ארבעים יום להשיג מידה – ביאור דברי רבי אלימלך זי״ע (תורגם אוטומטית) | תמלול וסיכום מתורגם

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום של כל השיעור: מידות, תשובה, וארבעים הימים

—

א. הקדמה

השיעור רוצה לחדש תורה חשובה על אלול, ראש השנה, וכל התקופה — הסבר על דבר שכבר לומדים זמן רב.

⟦סטייה קטנה: הערות מעשיות על משקה — לא שייך לעניין.⟧

—

ב. הגדרת “מידה” — מהי מידה?

1. המשמעות המילולית

“מידה” פירושה “measurement” (מדידה). אבל כאן לא מדברים על הגדרה מילונית, אלא על המושג המהותי.

2. טרמינולוגיה של הרמב״ם

הרמב״ם (הלכות דעות, פרק א׳) קורא לעניין זה “דעות”. המצווה היא שיהיו הדעות במידה הנכונה — במידה הנכונה.

3. מידה = hexis (אריסטו)

מידה היא מה שאריסטו קורא hexis — “stable disposition” (נטייה יציבה). בעברית: הרגל, הרגלות, טבע שני (second nature).

—

ג. המבנה ה״אנכי”: שכל — מידה — פעולה

1. שלוש שכבות בנפש

– שכל = מה שמבין שהוא נכון/טוב

– פעולה = מה שעושה בפועל (action)

– מידה = הדבר שביניהם — מה שמנבא מה אדם יעשה באמת

2. הבעיה: שכל לבדו אינו מספיק

לא כל מה שאנשים מבינים, הם עושים. לאנשים יש בחירה לעשות אחרת ממה שהם מבינים. לכן השכל לבדו אינו מספיק כדי לחזות התנהגות.

3. המידה היא המנבא האמיתי

מה שאנשים עושים בקביעות (באופן עקבי) — זה נקבע על ידי מידותיהם. “מתמיד” למשל — הוא לומד בקביעות לא כי הוא מתאמץ כל פעם, אלא כי הוא הוא כזה סוג של אדם.

—

ד. מידה לעומת הרגל גרידא, ומידה לעומת התגברות

1. מידה ≠ הרגל מכני בלבד

מידה היא יותר מהרגל — היא באה עם דעת מסוימת (הבנה). לא אוטומטית כמו מכונה, אלא כמו אדם שמבין מה הוא עושה.

2. מידה ≠ התגברות

נקודת מפתח: אם צריך להתגבר, עדיין אין את המידה. מידה היא כשאדם רוצה לעשות זאת, אוהב זאת — לא “wish” (חלום/משאלה), אלא “like” (משיכה פנימית).

3. מצוות המידות הטובות

לא מספיק לחשוב שטוב הוא טוב (שכל), ולא מספיק לעשות דברים טובים דרך התגברות (פעולה). המצווה היא להיות בעל המידה של טוב — להיות אדם טוב.

—

ה. ביקורת על מסילת ישרים ותניא

⟦סטייה מוכרזת⟧:

– המסגור של מסילת ישרים בהקדמתו הוא “very incomplete” — הוא כמעט לא מדבר על מידות.

– התניא אף פעם לא מדבר על מידות.

– הרבה אחרונים לא הבינו מה מידה באמת אומרת — חסר חלק בסיסי שעומד ברמב״ם ובספרים אחרים.

—

ו. חלוקה “אופקית”: מידות רבות, לא אחת

1. המידות מתחלקות לנושאים שונים

אם מסתכלים בצורה כללית ביותר, היו אומרים שיש רק מידה אחת (האם הוא עושה או לא; “מוח שליט על הלב” או לא). אבל באמת יש מידות רבות, כל אחת בנושא משלה.

2. “מוח שליט על הלב” — רק בדיעבד

לפי הרמב״ם “מוח שליט על הלב” הוא רק מצב בדיעבד. הלכתחילה הוא שהלב עצמו (= מידות, מה שאני אוהב) יהיה כבר טוב. אפשר ללמד את הלב להיות טוב — לא צריך לשלוט עליו.

—

⟦התזה העיקרית עד כאן:⟧ מידה היא נטייה פנימית יציבה בין שכל לפעולה, שמנבאת מה אדם יעשה. המטרה האמיתית אינה התגברות (מאבק) אלא טרנספורמציה של המידה עצמה — שהלב יהיה כבר טוב מצד עצמו.

—

ז. כיצד מלמדים את הלב?

1. הלב לומד דרך עשייה

הלימוד בא דרך עשייה (פעולות/הרגלים), לא דרך דרשות. המטרה: שהאדם יעשה זאת כי הוא אוהב זאת, בהנאה.

⟦הערה צדדית קטנה: אתכפיא לעומת מידות טובות⟧

תלמיד שואל האם זה “אתכפיא” (כמו בתניא). מה שתניא קורא “אתכפיא” או “צדיק גמור” הוא בערך מה שרמב״ם קורא “מידות טובות”, אבל יש הבדלים בפרטים שצריכים לימוד נוסף.

—

ח. מחקר פסיכולוגי על שליטה עצמית

1. הסברה הנאיבית

אנשים חושבים באופן טבעי ששליטה עצמית = לנצח יותר “קרבות” (מלחמות) עם היצר הרע. כלומר, אדם שמצליח בדיאטה יש לו 24 מחלוקות ביום עם תאוותו, והוא מנצח 23 מהן; מי שנכשל, מפסיד רוב הקרבות.

2. מה המחקר מראה באמת

זה לא נכון. אנשים שיותר “מבוקרים” אין להם יותר קרבות – יש להם בכלל פחות קרבות. החוויה שלהם היא שהם רוצים כך. הם התרגלו, הם אוהבים את הדבר הנכון – לא שיש להם “גבורה” חזקה יותר לכבוש את היצר.

3. מה זה אומר למידות

– אדם עם מידות טובות אוהב לאכול (לא ששונא), אבל הוא אוהב בכמות הנכונה.

– הוא אוהב לאכול, לא לזלול.

– זה בא דרך הרגלים, אורח חיים, לימוד – הוא נעשה כזה סוג של אדם.

– בלי דעת (המדד השכלי של “דרך הממוצע”) אי אפשר לתאר מידה – צריך לדעת כמה נכון.

– “בעל תאווה” עם תאווה בלתי מוגבלת הוא “totally messed up person” – הוא חייב להתגבר כל פעם (= מצב אומלל).

—

ט. שלושה מודלים שגויים של עבודת המידות

1. כפייה / כוח – “מוח שולט על הלב” כמו מנעול שולט על דלת

אנשים מדמיינים “כוח רצון” ככוח פיזי שדוחף למטה את היצר הרע. זו לא המטרה.

2. הרגל מכני – כמו אבן שמים עושה בה חור

אנשים חושבים ש״הרגל” פירושו כמו אצל אבן של רבי עקיבא – חזרה מכנית גרידא. אבל אדם אינו ספסל שדחפו בו ברזל מספיק פעמים. סתם להתרגל כמו תוכי (parrot) אינה מעלה – “מצוות אנשים מלומדה” אינו דבר טוב.

3. רק הבנה שכלית – “אני עושה כי אני מבין”

גם לא מספיק, כי מידה אף פעם לא מבינה באופן שהשכל מבין.

—

י. המודל הנכון: משל ה״ילד” (אדם תלת-חלקי)

לאדם יש שלושה חלקים:

1. שכל – מבין בעצמו למה משהו טוב/רע

2. גוף/תאווה – לא מבין כלל

3. מידה (לב) – האמצע, “חצי שכל” – מבין משנית, כמו ילד קטן

משל הילד מפורט:

– ילד לא מבין בעצמו למה משהו רע, אבל הוא סומך על אביו ומקבל.

– שואלים אותו “האם זה טוב?” – עונה “לא, כי אבא שלי אמר לי.”

– הוא מבין לא אוטונומית, אבל הוא מבין באמת – לא כמו מכונה.

– חינוך אינו רק מכות (שכר ועונש) – זה רק אמצעי להשיג את המטרה שהילד יקבל מהשכל של האב.

כך גם: מלמדים את המידות לפי דרכן – דרך הרגל, שכר ועונש, pain and pleasure – אבל המטרה שהלב יקבל אהבה אמיתית, לא רק לציית מכנית.

—

יא. ניסוח נכון של עבודת המידות

> עבודת המידות אינה:

> – לכפות את הפעולות לציית לשכל

> – לכפות את הלב לציית לשכל

> – להרגיל בדרך מכנית

> עבודת המידות היא:

> – ללמד את הלב – “על פי דרכו” – לפי איך הוא לומד

> – שיקבל אהבה אמיתית לדבר הנכון

—

יב. למה “להילחם” עם היצר הרע לא עובד

הרבה אנשים שנלחמים בקביעות עם יצרם הרע אף פעם לא משתפרים – דווקא כי הם נשארים במודל ה״קרב” במקום ללמד את הלב.

אמרה ידועה: “שוברים מידה – מקבלים שתי מידות רעות: קנאה וגאווה.” כלומר, המאבק עצמו יכול להחמיר, לא לשפר.

עיקרון מרכזי: “כשנלחמים – לא לומדים.”

—

יג. משל מחינוך – שלוש דרכים שגויות

חינוך ילדים משמש כמשל לעבודת המידות בכלל. שלוש שיטות כולן בעייתיות:

1. כפייה / מכות (כפייה)

– הילד מציית רק מפחד.

– ברגע שהאב אינו עוד “בעל הבית” (מצטט את הגמרא “תחת ידך”), הילד עושה מה שהוא רוצה.

– הילד מצד עצמו אף פעם לא רצה טוב – הוא רק “נכפה”.

– אפילו סוס שמאמנים אותו היטב, בסופו של דבר לא צריך יותר לעמוד עם מקל – הסוס רוצה כבר בעצמו. אבל בכפייה ללא לימוד – האדם נשאר תלוי במקל לעולם.

– מצטט את הפסוק “חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה” – חינוך צריך להחזיק מעמד כל החיים, ללא מקל.

2. “תן לו לבד” (לסה-פר)

– תן לילד לגלות בעצמו מה טוב.

– ביקורת: לילד יש רק יצר הרע (= לא שכל), הוא לא יכול לגלות בעצמו. אנשים לא לומדים בעצמם.

– השוואה לדוד המלך עם אבשלום – הוא לא חינך אותו, וזה הסתיים קטסטרופלית.

3. מניפולציה רגשית / “Love bombing”

– “לחנך באהבה” – אבל בפועל זו מניפולציה: “אני אוהב אותך כל כך שתרצה לרצות אותי.”

– זה נקרא “love bombing” (מונח מכתות).

– ביקורת: זה “עובד” – אבל זה מזויף, לא אמיתי.

> ⟦סטייה קטנה – הערה אישית:⟧ מזכיר שאביו שלו לא עשה כך, והוא עצמו לא מנסה זאת עם ילדיו.

—

יד. נקודת משנה: “מלמדים אנשים שהם רעים”

⟦הערת צד חשובה בטיעון:⟧

כשמדברים יותר מדי על “מלחמת היצר” ו״הגוף רע” – מלמדים את האדם שהוא רוצה רע. אומרים לו: בלי התורה עם המקל היית עושה “כל מה שלבו חפץ.”

תשובה: זה לא נכון. אדם עם חינוך כבר לא רוצה לברוח. הוא “happy” – לא כי עומדים עליו, אלא כי לימדו אותו. (זה לא מדבר על גוי בלי חינוך – “ער פרא אדם יולד” – אלא על אנשים עם חינוך.)

—

טו. ההצעה החיובית: חיקוי (Imitation)

אחרי דחיית כל שלוש הדרכים השגויות, באה התשובה: “אז מה כן?”

הדרך הנכונה היא חיקוי – לחקות. חיקוי הוא “שונה מאוד מכפייה.” זה תקף גם לחינוך ילדים, גם לאדם שעובד על עצמו.

—

טז. משל: האב שצועק על משפחתו – “התגברות” בפועל

משל “מאוד נורמלי”: אב שיודע שהוא צריך להיות רגוע ולחייך לילדיו, אבל הוא חוזר הביתה אחרי יום קשה, כועס ומתוח.

אסטרטגיה 1: להתרגז (= להיכנע לכעס)

– ברור שלא טוב.

אסטרטגיה 2: להתגבר (= להתאפק)

– הוא לומד מסילת ישרים / אורחות צדיקים, חוזר הביתה, ואומר לעצמו: “לא להתרגז!”

– זה עובד לפעמים – אבל בדרך כלל מתפוצץ בסוף.

– המנגנון: מתאפק כמה שעות, ואחר כך מתפוצץ בכוח עוד יותר – “נתמלאה סאתה.”

– נקודה חזקה: אנשים עושים זאת שבעים שנה – מתאפקים, מתאפקים – ואז זה מתפרץ. זו ההוכחה הטובה ביותר שהתגברות/התאפקות לבדה לא עובדת.

—

יז. ההבדל בין “להתאפק” ל״לשחק/להעמיד פנים”

1. להתאפק הוא רק מצב חירום

הרמב״ם קורא למי שמתאפק מתאווה רעה (למשל כעס על אשתו כשהיא לא אשמה) “מתגבר” – חולה בנפשו, לא חסיד. צריך לעשות זאת לפעמים – לאדם אין ברירה. אבל זה רק פתרון קצר טווח, בקנה מידה קטן.

2. העצה הטובה יותר: להעמיד פנים / לשחק (play-acting)

במקום להתאפק מכעס, צריך לשחק שנמצא במצב של אהבה גדולה עם האדם.

איך זה עובד: כל אדם יודע איך נראה “יום טוב” עם בן/בת זוגו – איזה טון דיבור, אילו דברים עושים. יש מודל בראש. משחקים את המודל.

החידוש המרכזי: אחרי כמה דקות משחק, זה נעשה אמיתי – באמת רוצים כך. הכעס לא חוזר (אם כי הוא יכול להתחיל שוב מאוחר יותר).

3. ההבדל הגדול

– להתאפק = מרגישים את הכעס, דוחקים אותו למטה, יושבים בשקט על הכיסא. הכעס נשאר בפנים.

– לשחק = לוקחים תפקיד אקטיבי, מגלמים את המודל החיובי, ודרך זה משנים את המצב הפנימי. זו לא רק דיכוי, זו טרנספורמציה.

4. תנאי: צריך להיות בסיס טוב

לא מדברים על שני אנשים זרים. צריך שכבר יהיה יסוד אמיתי של אהבה – רק ברגעים הקשים משחקים את ה״יום הטוב” עד שזה נעשה אמיתי.

—

יח. יישום שני: משחק עובד גם על חינוך

אנשים שמשחקים עם ילדיהם שהם צדיקים – הילדים נעשים צדיקים. ר׳ נחמן: כשדנים לכף זכות, האחר באמת נעשה טוב. זה עובד טוב כמו (או טוב יותר מ) מהלכי חינוך אחרים.

למה זה עובד – העיקרון העמוק יותר:

– כשיודעים רק “התגברות” (להתאפק), חושבים שלהיות טוב זה תמיד מאבק.

– אבל כשמכירים צדיקים (או משחקים אותם), רואים שאפשר באמת ליהנות מלעשות טוב – זה לא רק התאפקות.

– הסקולענער רבי מובא כדוגמה: הוא אף פעם לא התרגז, הוא תמיד היה שמח. הוא לא התאפק – הוא באמת הרגיש כך. הרבי הבין דברים גבוהים יותר למה זה כך; אנחנו לא מבינים – אבל אנחנו יכולים להעמיד פנים, ודרך זה מגיעים.

—

יט. יישום שלישי: תפילה – חיקוי אינו זיוף

1. הבעיה

הרבה צעירים לא יודעים איך מתפללים. מה הם עושים? הם מחקים מישהו שמתפלל.

⟦2. סטייה – התנדנדות בתפילה⟧

בבית מדרש עם חסידויות שונות אפשר לזהות מהתנדנדות מי הרבי של מישהו (באבוב׳ער גאנג, וכו׳). זה “חתימה.” למה מתנדנדים? תיאוריה: זה “cold fidgeting” – לא מרגישים נוח, תפילה היא דבר מוזר. (זה מאוד עתיק, לא חדש, וגויים לא מתנדנדים.)

3. העולם מזלזל בחיקוי

“חכמים” סוברים שחיקוי (התנדנדות של הרבי, בכי כי הרבי בוכה, וכו׳) הוא ילדותי, חיקוי סתם, מזויף. להיפך: החיקוי לגיטימי!

4. תפילה לומדים דרך חיקוי

אי אפשר לתאר מה “תפילה” אומרת (זה יותר מסתם לבקש מהקב״ה). איך לומדים את זה? מחקים את מי שכבר מרגיש את זה. בהדרגה לומדים – זה נעשה אמיתי. זה כלל גדול בתורה.

5. יהודים מבוגרים לעומת צעירים

יהודים מבוגרים יותר אמיתיים בתפילתם, הם לא מתביישים לבכות. צעירים – כשהם בוכים, זה לעתים קרובות מחוקה. אבל איפשהו התחיל הבחור גם עם חיקוי.

6. החידוש

> חיקוי לא אומר זיוף. העולם מבלבל בין השניים.

—

כ. משל הרבי שמתכונן לפני יום טוב

מישהו עשה חוזק מרבי שמתרגל את תפילתו עם חזנים ובוכה כבר בתרגול. הוא צודק! הוא אומר את אותן מילים (“מי יחיה ומי ימות”) – זה רגשי, זה עצוב – מה ההבדל בין תרגול ל״אמת”?

מחלוקת האריז״ל והגר״א: האריז״ל אומר כן לבכות, הגר״א אומר לא. העובדה ששניהם מדברים על זה מוכיחה שרגשות אינם משהו ש״קורה סתם” – אפשר לכוון אותם, אפשר לבחור אותם. רגשות באים דרך מידות והרגלים של אדם, לא סתם מהשמיים.

—

כא. חיצוניות מעוררת את הפנימיות – משל הכובע

⟦דוגמה מאביו, חסיד קוצק⟧ אנשים באים לבית הכנסת ולא שמים כובע לפני התפילה, בטענה “אני מתפלל כמו שאני.” האב ענה: “כמו שאתה נשאר כמו שאתה” – לשים כובע אינו זיוף, זו צורה של כבוד למעמד התפילה. זו חיצוניות, כן – אבל חיצוניות היא “דבר בפני עצמו.”

הרחבה: בדיוק כמו שהכובע על הבגדים שלך, הבכי בגוף שלך – שניהם חיצוניות. כל השיעור בנוי על העיקרון של “חיצוניות מעוררת את הפנימיות.”

—

כב. משחק אינו שקר – הבחנה קריטית

1. הטענה העיקרית

לעשות/להעמיד פנים/לשחק אינו אותו דבר כמו לשקר. אנשים מבלבלים – הם חושבים ש״שחקן” הוא “שקרן.” לא – שחקן יודע איך להיכנס

למצב. כששחקן אמיתי בוכה במחזה, הוא בוכה באמת – אף על פי שהמעשה לא קרה.

2. מהו שקר?

שקר הוא רק כשמייצגים משהו כמשהו שהוא לא. כשאדם בוכה, זה לא אומר ש״משהו קרה ברגע זה” – זה אומר שהוא בכוונה הכניס את עצמו למצב, והוא בכה באמת.

—

כג. חיקוי הוא השלב הראשון – וכמעט כל אדם רציני עושה זאת

חיקוי הוא הצעד הראשון: רואים מה האחר עושה, מתחילים לעשות את אותו הדבר. הצעד הבא הוא ללמוד את הספרים שהאחר לומד, לחשוב את המחשבות שהאחר חושב. כמעט כל אדם רציני שאפשר מחקה מישהו.

חיקוי הוא “necessary” – אבל זה רק השלב הראשון.

⟦סטייה קטנה⟧ מצטט את דברי אביו: “יהודי ישר מזויף עדיף על שייגץ אמיתי” – וצוחק על בחורים שנלחמים עם חברים בשם “איש אמת” אבל לא יכולים להיות אמיתיים עם כלתם.

הבעיה עם “אותנטיות”

לאנשים יש נטייה חזקה נגד חיקוי, כי הם מאמינים ב”authenticity” – שזו רעיון שגוי. אנשים לא עובדים כך. זה מה שגורם לאנשים לא לדעת איך ללמד את ילדיהם – כי ללמד (בלי חיקוי) כמעט בלתי אפשרי, ונשארים עם כלום.

רוב האנשים ברוב הזמנים עדיין לא ברמה האמיתית של דעת עצמית – צריך להרגיל אותם, צריך להראות להם.

—

כד. “פיו ולבו אינם שווים” – הגדרה חדשה של אמיתיות

1. הטעות של העולם

העולם “אמת אמת תפסה ליה גברא” – מאוד עסוק ב”authentic” להיות. אבל זו טעות בהבנת מה “אמת” אומר.

2. הפסוק “בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני”

אנשים חושבים שזה אומר – כשמישהו אומר “אני אוהב את ה'” אבל לא מרגיש אהבה ברגע, הוא צבוע. זו טעות.

⟦דוגמה – החסיד הקוצקי ואשתו⟧

אישה שואלת “אתה אוהב אותי?” – הוא עונה “רגע, אני צריך להתבונן אם אני מרגיש אהבה עכשיו.” זה לא נורמלי! כשאשתך שואלת, אומר “כן” – לא כי אתה משקר, אלא כי אתה מתכוון לזה, אף על פי שאתה לא מרגיש את זה בדיוק ברגע.

3. ההגדרה האמיתית של “פיו ולבו אינם שווים”

זה אומר לא שלא מרגישים ברגע – זה אומר שלא מתכוונים ברצינות, מזייפים, מרמים. למשל: הוא אומר “I love you” אבל אוהב אחר – זה שקר. אבל הוא אומר “I love you” ולא מרגיש את זה ברגע? זה לא שקר – אולי זה שקר אמיתי יותר לומר “אני לא אוהב אותך” מאשר לומר “אני אוהב אותך.”

4. יישום על קבלת עול מלכות שמים

כששאומרים קריאת שמע, אנשים טוענים שזה שקר כי לא מרגישים את זה. תשובה: אם אתה מסתכל על הכשר כשאתה הולך לחנות, אתה מאה אחוז קבלת עול מלכות שמים. אפשר להעמיק יותר, אבל אין כאן שום שקר. “כל הטענה של שקר לא מתחילה.”

5. מסקנה מעשית

אם אדם אוהב את אשתו, “חלק” מזה אומר לומר שהוא אוהב אותה ולהתנהג בדרכי אהבה – לאו דווקא להרגיש את זה כל רגע. הוא יגם ירגיש, יש סדר איך זה עובד. אסור “להיחסם” בגלל שלא מרגישים – זו “טעות מעיקרא” בהבנת “מצוות אנשים מלומדה.”

—

כה. המהלך של חיקוי – איך זה עובד בפועל

1. השלב הראשון: חיקוי

אדם רואה איך הרבי מתפלל עם יותר חיות, הוא לא יודע מה הרבי חושב, אבל הוא מחקה את הפעולות הפיזיות – מתנדנד ימינה, מתנדנד שמאלה. כך רוב האנשים לומדים להתפלל, וזה לגיטימי.

מקבילה לאהבה: בדיוק כך אדם לומד איך לאהוב את אשתו – הוא מסתכל איך אביו התנהג עם אמו, הוא הולך לשיעור, הוא מחקה. הוא לא יודע מה האחר מרגיש, אבל הוא לוקח את הצורה החיצונית כנקודת התחלה.

2. נקודת המפתח: “להיכנס למוד”

אם אדם לא ב״מוד” של תפילה, אבל הוא עושה מה שהוא עושה כשהוא כן במוד – אחרי עשר דקות הוא נכנס למוד. אבל אם הוא היה מקבל (= מסכים שהוא לא יכול), הוא לעולם לא היה נכנס למוד. זה החידוש העיקרי.

3. השלב הבא: עצמאות מהאימון

אחרי שהוא כבר במוד, הוא כבר לא צריך לחקות את התנדנדות של הרבי. עכשיו הוא כבר מרגיש בעצמו – לפעמים הוא רוצה להתנדנד כך, לפעמים אחרת. בעשר הדקות הראשונות משהו יהיה “לא מדויק” – לא מזויף אבל לא מדויק. זה נורמלי.

⟦הערה חשובה – “גבור המידה” אומר גם לדעת איך זה חל על כל מצב.⟧ אף פעם אין כללים קבועים שמתאימים לכל המקרים.

⟦משל הבחור עם הפתק⟧

הבחור שלמד איך לדבר עם בחורה מפתק – הוא היה מצחיק “פיקלס” שכתוב על הפתק, אבל ככה לא מדברים. אבל – זה לא אומר שהפתקים לא עובדים בכלל. צריך להתחיל עם זה, אבל אחר כך צריך לזרוק את זה. אם לא זורקים את זה, לא נהיה שום שיחה.

השלב הבא = עצמאות מהאימון. זה תקף גם בתפילה, גם במידות, בהכל.

—

כו. משל הזוהר – השור עם העול

הזוהר אומר משל: קבלת עול מלכות שמים היא כמו שור ששמים עליו עול בתחילה, כדי שכשהוא יגדל לא יצטרכו עול. אנשים חושבים שקבלת עול מלכות שמים צריך תמיד – לא: זו המדרגה הראשונה (יראה תתאה, יראה עילאה). זה יוצר אצל האדם פעולות טובות, התנהגויות, טבעים. אחר כך הוא כבר לא צריך את העול – לא כי הוא נעשה פורק עול, אלא כי הוא מבין כבר בעצמו מה הוא עושה.

דוגמה מעשית: מתחיל צריך לשים גרטל כדי לדעת איפה מתחילה התפילה. אחרי שהוא כבר יודע, הוא לא צריך תמיד ללכת עם הגרטל – הוא כבר התאמן, הוא כבר “יודע שורו וקונהו.”

תמיכה מספרים חסידיים, תניא, ספר המאמרים: כשאדם צעיר/מתחיל, הוא צריך להיות הרבה יותר דתי מאדם מתקדם – יותר הגדרות, יותר קבלת עול – כי בלי זה לא נשאר כלום.

—

כז. מצוות המידות של הרמב״ם – וההבדל בין מעשה למידה

1. הקדמה: מצוות הן בדרך כלל מעשים

הרמב״ם עצמו (שמונה פרקים, פרק ב׳) אומר שרוב המצוות הן על פעולות/מעשים. מעשים הם הרמה הנמוכה ביותר במבנה הנפש. מעשה לוקח רגע – הנח תפילין, הרם לולב, כבר יצא.

⟦סטייה קטנה:⟧ הלכות תשובה נמצא ברמב״ם אבל כמעט לא בשולחן ערוך – בדיחה ש״נראה שהלכות תשובה לא נוגע בזמן הזה.” רק קצת נמצא ביום כיפור.

כמה זמן יכול להיות מעשה? מקסימום יום (למשל צום יום כיפור). ⟦סטייה למדנית קטנה:⟧ חקירה אם כל דקת צום היא מצווה נפרדת, או רק כל היום. רוב מצוות/עבירות במעשה לוקחות לא יותר מדקה.

2. ההבדל העיקרי: מידה לוקחת זמן

הרמב״ם אומר שיש מצווה להיות בעל מידות טובות (והלכת בדרכיו) – לא רק לעשות מעשים טובים. מידה אינה דבר שעושים – זה הדבר שגורם לך לעשות. אי אפשר לראות מידה ממעשה אחד; צריך להסתכל על כמה שבועות לפחות. “צריך להכיר את האדם” – לא רק לשמוע מעשה אחד.

⟦ביקורת על הגישה החינוכית הטיפוסית:⟧ בחדר/בית ספר לומדים “מידות טובות” כפעולות – לעזור לאחר, ללכת לבית אבות. אבל הרמב״ם מתכוון למשהו אחר: לא להיכנס לכעס – זו לא פעולה, זו מידה.

3. תשובה היא בעיקר על מידות

הרמב״ם (הלכות תשובה פרק ז׳) אומר: “לא תחשוב שתשובה היא רק ממעשים – היא גם ממידות.” ה״גם” הזה אומר שזה בעיקר ממידות. ממעשים תשובה פשוטה – תפסיק לעשות, אמור וידוי, יום טוב. עבודת התשובה האמיתית היא עליית מידות.

4. בעיית “טווח הקשב”

מידה לוקחת חצי שנה לקבל. אנשים – במיוחד מי שחושב רק הלכתית – יכולים לתפוס רק דקה אחת/יום אחד בכל פעם. הם יכולים להבין פעולה שעושים ורואים, אבל דבר שלוקח חצי שנה – על זה לאנשים אין את טווח הקשב. זו הקושי.

—

כח. אדם יכול להבין רק פעולות קצרות – אבל הקב״ה רואה את כל האדם

אדם מבין באופן טבעי פעולה שלוקחת דקה – משהו קצר, קונקרטי. אבל דבר שאדם עושה (לא מה שקורה לו) שלוקח חצי שנה – זה קשה להבין, כי לרוב האנשים אין “טווח קשב” לראות תקופה ארוכה בבת אחת. דברים מופשטים (אבסטרקטיים) הם לעתים קרובות כאלה שלוקחים זמן רב להבין, להיות בעל, או להיות.

בית דין של מעלה דן את כל האדם – בשעת מיתה

הרמב״ם (הלכות תשובה פרק ג׳) אומר: דנים אדם על כל חייו – האם יותר מצוות או יותר עבירות, האם צדיק או רשע. מתי? בשעת מיתה. למה? כי בית דין של מעלה דן את כל האדם בבת אחת, לא מעשים בודדים. “ואין הקב״ה מייחד שמו על החיים” – אדם חי יכול לעשות מעשה טוב, אבל עדיין לא יודעים אם הוא אדם טוב.

“האם יש דבר כזה אדם?” – המבט העמוק יותר

אדם שלא יכול לראות זמן ארוך בבת אחת, עבורו לא קיים “אדם” כישות שלמה – הוא רואה רק “אדם ברגע.” אבל מי שמבין יותר עמוק מבין שיש דבר כזה אדם כשלמות. הקב״ה יכול להבין אפילו אנושות (humanity) בבת אחת – “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור.” בזה אפשר לעשות תשובה – זה המשך השיעור.

—

כט. מידה היא מצווה בהמשכיות

החידוש העיקרי:

– מידה היא דבר כזה שלוקח זמן להיות בעל – זו “מצווה בהמשכיות” (מצווה שנמשכת).

– הרמב״ם אומר בבירור: יש מצווה להיות בעל מידות טובות.

– אבל מידה אי אפשר לעשות בדקה – כשעושים משהו בדקה, יש מעשה, לא מידה.

⟦דיאלוג / קושיה-תירוץ עם תלמיד:⟧

– קושיה: אם מידה היא מצווה, חטאתי כל דקה שלא היה לי המידה?

– תירוץ: לא – זו מצווה אחת גדולה על כל הדבר. המצווה היא כשעובדים על זה.

– נקודה נוספת: הרמב״ם אומר שמצווה לא חייבת להיות מעשים – יכולה להיות ב״חלק המתעורר” (רגשות/דחפים). למשל: רחמנות – להיות “בעל רחמים” היא מצוות עשה דאורייתא: “להיות רחמן.”

⟦הערת צד:⟧

רחמנות לא אומרת רק “להרגיש בעד” – זה אומר לעשות. להיות כזה סוג של אדם שכששומע צרה, הוא עושה. זו עצמה המצווה של “מה הוא רחום אף אתה רחום.”

—

ל. שיעור המידה: ארבעים יום

1. כמה זמן לוקח מינימום לקבל מידה?

– חודש (30 יום) לא מספיק.

– הצעטל קטן (של רבי אלימלך מליזענסק) אומר: ארבעים יום.

⟦הערת צד:⟧

שמע מיודל מעלברער שיש מחקר מודרני שמאשר את המספר הזה – אבל לא בטוח.

2. למה דווקא 40 יום? ראיות מהתורה

המספר 40 מופיע הרבה פעמים בתורה:

– המבול – 40 יום ו-40 לילה

– משה רבינו למד תורה 40 יום (מזה נובע אלול)

– טהרת הולד – 40 יום

– מלקות – 40 מלקות (חינוך)

הסברא: 40 יום הוא פרק הזמן המינימלי שאפשר לומר על אדם שהוא הוא כזה סוג של אדם – זה כבר “חלק מסיפור חייו.” זה יותר מחודש (שהוא רק מחזור לבנה אחד), וזה מתחיל להיות מידה, לא רק פעולה.

3. למה לא 30 יום?

30 יום הוא השיעור ההלכתי הרגיל לענייני אחרים (כמו הלוואה סתם), כי זה פרק הזמן הקל ביותר שרואים – הלבנה חוזרת. אבל כדי שאדם יהפוך לאדם (מידה תהפוך לחלק ממנו) צריך יותר מחודש.

—

לא. החידוש המסכם: תשובה צריכה ארבעים יום

השיא של כל השיעור:

– יונה הנביא אמר לנינוה: עשו תשובה תוך ארבעים יום – זה החידוש של ספר יונה.

– אין מצווה אחרת בתורה שיש לה תקופה מיוחדת של שבוע שלם, עשרה ימים, או ארבעים יום בשנה – חוץ מתשובה.

– מדרבנן: עשרת ימי תשובה – 10 ימים.

– מנהג (מאוד עתיק, מזמן הגאונים, פרקי דרבי אליעזר): ארבעים יום (אלול + עשי״ת).

התורה המסכמת:

> ארבעים יום הוא המינימום לעשות תשובה. אם עושים תשובה פחות מ-40 יום, עשו תשובה רק במעשה, לא במידות. אבל הרמב״ם אומר שעיקר תשובה היא במידות. במידות לוקח ארבעים יום. זו התורה.

—

זרם כל השיעור – סקירה:

“`

מהי מידה? (נטייה יציבה, hexis, בין שכל לפעולה)

↓

מידה ≠ שכל, ≠ הרגל מכני, ≠ התגברות

↓

הלב צריך להיות מלומד – לא כפוי

↓

ביקורת על שלושה מודלים שגויים (כפייה / לסה-פר / מניפולציה)

↓

הדרך הנכונה: חיקוי (אימיטציה) → משחק → זה נעשה אמת

↓

יישומים: שלום בית / חינוך / תפילה

↓

חיקוי ≠ זיוף; משחק ≠ שקר; “אותנטיות” היא טעות מודרנית

↓

חיצוניות מעוררת את הפנימיות

↓

השלב הבא: עצמאות מהאימון (משל הזוהר: שור/עול)

↓

מידה היא מצווה בהמשכיות – לוקחת זמן, לא רגע

↓

הקב״ה רואה את כל האדם; אנשים רואים רק רגעים

↓

שיעור מינימלי של מידה = 40 יום (צעטל קטן + ראיות מהתורה)

↓

עיקר תשובה היא במידות (רמב״ם הל׳ תשובה פ״ז)

↓

לכן: אלול + עשי״ת = 40 יום = המינימום לתשובה אמיתית במידות

“`

תמלול מלא 📝

מהות המידה: בין שכל לפעולה

הקדמה: נושא השיעור

רבותי, לקראת ראש השנה, אני רוצה לומר לכם תורה חשובה שחידשתי בנושא של אלול וראש השנה וכל התקופה הזו, שהיא באמת, כן, ממש הסבר על דבר שאנחנו לומדים כאן כל הזמן.

אם יש לכם משהו לשתות, אתם יכולים לתת לי. יישר כוח. אני אקח כל דבר. כן, זה טוב, יישר כוח.

הגדרת המידה: מהי מידה?

המשמעות המילולית

אז, אנחנו לומדים כך, אנחנו לומדים כאן על… לא, יישר כוח, אני לא אשתה. אנחנו לומדים כאן על דבר שנקרא מידה. דבר מאוד מעניין. מה זה מידה? מה זו מידה? “virtue” או “character trait”, משהו כזה. כל אחד כבר יודע מה זה. מה זה? נו, מה זו מידה? “measurement”. מידה היא “measurement”. המשמעות של המילה מידה היא “measurement”. לכן, שוב, אנחנו לא לומדים עכשיו “dictionary”.

טרמינולוגיה של הרמב״ם: דעות

כשהרמב״ם אומר שיש מצווה שיהודי יהיה בעל מידות טובות, כן? מה זה? מה זה? מה זה? מהו הדבר הזה שנקרא מידה? דעות. דעות, כן. נו, “actually”, אוקיי, “it’s more complicated than that”, אבל… בואו נקרא לזה, לא משנה, “not a dictionary thing”. הרמב״ם “calls the thing that מידות are about” דעות, אבל המצווה היא להיות בעל הדעות במידה הנכונה, כמו שהוא לומד בפרק א׳ מהלכות דעות.

מידה = hexis: נטייה יציבה

אז, דעות פירושו… דיברתי על זה? “There were so many שיעורים about this”, אבל אני צריך להגיע למשהו פשוט. מה? מידה היא דבר שאריסטו קורא לו “hexis”. “It’s not helping you”. “stable disposition”. ביידיש, אנחנו קוראים לזה לעתים קרובות הרגל, הרגלה, או טבע שני, “second nature”. זו מילה שאנשים אוהבים, שקל להבין קצת.

במילים אחרות, מה? תכונה. כן, תכונה היא של הנפש. מידה היא משהו בין פעולה, זו פעולה, דבר שאני עושה, לבין דבר שאני, שהיה כמו הצד השני של זה, היה דבר של רצון, סתם רצון, או חלום, או משהו כזה.

המבנה האנכי: שכל — מידה — פעולה

מידות בין שכל ופעולות

אז מידה היא זה, שאנשים, כשרואים אדם, בואו נאמר את הדרך הברורה שאני אומר, כי זה מה שאני מרגיש שאני רוצה להגיע אליו כאן. מידה היא דבר כזה, כשרואים אדם מתנהג באופן קבוע בנושא מסוים, בדרך מסוימת, כלומר, למדנו שהמידות מחולקות לשני אופנים, כביכול אפשר לקרוא לזה אנכית ואופקית.

כלומר, אנכית זה כמו בנפש, אדם יש לו שכל ויש לו פעולות. כלומר המידות הן בין שכל ופעולות. שכל פירושו אני מבין שכך נכון, ופעולות זה מה שאני עושה. כידוע, לא כל מה שאנשים מבינים הם עושים. זה דבר ידוע שאני מכחיש כידוע. אבל זו ידיעה כזו.

מידה היא המנבא האמיתי של פעולות

אבל מה הדבר שמנבא כן מה אנשים עושים? הדברים שבאמצע, לא שכל ולא פעולה, אלא מידה. נכון? אז מה שרואים שאדם עושה באופן קבוע דבר מסוים בנושא מסוים, על זה אנחנו אומרים שיש הרבה מידות.

כי אם היית אומר את הדבר השני שאמרת, ההבדל האופקי, חלוקת המידות, שאנחנו גם מדברים הרבה שינוי על זה, אבל קודם, בואו נבין, עם זה, בואו נאמר קודם אנכית, עם זה לא אומר שאני עושה מה שאני מבין, אני עושה מה שאני מבין. יש אנשים שאולי עושים תמיד מה שהם מבינים, יש אנשים שלא עושים מה שהם מבינים. שם נכנסות המידות.

שכל, פעולה, ומידה: שלוש השכבות

כן, מהו השכל? מה שאני מבין. כל השמות, השמות הנכונים, הם כמו מילים שאנחנו קוראים למה שאני מבין שצריך לעשות משהו, או שמשהו נכון, שמשהו טוב, משהו הוא דבר כזה. זה נקרא שכל, זה אנחנו קוראים שכל.

ומה שאני עושה, לאדם יש משהו שאנחנו קוראים בחירה, או יכולת כזו לעשות דברים לא מה שהוא מבין. אף על פי שקשה להבין איך זה אפשרי, אבל אני שלא יהיה, אנשים טוענים שהם עושים דברים אחרת ממה שהם מבינים. נכון? וזו פעולה, זו פעולה.

טוב מאוד. הדברים בין שני הדברים, על זה אנחנו אומרים תמיד, שכל ספרי המוסר שעוסקים כל הזמן ללמד אדם לעשות מה שהוא מבין, הם מדברים על והשבות אל לבך, שכחו מהדבר שנקרא מידה.

מידה אינה התגברות

היסוד: מידה לא אומרת להתגבר

מידה היא מה שגורם לך לא להצטרך תמיד, כמו שהרבי ז״ל אומר. היסוד של להיות בעל מידה טובה הוא לא שהוא צריך להתגבר. אם צריך להתגבר, אין לו את המידה. כאן יש עוד שיחה חשובה שאני צריך עוד ללמוד. אבל מידה זה כשלא צריך להתגבר. כן, למען שפותו רבות עצמיא. מה הרמב״ם אומר על זה? משהו הוא אומר על זה? נכון? פרק ג׳. הוא אחד המקורות, דיברנו על זה פעם אחרת.

“wish” לעומת “like”: שני סוגי רצונות

אבל כן, מידה היא כשאני רוצה לעשות זאת, אבל לא אני רוצה, וזה אני מבין או אני מאחל לעשות זאת, כשאנחנו עושים הבחנה בין רצון וחלום. יש שני סוגי דברים שביידיש קוראים לשניהם רצון. אבל באנגלית אפשר לומר טוב יותר את המילה wish ואת המילה like.

If you wish to be a מתמיד, זה עדיין לא אומר שיש לך מידה של להיות מתמיד. זה כמו שכל, או שזה אפילו לא שכל, זה משהו אחר. שאתה סבור שהיה טוב להיות מתמיד, זה דבר אחד. אחר כך יש אחד, אתה יכול להתגבר, לשבת ללמוד, אתה מתמיד, זו הפעולה. זה לא, שני הדברים אינם מידה.

הדבר השלישי: מידה

וכשאנשים, הרבה אנשים לא יודעים שיש בכלל דבר שלישי. הם חושבים שכל החיים זה להילחם, life is a fight, תמיד למלחמה נובך. זה היה לפני שבועיים. כבר מסיימים את המלחמה, כבר ניצחון. עומדים ישר. כן? עומדים ישר. אז מה? אז… מהי היציבות? אנשים כאן יש להם יציבות, יותר מאשר מה שאתה מנבא.

זו הסיבה שאנחנו אומרים שיש מידות. אחת הסיבות שאנחנו אומרים שיש מידות, היא כי אנשים לא בדיוק סתם, או עושים הם מה שהם מבינים, או לא עושים מה שהם מבינים. אנשים עושים באופן קבוע את אותו הדבר, בנושאים מסוימים.

מידה היא יותר מהרגל

החלוקה האופקית: מידות רבות

כלומר, אם אתה הולך באופן כללי ביותר, הלאה. זו החלוקה הבאה שצריך לזכור כשמדברים על מידות. אבל הדבר הראשון הוא שאנשים עושים מה שבדרכים מסוימות, עושים באופן קבוע את אותו הדבר.

אדם שאנחנו קוראים לו מתמיד, למשל יש מידה שנקראת התמדה, זו מידה. אפשר לקרוא לזה הרגל, זה אז קצת יותר מהרגל, כי יש בזה גם… מה? תכונת הנפש. כן, תכונה היא אותה מילה. אבל תכונה היא just a more general מילה. תכונה יכולה להיות anything, תכונה היא attribute או משהו כזה, נכון? מאפיין. תכונת הנפש, סוג התכונה הזה נקרא מידה, כן.

“הוא סוג כזה של אדם”

תכונה ש… מה? תכונה. כן, אדם שהוא סוג כזה של אדם. שואלים אותו, למה הוא עושה זאת? כי הוא סוג כזה של אדם. נכון? זו המשמעות של מידה. כשיש לך מידה, אז לא מתאמצים, אז לא נלחמים. מידה היא דבר שאוהבים.

מידה באה עם דעת

מלבד זה אני אומר, מידה היא לא רק הרגל, אדם מקבל הרגל שהוא לא אוהב. אני לא יודע אם זה נקרא מידה. מידה פירושה שזה תמיד בא עם שכל מסוים, אנחנו קוראים לזה דעת מסוימת, שהוא מבין מה הוא צריך לעשות בנושא הזה.

זה לא רק שהוא רגיל, כביכול אוטומטית, לא כמו שמכונה רגילה, או כמו שחתיכת עץ רגילה, כמו שאדם רגיל. מידה היא דבר באמצע בין שכל ופעולות, נכון?

מידות הן העיקר של מה שאנשים עושים

ומאחר שרוב מה שאנשים עושים לפי כל המהלך מבין שמה שאנשים עושים באופן קבוע הוא בעיקר בנוי על המידות שלהם, קורה לפעמים שאדם מתגבר על עצמו. ובוודאי, אדם, מידות זה דבר שלומדים, לומדים באופן קבוע, right? מידות זה דבר שמתאמנים. אפשר להתאמן, ככל שמתרגלים יותר את הפעולה, עושים באופן קבוע את אותו הדבר, אז מקבלים את המידה.

אבל כל אחד למעשה עושה הוא פחות או יותר מה שהמידה שלו אומרת לו, מה שהמידה שלו היא.

המצווה של מידות טובות

לא מספיק לחשוב או לעשות

על זה, המצווה של להיות אדם טוב פירושה להיות בעל המידה של להיות אדם טוב, נכון? לא מספיק לעשות דברים טובים, בוודאי לא מספיק לחשוב שמה שטוב הוא טוב.

כמו שאריסטו אומר, הרבה אנשים כבר הלכו לשיעורים של פילוסופיה והתעוררות, והם הסבירו למה מה שטוב הוא טוב, והם לא נעשו אדם טוב מזה. מלחשוב שמה שטוב הוא טוב לא נעשים אדם טוב. כלומר, לא עושים דברים טובים, אלא בדרך התגברות זה קורה.

המצווה היא להיות בעל המידה

אדם טוב נעשים מלהיות בעל המידה של טוב. נכון? זו המשמעות של מידה.

ביקורת על מסילת ישרים ותניא

עכשיו, באותה הדרך, מאחר שאנחנו אומרים שיש דבר כזה מידה, זה מתחלק גם… לא, יש לי דרשה ארוכה להסביר למה אני מתווכח עם השיחות על מידות. על מה אני מתווכח? אני אנסה להסביר למה אני מתווכח עם השיחות על מידות.

אני רואה שההקדמה של מסילת ישרים היא very incomplete, חסר מאוד הרבה ממה שהמציאות היא. ורואים שמסילת ישרים כמעט לא מדבר על מידות, כי חסר לו משהו מהחלק שעומד ברמב״ם ובספרים אחרים. או אותו דבר התניא. התניא אף פעם לא מדבר על מידות, ואני מרגיש שחסר דבר מאוד בסיסי בסיפור כאן.

מאיזו שהיא סיבה, האחרונים לא היו… הרבה מהאחרונים לא הבינו מה פירוש מידה, והם מתאמצים עם זה. הם דיברו על זה באמת הרבה פעמים.

ובאותה הדרך, אני צריך להסביר זאת, ובאותה הדרך, מאחר שאני אומר שמידה היא משהו מסוים, זה לא תכונה, או משיכה מסוימת, משיכה מסוימה שיש לאדם להיות בדרך מסוימת, הוא סוג כזה של אדם, זה גם דבר שמתחלק.

כשמדברים על מידות, אפשר לטעון אחרת, אבל כשמדברים על מידות, זה מתחלק גם בין הרבה מאוד מידות, ולא רק יש מידה אחת. אם חושבים רק באופן כללי ביותר, חושבים ברמה הגבוהה ביותר, תאמר בסך הכל שיש מידה אחת, right? או הוא עושה את הדבר, או הוא לא עושה את הדבר. או הוא מוח שליט על הלב, או הוא לא מוח שליט על הלב, נכון?

אבל אנחנו לא אומרים. יכול להיות שיש איזו מידה שנקראת מוח שליט על הלב. אני לא בטוח לגבי זה. צריך לחשוב טוב יותר שזה עצמו יהיה מידה. אבל אני חושב שזה היה גם לפי נושאים מסוימים. במילים אחרות, מה שאנחנו קוראים… מה?

“מוח שליט על הלב” — רק בדיעבד

מוח שליט על הלב היא מידה? אולי. זה בטוח לא דבר. במילים אחרות, זה רק בדיעבד. בעולם של הרמב״ם, זה רק בדיעבד. כי לכתחילה צריך להיות שהלב שלך, הרמב״ם אומר שלב פירושו מידות, לב פירושו מה שאני אוהב, כבר טוב. אפשר ללמד את הלב להיות טוב. לא צריך לשלוט עליו.

עבודת המידות: לימוד הלב דרך הרגלים

חזרה: היסוד של עבודת המידות

אוקיי, בכל מקרה, טוב מאוד. בואו אז באופן כללי, נכון? כל דבר יש בקיצוניות, בקצוות יש כל מיני בעיות. אמרתי שמידה היא הלב, ומה שצריך אז לעשות הוא לא לכפות את הלב, אלא ללמד אותו.

איך מלמדים את הלב? דרך עשייה, לא דרך דרשות, בעיקר לא עוד דרשות, אבל מלמדים אותו, ואחר כך הוא עושה זאת כי הוא אוהב זאת, הוא עושה זאת בהנאה. ראיתי… מה?

תלמיד: זה אתכפיא?

מרצה: אז, כן, אמרתי לך, אני לא יודע איך לתרגם את הדבר הזה. זה הרבה יותר מה ש… בוודאי. זה בוודאי שמה שהתניא קורא אתכפיא או צדיק גמור הוא מה שהרמב״ם קורא להיות בעל מידות טובות. אצלו זה יותר… יש כאן כל… בקיצור, צריך ללמוד הרבה יותר פרטים כדי להבהיר, אבל בקצרה.

מחקר פסיכולוגי על שליטה עצמית

מידה היא… ראיתי שיש הרבה מחקר על זה היום בפסיכולוגיה, שחשבו, יש אנשים ש… אני מתכוון, הבעיה של שליטה עצמית, של… איך אומרים, כוח רצון וכן הלאה, דברים שיש לכל גוי, נכון? זה סוג השאלה שאני אוהב, שאנשים מבינים אותה. זו לא שאלה שהיא רק קשה כי יש ארבעה כנפיים שזה נכון? זו בעיה אמיתית.

אז, יש הרבה מחקר היום שמראה שכשמסתכלים על אנשים, רואים שיש אנשים, אני קורא לזה לפעמים תפקוד ביצועי, או שליטה עצמית. אדם שיש לו שליטה עצמית, הוא עושה רק פחות ממה שהוא סבור שצריך לעשות. יש אדם שהוא לא.

מה? אני לא מדבר רק על רגשי, אבל מישהו שהוא, נו, הוא רואה דבר בחנות, גונב אותו, כי זו ממתק טוב, אתה יודע? אימפולסיבי. אימפולסיבי היא מילה טובה יותר, או דברים כאלה. לא מבוקר. מה? או סתם, לכל אחד יש את זה בדברים שלו, ויש קיצוניות, כמו כל דבר.

ההנחה הנאיבית על שליטה עצמית

אז, בדקו אצל האנשים שיותר מבוקרים, האם הפשט הוא שהם מנצחים יותר קרבות? כך היית חושב. היית חושב שלאדם יש מחלוקת, השכל שלו יש לו מחלוקת עם הרצון שלו או עם הלב שלו, הוא אוהב לאכול, אבל הוא גם יודע שזה לא טוב לדיאטה שלו, שהוא נלחם כל הזמן. מי שמצליח להיות בדיאטה הוא מי שמנצח רוב הקרבות, ומי שלא מצליח הוא מי שמפסיד רוב הקרבות. כך אנשים חושבים באופן נאיבי, כך היית יכול לחשוב.

מה המחקר מראה באמת

כמשמע לן, החכמים בדקו והם ראו שזה לא נכון. האנשים שמצליחים בדיאטה, שיותר מבוקרים, כן. האנשים שיותר מבוקרים, הם לא אנשים כאלה. זה לא פשט שהוא מרגיש, אתה רוצה לשאול אותו, לא בדקתי איך הם גילו את זה, אבל אני חושב שזה נכון, אז אני אומר את זה עוד.

זה לא פשט שהוא מרגיש שהוא מנצח יותר קרבות, שיש לו גבורה גדולה יותר, שהוא שולט, כמו שאומרים, כובש את יצרו, הוא לא מי שיותר כובש את יצרו, לא שיש לו יותר… יש לך עשרים וארבע מחלוקות עם היצר הרע ביום, אחד מנצח שלושים ושלוש ליצר הרע ביום, והשני מנצח שלושים ושלוש ליצר הרע.

ראו שהמציאות היא, שואלים אנשים, רואים שהחוויה של אנשים היא לא שהם מנצחים בקרבות, אלא שאין להם קרבות. במילים אחרות, הוא כבר רוצה כך. במילים אחרות, הוא כבר התרגל כך. במילים אחרות, הוא כבר אוהב כך.

איך נעשים אדם כזה?

איך נעשים אדם כזה שאוהב? מה? זה מה שאני מדבר על שליטה עצמית, שיש דברים, כל אחד אוהב לאכול, אין אף אחד ששונא לאכול. אבל יש אנשים שהם לא אוהבים יותר ממה שצריך. הוא זה מבוקר.

כלומר, אי אפשר לתאר מידה, זה דבר שגם דיברנו עליו, אי אפשר לתאר מידה בלי הדעת, שזה מה שקוראים דרך הממוצע, שאומר לך כמה לאכול.

זאת אומרת, זה לא פשוט שיש בלתי מוגבל

זאת אומרת, זה לא פשוט שיש בלתי מוגבל. בשבוע שעבר דיברנו על זה. בעל תאוה הוא מישהו שיש לו בלתי מוגבל, זה אדם שבור לגמרי. אם יש לו תאוה בלתי מוגבלת, הוא צריך להתגבר על עצמו כל פעם.

ההבנה הנכונה של מידות

אבל המציאות היא שכאשר מדברים על מידה, ורוב האנשים, לא כך, רוב האנשים יש להם כמות מסוימת בתאוותם, כמות מסוימת. אבל אצל רוב האנשים זה קצת יותר מדי, או רוב האנשים אוכלים יותר מדי כי הם אוהבים קצת יותר מדי לאכול.

מי שהוא יותר מרוסן, יותר שולט ביצרו, הוא אוהב לאכול, לא שהוא לא אוהב לאכול. אם הוא לא אוהב לאכול, אז כבר אין את הנושא, אין לו את המידה של, כמו שאמרנו, אין לו את המידה בכלל, יש לו אולי מידה אחרת, אבל אין לו את המידה של פרישות, של זהירות, של אכילת הכמות הנכונה, של אהבת אכילת הכמות הנכונה.

מי שכן יש לו את המידה, כי הוא אוהב את הכמות. איך זה נעשה? דרך הרגליו, דרך מה שיש לו, אורח החיים שלו, דרך מה שהוא למד להיות סוג כזה של אדם, והוא נעשה סוג כזה של אדם שהוא לא אוהב לזלול, הוא אוהב לאכול, הוא לא אוהב לזלול.

זו החוויה של אנשים. זה עדיין נכון, הוא לא, אי אפשר לומר שהוא לא אוהב לאכול, הוא כן אוהב, אבל הוא אוהב בכמות הנכונה. וזה הדבר שמתרגלים בו, זה דבר, איך זה קורה, זה לא קסם.

למה זה הבדל עצום

מזה הוא אמר שזה לא עושה הבדל, זה עושה הבדל עצום, כי אני חושב שכמה שמדברים, כמה שאומרים שצריך להתגבר, זה מאוד מסוכן לזה. כי אדם הוא לא רק, לא רק אמת מה שאנחנו אומרים שבלי הפעולות, מה שחוזרים על פעולות מסוימות, זה מה שגורם לאדם להיות, ללמוד את מידותיו, להתחיל לאהוב את זה.

אבל זה לא אומר שזה לא, אני אומר שזה לא הרגל, זה לא כמו שלומדים, אנשים חושבים שיש משל, לומדים אבן, מקל, כמו המים. לומדים, כן, המים של רבי עקיבא למדו את האבן לעשות חור. לא זה למד, נכון? זה לימוד אנושי.

לימוד אנושי אומר שהוא מתחיל לאהוב, הוא מתחיל להבין. זה בתור מנטש.

האדם התלת-חלקי: המשל של ילד

כמו המשל שלנו שהיה שלאדם יש שלושה חלקים, שכל, לא שכל כמו התאוה שלו, והאמצעי שהוא מידה שהיא מקבל מן השכל, היא חצי שכל, היא ממוצע בין שכל ולא שכל, שכל וגוף כביכול.

למה? מה זה אומר ממוצע? כמו ילד קטן, דיברנו על זה, חינוך קשור לזה, כמו ילד קטן שאפשר לחנך אותו. ילד מחונך לא רק עם מכות, באופן אידיאלי חינוך הוא לא רק עם מכות, אפילו המכות הן רק כדי להגיע לזה, הוא מקבל מהשכל של האבא, נכון?

האבא אומר לו שזה לא טוב, הוא אולי לא מבין בעצמו, אז זה יהיה ההבדל. השכל מבין בעצמו למה, הוא מבין למה זה טוב וזה לא טוב. הילד הוא כמו ילד, הוא לא מבין, אבל הוא סומך על אביו, הוא מקבל מאביו שזה לא טוב, אבל הוא יודע בעצמו.

שואלים את הילד אם זה טוב, הוא אומר לא, אין לי מושג מה אבא שלי אמר לי. הוא אומר שזה לא טוב, כי אבא שלי אמר לי.

יישום למידות

ובאותו אופן, המידות של אדם לומדות מהשכל, מלמדים אותן. איך מלמדים אותן? דרך הדרך שמדברים עם מידות, כמו ילד, מלמדים אותו דרך הרגל, דרך שכר ועונש, דרך כאב והנאה, מלמדים אותו, אבל הוא לומד.

לא שהוא נעשה סתם, כמו שאומרים, תוכי, וזה משהו מאוד, זה מאוד עדין, רוב האנשים לא תופסים את זה. רוב האנשים חושבים שאו כופים, או הכל כפייה, כמו מוח שולט על הלב מתכוונים שהמשל הוא כמו שליט, כמו מנעול ששולט על הדלת, בכוח, יש יותר כוח, ויש לנו אפילו את הדימוי, כמו כוח רצון, נכון, זה כמו כוח, הוא דוחף למטה, הוא תמיד דוחף למטה, זו דרך אחת איך אנשים, ואם הוא אומר, אה, אפשר ללמד אותו, אנשים חושבים שזה טהור.

זה היית קורא לזה טהור כמו שזה חיצוניות, לגמרי רק, אומרים מצוות אנשים מלומדה, ממש, נכון? התרגלו לזה לגמרי.

שלוש דרכים שגויות בעבודת המידות

ולכן, האנשים שלא אוהבים את זה, וכל אחד יודע שזה לא אנושי, כל אחד מודה, כתוב מצוות אנשים מלומדה זה לא דבר טוב. סתם להיות חקיין, סתם מורגל, סתם הרגל, כמו שאתה מסתכל על זה כמו הרגל גשמי, כמו ספסל שמורגל להיות ספסל, כשדחפו את הברזל מספיק פעמים שיהיה ספסל, זו לא מעלה, אין שום מעלה להיות אדם כזה.

אם זו תהיה מעלה, זו חייבת להיות מעלה אנושית. מצד שאינו אנשים חושבים, בסדר, זה בסדר חייב להיות רק שאני מבין, ובגלל זה אני עושה את זה. אבל המידה אף פעם לא מבינה. אין סוג של דבר שיכול להבין בדרך שהשכל יכול להבין.

כמשמע לנו שיש את השלישי, הדבר האמצעי, שהוא מבין, אבל באופן משני, הוא מבין מה שאומרים לו, הוא מבין איך מלמדים אותו.

הניסוח הנכון של עבודת המידות

לכן, עבודת המידות היא לא לכפות על הפעולות לעקוב אחר השכל, לא לכפות על הלב לעקוב אחר השכל, וגם לא להרגיל אותו בדרך מכנית, כאילו הוא סתם חתיכת עץ שמרגילים אותו, אלא ללמד אותו, אלא על פי דרכו, ללמד אותו לפי הדרך איך הוא לומד.

הוא אוהב, הוא לא מבין, אבל הוא אוהב, הוא הולך לקבל אהבה אמיתית לסוג הזה של דבר. נכון?

לכן, אם אומרים לכולם באמת שהדרשות שאומרות למעשה שצריך לעשות את הדבר הנכון, בסוף מתחילים את זה קצת, אבל לא נכון. זה כל העניין. אם לא זה לא שווה כלום.

אני הולך כבר להסביר למה זה לא אותו דבר. תהיה ברור. לומדים ועושים את זה. דרך עשייה, אבל אני אסביר לך. אני אסביר לך.

למה “להילחם” עם היצר הרע לא עוזר

למה אני טוען, אני חושב שזו החוויה, אני לא יכול לומר שזה כך. אלא למה אני טוען שיש הרבה אנשים שבגלל שהם נלחמים כל כך הרבה עם היצר הרע שלהם הם אף פעם לא נעשים טובים יותר.

זה נראה כאילו אני מבקר אנשים שנלחמים עם היצר הרע שלהם כאילו. אבל אני רק אומר, למה? אתה מבין שאני מסביר? כל זה… שהם נלחמים, הם נעשים ממש שבורים.

התגברות וחינוך: שלוש דרכים שגויות והדרך של חיקוי

המשך: למה אני טוען שהתגברות לא עובדת

המרצה: דרך עשייה, אבל אני אסביר לך, אני אסביר לך. למה אני טוען, אני חושב שזו החוויה, אני לא יכול לומר שזה כך, אלא הייתי טוען שיש הרבה אנשים שבגלל שהם נלחמים כל כך הרבה עם היצר הרע שלהם הם אף פעם לא נעשים טובים יותר.

זה נראה כאילו אני מבקר אנשים שנלחמים עם היצר הרע שלהם כאילו, אבל אני רק אומר… למה? אני מבין שאני מסביר. מאוד, ובדרך כלל, לפעמים נעשים פחות. אתה יכול את זה, היו יהודים שאמרו ששוברים מידה נעשות שתי מידות. שוברים מידה רעה, מקבלים שתי מידות רעות. אתה יודע מה שתי המידות הרעות נקראות? קנאה וגאווה. עכשיו יש גם את המידות, וגם כשהולכים שוב לשבור את המידות.

לא, הנקודה שזה מעניין היא שכשנלחמים, לא לומדים.

משל מחינוך: הדרך השגויה הראשונה – כפייה עם מקל

כמו בואו נשתמש במשל מחינוך. אדם שמכה, הוא אומר, כן, צריך ללכת עם החינוך התורני להכות, לא כלום, לא להיות חדש. זה אמת, צריך להרגיל. אני רוצה להרגיל, מה שאני משתמש בדוגמה של חינוך, שזה מאוד חשוב.

לא להיות חדש, הוא לא עומד בתורה, הוא מכה והוא מכה, עד שהילד מפחד והוא מציית. בסדר, הילד רציונלי, הולכים להכות אותו, הוא הולך ללמוד. אחר כך, ברגע שהאבא לא בעל הבית, הוא כבר לא תחת, איך אומרת הגמרא, תחת ידך, הוא כבר לא גר אצל האבא בבית, הוא עושה מה שהוא רוצה. כי הוא נכפה מסכן, זאת אומרת הוא מצד עצמו לא רצה.

הדרך השגויה השנייה – “תן לו לבד”

עכשיו באים האנשים האחרים מצד יופי, ולכן אתה לא צריך לכפות עליו, צריך לתת לו ללכת בקצב שלו, מה זה? חכה עד שהוא ימצא בעצמו את היופי של להיות אדם טוב. זה גם מאוד מוזר. למה זה מאוד מוזר? כי הוא ילד, מה אתה רוצה ממנו? אז הוא הולך להיות רע כי הוא סתם יעשה מה שהיצר הרע שלו אומר לו?

כי לילד יש רק את היצר הרע, זה אומר רק היצר הרע לא אומר שהוא רע, זה אומר שאין לו שכל, נכון? אז חייב להיות משהו שנקרא חינוך, נכון?

אז אני מסביר לך שהדבר שנקרא חינוך הוא לא סתם, תן לכולם להיות, כאילו הוא מבוגר, כאילו הוא בכלל בעל בחירה, כאילו הוא יכול בעצמו להבין מה טוב ורע ולעשות את זה בעצמו, וגם לא איך זה נקרא?

הדרך השגויה השלישית – מניפולציה רגשית

גם לא לכפות, כאילו דבר מכני כזה שצריך לכפות עליו, כי זה לא עוזר, זה ממש לא עובד. אתה צודק, זה עובד קצת, כי זה אפילו גורע לפעמים, כי אתה מתייחס אליו בדרך הזו, הוא נעשה כך, למעשה אתה מלמד אותו שזה רע.

אלא צריך להשפיע עליו, לפעמים מדברים יותר מדי עם שכר ועונש, מלמדים אנשים, שמתי לב הרבה פעמים בשיעור שלי, אני מתווכח עם האנשים, כל האנשים שבאים אלי, ואני אומר, אני חושב שרוב האנשים טובים. אלא האנשים שבאים למשה, לא אנשים אחרים. ו, לא, אני יודע לומר, אנשים טובים. יש לנו הולכים להונדורס, אני לא יודע אם כל האנשים טובים, מה אני יודע? אני מדבר על היהודים המקומיים.

הבעיה: מלמדים אנשים שהם רעים

אלא מה? אנחנו אומרים כל כך הרבה פעמים שהגוף הוא ראשי תיבות, גוף רוצה לזלול, גוף רוצה לחטוא, גוף רוצה דברים אחרים עם אפי. אז מדברים כל כך הרבה את זה, עד שאתה באמת חושב שאם לא שהתורה עומדת עליך עם מקל ואומרת מכלה מות יומת וכן הלאה, היית עושה כל מה שלבו חפץ.

התירוץ הוא שזה לא כך, זה לא מתחיל, אתה לא היית. לא, אתה היית אדם נורמלי, לימדו אותך להיות אדם נורמלי, משהו היה צריך לקרות כל החינוך, אמת. אלא בגלל שאמרו את זה כל כך הרבה, אתה יודע שגוי, אמת, גוי שאין לו שום חינוך, היה באמת כך, הוא עיר פרי אדם יולד, אבל אדם שיש לו כן חינוך, יש סיבות לחינוך.

אני לא אומר, אני לא נכנס עכשיו לפילוסופיה למה צריך להיות אדם טוב וכדומה. אני אומר לך שאדם שיש לו חינוך, לא נשאר עם הרצון שהוא היה רוצה אם לא האימון שלו, הוא לא סוס פרא שאם לא… אפילו סוס, כן, אפילו סוס שמאמנים אותו טוב, אחר כך הוא כבר לא צריך להיות, איך זה נקרא, להיות, להיות, להיות, הוא כבר מאומן, הוא כבר רוצה בעצמו, הוא אפילו לא בורח, הוא לא רוצה לברוח.

לפעמים, מדברים כל כך הרבה על מלחמת היצר, אומרים לאנשים שהם רוצים לברוח, זה לא נכון, הוא לא רוצה בכלל לברוח, והוא מאוד מאושר. למה הוא מאושר? כי לימדו אותו. אני לא רוצה שהוא מאושר, כי אני לא מדבר על דברים עמוקים יותר. לא, אני כבר מסביר למה. אני כבר מסביר למה דבר טוב ושייך לשכל.

הפסוק “חנוך לנער על פי דרכו”

אני מדבר לך, אני יכול לך שבמקום לכפות, ועוד, אני אומר לך עכשיו, אני קצת יצאתי מהנושא, אני רק אמרתי שלפעמים כשאומרים כל כך הרבה את הדרשות של התגברות, מלמדים את האדם, אומרים לו שהוא רוצה דברים רעים שהוא רוצה באמת.

כן, עדיין עומד, מה זו המידה? מידות שרוצים. כשיש את המידה רוצים כבר. זה זמן מאוד ארוך. לא, זה לא זמן ארוך. לא, זה… בסדר, בקרוב אני אגיד כמה זמן זה צריך לקחת. זה עדיין חלק מהשיעור שלי, חברים. זה לא לוקח כל כך הרבה זמן.

אבל מה שאני רוצה לומר הוא ש… אז לכן… אז מה אתה שואל קושיה? מה עושים? לא כופים עם מקל. לא רק זה, כי אם אומרים את זה לא גורמים לאדם להיות טוב אף פעם, הוא אף פעם לא מקבל מידות טובות, הוא תמיד נשאר מישהו שצריך לכפות עליו עם מקל, וזה לא טוב.

כמו הסוס צריך ללמד אותו שהוא ידחוף, אבל כשעומדים עליו עם מקל. אפילו סוס לא מלמדים, נכון? כתוב במפורש, חינוך אמור להחזיק כל החיים, נכון? “חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה”. אם תיתן לו חינוך, הוא יהיה זקן אפילו כשאתה לא עומד עם מקל. זה התרגום של הפסוק, נכון?

“על פי דרכו” אומר לומר בדרך ילדותית, בדרך החינוך. מאוחר יותר הוא כבר לא יצטרך חינוך, הוא יהיה אדם טוב בעצמו, נכון? כן, “על פי דרכו” לא אומר כל ילד יהיה שונה, כבר דיברתי על זה עכשיו. אבל זה התרגום, שחינוך הוא סוג כזה של דבר.

הקושיה: מה הדרך הנכונה?

עכשיו, תשאל, בסדר, אז מה האפשרות האחרת? שילמדו אותו? לא יכולים ללמד אותו, הוא תינוק, הוא לא יכול ללמוד את השכל, בגלל זה הוא תינוק, כי לא לומדים איתו. ומה תגיד? אה, נחכה שהוא ילמד בעצמו? אתה עדיין לא מחנך. אתה כמו… עושה את הטעות של דוד המלך עם אבשלום. ולא מלמדים אותו. חושבים שהוא ילמד בעצמו. הוא לא לומד בעצמו. נכון?

אז מה האפשרות האחרת? אה, יש אפשרות אחרת שיש לאנשים, מניפולציה, מניפולציה רגשית. בואו נאהב אותך כל כך הרבה, ואתה תרצה להיות כזה. זו רק מניפולציה. לא מדבר על זה. זה עובד. בדיוק כמו שהכל עובד. מה עובד? כל הדברים שאנשים עושים עובדים. השאלה היא כמה טוב זה עובד.

תרגום לעברית

אה, אבל המניפולציה איכשהו היא כושלת, כי הנה, כאשר האדם השני שאמרתי, הוא מאמין באמת, הוא חושב שהילד יכול לגלות הכל בעצמו, הוא משאיר אותו, אוקיי, זו טעות, כי אנשים לא מגלים בעצמם. זה שהולך עם אהבה, האנשים שאומרים שצריך לחנך עם אהבה, הם אומרים לא, אני לא סומך עליך, נכון? באמת, כשמשאירים אותך לעשות מה שאתה רוצה, אתה הולך להיות חיה רעה. אבל אני לא יכול לאמן אותך כמו אדם נורמלי, לומר זה טוב, זה לא טוב.

אז אני מעמיד פנים, מעמיד פנים שהכל הוא הפצצת אהבה, זה נקרא אצל אנשי הכתות, נכון? אני גורם לך לאהוב כל כך הרבה שאתה רוצה לשמח אותי, דברים כאלה. זה מה שאני מתכוון שקורה עם רוב האנשים שאומרים את הדרשות של אהבה, ומזה אני לא מעריץ, מהדרשות האלה גם לא.

שיחה על אהבה בחינוך

אבל מה כן? האם אני מתכוון שצריך להיות רע? כן, זה מה שאתה שואל. כמובן, הכל הוא מתוך אהבה גמורה. זו לא השאלה. אף סבא, אף אבא מעולם לא שנא את ילדיו, אני מתכוון.

תלמיד: כן, כן, כן, אני חושב שזה יותר מדי. אני לא אוהב את זה כל כך. כשזה אבא, אתה רוצה שהילד שלך ילמד כי אתה אוהב… אני לא יודע. זה מרגיש מוזר לי. אבא שלי לא עשה את זה, לפחות. אני לא יודע. ואני מנסה לא לעשות את זה עם הילד שלי.

הדרך הנכונה: חיקוי

מרצה: אז מה כן? אני אגיד לך מה כן. אני אנסה להראות לך מה כן, אוקיי? מה כן הוא ככה. מה כן הוא דבר שלאנשים יש סלידה גדולה מהדבר הזה, אבל זו הדרך.

מה כן הוא חיקוי, נוכמאכן. מה אני מתכוון בנוכמאכן? נוכמאכן זה אחרת, הרבה אחרת מכפייה. מה אני מתכוון לומר? ועכשיו אני יכול לדבר על אדם בעצמו, לא על חינוך, אבל בחינוך של ילדים אתה מגיע לאותו דבר.

משל: האבא שצועק על משפחתו

יש אדם אחד שהוא יודע למשל שהוא צריך להיות, אני אתן לכם משל, הוא יודע שהוא צריך להיות נחת לאשתו ולילדיו, ולא לצעוק עליהם. סתם, זו המידה של האבא. עכשיו אני לא מדבר על להיות, זו לא מצווה. תמיד כשאנשים צועקים על ילדיהם זה לא בגלל החינוך שלהם, סתם הוא עצבני, אמת.

אז, הוא יודע שהוא צריך להיות נחת, הוא צריך לחייך אליהם. זה דבר שהילדים שלו על פי רוב לא עשו שום דבר רע, ואפילו אם כן, בואו נהיה ריאליים, הם בני שלוש, מה אתה רוצה מהם? הוא יודע את זה. אבל הוא לא מחזיק מעמד, הוא מרגיש כעס, הוא מרגיש מתוח, היה לו יום קשה. נורמלי, אני מנסה לתת דוגמה מאוד נורמלית, שיבינו על מה מדברים.

שתי אסטרטגיות: להתרגז או להתאפק

עכשיו יש שתי אסטרטגיות שאתה רוצה להתמודד איתו. אוקיי, האסטרטגיה הראשונה היא להתרגז. אוקיי, זה לא טוב.

האסטרטגיה השנייה היא, אני אתגבר. הוא הולך ללמוד מסילת ישרים, מדת הכעס, לא כתוב על כעס, לא משנה, ספר ארחות צדיקים, והוא הולך לחזור הביתה והוא הולך ככה, לא להתרגז! אוקיי, זה עובד לפעמים, אני לא אומר. זו דרך שנייה. בדרך כלל זה לא עובד כל כך טוב, זה מתפוצץ בסוף.

זה מעניין, אתם תשימו לב. כשאני מתגבר, אני מדבר רק מניסיון שאני יודע, אתם תראו אחרת תספרו לי. אם אני מתאפק מלהתרגז, אני יכול להתאפק כמה שעות, ובסוף, אתה תופס, אתה רואה, ההוא יודע נבך. אתה רואה כבר שאני מתאפק היום מלצעוק כמה שעות? אתה עדיין לא הבנת שאני צריך כבר… הלו, עד הנקודה הזו כבר נתמלאה סאתה, כן? הלו!

תלמיד: בכוח, קלי. רגע, הייתי יכול לומר לך, אני מבין שזו בעיה. אני רק רוצה לומר לך למה זו בעיה. בכוח, כן? אני מתאפק. אה, רגע, מאוד טוב.

מרצה: אני רוצה שהילדים ירגעו כבר כשיש לי באמת דעת. בואו ניקח, רגע, אני מניח שאני כועס. כשאני לא כועס, אני יכול להירגע. אם יש לי מוח, אני מחזיק רמה כזאת של שליטה, קלי, אני יכול לגמרי, אני מסיח דעת, אני חושב עכשיו עליו. אוקיי, אני לא מדבר על אותה רמה. אני מדבר על זה, אני כן כועס, יש על מה לכעוס. אני אפילו צודק, אני לא רוצה לדבר. האם הוא לא מספיק צודק שהוא יצעק עליו, נכון?

תלמיד: אז אתה תופס סנקס?

מרצה: לא, זה מעניין, כי אתה יכול לעשות את זה כל החיים. יש פה מלכודת, נכון? אמרו לנו שכשמגלים משהו, הופכים להיות כך. עכשיו, זה עבד בקנה מידה קטן. אז, אני מתכוון בגליכער, ישבתי בשבת אידישער שעתיים והתאפקתי מלצעוק על אשתי, ובסוף זה התפוצץ. איפה הגבורה? זה לא עבד, זה עבד הפוך.

אנשים עושים את זה כבר שבעים שנה. אתה יודע שיש אנשים שהם בני שבעים שהתאפקו מלצעוק על אשתם? הם הגיעו לשבעים, כל העניין התפוצץ. זה מה שאני תנאה, אבל לא יכול להכיר. לא, אז… אה, תקשיב. מאוד טוב, מאוד טוב.

אז, זו ההוכחה שלי. זה… לא, זה משל. אני אומר לך שזה כשמתאפקים.

משחק וחיקוי: הדרך לשינוי אישי אמיתי

ההבדל בין להתאפק ולשחק

החולשה של רק להתאפק

מרצה: זה לא. זה הפוך. זה שאתה אוהב את זה. לפעמים צריך את זה. אני לא אומר, אדם הוא אדם. אם יש לך תאווה רעה, יש לו כעס, ואשתו לא אשמה, תתאפק. בוודאי שאתה צריך להתאפק. זה מה שהרמב״ם קורא מתגבר על… חובה. לא חסיד, אלא חול שולד בנפשו. זה צריך לעשות. אדם אין לו ברירה, צריך לעשות את זה לפעמים.

העצה הטובה יותר: לשחק במקום להתאפק

אבל מה עצה טובה יותר? ודבר אחד שהעצה הזו עובדת בקנה מידה קטן בכלל. העצה הטובה יותר היא משהו אחר.

תלמיד: אתה אומר שצריך לגמרי להירגע?

מרצה: זו כבר מדרגה גדולה מדי בשבילי. יש לי עצה אחרת. אולי אתה מתכוון למה שאני אומר. יש עצה אחרת שעובדת בפועל.

העצה האחרת היא… במקום להתרגז, להתאפק מלהתרגז, העצה האחרת היא להעמיד פנים שאני מאוד מאוהב באדם הזה עכשיו. אני מאוד שמח איתו. להעמיד פנים. העמדת פנים. משחק תפקידים.

תלמיד: רגע, העמדת פנים היתה משחק תפקידים טוב. משחק. אתה מתכוון משחק?

מרצה: אני משחק, כאילו, אני… באמת אני מרגיש מאוד כועס על אשתי, שכבר היום השלישי שכחה ל… לא משנה. בקיצור, נו, אין לי כזה נאר שהיא שכחה. היא לא מחזיקה מעמד. לא משנה.

איך זה עובד: המנגנון של משחק

מעמיד פנים שאני אוהב אותה מאוד, אני מאוד טוב איתה היום. יש ימים כאלה שאני מאוד טוב, אני יודע איך מרגיש יום שאני מאוד טוב איתה, אמת? אני לא מדבר על אדם שמעולם לא חווה את זה, הוא מעולם לא שקע באף אחד. אני יודע איך זה נראה כשאוהבים אחד את השני, כששמחים אחד עם השני. ואני יודע גם איך לשחק ככה, זה לא… ובאיזה טון מדברים, ואילו דברים עושים.

מעמיד פנים, אני משחק ככה. ואני משחק ככה, כבר ניסיתי הרבה פעמים. משחקים ככה אחרי כמה דקות, אני באמת רוצה ככה. ואז זה כבר לא חוזר. יכול להתחיל שוב העגל, אל תגיד לי שזה נשאר לנצח.

הניגוד: כשמתאפקים רק

הוא לא עשה את זה, הוא התאפק, הוא לא שיחק. הוא התאפק בכיסא והתאפק. זה מוכיח את התיאוריה שלי. הוא התאפק. הוא התרגז, הוא התאפק. לא, לא שיחק. זה מה שאני מתכוון.

ההבדל הגדול: משחק מול התאפקות

יש שתי מילים. אני צריך פה… אני אומר משהו מהחיים שלי, אני מנסה להסביר. אני מתכוון שיש הבדל גדול בין משחק, מבין מה אני מתכוון? יש הבדל גדול בין משחק והתאפקות.

משחק פירושו ש… כביכול, אני משתמש במודל. יש לי בראש מודל של איך נראה זוג שמאוד מרוצה אחד מהשני היום, ואני זה. אני מעמיד פנים. אני לא מדבר כל כך הרבה… שוב, מדברים שיש בסיס טוב. אני לא מדבר על שני אנשים סתם זרים שהולכים לשחק. זה באמת כך באמת, אבל כשאני משחק ככה, אז זה הופך להיות כך.

יישום על חינוך: משחק עם ילדים

משחק עובד על חינוך גם

ודרך אגב, המשחק הזה עובד על חינוך גם. אנשים שמשחקים עם ילדיהם שהם צדיקים, הילדים הופכים לצדיקים, ידעת?

ר׳ נחמן אמר שכשדנים לכף זכות, ההוא באמת נעשה טוב. זה עובד לא פחות טוב מאותו מהלך חינוכי אחר. אוקיי, אני מתכוון שזה עובד די טוב.

למה זה עובד: העיקרון העמוק יותר

למה? כי… וזה חלקית מה שאני מנסה להביא, זה הרעיון שלי. יש הבדל גדול בין לא… העמדת פנים.

במילים אחרות, תראה, בגלל זה מאוד חשוב ליהודי להכיר צדיקים, נכון? אנחנו מדברים תמיד שהדרך היחידה להיות אדם טוב היא להכיר אנשים טובים אחרים. למה? כי אחרת, אתה חושב שהכל זה התגברות. אם אתה מכיר מישהו שבאמת אוהב לעשות את הדברים הטובים, נראה שהוא נהנה מזה, כן?

דוגמה: תפילה

אני יכול להגיד לך, אנחנו בדרך כלל לא מדברים פה על דברים כאלה, אבל אם אתה רוצה לדבר על תפילה, נכון?

תלמיד: לא, זה עוד נושא.

מרצה: אז על מה אתה מדבר פה?

תלמיד: לגבי לאהוב?

מרצה: לאהוב זה אפילו להרגיש אהבה, לא אני אוהב ואני לא רוצה לתת לך גט. אני מדבר על… היום זה יום טוב, נכון? תשחק כאילו זה יום טוב.

תלמיד: כן, אני לא… בעצם היום, כשאוהבים מאוד, מוחלים על הדברים שהיו… ככה זה המציאות, נכון? הוא מוחל.

מרצה: כן, באמת, זה נעשה, ומוחלים. ככה זה הולך, נכון? אני אסביר בפירוט איך זה עובד.

אותו עיקרון בכל הדברים

אני מתכוון שאותו דבר, בכל דבר זה ככה, נכון? משל, אני אגיד, זה מאוד מוזר, אני אגיד דבר חד.

תלמיד: כן, בטח.

מרצה: יקר על קושיא שלו, באור שירה זה רק מחלוקת. אני צריך לחשוב שזה טוב, אני צריך לחשוב שאני יכול לעשות משחק שזה טוב, אני צריך לחשוב ככה.

תלמיד: כן, במילים אחרות, זה שונה… כל מילה היא חזרה התאפק. אתה חושב, אני…

דוגמה: הסקולענער רבי

מרצה: כן, שאני הסקולענער רבי. הסקולענער רבי מעולם לא התרגז. אני לא יודע איך. הוא תמיד היה שמח. הוא לא התאפק. אני יודע, אולי כן, אבל הוא לא נתן, נכון? הוא עשה את עצמו. אוקיי, הוא היה קלעגט, הוא באמת היה שמח עם כל אחד.

אני הסקולענער רבי. אני לא רוצה, אבל אני מעמיד פנים. אני עושה ככה, אני רוצה אותו. מבין ככה? התיאוריה הזו היא מאוד גבוהה, יודע מה יכול להיות? זה מה שאני טוען.

תלמיד: אין בעיה.

מרצה: הסקולענער רבי הבין דברים גבוהים יותר למה זה ככה. אני לא מבין, אני מעמיד פנים.

יישום על תפילה: חיקוי אינו זיוף

דבר חד על תפילה

אני אומר, אני רוצה להגיד לך, אני רוצה לומר דבר חד. היום זה ערב ראש השנה, העולם הולך להתפלל בבית הכנסת, והרבה מאוד אנשים, במיוחד צעירים, לא יודעים איך מתפללים. מה עושים? רוב האנשים שרוצים להתפלל, הם מחקים מישהו אחר שמתפלל.

דוגמה: להתנדנד בתפילה

זה נראה, זה כל כך מצחיק, כבר אמרתי את זה הרבה פעמים, אתה יכול ללכת לבית מדרש, ואם יש בית כנסת כמו בית הכנסת שבו אני מתפלל, שיש אנשים מקבוצות וחסידויות שונות, אפשר לראות בדיוק שם איך כל אחד מתנדנד מי הרבי שלו. כי זה חתימה, זה גילוי זהות? זה בובובער גיי, אני רואה, הוא מתנדנד. זה כמנהג באבוב. הוא לא צריך כלום. מאוד טוב. הוא עושה ככה בפאות להתפלל ככה.

הגמרא אומרת לי שיחה אחרת שאני רוצה לומר, אבל אני רוצה להביא היום את הנושא של העמדת פנים, שאני רוצה לומר. זה מאוד מעניין.

מה עושים צעירים רגילים?

מה עושים אנשים רגילים שהם צעירים? הם עושים משהו. הוא מחקה עד הרמה של איך הוא מסובב את הפאות, איך הוא עומד, מתי הוא עושה ככה ומתי הוא עושה ככה, וכדומה.

הטענה נגד חיקוי

אנחנו בני תורה חכמים, כל החכמים, כל החברים שלי, חושבים שזה ילדותי, זה אמת. זה סתם חיקוי. זה לא אדם אמיתי.

תלמיד: מעולם לא המצאת דרך חדשה להתנדנד?

למה מתנדנדים?

מרצה: למה מתנדנדים בתפילה? כי זה ככה… אני לא יודע. למה? יש לי תיאוריה שמתנדנדים כי לא מרגישים נוח. זה כמו פידג׳טינג קר. כי תפילה זה דבר מוזר. אוקיי, לפחות הוא מתנדנד.

בכל מקרה, יש תיאוריות אחרות, והקיצור יש תיאוריה למה הוא מתנדנד. בקיצור, לא משנה מה הפירוש… הוא יתנדנד בתפילה.

תלמיד: אוקיי, לא, זה מאוד ישן, זה מאוד ישן, יהודים מתנדנדים כי תפילה. זה לא דבר חדש מהיום. מהראשונים כבר מדברים על זה, למה הוא באמת מדבר על זה?

מרצה: לא, הגויים לא מתנדנדים. דווקא הגויים לא. הם צריכים לעמוד על הראש.

תלמיד: כן, אבל יש סיבה. יש גם משמעות.

מרצה: אוקיי.

הפסקה

כשזה מתעד, כשזה מתעד, כשזה מתעד. אין בעיה. אתה יכול, זה בסדר. רק תיכנס, אני רק רוצה להביא משהו.

הטענה: זה סתם חיקוי

אז אנחנו יכולים לזלזל בזה. זה סתם חיקוי. כמו שאתה אומר, יש לך על מה להתפלל? אוקיי, הוא בוכה. סתם לבכות כי הרבי בוכה פה. מה זה?

תלמיד: אבל אני חושב… מה? כן בוכים.

מרצה: כן, בדיוק, אני בעד כן בוכים. זה השיעור. זה, דרך אגב, כבר שאלו אותך.

תלמיד: כל שבוע?

מרצה: כן, הרבי. העולם היה?

תלמיד: לא, הרבי. נראה שלא בוכים על, נו, הוא בוכה?

מרצה: זו תהיה התכלית.

תלמיד: אוקיי.

התירוץ: חיקוי הוא לגיטימי

מרצה: בקיצור, מה רציתי לומר? אז אני טוען ככה, אני טוען ככה. בוודאי, אחרי שלאדם יש משלו, כמו שאתה אומר, הוא כבר יודע רק מה הוא מתפלל, ומה כתוב בשולחן ערוך שאדם שיש לו ילדים, וישב, נו, ביתו, כתוב במשנה בתענית, ששולחים שליח ציבור שיש לו בית עם ילדים ואין לו במה להחזיקם, יש לו על מה להתפלל ראשונה, ואדם אחר לא יודע מה הם עושים. אוקיי, מאוד טוב. אבל, מטפל ואין לו, כן? זו לשון. אז, מאוד טוב.

צריך ללמוד מה זה תפילה

אוקיי, אבל עדיין, צריך ללמוד מה זה תפילה. מה זה דבר? מאוד קשה לתאר. מה זה תפילה? תפילה זה לבקש מהקב״ה. אומגיי, זה לא מספיק. יש עוד הרבה דברים, רשימה של תפילה יהודית מסוימת, הרבה יותר מזה.

אז איך אני מסביר לך? ואיך, בואו נגיד, אני מבין כבר כן, כל האנשים שואלים, אוקיי, אבל איך, אני צריך להשתדל, אני צריך להרגיש את זה? איך אני מרגיש את זה?

התירוץ: לחקות את מי שמרגיש את זה

נאכמאכן, אמיתיות ואי-תלות: הרמב״ם על מצוות המידות

מספרים שעושים בעקבות מי שכבר מרגיש את זה. זה התירוץ. ומתברר, כמובן, שרק ביום אחד, לאט לאט לומדים. כן, זה כלל גדול בתורה.

תלמיד: אתה מעולם לא חיקית.

מרצה: אני חושב שזה עובד גם על זה. אוקיי, לכן הייתי צריך לומר את זה, כי אתה לא רצית להסכים, לא רצית להסכים.

זה עובד גם על אנשים מבוגרים

אני חושב שזה עובד יותר… כמובן זה… מה זה רוצה להתפלל? כשאדם בן שבעים הוא לא רוצה להתפלל? בוודאי שהוא רוצה להתפלל. להיפך, רק כשהוא בן שבעים. אוקיי, כשהוא בן שבעים הוא כבר עבר את זה. משמונים, אני לא יודע. בוודאי אנשים נעשים טובים יותר, מתפללים גם.

אני רואה כן, אני רואה כן. אני הולך לבית מדרש פשוט, אני מתכוון קטן, לא משנה, אין בית מדרש כל כך פשוט, אבל הם לא מחזיקים את עצמם כגאונים עצומים או עובדים. והמבוגרים…

תלמיד: אין לו צרות?

מרצה: כן, קודם כל, כל אחד שהוא מבוגר יש לו צרות. זה קודם כל. אין דבר כזה שמישהו בן שישים ואין לו צרות, לדעתו. יש לו משהו. זה קודם כל.

אבל אפילו לא הצרות, כמובן, על מה אתה מדבר? האנשים המבוגרים הם הרבה יותר, ולא כל אחד יש לו את הסגנון שלו עם הדבר שלו, אבל הוא הרבה יותר אמיתי במה שהוא עושה.

ההתחלה לא אמיתית

אבל אני חושב שההתחלה, זה לא אמיתי. אני רואה שהיהודים המבוגרים לא מתביישים לבכות, והבחורים, אם הם בוכים זה מזויף, כי הוא מחקה איזה בחור. אבל איפשהו התחיל הבחור הזה, וזה מתחיל בחיקוי.

החידוש: חיקוי לא אומר זיוף

וחיקוי, אני רוצה לומר חידוש, שחיקוי לא אומר זיוף. העולם מבולבל. העולם חושב, אמרתי הרצאה ארוכה, לפני כמה שנים, אוקיי.

נאכמאכן און אמת׳דיגקייט: חיצוניות מעוררת את הפנימיות

אנשים מבוגרים ובחורים: ההתחלה של אמיתיות

האנשים המבוגרים הם הרבה יותר… לא כל אחד, כל אחד יש לו את הסגנון שלו עם הדבר שלו, אבל הוא הרבה יותר אמיתי במה שהוא עושה. אבל אני חושב שההתחלה, זה לא הולך, נראה שהיהודים המבוגרים לא מתביישים לבכות, והבחורים אם הם בוכים זה מזויף, הוא מחקה איזה בחור. אבל איפשהו זה התחיל עם הבחור הזה, וזה מתחיל בחיקוי.

וחיקוי, אני רוצה לומר חידוש, שחיקוי לא אומר זיוף. העולם מבולבל, העולם חושב… אמרתי הרצאה ארוכה… לפני כמה שנים אמרתי… אוקיי, זה לא הגיוני. אני אומר לך עובדה, אתה יכול לחזור למידות, תראה שזה מסתדר יותר. מידות זה דבר מצחיק שזה עובד. טוב שזה עובד. זה עובד עלי במקום הזה. אני חושב שזה עובד גם במקומות אחרים, בגלל אותה תיאוריה, כי מידה היא סוג של דבר שכך לומדים אותו.

המשל של הרב שמתכונן לפני יום טוב

אם מישהו אמר לי, הוא עשה חיזוק מאיזה רב, שהוא אומר שהוא מתכונן לפני יום טוב עם הניגון, הוא קורא לחזנים, לא משנה, שיתפללו איתו, והוא בוכה כבר אז, כבר ב… איך קוראים לזה, ב… מה? בטח, בתרגול, נכון? אתה מתפלל לפני העמוד, צריך לתרגל. כך אמר אותו אדם. אני חושב שהוא צודק.

איך אז הוא יודע מתי לבכות? קודם כל, הוא אומר את אותם המילים, אני חושב שזה לא הבדל כל כך גדול, זה מספר אחת. אבל הוא לא יעצור בגלל זה. הוא אומר עכשיו בתוקף, זה מאוד עצוב, “מי יחיה ומי ימות”, והוא בוכה. זה עצוב, זה רגשי.

מחלוקת האריז״ל והווילנר גאון לגבי בכייה

הייתי אומר אפילו יותר מזה. לא כתוב שצריך לבכות. יש מחלוקת, האריז״ל אמר שכן צריך לבכות, והווילנר גאון אומר שלא צריך לבכות. אז שניהם אומרים שצריך, נכון? הוא לא אומר… אם אדם רוצה לבכות, זה לא שייך לומר שהוא צריך או לא צריך, או כן, לא משנה, זה קורה, זה קורה. מה לומדים לעשות? לעשות תשובה, אני מתכוון, מה רלוונטי? זו השאלה האמיתית על איך לעשות את זה.

רגשות באים דרך מידות והרגלים

ויש אנשים ויש קהילות ויש אנשים, הסגנון שלהם הוא להתפלל כשהם בוכים, ויש אנשים, הווילנר גאון אמר שלא. טוב מאוד. מזה מוכרח, טוב מאוד, מזה מוכרח להיות מודיע שרגשות… מה זה אומר רגש? מה זה רגש? רגש בא מהשמיים? הכל בא מהשמיים. רגש הוא דבר… מה? כן, אין בעיה. על זה אני לא מדבר. אם זה בא מהשמיים, זה בא ישר מהשמיים.

אני מדבר, אפילו כשזה בא מהשמיים, זה בא דרך המידות של האדם. אני מתכוון, זה אמיתי, חוץ מנס בדרך נס. אפילו מה שבא מהשמיים, כביכול, כמו שהאריז״ל אומר לפעמים, קורה, לא משנה. אבל זה בא דרך ההרגלים, הרגשות, המידות שיש לאדם. אדם שהמידה שלו היא למשל… זאת אומרת, אם אדם שהמידה שלו היא שהוא אף פעם לא בוכה, הוא לא יבכה אפילו כשזה בא מהשמיים. הוא יעשה משהו אחר, הוא יבטא את זה בדרך שלו, לא משנה מה הדרך שלו.

חיצוניות מעוררת את הפנימיות: משל הכובע

ולכן, הכל. יש ענין של התפעלות. האנשים שלנו הם כולם חסידי קוצק, אנחנו כולם סוג של קוצקיים. שמעתי מאבי, והוא גם היה חסיד קוצק, אבי אמר לי, הוא אמר הרבה פעמים את זה, הוא אמר, אצלנו בבית, אנשים באים לבית הכנסת והם לא שמים את הכובע שלהם לפני התפילה, או לא משנה. מה ההבדל? אני מתפלל כמו שאני.

הוא אומר, מה אתה מתכוון? כמו שאתה נשאר כמו שאתה. אם תשים את הכובע שלך, תתפלל יותר ברצינות. זה עדיין, זה בעצמו… אני לא מדבר על ההלכות שצריך להתפלל עם כובע, אני מדבר רק על הרעיון. לשים כובע זה בעצמו, זה לא מזויף, זה איך מכבדים את הגרטל, זה איך מכבדים את מעמד התפילה, שמים כובע עם רקל. זה לא מזויף, זה חיצוניות, זה לא… אולי היותר חשוב הוא הכנת הלב וכו׳, אבל זה בעצמו דבר.

בכייה היא גם חיצוניות

אותו הדבר, רגע אחד, הבכייה היא גם, כמו שהכובע הוא על הבגדים שלך, הבכייה היא בגוף שלך, מה ההבדל? זה גם החיצוניות, הפנימיות הפנימית, אני לא מדבר על הלב והראש שלך. אבל ה… כן? אה, בוודאי, השיעור הוא מאה אחוז חיצוניות מעוררת את הפנימיות. זה… יש שיעורים אחרים שהולכים לכיוונים אחרים. השיעור הזה הוא לגמרי על דרך החינוך וכן הלאה, כן, בוודאי, כולם יודעים, מחיצוניות מעוררת את הפנימיות. אבל זה מה שאני מדגיש. אוקיי, אני חושב שברמה הבאה זה לא. אני חושב שיש הבדל, ולפי המהלך, זה תלוי באיזו רמה.

משחק אינו שקר

זאת אומרת, אבל תן לי לסיים דבר חשוב. לעשות, להעמיד פנים, לשחק, זה לא אותו הדבר כמו לשקר. אנשים מבולבלים נורא. אנשים אומרים, הוא שחקן, לכן הוא שקרן. לא, הוא שחקן טוב. יש בית ספר שלם, בית ספר למשחק, לומדים איך לשחק. שחקן הוא שקרן? לא. אה, איך אתה אומר? שחקן הוא לא שקרן. הוא שחקן, הוא יודע איך להיכנס למצב. זה מקום.

שחקן אמיתי בוכה באמת

שחקן אמיתי, כשהוא משחק הצגה והוא בוכה, הוא בוכה באמת. כל המעשה לא קרה. מה ההבדל? אם זה היה קורה, הוא היה שחקן? יש מחלוקת בשיטות המשחק אם צריך לבכות באמת או לא, אבל למעשה, זו כולה שיטה אחת. אין שום דבר רע בזה. אין שום דבר מזויף בזה.

זאת אומרת, מזויף הוא רק, מה זה אומר שקר? שקר הוא כשאתה מייצג את זה כמשהו שהוא לא. אנשים חושבים, כמו כשאדם בוכה, זה אומר שאז קרה משהו בשנייה הזו. זה לא אומר את זה, זה אומר שנכנסתי עכשיו למצב הזה בכוונה, ובכיתי, באמת. מבין? זה לא העמדת פנים, זה מה שאני אומר, שמישהו אומר, אנשים, זה סתם, אני חוזר.

חיקוי הוא הדרך הראשונה

חיקוי הוא הדרך הראשונה, זה מה שאני מעמיד פנים. איך נכנסים? אם אני רואה מה אחר עושה, אני לא יודע בדיוק מה הוא עושה, אני מתחיל לעשות מה שהוא עושה, כמו שהוא לומד. מאה אחוז, זה השלב הבא, רגע אחד. צריך באמת ללמוד את הספרים שאחר לומד, ולחשוב את המחשבות שאחר חושב. כן, אני צריך איפשהו להתחיל.

כן, אני חושב שהחיקוי מתחיל, כמובן. אני לא יודע מה להגיד לך. כמעט כל אדם רציני שאני מכיר מחקה מישהו. כמעט כל אחד, לא כולם, אבל כמעט כל אחד. אני אסביר לך את השלב הבא בעוד רגע, אבל אני רוצה לעצור ולסיים עם זה.

הבעיה עם “אמיתיות”

בטח בזה זה עובד, ואני חושב שאנשים, אנחנו, אנחנו, אנחנו, בכלל, בכלל, בכלל, אני רוצה להיות שייגץ אמיתי, אוקיי? יהודי ישר מזויף עדיף מאשר שייגץ אמיתי. הוא גם היה אומר, לחותן שלך תהיה אמיתי, אוקיי? אני לא יודע. בחורים, אתה יודע, הוא מתווכח עם החבר שלו, כי הוא איש אמת. כן כן, איש אמת ביחד עם הכלה שלך. בוא נראה. אה, סתם חיים, אמת.

בקיצור, הנקודה שלי היא ש-we have this, יש לנו את האימון, יש לנו את ההתניה של התרבות שלנו, אפילו יש בזה כמו מידה טובה, בוודאי, האנטי מצוות של עומדה, שאנחנו מרגישים שלהעמיד פנים זה תמיד שקר. להעמיד פנים זה לא שקר, אני מעמיד פנים ל… אדם יכול לעשות את שניהם. עכשיו, you can do both sincerely and unsincerely. כן, אני מעמיד פנים לשמה. הוא עדיין לא מחזיק בינתיים. אם הוא היה מחזיק הוא לא היה צריך להעמיד פנים. אבל בינתיים הוא צריך להעמיד פנים.

“Fake it until you make it”

“You fake it until you make it”. אנחנו מחזיקים ב-“fake it until you make it”.

אז, בוא נחשוב… מבין מה אני אומר? אני מרגיש שלאנשים יש נטייה גדולה נגד זה, כי ה-“idea of authenticity”, שזה “I think a fake idea”. אני חושב ש-“human beings” לא עובדים ככה. וזה מה שגורם לאנשים לא לדעת איך לחנך את הילדים שלהם. כי או כופים עליו… אוקיי, כפייה תמיד יש. מה מישהו אמר? זה לא הולך בכוח, זה הולך ביותר כוח. זה תמיד. אבל חינוך הוא כמעט בלתי אפשרי לרמות. למה? עם מה נשארים? נשארים בלי כלום.

רוב האנשים צריכים להתרגל

צריך להבין שיש רוב האנשים ברוב הזמנים שעדיין לא מחזיקים ברמה האמיתית של דעת עצמית, לא אדם גדול עדיין לא, עדיין קטן, או הרמה שלך היא עדיין קטן. צריך להרגיל אותו. איך מרגילים? מראים לו. תראה, בקיצור, זה השיחה שלי, פרו-חיקוי. לא פרו-חיקוי, אני חושב שחיקוי הוא “necessary”. עכשיו, זה רק השלב הראשון. זה בוודאי חשוב. זה בוודאי רק השלב הראשון. כמו שאנחנו אומרים בחינוך, הזוהר אומר שעול מלכות שמים…

“בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני”: הגדרה חדשה של אמיתיות

לא, להחזיק שזה טוב, בוודאי, כי השכל שלך מחזיק. בוודאי הוא מחזיק שזה טוב, זה אמת. לא, כי אתה לא יודע איך לעשות את זה. הלב שלך עדיין לא יודע איך. אני מחזיק שזה היה טוב להתפלל בהתפשטות הלב. אבל איך עושים את זה? אין לי מושג. אני מדמיין שזה טוב. “By the way”, איך אני יודע שזה טוב גם? כי ראיתי אחר עושה את זה, והוא נראה לי אדם טוב.

היסוד של אמיתיות

אני רוצה לומר שזה בעצמו, שרק יבינו על הנושא של אמיתי, זה בעצמו יכול להיות אמת. כשאומרים אדם כזה, אני רוצה לומר יסוד חשוב, מעולם לא אמרתי את זה בשיעור, אני אומר את זה שוב. זה שאנחנו כל כך כמו “אמת אמת תפסה ליה גברא”, כל כך “into” הנושא של להיות אמיתי ו-“authentic”, ואני חושב שיש טעות מסוימת בהבנה בכלל מה זה אומר.

הפסוק “בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני”

יש הרבה ספרים, בפסוק כתוב, מה הפסוק? “בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני”. כן, אנשים חושבים שזה אומר ש… כן, זה בנוי על הפסוק הזה. אנשים חושבים שזה אומר ש… שהוא אומר “אני אוהב אותך ה'”, אבל הוא לא מרגיש ברגע הזה אהבת ה׳.

כבר אמרתי לכם, זה בערך כמו אותו חסיד קוצק שבא, אשתו באה, אשתו שאלה אותו, “Do you love me?” הוא אמר, “רגע, אני צריך להתבונן אם אני מרגיש עכשיו את האהבה או לא. תחזרי בעוד שעתיים.” אתה אדם נורמלי?

המשל של האישה ששואלת “Do you love me?”

כשהאישה שואלת אותך “Do you love me?”, בוודאי לא צריך לומר שקר. יש דבר כזה שמישהו הוא “two-faced”, יש לו בכלל אהבה לאחר והוא אומר שיש לו אהבה אליה. זה “פיו וליבו אינם שווים”. הוא בלפן גמור, אין לו בכלל אהבה אליה, והוא אומר שיש לו אהבה אליה כי הוא רוצה לשכנע אותה, הוא רוצה ל-“manipulate” אותה או כדומה. אבל אם אתה לא מרגיש את זה עכשיו, מה ההבדל? זה שקר גדול יותר לומר שאין לי אהבה אליך מאשר לומר שיש לי אהבה אליך. מבין מה אני אומר?

הטעות בהבנת “פיו וליבו אינם שווים”

אנחנו הרבה פעמים כש-“identify” את ה-“פיו וליבו אינם שווים” עם האדם ה-“funny”, שכולכם מסכימים שהוא לא אדם נורמלי. “אני לא יכול עדיין להתפלל כי אני לא מרגיש עדיין.” אוקיי, אז אתה מחזיק שאין אלוהים? “No problem”, אז הוא צודק. אבל אתה מחזיק כן, על פי רוב, אני מתכוון אתה יהודי, “right”? אז אתה כן יהודי. אתה מחזיק מהנושא של ראש השנה, “whatever” זה אומר לך.

אתה רוצה ללמוד בעיון מה זה אומר, זה נושא שכל אדם… אתה רוצה להבין מה אומר אהבת איש ואישה, יש הרבה מה ללמוד על זה ולשפר וכדומה. “But you can’t be blocked by that.” אם הוא “blocked” בזה, והוא חושב שזה מה שאומר הפסוק שאומר שאסור לומר “מצוות אנשים מלומדה”, זה פשוט טעות מעיקרא. מבין מה אני אומר?

אהבה אומרת להתנהג בדרכי אהבה

אם אדם אוהב את אשתו, “part” מזה אומר לומר שהוא אוהב אותה ולהתנהג בדרכי אהבה. לאו דווקא אין לזה שום קשר למה שהוא מרגיש. הוא ירגיש גם, “of course”. “If it’s a mitzvah” להרגיש, אני לא יודע אם זו מצווה או לא, הוא ירגיש את זה גם. יש זמנים לזה, יש סדר, “how it works”. “You know”, אתה יכול ל-“figure” את כל המהלך, “how people work” ו-“all of that”.

אבל כשהטענה שאומרים שמישהו הוא “hypocrite” היא לא שהוא לא מרגיש את זה ברגע. זה שהוא לא מתכוון את זה ברצינות הוא “faking”. מבין? אם אדם, האישה שואלת אותו, “Do you love me?” הוא אומר, “Of course I love you”, ובינתיים יש לו אהבה לאחר, אז הוא “faker”. אבל מישהו אומר “I love you” והוא לא מרגיש את זה כלום עכשיו, מה הוא יודע מה הוא מרגיש? אמרתי, מה יודע אותו חסיד קוצק? האיש בא והוא שואל, האישה שאלה אותו, “האם אתה אוהב אותי?”

תרגום לעברית

יש זמנים לכך, יש סדר, איך יודע איך זה עובד, אתה יכול להבין את כל המהלך, איך אנשים עובדים, וכל זה. אבל כשהטענה שאומרים שמישהו הוא צבוע, זה לא שהוא לא מרגיש את זה ברגע. זה בכלל שהוא לא מתכוון ברצינות, הוא מזייף, מבין?

אם אדם, אשתו שואלת אותו, “אתה אוהב אותי?”, הוא אומר, “כמובן שאני אוהב אותך”, ובינתיים הוא אוהב אחרת, אז הוא מזייף. אבל מישהו אומר שהוא אוהב אותך, והוא לא מרגיש את זה כלום עכשיו. הוא יודע מה הוא מרגיש? אמרתי, אתה יודע את החסיד הקוצקי ההוא? הבעל בית בא ושואל, האישה שאלה אותו, “אתה אוהב אותי?” הוא אומר, “אני לא יודע, אני רעב, זה מה שאני מרגיש עכשיו.” אתה מבין? אמת, עכשיו אני מרגיש רעב, אני לא מרגיש אהבה. כי זו לא הייתה השאלה. אם אני אומר אהבה, השקר הוא אמת. כי זה בסדר, הוא לא מרמה אף אחד בזה. הוא אומר את הדבר שהוא אמת. אמת לא אומר מה שאני מרגיש עכשיו, אמת לא אומר מה שאני מרגיש עכשיו. אמת לא אומר מה שהוא בפרט, כללי אמת.

יישום על קבלת עול מלכות שמים

אותו דבר שאדם אומר, קבלת עול מלכות שמים, אנשים אומרים, אם אתה אומר שקר כשאתה אומר קריאת שמע כי אתה לא אמיתי. מה זה אומר? אתה לא קבלת עול מלכות שמים? כשאתה הולך לחנות אתה לא מסתכל על ההכשר? ואתה מסתכל כן, אוקיי, אתה מאה אחוז קבלת עול מלכות שמים. יש עוד רמות? אפשר עוד להעמיק? אין בעיה, אבל שקר זה לא. כל הטענה שהשקר לא מתחיל.

אז זה, ואותו דבר כשעושים, ואותו דבר הוא אומר, אני רוצה להתפלל. אני לא רוצה סתם להתפלל. נניח שהוא רוצה סתם להתפלל, הוא היה יוצא באופן. אני רוצה להתפלל כמו שהרבי מתפלל. אני רואה שהרבי עושה משהו, הוא נהנה מהתפילה שלו יותר ממה שאני עושה את זה. משהו עושה משהו יותר טוב, אני רוצה לעשות את זה. אני לא יודע מה הוא עושה. אתה צודק, אפשר לעשות את הדרך הארוכה, ולשאול מה הוא חושב, וללמוד הכל, מה שתרצה. אבל הדרך, הפעולה מעשיות, אני הולך לעשות מה שהוא עושה. הוא מתנדנד, מתנדנד. אותה דרך, הוא מתנדנד ימינה, מתנדנד ימינה, מתנדנד שמאלה, מתנדנד שמאלה. אני רואה שזה ה… איך רוב האנשים לומדים להתפלל, וזה בסדר, זה נראה לגיטימי.

חיקוי כשלב ראשון לגיטימי

בדיוק ככה זה לא שקר שאדם רוצה לדעת איך לאהוב את אשתו, הוא מסתכל. איך הוא אחרים, אני לא יודע, הוא הולך לשיעור, כי הוא מסתכל איך אביו אהב את אמו, והוא עושה את זה. רוב האנשים עושים את זה בכל מקרה, נכון? הוא יודע מה האחר מרגיש? הוא לא יודע מה האחר מרגיש? כן, צריך להתפלל. אם רוצים, לא צריך כלום, אני לא יודע, אין לי חיוב להתנדנד בתפילה, אבל צריך להתפלל בתחיות, ורוצים להתפלל בתחיות. רואים מה אנשים אחרים שמתפללים בתחיות עושים, ורוצים לעשות את הצעד הבא.

איך חיקוי מוביל לאותנטיות

אתם מאוד מודאגים שלא נגיע לצעד הבא, אני אגיד לכם מה הצעד הבא. אותו דבר במידות גם, כמו שאמרנו. אחרי שאדם מקבל את ההרגל, הוא הופך לסוג כזה של אדם, אז, כמו שאמרתי, זה עובד, אני חושב שזה עובד די מהר, ואני אגיד בקרוב כמה זמן אני מתכוון לקחת למינימום אם יהיה לי זמן. אני לא צריך כל כך הרבה זמן, דברים מסוימים לוקחים ממש רגע. אם אתה כבר יודע איך זה עובד, איך זה מרגיש כשזה אמיתי, איך זה עובד כשזה אמיתי.

אדם יכול להיות לא במצב רוח להתפלל, אבל הוא עושה מה שהוא עושה, נכון? אני לא אוהב שאני מדבר על תפילה, אני יכול לדבר על אשתי, אותו דבר בדיוק. הוא עושה מה שהוא עושה כשהוא כן במצב רוח, אחרי עשר דקות הוא נכנס למצב רוח.

לא כל כך מסובך, נכון? אבל אם הוא היה מתקבל, הוא לעולם לא היה נכנס למצב רוח. זה מה שאני מעלה.

השלב הבא: עצמאות מהאימון

עכשיו, אחרי שהוא במצב רוח, אז הוא כבר לא צריך לעשות, הוא כבר לא צריך להתנדנד כמו שהרבי התנדנד, כי עכשיו הוא כבר מרגיש בעצמו. פעם הוא רוצה להתנדנד ככה, פעם הוא רוצה להתנדנד אחרת. הוא לא חייב לחקות. יהיה משהו לא מדויק, משהו מזויף. מזויף אני מתכוון לומר לא מדויק, לא מזויף. יהיה משהו לא בדיוק בדרך איך הוא עושה את זה בעשר הדקות הראשונות. כי עשר הדקות הראשונות, אוקיי, אין לי עכשיו עצבים, אבל אני יכול לעשות, אני יכול לשחק איך האדם שיש לו כן עצבים. איך? אני עושה את זה, אני משחק איזה סרט בראש שלי ואני עושה את זה.

גיבור המידה והעצמאות מכללים

אוקיי, אבל לחקות ולזכור שבאמת גיבור המידה אומר גם לדעת איך זה חל על כל מצב. אף פעם אין כללים, נכון? אי אפשר לעשות… אתה יודע את כל הבדיחות האלה על הבחור שאמרו לו איך מדברים עם בחורה, והוא היה מחיה את הפתקים שהיה כתוב בפתק. לא ככה מדברים עם בחורה, נכון? אבל זה לא אומר שכל הפתקים האלה לא עובדים. זה זה. נפתח שיחה, אתה כבר יודע בעצמך, כי אתה אדם נורמלי, אתה מבין איך להמשיך הלאה. אבל החלק הראשון צריך כן להיות. אין שום דבר רע במישהו שהוא קונה את משחקי הקלפים שכתוב מה הוא קורא, מה שתהיה, והוא מתחיל עם זה, ואחר כך הוא חייב לזרוק את זה. אם הוא לא זורק את זה בסוף, אז בכלל לא נהיה שיחה.

אז זה השלב הבא. השלב הבא הוא להיות עצמאי מהאימון, אבל זה בדיוק עם אותה דרך כמו בתפילה, ואותה דרך בכל המידות.

משל הזוהר על השור עם העול

הזוהר אומר שקבלת עול מלכות שמים, כמו שהזוהר אומר את המשל, זה כמו שור שמניחים עליו עול בתחילה, כדי שכשהוא יגדל לא יצטרכו עול. אנשים חושבים שקבלת עול מלכות שמים צריך להיות תמיד. לא, קבלת עול מלכות שמים, במובן שאנחנו מדברים, זו המדרגה הראשונה, כמו שלומדים תמיד, יראת תתועה, מה שתהיה, יראת תקול, יראת תתועה, זה השלב הראשון, זה גורם לאדם שיהיו לו פעולות כאלה, הנהגות כאלה, טבעים כאלה.

אחר כך הוא כבר לא צריך את הקבלת עול, זה לא אומר כי הוא הופך לפורק עול, נכון? אבל הוא הופך לאדם שמבין בעצמו מה הוא עושה. הוא הולך לעשות דברים מסוימים אחרת, הוא הולך באמת להשתנות. יש דברים מסוימים, לכן כתוב בהרבה ספרים חסידיים, כתוב בספר המאמרים, בספרים אחרים, כבר ראיתי את זה קודם, כבר שכחתי איפה, וכתוב בתניא גם, שכשאדם צעיר, כשהוא מתחיל, הוא צריך להיות הרבה יותר דתי מאדם מתקדם.

היישום המעשי

כשאתה מתחיל, אתה צריך להיאחז, אתה צריך לעשות הרבה הגדרים, הרבה קבלת עול, כי לא נשאר כלום. הוא לא יחגור את החגורה שלו, הוא לא יידע איפה מתחילה התפילה. אחרי שהוא כבר יודע, הוא לא חייב תמיד ללכת עם החגורה, כי הוא כבר יודע, הוא כבר יודע בעצמו מה להתפלל, הוא לא צריך להגיע, הוא כבר התאמן, כמו הפרה שכבר לא צריכה כל פעם ללכת עם העול, הוא כבר יודע בעצמו, הוא כבר מבין בעצמו, הוא כבר יודע שורו וקונהו.

מצוות המידות של הרמב״ם

זה השלב הבא, וזה מה שקורה באופן טבעי. עכשיו, אני רוצה להגיד לכם ככה, זה מה שהיה שיעור לראש חודש אלול, אני רוצה להגיד לכם ככה. הם חשבו ככה, והם למדו, יוצא שהרמב״ם אומר שזו ממש מצוה. זה מאוד מעניין, הרמב״ם עשה מצוה מאוד מודרנית. כי מה זו מצוה מודרנית? גם מצוות התשובה היא בערך מצוה כזו. אני מתכוון, כתוב גם בהלכות ספר המדע, כל ספר המדע הוא פחות או יותר מצוות מהסוג הזה.

ההבדל בין מעשה למידה

יש רוב המצוות, כמו שהרמב״ם עצמו אמר בפרק ב׳, אנחנו לומדים את שמונה פרקים, לא הסתכלנו בזה כבר הרבה זמן, אבל אנחנו עדיין לומדים את זה. אנחנו עוד נחזור להסתכל, אנחנו עדיין באמצע פרק ד׳, אבל אנחנו עדיין באמצע. הרמב״ם כבר אמר בפרק ב׳ שמצוות הן, רוב המצוות הן על פעולות, נכון? זה פשוט, כשלומדים שולחן ערוך, רואים שכל המצוות בעצם, כל המצוות עומדות בשולחן ערוך, לא כל המצוות עומדות ברמב״ם, נכון?

תלמיד: מישהו אמר שנראה שהלכות תשובה לא נוגע בזמן הזה, כי כתוב ברמב״ם, לא כתוב בשולחן ערוך.

מורה: אבל כתוב קצת בשולחן ערוך הלכות תשובה, והוא אמר יום כיפור כתוב כמה סעיפים על הלכות תשובה. אבל אחרת אז לא כתוב. נראה שזה לא מוכנס. מה? כן כן, משהו.

על כל פנים, יש מצוות, רוב המצוות הן מעשים. זכור, מעשים זה הדבר הכי נמוך במבנה שלנו על הנשמה, נכון? מעשים זה דבר שאתה עושה.

כמה זמן יכול להיות מעשה?

עכשיו, אני רוצה לומר חילוק כזה. מעשים זה דבר שעושים, כמה זמן יכול להיות מעשה? מה המעשה הכי ארוך שאדם יכול לעשות. לא יותר מדי ארוך, יהפוך ליותר מדי מעשים, אני מתכוון. מעשה זה דבר שאתה עושה ברגע, הנחת תפילין, אתה רוצה להניח, יצאת ידי חובת המצוה, נכון? אני מתכוון שיש שיעור, אפילו ארבעים דקות. אוקיי, זה ארוך, אין בעיה, לא כמו יום, אתה יודע למה אני מתכוון? לא יותר מיום, אתה מסכים?

לצום ביום כיפור זה מעשה? לוקח יום שלם לעשות את המעשה, נניח, אני לא יודע את הלמדנים שיש להם חקירה אם כל דקה היא מצוות הצום, כן? אתה מבין מה אני שואל? אם מישהו צם חצי יום, הוא קיים חצי מצוה או כלום? תשאל איזה למדן, הוא יגיד לך חקירה כזו על זה.

נניח שיש מעשה של יום שלם, יש מעשה של עשייה ביום שלם, רוב מצוות מעשיות, או עבירות מעשיות, אותו דבר, רוב מצוות ועבירות שהן במעשה לא לוקחות יותר מדקה לעשות, או לפחות לצאת ידי חובת העיקר, נכון? אתה מרים לולב, כבר יצאת, זהו, בעירוב בלקיחה, כבר, בדוג בה יצא, כבר. מעשה זה דבר שלוקח רגע, כי זה הדבר הכי נמוך, זה שעשית, אתה עושה את זה עם האיברים שלך.

כמה זמן לוקח להיות בעל מידה?

אה, כמה זמן לוקח להיות בעל מידה? הרמב״ם אומר שיש מצוה להיות בעל מידות טובות, לא רק מצוה לעשות מעשים טובים, יש מצוה להיות בעל מידות טובות, אמת? מצוות עשה, והלכת בדרכיו. תשובה. תשובה, אוקיי, צריך לדעת מה זו תשובה, כמו שאמרתי, נראה שזה סוג של מידה, אני לא יודע בדיוק מה. תשובה זה מידות. כן, כן, צריך לעשות תשובה בוודאי, בפרק ז׳ צריך לעשות תשובה, זה חלק מהעיקר, יכול להיות שעיקר התשובה הוא על מידות, אני אסביר לך למה.

כן, הרמב״ם אומר שמא תאמר שזה רק, כשמישהו אומר, יש כלל גדול, בכל פעם שמישהו בא ואומר לך משהו, אבל משהו אחר, מה שהוא מתכוון באמת זה הדבר השני, אמת? כלל גדול בדיבור של אנשים, אתה יודע לאן אני הולך? לפעמים אדם בא לדבר, אני רוצה לדבר על ארבעה דברים, אוקיי, תגיד לי כבר את הדבר האחרון, כי זה מה שאתה רוצה להגיד.

אז אותו דבר, הרמב״ם אומר בפרק ז׳ שלא תחשוב שתשובה היא רק על מעשים, אלא היא גם על מידות, אחד לומר שהיא בעיקר על מידות, בוודאי צריך לעשות תשובה על מעשים, אבל על מעשים אין מה לעשות תשובה, הפסקת לעשות, יום טוב, תגיד וידוי, יש שאלה, צריך לומר וידוי, מה שתהיה, כל עיקר התשובה, זו עבודת התשובה, אבל עליית מידות, זה בטוח שהמצוה, של הרמב״ם של מידות, של הלכות דעות, היא לא לעשות דברים מסוימים, נכון?

ההבדל בין מידות למעשים בחינוך

זה מעניין, כי אצלנו, איך לומדים בחדר למשל, לא לומדים את זה. בבית ספר יש מידות טובות. מידות טובות אומר לעזור ליהודי אחר בדרך כלל, נכון? זה דבר שאתה עושה, נכון? בבית הספר לבנות יש שבוע מידות. השבוע ההוא צריך ללכת לבית אבות, כי זו מצוות חסד, זה מידות. אבל אצלנו זו רק פעולה, נכון? אבל הרמב״ם לומד, איך הרמב״ם מניח את זה. מה? לא להיכנס לכעס. ומידה היא לא דבר שעושים, נכון? מידה היא הדבר שגורם לך לעשות, נכון? זה לוקח יותר זמן, נכון? לוקח יותר זמן להיות בעל מידה.

הזמן שלוקח להיות בעל מידה

מידה היא לא דבר שאדם יש לו בדקה. אתה יכול לראות מאיך הוא מתנהג בדקה, אולי באמת אפילו לא יכול לראות. אתה צריך להסתכל על איך הוא מתנהג במשך כמה שבועות, לפחות, כדי לראות שיש לו את המידה. כי אדם עושה פעם אחת משהו, אוקיי, הוא התגבר, לא אומר עדיין שיש לו את המידה, נכון? להיות בעל המידה זה דבר שלוקח זמן. במילים אחרות, זה מעשה, זה סיפורי צדיקים שאומרים באידיש, צריך להכיר את האדם. אתה לא יכול לשמוע מעשה שהוא עשה פעם אחת, אתה צריך לדעת שזה סוג כזה של אדם. זה דבר שלוקח יותר זמן, וזה קשה לאנשים לתפוס, כי אנשים, רוב האנשים, במיוחד מי שחושב רק הלכתית, השכל שלו יכול לתפוס רק דקה אחת בכל פעם, או ככה, נניח יום שלם אחד בכל פעם, הוא יכול רק להבין שיש פעולה, זו פעולה אחת, זה דבר אחד, זו מצוה אחת, כן, דבר אחד, וזה לוקח דקה, או זה לוקח יום. בדרך כלל רוצים שזה ממש יקח דקה, כי את זה אפשר לראות, נו, עשיתי את זה. קצת יותר ארוך, נניח.

אבל פעולה, דבר שאדם עושה, מידה דבר שאדם עושה, לא מדברים על דבר שקורה לאדם, זה דבר שאדם עושה, אבל זה לוקח חצי שנה, על זה לאנשים אין את טווח הקשב, הוא אומר, כדי שיוכלו לראות חצי שנה בבת אחת.

תשובה ומידות: ארבעים יום כשיעור מינימלי של מידה

האדם יכול להבין רק פעולות קצרות

הוא יכול להבין רק שיש פעולה, זו פעולה אחת, זה דבר אחד, זו מצוה אחת, כן, דבר אחד, וזה לוקח דקה, או שזה לוקח יום. בדרך כלל הוא ירצה שזה ממש ייקח דקה, כי את זה אפשר לראות, עשיתי את זה. קצת יותר ארוך, בסדר.

אבל פעולה, דבר שאדם עושה, מידה שאדם עושה – אני לא מדבר על דבר שקורה לאדם, דבר שאדם עושה – אבל זה לוקח חצי שנה. רוב האנשים אין להם את טווח הקשב, נכון, כדי לראות חצי שנה בבת אחת. זה קצת יותר מופשט. אחת הדרכים לומר דברים שהם מופשטים היא לומר דברים שלוקח זמן רב להבין או להחזיק או להיות או לראות.

בית הדין של מעלה דן את האדם כולו – בשעת מיתה

אז יש למשל דברים שלוקחים חיים שלמים, נכון? ולמדנו, יש דבר כזה שאומרים, אני מתכוון שהרמב״ם אומר בהלכות תשובה פרק ג׳, שדנים אדם על כל חייו, האם עשה יותר מצוות מעבירות, האם הוא צדיק או רשע.

מתי דנים אותו? בשעת מיתה, נכון? למה בשעת מיתה? כי אם רוצים לדון על האדם כולו בבת אחת, בית הדין של מעלה דן על אדם, הוא לא דן על מעשים. הוא מסתכל על האדם כולו בבת אחת, צריך לחכות שימות כדי שיוכלו לדון אותו. “ואין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על החיים”. אדם חי, נניח שהוא עושה עכשיו פעולה טובה, אבל אני לא יודע עדיין אם הוא אדם טוב, אני לא יודע אם הוא אדם טוב.

“האם יש דבר כזה אדם?” – המבט העמוק יותר

עכשיו, האם יש דבר כזה אדם? אדם שלא יכול לראות זמן ארוך בבת אחת, הוא אומר שאין דבר כזה אדם. יש יום, יום, יום, אולי שבוע, אני לא יודע, אדם? מעולם לאראיתי דבר כזה אדם, ראיתי אדם בדקה.

אבל מי שמבין יותר עמוק, הוא מבין שיש דבר כזה אדם. הקב״ה יכול להבין אפילו את האנושות, “כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור”, הוא יכול להסתכל על הכל בבת אחת. בזה אפשר לעשות תשובה. זה המשך השיעור, אין לי כוחות.

מידה היא מצוה בהמשכיות

הנקודה שלי היא, יוצא שמידה היא סוג של דבר שלוקח זמן להחזיק. זו מצוה בהמשכיות. זו מצוה מוזרה במובן הזה. הרמב״ם אומר בבירור שזו מצוה להחזיק במידות טובות.

שאלות ותשובות: האם מידה היא מצוה בכל דקה?

קול אחר: אז חטאתי בכל דקה?

קול ראשון: לא, בכל דקה אתה עושה בכל דקה נוספת. זו מצוה גדולה אחת על כל הדבר.

קול אחר: אז חטאתי בכל דקה.

קול ראשון: נו, אתה יכול לומר בכל דקה, כן, בדיוק בכל דקה. לא, המצוה היא המעשים כשעובדים על זה.

קול אחר: מצוה היא מצוה.

קול ראשון: לא, המצוה לא חייבת להיות מעשים. הרמב״ם אומר, מצוה לא חייבת להיות מעשים או רגשות, או בחלק המתעורר יכולות להיות מצוות, אומר הרמב״ם מפורש.

אם יש לי רחמנות על אדם, יש לך בחירה בזה. התנאי הוא, לאט לאט אתה נעשה בעל רחמים, ולהיות בעל רחמים זו מצוה, מצוה דאורייתא, “להיות רחמן”.

לא, הם כבר דיברו על זה שמידות ורחמנות לא אומר לחוש רחמים, זה אומר לעשות. אוקיי, אבל להיות דבר שעושה, מה שלא יהיה. להיות דבר שעושה כשהוא מרגיש רחמים על השני, הרגש רחמים הוא רק חלק קטן. אבל זה דבר אחר, שיחה אחרת.

הנקודה היא, להחזיק, להיות סוג של אדם שכשהוא שומע צרה הוא עושה, זו מצוה. זו עצמה המצוה. זו המצוה של “מה הוא רחום אף אתה רחום”.

השיעור של מידה: ארבעים יום

כמה זמן לוקח לעשות מצוה כזו? שניהם. להיות סוג של אדם שעושה. אני אומר שזו שתי ההגדרות, לא דבר שאפשר לעשות בדקה. כי כשאתה עושה את זה בדקה, יש לך מעשה, אין לך מידה. מידה אפשר להחזיק רק לאורך זמן רב.

כן, יש לו את זה כל הזמן, אבל גם, אני לא יודע כי יש לו את זה כל הזמן, כי יש לו את זה, כשאתה אומר כל הזמן, זה חי, אני צריך להסביר את זה הרבה יותר עמוק ויותר פיזית, זה חי בתקופת זמן שהיא ארוכה יותר, בחלק שלם של סיפור חיים של אדם, אבל על זה חשבתי ככה, כמה זמן אני מתכוון למינימום, בערך שיעור של מידה?

אז אני אומר, יש דבר שהוא חיים שלמים, אני יודע… לא, חודש לא מספיק. זה ארבעים יום, איך אני יודע? כתוב בפירוש בצעטל קטן. אני חושב שזה ככה בכל מקרה, שמעתי מיודל מעלברער שאמר שיש מחקר שאומר את זה. אני לא יודע.

כן, לא, לכן בוא נראה למה. כן, בוודאי, בוודאי זה אומר מינימום, זה לא מג׳ור. רבי מיילע, אני לא מתכוון למג׳ור. לא, קודם כל, לא שוברים מידות, לומדים מידות. רבי מיילע אומר דווקא ששוברים, אבל הוא לא מתכוון בוודאי לשבור, הוא מתכוון ללמוד.

למה דווקא ארבעים יום? ראיות מהתורה

ועל ארבעים יום, שהוא אומר ארבעים יום, חשבתי, בתורה יש מספר ארבעים יום. ארבעים יום הוא לא המציא בעצמו, מספר של זה כתוב בתורה הרבה פעמים על דברים מסוימים. תראה, על מה כתוב ארבעים יום בתורה? על דבר שהוא לא בדקה אחת.

המבול לקח ארבעים יום, או אחת התקופות של המבול. ארבעים יום וארבעים לילה. כתוב תמיד, כמעט תמיד כתוב ארבעים יום, כתוב ארבעים לילות. ארבעים יום וארבעים לילה.

אני לא יודע חודש, יש מושג של ארבעים יום. לוקח דווקא ארבעים יום, אבל זה מושג. ארבעים יום זה אומר, משה רבינו למד את התורה ארבעים יום וארבעים לילה ועל זה יש לנו את אלול וכן הלאה.

מה זה ארבעים יום? למה המספר ארבעים יום? למה זה שלושים וחמישה יום או שש מאות יום? אני מתכוון, ארבעים יום, יש לזה משמעות. כל המספרים בתורה יש להם משמעות. המשמעות של ארבעים יום היא תקופת המינימום לומר על אדם שהוא סוג כזה של אדם.

זה גם מעשי

זה גם מעשי. אני מתכוון, מה שרבי ר׳ אלימלך אומר, זה גם אמת. במילים אחרות, אני אגיד לך ככה: אם אתה רואה אדם שבועיים הוא מתמיד. אוקיי, שבועיים הוא מתמיד. שלושה שבועות, ארבעים יום הוא מתמיד, הוא מתמיד. על ידי זמן, זה יישאר לעד. אני לא יודע, יש לו כבר את המידה. 40 days זה ה-number.

איך קיבלתי את זה? ככה כתוב, רבי מיילעך קיבל. נו, it makes a lot of sense. שוב, היו שואלים למה 40 ולא 35? זה בטח יותר מחודש. חודש זה עדיין כזה, אוקיי, החודש הזה הוא עשה ככה. אני מקבל על עצמי חודש. חודש זה כמות קטנה מדי. חודש זה רק ארבעה שבועות. החודש הזה הוא עשה ככה.

40 יום זה כבר יותר מחודש. זה כבר 40 יום שלמים. זה כבר חלק מהחיים שלו. גם טהרת היולדת היא 40 יום. 40 יום אומר כמו תקופת זמן של חיים. זה life story.

כן כן, ככה זה קשור. בוודאי, כי צריך ללמד אותו גם. מלקות זה חינוך, חנוך לנער, חושך שבטו, צריך לתת לו 40 מלקות.

הרעיון של תקופות זמן

אז, הרעיון, אני אומר לך רעיון, כשאני אומר את המספרים, שבעה ימים זה שבוע. מה אם זה לוקח קצת יותר? חודש זה 30 יום, לפעמים זה 29 ו-31 יום. זה הרעיון של… לא, אני מתכוון שמעשית זה לוקח 40 יום. לא, אני לא עושה טעויות. אוקיי? אני עושה טעויות, אבל לא על 40 יום. כן, כן.

אני מתכוון שההוא קצת אחר. ההוא זה יותר כמו קביעות של דבר שהוא עושה, אבל זה סוג כזה של אדם ה-40 יום. ככה אני חושב, אני לא יודע.

למה לא 30 יום?

יש הרבה דברים שהלכות הן שלושים יום, אבל אני מתכוון שלעניינים אחרים. יש לי סברא להוא, לא להוא. יש סברא למה שלושים יום זה הרגיל, כי זו תקופת הזמן הקלה ביותר שאפשר לראות, כמו הלוואה רגילה שלושים יום, כי שבוע צריך להסתכל על האורות. יהודי ששומר שבת יודע שיש שבוע, אבל 30 יום זה דבר מאוד ברור, הלבנה חוזרת. מזה רוב הדברים הם 30 יום.

אבל על זה לא, בשביל שאדם יהפך לאדם זה לא מספיק, כי לנו זה רק אחד. זה בכל זאת שצריך להיות יותר מלבנה שלמה, יותר מחודש. ככה זה נטען. אתה רואה שרבי אלימלך חשב ככה, ואני אמצא עוד ראיות.

תשובה צריכה ארבעים יום

נו, הוא אומר בדיוק את זה, הוא אומר שלוקח 40 יום להחזיק במידה, כי זה, כמובן, אצל הלבנים זה כן אמת, לא מתכוונים שזה יישאר לעד, קודם כל, לא צריך להתגבר, צריך ללמוד, אבל אני מתכוון שזה כן אמת, ושמעתי מאנשים שאפילו כאן אפשר לראות שזה עובד, התחושה שאתה עושה משהו במשך 40 יום, כבר מתחיל, בוודאי, זה רק התחלה, יש לך את כל החיים, אבל זה כבר מתחיל להיות סוג של דבר שהוא מידה, לא רק פעולה.

על זה יש דבר כזה שצריך לעשות תשובה במשך ארבעים יום, אתה מבין? יונה אמר שצריך לעשות תשובה במשך ארבעים יום, בספר יונה. יונה הזהיר אותו בחידוש הזה שהוא עשה תשובה במשך ארבעים יום.

ואני מתכוון שזה על זה, חשבת פעם על זה? יש הרבה מצוות בתורה, נכון? יש הרבה מידות טובות, אהבה, יראה, אני לא יודע מה. נכון? אף אחת מהמצוות אין לה תקופה, שבוע שלם, או עשרה ימים שלמים, או ארבעים יום שלמים בשנה, שזה מנהג לעשות את המצוה, חוץ מתשובה.

מדרבנן זה עשרה ימים, ומהמנהג, כבר מנהג מאוד עתיק, מזמן הגאונים, מפרקי דרבי אליעזר, ארבעים יום. ארבעים יום זה המינימום לעשות תשובה.

אם עושים תשובה פחות מארבעים יום, עדיין לא עשו תשובה. עשו רק תשובה במעשה, לא במידות. אבל הרמב״ם אומר שעיקר תשובה היא במידות. במידות לוקח ארבעים יום. זו התורה שלי.

נו, זה בטח יש מנהג. אני מתכוון ש… אוקיי, אפשר לדבר על זה עוד ועוד. אבל בכל מקרה, זו הדרשה שלי. מזה צריך לעשות תשובה ארבעים יום, וזהו.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.