I, that would be like the other side of that, would be something like a will, just a will, or dreaming, or something like that.
The Vertical Structure: Intellect — Middah — Action
Midos Between Intellect and Actions
So a middah is this, that people, when you see a person, let me say the clear way that I’m saying, because this is what I feel I want to get to here. A middah is such a thing, when you see a person conducting himself consistently in a certain topic, in a certain way, that is, we have learned that the midos are divided in two ways, you could call it vertically and horizontally.
That is, vertically is like in the soul, a person has intellect and he has actions. That is, the midos are between intellect and actions. Intellect means I understand that this is correct, and actions is what I do. As is known, not everything that people understand do they do. It’s a known fact which I deny as is known. But it’s such a knowledge.
Middah is the True Predictor of Actions
But what is the thing that predicts yes what people do? The things in between, not intellect and not action, but a middah. True? So what we see a person does consistently a certain kind of thing in a certain topic, about this we say that there are many midos.
Because if you would say the second thing that you said, the horizontal difference, the division of midos, which we also speak much about, but first, let’s understand, with this, let’s say first vertically, with this it doesn’t mean that I do what I understand, I do what I understand. There are people who perhaps always do what they understand, there are people who don’t do what they understand. There one still writes midos.
Intellect, Action, and Middah: The Three Layers
Yes, what is the intellect? What I understand. All the names, the proper names, are like words that we call for what I understand that something needs to be done, or something is correct, that something is good, something is such a thing. That is called intellect, that we call intellect.
And what I do, a person has something that we call bechirah, or some such ability to do things not what he understands. Although it’s hard to understand how this is possible, but I don’t know, people claim that they do things differently than they understand. True? And that is an action, it’s an action.
Very good. The things between the two things, about this we always say, that all those mussar sefarim that are occupied the whole time to teach a person to do what he understands, they speak of the v’hashevosa el levavecha, they have forgotten about the thing called a middah.
Middah is Not Hisgabrus
The Foundation: Middah Doesn’t Mean Being Misgaber
A middah is what makes you not need to always, as the Rebbe z”l says. The foundation of having a good middah is not that he needs to be misgaber. If one needs to be misgaber, he doesn’t have the middah. Here is another important discussion that I still need to learn. But a middah is when one doesn’t need to be misgaber. Yes, l’ma’an shefoso rabos atzma. What does the Rambam say about this? Something he says about this? Right? Chapter 3. He is one of the sources, we spoke about this another time.
“Wish” vs. “Like”: Two Kinds of Desires
But yes, a middah is when I want to do this, but not I want, and it’s I understand or I wish to do it, when we make a distinction between wanting and dreaming. There are two kinds of things that in Yiddish are both called wanting. But in English one can say better the word wish and the word like.
If you wish to be a masmid, that doesn’t yet mean that you are a middah of being a masmid. It’s like an intellect, or it’s even not an intellect, it’s something else. That you hold that it would be good to be a masmid, that’s one thing. Afterwards there is one, you can be misgaber, sit and learn, you’re a masmid, that’s the action. That is not, both things are not a middah.
The Third Thing: Middah
And when people, many people don’t know that there is at all a third thing. They think that the whole life is to fight, life is a fight, constantly to war, poor thing. That was two weeks ago. We’re already finishing the war, already nitzavon. We’re standing ready. Yes? We’re standing ready. So what? So… what is the stability? People here have stability, more than what you predict.
That is the reason why we say that there are midos. One of the reasons why we say that there are midos, is because people are not actually just, either they do what they understand, or they don’t do what they understand. People consistently do the same thing, in certain topics.
Middah is More Than a Habit
The Horizontal Division: Many Midos
That is, if you go in the most general way, further. This is the next kind of division that one must remember with midos. But the first thing is that people do what in certain ways, consistently do the same thing.
A person whom we call a masmid, for example there is a middah called hasmadah, that is a middah. You can call it a habit, it’s then a bit more than a habit, because there is also in this a certain… what? Techunas hanefesh. Yes, techunah is the same word. But techunah is just a more general word. Techunah can mean anything, techunah is an attribute or something like that, right? A characteristic. The techunas hanefesh, this kind of techunah is called a middah, yes.
“He is That Kind of Person”
A techunah that… what? Eigenschaft. Yes, a person that he is that kind of person. You ask him, why does he do this? Because he is that kind of person. Right? That is the meaning of a middah. When one has a middah, then one doesn’t struggle, then one doesn’t fight. A middah is something that one likes.
Middah Comes With Da’as
Beyond that I say, a middah is not just a habit, a person gets a habit that he doesn’t like. I don’t know if that’s called a middah. A middah means that it always comes with a certain intellect, we call it a certain da’as, that he understands what he needs to do in that matter.
It’s not just that he is accustomed, as if automatically, not like a machine is accustomed, or like a piece of wood is accustomed, like a person is accustomed. A middah is a thing between intellect and actions, right?
Midos are the Main Thing of What People Do
And since most of what people do according to the whole process understands that what people consistently do is mostly built on their midos, it happens sometimes that a person is misgaber on himself. And certainly, a person, midos is something that one learns, one learns consistently, right? A midos is something that one trains. One can train oneself, the more one is accustomed to the action, one does consistently the same thing, then one acquires the middah.
But everyone in practice does more or less what his middah tells him, what his middah is.
The Mitzvah of Good Midos
Not Enough to Think or to Do
About this, the mitzvah of being a good person means having the middah of being a good person, right? It’s not enough to do good things, certainly not enough to think that what is good is good.
As Aristotle says, many people have already gone to lectures of philosophy and hisorerus, and they have explained why what is good is good, and they haven’t become a good person from it. From thinking that what is good is good one doesn’t become a good person. That is, one doesn’t do any good things, except through hisgabrus it happens.
The Mitzvah is to Have the Middah
One becomes a good person from having the middah of goodness. Right? That is the meaning of a middah.
Critique of Mesilas Yesharim and Tanya
Now, in the same way, since we say that there is such a thing as a middah, it also divides… no, I have a long discourse to explain why I argue with the midos discussions. What do I argue about? I will try to explain why I argue with the midos discussions.
I look at the Mesilas Yesharim’s framing in his introduction as very incomplete, it’s missing very much of what the reality is. And one sees that the Mesilas Yesharim hardly speaks of midos, because he’s missing something of the part that stands in Rambam and other sefarim. Or the same thing the Tanya. The Tanya never speaks of midos, and I feel that a very basic thing is missing in the story here.
For some reason, the Acharonim were not… many of the Acharonim didn’t understand what a middah means, and they struggle with it. They spoke about this truth many times.
And the same way, I need to explain this, and the same way, since I will say that a middah is a certain, it’s not a techunah, or a certain liking, a certain attraction that a person has to be in a certain way, he is that kind of person, that is also something that divides.
When one speaks of midos, one can argue otherwise, but when one speaks of midos, it also divides between very many midos, and not just one middah. If one thinks only in the most general way, you think on the greatest level, you will basically say that there is one middah, right? Either he does the thing, or he doesn’t do the thing. Either he is moach shalit al halev, or he is not moach shalit al halev, true?
But we don’t say. It could be that there is some middah called moach shalit al halev. I’m not sure about that. One should better think that it itself should be a middah. But I think that that would also be according to certain subjects. In other words, what we call… what?
“Moach Shalit Al Halev” — Only B’dieved
Moach shalit al halev is a middah? Maybe. It’s definitely not a thing. In other words, it’s only b’dieved. In the Rambam’s world, it’s only b’dieved. Because the lechatchilah should be that your lev, the Rambam says that lev means midos, lev means what I like, should already be good. One can teach the lev to be good. One doesn’t need to rule over it.
Avodas HaMidos: Teaching the Heart Through Habits
Review: The Foundation of Avodas HaMidos
Okay, anyway, very good. Let’s then in a general way, right? Every thing exists in extremes, in the extremes there are all kinds of problems. Did I say that a middah is the lev, and what one needs to then do is not suppress one’s lev, but teach it.
How does one teach the lev? Through doing, not through drashos, mostly not through drashos, but one teaches it, and afterwards he does it because he likes it, he does it with pleasure. I saw… what?
Student: Is it iskafya?
Instructor: So, yes, I told you, I don’t know how to translate this thing. It’s much more what… certainly. It’s certain that what the Tanya calls iskafya or a tzaddik gamur is what the Rambam calls having good midos. By him it’s more… there’s a whole… in short, one needs to learn much more details to bring out, but on course.
Psychological Research About Self-Control
A middah is… I saw that there is much research about this today in psychology, that people thought, there are people who… I mean, the problem of self-control, of… how do you say, willpower and so on, things that every gentile has, right? This is the kind of question that I like, that people understand it. It’s not a question that is only difficult because there are arba kanfayim that are forgotten, is it true? It’s a real problem.
So, there is much research today that shows that when one looks into people, one sees that there are people, I call it sometimes executive function, or self control. A person who has self control, he does only less what he holds that one should do. There is a person who is not.
What? I’m not speaking just of emotional, but someone who is, nu, he sees something in a store, he steals it, because it’s a good candy, you know? Impulsive. Impulsive is a better word, or things like that. Not controlled. What? And or just, everyone has this in their things, and there are extremes, like everything.
The Naive Understanding About Self-Control
So, they checked by the people who are more controlled, is the explanation that they win more fights? That’s what you would think. You would think that a person has a dispute, his intellect has a dispute with his desire or with his heart, he likes to eat, but he also knows that it’s not good for his diet, that he fights constantly. One who succeeds to be on a diet is one who wins most fights, and the one who doesn’t succeed is the one who loses most fights. That’s what people think naively, that’s what one could think.
What the Research Actually Shows
But we learn otherwise, the scholars checked and they saw that it’s not true. The people who succeed at the diet, who are more controlled, yes. The people who are more controlled, are not such people. It’s not the explanation that he feels, you want to ask him, I didn’t check how they found it out, but I think that it’s true, so I’m saying it.
It’s not the explanation that he feels that he wins more fights, that he has a greater gevurah, that he is strong, as they say, a kovesh es yitzro, is not one who is more kovesh es yitzro, not that he has more… you have twenty-four disputes with the yetzer hara a day, one wins twenty-three for the yetzer hara a day, and that one wins twenty-three for the yetzer hara.
They saw that the reality is, one asks people, one sees that the experience of people is not that they win in the fights, but they don’t have any fights. In other words, he already wants this way. In other words, he has already become accustomed this way. In other words, he already likes this way.
How Does One Become Such a Person?
How does one become such a person who likes? What? That is what I’m speaking about self control, that there are things, everyone likes to eat, there is no one who hates to eat. But there are people who they don’t like more than how much one needs. He has, this is controlled.
That is, one cannot describe a middah, this is something that was also spoken about, one cannot describe a middah without the da’as, which is called the derech ha’memutzah, which tells you how much to eat.
Overcoming and Education: Three False Paths and the Path of Imitation
Continuation: Why I Claim That Hisgabrus Doesn’t Work
Instructor: Through doing it, but I will explain to you, I will explain to you. Why I claim, I think that this is the experience, I can’t say that it’s so, but I would claim that there are many people who because they struggle so much with their yetzer hara (evil inclination) never become better.
It looks like I’m criticizing people who struggle with their yetzer hara as if, but I’m just saying… why? I understand that I’m explaining. Very consistently, and usually, sometimes one becomes less. You know, there were Jews who said that when you break one middah (character trait) it becomes two midos. You break one bad middah, you get two bad midos. Do you know what the two bad midos are called? Kinah (jealousy) and ga’avah (pride). Now one has both these midos, and also when one goes again to break these midos.
No, the point that this is a remarkable thing is that when one struggles, one doesn’t learn.
The Parable of Chinuch: The First False Path – Coercion with a Stick
Like let’s use the parable of chinuch (education). A person who hits, he says, yes, one must go with the Torah approach to chinuch to hit, not nothing, not be nice. It’s true, one must be margil (habituate). I want to be margil, which I use the example of chinuch, which is very important.
Not be nice, it doesn’t say in the Torah, he hits and he hits, until the boy is afraid and he obeys. Okay, the boy is rational, one will hit him, he’ll go learn. Afterwards, the moment that the father is not ba’al habayis (in charge), he is no longer tachas (under), as the Gemara says, tachas yadcha yad (under your hand), he no longer lives at the father’s home, he does what he wants. Because he was forced, poor thing, that means on his own he didn’t want to.
The Second False Path – “Let Him Be”
Now come the other people from the side of niceness, and therefore you shouldn’t force him, you should let him go at his pace, what is that? Wait until he himself will find the beauty of being a good person. That’s also very weird. Why is it very weird? Because he’s a child, what do you want from him? So he’ll be bad because he should just do what his yetzer hara tells him?
Because a child only has the yetzer hara, it just means the yetzer hara doesn’t mean he’s bad, it means he has no seichel (intellect), right? So there must be something that’s called chinuch, right?
So I’m explaining to you that the thing called chinuch is not just, let everyone be, as if he’s an adult, as if he’s at all a ba’al bechirah (one with free will), as if he can figure out himself what is good and bad and do it himself, and also not what is it called?
The Third False Path – Emotional Manipulation
Also not force, as if such a mechanical thing that one must force him, because that doesn’t help, that actually doesn’t work. You’re right, it works a little, because it even makes it worse sometimes, because you relate to him in this way, he becomes so, you’re actually teaching him that this is bad.
But one must swing him, sometimes one talks too much with sachar v’onesh (reward and punishment), one teaches people, I’ve noticed many times in my shiur, I struggle with people, all the people who come to me, and I say, I hold that most people are good. But the people who come to the Rav, not other people. And, no, I know to say, good people. There are, we go to Honduras, I don’t know if all people are good, what do I know? I’m talking about our heimishe Jews.
The Problem: We Teach People That They Are Bad
But what? We say so many times that the body is roshei teivos (acronym), the body wants to gorge, the body wants to grab, the body wants other things with arayos (forbidden relations). So one talks so much about this, until you actually think that if not that the Torah stands over you with a stick and says machleh mos yumas (he shall surely be put to death) and so on, you would do kol mah shelibo chafetz (whatever his heart desires).
The answer is that it’s not so, it doesn’t start, you wouldn’t. No, you would be a normal person, you were raised to be a normal person, something had to happen the whole chinuch, true. But because one said this so much, you know that a non-Jew, true, a non-Jew who has no chinuch at all, would actually be so, he is an ir peri adam yulad (a wild donkey of a man is born), but a person who does have chinuch, there are reasons for the chinuch.
I’m not saying, I’m not going now into the philosophy of why one should be a good person and so forth. I’m telling you that a person who has chinuch, doesn’t remain with the desire that he would have wanted if not for his training, he’s not a wild horse that when not… even a horse, yes, even a horse that you train well, afterwards he doesn’t need to be, what’s it called, be, be, be, so he’s already trained, he already wants himself, he doesn’t even run away, he doesn’t want to run away.
Sometimes, one talks so much about this milchemes hayetzer (war with the evil inclination), one tells people that they want to run away, it is not true, he doesn’t want to run away at all, and he is very happy. Why is he happy? Because he was taught. I don’t want that he’s happy, because I’m not talking about deeper things. No, I’m already explaining why. I’m already explaining why something is good and belongs to seichel.
The Verse “Chanoch Lana’ar Al Pi Darko”
I’m telling you, I can tell you that instead of forcing, and still, I’m telling you now, I went out a bit from the topic, I just said that sometimes when one says so much the drashos (sermons) of hisgabrus (self-strengthening/overcoming), one teaches the person, one tells him that he wants bad things which he actually wants.
Yes, it still says, what is the middah? Midos that one wants. When one has the middah one already wants. This is a very long time around. No, it’s not a long time around. No, it’s… okay, soon I’ll say how long time it should take. That’s still part of my shiur, friends. It doesn’t take so long.
But what I want to say is that… so therefore… so what are you asking a question? What does one do? Not force with a stick. Not just that, because if one says that one doesn’t make the person should ever become good, he never gets good midos, he always remains one who must be forced with a stick, which is not good.
Like the horse you should teach him to push, but when one stands over him with a stick. Even a horse one doesn’t teach, right? It says explicitly, chinuch is supposed to last the whole life, right? “Chanoch lana’ar al pi darko, gam ki yazkin lo yasur mimenah” (Train a child in his way, and even when he is old he will not depart from it). If you will give him chinuch, he will become older even when you don’t stand with a stick. That’s the translation of this verse, right?
“Al pi darko” means to say in a childish way, in derech hachinuch (the way of education). Later he won’t need chinuch anymore, he’ll be a good person himself, right? Yes, “al pi darko” doesn’t mean every child will be different, I already spoke about that now. But that’s the translation, that chinuch is such a kind of thing.
The Question: What Is the Right Way?
Now, you’ll ask, okay, so what is the other option? That one should teach him? One can’t teach him, he’s a baby, he didn’t want to be taught the seichel, that’s why he’s a baby, because one doesn’t teach with him. And what will you say? Ah, should we wait for him to learn himself? You’re still not mechanech (educating). You’re like… you make the mistake of Dovid HaMelech with Avshalom (King David with Absalom). And one doesn’t teach him. One thinks he’ll teach himself. He doesn’t teach himself. Right?
So what is the other option? Ah, there’s another option that people have, manipulation, emotional manipulation. Let’s love you so much, and you will really like it. That’s just manipulation. I’m not talking about that. It works. Just like everything works. What works? All things that people do work. The question is how well it works.
Ah, but the manipulation somehow is fake, because it means, when the second person that I mentioned, he truly believes, he thinks that the child can figure out everything on their own, he lets them, okay, it’s a mistake, because people don’t figure things out on their own. The one who goes with love, the people who say you need to educate with love, they’re saying no, I don’t trust you, right? Truly, when I let you do what you want, you’ll become a wild beast [chayah ra’ah]. But I can’t train you like a normal person, saying this is good, that’s not good.
So I pretend, pretend that it’s all love bombing, it’s called in the cult people, right? I make you love so much that you want to make me happy, things like that. That’s what I think happens with most people who give these sermons about love, and I’m not a fan of that, not of these sermons either.
Discussion About Love in Education
But what yes? Do I think one should be bad? Yes, that’s what you’re asking. Of course, everything is from mere love. That’s not the question. No grandfather, no father has ever hated his children, I mean.
Student: Yes, yes, yes, I think that is too much. I don’t like that so much. When it’s a father, you want your kid to learn because you love… I don’t know. It feels weird to me. My father didn’t do that, at least. I don’t know. And I try not to do that with my child.
The Right Way: Imitation (Nachmaachen)
Instructor: So what yes? I’ll tell you what yes. I’ll try to show you what yes, okay? What yes is like this. What yes is something that people have a great aversion to this thing, but this is the way.
What yes is imitation, nachmaachen. What do I mean nachmaachen? Nachmaachen is different, very different from forcing. What do I mean to say? And now I can speak about a person themselves, not about education, but with the education of children you get to the same thing.
Parable: The Father Who Yells at His Family
There is a person who knows, for example, that he needs to be, I’ll tell you a parable, he knows that he needs to be pleasant to his wife and his children, and not yell at them. Just, that’s the trait of the father. Now I’m not talking about being, it’s not a mitzvah. All the times when people yell at their children is not about their education, he’s just nervous, truly.
So, he knows that he needs to be pleasant, he needs to smile at them. This is something where his children have for the most part done nothing wrong, and even if yes, let’s be real, they’re three years old, what do you want from them? He knows that. But he doesn’t hold by that, he feels angry, he feels tense, he had a hard day. Normal, I’m trying to give a very normal example, so people understand what we’re talking about.
Two Strategies: Getting Angry or Holding Back
Now there are two strategies that you want to deal with him. Okay, the first strategy is to get angry. Okay, that’s not good.
The second strategy is, I’ll overcome myself. He’ll learn Mesilas Yesharim [Path of the Just], midas haka’as [the trait of anger], it doesn’t talk about anger, whatever, a book Orchos Tzaddikim [Ways of the Righteous], and he’ll come home and he’ll be like, not get angry! Okay, it works sometimes, I’m not saying. That’s a second way. Usually it doesn’t work so well, it bursts out in the end.
It’s interesting, you’ll notice. When I overcome myself, I’m only speaking from experience that I know, you’ll see differently you’ll tell me. If I hold myself back from getting angry, I can hold myself back for a few hours, and in the end, you catch, you see, that one doesn’t know, poor thing. You see already that I’ve been holding myself back today from yelling for a few hours? You haven’t yet understood that I need already… hello, at this point nismalah se’asah [the measure is full], yes? Hello!
Student: With strength, Kelly. One minute, I could have told you, I understand that it’s a problem. I just want to tell you why it’s a problem. With strength, yes? I’m holding myself back. Ah, one minute, very good.
Instructor: I want that the children relax is already when I actually have da’as. Let’s take, wait, I’m assuming that I’m angry. When I’m not angry, I can chill. If I have a mind, I hold that sort of level of control, Kelly, I can completely, I’m misach da’as, I’m thinking now of him. Okay, I’m not talking about that level. I’m talking about, I am yes angry, there’s what to be angry about. I’m even right, I don’t want to speak. Wouldn’t he be right enough that he’ll yell at him, right?
Student: So you catch around thanks?
Instructor: No, this is interesting, because you could do this your whole life. There’s a catch here, right? We were told that when you reveal something, you become that way. Now, that worked on a small scale. So, I mean myself in the same way, I sat by the Shabbos table for two hours and held myself back from yelling at my wife, and in the end it burst out. Where’s the gain? It didn’t work, it worked opposite.
People do this already for seventy. You know that there are people who are seventy years old who have held themselves back from yelling at their wife? They became seventy, the whole thing broke out. That’s my condition, but can’t recognize. No, so… ah, listen. Very good, very good.
So, that’s my proof. That’s… no, that’s a parable. I’m telling you that this is when one holds themselves back.
Playing and Imitation: The Way to True Personal Transformation
The Difference Between Holding Back and Playing
The Weakness of Only Holding Back
Instructor: It’s not. It’s the opposite. It’s you love it. Sometimes one needs that. I’m not saying, a person is a person. If you have a bad passion, he has anger, and his wife is not guilty, hold yourself back. Certainly you should hold yourself back. That’s what the Rambam [Maimonides] calls overcoming… a debt. Not a chasid [pious person], but a debt to one’s soul. One must do that. A person has no choice, must sometimes do it.
The Better Advice: Playing Instead of Holding Back
But what is better advice? And one thing that this advice works on a small-scale also. The better advice is something else.
Student: You’re saying that one should completely chill?
Instructor: That’s already too great a madreigah [spiritual level] for me. I have different advice. Maybe you mean what I’m saying. There’s different advice that actually works.
The different advice is… instead of getting angry, holding yourself back from getting angry, the different advice is pretending that I’m terribly in love with this person now. I’m terribly happy with him. Pretend. Pretending. Play acting.
Student: Wait pretending was a good play acting. Acting. You mean acting?
Instructor: I act, ke’ilu [as if], I’m… truly I feel terribly close with my wife, who has already for the third day forgotten to… whatever. In short, well, I don’t have such that she forgot. She doesn’t hold by that. Whatever.
How This Works: The Mechanism of Playing
Pretend that I love her terribly, I’m very good with her today. There are such days when I’m very good, I know how it feels a day when I’m very good with her, true? I’m not talking about any person who has never experienced this, he’s never been pleasant to anyone. I know how it looks when you do love each other, when you’re happy with one another. And I also know how to act that way, it’s not… and which tone one speaks, and which things one does.
Pretend, I play that way. And I play that way, I’ve already tried many times. You play that way after a few minutes, I actually want that way. And then it doesn’t come back anymore. It can start again this cycle, don’t tell me it stays forever.
The Contrast: When One Only Holds Back
He didn’t do that, he held himself back, he didn’t play. He held himself back in the chair and held himself back. That proves my theory. He held himself back. He got angry, he held himself back. No, didn’t play. That’s what I mean.
The Great Difference: Playing Versus Holding Back
There are two words. I need here… I’m saying something from my life, I’m trying to explain. I think that there’s a great difference from playing, understand what I mean? There’s a great difference from playing and holding back.
Playing means that I… kivyachol [so to speak], I’m using the model. I have in my head a model of how it looks a couple that is terribly satisfied with each other that day, and I’m that. I pretend. I’m not talking so long… again, we’re talking that there’s a good basis. I’m not talking about two people just strangers going to play. It’s actually truly so, but when I play that way, then it becomes that way.
Application to Education: Playing with Children
Playing Works on Education Too
And derech agav [by the way], this playing works on education too. People who play with their children that they are tzaddikim [righteous people], the children become tzaddikim, did you know?
Reb Nachman [Rabbi Nachman of Breslov] said that when you judge favorably [dan l’chaf zechus], that person actually becomes good. It works just as well as that other education mehalech [approach]. Okay, I think it works quite well.
Why It Works: The Deeper Principle
Why? Because… and it’s partly what I’m trying to bring out, this is my idea. There’s a great difference from not… pretending.
In other words, look, for this it’s very important for a Jew to know tzaddikim, right? We always say that the only way to become a good person is to know other good people. Why? Because otherwise, you think that it’s all hisgabrus [self-overcoming]. If you know someone that actually likes doing the good things, looks like they enjoy it, yes?
Example: Davening
I can tell you, we don’t usually talk here about such sort of things, but if you want to talk about davening, right?
Student: No, that’s another topic.
Instructor: So what are you talking about here?
Student: L’gabei [regarding] loving?
Instructor: Loving is even feeling loving, not I love and I don’t want to give you a get [divorce]. I’m talking about the… today is a good day, right? Act like it’s a good day.
Student: Yes, I’m not… actually today, when you love each other terribly, you’re moichel [forgiving] on the things that you’re… that’s the reality, right? He’s moichel.
Instructor: Yes, actually, that’s done, and you’re moichel. That’s how it goes, right? I’ll have a detail how it works.
The Same Principle in All Things
I think that the same thing, in every thing it’s so, right? Mashal [parable/example], I’ll say, it’s very weird, I’ll say a sharp thing.
Student: Yes, sure.
Instructor: Regarding your kushya [question], in the Or Shirah it’s only machloikes [dispute]. I need to think that it’s good, I need to think that I can make a play thing that it’s good, I need to think that way.
Student: Yes, in other words, it’s different… every word is over back has held back. You think, I…
Example: The Skulener Rebbe
Instructor: Yes, that I’m the Skulener Rebbe. The Skulener Rebbe never got angry. I don’t know how. He was always happy. He didn’t hold himself back. I know, maybe yes, but he didn’t give, right? He made himself. Okay, he lived complaints, he really was happy with everyone.
I’m the Skulener Rebbe. I don’t want to, but I pretend. I do so, I want him. Do you understand that way? The giving theory is very high, you know what it can be? That’s what I’m pretending.
Student: No problem.
Instructor: The Skulener Rebbe understood higher things why it’s so. I don’t understand, I pretend.
Application to Davening: Imitation Is Not Faking
A Sharp Thing About Davening
I say, I want to tell you, I want to say a sharp thing. Today is Erev Rosh Hashanah [eve of the Jewish New Year], the world goes to daven in shul, and very many people, especially young people, don’t know how to daven. What does everyone do? Most people who want to daven, they imitate someone else who davens.
Example: Shuckling During Davening
It looks, it’s so funny, I’ve already said this many times, you can go into a beis hamedrash [study hall], and if there’s a shul like the shul where I daven, where there are people from different circles and chassiduses [Hasidic groups], you can see exactly there how each one shuckles who his rebbe is. Because it’s a signature, that’s a gait detection? That’s a Bobover guy, I see, he shuckles. That’s according to the custom of Bobov [k’minhag Bobov]. He doesn’t need anything. Very good. He does by the payos [sidelocks] to daven that way.
The Gemara [Talmud] tells me to a different discussion that I want to say, but I want to bring out today the topic of pretending, which I want to say. It’s very interesting.
What Do Normal Young People Do?
What do normal people who are young do? That’s what something. He imitates to the level of how he turns his payos, how he stands, when he does this and when he does that, v’chadomeh [and so forth].
The Claim Against Imitation
We bnei Torah chachamim [Torah scholars], all chachamim, all my friends, hold that this is childish, it’s true. It’s just an imitator. It’s not a real person.
Student: Have you never fallen into a new way to shuckel?
Why Does One Shuckel?
Instructor: Why does one shuckel during davening? Because one is so… I don’t know. Why? I have a theory that one shuckels because one doesn’t feel comfortable. It’s cold fidgeting. Because davening is a crazy thing. Okay, at least he shuckels.
Anyway, there are other theories, and the Kuzari has a theory for why he shuckels. B’kitzur [in short], whatever the explanation is… he will shuckel with davening.
Student: Okay, no, it’s very old, it’s very old, Jews have always shuckled because of davening. It’s not a new thing from today. From the first references it’s mentioned for this, why did he actually mention for this?
Instructor: No, the non-Jews don’t shuckel. Davka [specifically] the non-Jews don’t. They should stand on their heads.
Student: Yes, but there is a reason. There is also a meaning.
Instructor: Okay.
A Hafsaka [Break]
When it writes, when it writes, when it writes. No problem. You can, it’s fine. Just in, I just want to bring out something.
The Claim: It’s Just Imitation
So we can be mezalzel [belittle] this. It’s just an imitator. Like you say, do you have something to daven about? Okay, he cries. Just to cry because the rebbe cries here. What is that?
Student: But I think… what? Crying [kein boichem].
Instructor: Yes, exactly, I’m pro crying. That’s the shiur [lesson]. It says, by the way, it’s already asked you.
Student: Every week?
Instructor: Yes, the rebbe. The world would?
Student: No, the rebbe. It seems one doesn’t cry on, well, he cries?
Instructor: It will be the tachlis [purpose/goal].
Student: Okay.
The Answer: Imitation Is Legitimate
Instructor: B’kitzur, what did I want to say? So I claim so, I claim so. Certainly, after a person has his own, like you say, he already knows only what he davens, and what it says in Shulchan Aruch [Code of Jewish Law] that a person has children, sits, well, his house, it says in the Mishnah in Taanis, that one sends as a shaliach tzibbur [prayer leader] who has a house with children and doesn’t have to support them, he has what to need first [rishonah], and another person doesn’t know what they do. Okay, very good. But, metapel v’ein lo [takes care but has nothing], yes? It’s a lashon [expression]. So, very good.
One Needs to Learn What Davening Means
Okay, but still, one needs to learn what davening means. What is this thing? It’s very hard to describe. What does davening mean? Davening means asking from the Almighty. Anyway, it’s not enough. There are many more things, a list of a certain Jewish davener, much more than that.
So how am I mesbir [explaining] to you? And how, let’s say, I understand already yes, all people ask, okay, but how, I need to inspire myself, I need to feel this? How do I feel it?
The Answer: Imitate the One Who Feels It
He explains, you pursue someone who already feels it. That’s the answer. And it turns out, of course, but in one day, gradually you learn. Yes, it’s a klal gadol baTorah [great principle in Torah].
Student: You never imitated.
Instructor: I think it works on that too. Okay, that’s why I had to say this, because you didn’t want to agree, you didn’t want to be maskim [agree].
It Works on Older People Too
I think it works more… of course it’s… who wants to daven? When you’re seventy you don’t want to daven? Certainly you want to daven. On the contrary, but when you’re seventy. Okay, when you’re seventy you’re already over. From eighty, I don’t know. Certainly people become better, they daven too.
I see yes, I see yes. I go into a plain beis medrash, I mean small, whatever, there’s no such thing as a plain beis medrash, but they don’t consider themselves such tremendous geonim [geniuses] or ovdim [servants of God]. And the older ones…
Student: He doesn’t have any tzaros [troubles]?
Instructor: Yes, kodem kol [first of all], everyone who is older has tzaros. That’s kodem kol. There’s no such thing that someone is sixty and he doesn’t have any tzaros, he thinks. He has something. That’s kodem kol.
But even not the tzaros, of course, what are you talking about? The older people are much more, and not everyone has his style with his thing, but he is much more real in what he does.
The Beginning Doesn’t Go Real
But I think that the beginning, it doesn’t go real. I see that the older Jews aren’t ashamed to cry, and the young men, if they cry it’s fake, because he’s imitating some bachur. But somewhere that bachur started, and it begins with imitation.
The Chiddush: Imitation Doesn’t Mean Faking
And imitation, I want to say a chiddush [novel insight], that imitation doesn’t mean faking. People are confused. People think, I said a long, a few years ago, okay.
Imitation and Authenticity: External Awakens the Internal
Older People and Young Men: The Beginning of Authenticity
The older people are much more… not everyone, everyone has his style with his thing, but he is much more real in what he does. But I think that the beginning, it doesn’t work out, it looks like the older Jews aren’t ashamed to cry, and the young men if they cry it’s fake, he’s imitating some bachur. But somewhere it started with that bachur, and it begins with imitation.
And imitation, I want to say a chiddush, that imitation doesn’t mean faking. People are confused, people think… I said a long… a few years ago I said… okay, it doesn’t make sense. I’m telling you a fact, you can go back regarding middos [character traits], you’ll see that it fits better. Middos is a funny thing that it works. A good thing that it works. It works on me in this place. I think it works in other places too, because of the same theory, because a middah is the kind of thing that’s how you learn it.
The Parable of the Rebbe Who Prepares for Yom Tov
If someone told me, he made a chizuk from some rebbe, that he says he prepares for Yom Tov with the niggun, he calls the chazzanim, whatever, they should daven with him, and he cries already then, already at the… what’s it called, at the… what? Of course, at the practice, right? You daven before the amud, you have to practice. So that person said. I hold that he’s right.
How then will he know when to cry? Kodem kol, he’s saying the same words, I think it’s not such a big difference, that’s number one. But he shouldn’t hold back. He says now in his strength, it’s very sad, “mi yichyeh umi yamus” [who will live and who will die], and he cries. It’s sad, it’s emotional.
The Dispute Between the Arizal and the Vilna Gaon About Crying
I would say even more than that. It doesn’t say you should cry. It’s a dispute, the Arizal [Rabbi Isaac Luria, 16th century Kabbalist] said you should cry, and the Vilna Gaon [Rabbi Eliyahu of Vilna, 18th century Torah scholar] says you shouldn’t cry. So both say you should, right? He doesn’t say… if a person wants to cry, it’s not relevant to say he should or he shouldn’t, or yes, whatever, it happened, it happened. What do you learn to do? Do teshuvah [repentance], I mean, what’s relevant? That’s the real question of how to do it.
Feelings Come Through Middos and Habits
And some people and some communities and some people, their style is to daven when they cry, and some people, the Vilna Gaon said you shouldn’t. Very good. From this it’s necessary, very good, from this it’s necessary to acknowledge that feelings… what does a feeling mean? What is a feeling? A feeling comes from heaven? Everything comes from heaven. A feeling is a thing… what? Yes, no problem. I’m not talking about that. If it comes from heaven, it comes straight from heaven.
I’m talking, even when it comes from heaven, it comes through a person’s middos. I mean, that’s real, except for a miracle in the way of a miracle. Even what comes from heaven, so to speak, as the Arizal sometimes says, it happens, whatever. But it comes through the habits, the feelings, the middos that a person has. A person whose middah is for example… that means, if a person whose middah is that he never cries, he won’t cry even when it comes from heaven. He’ll do something else, he’ll express it in his way, whatever his way is.
External Awakens the Internal: The Hat Parable
And therefore, everything. There’s a concept of hispa’alus. People among us are all Kotzker Chassidim, we’re all sort of Kotzker. I heard from my father, and he was also a Kotzker Chassid, my father told me, he said this many times, he said, in our house, people come to shul and they don’t put on their hat for davening, or whatever. What’s the difference? I daven as I am.
He says, what do you mean? As you are you remain as you are. If you’ll put on your hat, you’ll daven more seriously. That’s still, it’s itself a… I’m not talking about the halachos that you should daven with a hat, I’m only talking about the idea. Putting on a hat is itself, it’s not fake, that’s how you respect the gartel, that’s how you respect the standing of davening, you put on a hat with a jacket. It’s not fake, it’s external, it’s not… perhaps the more important is preparation of the heart etc., but it’s itself a thing.
Crying Is Also External
The same thing, one minute, the crying is also, just as the hat is on your clothes, the crying is in your body, what’s the difference? It’s also the external, the inner internal, I’m not talking about your heart and your head. But the… yes? Ah, certainly, the shiur is one hundred percent external awakens the internal. That’s… there are other shiurim that go in other directions. This shiur is entirely on the path of the Chinuch and so on, yes, certainly, everyone knows, from external awakens the internal. But that’s what I’m emphasizing. Okay, I think that on the next level it’s not. I think there’s a different, and according to the approach, it depends which level.
Acting Is Not Lying
That means, but let me finish an important thing. Doing, pretending, acting, is not the same as lying. People are terribly confused. People say, he’s an actor, therefore he’s a liar. No, he’s a good actor. There’s a whole school, an acting school, you learn how to act. An actor is a liar? No. Ah, how do you say? An actor is not a liar. He’s an actor, he knows how to put himself into the situation. It’s a place.
A Real Actor Cries Real
A real actor, when he plays a play and he cries, he cries real. The whole story didn’t happen. What’s the difference? If it would have happened, would he have been an actor? There’s a dispute in the acting methods whether you have to cry real or not, but actually, that’s all one approach. There’s nothing wrong with it. There’s nothing false about it.
That means, false is only, what does falsehood mean? Falsehood is when you represent it as something it’s not. People think, like when a person cries, it means that then something happened that second. It doesn’t mean that, it means that I now put myself into that situation intentionally, and I cried, really. Understand? It’s not pretending, that’s what I’m saying, that someone says, people, that’s just, I’m going back.
Imitation Is the First Way
Imitation is the first way, that’s what I’m pretending. How do you put yourself in? When I see what someone else does, I don’t know exactly what he does, I start to do what he does, whatever he learns. One hundred percent, that’s the next step, one minute. You actually have to learn the books that person learns, and think the thoughts that person thinks. Yes, I have to start somewhere.
Yes, I think that the imitation starts, of course. I don’t know what to tell you. Almost every serious person I know imitates someone. Almost everyone, not everyone, but almost everyone. I’ll explain to you the next stage in a minute, but I want to stop and finish with this.
The Problem with “Authenticity”
Certainly with this it works, and I think that people, us, us, us, in all his, in all his, in all his, I want to be an authentic scoundrel, okay? A fake ehrliche Jew is better than an authentic scoundrel. He also used to say, for your father-in-law you’ll be real, okay? I don’t know any sense. Bachurim, you know, he fights with his friend, because he’s an ish emes. Yes yes, ish emes together with your kallah. Let’s see. Ah, just a low life, truth.
In short, my point is that we have this, we have the training, we have the conditioning of our culture, even though there’s like a good middah in it, certainly, the ultimate mitzvah of standing, that we feel that making yourself is always falsehood. Making yourself is not falsehood, I make myself for a… a person can do both. Now, you can do both sincerely and unsincerely. Yes, I make myself lishmah. He doesn’t hold yet meanwhile. When he would hold he actually wouldn’t need to make himself. But until meanwhile he needs to make himself.
“Fake it until you make it”
“You fake it until you make it”. We hold by “fake it until you make it”.
So, let’s think… do you understand what I’m saying? I feel that people have a great tendency against this, because the “idea of authenticity”, which is “I think a fake idea”. I think that “human beings” don’t work that way. And that’s what makes people not know how to teach their children. Because either you force him… okay, forcing is always there. Like someone said? He doesn’t go with force, he goes with more force. That’s always. But teaching is almost impossible for these levels. Why? What are you left with? You’re left with nothing.
Most People Need to Become Accustomed
You have to understand that there are most people at most times who don’t yet hold at the real level of their own understanding, not a great person yet, still a small one, or your level is still small. You have to accustom him. How do you accustom? You show him. Look, in short, that’s my speech, pro-imitation. Not pro-imitation, I mean that imitation is “necessary”. Now, that’s only the first step. That’s certainly important. It’s certainly only the first step. As we say in chinuch, the Zohar [foundational work of Kabbalah] says that ol malchus shamayim [the yoke of the kingdom of heaven]…
“With His Lips He Honors Me But His Heart Is Far From Me”: A New Definition of Authenticity
No, to hold that it’s good, certainly, because your intellect holds. Certainly he holds that it’s good, it’s true. No, because you don’t know how to do it. Your heart doesn’t yet know how. I hold that it would be good to daven with expansion of the heart. But how do you do that? I have no idea. I imagine that it’s good. “By the way”, how do I know that it’s good also? Because I saw someone else do it, and he looks to me like a good person.
The Foundation of Authenticity
I want to say that this itself, just to understand on the topic of authentic, this itself can be true. When you say such a person, I want to say an important foundation, I’ve never said it at this shiur, I’ll say it again. That we are so like “emes emes tafsa lei gavra”, are so “into” the topic of being authentic and “authentic”, and I think it’s a certain mistake in understanding at all what it means.
The Verse “With His Lips He Honors Me But His Heart Is Far From Me”
There are many books, in the verse it says, what’s the verse? “Bisfasav kib’duni v’libo rachak mimeni” [with his lips he honors Me, but his heart is far from Me]. Yes, people think that means that… yes, it’s built on that verse. People think that means that… that he says “I love you Hashem”, but he doesn’t feel ahavas Hashem at the moment.
I already told you, that’s approximately like that Kotzker Chassid who came, his wife came, his wife asked him, “Do you love me?” He said, “One minute, I have to contemplate whether I feel the love now or not. Come back in two hours.” Are you a normal person?
The Parable of the Wife Who Asks “Do you love me?”
When the wife asks you “Do you love me?”, certainly you shouldn’t say a lie. There’s a thing that someone is “two-faced”, he actually loves someone else and he says he loves her. That’s “his mouth and heart are not equal”. He’s a total bluffer, he doesn’t love her at all, and he says he loves her because he wants to convince her, he wants to “manipulate” her or the like. But if you don’t feel it now, what’s the difference? It’s an even greater lie to say I don’t love you than to say I do love you. Do you understand what I’m saying?
The Mistake in Understanding “His Mouth and Heart Are Not Equal”
We often “identify” the “his mouth and heart are not equal” with the “funny” person, who you all agree is not a normal person. “I can’t daven yet because I don’t feel yet.” Okay, so you hold that there’s no God? “No problem”, then he’s right. But you do hold, usually, I mean you’re a Jew, “right”? So you are a Jew. You hold of the topic of Rosh Hashanah [the Jewish New Year], “whatever” it means to you.
You want to learn in depth what it means, it’s a topic that every person… you want to understand what love between man and woman means, there’s a lot to learn about that and to improve etc. “But you can’t be blocked by that.” If he’s “blocked” by that, and he thinks that’s what the verse means that says you can’t say “mitzvos anashim melumadah” [commandments performed by rote], it’s simply a mistake from the start. Do you understand what I’m saying?
Love Means Conducting Yourself in the Ways of Love
If a person loves his wife, “part” of that means to say he loves her and conduct himself in the ways of love. Not necessarily has nothing to do with what he feels. He’ll feel too, “of course”. “If it’s a mitzvah” to feel, I don’t know if it’s a mitzvah or not, he’ll feel it too. There are times for that, there’s an order, “how it works”. “You know”, you can “figure” out the whole process, “how people work” and “all of that”.
But when the claim that someone is a “hypocrite” is not that he doesn’t feel it at the moment. It’s that he doesn’t mean it seriously, he’s “faking”. Understand? If a person, the wife asks him, “Do you love me?” He says, “Of course I love you”, and meanwhile he loves someone else, then he’s a “faker”. But someone says “I love you” and he doesn’t feel it at all now, what does he know what he feels? I said, what does that Kotzker Chassid know? The husband comes and he asks, the wife asked him, “Do you love me?”
Imitation, Independence, and the Rambam’s Mitzvah of Middos
The Difference Between Faking and Not Feeling at the Moment
Translation
There are times for this, there’s a seder [order, system], how it works, you know, you could figure out the whole mahalach [process, progression], how people work, and all of that. But when the claim that’s made that someone is a hypocrite, it’s not that he doesn’t feel it at the moment. It’s bichlal [in general, fundamentally] that he doesn’t mean it seriously, he’s faking, you understand?
If a person, his wife asks him, “You love me?”, he says, “Of course I love you”, and meanwhile he loves someone else, then he’s a faker. But someone says he loves you, and he doesn’t feel it at all now. Does he know what he feels? I said, you know that Kotzker chassid? The heimish guy comes and asks, the wife asked him, “Do you love me?” He says, “I don’t know, I’m hungry, that’s what I feel now.” You understand? Truth, now I feel hungry, I don’t feel love. Because that wasn’t the question. When I say love, the lie is truth. Because it’s proper, he’s not fooling anyone with this. He’s saying the thing that’s true. Truth doesn’t mean what I feel now, truth doesn’t mean what I feel now. Truth doesn’t mean what is bifrat [specifically] klali [general] truth.
Application to Kabolas Ol Malchus Shamayim
The same thing when a person says, kabolas ol malchus shamayim [acceptance of the yoke of Heaven’s sovereignty], people say, if you’re saying a lie when you say krias shema [the Shema prayer] because you’re not truthful. What does that mean? You don’t have kabolas ol malchus shamayim? When you go into a store don’t you look at the hechsher [kosher certification]? And you do look, okay, you’re one hundred percent a kabolas ol malchus shamayim. Are there more levels? Can one be more deep? No problem, but it’s not a lie. The whole claim that it’s a lie doesn’t begin.
So that’s, and the same thing when one makes himself, and the same thing he says, I want to daven. I don’t want to just daven. Let’s say he wants to just daven, he was yotzei [fulfilled the obligation] in Ofrom. I want to daven the way the Rebbe davens. I see that the Rebbe does something, he enjoyed his davening more than I do. Something makes something better, I want to do it. I don’t know what he does. You’re right, one can do the long way, and ask what he thinks, and learn everything, whatever. But the way, the pe’ulah ma’asiyos [practical actions], I’m going to do what he does. He shuckles, shuckles. The same way, he shuckles right, shuckles right, shuckles left, shuckles left. I see that this is the… how most people learn to daven, and it’s fine, it’s legitimate.
Imitation as a Legitimate First Step
Just like this it’s not a lie that a person wants to know how to love his wife, he looks. How is he different, I don’t know, he goes to a shiur, because he looks at how his father loved his mother, and he does that. Most people do that anyway, right? Does he know what the other one feels? He doesn’t know what the other one feels? Yes, one must daven. If one wants, one doesn’t have to do anything, I don’t know, I don’t have a chiyuv [obligation] to shuckle during davening, but one must daven with tachiyos [vitality, liveliness], and one wants to daven with tachiyos. One sees what other people who daven with tachiyos do, and one wants to make the next step.
How Imitation Leads to Authenticity
You’re very worried that one won’t reach the next step, I’ll tell you what the next step is. The same thing with midos [character traits] also, as was said. After a person gets the habit, he becomes that sort of person, then, like I said, it works, I think it works pretty fast, and I’ll soon say how long I mean to take for a minimum if I’ll have time. I don’t need so long, certain things take literally a minute. If you already know how it works, how it feels when it’s real, how it works when it’s real.
A person can not be in the mood for davening, but he does what he does, right? I don’t like at all that I’m talking about davening, I can talk about my wife, same more the same way. He does what he does when he is in the mood, after ten minutes he becomes in the mood.
Not so complicated, right? But if he would have been miskabel [resigned, accepting], he would never have become in the mood. That’s what I’m bringing out.
The Next Step: Independence from the Training
Now, after he’s in the mood, then he doesn’t need to do anymore, he doesn’t need to shuckle the way the Rebbe shuckled, because now he already feels himself. Sometimes he wants to shuckle this way, sometimes he wants to shuckle differently. He doesn’t have to imitate. There’s gonna be something off pace, something fake. Fake I mean to say not meduyak [precise], not fake. There’s going to be something not exactly the way he does it in the first ten minutes. Because the first ten minutes, okay, I don’t have nerves now, but I can make myself, I can act like the person who does have nerves. How? I do it after, I play some film in my head and I do it after.
Gibor HaMidah and Independence from Rules
Okay, but imitating and remembering that truly gibor hamidah [master of one’s character traits] also means knowing how it’s chal [applies] to every situation. There are never any klalim [rules], right? One can’t make… You know all those jokes about the bachur [young man] who was told how to talk to a girl, and he was mechayeh [revived, brought to life] pickles that were written on the note. That’s not how you talk to a girl, right? But it doesn’t mean that all those notes don’t work. That’s it. A conversation opens up, you already know yourself, because you’re a normal person, you figure out how to go further. But the first piece does need to be. There’s nothing wrong with someone that he buys the card games that say date what he calls, whatever, and he starts with that, and afterwards he must throw it away. If he doesn’t throw it away in the end, then nothing became a conversation at all.
So that’s the next step. The next step is going to be independent of the training, but that’s exactly it with with with and the same way as with davening, and the same way with all midos.
The Zohar’s Mashal of the Ox with the Yoke
The Zohar [the foundational work of Kabbalah] says that kabolas ol malchus shamayim, as the Zohar says the mashal [parable], it’s like a shor [ox] that one places on him an ol [yoke] bis’chilah [initially], kedei [in order that] when he becomes bigger one shouldn’t need a yoke. People think that kabolas ol malchus shamayim one must always have. No, kabolas ol malchus shamayim, in the sense that we’re talking, is the first madreigah [level], as one always learns, yiras tis’eh [lower-level fear], whatever you want, yiras takol [fear of punishment], yiras tis’eh, it’s the first step, it makes the person have such pe’ulos, such hanhagos [behaviors, practices], such natures.
Afterwards he doesn’t need the kabolas ol anymore, that doesn’t mean because he becomes a porek ol [one who throws off the yoke], right? But he becomes a person who understands himself what he does. He’s going to do certain things differently, he’s actually going to change. There are certain things, therefore it says in many Chassidic sefarim, it says in Sefer HaMa’amarim [Book of Discourses], in other sefarim, I’ve already seen it before, I’ve already forgotten where, and it says in Tanya [foundational work of Chabad Chasidus] also, that when a person is young, when he’s a maskhil [beginner], he needs to be much more frum than an advanced person.
The Practical Application
When you’re a beginner, you need to grab hold, you need to make many hagdarim [protective boundaries], much kabolas ol, because nothing remains. He won’t put on his gartel, he won’t know where davening begins. After he already knows, he doesn’t always have to go with the gartel, because he already knows, he already knows himself what to daven, he doesn’t have to arrive, he’s already trained, like the cow that doesn’t need to go with the yoke every time anymore, he already knows himself, he already understands himself, he’s already yodei’a shoro vekoneihu [knows his ox and his master – a reference to Isaiah 1:3].
The Rambam’s Mitzvah of Midos
That’s the next step, and that’s what happens naturally. Now, I want to tell you like this, this is what was a shiur for Rosh Chodesh Elul [the first day of the month of Elul], I want to tell you like this. They thought like this, and they learned, it comes out that the Rambam [Maimonides] says that it’s literally a mitzvah. It’s very interesting, the Rambam made a very strange mitzvah. Because what’s a strange mitzvah? The mitzvah of teshuvah [repentance] is also be’erech [approximately] such a mitzvah. I mean, it also says in Hilchos Sefer HaMada [Laws from the Book of Knowledge], the entire Sefer HaMada is more or less such sorts of mitzvos.
The Difference Between Ma’aseh and Midah
There are most mitzvos, as the Rambam himself said in perek beis [chapter 2], we’re learning the Shemonah Perakim [Eight Chapters – Rambam’s introduction to Pirkei Avos], we haven’t looked in for a long time, but we’re still learning it. We’ll still come back to look in, we’re still in the middle of perek daled [chapter 4], but we’re still in the middle. The Rambam already said in perek beis that mitzvos are, most mitzvos are on pe’ulos, right? It’s simple, when one learns Shulchan Aruch [Code of Jewish Law], one sees that all mitzvos be’etzem [essentially], all mitzvos stand in Shulchan Aruch, not all mitzvos stand in Rambam, right?
Student: Someone said that it seems that Hilchos Teshuvah is not nogei’a bizman hazeh [relevant in our time], because it says in Rambam, it doesn’t say in Shulchan Aruch.
Instructor: But it says a bit in Shulchan Aruch Hilchos Teshuvah, and he said Yom Kippur [Day of Atonement] says a few se’ifim [sections] about Hilchos Teshuvah. But otherwise then it doesn’t say. It seems that it’s not incorporated. What? Yes yes, mashehu [something].
Al kol panim [in any case], there are mitzvos, most mitzvos are ma’asim [actions]. Remember, ma’asim is the lowest level thing in our structure of the soul, right? Ma’asim is a thing that you do.
How Long Can a Ma’aseh Be?
Now, I want to say such a distinction. Ma’asim is a thing that one does, how long can that be a ma’aseh? What’s the longest ma’aseh that a person can do. Not too long, it will become too many ma’asim, I mean. A ma’aseh is a thing that you do in a moment, lay tefillin [phylacteries], you want to lay, you were yotzei the mitzvah, right? I mean that there’s a shi’ur [measure], chatash [even] forty minutes. Okay, it’s a long one, no problem, not like a day, you know what I mean? Not more than a day, do you agree?
Fasting Yom Kippur is a ma’aseh? It takes a whole day to do the ma’aseh, let’s say, I don’t know the lamdanim [Talmudic scholars] who have a chakirah [analytical inquiry] whether every minute is the mitzvah of fasting, yes? You understand what I’m asking? If someone fasted half a day, was he mekayeim [fulfilled] half a mitzvah or nothing? Ask some lamdan, he’ll tell you such a chakirah about this.
Let’s already say that there’s a whole day ma’aseh, there’s a ma’aseh of doing with a whole day, most mitzvos ma’asiyos, or aveiros [transgressions] ma’asiyos, the same thing, most mitzvos and aveiros that are bema’aseh [in action] don’t take more than a minute to do, or at least to be yotzei the ikar [essence], right? You pick up a lulav [palm branch used on Sukkos], you were already yotzei, that’s all, be’eiruv bilkichah [through the combination of taking], already, bedog bah yatza [through touching it one fulfills], already. A ma’aseh is a thing that takes a moment, because it’s the lowest level thing, it’s that you’ve done, you do it with your eivarim [limbs].
How Long Does It Take to Have a Midah?
Ah, how long does it take to have a midah? The Rambam says that there’s a mitzvah to have good midos, not just a mitzvah to do good ma’asim, there’s a mitzvah to have good midos, true? Mitzvas asei [positive commandment], vehalakhta bidrachav [and you shall walk in His ways]. Teshuvah. Teshuvah, okay, one must know what teshuvah is, it’s like I said, it seems like it’s a kind of midah, I don’t know what exactly. Teshuvah is midos. Yes, yes, one must do teshuvah vadai [certainly], in perek zayin [chapter 7] one must do teshuvah, it’s part of the ikar, it could be that the ikar teshuvah is on midos, I’ll explain you why.
Yes, the Rambam says shema tomar [lest you say] that it’s only, when someone says, there’s a klal gadol [great principle], whenever someone comes and tells you something, but something else, what he truly means is the second thing, true? Klal gadol in people’s speech, you know what I mean? Sometimes a person comes to talk, I want to talk about four things, okay, tell me already the last thing, because that’s what you want to say.
So the same thing, the Rambam says in perek zayin that you shouldn’t think that teshuvah is only from ma’asim, but it’s also from midos, one could say that it’s be’ikar [primarily] from midos, certainly one must do teshuvah from ma’asim, but from ma’asim there’s nothing to do teshuvah, you stopped doing, good day, say vidui [confession], there’s a question, one must say vidui, whatever, the whole ikar teshuvah, it’s avodas hateshuvah [the work of repentance], but aliyas midos [elevation of character traits], it’s certain that the mitzvah, from the Rambam of midos, from Hilchos Dei’os [Laws of Character Traits], is not to do certain things, right?
The Difference Between Midos and Ma’asim in Education
It’s interesting, because by us, how one learns in cheder lema’aseh [in practice], one doesn’t learn this. In school there’s such a thing midos tovos [good character traits]. Midos tovos means helping another Jew usually, right? That’s a thing that you do, right? In the girls’ school there’s midos week. That week one must go to the nursing home, because it’s a mitzvah of chesed [kindness], it’s a midos. But by us it’s only a pe’ulah, right? But the Rambam learns, how the Rambam lays it down. What? Not to become in ka’as [anger]. And a midah is not a thing that one does, right? A midah is the thing that makes you do, right? It takes longer, right? It takes longer to have a midah.
The Time It Takes to Have a Midah
A midah is not a thing that a person has in a minute. You can see from how he conducts himself in a minute, perhaps in truth one can’t even see. You need to look at how he conducts himself for a few weeks, at least, to see that he has the midah. Because a person does something once, okay, he was misgabeir [overcame], doesn’t yet mean that he has the midah, right? To have the midah is a thing that takes time. In other words, it’s a ma’aseh, it’s a sipurei tzadikim [stories of righteous people] that one says in Yiddish, one must know the person. You can’t hear a ma’aseh that he did once, you need to know that this is such a sort of person. That’s a thing that takes more time, and that’s hard for people to grasp, because people, most people, especially whoever thinks only halachically, his seichel [intellect] can only grasp one minute at a time, or so, let’s say a whole day at a time, he can only understand that there’s a pe’ulah, it’s one pe’ulah, it’s davar echad [one thing], it’s one mitzvah, yes, one thing, and it takes a minute, or it takes a day. Usually it really wants to take a minute, because that one can see, well, I did it. A bit longer, let’s already say.
But a pe’ulah, a thing that a person does, a midah thing that a person does, not talking about a thing that happens to a person, it’s a thing that a person does, but it takes half a year, for that people don’t have the attention span, he says, to be able to see half a year at once.
Repentance and Character Traits: Forty Days as the Minimum Measure of a Middah
A Person Can Only Understand Short Actions
He can only understand that there is an action, it’s one action, it’s davar echad [one thing], it’s one mitzvah [commandment], yes, one thing, and it takes a minute, or it takes a day. Usually he’ll want it to really take a minute, because that you can see, I did it. A bit longer, let’s say.
But an action, a thing that a person does, a middah thing that a person does – I’m not talking about something that happens to a person, a thing that a person does – but it takes half a year. Most people don’t have the attention span, right, to be able to see half a year at once. It’s a bit more abstract. One of the ways of saying things that are abstract is saying things that take a long time to understand or to have or to be or to see.
The Heavenly Court Judges the Whole Person – At the Time of Death
So, there are for example things that take a whole lifetime, right? And we learned, there is such a thing that is said, I mean the Rambam [Maimonides] says in Hilchos Teshuvah perek gimmel [Laws of Repentance, Chapter 3], that one judges a person on his whole life, whether he did more mitzvos than aveiros [sins], whether he is a tzaddik [righteous person] or a rasha [wicked person].
When is he judged? Bishas misah [at the time of death], right? Why at the time of death? Because if one wants to judge on the whole person at once, the beis din shel maalah [Heavenly court] judges on a person, it doesn’t judge on maasim [actions]. It looks at the whole person at once, one must wait for him to die in order to be able to judge him. “Ve’ein HaKadosh Baruch Hu meyached shemo al hachayim” [And the Holy One, Blessed be He, does not attach His name to the living]. A living person, let’s say he’s now doing a good action, but I don’t yet know if he’s a good adam [person], I don’t know if he’s a good person.
“Is There Such a Thing as a Person?” – The Deeper Perspective
Now, is there such a thing as a person? A person who can’t see a long time at once, he says there’s no such thing as a person. There’s a day, a day, a day, maybe a week, I don’t know, a person? I’ve never seen such a thing as a person, I’ve seen a person in the minute.
But one who understands more deeply, he understands that there is such a thing as a person. The Almighty can understand even humanity, “ki elef shanim be’einecha ke’yom eshmol ki yaavor” [for a thousand years in Your eyes are like yesterday that has passed – Psalms 90:4], He can look at everything at once. With this one can do teshuvah [repentance]. This is the continuation of the lecture, I don’t have the koach [strength].
A Middah is a Mitzvah in Continuity
My point is, it turns out that a middah [character trait] is such a kind of thing that takes time to have. It’s a mitzvah in hemshachos [continuity]. It’s a funny kind of mitzvah in this sense. The Rambam says clearly that it’s a mitzvah to have middos tovos [good character traits].
Questions and Answers: Is a Middah a Mitzvah Every Minute?
Other voice: So have I sinned every minute?
First voice: No, every minute you’re doing every minute extra. It’s one big mitzvah for the whole thing.
Other voice: So have I sinned every minute.
First voice: Well, you can say every minute, yes, exactly in every minute. No, the mitzvah is the actions when one works on it.
Other voice: A mitzvah is a mitzvah.
First voice: No, the mitzvah doesn’t have to be actions. The Rambam says, a mitzvah doesn’t have to be actions or feelings, or in the chelek hamis’orer [the part that is aroused – the emotional/impulsive side] there can be mitzvos, says the Rambam meforash [explicitly].
If I have rachmanus [compassion] on a person, you have bechirah [free will] in this. The tnai [condition] is, gradually you become a baal rachamim [one who has compassion], and to be a baal rachamim is a mitzvah, mitzvah d’Oraisa [Biblical commandment], “lihiyos rachaman” [to be compassionate].
No, they already spoke about this that middos and compassion doesn’t mean to feel for, it means to do. Okay, but to be a thing that does, whatever. To be a thing that does when he feels for the other, the feeling for is just one small feel. But that’s another thing, another conversation.
The point is, to have, to be such a kind of person that when he hears a tzarah [trouble, suffering] he does, is a mitzvah. That itself is the mitzvah. That is the mitzvah of “mah hu rachum af atah rachum” [as He is compassionate, so too should you be compassionate].
The Measure of a Middah: Forty Days
How long does it take to do such a mitzvah? Both. To be such a kind of person that he does. I say it’s both definitions, not something that can be done in a minute. Because when you do it in a minute, you have an action, you don’t have a middah. A middah can only be had over a long time.
Yes, he has it the whole time, but also, I don’t know because he has it the whole time, because he has it, when you say the whole time, it lives, I need to explain this much deeper and more physically, it lives in a tekufas zman [period of time] that is longer, in a whole part of a life story of a person, but about this I thought like this, how long do I mean it the minimum, approximately a shiur [measure] of a middah?
So I say, there is a thing that is a whole life, I know… No, a chodesh [month] is not enough. It’s forty days, how do I know? It’s written explicitly in Tzetl Katan [The Small Note – a work by Rabbi Elimelech of Lizhensk]. I think it’s so anyway, I heard from Yudel Melber who said that there’s research that says this. I don’t know.
Yes, no, therefore let me see why. Yes, certainly, certainly means a minimum, it’s not major. Rebbe Meile [Rabbi Elimelech], I don’t mean major. No, first of all, one doesn’t break middos, one learns out middos. The Rebbe Meile indeed says that one breaks, but he certainly doesn’t mean break, he means learn out.
Why Specifically Forty Days? Proofs from the Torah
And for forty days, what he says forty days, I thought, in the Torah there is a number forty days. Forty days he didn’t think up himself, a number of this appears in the Torah many times on certain things. You’ll see, on what does forty days appear in the Torah? On a thing that isn’t in one minute.
The mabul [flood] took forty days, or one of the periods of the flood. Forty days and forty nights. It always says, almost always it says forty days, it says forty nights. Arbaim yom ve’arbaim lailah [forty days and forty nights].
I don’t know a month, there is a musag [concept] of forty days. It indeed takes forty days, but it’s a concept. Forty days means, Moshe Rabbeinu [Moses our teacher] learned the Torah forty days and forty and about this we have Elul [the month of Elul] and so on.
What is forty days? Why is the number forty days? Why is it thirty-five days or six hundred days? I mean, forty days, it has a meaning. All numbers in the Torah have a meaning. The meaning of forty days is the minimum period of saying about a person that he is such a kind of person.
It’s Also Practical
It’s also practical. I mean, what Rebbe R’ Elimelech says, it’s also true. In other words, I’ll tell you like this: if you see a person for two weeks he’s a masmid [one who studies constantly]. Okay, two weeks he’s a masmid. Three weeks, forty days he’s a masmid, he’s a masmid. Over time, it will remain forever. I don’t know, he already has the middah. 40 days is the number.
How did I accept it? So it says, Rebbe Meilech accepted it. Well, it makes a lot of sense. Again, one would ask why 40 and not 35? It’s certainly more than a month. A month is still like, okay, this month he did so. I am mekabel al atzmi [accept upon myself] a month. A month is too small an amount. A month is only four weeks. This month he did so.
40 days is already more than a month. It’s already a whole 40 days. It’s already a bit of a part of his life. Also the tahoras hayoledes [purity of the woman who gave birth] is 40 days. 40 days means like a period of time of life. It’s a life storm.
Yes yes, so it has to do with it. Certainly, because one must teach him also. Malkus [lashes] is chinuch [education], chanoch lana’ar [educate the youth], chosech shivto [he who withholds his rod], one must give him 40 lashes.
The Idea of Time Periods
So, the idea, I’m telling you an idea, when I say the numbers, seven days is a week. What is if it takes a bit more? A month is 30 days, sometimes it’s 29 and 31 days. It’s the idea of… No, I mean practically it takes 40 days. No, I’m not making any mistakes. Okay? I make mistakes, but not on 40 days. Yes, yes.
I mean that one is a bit different. That one is more like kevius [fixedness] of a thing that he does, but it’s one such kind of person for 40 days. So I think, I don’t know.
Why Not 30 Days?
There are many things that halachos [laws] are shloshim yom [thirty days], but I mean for other business. I have a sevara [logical argument] for that, not for that. There is a sevara why shloshim yom is the normal, because it’s the easiest period of time that one can see, like a regular halva’ah [loan] thirty days, because a week you need to watch the lights. A Jew who keeps Shabbos [the Sabbath] knows that it’s a week, but 30 days is a very obvious thing, the levanah [moon] comes back. From this most things are 30 days.
But about this it’s not, for a person to become a person is not enough, because for us it’s only one. This is that it must be more than a whole moon, more than a month. So it argues. You see that Rabbi Elimelech thought so, and I will find more ra’ayos [proofs].
Teshuvah Requires Forty Days
Well, he says exactly that, he says that it takes 40 days to have a middah, because that, of course, by the way it’s yes true, one doesn’t mean that it will remain forever, first of all, one doesn’t need to be misgaber [overcome], one needs to learn, but I mean that it’s yes true, and I heard from people that even here one can see that it works, the sense that you do something for 40 days, already begins, certainly, it’s only enough, you have your whole life, but it already begins to be such a kind of thing that is a middah, not just an action.
About this there is such a thing that one must do teshuvah for forty days, you understand? Yonah [the prophet Jonah] said that one must do teshuvah for forty days, in Sefer Yonah [the Book of Jonah]. Yonah warned him in this chiddush [novel idea] that he did teshuvah for forty days.
And I mean that this is about this, have you ever thought about this? There are many mitzvos in the Torah, right? There are many middos tovos, ahavah [love], yirah [fear], I know what. Right? Not one of these mitzvos has a period, a whole week, or a whole ten days, or a whole forty days in the year, which is a minhag [custom] to do the mitzvah, except for teshuvah.
Miderabanan [from the Rabbis] is ten days, and from the custom, already a very old custom, from zman haGeonim [the time of the Geonim], from the Pirkei DeRabbi Eliezer [Chapters of Rabbi Eliezer], forty days. Forty days is the minimum to do teshuvah.
If one does teshuvah less than forty days, one has not yet done teshuvah. One has only done teshuvah bema’aseh [in actions], not bemiddos [in character traits]. But the Rambam says that ikar teshuvah [the essence of teshuvah] is in middos. In middos takes forty days. This is my Torah.
Well, there’s certainly a custom. I mean that… Okay, one can speak more and more about this. But anyway, this is my drashah [sermon]. From this one must do teshuvah for forty days, and that’s it.
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום של כל השיעור: מידות, תשובה, וארבעים הימים
—
א. הקדמה
השיעור רוצה לחדש תורה חשובה על אלול, ראש השנה, וכל התקופה — הסבר על דבר שכבר לומדים זמן רב.
⟦סטייה קטנה: הערות מעשיות על משקה — לא שייך לעניין.⟧
—
ב. הגדרת “מידה” — מהי מידה?
1. המשמעות המילולית
“מידה” פירושה “measurement” (מדידה). אבל כאן לא מדברים על הגדרה מילונית, אלא על המושג המהותי.
2. טרמינולוגיה של הרמב״ם
הרמב״ם (הלכות דעות, פרק א׳) קורא לעניין זה “דעות”. המצווה היא שיהיו הדעות במידה הנכונה — במידה הנכונה.
3. מידה = hexis (אריסטו)
מידה היא מה שאריסטו קורא hexis — “stable disposition” (נטייה יציבה). בעברית: הרגל, הרגלות, טבע שני (second nature).
—
ג. המבנה ה״אנכי”: שכל — מידה — פעולה
1. שלוש שכבות בנפש
– שכל = מה שמבין שהוא נכון/טוב
– פעולה = מה שעושה בפועל (action)
– מידה = הדבר שביניהם — מה שמנבא מה אדם יעשה באמת
2. הבעיה: שכל לבדו אינו מספיק
לא כל מה שאנשים מבינים, הם עושים. לאנשים יש בחירה לעשות אחרת ממה שהם מבינים. לכן השכל לבדו אינו מספיק כדי לחזות התנהגות.
3. המידה היא המנבא האמיתי
מה שאנשים עושים בקביעות (באופן עקבי) — זה נקבע על ידי מידותיהם. “מתמיד” למשל — הוא לומד בקביעות לא כי הוא מתאמץ כל פעם, אלא כי הוא הוא כזה סוג של אדם.
—
ד. מידה לעומת הרגל גרידא, ומידה לעומת התגברות
1. מידה ≠ הרגל מכני בלבד
מידה היא יותר מהרגל — היא באה עם דעת מסוימת (הבנה). לא אוטומטית כמו מכונה, אלא כמו אדם שמבין מה הוא עושה.
2. מידה ≠ התגברות
נקודת מפתח: אם צריך להתגבר, עדיין אין את המידה. מידה היא כשאדם רוצה לעשות זאת, אוהב זאת — לא “wish” (חלום/משאלה), אלא “like” (משיכה פנימית).
3. מצוות המידות הטובות
לא מספיק לחשוב שטוב הוא טוב (שכל), ולא מספיק לעשות דברים טובים דרך התגברות (פעולה). המצווה היא להיות בעל המידה של טוב — להיות אדם טוב.
—
ה. ביקורת על מסילת ישרים ותניא
⟦סטייה מוכרזת⟧:
– המסגור של מסילת ישרים בהקדמתו הוא “very incomplete” — הוא כמעט לא מדבר על מידות.
– התניא אף פעם לא מדבר על מידות.
– הרבה אחרונים לא הבינו מה מידה באמת אומרת — חסר חלק בסיסי שעומד ברמב״ם ובספרים אחרים.
—
ו. חלוקה “אופקית”: מידות רבות, לא אחת
1. המידות מתחלקות לנושאים שונים
אם מסתכלים בצורה כללית ביותר, היו אומרים שיש רק מידה אחת (האם הוא עושה או לא; “מוח שליט על הלב” או לא). אבל באמת יש מידות רבות, כל אחת בנושא משלה.
2. “מוח שליט על הלב” — רק בדיעבד
לפי הרמב״ם “מוח שליט על הלב” הוא רק מצב בדיעבד. הלכתחילה הוא שהלב עצמו (= מידות, מה שאני אוהב) יהיה כבר טוב. אפשר ללמד את הלב להיות טוב — לא צריך לשלוט עליו.
—
⟦התזה העיקרית עד כאן:⟧ מידה היא נטייה פנימית יציבה בין שכל לפעולה, שמנבאת מה אדם יעשה. המטרה האמיתית אינה התגברות (מאבק) אלא טרנספורמציה של המידה עצמה — שהלב יהיה כבר טוב מצד עצמו.
—
ז. כיצד מלמדים את הלב?
1. הלב לומד דרך עשייה
הלימוד בא דרך עשייה (פעולות/הרגלים), לא דרך דרשות. המטרה: שהאדם יעשה זאת כי הוא אוהב זאת, בהנאה.
⟦הערה צדדית קטנה: אתכפיא לעומת מידות טובות⟧
תלמיד שואל האם זה “אתכפיא” (כמו בתניא). מה שתניא קורא “אתכפיא” או “צדיק גמור” הוא בערך מה שרמב״ם קורא “מידות טובות”, אבל יש הבדלים בפרטים שצריכים לימוד נוסף.
—
ח. מחקר פסיכולוגי על שליטה עצמית
1. הסברה הנאיבית
אנשים חושבים באופן טבעי ששליטה עצמית = לנצח יותר “קרבות” (מלחמות) עם היצר הרע. כלומר, אדם שמצליח בדיאטה יש לו 24 מחלוקות ביום עם תאוותו, והוא מנצח 23 מהן; מי שנכשל, מפסיד רוב הקרבות.
2. מה המחקר מראה באמת
זה לא נכון. אנשים שיותר “מבוקרים” אין להם יותר קרבות – יש להם בכלל פחות קרבות. החוויה שלהם היא שהם רוצים כך. הם התרגלו, הם אוהבים את הדבר הנכון – לא שיש להם “גבורה” חזקה יותר לכבוש את היצר.
3. מה זה אומר למידות
– אדם עם מידות טובות אוהב לאכול (לא ששונא), אבל הוא אוהב בכמות הנכונה.
– הוא אוהב לאכול, לא לזלול.
– זה בא דרך הרגלים, אורח חיים, לימוד – הוא נעשה כזה סוג של אדם.
– בלי דעת (המדד השכלי של “דרך הממוצע”) אי אפשר לתאר מידה – צריך לדעת כמה נכון.
– “בעל תאווה” עם תאווה בלתי מוגבלת הוא “totally messed up person” – הוא חייב להתגבר כל פעם (= מצב אומלל).
—
ט. שלושה מודלים שגויים של עבודת המידות
1. כפייה / כוח – “מוח שולט על הלב” כמו מנעול שולט על דלת
אנשים מדמיינים “כוח רצון” ככוח פיזי שדוחף למטה את היצר הרע. זו לא המטרה.
2. הרגל מכני – כמו אבן שמים עושה בה חור
אנשים חושבים ש״הרגל” פירושו כמו אצל אבן של רבי עקיבא – חזרה מכנית גרידא. אבל אדם אינו ספסל שדחפו בו ברזל מספיק פעמים. סתם להתרגל כמו תוכי (parrot) אינה מעלה – “מצוות אנשים מלומדה” אינו דבר טוב.
3. רק הבנה שכלית – “אני עושה כי אני מבין”
גם לא מספיק, כי מידה אף פעם לא מבינה באופן שהשכל מבין.
—
י. המודל הנכון: משל ה״ילד” (אדם תלת-חלקי)
לאדם יש שלושה חלקים:
1. שכל – מבין בעצמו למה משהו טוב/רע
2. גוף/תאווה – לא מבין כלל
3. מידה (לב) – האמצע, “חצי שכל” – מבין משנית, כמו ילד קטן
משל הילד מפורט:
– ילד לא מבין בעצמו למה משהו רע, אבל הוא סומך על אביו ומקבל.
– שואלים אותו “האם זה טוב?” – עונה “לא, כי אבא שלי אמר לי.”
– הוא מבין לא אוטונומית, אבל הוא מבין באמת – לא כמו מכונה.
– חינוך אינו רק מכות (שכר ועונש) – זה רק אמצעי להשיג את המטרה שהילד יקבל מהשכל של האב.
כך גם: מלמדים את המידות לפי דרכן – דרך הרגל, שכר ועונש, pain and pleasure – אבל המטרה שהלב יקבל אהבה אמיתית, לא רק לציית מכנית.
—
יא. ניסוח נכון של עבודת המידות
> עבודת המידות אינה:
> – לכפות את הפעולות לציית לשכל
> – לכפות את הלב לציית לשכל
> – להרגיל בדרך מכנית
>
> עבודת המידות היא:
> – ללמד את הלב – “על פי דרכו” – לפי איך הוא לומד
> – שיקבל אהבה אמיתית לדבר הנכון
—
יב. למה “להילחם” עם היצר הרע לא עובד
הרבה אנשים שנלחמים בקביעות עם יצרם הרע אף פעם לא משתפרים – דווקא כי הם נשארים במודל ה״קרב” במקום ללמד את הלב.
אמרה ידועה: “שוברים מידה – מקבלים שתי מידות רעות: קנאה וגאווה.” כלומר, המאבק עצמו יכול להחמיר, לא לשפר.
עיקרון מרכזי: “כשנלחמים – לא לומדים.”
—
יג. משל מחינוך – שלוש דרכים שגויות
חינוך ילדים משמש כמשל לעבודת המידות בכלל. שלוש שיטות כולן בעייתיות:
1. כפייה / מכות (כפייה)
– הילד מציית רק מפחד.
– ברגע שהאב אינו עוד “בעל הבית” (מצטט את הגמרא “תחת ידך”), הילד עושה מה שהוא רוצה.
– הילד מצד עצמו אף פעם לא רצה טוב – הוא רק “נכפה”.
– אפילו סוס שמאמנים אותו היטב, בסופו של דבר לא צריך יותר לעמוד עם מקל – הסוס רוצה כבר בעצמו. אבל בכפייה ללא לימוד – האדם נשאר תלוי במקל לעולם.
– מצטט את הפסוק “חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה” – חינוך צריך להחזיק מעמד כל החיים, ללא מקל.
2. “תן לו לבד” (לסה-פר)
– תן לילד לגלות בעצמו מה טוב.
– ביקורת: לילד יש רק יצר הרע (= לא שכל), הוא לא יכול לגלות בעצמו. אנשים לא לומדים בעצמם.
– השוואה לדוד המלך עם אבשלום – הוא לא חינך אותו, וזה הסתיים קטסטרופלית.
3. מניפולציה רגשית / “Love bombing”
– “לחנך באהבה” – אבל בפועל זו מניפולציה: “אני אוהב אותך כל כך שתרצה לרצות אותי.”
– זה נקרא “love bombing” (מונח מכתות).
– ביקורת: זה “עובד” – אבל זה מזויף, לא אמיתי.
> ⟦סטייה קטנה – הערה אישית:⟧ מזכיר שאביו שלו לא עשה כך, והוא עצמו לא מנסה זאת עם ילדיו.
—
יד. נקודת משנה: “מלמדים אנשים שהם רעים”
⟦הערת צד חשובה בטיעון:⟧
כשמדברים יותר מדי על “מלחמת היצר” ו״הגוף רע” – מלמדים את האדם שהוא רוצה רע. אומרים לו: בלי התורה עם המקל היית עושה “כל מה שלבו חפץ.”
תשובה: זה לא נכון. אדם עם חינוך כבר לא רוצה לברוח. הוא “happy” – לא כי עומדים עליו, אלא כי לימדו אותו. (זה לא מדבר על גוי בלי חינוך – “ער פרא אדם יולד” – אלא על אנשים עם חינוך.)
—
טו. ההצעה החיובית: חיקוי (Imitation)
אחרי דחיית כל שלוש הדרכים השגויות, באה התשובה: “אז מה כן?”
הדרך הנכונה היא חיקוי – לחקות. חיקוי הוא “שונה מאוד מכפייה.” זה תקף גם לחינוך ילדים, גם לאדם שעובד על עצמו.
—
טז. משל: האב שצועק על משפחתו – “התגברות” בפועל
משל “מאוד נורמלי”: אב שיודע שהוא צריך להיות רגוע ולחייך לילדיו, אבל הוא חוזר הביתה אחרי יום קשה, כועס ומתוח.
אסטרטגיה 1: להתרגז (= להיכנע לכעס)
– ברור שלא טוב.
אסטרטגיה 2: להתגבר (= להתאפק)
– הוא לומד מסילת ישרים / אורחות צדיקים, חוזר הביתה, ואומר לעצמו: “לא להתרגז!”
– זה עובד לפעמים – אבל בדרך כלל מתפוצץ בסוף.
– המנגנון: מתאפק כמה שעות, ואחר כך מתפוצץ בכוח עוד יותר – “נתמלאה סאתה.”
– נקודה חזקה: אנשים עושים זאת שבעים שנה – מתאפקים, מתאפקים – ואז זה מתפרץ. זו ההוכחה הטובה ביותר שהתגברות/התאפקות לבדה לא עובדת.
—
יז. ההבדל בין “להתאפק” ל״לשחק/להעמיד פנים”
1. להתאפק הוא רק מצב חירום
הרמב״ם קורא למי שמתאפק מתאווה רעה (למשל כעס על אשתו כשהיא לא אשמה) “מתגבר” – חולה בנפשו, לא חסיד. צריך לעשות זאת לפעמים – לאדם אין ברירה. אבל זה רק פתרון קצר טווח, בקנה מידה קטן.
2. העצה הטובה יותר: להעמיד פנים / לשחק (play-acting)
במקום להתאפק מכעס, צריך לשחק שנמצא במצב של אהבה גדולה עם האדם.
איך זה עובד: כל אדם יודע איך נראה “יום טוב” עם בן/בת זוגו – איזה טון דיבור, אילו דברים עושים. יש מודל בראש. משחקים את המודל.
החידוש המרכזי: אחרי כמה דקות משחק, זה נעשה אמיתי – באמת רוצים כך. הכעס לא חוזר (אם כי הוא יכול להתחיל שוב מאוחר יותר).
3. ההבדל הגדול
– להתאפק = מרגישים את הכעס, דוחקים אותו למטה, יושבים בשקט על הכיסא. הכעס נשאר בפנים.
– לשחק = לוקחים תפקיד אקטיבי, מגלמים את המודל החיובי, ודרך זה משנים את המצב הפנימי. זו לא רק דיכוי, זו טרנספורמציה.
4. תנאי: צריך להיות בסיס טוב
לא מדברים על שני אנשים זרים. צריך שכבר יהיה יסוד אמיתי של אהבה – רק ברגעים הקשים משחקים את ה״יום הטוב” עד שזה נעשה אמיתי.
—
יח. יישום שני: משחק עובד גם על חינוך
אנשים שמשחקים עם ילדיהם שהם צדיקים – הילדים נעשים צדיקים. ר׳ נחמן: כשדנים לכף זכות, האחר באמת נעשה טוב. זה עובד טוב כמו (או טוב יותר מ) מהלכי חינוך אחרים.
למה זה עובד – העיקרון העמוק יותר:
– כשיודעים רק “התגברות” (להתאפק), חושבים שלהיות טוב זה תמיד מאבק.
– אבל כשמכירים צדיקים (או משחקים אותם), רואים שאפשר באמת ליהנות מלעשות טוב – זה לא רק התאפקות.
– הסקולענער רבי מובא כדוגמה: הוא אף פעם לא התרגז, הוא תמיד היה שמח. הוא לא התאפק – הוא באמת הרגיש כך. הרבי הבין דברים גבוהים יותר למה זה כך; אנחנו לא מבינים – אבל אנחנו יכולים להעמיד פנים, ודרך זה מגיעים.
—
יט. יישום שלישי: תפילה – חיקוי אינו זיוף
1. הבעיה
הרבה צעירים לא יודעים איך מתפללים. מה הם עושים? הם מחקים מישהו שמתפלל.
⟦2. סטייה – התנדנדות בתפילה⟧
בבית מדרש עם חסידויות שונות אפשר לזהות מהתנדנדות מי הרבי של מישהו (באבוב׳ער גאנג, וכו׳). זה “חתימה.” למה מתנדנדים? תיאוריה: זה “cold fidgeting” – לא מרגישים נוח, תפילה היא דבר מוזר. (זה מאוד עתיק, לא חדש, וגויים לא מתנדנדים.)
3. העולם מזלזל בחיקוי
“חכמים” סוברים שחיקוי (התנדנדות של הרבי, בכי כי הרבי בוכה, וכו׳) הוא ילדותי, חיקוי סתם, מזויף. להיפך: החיקוי לגיטימי!
4. תפילה לומדים דרך חיקוי
אי אפשר לתאר מה “תפילה” אומרת (זה יותר מסתם לבקש מהקב״ה). איך לומדים את זה? מחקים את מי שכבר מרגיש את זה. בהדרגה לומדים – זה נעשה אמיתי. זה כלל גדול בתורה.
5. יהודים מבוגרים לעומת צעירים
יהודים מבוגרים יותר אמיתיים בתפילתם, הם לא מתביישים לבכות. צעירים – כשהם בוכים, זה לעתים קרובות מחוקה. אבל איפשהו התחיל הבחור גם עם חיקוי.
6. החידוש
> חיקוי לא אומר זיוף. העולם מבלבל בין השניים.
—
כ. משל הרבי שמתכונן לפני יום טוב
מישהו עשה חוזק מרבי שמתרגל את תפילתו עם חזנים ובוכה כבר בתרגול. הוא צודק! הוא אומר את אותן מילים (“מי יחיה ומי ימות”) – זה רגשי, זה עצוב – מה ההבדל בין תרגול ל״אמת”?
מחלוקת האריז״ל והגר״א: האריז״ל אומר כן לבכות, הגר״א אומר לא. העובדה ששניהם מדברים על זה מוכיחה שרגשות אינם משהו ש״קורה סתם” – אפשר לכוון אותם, אפשר לבחור אותם. רגשות באים דרך מידות והרגלים של אדם, לא סתם מהשמיים.
—
כא. חיצוניות מעוררת את הפנימיות – משל הכובע
⟦דוגמה מאביו, חסיד קוצק⟧ אנשים באים לבית הכנסת ולא שמים כובע לפני התפילה, בטענה “אני מתפלל כמו שאני.” האב ענה: “כמו שאתה נשאר כמו שאתה” – לשים כובע אינו זיוף, זו צורה של כבוד למעמד התפילה. זו חיצוניות, כן – אבל חיצוניות היא “דבר בפני עצמו.”
הרחבה: בדיוק כמו שהכובע על הבגדים שלך, הבכי בגוף שלך – שניהם חיצוניות. כל השיעור בנוי על העיקרון של “חיצוניות מעוררת את הפנימיות.”
—
כב. משחק אינו שקר – הבחנה קריטית
1. הטענה העיקרית
לעשות/להעמיד פנים/לשחק אינו אותו דבר כמו לשקר. אנשים מבלבלים – הם חושבים ש״שחקן” הוא “שקרן.” לא – שחקן יודע איך להיכנס
למצב. כששחקן אמיתי בוכה במחזה, הוא בוכה באמת – אף על פי שהמעשה לא קרה.
2. מהו שקר?
שקר הוא רק כשמייצגים משהו כמשהו שהוא לא. כשאדם בוכה, זה לא אומר ש״משהו קרה ברגע זה” – זה אומר שהוא בכוונה הכניס את עצמו למצב, והוא בכה באמת.
—
כג. חיקוי הוא השלב הראשון – וכמעט כל אדם רציני עושה זאת
חיקוי הוא הצעד הראשון: רואים מה האחר עושה, מתחילים לעשות את אותו הדבר. הצעד הבא הוא ללמוד את הספרים שהאחר לומד, לחשוב את המחשבות שהאחר חושב. כמעט כל אדם רציני שאפשר מחקה מישהו.
חיקוי הוא “necessary” – אבל זה רק השלב הראשון.
⟦סטייה קטנה⟧ מצטט את דברי אביו: “יהודי ישר מזויף עדיף על שייגץ אמיתי” – וצוחק על בחורים שנלחמים עם חברים בשם “איש אמת” אבל לא יכולים להיות אמיתיים עם כלתם.
הבעיה עם “אותנטיות”
לאנשים יש נטייה חזקה נגד חיקוי, כי הם מאמינים ב”authenticity” – שזו רעיון שגוי. אנשים לא עובדים כך. זה מה שגורם לאנשים לא לדעת איך ללמד את ילדיהם – כי ללמד (בלי חיקוי) כמעט בלתי אפשרי, ונשארים עם כלום.
רוב האנשים ברוב הזמנים עדיין לא ברמה האמיתית של דעת עצמית – צריך להרגיל אותם, צריך להראות להם.
—
כד. “פיו ולבו אינם שווים” – הגדרה חדשה של אמיתיות
1. הטעות של העולם
העולם “אמת אמת תפסה ליה גברא” – מאוד עסוק ב”authentic” להיות. אבל זו טעות בהבנת מה “אמת” אומר.
2. הפסוק “בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני”
אנשים חושבים שזה אומר – כשמישהו אומר “אני אוהב את ה'” אבל לא מרגיש אהבה ברגע, הוא צבוע. זו טעות.
⟦דוגמה – החסיד הקוצקי ואשתו⟧
אישה שואלת “אתה אוהב אותי?” – הוא עונה “רגע, אני צריך להתבונן אם אני מרגיש אהבה עכשיו.” זה לא נורמלי! כשאשתך שואלת, אומר “כן” – לא כי אתה משקר, אלא כי אתה מתכוון לזה, אף על פי שאתה לא מרגיש את זה בדיוק ברגע.
3. ההגדרה האמיתית של “פיו ולבו אינם שווים”
זה אומר לא שלא מרגישים ברגע – זה אומר שלא מתכוונים ברצינות, מזייפים, מרמים. למשל: הוא אומר “I love you” אבל אוהב אחר – זה שקר. אבל הוא אומר “I love you” ולא מרגיש את זה ברגע? זה לא שקר – אולי זה שקר אמיתי יותר לומר “אני לא אוהב אותך” מאשר לומר “אני אוהב אותך.”
4. יישום על קבלת עול מלכות שמים
כששאומרים קריאת שמע, אנשים טוענים שזה שקר כי לא מרגישים את זה. תשובה: אם אתה מסתכל על הכשר כשאתה הולך לחנות, אתה מאה אחוז קבלת עול מלכות שמים. אפשר להעמיק יותר, אבל אין כאן שום שקר. “כל הטענה של שקר לא מתחילה.”
5. מסקנה מעשית
אם אדם אוהב את אשתו, “חלק” מזה אומר לומר שהוא אוהב אותה ולהתנהג בדרכי אהבה – לאו דווקא להרגיש את זה כל רגע. הוא יגם ירגיש, יש סדר איך זה עובד. אסור “להיחסם” בגלל שלא מרגישים – זו “טעות מעיקרא” בהבנת “מצוות אנשים מלומדה.”
—
כה. המהלך של חיקוי – איך זה עובד בפועל
1. השלב הראשון: חיקוי
אדם רואה איך הרבי מתפלל עם יותר חיות, הוא לא יודע מה הרבי חושב, אבל הוא מחקה את הפעולות הפיזיות – מתנדנד ימינה, מתנדנד שמאלה. כך רוב האנשים לומדים להתפלל, וזה לגיטימי.
מקבילה לאהבה: בדיוק כך אדם לומד איך לאהוב את אשתו – הוא מסתכל איך אביו התנהג עם אמו, הוא הולך לשיעור, הוא מחקה. הוא לא יודע מה האחר מרגיש, אבל הוא לוקח את הצורה החיצונית כנקודת התחלה.
2. נקודת המפתח: “להיכנס למוד”
אם אדם לא ב״מוד” של תפילה, אבל הוא עושה מה שהוא עושה כשהוא כן במוד – אחרי עשר דקות הוא נכנס למוד. אבל אם הוא היה מקבל (= מסכים שהוא לא יכול), הוא לעולם לא היה נכנס למוד. זה החידוש העיקרי.
3. השלב הבא: עצמאות מהאימון
אחרי שהוא כבר במוד, הוא כבר לא צריך לחקות את התנדנדות של הרבי. עכשיו הוא כבר מרגיש בעצמו – לפעמים הוא רוצה להתנדנד כך, לפעמים אחרת. בעשר הדקות הראשונות משהו יהיה “לא מדויק” – לא מזויף אבל לא מדויק. זה נורמלי.
⟦הערה חשובה – “גבור המידה” אומר גם לדעת איך זה חל על כל מצב.⟧ אף פעם אין כללים קבועים שמתאימים לכל המקרים.
⟦משל הבחור עם הפתק⟧
הבחור שלמד איך לדבר עם בחורה מפתק – הוא היה מצחיק “פיקלס” שכתוב על הפתק, אבל ככה לא מדברים. אבל – זה לא אומר שהפתקים לא עובדים בכלל. צריך להתחיל עם זה, אבל אחר כך צריך לזרוק את זה. אם לא זורקים את זה, לא נהיה שום שיחה.
השלב הבא = עצמאות מהאימון. זה תקף גם בתפילה, גם במידות, בהכל.
—
כו. משל הזוהר – השור עם העול
הזוהר אומר משל: קבלת עול מלכות שמים היא כמו שור ששמים עליו עול בתחילה, כדי שכשהוא יגדל לא יצטרכו עול. אנשים חושבים שקבלת עול מלכות שמים צריך תמיד – לא: זו המדרגה הראשונה (יראה תתאה, יראה עילאה). זה יוצר אצל האדם פעולות טובות, התנהגויות, טבעים. אחר כך הוא כבר לא צריך את העול – לא כי הוא נעשה פורק עול, אלא כי הוא מבין כבר בעצמו מה הוא עושה.
דוגמה מעשית: מתחיל צריך לשים גרטל כדי לדעת איפה מתחילה התפילה. אחרי שהוא כבר יודע, הוא לא צריך תמיד ללכת עם הגרטל – הוא כבר התאמן, הוא כבר “יודע שורו וקונהו.”
תמיכה מספרים חסידיים, תניא, ספר המאמרים: כשאדם צעיר/מתחיל, הוא צריך להיות הרבה יותר דתי מאדם מתקדם – יותר הגדרות, יותר קבלת עול – כי בלי זה לא נשאר כלום.
—
כז. מצוות המידות של הרמב״ם – וההבדל בין מעשה למידה
1. הקדמה: מצוות הן בדרך כלל מעשים
הרמב״ם עצמו (שמונה פרקים, פרק ב׳) אומר שרוב המצוות הן על פעולות/מעשים. מעשים הם הרמה הנמוכה ביותר במבנה הנפש. מעשה לוקח רגע – הנח תפילין, הרם לולב, כבר יצא.
⟦סטייה קטנה:⟧ הלכות תשובה נמצא ברמב״ם אבל כמעט לא בשולחן ערוך – בדיחה ש״נראה שהלכות תשובה לא נוגע בזמן הזה.” רק קצת נמצא ביום כיפור.
כמה זמן יכול להיות מעשה? מקסימום יום (למשל צום יום כיפור). ⟦סטייה למדנית קטנה:⟧ חקירה אם כל דקת צום היא מצווה נפרדת, או רק כל היום. רוב מצוות/עבירות במעשה לוקחות לא יותר מדקה.
2. ההבדל העיקרי: מידה לוקחת זמן
הרמב״ם אומר שיש מצווה להיות בעל מידות טובות (והלכת בדרכיו) – לא רק לעשות מעשים טובים. מידה אינה דבר שעושים – זה הדבר שגורם לך לעשות. אי אפשר לראות מידה ממעשה אחד; צריך להסתכל על כמה שבועות לפחות. “צריך להכיר את האדם” – לא רק לשמוע מעשה אחד.
⟦ביקורת על הגישה החינוכית הטיפוסית:⟧ בחדר/בית ספר לומדים “מידות טובות” כפעולות – לעזור לאחר, ללכת לבית אבות. אבל הרמב״ם מתכוון למשהו אחר: לא להיכנס לכעס – זו לא פעולה, זו מידה.
3. תשובה היא בעיקר על מידות
הרמב״ם (הלכות תשובה פרק ז׳) אומר: “לא תחשוב שתשובה היא רק ממעשים – היא גם ממידות.” ה״גם” הזה אומר שזה בעיקר ממידות. ממעשים תשובה פשוטה – תפסיק לעשות, אמור וידוי, יום טוב. עבודת התשובה האמיתית היא עליית מידות.
4. בעיית “טווח הקשב”
מידה לוקחת חצי שנה לקבל. אנשים – במיוחד מי שחושב רק הלכתית – יכולים לתפוס רק דקה אחת/יום אחד בכל פעם. הם יכולים להבין פעולה שעושים ורואים, אבל דבר שלוקח חצי שנה – על זה לאנשים אין את טווח הקשב. זו הקושי.
—
כח. אדם יכול להבין רק פעולות קצרות – אבל הקב״ה רואה את כל האדם
אדם מבין באופן טבעי פעולה שלוקחת דקה – משהו קצר, קונקרטי. אבל דבר שאדם עושה (לא מה שקורה לו) שלוקח חצי שנה – זה קשה להבין, כי לרוב האנשים אין “טווח קשב” לראות תקופה ארוכה בבת אחת. דברים מופשטים (אבסטרקטיים) הם לעתים קרובות כאלה שלוקחים זמן רב להבין, להיות בעל, או להיות.
בית דין של מעלה דן את כל האדם – בשעת מיתה
הרמב״ם (הלכות תשובה פרק ג׳) אומר: דנים אדם על כל חייו – האם יותר מצוות או יותר עבירות, האם צדיק או רשע. מתי? בשעת מיתה. למה? כי בית דין של מעלה דן את כל האדם בבת אחת, לא מעשים בודדים. “ואין הקב״ה מייחד שמו על החיים” – אדם חי יכול לעשות מעשה טוב, אבל עדיין לא יודעים אם הוא אדם טוב.
“האם יש דבר כזה אדם?” – המבט העמוק יותר
אדם שלא יכול לראות זמן ארוך בבת אחת, עבורו לא קיים “אדם” כישות שלמה – הוא רואה רק “אדם ברגע.” אבל מי שמבין יותר עמוק מבין שיש דבר כזה אדם כשלמות. הקב״ה יכול להבין אפילו אנושות (humanity) בבת אחת – “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור.” בזה אפשר לעשות תשובה – זה המשך השיעור.
—
כט. מידה היא מצווה בהמשכיות
החידוש העיקרי:
– מידה היא דבר כזה שלוקח זמן להיות בעל – זו “מצווה בהמשכיות” (מצווה שנמשכת).
– הרמב״ם אומר בבירור: יש מצווה להיות בעל מידות טובות.
– אבל מידה אי אפשר לעשות בדקה – כשעושים משהו בדקה, יש מעשה, לא מידה.
⟦דיאלוג / קושיה-תירוץ עם תלמיד:⟧
– קושיה: אם מידה היא מצווה, חטאתי כל דקה שלא היה לי המידה?
– תירוץ: לא – זו מצווה אחת גדולה על כל הדבר. המצווה היא כשעובדים על זה.
– נקודה נוספת: הרמב״ם אומר שמצווה לא חייבת להיות מעשים – יכולה להיות ב״חלק המתעורר” (רגשות/דחפים). למשל: רחמנות – להיות “בעל רחמים” היא מצוות עשה דאורייתא: “להיות רחמן.”
⟦הערת צד:⟧
רחמנות לא אומרת רק “להרגיש בעד” – זה אומר לעשות. להיות כזה סוג של אדם שכששומע צרה, הוא עושה. זו עצמה המצווה של “מה הוא רחום אף אתה רחום.”
—
ל. שיעור המידה: ארבעים יום
1. כמה זמן לוקח מינימום לקבל מידה?
– חודש (30 יום) לא מספיק.
– הצעטל קטן (של רבי אלימלך מליזענסק) אומר: ארבעים יום.
⟦הערת צד:⟧
שמע מיודל מעלברער שיש מחקר מודרני שמאשר את המספר הזה – אבל לא בטוח.
2. למה דווקא 40 יום? ראיות מהתורה
המספר 40 מופיע הרבה פעמים בתורה:
– המבול – 40 יום ו-40 לילה
– משה רבינו למד תורה 40 יום (מזה נובע אלול)
– טהרת הולד – 40 יום
– מלקות – 40 מלקות (חינוך)
הסברא: 40 יום הוא פרק הזמן המינימלי שאפשר לומר על אדם שהוא הוא כזה סוג של אדם – זה כבר “חלק מסיפור חייו.” זה יותר מחודש (שהוא רק מחזור לבנה אחד), וזה מתחיל להיות מידה, לא רק פעולה.
3. למה לא 30 יום?
30 יום הוא השיעור ההלכתי הרגיל לענייני אחרים (כמו הלוואה סתם), כי זה פרק הזמן הקל ביותר שרואים – הלבנה חוזרת. אבל כדי שאדם יהפוך לאדם (מידה תהפוך לחלק ממנו) צריך יותר מחודש.
—
לא. החידוש המסכם: תשובה צריכה ארבעים יום
השיא של כל השיעור:
– יונה הנביא אמר לנינוה: עשו תשובה תוך ארבעים יום – זה החידוש של ספר יונה.
– אין מצווה אחרת בתורה שיש לה תקופה מיוחדת של שבוע שלם, עשרה ימים, או ארבעים יום בשנה – חוץ מתשובה.
– מדרבנן: עשרת ימי תשובה – 10 ימים.
– מנהג (מאוד עתיק, מזמן הגאונים, פרקי דרבי אליעזר): ארבעים יום (אלול + עשי״ת).
התורה המסכמת:
> ארבעים יום הוא המינימום לעשות תשובה. אם עושים תשובה פחות מ-40 יום, עשו תשובה רק במעשה, לא במידות. אבל הרמב״ם אומר שעיקר תשובה היא במידות. במידות לוקח ארבעים יום. זו התורה.
—
זרם כל השיעור – סקירה:
“`
מהי מידה? (נטייה יציבה, hexis, בין שכל לפעולה)
↓
מידה ≠ שכל, ≠ הרגל מכני, ≠ התגברות
↓
הלב צריך להיות מלומד – לא כפוי
↓
ביקורת על שלושה מודלים שגויים (כפייה / לסה-פר / מניפולציה)
↓
הדרך הנכונה: חיקוי (אימיטציה) → משחק → זה נעשה אמת
↓
יישומים: שלום בית / חינוך / תפילה
↓
חיקוי ≠ זיוף; משחק ≠ שקר; “אותנטיות” היא טעות מודרנית
↓
חיצוניות מעוררת את הפנימיות
↓
השלב הבא: עצמאות מהאימון (משל הזוהר: שור/עול)
↓
מידה היא מצווה בהמשכיות – לוקחת זמן, לא רגע
↓
הקב״ה רואה את כל האדם; אנשים רואים רק רגעים
↓
שיעור מינימלי של מידה = 40 יום (צעטל קטן + ראיות מהתורה)
↓
עיקר תשובה היא במידות (רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז)
↓
לכן: אלול + עשי״ת = 40 יום = המינימום לתשובה אמיתית במידות
“`
תמלול מלא 📝
מהות המידה: בין שכל לפעולה
הקדמה: נושא השיעור
רבותי, לקראת ראש השנה, אני רוצה לומר לכם תורה חשובה שחידשתי בנושא של אלול וראש השנה וכל התקופה הזו, שהיא באמת, כן, ממש הסבר על דבר שאנחנו לומדים כאן כל הזמן.
אם יש לכם משהו לשתות, אתם יכולים לתת לי. יישר כוח. אני אקח כל דבר. כן, זה טוב, יישר כוח.
הגדרת המידה: מהי מידה?
המשמעות המילולית
אז, אנחנו לומדים כך, אנחנו לומדים כאן על… לא, יישר כוח, אני לא אשתה. אנחנו לומדים כאן על דבר שנקרא מידה. דבר מאוד מעניין. מה זה מידה? מה זו מידה? “virtue” או “character trait”, משהו כזה. כל אחד כבר יודע מה זה. מה זה? נו, מה זו מידה? “measurement”. מידה היא “measurement”. המשמעות של המילה מידה היא “measurement”. לכן, שוב, אנחנו לא לומדים עכשיו “dictionary”.
טרמינולוגיה של הרמב״ם: דעות
כשהרמב״ם אומר שיש מצווה שיהודי יהיה בעל מידות טובות, כן? מה זה? מה זה? מה זה? מהו הדבר הזה שנקרא מידה? דעות. דעות, כן. נו, “actually”, אוקיי, “it’s more complicated than that”, אבל… בואו נקרא לזה, לא משנה, “not a dictionary thing”. הרמב״ם “calls the thing that מידות are about” דעות, אבל המצווה היא להיות בעל הדעות במידה הנכונה, כמו שהוא לומד בפרק א׳ מהלכות דעות.
מידה = hexis: נטייה יציבה
אז, דעות פירושו… דיברתי על זה? “There were so many שיעורים about this”, אבל אני צריך להגיע למשהו פשוט. מה? מידה היא דבר שאריסטו קורא לו “hexis”. “It’s not helping you”. “stable disposition”. ביידיש, אנחנו קוראים לזה לעתים קרובות הרגל, הרגלה, או טבע שני, “second nature”. זו מילה שאנשים אוהבים, שקל להבין קצת.
במילים אחרות, מה? תכונה. כן, תכונה היא של הנפש. מידה היא משהו בין פעולה, זו פעולה, דבר שאני עושה, לבין דבר שאני, שהיה כמו הצד השני של זה, היה דבר של רצון, סתם רצון, או חלום, או משהו כזה.
המבנה האנכי: שכל — מידה — פעולה
מידות בין שכל ופעולות
אז מידה היא זה, שאנשים, כשרואים אדם, בואו נאמר את הדרך הברורה שאני אומר, כי זה מה שאני מרגיש שאני רוצה להגיע אליו כאן. מידה היא דבר כזה, כשרואים אדם מתנהג באופן קבוע בנושא מסוים, בדרך מסוימת, כלומר, למדנו שהמידות מחולקות לשני אופנים, כביכול אפשר לקרוא לזה אנכית ואופקית.
כלומר, אנכית זה כמו בנפש, אדם יש לו שכל ויש לו פעולות. כלומר המידות הן בין שכל ופעולות. שכל פירושו אני מבין שכך נכון, ופעולות זה מה שאני עושה. כידוע, לא כל מה שאנשים מבינים הם עושים. זה דבר ידוע שאני מכחיש כידוע. אבל זו ידיעה כזו.
מידה היא המנבא האמיתי של פעולות
אבל מה הדבר שמנבא כן מה אנשים עושים? הדברים שבאמצע, לא שכל ולא פעולה, אלא מידה. נכון? אז מה שרואים שאדם עושה באופן קבוע דבר מסוים בנושא מסוים, על זה אנחנו אומרים שיש הרבה מידות.
כי אם היית אומר את הדבר השני שאמרת, ההבדל האופקי, חלוקת המידות, שאנחנו גם מדברים הרבה שינוי על זה, אבל קודם, בואו נבין, עם זה, בואו נאמר קודם אנכית, עם זה לא אומר שאני עושה מה שאני מבין, אני עושה מה שאני מבין. יש אנשים שאולי עושים תמיד מה שהם מבינים, יש אנשים שלא עושים מה שהם מבינים. שם נכנסות המידות.
שכל, פעולה, ומידה: שלוש השכבות
כן, מהו השכל? מה שאני מבין. כל השמות, השמות הנכונים, הם כמו מילים שאנחנו קוראים למה שאני מבין שצריך לעשות משהו, או שמשהו נכון, שמשהו טוב, משהו הוא דבר כזה. זה נקרא שכל, זה אנחנו קוראים שכל.
ומה שאני עושה, לאדם יש משהו שאנחנו קוראים בחירה, או יכולת כזו לעשות דברים לא מה שהוא מבין. אף על פי שקשה להבין איך זה אפשרי, אבל אני שלא יהיה, אנשים טוענים שהם עושים דברים אחרת ממה שהם מבינים. נכון? וזו פעולה, זו פעולה.
טוב מאוד. הדברים בין שני הדברים, על זה אנחנו אומרים תמיד, שכל ספרי המוסר שעוסקים כל הזמן ללמד אדם לעשות מה שהוא מבין, הם מדברים על והשבות אל לבך, שכחו מהדבר שנקרא מידה.
מידה אינה התגברות
היסוד: מידה לא אומרת להתגבר
מידה היא מה שגורם לך לא להצטרך תמיד, כמו שהרבי ז״ל אומר. היסוד של להיות בעל מידה טובה הוא לא שהוא צריך להתגבר. אם צריך להתגבר, אין לו את המידה. כאן יש עוד שיחה חשובה שאני צריך עוד ללמוד. אבל מידה זה כשלא צריך להתגבר. כן, למען שפותו רבות עצמיא. מה הרמב״ם אומר על זה? משהו הוא אומר על זה? נכון? פרק ג׳. הוא אחד המקורות, דיברנו על זה פעם אחרת.
“wish” לעומת “like”: שני סוגי רצונות
אבל כן, מידה היא כשאני רוצה לעשות זאת, אבל לא אני רוצה, וזה אני מבין או אני מאחל לעשות זאת, כשאנחנו עושים הבחנה בין רצון וחלום. יש שני סוגי דברים שביידיש קוראים לשניהם רצון. אבל באנגלית אפשר לומר טוב יותר את המילה wish ואת המילה like.
If you wish to be a מתמיד, זה עדיין לא אומר שיש לך מידה של להיות מתמיד. זה כמו שכל, או שזה אפילו לא שכל, זה משהו אחר. שאתה סבור שהיה טוב להיות מתמיד, זה דבר אחד. אחר כך יש אחד, אתה יכול להתגבר, לשבת ללמוד, אתה מתמיד, זו הפעולה. זה לא, שני הדברים אינם מידה.
הדבר השלישי: מידה
וכשאנשים, הרבה אנשים לא יודעים שיש בכלל דבר שלישי. הם חושבים שכל החיים זה להילחם, life is a fight, תמיד למלחמה נובך. זה היה לפני שבועיים. כבר מסיימים את המלחמה, כבר ניצחון. עומדים ישר. כן? עומדים ישר. אז מה? אז… מהי היציבות? אנשים כאן יש להם יציבות, יותר מאשר מה שאתה מנבא.
זו הסיבה שאנחנו אומרים שיש מידות. אחת הסיבות שאנחנו אומרים שיש מידות, היא כי אנשים לא בדיוק סתם, או עושים הם מה שהם מבינים, או לא עושים מה שהם מבינים. אנשים עושים באופן קבוע את אותו הדבר, בנושאים מסוימים.
מידה היא יותר מהרגל
החלוקה האופקית: מידות רבות
כלומר, אם אתה הולך באופן כללי ביותר, הלאה. זו החלוקה הבאה שצריך לזכור כשמדברים על מידות. אבל הדבר הראשון הוא שאנשים עושים מה שבדרכים מסוימות, עושים באופן קבוע את אותו הדבר.
אדם שאנחנו קוראים לו מתמיד, למשל יש מידה שנקראת התמדה, זו מידה. אפשר לקרוא לזה הרגל, זה אז קצת יותר מהרגל, כי יש בזה גם… מה? תכונת הנפש. כן, תכונה היא אותה מילה. אבל תכונה היא just a more general מילה. תכונה יכולה להיות anything, תכונה היא attribute או משהו כזה, נכון? מאפיין. תכונת הנפש, סוג התכונה הזה נקרא מידה, כן.
“הוא סוג כזה של אדם”
תכונה ש… מה? תכונה. כן, אדם שהוא סוג כזה של אדם. שואלים אותו, למה הוא עושה זאת? כי הוא סוג כזה של אדם. נכון? זו המשמעות של מידה. כשיש לך מידה, אז לא מתאמצים, אז לא נלחמים. מידה היא דבר שאוהבים.
מידה באה עם דעת
מלבד זה אני אומר, מידה היא לא רק הרגל, אדם מקבל הרגל שהוא לא אוהב. אני לא יודע אם זה נקרא מידה. מידה פירושה שזה תמיד בא עם שכל מסוים, אנחנו קוראים לזה דעת מסוימת, שהוא מבין מה הוא צריך לעשות בנושא הזה.
זה לא רק שהוא רגיל, כביכול אוטומטית, לא כמו שמכונה רגילה, או כמו שחתיכת עץ רגילה, כמו שאדם רגיל. מידה היא דבר באמצע בין שכל ופעולות, נכון?
מידות הן העיקר של מה שאנשים עושים
ומאחר שרוב מה שאנשים עושים לפי כל המהלך מבין שמה שאנשים עושים באופן קבוע הוא בעיקר בנוי על המידות שלהם, קורה לפעמים שאדם מתגבר על עצמו. ובוודאי, אדם, מידות זה דבר שלומדים, לומדים באופן קבוע, right? מידות זה דבר שמתאמנים. אפשר להתאמן, ככל שמתרגלים יותר את הפעולה, עושים באופן קבוע את אותו הדבר, אז מקבלים את המידה.
אבל כל אחד למעשה עושה הוא פחות או יותר מה שהמידה שלו אומרת לו, מה שהמידה שלו היא.
המצווה של מידות טובות
לא מספיק לחשוב או לעשות
על זה, המצווה של להיות אדם טוב פירושה להיות בעל המידה של להיות אדם טוב, נכון? לא מספיק לעשות דברים טובים, בוודאי לא מספיק לחשוב שמה שטוב הוא טוב.
כמו שאריסטו אומר, הרבה אנשים כבר הלכו לשיעורים של פילוסופיה והתעוררות, והם הסבירו למה מה שטוב הוא טוב, והם לא נעשו אדם טוב מזה. מלחשוב שמה שטוב הוא טוב לא נעשים אדם טוב. כלומר, לא עושים דברים טובים, אלא בדרך התגברות זה קורה.
המצווה היא להיות בעל המידה
אדם טוב נעשים מלהיות בעל המידה של טוב. נכון? זו המשמעות של מידה.
ביקורת על מסילת ישרים ותניא
עכשיו, באותה הדרך, מאחר שאנחנו אומרים שיש דבר כזה מידה, זה מתחלק גם… לא, יש לי דרשה ארוכה להסביר למה אני מתווכח עם השיחות על מידות. על מה אני מתווכח? אני אנסה להסביר למה אני מתווכח עם השיחות על מידות.
אני רואה שההקדמה של מסילת ישרים היא very incomplete, חסר מאוד הרבה ממה שהמציאות היא. ורואים שמסילת ישרים כמעט לא מדבר על מידות, כי חסר לו משהו מהחלק שעומד ברמב״ם ובספרים אחרים. או אותו דבר התניא. התניא אף פעם לא מדבר על מידות, ואני מרגיש שחסר דבר מאוד בסיסי בסיפור כאן.
מאיזו שהיא סיבה, האחרונים לא היו… הרבה מהאחרונים לא הבינו מה פירוש מידה, והם מתאמצים עם זה. הם דיברו על זה באמת הרבה פעמים.
ובאותה הדרך, אני צריך להסביר זאת, ובאותה הדרך, מאחר שאני אומר שמידה היא משהו מסוים, זה לא תכונה, או משיכה מסוימת, משיכה מסוימה שיש לאדם להיות בדרך מסוימת, הוא סוג כזה של אדם, זה גם דבר שמתחלק.
כשמדברים על מידות, אפשר לטעון אחרת, אבל כשמדברים על מידות, זה מתחלק גם בין הרבה מאוד מידות, ולא רק יש מידה אחת. אם חושבים רק באופן כללי ביותר, חושבים ברמה הגבוהה ביותר, תאמר בסך הכל שיש מידה אחת, right? או הוא עושה את הדבר, או הוא לא עושה את הדבר. או הוא מוח שליט על הלב, או הוא לא מוח שליט על הלב, נכון?
אבל אנחנו לא אומרים. יכול להיות שיש איזו מידה שנקראת מוח שליט על הלב. אני לא בטוח לגבי זה. צריך לחשוב טוב יותר שזה עצמו יהיה מידה. אבל אני חושב שזה היה גם לפי נושאים מסוימים. במילים אחרות, מה שאנחנו קוראים… מה?
“מוח שליט על הלב” — רק בדיעבד
מוח שליט על הלב היא מידה? אולי. זה בטוח לא דבר. במילים אחרות, זה רק בדיעבד. בעולם של הרמב״ם, זה רק בדיעבד. כי לכתחילה צריך להיות שהלב שלך, הרמב״ם אומר שלב פירושו מידות, לב פירושו מה שאני אוהב, כבר טוב. אפשר ללמד את הלב להיות טוב. לא צריך לשלוט עליו.
עבודת המידות: לימוד הלב דרך הרגלים
חזרה: היסוד של עבודת המידות
אוקיי, בכל מקרה, טוב מאוד. בואו אז באופן כללי, נכון? כל דבר יש בקיצוניות, בקצוות יש כל מיני בעיות. אמרתי שמידה היא הלב, ומה שצריך אז לעשות הוא לא לכפות את הלב, אלא ללמד אותו.
איך מלמדים את הלב? דרך עשייה, לא דרך דרשות, בעיקר לא עוד דרשות, אבל מלמדים אותו, ואחר כך הוא עושה זאת כי הוא אוהב זאת, הוא עושה זאת בהנאה. ראיתי… מה?
תלמיד: זה אתכפיא?
מרצה: אז, כן, אמרתי לך, אני לא יודע איך לתרגם את הדבר הזה. זה הרבה יותר מה ש… בוודאי. זה בוודאי שמה שהתניא קורא אתכפיא או צדיק גמור הוא מה שהרמב״ם קורא להיות בעל מידות טובות. אצלו זה יותר… יש כאן כל… בקיצור, צריך ללמוד הרבה יותר פרטים כדי להבהיר, אבל בקצרה.
מחקר פסיכולוגי על שליטה עצמית
מידה היא… ראיתי שיש הרבה מחקר על זה היום בפסיכולוגיה, שחשבו, יש אנשים ש… אני מתכוון, הבעיה של שליטה עצמית, של… איך אומרים, כוח רצון וכן הלאה, דברים שיש לכל גוי, נכון? זה סוג השאלה שאני אוהב, שאנשים מבינים אותה. זו לא שאלה שהיא רק קשה כי יש ארבעה כנפיים שזה נכון? זו בעיה אמיתית.
אז, יש הרבה מחקר היום שמראה שכשמסתכלים על אנשים, רואים שיש אנשים, אני קורא לזה לפעמים תפקוד ביצועי, או שליטה עצמית. אדם שיש לו שליטה עצמית, הוא עושה רק פחות ממה שהוא סבור שצריך לעשות. יש אדם שהוא לא.
מה? אני לא מדבר רק על רגשי, אבל מישהו שהוא, נו, הוא רואה דבר בחנות, גונב אותו, כי זו ממתק טוב, אתה יודע? אימפולסיבי. אימפולסיבי היא מילה טובה יותר, או דברים כאלה. לא מבוקר. מה? או סתם, לכל אחד יש את זה בדברים שלו, ויש קיצוניות, כמו כל דבר.
ההנחה הנאיבית על שליטה עצמית
אז, בדקו אצל האנשים שיותר מבוקרים, האם הפשט הוא שהם מנצחים יותר קרבות? כך היית חושב. היית חושב שלאדם יש מחלוקת, השכל שלו יש לו מחלוקת עם הרצון שלו או עם הלב שלו, הוא אוהב לאכול, אבל הוא גם יודע שזה לא טוב לדיאטה שלו, שהוא נלחם כל הזמן. מי שמצליח להיות בדיאטה הוא מי שמנצח רוב הקרבות, ומי שלא מצליח הוא מי שמפסיד רוב הקרבות. כך אנשים חושבים באופן נאיבי, כך היית יכול לחשוב.
מה המחקר מראה באמת
כמשמע לן, החכמים בדקו והם ראו שזה לא נכון. האנשים שמצליחים בדיאטה, שיותר מבוקרים, כן. האנשים שיותר מבוקרים, הם לא אנשים כאלה. זה לא פשט שהוא מרגיש, אתה רוצה לשאול אותו, לא בדקתי איך הם גילו את זה, אבל אני חושב שזה נכון, אז אני אומר את זה עוד.
זה לא פשט שהוא מרגיש שהוא מנצח יותר קרבות, שיש לו גבורה גדולה יותר, שהוא שולט, כמו שאומרים, כובש את יצרו, הוא לא מי שיותר כובש את יצרו, לא שיש לו יותר… יש לך עשרים וארבע מחלוקות עם היצר הרע ביום, אחד מנצח שלושים ושלוש ליצר הרע ביום, והשני מנצח שלושים ושלוש ליצר הרע.
ראו שהמציאות היא, שואלים אנשים, רואים שהחוויה של אנשים היא לא שהם מנצחים בקרבות, אלא שאין להם קרבות. במילים אחרות, הוא כבר רוצה כך. במילים אחרות, הוא כבר התרגל כך. במילים אחרות, הוא כבר אוהב כך.
איך נעשים אדם כזה?
איך נעשים אדם כזה שאוהב? מה? זה מה שאני מדבר על שליטה עצמית, שיש דברים, כל אחד אוהב לאכול, אין אף אחד ששונא לאכול. אבל יש אנשים שהם לא אוהבים יותר ממה שצריך. הוא זה מבוקר.
כלומר, אי אפשר לתאר מידה, זה דבר שגם דיברנו עליו, אי אפשר לתאר מידה בלי הדעת, שזה מה שקוראים דרך הממוצע, שאומר לך כמה לאכול.
זאת אומרת, זה לא פשוט שיש בלתי מוגבל
זאת אומרת, זה לא פשוט שיש בלתי מוגבל. בשבוע שעבר דיברנו על זה. בעל תאוה הוא מישהו שיש לו בלתי מוגבל, זה אדם שבור לגמרי. אם יש לו תאוה בלתי מוגבלת, הוא צריך להתגבר על עצמו כל פעם.
ההבנה הנכונה של מידות
אבל המציאות היא שכאשר מדברים על מידה, ורוב האנשים, לא כך, רוב האנשים יש להם כמות מסוימת בתאוותם, כמות מסוימת. אבל אצל רוב האנשים זה קצת יותר מדי, או רוב האנשים אוכלים יותר מדי כי הם אוהבים קצת יותר מדי לאכול.
מי שהוא יותר מרוסן, יותר שולט ביצרו, הוא אוהב לאכול, לא שהוא לא אוהב לאכול. אם הוא לא אוהב לאכול, אז כבר אין את הנושא, אין לו את המידה של, כמו שאמרנו, אין לו את המידה בכלל, יש לו אולי מידה אחרת, אבל אין לו את המידה של פרישות, של זהירות, של אכילת הכמות הנכונה, של אהבת אכילת הכמות הנכונה.
מי שכן יש לו את המידה, כי הוא אוהב את הכמות. איך זה נעשה? דרך הרגליו, דרך מה שיש לו, אורח החיים שלו, דרך מה שהוא למד להיות סוג כזה של אדם, והוא נעשה סוג כזה של אדם שהוא לא אוהב לזלול, הוא אוהב לאכול, הוא לא אוהב לזלול.
זו החוויה של אנשים. זה עדיין נכון, הוא לא, אי אפשר לומר שהוא לא אוהב לאכול, הוא כן אוהב, אבל הוא אוהב בכמות הנכונה. וזה הדבר שמתרגלים בו, זה דבר, איך זה קורה, זה לא קסם.
למה זה הבדל עצום
מזה הוא אמר שזה לא עושה הבדל, זה עושה הבדל עצום, כי אני חושב שכמה שמדברים, כמה שאומרים שצריך להתגבר, זה מאוד מסוכן לזה. כי אדם הוא לא רק, לא רק אמת מה שאנחנו אומרים שבלי הפעולות, מה שחוזרים על פעולות מסוימות, זה מה שגורם לאדם להיות, ללמוד את מידותיו, להתחיל לאהוב את זה.
אבל זה לא אומר שזה לא, אני אומר שזה לא הרגל, זה לא כמו שלומדים, אנשים חושבים שיש משל, לומדים אבן, מקל, כמו המים. לומדים, כן, המים של רבי עקיבא למדו את האבן לעשות חור. לא זה למד, נכון? זה לימוד אנושי.
לימוד אנושי אומר שהוא מתחיל לאהוב, הוא מתחיל להבין. זה בתור מנטש.
האדם התלת-חלקי: המשל של ילד
כמו המשל שלנו שהיה שלאדם יש שלושה חלקים, שכל, לא שכל כמו התאוה שלו, והאמצעי שהוא מידה שהיא מקבל מן השכל, היא חצי שכל, היא ממוצע בין שכל ולא שכל, שכל וגוף כביכול.
למה? מה זה אומר ממוצע? כמו ילד קטן, דיברנו על זה, חינוך קשור לזה, כמו ילד קטן שאפשר לחנך אותו. ילד מחונך לא רק עם מכות, באופן אידיאלי חינוך הוא לא רק עם מכות, אפילו המכות הן רק כדי להגיע לזה, הוא מקבל מהשכל של האבא, נכון?
האבא אומר לו שזה לא טוב, הוא אולי לא מבין בעצמו, אז זה יהיה ההבדל. השכל מבין בעצמו למה, הוא מבין למה זה טוב וזה לא טוב. הילד הוא כמו ילד, הוא לא מבין, אבל הוא סומך על אביו, הוא מקבל מאביו שזה לא טוב, אבל הוא יודע בעצמו.
שואלים את הילד אם זה טוב, הוא אומר לא, אין לי מושג מה אבא שלי אמר לי. הוא אומר שזה לא טוב, כי אבא שלי אמר לי.
יישום למידות
ובאותו אופן, המידות של אדם לומדות מהשכל, מלמדים אותן. איך מלמדים אותן? דרך הדרך שמדברים עם מידות, כמו ילד, מלמדים אותו דרך הרגל, דרך שכר ועונש, דרך כאב והנאה, מלמדים אותו, אבל הוא לומד.
לא שהוא נעשה סתם, כמו שאומרים, תוכי, וזה משהו מאוד, זה מאוד עדין, רוב האנשים לא תופסים את זה. רוב האנשים חושבים שאו כופים, או הכל כפייה, כמו מוח שולט על הלב מתכוונים שהמשל הוא כמו שליט, כמו מנעול ששולט על הדלת, בכוח, יש יותר כוח, ויש לנו אפילו את הדימוי, כמו כוח רצון, נכון, זה כמו כוח, הוא דוחף למטה, הוא תמיד דוחף למטה, זו דרך אחת איך אנשים, ואם הוא אומר, אה, אפשר ללמד אותו, אנשים חושבים שזה טהור.
זה היית קורא לזה טהור כמו שזה חיצוניות, לגמרי רק, אומרים מצוות אנשים מלומדה, ממש, נכון? התרגלו לזה לגמרי.
שלוש דרכים שגויות בעבודת המידות
ולכן, האנשים שלא אוהבים את זה, וכל אחד יודע שזה לא אנושי, כל אחד מודה, כתוב מצוות אנשים מלומדה זה לא דבר טוב. סתם להיות חקיין, סתם מורגל, סתם הרגל, כמו שאתה מסתכל על זה כמו הרגל גשמי, כמו ספסל שמורגל להיות ספסל, כשדחפו את הברזל מספיק פעמים שיהיה ספסל, זו לא מעלה, אין שום מעלה להיות אדם כזה.
אם זו תהיה מעלה, זו חייבת להיות מעלה אנושית. מצד שאינו אנשים חושבים, בסדר, זה בסדר חייב להיות רק שאני מבין, ובגלל זה אני עושה את זה. אבל המידה אף פעם לא מבינה. אין סוג של דבר שיכול להבין בדרך שהשכל יכול להבין.
כמשמע לנו שיש את השלישי, הדבר האמצעי, שהוא מבין, אבל באופן משני, הוא מבין מה שאומרים לו, הוא מבין איך מלמדים אותו.
הניסוח הנכון של עבודת המידות
לכן, עבודת המידות היא לא לכפות על הפעולות לעקוב אחר השכל, לא לכפות על הלב לעקוב אחר השכל, וגם לא להרגיל אותו בדרך מכנית, כאילו הוא סתם חתיכת עץ שמרגילים אותו, אלא ללמד אותו, אלא על פי דרכו, ללמד אותו לפי הדרך איך הוא לומד.
הוא אוהב, הוא לא מבין, אבל הוא אוהב, הוא הולך לקבל אהבה אמיתית לסוג הזה של דבר. נכון?
לכן, אם אומרים לכולם באמת שהדרשות שאומרות למעשה שצריך לעשות את הדבר הנכון, בסוף מתחילים את זה קצת, אבל לא נכון. זה כל העניין. אם לא זה לא שווה כלום.
אני הולך כבר להסביר למה זה לא אותו דבר. תהיה ברור. לומדים ועושים את זה. דרך עשייה, אבל אני אסביר לך. אני אסביר לך.
למה “להילחם” עם היצר הרע לא עוזר
למה אני טוען, אני חושב שזו החוויה, אני לא יכול לומר שזה כך. אלא למה אני טוען שיש הרבה אנשים שבגלל שהם נלחמים כל כך הרבה עם היצר הרע שלהם הם אף פעם לא נעשים טובים יותר.
זה נראה כאילו אני מבקר אנשים שנלחמים עם היצר הרע שלהם כאילו. אבל אני רק אומר, למה? אתה מבין שאני מסביר? כל זה… שהם נלחמים, הם נעשים ממש שבורים.
התגברות וחינוך: שלוש דרכים שגויות והדרך של חיקוי
המשך: למה אני טוען שהתגברות לא עובדת
המרצה: דרך עשייה, אבל אני אסביר לך, אני אסביר לך. למה אני טוען, אני חושב שזו החוויה, אני לא יכול לומר שזה כך, אלא הייתי טוען שיש הרבה אנשים שבגלל שהם נלחמים כל כך הרבה עם היצר הרע שלהם הם אף פעם לא נעשים טובים יותר.
זה נראה כאילו אני מבקר אנשים שנלחמים עם היצר הרע שלהם כאילו, אבל אני רק אומר… למה? אני מבין שאני מסביר. מאוד, ובדרך כלל, לפעמים נעשים פחות. אתה יכול את זה, היו יהודים שאמרו ששוברים מידה נעשות שתי מידות. שוברים מידה רעה, מקבלים שתי מידות רעות. אתה יודע מה שתי המידות הרעות נקראות? קנאה וגאווה. עכשיו יש גם את המידות, וגם כשהולכים שוב לשבור את המידות.
לא, הנקודה שזה מעניין היא שכשנלחמים, לא לומדים.
משל מחינוך: הדרך השגויה הראשונה – כפייה עם מקל
כמו בואו נשתמש במשל מחינוך. אדם שמכה, הוא אומר, כן, צריך ללכת עם החינוך התורני להכות, לא כלום, לא להיות חדש. זה אמת, צריך להרגיל. אני רוצה להרגיל, מה שאני משתמש בדוגמה של חינוך, שזה מאוד חשוב.
לא להיות חדש, הוא לא עומד בתורה, הוא מכה והוא מכה, עד שהילד מפחד והוא מציית. בסדר, הילד רציונלי, הולכים להכות אותו, הוא הולך ללמוד. אחר כך, ברגע שהאבא לא בעל הבית, הוא כבר לא תחת, איך אומרת הגמרא, תחת ידך, הוא כבר לא גר אצל האבא בבית, הוא עושה מה שהוא רוצה. כי הוא נכפה מסכן, זאת אומרת הוא מצד עצמו לא רצה.
הדרך השגויה השנייה – “תן לו לבד”
עכשיו באים האנשים האחרים מצד יופי, ולכן אתה לא צריך לכפות עליו, צריך לתת לו ללכת בקצב שלו, מה זה? חכה עד שהוא ימצא בעצמו את היופי של להיות אדם טוב. זה גם מאוד מוזר. למה זה מאוד מוזר? כי הוא ילד, מה אתה רוצה ממנו? אז הוא הולך להיות רע כי הוא סתם יעשה מה שהיצר הרע שלו אומר לו?
כי לילד יש רק את היצר הרע, זה אומר רק היצר הרע לא אומר שהוא רע, זה אומר שאין לו שכל, נכון? אז חייב להיות משהו שנקרא חינוך, נכון?
אז אני מסביר לך שהדבר שנקרא חינוך הוא לא סתם, תן לכולם להיות, כאילו הוא מבוגר, כאילו הוא בכלל בעל בחירה, כאילו הוא יכול בעצמו להבין מה טוב ורע ולעשות את זה בעצמו, וגם לא איך זה נקרא?
הדרך השגויה השלישית – מניפולציה רגשית
גם לא לכפות, כאילו דבר מכני כזה שצריך לכפות עליו, כי זה לא עוזר, זה ממש לא עובד. אתה צודק, זה עובד קצת, כי זה אפילו גורע לפעמים, כי אתה מתייחס אליו בדרך הזו, הוא נעשה כך, למעשה אתה מלמד אותו שזה רע.
אלא צריך להשפיע עליו, לפעמים מדברים יותר מדי עם שכר ועונש, מלמדים אנשים, שמתי לב הרבה פעמים בשיעור שלי, אני מתווכח עם האנשים, כל האנשים שבאים אלי, ואני אומר, אני חושב שרוב האנשים טובים. אלא האנשים שבאים למשה, לא אנשים אחרים. ו, לא, אני יודע לומר, אנשים טובים. יש לנו הולכים להונדורס, אני לא יודע אם כל האנשים טובים, מה אני יודע? אני מדבר על היהודים המקומיים.
הבעיה: מלמדים אנשים שהם רעים
אלא מה? אנחנו אומרים כל כך הרבה פעמים שהגוף הוא ראשי תיבות, גוף רוצה לזלול, גוף רוצה לחטוא, גוף רוצה דברים אחרים עם אפי. אז מדברים כל כך הרבה את זה, עד שאתה באמת חושב שאם לא שהתורה עומדת עליך עם מקל ואומרת מכלה מות יומת וכן הלאה, היית עושה כל מה שלבו חפץ.
התירוץ הוא שזה לא כך, זה לא מתחיל, אתה לא היית. לא, אתה היית אדם נורמלי, לימדו אותך להיות אדם נורמלי, משהו היה צריך לקרות כל החינוך, אמת. אלא בגלל שאמרו את זה כל כך הרבה, אתה יודע שגוי, אמת, גוי שאין לו שום חינוך, היה באמת כך, הוא עיר פרי אדם יולד, אבל אדם שיש לו כן חינוך, יש סיבות לחינוך.
אני לא אומר, אני לא נכנס עכשיו לפילוסופיה למה צריך להיות אדם טוב וכדומה. אני אומר לך שאדם שיש לו חינוך, לא נשאר עם הרצון שהוא היה רוצה אם לא האימון שלו, הוא לא סוס פרא שאם לא… אפילו סוס, כן, אפילו סוס שמאמנים אותו טוב, אחר כך הוא כבר לא צריך להיות, איך זה נקרא, להיות, להיות, להיות, הוא כבר מאומן, הוא כבר רוצה בעצמו, הוא אפילו לא בורח, הוא לא רוצה לברוח.
לפעמים, מדברים כל כך הרבה על מלחמת היצר, אומרים לאנשים שהם רוצים לברוח, זה לא נכון, הוא לא רוצה בכלל לברוח, והוא מאוד מאושר. למה הוא מאושר? כי לימדו אותו. אני לא רוצה שהוא מאושר, כי אני לא מדבר על דברים עמוקים יותר. לא, אני כבר מסביר למה. אני כבר מסביר למה דבר טוב ושייך לשכל.
הפסוק “חנוך לנער על פי דרכו”
אני מדבר לך, אני יכול לך שבמקום לכפות, ועוד, אני אומר לך עכשיו, אני קצת יצאתי מהנושא, אני רק אמרתי שלפעמים כשאומרים כל כך הרבה את הדרשות של התגברות, מלמדים את האדם, אומרים לו שהוא רוצה דברים רעים שהוא רוצה באמת.
כן, עדיין עומד, מה זו המידה? מידות שרוצים. כשיש את המידה רוצים כבר. זה זמן מאוד ארוך. לא, זה לא זמן ארוך. לא, זה… בסדר, בקרוב אני אגיד כמה זמן זה צריך לקחת. זה עדיין חלק מהשיעור שלי, חברים. זה לא לוקח כל כך הרבה זמן.
אבל מה שאני רוצה לומר הוא ש… אז לכן… אז מה אתה שואל קושיה? מה עושים? לא כופים עם מקל. לא רק זה, כי אם אומרים את זה לא גורמים לאדם להיות טוב אף פעם, הוא אף פעם לא מקבל מידות טובות, הוא תמיד נשאר מישהו שצריך לכפות עליו עם מקל, וזה לא טוב.
כמו הסוס צריך ללמד אותו שהוא ידחוף, אבל כשעומדים עליו עם מקל. אפילו סוס לא מלמדים, נכון? כתוב במפורש, חינוך אמור להחזיק כל החיים, נכון? “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”. אם תיתן לו חינוך, הוא יהיה זקן אפילו כשאתה לא עומד עם מקל. זה התרגום של הפסוק, נכון?
“על פי דרכו” אומר לומר בדרך ילדותית, בדרך החינוך. מאוחר יותר הוא כבר לא יצטרך חינוך, הוא יהיה אדם טוב בעצמו, נכון? כן, “על פי דרכו” לא אומר כל ילד יהיה שונה, כבר דיברתי על זה עכשיו. אבל זה התרגום, שחינוך הוא סוג כזה של דבר.
הקושיה: מה הדרך הנכונה?
עכשיו, תשאל, בסדר, אז מה האפשרות האחרת? שילמדו אותו? לא יכולים ללמד אותו, הוא תינוק, הוא לא יכול ללמוד את השכל, בגלל זה הוא תינוק, כי לא לומדים איתו. ומה תגיד? אה, נחכה שהוא ילמד בעצמו? אתה עדיין לא מחנך. אתה כמו… עושה את הטעות של דוד המלך עם אבשלום. ולא מלמדים אותו. חושבים שהוא ילמד בעצמו. הוא לא לומד בעצמו. נכון?
אז מה האפשרות האחרת? אה, יש אפשרות אחרת שיש לאנשים, מניפולציה, מניפולציה רגשית. בואו נאהב אותך כל כך הרבה, ואתה תרצה להיות כזה. זו רק מניפולציה. לא מדבר על זה. זה עובד. בדיוק כמו שהכל עובד. מה עובד? כל הדברים שאנשים עושים עובדים. השאלה היא כמה טוב זה עובד.
תרגום לעברית
אה, אבל המניפולציה איכשהו היא כושלת, כי הנה, כאשר האדם השני שאמרתי, הוא מאמין באמת, הוא חושב שהילד יכול לגלות הכל בעצמו, הוא משאיר אותו, אוקיי, זו טעות, כי אנשים לא מגלים בעצמם. זה שהולך עם אהבה, האנשים שאומרים שצריך לחנך עם אהבה, הם אומרים לא, אני לא סומך עליך, נכון? באמת, כשמשאירים אותך לעשות מה שאתה רוצה, אתה הולך להיות חיה רעה. אבל אני לא יכול לאמן אותך כמו אדם נורמלי, לומר זה טוב, זה לא טוב.
אז אני מעמיד פנים, מעמיד פנים שהכל הוא הפצצת אהבה, זה נקרא אצל אנשי הכתות, נכון? אני גורם לך לאהוב כל כך הרבה שאתה רוצה לשמח אותי, דברים כאלה. זה מה שאני מתכוון שקורה עם רוב האנשים שאומרים את הדרשות של אהבה, ומזה אני לא מעריץ, מהדרשות האלה גם לא.
שיחה על אהבה בחינוך
אבל מה כן? האם אני מתכוון שצריך להיות רע? כן, זה מה שאתה שואל. כמובן, הכל הוא מתוך אהבה גמורה. זו לא השאלה. אף סבא, אף אבא מעולם לא שנא את ילדיו, אני מתכוון.
תלמיד: כן, כן, כן, אני חושב שזה יותר מדי. אני לא אוהב את זה כל כך. כשזה אבא, אתה רוצה שהילד שלך ילמד כי אתה אוהב… אני לא יודע. זה מרגיש מוזר לי. אבא שלי לא עשה את זה, לפחות. אני לא יודע. ואני מנסה לא לעשות את זה עם הילד שלי.
הדרך הנכונה: חיקוי
מרצה: אז מה כן? אני אגיד לך מה כן. אני אנסה להראות לך מה כן, אוקיי? מה כן הוא ככה. מה כן הוא דבר שלאנשים יש סלידה גדולה מהדבר הזה, אבל זו הדרך.
מה כן הוא חיקוי, נוכמאכן. מה אני מתכוון בנוכמאכן? נוכמאכן זה אחרת, הרבה אחרת מכפייה. מה אני מתכוון לומר? ועכשיו אני יכול לדבר על אדם בעצמו, לא על חינוך, אבל בחינוך של ילדים אתה מגיע לאותו דבר.
משל: האבא שצועק על משפחתו
יש אדם אחד שהוא יודע למשל שהוא צריך להיות, אני אתן לכם משל, הוא יודע שהוא צריך להיות נחת לאשתו ולילדיו, ולא לצעוק עליהם. סתם, זו המידה של האבא. עכשיו אני לא מדבר על להיות, זו לא מצווה. תמיד כשאנשים צועקים על ילדיהם זה לא בגלל החינוך שלהם, סתם הוא עצבני, אמת.
אז, הוא יודע שהוא צריך להיות נחת, הוא צריך לחייך אליהם. זה דבר שהילדים שלו על פי רוב לא עשו שום דבר רע, ואפילו אם כן, בואו נהיה ריאליים, הם בני שלוש, מה אתה רוצה מהם? הוא יודע את זה. אבל הוא לא מחזיק מעמד, הוא מרגיש כעס, הוא מרגיש מתוח, היה לו יום קשה. נורמלי, אני מנסה לתת דוגמה מאוד נורמלית, שיבינו על מה מדברים.
שתי אסטרטגיות: להתרגז או להתאפק
עכשיו יש שתי אסטרטגיות שאתה רוצה להתמודד איתו. אוקיי, האסטרטגיה הראשונה היא להתרגז. אוקיי, זה לא טוב.
האסטרטגיה השנייה היא, אני אתגבר. הוא הולך ללמוד מסילת ישרים, מדת הכעס, לא כתוב על כעס, לא משנה, ספר ארחות צדיקים, והוא הולך לחזור הביתה והוא הולך ככה, לא להתרגז! אוקיי, זה עובד לפעמים, אני לא אומר. זו דרך שנייה. בדרך כלל זה לא עובד כל כך טוב, זה מתפוצץ בסוף.
זה מעניין, אתם תשימו לב. כשאני מתגבר, אני מדבר רק מניסיון שאני יודע, אתם תראו אחרת תספרו לי. אם אני מתאפק מלהתרגז, אני יכול להתאפק כמה שעות, ובסוף, אתה תופס, אתה רואה, ההוא יודע נבך. אתה רואה כבר שאני מתאפק היום מלצעוק כמה שעות? אתה עדיין לא הבנת שאני צריך כבר… הלו, עד הנקודה הזו כבר נתמלאה סאתה, כן? הלו!
תלמיד: בכוח, קלי. רגע, הייתי יכול לומר לך, אני מבין שזו בעיה. אני רק רוצה לומר לך למה זו בעיה. בכוח, כן? אני מתאפק. אה, רגע, מאוד טוב.
מרצה: אני רוצה שהילדים ירגעו כבר כשיש לי באמת דעת. בואו ניקח, רגע, אני מניח שאני כועס. כשאני לא כועס, אני יכול להירגע. אם יש לי מוח, אני מחזיק רמה כזאת של שליטה, קלי, אני יכול לגמרי, אני מסיח דעת, אני חושב עכשיו עליו. אוקיי, אני לא מדבר על אותה רמה. אני מדבר על זה, אני כן כועס, יש על מה לכעוס. אני אפילו צודק, אני לא רוצה לדבר. האם הוא לא מספיק צודק שהוא יצעק עליו, נכון?
תלמיד: אז אתה תופס סנקס?
מרצה: לא, זה מעניין, כי אתה יכול לעשות את זה כל החיים. יש פה מלכודת, נכון? אמרו לנו שכשמגלים משהו, הופכים להיות כך. עכשיו, זה עבד בקנה מידה קטן. אז, אני מתכוון בגליכער, ישבתי בשבת אידישער שעתיים והתאפקתי מלצעוק על אשתי, ובסוף זה התפוצץ. איפה הגבורה? זה לא עבד, זה עבד הפוך.
אנשים עושים את זה כבר שבעים שנה. אתה יודע שיש אנשים שהם בני שבעים שהתאפקו מלצעוק על אשתם? הם הגיעו לשבעים, כל העניין התפוצץ. זה מה שאני תנאה, אבל לא יכול להכיר. לא, אז… אה, תקשיב. מאוד טוב, מאוד טוב.
אז, זו ההוכחה שלי. זה… לא, זה משל. אני אומר לך שזה כשמתאפקים.
משחק וחיקוי: הדרך לשינוי אישי אמיתי
ההבדל בין להתאפק ולשחק
החולשה של רק להתאפק
מרצה: זה לא. זה הפוך. זה שאתה אוהב את זה. לפעמים צריך את זה. אני לא אומר, אדם הוא אדם. אם יש לך תאווה רעה, יש לו כעס, ואשתו לא אשמה, תתאפק. בוודאי שאתה צריך להתאפק. זה מה שהרמב״ם קורא מתגבר על… חובה. לא חסיד, אלא חול שולד בנפשו. זה צריך לעשות. אדם אין לו ברירה, צריך לעשות את זה לפעמים.
העצה הטובה יותר: לשחק במקום להתאפק
אבל מה עצה טובה יותר? ודבר אחד שהעצה הזו עובדת בקנה מידה קטן בכלל. העצה הטובה יותר היא משהו אחר.
תלמיד: אתה אומר שצריך לגמרי להירגע?
מרצה: זו כבר מדרגה גדולה מדי בשבילי. יש לי עצה אחרת. אולי אתה מתכוון למה שאני אומר. יש עצה אחרת שעובדת בפועל.
העצה האחרת היא… במקום להתרגז, להתאפק מלהתרגז, העצה האחרת היא להעמיד פנים שאני מאוד מאוהב באדם הזה עכשיו. אני מאוד שמח איתו. להעמיד פנים. העמדת פנים. משחק תפקידים.
תלמיד: רגע, העמדת פנים היתה משחק תפקידים טוב. משחק. אתה מתכוון משחק?
מרצה: אני משחק, כאילו, אני… באמת אני מרגיש מאוד כועס על אשתי, שכבר היום השלישי שכחה ל… לא משנה. בקיצור, נו, אין לי כזה נאר שהיא שכחה. היא לא מחזיקה מעמד. לא משנה.
איך זה עובד: המנגנון של משחק
מעמיד פנים שאני אוהב אותה מאוד, אני מאוד טוב איתה היום. יש ימים כאלה שאני מאוד טוב, אני יודע איך מרגיש יום שאני מאוד טוב איתה, אמת? אני לא מדבר על אדם שמעולם לא חווה את זה, הוא מעולם לא שקע באף אחד. אני יודע איך זה נראה כשאוהבים אחד את השני, כששמחים אחד עם השני. ואני יודע גם איך לשחק ככה, זה לא… ובאיזה טון מדברים, ואילו דברים עושים.
מעמיד פנים, אני משחק ככה. ואני משחק ככה, כבר ניסיתי הרבה פעמים. משחקים ככה אחרי כמה דקות, אני באמת רוצה ככה. ואז זה כבר לא חוזר. יכול להתחיל שוב העגל, אל תגיד לי שזה נשאר לנצח.
הניגוד: כשמתאפקים רק
הוא לא עשה את זה, הוא התאפק, הוא לא שיחק. הוא התאפק בכיסא והתאפק. זה מוכיח את התיאוריה שלי. הוא התאפק. הוא התרגז, הוא התאפק. לא, לא שיחק. זה מה שאני מתכוון.
ההבדל הגדול: משחק מול התאפקות
יש שתי מילים. אני צריך פה… אני אומר משהו מהחיים שלי, אני מנסה להסביר. אני מתכוון שיש הבדל גדול בין משחק, מבין מה אני מתכוון? יש הבדל גדול בין משחק והתאפקות.
משחק פירושו ש… כביכול, אני משתמש במודל. יש לי בראש מודל של איך נראה זוג שמאוד מרוצה אחד מהשני היום, ואני זה. אני מעמיד פנים. אני לא מדבר כל כך הרבה… שוב, מדברים שיש בסיס טוב. אני לא מדבר על שני אנשים סתם זרים שהולכים לשחק. זה באמת כך באמת, אבל כשאני משחק ככה, אז זה הופך להיות כך.
יישום על חינוך: משחק עם ילדים
משחק עובד על חינוך גם
ודרך אגב, המשחק הזה עובד על חינוך גם. אנשים שמשחקים עם ילדיהם שהם צדיקים, הילדים הופכים לצדיקים, ידעת?
ר׳ נחמן אמר שכשדנים לכף זכות, ההוא באמת נעשה טוב. זה עובד לא פחות טוב מאותו מהלך חינוכי אחר. אוקיי, אני מתכוון שזה עובד די טוב.
למה זה עובד: העיקרון העמוק יותר
למה? כי… וזה חלקית מה שאני מנסה להביא, זה הרעיון שלי. יש הבדל גדול בין לא… העמדת פנים.
במילים אחרות, תראה, בגלל זה מאוד חשוב ליהודי להכיר צדיקים, נכון? אנחנו מדברים תמיד שהדרך היחידה להיות אדם טוב היא להכיר אנשים טובים אחרים. למה? כי אחרת, אתה חושב שהכל זה התגברות. אם אתה מכיר מישהו שבאמת אוהב לעשות את הדברים הטובים, נראה שהוא נהנה מזה, כן?
דוגמה: תפילה
אני יכול להגיד לך, אנחנו בדרך כלל לא מדברים פה על דברים כאלה, אבל אם אתה רוצה לדבר על תפילה, נכון?
תלמיד: לא, זה עוד נושא.
מרצה: אז על מה אתה מדבר פה?
תלמיד: לגבי לאהוב?
מרצה: לאהוב זה אפילו להרגיש אהבה, לא אני אוהב ואני לא רוצה לתת לך גט. אני מדבר על… היום זה יום טוב, נכון? תשחק כאילו זה יום טוב.
תלמיד: כן, אני לא… בעצם היום, כשאוהבים מאוד, מוחלים על הדברים שהיו… ככה זה המציאות, נכון? הוא מוחל.
מרצה: כן, באמת, זה נעשה, ומוחלים. ככה זה הולך, נכון? אני אסביר בפירוט איך זה עובד.
אותו עיקרון בכל הדברים
אני מתכוון שאותו דבר, בכל דבר זה ככה, נכון? משל, אני אגיד, זה מאוד מוזר, אני אגיד דבר חד.
תלמיד: כן, בטח.
מרצה: יקר על קושיא שלו, באור שירה זה רק מחלוקת. אני צריך לחשוב שזה טוב, אני צריך לחשוב שאני יכול לעשות משחק שזה טוב, אני צריך לחשוב ככה.
תלמיד: כן, במילים אחרות, זה שונה… כל מילה היא חזרה התאפק. אתה חושב, אני…
דוגמה: הסקולענער רבי
מרצה: כן, שאני הסקולענער רבי. הסקולענער רבי מעולם לא התרגז. אני לא יודע איך. הוא תמיד היה שמח. הוא לא התאפק. אני יודע, אולי כן, אבל הוא לא נתן, נכון? הוא עשה את עצמו. אוקיי, הוא היה קלעגט, הוא באמת היה שמח עם כל אחד.
אני הסקולענער רבי. אני לא רוצה, אבל אני מעמיד פנים. אני עושה ככה, אני רוצה אותו. מבין ככה? התיאוריה הזו היא מאוד גבוהה, יודע מה יכול להיות? זה מה שאני טוען.
תלמיד: אין בעיה.
מרצה: הסקולענער רבי הבין דברים גבוהים יותר למה זה ככה. אני לא מבין, אני מעמיד פנים.
יישום על תפילה: חיקוי אינו זיוף
דבר חד על תפילה
אני אומר, אני רוצה להגיד לך, אני רוצה לומר דבר חד. היום זה ערב ראש השנה, העולם הולך להתפלל בבית הכנסת, והרבה מאוד אנשים, במיוחד צעירים, לא יודעים איך מתפללים. מה עושים? רוב האנשים שרוצים להתפלל, הם מחקים מישהו אחר שמתפלל.
דוגמה: להתנדנד בתפילה
זה נראה, זה כל כך מצחיק, כבר אמרתי את זה הרבה פעמים, אתה יכול ללכת לבית מדרש, ואם יש בית כנסת כמו בית הכנסת שבו אני מתפלל, שיש אנשים מקבוצות וחסידויות שונות, אפשר לראות בדיוק שם איך כל אחד מתנדנד מי הרבי שלו. כי זה חתימה, זה גילוי זהות? זה בובובער גיי, אני רואה, הוא מתנדנד. זה כמנהג באבוב. הוא לא צריך כלום. מאוד טוב. הוא עושה ככה בפאות להתפלל ככה.
הגמרא אומרת לי שיחה אחרת שאני רוצה לומר, אבל אני רוצה להביא היום את הנושא של העמדת פנים, שאני רוצה לומר. זה מאוד מעניין.
מה עושים צעירים רגילים?
מה עושים אנשים רגילים שהם צעירים? הם עושים משהו. הוא מחקה עד הרמה של איך הוא מסובב את הפאות, איך הוא עומד, מתי הוא עושה ככה ומתי הוא עושה ככה, וכדומה.
הטענה נגד חיקוי
אנחנו בני תורה חכמים, כל החכמים, כל החברים שלי, חושבים שזה ילדותי, זה אמת. זה סתם חיקוי. זה לא אדם אמיתי.
תלמיד: מעולם לא המצאת דרך חדשה להתנדנד?
למה מתנדנדים?
מרצה: למה מתנדנדים בתפילה? כי זה ככה… אני לא יודע. למה? יש לי תיאוריה שמתנדנדים כי לא מרגישים נוח. זה כמו פידג׳טינג קר. כי תפילה זה דבר מוזר. אוקיי, לפחות הוא מתנדנד.
בכל מקרה, יש תיאוריות אחרות, והקיצור יש תיאוריה למה הוא מתנדנד. בקיצור, לא משנה מה הפירוש… הוא יתנדנד בתפילה.
תלמיד: אוקיי, לא, זה מאוד ישן, זה מאוד ישן, יהודים מתנדנדים כי תפילה. זה לא דבר חדש מהיום. מהראשונים כבר מדברים על זה, למה הוא באמת מדבר על זה?
מרצה: לא, הגויים לא מתנדנדים. דווקא הגויים לא. הם צריכים לעמוד על הראש.
תלמיד: כן, אבל יש סיבה. יש גם משמעות.
מרצה: אוקיי.
הפסקה
כשזה מתעד, כשזה מתעד, כשזה מתעד. אין בעיה. אתה יכול, זה בסדר. רק תיכנס, אני רק רוצה להביא משהו.
הטענה: זה סתם חיקוי
אז אנחנו יכולים לזלזל בזה. זה סתם חיקוי. כמו שאתה אומר, יש לך על מה להתפלל? אוקיי, הוא בוכה. סתם לבכות כי הרבי בוכה פה. מה זה?
תלמיד: אבל אני חושב… מה? כן בוכים.
מרצה: כן, בדיוק, אני בעד כן בוכים. זה השיעור. זה, דרך אגב, כבר שאלו אותך.
תלמיד: כל שבוע?
מרצה: כן, הרבי. העולם היה?
תלמיד: לא, הרבי. נראה שלא בוכים על, נו, הוא בוכה?
מרצה: זו תהיה התכלית.
תלמיד: אוקיי.
התירוץ: חיקוי הוא לגיטימי
מרצה: בקיצור, מה רציתי לומר? אז אני טוען ככה, אני טוען ככה. בוודאי, אחרי שלאדם יש משלו, כמו שאתה אומר, הוא כבר יודע רק מה הוא מתפלל, ומה כתוב בשולחן ערוך שאדם שיש לו ילדים, וישב, נו, ביתו, כתוב במשנה בתענית, ששולחים שליח ציבור שיש לו בית עם ילדים ואין לו במה להחזיקם, יש לו על מה להתפלל ראשונה, ואדם אחר לא יודע מה הם עושים. אוקיי, מאוד טוב. אבל, מטפל ואין לו, כן? זו לשון. אז, מאוד טוב.
צריך ללמוד מה זה תפילה
אוקיי, אבל עדיין, צריך ללמוד מה זה תפילה. מה זה דבר? מאוד קשה לתאר. מה זה תפילה? תפילה זה לבקש מהקב״ה. אומגיי, זה לא מספיק. יש עוד הרבה דברים, רשימה של תפילה יהודית מסוימת, הרבה יותר מזה.
אז איך אני מסביר לך? ואיך, בואו נגיד, אני מבין כבר כן, כל האנשים שואלים, אוקיי, אבל איך, אני צריך להשתדל, אני צריך להרגיש את זה? איך אני מרגיש את זה?
התירוץ: לחקות את מי שמרגיש את זה
נאכמאכן, אמיתיות ואי-תלות: הרמב״ם על מצוות המידות
מספרים שעושים בעקבות מי שכבר מרגיש את זה. זה התירוץ. ומתברר, כמובן, שרק ביום אחד, לאט לאט לומדים. כן, זה כלל גדול בתורה.
תלמיד: אתה מעולם לא חיקית.
מרצה: אני חושב שזה עובד גם על זה. אוקיי, לכן הייתי צריך לומר את זה, כי אתה לא רצית להסכים, לא רצית להסכים.
זה עובד גם על אנשים מבוגרים
אני חושב שזה עובד יותר… כמובן זה… מה זה רוצה להתפלל? כשאדם בן שבעים הוא לא רוצה להתפלל? בוודאי שהוא רוצה להתפלל. להיפך, רק כשהוא בן שבעים. אוקיי, כשהוא בן שבעים הוא כבר עבר את זה. משמונים, אני לא יודע. בוודאי אנשים נעשים טובים יותר, מתפללים גם.
אני רואה כן, אני רואה כן. אני הולך לבית מדרש פשוט, אני מתכוון קטן, לא משנה, אין בית מדרש כל כך פשוט, אבל הם לא מחזיקים את עצמם כגאונים עצומים או עובדים. והמבוגרים…
תלמיד: אין לו צרות?
מרצה: כן, קודם כל, כל אחד שהוא מבוגר יש לו צרות. זה קודם כל. אין דבר כזה שמישהו בן שישים ואין לו צרות, לדעתו. יש לו משהו. זה קודם כל.
אבל אפילו לא הצרות, כמובן, על מה אתה מדבר? האנשים המבוגרים הם הרבה יותר, ולא כל אחד יש לו את הסגנון שלו עם הדבר שלו, אבל הוא הרבה יותר אמיתי במה שהוא עושה.
ההתחלה לא אמיתית
אבל אני חושב שההתחלה, זה לא אמיתי. אני רואה שהיהודים המבוגרים לא מתביישים לבכות, והבחורים, אם הם בוכים זה מזויף, כי הוא מחקה איזה בחור. אבל איפשהו התחיל הבחור הזה, וזה מתחיל בחיקוי.
החידוש: חיקוי לא אומר זיוף
וחיקוי, אני רוצה לומר חידוש, שחיקוי לא אומר זיוף. העולם מבולבל. העולם חושב, אמרתי הרצאה ארוכה, לפני כמה שנים, אוקיי.
נאכמאכן און אמת׳דיגקייט: חיצוניות מעוררת את הפנימיות
אנשים מבוגרים ובחורים: ההתחלה של אמיתיות
האנשים המבוגרים הם הרבה יותר… לא כל אחד, כל אחד יש לו את הסגנון שלו עם הדבר שלו, אבל הוא הרבה יותר אמיתי במה שהוא עושה. אבל אני חושב שההתחלה, זה לא הולך, נראה שהיהודים המבוגרים לא מתביישים לבכות, והבחורים אם הם בוכים זה מזויף, הוא מחקה איזה בחור. אבל איפשהו זה התחיל עם הבחור הזה, וזה מתחיל בחיקוי.
וחיקוי, אני רוצה לומר חידוש, שחיקוי לא אומר זיוף. העולם מבולבל, העולם חושב… אמרתי הרצאה ארוכה… לפני כמה שנים אמרתי… אוקיי, זה לא הגיוני. אני אומר לך עובדה, אתה יכול לחזור למידות, תראה שזה מסתדר יותר. מידות זה דבר מצחיק שזה עובד. טוב שזה עובד. זה עובד עלי במקום הזה. אני חושב שזה עובד גם במקומות אחרים, בגלל אותה תיאוריה, כי מידה היא סוג של דבר שכך לומדים אותו.
המשל של הרב שמתכונן לפני יום טוב
אם מישהו אמר לי, הוא עשה חיזוק מאיזה רב, שהוא אומר שהוא מתכונן לפני יום טוב עם הניגון, הוא קורא לחזנים, לא משנה, שיתפללו איתו, והוא בוכה כבר אז, כבר ב… איך קוראים לזה, ב… מה? בטח, בתרגול, נכון? אתה מתפלל לפני העמוד, צריך לתרגל. כך אמר אותו אדם. אני חושב שהוא צודק.
איך אז הוא יודע מתי לבכות? קודם כל, הוא אומר את אותם המילים, אני חושב שזה לא הבדל כל כך גדול, זה מספר אחת. אבל הוא לא יעצור בגלל זה. הוא אומר עכשיו בתוקף, זה מאוד עצוב, “מי יחיה ומי ימות”, והוא בוכה. זה עצוב, זה רגשי.
מחלוקת האריז״ל והווילנר גאון לגבי בכייה
הייתי אומר אפילו יותר מזה. לא כתוב שצריך לבכות. יש מחלוקת, האריז״ל אמר שכן צריך לבכות, והווילנר גאון אומר שלא צריך לבכות. אז שניהם אומרים שצריך, נכון? הוא לא אומר… אם אדם רוצה לבכות, זה לא שייך לומר שהוא צריך או לא צריך, או כן, לא משנה, זה קורה, זה קורה. מה לומדים לעשות? לעשות תשובה, אני מתכוון, מה רלוונטי? זו השאלה האמיתית על איך לעשות את זה.
רגשות באים דרך מידות והרגלים
ויש אנשים ויש קהילות ויש אנשים, הסגנון שלהם הוא להתפלל כשהם בוכים, ויש אנשים, הווילנר גאון אמר שלא. טוב מאוד. מזה מוכרח, טוב מאוד, מזה מוכרח להיות מודיע שרגשות… מה זה אומר רגש? מה זה רגש? רגש בא מהשמיים? הכל בא מהשמיים. רגש הוא דבר… מה? כן, אין בעיה. על זה אני לא מדבר. אם זה בא מהשמיים, זה בא ישר מהשמיים.
אני מדבר, אפילו כשזה בא מהשמיים, זה בא דרך המידות של האדם. אני מתכוון, זה אמיתי, חוץ מנס בדרך נס. אפילו מה שבא מהשמיים, כביכול, כמו שהאריז״ל אומר לפעמים, קורה, לא משנה. אבל זה בא דרך ההרגלים, הרגשות, המידות שיש לאדם. אדם שהמידה שלו היא למשל… זאת אומרת, אם אדם שהמידה שלו היא שהוא אף פעם לא בוכה, הוא לא יבכה אפילו כשזה בא מהשמיים. הוא יעשה משהו אחר, הוא יבטא את זה בדרך שלו, לא משנה מה הדרך שלו.
חיצוניות מעוררת את הפנימיות: משל הכובע
ולכן, הכל. יש ענין של התפעלות. האנשים שלנו הם כולם חסידי קוצק, אנחנו כולם סוג של קוצקיים. שמעתי מאבי, והוא גם היה חסיד קוצק, אבי אמר לי, הוא אמר הרבה פעמים את זה, הוא אמר, אצלנו בבית, אנשים באים לבית הכנסת והם לא שמים את הכובע שלהם לפני התפילה, או לא משנה. מה ההבדל? אני מתפלל כמו שאני.
הוא אומר, מה אתה מתכוון? כמו שאתה נשאר כמו שאתה. אם תשים את הכובע שלך, תתפלל יותר ברצינות. זה עדיין, זה בעצמו… אני לא מדבר על ההלכות שצריך להתפלל עם כובע, אני מדבר רק על הרעיון. לשים כובע זה בעצמו, זה לא מזויף, זה איך מכבדים את הגרטל, זה איך מכבדים את מעמד התפילה, שמים כובע עם רקל. זה לא מזויף, זה חיצוניות, זה לא… אולי היותר חשוב הוא הכנת הלב וכו׳, אבל זה בעצמו דבר.
בכייה היא גם חיצוניות
אותו הדבר, רגע אחד, הבכייה היא גם, כמו שהכובע הוא על הבגדים שלך, הבכייה היא בגוף שלך, מה ההבדל? זה גם החיצוניות, הפנימיות הפנימית, אני לא מדבר על הלב והראש שלך. אבל ה… כן? אה, בוודאי, השיעור הוא מאה אחוז חיצוניות מעוררת את הפנימיות. זה… יש שיעורים אחרים שהולכים לכיוונים אחרים. השיעור הזה הוא לגמרי על דרך החינוך וכן הלאה, כן, בוודאי, כולם יודעים, מחיצוניות מעוררת את הפנימיות. אבל זה מה שאני מדגיש. אוקיי, אני חושב שברמה הבאה זה לא. אני חושב שיש הבדל, ולפי המהלך, זה תלוי באיזו רמה.
משחק אינו שקר
זאת אומרת, אבל תן לי לסיים דבר חשוב. לעשות, להעמיד פנים, לשחק, זה לא אותו הדבר כמו לשקר. אנשים מבולבלים נורא. אנשים אומרים, הוא שחקן, לכן הוא שקרן. לא, הוא שחקן טוב. יש בית ספר שלם, בית ספר למשחק, לומדים איך לשחק. שחקן הוא שקרן? לא. אה, איך אתה אומר? שחקן הוא לא שקרן. הוא שחקן, הוא יודע איך להיכנס למצב. זה מקום.
שחקן אמיתי בוכה באמת
שחקן אמיתי, כשהוא משחק הצגה והוא בוכה, הוא בוכה באמת. כל המעשה לא קרה. מה ההבדל? אם זה היה קורה, הוא היה שחקן? יש מחלוקת בשיטות המשחק אם צריך לבכות באמת או לא, אבל למעשה, זו כולה שיטה אחת. אין שום דבר רע בזה. אין שום דבר מזויף בזה.
זאת אומרת, מזויף הוא רק, מה זה אומר שקר? שקר הוא כשאתה מייצג את זה כמשהו שהוא לא. אנשים חושבים, כמו כשאדם בוכה, זה אומר שאז קרה משהו בשנייה הזו. זה לא אומר את זה, זה אומר שנכנסתי עכשיו למצב הזה בכוונה, ובכיתי, באמת. מבין? זה לא העמדת פנים, זה מה שאני אומר, שמישהו אומר, אנשים, זה סתם, אני חוזר.
חיקוי הוא הדרך הראשונה
חיקוי הוא הדרך הראשונה, זה מה שאני מעמיד פנים. איך נכנסים? אם אני רואה מה אחר עושה, אני לא יודע בדיוק מה הוא עושה, אני מתחיל לעשות מה שהוא עושה, כמו שהוא לומד. מאה אחוז, זה השלב הבא, רגע אחד. צריך באמת ללמוד את הספרים שאחר לומד, ולחשוב את המחשבות שאחר חושב. כן, אני צריך איפשהו להתחיל.
כן, אני חושב שהחיקוי מתחיל, כמובן. אני לא יודע מה להגיד לך. כמעט כל אדם רציני שאני מכיר מחקה מישהו. כמעט כל אחד, לא כולם, אבל כמעט כל אחד. אני אסביר לך את השלב הבא בעוד רגע, אבל אני רוצה לעצור ולסיים עם זה.
הבעיה עם “אמיתיות”
בטח בזה זה עובד, ואני חושב שאנשים, אנחנו, אנחנו, אנחנו, בכלל, בכלל, בכלל, אני רוצה להיות שייגץ אמיתי, אוקיי? יהודי ישר מזויף עדיף מאשר שייגץ אמיתי. הוא גם היה אומר, לחותן שלך תהיה אמיתי, אוקיי? אני לא יודע. בחורים, אתה יודע, הוא מתווכח עם החבר שלו, כי הוא איש אמת. כן כן, איש אמת ביחד עם הכלה שלך. בוא נראה. אה, סתם חיים, אמת.
בקיצור, הנקודה שלי היא ש-we have this, יש לנו את האימון, יש לנו את ההתניה של התרבות שלנו, אפילו יש בזה כמו מידה טובה, בוודאי, האנטי מצוות של עומדה, שאנחנו מרגישים שלהעמיד פנים זה תמיד שקר. להעמיד פנים זה לא שקר, אני מעמיד פנים ל… אדם יכול לעשות את שניהם. עכשיו, you can do both sincerely and unsincerely. כן, אני מעמיד פנים לשמה. הוא עדיין לא מחזיק בינתיים. אם הוא היה מחזיק הוא לא היה צריך להעמיד פנים. אבל בינתיים הוא צריך להעמיד פנים.
“Fake it until you make it”
“You fake it until you make it”. אנחנו מחזיקים ב-“fake it until you make it”.
אז, בוא נחשוב… מבין מה אני אומר? אני מרגיש שלאנשים יש נטייה גדולה נגד זה, כי ה-“idea of authenticity”, שזה “I think a fake idea”. אני חושב ש-“human beings” לא עובדים ככה. וזה מה שגורם לאנשים לא לדעת איך לחנך את הילדים שלהם. כי או כופים עליו… אוקיי, כפייה תמיד יש. מה מישהו אמר? זה לא הולך בכוח, זה הולך ביותר כוח. זה תמיד. אבל חינוך הוא כמעט בלתי אפשרי לרמות. למה? עם מה נשארים? נשארים בלי כלום.
רוב האנשים צריכים להתרגל
צריך להבין שיש רוב האנשים ברוב הזמנים שעדיין לא מחזיקים ברמה האמיתית של דעת עצמית, לא אדם גדול עדיין לא, עדיין קטן, או הרמה שלך היא עדיין קטן. צריך להרגיל אותו. איך מרגילים? מראים לו. תראה, בקיצור, זה השיחה שלי, פרו-חיקוי. לא פרו-חיקוי, אני חושב שחיקוי הוא “necessary”. עכשיו, זה רק השלב הראשון. זה בוודאי חשוב. זה בוודאי רק השלב הראשון. כמו שאנחנו אומרים בחינוך, הזוהר אומר שעול מלכות שמים…
“בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני”: הגדרה חדשה של אמיתיות
לא, להחזיק שזה טוב, בוודאי, כי השכל שלך מחזיק. בוודאי הוא מחזיק שזה טוב, זה אמת. לא, כי אתה לא יודע איך לעשות את זה. הלב שלך עדיין לא יודע איך. אני מחזיק שזה היה טוב להתפלל בהתפשטות הלב. אבל איך עושים את זה? אין לי מושג. אני מדמיין שזה טוב. “By the way”, איך אני יודע שזה טוב גם? כי ראיתי אחר עושה את זה, והוא נראה לי אדם טוב.
היסוד של אמיתיות
אני רוצה לומר שזה בעצמו, שרק יבינו על הנושא של אמיתי, זה בעצמו יכול להיות אמת. כשאומרים אדם כזה, אני רוצה לומר יסוד חשוב, מעולם לא אמרתי את זה בשיעור, אני אומר את זה שוב. זה שאנחנו כל כך כמו “אמת אמת תפסה ליה גברא”, כל כך “into” הנושא של להיות אמיתי ו-“authentic”, ואני חושב שיש טעות מסוימת בהבנה בכלל מה זה אומר.
הפסוק “בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני”
יש הרבה ספרים, בפסוק כתוב, מה הפסוק? “בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני”. כן, אנשים חושבים שזה אומר ש… כן, זה בנוי על הפסוק הזה. אנשים חושבים שזה אומר ש… שהוא אומר “אני אוהב אותך ה'”, אבל הוא לא מרגיש ברגע הזה אהבת ה׳.
כבר אמרתי לכם, זה בערך כמו אותו חסיד קוצק שבא, אשתו באה, אשתו שאלה אותו, “Do you love me?” הוא אמר, “רגע, אני צריך להתבונן אם אני מרגיש עכשיו את האהבה או לא. תחזרי בעוד שעתיים.” אתה אדם נורמלי?
המשל של האישה ששואלת “Do you love me?”
כשהאישה שואלת אותך “Do you love me?”, בוודאי לא צריך לומר שקר. יש דבר כזה שמישהו הוא “two-faced”, יש לו בכלל אהבה לאחר והוא אומר שיש לו אהבה אליה. זה “פיו וליבו אינם שווים”. הוא בלפן גמור, אין לו בכלל אהבה אליה, והוא אומר שיש לו אהבה אליה כי הוא רוצה לשכנע אותה, הוא רוצה ל-“manipulate” אותה או כדומה. אבל אם אתה לא מרגיש את זה עכשיו, מה ההבדל? זה שקר גדול יותר לומר שאין לי אהבה אליך מאשר לומר שיש לי אהבה אליך. מבין מה אני אומר?
הטעות בהבנת “פיו וליבו אינם שווים”
אנחנו הרבה פעמים כש-“identify” את ה-“פיו וליבו אינם שווים” עם האדם ה-“funny”, שכולכם מסכימים שהוא לא אדם נורמלי. “אני לא יכול עדיין להתפלל כי אני לא מרגיש עדיין.” אוקיי, אז אתה מחזיק שאין אלוהים? “No problem”, אז הוא צודק. אבל אתה מחזיק כן, על פי רוב, אני מתכוון אתה יהודי, “right”? אז אתה כן יהודי. אתה מחזיק מהנושא של ראש השנה, “whatever” זה אומר לך.
אתה רוצה ללמוד בעיון מה זה אומר, זה נושא שכל אדם… אתה רוצה להבין מה אומר אהבת איש ואישה, יש הרבה מה ללמוד על זה ולשפר וכדומה. “But you can’t be blocked by that.” אם הוא “blocked” בזה, והוא חושב שזה מה שאומר הפסוק שאומר שאסור לומר “מצוות אנשים מלומדה”, זה פשוט טעות מעיקרא. מבין מה אני אומר?
אהבה אומרת להתנהג בדרכי אהבה
אם אדם אוהב את אשתו, “part” מזה אומר לומר שהוא אוהב אותה ולהתנהג בדרכי אהבה. לאו דווקא אין לזה שום קשר למה שהוא מרגיש. הוא ירגיש גם, “of course”. “If it’s a mitzvah” להרגיש, אני לא יודע אם זו מצווה או לא, הוא ירגיש את זה גם. יש זמנים לזה, יש סדר, “how it works”. “You know”, אתה יכול ל-“figure” את כל המהלך, “how people work” ו-“all of that”.
אבל כשהטענה שאומרים שמישהו הוא “hypocrite” היא לא שהוא לא מרגיש את זה ברגע. זה שהוא לא מתכוון את זה ברצינות הוא “faking”. מבין? אם אדם, האישה שואלת אותו, “Do you love me?” הוא אומר, “Of course I love you”, ובינתיים יש לו אהבה לאחר, אז הוא “faker”. אבל מישהו אומר “I love you” והוא לא מרגיש את זה כלום עכשיו, מה הוא יודע מה הוא מרגיש? אמרתי, מה יודע אותו חסיד קוצק? האיש בא והוא שואל, האישה שאלה אותו, “האם אתה אוהב אותי?”
תרגום לעברית
יש זמנים לכך, יש סדר, איך יודע איך זה עובד, אתה יכול להבין את כל המהלך, איך אנשים עובדים, וכל זה. אבל כשהטענה שאומרים שמישהו הוא צבוע, זה לא שהוא לא מרגיש את זה ברגע. זה בכלל שהוא לא מתכוון ברצינות, הוא מזייף, מבין?
אם אדם, אשתו שואלת אותו, “אתה אוהב אותי?”, הוא אומר, “כמובן שאני אוהב אותך”, ובינתיים הוא אוהב אחרת, אז הוא מזייף. אבל מישהו אומר שהוא אוהב אותך, והוא לא מרגיש את זה כלום עכשיו. הוא יודע מה הוא מרגיש? אמרתי, אתה יודע את החסיד הקוצקי ההוא? הבעל בית בא ושואל, האישה שאלה אותו, “אתה אוהב אותי?” הוא אומר, “אני לא יודע, אני רעב, זה מה שאני מרגיש עכשיו.” אתה מבין? אמת, עכשיו אני מרגיש רעב, אני לא מרגיש אהבה. כי זו לא הייתה השאלה. אם אני אומר אהבה, השקר הוא אמת. כי זה בסדר, הוא לא מרמה אף אחד בזה. הוא אומר את הדבר שהוא אמת. אמת לא אומר מה שאני מרגיש עכשיו, אמת לא אומר מה שאני מרגיש עכשיו. אמת לא אומר מה שהוא בפרט, כללי אמת.
יישום על קבלת עול מלכות שמים
אותו דבר שאדם אומר, קבלת עול מלכות שמים, אנשים אומרים, אם אתה אומר שקר כשאתה אומר קריאת שמע כי אתה לא אמיתי. מה זה אומר? אתה לא קבלת עול מלכות שמים? כשאתה הולך לחנות אתה לא מסתכל על ההכשר? ואתה מסתכל כן, אוקיי, אתה מאה אחוז קבלת עול מלכות שמים. יש עוד רמות? אפשר עוד להעמיק? אין בעיה, אבל שקר זה לא. כל הטענה שהשקר לא מתחיל.
אז זה, ואותו דבר כשעושים, ואותו דבר הוא אומר, אני רוצה להתפלל. אני לא רוצה סתם להתפלל. נניח שהוא רוצה סתם להתפלל, הוא היה יוצא באופן. אני רוצה להתפלל כמו שהרבי מתפלל. אני רואה שהרבי עושה משהו, הוא נהנה מהתפילה שלו יותר ממה שאני עושה את זה. משהו עושה משהו יותר טוב, אני רוצה לעשות את זה. אני לא יודע מה הוא עושה. אתה צודק, אפשר לעשות את הדרך הארוכה, ולשאול מה הוא חושב, וללמוד הכל, מה שתרצה. אבל הדרך, הפעולה מעשיות, אני הולך לעשות מה שהוא עושה. הוא מתנדנד, מתנדנד. אותה דרך, הוא מתנדנד ימינה, מתנדנד ימינה, מתנדנד שמאלה, מתנדנד שמאלה. אני רואה שזה ה… איך רוב האנשים לומדים להתפלל, וזה בסדר, זה נראה לגיטימי.
חיקוי כשלב ראשון לגיטימי
בדיוק ככה זה לא שקר שאדם רוצה לדעת איך לאהוב את אשתו, הוא מסתכל. איך הוא אחרים, אני לא יודע, הוא הולך לשיעור, כי הוא מסתכל איך אביו אהב את אמו, והוא עושה את זה. רוב האנשים עושים את זה בכל מקרה, נכון? הוא יודע מה האחר מרגיש? הוא לא יודע מה האחר מרגיש? כן, צריך להתפלל. אם רוצים, לא צריך כלום, אני לא יודע, אין לי חיוב להתנדנד בתפילה, אבל צריך להתפלל בתחיות, ורוצים להתפלל בתחיות. רואים מה אנשים אחרים שמתפללים בתחיות עושים, ורוצים לעשות את הצעד הבא.
איך חיקוי מוביל לאותנטיות
אתם מאוד מודאגים שלא נגיע לצעד הבא, אני אגיד לכם מה הצעד הבא. אותו דבר במידות גם, כמו שאמרנו. אחרי שאדם מקבל את ההרגל, הוא הופך לסוג כזה של אדם, אז, כמו שאמרתי, זה עובד, אני חושב שזה עובד די מהר, ואני אגיד בקרוב כמה זמן אני מתכוון לקחת למינימום אם יהיה לי זמן. אני לא צריך כל כך הרבה זמן, דברים מסוימים לוקחים ממש רגע. אם אתה כבר יודע איך זה עובד, איך זה מרגיש כשזה אמיתי, איך זה עובד כשזה אמיתי.
אדם יכול להיות לא במצב רוח להתפלל, אבל הוא עושה מה שהוא עושה, נכון? אני לא אוהב שאני מדבר על תפילה, אני יכול לדבר על אשתי, אותו דבר בדיוק. הוא עושה מה שהוא עושה כשהוא כן במצב רוח, אחרי עשר דקות הוא נכנס למצב רוח.
לא כל כך מסובך, נכון? אבל אם הוא היה מתקבל, הוא לעולם לא היה נכנס למצב רוח. זה מה שאני מעלה.
השלב הבא: עצמאות מהאימון
עכשיו, אחרי שהוא במצב רוח, אז הוא כבר לא צריך לעשות, הוא כבר לא צריך להתנדנד כמו שהרבי התנדנד, כי עכשיו הוא כבר מרגיש בעצמו. פעם הוא רוצה להתנדנד ככה, פעם הוא רוצה להתנדנד אחרת. הוא לא חייב לחקות. יהיה משהו לא מדויק, משהו מזויף. מזויף אני מתכוון לומר לא מדויק, לא מזויף. יהיה משהו לא בדיוק בדרך איך הוא עושה את זה בעשר הדקות הראשונות. כי עשר הדקות הראשונות, אוקיי, אין לי עכשיו עצבים, אבל אני יכול לעשות, אני יכול לשחק איך האדם שיש לו כן עצבים. איך? אני עושה את זה, אני משחק איזה סרט בראש שלי ואני עושה את זה.
גיבור המידה והעצמאות מכללים
אוקיי, אבל לחקות ולזכור שבאמת גיבור המידה אומר גם לדעת איך זה חל על כל מצב. אף פעם אין כללים, נכון? אי אפשר לעשות… אתה יודע את כל הבדיחות האלה על הבחור שאמרו לו איך מדברים עם בחורה, והוא היה מחיה את הפתקים שהיה כתוב בפתק. לא ככה מדברים עם בחורה, נכון? אבל זה לא אומר שכל הפתקים האלה לא עובדים. זה זה. נפתח שיחה, אתה כבר יודע בעצמך, כי אתה אדם נורמלי, אתה מבין איך להמשיך הלאה. אבל החלק הראשון צריך כן להיות. אין שום דבר רע במישהו שהוא קונה את משחקי הקלפים שכתוב מה הוא קורא, מה שתהיה, והוא מתחיל עם זה, ואחר כך הוא חייב לזרוק את זה. אם הוא לא זורק את זה בסוף, אז בכלל לא נהיה שיחה.
אז זה השלב הבא. השלב הבא הוא להיות עצמאי מהאימון, אבל זה בדיוק עם אותה דרך כמו בתפילה, ואותה דרך בכל המידות.
משל הזוהר על השור עם העול
הזוהר אומר שקבלת עול מלכות שמים, כמו שהזוהר אומר את המשל, זה כמו שור שמניחים עליו עול בתחילה, כדי שכשהוא יגדל לא יצטרכו עול. אנשים חושבים שקבלת עול מלכות שמים צריך להיות תמיד. לא, קבלת עול מלכות שמים, במובן שאנחנו מדברים, זו המדרגה הראשונה, כמו שלומדים תמיד, יראת תתועה, מה שתהיה, יראת תקול, יראת תתועה, זה השלב הראשון, זה גורם לאדם שיהיו לו פעולות כאלה, הנהגות כאלה, טבעים כאלה.
אחר כך הוא כבר לא צריך את הקבלת עול, זה לא אומר כי הוא הופך לפורק עול, נכון? אבל הוא הופך לאדם שמבין בעצמו מה הוא עושה. הוא הולך לעשות דברים מסוימים אחרת, הוא הולך באמת להשתנות. יש דברים מסוימים, לכן כתוב בהרבה ספרים חסידיים, כתוב בספר המאמרים, בספרים אחרים, כבר ראיתי את זה קודם, כבר שכחתי איפה, וכתוב בתניא גם, שכשאדם צעיר, כשהוא מתחיל, הוא צריך להיות הרבה יותר דתי מאדם מתקדם.
היישום המעשי
כשאתה מתחיל, אתה צריך להיאחז, אתה צריך לעשות הרבה הגדרים, הרבה קבלת עול, כי לא נשאר כלום. הוא לא יחגור את החגורה שלו, הוא לא יידע איפה מתחילה התפילה. אחרי שהוא כבר יודע, הוא לא חייב תמיד ללכת עם החגורה, כי הוא כבר יודע, הוא כבר יודע בעצמו מה להתפלל, הוא לא צריך להגיע, הוא כבר התאמן, כמו הפרה שכבר לא צריכה כל פעם ללכת עם העול, הוא כבר יודע בעצמו, הוא כבר מבין בעצמו, הוא כבר יודע שורו וקונהו.
מצוות המידות של הרמב״ם
זה השלב הבא, וזה מה שקורה באופן טבעי. עכשיו, אני רוצה להגיד לכם ככה, זה מה שהיה שיעור לראש חודש אלול, אני רוצה להגיד לכם ככה. הם חשבו ככה, והם למדו, יוצא שהרמב״ם אומר שזו ממש מצוה. זה מאוד מעניין, הרמב״ם עשה מצוה מאוד מודרנית. כי מה זו מצוה מודרנית? גם מצוות התשובה היא בערך מצוה כזו. אני מתכוון, כתוב גם בהלכות ספר המדע, כל ספר המדע הוא פחות או יותר מצוות מהסוג הזה.
ההבדל בין מעשה למידה
יש רוב המצוות, כמו שהרמב״ם עצמו אמר בפרק ב׳, אנחנו לומדים את שמונה פרקים, לא הסתכלנו בזה כבר הרבה זמן, אבל אנחנו עדיין לומדים את זה. אנחנו עוד נחזור להסתכל, אנחנו עדיין באמצע פרק ד׳, אבל אנחנו עדיין באמצע. הרמב״ם כבר אמר בפרק ב׳ שמצוות הן, רוב המצוות הן על פעולות, נכון? זה פשוט, כשלומדים שולחן ערוך, רואים שכל המצוות בעצם, כל המצוות עומדות בשולחן ערוך, לא כל המצוות עומדות ברמב״ם, נכון?
תלמיד: מישהו אמר שנראה שהלכות תשובה לא נוגע בזמן הזה, כי כתוב ברמב״ם, לא כתוב בשולחן ערוך.
מורה: אבל כתוב קצת בשולחן ערוך הלכות תשובה, והוא אמר יום כיפור כתוב כמה סעיפים על הלכות תשובה. אבל אחרת אז לא כתוב. נראה שזה לא מוכנס. מה? כן כן, משהו.
על כל פנים, יש מצוות, רוב המצוות הן מעשים. זכור, מעשים זה הדבר הכי נמוך במבנה שלנו על הנשמה, נכון? מעשים זה דבר שאתה עושה.
כמה זמן יכול להיות מעשה?
עכשיו, אני רוצה לומר חילוק כזה. מעשים זה דבר שעושים, כמה זמן יכול להיות מעשה? מה המעשה הכי ארוך שאדם יכול לעשות. לא יותר מדי ארוך, יהפוך ליותר מדי מעשים, אני מתכוון. מעשה זה דבר שאתה עושה ברגע, הנחת תפילין, אתה רוצה להניח, יצאת ידי חובת המצוה, נכון? אני מתכוון שיש שיעור, אפילו ארבעים דקות. אוקיי, זה ארוך, אין בעיה, לא כמו יום, אתה יודע למה אני מתכוון? לא יותר מיום, אתה מסכים?
לצום ביום כיפור זה מעשה? לוקח יום שלם לעשות את המעשה, נניח, אני לא יודע את הלמדנים שיש להם חקירה אם כל דקה היא מצוות הצום, כן? אתה מבין מה אני שואל? אם מישהו צם חצי יום, הוא קיים חצי מצוה או כלום? תשאל איזה למדן, הוא יגיד לך חקירה כזו על זה.
נניח שיש מעשה של יום שלם, יש מעשה של עשייה ביום שלם, רוב מצוות מעשיות, או עבירות מעשיות, אותו דבר, רוב מצוות ועבירות שהן במעשה לא לוקחות יותר מדקה לעשות, או לפחות לצאת ידי חובת העיקר, נכון? אתה מרים לולב, כבר יצאת, זהו, בעירוב בלקיחה, כבר, בדוג בה יצא, כבר. מעשה זה דבר שלוקח רגע, כי זה הדבר הכי נמוך, זה שעשית, אתה עושה את זה עם האיברים שלך.
כמה זמן לוקח להיות בעל מידה?
אה, כמה זמן לוקח להיות בעל מידה? הרמב״ם אומר שיש מצוה להיות בעל מידות טובות, לא רק מצוה לעשות מעשים טובים, יש מצוה להיות בעל מידות טובות, אמת? מצוות עשה, והלכת בדרכיו. תשובה. תשובה, אוקיי, צריך לדעת מה זו תשובה, כמו שאמרתי, נראה שזה סוג של מידה, אני לא יודע בדיוק מה. תשובה זה מידות. כן, כן, צריך לעשות תשובה בוודאי, בפרק ז׳ צריך לעשות תשובה, זה חלק מהעיקר, יכול להיות שעיקר התשובה הוא על מידות, אני אסביר לך למה.
כן, הרמב״ם אומר שמא תאמר שזה רק, כשמישהו אומר, יש כלל גדול, בכל פעם שמישהו בא ואומר לך משהו, אבל משהו אחר, מה שהוא מתכוון באמת זה הדבר השני, אמת? כלל גדול בדיבור של אנשים, אתה יודע לאן אני הולך? לפעמים אדם בא לדבר, אני רוצה לדבר על ארבעה דברים, אוקיי, תגיד לי כבר את הדבר האחרון, כי זה מה שאתה רוצה להגיד.
אז אותו דבר, הרמב״ם אומר בפרק ז׳ שלא תחשוב שתשובה היא רק על מעשים, אלא היא גם על מידות, אחד לומר שהיא בעיקר על מידות, בוודאי צריך לעשות תשובה על מעשים, אבל על מעשים אין מה לעשות תשובה, הפסקת לעשות, יום טוב, תגיד וידוי, יש שאלה, צריך לומר וידוי, מה שתהיה, כל עיקר התשובה, זו עבודת התשובה, אבל עליית מידות, זה בטוח שהמצוה, של הרמב״ם של מידות, של הלכות דעות, היא לא לעשות דברים מסוימים, נכון?
ההבדל בין מידות למעשים בחינוך
זה מעניין, כי אצלנו, איך לומדים בחדר למשל, לא לומדים את זה. בבית ספר יש מידות טובות. מידות טובות אומר לעזור ליהודי אחר בדרך כלל, נכון? זה דבר שאתה עושה, נכון? בבית הספר לבנות יש שבוע מידות. השבוע ההוא צריך ללכת לבית אבות, כי זו מצוות חסד, זה מידות. אבל אצלנו זו רק פעולה, נכון? אבל הרמב״ם לומד, איך הרמב״ם מניח את זה. מה? לא להיכנס לכעס. ומידה היא לא דבר שעושים, נכון? מידה היא הדבר שגורם לך לעשות, נכון? זה לוקח יותר זמן, נכון? לוקח יותר זמן להיות בעל מידה.
הזמן שלוקח להיות בעל מידה
מידה היא לא דבר שאדם יש לו בדקה. אתה יכול לראות מאיך הוא מתנהג בדקה, אולי באמת אפילו לא יכול לראות. אתה צריך להסתכל על איך הוא מתנהג במשך כמה שבועות, לפחות, כדי לראות שיש לו את המידה. כי אדם עושה פעם אחת משהו, אוקיי, הוא התגבר, לא אומר עדיין שיש לו את המידה, נכון? להיות בעל המידה זה דבר שלוקח זמן. במילים אחרות, זה מעשה, זה סיפורי צדיקים שאומרים באידיש, צריך להכיר את האדם. אתה לא יכול לשמוע מעשה שהוא עשה פעם אחת, אתה צריך לדעת שזה סוג כזה של אדם. זה דבר שלוקח יותר זמן, וזה קשה לאנשים לתפוס, כי אנשים, רוב האנשים, במיוחד מי שחושב רק הלכתית, השכל שלו יכול לתפוס רק דקה אחת בכל פעם, או ככה, נניח יום שלם אחד בכל פעם, הוא יכול רק להבין שיש פעולה, זו פעולה אחת, זה דבר אחד, זו מצוה אחת, כן, דבר אחד, וזה לוקח דקה, או זה לוקח יום. בדרך כלל רוצים שזה ממש יקח דקה, כי את זה אפשר לראות, נו, עשיתי את זה. קצת יותר ארוך, נניח.
אבל פעולה, דבר שאדם עושה, מידה דבר שאדם עושה, לא מדברים על דבר שקורה לאדם, זה דבר שאדם עושה, אבל זה לוקח חצי שנה, על זה לאנשים אין את טווח הקשב, הוא אומר, כדי שיוכלו לראות חצי שנה בבת אחת.
תשובה ומידות: ארבעים יום כשיעור מינימלי של מידה
האדם יכול להבין רק פעולות קצרות
הוא יכול להבין רק שיש פעולה, זו פעולה אחת, זה דבר אחד, זו מצוה אחת, כן, דבר אחד, וזה לוקח דקה, או שזה לוקח יום. בדרך כלל הוא ירצה שזה ממש ייקח דקה, כי את זה אפשר לראות, עשיתי את זה. קצת יותר ארוך, בסדר.
אבל פעולה, דבר שאדם עושה, מידה שאדם עושה – אני לא מדבר על דבר שקורה לאדם, דבר שאדם עושה – אבל זה לוקח חצי שנה. רוב האנשים אין להם את טווח הקשב, נכון, כדי לראות חצי שנה בבת אחת. זה קצת יותר מופשט. אחת הדרכים לומר דברים שהם מופשטים היא לומר דברים שלוקח זמן רב להבין או להחזיק או להיות או לראות.
בית הדין של מעלה דן את האדם כולו – בשעת מיתה
אז יש למשל דברים שלוקחים חיים שלמים, נכון? ולמדנו, יש דבר כזה שאומרים, אני מתכוון שהרמב״ם אומר בהלכות תשובה פרק ג׳, שדנים אדם על כל חייו, האם עשה יותר מצוות מעבירות, האם הוא צדיק או רשע.
מתי דנים אותו? בשעת מיתה, נכון? למה בשעת מיתה? כי אם רוצים לדון על האדם כולו בבת אחת, בית הדין של מעלה דן על אדם, הוא לא דן על מעשים. הוא מסתכל על האדם כולו בבת אחת, צריך לחכות שימות כדי שיוכלו לדון אותו. “ואין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על החיים”. אדם חי, נניח שהוא עושה עכשיו פעולה טובה, אבל אני לא יודע עדיין אם הוא אדם טוב, אני לא יודע אם הוא אדם טוב.
“האם יש דבר כזה אדם?” – המבט העמוק יותר
עכשיו, האם יש דבר כזה אדם? אדם שלא יכול לראות זמן ארוך בבת אחת, הוא אומר שאין דבר כזה אדם. יש יום, יום, יום, אולי שבוע, אני לא יודע, אדם? מעולם לאראיתי דבר כזה אדם, ראיתי אדם בדקה.
אבל מי שמבין יותר עמוק, הוא מבין שיש דבר כזה אדם. הקב״ה יכול להבין אפילו את האנושות, “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור”, הוא יכול להסתכל על הכל בבת אחת. בזה אפשר לעשות תשובה. זה המשך השיעור, אין לי כוחות.
מידה היא מצוה בהמשכיות
הנקודה שלי היא, יוצא שמידה היא סוג של דבר שלוקח זמן להחזיק. זו מצוה בהמשכיות. זו מצוה מוזרה במובן הזה. הרמב״ם אומר בבירור שזו מצוה להחזיק במידות טובות.
שאלות ותשובות: האם מידה היא מצוה בכל דקה?
קול אחר: אז חטאתי בכל דקה?
קול ראשון: לא, בכל דקה אתה עושה בכל דקה נוספת. זו מצוה גדולה אחת על כל הדבר.
קול אחר: אז חטאתי בכל דקה.
קול ראשון: נו, אתה יכול לומר בכל דקה, כן, בדיוק בכל דקה. לא, המצוה היא המעשים כשעובדים על זה.
קול אחר: מצוה היא מצוה.
קול ראשון: לא, המצוה לא חייבת להיות מעשים. הרמב״ם אומר, מצוה לא חייבת להיות מעשים או רגשות, או בחלק המתעורר יכולות להיות מצוות, אומר הרמב״ם מפורש.
אם יש לי רחמנות על אדם, יש לך בחירה בזה. התנאי הוא, לאט לאט אתה נעשה בעל רחמים, ולהיות בעל רחמים זו מצוה, מצוה דאורייתא, “להיות רחמן”.
לא, הם כבר דיברו על זה שמידות ורחמנות לא אומר לחוש רחמים, זה אומר לעשות. אוקיי, אבל להיות דבר שעושה, מה שלא יהיה. להיות דבר שעושה כשהוא מרגיש רחמים על השני, הרגש רחמים הוא רק חלק קטן. אבל זה דבר אחר, שיחה אחרת.
הנקודה היא, להחזיק, להיות סוג של אדם שכשהוא שומע צרה הוא עושה, זו מצוה. זו עצמה המצוה. זו המצוה של “מה הוא רחום אף אתה רחום”.
השיעור של מידה: ארבעים יום
כמה זמן לוקח לעשות מצוה כזו? שניהם. להיות סוג של אדם שעושה. אני אומר שזו שתי ההגדרות, לא דבר שאפשר לעשות בדקה. כי כשאתה עושה את זה בדקה, יש לך מעשה, אין לך מידה. מידה אפשר להחזיק רק לאורך זמן רב.
כן, יש לו את זה כל הזמן, אבל גם, אני לא יודע כי יש לו את זה כל הזמן, כי יש לו את זה, כשאתה אומר כל הזמן, זה חי, אני צריך להסביר את זה הרבה יותר עמוק ויותר פיזית, זה חי בתקופת זמן שהיא ארוכה יותר, בחלק שלם של סיפור חיים של אדם, אבל על זה חשבתי ככה, כמה זמן אני מתכוון למינימום, בערך שיעור של מידה?
אז אני אומר, יש דבר שהוא חיים שלמים, אני יודע… לא, חודש לא מספיק. זה ארבעים יום, איך אני יודע? כתוב בפירוש בצעטל קטן. אני חושב שזה ככה בכל מקרה, שמעתי מיודל מעלברער שאמר שיש מחקר שאומר את זה. אני לא יודע.
כן, לא, לכן בוא נראה למה. כן, בוודאי, בוודאי זה אומר מינימום, זה לא מג׳ור. רבי מיילע, אני לא מתכוון למג׳ור. לא, קודם כל, לא שוברים מידות, לומדים מידות. רבי מיילע אומר דווקא ששוברים, אבל הוא לא מתכוון בוודאי לשבור, הוא מתכוון ללמוד.
למה דווקא ארבעים יום? ראיות מהתורה
ועל ארבעים יום, שהוא אומר ארבעים יום, חשבתי, בתורה יש מספר ארבעים יום. ארבעים יום הוא לא המציא בעצמו, מספר של זה כתוב בתורה הרבה פעמים על דברים מסוימים. תראה, על מה כתוב ארבעים יום בתורה? על דבר שהוא לא בדקה אחת.
המבול לקח ארבעים יום, או אחת התקופות של המבול. ארבעים יום וארבעים לילה. כתוב תמיד, כמעט תמיד כתוב ארבעים יום, כתוב ארבעים לילות. ארבעים יום וארבעים לילה.
אני לא יודע חודש, יש מושג של ארבעים יום. לוקח דווקא ארבעים יום, אבל זה מושג. ארבעים יום זה אומר, משה רבינו למד את התורה ארבעים יום וארבעים לילה ועל זה יש לנו את אלול וכן הלאה.
מה זה ארבעים יום? למה המספר ארבעים יום? למה זה שלושים וחמישה יום או שש מאות יום? אני מתכוון, ארבעים יום, יש לזה משמעות. כל המספרים בתורה יש להם משמעות. המשמעות של ארבעים יום היא תקופת המינימום לומר על אדם שהוא סוג כזה של אדם.
זה גם מעשי
זה גם מעשי. אני מתכוון, מה שרבי ר׳ אלימלך אומר, זה גם אמת. במילים אחרות, אני אגיד לך ככה: אם אתה רואה אדם שבועיים הוא מתמיד. אוקיי, שבועיים הוא מתמיד. שלושה שבועות, ארבעים יום הוא מתמיד, הוא מתמיד. על ידי זמן, זה יישאר לעד. אני לא יודע, יש לו כבר את המידה. 40 days זה ה-number.
איך קיבלתי את זה? ככה כתוב, רבי מיילעך קיבל. נו, it makes a lot of sense. שוב, היו שואלים למה 40 ולא 35? זה בטח יותר מחודש. חודש זה עדיין כזה, אוקיי, החודש הזה הוא עשה ככה. אני מקבל על עצמי חודש. חודש זה כמות קטנה מדי. חודש זה רק ארבעה שבועות. החודש הזה הוא עשה ככה.
40 יום זה כבר יותר מחודש. זה כבר 40 יום שלמים. זה כבר חלק מהחיים שלו. גם טהרת היולדת היא 40 יום. 40 יום אומר כמו תקופת זמן של חיים. זה life story.
כן כן, ככה זה קשור. בוודאי, כי צריך ללמד אותו גם. מלקות זה חינוך, חנוך לנער, חושך שבטו, צריך לתת לו 40 מלקות.
הרעיון של תקופות זמן
אז, הרעיון, אני אומר לך רעיון, כשאני אומר את המספרים, שבעה ימים זה שבוע. מה אם זה לוקח קצת יותר? חודש זה 30 יום, לפעמים זה 29 ו-31 יום. זה הרעיון של… לא, אני מתכוון שמעשית זה לוקח 40 יום. לא, אני לא עושה טעויות. אוקיי? אני עושה טעויות, אבל לא על 40 יום. כן, כן.
אני מתכוון שההוא קצת אחר. ההוא זה יותר כמו קביעות של דבר שהוא עושה, אבל זה סוג כזה של אדם ה-40 יום. ככה אני חושב, אני לא יודע.
למה לא 30 יום?
יש הרבה דברים שהלכות הן שלושים יום, אבל אני מתכוון שלעניינים אחרים. יש לי סברא להוא, לא להוא. יש סברא למה שלושים יום זה הרגיל, כי זו תקופת הזמן הקלה ביותר שאפשר לראות, כמו הלוואה רגילה שלושים יום, כי שבוע צריך להסתכל על האורות. יהודי ששומר שבת יודע שיש שבוע, אבל 30 יום זה דבר מאוד ברור, הלבנה חוזרת. מזה רוב הדברים הם 30 יום.
אבל על זה לא, בשביל שאדם יהפך לאדם זה לא מספיק, כי לנו זה רק אחד. זה בכל זאת שצריך להיות יותר מלבנה שלמה, יותר מחודש. ככה זה נטען. אתה רואה שרבי אלימלך חשב ככה, ואני אמצא עוד ראיות.
תשובה צריכה ארבעים יום
נו, הוא אומר בדיוק את זה, הוא אומר שלוקח 40 יום להחזיק במידה, כי זה, כמובן, אצל הלבנים זה כן אמת, לא מתכוונים שזה יישאר לעד, קודם כל, לא צריך להתגבר, צריך ללמוד, אבל אני מתכוון שזה כן אמת, ושמעתי מאנשים שאפילו כאן אפשר לראות שזה עובד, התחושה שאתה עושה משהו במשך 40 יום, כבר מתחיל, בוודאי, זה רק התחלה, יש לך את כל החיים, אבל זה כבר מתחיל להיות סוג של דבר שהוא מידה, לא רק פעולה.
על זה יש דבר כזה שצריך לעשות תשובה במשך ארבעים יום, אתה מבין? יונה אמר שצריך לעשות תשובה במשך ארבעים יום, בספר יונה. יונה הזהיר אותו בחידוש הזה שהוא עשה תשובה במשך ארבעים יום.
ואני מתכוון שזה על זה, חשבת פעם על זה? יש הרבה מצוות בתורה, נכון? יש הרבה מידות טובות, אהבה, יראה, אני לא יודע מה. נכון? אף אחת מהמצוות אין לה תקופה, שבוע שלם, או עשרה ימים שלמים, או ארבעים יום שלמים בשנה, שזה מנהג לעשות את המצוה, חוץ מתשובה.
מדרבנן זה עשרה ימים, ומהמנהג, כבר מנהג מאוד עתיק, מזמן הגאונים, מפרקי דרבי אליעזר, ארבעים יום. ארבעים יום זה המינימום לעשות תשובה.
אם עושים תשובה פחות מארבעים יום, עדיין לא עשו תשובה. עשו רק תשובה במעשה, לא במידות. אבל הרמב״ם אומר שעיקר תשובה היא במידות. במידות לוקח ארבעים יום. זו התורה שלי.
נו, זה בטח יש מנהג. אני מתכוון ש… אוקיי, אפשר לדבר על זה עוד ועוד. אבל בכל מקרה, זו הדרשה שלי. מזה צריך לעשות תשובה ארבעים יום, וזהו.
פערציג טעג צו האבן א מידה - ביאור דברי הר"ר אלימלך זי"ע
https://www.dropbox.com/scl/fi/enxxsob0c8h901l146mrs/SPY089-_-_.mp4?rlkey=x4u51q3hptof8xpsr8b5rw1q0&dl=0