האם המכחיש את הספירות יקרא כופר | פרדס רמונים שער א פרק ח
מל תמלול לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור – פרדס רימונים, שער א׳, פרק ט׳
די הויפּט-שאלה פון פרק ט׳: צי איז א מכחיש הספירות א כופר?
פרק ט׳ פון שער א׳ אין פרדס רימונים באהאנדלט די חקירה: אם המכחיש הספירות יקרא כופר – צי ווערט איינער וואס לייקנט די ספירות באצייכנט אלס א כופר? דער רמ״ק׳ס ענטפער איז בעיקר „ניין”, אבער ס׳איז מער קאמפליצירט ווי א פשוט׳ע ניין.
פארוואס איז די שאלה אליין א משונה׳דיגע שאלה?
נאכדעם וואס אין די פריערדיגע פרקים (ספעציעל דער לעצטער פרק וואו ס׳איז געשטאנען „על דרך החקירה” – אז כדי די אמונה זאל שטימען דארף מען וויסן מציאות הספירות) – קומט ער איצט פרעגן צי איינער וואס לייקנט דאס איז א כופר. דאס איז אן אייגנארטיגע שאלה:
שטעל זיך פאר: א מחבר שרייבט א ספר פון סודות התורה. אויפ׳ן קעפל שטייט „סוד”, מ׳לערנט עס נאר מיט באגרעניצונגען, ער רופט עס אליין קבלה, סודות התורה, נישט נגלות התורה. און דערנאך פרעגט ער: ווער ס׳גלייבט נישט אין מיין סוד – איז ער א כופר? דאס איז טאקע א מאדנע שאלה. ווען האט מען אמאל געפרעגט אזא שאלה ביי א נגלה׳דיגע סוגיא? פרעגט קיינער נישט: „ווער ס׳גלייבט נישט אין הלכות קם ליה דרבה מיניה – איז ער א כופר?” טעכניש דארף דער תירוץ זיין יא (ווייל מ׳דארף גלייבן אין די גאנצע תורה), אבער קיינער שטעלט נישט אזא שאלה ביי א רגיל׳ע סוגיא אין בבא קמא. דער גרויסער חידוש איז אז אזא שאלה ווערט בכלל געשטעלט – ווייל עס מאכט קבלה נישט בלויז א טיפע חכמה פאר יחידי סגולה, נאר א בעיסיק פונדאמענט פון אמונה, אזוי ווי די עיקרים אליין.
[הערת אגב: היסטאריש איז דאס אביסל פאני – דער רוב דורות פון אידן האבן נישט געוואוסט אז עס איז דא צען ספירות. עס איז א הוה אמינא וואס פאדערט א געוויסע היסטארישע אוועירנעס.]
דער הינטערגרונט: דער קאנצעפט פון עיקרי אמונה
שיטת הרמב״ם
דער רמב״ם האט אויפגעבראכט דעם קאנצעפט פון עיקרי אמונה – אז ס׳איז דא ספעציפישע זאכן וואס א איד מוז גלייבן, און ווער ס׳לייקנט זיי איז יצא מן הכלל. דאס אליין איז א חידוש פון דעם רמב״ם, ווי דער חתם סופר, דער אבן עזרא, און רבי יעקב עמדין האבן אלע באמערקט.
דער רמב״ם האלט אז ס׳איז דא א ליסט פון ספעציפישע ידיעות וואס א איד מוז גלייבן. דאס מיינט אז נישט יעדער פסוק איז גלייך וויכטיג צו גלייבן. למשל: „שמע ישראל” איז מ׳מחויב צו גלייבן, אבער „ואחות לוטן תמנע” – אויב איינער האלט אז לוטן׳ס שוועסטער איז נישט געווען תמנע נאר רבקה, איז ער א מאדנע בריאה, ער איז אפשר ראנג, אבער ער איז נישט קיין כופר. ווייל מ׳דארף גלייבן אז די תורה איז הייליג, אבער נישט אונבאדינגט אז יעדער איינציגער פסוק מיינט דוקא דעם פשט׳ליכן אינהאלט.
[הערת אגב: ס׳ווערט דערמאנט אז רב יוסף דן איז מאריך אין זיינע ביכער וועגן דעם היסטארישן פונקט ווי אזוי קבלה האט זיך אנטוויקלט צו ווערן א זאך וואס פאדערט אמונה. דער רמב״ן, וואס איז אפשר דער ערשטער וואס האט געשריבן קבלה בפומבי, האט קיינמאל נישט געזאגט אז ווער ס׳גלייבט נישט אין זיין קבלה איז א כופר. ער האט יא געזאגט אז דער אבן עזרא האט א שגיאה ווייל ער מאכט קוצק פון חז״ל, אבער ער רופט אים נישט קיין כופר.]
שיטת המקובלים (און דער חתם סופר)
דער חתם סופר ברענגט אין א תשובה אין ענין עיקרי הדת אז די מקובלים זענען מחולק מיט דעם גאנצן קאנצעפט פון עיקרי הדת. זייער שיטה איז: מ׳דארף גלייבן אין די גאנצע תורה – יעדע ווארט פון תורה איז שמות, יעדע ווארט האט א קדושה. ס׳איז נישטא קיין חילוק צווישן איין פסוק און אן אנדערן. ווי ר׳ מנחם מענדל זאגט: וואו שטייט אין דיין תורה אז גלייבן אין דעם אייבערשטן איז וויכטיגער ווי נישט לייגן תפילין אין שבת? ביידע איז תורה מן השמים, ביידע איז פונקט אזוי וויכטיג. דיינע חקירות וואס מאכן חילוקים – ס׳איז נישטא קיין שום חילוק.
דער רמ״ק אליין, ווען ער קומט צוריק צו דער שאלה (אין סוף פון דעם פרק), זאגט ער אויך פון די מקובלים: ס׳איז נישטא קיין באזונדערע עיקרים – אלעס איז עיקר. מ׳דארף גלייבן אלעס וואס שטייט.
די נפקא מינה – א קולא וואס קומט ארויס פון דער מקובלים׳ס שיטה
פון דער מקובלים׳ס שיטה קומט ארויס אויך א קולא: אויב אלעס איז גלייך וויכטיג, דאן איז א מענטש וואס האט א גרויסע קשיא – למשל ער פארשטייט נישט דעם פשט פון „ארבעה אבות נזיקין” אין תוספות – ער איז נישט קיין אפיקורס, ער איז א גרויסער למדן מיט א קשיא, ער קען בלייבן ביי „צריך עיון.” אבער – און דאס איז דער שפיץ – אויב מ׳זאגט אז ביי אמונה איז אנדערש, אז דארט טאר מען נישט האבן א „צריך עיון” (למשל: פארוואס איז נאר איין גאט און נישט צוויי? – „צריך עיון”?!) – דאן מאכט מען דאך א חילוק צווישן פסוקים, וואס איז גענוי וואס די מקובלים ווילן נישט טאן. יעדע זאך אין תורה דארף מען פארשטיין, און אויב מ׳פארשטייט נישט, בלייבט מען ביי צריך עיון – דאס איז נישט כפירה.
לויט דעם רמב״ם אבער איז דא א גרויסער חילוק – ביי יסודות האמונה קען מען נישט בלייבן ביי א „צריך עיון”, דארט איז עס א פונדאמענטאלע פראבלעם. דער רמ״ק אבער האט יא א היעראַרכיע – ער האלט אז עס זענען דא זאכן וואס מען מוז גלויבן, און דעריבער פאלט נישט אריין אין דעם פראבלעם.
קבלה אלס בעיסיקע אמונה אין א קבלה-קהילה
ביי מענטשן וואס לעבן אין א קבלה-קהילה, איז דאס געווארן די בעיסיקע זאך: „וואס זענען אידן? אידן גלויבן אין צען ספירות.” מען לערנט עס אויס פאר קינדער, אזוי ווי מען לערנט אויס „לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה” – דאס קינד פארשטייט נישט, אבער שפעטער וועט ער פארשטיין. אבער אויב איינער קומט אין א חסידישע שול און זאגט „איך גלויב נישט אין יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה” – וועט א חסידישער רבי אים נישט אריינלאזן.
דער רמ״ק האט אבער געלעבט אין דער ריעלער וועלט – ער האט געקענט מענטשן וואס האבן געהאלטן אנדערש, מענטשן וואס האבן געהאט דרייצן ספירות (דאס איז דער פריערדיגער פרק), אדער מענטשן וואס האבן בכלל נישט געהאלטן פון ספירות.
—
דער תירוץ פון רמ״ק: צוויי סארטן מענטשן
דער רמ״ק חילוקט צווישן צוויי סארטן מענטשן וואס האבן טעותים:
סארט 1: דער וואס ווייסט נישט – „לא ידע בהם כלל”
דאס איז א מענטש וואס האט קיינמאל נישט געהערט פון קבלה. נישט ווייל ער איז מכחיש – נאר ווייל „לא נתגלו לו שערי אור”, מען האט אים נישט אויסגעלערנט. דעם מענטש רופט דער רמ״ק נישט קיין כופר – ער ווייסט דאך נישט וואס דאס איז. דאס איז נישט דער קאנצעפט פון „תינוק שנשבה” – ער מיינט פשוט׳ע אידן וואס האבן נישט געלערנט קבלה.
סארט 2: דער וואס איז „במזיד” – א דווקא כופר
דאס איז איינער וואס הערט וואס מען וויל אים זאגן, און ער בלייבט אלץ ביי זיינס – ער איז מכחיש להכעיס, בדווקא. דעם מענטש רופט דער רמ״ק יא א כופר.
—
די ראיה פון דער מחלוקת רמב״ם און ראב״ד וועגן הגשמה
דער רמ״ק ברענגט א ראיה פון דער באקאנטער מחלוקת:
דער רמב״ם האלט: ווער ס׳גלויבט אז דער אייבערשטער איז א גוף – איז א מין.
דער ראב״ד איז מחולק און זאגט: „ולמה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות.”
דער רמ״ק׳ס אנאליז פון דער ראב״ד
דער רמ״ק קען נישט גלויבן אז דער ראב״ד האט אליין געהאלטן אז דער אייבערשטער איז א גוף. דאס איז קלאר פון דעם לשון „אגדות המשבשות את הדעת” – דער ראב״ד רופט דאס משבש, וואס באווייזט אז ער האלט אז דאס איז א טעות. ער זאגט „גדולים וטובים” – אבער ער איז מסכים אז זיי זענען ראנג געווען. זיי זענען געגאנגען נאך פשוטו של מקרא (וואו עס שטייט אז דער אייבערשטער האט כביכול א גוף) און נאך אגדות.
[הערת אגב: דער ראב״ד וואגט זיך צו שרייבן אויף אגדות אפילו מער ווי דער רמב״ם וואגט זיך אין משנה תורה – ער רופט זיי „אגדות המשבשות את הדעת”. ער איז געווען א שארפער איד וואס האט געזאגט וואס ער טראכט.]
דער רמ״ק׳ס חידוש: די מחלוקת איז וועגן שוגג
דער רמ״ק טוישט אום דעם אופן פון דער מחלוקת רמב״ם-ראב״ד. ער מאכט עס נישט א מחלוקת צי הגשמה איז א טעות (ביידע זענען מסכים אז יא), נאר א מחלוקת וועגן שוגג vs. מזיד:
– דער רמב״ם האלט: אפילו א שוגג – איינער וואס גלויבט בתמימות אז דער אייבערשטער איז א גוף – איז א מין.
– דער ראב״ד האלט (לויט דעם רמ״ק׳ס פירוש): א שוגג, איינער וואס איז בתמימות אריינגעפאלן אין דעם טעות – איז נישט א מין. נאר איינער וואס איז במזיד, בדווקא מכחיש – דער איז א מין.
דער רמ״ק אפליקירט דעם זעלבן פרינציפ צו קבלה: איינער וואס ווייסט נישט פון ספירות איז ווי א שוגג – ער איז נישט קיין כופר. אבער איינער וואס הערט און איז אלץ מכחיש בדווקא – דער איז א כופר.
דער ראב״ד׳ס שיטה לויט דעם רמ״ק – אויסגעלייגט
דער רמ״ק לייגט אויס דעם ראב״ד׳ס פאזיציע: עס איז דא אן איד וואס “בכל עניניו עובד את האל, והולך בדרכי התורה בתמימות”, און נאר “בעבור קוצר ידיעתו יאמין בגשמיות” — אזא מענטש איז נישט קיין מין, ער איז א טועה, “ואין כוונתו להרע”. אבער ווער עס האט שוין דערקענט דעם באשעפער, מ׳האט אים שוין געעפנט “שערי ההקדמה בביטול הגשמות”, און ער איז נישט מודה אין דער אמת, און ער איז מעוות פניו — אזא מענטש איז ודאי א מין אפילו לויט דעם ראב״ד.
א קשיא אויף דעם רמ״ק׳ס לערנונג
ווער איז ווען געווען אזא מענטש וואס מ׳האט אים מסביר געווען אז דער אייבערשטער איז נישט קיין גוף, און ער זאגט בדווקא “יא, ער האט א גוף”? דאס איז נישט א נאטירליכע סיטואציע. מענטשן וואס גלייבן אנדערש האבן טיפּיש אן אנדערע סברא, אן אנדער בוך וואס זיי האבן געלייענט, אן אנדערע טעאריע — זיי זענען נישט “מעוות פנים” בדווקא. דער רמ״ק האט אפשר צו פיל אין זיין קאפ דעם concept פון דווקא׳דיגע כפירה — אז איינער ווייסט די אמת און לייקנט בכוונה. אבער דער רמב״ם און דער ראב״ד ביידע רעדן מער פון תמימות׳דיגע מענטשן וואס גלייבן וואס זיי מיינען איז אמת.
[הערת אגב: “גילוי הקדמות” מיינט נישט נאר אז מ׳האט אים מסביר געווען — עס מיינט אז מ׳האט אים געוויזן, א חומש געברענגט, אלעס געזאגט — און ער האלט זיך נאך אלץ מיט זיינע אמונות. אבער דאס איז נישט אזוי אימפּרעסיוו ווי אן אויסלייג.]
דער רמ״ק׳ס מסקנא וועגן הגשמה
אזא מענטש וואס גלייבט אין הגשמה איז א מין — אבער ער איז א מין ווי א גוי (ווי א קריסט וואס גלייבט אז דער אייבערשטער איז געווארן א מענטש), נישט ווי אן אידישער מין.
[הערת אגב: דער רמב״ן האט געהאלטן אז דאס וואס קריסטן זאגן — אז דער אייבערשטער איז געווארן א מענטש — איז absurd, אבער דער קריסט האט זיין אייגענע וועג וויאזוי ער איז זיך מסביר, און דער רמב״ן האלט אים נישט פאר א מין אין דעם זעלבן זין.]
—
דריי באזונדערע שאלות אין דער סוגיא פון הגשמה
שאלה 1: צי דער אייבערשטער האט א גוף
דאס אליין קען מען מאכן קאמפליצירט. עס איז דא משמועות בשם דער ראב״ד (אין ספר מערכות אלוקות) אז ווען מ׳רעדט פון דעם אייבערשטער מיט תפילין וכדומה, מיינט מען די כבוד נברא — מט״ט, אדער עפעס ווי ספירות. אזוי ארום קען מען זאגן אז דער אייבערשטער “האט יא א גוף” אבער נישט ער אליין ממש. אן אנדערע מהלך איז אז דער אייבערשטער האט א גוף “אין א געוויסע סענס” — מ׳שפילט זיך מיט ווערטער. אבער דער רמ״ק נעמט אן אז דער ראב״ד איז זיכער מודה אז פשוט דער אייבערשטער איז נישט קיין גוף.
שאלה 2: צי דער וואס זאגט אז דער אייבערשטער האט א גוף איז א **מין**
אפילו אויב מ׳איז מסכים אז דער אייבערשטער האט נישט קיין גוף, בלייבט נאך א שאלה: צי דער וואס טראכט אנדערש איז א מין. “מין” איז נישט דאס זעלבע ווי “ער איז ראנג”. עס זענען דא מענטשן וואס זענען ראנג אבער נישט קיין מינים. למשל, אויב איינער מיינט אז עס איז דא זיבן הימלען און איינער זאגט ניין — קיינער איז נישט קיין מין. א מין איז נאר אויף די אלערוויכטיגסטע זאכן. אסאך אידן טענה׳ן: דער רמב״ם האט רעכט אז דער אייבערשטער איז נישט קיין גוף — אבער ס׳איז נישט אזוי וויכטיג אז מ׳זאל ווערן א מין דערפון.
דער רמ״ק רעדט נישט פון דער צווייטער שאלה כלל — פאר אים איז פשוט אז ס׳איז וויכטיג גענוג צו זיין א מין. ער איז גאנץ אויף דער רמב״ם׳ס זייט.
דער ראב״ד׳ס ראיה פון “גדולים וטובים ממנו”
דער ראב״ד׳ס ראיה איז: עס זענען דא גדולים וטובים וואס האבן אזוי געגלייבט. אבער דער רמב״ם וואלט געזאגט: “גדולים וטובים? מינים!” — דאס איז דאך גענוי די חקירה אליין.
[הערת אגב: דער קאצקער רבי׳ס משל — דער רמב״ם האט מיט זיין פסק ארויסגעשטרעקט א גאנצע באנטש שיינע אידן פון גן עדן אריין אין גיהנום. קומט דער ראב״ד און זאגט ניין — האט מען זיי צוריקגעשיקט.]
—
דער אמת׳ער חילוק צווישן רמב״ם און ראב״ד
דער חילוק איז נישט צי דער אייבערשטער האט א גוף (ביידע זאגן ניין), און נישט צי אזא מענטש איז ראנג (ביידע זאגן יא). דער חילוק איז:
– דער רמב״ם האלט אז אין דער אידעאלער שלימות האדם / שלימות א איד, איז דאס וויסן דעם אייבערשטן (כולל ביטול הגשמות) זייער פונדאמענטאל. אן אזא ידיעה פעלט עפעס עסענציעלעס. דעריבער איז ער א מין — נישט ווייל ער איז א שלעכטער מענטש, נאר ווייל ער פעלט אין דער וויכטיגסטער ידיעה.
– דער ראב״ד האלט אז אזא מענטש איז נאך אלץ א “גדולים וטובים” — ער האט א גוטע תירוץ, ער איז א שוגג, ער איז נישט קיין מין.
אבער דער רמב״ם איז מסכים אז ס׳איז דא א תירוץ פון שוגג — ער זאגט נישט אז אזא מענטש גייט אין גיהנום. ער מיינט נאר צו זאגן אז ס׳איז זייער וויכטיג און מ׳קען נישט בלייבן אגנאסטיש. ווען ער שרייבט “מין”, מיינט ער נישט צו פסק׳ענען אויף אלע אידן עד סוף כל הדורות — ער מיינט אז מ׳דארף טוישן וואס מ׳טראכט.
[הערת אגב: דאס וואס דער עולם ברענגט אלס ראיה אז דער רמב״ם איז נישט מסכים צו דער ראב״ד׳ס טענת שוגג — דאס איז נישט אמת. דער רמב״ם איז אוודאי מסכים אז ס׳איז דא א תירוץ פון שוגג. ווי קען מען נישט האבן א תירוץ ווען די תורה אליין שרייבט לשונות פון גשמות? ווען איינער האט געלערנט פשוט פשט? אבער — זאגט דער רמב״ם — היינט איז דאך שוין דא תרגום אונקלוס, היינט איז דאך שוין דא מורה נבוכים, מ׳האט דאך שוין אויסגעלערנט אין חדר אז דער אייבערשטער האט נישט קיין גוף. אזוי אז נאכדעם וואס דער רמב״ם האט אריינגעלייגט אין דעם קוריקולום פון יעדער איד אז דער אייבערשטער האט נישט קיין גוף — יעצט ווער ס׳גלייבט אנדערש, איז עפעס א פאני זאך.]
—
וואס מיינט “כפירה” בכלל?
מ׳דארף צוטיילן די שאלה “צי עפעס איז כפירה”:
1. ס׳קען מיינען: די זאך איז זייער וויכטיג אויף צו זיין א מענטש, אויף צו זיין א איד — א פראקטישע וויכטיגקייט.
2. ס׳קען מיינען: ס׳איז אמת — א שכל׳דיגע אמת. אבער רוב מענטשן זענען נישט ברכה צו אויסדריקן וואס די אמת איז — און דאס איז נישט נוגע צו זיי, נאר צו חכמים.
ווען איינער מיינט אז π איז דריי אדער פיר, איז ער נישט קיין כופר — ער איז א נאר, ער האט נישט געלערנט, מ׳קען נישט האבן קיין טענות צו אים. דער גאנצער שמועס וועגן כפירה איז נוגע נאר צו חינוך — חינוך המוני, וואס לערנט מען אויס די עולם. ווען מ׳האט אים נישט אויסגעלערנט, קען מען נישט האבן קיין טענה. ווען מ׳האט אים יא אויסגעלערנט און ער גלייבט נישט — דאן פרעגט מען פארוואס. אויב ער זאגט “איך בין אבער א חכם און איך האלט אנדערש” — דאס איז א באזונדער סיטואציע, דער חכם האט זיין אייגענע שיטה. די שאלה פון א מנהיג/מחנך רעדט נישט פון יענעם חכם, נאר פון דעם פשוט׳ן מענטש וואס מ׳האט אים אויסגעלערנט און ער דארף גלייבן.
חידושים אין אמונה — די סכנה
אויב איינער מאכט אן אייגענע שיטה אין שורשי אמונה, אפילו מ׳האט אים אויסגעלערנט אנדערש — דאס פאסירט יעדן טאג. מענטשן מאכן חידושים, א נייעם פשט, א נייע סוגיא. קען מען מאכן חידושים אין אמונה? יא, מיט אמת׳דיגע יסודות. אבער דאס איז פונקט די סכנה — דאס איז אייביג געווען די שאלה וועגן חסידות, קבלה: “פון דעם טאר מען נישט לערנען, מ׳טאר נישט טשעפּן די זאך, ס׳איז זייער דעינדזשערעס.”
—
דער רמ״ק׳ס פּסק — ער גייט ווי דער ראב״ד
דער רמ״ק זעט אויס ווי ער פּסק׳נט ווי דער ראב״ד. זיין שיטה גייט אזוי:
– לויט דער רמב״ם איז זיכער ווער ס׳גלייבט נישט אין ספירות א מין — ווייל דער רמב״ם האלט נישט פון דעם “היתר פון טעות” (דער ראב״ד׳ס קולא אז א שוגג איז נישט קיין מין).
– אפילו לויט דער ראב״ד וואס איז מקיל — האלט דער רמ״ק אז איינער וואס איז א מזיד (ער ווייסט און גלייבט נישט) איז א מין.
[הערת אגב: עס ווערט אויפגעברענגט א קושיא — צו מינות האט בכלל א שייכות מיט דער חילוק פון מזיד און שוגג? ווי קוקט דער רמ״ק אן דעם צוזאמענהאנג?]
דער פּשוט׳ער איד וואס ווייסט נישט פון ספירות
דער רמ״ק האט אן אינטערעסאנטע assumption: אז אלע אידן גלייבן אין אחד הפשוט. אין אמת׳ן, רוב אידן גלייבן אין “עצמותו ומהותו” — “יא, איך בין מאמין אין איין גאט” — אבער ווייסן נישט פון ספירות. דער רמ״ק זאגט קלאר: אויב איינער איז א פּשוט׳ער איד און ער גלייבט נאר אין אחד הפשוט, איז ער אוודאי נישט קיין כופר, נישט קיין כופר בעיקר, גארנישט.
—
די ראיה פון חינוך — “לא מצינו”
דער רמ״ק ברענגט א גוטע ראיה: אויב ספירות וואלטן געווען א עיקר אמונה, וואלט מען געדארפט אויסלערנען א יונגל ווען מ׳איז מחנך אים פאר מצוות. מה שלא מצינו כן — מ׳געפינט נישט אז מ׳לערנט דאס אויס.
דאס איז דער פאני קייט (פאראדאקס) וואס דער רמ״ק׳ס גאנצער פרק איז געבויט אויף:
– מצד אחד: די מקובלים ווילן זאגן אז ספירות זענען עיקרי אמונה — אידישקייט שטייט אויף דעם, און ווער ס׳גלייבט נישט נאכ׳ן אויסלערנען איז א כופר.
– מצד שני: קיינער לערנט עס נישט אויס! פארקערט — מ׳זאגט אז מ׳זאל עס באהאלטן: “ואין מוסרין דברים אלו אלא לצנועים.”
מה שאין כן דער עיקר אמונה — מציאות ה׳, אחדותו, תורה מן השמים, נבואת משה, ורוב עיקרי הדת (אינטערעסאנט אז ער זאגט “רוב”) — לערנט מען גלייך, די רגע וואס א יונגל קען רעדן, “קרא עמו”, מ׳איז מחנך און מ׳איז מגלה פשוטו של דברים.
—
דער רמב״ם׳ס חידוש וועגן עיקרים אין חינוך
דאס אליין — אז מ׳דארף אויסלערנען עיקרי אמונה — איז א חידוש פון דעם רמב״ם. אין דער משנה/גמרא שטייט אז מ׳לערנט אויס א יונגל תורה, אבער ס׳שטייט נישט אז מ׳לערנט אים אויס עיקרי אמונה.
ראיה פון גרים: אין יבמות שטייט וואס מ׳לערנט אויס א גר: “גר שבא להתגייר מודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות” — אבער ס׳שטייט נישט גארנישט וועגן אז ס׳איז דא איין גאט און נישט צוויי, נישט אפילו עבודה זרה! דער רמב״ם אבער, ווען ער ברענגט די הלכה אין הלכות גרות פרק י״ד, לייגט ער צו אליין: “מודיעין אותו עיקרי הדת” — וואס שטייט נישט אין דעם מקור. דאס באווייזט קלאר אז דער רמב״ם האט מחדש געווען דעם ענין פון אויסלערנען עיקרי אמונה.
דער רמ״ק, ווי רוב מקובלים, איז א תלמיד פון רמב״ם אין דעם וועג, און ער גייט אזוי טראכטן.
—
די ברייתא אין מסכת סוכה — “יודע לדבר”
דער רמ״ק ברענגט א זייער שיינע ראיה פון א באקאנטע ברייתא אין מסכת סוכה (מב.), וואו ס׳שטייט א ליסט פון יעדע מצוה ווען מ׳הייבט אן מחנך זיין א קינד:
> “תינוק היודע לדבר — אביו מלמדו תורה.”
ווען דארף מען אנהייבן לערנען תורה? פון ווען ער קען רעדן. דאס הייסט: תורה איז א שפּראך. חינוך איז לענגווידזש. מ׳לערנט אויס א מענטש א שפּראך — וואס הייסט א טאטי, וואס הייסט א מאמע, וואס הייסט יעדע זאך — און ביי אידן איז די שפּראך תורה.
[הערת אגב: אין יעדע קולטור איז דא א “בעיסיק בוק” — אין יוון האט מען געלערנט האמער מיט אלע קינדער, דאס איז געווען דער בוך פון דער קולטור. ביי אידן איז דאס דער חומש. מ׳לערנט טייטש צו רעדן די שפּראך. אלע אידישע קאנצעפּטן, ווערטער, מליצות — קומען פון תורה. “ויאמר” — “און ער האט געזאגט” — דאס איז אידיש סך הכל.]
[הערת אגב: ברסלב׳ער וועלן זיין אינגאנצן גערעכט אז מ׳דארף זאגן די תורה, נישט נאר לערנען. לערנען איז נאך א העכערע דרגה — תלמוד — ווען מ׳איז עלטער. אבער ערשט דארף מען רעדן, ס׳דארף זיין לענגווידזש.]
ס׳שטייט נישט “מי שמבין” לערנט מען אים תורה — נאר “ווען ער קען רעדן.” תורה איז א זאך וואס מ׳רעדט.
וואס לערנט מען אויס? — “תורה צוה לנו משה” און “שמע ישראל”
די גמרא פרעגט: וואס הייסט “תורה” וואס מ׳לערנט מיט א דריי-יעריג יונגל וואס קען רעדן? ענטפערט די גמרא: “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב” און “שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד.” מ׳לערנט עפּעס צו זאגן — מ׳זאגט תורה. מ׳לערנט אויס פאר די קינדער די פסוקים, נאך אפּאר פסוקים וואס זענען היינט אין סידור.
[הערת אגב: ס׳ווערט דערמאנט אז אין דער פּראקטיק ווייסן רוב בחורים נישט די דרייצן עיקרים. אין מיידל-שולן איז דא א מקצוע “יהדות” וואו מ׳לערנט דאס, אבער ביי אינגלעך איז עס נישט אפיציעל. דער רמב״ם האט זיכער געטראכט אז מ׳דארף אויסלערנען די עיקרים — פארדעם האט ער זיי צוזאמענגעשטעלט.]
—
דער רמ״ק׳ס פירוש אויף “תורה צוה לנו משה” און “שמע ישראל”
דער רמ״ק פרעגט: פארוואס דווקא די צוויי פסוקים? ער ענטפערט: ווייל דאס זענען די צוויי עיקרי הדעת, די הויפּט-יסודות פון אמונה.
“שמע ישראל” — מציאות השם און השגחה
“שמע ישראל” אנטהאלט דעם עיקר פון מציאות השם און אז ער איז משגיח. “אלקינו” — אונזער גאט — מיינט השגחה פרטית, נישט בלויז א כללית׳ע הנהגה. דער שם הוי״ה אין כתיבתו טייטשט “היה הוה ויהיה”, “מהוה כל ההוויות” — זיין מציאות איז מחויב מצד כל העולם כולו. דער שם אדנות טייטשט אז ער איז “רבונו של כל עולמים, עליונים ותחתונים”. פון דעם קומט א השגחה כללית, אבער “אלקינו” גייט ווייטער — ער איז אונזער גאט, משגיח בפרטי בנו.
[הערת אגב: דער רמ״ק האט נישט פּרעציז פארשטאנען דעם באגריף “מחויב המציאות”. ער האט געמיינט אז עס מיינט אז מ׳איז מחויב צו זאגן אז ס׳איז דא א גאט, אז ס׳איז דא א וועלט. אין אמת׳ן מיינט “מחויב המציאות” (necessary existence) אז דער אייבערשטער האט נישט געקענט נישט עקזיסטירן — ער איז נעסעסערי עקזיסטענס. דער רמ״ק האט נישט געלערנט לאגיק ווי עס דארף צו זיין, און דאס איז א באזיק׳ע חסרון אין זיינע ידיעות. ער מאכט דעם טעות מערערע מאל.]
“ה׳ אחד” — וואס מיינט אחדות?
דער רמ״ק גייט מיט דעם פירוש פון די ראשונים אז “ה׳ אחד” מיינט אז דער אייבערשטער אליינס איז איינס — ער איז א פשוט׳ע (סימפּלע) מציאות, נישט צוזאמגעשטעלט פון טיילן. די גמרא זאגט אז ביים זאגן “אחד” דארף מען אין זינען האבן אז דער אייבערשטער איז מלך למעלה, למטה, ולד׳ רוחות. דער רמב״ם (יסודי התורה פרק א׳) ברענגט פון דעם א ראיה אז דער אייבערשטער איז אינו גשם — ווייל א גוף קען נישט זיין אויף צוויי פלעצער אויף איינמאל. א גוף קען זיין זייער גרויס, אבער יעדע שטיקל גוף איז אויף אן אנדער פלאץ. א דבר שאין לו גוף איז אינגאנצן אין אלע פלעצער. דאס איז דער רמב״ם׳ס סברא, און דער רמ״ק זאגט אז דאס איז די כוונה פון “ה׳ אחד” אין קריאת שמע.
א לאנגע דיסקוסיע: דער פשט׳ער טייטש פון “אחד” לעומת דער פילוסופישער טייטש
[הערת אגב — א ברייטע דיסקוסיע:]
דער פשוט׳ער טייטש פון “ה׳ אחד” אין חז״ל איז געווען: ס׳איז נאר דא איין גאט — לאפוקי צוויי געטער. “אחד” מיינט “יחיד” — דער איינציגסטער גאט. דערפאר רופט די גמרא קריאת שמע “קבלת עול מלכות שמים” — ווייל אויב ס׳איז נאר דא איין גאט, איז ער דער מלך אויף דער גאנצער וועלט. “שמע ישראל” ווערט אפילו געזאגט ביי פסוקי מלכיות. דאס איז דער אלטער, אריגינעלער פשט.
דער נייער פשט — וואס שטאמט פון די מוסלעמישע פילוסופן און ווערט אנגענומען דורך ראשונים ווי חובת הלבבות — איז אז “אחד” מיינט אז דער אייבערשטער איז פשוט (simple), יוניפייד, נישט צוזאמגעשטעלט פון טיילן. דאס איז א חידוש — א גאנץ נייער מובן פון אחדות וואס רעדט נישט בלויז פון ווי פיל געטער ס׳איז דא, נאר פון דער נאטור (nature/essence) פון גאט אליין.
די חכמים האבן גערעדט פון דער הנהגת השם — אז איין באשעפער פירט די גאנצע וועלט — נישט פון דער עסענס פון גאט. ווי דער רמב״ם אליין זאגט: חז״ל רעדן פון “פלאותיו”, נישט פון “מציאתו”. די שאלה “וואס איז דער אייבערשטער?” — וואס איז זיין nature — איז בכלל נישט א שאלה וואס די גמרא באהאנדלט.
דער אריסטו האט שוין אויסגעלייגט אז דאס ווארט “איינס” האט פארשידענע מובנים: איינס ווי א נומער (איין עפל, צוויי עפלעך), און איינס ווי פשטות (נישט צוזאמגעשטעלט). דער רמ״ק רעדט פון דעם צווייטן מובן.
דער רמ״ק ברענגט נאך א פשט: “אחד לא כאחד עמנו” — דער אייבערשטער׳ס אחדות איז נישט ווי אונזער “איינס”. “אחד עמנו” מיינט א individual, א “one” אין נומער — ס׳איז נאך דא אנדערע. דער אייבערשטער איז נישט קיין individual אויף אזא אופן. דער רמ״ק זאגט אז ער וועט דאס מסביר זיין ווייטער אין שער עצמות וכלים, פרק ה׳.
“קבלת עול מלכות שמים” vs. “קבלת עול מצוות”
מלכות שמים מיינט נישט אז איך נעם אויף זיך צו טון דעם אייבערשטן׳ס רצון — יענץ איז קבלת עול מצוות, וואס איז די צווייטע פרשה (ווי עס שטייט אין דער משנה: ערשט קבלת מלכות, דערנאך קבלת מצוות). מלכות שמים מיינט בלויז: דער אייבערשטער פירט די גאנצע וועלט, אלע זייטן פון דער וועלט, ער איז דער איינציגער הערשער — לאפוקי די גוים׳ישע שיטה אז פארשידענע געטער הערשן איבער פארשידענע טיילן פון דער וועלט (איינער איבער׳ן ים, איינער איבער׳ן יבשה, א.א.וו.).
“תורה צוה לנו משה” — תורה משמים, נבואה, שכר ועונש
דער צווייטער פסוק — “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב” — אנטהאלט די עיקרים פון תורה מן השמים, נבואה, נבואת משה. דאס איז פשוט: “תורה צוה לנו משה” — משה וואס איז געווען א נביא האט אונז געגעבן די תורה.
וואס איז מיט שכר ועונש? דער רמ״ק מיינט אז “מורשה קהלת יעקב” רמז׳ט אויף שכר ועונש — אז דער אייבערשטער איז מיטיב פאר די אידן ווען זיי פאלגן די תורה. אפשר מיינט ער: צו געבן די תורה איז אליין א טובה, כדי מ׳זאל האבן דעם שכר און תועלת פון דער תורה.
דער רמ״ק׳ס תירוץ אויף זיין אייגענע קשיא
דער רמ״ק פרעגט: ווי קען א קליין קינד פארשטיין אזעלכע טיפע עיקרים? ער ענטפערט: יעצט, ווען ער איז קליין, זאגט ער עס בלויז. אבער ווען ער וועט עלטער ווערן, וועט ער דארפן טראכטן וואס עס מיינט. “ושלא אביו” — ער זאל פרעגן זיין טאטן: וואס מיינט “ה׳ אחד”? און מ׳וועט אים מסביר זיין.
—
דרך החינוך אין אמונה — ווי אזוי לערנט מען אויס קינדער
דער רמ״ק ברענגט א מהלך אין חינוך: מ׳לערנט אויס קליינע קינדער פשוטע זאכן — „תורה צוה לנו משה”, „שמע ישראל” — אן זיי מסביר זיין וואס עס מיינט. דאס איז דער ערשטער שטאפל. נאכדעם, ווען דאס קינד ווערט עלטער, „יתחיל לשוטט מחשבתו מעט מעט” — ער הייבט אן צו טראכטן, און „וישאל אביו וזקניו טעם בעניינם” — ער פרעגט זיין טאטן און זקנים וואס עס מיינט. דאן איז מען אים מסביר „פנימה מעט מעט לפי שכלו כשיגדל” — צוביסלעך, לויט זיין שכל ווי ער וואקסט.
דאס איז א זייער גוטע מעטאדע: קודם הערט דאס קינד אויס ווערטער אן פארשטאנד, נאכדעם ווערט ער קוריעז, נאכדעם פרעגט ער, און דאן לערנט ער. דאס איז ווי עכטער חינוך ארבעט. א מענטש קען נאר לערנען עפעס וואס ער איז קוריעז וועגן. און ווי ווערט מען קוריעז? דורך דעם וואס מ׳האט שוין אסאך מאל געזאגט זאכן וואס מ׳האט נישט פארשטאנען — ווי למשל, א קינד זאגט דעם גאנצן סידור, ער ווייסט נישט וואס איז „פרים הנשרפים”, צי עס איז אנדערש פון „פטורי הקטורת”, צי עס איז אנדערש פון „עוז וחדוה במקומו” — עס איז אלץ איין לאנגע אמירה. נאכדעם זאגט מען אים: „דו דאוונסט אזוי לאנג, דו ווייסט נישט וואס גייט דא פאר?” — און ער ווערט קוריעז, און ער פרובירט צו פארשטיין.
[הערת אגב: עס ווערט געברענגט א ביישפיל וו
י מענטשן דערמאנען זיך שפעטער אז זיי האבן אלץ געזאגט פארמאל, און ערשט שפעטער פארשטייט מען — למשל, „דו האסט געוואוסט אז יום כיפור איז מען מקריב פרי פנים? עס שטייט טאקע אין חומש, אחרי מות” — אזעלכע זאכן קומען ארויס דורך דעם וואס מ׳האט עס פריער פארמאל געזאגט.]
דער רמ״ק האט דא אריינגעברענגט א שיינע תורה — א פשט אין דער גמרא (סוכה מב.) וועגן חינוך — וואס איז למעשה א גוטע מקור פאר דער מעטאדע אז מ׳לערנט אויס קינדער פשוטע זאכן ערשט אן הסברה.
—
דער חילוק: מציאות העיקר vs. ספירות העליונות
דאס אלעס איז „לגבי מציאות העיקר” — די גרונט-עיקרים פון אמונה (ה׳ אחד, וכדומה). מה שאין כן בספירות העליונות — דאס לערנט מען נישט אויס פאר קינדער. אדרבה: „מעלה ולא יגאלין, אלא לצנועים יחידים שבדור.” דאס איז געווען אמאל; היינט, ווערט באמערקט, זאגט מען שוין יא פאר קינדער. אבער דער רמ״ק רעדט פון חז״ל׳ס צייטן — אין דער גמרא ווערן ספירות נישט מפורש מסביר, נאר אפשר מרומז אין איינס-צוויי מקומות.
—
דער רמ״ק׳ס פסק: ווער וואס ווייסט נישט פון ספירות איז **נישט** קיין כופר
דער רמ״ק פסק׳נט קלאר: איינער וואס ווייסט נישט פון ספירות איז נישט קיין כופר און נישט קיין מין. ער איז נישט קיין מקצת פון כפירה. וואס איז ער? דער רמ״ק באשרייבט אים מיט די ווערטער: „ארץ לא זכה לראות מאורות מימיו, ולא טעם במתק התורה וציבור תבריה הנעימים, והנה מת בלי חכמה ולא ראה בטובה.” ער איז א גרויסער נעבעך — ער לעבט אין א שווארצע וועלט, ער האט נישט געשמעקט דעם זיסקייט פון תורה — אבער ער איז א כשר׳ער עובד ה׳.
[הערת אגב: עס ווערט באמערקט אז נישט דוקא ספירות, אבער עפעס א השגה אין אלקות דארף א מענטש האבן. מ׳קען אויך דורך דעם רמב״ם קומען צו אזא השגה, וואס איז „בעיסיקלי ספירות עניוועי.” איינער וואס מיינט אז דער אייבערשטער זיצט אויף א שטול און הייסט אידן בלאזן שופר — נעבעך, „לא ראה מאורות מימיו.” אבער אפילו א ביסל א חסידישע השגה, א ביסל ספירות, גיט שוין א ליכטיגער לעבן.]
[הערת אגב: עס ווערט געפרעגט — פארוואס לערנט מען נישט אויס אלעמען ספירות כדי זיי זאלן זיין רואיג? ווערט געענטפערט אז מ׳קען נישט אויסלערנען מענטשן בכפיה. דער חתם סופר האט געזאגט אז עס איז נישט מעגליך — מ׳נעמט די ערשטע ספירה און מ׳מאכט פון דעם „נאך א זאך וואס מ׳דארף גלייבן.” דער רמ״ק זאגט אז מ׳דארף עס נישט גלייבן — און דאס איז א גוטע זאך, ווייל אזוי בלייבט עס א התעוררות, נישט א צוואנג.]
—
אופן השני: דער וואס ווייסט יא פון ספירות אבער גלייבט נישט
נאכדעם ברענגט דער רמ״ק דעם צווייטן סארט מענטש: איינער וואס ווייסט יא פון ספירות, אבער „הכחישו מפני רוע תכונתם, כי הורגלו בחכמות חיצוניות, וביאורם נולדו להם ספיקות.” ער האט געהערט פון ספירות, אבער ער גלייבט נישט אין דעם ווייל ער האט געלערנט פילאסאפיע, און פון דעם זענען אים אנגעקומען ספיקות.
דער רמ״ק׳ס שטייגער איז דא זייער „פרום”: ער מאכט אוועק דעם מענטש׳ס טענות ווייל זיי קומען פון „חכמות חיצוניות.” אבער דאס איז נישט פער — מ׳קען נישט אוועקמאכן א טענה נאר ווייל דער מענטש לערנט אויך גוי׳אישע ספרים. מ׳דארף קענען מסביר זיין פאר יענעם וואס לערנט חכמות חיצוניות וואס מ׳האט צו זאגן.
[הערת אגב: דער רמ״ק איז דא מחולק מיט דעם „אור נערב”, מיט זיין רבי ר׳ שלמה אלקבץ, מיט דער גאנצער חבורה — זיי זענען אלע געווען אין דעם פרומען שטייגער: „דו קוקסט גוי׳אישע ספרים, ס׳איז נישט קיין וועג.” אבער מ׳דארף קענען ענטפערן דעם מענטש וואס לערנט די ספרים, נישט נאר אים אוועקמאכן.]
[הערת אגב: עס ווערט דערמאנט אז ר׳ יהודה אריה די מודינא (בערך צוואנציק יאר שפעטער) האט באריכות צענומען דעם רמ״ק׳ס פרק אין זיין ספר, און ער האט באמערקט אז דער לאגיק מאכט נישט קיין סענס. ער האט געקענט מענטשן וואס האבן דעם רמ״ק פערזענליך געקענט, און ער רעדט וועגן דעם רמ״ק׳ס פערזענליכקייט.]
—
דער רמ״ק׳ס טענה: פארוואס דער צווייטער סארט **איז** א כופר
דער רמ״ק זאגט: אפילו אויב מ׳רופט אים נישט „כופר” אדער „מין” אין דעם קלאסישן זין — ווייל ער גלייבט דאך אין אחדות ה׳ און אין די עיקרי אלקות — פונדעסטוועגן איז ער א מכחיש פירוש תורה שבעל פה. דער רמב״ם שרייבט (הלכות תשובה פרק ג׳ הלכה ח׳) אז עס איז דא א סארט כופר וואס איז מכחיש דעם פירוש פון תורה שבעל פה. און ווייל די ספירות זענען (לויט דעם רמ״ק) א חלק פון תורה שבעל פה, איז דער וואס מכחיש זיי — מכחיש תורה שבעל פה.
אבער דאס איז א צירקולערער לאגיק. מ׳דארף ערשט באווייזן אז ספירות זענען תורה שבעל פה, און ערשט דאן קען מען זאגן אז דער וואס מכחיש זיי איז מכחיש תורה שבעל פה. דער רמ״ק האט ביז דערווייל נישט געברענגט קיין איין שטיקל גמרא וואו ספירות שטייען מפורש. דאס איז ווי צו זאגן: „דער רבי האט גילוי אליהו — ווייל דער רבי אליינס האט אזוי געזאגט.” עס ווערט באדויערט אז דער רמ״ק האט דעם לאגישן פראבלעם נישט באמערקט.
—
דער קלארער חילוק פון דעם רמ״ק צווישן די צוויי סארטן מענטשן
דער רמ״ק מאכט א קלארן חילוק:
1. דער ערשטער סארט — א פשוט׳ער איד וואס האט פשוט נישט געלערנט, ער ווייסט נישט פון ספירות, ער איז א תמים׳דיגער איד. אויף אים זאגט דער רמ״ק: ער איז נישט קיין כופר. „לא הראהו המקום” — דער אייבערשטער האט אים נישט באוויזן. מ׳האט נישט קיין טענות אויף אים. ער איז א כשר׳ער עובד ה׳, נאר א נעבעך וואס האט נישט געשמעקט דעם טעם פון תורה.
2. דער צווייטער סארט — איינער וואס ווייסט יא פון ספירות, אבער מכחיש זיי — אויף אים האט דער רמ״ק טענות. ער איז שטרענגער אויף דעם וואס ווייסט און מכחיש, ווי אויף דעם וואס ווייסט נישט בכלל.
[הערת אגב: עס ווערט באמערקט אז פון ביידע זייטן — סיי די מקובלים סיי די אנטי-מקובלים — איז עס זייער שווער פאר רוב מענטשן, אפילו גרויסע מענטשן, זיך פארצושטעלן ווי יענער איז אנגעקומען צו זיין שטייגער טראכטן. רוב מענטשן דמיון׳ען אז יענער איז נאר א כופר ווייל ער איז א שלעכטער — אבער דאס איז נישט אלעמאל דער אמת. עס ווערט אויך באמערקט אז די קבלה-וועלט האט אפטמאל נישט קיין ענוה — ווען איינער פרעגט בתמימות אדער חצי בתמימות, האקט מען אויף אים, אנשטאט זיך אראפצולאזן צו אים.]
—
דער ארגומענט פון “תורה שבעל פה” — ווייטערדיגע דיסקוסיע
ווי קען מען זאגן אז עפעס איז “תורה שבעל פה” אויב קיינער האט נישט געהערט דערפון ביז לעצטנס? דאס מאכט נישט קיין סענס. מען קען נישט סתם באהויפטן אז א זאך איז תורה שבעל פה בלויז ווייל מען זאגט אזוי.
דער פראקטישער צוגאנג: כפירה אלס הלכה-שמועס, נישט אמת-שמועס
א וויכטיגער חידוש: אפשר קען מען דעם רמ״ק פארשטיין אז די גאנצע שמועס פון אמונה און כפירה איז נאר א הלכה-שמועס, נישט א שמועס אין דעם אמת. דאס הייסט, עס גייט נישט דערום וואס איז אבסאלוט ריכטיג, נאר וואס מען דארף אויסלערנען פאר מענטשן — עס איז א שמועס וועגן עדוקאציע און הדרכה.
דער רמב״ם׳ס שיטה איז אויך אזוי — ער האט געזאגט אז ווער עס גלייבט אנדערש איז א מין, און דאס איז “געלונגען” פאר אים אלס א מעטאדע פון חינוך. אבער פאר די קבלה-מענטשן איז דאס נישט געלונגען, און פאר די פרעגלאך (די פילאזאפישע קשיות) איז עס אויך נישט געלונגען.
דער חילוק צווישן “אמונה פשוטה” און “ידיעה/חקירה”
א פונדאמענטאלער חילוק:
– אמונה פשוטה — נאכזאגן וואס מען האט געהערט פון א רבי, אן אייגענע פארשטאנד.
– חקירה/ידיעה — וואס די ראשונים האבן גערופן אייגענטלעכע פארשטאנד דורך לערנען און חקירה.
איינער וואס איז “בר הכי” — וואס קען אליינס לערנען און פארשטיין — פאר אים איז די גאנצע שמועס פון כפירה און אמונה נישט נוגע אויף דעם זעלבן אופן. ער וויל נישט וויסן צי ער הייסט אן אפיקורס — ער וויל וויסן וואס דער אמת איז. אויב ער פארשטייט, נעמט ער וואס ער פארשטייט; אויב ער פארשטייט נישט, זאגט ער “צריך עיון” — און דאס איז א לעגיטימע פאזיציע.
פאר וועמען איז דער כפירה-שמועס נוגע?
די גאנצע שאלה איז נאר נוגע פאר מענטשן וואס פארשטייען נישט אליינס — מענטשן וואס האבן נישט קיין “עקטשועלע ידיעה”. פאר זיי איז דער כלל: אויב דו ביסט געגאנגען אין דעם “ריכטיגן חדר” (ביי דעם ריכטיגן רבי) און דו פארשטייסט נישט — איז דאס נארמאל, דו ביסט נישט קיין כופר. אבער אויב דו ביסט געגאנגען אין צוויי חדרים — ביי איין רבי האסטו געהערט אזוי, ביי א צווייטן אנדערש — און דער “סך הכל” איז אז דו גלייבסט ביידע, דאס איז דער פראבלעם.
דער רמ״ק רעדט אלזא נישט פון איינער וואס האט טאקע געלערנט זוהר און האט א קשיא. ער רעדט פון איינער וואס האט סתם געהערט פון איין רבי אזוי און פון א צווייטן רבי אנדערש — און ער גייט נאך דעם “ראנגן” רבי.
דער רמ״ק׳ס אייגענטלעכער ארגומענט אויפ׳ן לעוועל פון מסורת
ווייל די חכמי ישראל, רוב פון זיי, גלייבן אין קבלה — קען מען נישט זיין א איד און זאגן אז א באזישע זאך וואס די חכמי ישראל גלייבן איז נישט אמת. דאס איז אבער נאר אויפ׳ן לעוועל פון מסורת. אויפ׳ן לעוועל פון פארשטיין — גייט מען בכלל נישט לויט וואס מענטשן זאגן, נאר לויט וואס מען פארשטייט.
[הערת אגב: עס ווערט באמערקט אז דאס אליינס איז א גרויסע שאלה — צי דאס איז א ריכטיגע זאך צו טון. עס איז “זייער פאני” צו זאגן אז איינער איז “מכחיש פירוש התורה” ווען די פירוש התורה אליינס זאגט אז רוב מענטשן פארשטייען עס נישט.]
—
דער רמ״ק׳ס באציאונג צום רמב״ם
א וויכטיגע שאלה: דער רמ״ק האט דאך געוואוסט אז דער רמב״ם גלייבט נישט אין ספירות — ער איז נישט קיין נאר, ער איז נישט קיין אומוויסנדער. וואס האט דער רמ״ק געטראכט וועגן דעם?
דער רמ״ק׳ס תירוץ אויפ׳ן רמב״ם איז: “לא ראו מאורות מימיהם” — דער רמב״ם האט פשוט נישט געזען דעם ליכט פון קבלה. דער רמ״ק האט נישט געמיינט אז דער רמב״ם האט געוואוסט פון ספירות און עס אפגעלייקנט — ער האט געמיינט אז דער רמב״ם האט עס נעבעך נישט געקענט.
א ראיה דערצו: אין אנדערע פלעצער, ווי אין שיעור קומה, רעדט דער רמ״ק וועגן טעמי המצוות. ער ברענגט נישט דעם רמב״ם׳ס נאמען בפירוש, אבער ער זאגט: “די וואס זאגן טעמים — פארוואס בלאזט מען שופר? סתם א מענטש, דאס איז א טעם צו בלאזן שופר? דו גייסט מיר א טובה! נעבעך, דו זאגסט נעבעך, דאס איז מיין אידישקייט — שופר איז תשובה צו טון, עפעס א הארן.” דער רמ״ק זאגט: דו דארפסט פארשטיין אז שופר איז מעורר די רחמים העליונים — דאס איז דער אמת׳ער טעם.
דער רמ״ק האט אלזא פארשטאנען אז דער רמב״ם איז “נעבעך” — ער האט רעספעקט געהאט פאר וואס דער רמב״ם האט יא געקענט, אבער ער האט געהאלטן אז דער רמב״ם איז א “בור” אין ענין ספירות. אבער — און דאס איז דער שליסל — דער רמ״ק האט זיכער נישט געהאלטן אז דער רמב״ם איז א כופר. דאס קען דאך נישט זיין! ערגעץ אינצווישן דארף מען פארשטיין ווי דאס שטימט צוזאמען.
—
דער רמ״ק׳ס צווייטער ארגומענט: אן ספירות פאלט מען אין כפירה
נאכדעם ברענגט דער רמ״ק נאך א טענה, וואס גייט צוריק צום פריערדיגן פרק:
“מלבד אשר אלה לו” — חוץ פון דעם אלעם, “יוסף על חטאתו פשע” — דער וואס לייקנט ספירות האט נאך א פראבלעם:
“כי המכחיש הספירות ימשך אל הכפירה” — ווער עס לייקנט ספירות ווערט אוועקגעצויגן צו כפירה. פארוואס? ווייל מען וועט אים פרעגן די זעלבע קשיא וואס איז געפרעגט געווארן אין דעם פריערדיגן פרק: אויב דער אחד הפשוט (גאט אלס אבסאלוטע איינהייט) טוישט זיך נישט — וויאזוי קען ער משגיח זיין אויף זאכן וואס טוישן זיך? און אויב ער איז איינס — וויאזוי קען ער משגיח זיין אויף פארשידענע זאכן וואס האבן ריבוי (פילקייט)? “כי יחייב ריבוי כידוע”.
דער רמ״ק זאגט אז דאס איז “ידוע” — אבער אין אמת׳ן איז עס נישט אזוי פשוט, ווייל דער רמב״ם האט קלאר געגלייבט אין ביידע זאכן (אחדות השם און השגחה) און ער האט נישט געהאלטן אז עס איז א סתירה. אבער דער רמ״ק האלט אז די איינציגסטע וועג צו סאלוון דעם פראבלעם איז מיט ספירות, אזוי ווי ער האט עס ערקלערט אין דעם פריערדיגן פרק.
ממילא זאגט דער רמ״ק: “ויוכרח להאמין בספירות, ואם לאו יכפור ח״ו כאשר תעו רבים, וסודם כאשר פרטנו, וקנינים אלו אין רצוני להעלותם בכתב” — מען מוז גלייבן אין ספירות, ווייל אנדערש וועט מען ח״ו כופר ווערן, אזוי ווי פילע האבן טאקע געטעות — און זייערע שיטות וויל ער נישט אויפשרייבן.
וועמען מיינט דער רמ״ק?
דער רמ״ק רעדט דא פון א ספעציפישע גרופע: אווערואיסטן (תלמידי אבן רושד). עס איז געווען א גרופע אידן, בפרט אין איטאליע אין זיין צייט, וואס זענען געווען נוטה צו די פילאזאפישע שיטות. זיי האבן נישט געגלייבט אין השגחה פרטית, אפשר אויך אין קדמות העולם — וואס אלע דאזיגע זאכן זענען פארבונדן אין זייער טעאריע.
[הערת אגב: דער רמ״ק רעדט נישט פון דעם רלב״ג — כאטש דער רלב״ג האט אויך נישט געגלייבט אין השגחה פרטית אויף דעם רגיל׳ן אופן. דער רמ״ק רעדט פון שפעטערדיגע מענטשן, “אחרונים”, וואס האבן געלעבט נענטער צו זיין צייט.]
דער רמ״ק׳ס מסקנא
“על כרחך” — אנטוועדער וועט ער גלייבן אין ספירות, אדער וועט ער ווערן א כופר — ווייל דאס איז וואס פאסירט מיט מענטשן וואס האבן נישט דעם כלי פון ספירות צו ענטפערן אויף די פילאזאפישע קשיות.
קריטיק אויף דעם ארגומענט
אויך דער צווייטער ארגומענט איז “נישט אזא גוטע ארגומענט, אבער אביסל א בעסערע ארגומענט” ווי דער ערשטער. דער מתנגד זאגט: ער האט א תירוץ פאר די קשיא, עס איז בכלל נישט אזוי שווער, ער פארשטייט נישט די גאנצע זאך — אלעס איז “מצדנו” (פון אונזער זייט, נישט פון גאט׳ס זייט).
נאך א פונקט: די מכחישים (די וואס לייקנטן ספירות) האלטן אפשר נישט עפעס אזוי אנדערש ווי דער רמ״ק האלט — עס איז מעגלעך אז דער חילוק איז נאר אין דעם נאמען “ספירות”, נישט אין דער זאך אליינס.
—
דער מדינה׳ס תירוץ אויף דעם רמ״ק׳ס קשיא
ר׳ לייבל מדינה איז זייער ברוגז אויפן רמ״ק׳ס קשיא און זאגט אז ער פארשטייט בכלל נישט וואס איז שווער. זיין תירוץ איז אז דאס איז אלעס “מצדנו” — א משל וואס די מקובלים אליינס נוצן: א מענטש קריכט ארויף צו א בנין, דער בנין ווערט נישט נענטער צו אים, ער ווערט נענטער צום בנין. אזוי אויך מיט השגחה: ווען א מענטש איז נענטער צום אייבערשטן האט ער מער השגחה, אבער דער אייבערשטער טוישט זיך נישט. דער מדינה מיינט אז דאס איז בעצם וואס אלע גלייבן — אויך די מקובלים. דער חילוק איז נאר אז מקובלים רופן עס “ספירות” און האבן א שפראך דערפאר. דער רמ״ק׳ס טענה איז אבער אז מענטשן וואס האבן נישט דעם לשון פון ספירות, ווערן דורך דעם מאנגל טאקע כופרים — און דאס איז אמת געווען אין דער פראקטיק.
—
כוונת התפילה אן ספירות — א טעות
דער רמ״ק גייט ווייטער מיט א שארפערע טענה, דאס מאל נישט וועגן כפירה נאר וועגן כוונת התפילה. ער רעדט פון ראשונים קדמונים וואס האבן געזאגט: “אינני עוסק בקבלה, איך וויל נאר מכוון זיין בתפילה צום בעל האוצרות.” דאס איז באקאנט פון דער תשובת הרשב״א, וואו מקובלים האבן געגעבן א משל: דער מלך האט פארשידענע אוצרות, מ׳קען נישט סתם געבן דעם מלך דירעקט, מ׳דארף זאגן “שיק פאר דעם אוצר.”
דער רמ״ק זאגט: אפילו אויב דו ביסט נישט קיין כופר, ביסטו זיכער טועה. פארוואס? ווייל אויב א מענטש וויל דאווענען צום אין סוף בבחינת עצמותו אן ספירות, איז ער סטאק אין א סתירה: דער אין סוף הפשוט איז פשוט, ער איז נישט בעל שינויים. ער קען זיך נישט טוישן מדין לרחמים, ער קען נישט נתפעל ווערן דורך תפילה. אויב דו זאגסט יא ער טוישט זיך — ביסטו א כופר אין דער אנדערער ריכטונג (מגשים). דער אייבערשטער קען נאר “ענטפערן” תפילות בערך מציאותו בספירות, וואס זענען מהות השגחתו — דורך זיי איז דא השגחה, דורך זיי איז דא שינוי מדין לרחמים.
[הערת אגב: דאס קלינגט אזוי ווי עפעס וואס דער רמב״ם אליין וואלט מסכים צו. ס׳איז נישט קלאר פארוואס דער רמ״ק איז אזוי זיכער אז מענטשן וואס לערנען נישט ספירות ווייסן דאס נישט. אבער ס׳איז אמת אז ס׳איז דא “פאני רמב״ם׳יסטן” וואס כאפן נישט, און מיינען אז תפילה ארבעט נישט — אדער פארקערט, מיינען אז דער אייבערשטער טוישט זיך.]
דער רמ״ק מאנט אבער: “ואל יתחכם המעיין לקנות תוך דברינו ענין נתינה נחוצה” — זאלסט נישט מיינען אז דו פארשטייסט שוין דעם ענין פון השפעה און השגחה פון וואס ער האט דא געזאגט. ער וועט אלעס מסביר זיין באריכות אין שער האורות והכלים. דא האט ער נאר געוואלט מאכן דעם עיקר פונקט: א מענטש איז מוכרח להאמין בספירות.
—
ספירות ווי “רזין דמהימנותא” — צוויי פירושים
דער זוהר רופט ספירות “מהימנותא” — אמונה. דער תניא און אנדערע זאגן אז “רזין דמהימנותא” מיינט אז מ׳קען ספירות נישט פארשטיין, מ׳קען זיי נאר גלייבן. אבער דאס איז דער היפוך פון דעם אמת׳ן פשט. דער גאנצער פוינט פון ספירות איז אז מ׳זאל קענען פארשטיין. זיי נוצן “אמונה” אין דעם זין פון ידיעת אלקות. אויב דו גלייבסט נאר אין אין סוף (אן ספירות), קענסטו גארנישט פארשטיין.
דער עיקר חידוש: אויב דו גלייבסט נאר אין אין סוף, גלייבסטו נישט אין א גאט. דו האסט א “שם” אן קיין “אלקינו.” די ספירות זענען וואס מאכן אים “אלקינו” — נישט אז זיי זענען סעפּאראט, נאר זיי מאכן דעם “אלקינו.” אונזער אמונה איז אין דעם אייבערשטן על ידי ספירותיו, נישט אין דעם אייבערשטן בבחינת עצמותו. אפילו דעם אין סוף אליין ווייסן מיר נאר דורך די ספירות — ווייל מיר וואלטן נישט געוואוסט פון גארנישט אן דער וועלט. דאס איז פארוואס די ספירות האבן זיך געדארפט אנטפלעקן. דערפאר איז א איד מוכרח צו גלייבן אין ספירות.
—
דער חידוש פון קבלה — נישט אז ספירות עקזיסטירן, נאר וויאזוי מ׳רעדט וועגן זיי
טעאָרעטיש גלייבט יעדער אין ספירות — יעדער גלייבט אז מ׳רעדט פון דעם אייבערשטנ׳ס פעולות. דער חידוש פון קבלה איז אז מ׳רופט זיי “אלוקים,” אז ווען מ׳רעדט צום אייבערשטן רעדט מען צו זיי — פון דעם אייבערשטן מיט זיי, נישט פון זיי סעפּאראטלי.
א מעגליכע קשיא: אפשר גיבן מקובלים צופיל נעמען צו זאכן וואס טאָרן נישט האבן נעמען, און דורכדעם מאכן זיי עס צו א “reality” וואס איז אפשר נישט לעגיטים? דאס איז גענוי די קשיא פון שער האצילות והכלים — צו וועלכע מאָס קען מען עס אמת׳דיג רופן א reality. אבער למעשה, מאכן זאכן א reality איז דער איינציגסטער וועג וויאזוי מענטשן פארשטייען זאכן. אזוי לאנג ווי עס בלייבט אבסטראקט — ווי “התייחסות אל הבריאה” — איז זייער שווער צו רעדן דערפון.
—
דריי סארטן מענטשן אין תפילה
ס׳איז דא דריי סארטן מענטשן:
1. מענטשן וואס דאווענען נישט — צו זיי דאווענען נישט צום אייבערשטן, זיי דאווענען צו “פסל גשקה.”
2. רוב פשוט׳ע אידן — זיי זאגן אז דער אחד פשוט טוישט זיך. דאס איז בעצם וואס זיי גלייבן, אבער זיי זענען מגשימים. (דער רמ״ק זאגט עס נישט אזוי קלאר, אבער דאס איז וואס פאסירט. לויט דעם רמ״ז זענען זיי מינים.)
3. מענטשן וואס זענען אין רמב״ם׳ס דרך — זיי כאפן דעם אחדות הפשוט, און דערפאר דאווענען זיי נישט באמת. זיי זאגן אפשר די ווערטער, אבער זיי האבן נישט קיין עצמיות׳דיגע פארשטאנד פון וואס תפילה מיינט. דער רמב״ם זאגט אין מורה נבוכים אז ווען א מענטש דאוונט ווערט ער אביסל א בעסערער מענטש — אבער דאס איז נישט תפילה, דאס ווארט “תפילה” האט דערמיט נישט קיין אמת׳ע מיינונג.
—
דער מקובל׳ס תירוץ — ספירות גיבן תפילה א שפראך
דער מקובל האט א תירוץ: מיר גיבן א נאמען פאר דער זאך. מיר דאווענען מיט די ספירות. די ספירות קענען זיין ברוגז אויף דיר, און זיי קענען נישט זיין ברוגז, און איך מאך אז זיי זאלן נישט זיין ברוגז. דורכדעם — דער אייבערשטער אליינס ווערט נישט ברוגז, אבער די פעולות השם יא. דאס מאכט תפילה סענס. מקובלים מאכן עבודת השם האבן ווערטער. און ווען זיי זאגן נאך אז דער אייבערשטער אליינס האט עס אזוי געמאכט — ווייל דער אייבערשטער וויל אז עס זאל מאכן סענס.
—
דער “פשוט׳ער איד” — ווער איז ער באמת?
דער פשוט׳ער איד האט ווייניג ווערטער אין זיין מוח, און ער טוט בעצם דאס זעלבע — אבער ער איז טועה. אויב ער טראכט צופיל, האט ער א פראבלעם. דער רמ״ק זאגט אז ער איז א “תועה.” אבער פשוט׳ע אידן וואס זענען טאקע פשוט — קיינער האט נישט קיין טענה אויף זיי.
דער טענה איז אויף דעם “אויבער-חכם פשוט׳ן איד” — איינער וואס זאגט “איך בין א פשוט׳ער איד” אבער ער איז נישט. ער איז א מענטש וואס איז געגאנגען אין ישיבה, ער פארשטייט א ביסל, ער האט קשיות — און ער באהאלט זיך הינטער “פשיטות.” דאס איז א שקר. דער רמ״ק רעדט פון “האומר אין אלא בעלי אוצרות” — נישט פון דעם וואס עס איז אים נישט איינגעפאלן די קשיא, נאר פון דעם וואס ווייסט פון דער קשיא און מיידט אויס.
—
דער עיקר מוסר השכל
דער אייבערשטער האט דיך געמאכט אזא סארט מענטש וואס דו קענסט זיך נאר אנצינדן צו דאווענען אויב דו פארשטייסט — אויב דו מאכסט א קשיא צווישן ספירות, אויב דו האסט א השכלה. דאס איז דיין דרך עבודה. שכל איז א גרויסע טובה וואס דער אייבערשטער גיט, און מ׳דארף עס נוצן — נישט ווערן א בעל גאווה דערפון, אבער אויך נישט אוועקווארפן. יעדע טעאריע איז קאמפליצירט, אויך “פשיטות” איז קאמפליצירט.
אוודאי, דער אייבערשטער קען אן ספירות — ער רעדט מיט פשוט׳ע אידן אן ספירות, ער רעדט אפילו מיט אפיקורסים. אבער דו ביסט נישט דיין באבע. אויב דו ביסט א מענטש וואס איז געגאנגען אין ישיבה און האט אביסל פארשטאנען וואס מ׳האט אים געלערנט — ביסט דו נישט קיין פשוט׳ער איד, און דיין חוב איז צו פארשטיין קלאר.
—
שמחה בחלקו אין השגת אלקות — און דער באלאנס צווישן ענווה און הכרת הטוב
כפירה בטובתו של מקום
צו זאגן אז דאס וויסן פון ספירות איז גארנישט ווערט, אדער אז עס מאכט נישט אויס — דאס איז כפירה בטובתו של מקום. דער אייבערשטער גיט א מענטשן א גרויסע טובה ווען ער גיט אים דעם כוח צו פארשטיין אלקות. יעדע זאך קען מען רואינירן, און יעדע זאך קען מען אויך נוצן פאר משוגעת — אבער דאס איז דאך דער דרך העבודה גופא: צו נוצן עס ריכטיג.
די “מידל קלאס” אין חסידות און קבלה
עס איז דא דער מצב פון דעם “מיטעלן” חסיד — נישט דער גרעסטער פילאזאף, נישט דער פּשוט׳סטער איד — וואס לערנט א ביסל חסידות, א ביסל קבלה. דער מענטש זאגט: “איך האב בעיסיק ספירות, איך פארשטיי, איך מאך מיר זייער קליין, מיין דאווענען ארבעט – וועריי גוד.” אבער דער ענטפער איז: ניין, דו דארפסט נאך מער. נישט ווייל דו ביסט נישט גוט גענוג, נאר ווייל דער אייבערשטער האט דיר געגעבן מער כוח.
פארוואס האט דער אייבערשטער געמאכט די וועלט אזוי קאמפּליצירט?
דער אייבערשטער אליין איז סימפּל (פּשוט), אבער די בריאה — די ריאליטעט — איז קאמפּליצירט. פארוואס? “כך רצה” — אזוי האט ער געוואלט. דער אייבערשטער האט געוואלט אז אויך די חכמים זאלן האבן וואס צו טון. די קלוגע מענטשן — “סמארט פּיפּל” — זייער מוח לויפט אזוי ווי די וועלט איז באמת, זיי כאפּן ווי קאמפּליצירט אלעס איז, און פאר זיי איז שווערער צו לעבן. אבער פאר זיי האלט מען אויך — ס׳איז דא א סאלושאן: די תורה, די קבלה, די חכמה — דאס איז דער סאלושאן פאר די קלוגע מענטשן. עס העלפט.
שמחה מיט דער אייגענער השגה
דער עיקר נקודה: מ׳זאל זיין זייער פריילעך מיט וואס מ׳פארשטייט. דער אייבערשטער האט מיך געמאכט מיט א געוויסן שכל — איך נוץ עס, במידה, ווייטער. מיין אידישקייט, מיין עבודת השם, מיין מענטשליכקייט — עס איז פּערפעקט. און איך בין העפּי דערמיט.
עס זענען דא עכטע מקבלים — מענטשן וואס פארשטייען עכט, וואס קומען אן צו השגות, אפשר אפילו רוח הקודש. יהי להם אשרי חלקם. איך פארשטיי אזוי ווי איך פארשטיי, און איך בין זייער צופרידן דערמיט.
דער פּראבלעם פון גאוה — און דער ריכטיגער באלאנס
פראגע: מיינסטו אז דו ביסט בעסער פון א צווייטן ווייל דו פארשטייסט אלקות?
ענטפער: מיינע תפילות ארבעטן בעסער ווייל איך פארשטיי. פארוואס זאל איך דאס נישט מיינען? דאס איז אמת. דער וואס ווייסט אז ס׳איז דא צען ספירות, און ער פארשטייט א ביסל וואס עס מיינט — יא, זיין עבודה איז בעסער. פארוואס איז דאס שווער צו גלייבן? ס׳איז טרו!
אבער — מ׳דארף לערנען בענווה. נישט אז מ׳זאל זיך נישט פרייען, נאר אז מ׳זאל נישט מיינען אז מ׳איז גרעסער פון יענעם. דער חילוק איז:
– זיך האלטן זייער גרויס מיט דער אייגענער השגה — יא, דאס איז ריכטיג.
– זיך האלטן גרעסער פון יענעם — דאס איז סתם א פּראבלעם, א גאוה.
וויסן vs. דורכגיין
ווען מ׳האט ארויפגעקוקט אויף מענטשן דורכאויס די דורות, האט מען נישט ארויפגעקוקט אויף איינעם ווייל ער האט געקענט מער. מ׳האט ארויפגעקוקט פאר׳ן דורכגיין א סאך, פאר׳ן זיך אויסארבעטן. א השגה פון וויסן איז זייער שיין, אבער ס׳איז דא נאך גרעסערע זאכן — דאס זיך צעשמעטערן אויף שטיקלעך, דער לאנגער עבודה פון זיך צוברעכן.
“The perfect is the enemy of the good”
אלעמאל איז “the perfect the enemy of the good.” ס׳איז דא גרעסערע מדרגות — מענטשן וואס באקומען רוח הקודש, וואס אליהו קומט צו זיי. אבער רוב מענטשן מיינען נישט אז זיי וועלן דארט אנקומען. דער וואס האלט ביי זיין מדרגה — ער איז אינגאנצן גערעכט. ער זאל זיין זייער העפּי מיט זיין השגה, אפילו אויב עס איז א “נארישע” השגה לגבי העכערע מדרגות. נאר מ׳דארף וויסן: ס׳איז דא נאך אסאך מער. אף קורס — אבער דאס מאכט נישט אז וואס מ׳האט איז נישט ווערטפול.
—
סוף השיעור.
תמלול מלא 📝
פרדס רמונים, שער א׳ פרק ט׳: צי איז דער מכחיש הספירות א כופר?
הקדמה: די משונה׳דיגע שאלה
Instructor:
אופס, יא. אונז לערנען הלכות… וויאזוי הייסט עס נישט הלכות? פרדס רמונים, שער א׳ פרק ט׳. What’s going on here פאר א גוט יאר?
און וואס שטייט אין דעם פרק? די חקירה אם המכחיש הספירות יקרא כופר עליו. די ענטפער איז, of course, no, don’t worry. זיין ענטפער איז אביסל מער קאמפליצירט ווי דאס, אבער… יא, ער זאגט אזוי.
דער המשך איז, ס׳איז זייער אינטערעסאנט אז ס׳איז אים איינגעפאלן אזא קשיא. ס׳איז א ממש׳ע funny question. נאכדעם וואס מ׳האט גערעדט אין די פריערדיגע פרקים אז מ׳מוז גלייבן, אז ס׳איז דא בהכרח אז ס׳איז דא צען ספירות. ער מיינט most likely מיין איך די לעצטע פרק וואס מ׳האט געלערנט וועגן ס׳איז געשטאנען כביכול על דרך החקירה, דאס הייסט על דרך אז די אמונה זאל שטימען, דארף מען וויסן מציאות הספירות. איז זאגט ער אז ס׳איז כדאי צו פרעגן א שאלה צו דער וואס איז מכחיש הייסט א כופר. This is a little bit a funny question, ווייל ער גייט אליין זאגן דאס, right? ער גייט אליין דאס זאגן. ס׳מאכט זייער… איך וועל זאגן פארוואס ס׳איז זייער א funny question. א משונה׳דיגע funny question, ווייל… איך געדענק נישט אויב ער זאגט דאס. ער זאגט עס… יא, ער זאגט עס, ער זאגט עס יא.
די ערשטע, איך מיין, איך וויל פארווארפן פארוואס די question איז funny. ער גייט דאס זאגן אין די תירוץ. די question איז משונה׳דיג funny, ווייל שטעל דיר פאר ס׳שרייבט א איד א ספר פון סודות. ער זאגט, “דאס איז די סוד פון די תורה.” ס׳שטייט אויפ׳ן קעפל “סוד”, מ׳לערנט עס נאר וועמען איך ווייס נישט וואס. ער רופט דאס… אה, דאס איז די question. ער שטייט נישט אין די הקדמה אז דאס איז א ספר פון קבלה, פון סודות התורה, נישט פון נגלות התורה? נאכדעם, ווער ס׳גלייבט נישט אין מיין סוד איז א כופר. איך ווייס אפילו נישט דערפון. וואס קומט אריין די נושא פון כפירה?
אמונה איז, דער רמב״ם איז אויפגעקומען מיט די idea, לאמיר זאגן, אפשר די משנה, מ׳קען לערנען א גאנצע חקירה וועגן דעם, זיי האבן געלערנט אמאל באריכות גדול. ער איז אויפגעקומען מיט אן idea אז ס׳איז דא זאכן וואס א איד דארף גלייבן, טאמער נישט הייסט ער א כופר. אוקיי. קומסטו מיט נייע תורות, נאכדעם האסטו א חקירה צי איז מען א כופר אויב מ׳גלייבט עס נישט. What?
אוודאי זאגט ער אז דאס איז משה רבינו, ס׳איז געווען א סוד. ס׳קען דאך נישט זיין אז… ס׳איז שוין די ספר יצירה, און די ספר יצירה איז מחייב צו גלייבן. איך מיין אז מ׳איז מחייב צו גלייבן, אויב מ׳איז מחייב צו גלייבן יעדע שטיקל תורה. זוהר הקדוש. איך בין מסכים. דאס איז זיין פערספעקטיוו.
Student:
ניין, איך בין מסכים אז… נו, סאו… ס׳איז אביסל פאני. דו פארשטייסט פארוואס איך זאג אז ס׳איז פאני? איך פארשטיי וואס דו זאגסט, אבער איך פארשטיי אויך אז זייער אסאך מענטשן וועלן מסכים זיין מיט אים, אפילו מענטשן וואס קענען נישט קיין קבלה.
Instructor:
איך וועל אמאל פרעגן א שאלה: איינער וואס גלייבט נישט אין הלכות קם ליה דרבה מיניה זכר? ס׳איז א פאני שאלה צו פרעגן. ס׳קען זיין טעכניקלי, די תירוץ דארף זיין יא. איך בין מסכים. לאמיר נישט זאגן אז רוב יודן וועלן זאגן, רוב נארמאלע חסידישע יודן. וואס הייסט? דו גלייבסט שוין אין די גמרא. די גמרא איז א קם ליה דרבה מיניה. קומט איינער און ער זאגט, איך האלט אז איינער וואס איז מחלל שבת ביום כיפור באקומט יא ביידע עונשים. ער איז נישט א פאני מענטש. ער זאגט מיר, איך ווייס נישט פון דעם, איך ווייס נישט פון דעם. דאס איז זיכער, ער גייט רעדן וועגן דעם, ער גייט אריין אין די חקירות פון וויסן און טעות.
באט ס׳איז פאני, איך וויל טראכט צו פארשטיין די קוועסטשן פארנטס, פארוואס פאלט איין א מענטש צו פרעגן אזא שאלה? אונז לערנען בבא קמא, און יעדער איינער וואס לערנט בבא קמא קומט אויס מיט א קלארע זאך. דאס האט משה רבינו געזאגט, אזוי איז די הלכה פון נזיקין. זייער גוט. און ווער ס׳איז מכחיש אזא כופר? שייכות, ווער איז מכחיש? ווער וועט א כופר? אה, אה, סאו דארפסטו אנקומען צו א נייע זאך.
דער היסטארישער אנטוויקלונג פון קבלה אלס אמונה
אז קבלה האט זיך, at some point, רב יוסף דן איז מאריך אין די תורות אין אפאר פון זיינע ביכער. מען דארף אנקומען צו זייער אינטערעסאנטע… איך מיין אז עס איז גערעכט אין די נקודה צו באמערקן אז… אז at some point, מקובל האט ער זיכער נישט אזוי אנגעהויבן. למשל דער רמב״ן, וואס איז אפשר דער ערשטער מענטש וואס האט געשריבן קבלה בפירוש או בפומבי, האט דאך נישט געזאגט אז ווער ס׳גלייבט נישט אין זיין כופר. ער האט יא געזאגט פארשידענע אזעלכע זאכן, אז למשל אבן עזרא איז א שגיד, ווייל ער מאכט קוזק פון חז״ל, ער פארשטייט נישט אז זיי מיינען נישט וואס ער האט געמיינט, זיי מיינען ער איז מזלזל אין די חכמים, ער רופט אים נישט קיינמאל קיין כופר חס ושלום. עס איז דא אזוי ווי די רעליגיעס פייט מיט דעם שטיקל. דאס קען זיין. אבער דער רמב״ן האט קיינמאל נישט אנגעפאלן צו זאגן אז ווער ס׳גלייבט נישט, אפילו ווער ס׳גלייבט נישט דערין. ווער ס׳גלייבט נישט אין דרך אמת א כופר? ווער ס׳גלייבט נישט אין מדרש איז א כופר? עס גייט אריין אביסל אין די שאלה. די שייכות איז, אוודאי, אן ערליכער גלייבט אין אלעס וואס שטייט אין די תורה. ס׳איז דא מענטשן וואס זענען אים פארקוועקן געווען זאכן, ס׳איז נישט קיין שיינע זאך, ס׳איז א פאני זאך.
דער קאנצעפט פון עיקרי אמונה: רמב״ם קעגן מקובלים
At some point איז עפעס געווארן א זאך אז אידישקייט האט א געוויסע theology, א געוויסע idea פון גאט, א געוויסע זאך. און ס׳איז נישט נאר אז ס׳איז דא מענטשן וואס זענען זיך מתעמק און זיי ווייסן די אמת׳דיגע יסודות, אזוי ווי יעדע סוגיא, נאר אויב ס׳איז א זאך אז דאס איז אזוי ווי די עיקר אמונה. ס׳איז נישט סתם, ס׳איז דא די קאנצעפט פון עיקר אמונה, וואס אליינס איז א קאנצעפט וואס דער רמב״ם האט אינווענטעד בעיסיקלי, אזוי ווי דער הייליגער חתם סופר און דער הייליגער רבי אברהם אבן עזרא און דער הייליגער רבי יעקב עמדין האבן אלע געזאגט.
Student:
איך זאג דאס נאר ווייל דו זאגסט אז די היסטארישע אמת, דער רמב״ם האט אינווענטעד די קאנצעפט פון עיקרי אמונה, און…
Instructor:
יא, אבער נישט אין די סענס. אויף דעם אליינס, די מקובלים, ווי דער חתם סופר ברענגט אין זיין תשובה אין עיקרי הדת, אז די מקובלים זענען מחולק מיט די קאנצעפט פון עיקרי הדת.
Student:
אדער דער רמ״ק נישט. ווייל דו זעסט, ער האלט פון די קאנצעפט, ער איז נאר מחולק וואס ס׳איז.
Instructor:
ניין ניין, ס׳איז א חילוק, ווייל די איידיע פון עיקרי הדת איז עפעס א סגור זאך.
Student:
אז זיי זענען מסכים ביי די איידיע, ניין, איך מיין אז איך וועל נישט זאגן, זיי זענען מסכים אז ס׳איז דא אמת אז די תורה איז נישט נאר וואס מ׳דארף טון, ס׳איז אויך וואס מ׳דארף וויסן, ביז הונדערט פראצענט. יעדער מקובל און יעדער איז מסכים די לוקה, נאר די ליטוואקעס און די משכילים האלטן נישט אזוי.
Instructor:
אבער נאכדעם איז דא די צווייטע לעוועל. דאס אז מ׳דארף וויסן און ס׳איז זייער וויכטיג, דאס בין איך מסכים, דאס איז מ׳איז אינגאנצן מסכים פון די רמב״ם. נאכדעם איז דא די זאך פון די פובליק רמב״ם, דאס איז אזוי ווי די פאליטישע רמב״ם, וואס זאגט אז ממילא ס׳איז דא אזוי ווי אידישקייט באשטייט, אדער איינע פון די וויכטיגע זאכן וואס אידישקייט באשטייט איז א געוויסע ליסט פון ידיעות אז א איד דארף וויסן, א איד דארף גלייבן, און ווער ס׳איז מכחיש אז ס׳איז יצא מן הכלל, איז ער א גרעסערע שייגעץ ווי סתם. דאס איז א חידוש פון די רמב״ם, און דער חתם סופר זאגט אז מ׳איז נישט מסכים, מ׳דארף גלייבן אין די גאנצע תורה.
ער כאפט אבער מיט כל המוסיף גורע, מ׳זאגט אז מ׳דארף גלייבן אין די גאנצע תורה. איז א קשיא אויף אמונה, אז עס איז א קשיא אויף רוקי ועיגער. איך ווייס נישט וואס מ׳טוהט איך טוהן, צריך עיון.
Student:
קיינער פון זיי איז נישט מסכים צו דעם, דער חתם סופר לכאורה. איך מיין אז יא, ער ברענגט עס פון אן אדרעד. אז ס׳איז דא געוויסע פאונדעישאנס פון… ס׳איז דא מער וויכטיגער ווי אנדערע זאכן.
Instructor:
יא, אמת. אבער נאך אלץ, אויב איך געדענק דער חתם סופר וועלן זאגן אן אדרעד, אויב איך געדענק מיינט ער דער עדווייז, מיין איך, ס׳איז אפשר א תשובה פון דער עדווייז וועגן דעם. וואס ער זאגט די נקודה. זיי זענען מסכים אז ס׳איז דא וויכטיגערע זאכן. פארקערט. ס׳איז א מחלוקת פון וואס די עיקרים זענען.
Student:
ניין, ניין, ניין. די מקובלים, דער רמ״ק אליינס, און אלימל ווען ער קומט צוריק צו די שאלה, זאגט ער אזוי פון די מקובלים. מ׳זאגט אז ס׳איז נישטא קיין עיקר, ס׳איז דא אלעס, מ׳דארף גלייבן אלעס וואס שטייט אין פאר. דאס איז זיין עיקר. דאס איז זיין עיקר.
Instructor:
ניין, ניין, ניין, ס׳איז דא אזוי, ס׳איז און ס׳איז כל המוסיף גורע, maybe it’s not the correct conceptualization, but וואס איך מיין צו זאגן איז, אויב א מקובל, דאס וואס דער רמ״ק זאגט, און וואס דער רמ״ק אין אן אנדערע פלאץ זאגט, און אויך אין דעם פרק, אין די ענדע גייט דאס זיין זיין תירוץ, איך מיין אז אין די ענדע קומט ער אן צו דעם. אז דו זאגסט א איד מוז גלייבן אין די תורה, וואס הייסט א איד? א איד איז איינער וואס גלייבט אין די תורה. וועלכע פארטס אין די תורה דארף מען בעיקר גלייבן? פאני רמב״ם זאגט אז דער פסוק איז וויכטיג צו גלייבן, יענער פסוק, ס׳איז וויכטיג צו גלייבן אין אלע פסוקים פון די תורה.
א מקובל זאגט, ניין, די תורה האט בעצם א קדושה. יעדע ווארט פון תורה איז שמות. ממילא, דאס אליין איז אן עיקר, אז די גאנצע ענין איז שמות.
Student:
אמת, אמת. אבער ס׳איז דא נאר איין עיקר. קענסט עס רופן אזוי ווי די עיקר תורה מן השמים, אפילו דאס איז נישט…
די נפקא מינה: וואס איז דער חילוק?
Instructor:
אבער איך וועל דיר זאגן די נפקא מינה, די נפקא מינה העצומה איז אזוי, לויט די רמב״ם איז דא אסאך פסוקים. די מענטשן כאפן נישט דאס, אבער דאס מיינט דער רמב״ם, פארדעם זענען די מקובלים אין חילוק, טאקע וועגן דעם. וואס זאגט דער רמב״ם, איינער גלייבט נישט אין דעם פסוק “ואחות לוטן תמנע”, און ער גלייבט נישט דערין. ער האלט אז לוטן׳ס שוועסטער איז געווען רבקה, נישט תמנע. ער האלט אנדערש, ער איז נישט קיין כופר. דאס איז דער רמב״ם. ער איז א מאדנע בריאה, ער איז אפשר ראנג, וועט ער אים אפשר אנשייגן צו אים מאכן צו אפילו א מצב, ווייל ער איז נישט קיין כופר. ווייל מ׳דארף נישט גלייבן אין יענע פסוק, מ׳דארף גלייבן אז ס׳איז הייליג, און מ׳דארף נישט גלייבן אז ס׳איז אמת. אזוי, דאס קומט אויס פון די רמב״ם, אז נישט, איך האב נישט געקענט צו זאגן אז ס׳איז דא עיקרים. ס׳מוז זיין…
Student:
ניין, ס׳שטייט נישט אין די רמב״ם דארף גלייבן יעדע פסוק. ס׳שטייט אין די רמב״ם, גיי ווייסן פארוואס. ער רעדט עפעס א רעדן צו שרייבן א שקר. ס׳איז נישט קיין שום פראבלעם. מאך מיר אמת׳דיג. דאס וועל איך ברענגען ארויס, אויב די שמע ישראל איז מחויב געווען דאס גלייבן, און “ואחות לוטן תמנע” איז נישט מחויב צו גלייבן. דער רמב״ם זאגט יא, זייער שטארק אז ווער ס׳גלייבט…
Instructor:
ניין, ניין. איך זאג, איך ווייס אז דאס איז ווי א לאו-פאל אין דער רמב״ם, ווייל דער רמב״ם זאגט אז מ׳דארף גלייבן די גאנצע תורה איז מקודש, אבער ס׳קען נישט זיין אז אויב אזוי דארף מען גלייבן יעדע פסוק אייניג. אויב איינער האט עפעס א… ער האט א פשט, “ואחות לוטן תמנע” איז א גימטריא. ס׳מיינט נישט לוטן, ס׳איז נישט געווען קיין לוטן, ס׳איז נישט געווען קיין תמנע, ס׳איז אלעס מיינט צו זאגן אז… די מניעות וואס איז לשון תמנע איז די…
Student:
אה, עקזעקטלי, דעט דאזנט ווארק. דעטס די האול פוינט. איט העז טו בי דעט. איט העז טו בי דעט. איט העז טו בי דעט. פשט דאס על סאם לעוועל, עגען, וויטען סאם עקסטענד אויף סאם לעוועל. מ׳קען זאגן וועלכע פשטים דאס איז. איך מיין אז מ׳קען אפילו מפקפק זיין לויט די עיקר.
Instructor:
מקובלים לערנען פשט אין די רמב״ם. אוודאי לערנט ער פשט. אז די רמב״ם האט נישט געמיינט צו זאגן אז איין פסוק איז נישט געמיינט. ער האט געמיינט צו זאגן… אזוי ווי דו לערנסט די גד תורה און דו גלייבסט אין די גד תורה, וועסטו כאפן אז ס׳איז דא סערטען זאכן וואס די תורה וויל מער זאלסט צוקומען. דער אחות לא תמנע האט דיר געוואלט צוברענגען צו כאפן… דאס איז יעדער איינער מסכים. דאס איז די מקובלים זיכער מסכים. איך בין מסכים. אבער נאך אלץ, ס׳איז לויט… איך בין מסכים, איך ווייס נישט, אבער די מקובלים האלטן עכט אזוי, דער חתם סופר לייגט עס אראפ. אבער די מקובלים לייגן עס מער אראפ אז ס׳איז די זעלבע פארקערטע. אויב מ׳גייט מיט דאס, אזוי ווי דער רבי… ס׳קומט אמת פון דער רבי בעל, דער ספרים, איך מיין אז ער האט… אז ס׳איז נישט דא פארקערט, אבער ר׳ מנחם מענדל איז מחולק עגזעקטלי אויף דאס. ער זאגט, ווי שטייט אין דיין תורה אז דו גלייבסט אז דער אייבערשטער איז וויכטיגער ווי צו לייגן תפילין אין שבת? נישט לייגן תפילין אין שבת למשל, שטייט נישט. ביידע איז תורה מן השמים, ביידע איז פונקט אזוי וויכטיג. דאס איז דיינע תורה, דיינע חקירות, וואס זאגן אז ס׳איז דא א חילוק, ס׳איז נישט דא קיין שום חילוק.
די קולא וואס קומט ארויס פון דעם
און וואס איך זאג אז פון דעם קומט ארויס אויך א קולא. אז א מענטש, אויב איינער האט א גרויסע צריך עיון, פרעגסטו אים, וואס איז די פשט פון ארבעה אבות נזיקין? ער זאגט, איך פארשטיי נישט די תוספות. פארוואס זאגט דא פיר און פיר? ער פארשטייט נישט. ווי איז ער אן אפיקורס? ניין, ער איז א גרויסער למדן, ער האט א קשיא, ער קען בלייבן ביי צריך עיון. זאג איך, ער פארשטייט נישט פארוואס ס׳איז נאר דא איין גאט און נישט צוויי צריך עיון? ער פארשטייט נישט, יעדע זאך דארף מען פארשטיין.
דער רמ״ק׳ס תירוץ: צוויי סארטן מענטשן וואס האבן טעותים אין קבלה
פארזעצונג: די שאלה פון היעראַרכיע אין תורה
נישט לייגן תפילין שבת למשל, שטייט נישט, ביידע איז תורה מן השמים, ביידע איז פונקט אזוי וויכטיג, דאס זענען דיינע תורות, דיינע חקירות צו זאגן אז ס׳איז דא א חילוק, ס׳איז נישט דא קיין שום חילוק.
און וואס איך זאג אז פון דעם קומט אויס אויך א קולא, אז א מענטש, אויב איינער האט א גרויסע צורך עיון, פרעגסטו אים וואס איז די פשט פון ארבעה אבות נזיקין, איך פארשטיי נישט די תורה, די ענין, פארוואס זאגט ער פונקט פיר? ער פארשטייט נישט, וואס איז ער אן אפיקורס? ניין, ער איז א גרויסער למדן און ער האט א קשיא, ער קען בלייבן ביי א צורך עיון. אזוי אויך ער פארשטייט נישט פארוואס ס׳איז נאר דא איין גאט און נישט צוויי, צורך עיון, ער פארשטייט נישט, יעדע זאך דארף מען פארשטיין. לויט דעם רמב״ם איז דאס א גרויסע חילוק, דא קענסטו נישט בלייבן, אדער דא איז אט ליעסט א גרעסערע פראבלעם, ווייסטו, מ׳קען נישט, דא בלייבט א גרעסערע פראבלעם מיט א צורך עיון, דארט נישט.
אויב דו זאגסט אז א מקובל וואס זאגט יא, איך האב אן אנדערע אמונה, איך גלייב אז יעדע שטיקל תורה איז, אגען, ס׳האט צו טון מיט דעם, אוודאי, קבלה איז א גאנצע מערכת רמז, אבער אויב דו פארשטייסט עניטינג אבאוט די איידיע פון אלוקות, דעמאלט קענסטו נישט גלייבן אז אלעס איז אייניג, ס׳איז נישטא אזא זאך, אבער דאס זאג איך, ס׳קומט אויס אז מ׳קען זיך דינגען אויף א זאך, ער האט נישט קיין מושג וואס מיינט די ווארט גאט בכלל, און ער האט נישט נאר די ווארט, ער איז טאקע אן עם הארץ, סאו אזא מענטש יא, אוודאי האט ער א ספק.
אוקיי, איך זאג טעארעטיקלי, מ׳קען דאס קאמפליקעטן אויב מ׳וויל שטארק, אבער איך מיין דאך נאר א משל פון דעם, ס׳איז טאקע א פאני משל, אבער טעארעטיקלי, טעארעטיקלי קומט אויס אז מ׳קען האבן פקפוקים אויף אלעס, ווייסטו, פארשטייט זיך, מ׳דארף אלעס פארשטיין, הונדערט פראצענט, דאס איז די מצוה צו פארשטיין די גאנצע תורה, דו זאגסט ס׳איז דא וויכטיגערע חלקים, איך בין מסכים ס׳איז דא וויכטיגערע חלקים, דאס איז אפילו נישט די נושא.
וואס איך זאג נאר איז, אז אויב ס׳איז אלעס אזוי ווי ס׳איז נישט דא קיין היעראַרכיע מיט אינטערנאליטי תורה, דעמאלטס איז נישט דא קיין עיקרים. דער רמ״ק זעט נישט אויס אז ער גייט מיט דעם, עט ליעסט נישט אין זיין שאלה, ווייל ער האט יא א היעראַרכיע. און נישט נאר ס׳איז דא א היעראַרכיע, ס׳איז דא א היעראַרכיע פון אזוי ווי זאכן וואס מ׳מוז מודה זיין און מ׳מוז מודה זיין, מ׳מוז גלייבן.
איינער גייט קומען אין שול און ער זאגט, איך בין מחולק מיט הלכות ד׳ שומרים, איך האלט נאר דאס דריי. ער איז נישט קיין כופר, אפשר איז ער יא א כופר, אבער נישט, מ׳ווארפט אים נישט, נישט פון דעם ווארפט מען אים ארויס נישט יעדער. איינער זאגט ער גלייבט נישט אין קבלה, זענען זיי מסופק. דאס איז בעיסיקלי די שאלה. ס׳איז דא א חקירה, א חקירה פון די רמ״ק, צו ער איז א כופר. און דאס איז א ביג חידוש. וואלט ער זיכער נישט פארשטאנען די שאלה. ער וואלט אפילו נישט געפאלן די שאלה פארוואס מ׳דארף גלייבן אין תחיית המתים. איך מיין יא, מ׳דארף גלייבן אין תור עיקרים, מ׳האט נישט געהאט די ליסט א הדי׳ פון עיקרים.
דאס הייסט, לאמיר זאגן אזוי, ס׳קען זיין אז ס׳ווערט אזוי ווי א שאלה צו דאס איז אזוי ווי די בעיסיק זאך וואס מ׳דארף זאגן פאר יעדן. ס׳איז דא אנדערע מובן פון עיקרים. דאס איז די בעיסיק סטאריע. וואס זענען אידן? אידן גלייבן אין צען ספירות. יא, וואס עפעס? און צום וואס דער רמ״ק איז אוועק די אנדערשטענדיג איז אז דעת האסטו ווי נאכדעם, ער גייט אריין אין חקירות. אבער דאס איז ווי אזוי א קבלה טוישט זיך פון אזוי ווי א לימוד פאר עמוק פאר סודות התורה, ס׳בלייבט דאס, אבער ס׳איז אויך דא אזוי ווי די חיצוניות דערפון, די בעיסיק סטורי דערפון, וואס ווערט אזוי ווי אוודאי א איד גלייבט אין די צען ספירות. דו גלייבסט שוין אין די צען ספירות? וואס ביסטו א גוי? אזוי טראכטן די מקובלים, ניין?
איך האלט נאך ביי די שאלה, איך האלט נישט ביי די תשובה. רוב ענגלעך ווייסן נישט אז זיי דארפן נישט ווייזן דארף איז דא א בורא געווען. וואס מיינט א בורא געווען? דאס גייט זיין פאר א בורא געווען. און אויב דו פארשטייסט נישט, דו גלייבסט נישט אין גאט בעצם, ממילא האסטו נישט קיין תורה. ער גייט אנקומען צו דעם, נאך אן, ער גייט אנקומען צו דעם. אבער דאס גייט זיין פארט פון זיין תירוץ. אבער נאך אלץ, אזוי ווי ס׳איז דא זאכן, אין יעדע סיסטעם פון אמונה איז דא זאכן וואס יונגלעך ווייסן נישט, אבער טאטעס דארפן שוין וויסן. אדער מ׳זאגט עס אפילו, קען זיין מ׳זאגט עס פאר די יונגלעך, זיי פארשטייען עס נישט, אבער מ׳לערנט עס אויס צו זאגן עניוועיס, ווען ער וועט עלטער ווערן וועט ער פארשטיין, אז ער גייט אין חינוך.
איך בין גאנץ זיכער אז די מקובלים לערנען אויס פאר זייערע יונגלעך אז ס׳איז דא צען ספירות. נישט נאר מקובלים, די חסידים, מ׳איז דאך יודעים, אמת. מ׳לערנט עס אויס. וואס מיינט עס? און דו ווייסט וואס מיינט אז ס׳איז יא דא איין בורא? ס׳מיינט וואס מ׳זאגט אים. שפעטער וועלן מיר שוין פארשטיין, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. וואס מיינט עס? מ׳לערנט עס אויס פאר די קינדער, אמת. נאר אויב איינער קומט אין שול, איך גלייב נישט אין יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ער איז זיכער אז איין חסידישער רבי וועט אים נישט אריינלאזן אין זיין שול.
נאכדעם, דער רמ״ק איז אבער געווען מער האנעסט פון אים, ער טרייט צו מסביר זיין, איז עס טאקע אזוי? יעצט א לוק אויף די אפעזיט, דער רמ״ק קומט דא מייקל, זאל נישט מאכן מיט אים זיין, ווייל ער הייבט אן מיט א שאלה, ס׳איז דאך פשוט אז א איד איז איינער וואס גלייבט אין צען ספירות, וואס איז עפעס דא איינער וואס גלייבט נישט? וואס איז ער א כופר? ער איז סתם א נאר? דאס איז א חקירה. יא, אויף קורס ער גלייבט אין דעם אייבערשטן. וואס? דאס איז די טינג, אוקיי.
בקיצור, לאמיר לערנען זיין תירוץ. אפשר די תירוץ איז בעסער ווי די קשיא. איך בין נאר מסביר אז די קשיא האט צו טון מיט דאס אז קבלה, און ביי די מענטשן וואס זענען לעבן אין קבלה קהילה, איז זיכער אזוי, אז ס׳איז געווארן אזוי ווי אז דאס איז די בעיסיקע זאך. איך מיין אז ס׳איז דאך אלץ עפעס פאני, דאס הייסט, מ׳דארף האבן א געוויסע לעק אוו עוועירנעס אזוי ווי פון היסטאריה צו וויסן… ס׳איז געווען זיכער, דער רוב דורות פון אידן האבן נישט געוואוסט אז ס׳איז דא צען ספירות, עפעס וואס מ׳גייט אן אנדערע תורה, אדער מ׳דארף נישט קיין קשיות, ס׳האבן געלייגט… ס׳איז זייער פאני צו זאגן, עפעס א הוה אמינא. אוקיי, אמת, אמת, אבער דאס איז עקזעקטיג.
סאו דאס איז א סוירטען פעאריע, איך האב אן אנדערע פעאריע, איך פארשטיי נישט. ער רעדט זיכער, אוקיי, אבער ער רעדט זיכער פון געוויסע מענטשן. דער רמ״ק האט עקטשולי געלעבט אין די ריעל ווארלד, און דארט זענען געווען מענטשן אזוי ווי איך ווייס, רב מודין, אדער איך ווייס נישט צו געווען בערך אביסל נאך אים, אבער אין זיינע צייטן האט ער געווען אנדערע מענטשן, דלמיגא, וואטעווער, ווענטשטו וואס דער קען. דאס גייט ער אנקומען. איינער וואס האט א ספירה וואס האט דרייצן ספירות, איז דאס די פריערדיגע פרק. אה, דו האסט טעותים, אבער איך ווייס שוין דאס. איך וויל נישט זאגן אז איינער האט בכלל קיין ספירה. ער זאגט אז ניין, גאט איז עווייטינג, קען מען דאך נישט רעדן פון אים? איך וויל נישט. גוט, לאמיר זען. און לאמיר זאגן זיין תירוץ.
סארט 1: דער וואס ווייסט נישט – “לא ידע בהם כלל”
זאגט ער אזוי, זאגט דער רמ״ק אזוי דער תירוץ:
> ס׳איז דא צוויי סארט מענטשן וואס האבן טעותים אין דעם. איינס, ס׳איז דא איינער וואס ווייסט, לא ידע בהם כלל, כליינער האט נישט געהערט, נישט מצד, ס׳איז א אינטערעסאנטע וועג ווי ער לייגט עס אראפ, נישט מצד שאם יתגלו לו תעלומות חכמי הקבלה חס ושלום, אויב מ׳וועט אים זאגן וועט ער עס מכחיש זיין, חס ושלום, כאילו דער מענטש וואס ס׳איז דא אזעלכע מענטשן זענען מכחיש, מ׳האט זיי געזאגט אז ער איז מכחיש, אלא לירגל בהם, מ׳האט נישט געלערנט, לא נתגלו לו שערי אור, נעבעך, ער לעבט אין די פענסטער נישט.
דער מענטש, זאגט דער רמ״ק, איך ווייס נישט קיין כופר, איך וויל נישט קיין מכחיש, דו ווייסט דאך נישט וואס דאס איז, מ׳האט אים נישט אויסגעלערנט. דאס איז דאך, אוקיי, ער מיינט נישט תינוקות שנשבו, דו כאפסט, ער מיינט לערנען פשוט׳ע אידן, ער ווייסט נישט.
די ראיה פון דער מחלוקת רמב״ם און ראב״ד
און ער ברענגט אן אינטערעסאנטע ראיה, איך מיין אויך, עס איז אן אינטרעסטינג אנדערסטענדונג, ער ברענגט א ראיה אז דאך אפילו די נושא פון סילוק הגשמיות איז פון מה הפשוט, יא, פון די אין סוף מיינט ער פון די אייבערשטער. זאגט דאך דער רמב״ם אז ווער ס׳גלייבט אז דער אייבערשטער איז א גוף, השם אחד הפשוט, איז א גוף, וויבאלד מינער איז א מין, און דער ראב״ד איז מחולק, און דער ראב״ד זאגט ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות.
קומט אויס אז דער ראב״ד איז מחולק אויף דער רמב״ם וואס ער זאגט אז דער וואס זאגט אז דער אייבערשטער איז א גוף איז א מין. יעצט קומט דער רמ״ק מיט אזא אינטערעסאנטע קומען מיט דער ראב״ד. דער רמ״ק האט נישט געקענט גלייבן אז דער ראב״ד האט עקטשולי געגלייבט אז איינער וואס האלט אז דער אייבערשטער איז א גוף בדווקא איז א מין, ער איז נישט קיין מין, ער איז א וואוילער איד. קען נישט זיין. זאגט ער, אין ראוי לחשוב. דאס איז דא א גרויסע מחלוקת אין די פשט פון דער ראב״ד. ס׳איז זיכער אמת׳דיג יא ראוי לחשוב. לאמיר זען.
זאגט דער רמ״ק, מ׳קען נישט גלייבן אז דער ראב״ד האלט אז ער איז נישט קיין מין, אוודאי איינער וואס מגשם דער אייבערשטער איז א מין. וואס הייסט? סאו, דער סעיף דריי דיפערנט קוועסטשענס וויאזוי דער רמ״ק איז קאלעפסיג.
ס׳איז דא איין שאלה, צו דער ראב״ד האט געהאלטן אז דער אייבערשטער איז א גוף? ניין, אוודאי דער ראב״ד האט געהאלטן אז דער אייבערשטער איז נישט קיין גוף. ווראי, ער זאגט האגדות המשבשות את הדעת. ס׳קען זיין אז דער ראב״ד איז געווען א מקובל, ער האט געהאט א געוויסע תירוץ, אבער אז דער אייבערשטער האט עכטס פשוט אז ער איז א גוף, האט ער זיכער נישט געהאלטן. יא, דער ראב״ד האט אויך געהאלטן אז… ניין, דאס איז דאך מיינען די דיוק. גדולים וטובים הלכו בזו המחשבה, אבער דער ראב״ד איז מסכים אז זיי זענען ראנג געווען אין גדולים וטובים. רייט? ווייל ער זאגט, לפי מה שראו במקראות, אז זיי זענען געגאנגען פשוטו של מקרא. פשוטו של מקרא שטייט אז דער אייבערשטער האט א גוף.
און נישט נאר דעם, ס׳איז דאך דא מער אגדות, און דער ראב״ד רופט זיי אויף א שארפע לשון “אגדות המשבשות את הדעת”. כמנהג הראב״ד איז ער געווען א שארפער איד. איך בין א גרויסער פרענד פון אים. איך האב זייער ליב אידן וואס זאגן וואס זיי טראכטן. איך האב זייער פיינט די שיינע אידן וואס זאגן נישט וואס זיי טראכטן.
און דער ראב״ד זאגט אז מענטשן לערנען נעבעך אגדות, און ס׳איז משבש את הדעת. פארשטייט זיך, איינער וואס ווייסט דעם אמת׳דיגן פשט פון די אגדה, ער זאגט נישט אז אגדות זענען משבש את הדעת, נאר אויף מענטשן זענען זיי משבש את הדעת. אין א געוויסע זין, אפילו ער וואגט זיך צו שרייבן אפילו מער ווי דער רמב״ם וואגט זיך צו שרייבן אויף אגדות אין זיין ספר משנה תורה. קומט אויס אז דער ראב״ד האלט זיכער אז דער אייבערשטער איז נישט קיין גוף. איך מיין אז דאס איז קלאר. אבער דער ראב״ד איז בחילוק אויף דעם רמב״ם וואס זאגט אז ער איז א מין.
דער רמ״ק׳ס חידוש: די מחלוקת איז וועגן שוגג
יעצט, דער רמ״ק האלט אז ס׳איז דא נאך איין לעוועל וואס דער ראב״ד איז מסכים צו דעם רמב״ם. דער רמ״ק טראכט אז דער ראב״ד קען נישט האלטן אז איינער וואס דווקא… דער רמ״ק האט די אינטערעסאנטע אידיע אז ס׳איז דא אזויווי א דווקא כופר. איך דארף נישט אויסגעפינען אויב ער איז, אבער דאס איז א כופר להכעיס. זאגט דער רמ״ק, איינער וואס איז במזיד, דאס איז וואס דער רמ״ק טוישט די מחלוקת רמב״ם און ראב״ד פון די שאלה צו ס׳איז דא א הלכה, אזויווי צו מ׳איז מחויב צו וויסן אז דער אייבערשטער איז א גוף, צו ס׳איז א הייליגע זאך, צו ווער ס׳איז בדווקא מכחיש איז א כופר. און דער רמ״ק מאכט די גאנצע ראב״ד אונז אין די נושא פון שוגג. פארשטייסט? ער האט אן עקסקיוז, ער איז בתמימות א כופר, ער איז בתמימות א מין. יא, ער זאגט אזוי.
סארט 2: דער וואס איז במזיד – א דווקא כופר
אבער ס׳איז זיכער דא מענטשן וואס האבן אנדערע אמונה ווי אונז. לאמיר… וואס מיינסטו? ס׳איז זיכער דא קריסטן מענטשן וואס זיי האבן שוין געהערט די זאכן און זיי גלייבן נאך אלץ. שוין נפקא מינה׳דיגקייט פאר דווקא. ער הערט וואס אונז ווילן צו זאגן, און ער האט זיך אלץ זיין שבקו צמא. רייט. מענטשן זאגן שבקו צמא. יא. לאמיר אויספירן. קוק, לאמיר ליינען וואס ער זאל.
דער רמ״ק וועגן גשמות השם — המשך: די מחלוקת רמב״ם און ראב״ד און די שאלה פון “מין”
דער ראב״ד׳ס שיטה לויט דעם רמ״ק
דאס הייסט, ער האט אן עקסקיוז, ער איז בתמימות א כופר. ער איז בתמימות א מין. יא, ער זאגט אזוי.
אבער ס׳איז זיכער דא מענטשן וואס האבן אן אנדערע אמונה ווי אונז. וואס מיינסטו? ס׳איז זיכער דא קריסטן מענטשן וואס זיי האבן שוין געהערט די זאכן און זיי גלייבן נאך אלץ, נישט אויף קיין מזיד׳דיגע חטא דווקא. ער הערט וואס אונז האבן צו זאגן, און ער האט זיך אלץ זיין שטיקל אמונה. מענטשן זאגן…
לאמיר ליינען וואס ער זאגט. זאגט דער רמ״ק אזוי, לויט וואס ס׳זעט אויס פון דעם רמב״ם, ביי די וועי, איך בין נישט מסכים אז דער רמב״ם האלט אזוי אויך. לויט וואס ס׳זעט אויס פון דעם רמב״ם, האלט דער רמב״ם אז איינער וואס זאגט “אל יהיה בעל גשם הוא מין”, אפילו זיין טעות איז “מטעם שלא הורגל בלימוד חכמת אלקות, ולמד פשוטי המקראות והמדרשים, ולא ירד לעומקם להבין ענינם כצורתם”. זעט אויס, דער ראב״ד האלט אזוי. דאס שטייט נישט אין רמב״ם, ביי די וועי. מענטשן מיינען אז ס׳שטייט אין מורה נבוכים, ס׳איז נישט אמת. ס׳שטייט, אבער ס׳מיינט נישט וואס ס׳שטייט, לפי דעתי. אבער דער רמ״ק האט פארשטאנען אז דער רמב״ם האלט אז אפילו איינער וואס גייט מיט די אגדות און מקראות איז א מין.
נאר אויף דעם זאגט דער ראב״ד, ניין! “אז איד שבכל עניניו”, דער ראב״ד לייגט אראפ אזא איד, יא? ס׳איז דא א איד “בכל עניניו עובד את האל, והולך בדרכי התורה בתמימות, ובעבור קוצר ידיעתו יאמין בגשמיות”. ער איז נישט קיין מין, ער איז א טועה, אבער נישט קיין מין, “ואין כוונתו להרע”. אבער “המכיר את בוראו, שגילו לו שערי ההקדמה בביטול הגשמות, ואינו מודה באמת ומעוות פניו, ואומר שהאל גשם, זהו ודאי מין לדעת הראב״ד”.
א קשיא אויף דעם רמ״ק׳ס לערנונג
איך האב נישט קיין אנדערע וועג וויאזוי דאס מיינט. ווער איז ווען געווען אזא מענטש וואס האט מעוות פנים געווען און געזאגט אז דער אייבערשטער איז א גשם? It doesn’t make sense to me, דאס. ווער? זאגט ער אז ער איז א נוצרי. ער האלט אויך עפעס א fancy טעאריע, וואס ווייס איך.
דאס זאגט דער רמ״ק, אונז האלטן זיכער אז ער איז א מין, אבער ער איז א מין ווייל ער איז א גוי. נישט וואס ער איז א גוי? ווייל ער גלייבט אז דער אייבערשטער איז א גשמי געווען. ווייל ער גייט אין קלויסטער, נישט אין שול. מ׳קען נישט גיין אין קלויסטער. דער רמב״ן זאגט דאס, אז דאס וואס דו מיינסט, אז די ערגסטע זאך וואס די קריסטן זאגן איז אז דער אייבערשטער איז געווארן א מענטש, אבער… ער מיינט צו זאגן דארט אז ס׳איז absurd, ער מיינט עס אפצופרעגן, ער מיינט נישט אז ס׳איז דא אזא מין. ער האט א וועג וויאזוי ער איז זיך מסביר, ער האלט אים נישט קיין מין. איר זאגט מיר אז דאס איז יא א מין.
I don’t know, I feel like דער רמ״ק האט טו מאטש אין זיין קאפ די idea of דוקא אין כפירה. דער רמב״ם איז זיכער, נישט דער רמב״ם און נישט דער ראב״ד קוקן עס אזוי אן. דער רמב״ם און דער ראב״ד קוקן אסאך מער אן בתמימות מענטשן. מענטשן גלייבן מער ווייניגער וואס זיי טראכטן איז אמת. דער רמ״ק האט עפעס אן imagination, איך מיין נישט אז ער מיינט דיין case. איינער וואס מ׳האט אים מסביר געווען אז דער אייבערשטער האט נישט קיין גוף, און ער זאגט “איך בין נישט מודה, דער אייבערשטער האט יא א גוף”. פארוואס זאל ער זיין אזא מענטש? ער האט אן אנדערע וועג, ער האט אן אנדערע סארט שגעון, ער האט עפעס א פאני טעאריע, ער זאגט, “ביי די וועי, דער אייבערשטער קען ווערן…” וואטעווער. ס׳איז נישט אלעס. זיי זאגן, “ניין, איך האב געליינט אן אנדערע בוק”. סאו, ער האט געליינט א בוך, האט ער פארשטאנען אז… בקיצור…
אה, סאו, ער באקומט אן אנדערע זאך. גילוי הקדמות מיינט נישט אז ער האט פארשטאנען. ס׳מיינט, מ׳האט אים געזאגט אז ער זאל טראסטן די ערליכע אידן, און ער טראסט זיי נישט. מ׳האט אים דאס מסביר געווען. אויב מ׳האט אים געוויזן, מ׳האט אים געברענגט א חומש, מ׳האט אים נישט מסביר געווען, מ׳האט אלעס געזאגט. ער האלט זיך נאך אלץ מיט זיין אמונות. I don’t know. Not very impressed. Not very impressed.
דריי באזונדערע שאלות אין דער סוגיא
ס׳איז דא איין זאך, ס׳קומען זיין דריי מחלוקת, דריי סארט זאכן. ס׳איז דא איין שאלה צו דער אייבערשטער איז א גוף. לאמיר זאגן ביי די דריי, איין שאלה צו דער אייבערשטער איז א גוף. שאלה נאמבער 1.
שאלה 1: צי דער אייבערשטער האט א גוף
די שאלה קען מען מאכן זייער קאמפליקירד. איינער קען זאגן אז דער ראב״ד האלט אויך אז דער אייבערשטער איז א גוף, ווייל דער ראב״ד האט געגלייבט בערך אזוי ווי די מקובלים, אז ס׳איז דא משמועות בשם דער ראב״ד אין ספר מערכות אלוקות, וואס ער האט געזאגט אז דאס שטייט ביי דער אייבערשטער מיט נעכט תפילין, ער מיינט צו זאגן די כבוד נברא, די מט״ט ספירות בעיסיקלי, אדער עפעס אזוי ווי ספירות. סאו דער אייבערשטער האט יא א גוף, נאר ס׳איז נישט אים אליינס, עפעס אזא תורה. איין אנדערע קען זאגן אז דער ראב״ד האלט אז דער אייבערשטער האט יא א גוף אין א געוויסע סענס, אין א געוויסע סענס. און געבן זיי אריין אין playing with words, אבער דאס איז איין זאך.
שאלה 2: צי דער וואס זאגט אז דער אייבערשטער האט א גוף איז א מין
די צווייטע שאלה איז, לאמיר זאגן, דער רמ״ק זיכער נעמט אן אז דער ראב״ד איז מודה, זיכער תשובה לגבי דיך, אז פשוט אז דער אייבערשטער איז נישט קיין גוף. אקעי. די צווייטע שאלה איז, צו איינער וואס זאגט, לאמיר שוין אינגאנצן מסכים זיין אז דער אייבערשטער האט נישט קיין גוף, קען נאך אלץ זיין א שאלה, צו דער וואס האלט אז נישט איז א מין. צו ער איז ראנג איז נישט די שאלה, צו ער איז א מין. א מין איז עפעס א סארט… מין מיינט דאך אז אויב דאס איז א געוויסע הוצאה מן הכלל, עפעס וואס איז נישט אזוי וויכטיג צו וויסן, ווייסטו נישט גענוג, אפילו א טעות, ס׳מאכט נישט אויס, ס׳דאזנט קאונט, ס׳העלפט נישט. לאמיר זאגן, דאס איז איינע פון די השלכות, ס׳איז לאו דוקא, ס׳קען זיין.
אבער עניוועי, צו זיין א מין איז נישט די זעלבע זאך ווי זיין ראנג. ס׳איז דא מענטשן וואס זענען ראנג וואס זענען נישט קיין מינים. אין אנדערע ווערטער, אז איינער מיינט אז ס׳איז דא א מחלוקת וויפיל הימלען ס׳איז דא, איך ווייס נישט, איינער זאגט ס׳איז דא זיבן, איינער זאגט ס׳איז דא ניין, קיינער איז נישט קיין מין, ביי איינעם פון זיי. פארוואס? ס׳איז זייער וויכטיג. ס׳איז דא זיבן מלאכים, יעדער הימל האט געוויסע מלאכים, ס׳טוישט זיך די גאנצע וועלט, די רעליגיע וועט זיין אנדערש לויט וויפיל הימלען ס׳איז דא, אקעי? אבער א מין מוז מען נישט. א מין איז נאר אויף די וויכטיגסטע זאך, און דאס איז נישט די וויכטיגסטע זאך.
דאס איז לכאורה די טענה פון אסאך אידן, נישט נאר דער ראב״ד. איך ווייס נישט צו דער ראב״ד האט גע׳טענה׳ט דאס, ער זאגט נישט קלאר וואס ער טענה׳ט. אבער זיכער אסאך אידן וואס טענה׳ן, דער רמב״ם איז זייער גוט אז דער אייבערשטער איז נישט קיין גוף, נאו פראבלעם. ער ווערט דאך אז ס׳איז וויכטיג. ס׳איז נישט וויכטיג. ס׳איז אזוי וויכטיג ווי די שאלה, אזויווי דו זאגסט, צו ס׳איז דא צען ספירות אדער דרייצן ספירות. ס׳איז אפשר וויכטיג, זייער וויכטיג, אויב דו וואלסט פארשטאנען איז עס זייער וויכטיג, אבער ס׳איז נישט אזוי וויכטיג אז מ׳זאל ווערן א מין.
דער רמ״ק רעדט נישט פון יענע טענה
דאס קען זיין נאך א טענה. דער רמ״ק רעדט נישט גארנישט פון יענע טענה, ער רעדט נישט וועגן דעם. פאר אים איז דאס פשוט אז ס׳מוז זיין וויכטיג. ער איז גאנץ אויף דער רמב״ם׳ס זייט אז ס׳איז זייער וויכטיג. ס׳קען זיין אז דער ראב״ד זאגט, אוודאי איז עס וויכטיג, אבער נישט אזוי וויכטיג אז מ׳איז א מין.
וואס איז דער ראב״ד׳ס ראיה פון די “גדולים וטובים ממנו”? דער ראב״ד טראכט, יא, ווער איז א גוטער איד? דער רמב״ם וואלט געזאגט, גדולים וטובים? מינים! דאס איז דאך עקזעקטלי די חקירה!
שואל: ער רעדט נישט פון געוויסע גדולים וואס ער האט זיך גע׳רעכנט מיט זיי?
מרצה: מ׳רעדט פון זיי. דער רמב״ם, דו קענסט די מעשה אז מ׳האט זיי ארויסגעווארפן פון גיהנום? דער קאצקער רבי האט געזאגט אז דער רמב״ם האט גע׳פסק׳נט אז ווער ס׳זאגט אז דער אייבערשטער איז א מין, האט מען ארויסגעשטרעקט א גאנצע באנטש שיינע אידן פון גן עדן אריין אין גיהנום. קומט דער ראב״ד און זאגט ניין, האבן זיי צוריקגעשיקט. ער געט ארויס די פרייל, די משל, די מער פיון. איך ווייס נישט געווען פונקטליך צו די חוקנים זענען גערעכנט זייערע תורות פונקטליך וועלכע גלויב אשכנזים אמן אדער נישט, אבער… נו, דער רמב״ם זאגט קלאר… יא, סאו זייער גוט, סאו דא… סאו וועיט, סאו רייט זייער גוט, סאו לאמיר האלטן קלאר די קאפ.
דער אמת׳ער חילוק צווישן רמב״ם און ראב״ד
אונז האלטן ביי די צווייטע צייט, ביי די צווייטע נושא, פון איינער פון די וואס זאגט אז ס׳איז אוודאי דער אייבערשטער האט נישט קיין גוף, אבער ס׳איז נישט אזוי וויכטיג. מ׳קען זיין א וואוילער איד און גלייבן אז דער אייבערשטער האט א גוף. דער רמב״ם וואלט נאר… דא איז דער רמב״ם… איך מיין אז דער רמב״ם… דער רמב״ם איז נישט מסכים. דער רמב״ם האלט נישט אז מ׳קען ענדיגן זיין א גוטע איד און זיין אין אייבערשטער גוף, נאר אז מ׳האט אן התנצלות, ס׳קען זיין אן אונס, א שוגג. מ׳קען נישט זיין א גוטע איד, מ׳ווייסט אז דער אייבערשטער האט א גוף.
וועגן דעם איז דער רמב״ם טענה׳ט אז דער ראב״ד איז מודה אז אויב ער איז בדוקא, נישט בתור גוטע אידשאפט, זאגט ער אזוי, איז ער זיכער אן אפיקורס. אזוי אנדערע ווערטער, יעצט, איך קען זאגן, איך וואלט געטראכט אז דער רמב״ם האט געוואוסט אז ס׳איז דא גבוה די אידן וואס גדולים וטובים וואס טראכטן אז זיי גייען דער שרייבן וועגן זייניגער. ס׳איז דאך א מעשה מיין איך. וואס וואלט דער רמב״ם געזאגט אז זיי גייען אין גיהנום? ניין, ער מאכט נישט דאס צו זאגן.
דער רמב״ם׳ס אמת׳ע כוונה
וואס דער רמב״ם זאגט איז, איך וויל אמת׳דיג אז די מענטשן זאלן טוישן וואס זיי טראכטן, ווייל איך האלט דאך יא אז ס׳איז וויכטיג. ווען ער שרייבט אז עס איז א מין, מיינט ער נישט צו פסק׳נט אויף די אידן וואס עד סוף כל הדורות קיינער גייט, דער אייבערשטער וועט נעמען קער פון דעם, דאס איז נישט דער רמב״ם׳ס פראבלעם. ער מיינט דאך נאר צו זאגן אז ס׳איז זייער וויכטיג און מ׳קען נישט בלייבן אגעטירט.
און דער רמב״ם אליין זאגט, און מורא דאס וואס דער עולם ברענגט מיינט אז ס׳איז א ראיה אויף די שיטה פון ר׳ חיים, ס׳איז נעבעך אפיקורס, אזוי ווי דער רמ״ק לערנט אז דער רמב״ם איז נישט מסכים צו די טענת שוגג פון ראב״ד. ס׳איז נישט אמת, דער רמב״ם איז מסכים אוודאי. וויאזוי קענסטו האבן א טענה׳ן אז די תורה אליין שרייבט אז דער אייבערשטער האט א גוף? קענסטו האבן א טענה׳ן אז ווי איינער האט געלערנט פשוט פשט?
רבים זאגט, היינט איז דאך שוין דא תרגום אונקלוס, היינט איז דאך שוין דא מורה נבוכים, מ׳האט דאך שוין יא אויסגעלערנט א חדר אז דער אייבערשטער האט נישט קיין גוף. איז אז דו מאכסט דאך אלץ א טעות, פארוואס? פון וואו האסטו גענומען די טעות? און אנדערע ווערטער, א פארט פון קרעיטן דאס איז דורך זאגן, ווייל משה רבינו האט געזאגט אז יעדער איינער וואס דינט עבודת זרה איז א רשע… ווייל דו גייסט נישט מקבל זיין אז דו גייסט זיין א רשע. אויב דו האסט פשוט אזוי אויפגעוואקסן, אין דעם סענס מיין איך אז ס׳איז אמת דאס וואס דער קאצקער רבי האט געזאגט.
דאס הייסט, נאכדעם וואס דער רמב״ם האט אריינגעלייגט אין די קוריקולום פון יעדער איד אז דער אייבערשטער האט נישט קיין גוף, יעצט ווער ס׳גלייבט אנדערש איז טאקע עפעס א פאני, מ׳זאל זיין אידישקייט, ער איז נישט געווען אין חדר, מ׳האט אים נישט אויסגעלערנט תרגום אונקלוס אז ס׳איז אלעס יקרא דה׳, וואס גייט פאר מיט דיר? אה, דו ביסט א כפרי, דו גייסט עפעס, דו ביסט א פאני מענטש, איך גלייב נישט אין תשעה פעל פה, בעסיקלי, ס׳איז ממש אזא סארט זאך.
אבער פארדעם, דער ראב״ד האט גערעדט פון מענטשן וואס, לאמיר זאגן פארדעם, וואס זיי האבן געלערנט מדרשים וואס זעט אנדערש. דער ראב״ד איז מסכים אז מ׳זאל טוישן די ראב״ד. סך הכל די שאלה פון דער רמב״ם און ראב״ד איז, וויאזוי צו קוקן אויף די פעסטער איז אפילו נישט קיין מחלוקת. איך מיין נישט אויב דער רמב״ם איז מחולק אז אויב ס׳איז דא איינער וואס איז א וואוילער איד, איז פארקערט, איך זאג פארקערט פון דער רמב״ם. דער רמב״ם איז עבודה אז מ׳קען נישט האבן קיין טעות אויינמאל, אבער ער זאגט אז ס׳איז סעד.
דער עיקר חילוק: שלימות האדם
דער רמב״ם האלט אז אבער דא איז יא א חילוק, אז אין דער רמב״ם׳ס טעאריע פון די איידיאל שלימות האדם אדער שלימות א איד, פעלט אויס זייער שטארק צו וויסן דעם אייבערשטן. דער ראב״ד איז נישט אזוי וויכטיג. ער איז נאך אלץ א גדולים וטובים. דער רמב״ם זאגט יא, ער איז א גדולים וטובים, ער האט א גוטע תירוץ. איך זאג נישט אז דער רמב״ם איז זייער שטארק מזלזל אין אים, עבדזשעקטיוולי, ווייל ער איז קוים א מענטש, ער ווייסט נישט אויב דער אייבערשטער האט נישט קיין גוף. דאס מיין איך איז דער חילוק.
עניוועיס, ס׳איז דאך זיכער, פאר רוב מענטשן ווייסן דאך גארנישט. מ׳דארף דאך צוטיילן אביסל די שאלה. Again, what does this question mean? אויב עפעס איז כפירה. ס׳קען מיינען אז די זאך איז זייער וויכטיג אויף צו זיין א מענטש, אויף צו זיין א ייד. דאס קען עס איין זיין. ס׳קען מיינען אז ס׳איז אמת. יעצט, די אמת׳ע תאורות שכל׳דיג, און רוב מענטשן זענען נישט ברכה צו אויספרוקן וואס די אמת איז. ס׳איז דאך נישט נוגע, ס׳איז דאך נאר נוגע צו די חכמים, ס׳איז זיכער נישט נוגע צו די שאלה אז ער איז א כופר, ער איז א כופר, ער האט נישט געלערנט מעשה ומעשה…
כפירה, שוגג און מזיד — די שאלה פון אמונה אין ספירות
די חילוק צווישן טעות און כפירה
איינער מיינט אז π איז דריי, איז פיר — איז ער א כופר? ער איז א נאר, ער האט נישט געלערנט, וואס זאל מען טון? איך קען נישט האבן קיין טענות. און דאס שמועס וואס הייסט כפירה איז נאר נוגע צו חינוך — חינוך המוני, חינוך פון די עולם. וואס לערנען זיי אויס אז ס׳איז כפירה?
מ׳קען זיין אויף דעם איז אמת׳דיג דא מחלוקת רמב״ם-ראב״ד. מ׳קען זיין אז דער ראב״ד וואלט נישט אריינגעשריבן זיין עיקר מיט די אייבערשטער גוף, ווייל ס׳איז נישט אזוי וויכטיג פאר אים. און דער רמב״ם האט עס יא אריינגעשטימט, און דער רמ״ק איז מסכים אז ס׳איז אריינגעשריבן, און דער רמ״ק וויל אויך אריינשרייבן די עשר ספירות אין יענע ליסט מער ווייניגער.
און דא ניתן אדער ראווע צו רעדן פון די שאלה צו די חילוק. איך וויל נאר אנקומען צו די חילוק, אז ס׳איז דא איינער וואס מ׳האט אים נישט אויסגעלערנט — ער האט אים נישט אויסגעלערנט, קען איך נישט האבן קיין טענה. מ׳האט אים יא אויסגעלערנט — פארוואס גלייבסטו נישט, מ׳האט דאך אויסגעלערנט? זאגט ער: איי, איך בין אבער חכם. נא פּראבלעם, ס׳איז דא א חכם, דו ווייסט אז דו האלטסט אנדערש.
די שאלה פון א מנהיג/מחנך רעדט נישט פון יענער חכם בכלל. די שאלה רעדט נאר פון די — פארוואס גלייבסטו נישט, מ׳האט געלערנט אין חדר? איך מסכים? אה, נא, פארוואס גלייבט מיר גלייבן? ווייל ס׳איז אזא וויכטיגע זאך, מוזטו גלייבן אז מ׳האט דאך אויסגעלערנט.
חידושים אין אמונה — די סכנה
אויב דו מאכסט דאך אן אייגענע שיטה אין אמונה… אויב איינער מאכט דאך אן אייגענע שיטה אין שורשי אמונה, אוקיי, אפילו מ׳האט דאך אויסגעלערנט אנדערש — ס׳טוט יעדן טאג. אוקיי, נישט אנדערש ווי די מערסטער. ער דרייט אביסל. ער קען שוין נישט, אבער ער מאכט אן אנדערע פשט, א נייע פשט, א נייע פשט, א נייע סוגיא. יענער טוט חידושים, קען מען נישט מאכן חידושים אין אמונה?
דאס איז די זאך וואס — ער קען מאכן חידושים מיט אמת׳דיגע. יא. ווער ס׳איז די זאך? ס׳איז די סכנה פון אמונה. דאס איז דאך אייביג געווען די שאלה, די חסידות… פון דעם טאר מען נישט לערנען. מ׳טאר נישט טשעפּן די זאך, ס׳איז זייער דעינדזשערעס.
דער רמ״ק׳ס שיטה — ער גייט ווי דער ראב״ד
אוקיי, סאו זאגט דער רמ״ק אזוי, מה חן אומר, ס׳איז נאך אלץ א גרויסע חוצפּה פון די מקובלים, זיי קומען מיט א זאך וואס קיינער האט נישט געזען פארדעם, און זאגן אז ווער ס׳דארף דאס אויסלערנען, און ווער ס׳גלייבט נישט נאכ׳ן אויסלערנען איז א כופר — ס׳איז נאך אלץ א דבר מזר.
סאו עניוועיס, ווען חן אומר, זאגט דער רמ״ק, וויל נהיין אין ספירות, איך גיי זאגן די זעלבע חילוק, דאס איז וואס דער רמ״ק וויל אנקומען. ער זעט אויס ווי ער פּסק׳נט ווי דער ראב״ד. דאס איז בעיסיקלי זיין… ער זאגט, מכל שכן אז לויט דער רמב״ם איז ער א מין. הערסט? דער רמ״ק גייט אזוי: לויט דער רמב״ם איז זיכער ווער ס׳גלייבט נישט אין ספירות איז א מין. ווייל דער רמב״ם האלט דאך נישט פון די היתר פון טעות.
איך האלט אז דער רמב״ם יא, אבער דער רמ״ק קוקט אן אז דער רמב״ם האלט נישט. אבער אפילו דער ראב״ד וואס איז מקיל, האלט איך אויך אז איינער וואס איז א מזיד איז א מין.
דאס איז די קושיא: צו מינות האט מיט די נושא פון מזיד און שוגג בכלל? ווי קוקט אן דער רמ״ק? דאס איז וואס איך האב געוואלט א ביסל מער מבאר זיין.
דער פּשוט׳ער איד וואס ווייסט נישט פון ספירות
אזוי קען מען זאגן ביי די ספירות. אוודאי, איינער ווייסט נישט, און ער גלייבט באחד הפשוט, אזויווי אלע אידן. דער רמ״ק האט א זייער אינטערעסאנטע assumption אז אלע אידן גלייבן אין אחד הפשוט. די ריאליטי איז אז רוב אידן גלייבן אין עצמותו ומהותו, דער וואס א מענטש ווייסט פון אחד הפשוט — “יא, איך בין מאמין אין איין גאט”.
עניוועי, אבער דאס זאגט דער רמ״ק: אויב איינער איז א פּשוט׳ער איד און ער גלייבט נאר אין אחד הפשוט, אוודאי איז ער נישט קיין כופר, ער איז נישט קיין כופר בעיקר, גארנישט.
די ראיה פון חינוך — “לא מצינו”
און ער ברענגט א גוטע ראיה. ער זאגט: אויב וואלט נישט געווען אזוי, וואלט מען געדארפט אויסלערנען ווען מ׳איז מחנך א יונגל פאר מצוות, זאל מען אים אויסלערנען די מצוה. מה שלא מצינו כן. אה, כבר מצינו, אבער… ס׳איז נישט ממש. מ׳לערנט נישט אויס, ווען מ׳לערנט נאך די ערשטע ספירה, וועט עס בעצם נישט אויס. מ׳דארף עס אליין אויך כאפּן עקסטרע לימוד, מ׳לערנט עקסטרע ספרים, ניין? ס׳איז פאני.
ניין, נאר אין מיין חדר, איך לערן אלס מיינע קינדער, איך טריי צו פיקסן דעם רמ״ק׳ס פּראבלעם. קומט אריין, איך געדענק איין רבי האט אפשר יא איינמאל געזאגט, ער האט אים געפרעגט וואס עס מיינט, האט ער געזאגט אז ס׳איז דא עפּעס עשר ספירות, איך ווייס נישט געווען פּונקטליך. ער האט נישט געוואוסט. עפּעס אזוי ווי מ׳רעדט נישט פון דעם, קיינער ווייסט נישט, ער איז נישט ערגעגאנגען, קיינער ווייסט נישט. ער האט געפרעגט אפילו א איד וואס קומט אסאך סיטואציעס פאר אים. ס׳איז דא צען בחינות.
דער רמ״ק זאגט לא מצינו, קיין ס׳איז אמת. דאס הייסט, דער רמ״ק איז נאטיסן דיס עקזעקט דיאלעקטיק וואס מ׳ווילן שפּילן מיט. מצד אחד, זיי ווילן זאגן אז וואס זיי זאגן איז די עיקרי אמונה, נישט סתם עפּעס א סוד וואס איז נישט אין געהעצט און גארנישט. אידישקייט שטייט אויף דעם. דער טאטש, היינט לערנט עס נישט אויס פאר קיינעם. עפּעס איז דא פאני.
דער רמ״ק׳ס גאנצע פּרק דא איז געבויט אויף די פאני קייט. און איך האב דאך א דרך אז ווען מ׳לערנט צו פארן אויף כאפּן וואס איז פאני, נישט נאר וואס די תירוץ איז.
וואס לערנט מען אויס פאר קינדער? — די רמב״ם׳ס חידוש
אבער דאס זאגט ער, קומט ממש לא מצינו, ער זעט דאך נישט אז פארקערט, מ׳זאגט דאך אז מ׳זאל עס באהאלטן, ואין מוסרין דברים אלו אלא לצנועים, מה שאין כן דער עיקר אמונה מציאות ה׳ ואחדותו ותורה מן השמים ונבואת משה, ורוב עיקרי הדת — אינטערעסאנט “רוב” — איז גלייך לערנט מען עס, די רגע וואס א יונגל קען רעדן, קרא עמו — אן אינטערעסאנטע לשון — לערנט מען עס א מחנך און ער איז מגלה פשוטו של דברים.
ער ברענגט אן אינטערעסאנטע ראיה, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, איך מיין אז דאס איז א חידוש פון רמ״ק, אפשר האט ער עס גענומען פון ערגעץ. ער ברענגט אן אינטערעסאנטע ראיה, אז דאס אליין איז א חידוש פון די רמב״ם, יא? אין אנדערע ווערטער, אין די משנה שטייט, ער גייט ברענגען. אין די גמרא שטייט אז מ׳לערנט אויס א יונגל תורה, ס׳שטייט נישט אז מ׳לערנט אים אויס עיקרי אמונה.
אוודאי, א יונגל לערנט סאמהאו, אזויווי דו זאגסט, ווען גייט מען אויסלערנען די יונגל די עיקרים? היינט בין איך געווען אין עפּעס א סקול, האבן זיי געזאגט יא, אז זייער סקול זענען מקפּיד, מ׳לערנט אויס פאר אלע מיידלעך די טייטש פון די דרייצן עיקרים. איך מיין, איך אליין האב עס נישט אויסגעלערנט, איך געדענק נישט. אפשר יא, אז א רבי האט געמאכט פון אים א מצב? איך געדענק נישט. איך געדענק, איך בין געקומען אין ישיבה, איך האב געפרעגט בחורים צו זיי ווייסן די דרייצן עיקרים, און רוב האבן נישט געוואוסט. איך האב געוואוסט ווייל איך האב געקוקט און איך פלעג זאגן די גאנצע סידור, סאו ס׳איז געשטאנען אין די ענד.
אין כתה א׳ מאכט מען א מצב? אה, ווייל די מיידלעך האבן אזא מקצוע וואס הייסט יהדות, און דארט לערנט מען דאס א זאך. יא? ערגעץ דארט, נישט אפיציעל. מ׳לערנט דאך נישט רש״י, גמרא, מ׳לערנט עפּעס אזוי ווי…
דער רמב״ם זיכער האט געטראכט אז מ׳דארף אויסלערנען די עיקרים פאר א יונגל, פארדעם האט ער עס געמאכט לכאורה. דא פארקערט, דער רב נתן טענה׳ט אז דער רמב״ם האט נישט געמיינט גארנישט נאר פון דעם. ער פרעגט אסאך קשיות וויאזוי ס׳קען זיין, זאגט ער, ניין, דער רמב״ם מיינט, ער מאכט א פּראגראם פאר חינוך, ער דארף דאך מאכן עפּעס א זאך וואס ער לערנט אויס פאר קינדער.
די ראיה פון גרים
דער רמב״ם זאגט אויך ביי גרים זעט מען זייער קלאר, דער רמב״ם אין הלכות גרות, און דארט אין יבמות מיין איך, יא, שטייט וואס מ׳לערנט אויס פאר א גר: גר שבא להתגייר מודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות, עפּעס אזוי. אבער ס׳שטייט נישט גארנישט וועגן אז ס׳איז דא איין גאט און נישט צוויי, גארנישט. פארשטייט זיך, מ׳לערנט אויס, אפילו נישט עבודה זרה.
און דער רמב״ם, ווען ער ברענגט די הלכה אין פרק י״ד, זאגט ער: מודיעין אותו עיקרי הדת. ער לייגט צו אליין, ס׳שטייט נישט אין די מקור. סאו דו זעסט זייער קלאר אז דער רמב״ם האט מחדש געווען דאס.
און דער רמ״ק אבער איז א… אוקיי, אין די וועג איז זיכער דער רמ״ק, אזויווי דו זאגסט, רוב מקובלים, דער רמ״ק איז א תלמיד פון רמב״ם, און ער גייט אזוי טראכטן.
די ברייתא אין מסכת סוכה — “יודע לדבר”
און ער ברענגט א זייער אינטערעסאנטע ראיה, איך בין זיכער אז די בעלי הראשונים האבן שוין געברענגט די ראיה פאר אים, זייער א שיינע ראיה פון די ברייתא אין סוכה, זייער א פערמוס ברייתא און מסכת סוכה, וואס דארט שטייט… וואו? אסאך מאל ווייסטו, משל ביי עזרא׳ס… אה, יא, בעיסיק אמת אתה הוא, די אכט אמת׳עס. ער וועט שוין דארפן מאכן א נייע שיטה, ס׳איז דא אכט עקרים, אכט מאל שטייט אמת, עפּעס זעקס זעבן אכט מאל.
אה, שמע ישראל, ס׳איז זיכער אז דאס איז די עיקר. דאס איז אזוי ווי די מאסט אימפּארטענטע פּסוקים. פארשור, פארשור. קיינער איז נישט מחולק אז דאס האט בעיסיק זאכן. ס׳איז נישט דרמם נוסח אין זיין סדר פּונקט. וואס איז זיכער אז שמע ישראל, פארוואס זאגט דער חכם האט געזאגט אז מ׳דארף מקצל זיין על אחת שמים? ס׳איז וויכטיג.
תורה איז א שפּראך
ער ברענגט א זייער שיינע טייטש, אז אין די ברייתא וואס שטייט דארט א ליסט פון יעדע מצוה וועמען ווייבט אן מחנך צו זיין, שטייט אזוי, לידו הגדול, ס׳איז א ברייתא, שטייט אזוי: די תינוק ווען ער לערנט יודע לדבר אביו מלמדו תורה. ס׳איז זייער שיין, ווען דארף מען אננעמען צו לערנען תורה? פון וועמען מ׳קען רעדן. דאס הייסט אויף, דאס רופט מען גרעמאר סקול, יא? א יונגל, א קינד, ווען הייבט מען אן צו לערנען? וואס איז די חינוך? וואס מיינט מער חינוך?
מער חינוך איז לענגווידזש. לערנט אויס א מענטש א לענגווידזש. וויאזוי לערנט מען אויס א לענגווידזש? יא, דאס מיינט א טאטי, דאס מיינט א מאמע, דאס קען מען נאך ביי דיר, דאס הייבט נאך שטייט יודע לדבר. געווענליך אין יעדע קולטור זעט מען אויס פאר די קליינע קינדער שוין, די בעיסיק בוק פון די קולטור, אזוי ווי אין יוון פלעגט מען לערנען האמער מיט אלע קינדער, איז געווען דאס בוק. מען האט דאס גענוצט צו לערנען אלעס, אבער דאס איז טייטש, מען לערנט טייטש צו רעדן די שפּראך.
וויאזוי זאגט מען אויף אידיש עפּעס א פאני זאך, א תולה ארץ שייכות? איך ווייס נישט, ס׳איז א פּסוק ניב. אונז רעדן די שפּראך, די קאנצעפּטס, די ווערטער, איז פון די חומש, פון די תורה. סאו ווען איז די שיעור? ס׳שטייט נישט “מי שמבין” לערנט מען אים תורה, ווען ער קען רעדן. תורה איז א זאך וואס אונז רעדן.
מענטשן מיינען אז מדרשים שטופט נישט. די מדרש איז א וועג פון רעדן, דאס איז די שפּראך, ס׳איז נאר דא איין שפּראך. אונז האבן וויפיל ווערטער אין לשון הקודש? איך ווייס נישט. אבער וויפיל קאנצעפּטס איז דא? אזויפיל פּסוקים וואס איז דא אין די תנ״ך. אוקיי, אנדערש איז דא משנה מיט נאך זאכן, אלע מליצות. דאס איז די בעיסיק זאך, די שיעור, מענטשן מיינען.
ברסלב׳ער וועלן זיין אינגאנצן גערעכט אז מ׳דארף זאגן די תורה, נישט נאר לערנען. לערנען איז נאך א זאך, ס׳איז דא אין די נחמת דרגה. ווען מ׳איז עלטער לערנט מען שוין, ס׳איז תלמוד. אבער מ׳דארף רעדן, ס׳דארף זיין לענגווידזש. מ׳דארף קענען זאגן א קללה, “יככה ה׳ בשגעון ובעורון ובתמהון לבב”. פארוואס שטייט די פּסוקים? פון וואו איז עס גענומען? איך מיין, דאס איז די קללה וואס פאלט איין פאר א איד. “והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה ולא תצליח את דרכיך והיית אך עשוק וגזול כל הימים”. וואטעווער, ס׳גייט דאך אן און אן, אזוי ווי קללות. ס׳מוז איין, אונז מוזן עס אביסל האבן, אונז טראכטן עס שוין צופיל ווען אונז לערנען.
עניוועי, אזוי איז מיין דיוק פון “יודע לדבר”. וואס? אבער אידיש סך הכל, וואס איז אידיש טייטש פון חומש סך הכל? “ויאמר”, און ער האט געזאגט.
וואס לערנט מען אויס? — “תורה צוה לנו משה” און “שמע ישראל”
סאו עניוועיס, אין די גמרא, דער רמ״ק לערנט נישט ממש אזוי, ווייל ער לערנט יא אז ער האט א מינינג. עס שטייט דארט “אביו מלמדו תורה”. פרעגט די גמרא, וואס הייסט תורה? זאגט ער, איך קען עפּעס לערנען תורה מיט א דריי יעריג יונגל ווייל ער קען רעדן? זאגט די גמרא, יא, וואס לערנט אים תורה? “תורה צוה לנו משה” און “שמע ישראל”.
זאגט ער, מ׳לערנט עפּעס צו זאגן, מ׳זאגט תורה. יא, מ׳לערנט דאך טאקע אויס פאר די קינדער די פּסוקים, נאך אפּאר פּסוקים וואס איז דא היינט אין די סידור. זאגט דער רבי מאן קאסער, איך האב געטראכט די…
דער רמ״ק׳ס פירוש אויף “תורה צוה לנו משה” און “שמע ישראל” — וואס מ׳לערנט א דריי-יעריג קינד
דער רמ״ק׳ס שיטה אין פארשטיין די גמרא
סאו עניוועיס, דער רמ״ק לערנט נישט ממש אזוי, ווייל ער לערנט יא אז ס׳האט א מינינג. ס׳שטייט דארט “עביד וידע לדבר אביו מלמדו תורה”. פרעגט די גמרא, וואס הייסט תורה? וואס קען ער אים לערנען תורה מיט א דריי יעריג יונגל ווייל ער קען רעדן? זאגט די גמרא, יא, ער לערנט אים “תורה צוה לנו משה” און “שמע ישראל”. זאגט ער, לערנט אים עס צו זאגן. ער זאגט תורה. יא, מ׳לערנט דאך טאקע אויס פאר די קינדער די פסוקים, און נאך אפאר פסוקים וואס איז דא היינט אין די סידור.
זאגט דער רמ״ק, פארוואס האט מען געטראכט די זאכן? ווייל דאס איז די צוויי עיקר הדעת, רוב פנות הדעת.
“שמע ישראל” — מציאות השם, השגחה, און אחדות
“שמע ישראל” האט דאך טייטש מציאות השם, און ער איז משגיח, דאס הייסט “אלקינו”, אפילו השגחה פרטית, “אלקינו”, אונזער גאט. און ער איז מאריך אביסל, ווייל “מציאותו מחויב מצד כל העולם כולו”, דאס הייסט “היה הוה ויהיה”, “מהוה כל ההוויות”, דאס טייטשט שם בן ד׳ בכתיבתו. און ער איז אויך “רבונו של כל עולמים ועליונים ותחתונים”, דאס הייסט אדנות, מ׳זאגט דאך אזוי. און מצד זה איז דא אויך א השגחה כללית, אבער חוץ דעם איז “אלקינו”, אונזער גאט.
הערה: דער רמ״ק׳ס טעות אין פארשטיין “מחויב המציאות”
האסט געוואוסט? “שמע ישראל ה׳ מציאות…” יא, וואטעווער. דער רמ״ק האט נישט געוואוסט וואס טייטשט מחויב המציאות. ער האט געמיינט אז מחויב המציאות מיינט אז ס׳איז מחויב צו זאגן אז ס׳איז דא א גאט, אז ס׳איז דא א וועלט. ס׳מיינט נישט דאס. ער מאכט אסאך מאל די מיסטעיק, פאר סאם ריזען. סארוואס האבן מיר אויסגעזאגט ער דא. יא, מחויב המציאות מיינט אז דער אייבערשטער איז נעסעסערי עקזיסטענס, ער האט נישט געקענט נישט עקזיסטן. אבער דער רמ״ק האט צו קאמפליקירט די זאך. ער האט נישט געוואוסט דאס. יא, ער האט נישט געלערנט קיין לאדזשיק כפי שאות. ניין, ס׳איז זייער סעד, ווייל ס׳מיינט אז ער איז מיסינג בעיסיק ידיעות און די קיס. ער רעדט די גאנצע זאך. ער רעדט נאך פון די ספירות מיט זאכן. ניין, ער איז מודה אז אחד איז פשוט די ערשטע ידיעה. ס׳איז זייער סעד. עניוועיס, איך קען עס פארענטפערן, אבער ס׳איז זייער סעד.
“אלקינו” — השגחה פרטית
עניוועיס, ער איז אויך דער גאט, דער פירער פון אלעס, און אויך אונזער גאט. דאס הייסט אונזער גאט, משגיח בפרטי בנו. ער זעט מען אז משגיח מיינט מער אזוי ווי… ער מיינט נישט אז ער איז אין קאנטראל, ער מיינט אז ער איז א קעיר פון ה׳ אחד, ער איז דארט דא איינער.
“ה׳ אחד” — די גמרא׳ס כוונה און דער רמב״ם׳ס פירוש
ס׳שטייט דאך שוין אין די גמרא אז… א מענטש דארף, ער זאגט, ער דארף אין זינען האבן אז דער אייבערשטער איז מלך למעלה למטה ולד׳ רוחות. און דא זאגט ער נאך דער רמב״ם׳ס תורה׳לע אין פרק א׳, אז פון דעם ווייסט מען אז ס׳מיינט אז ער איז אינו גשם, ווייל גשם קען נישט זיין אין פארשידענע פלעצער אויף איינמאל. דאס האט דער רמב״ם געברענגט די ראיה אין סודי תורה פרק א׳. דארף מען צושרייבן דא אז דער אייבערשטער איז נישט קיין גשם.
דיסקוסיע: דער פשוט׳ער טייטש פון “אחד” לעומת דער פילוסופישער טייטש
הגם, אויף קורס, דאס איז אין דיין סענס. די גמרא האט נישט דאס געמיינט. די גמרא האט נישט בכלל געוואוסט פון דאס אז דער אייבערשטער איז נישט קיין גוף, זיכער נישט אז דאס איז טייטש אחדות. דאס איז א חידוש פון די חובת הלבבות פון די ראשונים וואס האבן עווענטעד א רייע טייטש פון השם אחד, און מ׳זאגט אז אחד מיינט אז דער אייבערשטער איז סימפל, אז he is one, he is יוניפייד.
פשוט׳ע טייטש, אחד מיינט אז ס׳איז נאר דא איינער פון זיי, איין גאט. און דאס מיינט אז ס׳איז נישט דא קיין איינדערע. אויב ס׳איז דא צוויי געטער, איז דא איינס אויף דער הימל, איינס אויף דער ערד, איינס אין דער רוך, איינס אין יענער רוך. ווייל ס׳איז דא איינער, איז ער דער איינציגסטער אויף דער הימל אין דער ערד. דאס איז די טייטש פון די גמרא.
אבער דער רמ״א [רמ״ק] גייט מיט די פירוש פון די ראשונים אז דער אייבערשטער אליינס איז איינס. און אויב אזוי וואס קומט אריין די מעלה ומטה? לערנט ער, אזוי ווי דער רמב״ם האט געלערנט, אז ער איז איינס אין די הימל און אין דער ערד, און אנדערע ווערט ער איז נישט אין די הימל נישט אין דער ערד. אדער ער איז אין ביידע, ווייל ער איז נישט בגוף, נאר ער איז בשליטה אדער ביחוד. סאו, וואטעווער דאס מיינס.
דער רמב״ם׳ס ראיה: “את שמים ואת ארץ אני מלא”
סאו, דאס וואס דער רמב״ם זאגט, את שמים ואת ארץ נמלא, איז א ריין אז דער אייבערשטער איז נישט קיין גוף, ווייל א גוף קען נישט זיין אויף צוויי פלעצער. א גוף קען זיין זייער גרויס, דו כאפסט? א גוף קען זיין אויף צוויי פלעצער. א גרויסע גוף איז אויף אסאך פלעצער, אבער יעדע שטיקל גוף איז אויף אן אנדערע פלאץ. עני פארט איז עני אין וואן פלעיס. א דוב שאין הגוף איז אינגאנצן אלע פלעצער. דאס איז די סברא.
און דער רמ״א [רמ״ק] זאגט אז דאס איז די טייטש פון ה׳ אחד, די אלע נייע כוונה אין קריאת שמע וואס מ׳דארף אינזין האבן. פארשטייסט? מסכים?
דיסקוסיע: צי די גמרא האט געוואוסט דעם פילוסופישן פשט?
איך בין מסכים, מ׳זאגט אז די גמרא׳ס פשט איז געווען אזוי. יא, ווייל די גמרא זאגט קלאר אז ה׳ אחד איז מלכות. דאס איז אין זכות ראשונים. שמע ישראל זאגט מען ביי פסוקי מלכיות. פארוואס זאגט ער אכצן מיט מלכות? ווייל די גמרא האט פארשטאנען, אחד מיינט יחיד, אחד מיינט דער איינציגסטער גאט, סאו ער איז דער מלך אויף די גאנצע וועלט. דאס ווייסן זיי נישט, דאס איז געווען זייער פשט אין אחת השם.
תלמיד: איך האב נישט געזאגט אז די גארן האט געזאגט.
מגיד שיעור: אקעי, דאס קען זיין אז עס מעג זיין. נאך, עס קען זיין. דאס, אגעין, די ווארד גוף איז ערעדי הפשטה. אמת, אבער איך זאג אז די טייטש פון אחדות איז נישט געווען טייטש איינער גוף, נישט אז ער איז א סימפל זאך. איך ווייס נישט צו זיין געוואוסט וועגן דעם.
פארוואס קען מען נישט זיין העפי אז ברוך השם, אונז ווייסן זאכן וועגן דעם אייבערשטן וואס אפילו די מוראים האבן נישט געוואוסט?
תלמיד: יא, יא, אבער חס ושלום זענען געוואוסט.
מגיד שיעור: איך ווייס נישט, א גוף, א גוף… נא, נא, קיינער האט נישט די וואנען. ביי די וועי, אפילו קינדער האבן נישט די וואנען. קיינער מיינט נישט. דאס איז פארקערט, דאס איז שוין א טוילער. דער אייבערשטער האט צוויי הענט, פיר הענט. פארשטייט זיך אז ס׳איז אלץ העכערע זאכן. דאס איז קלאר, איך מיין אז יעדער איינער איז מודה.
איך האב מסכים. איך זאג נאר אז די מובן פון אחדות איז א חידוש, ס׳איז א ריזיגע חידוש פון די מוסולמענער, בעיסיקלי, פילוסופים האבן ער געווענט אין די פשט אז אחדות מיינט אז ער איז איינס, נישט אז ס׳איז נאר דא איינס. ס׳איז אנדערע פשטים, אנדערע פשטים. ס׳איז נישט עברי טייטש. פארקערט, איך זאג דאס, ווייל מ׳דארף וויסן אויך די אנדערע טייטש. איך מיין, די פשוט׳ע טייטש, אויב נישט פארשטייט מען נישט וואס קומט אריין…
“קבלת עול מלכות שמים” — וואס מיינט עס?
די גמרא רופט עס כמולות עול מלכות שמים. דער רמב״ם איז, ווי אמעריקן טוישט עס. דער רמב״ם זאגט, ניין, ס׳איז אקעי, סאמטינג דיפערנט. איך האב געהאט עפעס א תורה וועגן דעם, איך געדענק נישט.
די גמרא הייסט שמע ישראל, מ׳קומט דאס עול מלכות שמים, ס׳מיינט נישט הקרוב במציאות השם. דארף וואס אוועס וויסטו דעם? די רמב״ם טאג אבער איר פון איי דא נאו. מלכות שמים מיינט אז דער איין גאט וואס פירט די גאנצע וועלט. נישט, אזוי ווי דער עבודה זרה זאגט אז ס׳איז דא צוויי, די פירער, וואטעווער, עפעס אזוי. דאס איז וואס ער מינט.
דאס איז מינוט אז איך בין מקבל אדנותו הלוי, אזוי ווי די ביסעניקעס וואס די חסידים זענען. איך מיין נישט יענץ אויך נישט. אזוי ווי דו קענסט די תורה, רבי יששאל היינט זאגט אז זיי זענען נישט מקבל דעם אייבערשטן אויף ד׳ אריכות העולם נאר נישט אויף אים.
אבער ס׳איז אמת, די כוונה פון קריאת שמע איז נישט צו מקבל זיין אויף זיך. יענץ איז קבלת עול מצות. דאס איז ווייל דאס איז א סעקענדע פרשה, שטייט אין די משנה. מלכות שמים מיינט אז דער אייבערשטער פירט די גאנצע וועלט, אלע זייטן פון די וועלט. פארשטייט זיך, איך גיי טון מיך, אבער נישט אז איך דערפאר גיי טון זיין רצון, דאס איז שוין מצוות, דאס איז א נייע זאך. קבלתי מלכותי, קבלי מצותי.
סאו וואס זעסטו פון די ווארט מלכות? מלכות מיינט דער אייבערשטער פירט די גאנצע וועלט. ס׳איז נאר דא איינס. אחדות מיינט דער איין אייבערשטער פירט די גאנצע וועלט. לאפוקי די גוים וואס זאגן אז צוויי גטער פירן יעדער… וויאזוי גייט עס די יונישע זאך? ער פירט די יבשה, ער איז די ימים, און ער איז די מדבר, וואטעווער.
ס׳האט נישט גארנישט צו טון מיט די נייע פשט אז דער אייבערשטער איז א סימפל זאך. ניין, ס׳איז נישט די זעלבע זאך. קען זיין, דער וואס… ס׳האט געקענט זיין א דבר מורכב, ס׳האט געקענט זיין א דבר מורכב. אחד לאפוקי שנים, לפי כעס איז דא צוויי פון זיי, לפי כעס איז דא צוויי פון זיי, לפי כעס איז ער מורכב. דו קענסט זאגן אז טעאלאגיש, אויב וואלט געווען מורכב, וואלט געווען צוויי פון די…
נאר פראבלעם, איך זאג נישט אז ס׳איז א סתירה, זאג איך אז ס׳איז אנדערע קבלות. איך ווייס נישט אז ס׳איז א סתירה, אוודאי איז עס ביידע אמת. איך ווייס נישט אויב ס׳איז קאנעקטעד אפילו די צוויי זאכן, ווייל דאס רעדט זיך וועגן די הנהגת השם.
חז״ל רעדן פון הנהגה, נישט פון עצמות
דאס דארפסטו געדענקען אז די חכמים האבן… דער רמב״ם זאגט אז זיי רעדן נישט פון מציאת השם נאר פון פלאותיו. די חכמים האבן אסאך מער מקפיד געווען אויף דעם ווי דער רמב״ם. אבער אפילו ווען זיי זאגן השם אחד, מיינען זיי נישט דער אייבערשטער. זיי מיינען נאר אז ס׳איז דא איין באשעפער וואס פירט די גאנצע וועלט. זיי רעדן נישט פון וואס ער איז. וואס איז די עסענס? וואס איז די נעיטשור אויף גאד? ס׳איז נישט קיין שאלה וואס בכלל די גמרא רעדט וועגן.
דא איז עס יא נוגע. די nature of God איז עס א געוויסע שלילה. ער איז נישט צוויי זאכן. ער האט צוזאמגעשטעלט פון צוויי זאכן אזוי ווי א גוף. ס׳איז א גאנצע נייע זאך. מ׳איז גערעכנט, טאקע וועגן דעם איז נאר דא איינס פאר די גאנצע וועלט. ס׳איז דא א באשעפער. אלעס איז… דער אייבערשטער האט עס נישט גארנישט אויסגעלייגט. אבער נישט אז וואס דער אייבערשטער איז. בכלל נישט גייט נישט אריין. וועגן דעם… ער איז גאט. ער איז גאט. ער איז גאט. ער ווייסט נישט וואס דו ווילסט אפילו.
איך בין מסכים. ס׳איז נישט אזא זאך וואס דו רעדסט איז זייער פאני. איך בין מסכים. איך בין מסכים אז ער איז נישט אזוי גאט. ער איז גאט. ער איז גאט. ער איז גאט. ער ווייסט יא וואס מיינט.
“אחד לא כאחד עמנו”
אקעי, דאס איז איין פשט איז אחד. נאך א פשט איז אחד לא כאחד עמנו. I’m not sure what he means. אזוי ווי ער זאגט אז ער גייט מסביר זיין אין שער עצמות הקל [עצמות וכלים] אין פרק ה׳, דארט רעדט ער עפעס וועגן… לא כאחד עמנו מיינט אז… וואס איז דאס? אחד עמנו מיינט סך הכל איינס וואס איז דא נאך איינס, א one אין number, וואס הייסט א individual. דער אייבערשטער איז נישט קיין individual.
אויף איינער, ס׳איז נישט אזוי אנדערש פון וואס ער האט יעצט געזאגט אחד הפשוט. אפשר מיינט עס נאך עפעס א שטיקל. יא, אחד עמוני איז דאס פארשידענע… דער אריסטו האט געזאגט אז ס׳איז דא א באנטש פון מינינגס פון די ווארט איינס. איינס אזוי ווי איין עפל. זיי מיינען, איך צייל איין עפל, צוויי עפלערלעך. זיי רעדן נישט יעצט פון דאס. זיי רעדן פון, עגען, פון די פשטות פון די אייבערשטער. אפשר מיינט ער עפעס נאך זאכן, יא. עניוועיס.
“תורה צוה לנו משה” — תורה משמים, נבואה, שכר ועונש
אקעי, בקיצור, אקעי, ווייל דאס ווייס איך שוין נישט וואס מ׳לערנט אויס פון קינדער. אקעי, ווען דאס איז דער ענין, דעמאלטס האט מען זיך נישט צעטיילט געהעריג. דעמאלטס דארף מען מאכן נאך א פאראגראף.
אז מ׳לערנט אן שמע ישראל וואס מ׳לערנט אויס פון קינדער, לערנט מען זיי אויס אלע עיקרים פון די רמב״ם. נאכדעם, תורה צוה לנו משה. אוודאי שטייט דאך תורה משמים, נבואה, נבואת משה. ס׳איז דאך פשוט, תורה צוה לנו משה, וואס איז געווען א נביא, און שכר ועונש וועגן קהלת יעקב.
פארוואס? איך ווייס נישט קיין שום חיבור. וויאזוי קאנעקט זיך עס? דאס שטייט אין די תורה. באט אפשר מורשה קהלת יעקב? דאס הייסט אז דער אייבערשטער איז מיטיב פאר די אידן פאר זיי פאלגן די תורה? נאר, קלערד טו מיר.
סאו מיר האבן דער רמ״ק געטראכט אז מורשה קהלת יעקב איז מרומז שכר ועונש. איך ווייס נישט וויאזוי. דו ווייסט וויאזוי? די תורה איז שכר ועונש. די תורה זאגט אז ס׳טוט אין די תורה, ער וועט גוט זיין. עפעס אזוי. איך ווייס נישט. וואס קען זיין די ווארט קהלת יעקב? יא, איי דא נאו. ה׳ חפץ למען צדקו ישראל, ווי איך וויל… ער מיינט אפשר צו זאגן אז צו געבן די תורה וועט געבן בעסער צו מאכן דעם מענטשן אז זיי זאלן האבן די שכר, די תועלת פון די תורה.
דער רמ״ק׳ס תירוץ: ווען דער קינד וועט עלטער ווערן וועט ער פרעגן
בקיצור, זעט מען אז ער האט אים געגעבן די צוויי מצוות. פארוואס? כשתחיל השוטט מחשבתו מלת אלה. ער זאגט, אה, דער רמ״א [רמ״ק] האט געפרעגט מיין קשיא, ער זאגט דאך נאר פאר א קליינע יונגער פארשטייט עס. ער זאגט, יא, וועט אים ווערן וויסלט גרעסטער, וועט ער האבן צו טראכטן וואס ער מיינט. ושר שלא אביו איז קרא טעם בענינם, ער זאל אים פרעגן וואס מיינט עס, וואס מיינט עס ה׳ אחד? האבן זיי מסביר געווען.
דער רמ״ק׳ס דרך החינוך אין אמונה — און דער חילוק צווישן תמימות און כפירה
דער ריכטיגער וועג פון חינוך: ערשט אויסלערנען, נאכדעם מסביר זיין
ער מיינט אפשר צו זאגן אז צו געבן די תורה וועט געבן בעסער צו מאכן די מענטשן, אז זיי זאלן האבן די שכר, די תועלת פון די תורה. בקיצור, זעט מען אז זיי האבן געגעבן די צוויי מצוות. פארוואס? “כשיתחיל להאיר לנער, יתחיל לשוטט מחשבתו מעט מעט”. ער זאגט, אה, דער רמ״ק האט געפרעגט מיין קשיא. ער זאגט דאך נאר פאר א קליין יונגל פארשטייט ער. זאגט ער, יא, וועט ער ווערן אביסל גרעסער, וועט ער אנהייבן צו טראכטן וואס ער מיינט. “וישאל אביו וזקניו טעם בעניינם”. ער וועט אים פרעגן וואס מיינט עס, וואס מיינט עס ה׳ אחד? וועלן זיי אים מסביר זיין צוביסלעך, “פנימה מעט מעט לפי שכלו כשיגדל”.
דאס איז זייער א גוטע דרך החינוך. קודם, דו הערסט אויס די מיינונג, אזוי גייט עכט חינוך. מענטשן מיינען אז ס׳קען גיין אנדערש. מ׳לערנט אויס קודם, “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב”, עשר ספירות, וואטעווער. נאכדעם פרעגט דער יונגל, טאטי, וואס מיינט עס? אה, וואס ווילסטו וואס מיינט איך דיר מסביר זיין? אויב אז נישט, וועט עס זיך אנהייבן די שאלה. כאפסטו?
אויב מענטשן, יא, איך האב אזוי ווי טייטער, ס׳איז נאך וואס מ׳זעט אויס פאר קינדער צו זאגן די גאנצע סידור, האט נישט קיין מושג וואס איז פטום הנשרפים, צי ס׳איז אנדערש פון פטורי הקטורת, צי ס׳איז אנדערש פון עוז וחדוה במקומו, האט נישט קיין אנונג, ס׳איז אלץ איין לאנג אמירה. און נאכדעם זאגט מען אים, דו יונגל, דו דאוונסט אזוי לאנג, דו ווייסט נישט וואס גייט דא פאר? אה, ווערט ער קוריעז, און ער טראכט צו פארשטיין.
ס׳איז דאך אביסל א פאני מעטאדאלאגיע, אבער אויב דו טראכטסט אבעט עס, עקטשולי ווארקט עס. א מענטש קען דאך נאר לערנען עפעס וואס עס איז קוריעז וועגן. פארוואס ווילסטו זיין קוריעז? פארוואס בין איך געווארן קוריעז וועגן פארשטיין עניטינג? ווען מ׳האט מיר אויסגערעדט אזויפיל זאכן, נאכדעם ווען איך פארשטיי נישט וואס גייט פאר. אה, ער וועט עס פארשטיין, ער וועט טראכטן, אבער איך שטעל דיר פאר, אויב מ׳האט מיר גארנישט אויסגעליינט, יא, מ׳וועט גיין עפעס קוריעז, און גיין ווייטער.
ס׳ארבעט גאנץ גוט, דאס אז מ׳זאגט פאר קינדער פליינע זאכן אן זיי מסביר זיין. ווען זיי ווערן עלטער, אויב זיי זענען עומד על דעת, הייבן זיי אן צו פרעגן, טאטי, פארוואס זענען זיי אידן? אה, פארוואס זענען זיי אידן? וואס איז פארוואס? זייער גוט, האלט איך שוין אויף א וועג. ס׳איז אמת אינגעצו פון א טעיסט פון אסאך ידיעות. ס׳איז מער לייק אמונה פשוטה. מ׳זאגט אים, תורה צוה… יונגעלע, דו קענסט רעדן? זאג נאך מיר, שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד. זאג עס ביינאכט, זאג עס אינדערפרי.
נאכדעם, ווען הייבט דיר א יונגל צו פרעגן, טאטי, פארוואס זאגט מען אזא גאנצע נאך די שמע ישראל? וואס מיינט עס? ווער איז די ישראל? ווער איז די שמע? אה! איך האב געטראכט אז דו זאגט פטום הנשרפים, האב איך דערמאנט אז בעצם, איך האב געהאט נישט עכט דורכגעלייגט קדשים, אבער דו ווייסט די בייסיק הלכות. ווייל מ׳זאגט עס דא פארמאל, און דו העלפסט אים צו לערנען, און דו געדענקסט עס, און דו קומסט יענעם מענטשן. ס׳איז דא אזעלכע מיני זאכן, איך געדענק סאו, איך געדענק סאו, איך געדענק סאו, איך געד אונז זענען איינעם געווארן קעיסט. וואס איז די פטום הנשרפים וואס מ׳רעדט וועגן? אה, דו האסט געוואוסט אז יום כיפור איז מען מקריב פרי פנים? אה, דו שטייט טאקע אין די חומש, און אחרי מות, געדענקסטו דאס אויך? יא.
דער רמ״ק׳ס מקור פון דער גמרא
עניוועי, זאגט דער רמ״ק, עד כאן, דער רמ״ק זעהסט אז ער האט זיך געקענט איינהאלטן זאגן א שיינע תורה וואס איז אים איינגעפאלן פשט אין די גמרא סוכות, קומט מען בכלל אריין אין דעם ספר, אבער ס׳איז א זייער א שיינע תורה למעשה. ס׳איז א גוטע מקור, אז מ׳זוכט א מקור, ווי זעט מען אז מ׳דארף עס אויסלערנען? ס׳איז געווען א שיינע מקור.
שטודענט: וואס?
מגיד שיעור: איך מיין אז עס איז א שיינע מקור. אה, דער מכה איז געווען א געדארנער, ער האט געלערנט אסאך רבים, ער האט געקערט וועגן דאס.
דער חילוק: מציאות העיקר לעומת ספירות העליונות
שוין, איז דאס איז לגבי מציאות העיקר. מה שאין כן בספירות העליונות, לערנט מען נישט אויס פאר די קינדער, אלא אדרבה, מעלה ולא יגאלין אלא לצנועים יחידים שבדור. דאס איז אמאל געווען היינט, זאגט מען שוין יא פאר די קינדער. אבער בקיצור, אזוי איז די הלכה, יא?
שטודענט: אה, ער רעדט פון חז״ל, זייער גוט, ער איז מסכים אז היינטיגע צייטן איז אנדערש.
מגיד שיעור: ער מיינט דאך חז״ל, ער גייט דאך אין די גמרא, אין די גמרא איז נישט מסביר די ספירות, נאר איינס צוויי גמרות איז אפשר מרומז מיוחדים. קען דאך נישט זיין. אז מ׳ווערט א כופר, איז ווער ס׳ווייסט נישט וועגן די ספירות, קומט זיין זיכער אז ער איז נישט קיין כופר, און נישט קיין מקצץ בנטיעות.
דער רמ״ק׳ס פסק: ווער ס׳ווייסט נישט פון ספירות איז נישט קיין כופר
אמנם, הערסט וואס איז יא? זייער וויכטיג. דארפסט וויסן דעם רמ״ק׳ס פסק. רבותי, פסק הרמ״ק, מ׳דארף זאגן פאר אלע אידן. מענטשן מיינען אז דער רמ״ק זאגט אז מ׳איז א כופר, און דער נעקסטער חלק גייט ער וואס וועגן ווער איז א כופר. אבער איינער וואס ווייסט נישט פון די ספירות, איז נישט קיין כופר, איז גארנישט. ווייסט וואס ער איז? “ארץ לא זכה לראות מאורות מימיו, ולא טעם במתק התורה וצוף אמריה הנעימים, והנה מת בלי חכמה ולא ראה בטובה”. ער איז א גרויסער נעבעך, ער לעבט אין א שווארצע וועלט, אבער ער איז נישט קיין כופר, ער איז א עובד ה׳ איד. יא.
איך בין גראדע אמת, לאו דוקא ספירות, עפעס א השגה דארף מען האבן אין אלקות. איך מיין, דא בין איך אזוי אביסל אנדערש ווי דער רמ״ק, ווייל איך מיין אז מ׳קען רעדן בעסער רמב״ם ווי דער רמ״ק האט געלערנט, און ס׳איז בעיסיקלי ספירות עניוועיס. אבער אויף קורס, איינער וואס נעבעך מיינט אז דער אייבערשטער זיצט אויף א שטול און הייסט אידן צו בלאזן שופר ראש השנה, און ער זאגט, נעבעך, רחמנא ליצלן, לא ראה מאורות מימיו. אפילו ער גלייבט שוין אביסל נאר אין די ספירות, נאר אביסל א חסידישע איד, איז שוין אן אנדערער ליכטיגערער לעבן.
יעצט, דער רמ״ק איז, like, everyone identifies a little bit, like, די specific theory וואס ער גלייבט אין דעם מיט די גאנצע זאך. אוקיי, מ׳קען לערנען אנדערש אביסל, דאס איז זיכער.
שטודענט: איי, פרעג א קשיא, פארוואס לערנט מען נישט אויס פאר די זאכן אז זיי זאלן זיין רואיג?
מגיד שיעור: מ׳קען נישט אויסלערנען פאר. מענטשן דארפן אליין צו דעם צוקומען. דער חתם סופר האט געזאגט אז ס׳איז נישט מעגליך. מ׳האט גענומען די ערשטע ספירה, מ׳האט געמאכט פון דעם אויך א בורד, נאך א זאך וואס מ׳דארף גלייבן. אוקיי, דער רמ״ק זאגט אז מ׳דארף עס נישט גלייבן. דאס איז א גוטע זאך, ווייל אזוי איז עס עפעס א התעוררות. אז מ׳דארף עס גלייבן, איז עס שרעקליך. יא.
אופן השני: דער וואס ווייסט יא פון ספירות אבער גלייבט נישט
עניוועי, נאכדעם זאגט ער ווייטער, נאכדעם, דאס איז דער ערשטער סארט מענטש וואס האט פשוט נישט געלערנט, ער איז פשוט א פשוט׳ער איד, ער ווייסט נישט קיין ספירות, ער פארשטייט נישט. דו זאגסט אים, ער פארשטייט נישט, ער ווייסט נישט.
נאכדעם איז דא אנדערע מענטשן, אופן השני, דאס איז שוין זיכער עפעס א פאני זאך וואס ער זאגט. איז די וואס זיי ווייסן יא, “והכחישו מפני רוע תכונתם, כי הורגלו בחכמות חיצוניות, וביאורם נולדו להם ספיקות”.
שטודענט: דו קענסט זיך מסביר זיין וואס איז די point דא?
מגיד שיעור: איך ווייס נישט. ס׳איז דא איינער וואס האט יא געהערט פון ספירות, אבער ער גלייבט נישט אין דעם ווייל ער האט געלערנט פילאסאפיע. סאו, ער מיינט צו זאגן אז ער האט א טענה, ער זעט אז ס׳שטימט אים נישט. אבער ווייל ס׳קומט פון חכמות חיצוניות… דער רמ״ק האט געהאט א גאר פרומע וועג פון רעדן אין זיינע צייטן. “אה, דו לערנסט פון א גוי׳אישע בוך. קענסט פארענטפערן מיין גוי׳אישע בוך? אדער דאס האקן קענסטו נאר?” איך ווייס נישט וואס ער וויל.
דער רמ״ק׳ס פראבלעמאטישע לאגיק
זאגט דער רמ״ק אזוי, קוק וואס ער זאגט, און די second sentence איז even more illogical, unfortunately. איך האב געמיינט אז איך בין דער ערשטער וואס מיינט אז ס׳איז פאני, אבער אוודאי, אין דורו של רמ״ק האט מען שוין געשריבן אויף אים אז דאס מאכט שוין נישט קיין סענס. רבי יהודה אריה די מודינא האט צענומען די פרק באריכות אין זיין… אה, בערך צוואנציק יאר שפעטער, whatever. ער האט געקענט מענטשן וואס האבן אים געקענט. ער ברענגט… ער רעדט וועגן דעם רמ״ק׳ס personality. ער איז געווען אין חכמות חיצוניות, יוסף׳קע, און וועגן דעם האט ער נישט געכאפט די קבלה. דאס קען זיין, אבער דו קענסט נישט וועגן דעם זאגן אז ער איז אן אפיקורס. ס׳איז א רוע תכונתם.
לאמיר נישט זאגן אז ס׳איז א רוע תכונתם, ער לערנט חכמות חיצוניות. ס׳איז נישט קיין פראבלעם, דאס איז אנדערע עבירות. ניין, דו פארשטייסט, ס׳איז עפעס נישט פער. ס׳איז א חכמה פון דעם מענטש וואס לערנט דרך אגב. דאס איז אמת אז ס׳איז נישט קיין וועג צו האנדלען מיט די גאולה אויף אים, אבער ס׳איז אויך אמת אז די מענטשן וואס לערנען חכמות חיצוניות רעדן אסאך מאל זייער צו די זאך, וואס ס׳געבט א געוויסע נארמאלקייט צו א מענטש. מ׳קען עס נישט אוועקמאכן, מ׳קען נישט זאגן, “אה, ס׳איז נישט קיין וועג צו די זאכן.”
ער איז דא מחולק, ער איז זייער מחולק מיט די אור נערב, מיט זיין רבי ר׳ שלמה אלקבץ, מיט די גאנצע חבורה, און זיי זענען אלע געווען אין די פרומע סטייל, “אה, דו קוקסט גוי׳אישע ספרים, ס׳איז נישט קיין וועג.” לאמיר זען צי דו קענסט מסביר זיין פאר יענעם וואס לערנט די גוי׳אישע ספרים וואס דו האסט צו זאגן. און דאס איז נאך געווען אן אינטערעסאנטע זאך, אזוי ווי אנדערע האבן געטרייט.
אמת, אמת, אמת, אז דער אייבערשטער אליינס האט זיך אראפגעלייגט, דער אייבערשטער אליינס האט זיך אראפגעקומען. ענווה דארף מען האבן. ביי די וועי, אמת, ענווה דארף יעדער איינער. אבער די מקובלים האבן נישט קיין ענווה, ווייל זיי האקן אויף איינער פרעגט, אסאך מאל מענטשן פרעגן בתמימות, אדער חצי בתמימות, און דער אייבערשטער האט זיך אראפגעלאזט פאר דעם. אוקיי, פארוואס האק איך אויף די מקובלים?
דער רמ״ק׳ס טענה: ער איז מכחיש תורה שבעל פה
זאגט דער רמ״ק, אבער נאכדעם זאגט ער נאך אזעלכע זאך, “ואלו אם לא יקראו כופרים או מינים” — אבער יעצט איז דא א פראבלעם, לאמיר נישט זאגן אז ער לערנט חכמות חיצוניות, נישט וועגן דעם וועט ער ווערן כופר, רייט? זאגט ער, “אם לא יקראו כופרים או מינים”, קען זיין ער רופט נישט כופרים אדער מינים, דאס הייסט ער גייט מיט די רמב״ם׳ס חלוקה אז ס׳איז דא מינים וואס זיי גלייבן נישט אין עיקרי אלקות, זאגט ער, “כי הם מאמינים בכל ענייני האלהות”, ער גלייבט דאך אין אחדות ה׳, די אלע זאכן וואס ער האט יעצט געזאגט אז מ׳לערנט דאס פאר קינדער, גלייבט דאך יענער איד. און וואס קען מען טענה׳ן?
זאגט דער רמ״ק אזוי, פארוואס זענען זיי כופרים? “מכחישים פירוש תורה שבעל פה”. ווייל עס שטייט דאך אין די רמב״ם אז עס איז דא א סארט כופר וואס איז א מכחיש פירוש אין פירוש התורה אין לג שטייט אין פרק ג׳ הלכה ח׳ פון הלכות תשובה, איז ער מכחיש דברי חז״ל.
און דאס וואס ער זאגט, דאס איז אויף קורס, דאס איז נאנסענס, ווייל קודם דארף מען פראוון אז עס איז טאקע דא א תורה שבעל פה, ער זאגט דאס, און עניווען וואס האט עפעס מכחיש געווען אין ספירות, האט דאס גופא מכחיש געווען, ער זאגט אז די זוהר האט נישט געשריבן אין די חז״ל וכדומה. סאו, ערווח ערווח צריך, אזוי ווי עס שטייט אין די ספרים הקדושים. ער וועט זאגן, “יא, דאס איז ממש אזוי ווי דער רבי האט גילוי אליהו, ווייל דער רבי אליינס האט געזאגט.” ס׳איז ממש דעט לעוועל אוו לאדזשיק, און ס׳איז זייער סעד אז דער רמ״ק האט נישט ריעלייזד דעט, איי עם סארי טו סעי.
דיסקוסיע: ווי פארשטייט מען דעם רמ״ק׳ס שיטה
שטודענט: ניין, איך בין נישט מסכים מיט דיר. איך בין מער נוטה צו חסד. מענטשן איז זייער שווער צו כאפן זייער בעסיק. איך האב געליינט זיין גאנצע ספר “ארי נוהם”, וואס ער טרייט זיך צו דינגען אפילו מער ווי פריערדיגע מענטשן וואס דינגען נישט קבלה. ס׳איז זייער שווער פאר רוב מענטשן זיך צו פארשטעלן וויאזוי זיי זענען אנגעקומען צו אזא מין טראכטן. פון ביידע זייטן, די אנטי-מקובלים, ס׳איז זייער שווער. רוב מענטשן, אפילו גאר גרויסע מענטשן, זיי דמיון׳ען אז יענער איז נאר א כופר ווייל ער איז א שלעכטער. קען זיין אז ער איז א שלעכטער. ער זאגט אז ער איז א מין. ווייל וואס איז תורה שבעל פה? וואו איז דא תורה שבעל פה? וואס שטייט וועגן ספירות? דער רמ״ק האט נישט געברענגט ביז דערווייל קיין איין שטיקל גמרא וואו ס׳שטייט ספירות. דאס איז שטותים. איך האב א פשט. יעדער איינער האט א פשט. נאו פראבלעם, יעדער איינער האט א פשט. דאס איז שוין אז איינער זאגט… דאס גייט שוין געהעריג צושליסן אין די פרק. איינער וואס גלייבט אז דער אייבערשטער איז נישט רילעיטעד צו די מענטשן, און די אלע זאכן זענען נאר עפעס אזא… מיר דארפן לערנען וויאזוי דער מוח ארבעט, איז נעבעך א מין. ער האט נישט קיין כפירה. די פריערדיגע זאך איז אלץ שיין, אבער א מין איז ער נישט.
מגיד שיעור: דער רמ״ק מאכט דא קלאר א חילוק. ניין, דו רעדסט פון די תמימות׳דיגע אידן. ווער ס׳איז א תמים, זאגט דער רמ״ק, איז נישט קיין כופר, און נאר “לא הראהו המקום”. דאס בין איך מסכים. אבער מ׳ווערט נישט פון אים קיין כופר. דו ווילסט קאנעקטן צוויי זאכן, אבער דו ווילסט קאנעקטן די צוויי זאכן. דער רמ״ק מאכט קלאר א חילוק. דער רמ״ק איז געווען אביסל מער… ער איז אביסל מער מחמיר ווי דיר.
שטודענט: דו זאגסט אז דאס וואס ער איז “לא הראהו המקום” מאכט אים א כופר?
מגיד שיעור: אין א סאם סענס. ער האט פרובירט צו זיין קלאר. ער וועט זיי זאגן ניין. ס׳איז דא איינער וואס איז נעבעך אויפגעוואקסן אזוי, און ער איז א הולל איד. ער האט נישט קיין טענות אויף אים. ס׳איז דא איינער וואס ער… בעיסיקלי, ער האט טענות אויף דעם וואס ווייסט יא.
דער רמ״ק וועגן כפירה אין ספירות — המשך: די שוואכקייט פון דעם “תורה שבעל פה” ארגומענט, און דער רמ״ק׳ס באציאונג צום רמב״ם
די פראבלעם מיט דעם “תורה שבעל פה” ארגומענט
תלמיד: אה, דער שייגעץ האט שוין יא געלערנט. וואס ווילסטו? ער האט געלערנט. וואס גייט פאר? ער איז נישט געווארן געוואויר פון דיין צייט.
מגיד שיעור: אה, ער זאל קויפן פאר תורה שבעל פה. פארוואס? ווייל איך האב א שטיקל זאך וואס איך זאג אז ס׳איז תורה שבעל פה, און קיינער האט נישט געהערט דערפון פאר צוואנציק מינוט צוריק, אבער מ׳זאל גלייבן אז ס׳איז תורה שבעל פה. דאס איז נישט קיין סענס.
תלמיד: איי, סארי. דאס איז די נעקסטע ארגומענט מאכט ער מער דיין ארגומענט וואס דו ווילסט מאכן. ער האט נישט געהאט קיין מושג? ער האט געמיינט אז יעדער האט אייביג געווען… ער איז געווען א תמים ווען איינער איז געווען אזא חכם האט געשריבן אזא ספר…
מגיד שיעור: יא, ס׳דא זייער אסאך אזעלכע מענטשן, ס׳איז נישט די ערשטע. I’m trying to understand my opponent.
תלמיד: אזוי דו זאגסט, איך טראכסט… איך פארשטיי.
מגיד שיעור: ניין, ניין, דירעקט איז… איך מיין אז דו… די פראבלעם מיט דיר…
תלמיד: ניין! Look, we could say, the way וואס האבן פריער מסביר געווען, קיינער זאל דאס מסביר זיין, אויב מ׳וויל שטארק דאס מסביר זיין.
מגיד שיעור: ניין, מענטשן דארפן דאס וויסן. מענטשן נוצן דאס. להלכה, זיי זענען ראנג. זיי זענען פלעין ראנג. זייער לאדזשיק מאכט נישט קיין טראפ סענס, און דערפאר איז הונדערט פראצענט ראנג.
כפירה אלס הלכה-שמועס, נישט אמת-שמועס
אבער איך דארף דאס זאגן, ווייל ס׳איז דא אסאך אידן וואס גלייבן נישט אין קבלה, און מ׳דארף זיי אריינברענגען. דו קענסט דאך פארשטיין אז איך קען זיי נישט אויסלערנען קבלה, דו זאלסט זאגן אז זיי זענען אפיקורסים ווייל זיי גלייבן נישט. ס׳איז דאך נישט קיין וועג. דאס איז נישט קיין וועג, ס׳איז נאר א וועג אויף טיטשינג.
איי מ׳איז סארי טו סיי, די רמב״ם פילט אז א וועג אויף טיטשינג פיפל, אז די גאר איז נאר א באריס, די טעלט אים ווער ס׳גלייבט אנדערש, ס׳איז א מינס. ס׳איז גראדע געלונגען פאר אים, אבער פאר די קבלים איז עס נישט געלונגען. אבער פאר די פרעגלות איז נישט געלונגען.
תלמיד: אך קען יא, די אנדערע טענות יא, נעבעך, דו מיינסט נעבעך, דאס וועל איך מסכים זיין.
מגיד שיעור: אבער די הקדוש תושב על פה דאזנט ווארק.
דער אמת׳ער וועג צו פארשטיין דעם רמ״ק
וואס מ׳קען יא זאגן, אויב וואס מאכט סענס, איז וואס איך האב געזאגט פריער, אז די גאנצע שמועס, איך קען מאכן אזא איינקונפט. אפשר דער רמ״ק, איך וואלט דאס פארשטאנען, נישט זיכער, באט ס׳קען זיין. זיי האבן געזאגט אז די גאנצע שמועס פון אמונה און כפירה איז נאר א הלכה שמועס, און נישט קיין שמועס אין דעם אמת. דער וואס איז בר הכי צו אליינס מעין זיין, וואס גייט… ביי די וועי, אונז קומען איינער וואס ער פארשטייט אליינס, ער קען לערנען אליינס, ער וויל נישט וויסן צו ער איז אן אפיקורס, ער וויל וויסן וואס דער אמת איז, ער קערט נישט, ער הייסט נאך פון אן אפיקורס.
וויאזוי קענסטו מיקיאור האבן געשריבן אזוי? איינער זאגט אפיקורס. אקעי, אויב דו האלטסט אז ער האט געזאגט אז ער גלייבט נישט אז ער איז אן אפיקורס, איך בין נאך אפיקורס, טו מיך אפ, ס׳גייט נאך אן. וואס איז דאס ארגומענט? ס׳איז נישט קיין ארגומענט.
אה, אויב ס׳מיינט איך אים ראנג, דארף איך מזמיר זיין וואס איך אים ראנג. ס׳איז דא אפיקורס, און הלכות אפיקורס, אויב ס׳איז דא אזא זאך, לויט די רמב״ם איז דא אזא זאך, איז הונדערט פראצענט נאר וועגן וואס מ׳לערנט אויס פאר מענטשן. דאס הייסט, ס׳איז וועגן עתידי. ס׳איז נישט, עניוואן וואס האט, וואס אונז רופן נישט אמונה פשוטה, נישט אמונה וואס די ראשונים פלעגן רופן חקירה אדער ידיעה, ווערסעס תקלי, נאכזאגן.
איז נישט נוגע די שמועס פון כפירה און אמונה, ווייל ער פארשטייט, און אויב ער פארשטייט נישט, זאגט ער צריך עיון. מ׳קען בלייבן מיט געוויסע זאכן, דאס גלייב איך בבחינת אמונה פשוטה, צריך עיון. אבער דעמאלטס איז ווייטער נישט נוגע צו מ׳דארף גלייבן אדער מ׳דארף נישט גלייבן. אויב מ׳האט דאך אויסגעלערנט, ביי דיפאלט, נעמסטו וואס מ׳האט דאך אויסגעלערנט.
פאר וועמען איז דער כפירה-שמועס נוגע?
סאו די גאנצע שאלה דא איז וועגן די מענטשן וואס פארשטייען נישט, די מענטשן וואס האבן נישט קיין עקטשול ידיעה. און ער זאגט, זעסט דאך אז ער זאגט, אויב איינער איז געגאנגען אין די ריכטיגע חדר, און ער פארשטייט נישט, פארשטייט ער נישט. דאס איז נארמאל. אויב איינער איז געגאנגען אין חדר, אבער ער איז אויך געגאנגען אין ראנג חדר, איז ער דער סך הכל, ביידע גלייבט ער. דאס איז מיינער אפשר קען מען אזוי לערנען.
ער רעדט נישט פון איינער וואס האט געלערנט טאקע און ער פארשטייט נישט די זוהר, ער האט א קשיא. ער רעדט פון איינער וואס ער האט סך הכל געהערט פון די רבי אזוי, און פון א צווייטע רבי האט ער געהערט אנדערש. שייגער די רבי׳ס, האט עס געגאנגען צו אן אנדערע רבי? אונז זענען דאך אידן, אונז דארפן גיין צו אונזערע רבי׳ס. פארשטייסט וואס איך זאג?
פארוואס טאקע איינער וואס גלייבט נישט אין קבלה איז א כופר?
אזוי ווי דער רמ״ק אליינס, אזוי ווי איך האב געזאגט פון דעם רמ״ק אליינס וואלט דאך געזאגט אז די גאנצע ריזען פארוואס איך קען נאר אמת׳דיג טענה׳ן אז א פשוט׳ער איד פארוואס ער גלייבט נישט אז דער אייבערשטער האט נישט קיין גוף, איז ווייל ער וואלט געדארפט גלייבן אין תרי״ג מצוות. פארוואס דארף ער גלייבן אין תרי״ג מצוות? פארוואס דארף ער נישט גלייבן אין תרי״ג מצוות? גלייבט דאך עניוועיס.
סאו, דער רמב״ק איז אין תרלוי אין דיס ווערלד, אין דער וועלט קענסטו זאגן עפעס אז… אז איך ווייס נישט, אויף דעם אויך בין איך מחולק, אבער ס׳מאכט סענס וואס ער זאגט, בתוך די וועלט פון גלייבן וואס מ׳זאגט דיר, אז אויב דער חכם… דאס איז אמת. דאס הייסט, פארשטייסטו וואס איך זאג?
פארוואס טאקע, לאמיר זאגן ס׳וואלט נישט געווען די גאנצע זאך, פארוואס טאקע איינער וואס גלייבט נישט אין קבלה איז א כופר? ווייל די חכמי ישראל, אלע פון זיי, רוב פון זיי, לעצטער גלייבן אין קבלה. דו קענסט נישט זאגן קיין איד און זאגן א בעיסיק זאך אז זיין חכם ישראל גלייבן אין דעם נישט אמת. פארוואס? ווייל דאס איז אלעס בתורת די מסורת און די לעוועל פון מסורת. און די לעוועל פון פארשטיין, איך גיי בכלל וואס מענטשן זאגן. דו ווייסט דאך אזוי?
תלמיד: נישט מסכים.
מגיד שיעור: שאלה תורות. אבער דאס אליינס איז א גרויסע שאלה צו ס׳איז א ריכטיגע זאך צו טון. דאס הייסט, I think because of the previous thing, it makes it complicated.
די פראבלעם מיט דעם רמ״ק׳ס שיטה
ווייל ס׳איז מיר זייער פאני צו זאגן אז איינער איז מכחיש די פירוש התורה, וואס אליינס די פירוש התורה זאגט אז רוב מענטשן פארשטייען עס נישט. און דער מארק אליינס ווייסט אז אפילו נאכ׳ן לערנען פסחות רבונים, רוב מענטשן גייען, נישט יעדער איינער גייט פארשטיין וואס ער זאגט. ער זאגט עס אין דייקטנאמער. דא איז א גרעסערע פרט. ער ווייסט וואס ער טוט, און ער איז דוינג אין איר, ווייל דער וואס האט געמאכט תחת אפקורות דידעט פאר דער פריזענס.
אפשר מיינט ער אז עס איז דער סתם סופר, אז ער איז א כופר, ר׳ דגל׳ע און אוסטער, און אוסטער און אוסטער און אוסטער. ער זאגט, קוק, אונז ווייסן אז דאס איז די ריכטיגע מיטה. אקעי, סארטי פאר יו, דו האסט נעבעך לרע מאדער סימן, ס׳איז א דורכפאל. אויב דו ווייסט נישט, זאלסטו וויסן אז איך בין אנטקעגן דיר, איך האלט אז דו האסט זייער א ראנגע אמונה, מ׳קען עס ממש רופן על פקורא.
יא, באט די פראבלעם איז, די פראבלעם איז, די פראבלעם איז, נאך אן ארגומענט, וואס איז אויך נישט אזא גוטע ארגומענט, אבער ס׳איז אביסל א בעסערע ארגומענט. זאגט ער, “מלבד אשר אלה לו”, חוץ פון דעם, האט ער נאך א “יוסף על חטאתו פשע”, חוץ פון דעם וואס ער גלייבט נישט אין די דברי חז״ל.
דער רמ״ק׳ס באציאונג צום רמב״ם
באט דער רמ״ק האט געוואוסט אז דער רמב״ם גלייבט נישט אין ספירות, ער איז נישט קיין ראבסט, ער איז נישט קיין דעד דאמב. וואס האט ער געטראכט? לא ראו מאורות מימיהם, דאס איז וואס ער פארענטפערט אויף די רמב״ם. ער האט געטראכט אז דער רמב״ם האט געוואוסט פון ספירות? ניין, ניין, ניין.
איך האב געזען, ער האט געדרוקט, דער רמ״ק מענטש, וואס איז דאס געווען? ער האט געדרוקט דא פריער, ער האט געדרוקט א שטיקל פון רמ״ק. איך געדענק אין אנדערע פלעצער אויך, אין שיעור קומה, דער רמ״ק רעדט וועגן טעמי המצוות. ער ברענגט נישט דעם רמב״ם׳ס נאמען, אבער ער זאגט, די וואס זאגן טעמים, פארוואס בלאזט מען שופר? סתם א מענטש, דאס איז א טעם צו בלאזן שופר? דו גייסט מיר א טובה, נעבעך, דו זאגסט נעבעך, דאס איז מיין אידישקייט. שופר איז תשובה צו טון, עפעס די דריי, תשובה צו טון, עפעס א הארן. דארפסט פארשטיין אז שופר איז מעורר די רחמים העליונים.
ער האט פארשטאנען אז דער רמב״ם איז נעבעך, און אלע רבנים וואס זענען אין צד שני זענען זייער רעספעקטפול פאר וואס ער האט יא געקענט, אבער ער האט זיכער געמיינט אז דער רמב״ם איז דער בור אין מיסטינג ספירות. באט ער האט זיכער נישט געהאלטן אז דער רמב״ם איז א כופר, דאס קען דאך נישט זיין. סאו ערגעץ אינצווישן דארף ער פארשטיין. איך ווייס נישט.
דער רמ״ק׳ס צווייטער ארגומענט: אן ספירות פאלט מען אין כפירה
נאכדעם זאגט ער דא אן אנדערע פראבלעם, ווייל דאס גייט… נאו הי גאוס אלל די וועי בעק טו די פריוויעס טשעפטער, רייט? ער זאגט אז חוץ פון דעם, לאמיר שוין זאגן, איז נאך “יוסף על חטאתו פשע”, און אלסאו, דאס איז דיסקרייבינג סורטען פיפל וואס זענען געווען ביז זיין זמן. פארוואס? “כי המכחיש הספירות ימשך אל הכפירה”. פארוואס? מ׳וועט אים פרעגן די קשיא וואס מ׳האט געפרעגט פריער. מ׳וועט אים פרעגן, אויב דער אחד הפשוט טוישט זיך נישט, וויאזוי קען ער משגיח זיין אויף זאכן וואס טוישן זיך? און אויב ער איז איינס, וויאזוי קען ער משגיח זיין אויף פארשידענע זאכן וואס האבן צוויי? “כי יחייב ריבוי כידוע”.
ס׳איז נישט ידוע עקטשולי, ווייל דער רמב״ם האט געגלייבט קלאר אין די ביידע זאכן און ער האט נישט געהאלטן אז ס׳איז א סתירה. אבער דער רמ״ק האלט אז די איינציגסטע וועג וויאזוי מ׳קען סאלוון די פראבלעם איז מיט ספירות, אזויווי ער האט געזאגט אין די פריערדיגע פרק.
ממילא זאגט ער, “ויכרח להאמין בספירות, ואם לאו יכפור ח״ו כאשר תעו רבים, וסודם כאשר פרטנו, וקנינים אלו אין רצוני להעלותם בכתב”. סאו דער רמ״ק רעדט יא פון אזא סארט מענטש וואס הייסט אן אווערויסט. יא, אבן רושד. און ס׳איז געווען א גרופע אידן וואס זענען געווען אין איטאליע אין זיין צייט וואס האבן געהאט די פראבלעמס.
וועמען מיינט דער רמ״ק?
תלמיד: נישט רלב״ג.
מגיד שיעור: רלב״ג האט נישט געגלייבט אין השגחה פרטית אין די וועג, אבער ער רעדט פון אחרונים, ער רעדט פון שפעטערדיגע מענטשן. ס׳איז געווען א גרופע אידן וואס זענען נוטה געווען צו די שיטות, און זיי האבן נישט געגלייבט אין השגחה פרטית, און אזוי ווייטער, אפשר אין קדמות העולם. Which all these things are connected in their theory.
און דער רמ״ק זאגט אז דו זעסט דאך אז ווייל דו האסט נישט קיין ספירה ביסטו געווארן א כופר. וואס? אין די היסטוריה, איך קען נישט ווער. ס׳זענען געווען אזעלכע מענטשן. די אלע בחינות הדעת, all around this area. צו ער איז אליינס געווען, צו דילמאגא איז געווען אליינס אזוי, איך ווייס נישט, אבער מ׳רעדט פון די סארט מענטשן דא.
דו זעסט אלע מקובלים וואס דער רמ״ק האט נישט געוואוינט אין טיילער, אבער ער האט זיך געקענט די מענטשן, זיי האבן אלע געדילד מיט דעם. You have to read up on וועמען ער דינגט זיך דא מיט. ער דינגט זיך נישט מיט מיך, ער דינגט זיך נישט מיט רב כפח, ער דינגט זיך מיט מענטשן. בזמן נאר, רב כפח איז געווען יא, ער האט יא געזאגט נישט אין חלק פרטות.
תלמיד: איי, ס׳שטימט נישט, ער איז נישט געווען געלעקליך צו כאפן אז ס׳שטימט נישט.
מגיד שיעור: סאווער יא, יא. אהם, דו שטייסט, באט… אדער ער האט נישט פארשטאנען די זאך אזוי ווי דער וועג. אדער דער רמ״א האט קלאר געגלייבט, ער זאגט אז ער גלייבט נישט אין זכות פרטות אויף סאם סארט. ער האט א גאנצע שטיקל תורה וויאזוי ס׳קען זיין.
אבער על כל פנים, דער רמ״א זאגט, דו זעסט אז וויבאלד אז איך גלייבן אחד הפשוט אן ספירות, ווער איז איינער כופרים? סאו זאגסטו, ווייסטו וואס? על כרחך נקראהו, אדער וועט ער גלייבן אין ספירות, אדער וועט עס זיין א כופר, ווייל דאס איז וואס געשעט מיט מענטשן וואס האבן נישט די אפשן. אזוי זאגט דער רמ״א. זאגט ער די זעלבע זאך.
קריטיק אויף דעם ארגומענט
אקעי, אויף די שטיקל אויך איז, וואס הייסט ער? די מדינה זייער ברוגז, ער זאגט ער האט א תירוץ פאר די קשיא, בכלל נישט אזוי שווער, ער פארשטייט נישט די גאנצע זאך, אלעס איז מצדינו.
תלמיד: יא, יא.
מגיד שיעור: זיין תירוץ איז אויס אז נאך סאו פאר פון די סעד טינג איז אז די מכחישים האלטן נישט עפעס אזוי אנדערש ווי ער האלט, ס׳איז נאר דער רוף פון די ספירות. איך האב געזען, די בחינת… וואס הייסטו?
תלמיד: נאכאמאל.
כוונת התפילה און די מוכרחיות פון אמונה בספירות
דער מדינה׳ס תירוץ אויף דעם רמ״ק׳ס קשיא
אזוי זאגט דער רמ״ק. זאגט ער די זעלבע זאך, אוקיי, אגיין, אויף די שטיקל אויך האט עס — וויאזוי הייסט ער? — דער מדינה זייער ברוגז. ער זאגט ער האט א תירוץ אויף די קשיא, בכלל נישט איז ער שווער, ער פארשטייט נישט די גאנצע זאך, אלעס איז מצדנו.
יא, יא. זיין תירוץ איז אויך נישט אזוי ווייט פון… די סאד טינג איז אז די מקובלים האלטן נישט עפעס אזוי אנדערש ווי ער האלט, ס׳איז נאר זיי רופן דאס ספירות. איך האב געזען, די בחינה… וואס הייסטו? נאכאמאל, דער מדינה, ר׳ לייבל מדינה, זאגט אז ער פארשטייט נישט די שאלה. ס׳איז דאך א משל, אזוי ווי ער געבט אפשר א משל, און די משל איז א משל וואס מקובלים אליינס נוצן. ער זאגט, די גרויסע קשיא וואס דער רמ״ק מאכט, “דבר זה יתעורר אחד הדרשנים הקטנים”, מיט א משל אז א מענטש קריכט ארויף, ער קריכט ארויף צו א בנין, די בנין ווערט נישט נענטער צו מיר, דו ווערסט נענטער צו די בנין. וואס איז די גאנצע קשיא? וויאזוי דער אייבערשטער משגיח? איך מיין אז א מענטש איז נענטער צו דער אייבערשטער, האט ער מער השגחה, עפעס אזוי. נישט אזא גרויסע קשיא בכלל, די גאנצע קשיא איז נישט שווער.
און דאס איז בעיסיקלי וואס די מקובלים גלייבן אויך, די מקובלים האלטן אויך אז דער אייבערשטער טוישט זיך נישט. זיי זאגן בסך הכל, עס איז דא לעוועלס אין די בריאה, דו קענסט עס רופן ספירות, וואס וועגן דעם הייסט עס אז דער אייבערשטער יא — זיי האבן גערעדט לעצטע וואך, דא איז דא אלעס א חילוק. אבער די בעיסיק תירוץ פאר די בעיסיק קשיא איז די סעים תירוץ אקארדינג צו אלמאוסט עווערעוואן. באט דער רמ״ק רעדט פון ספעציפישע מענטשן, וואס ווייבאלד זיי האבן נישט קיין לענגווידזש צו רעדן וועגן דעם, דאס איז כמעט משמע וואס זיי האבן גערעדט, ווערן זיי טאקע כופרים. דאס איז טאקע א טרו סטארי. זייער שיין.
דער רמ״ק׳ס שארפע טענה וועגן כוונת התפילה
יעצט קומט דער רמ״ק און זאגט נאך שארפער פון די זייט פון די מקובלים. ער רעדט נישט יעצט פון כפירה, ער רעדט פון כוונת התפילה. איינער זאגט, “אינני עוסק בקבלה” — ער מיינט די ראשונים קדמונים, רייט? — “ואינו רוצה לכוין בתפלותיו אלא לבעל האוצרות, כאשר חשבו רבים”, ס׳איז געווען אסאך גדולים וטובים וואס האבן דאס געזאגט, יא? ס׳איז ידוע די תשובת הרשב״א ברענגט, אז מ׳זאגט וואס דאס הייסט, און מקובלים האבן געגעבן א משל דארט אז דער מלך האט פארשידענע אוצרות, און דו קענסט נישט סתם געבן דעם מלך, ס׳גייט דאך נישט, ס׳איז דא א סיסטעם, דו דארפסט אים זאגן, שיק פאר דעם אוצר. זאגט ער, וואס טוט זיך, איך דארף רעדן צו די בעל האוצרות.
זאגט דער רמ״ק, דו ביסט פאר א טעות, אפשר ביסטו נישט קיין כופר, אבער א טעות ביסטו זיכער. פארוואס? ווייל מ׳קען דאך נישט. “שאם יבא אדם לעבדו בערך בחינת עצמותו בזולת בחינת ספירותיו, נמצא מסלק תפלתו מכל וכל, כי אין סוף הפשוט בערך בחינת עצמותו פשוט, ואינו בעל שינויים.” ס׳איז נישט אמת. דו זאגסט אז די אחד הפשוט טוישט זיך, סאו, יא איז ער א כופר אין די אנדערע וועג. ער קען דאך נישט טוישן מדין לרחמים, אדער נתפעל ווערן ברצון מרצון לרצון על ידי התפלה. “אם לא”, דאס הייסט מצד עצמו נישט, נאר “בערך מציאותו”, ער יא אליינס, “בפרט צום וואס ער איז אין די ספירות, שהם מהות השגחתו, ועל ידם תהיה השגחה בזולתו, ועל ידם יש שינוי מדין לרחמים.”
האו, דאס וואס איך זאג, דאס איז סימס בעיסיקלי סאמטינג אין די רמב״ם וואלט סיין אן טו. איך ווייס נישט פארוואס דער רמ״ק איז אזוי זיכער אז מענטשן וואס לערנען נישט קיין ספירות ווייסן עס נישט. אבער אגיין, ס׳איז אמת אז ס׳איז דא פאני רמב״ם׳יסטס וואס כאפן נישט פאר סאם ריזן, און מיינען טאקע אז תפילה ארבעט נישט. אדער פארקערט, זאגט ער, אה, דער אייבערשטער טוישט זיך. דער אייבערשטער טוישט זיך נישט. סאו בקיצור, דערפאר איינער וואס איז מכוון בתפלה על פי פשט איז א תועה. האסטו געוואוסט?
אה, אבער זאגט דער רמ״ק, אה, איך האב שוין געזאגט צופיל סודות דא, מיין נישט אז דו פארשטייסט וואס איך רעד. “ואל יתחכם המעיין לקנות תוך דברינו ענין נתינה נחוצה לאופן ענין השפעים והשגחה.” דו זאלסט נישט יעצט פארשטיין וואס איך האב געזאגט, “כי התחכמות כזאת לא תועלת”, און בעסער טראכט נישט דאס. אונז וועלן שוין אלעס מסביר זיין באריכות אין שער האורות והכלים, דארט איז דער פלאץ וואס מיר גייען דאס רעדן.
די מוכרחיות פון אמונה בספירות
ער האט נאר דאס נאר געוואלט זאגן אז סוף דבר קומט אויס אז א מענטש איז מוכרח להאמין בספירות. פארוואס? יו סי, מעיבי דאס איז די טינג וואס ער טעיקס מער סיריעסלי, ווייל די פריערדיגע תורה פון תורה תר״פ האט אפשר געכאפט אז דו זאגסט אז ס׳איז נישט אזא גוטע תורה, איך מיין נישט. אבער ער זאגט יא אז דו האסט נישט קיין ברירה, “שאי אפשר להאמין פנות התורה אלא בהם”, רצוני לומר על ידם.
דא זאגט ער א זייער א קיוט זאך. דאס הייסט, אונז האבן דא צוויי סענסעס אין וואטש מ׳קען נישט גלייבן אין די תורה נאר דורך די ספירות. איינס, אויב איינער ווייסט נישט פון ספירות, ווערט ער סטאק אין די דילעמעס און ער האט נישט קיין תירוץ. קומט אויס אז די ספירות איז דאס וואס מיר גלייבן, דאס וואס מיר גלייבן מיט.
די ספירות אליינס, די מציאות, אז נישט נאר די ידיעה וואס איך האב וועגן ספירות העלפט מיר גלייבן, נאר דאס אז ס׳איז דא ספירות וואס מ׳קען רעדן פון “בחינתו וערכו לספירותיו שהיא משגחתו”, דאס איז וואס מאכט מענטשן קענען גלייבן אין דער אייבערשטער וואס פירט די וועלט און וואס האט השגחה און אזוי ווייטער, און וואס הערט אויס תפלות. וועגן דעם האט דער זוהר גערופן ספירות “דא אמונה”, רייט? מהימנותא. ס׳איז דא א מין פאני תורות וועגן דעם, באט די ליטעראל ריזן איז, אזוי שטייט בפירוש אין די תיקוני זוהר, אז די ספירות אר וואט ענעיבלס אמונה. די עקזיסטענס פון די ספירות מעיקס איט פאסיבל טו ביליוו אין גאד.
דערפאר, אונזער אמונה איז נישט אין דעם אייבערשטן, נאר אין דעם אייבערשטן על ידי ספירותיו, נישט אין דעם אייבערשטן בבחינת עצמותו, ווייל יענץ איז דא, און זיי האבן די אמונה אויכעט, באט אפילו יענץ ווייסן אונז נאר דורך די ספירות, ווייל מיר וואלטן דאך נישט געוואוסט פון גארנישט אן די וועלט. דאס איז פארוואס די ספירות האבן זיך געדארפט אנטפלעקן.
דיסקוסיע: די אמת׳ע מיינונג פון “רזין דמהימנותא”
תלמיד: יא, יא, אוודאי. דער תניא און אנדערע פאני מענטשן זאגן אז ספירות הייסט רזין דמהימנותא ווייל מ׳קען זיי נישט פארשטיין, מ׳קען זיי נאר גלייבן.
מגיד שיעור: ס׳איז דזשאסט די אפאזיט. די whole point פון ספירות איז אז מ׳זאל קענען פארשטיין. זיי זענען דזשאסט using אמונה אין די סענס פון ידיעת אלקות. אוודאי.
תלמיד: אז דו גלייבסט אין אין סוף, קענסטו נישט פארשטיין גארנישט.
מגיד שיעור: רייט. סאו, און ס׳איז אמת. אז דו גלייבסט נאר אין אין סוף, גלייבסטו נישט אין א גאט. דו האסט נישט קיין אלקינו, דו האסט א שם אן קיין אלקינו, however you want to say it. סאו די ספירות, זיי זענען אלקינו, זיי מאכן די אלקינו, זיי מאכן אים זיין אלקינו. זיי מאכן נישט אליינס, זיי זענען נישט separate, זיי מאכן אלקינו. וועגן דעם איז מוכרח פאר א איד צו גלייבן אין ספירות.
דער חידוש פון קבלה: ספירות ווי א reality
תלמיד: דאס איז די חידוש פון קבלה. בעצם יעדער גלייבט אין ספירות אין such a thing.
מגיד שיעור: טעארעטיש גלייבט יעדער איינער אז מ׳רעדט פון די אייבערשטנ׳ס פעולות.
תלמיד: דאס אז מ׳רופט זיי אלוקים, דאס אז ווען מ׳רעדט צום אייבערשטן רעדט מען צו זיי…
מגיד שיעור: מ׳רעדט פון זיי און צו זיי. פון דעם אייבערשטן מיט זיי, נישט פון זיי separately, יא.
תלמיד: But maybe די מקובלים are just a little bit giving too much names to things that are not supposed to have names.
מגיד שיעור: That’s exactly די קשיא פון שער האצילות והכלים, וואס ער זאגט אז מ׳דארף דארט קוקן צו וועלכע לעוועל מ׳קען עס אמת׳דיג רופן, מאכט פון אים אזויווי א reality. But למעשה, מאכן זאכן א reality איז די איינציגסטע וועג וויאזוי אונז פארשטייען זאכן. That’s again back to the concept of וואס מ׳קען נישט פארשטיין. As long as it’s very abstract, like די התייחסות אל הבריאה, it’s very hard to talk about, it’s very hard to get. I think.
דריי סארטן מענטשן אין תפילה
די reality איז, אז ס׳איז נאר דא צוויי סארט אדער דריי סארט מענטשן. ס׳איז דא מענטשן וואס דאווענען נישט, און צו זיי דאווענען נישט צו די אייבערשטן, זיי דאווענען צו פסל גשקה. ס׳איז דא מענטשן, דאס איז רוב אידן, פשוט׳ע אידן וואס זיי זאגן אז דער אחד פשוט טוישט זיך, דאס איז בעיסיקלי וואס זיי believe, but זיי זענען מגשים. דער רמ״ק זאגט עס נישט אזוי קלאר, but דאס איז בעיסיקלי וואס העפענט. די מתפללים לאחד פשוט זענען מגשימים. לויט די רמ״ז זענען זיי מינים, אבער ס׳איז פיין.
ניין, די קבלה עקזיסטירט צו פארענטפערן יענע מענטשן, really. ווייל די מקובלים ווילן נישט זיין סתם מענטשן וואס ס׳ארבעט שוין פאר זיי, זיי ווילן פארשטיין וואס זיי טוען. אזויווי די גאנצע פוינט איז צו פארשטיין וואס מ׳טוט. ס׳איז דא מענטשן וואס זיי זענען אין רמב״ם און זיי האבן געכאפט, אזויווי דו זאגסט, זיי כאפן די אחדות הפשוט, און דערפאר זיי דאווענען נישט באמת. זיי זאגן אפשר די ווערטער, אבער זיי האבן נישט קיין עצמיות, זיי האבן נישט קיין אנדערסטענדינג פון וואס דאס מיינט.
אבער ער האט געזאגט, יא, וואס זאגט דער רמב״ם? וואס זאגט דער רמב״ם? דער רמב״ם זאגט דאך אין מורה נבוכים, אז ווען א מענטש דאוונט ווערט ער אביסל א בעסערער מענטש, און נאכדעם קומט אויס, It’s not davening. די ווארט תפילה האט נישט קיין מיינונג אריין. און דער מקובל האט א תירוץ, אז דאס וואס דו זאגסט… אונז זאלן מיר א נאמען פאר דעם, אונז זאלן מיר א נאמען פאר די זאך. און יעצט מאכט עס סענס, מיר דאווענען מיט די ספירות. די ספירות קענען זיין ברוגז אויף דיר, און זיי קענען נישט זיין ברוגז, און איך מאך אז זיי זאלן זיין נישט ברוגז. דורכדעם, דער אייבערשטער איז דער וואס ווערט נישט ברוגז, אבער די פעולות השם, נישט דער אייבערשטער אליינס. But then it makes sense. They’re just making עבודת השם have words, basically.
און ווען זיי זאגן נאך אז דער אייבערשטער אליינס האט עס אזוי געמאכט, ווייל דער אייבערשטער וויל אז ס׳זאל מאכן סענס. און דער פשוט׳ער איד האט אסאך ווייניגע ווערטער אין זיין מוח, און ער דאזט עקזעקטלי די סעים טענג, וואס ער איז טועה. אויב ער טראכט צופיל, די פראבלעם איז… דער רמ״א זאגט דיר אז ער איז א תועה. פשוט׳ע אידן זענען א תועה. די פראבלעם איז אז ס׳איז נאטינג ראנג צו בי א תועה.
דער “פשוט׳ער איד” — ווער איז ער באמת?
אוקיי, איך ווייס נישט אזוי, ס׳איז דא צווייערלייי פשוט׳ע אידן. ווען דו זאגסט פשוט׳ע איד, מיינסטו שוין נישט קיין פשוט׳ע איד, ווייל דו ביסט אזוי ווייט פון א פשוט׳ע איד, אז דו קענסט אפילו נישט אימעדזשענען וואס וואלט געווען א פשוט׳ע איד. א פשוט׳ע איד, אויב ער איז טאקע א פשוט׳ע איד, ביסט גערעכט, קיינער האט נישט קיין טענה אז ס׳איז א סימפל, עקטשועל פשוט׳ע איד. וואס מ׳האט טענה איז אויף די אויבער חכם פשוט׳ע איד. פארשטייסט? איינער זאגט ער, קום, איך האב א טער, ער זאגט איך בין א פשוט׳ער איד. וואס איז א שקרן? ביסט נישט קיין פשוט׳ער איד. ווייל ער איז טומאה דער ער. ער איז טאקע א פשוט׳ער איד.
איך רעד פון די חכמים. די אלע חכמים, ער רעדט פון די… די “אומר אין אלא בעלי אוצרות”, רעדט ער נישט פון די וואס איז נישט איינגעפאלן די קשיא. די ער איז אוקיי. ער איז געווען אביסל אינטערעסטעד. איך מיין אז א גרויסע פארט פון דעם איז צו אנהייבן צו זיין העפי מיט דעם וואס זיי זענען נישט קיין פשוט׳ע אידן. זיי דארפן האבן תמימות ופשיטות אויף דעם אויך. תמימות ופשיטות מיינט נישט, “אה, חכמה קאמפליצירט זאכן, טענק יו ווערי מאטש, ווייסטו וואס? איך בין א פשוט׳ע איד!” ביסט נישט!
דער אייבערשטער האט דיר געמאכט צו זיין אזא סארט מענטש וואס דו קענסט זיך נאר אנצינדן צו דאווענען אויב דו מאכסט א קשיא צווישן דעם ספירה און יענעם ספירה, אדער וואטעווער, דאס איז סוף כל המדרש, דאס איז מל כל המדרש, דאס איז אויך קאמפליצירט. עני, עווערי טעאריע איז קאמפליצירט. און דאס איז דיין דזשאב. דיין דזשאב איז צו פארשטיין קלאר לויט… זאלסטו נישט מיינען אז דאס איז די גאנצע זאך. דער אייבערשטער איז גרעסער פון דיר. דער אייבערשטער קען רעדן מיט פשוט׳ע אידן אויך, ער קען רעדן מיט אפיקורסים אפילו, ער האט נישט קיין פראבלעם מיט די אלע פראבלעמען וואס דו האסט, האט ער נישט. אבער דאס איז די אלקים וואס האט נישט גערוהט לפנים.
אבער דער אייבערשטער האט דיר געמאכט, און דיר געמאכט אז דו ווילסט זיין אזא סארט מענטש וואס דו דארפסט האבן א השכלה. אזוי טראכט איך וועגן מיר און מיינע פרענדס. און די מקובלים, די אלע טראכטן אבער דארטן, און זיי זענען זייער פראוד פון דעם. יא, מ׳קען ווערן א בעל גאווה, “אה, איך בין די גרויסע משכיל.” און איך פארשטיי, מ׳דארף ארבעטן אויף די מדות פון ערך אפים. דאס איז כפירה בתוך המקום. שכל איז א גרויסע טובה וואס דער אייבערשטער גיבט פאר א מענטש. יעדע זאך קען מען רואינירן, קען מען נוצן פאר עס, ווערן משוגע. און דאס איז דיין דרך עבודה.
איך פארשטיי, אוודאי, דער אייבערשטער קען נישט אן ספירות, דער אייבערשטער קען אינגאנצן אן ספירות. וואר היי? ער רעדט מיט מיין באבע אן ספירות, ס׳איז פערפעקט. אבער איך בין נישט מיין באבע. און איך מיין אז, again, like the question of most people, anyone that went to a ישיבה און they understood a little bit what they thought to you, איז נישט קיין פשוט׳ע איד, איך בין גערעכט?
שמחה בחלקו אין השגת אלקות – דער באלאנס צווישן ענווה און הכרת הטוב
כפירה בטובתו של מקום
Instructor:
אבער צו זאגן דאס איז כפירה בטובתו של מקום. ס׳איז אזא גרויסע טובה וואס דער אייבערשטער געבט פאר א מענטש. יעדע זאך קען מען רואינירן און קען מען נוצן פאר צו ווערן משוגע. און דאס איז דיין דרך העבודה.
איך פארשטיי, אוודאי, דער אייבערשטער קען נישט האבן ספירות. דער אייבערשטער קען אינגאנצן טון אן ספירות. What do I mean? ער רעדט מיט מיין באבע אן ספירות. ס׳איז פערפעקט. אבער איך בין נישט מיין באבע.
די “מידל קלאס” אין חסידות און קבלה
און איך מיין אז, again, דו גייסט צוריק צו די question of most people – עניוואן וואס איז געווען אין ישיבה און ער האט געזען א ביסל וואס זיי האבן געטוישט דארט, איז נישט קיין פשוט׳ער איד. איך האב גערעדט מיט פשוט׳ע אידן מיין גאנצע לעבן. איך האב געמאכט שמועסן אין די מנזר שיעור וועגן די middle class אויף חסידות. Of course, דו ביסט נישט דער biggest פילאזאף. אלעס אינצווישן, סאו לערנט א middle חסיד׳ישע ספרים, און א middle קבלה.
איך וויל זאגן א נקודה, ווייל מענטשן – איך ווייס נישט, די היינטיגע קבלה scene איז עווער מער קאמפליקעיטעד. סאו אין די ענטס איז נאך איינס אינצווישן, און איך ווייס נישט וואס דו ביסט נישט. איך האב בעיסיק ספירות, איי געט איט, איך אנדערסטענד, איך מאך מיר זייער קליין. דו דאווענען מוז ס׳ארבעט, וועריי גוד.
ניין, דו דארפסט שוין נאך מער. יו נאו וואט, איך בין א פשוט׳ער איד, איך בין א גוט׳ן פלעין עסע ספירות, נאר זאג איך אזוי. איר דארפט נישט יעצט קיין… איך האב א גאנצע כזרי מיט אלע מיני אורח, רופא, אלעס פארשטיי. But that’s not for people that have that need. ער איז א למדן, ער וויל זיין א למדן אין די זאך. ס׳איז אביסל א גאוה. קודם דארף מען פארשטיין די פשטות.
פארוואס האט דער אייבערשטער געמאכט די וועלט אזוי קאמפליצירט?
יא, מיין טינג איז מ׳זאל זיין זייער העפי, מ׳זאל זיין אן אויבער חכם. דער אייבערשטער האט מיך געמאכט אויבער חכם, איך טריי עס צו נוצן, במדה, וואטעווער, ווייטער, רמז, טרייבנס, מ׳איז מיר מאנגס, אוקיי, איך פריי גוט.
פארוואס האט דער אייבערשטער געמאכט די וועלט אזוי קאמפליצירט? דער אייבערשטער האט געמאכט די וועלט מער סימפל, ער האט געוואלט אז די חכמים אויך טון וואס צו טון, אמת? פארוואס האט טאקע דער אייבערשטער געמאכט יעדע זאך אז ס׳איז אזוי קאמפליצירט? די ריאליטי איז דאך זייער קאמפליצירט, אמת? ס׳איז נישט סימפל. דער אייבערשטער איז סימפל, אבער די ריאליטי איז קאמפליקירט. פארוואס? די ריאליטי מיין איך די בריאה. פארוואס?
איך ווייס נישט, ס׳איז חתם א דזשאוק. איך ווייס נישט אזוי, כך רצה. די ווייבי וואנס די סמארט פיפל… סטאפעס, די סמארט פיפל זענען די וואנס וואס זייער מוח לויפט אזוי ווי די וועלט איז אין די וועג. יא, די סמארט פיפל האבן א פראבלעם. זיי כאפן ווי קאמפליקירטע זאכן זענען, און ס׳איז אסאך שווערער צו לעבן אזוי. זייער גוטע מענטשן. פאר זיי האלט מען אויך. ס׳איז א סאלושאן. זיי האבן שוין דא א סאלושאן פאר די קלוגע מענטשן. ס׳העלפט.
שמחה מיט דער אייגענער השגה
איך האב לעצטנס – איך ווער אסאך מער. איך פלעג אלעמאל מיינען דאס. איך האלט תורות מיט חכמות און… און מ׳איז יא ראוי, מ׳איז נישט… ווי סטופיד חקירות וואס מענטשן האבן. זיי פארשטייען נישט. ס׳איז אזוי סימפל. איך האב די כושר צו פארשטיין דאס. און אזוי גייט מיין מענטשליכקייט, מיין אידישקייט, מיין עבודת השם, וואטעווער יו וואנט. און ס׳איז פערפעקט. און איך בין אזוי העפי דערמיט.
און זיי האבן עפעס א זאך, און זיי האבן אויך די תורה. איך שטוב עכט אויף די מדריגה. ס׳איז דא עכטע מקבלים. אוקיי. די עכטע, און די חתמים, די עכטע מקבלים, די וואס פארשטייען עכט. יהי להם אשרי חלקם, איך פארשטיי אזוי ווי איך פארשטיי, איך בין זייער העפי דערמיט.
דער פראבלעם פון גאוה – און דער ריכטיגער באלאנס
דיסקוסיע: ביסטו בעסער ווייל דו פארשטייסט?
Student:
סאו דו מיינסט אז דו ביסט בעסער פון א צווייטן ווייל דו פארשטייסט אלקות?
Instructor:
יא, איך מיין אז איך בין זייער העפי דערמיט. איך קען זיך פארשטעלן אז איך וואלט געווען איינער וואס פארשטייט נישט, און איך מיין אז מיינע תפלות ארבעטן בעסער ווייל איך פארשטיי. פארוואס זאל איך נישט דאס מיינען?
Student:
יענער?
Instructor:
נו, פרובירט, איך בין שוין קיין צוקריגט מיט יענעם. דער אייבערשטער איז גרעסער פון דאס אויך. אבער מענטשן האבן אזא… עכט, דו קענסט נישט גלייבן. ס׳איז שווער צו גלייבן פאר מענטשן אז איינער וואס ער ווייסט אז ס׳איז דא צען ספירות, און ער פארשטייט אביסל, ער לערנט אביסל, און ער ווייסט וואס ס׳מיינט, אז ער איז דער… זיין ארבעט איז בעסער, און מ׳זאל אים געבן קוויטל. פארוואס איז עס שווער צו גלייבן? ס׳איז true! יענער פארשטייט נישט, דו פארשטייסט!
Student:
דו זאגסט אז יענער האט אן אנדערע זאך?
Instructor:
נו, פרובירט עס. א השגה פון וויסן איז זייער שיין, אבער ס׳איז דא נאך גרעסערע זאך. קען זיין, נא פראבלעם, ווייסטו וואס? איך בין א פשוט׳ער איד, איך ווייס. דער וואס האט אנדערע השגות, ער זאל זיך אנטשוינען מיט זיינע השגות.
איך קען דיר מסכים זיין פארוואס דער איד זאגט אז ער איז מלאטל דאס, ווייל ער זאגט, אוקיי, דו קענסט שיין מאלן, דו קענסט שיין ליינען, לערנען, אוקיי, ס׳איז א טאלענט. און דו קענסט שיין מאלן איז עפעס גארנישט.
Student:
ניין, ס׳איז א טאלענט, אבער דו מיינסט נישט אז דו ביסט מער ווי א צווייטן.
Instructor:
עגען, דאס איז א נושא פון גאוה. איך בין מסכים אז מ׳דארף חפירן בעניוות. אבער נישט וועגן דעם, נישט אז ס׳איז א שמחה בחלקו. וואס האבן זיך מתעבד געווען מער פארוואס. דער פראבלעם איז זיך צוברעכן אויף זיך באמת מיט א שווערע עבודה וואס טוט צוברעכן די גאוה.
ס׳איז דא א זאך, יעצט איז שוין א מדרגה פון השגת כלים, אבער דאס, יא, ס׳איז איין גוטע זאך, אלעס בסדר, איך האב נישט קיין פראבלעם. אזוי קוקן עס אן, אזוי קוקן עס אן מיין איך. נאו פראבלעם, דער וואס האט זיך געהאלטן ביי יענע מדריגה, ער זאל אזוי טראכטן. יא, ס׳איז זייער שיין, אבער נישט דאס מאכט איך א… נישט דאס איז די… מעיבי, אפשר מאכט עס…
וויסן vs. דורכגיין
ווען מ׳האט ארויפגעקוקט מענטשן דורכאויס די דורות, האט מען נישט ארויפגעקוקט איינעם ווייל ער האט געקענט מער. מ׳האט ארויפגעקוקט פאר׳ן דורכגיין א סאך, פאר׳ן זיך אויסארבעטן. דער וואס קען מער איז עכט חשוב.
איך ווייס נישט וואס מענטשן קוקן ארויף, ווער קוקט ארויף, קיינער ווייסט נישט. ס׳איז דא אזא זאך, מענטשן ווייסן אז ס׳איז דא געוויסע מענטשן וואס קומען אן צום אזייגער׳ס השגות און נבואה און זאכן, ווייל זיי זענען דורכגעגאנגען סירטען זאכן, און זיי זענען צוגעקומען צו א פלאץ. מעיבי, מעיבי, נאר. ס׳קען זיין, איך ווייס נישט, אבער איך בין נישט אינטרעסט אז דאס… איך מיין אז מ׳דארף… אוקיי.
“The perfect is the enemy of the good”
מ׳דארף זיין שמח בחלקו. מ׳דארף זיין אסאך מער עקסייטעד ווען קען וואס מ׳ווייסט יא. וואס מ׳ווייסט נישט, ווער ס׳ווייסט יענץ, וועט ער אויך זיין העפי. איך האב געזאגט אז ער זאל נישט זיין העפי, ווייל ער האט נישט קיין אנדערע תורות. אבער דער וואס ווייסט נישט יענץ, אדער ער ווייסט יא, ער האלט אנדערע זאכן וואס איז מער מושך. סאו דאס איז אזא חלק, און ער זאל זיין זייער העפי דערמיט, ער זאל זיך האלטן זייער גרויס דערמיט. נישט גרעסער פון יענעם, אבער זייער גרויס. גרעסער פון יענעם איז סתם א פראבלעם, ער זאל זיך האלטן זייער גרויס דערמיט.
אלעמאל איז די good, די perfect, די enemy of the good. ס׳איז דא גרעסערע מדרגות. ס׳איז דא א פראבלעם ווען מ׳וועט האבן נערוון צו מאכן יענע מדרגות, מ׳וועט באקומען עפעס א רוח הקודש. אליהו וועט קומען און מיר זאגן…
Student:
זיי מיינען?
Instructor:
מיין עקספיריענסעס, רוב מענטשן מיינען נישט.
Student:
זיי מיינען?
Instructor:
אוקיי. ער ווייסט, איך רעד נישט רעדן. ער קען טאקע. ער קען טאקע אסאך מער פון אנדערע מענטשן. אוקיי. ס׳איז עכט אמת׳דיג זיך צו צעשמעטערן אויף שטיקלעך שטיקלעך. ס׳קומט שוין אזוי, ס׳איז געווען א לאנגע עבודה.
סאו איך מיין אז יענער מענטש איז אינגאנצן גערעכט. נאר ס׳איז דא נאך אסאך, ווי גרויס ער האלט זיך, ווי גרויס ער האלט זיך דער דאמער מענטש וואס דו רעדסט וועגן, איז ער גערעכט. נאר די חלק הרשעות שבו על שטותים, ווי העפי ער איז מיט זיין נארישע השגה איז ער גערעכט. נאר ס׳איז דא נאך אסאך מער, אף קורס.
סיום
אוקיי, שוין, עד כאן… עד כאן א שיעור, איך ווייס נישט. וואס איז די סטאריע דא? איך פארשטיי נישט וואס גייט דא פאר.
מל תמלול לחץ לפתיחה
📋 Shiur Overview
Summary of Shiur – Pardes Rimonim, Sha’ar 1, Chapter 9
The Main Question of Chapter 9: Is One Who Denies the Sefirot a Heretic?
Chapter 9 of Sha’ar 1 in Pardes Rimonim addresses the inquiry: im hamachish hasfirot yikra kofer – is one who denies the Sefirot called a heretic? The Ramak’s answer is essentially “no,” but it’s more complicated than a simple no.
Why Is the Question Itself a Strange Question?
After the previous chapters (especially the last chapter where it stated “al derech hachakira” – that for faith to be correct one must know the existence of the Sefirot) – he now comes to ask whether one who denies this is a heretic. This is a peculiar question:
Imagine: an author writes a book of sodot haTorah. On the cover it says “sod,” it’s learned only with restrictions, he himself calls it Kabbalah, sodot haTorah, not nigleh haTorah. And then he asks: whoever doesn’t believe in my secret – is he a heretic? This is truly a strange question. When has such a question ever been asked about a nigleh sugya? No one asks: “Whoever doesn’t believe in the laws of kam leih derabba minei – is he a heretic?” Technically the answer should be yes (because one must believe in the entire Torah), but no one poses such a question about a regular sugya in Bava Kama. The great novelty is that such a question is asked at all – because it makes Kabbalah not just a deep wisdom for yechidei segulah, but a basic foundation of faith, like the ikkarim themselves.
[Side note: Historically this is a bit funny – most generations of Jews didn’t know there were ten Sefirot. It’s a hava amina that requires a certain historical awareness.]
The Background: The Concept of Ikkarei Emunah
The Rambam’s Approach
The Rambam introduced the concept of ikkarei emunah – that there are specific things a Jew must believe, and whoever denies them is excluded from the community. This itself is a novelty of the Rambam, as the Chatam Sofer, the Ibn Ezra, and Rabbi Yaakov Emden all noted.
The Rambam holds that there is a list of specific beliefs a Jew must hold. This means that not every verse is equally important to believe. For example: “Shema Yisrael” one is obligated to believe, but “va’achot Lotan Timna” – if someone holds that Lotan’s sister wasn’t Timna but Rivka, he’s a strange creature, he’s perhaps wrong, but he’s not a heretic. Because one must believe that the Torah is holy, but not necessarily that every single verse means exactly its literal content.
[Side note: It’s mentioned that Rav Yosef Dan elaborates in his books on the historical point of how Kabbalah developed to become something that requires belief. The Ramban, who is perhaps the first to write Kabbalah publicly, never said that whoever doesn’t believe in his Kabbalah is a heretic. He did say that the Ibn Ezra made an error because he mocks Chazal, but he doesn’t call him a heretic.]
The Mekubalim’s Approach (and the Chatam Sofer)
The Chatam Sofer brings in a responsum regarding ikkarei hadat that the Mekubalim disagree with the entire concept of ikkarei hadat. Their approach is: one must believe in the entire Torah – every word of Torah is names, every word has holiness. There is no distinction between one verse and another. As R’ Menachem Mendel says: where does it say in your Torah that believing in the Almighty is more important than not putting on tefillin on Shabbat? Both are Torah min haShamayim, both are equally important. Your investigations that make distinctions – there are no distinctions.
The Ramak himself, when he returns to the question (at the end of this chapter), also says about the Mekubalim: there are no special ikkarim – everything is an ikkar. One must believe everything that is written.
The Nafka Mina – A Leniency That Emerges from the Mekubalim’s Approach
From the Mekubalim’s approach emerges also a leniency: if everything is equally important, then a person who has a great difficulty – for example he doesn’t understand the explanation of “arba’ah avot nezikin” in Tosafot – he’s not an apikorus, he’s a great scholar with a question, he can remain at “tzarich iyun.” But – and this is the point – if one says that regarding emunah it’s different, that there one may not have a “tzarich iyun” (for example: why is there only one God and not two? – “tzarich iyun”?!) – then one is making a distinction between verses, which is exactly what the Mekubalim don’t want to do. Every matter in Torah one must understand, and if one doesn’t understand, one remains at tzarich iyun – this is not heresy.
According to the Rambam, however, there is a great distinction – regarding yesodot ha’emunah one cannot remain at a “tzarich iyun,” there it’s a fundamental problem. The Ramak, however, does have a hierarchy – he holds that there are things one must believe, and therefore doesn’t fall into this problem.
Kabbalah as Basic Emunah in a Kabbalah Community
For people living in a Kabbalah community, this became the basic thing: “What are Jews? Jews believe in ten Sefirot.” It’s taught to children, just as one teaches “leshem yichud Kudsha Brich Hu uShechintei” – the child doesn’t understand, but later he will understand. But if someone comes into a Chassidic shul and says “I don’t believe in yichud Kudsha Brich Hu uShechintei” – a Chassidic rebbe will not let him in.
The Ramak, however, lived in the real world – he knew people who held differently, people who had thirteen Sefirot (that’s the previous chapter), or people who didn’t hold of Sefirot at all.
—
The Ramak’s Answer: Two Types of People
The Ramak distinguishes between two types of people who have errors:
Type 1: One Who Doesn’t Know – “Lo yada bahem klal”
This is a person who has never heard of Kabbalah. Not because he denies it – but because “lo nitgalu lo sha’arei or,” he wasn’t taught. This person the Ramak calls not a heretic – he doesn’t know what it is. This is not the concept of “tinok shenishba” – he means simple Jews who haven’t learned Kabbalah.
Type 2: One Who Is “Bemeizid” – A Deliberate Heretic
This is someone who hears what one wants to tell him, and he still remains with his position – he denies lehach’is, deliberately. This person the Ramak does call a heretic.
—
The Proof from the Rambam-Raavad Dispute Regarding Hagshama
The Ramak brings a proof from the well-known dispute:
The Rambam holds: whoever believes that the Almighty is a body – is a min.
The Raavad disagrees and says: “Why does he call this one a min? Many great and good people followed this thought, based on what they saw in the verses and even more from what they saw in the aggadot that confuse the mind.”
The Ramak’s Analysis of the Raavad
The Ramak cannot believe that the Raavad himself held that the Almighty is a body. This is clear from the language “aggadot hameshavshot et hada’at” – the Raavad calls this meshavesh, which proves that he holds this is an error. He says “gedolim vetovim” – but he agrees that they were wrong. They followed peshuto shel mikra (where it says that the Almighty has, as it were, a body) and aggadot.
[Side note: The Raavad dares to write about aggadot even more than the Rambam dares in Mishneh Torah – he calls them “aggadot hameshavshot et hada’at”. He was a sharp person who said what he thought.]
The Ramak’s Novelty: The Dispute Is About Shogeg
The Ramak reframes the nature of the Rambam-Raavad dispute. He makes it not a dispute about whether hagshama is an error (both agree yes), but a dispute about shogeg vs. meizid:
– The Rambam holds: even a shogeg – one who believes innocently that the Almighty is a body – is a min.
– The Raavad holds (according to the Ramak’s interpretation): a shogeg, one who innocently fell into this error – is not a min. Only one who is bemeizid, deliberately denying – he is a min.
The Ramak applies the same principle to Kabbalah: one who doesn’t know about Sefirot is like a shogeg – he’s not a heretic. But one who hears and still denies deliberately – he is a heretic.
The Raavad’s Position According to the Ramak – Explained
The Ramak explains the Raavad’s position: there is a Jew who “in all his matters serves God, and walks in the ways of Torah with innocence,” and only “because of his limited knowledge believes in corporeality” — such a person is not a min, he is mistaken, “and his intention is not to do evil.” But whoever has already recognized the Creator, one has already opened for him “the gates of introduction to the negation of corporeality,” and he does not acknowledge the truth, and he turns away his face — such a person is certainly a min even according to the Raavad.
A Question on the Ramak’s Understanding
Who was ever such a person that one explained to him that the Almighty is not a body, and he says deliberately “yes, He has a body”? This is not a natural situation. People who believe differently typically have a different reasoning, a different book they read, a different theory — they’re not “turning away their face” deliberately. The Ramak perhaps has too much in his mind the concept of deliberate heresy — that someone knows the truth and denies it intentionally. But both the Rambam and the Raavad speak more of innocent people who believe what they think is true.
[Side note: “Gilui hakdamot” doesn’t just mean that one explained to him — it means that one showed him, brought a Chumash, said everything — and he still holds to his beliefs. But this is not as impressive as an explanation.]
The Ramak’s Conclusion Regarding Hagshama
Such a person who believes in hagshama is a min — but he’s a min like a gentile (like a Christian who believes that the Almighty became a person), not like a Jewish min.
[Side note: The Ramban held that what Christians say — that the Almighty became a person — is absurd, but the Christian has his own way of explaining it, and the Ramban doesn’t consider him a min in the same sense.]
—
Three Separate Questions in the Sugya of Hagshama
Question 1: Does the Almighty Have a Body
This itself can be made complicated. There are reports in the name of the Raavad (in Sefer Ma’arechot Elokut) that when speaking of the Almighty with tefillin and the like, one means the kavod nivra — Metatron, or something like Sefirot. This way one can say that the Almighty “does have a body” but not He Himself literally. Another approach is that the Almighty has a body “in a certain sense” — playing with words. But the Ramak assumes that the Raavad is certainly in agreement that simply the Almighty is not a body.
Question 2: Is One Who Says the Almighty Has a Body a **Min**
Even if one agrees that the Almighty doesn’t have a body, there remains another question: is one who thinks otherwise a min. “Min” is not the same as “he is wrong”. There are people who are wrong but not minim. For example, if someone thinks there are seven heavens and someone says no — neither is a min. A min is only regarding the most important matters. Many Jews argue: the Rambam is right that the Almighty is not a body — but it’s not so important that one should become a min from it.
The Ramak doesn’t speak of the second question at all — for him it’s obvious that it’s important enough to be a min. He’s entirely on the Rambam’s side.
The Raavad’s Proof from “Gedolim Vetovim Mimenu”
The Raavad’s proof is: there are gedolim vetovim who believed this way. But the Rambam would say: “Gedolim vetovim? Minim!” — that’s exactly the question itself.
[Side note: The Kotzker Rebbe’s parable — the Rambam with his ruling stretched out a whole bench of beautiful Jews from Gan Eden into Gehinnom. The Raavad comes and says no — they were sent back.]
—
The True Distinction Between Rambam and Raavad
The distinction is not whether the Almighty has a body (both say no), and not whether such a person is wrong (both say yes). The distinction is:
– The Rambam holds that in the ideal shleimut ha’adam / perfection of a Jew, knowing God (including negation of corporeality) is very fundamental. Without such knowledge something essential is missing. Therefore he is a min — not because he’s a bad person, but because he lacks the most important knowledge.
– The Raavad holds that such a person is still “gedolim vetovim” — he has a good excuse, he’s a shogeg, he’s not a min.
But the Rambam agrees that there is an excuse of shogeg — he doesn’t say such a person goes to Gehinnom. He only means to say that it’s very important and one cannot remain agnostic. When he writes “min,” he doesn’t mean to rule on all Jews until the end of all generations — he means that one must change what one thinks.
[Side note: What people bring as proof that the Rambam doesn’t agree with the Raavad’s claim of shogeg — this is not true. The Rambam certainly agrees that there is an excuse of shogeg. How can there not be an excuse when the Torah itself writes language of corporeality? When someone learned simple peshat? But — says the Rambam — today there is already Targum Onkelos, today there is already Moreh Nevuchim, one has already been taught in cheder that the Almighty doesn’t have a body. So after the Rambam has incorporated into the curriculum of every Jew that the Almighty doesn’t have a body — now whoever believes otherwise, is something funny.]
—
What Does “Kefirah” Mean Anyway?
One must divide the question “is something kefirah”:
1. It can mean: the matter is very important to be a person, to be a Jew — a practical importance.
2. It can mean: it’s truth — an intellectual truth. But most people are not blessed to express what the truth is — and this is not relevant to them, only to scholars.
When someone thinks that π is three or four, he’s not a heretic — he’s a fool, he hasn’t learned, one cannot have complaints against him. The entire discussion about kefirah is only relevant to education — mass education, what one teaches people. When one hasn’t taught him, one cannot have a complaint. When one has taught him and he doesn’t believe — then one asks why. If he says “but I’m a scholar and I hold differently” — that’s a special situation, the scholar has his own approach. The question of a leader/educator doesn’t speak of that scholar, but of the simple person who was taught and must believe.
Novelties in Emunah — The Danger
If someone makes his own approach in shorshei emunah, even though he was taught differently — this happens every day. People make novelties, a new peshat, a new sugya. Can one make novelties in emunah? Yes, with true foundations. But this is exactly the danger — this has always been the question about Chassidut, Kabbalah: “one may not learn from this, one may not touch the matter, it’s very dangerous.”
—
The Ramak’s Ruling — He Goes Like the Raavad
The Ramak appears to rule like the Raavad. His approach goes like this:
– According to the Rambam certainly whoever doesn’t believe in Sefirot is a min — because the Rambam doesn’t hold of this “heter of error” (the Raavad’s leniency that a shogeg is not a min).
– Even according to the Raavad who is lenient — the Ramak holds that one who is a meizid (he knows and doesn’t believe) is a min.
[Side note: A question is raised — does heresy have any connection at all to the distinction of meizid and shogeg? How does the Ramak view this connection?]
The Simple Jew Who Doesn’t Know About Sefirot
The Ramak has an interesting assumption: that all Jews believe in echad hapashut. In truth, most Jews believe in “atzmuto umahuto” — “yes, I believe in one God” — but don’t know about Sefirot. The Ramak says clearly: if someone is a simple Jew and believes only in echad hapashut, he is certainly not a heretic, not a heretic in principle, nothing.
—
The Proof from Chinuch — “Lo Matzinu”
The Ramak brings a good proof: if Sefirot were an ikkar emunah, one would have to teach a boy when educating him for mitzvot. Mah shelo matzinu ken — we don’t find that this is taught.
This is the funny catch (paradox) that the Ramak’s entire chapter is built on:
– On one hand: the Mekubalim want to say that Sefirot are ikkarei emunah — Judaism stands on this, and whoever doesn’t believe after being taught is a heretic.
– On the other hand: no one teaches it! On the contrary — one says it should be kept secret: “ve’ein mosrin devarim elu ela latznu’im.”
Mah she’ein ken the ikkar emunah — existence of Hashem, His unity, Torah min haShamayim, prophecy of Moshe, and most ikkarei hadat (interesting that he says “most”) — one teaches immediately, the moment a boy can speak, “kra imo,” one educates and reveals peshuto shel devarim.
—
The Rambam’s Novelty Regarding Ikkarim in Chinuch
This itself — that one must teach ikkarei emunah — is a novelty of the Rambam. In the Mishnah/Gemara it says one teaches a boy Torah, but it doesn’t say one teaches him ikkarei emunah.
Proof from converts: In Yevamot it says what one teaches a convert: “A convert who comes to convert, we inform him of some light commandments and some stringent ones” — but it says nothing at all about there being one God and not two, not even about idolatry! The Rambam however, when he brings the law in Hilchot Gerim chapter 14, adds on his own: “we inform him of ikkarei hadat” — which doesn’t appear in the source. This clearly proves that the Rambam innovated the matter of teaching ikkarei emunah.
The Ramak, like most Mekubalim, is a student of the Rambam in this way, and he thinks accordingly.
—
The Baraita in Masechet Sukkah — “Yodea Ledaber”
The Ramak brings a very beautiful proof from a well-known Baraita in Masechet Sukkah (42a), where there’s a list of each mitzvah when one begins to educate a child:
> “A child who knows how to speak — his father teaches him Torah.”
When must one begin teaching Torah? From when he can speak. This means: Torah is a language. Education is language. One teaches a person a language — what is a father, what is a mother, what is everything — and for Jews the language is Torah.
[Side note: In every culture there is a “basic book” — in Greece they learned Homer with all children, that was the book of the culture. For Jews this is the Chumash. One learns literally to speak the language. All Jewish concepts, words, expressions — come from Torah. “Vayomer” — “and he said” — this is Yiddish after all.]
[Side note: Breslovers will be entirely right that one must say the Torah, not just learn. Learning is still a higher level — Talmud — when one is older. But first one must speak, it must be language.]
It says not “mi shemevin” one teaches him Torah — but “when he can speak.” Torah is something one speaks.
What Does One Teach? — “Torah Tziva Lanu Moshe” and “Shema Yisrael”
The Gemara asks: what is “Torah” that one teaches a three-year-old who can speak? The Gemara answers: “Torah tziva lanu Moshe morasha kehilat Yaakov” and “Shema Yisrael Hashem Elokeinu Hashem echad.” One teaches something to say — one says Torah. One teaches children the verses, a few more verses that are today in the siddur.
[Side note: It’s mentioned that in practice most bochurim don’t know the thirteen ikkarim. In girls’ schools there’s a subject “Yahadut” where this is taught, but for boys it’s not official. The Rambam certainly thought one must teach the ikkarim — that’s why he compiled them.]
—
The Ramak’s Interpretation of “Torah Tziva Lanu Moshe” and “Shema Yisrael”
The Ramak asks: why specifically these two verses? He answers: because these are the two ikkarei hada’at, the main foundations of faith.
“Shema Yisrael” — Existence of Hashem and Hashgacha
“Shema Yisrael” contains the principle of existence of Hashem and that He supervises. “Elokeinu” — our God — means hashgacha pratit, not just general providence. The name Havaya in its writing means “haya hoveh veyihiyeh,” “mehave kol hahavayot” — His existence is necessary from the perspective of the entire world. The name Adnut means that He is “master of all worlds, upper and lower.” From this comes hashgacha klalit, but “Elokeinu” goes further — He is our God, supervising in detail over us.
[Side note: The Ramak didn’t precisely understand the concept “mechuyav hametziyut.” He thought it means that one is obligated to say there is a God, that there is a world. In truth “mechuyav hametziyut” (necessary existence) means that the Almighty could not have not existed — He is necessary existence. The Ramak didn’t learn logic as it should be, and this is a basic deficiency in his knowledge. He makes this error several times.]
“Hashem Echad” — What Does Unity Mean?
The Ramak goes with the interpretation of the Rishonim that “Hashem echad” means that the Almighty Himself is one — He is a simple (simple) existence, not composed of parts. The Gemara says that when saying “echad” one must have in mind that the Almighty is king above, below, and in the four directions. The Rambam (Yesodei HaTorah chapter 1) brings from this a proof that the Almighty is not a body — because a body cannot be in two places at once. A body can be very large, but each piece of body is in a different place. A thing that has no body is entirely in all places. This is the Rambam’s reasoning, and the Ramak says this is the intention of “Hashem echad” in Kriat Shema.
A Long Discussion: The Simple Meaning of “Echad” Versus the Philosophical Meaning
[Side note — a broad discussion:]
The simple meaning of “Hashem echad” in Chazal was: there is only one God — excluding two gods. “Echad” means “yachid” — the only God. Therefore the Gemara calls Kriat Shema “kabbalat ol malchut shamayim” — because if there is only one God, He is the king over the entire world. “Shema Yisrael” is even said in the verses of kingship. This is the old, original peshat.
The new peshat — which comes from the Muslim philosophers and is accepted by Rishonim like Chovot HaLevavot — is that “echad” means that the Almighty is simple (simple), unified, not composed of parts. This is a novelty — a completely new understanding of unity that speaks not only of how many gods there are, but of the nature (nature/essence) of God Himself.
The sages spoke of the conduct of Hashem — that one Creator runs the entire world — not of the essence of God. As the Rambam himself says: Chazal speak of “His wonders,” not of “His existence.” The question “what is the Almighty?” — what is His nature — is not even a question that the Gemara addresses.
Aristotle already explained that the word “one” has different meanings: one as a number (one apple, two apples), and one as simplicity (not composed). The Ramak speaks of the second meaning.
The Ramak brings another interpretation: “echad lo ke’echad imanu” — the Almighty’s unity is not like our “one.” “Echad imanu” means an individual, a “one” in number — there are still others. The Almighty is not an individual in that way. The Ramak says he will explain this further in Sha’ar Atzmut VeKelim, chapter 5.
“Kabbalat Ol Malchut Shamayim” vs. “Kabbalat Ol Mitzvot”
Malchut shamayim does not mean that I take upon myself to do the Almighty’s will — that is kabbalat ol mitzvot, which is the second paragraph (as it says in the Mishnah: first kabbalat malchut, then kabbalat mitzvot). Malchut shamayim means only: the Almighty runs the entire world, all sides of the world, He is the only ruler — excluding the gentile approach that different gods rule over different parts of the world (one over the sea, one over the land, etc.).
“Torah Tziva Lanu Moshe” — Torah MiShamayim, Prophecy, Reward and Punishment
The second verse — “Torah tziva lanu Moshe morasha kehilat Yaakov” — contains the principles of Torah min haShamayim, prophecy, prophecy of Moshe. This is simple: “Torah tziva lanu Moshe” — Moshe who was a prophet gave us the Torah.
What about reward and punishment? The Ramak thinks that “morasha kehilat Yaakov” hints at reward and punishment — that the Almighty is good to the Jews when they follow the Torah. Perhaps he means: to give the Torah is itself a benefit, so that one should have the reward and benefit from the Torah.
The Ramak’s Answer to His Own Question
The Ramak asks: how can a small child understand such deep principles? He answers: now, when he is small, he only says it. But when he gets older, he will need to think what it means. “Veshelo aviv” — he should ask his father: what does “Hashem echad” mean? And one will explain to him.
—
The Path of Chinuch in Emunah — How One Educates Children
The Ramak brings an approach in education: one teaches small children simple things — “Torah tziva lanu Moshe,” “Shema Yisrael” — without explaining what it means. This is the first step. Afterward, when the child gets older, “yatchil leshotet machshavto me’at me’at” — he begins to think, and “veyish’al aviv uzkenav ta’am be’inyanam” — he asks his father and elders what it means. Then one explains to him “penima me’at me’at lefi sichlo kesheyigdal” — little by little, according to his intellect as he grows.
This is a very good method: first the child hears words without understanding, afterward he becomes curious, afterward he asks, and then he learns. This is how real education works. A person can only learn something he is curious about. And how does one become curious? Through having already said many times things one didn’t understand — like for example, a child says the entire siddur, he doesn’t know what is “parim hanisrafim,” whether it’s different from “piturei haketoret,” whether it’s different from “oz vechedva bimkomo” — it’s all one long recitation. Afterward one tells him: “you daven so long, you don’t know what’s going on here?” — and he becomes curious, and he tries to understand.
[Side note: An example is brought of how people remember later that they always said it before, and only later do they understand — for example, “you knew that on Yom Kippur one offers par panim? It’s actually in the Chumash, Acharei Mot” — such things come out through having said it before many times.]
The Ramak has brought here a beautiful Torah — an interpretation in the Gemara (Sukkah 42a) about education — which is practically a good source for the method that one teaches children simple things first without explanation.
—
The Distinction: Existence of the Ikkar vs. Sefirot HaElyonot
All this is “regarding the existence of the ikkar” — the basic principles of faith (Hashem echad, etc.). Mah she’ein ken in Sefirot haElyonot — this one does not teach to children. On the contrary: “ma’aleh velo yigalu, ela latznu’im yechidim shebador.” This was once; today, it’s noted, one does say it to children. But the Ramak speaks of Chazal’s times — in the Gemara Sefirot are not explicitly explained, only perhaps hinted at in one or two places.
—
The Ramak’s Ruling: One Who Doesn’t Know About Sefirot Is **Not** a Heretic
The Ramak rules clearly: one who doesn’t know about Sefirot is not a heretic and not a min. He’s not any part of heresy. What is he? The Ramak describes him with the words: “a land that has not merited to see lights in its days, and has not tasted the sweetness of Torah and the pleasant gathering of its scholars, and behold he died without wisdom and did not see goodness.” He’s a great pity — he lives in a dark world, he hasn’t tasted the sweetness of Torah — but he’s a kosher servant of Hashem.
[Side note: It’s noted that not specifically Sefirot, but some understanding of divinity a person must have. One can also through the Rambam come to such understanding, which is “basically Sefirot anyway.” One who thinks that the Almighty sits on a chair and tells Jews to blow shofar — pity, “lo ra’ah me’orot miyamav.” But even a little Chassidic understanding, a little Sefirot, gives a brighter life.]
[Side note: It’s asked — why doesn’t one teach everyone Sefirot
[Side note: It’s asked — why doesn’t one teach everyone Sefirot so they should be calm? The answer is that one cannot teach people by force. The Chatam Sofer said it’s not possible — one takes the first Sefirah and makes from it “another thing one must believe.” The Ramak says one doesn’t have to believe it — and this is a good thing, because this way it remains an awakening, not a compulsion.]
—
The Second Type: One Who Does Know About Sefirot But Doesn’t Believe
Afterward the Ramak brings the second type of person: one who does know about Sefirot, but “denied them because of their bad character, for they were accustomed to external wisdoms, and from their explanations doubts arose for them.” He heard about Sefirot, but he doesn’t believe in them because he learned philosophy, and from this doubts came to him.
The Ramak’s approach here is very “pious”: he dismisses the person’s arguments because they come from “external wisdoms.” But this is not fair — one cannot dismiss an argument just because the person also learns gentile books. One must be able to explain to the one who learns external wisdoms what one has to say.
[Side note: The Ramak here disagrees with the “Or Neherav,” with his teacher R’ Shlomo Alkabetz, with the entire group — they were all in this pious approach: “you look at gentile books, it’s not a way.” But one must be able to answer the person who learns these books, not just dismiss him.]
[Side note: It’s mentioned that R’ Yehuda Aryeh of Modena (about twenty years later) extensively took the Ramak’s chapter in his book, and he noted that the logic doesn’t make sense. He knew people who knew the Ramak personally, and he speaks about the Ramak’s personality.]
—
The Ramak’s Argument: Why the Second Type **Is** a Heretic
The Ramak says: even if one doesn’t call him “kofer” or “min” in the classic sense — because he does believe in the unity of Hashem and in the principles of divinity — nevertheless he is a denier of the interpretation of Torah she’be’al peh. The Rambam writes (Hilchot Teshuva chapter 3 halacha 8) that there is a type of heretic who denies the interpretation of Torah she’be’al peh. And because the Sefirot are (according to the Ramak) part of Torah she’be’al peh, one who denies them — denies Torah she’be’al peh.
But this is circular logic. One must first prove that Sefirot are Torah she’be’al peh, and only then can one say that whoever denies them denies Torah she’be’al peh. The Ramak has until now not brought a single piece of Gemara where Sefirot appear explicitly. This is like saying: “The Rebbe had gilui Eliyahu — because the Rebbe himself said so.” It’s regrettable that the Ramak didn’t notice the logical problem.
—
The Ramak’s Clear Distinction Between the Two Types of People
The Ramak makes a clear distinction:
1. The first type — a simple Jew who simply hasn’t learned, he doesn’t know about Sefirot, he’s an innocent Jew. About him the Ramak says: he is not a heretic. “Lo her’ahu haMakom” — the Almighty didn’t show him. One has no complaints against him. He’s a kosher servant of Hashem, just a pity who hasn’t tasted the flavor of Torah.
2. The second type — one who does know about Sefirot, but denies them — about him the Ramak has complaints. He is stricter on the one who knows and denies, than on the one who doesn’t know at all.
[Side note: It’s noted that from both sides — both the Mekubalim and the anti-Mekubalim — it’s very difficult for most people, even great people, to imagine how the other came to his way of thinking. Most people imagine that the other is just a heretic because he’s bad — but this is not always the truth. It’s also noted that the Kabbalah world often has no humility — when someone asks innocently or half-innocently, they attack him, instead of lowering themselves to him.]
—
The Argument of “Torah She’be’al Peh” — Further Discussion
How can one say that something is “Torah she’be’al peh” if no one heard of it until recently? This doesn’t make sense. One cannot simply claim that something is Torah she’be’al peh just because one says so.
The Practical Approach: Kefirah as Halacha-Talk, Not Truth-Talk
An important novelty: perhaps one can understand the Ramak that the entire discussion of emunah and kefirah is only a halacha-talk, not a talk about truth. That is, it’s not about what is absolutely correct, but what one must teach people — it’s a discussion about education and guidance.
The Rambam’s approach is also like this — he said that whoever believes differently is a min, and this “succeeded” for him as a method of education. But for the Kabbalah people it didn’t succeed, and for the questions (the philosophical difficulties) it also didn’t succeed.
The Distinction Between “Simple Faith” and “Knowledge/Investigation”
A fundamental distinction:
– Simple faith — repeating what one heard from a rebbe, without one’s own understanding.
– Investigation/knowledge — what the Rishonim called actual understanding through learning and investigation.
One who is “bar hachi” — who can learn and understand on his own — for him the entire discussion of kefirah and emunah is not relevant in the same way. He doesn’t want to know if he’s called an apikorus — he wants to know what the truth is. If he understands, he takes what he understands; if he doesn’t understand, he says “tzarich iyun” — and this is a legitimate position.
For Whom Is the Kefirah-Talk Relevant?
The entire question is only relevant for people who don’t understand on their own — people who don’t have any “actual knowledge.” For them the rule is: if you went to the “right cheder” (with the right rebbe) and you don’t understand — this is normal, you’re not a heretic. But if you went to two cheders — with one rebbe you heard this way, with a second differently — and the “bottom line” is that you believe both, that is the problem.
The Ramak thus speaks not of one who actually learned Zohar and has a question. He speaks of one who simply heard from one rebbe this way and from a second rebbe differently — and he follows the “wrong” rebbe.
The Ramak’s Actual Argument on the Level of Tradition
Because the sages of Israel, most of them, believe in Kabbalah — one cannot be a Jew and say that a basic thing that the sages of Israel believe is not true. But this is only on the level of tradition. On the level of understanding — one doesn’t go at all according to what people say, but according to what one understands.
[Side note: It’s noted that this itself is a great question — whether this is a correct thing to do. It’s “very funny” to say that someone is “denying the interpretation of Torah” when the interpretation of Torah itself says that most people don’t understand it.]
—
The Ramak’s Relationship to the Rambam
An important question: The Ramak surely knew that the Rambam doesn’t believe in Sefirot — he’s not a fool, he’s not ignorant. What did the Ramak think about this?
The Ramak’s answer about the Rambam is: “lo ra’u me’orot meyameihem” — the Rambam simply didn’t see the light of Kabbalah. The Ramak did not mean that the Rambam knew about Sefirot and denied it — he meant that the Rambam pitifully didn’t know it.
A proof of this: in other places, like in Shiur Koma, the Ramak speaks about ta’amei hamitzvot. He doesn’t bring the Rambam’s name explicitly, but he says: “those who give reasons — why does one blow shofar? Just a person, this is a reason to blow shofar? You’re doing me a favor! Pity, you say pity, this is my Judaism — shofar is to do teshuva, some horn.” The Ramak says: you need to understand that shofar awakens the upper mercies — this is the true reason.
The Ramak thus understood that the Rambam is “pity” — he had respect for what the Rambam did know, but he held that the Rambam was an “ignoramus” regarding Sefirot. But — and this is the key — the Ramak certainly didn’t hold that the Rambam is a heretic. This cannot be! Somewhere in between one must understand how this fits together.
—
The Ramak’s Second Argument: Without Sefirot One Falls Into Heresy
Afterward the Ramak brings another argument, which goes back to the previous chapter:
“Milvad asher eleh lo” — besides all this, “yosef al chatato pesha” — one who denies Sefirot has another problem:
“Ki hamachish hasfirot yimashech el hakefirah” — whoever denies Sefirot is drawn to heresy. Why? Because one will ask him the same question that was asked in the previous chapter: if the echad hapashut (God as absolute unity) doesn’t change — how can He supervise things that change? And if He is one — how can He supervise different things that have multiplicity (plurality)? “Ki yechayev ribui kayadu’a”.
The Ramak says this is “yadu’a” — but in truth it’s not so simple, because the Rambam clearly believed in both things (unity of Hashem and hashgacha) and he did not hold that it’s a contradiction. But the Ramak holds that the only way to solve the problem is with Sefirot, as he explained in the previous chapter.
Therefore the Ramak says: “Veyucrach leha’amin basfirot, ve’im lav yichfor chas veshalom ka’asher ta’u rabim, vesodam ka’asher peratnu, vekinyanim elu ein retzoni leha’alotam bichtav” — one must believe in Sefirot, because otherwise one will God forbid become a heretic, as many have indeed erred — and their approaches he doesn’t want to write down.
Whom Does the Ramak Mean?
The Ramak speaks here of a specific group: Averroists (students of Ibn Rushd). There was a group of Jews, particularly in Italy in his time, who were inclined toward the philosophical approaches. They did not believe in hashgacha pratit, perhaps also in eternity of the world — all these things are connected in their theory.
[Side note: The Ramak speaks not of the Ralbag — although the Ralbag also didn’t believe in hashgacha pratit in the usual way. The Ramak speaks of later people, “acharonim,” who lived closer to his time.]
The Ramak’s Conclusion
“Al korchach” — either he will believe in Sefirot, or he will become a heretic — because this is what happened with people who didn’t have the vessel of Sefirot to answer the philosophical difficulties.
Critique of the Argument
This second argument is also “not such a good argument, but a slightly better argument” than the first. The opponent says: he has an answer to the question, it’s not so difficult at all, he doesn’t understand the whole thing — everything is “mitzideinu” (from our side, not from God’s side).
Another point: the deniers (those who denied Sefirot) perhaps don’t hold something so different from what the Ramak holds — it’s possible that the distinction is only in the name “Sefirot”, not in the thing itself.
—
R’ Leibel Madina’s Answer to the Ramak’s Question
R’ Leibel Madina is very angry at the Ramak’s question and says he doesn’t understand at all what’s difficult. His answer is that this is all “mitzideinu” — a parable that the Mekubalim themselves use: a person climbs up to a building, the building doesn’t get closer to him, he gets closer to the building. So too with hashgacha: when a person is closer to the Almighty he has more hashgacha, but the Almighty doesn’t change. Madina means that this is essentially what everyone believes — also the Mekubalim. The distinction is only that Mekubalim call it “Sefirot” and have a language for it. The Ramak’s argument, however, is that people who don’t have the language of Sefirot, become through this lack actually heretics — and this was true in practice.
—
Kavvanat HaTefillah Without Sefirot — An Error
The Ramak goes further with a sharper argument, this time not about kefirah but about kavvanat hattefillah. He speaks of early Rishonim who said: “I don’t engage in Kabbalah, I just want to have intention in prayer to the Master of the Treasuries.” This is known from the responsum of the Rashba, where Mekubalim gave a parable: the king has various treasuries, one cannot simply give to the king directly, one must say “send for that treasury.”
The Ramak says: even if you’re not a heretic, you’re certainly mistaken. Why? Because if a person wants to pray to the Ein Sof in its essence without Sefirot, he’s stuck in a contradiction: the Ein Sof hapashut is simple, it’s not subject to changes. It cannot change from din to rachamim, it cannot be affected by prayer. If you say yes it changes — you’re a heretic in the other direction (corporealizing). The Almighty can only “answer” prayers in the manner of His existence in Sefirot, which are the essence of His providence — through them there is hashgacha, through them there is change from din to rachamim.
[Side note: This sounds like something the Rambam himself would agree to. It’s not clear why the Ramak is so sure that people who don’t learn Sefirot don’t know this. But it’s true that there are “funny Rambamists” who don’t grasp it, and think that prayer doesn’t work — or conversely, think that the Almighty changes.]
The Ramak warns however: “ve’al yitchakam hame’ayen liknot toch devarenu inyan netina nechutzah” — don’t think that you already understand the matter of influence and hashgacha from what he said here. He will explain everything at length in Sha’ar HaOrot VeHaKelim. Here he only wanted to make the main point: a person is compelled to believe in Sefirot.
—
Sefirot as “Razin DeMeheimanuta” — Two Interpretations
The Zohar calls Sefirot “meheimanuta” — faith. The Tanya and others say that “razin demeheimanuta” means that one cannot understand Sefirot, one can only believe in them. But this is the opposite of the true peshat. The entire point of Sefirot is that one should be able to understand. They use “emunah” in the sense of knowledge of divinity. If you only believe in Ein Sof (without Sefirot), you cannot understand anything.
The main novelty: if you only believe in Ein Sof, you don’t believe in a God. You have a “name” without any “Elokeinu.” The Sefirot are what make Him “Elokeinu” — not that they are separate, but they make the “Elokeinu.” Our faith is in the Almighty through His Sefirot, not in the Almighty in His essence. Even the Ein Sof itself we only know through the Sefirot — because we wouldn’t have known about anything without the world. This is why the Sefirot had to be revealed. Therefore a Jew is compelled to believe in Sefirot.
—
The Novelty of Kabbalah — Not That Sefirot Exist, But How One Speaks About Them
Theoretically everyone believes in Sefirot — everyone believes that one speaks of the Almighty’s actions. The novelty of Kabbalah is that one calls them “Elokim,” that when one speaks to the Almighty one speaks to them — of the Almighty with them, not of them separately.
A possible question: perhaps Mekubalim give too many names to things that shouldn’t have names, and thereby make it a “reality” that is perhaps not legitimate? This is exactly the question of Sha’ar HaAtzilut VeHaKelim — to what extent can one truly call it a reality. But practically, making things a reality is the only way people understand things. As long as it remains abstract — like “relationship to creation” — it’s very difficult to speak about it.
—
Three Types of People in Prayer
There are three types of people:
1. People who don’t really pray — they don’t pray to the Almighty, they pray to “a graven image.”
2. Most simple Jews — they say that the echad pashut changes. This is essentially what they believe, but they are corporealizing. (The Ramak doesn’t say it so clearly, but this is what happens. According to the Ramaz they are minim.)
3. People who are in the Rambam’s path — they grasp the unity of the simple, and therefore they don’t truly pray. They perhaps say the words, but they have no essential understanding of what prayer means. The Rambam says in Moreh Nevuchim that when a person prays he becomes a slightly better person — but this is not prayer, the word “tefillah” has no true meaning with this.
—
The Mekubal’s Answer — Sefirot Give Prayer a Language
The Mekubal has an answer: we give a name to the thing. We pray with the Sefirot. The Sefirot can be angry at you, and they can not be angry, and I make it so they won’t be angry. Through this — the Almighty Himself doesn’t get angry, but the actions of Hashem do. This makes prayer make sense. Mekubalim make service of Hashem have words. And when they say further that the Almighty Himself made it this way — because the Almighty wants it to make sense.
—
The “Simple Jew” — Who Is He Really?
The simple Jew has few words in his mind, and he essentially does the same thing — but he’s mistaken. If he thinks too much, he has a problem. The Ramak says he’s “mistaken.” But simple Jews who are truly simple — no one has any complaint against them.
The complaint is against the “super-wise simple Jew” — one who says “I’m a simple Jew” but he’s not. He’s a person who went to yeshiva, he understands a bit, he has questions — and he hides behind “simplicity.” This is a lie. The Ramak speaks of “ha’omer ein ela ba’alei otzarot” — not of one who didn’t think of the question, but of one who knows about the question and avoids it.
—
The Main Moral of the Story
The Almighty made you such a type of person that you can only ignite yourself to pray if you understand — if you make a connection between Sefirot, if you have understanding. This is your path of service. Intellect is a great gift that the Almighty gives, and one must use it — not become arrogant from it, but also not throw it away. Every theory is complicated, even “simplicity” is complicated.
Certainly, the Almighty can without Sefirot — He speaks with simple Jews without Sefirot, He even speaks with heretics. But you are not your grandmother. If you’re a person who went to yeshiva and understood a bit of what you were taught — you’re not a simple Jew, and your obligation is to understand clearly.
—
Joy in One’s Portion in Understanding Divinity — And the Balance Between Humility and Gratitude
Heresy Against the Goodness of the Almighty
To say that the knowledge of Sefirot is worth nothing, or that it doesn’t matter — this is heresy against the goodness of the Almighty. The Almighty gives a person a great benefit when He gives him the ability to understand divinity. Every thing can be ruined, and every thing can also be used for craziness — but this is the path of service itself: to use it correctly.
The “Middle Class” in Chassidut and Kabbalah
There is the situation of the “middle” Chassid — not the greatest philosopher, not the simplest Jew — who learns a bit of Chassidut, a bit of Kabbalah. The person says: “I have basic Sefirot, I understand, I make myself very small, my davening works – very good.” But the answer is: no, you need more. Not because you’re not good enough, but because the Almighty gave you more ability.
Why Did the Almighty Make the World So Complicated?
The Almighty Himself is simple (pashut), but the creation — the reality — is complicated. Why? “Kach ratza” — so He wanted. The Almighty wanted that the wise should also have what to do. The smart people — “smart people” — their mind runs like the world actually is, they grasp how complicated everything is, and for them it’s harder to live. But for them one also holds — there is a solution: the Torah, the Kabbalah, the wisdom — this is the solution for smart people. It helps.
Joy With One’s Own Understanding
The main point: one should be very happy with what one understands. The Almighty made me with a certain intellect — I use it, appropriately, further. My Judaism, my service of Hashem, my humanity — it’s perfect. And I’m happy with it.
There are true Mekubalim — people who truly understand, who come to understandings, perhaps even ruach hakodesh. May they have their good fortune. I understand as I understand, and I’m very satisfied with it.
The Problem of Arrogance — And the Right Balance
Question: Do you think you’re better than another because you understand divinity?
Answer: My prayers work better because I understand. Why shouldn’t I think this? This is true. One who knows there are ten Sefirot, and he understands a bit what it means — yes, his service is better. Why is this hard to believe? It’s true!
But — one must learn with humility. Not that one shouldn’t rejoice, but that one shouldn’t think one is greater than the other. The distinction is:
– Considering oneself very great with one’s own understanding — yes, this is correct.
– Considering oneself greater than the other — this is just a problem, arrogance.
Knowing vs. Going Through
When one looked up to people throughout the generations, one did not look up to someone because he knew more. One looked up for going through a lot, for working on oneself. An understanding of knowledge is very nice, but there are greater things — the shattering into pieces, the long work of breaking oneself.
“The Perfect Is the Enemy of the Good”
Always “the perfect is the enemy of the good.” There are higher levels — people who receive ruach hakodesh, to whom Eliyahu comes. But most people don’t think they’ll get there. One who stays at his level — he is entirely right. He should be very happy with his understanding, even if it’s a “foolish” understanding relative to higher levels. Only one must know: there is much more. Of course — but this doesn’t make what one has not valuable.
—
End of Shiur.
📝 Full Transcript
Pardes Rimonim, Gate 1 Chapter 9: Is One Who Denies the Sefirot a Heretic?
Introduction: The Strange Question
Instructor:
Oops, yes. We’re learning halachot… what do you mean it’s not halachot? Pardes Rimonim, Gate 1 Chapter 9. What’s going on here for a good year?
And what does this chapter say? The inquiry whether one who denies the Sefirot should be called a heretic. The answer is, of course, no, don’t worry. His answer is a bit more complicated than that, but… yes, he says so.
The continuation is, it’s very interesting that such a question occurred to him. It’s a really funny question. After what was discussed in the previous chapters that one must believe, that it’s necessary that there are ten Sefirot. He most likely means the last chapter that we learned about, which stood as it were in the manner of inquiry, that is, in the manner that the faith should be correct, one must know the existence of the Sefirot. So he says it’s worthwhile to ask a question whether one who denies is called a heretic. This is a little bit a funny question, because he’s going to say this himself, right? He’s going to say this himself. It makes very… I’ll say why it’s a very funny question. A strange funny question, because… I don’t remember if he says this. He says it… yes, he says it, he says it yes.
The first, I mean, I want to throw out why the question is funny. He’s going to say this in the answer. The question is strangely funny, because imagine a Jew writes a book of secrets. He says, “This is the secret of the Torah.” It says on the cover “Secret,” one only learns it to whomever I don’t know what. He calls this… ah, that’s the question. Doesn’t it say in the introduction that this is a book of Kabbalah, of the secrets of the Torah, not of the revealed Torah? Afterwards, whoever doesn’t believe in my secret is a heretic. I don’t even know about it. What does the topic of heresy have to do with it?
Faith is, the Rambam came up with the idea, let’s say, perhaps the Mishnah, one can learn a whole inquiry about this, they once learned at great length. He came up with an idea that there are things that a Jew must believe, if not he’s called a heretic. Okay. You come with new Torah teachings, afterwards you have an inquiry whether one is a heretic if one doesn’t believe it. What?
Certainly he says that this is Moshe Rabbeinu, it was a secret. It can’t be that… it’s already the Sefer Yetzirah, and the Sefer Yetzirah obligates belief. I mean that one is obligated to believe, if one is obligated to believe every piece of Torah. The holy Zohar. I agree. That’s his perspective.
Student:
No, I agree that… well, so… it’s a bit funny. Do you understand why I say it’s funny? I understand what you’re saying, but I also understand that very many people will agree with him, even people who don’t know any Kabbalah.
Instructor:
I’ll once ask a question: someone who doesn’t believe in the laws of kam leih d’rabbah minei zachar? It’s a funny question to ask. It could be technically, the answer must be yes. I agree. Let’s not say that most Jews will say, most normal Hasidic Jews. What does it mean? You already believe in the Gemara. The Gemara is kam leih d’rabbah minei. Someone comes and he says, I hold that someone who desecrates Shabbat on Yom Kippur does receive both punishments. He’s not a funny person. He tells me, I don’t know about this, I don’t know about this. This is certain, he’s going to talk about this, he’s going to enter into the inquiries of knowledge and error.
But it’s funny, I want to try to understand the question beforehand, why would a person fall to ask such a question? We’re learning Bava Kamma, and everyone who learns Bava Kamma comes out with a clear thing. This is what Moshe Rabbeinu said, so is the law of damages. Very good. And whoever denies is a heretic? Relevance, who denies? Who will be a heretic? Ah, ah, so you must arrive at a new thing.
The Historical Development of Kabbalah as Faith
That Kabbalah has, at some point, Rabbi Yosef Dan elaborates in the teachings in several of his books. One must arrive at very interesting… I mean that it’s appropriate at this point to note that… that at some point, a mekubal certainly didn’t start that way. For example, the Ramban, who is perhaps the first person who wrote Kabbalah explicitly or publicly, didn’t say that whoever doesn’t believe in it is a heretic. He did say various such things, that for example Ibn Ezra is a heretic, because he makes fun of Chazal, he doesn’t understand that they don’t mean what he meant, they mean he is disparaging the Sages, he never calls him a heretic God forbid. There is such as the religious fight with this piece. That could be. But the Ramban never fell to say that whoever doesn’t believe, even whoever doesn’t believe in it. Whoever doesn’t believe in the true way is a heretic? Whoever doesn’t believe in the Midrash is a heretic? It enters a bit into the question. The relevance is, certainly, an honest person believes in everything that’s in the Torah. There are people who were confused about things, it’s not a nice thing, it’s a funny thing.
The Concept of Principles of Faith: Rambam Versus the Kabbalists
At some point something became a thing that Judaism has a certain theology, a certain idea of God, a certain thing. And it’s not just that there are people who delve deeply and they know the true foundations, like every sugya, but if it’s a thing that this is like the principle of faith. It’s not just, there is the concept of principle of faith, which itself is a concept that the Rambam basically invented, as the holy Chatam Sofer and the holy Rabbi Avraham Ibn Ezra and the holy Rabbi Yaakov Emden all said.
Student:
I only say this because you say that the historical truth, the Rambam invented the concept of principles of faith, and…
Instructor:
Yes, but not in the sense. On this itself, the Kabbalists, as the Chatam Sofer brings in his responsum on the principles of religion, that the Kabbalists disagree with the concept of principles of religion.
Student:
Or the Ramak not. Because you see, he holds of the concept, he only disagrees what it is.
Instructor:
No no, there’s a difference, because the idea of principles of religion is something closed.
Student:
That they agree with the idea, no, I mean that I won’t say, they agree that there is a truth that the Torah is not only what one must do, it’s also what one must know, one hundred percent. Every kabbalist and everyone agrees with this point, only the Lithuanians and the maskilim don’t hold so.
Instructor:
But afterwards there is the second level. That one must know and it’s very important, that I agree, that one is completely in agreement from the Rambam. Afterwards there is the thing of the public Rambam, this is like the political Rambam, who says that therefore there is such as Judaism consists, or one of the important things that Judaism consists of is a certain list of knowledge that a Jew must know, a Jew must believe, and whoever denies that he’s left the community, he’s a greater shaygetz than just. This is a novelty of the Rambam, and the Chatam Sofer says that one doesn’t agree, one must believe in the entire Torah.
He catches however with kol hamosif gorei’a, one says that one must believe in the entire Torah. So there’s a question on faith, that it’s a question on Rashi and Tosafot. I don’t know what one does I do, requires investigation.
Student:
None of them agree to this, the Chatam Sofer apparently. I mean that yes, he brings it from another. That there are certain foundations of… there are more important than other things.
Instructor:
Yes, true. But still, if I remember the Chatam Sofer will say another, if I remember he means the otherwise, I mean, it’s perhaps a responsum of the otherwise about this. What he says the point. They agree that there are more important things. On the contrary. There’s a dispute about what the principles are.
Student:
No, no, no. The Kabbalists, the Ramak himself, and always when he comes back to the question, he says so from the Kabbalists. One says that there is no principle, there is everything, one must believe everything that’s in front. That’s his principle. That’s his principle.
Instructor:
No, no, no, there is such, there is and there is kol hamosif gorei’a, maybe it’s not the correct conceptualization, but what I mean to say is, if a kabbalist, what the Ramak says, and what the Ramak says in another place, and also in this chapter, in the end that will be his answer, I mean that in the end he arrives at this. That you say a Jew must believe in the Torah, what does a Jew mean? A Jew is one who believes in the Torah. Which parts in the Torah must one principally believe? Funny Rambam says that this verse is important to believe, that verse, it’s important to believe in all verses of the Torah.
A kabbalist says, no, the Torah has essentially a holiness. Every word of Torah is names. Therefore, that itself is a principle, that the whole matter is names.
Student:
True, true. But there is only one principle. You can call it like the principle of Torah from Heaven, even that’s not…
The Practical Difference: What Is the Distinction?
Instructor:
But I’ll tell you the practical difference, the enormous practical difference is like this, according to the Rambam there are many verses. People don’t grasp this, but this is what the Rambam means, therefore the Kabbalists are in disagreement, precisely about this. What does the Rambam say, someone doesn’t believe in the verse “and Lotan’s sister was Timna,” and he doesn’t believe in it. He holds that Lotan’s sister was Rivkah, not Timna. He holds differently, he’s not a heretic. That’s the Rambam. He’s a strange creature, he’s perhaps wrong, they’ll perhaps yell at him to even make him a situation, because he’s not a heretic. Because one doesn’t have to believe in that verse, one must believe that it’s holy, and one doesn’t have to believe that it’s true. So, this comes out from the Rambam, that not, I couldn’t say that there are principles. It must be…
Student:
No, it doesn’t say in the Rambam one must believe every verse. It says in the Rambam, go know why. He talks some talk about writing a lie. There’s no problem at all. Make me truthful. This I’ll bring out, if the Shema Yisrael was obligated to believe this, and “and Lotan’s sister was Timna” is not obligated to believe. The Rambam says yes, very strongly that whoever believes…
Instructor:
No, no. I say, I know that this is like a low-fall in the Rambam, because the Rambam says that one must believe the entire Torah is holy, but it can’t be that if so one must believe every verse equally. If someone has some… he has an interpretation, “and Lotan’s sister was Timna” is a gematria. It doesn’t mean Lotan, there was no Lotan, there was no Timna, everything means to say that… the obstacles which is the language of Timna is the…
Student:
Ah, exactly, that doesn’t work. That’s the whole point. It has to be that. It has to be that. It has to be that. Literally that on some level, again, within some extent on some level. One can say which interpretations this is. I mean that one can even doubt according to the principle.
Instructor:
Kabbalists learn literally in the Rambam. Certainly he learns literally. That the Rambam didn’t mean to say that one verse is not meant. He meant to say… as you learn the entire Torah and you believe in the entire Torah, you’ll grasp that there are certain things that the Torah wants you to arrive at more. The sister not Timna wanted to bring you to grasp… everyone agrees with this. The Kabbalists certainly agree. I agree. But still, it comes out according to… I agree, I don’t know, but the Kabbalists hold truly so, the Chatam Sofer lays it down. But the Kabbalists lay it down more that it’s the same opposite. If one goes with this, as the Rebbe… it comes truly from the Rebbe Baal, the books, I mean that he has… that there is no opposite, but Reb Menachem Mendel disagrees exactly on this. He says, where does it say in your Torah that you believe that the Almighty is more important than putting on tefillin on Shabbat? Not putting on tefillin on Shabbat for example, it doesn’t say. Both are Torah from Heaven, both are exactly as important. That’s your Torah, your inquiries, that say there’s a difference, there’s no difference at all.
The Leniency That Comes Out From This
And what I say that from this also comes out a leniency. That a person, if someone has a great requires investigation, you ask him, what is the interpretation of the four categories of damages? He says, I don’t understand the Tosafot. Why does it say here four and four? He doesn’t understand. How is he a heretic? No, he’s a great scholar, he has a question, he can remain at requires investigation. I say, he doesn’t understand why there is only one God and not two requires investigation? He doesn’t understand, every thing one must understand.
The Ramak’s Answer: Two Types of People Who Have Errors in Kabbalah
Continuation: The Question of Hierarchy in Torah
Not putting on tefillin on Shabbat for example, it doesn’t say, both are Torah from Heaven, both are exactly as important, these are your teachings, your inquiries to say that there’s a difference, there’s no difference at all.
And what I say that from this also comes out a leniency, that a person, if someone has a great requires investigation, you ask him what is the interpretation of the four categories of damages, I don’t understand the Torah, the matter, why does he say exactly four? He doesn’t understand, what is he a heretic? No, he’s a great scholar and he has a question, he can remain at a requires investigation. So too he doesn’t understand why there is only one God and not two, requires investigation, he doesn’t understand, every thing one must understand. According to the Rambam this is a great difference, here you can’t remain, or here is at least a greater problem, you know, one can’t, here remains a greater problem with a requires investigation, there not.
If you say that a kabbalist who says yes, I have a different faith, I believe that every piece of Torah is, again, it has to do with this, certainly, Kabbalah is an entire system of hints, but if you understand anything about the idea of divinity, then you can’t believe that everything is equal, there’s no such thing, but this I say, it comes out that one can argue about a thing, he has no idea what the word God means at all, and he doesn’t have just the word, he’s truly an am ha’aretz, so such a person yes, certainly he has a doubt.
Okay, I say theoretically, one can complicate this if one wants strongly, but I mean just an example of this, it’s truly a funny example, but theoretically, theoretically it comes out that one can have doubts about everything, you know, understandably, one must understand everything, one hundred percent, that’s the mitzvah to understand the entire Torah, you say there are more important parts, I agree there are more important parts, that’s not even the topic.
What I only say is, that if everything is such as there is no hierarchy with the internality of Torah, then there are no principles. The Ramak doesn’t look like he goes with this, at least not in his question, because he does have a hierarchy. And not only is there a hierarchy, there is a hierarchy of such as things that one must acknowledge and one must acknowledge, one must believe.
Someone will come into shul and he says, I disagree with the laws of the four guardians, I hold only three. He’s not a heretic, perhaps he is a heretic, but not, one doesn’t throw him, not from this one doesn’t throw him out not everyone. Someone says he doesn’t believe in Kabbalah, they are in doubt. This is basically the question. There is an inquiry, an inquiry of the Ramak, whether he is a heretic. And this is a big novelty. He certainly wouldn’t have understood the question. He wouldn’t have even fallen the question why one must believe in resurrection of the dead. I mean yes, one must believe in Torah principles, one didn’t have the list already of principles.
That is, let’s say so, it could be that it becomes such as a question whether this is like the basic thing that one must say for everyone. There is another meaning of principles. This is the basic story. What are Jews? Jews believe in ten Sefirot. Yes, what something? And to what the Ramak is away the understanding is that knowledge you have as afterwards, he enters into inquiries. But this is how Kabbalah changes from such as a study for deep for secrets of the Torah, it remains that, but there is also such as the externality of it, the basic story of it, which becomes such as certainly a Jew believes in the ten Sefirot. Do you already believe in the ten Sefirot? What are you a gentile? So think the Kabbalists, no?
I’m still holding by the question, I’m not holding by the answer. Most people don’t know that they need to know there was a Creator (Bore). What does “there was a Creator” mean? That’s going to be before there was a Creator. And if you don’t understand, you don’t actually believe in God, so consequently you don’t have Torah. He’s going to get to that, not yet, he’s going to get to that. But that’s going to be part of his answer. But still, just as there are things, in every system of belief there are things that young people don’t know, but fathers already need to know. Or we even say it, maybe we say it to the young people, they don’t understand it, but we teach it to say anyway, when he gets older he’ll understand, if he goes into chinuch (education).
I’m quite certain that the mekubalim (kabbalists) teach their young people that there are ten sefirot (divine emanations). Not just mekubalim, the Chassidim, we know this, truly. We teach it. What does it mean? And do you know what it means that there is indeed one Creator? It means what we tell him. Later we’ll understand, “leshem yichud Kudsha Brich Hu u’Shechintei” (for the sake of unifying the Holy One and His Presence). What does it mean? We teach it to the children, truly. But if someone comes to shul, “I don’t believe in yichud Kudsha Brich Hu u’Shechintei.” He’s certain that a Chassidic rebbe won’t let him into his shul.
After that, the Ramak (Rabbi Moshe Cordovero) was actually more honest than him, he tries to explain, is it really so? Now look at the opposite, the Ramak comes here to make, shouldn’t make with him, because he begins with a question, it’s obvious that a Jew is one who believes in ten sefirot, what is there someone who doesn’t believe? What is he, a heretic (kofer)? Is he just a fool? That’s an inquiry (chakirah). Yes, of course he believes in the Almighty. What? That’s the thing, okay.
In short, let’s learn his answer. Perhaps the answer is better than the question. I’m just explaining that the question has to do with the fact that Kabbalah, and by the people who are living in a Kabbalah community, it’s certainly so, that it became as if this is the basic thing. I mean it’s all somewhat funny, that is, one needs to have a certain lack of awareness like from history to know… It was certainly, most generations of Jews didn’t know that there are ten sefirot, something that one goes without another Torah, or one doesn’t need any questions, they laid… It’s very funny to say, some kind of hava amina (initial assumption). Okay, true, true, but that’s exactly it.
So that’s a certain theory, I have another theory, I don’t understand. He’s speaking certainly, okay, but he’s certainly speaking about certain people. The Ramak actually lived in the real world, and there were people there like I know, Rav Modin, or I don’t know if he was roughly a bit after him, but in his times there were other people, Delmedigo, whatever, whatever you want. That’s what he’s going to get to. Someone who has a sefirah that has thirteen sefirot, that’s the previous chapter. Ah, you have errors (te’utim), but I already know that. I don’t want to say that someone has no sefirah at all. He says that no, God is everything, can one not speak about Him? I don’t want to. Good, let’s see. And let’s say his answer.
Type 1: The One Who Doesn’t Know – “Lo Yada Bahem Klal”
He says thus, says the Ramak thus the answer:
> There are two types of people who have errors in this. One, there is someone who knows, “lo yada bahem klal” (didn’t know about them at all), he simply hasn’t heard, not because, it’s an interesting way how he lays it down, not because “sham yitgalu lo ta’alumot chachmei hakabbalah chas v’shalom” (God forbid the secrets of the kabbalistic sages should be revealed to him), if one tells him he’ll deny it, God forbid, as if the person that there are such people who are denying, one told them so he’s denying, rather “lirgel bahem” (to be accustomed to them), one didn’t learn, “lo nitgalu lo sha’arei or” (the gates of light weren’t revealed to him), poor thing, he lives with the windows closed.
The person, says the Ramak, I don’t know any heretic, I don’t want any denier, you don’t know what this is, one didn’t teach him. That’s, okay, he doesn’t mean tinokot shenishbu (children captured among gentiles), you get it, he means simply learning Jews, he doesn’t know.
The Proof from the Dispute of Rambam and Raavad
And he brings an interesting proof, I mean also, it’s an interesting understanding, he brings a proof that even the topic of siluk hagashmiyut (removal of corporeality) is from the most simple, yes, from the Ein Sof he means from the Almighty. Says the Rambam that whoever believes that the Almighty is a body, “Hashem echad hapashut” (God is one and simple), is a body, is a heretic (min), and the Raavad (Rabbi Avraham ben David) disagrees, and the Raavad says “v’lamah kara lazeh min, v’kamah gedolim v’tovim mimenu halchu bazo hamachshava, lefi mah she’ra’u bamikra’ot v’yoter mimah she’ra’u b’divrei ha’agadot hameshabshot et hade’ot” (and why did he call this one a heretic, and how many great and good people greater than him went with this thought, according to what they saw in the verses and more than what they saw in the words of the aggadot that confuse the minds).
It comes out that the Raavad disagrees with the Rambam who says that whoever says that the Almighty is a body is a heretic. Now the Ramak comes with such an interesting coming with the Raavad. The Ramak couldn’t believe that the Raavad actually believed that someone who holds that the Almighty is specifically a body is a heretic, he’s not a heretic, he’s a complete Jew. Can’t be. He says, “ein ra’ui lachshov” (it’s not proper to think). There’s a great dispute about the plain meaning of the Raavad. It’s certainly truly yes proper to think. Let’s see.
Says the Ramak, one can’t believe that the Raavad holds that he’s not a heretic, certainly someone who makes the Almighty corporeal is a heretic. What does that mean? So, there are three different questions how the Ramak is collapsing.
There’s one question, did the Raavad hold that the Almighty is a body? No, certainly the Raavad held that the Almighty is not a body. True, he says “agadot hameshabshot et hade’at” (aggadot that confuse the mind). It could be that the Raavad was a mekubal, he had a certain answer, but that the Almighty actually simply has that He’s a body, he certainly didn’t hold. Yes, the Raavad also held that… no, that’s what they mean the inference. “Gedolim v’tovim halchu bazo hamachshava” (great and good people went with this thought), but the Raavad agrees that they were wrong in great and good. Right? Because he says, “lefi mah she’ra’u bamikra’ot” (according to what they saw in the verses), that they went with the plain meaning of Scripture. The plain meaning of Scripture says that the Almighty has a body.
And not only that, there are more aggadot, and the Raavad calls them in sharp language “agadot hameshabshot et hade’at” (aggadot that confuse the mind). As was the Raavad’s way, he was a sharp Jew. I’m a great friend of his. I very much love Jews who say what they think. I very much hate the nice Jews who don’t say what they think.
And the Raavad says that people learn poor things aggadot, and it’s meshabesh et hade’at (confuses the mind). Understandably, someone who knows the true plain meaning of the aggadah, he doesn’t say that aggadot are meshabesh et hade’at, rather they’re meshabesh et hade’at for people. In a certain sense, he even dares to write even more than the Rambam dares to write about aggadot in his book Mishneh Torah. It comes out that the Raavad certainly holds that the Almighty is not a body. I mean that’s clear. But the Raavad disagrees with the Rambam who says that he’s a heretic.
The Ramak’s Innovation: The Dispute is About Shogeg (Unintentional Error)
Now, the Ramak holds that there’s another level that the Raavad agrees with the Rambam. The Ramak thinks that the Raavad can’t hold that someone who specifically… The Ramak has the interesting idea that there’s like a specific heretic. I don’t need to figure out if he is, but that’s a kofer lehach’is (deliberate heretic). Says the Ramak, someone who is b’meizid (intentional), that’s what the Ramak switches the dispute of Rambam and Raavad from the question of whether there’s a law, like whether one is obligated to know that the Almighty is a body, whether it’s a holy thing, whether whoever specifically denies is a heretic. And the Ramak makes the whole Raavad for us into the topic of shogeg (unintentional error). Understand? He has an excuse, he’s innocently a heretic, he’s innocently a min. Yes, he says so.
Type 2: The One Who is B’meizid – A Specific Heretic
But there are certainly people who have a different belief than us. Let’s… what do you mean? There are certainly Christian people who they’ve already heard these things and they still believe. Already a practical difference for specifically. He hears what we want to say, and he’s kept all his own belief. Right. People say they kept their own. Yes. Let’s carry out. Look, let’s read what he should.
The Ramak on Gashmut Hashem (God’s Corporeality) — Continuation: The Dispute of Rambam and Raavad and the Question of “Min”
The Raavad’s Position According to the Ramak
That is, he has an excuse, he’s innocently a heretic. He’s innocently a min. Yes, he says so.
But there are certainly people who have a different belief than us. What do you mean? There are certainly Christian people who they’ve already heard these things and they still believe, not out of any intentional sin specifically. He hears what we have to say, and he’s kept all his piece of belief. People say…
Let’s read what he says. Says the Ramak thus, according to what it appears from the Rambam, by the way, I don’t agree that the Rambam holds this way either. According to what it appears from the Rambam, the Rambam holds that someone who says “if he will be a corporeal being he is a min,” even if his error is “mita’am shelo hurgal b’limud chochmat Elokut, v’lamad peshutei hamikra’ot v’hamidrashim, v’lo yarad le’omkam lehavin inyanam k’tzuratam” (because he wasn’t accustomed to studying divine wisdom, and learned the simple verses and midrashim, and didn’t descend to their depths to understand their matters in their form). It appears, the Raavad holds so. That doesn’t say in the Rambam, by the way. People think it says in Moreh Nevuchim (Guide for the Perplexed), it’s not true. It says, but it doesn’t mean what it says, in my opinion. But the Ramak understood that the Rambam holds that even someone who goes with the aggadot and verses is a min.
But on this says the Raavad, no! “That a Jew in all his matters”, the Raavad lays down such a Jew, yes? There is a Jew “b’chol inyanav oved et HaKel, v’holech b’darchei haTorah b’temimut, uva’avur kotzer yedi’ato ya’amin b’gashmiyut” (in all his matters serves God, and walks in the ways of the Torah innocently, and because of his limited knowledge believes in corporeality). He’s not a min, he’s mistaken, but not a min, “v’ein kavanato lehara” (and his intention is not to do evil). But “hamakir et Boro, shegillu lo sha’arei hahakdama b’vitul hagashmiyut, v’eino modeh ba’emet um’avot panav, v’omer sheHaKel geshem, zehu vadai min l’da’at haRaavad” (the one who recognizes his Creator, to whom the gates of introduction in the nullification of corporeality were revealed, and he doesn’t admit the truth and distorts his face, and says that God is corporeal, this one is certainly a min according to the Raavad’s opinion).
A Question on the Ramak’s Learning
I don’t have another way how this means. Who was ever such a person who distorted his face and said that the Almighty is a body? It doesn’t make sense to me, this. Who? He says that he’s a Christian. He also holds some fancy theory, what do I know.
That says the Ramak, we certainly hold that he’s a min, but he’s a min because he’s a gentile. Not what he’s a gentile? Because he believes that the Almighty was corporeal. Because he goes to a cloister, not to shul. One can’t go to a cloister. The Ramban says this, that what you mean, that the worst thing that the Christians say is that the Almighty became a person, but… he means to say there that it’s absurd, he means to ask it, he doesn’t mean that there is such a min. He has a way how he explains himself, he doesn’t hold him a min. You tell me that this is indeed a min.
I don’t know, I feel like the Ramak has too much in his head the idea of davka (specifically) in heresy. The Rambam certainly, not the Rambam and not the Raavad look at it this way. The Rambam and the Raavad look much more at innocent people. People believe more or less what they think is true. The Ramak has some imagination, I don’t mean that he means your case. Someone who was explained to that the Almighty doesn’t have a body, and he says “I don’t admit it, the Almighty does have a body.” Why should there be such a person? He has another way, he has another sort of madness, he has some funny theory, he says, “by the way, the Almighty can become…” whatever. It’s not everything. They say, “no, I read another book.” So, he read a book, did he understand that… in short…
Ah, so, he gets another thing. Gilui hakdamot (revelation of introductions) doesn’t mean that he understood. It means, one told him that he should trust the honest Jews, and he doesn’t trust them. One explained it to him. If one showed him, one brought him a Chumash, one didn’t explain to him, one said everything. He still holds with his beliefs. I don’t know. Not very impressed. Not very impressed.
Three Separate Questions in the Sugya (Topic)
There’s one thing, there will be three disputes, three sorts of things. There’s one question whether the Almighty is a body. Let’s say by the three, one question whether the Almighty is a body. Question number 1.
Question 1: Does the Almighty Have a Body
The question can be made very complicated. One can say that the Raavad also holds that the Almighty is a body, because the Raavad believed roughly like the mekubalim, that there are traditions in the name of the Raavad in Sefer Ma’arechot Elokut, that he said that it says by the Almighty He puts on tefillin at night, he means to say the kavod nivra (created glory), the Metatron sefirot basically, or something like sefirot. So the Almighty does have a body, but it’s not Him Himself, some such Torah. Another one can say that the Raavad holds that the Almighty does have a body in a certain sense, in a certain sense. And get them into playing with words, but that’s one thing.
Question 2: Is One Who Says the Almighty Has a Body a Min
The second question is, let’s say, the Ramak certainly assumes that the Raavad admits, certainly an answer regarding you, that it’s simple that the Almighty is not a body. Okay. The second question is, whether someone who says, let’s already completely agree that the Almighty doesn’t have a body, can still be a question, whether the one who holds that not is a min. Whether he’s wrong is not the question, whether he’s a min. A min is some sort of… min means that if this is a certain exclusion from the category, something that’s not so important to know, you don’t know enough, even a mistake, it doesn’t matter, it doesn’t count, it doesn’t help. Let’s say, that’s one of the implications, it’s not necessarily so, it could be.
But anyway, being a min is not the same thing as being wrong. There are people who are wrong who are not heretics. In other words, if someone thinks that there’s a dispute how many heavens there are, I don’t know, one says there are seven, one says there are nine, neither one is a min, by either of them. Why? It’s very important. There are seven angels, each heaven has certain angels, the whole world changes, the religion will be different according to how many heavens there are, okay? But one doesn’t need to be a min. A min is only on the most important thing, and this is not the most important thing.
That’s apparently the claim of many Jews, not just the Raavad. I don’t know if the Raavad claimed this, he doesn’t say clearly what he claims. But certainly many Jews who claim, the Rambam is very good that the Almighty is not a body, no problem. He becomes that it’s important. It’s not important. It’s as important as the question, like you say, whether there are ten sefirot or thirteen sefirot. It’s perhaps important, very important, if you would understand it’s very important, but it’s not so important that one should become a min.
The Ramak Doesn’t Speak of That Claim
That can be another claim. The Ramak doesn’t speak at all of that claim, he doesn’t speak about this. For him it’s simple that it must be important. He’s completely on the Rambam’s side that it’s very important. It could be that the Raavad says, certainly it’s important, but not so important that one is a min.
What is the Raavad’s proof from the “gedolim v’tovim mimenu” (great and good people greater than him)? The Raavad thinks, yes, who is a good Jew? The Rambam would have said, gedolim v’tovim? Heretics! That’s exactly the inquiry!
Questioner: Isn’t he speaking about certain great people that he reckoned with them?
Lecturer: One speaks about them. The Rambam, do you know the story that they threw them out of Gehinnom (Hell)? The Kotzker Rebbe said that the Rambam ruled that whoever says that the Almighty is a min, one stretched out a whole bunch of nice Jews from Gan Eden (Paradise) into Gehinnom. Comes the Raavad and says no, they sent them back. He gets out the frail, the parable, the more pious. I don’t know exactly if the scholars are counted their Torahs exactly which beliefs Ashkenazim amen or not, but… well, the Rambam says clearly… yes, so very good, so there… so wait, so right very good, so let’s hold clear the head.
The True Distinction Between Rambam and Raavad
This is chunk 3 of 7 of a Jewish religious lecture (shiur). I need to translate from Hebrew/Yiddish to English, maintaining the conversational tone, structure, and transliterating Hebrew/Aramaic terms appropriately.
Let me work through this systematically, section by section:
The text discusses the Rambam’s and Raavad’s positions on corporeality of God, the concept of kefirah (heresy), the difference between shogeg (unintentional error) and mezid (intentional), and then moves into a discussion about the Ramak’s position on the Sefirot and what constitutes essential beliefs in Judaism.
Key terms to transliterate:
– Rambam, Raavad, Ramak (names)
– teshuva, hashkafa, kefirah, apikorus, min
– shogeg, mezid, oneis
– Sefirot, Eser Sefirot
– Torah min Hashamayim
– ikkarim, ikrei emunah
– ger/gerim
– Shema Yisrael
– Targum Onkelos
– Moreh Nevuchim
– cheder
– mekubalim
– etc.
I’ll maintain the conversational, lecture-style tone with rhetorical questions and asides.
Let me proceed with the translation:
We’re holding by the second time, by the second topic, from one of those who says that certainly the Ribbono Shel Olam (Master of the Universe) doesn’t have a body, but it’s not so important. One can be a fine Jew and believe that the Ribbono Shel Olam has a body. The Rambam would just… here the Rambam… I mean that the Rambam… the Rambam doesn’t agree. The Rambam doesn’t hold that one can end up being a good Jew and believe in a corporeal God, rather that if one has an excuse, it can be an oneis (unavoidable circumstance), a shogeg (unintentional error). One cannot be a good Jew if one knows that the Ribbono Shel Olam has a body.
Regarding this, the Rambam argues that the Raavad admits that if he does it deliberately, not as part of being a good Jew, if he says so, he’s certainly an apikorus (heretic). In other words, now, I can say, I would have thought that the Rambam knew that there are great Jews, gedolim and good people, who think they’re going to write about his [view]. It’s a story, I mean. What would the Rambam have said, that they’re going to Gehinnom (purgatory)? No, he doesn’t mean to say that.
The Rambam’s True Intention
What the Rambam says is, I truly want people to change what they think, because I do hold that it’s important. When he writes that it’s a min (heretic), he doesn’t mean to rule on the Jews who throughout all generations no one goes, the Ribbono Shel Olam will take care of that, that’s not the Rambam’s problem. He only means to say that it’s very important and one cannot remain indifferent.
And the Rambam himself says, and perhaps what the world brings means it’s a proof for the shitah (position) of Rav Chaim, he’s unfortunately an apikorus, as the Ramak learns that the Rambam doesn’t agree with the claim of shogeg of the Raavad. It’s not true, the Rambam certainly agrees. How can you have an argument that the Torah itself writes that the Ribbono Shel Olam has a body? Can you have an argument that someone learned simple peshat (straightforward interpretation)?
Rabbim (many) say, today there’s already Targum Onkelos, today there’s already Moreh Nevuchim (Guide for the Perplexed), one has already learned in cheder that the Ribbono Shel Olam doesn’t have a body. So if you’re still making a mistake, why? Where did you get the mistake from? In other words, apart from creating this by saying, because Moshe Rabbeinu said that everyone who serves avodah zarah (idolatry) is a rasha (wicked person)… because you won’t accept that you’re going to be a rasha. If you simply grew up that way, in that sense I mean it’s true what the Kotzker Rebbe said.
That is, after the Rambam incorporated into the curriculum of every Jew that the Ribbono Shel Olam doesn’t have a body, now whoever believes differently is indeed somewhat suspicious regarding his Judaism, he wasn’t in cheder, he wasn’t taught Targum Onkelos that everything is “yekara d’Hashem” (the glory of God), what’s going on with you? Ah, you’re an am ha’aretz (ignoramus), you’re going somewhere, you’re a suspicious person, I don’t believe in nine times nine, basically, it’s really that sort of thing.
But before that, the Raavad spoke about people who, let’s say before that, who learned midrashim that look different. The Raavad agrees that one should change the Raavad. The whole question of the Rambam and Raavad is, how to look at the past, there isn’t even a disagreement. I don’t mean whether the Rambam disagrees that if there’s someone who is a fine Jew, on the contrary, I’m saying the opposite of the Rambam. The Rambam’s position is that one cannot have any mistake at once, but he says it’s sad.
The Essential Difference: Human Perfection
The Rambam holds that there is indeed a difference, that in the Rambam’s theory of the ideal perfection of a person or perfection of a Jew, it’s very strongly lacking to know the Ribbono Shel Olam. For the Raavad it’s not so important. He’s still gedolim and good people. The Rambam says yes, he’s gedolim and good people, he has a good answer. I’m not saying the Rambam is very strongly disparaging of him, objectively, because he’s barely a person, he doesn’t know whether the Ribbono Shel Olam doesn’t have a body. That I mean is the difference.
Anyway, it’s certainly, most people know nothing at all. One must divide the question a bit. Again, what does this question mean? If something is kefirah (heresy). It can mean that the thing is very important for being a person, for being a Jew. That can be one thing. It can mean that it’s truth. Now, the true intellectual theories, and most people aren’t blessed to express what the truth is. It’s not relevant, it’s only relevant to the chachamim (sages), it’s certainly not relevant to the question of whether he’s a kofer (heretic), he’s a kofer, he didn’t learn such and such…
Kefirah, Shogeg and Mezid — The Question of Belief in Sefirot
The Difference Between Error and Heresy
Someone thinks that π is three, or four — is he a kofer? He’s a fool, he didn’t learn, what should one do? I can’t have any complaints. And this conversation about what’s called kefirah is only relevant to chinuch (education) — mass education, education of the world. What do they teach that it’s kefirah?
One can say on this there’s truly a dispute between Rambam and Raavad. It could be that the Raavad wouldn’t have written an ikkar (principle) about corporeal God, because it’s not so important to him. And the Rambam did include it, and the Ramak agrees that it’s included, and the Ramak also wants to include the Eser Sefirot (Ten Sefirot) in that list more or less.
And here one can speak about the question of the difference. I just want to arrive at the difference, that there’s someone who wasn’t taught — he wasn’t taught, I can’t have any complaint. He was taught — why don’t you believe, you were taught? He says: eh, but I’m a chacham. No problem, there’s a chacham, you know that you hold differently.
The question of a leader/educator doesn’t speak about that chacham at all. The question only speaks about — why don’t you believe, you learned in cheder? Do I agree? Ah, no, why should we believe? Because it’s such an important thing, you must believe because you were taught.
Innovations in Belief — The Danger
If you make your own shitah in emunah (belief)… if someone makes his own shitah in the foundations of emunah, okay, even though you were taught differently — it happens every day. Okay, not different from most. He turns a bit. He can already not, but he makes a different peshat, a new peshat, a new peshat, a new sugya (Talmudic topic). That one makes chiddushim (novel interpretations), can’t one make chiddushim in emunah?
That’s the thing — he can make true chiddushim. Yes. Who is this? It’s the danger of emunah. This has always been the question, Chassidus… one may not learn from this. One may not touch the thing, it’s very dangerous.
The Ramak’s Shitah — He Goes Like the Raavad
Okay, so the Ramak says this, what does he say, it’s still a great chutzpah (audacity) from the mekubalim (kabbalists), they come with something that no one saw before, and say that whoever must learn this, and whoever doesn’t believe after learning is a kofer — it’s still a davar muzar (strange thing).
So anyway, when he says, says the Ramak, wants to believe in Sefirot, I’ll say the same distinction, that’s what the Ramak wants to arrive at. He looks like he rules like the Raavad. That’s basically his… He says, all the more so according to the Rambam he’s a min. Do you hear? The Ramak goes like this: according to the Rambam certainly whoever doesn’t believe in Sefirot is a min. Because the Rambam doesn’t hold of the heter (permission) of error.
I hold that the Rambam yes, but the Ramak looks at it that the Rambam doesn’t hold. But even the Raavad who is lenient, I also hold that someone who is a mezid (intentional) is a min.
This is the question: does minus (heresy) have anything to do with the topic of mezid and shogeg at all? How does the Ramak look at it? That’s what I wanted to clarify a bit more.
The Simple Jew Who Doesn’t Know About Sefirot
So one can say regarding the Sefirot. Certainly, someone doesn’t know, and he believes in Echad HaPashut (the Simple One), like all Jews. The Ramak has a very interesting assumption that all Jews believe in Echad HaPashut. The reality is that most Jews believe in Atzmuto U’Mahuto (His Essence and Being), what a person knows of Echad HaPashut — “yes, I believe in one God.”
Anyway, but this the Ramak says: if someone is a simple Jew and he only believes in Echad HaPashut, certainly he’s not a kofer, he’s not a kofer in principle, nothing.
The Proof from Chinuch — “Lo Matzinu”
And he brings a good proof. He says: if it weren’t so, one would have had to teach when one educates a boy for mitzvot, one should teach him the mitzvah. What we don’t find so. Ah, we already find, but… it’s not really. One doesn’t teach, when one learns after the first Sefirah, it basically doesn’t come out. One must also grasp it through extra learning, one learns extra books, no? It’s strange.
No, but in my cheder, I teach all my children, I try to fix the Ramak’s problem. Come in, I remember one rebbe perhaps once said, he asked him what it means, he said that there’s something called Eser Sefirot, I didn’t know exactly. He didn’t know. Something like one doesn’t speak about this, no one knows, he didn’t come across it, no one knows. He even asked a Jew who comes across many situations. There are ten aspects.
The Ramak says lo matzinu, no it’s true. That is, the Ramak is noticing this exact dialectic that they want to play with. On one hand, they want to say that what they say is the fundamental principles of emunah, not just some secret that isn’t urgent and nothing. Judaism stands on this. The fact is, today no one teaches it. Something is strange.
The Ramak’s entire chapter here is built on this strangeness. And I have a way that when one learns to grasp what’s strange, not just what the answer is.
What Do We Teach Children? — The Rambam’s Innovation
But this he says, comes exactly lo matzinu, he doesn’t see that on the contrary, one says that one should keep it, and we don’t transmit these things except to the modest ones, which is not so regarding the fundamental belief in God’s existence and His unity and Torah from Heaven and the prophecy of Moshe, and most of the principles of religion — interesting “most” — one immediately teaches them, the moment a boy can speak, call with him — an interesting expression — one teaches him an educator and he reveals the simple meaning of things.
He brings an interesting proof, it’s very interesting, I mean this is an innovation of the Ramak, perhaps he took it from somewhere. He brings an interesting proof, that this itself is an innovation of the Rambam, yes? In other words, in the Mishnah it says, he’ll bring. In the Gemara it says that one teaches a boy Torah, it doesn’t say that one teaches him fundamental principles of emunah.
Certainly, a boy learns somehow, as you say, when does one teach the boy the principles? Today I was in some school, they said yes, that their school is careful, one teaches all the girls the meaning of the thirteen principles. I mean, I myself didn’t learn it, I don’t remember. Perhaps yes, that a rebbe made a situation of it? I don’t remember. I remember, I came to yeshiva, I asked bochurim (students) if they know the thirteen principles, and most didn’t know. I knew because I looked and I used to say the whole siddur, so it was at the end.
In first grade do they make a situation? Ah, because the girls have such a subject called Judaism, and there one learns this thing. Yes? Somewhere there, not officially. One doesn’t learn Rashi, Gemara, one learns something like…
The Rambam certainly thought that one must teach the principles to a boy, that’s why he made it apparently. Here on the contrary, Rav Natan argues that the Rambam didn’t mean anything but this. He asks many questions how it can be, he says, no, the Rambam means, he makes a program for chinuch, he must make something that he teaches children.
The Proof from Converts
The Rambam also says regarding converts one sees very clearly, the Rambam in Hilchot Geirus (Laws of Conversion), and there in Yevamot I think, yes, it says what one teaches a ger (convert): A convert who comes to convert, we inform him of some light commandments and some stringent ones, something like that. But it doesn’t say anything about that there’s one God and not two, nothing. Obviously, one teaches, not even avodah zarah.
And the Rambam, when he brings the halachah in chapter 14, says: We inform him of the fundamental principles of religion. He adds himself, it doesn’t say in the source. So you see very clearly that the Rambam innovated this.
And the Ramak however is a… okay, in this way certainly the Ramak, as you say, most mekubalim, the Ramak is a student of the Rambam, and he goes to think this way.
The Baraita in Masechet Sukkah — “Yodea Ledaber”
And he brings a very interesting proof, I’m sure the early authorities already brought this proof for him, a very beautiful proof from the baraita in Sukkah, a very famous baraita in Masechet Sukkah, where it says… where? Many times you know, like by Ezra’s… ah, yes, basically emet atah hu, the eight truths. He’ll already have to make a new shitah, there are eight principles, eight times it says emet, something six seven eight times.
Ah, Shema Yisrael, it’s certain that this is the principle. This is like the most important verses. For sure, for sure. No one disagrees that this has basic things. It’s not a matter of its exact order. What’s certain is Shema Yisrael, why did the sage say that one must be killed for the unity of Heaven? It’s important.
Torah is a Language
He brings a very beautiful interpretation, that in the baraita that says there a list of every mitzvah when one obligates to educate, it says like this, regarding the great one, it’s a baraita, it says like this: The child when he learns yodea ledaber (knows how to speak) his father teaches him Torah. It’s very beautiful, when must one begin to learn Torah? From when one can speak. That is, that’s what’s called grammar school, yes? A boy, a child, when does one begin to learn? What is chinuch? What does more chinuch mean?
More chinuch is language. One teaches a person a language. How does one teach a language? Yes, this means daddy, this means mommy, this you can still by you, this still stands yodea ledaber. Usually in every culture one teaches the small children already, the basic book of the culture, like in Greece they used to learn Homer with all children, that was the book. They used it to learn everything, but that’s the meaning, one learns the meaning to speak the language.
How does one say in Yiddish something strange, a toleh eretz al blimah (suspends the earth on nothing)? I don’t know, it’s a verse somewhere. We speak the language, the concepts, the words, from the Chumash, from the Torah. So when is the measure? It doesn’t say “one who understands” one teaches him Torah, when he can speak. Torah is something we speak.
People think midrashim don’t make sense. The midrash is a way of speaking, that’s the language, there’s only one language. How many words do we have in lashon hakodesh (the holy tongue)? I don’t know. But how many concepts are there? As many verses as there are in the Tanach. Okay, otherwise there’s Mishnah with other things, all expressions. That’s the basic thing, the measure, people think.
Breslovers will be completely right that one must say the Torah, not just learn. Learning is another thing, there’s in this a higher level. When one is older one already learns, it’s Talmud. But one must speak, it must be language. One must be able to say a curse, “May God strike you with madness and blindness and confusion of heart.” Why are these verses? Where is it taken from? I mean, this is the curse that befalls a Jew. “And you shall grope at noon as the blind gropes in darkness and you shall not prosper in your ways and you shall be only oppressed and robbed all the days.” Whatever, it goes on and on, like curses. It must befall, we must have it a bit, we already think it too much when we learn.
Anyway, that’s my interpretation of “yodea ledaber.” What? But Yiddish basically, what’s the Yiddish translation of Chumash basically? “Vayomer,” and he said.
What Do We Teach? — “Torah Tzivah Lanu Moshe” and “Shema Yisrael”
So anyway, in the Gemara, the Ramak doesn’t really learn this way, because he learns yes that it has a meaning. It says there “his father teaches him Torah”. The Gemara asks, what does Torah mean? He says, can I learn some Torah with a three-year-old boy because he can speak? The Gemara says, yes, what Torah does he teach him? “Torah tzivah lanu Moshe” (Moshe commanded us the Torah) and “Shema Yisrael”.
He says, one teaches something to say, one says Torah. Yes, one indeed teaches the children the verses, a few more verses that are today in the siddur. Says the Rebbe from Kasher, I thought the…
The Ramak’s Interpretation of “Torah Tzivah Lanu Moshe” and “Shema Yisrael” — What We Teach a Three-Year-Old Child
The Ramak’s Shitah in Understanding the Gemara
Translation
Anyway, the Ramak doesn’t learn exactly that way, because he does learn that it has a meaning. It says there “avid veyada ledaber aviv melamdo Torah” (when he can speak, his father teaches him Torah). The Gemara asks, what does Torah mean? What can he teach him Torah when he’s a three-year-old boy just because he can speak? The Gemara says, yes, he teaches him “Torah tziva lanu Moshe” (the Torah that Moses commanded us) and “Shema Yisrael” (Hear O Israel). He says, teach him to say it. He says Torah. Yes, we actually do teach children these verses, and a few other verses that are in the siddur today.
The Ramak says, why did they choose these things? Because these are the two main principles of knowledge, the majority of aspects of knowledge.
“Shema Yisrael” — God’s Existence, Providence, and Unity
“Shema Yisrael” means the existence of God, and He supervises, that is “Elokeinu” (our God), even individual providence, “Elokeinu”, our God. And he elaborates a bit, because “metziyuto mechuyav mitzad kol ha’olam kulo” (His existence is necessary from the entire world), that is “haya hoveh veyihiyeh” (was, is, and will be), “mehave kol hahavayot” (brings all existence into being), that’s what the four-letter Name means in its writing. And He is also “ribono shel kol olamim ve’elyonim vetachtonim” (Master of all worlds, upper and lower), that is Lordship, that’s how we say it. And from this aspect there is also general providence, but besides that there is “Elokeinu”, our God.
Note: The Ramak’s Error in Understanding “Mechuyav HaMetziyut”
Did you know? “Shema Yisrael Hashem existence…” Yes, whatever. The Ramak didn’t know what mechuyav hametziyut means. He thought that mechuyav hametziyut means that it’s necessary to say that there is a God, that there is a world. It doesn’t mean that. He makes this mistake many times, for some reason. Somehow we’ve said it here. Yes, mechuyav hametziyut means that God is necessary existence, He couldn’t not exist. But the Ramak complicated the matter too much. He didn’t know this. Yes, he didn’t learn any logic properly. No, it’s very sad, because it means he’s missing basic knowledge and the keys. He talks about the whole thing. He still talks about the sefirot with things. No, he admits that “echad” (one) is simply the first knowledge. It’s very sad. Anyway, I can answer it, but it’s very sad.
“Elokeinu” — Individual Providence
Anyway, He is also the God, the leader of everything, and also our God. That means our God, supervising us individually. You see that supervising means more like… He doesn’t mean that He’s in control, he means that He’s a caretaker of “Hashem echad” (God is one), He’s there, He’s one.
“Hashem Echad” — The Gemara’s Intent and the Rambam’s Interpretation
It already says in the Gemara that… A person must, he says, he must have in mind that God is King above, below, and in the four directions. And here he brings the Rambam’s little Torah in chapter 1, that from this we know that it means He is not a body, because a body cannot be in different places at once. The Rambam brought this proof in Sodei Torah chapter 1. One must write here that God is not a body.
Discussion: The Simple Meaning of “Echad” Versus the Philosophical Meaning
Although, of course, that’s in your sense. The Gemara didn’t mean that. The Gemara didn’t know at all about the fact that God is not a body, certainly not that this is what unity means. This is a novelty from the Chovot HaLevavot, from the Rishonim who invented a new meaning of “Hashem echad,” and they say that “echad” means that God is simple, that He is one, He is unified.
The simple meaning, “echad” means that there is only one of them, one God. And this means that there isn’t another one. If there are two gods, there’s one in heaven, one on earth, one in this direction, one in that direction. Because there is one, He is the only one in heaven and earth. That’s the meaning in the Gemara.
But the Rama [Ramak] goes with the interpretation of the Rishonim that God Himself is one. And if so, what does “above and below” come in? He learns, like the Rambam learned, that He is one in heaven and on earth, otherwise He would be neither in heaven nor on earth. Or He is in both, because He is not in a body, but He is in control or in unity. So, whatever that means.
The Rambam’s Proof: “Et Shamayim Ve’et Aretz Ani Malei”
So, what the Rambam says, “et shamayim ve’et aretz ani malei” (I fill heaven and earth), is a proof that God is not a body, because a body cannot be in two places. A body can be very large, you understand? A body can be in two places. A large body is in many places, but each piece of body is in a different place. Any part is any in one place. A non-bodily being is entirely in all places. That’s the reasoning.
And the Rama [Ramak] says that this is the meaning of “Hashem echad,” all these new intentions in Kriat Shema that one must have in mind. Understand? Do you agree?
Discussion: Did the Gemara Know This Philosophical Interpretation?
I agree, they say that the Gemara’s interpretation was like this. Yes, because the Gemara says clearly that “Hashem echad” is kingship. This is in the merit of the Rishonim. “Shema Yisrael” is said in the verses of kingship. Why does he say it with kingship? Because the Gemara understood, “echad” means unique, “echad” means the only God, so He is the King over the entire world. They don’t know this, this was their interpretation of the unity of God.
Student: I didn’t say that the garden said.
Maggid Shiur: Okay, that could be that it might be. Still, it could be. That, again, the word body is already an abstraction. True, but I’m saying that the meaning of unity wasn’t the meaning of one body, not that He is a simple thing. I don’t know if they knew about this.
Why can’t we be happy that, thank God, we know things about God that even the Amoraim didn’t know?
Student: Yes, yes, but God forbid they knew.
Maggid Shiur: I don’t know, a body, a body… No, no, no one has the one. By the way, even children don’t have the one. No one means it. That’s wrong, that’s already an error. God has two hands, four hands. Obviously it’s all higher matters. That’s clear, I mean everyone agrees.
I agree. I’m just saying that the concept of unity is a novelty, it’s a tremendous novelty from the Muslim, basically, philosophers who invented the interpretation that unity means He is one, not that there is only one. There are other interpretations, other interpretations. It’s not a Hebrew meaning. On the contrary, I’m saying this because one must also know the other meaning. I mean, the simple meaning, if you don’t understand, you don’t understand what comes in…
“Kabalat Ol Malchut Shamayim” — What Does It Mean?
The Gemara calls it accepting the yoke of the Kingdom of Heaven. The Rambam is, like American translates it. The Rambam says, no, it’s okay, something different. I had some Torah about this, I don’t remember.
The Gemara calls Shema Yisrael, we accept the yoke of the Kingdom of Heaven, it doesn’t mean belief in God’s existence. What do you need to know? The Rambam says but you from I don’t know. Kingdom of Heaven means that the one God who runs the entire world. Not, like idolatry says that there are two, the leaders, whatever, something like that. That’s what he means.
That means that I accept His supreme Lordship, like the Byzantines that the Chassidim are. I don’t mean that either. Like you know the Torah, Rabbi Yishmael today says that they don’t accept God over the four corners of the world but not over him.
But it’s true, the intention of Kriat Shema is not to accept upon oneself. That is accepting the yoke of mitzvot. That’s because that’s a second paragraph, it says in the Mishnah. Kingdom of Heaven means that God runs the entire world, all sides of the world. Obviously, I’m going to do myself, but not that I therefore will do His will, that’s already mitzvot, that’s a new thing. I accepted His kingship, I accepted His commandments.
So what do you see from the word kingship? Kingship means God runs the entire world. There is only one. Unity means the one God runs the entire world. To exclude the gentiles who say that two gods each run… How does the Greek thing go? He runs the dry land, he is the seas, and he is the desert, whatever.
It has nothing to do with the new interpretation that God is a simple thing. No, it’s not the same thing. It could be, the one who… It could have been a composite thing, it could have been a composite thing. “Echad” to exclude two, perhaps there are two of them, perhaps there are two of them, perhaps He is composite. You can say that theologically, if He were composite, there would be two of the…
But the problem, I’m not saying it’s a contradiction, I’m saying they’re different acceptances. I don’t know if it’s a contradiction, certainly both are true. I don’t know if the two things are even connected, because this talks about God’s conduct.
Chazal Speak of Conduct, Not of Essence
You must remember that the Sages… The Rambam says that they don’t speak of God’s existence but of His wonders. The Sages were much more careful about this than the Rambam. But even when they say “Hashem echad,” they don’t mean God Himself. They only mean that there is one Creator who runs the entire world. They don’t speak of what He is. What is the essence? What is the nature of God? It’s not a question that the Gemara discusses at all.
Here it is indeed relevant. The nature of God is a certain negation. He is not two things. He is not composed of two things like a body. It’s a whole new thing. We’re talking, actually about this there is only one for the entire world. There is a Creator. Everything is… God didn’t explain anything. But not what God is. It doesn’t come in at all. About this… He is God. He is God. He is God. He doesn’t even know what you want.
I agree. It’s not such a thing that you’re talking about is very funny. I agree. I agree that He’s not such a God. He is God. He is God. He is God. He knows yes what it means.
“Echad Lo K’echad Imanu”
Okay, that’s one interpretation of “echad.” Another interpretation is “echad lo k’echad imanu” (one not like our one). I’m not sure what he means. Like he says that he’s going to explain in Sha’ar Atzamut HaKel [Essence and Vessels] in chapter 5, there he talks about something about… “lo k’echad imanu” means that… What is that? “Echad imanu” means simply one where there is another one, a one in number, which means an individual. God is not an individual.
On one hand, it’s not so different from what he just said, “echad hapashut” (the simple one). Perhaps it means something else a bit. Yes, “echad imuni” is the different… Aristotle said that there are a bunch of meanings of the word one. One like one apple. They mean, I count one apple, two apples. They’re not talking about that now. They’re talking, again, about the simplicity of God. Perhaps he means something else, yes. Anyway.
“Torah Tziva Lanu Moshe” — Torah from Heaven, Prophecy, Reward and Punishment
Okay, in short, okay, because this I don’t know what we learn from children. Okay, when that’s the matter, then they didn’t divide properly. Then one must make another paragraph.
When we teach “Shema Yisrael” which we teach children, we teach them all the principles of the Rambam. Afterward, “Torah tziva lanu Moshe” (the Torah that Moses commanded us). Certainly it says Torah from Heaven, prophecy, the prophecy of Moses. It’s obvious, “Torah tziva lanu Moshe,” who was a prophet, and reward and punishment regarding the congregation of Jacob.
Why? I don’t know any connection. How does it connect? It says in the Torah. But perhaps “morasha kehilat Yaakov” (heritage of the congregation of Jacob)? That means that God is good to the Jews for following the Torah? But, it’s clear to me.
So we have the Ramak thought that “morasha kehilat Yaakov” hints at reward and punishment. I don’t know how. Do you know how? The Torah is reward and punishment. The Torah says that if you do the Torah, it will be good. Something like that. I don’t know. What could be the word “kehilat Yaakov”? Yes, I don’t know. Hashem desires for His righteousness Israel, how I want… He perhaps means to say that giving the Torah will make people better so they will have the reward, the benefit from the Torah.
The Ramak’s Answer: When the Child Gets Older He Will Ask
In short, you see that he gave him the two mitzvot. Why? “Kshetachil hashotet machshavto milat eleh” (when he begins to think about these words). He says, ah, the Rama [Ramak] asked my question, he only says it for a small boy who understands it. He says, yes, when he gets a bit older, he will begin to think what it means. “Veyish’al aviv uzkeno ta’am be’inyanam” (and he will ask his father and elders the reason for these matters). He will ask him what does it mean, what does “Hashem echad” mean? They will explain to him bit by bit, “penima me’at me’at lefi sichlo ksheyigdal” (inwardly little by little according to his intellect as he grows).
This is a very good educational approach. First, you hear the opinion, that’s how real education goes. People think it can go differently. First we teach, “Torah tziva lanu Moshe morasha kehilat Yaakov,” ten sefirot, whatever. Then the boy asks, Daddy, what does it mean? Ah, what do you want what does it mean I’ll explain to you? If not, the question will begin. You understand?
If people, yes, I have like that, it’s still what we teach children to say the entire siddur, has no idea what is “pitum haketoret,” whether it’s different from “pitum haketoret,” whether it’s different from “oz vechedva bimkomo,” has no idea, it’s all one long recitation. And then you tell him, you boy, you pray so long, you don’t know what’s going on here? Ah, he becomes curious, and he tries to understand.
It’s a bit of a funny methodology, but if you think about it, actually it works. A person can only learn something that he’s curious about. Why do you want to be curious? Why did I become curious about understanding anything? When they told me so many things, then when I don’t understand what’s going on. Ah, he’ll understand it, he’ll think, but I present to you, if they didn’t explain anything to me, yes, they’ll go somewhat curious, and move on.
It works quite well, that you tell children plain things without explaining to them. When they get older, if they are of understanding, they begin to ask, Daddy, why are they Jews? Ah, why are they Jews? What is why? Very good, I’m already on a path. It’s true somewhat of a taste of much knowledge. It’s more like simple faith. You tell him, “Torah tziva…” Little boy, can you speak? Say after me, “Shema Yisrael Hashem Elokeinu Hashem echad.” Say it at night, say it in the morning.
Then, when a boy begins to ask you, Daddy, why do we say such a whole thing after “Shema Yisrael”? What does it mean? Who is the Israel? Who is the Shema? Ah! I thought that you say “pitum haketoret,” I remembered that actually, I didn’t really go through Kodashim, but you know the basic laws. Because we say it here sometimes, and you help him learn, and you remember it, and you come to that person. There are such kinds of things, I remember so, I remember so, I remember so, I remember we became one case. What is the “pitum haketoret” that we’re talking about? Ah, did you know that on Yom Kippur we offer an inner offering? Ah, it actually says in the Chumash, in Acharei Mot, do you remember that too? Yes.
The Ramak’s Source from the Gemara
Anyway, the Ramak says, until here, the Ramak you see that he could have held back from saying a nice Torah that occurred to him as an interpretation in the Gemara Sukkot, doesn’t come into the book at all, but it’s a very nice Torah in practice. It’s a good source, if you’re looking for a source, how do we see that we must teach it? It was a nice source.
Student: What?
Maggid Shiur: I mean that it’s a nice source. Ah, the blow was a thorn, he learned many people, he turned about this.
The Distinction: The Existence of the Principle Versus the Upper Sefirot
Now, this is regarding the existence of the principle. “Mah she’ein ken bisfirot ha’elyonot” (which is not so regarding the upper sefirot), we don’t teach children, “ela adrabah, ma’aleh velo yagallin ela litznu’im yechidim shebador” (rather on the contrary, we elevate and reveal only to the modest individuals of the generation). This was once today, now they say yes to children. But in short, that’s the law, yes?
Student: Ah, he’s talking about Chazal, very good, he agrees that today’s times are different.
Maggid Shiur: He means Chazal, he goes into the Gemara, in the Gemara the Sefiros are not explained, only one or two Gemaras perhaps have special hints. It can’t be. If one becomes a heretic, then whoever doesn’t know about the Sefiros, it’s certain that he’s not a heretic, and not a mekatzetz bineti’os (one who cuts the plantings).
The Ramak’s Ruling: One Who Doesn’t Know About Sefiros Is Not a Heretic
However, listen to what is true? Very important. You need to know the Ramak’s ruling. Rabbosai, the ruling of the Ramak, one must say it for all Jews. People think that the Ramak says that one is a heretic, and the next section he goes on about who is a heretic. But one who doesn’t know about the Sefiros is not a heretic, is nothing. You know what he is? “A person who has not merited to see light in his days, and has not tasted the sweetness of Torah and the pleasantness of its words, and behold he died without wisdom and did not see goodness”. He’s a great nebach, he lives in a dark world, but he’s not a heretic, he’s a G-d-fearing Jew. Yes.
I’m actually, not specifically Sefiros, one needs to have some understanding in Godliness. I mean, here I’m a bit different from the Ramak, because I think one can speak better Rambam than the Ramak learned, and it’s basically Sefiros anyway. But of course, one who, nebach, thinks that the Almighty sits on a chair and tells Jews to blow shofar on Rosh Hashanah, and he says, nebach, rachmana litzlan, lo ra’ah me’oros mimav. Even if he believes a little bit in the Sefiros, just a little bit a Chassidic Jew, it’s already a different, brighter life.
Now, the Ramak is, like, everyone identifies a little bit, like, the specific theory that he believes in with the whole thing. Okay, one can learn a bit differently, that’s certain.
Student: Hey, I’ll ask a question, why don’t they teach these things so they should be calm?
Maggid Shiur: One can’t teach it. People need to come to this themselves. The Chasam Sofer said that it’s not possible. They took the first Sefirah, they made from it also a burden, another thing that one must believe. Okay, the Ramak says one doesn’t have to believe it. That’s a good thing, because this way it’s some awakening. If one must believe it, it’s terrible. Yes.
The Second Type: One Who Does Know About Sefiros But Doesn’t Believe
Anyway, afterwards he says further, afterwards, this is the first type of person who simply hasn’t learned, he’s simply a simple Jew, he doesn’t know any Sefiros, he doesn’t understand. You tell him, he doesn’t understand, he doesn’t know.
Afterwards there are other people, the second type, this is certainly something strange that he says. These are those who do know, “and they deny it because of their bad character, for they are accustomed to external wisdoms, and from their explanations doubts were born in them”.
Student: Can you explain what the point is here?
Maggid Shiur: I don’t know. There’s someone who has indeed heard about Sefiros, but he doesn’t believe in it because he learned philosophy. So, he means to say that he has a claim, he sees that it doesn’t fit him. But because it comes from external wisdoms… The Ramak had a very pious way of speaking in his times. “Ah, you learn from a gentile book. Can you answer my gentile book? Or can you only chop?” I don’t know what he wants.
The Ramak’s Problematic Logic
The Ramak says this, look what he says, and the second sentence is even more illogical, unfortunately. I thought I was the first who thinks it’s strange, but certainly, in the generation of the Ramak they already wrote about him that this doesn’t make any sense. Rabbi Yehuda Aryeh of Modena took this chapter at length in his… ah, about twenty years later, whatever. He knew people who knew him. He brings… he talks about the Ramak’s personality. He was into external wisdoms, Yosefke, and because of that he didn’t grasp Kabbalah. That could be, but you can’t say about him that he’s a heretic. It’s a bad character.
Let’s not say it’s a bad character, he learns external wisdoms. It’s not a problem, those are other sins. No, you understand, it’s something not fair. It’s a wisdom of the person who learns by the way. It’s true that it’s not a way to deal with redemption upon him, but it’s also true that people who learn external wisdoms speak very much to the point, which gives a certain normalcy to a person. One can’t dismiss it, one can’t say, “Ah, it’s not a way to these things.”
He’s in dispute, he’s very much in dispute with the Or Neriv, with his teacher Rabbi Shlomo Alkabetz, with the whole group, and they were all in the pious style, “Ah, you look at gentile books, it’s not a way.” Let’s see if you can explain to the one who learns the gentile books what you have to say. And that was still an interesting thing, as others tried.
Truth, truth, truth, that the Almighty Himself laid Himself down, the Almighty Himself came down. One needs to have humility. By the way, truth, everyone needs humility. But the Mekubalim don’t have humility, because they chop on someone who asks, often people ask innocently, or half innocently, and the Almighty lowered Himself for this. Okay, why am I chopping on the Mekubalim?
The Ramak’s Claim: He Denies the Oral Torah
The Ramak says, but afterwards he says another such thing, “and these, if they are not called heretics or sectarians” — but now there’s a problem, let’s not say that he learns external wisdoms, not because of that will he become a heretic, right? He says, “if they are not called heretics or sectarians”, maybe he doesn’t call them heretics or sectarians, that means he goes with the Rambam’s division that there are sectarians who don’t believe in the principles of Godliness, he says, “for they believe in all matters of Godliness”, he does believe in the unity of Hashem, all these things that he just said that one teaches children, that Jew does believe. And what can one claim?
The Ramak says this, why are they heretics? “They deny the interpretation of the Oral Torah”. Because it says in the Rambam that there’s a type of heretic who denies an interpretation in the interpretation of the Torah in Chapter 3, Law 8 of the Laws of Repentance, he denies the words of Chazal.
And what he says, this is of course, this is nonsense, because first one needs to prove that there is indeed an Oral Torah, he says this, and anyone who denied something about Sefiros, denied this very thing, he says that the Zohar wasn’t written by Chazal and the like. So, proof is needed, as it says in the holy books. He’ll say, “Yes, this is exactly like the Rebbe had a revelation of Elijah, because the Rebbe himself said it.” It’s exactly that level of logic, and it’s very sad that the Ramak didn’t realize that, I am sorry to say.
Discussion: How to Understand the Ramak’s Position
Student: No, I don’t agree with you. I’m more inclined to kindness. It’s very hard for people to grasp their basic. I read his entire book “Ari Nohem”, where he tries to argue even more than previous people who don’t argue Kabbalah. It’s very hard for most people to imagine how they came to such thinking. From both sides, the anti-Mekubalim, it’s very hard. Most people, even very great people, they imagine that the other is just a heretic because he’s bad. Maybe he is bad. He says he’s a sectarian. Because what is Oral Torah? Where is there Oral Torah? What does it say about Sefiros? The Ramak hasn’t brought until now even one piece of Gemara where it says Sefiros. This is nonsense. I have an interpretation. Everyone has an interpretation. No problem, everyone has an interpretation. This is already when someone says… This goes properly to conclude in this chapter. Someone who believes that the Almighty is not related to people, and all these things are just something such… we need to learn how the mind works, is nebach a sectarian. He has no heresy. The previous thing is all fine, but a sectarian he’s not.
Maggid Shiur: The Ramak makes clear here a distinction. No, you’re talking about the innocent Jews. Whoever is innocent, the Ramak says, is not a heretic, and only “the Place didn’t show him”. That I agree with. But one doesn’t become a heretic from him. You want to connect two things, but you want to connect the two things. The Ramak makes clear a distinction. The Ramak was a bit more… he’s a bit more stringent than you.
Student: You’re saying that what he is “the Place didn’t show him” makes him a heretic?
Maggid Shiur: In some sense. He tried to be clear. He’ll say no to them. There’s someone who, nebach, grew up this way, and he’s a whole Jew. He has no complaints against him. There’s someone who he… basically, he has complaints against the one who does know.
The Ramak on Heresy Regarding Sefiros — Continuation: The Weakness of the “Oral Torah” Argument, and the Ramak’s Relationship to the Rambam
The Problem with the “Oral Torah” Argument
Student: Ah, the rascal has already learned. What do you want? He learned. What’s going on? He didn’t become aware of your time.
Maggid Shiur: Ah, he should buy into Oral Torah. Why? Because I have a little thing that I say is Oral Torah, and no one heard of it twenty minutes ago, but one should believe that it’s Oral Torah. That doesn’t make sense.
Student: Hey, sorry. This is the next argument he makes more your argument that you want to make. He had no idea? He thought that everyone always was… he was innocent when someone was such a sage who wrote such a book…
Maggid Shiur: Yes, there are very many such people, it’s not the first. I’m trying to understand my opponent.
Student: So you say, I think… I understand.
Maggid Shiur: No, no, directly is… I think that you… the problem with you…
Student: No! Look, we could say, the way that they explained before, no one should explain this, if one wants to strongly explain this.
Maggid Shiur: No, people need to know this. People use this. Halachically, they are wrong. They are plain wrong. Their logic doesn’t make a drop of sense, and therefore it’s one hundred percent wrong.
Heresy as Halacha-Talk, Not Truth-Talk
But I need to say this, because there are many Jews who don’t believe in Kabbalah, and one needs to bring them in. You can understand that I can’t teach them Kabbalah, you should say they’re heretics because they don’t believe. That’s not a way. That’s not a way, it’s only a way of teaching.
I am sorry to say, the Rambam feels that a way of teaching people, that the goal is only a barrier, tells him whoever believes differently, it’s a sectarian. It actually succeeded for him, but for the Kabbalists it didn’t succeed. But for the questions it didn’t succeed.
Student: I can yes, the other claims yes, nebach, you mean nebach, that I’ll agree with.
Maggid Shiur: But the Oral Torah doesn’t work.
The True Way to Understand the Ramak
What one can indeed say, if what makes sense, is what I said earlier, that the whole discussion, I can make such an approach. Perhaps the Ramak, I would understand this, not certain, but it could be. They said that the whole discussion of faith and heresy is only a halachic discussion, and not a discussion about truth. The one who is capable of understanding himself, what goes… by the way, if someone comes who understands himself, he can learn himself, he doesn’t want to know if he’s a heretic, he wants to know what the truth is, he doesn’t care, he’s called still a heretic.
How could the Maggid have written this way? Someone says heretic. Okay, if you hold that he said that he doesn’t believe that he’s a heretic, I’m still a heretic, do me off, it still goes on. What is this argument? It’s not an argument.
Ah, if it means I’m wrong, I need to be careful what I’m wrong about. There’s heresy, and laws of heresy, if there’s such a thing, according to the Rambam there’s such a thing, it’s one hundred percent only about what one teaches people. That means, it’s about the future. It’s not, anyone who has, what we call not simple faith, not faith that the Rishonim used to call investigation or knowledge, versus tradition, repeating.
The discussion of heresy and faith is not relevant, because he understands, and if he doesn’t understand, he says it requires investigation. One can remain with certain things, this I believe in the aspect of simple faith, it requires investigation. But then it’s further not relevant whether one must believe or one must not believe. If one has already taught, by default, you take what one has already taught.
For Whom Is the Heresy-Discussion Relevant?
So the whole question here is about the people who don’t understand, the people who don’t have any actual knowledge. And he says, you see that he says, if someone went to the right cheder, and he doesn’t understand, he doesn’t understand. That’s normal. If someone went to cheder, but he also went to the wrong cheder, he’s the total, both he believes. This is mine perhaps one can learn this way.
He’s not talking about someone who has actually learned and he doesn’t understand the Zohar, he has a question. He’s talking about someone who he has simply heard from the Rebbe this way, and from a second Rebbe he heard differently. The Rebbes lied, did it go to another Rebbe? We are Jews, we need to go to our Rebbes. Do you understand what I’m saying?
Why Indeed Someone Who Doesn’t Believe in Kabbalah Is a Heretic?
Like the Ramak himself, as I said about the Ramak himself would have said that the whole reason why I can only truly claim that a simple Jew why he doesn’t believe that the Almighty doesn’t have a body, is because he would have had to believe in 613 commandments. Why must he believe in 613 commandments? Why must he not believe in 613 commandments? He believes anyway.
So, the Ramak is in trouble in this world, in the world you can say something that… that I don’t know, on this too I disagree, but it makes sense what he says, within the world of believing what they tell you, that if the sage… this is true. That is, do you understand what I’m saying?
Why indeed, let’s say it wouldn’t have been the whole thing, why indeed someone who doesn’t believe in Kabbalah is a heretic? Because the sages of Israel, all of them, most of them, lately believe in Kabbalah. You can’t tell any Jew and say a basic thing that his sages of Israel believe in this is not true. Why? Because this is all in the nature of tradition and the level of tradition. And the level of understanding, I go generally what people say. You know this way?
Student: Don’t agree.
Maggid Shiur: Question of questions. But this itself is a big question whether it’s a right thing to do. That is, I think because of the previous thing, it makes it complicated.
The Problem with the Ramak’s Position
Because it’s very strange to me to say that someone denies the interpretation of the Torah, when the interpretation of the Torah itself says that most people don’t understand it. And the source itself knows that even after learning passages from rabbis, most people go, not everyone will understand what he says. He says it explicitly. Here is a greater detail. He knows what he’s doing, and he’s doing it on purpose, because the one who made the bottom of heresy did it for the presence.
Perhaps he means that it’s the simple scribe, that he’s a heretic, Rabbi Dagla and Uster, and Uster and Uster and Uster. He says, look, we know that this is the right measure. Okay, sorry for you, you have nebach a bad sign, it’s a failure. If you don’t know, you should know that I’m against you, I hold that you have a very wrong faith, one can actually call it heresy.
Yes, but the problem is, the problem is, the problem is, another argument, which is also not such a good argument, but it’s a bit of a better argument. He says, “besides that he has”, besides this, he has another “adding to his sin transgression”, besides what he doesn’t believe in the words of Chazal.
The Ramak’s Relationship to the Rambam
But the Ramak knew that the Rambam doesn’t believe in Sefiros, he’s not a robot, he’s not dead dumb. What did he think? Lo ra’u me’oros mimehem, this is what he answers about the Rambam. He thought that the Rambam knew about Sefiros? No, no, no.
Intent in Prayer and the Necessity of Belief in Sefirot
The Medinah’s Answer to the Ramak’s Question
So says the Ramak. He says the same thing, okay, again, on this piece too there is — what does he say? — the Medinah is very bothered. He says he has an answer to the question, it’s not difficult at all, he doesn’t understand the whole thing, everything is from our side.
Yes, yes. His answer is also not so far from… the sad thing is that the mekubalim don’t hold something so different from what he holds, it’s just they call it sefirot. I saw, the aspect… what do you say? Again, the Medinah, Rabbi Leibel Medinah, says that he doesn’t understand the question. It’s just a parable (mashal), as he perhaps gives a parable, and the parable is one that mekubalim themselves use. He says, the great question that the Ramak makes, “davar zeh yit’orer echad hadarshenim haketanim” (this matter would occur to one of the minor preachers), with a parable that a person climbs up, he climbs up to a building, the building doesn’t get closer to me, you get closer to the building. What is the whole question? How does Hashem supervise? I mean that a person is closer to Hashem, he has more hashgachah (providence), something like that. Not such a great question at all, the whole question isn’t difficult.
And this is basically what the mekubalim also believe, the mekubalim also hold that Hashem doesn’t change. They say simply, there are levels in creation, you can call them sefirot, regarding which it means that Hashem yes — they spoke last week, here there is a distinction. But the basic answer to the basic question is the same answer according to almost everyone. But the Ramak speaks of specific people, who because they don’t have any language to speak about this, this is almost implied from what they said, they actually become heretics (kofrim). This is actually a true story. Very nice.
The Ramak’s Sharp Claim About Kavanah in Prayer
Now the Ramak comes and says even sharper from the side of the mekubalim. He’s not speaking now about heresy (kefirah), he’s speaking about kavanah in prayer (kavanah hatefilah). Someone says, “eineni osek bakabbalah” (I don’t engage in kabbalah) — he means the early Rishonim, right? — “ve’eino rotzeh lechavein bitefilotav ela leba’al ha’otzarot, ka’asher chashvu rabim” (and he doesn’t want to have intent in his prayers except to the Master of the Treasuries, as many thought), there were many great and good people who said this, yes? It’s known the responsum of the Rashba brings, that one says what this means, and mekubalim gave a parable there that the king has different treasuries, and you can’t just give to the king, it doesn’t work, there’s a system, you have to tell him, send for that treasury. He says, what happens, I have to speak to the master of the treasuries.
Says the Ramak, you are making an error, perhaps you’re not a heretic, but an error you certainly are. Why? Because one cannot. “she’im yavo adam le’ovdo be’erech bechinat atzmuto bizulat bechinat sefirotav, nimtza mesalek tefilato mikol vechol, ki ein sof hapashut be’erech bechinat atzmuto pashut, ve’eino ba’al shinuyim.” (If a person comes to serve Him in terms of His essence without the aspect of His sefirot, he removes his prayer entirely, for the Infinite Simple One in terms of His essence is simple, and is not subject to changes.) It’s not true. You say that the Echad Hapashut (Simple One) changes, so, yes he is a heretic in the other way. He cannot change from din (judgment) to rachamim (mercy), or be affected from will to will through prayer. “Im lo” (if not), that means not from His side, but “be’erech metzi’uto” (in terms of His existence), He Himself, “bifrat tzu vos er iz in di sefirot, shehem mahut hashgachato, ve’al yadam tihyeh hashgachah bizulato, ve’al yadam yesh shinuy midin lerachamim.” (specifically what He is in the sefirot, which are the essence of His providence, and through them there is providence in what is other than Him, and through them there is change from judgment to mercy.)
How, what I’m saying, this is something basically something the Rambam would say no to. I don’t know why the Ramak is so sure that people who don’t learn sefirot don’t know it. But again, it’s true that there are funny Rambamists who don’t grasp for some reason, and actually think that prayer doesn’t work. Or conversely, he says, ah, Hashem changes. Hashem doesn’t change. So in short, therefore one who has intent in prayer according to the simple meaning is in error. Did you know?
Ah, but says the Ramak, ah, I’ve already said too many secrets here, don’t think you understand what I’m talking about. “Ve’al yitchakam hame’ayen liknot toch devarenu inyan netinah nechutzah le’ofen inyan hashefa’im vehashgachah.” (And let not the reader be clever to acquire from our words the matter of necessary giving regarding the manner of influences and providence.) You shouldn’t now understand what I said, “ki hitchakmut kazot lo to’elet” (for such cleverness is of no use), and better not think about this. We will explain everything at length in Sha’ar HaOrot VehaKeilim, there is the place where we will speak about this.
The Necessity of Belief in Sefirot
He just wanted to say that the bottom line is that a person is obligated to believe in sefirot. Why? You see, maybe this is the thing he takes more seriously, because the previous Torah from Torah section 280 perhaps grasped that you say it’s not such a good Torah, I don’t mean. But he says yes that you have no choice, “she’i efshar leha’amin pinot haTorah ela bahem” (that it’s impossible to believe the corners of the Torah except through them), retzoni lomar al yadam (I mean through them).
Here he says a very cute thing. That is, we have here two senses in which one cannot believe in the Torah except through the sefirot. One, if someone doesn’t know about sefirot, he gets stuck in the dilemmas and he has no answer. It comes out that the sefirot is what we believe, what we believe with.
The sefirot themselves, the reality, that not only the knowledge I have about sefirot helps me believe, but that there are sefirot about which one can speak of “bechinato ve’erko lisefirotav shehi hashgachato” (His aspect and relation to His sefirot which is His providence), this is what makes people able to believe in Hashem who runs the world and who has providence and so on, and who hears prayers. About this the Zohar called sefirot “da emunah” (this is faith), right? Meheimnuta. There are some funny teachings about this, but the literal reason is, as it explicitly states in the Tikkunei Zohar, that the sefirot are what enables faith. The existence of the sefirot makes it possible to believe in God.
Therefore, our faith is not in Hashem, but in Hashem through His sefirot, not in Hashem in terms of His essence, because that exists, and they have faith in that too, but even that we only know through the sefirot, because we wouldn’t have known anything without the world. This is why the sefirot had to be revealed.
Discussion: The True Meaning of “Razin Dimeheimnuta”
Student: Yes, yes, certainly. The Tanya and other funny people say that sefirot are called razin dimeheimnuta (secrets of faith) because one cannot understand them, one can only believe in them.
Maggid Shiur: It’s just the opposite. The whole point of sefirot is that one should be able to understand. They’re just using emunah in the sense of knowledge of God. Certainly.
Student: If you believe in Ein Sof, you can’t understand anything.
Maggid Shiur: Right. So, and it’s true. If you only believe in Ein Sof, you don’t believe in a God. You don’t have an Elokeinu, you have a name without Elokeinu, however you want to say it. So the sefirot, they are Elokeinu, they make the Elokeinu, they make Him be Elokeinu. They don’t make themselves, they’re not separate, they make Elokeinu. About this a Jew is obligated to believe in sefirot.
The Innovation of Kabbalah: Sefirot as a Reality
Student: This is the innovation (chiddush) of kabbalah. Actually everyone believes in sefirot in such a thing.
Maggid Shiur: Theoretically everyone believes that one speaks of Hashem’s actions (pe’ulot).
Student: That one calls them Elokim, that when one speaks to Hashem one speaks to them…
Maggid Shiur: One speaks of them and to them. Of Hashem with them, not of them separately, yes.
Student: But maybe the mekubalim are just a little bit giving too much names to things that are not supposed to have names.
Maggid Shiur: That’s exactly the question of Sha’ar HaAtzilut VehaKeilim, where he says that one must look there to what level one can truly call it, make it like a reality. But practically, making things a reality is the only way we understand things. That’s again back to the concept of what one cannot understand. As long as it’s very abstract, like the relation to creation, it’s very hard to talk about, it’s very hard to get. I think.
Three Types of People in Prayer
The reality is, that there are only two types or three types of people. There are people who don’t pray, and when they pray they don’t pray to Hashem, they pray to an idol. There are people, this is most Jews, simple Jews who say that the Echad Pashut changes, this is basically what they believe, but they are corporealists (mujashim). The Ramak doesn’t say it so clearly, but this is basically what happens. Those who pray to the Echad Pashut are corporealists. According to the Ramaz they are heretics (minim), but it’s fine.
No, kabbalah exists to answer those people, really. Because the mekubalim don’t want to be just people for whom it already works, they want to understand what they’re doing. Just as the whole point is to understand what one does. There are people who are in Rambam and they grasped, as you say, they grasp the unity of the Simple One (achdut hapashut), and therefore they don’t really pray. They perhaps say the words, but they have no substance, they have no understanding of what it means.
But he said, yes, what does the Rambam say? What does the Rambam say? The Rambam says in Moreh Nevuchim, that when a person prays he becomes a slightly better person, and then it comes out, it’s not davening. The word tefilah has no meaning in it. And the mekubal has an answer, that what you say… let’s give a name for this, let’s give a name for this thing. And now it makes sense, we pray with the sefirot. The sefirot can be angry at you, and they can not be angry, and I make them not be angry. Through this, Hashem is the one who doesn’t get angry, but the actions of Hashem (pe’ulot Hashem), not Hashem Himself. But then it makes sense. They’re just making service of Hashem (avodat Hashem) have words, basically.
And when they say further that Hashem Himself made it so, because Hashem wants it to make sense. And the simple Jew has very few words in his mind, and he does exactly the same thing, which is that he errs. If he thinks too much, the problem is… the Ramak tells you that he is in error (to’eh). Simple Jews are in error. The problem is that there’s nothing wrong to be in error.
The “Simple Jew” — Who Is He Really?
Okay, I don’t know, there are two kinds of simple Jews. When you say simple Jew, you don’t mean a simple Jew anymore, because you are so far from a simple Jew, that you can’t even imagine what would be a simple Jew. A simple Jew, if he is truly a simple Jew, you’re right, no one has a complaint that it’s a simple, actual simple Jew. What one has a complaint about is the super-wise simple Jew. Understand? Someone says, come, I have a turn, he says I’m a simple Jew. What is a liar? You’re not a simple Jew. Because he is actually that. He is actually a simple Jew.
I’m talking about the wise ones (chachamim). All these wise ones, he speaks of the… the “omer ein ela ba’alei otzarot” (one who says there is only the masters of treasuries), he’s not speaking of one who didn’t occur to him the question. That one is okay. He was a bit interested. I mean that a great part of this is to begin to be happy with the fact that they’re not simple Jews. They need to have simplicity and straightforwardness (temimut upeshitut) about this too. Temimut upeshitut doesn’t mean, “Ah, wisdom, complicated things, thank you very much, you know what? I’m a simple Jew!” You’re not!
Hashem made you to be the kind of person who can only ignite to pray if you make a question between this sefirah and that sefirah, or whatever, this is the end of the whole matter, this is from all the matter, this is also complicated. Any, every theory is complicated. And this is your job. Your job is to understand clearly according to… you shouldn’t think this is the whole thing. Hashem is greater than you. Hashem can speak with simple Jews too, He can speak with heretics (apikorsim) even, He has no problem with all these problems you have, He doesn’t. But this is the Elokim who didn’t rest before.
But Hashem made you, and made you that you want to be the kind of person who needs to have understanding (haskalah). That’s how I think about myself and my friends. And the mekubalim, all of them think about there, and they’re very proud of it. Yes, one can become arrogant (ba’al ga’avah), “Ah, I’m the great enlightened one (maskil).” And I understand, one must work on the traits (middot) of patience (erech apayim). This is heresy within the place (kefirah betoch hamakom). Intellect (sekhel) is a great good that Hashem gives to a person. Every thing can be ruined, can be used for evil, become crazy. And this is your path of service (derech avodah).
Joy in One’s Portion in Understanding Godliness – The Balance Between Humility and Gratitude
Denial of Hashem’s Kindness
Instructor:
But to say this is denial of Hashem’s kindness (kefira b’tovato shel Makom). It’s such a great kindness that Hashem gives to a person. Everything can be ruined and can be used to go crazy. And this is your path of service (derech ha’avodah).
I understand, certainly, Hashem can do without the sefirot. Hashem can do everything without sefirot. What do I mean? He speaks with my grandmother without sefirot. It’s perfect. But I’m not my grandmother.
The “Middle Class” in Chassidus and Kabbalah
And I mean that, again, you go back to the question of most people – anyone who was in yeshiva and he saw a little bit what they taught there, is not a simple Jew. I’ve spoken with simple Jews my whole life. I gave talks in the minyan shiur about the middle class in Chassidus. Of course, you’re not the biggest philosopher. Everything in between, so you learn middle Chassidic books, and middle Kabbalah.
I want to say a point, because people – I don’t know, today’s Kabbalah scene is ever more complicated. So in the end there’s still something in between, and I don’t know what you are or aren’t. I have basic sefirot, I get it, I understand, I make myself very small. You daven, it must work, very good.
No, you need even more. You know what, I’m a simple Jew, I’m a good plain sefirot person, just say it like that. You don’t need now any… I have a whole thing with all kinds of orot, ruach, everything I understand. But that’s not for people that have that need. He’s a scholar (lamdan), he wants to be a scholar in this thing. It’s a bit of pride (gaavah). First one must understand the simplicity (peshitus).
Why Did Hashem Make the World So Complicated?
Yes, my thing is that one should be very happy, one should be a super wise person. Hashem made me super wise, I try to use it, in measure, whatever, further, hints, drives, it’s lacking for me, okay, I’m pretty good.
Why did Hashem make the world so complicated? Hashem could have made the world more simple, He wanted that the wise people also have what to do, right? Why indeed did Hashem make everything so complicated? Reality is indeed very complicated, right? It’s not simple. Hashem is simple, but reality is complicated. Why? Reality I mean the Creation (briah). Why?
I don’t know, it’s kind of a joke. I don’t know like that, “so He willed” (kach ratza). The way He wants the smart people… Stops, the smart people are the ones whose mind runs the way the world is in that way. Yes, the smart people have a problem. They grasp how complicated things are, and it’s much harder to live that way. They’re very good people. For them one also holds. There’s a solution. There’s already a solution here for the clever people. It helps.
Joy With One’s Own Understanding
I’ve recently – I’m becoming much more. I always used to think this. I hold Torah with wisdom and… And one is indeed worthy, one isn’t… like stupid questions (chakirot) that people have. They don’t understand. It’s so simple. I have the ability (kosher) to understand this. And so goes my humanity, my Judaism, my service of Hashem (avodat Hashem), whatever you want. And it’s perfect. And I’m so happy with it.
And they have something, and they also have the Torah. I truly stand on that level (madreigah). There are real mekubalim. Okay. The real ones, and the wise ones, the real mekubalim, those who truly understand. May they have their portion (yehei lahem ashrei chelkam), I understand as I understand, I’m very happy with it.
The Problem of Pride – And the Right Balance
Discussion: Are You Better Because You Understand?
Student:
So you think you’re better than another because you understand Godliness (Elokut)?
Instructor:
Yes, I think I’m very happy with it. I can imagine that I would have been someone who doesn’t understand, and I think that my prayers (tefilot) work better because I understand. Why shouldn’t I think that?
Student:
The other person?
Instructor:
Well, try it, I’m not in conflict with the other person. Hashem is greater than that too. But people have such… Really, you can’t believe. It’s hard for people to believe that someone who knows that there are ten sefirot, and he understands a bit, he learns a bit, and he knows what it means, that he is the… his work is better, and they should give him a kvittel. Why is it hard to believe? It’s true! The other person doesn’t understand, you understand!
Student:
You’re saying the other person has something else?
Instructor:
Well, try it. An understanding (hasagah) of knowledge is very nice, but there’s something even greater. Could be, no problem, you know what? I’m a simple Jew, I know. Whoever has other understandings, let him be satisfied with his understandings.
I can agree with you why the Jew says he’s satisfied with this, because he says, okay, you can paint nicely, you can read nicely, learn, okay, it’s a talent. And you can paint nicely is something nothing.
Student:
No, it’s a talent, but you don’t think you’re more than another.
Instructor:
Again, this is a topic of pride (gaavah). I agree that one must be careful with humility (anavah). But not about this, not that it’s a joy in one’s portion (simcha b’chelko). What have become more confused about why. The problem is to truly break oneself with hard work (avodah) that breaks the pride.
There’s something, now it’s already a level of understanding vessels (hasagat keilim), but this, yes, it’s a good thing, everything’s fine, I have no problem. Look at it this way, look at it this way I mean. No problem, whoever has held by that level, let him think that way. Yes, it’s very nice, but not that I make a… not that this is the… Maybe, perhaps it makes…
Knowing vs. Going Through
When people looked up to people throughout the generations (doros), they didn’t look up to someone because he knew more. They looked up for going through a lot, for working oneself out. The one who knows more is truly important.
I don’t know what people look up to, who looks up, nobody knows. There’s such a thing, people know that there are certain people who come to certain understandings and prophecy (nevuah) and things, because they went through certain things, and they came to a place. Maybe, maybe, but. It could be, I don’t know, but I’m not interested that this… I think that one must… Okay.
“The perfect is the enemy of the good”
One must be happy with one’s portion (sameach b’chelko). One must be much more excited about what one knows yes. What one doesn’t know, whoever knows that, he’ll also be happy. I said he shouldn’t be happy, because he doesn’t have other Torah. But the one who doesn’t know that, or he knows yes, he holds other things that are more attractive. So that’s such a portion, and he should be very happy with it, he should hold himself very great with it. Not greater than the other person, but very great. Greater than the other person is just a problem, he should hold himself very great with it.
Always the good, the perfect is the enemy of the good. There are greater levels. There’s a problem when one will have the nerve to reach those levels, one will receive some divine spirit (ruach hakodesh). Elijah will come and tell us…
Student:
They think?
Instructor:
My experiences, most people don’t think.
Student:
They think?
Instructor:
Okay. He knows, I’m not talking talk. He can indeed. He can indeed much more than other people. Okay. It’s truly true to smash oneself on little pieces. It comes out that way, it was a long work.
So I think that that person is completely right. But there’s still much more, how great he holds himself, how great he holds himself the foolish person you’re talking about, is he right. But the portion of wickedness in him about foolishness, how happy he is with his foolish understanding is he right. But there’s still much more, of course.
Conclusion
Okay, enough, until here… until here a shiur, I don’t know. What’s the story here? I don’t understand what’s going on here.
HE עברית לחץ לפתיחה
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – פרדס רימונים, שער א׳, פרק ט׳
השאלה המרכזית של פרק ט׳: האם המכחיש הספירות הוא כופר?
פרק ט׳ של שער א׳ בפרדס רימונים עוסק בחקירה: אם המכחיש הספירות יקרא כופר – האם מי שמכחיש את הספירות נקרא כופר? תשובת הרמ״ק היא בעיקר “לא”, אבל זה יותר מסובך מאשר “לא” פשוט.
מדוע השאלה עצמה היא שאלה מוזרה?
לאחר שבפרקים הקודמים (במיוחד בפרק האחרון שבו נאמר “על דרך החקירה” – שכדי שהאמונה תהיה נכונה צריך לדעת מציאות הספירות) – הוא בא עכשיו לשאול האם מי שמכחיש זאת הוא כופר. זו שאלה מוזרה:
דמיין לעצמך: מחבר כותב ספר על סודות התורה. על השער כתוב “סוד”, לומדים אותו רק במגבלות, הוא עצמו קורא לזה קבלה, סודות התורה, לא נגלות התורה. ואחר כך הוא שואל: מי שלא מאמין בסוד שלי – האם הוא כופר? זו באמת שאלה מוזרה. מתי שאלו אי פעם שאלה כזו בסוגיא נגלית? אף אחד לא שואל: “מי שלא מאמין בהלכות קם ליה דרבה מיניה – האם הוא כופר?” טכנית התשובה צריכה להיות כן (כי צריך להאמין בכל התורה), אבל אף אחד לא שואל שאלה כזו בסוגיא רגילה בבבא קמא. החידוש הגדול הוא שכלל שואלים שאלה כזו – כי זה הופך את הקבלה לא רק לחכמה עמוקה ליחידי סגולה, אלא ליסוד בסיסי של אמונה, כמו העיקרים עצמם.
[הערת אגב: מבחינה היסטורית זה קצת מצחיק – רוב הדורות של יהודים לא ידעו שיש עשר ספירות. זו הווה אמינא שדורשת מודעות היסטורית מסוימת.]
הרקע: הרעיון של עיקרי אמונה
שיטת הרמב״ם
הרמב״ם הציג את הרעיון של עיקרי אמונה – שיש דברים ספציפיים שיהודי חייב להאמין, ומי שמכחיש אותם יצא מן הכלל. זה עצמו הוא חידוש של הרמב״ם, כפי שהחתם סופר, האבן עזרא, ורבי יעקב עמדין כולם ציינו.
הרמב״ם סובר שיש רשימה של ידיעות ספציפיות שיהודי חייב להאמין. זה אומר שלא כל פסוק חשוב באותה מידה להאמין בו. למשל: “שמע ישראל” חייבים להאמין, אבל “ואחות לוטן תמנע” – אם מישהו סובר שאחותו של לוטן לא הייתה תמנע אלא רבקה, הוא בריה מוזרה, הוא אולי טועה, אבל הוא לא כופר. כי צריך להאמין שהתורה קדושה, אבל לא בהכרח שכל פסוק בודד מתכוון דווקא לתוכן הפשטי.
[הערת אגב: מוזכר שרב יוסף דן מאריך בספריו על הנקודה ההיסטורית כיצד הקבלה התפתחה להיות דבר שדורש אמונה. הרמב״ן, שהוא אולי הראשון שכתב קבלה בפומבי, מעולם לא אמר שמי שלא מאמין בקבלה שלו הוא כופר. הוא כן אמר שלאבן עזרא יש שגיאה כי הוא מלגלג על חז״ל, אבל הוא לא קורא לו כופר.]
שיטת המקובלים (והחתם סופר)
החתם סופר מביא בתשובה בענין עיקרי הדת שהמקובלים חולקים על כל הרעיון של עיקרי הדת. שיטתם היא: צריך להאמין בכל התורה – כל מילה של תורה היא שמות, לכל מילה יש קדושה. אין חילוק בין פסוק אחד לאחר. כפי שר׳ מנחם מנדל אומר: איפה כתוב בתורה שלך שלהאמין בקב״ה חשוב יותר מאשר לא להניח תפילין בשבת? שניהם תורה מן השמים, שניהם בדיוק באותה חשיבות. החקירות שלך שעושות חילוקים – אין שום חילוק.
הרמ״ק עצמו, כשהוא חוזר לשאלה (בסוף הפרק), אומר גם הוא על המקובלים: אין עיקרים מיוחדים – הכל עיקר. צריך להאמין בכל מה שכתוב.
הנפקא מינה – קולא שיוצאת משיטת המקובלים
משיטת המקובלים יוצאת גם קולא: אם הכל חשוב באותה מידה, אז אדם שיש לו קושיא גדולה – למשל הוא לא מבין את הפשט של “ארבעה אבות נזיקין” בתוספות – הוא לא אפיקורס, הוא למדן גדול עם קושיא, הוא יכול להישאר ב״צריך עיון.” אבל – וזו הנקודה – אם אומרים שבאמונה זה אחרת, ושם אסור להיות עם “צריך עיון” (למשל: למה יש רק אל אחד ולא שניים? – “צריך עיון”?!) – אז עושים חילוק בין פסוקים, וזה בדיוק מה שהמקובלים לא רוצים לעשות. כל דבר בתורה צריך להבין, ואם לא מבינים, נשארים בצריך עיון – זו לא כפירה.
לפי הרמב״ם לעומת זאת יש חילוק גדול – ביסודות האמונה אי אפשר להישאר ב״צריך עיון”, שם זו בעיה יסודית. הרמ״ק אבל כן יש לו היררכיה – הוא סובר שיש דברים שחייבים להאמין, ולכן לא נופל בבעיה הזו.
קבלה כאמונה בסיסית בקהילת קבלה
אצל אנשים שחיים בקהילת קבלה, זה הפך לדבר הבסיסי: “מה זה יהודים? יהודים מאמינים בעשר ספירות.” מלמדים את זה לילדים, כמו שמלמדים “לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה” – הילד לא מבין, אבל מאוחר יותר יבין. אבל אם מישהו בא לבית כנסת חסידי ואומר “אני לא מאמין ביחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה” – רבי חסידי לא יכניס אותו.
הרמ״ק אבל חי בעולם האמיתי – הוא הכיר אנשים שסברו אחרת, אנשים שהיו להם שלוש עשרה ספירות (זה הפרק הקודם), או אנשים שכלל לא סברו שיש ספירות.
—
התירוץ של הרמ״ק: שני סוגי אנשים
הרמ״ק מחלק בין שני סוגי אנשים שיש להם טעויות:
סוג 1: מי שלא יודע – “לא ידע בהם כלל”
זה אדם שמעולם לא שמע על קבלה. לא בגלל שהוא מכחיש – אלא בגלל ש״לא נתגלו לו שערי אור”, לא לימדו אותו. אדם זה הרמ״ק לא קורא לו כופר – הוא לא יודע מה זה. זה לא הרעיון של “תינוק שנשבה” – הוא מתכוון פשוט ליהודים שלא למדו קבלה.
סוג 2: מי ש״במזיד” – כופר דווקא
זה מי ששומע מה שרוצים לומר לו, ונשאר בשלו – הוא מכחיש להכעיס, בדווקא. אדם זה הרמ״ק כן קורא לו כופר.
—
הראיה ממחלוקת הרמב״ם והראב״ד על הגשמה
הרמ״ק מביא ראיה מהמחלוקת המפורסמת:
הרמב״ם סובר: מי שמאמין שהקב״ה הוא גוף – הוא מין.
הראב״ד חולק ואומר: “ולמה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות.”
ניתוח הרמ״ק את הראב״ד
הרמ״ק לא יכול להאמין שהראב״ד עצמו סבר שהקב״ה הוא גוף. זה ברור מהלשון “אגדות המשבשות את הדעת” – הראב״ד קורא לזה משבש, מה שמוכיח שהוא סובר שזו טעות. הוא אומר “גדולים וטובים” – אבל הוא מסכים שהם טעו. הם הלכו אחר פשוטו של מקרא (שבו כתוב שלקב״ה יש כביכול גוף) ואחר אגדות.
[הערת אגב: הראב״ד מעז לכתוב על אגדות אפילו יותר ממה שהרמב״ם מעז במשנה תורה – הוא קורא להן “אגדות המשבשות את הדעת”. הוא היה אדם חריף שאמר מה שחשב.]
חידושו של הרמ״ק: המחלוקת היא על שוגג
הרמ״ק הופך את אופי מחלוקת הרמב״ם-ראב״ד. הוא עושה אותה לא למחלוקת האם הגשמה היא טעות (שניהם מסכימים שכן), אלא למחלוקת על שוגג לעומת מזיד:
– הרמב״ם סובר: אפילו שוגג – מי שמאמין בתמימות שהקב״ה הוא גוף – הוא מין.
– הראב״ד סובר (לפי פירוש הרמ״ק): שוגג, מי שבתמימות נפל לטעות זו – אינו מין. רק מי שבמזיד, בדווקא מכחיש – הוא מין.
הרמ״ק מיישם את אותו עיקרון על קבלה: מי שלא יודע על ספירות הוא כמו שוגג – הוא לא כופר. אבל מי ששומע ועדיין מכחיש בדווקא – הוא כופר.
שיטת הראב״ד לפי הרמ״ק – מבואר
הרמ״ק מבאר את עמדת הראב״ד: יש יהודי ש״בכל עניניו עובד את האל, והולך בדרכי התורה בתמימות”, ורק “בעבור קוצר ידיעתו יאמין בגשמיות” — אדם כזה אינו מין, הוא טועה, “ואין כוונתו להרע”. אבל מי שכבר הכיר את הבורא, פתחו לו “שערי ההקדמה בביטול הגשמות”, והוא אינו מודה באמת, והוא מעוות פניו — אדם כזה הוא ודאי מין אפילו לפי הראב״ד.
קושיא על לימוד הרמ״ק
מי היה אי פעם אדם כזה שהסבירו לו שהקב״ה אינו גוף, והוא אומר בדווקא “כן, יש לו גוף”? זה לא מצב טבעי. אנשים שמאמינים אחרת בדרך כלל יש להם סברא אחרת, ספר אחר שקראו, תיאוריה אחרת — הם לא “מעוות פנים” בדווקא. לרמ״ק יש אולי יותר מדי בראש את הרעיון של כפירה דווקאית — שמישהו יודע את האמת ומכחיש בכוונה. אבל הרמב״ם והראב״ד שניהם מדברים יותר על אנשים תמימים שמאמינים במה שהם חושבים שזה אמת.
[הערת אגב: “גילוי הקדמות” לא אומר רק שהסבירו לו — זה אומר שהראו לו, הביאו חומש, אמרו הכל — והוא עדיין מחזיק באמונותיו. אבל זה לא כל כך מרשים כמו הסבר.]
מסקנת הרמ״ק על הגשמה
אדם כזה שמאמין בהגשמה הוא מין — אבל הוא מין כמו גוי (כמו נוצרי שמאמין שהקב״ה נעשה אדם), לא כמו מין יהודי.
[הערת אגב: הרמב״ן סבר שמה שהנוצרים אומרים — שהקב״ה נעשה אדם — זה אבסורד, אבל לנוצרי יש דרך משלו להסביר את זה, והרמב״ן לא מחשיב אותו כמין באותו מובן.]
—
שלוש שאלות נפרדות בסוגיית ההגשמה
שאלה 1: האם לקב״ה יש גוף
זה עצמו אפשר לעשות מסובך. יש שמועות בשם הראב״ד (בספר מערכות האלוקות) שכשמדברים על הקב״ה עם תפילין וכדומה, מתכוונים לכבוד נברא — מט״ט, או משהו כמו ספירות. כך אפשר לומר שלקב״ה “יש כן גוף” אבל לא הוא עצמו ממש. מהלך אחר הוא שלקב״ה יש גוף “במובן מסוים” — משחקים במילים. אבל הרמ״ק מניח שהראב״ד בוודאי מודה שפשוט הקב״ה אינו גוף.
שאלה 2: האם מי שאומר שלקב״ה יש גוף הוא **מין**
אפילו אם מסכימים שלקב״ה אין גוף, נשארת עוד שאלה: האם מי שחושב אחרת הוא מין. “מין” זה לא אותו דבר כמו “הוא טועה”. יש אנשים שטועים אבל לא מינים. למשל, אם מישהו חושב שיש שבעה רקיעים ומישהו אומר לא — אף אחד לא מין. מין הוא רק על הדברים החשובים ביותר. הרבה יהודים טוענים: הרמב״ם צודק שהקב״ה אינו גוף — אבל זה לא כל כך חשוב שצריך להיות מין בגלל זה.
הרמ״ק לא מדבר על השאלה השנייה כלל — בשבילו פשוט שזה חשוב מספיק כדי להיות מין. הוא לגמרי בצד של הרמב״ם.
ראיית הראב״ד מ״גדולים וטובים ממנו”
ראיית הראב״ד היא: יש גדולים וטובים שהאמינו כך. אבל הרמב״ם היה אומר: “גדולים וטובים? מינים!” — זו בדיוק החקירה עצמה.
[הערת אגב: משל הרבי מקוצק — הרמב״ם בפסקו הוציא שורה שלמה של יהודים יפים מגן עדן לגיהנום. בא הראב״ד ואומר לא — החזירו אותם.]
—
החילוק האמיתי בין הרמב״ם והראב״ד
החילוק הוא לא האם לקב״ה יש גוף (שניהם אומרים לא), ולא האם אדם כזה טועה (שניהם אומרים כן). החילוק הוא:
– הרמב״ם סובר שבשלימות האדם / שלימות יהודי אידיאלי, הידיעה של הקב״ה (כולל ביטול הגשמות) היא מאוד יסודית. בלי ידיעה כזו חסר משהו מהותי. לכן הוא מין — לא בגלל שהוא אדם רע, אלא בגלל שהוא חסר בידיעה החשובה ביותר.
– הראב״ד סובר שאדם כזה הוא עדיין “גדולים וטובים” — יש לו תירוץ טוב, הוא שוגג, הוא לא מין.
אבל הרמב״ם מסכים שיש תירוץ של שוגג — הוא לא אומר שאדם כזה הולך לגיהנום. הוא רק מתכוון לומר שזה מאוד חשוב ואי אפשר להישאר אגנוסטי. כשהוא כותב “מין”, הוא לא מתכוון לפסוק על כל היהודים עד סוף כל הדורות — הוא מתכוון שצריך לשנות את מה שחושבים.
[הערת אגב: מה שהעולם מביא כראיה שהרמב״ם לא מסכים לטענת השוגג של הראב״ד — זה לא נכון. הרמב״ם בוודאי מסכים שיש תירוץ של שוגג. איך אפשר שלא יהיה תירוץ כשהתורה עצמה כותבת לשונות של גשמות? כשמישהו למד פשוט פשט? אבל — אומר הרמב״ם — היום כבר יש תרגום אונקלוס, היום כבר יש מורה נבוכים, כבר לימדו בחדר שלקב״ה אין גוף. אז אחרי שהרמב״ם הכניס לתוכנית הלימודים של כל יהודי שלקב״ה אין גוף — עכשיו מי שמאמין אחרת, זה משהו מוזר.]
—
מה זה “כפירה” בכלל?
צריך לחלק את השאלה “האם משהו הוא כפירה”:
1. זה יכול להיות: הדבר הוא מאוד חשוב כדי להיות אדם, כדי להיות יהודי — חשיבות מעשית.
2. זה יכול להיות: זה אמת — אמת שכלית. אבל רוב האנשים לא מסוגלים לבטא מה האמת — וזה לא רלוונטי להם, אלא לחכמים.
כשמישהו חושב ש-π הוא שלוש או ארבע, הוא לא כופר — הוא טיפש, הוא לא למד, אי אפשר להתלונן עליו. כל השיחה על כפירה רלוונטית רק לחינוך — חינוך המוני, מה מלמדים את העולם. כשלא לימדו אותו, אי אפשר להתלונן. כשכן לימדו אותו והוא לא מאמין — אז שואלים למה. אם הוא אומר “אבל אני חכם ואני סובר אחרת” — זה מצב מיוחד, לחכם יש שיטה משלו. השאלה של מנהיג/מחנך לא מדברת על אותו חכם, אלא על האדם הפשוט שלימדו אותו והוא צריך להאמין.
חידושים באמונה — הסכנה
אם מישהו עושה שיטה משלו בשורשי אמונה, אפילו לימדו אותו אחרת — זה קורה כל יום. אנשים עושים חידושים, פשט חדש, סוגיא חדשה. האם אפשר לעשות חידושים באמונה? כן, עם יסודות אמיתיים. אבל זו בדיוק הסכנה — זה תמיד הייתה השאלה על חסידות, קבלה: “מזה אסור ללמוד, אסור לגעת בדבר, זה מאוד מסוכן.”
—
פסק הרמ״ק — הוא הולך כמו הראב״ד
הרמ״ק נראה שהוא פוסק כמו הראב״ד. שיטתו היא כך:
– לפי הרמב״ם בוודאי מי שלא מאמין בספירות הוא מין — כי הרמב״ם לא מחזיק ב״היתר של טעות” (הקולא של הראב״ד ששוגג אינו מין).
– אפילו לפי הראב״ד שמקיל — הרמ״ק סובר שמי שהוא מזיד (הוא יודע ולא מאמין) הוא מין.
[הערת אגב: מועלית קושיא — האם למינות יש בכלל שייכות לחילוק של מזיד ושוגג? איך הרמ״ק רואה את הקשר הזה?]
היהודי הפשוט שלא יודע על ספירות
לרמ״ק יש הנחה מעניינת: שכל היהודים מאמינים באחד הפשוט. באמת, רוב היהודים מאמינים ב״עצמותו ומהותו” — “כן, אני מאמין באל אחד” — אבל לא יודעים על ספירות. הרמ״ק אומר בבירור: אם מישהו הוא יהודי פשוט והוא מאמין רק באחד הפשוט, הוא בוודאי לא כופר, לא כופר בעיקר, כלום.
—
הראיה מחינוך — “לא מצינו”
הרמ״ק מביא ראיה טובה: אם ספירות היו עיקר אמונה, היו צריכים ללמד ילד כשמחנכים אותו למצוות. מה שלא מצינו כן — לא מוצאים שמלמדים את זה.
זה הפרדוקס המוזר שכל הפרק של הרמ״ק בנוי עליו:
– מצד אחד: המקובלים רוצים לומר שספירות הן עיקרי אמונה — היהדות עומדת על זה, ומי שלא מאמין אחרי הלימוד הוא כופר.
– מצד שני: אף אחד לא מלמד את זה! להיפך — אומרים שצריך לשמור את זה: “ואין מוסרין דברים אלו אלא לצנועים.”
מה שאין כן עיקר אמונה — מציאות ה׳, אחדותו, תורה מן השמ
ים, נבואת משה, ורוב עיקרי הדת (מעניין שהוא אומר “רוב”) — מלמדים מיד, ברגע שילד יכול לדבר, “קרא עמו”, מחנכים ומגלים פשוטו של דברים.
—
חידושו של הרמב״ם על עיקרים בחינוך
זה עצמו — שצריך ללמד עיקרי אמונה — הוא חידוש של הרמב״ם. במשנה/גמרא כתוב שמלמדים ילד תורה, אבל לא כתוב שמלמדים אותו עיקרי אמונה.
ראיה מגרים: ביבמות כתוב מה מלמדים גר: “גר שבא להתגייר מודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות” — אבל לא כתוב כלום על שיש אל אחד ולא שניים, אפילו לא עבודה זרה! הרמב״ם אבל, כשהוא מביא את ההלכה בהלכות גרות פרק י״ד, מוסיף מעצמו: “מודיעין אותו עיקרי הדת” — מה שלא כתוב במקור. זה מוכיח בבירור שהרמב״ם חידש את הענין של לימוד עיקרי אמונה.
הרמ״ק, כמו רוב המקובלים, הוא תלמיד של הרמב״ם בדרך זו, והוא חושב כך.
—
הברייתא במסכת סוכה — “יודע לדבר”
הרמ״ק מביא ראיה יפה מאוד מברייתא מפורסמת במסכת סוכה (מב.), שבה כתובה רשימה של כל מצוה מתי מתחילים לחנך ילד:
> “תינוק היודע לדבר — אביו מלמדו תורה.”
מתי צריך להתחיל ללמד תורה? משיודע לדבר. זה אומר: תורה היא שפה. חינוך הוא לשון. מלמדים אדם שפה — מה זה אבא, מה זה אמא, מה זה כל דבר — ואצל יהודים השפה היא תורה.
[הערת אגב: בכל תרבות יש “ספר בסיסי” — ביוון למדו את הומרוס עם כל הילדים, זה היה הספר של התרבות. אצל יהודים זה החומש. מלמדים לדבר את השפה. כל המושגים היהודיים, המילים, המליצות — באים מהתורה. “ויאמר” — “והוא אמר” — זו עברית בסך הכל.]
[הערת אגב: ברסלבאים יהיו צודקים לגמרי שצריך לומר את התורה, לא רק ללמוד. ללמוד היא עוד דרגה גבוהה יותר — תלמוד — כשמבוגר יותר. אבל קודם צריך לדבר, זה צריך להיות שפה.]
לא כתוב “מי שמבין” מלמדים אותו תורה — אלא “כשיודע לדבר.” תורה היא דבר שמדברים.
מה מלמדים? — “תורה צוה לנו משה” ו״שמע ישראל”
הגמרא שואלת: מה זה “תורה” שמלמדים עם ילד בן שלוש שיודע לדבר? עונה הגמרא: “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב” ו“שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד.” מלמדים משהו לומר — אומרים תורה. מלמדים את הילדים את הפסוקים, עוד כמה פסוקים שנמצאים היום בסידור.
[הערת אגב: מוזכר שבפועל רוב הבחורים לא יודעים את שלושה עשר העיקרים. בבתי ספר לבנות יש מקצוע “יהדות” שבו לומדים את זה, אבל אצל בנים זה לא רשמי. הרמב״ם בוודאי חשב שצריך ללמד את העיקרים — לכן הוא ריכז אותם.]
—
פירוש הרמ״ק על “תורה צוה לנו משה” ו״שמע ישראל”
הרמ״ק שואל: למה דווקא שני הפסוקים האלה? הוא עונה: כי אלה הם שני עיקרי הדעת, היסודות העיקריים של האמונה.
“שמע ישראל” — מציאות השם והשגחה
“שמע ישראל” מכיל את העיקר של מציאות השם ושהוא משגיח. “אלקינו” — שלנו — מתכוון להשגחה פרטית, לא רק הנהגה כללית. שם הוי״ה בכתיבתו פירושו “היה הוה ויהיה”, “מהוה כל ההוויות” — מציאותו מחויבת מצד כל העולם כולו. שם אדנות פירושו שהוא “רבונו של כל עולמים, עליונים ותחתונים”. מזה באה השגחה כללית, אבל “אלקינו” הולך רחוק יותר — הוא שלנו, משגיח בפרטי בנו.
[הערת אגב: הרמ״ק לא הבין במדויק את המושג “מחויב המציאות”. הוא חשב שזה אומר שחייבים לומר שיש אלוקים, שיש עולם. באמת “מחויב המציאות” (necessary existence) פירושו שהקב״ה לא יכול היה שלא להתקיים — הוא מציאות הכרחית. הרמ״ק לא למד לוגיקה כמו שצריך, וזה חיסרון בסיסי בידיעותיו. הוא עושה את הטעות הזו מספר פעמים.]
“ה׳ אחד” — מה פירוש אחדות?
הרמ״ק הולך עם הפירוש של הראשונים ש״ה׳ אחד” פירושו שהקב״ה עצמו הוא אחד — הוא מציאות פשוטה (simple), לא מורכבת מחלקים. הגמרא אומרת שבאמירת “אחד” צריך לכוון שהקב״ה הוא מלך למעלה, למטה, ולד׳ רוחות. הרמב״ם (יסודי התורה פרק א׳) מביא מזה ראיה שהקב״ה אינו גשם — כי גוף לא יכול להיות בשני מקומות בו זמנית. גוף יכול להיות גדול מאוד, אבל כל חלק של גוף נמצא במקום אחר. דבר שאין לו גוף נמצא לגמרי בכל המקומות. זו סברת הרמב״ם, והרמ״ק אומר שזו הכוונה של “ה׳ אחד” בקריאת שמע.
דיון ארוך: הפירוש הפשוט של “אחד” לעומת הפירוש הפילוסופי
[הערת אגב — דיון רחב:]
הפירוש הפשוט של “ה׳ אחד” בחז״ל היה: יש רק אל אחד — לאפוקי שני אלים. “אחד” פירושו “יחיד” — האל היחיד. לכן הגמרא קוראת לקריאת שמע “קבלת עול מלכות שמים” — כי אם יש רק אל אחד, הוא המלך על כל העולם. “שמע ישראל” נאמר אפילו בפסוקי מלכיות. זה הפשט הישן, המקורי.
הפשט החדש — שמקורו בפילוסופים המוסלמים ומתקבל על ידי ראשונים כמו חובת הלבבות — הוא ש״אחד” פירושו שהקב״ה הוא פשוט (simple), מאוחד, לא מורכב מחלקים. זה חידוש — משמעות חדשה לגמרי של אחדות שלא מדברת רק על כמה אלים יש, אלא על טבע (nature/essence) של האל עצמו.
החכמים דיברו על הנהגת השם — שבורא אחד מנהל את כל העולם — לא על מהות האל. כפי שהרמב״ם עצמו אומר: חז״ל מדברים על “פלאותיו”, לא על “מציאתו”. השאלה “מה הוא הקב״ה?” — מה הטבע שלו — בכלל אינה שאלה שהגמרא עוסקת בה.
אריסטו כבר הסביר שהמילה “אחד” יש לה משמעויות שונות: אחד כמספר (תפוח אחד, שני תפוחים), ואחד כפשטות (לא מורכב). הרמ״ק מדבר על המשמעות השנייה.
הרמ״ק מביא עוד פשט: “אחד לא כאחד עמנו” — אחדות הקב״ה אינה כמו ה״אחד” שלנו. “אחד עמנו” פירושו יחיד, “one” במספר — עדיין יש אחרים. הקב״ה אינו יחיד באופן כזה. הרמ״ק אומר שהוא יסביר זאת עוד בשער עצמות וכלים, פרק ה׳.
“קבלת עול מלכות שמים” לעומת “קבלת עול מצוות”
מלכות שמים לא פירושו שאני מקבל עלי לעשות את רצון הקב״ה — זה קבלת עול מצוות, שהיא הפרשה השנייה (כפי שכתוב במשנה: תחילה קבלת מלכות, אחר כך קבלת מצוות). מלכות שמים פירושו רק: הקב״ה מנהל את כל העולם, כל צדדי העולם, הוא השליט היחיד — לאפוקי השיטה הגויית שאלים שונים שולטים על חלקים שונים של העולם (אחד על הים, אחד על היבשה, וכו׳).
“תורה צוה לנו משה” — תורה משמים, נבואה, שכר ועונש
הפסוק השני — “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב” — מכיל את העיקרים של תורה מן השמים, נבואה, נבואת משה. זה פשוט: “תורה צוה לנו משה” — משה שהיה נביא נתן לנו את התורה.
מה עם שכר ועונש? הרמ״ק חושב ש״מורשה קהלת יעקב” רומז על שכר ועונש — שהקב״ה מיטיב ליהודים כשהם מקיימים את התורה. אולי הוא מתכוון: לתת את התורה זו עצמה טובה, כדי שיהיה השכר והתועלת מהתורה.
תירוץ הרמ״ק על קושייתו שלו
הרמ״ק שואל: איך ילד קטן יכול להבין עיקרים כל כך עמוקים? הוא עונה: עכשיו, כשהוא קטן, הוא רק אומר את זה. אבל כשיגדל, יצטרך לחשוב מה זה אומר. “ושלא אביו” — הוא ישאל את אביו: מה פירוש “ה׳ אחד”? ויסבירו לו.
—
דרך החינוך באמונה — איך מלמדים ילדים
הרמ״ק מביא מהלך בחינוך: מלמדים ילדים קטנים דברים פשוטים — “תורה צוה לנו משה”, “שמע ישראל” — בלי להסביר להם מה זה אומר. זה השלב הראשון. אחר כך, כשהילד מתבגר, “יתחיל לשוטט מחשבתו מעט מעט” — הוא מתחיל לחשוב, ו״וישאל אביו וזקניו טעם בעניינם” — הוא שואל את אביו וזקנים מה זה אומר. אז מסבירים לו “פנימה מעט מעט לפי שכלו כשיגדל” — לאט לאט, לפי שכלו כשהוא גדל.
זו שיטה טובה מאוד: תחילה הילד שומע מילים בלי הבנה, אחר כך הוא נעשה סקרן, אחר כך הוא שואל, ואז הוא לומד. כך עובד חינוך אמיתי. אדם יכול ללמוד רק משהו שהוא סקרן לגביו. ואיך נעשים סקרנים? דרך זה שכבר אמרו הרבה פעמים דברים שלא הבינו — כמו למשל, ילד אומר את כל הסידור, הוא לא יודע מה זה “פרים הנשרפים”, האם זה שונה מ״פטורי הקטורת”, האם זה שונה מ״עוז וחדוה במקומו” — הכל אמירה אחת ארוכה. אחר כך אומרים לו: “אתה מתפלל כל כך הרבה זמן, אתה לא יודע מה קורה כאן?” — והוא נעשה סקרן, והוא מנסה להבין.
[הערת אגב: מובא דוגמה איך אנשים זוכרים מאוחר יותר שהם תמיד אמרו דברים, ורק מאוחר יותר מבינים — למשל, “ידעת שביום כיפור מקריבים פר פנים? זה כתוב בחומש, אחרי מות” — דברים כאלה יוצאים דרך זה שאמרו את זה קודם הרבה פעמים.]
הרמ״ק הכניס כאן תורה יפה — פשט בגמרא (סוכה מב.) על חינוך — שהוא למעשה מקור טוב לשיטה שמלמדים ילדים דברים פשוטים תחילה בלי הסבר.
—
החילוק: מציאות העיקר לעומת ספירות העליונות
כל זה הוא “לגבי מציאות העיקר” — עיקרי האמונה הבסיסיים (ה׳ אחד, וכדומה). מה שאין כן בספירות העליונות — את זה לא מלמדים לילדים. אדרבה: “מעלה ולא יגאלין, אלא לצנועים יחידים שבדור.” זה היה פעם; היום, מצוין, כן אומרים לילדים. אבל הרמ״ק מדבר על תקופת חז״ל — בגמרא ספירות לא מוסברות במפורש, אלא אולי נרמזות במקום אחד או שניים.
—
פסק הרמ״ק: מי שלא יודע על ספירות **אינו** כופר
הרמ״ק פוסק בבירור: מי שלא יודע על ספירות אינו כופר ואינו מין. הוא אינו מקצת מכפירה. מה הוא? הרמ״ק מתאר אותו במילים: “ארץ לא זכה לראות מאורות מימיו, ולא טעם במתק התורה וציבור תבריה הנעימים, והנה מת בלי חכמה ולא ראה בטובה.” הוא נביך גדול — הוא חי בעולם חשוך, הוא לא טעם את מתיקות התורה — אבל הוא עובד ה׳ כשר.
[הערת אגב: מצוין שלא דווקא ספירות, אבל איזו השגה באלוקות אדם צריך. אפשר גם דרך הרמב״ם להגיע להשגה כזו, שהיא “בעצם ספירות בכל מקרה.” מי שחושב שהקב״ה יושב על כיסא ומצווה על יהודים לתקוע בשופר — נביך, “לא ראה מאורות מימיו.” אבל אפילו קצת השגה חסידית, קצת ספירות, נותנת חיים מאירים יותר.]
[הערת אגב: נשאלת השאלה — למה לא מלמדים את כולם ספירות כדי שיהיו רגועים? עונים שאי אפשר ללמד אנשים בכפייה. החתם סופר אמר שזה לא אפשרי — לוקחים את הספירה הראשונה ועושים מזה “עוד דבר שצריך להאמין.” הרמ״ק אומר שאין צורך להאמין בזה — וזה דבר טוב, כי כך זה נשאר התעוררות, לא כפייה.]
—
אופן השני: מי שכן יודע על ספירות אבל לא מאמין
אחר כך הרמ״ק מביא את הסוג השני: מי שכן יודע על ספירות, אבל “הכחישו מפני רוע תכונתם, כי הורגלו בחכמות חיצוניות, וביאורם נולדו להם ספיקות.” הוא שמע על ספירות, אבל הוא לא מאמין בזה כי הוא למד פילוסופיה, ומזה באו לו ספקות.
הסגנון של הרמ״ק כאן מאוד “דתי”: הוא מבטל את טענות האדם כי הן באות מ״חכמות חיצוניות.” אבל זה לא הוגן — אי אפשר לבטל טענה רק בגלל שהאדם לומד גם ספרים גויים. צריך לדעת להסביר למי שלומד חכמות חיצוניות מה יש לומר.
[הערת אגב: הרמ״ק כאן חולק על ה״אור נערב”, על רבו ר׳ שלמה אלקבץ, על כל החבורה — כולם היו בסגנון הדתי הזה: “אתה מסתכל בספרים גויים, זו לא דרך.” אבל צריך לדעת לענות לאדם שלומד את הספרים, לא רק לבטל אותו.]
[הערת אגב: מוזכר שר׳ יהודה אריה די מודינא (כעשרים שנה מאוחר יותר) לקח את הפרק של הרמ״ק בספרו באריכות, והוא ציין שהלוגיקה לא הגיונית. הוא הכיר אנשים שהכירו את הרמ״ק אישית, והוא מדבר על אישיותו של הרמ״ק.]
—
טענת הרמ״ק: למה הסוג השני **הוא** כופר
הרמ״ק אומר: אפילו אם לא קוראים לו “כופר” או “מין” במובן הקלאסי — כי הוא מאמין באחדות ה׳ ובעיקרי האלוקות — בכל זאת הוא מכחיש פירוש תורה שבעל פה. הרמב״ם כותב (הלכות תשובה פרק ג׳ הלכה ח׳) שיש סוג של כופר שמכחיש את הפירוש של תורה שבעל פה. ומכיוון שהספירות הן (לפי הרמ״ק) חלק מתורה שבעל פה, מי שמכחיש אותן — מכחיש תורה שבעל פה.
אבל זו לוגיקה מעגלית. צריך קודם להוכיח שספירות הן תורה שבעל פה, ורק אז אפשר לומר שמי שמכחיש אותן מכחיש תורה שבעל פה. הרמ״ק עד עכשיו לא הביא אף חתיכת גמרא אחת שבה ספירות כתובות במפורש. זה כמו לומר: “לרבי יש גילוי אליהו — כי הרבי עצמו אמר כך.” מצטער שהרמ״ק לא שם לב לבעיה הלוגית.
—
החילוק הברור של הרמ״ק בין שני סוגי האנשים
הרמ״ק עושה חילוק ברור:
1. הסוג הראשון — יהודי פשוט שפשוט לא למד, הוא לא יודע על ספירות, הוא יהודי תמים. עליו אומר הרמ״ק: הוא אינו כופר. “לא הראהו המקום” — הקב״ה לא הראה לו. אין טענות עליו. הוא עובד ה׳ כשר, רק נביך שלא טעם את טעם התורה.
2. הסוג השני — מי שכן יודע על ספירות, אבל מכחיש אותן — עליו יש לרמ״ק טענות. הוא מחמיר יותר על מי שיודע ומכחיש, מאשר על מי שלא יודע כלל.
[הערת אגב: מצוין שמשני הצדדים — גם המקובלים וגם האנטי-מקובלים — מאוד קשה לרוב האנשים, אפילו אנשים גדולים, לדמיין איך האחר הגיע לדרך החשיבה שלו. רוב האנשים מדמיינים שהאחר הוא רק כופר כי הוא רע — אבל זה לא תמיד האמת. מצוין גם שעולם הקבלה לעתים קרובות אין לו ענווה — כשמישהו שואל בתמימות או חצי בתמימות, תוקפים אותו, במקום לרדת אליו.]
—
הטיעון של “תורה שבעל פה” — המשך הדיון
איך אפשר לומר שמשהו הוא “תורה שבעל פה” אם אף אחד לא שמע על זה עד לאחרונה? זה לא הגיוני. אי אפשר סתם לטעון שדבר הוא תורה שבעל פה רק בגלל שאומרים כך.
הגישה המעשית: כפירה כשיחת הלכה, לא שיחת אמת
חידוש חשוב: אולי אפשר להבין את הרמ״ק שכל השיחה על אמונה וכפירה היא רק שיחת הלכה, לא שיחה על האמת. כלומר, זה לא עוסק במה שנכון באופן מוחלט, אלא במה שצריך ללמד לאנשים — זו שיחה על חינוך והדרכה.
שיטת הרמב״ם היא גם כך — הוא אמר שמי שמאמין אחרת הוא מין, וזה “הצליח” לו כשיטת חינוך. אבל לאנשי הקבלה זה לא הצליח, ולשאלות (הקושיות הפילוסופיות) זה גם לא הצליח.
החילוק בין “אמונה פשוטה” ל״ידיעה/חקירה”
חילוק יסודי:
– אמונה פשוטה — לחזור על מה ששמעו מרבי, בלי הבנה עצמית.
– חקירה/ידיעה — מה שהראשונים קראו הבנה אמיתית דרך לימוד וחקירה.
מי שהוא “בר הכי” — שיכול ללמוד ולהבין בעצמו — בשבילו כל השיחה על כפירה ואמונה לא רלוונטית באותו אופן. הוא לא רוצה לדעת אם קוראים לו אפיקורס — הוא רוצה לדעת מ
ה האמת. אם הוא מבין, הוא לוקח את מה שהוא מבין; אם הוא לא מבין, הוא אומר “צריך עיון” — וזו עמדה לגיטימית.
למי רלוונטית שיחת הכפירה?
כל השאלה רלוונטית רק לאנשים שלא מבינים בעצמם — אנשים שאין להם “ידיעה ממשית”. בשבילם הכלל הוא: אם הלכת ל״חדר הנכון” (אצל הרבי הנכון) ואתה לא מבין — זה נורמלי, אתה לא כופר. אבל אם הלכת לשני חדרים — אצל רבי אחד שמעת כך, אצל שני אחרת — ו״הסך הכל” הוא שאתה מאמין בשניהם, זו הבעיה.
הרמ״ק מדבר אז לא על מי שלמד באמת זוהר ויש לו קושיא. הוא מדבר על מי שסתם שמע מרבי אחד כך ומרבי שני אחרת — והוא הולך אחרי הרבי ה״טועה”.
הטיעון האמיתי של הרמ״ק ברמת המסורת
מכיוון שחכמי ישראל, רובם, מאמינים בקבלה — אי אפשר להיות יהודי ולומר שדבר בסיסי שחכמי ישראל מאמינים בו אינו אמת. אבל זה רק ברמת המסורת. ברמת ההבנה — בכלל לא הולכים לפי מה שאנשים אומרים, אלא לפי מה שמבינים.
[הערת אגב: מצוין שזה עצמו שאלה גדולה — האם זה דבר נכון לעשות. זה “מאוד מוזר” לומר שמישהו “מכחיש פירוש התורה” כשפירוש התורה עצמו אומר שרוב האנשים לא מבינים אותו.]
—
יחס הרמ״ק לרמב״ם
שאלה חשובה: הרמ״ק ידע שהרמב״ם לא מאמין בספירות — הוא לא טיפש, הוא לא בור. מה הרמ״ק חשב על זה?
תירוץ הרמ״ק על הרמב״ם הוא: “לא ראו מאורות מימיהם” — הרמב״ם פשוט לא ראה את האור של הקבלה. הרמ״ק לא התכוון שהרמב״ם ידע על ספירות ושלל אותן — הוא התכוון שהרמב״ם נביך לא ידע אותן.
ראיה לכך: במקומות אחרים, כמו בשיעור קומה, הרמ״ק מדבר על טעמי המצוות. הוא לא מביא את שם הרמב״ם במפורש, אבל הוא אומר: “אלה שאומרים טעמים — למה תוקעים בשופר? סתם אדם, זה טעם לתקוע בשופר? אתה עושה לי טובה! נביך, אתה אומר נביך, זו היהדות שלי — שופר הוא לעשות תשובה, איזה קרן.” הרמ״ק אומר: אתה צריך להבין ששופר מעורר את הרחמים העליונים — זה הטעם האמיתי.
הרמ״ק אז הבין שהרמב״ם הוא “נביך” — הוא כיבד את מה שהרמב״ם כן ידע, אבל הוא סבר שהרמב״ם הוא “בור” בענין ספירות. אבל — וזה המפתח — הרמ״ק בוודאי לא סבר שהרמב״ם הוא כופר. זה לא יכול להיות! איפשהו באמצע צריך להבין איך זה מסתדר.
—
הטיעון השני של הרמ״ק: בלי ספירות נופלים לכפירה
אחר כך הרמ״ק מביא עוד טענה, שחוזרת לפרק הקודם:
“מלבד אשר אלה לו” — מלבד כל זה, “יוסף על חטאתו פשע” — מי שמכחיש ספירות יש לו עוד בעיה:
“כי המכחיש הספירות ימשך אל הכפירה” — מי שמכחיש ספירות נמשך לכפירה. למה? כי ישאלו אותו את אותה קושיא שנשאלה בפרק הקודם: אם האחד הפשוט (האל כאחדות מוחלטת) לא משתנה — איך הוא יכול להשגיח על דברים שמשתנים? ואם הוא אחד — איך הוא יכול להשגיח על דברים שונים שיש בהם ריבוי (ריבוי)? “כי יחייב ריבוי כידוע”.
הרמ״ק אומר שזה “ידוע” — אבל באמת זה לא כל כך פשוט, כי הרמב״ם האמין בבירור בשני הדברים (אחדות השם והשגחה) והוא לא סבר שיש סתירה. אבל הרמ״ק סובר שהדרך היחידה לפתור את הבעיה היא עם ספירות, כפי שהסביר בפרק הקודם.
ממילא אומר הרמ״ק: “ויוכרח להאמין בספירות, ואם לאו יכפור ח״ו כאשר תעו רבים, וסודם כאשר פרטנו, וקנינים אלו אין רצוני להעלותם בכתב” — צריך להאמין בספירות, כי אחרת יהיה ח״ו כופר, כפי שרבים אכן טעו — ואת שיטותיהם הוא לא רוצה לכתוב.
על מי הרמ״ק מדבר?
הרמ״ק מדבר כאן על קבוצה ספציפית: אווראיסטים (תלמידי אבן רושד). הייתה קבוצה של יהודים, במיוחד באיטליה בתקופתו, שנטו לשיטות הפילוסופיות. הם לא האמינו בהשגחה פרטית, אולי גם בקדמות העולם — כל הדברים האלה קשורים בתיאוריה שלהם.
[הערת אגב: הרמ״ק לא מדבר על הרלב״ג — אף על פי שהרלב״ג גם לא האמין בהשגחה פרטית באופן הרגיל. הרמ״ק מדבר על אחרונים, אנשים שחיו קרוב יותר לתקופתו.]
מסקנת הרמ״ק
“על כרחך” — או שיאמין בספירות, או שיהיה כופר — כי זה מה שקרה לאנשים שלא היה להם את הכלי של ספירות לענות על הקושיות הפילוסופיות.
ביקורת על הטיעון
גם הטיעון השני הוא “לא טיעון כל כך טוב, אבל קצת יותר טוב” מהראשון. המתנגד אומר: יש לו תירוץ לקושיא, זה בכלל לא כל כך קשה, הוא לא מבין את כל העניין — הכל “מצדנו” (מצידנו, לא מצד האל).
נקודה נוספת: המכחישים (אלה שהכחישו ספירות) אולי לא סוברים משהו כל כך שונה ממה שהרמ״ק סובר — ייתכן שהחילוק הוא רק בשם “ספירות”, לא בדבר עצמו.
—
תירוץ המדינה על קושיית הרמ״ק
ר׳ לייבל מדינה כועס מאוד על קושיית הרמ״ק ואומר שהוא בכלל לא מבין מה קשה. תירוצו הוא שהכל “מצדנו” — משל שהמקובלים עצמם משתמשים בו: אדם מטפס לבניין, הבניין לא נעשה קרוב יותר אליו, הוא נעשה קרוב יותר לבניין. כך גם עם השגחה: כשאדם קרוב יותר לקב״ה יש לו יותר השגחה, אבל הקב״ה לא משתנה. המדינה חושב שזה בעצם מה שכולם מאמינים — גם המקובלים. החילוק הוא רק שמקובלים קוראים לזה “ספירות” ויש להם שפה לזה. אבל טענת הרמ״ק היא שאנשים שאין להם את הלשון של ספירות, נעשים דרך המחסור הזה באמת כופרים — וזה היה נכון בפועל.
—
כוונת התפילה בלי ספירות — טעות
הרמ״ק ממשיך עם טענה חריפה יותר, הפעם לא על כפירה אלא על כוונת התפילה. הוא מדבר על ראשונים קדמונים שאמרו: “אינני עוסק בקבלה, אני רק רוצה לכוון בתפילה אל בעל האוצרות.” זה ידוע מתשובת הרשב״א, שבה מקובלים נתנו משל: למלך יש אוצרות שונים, אי אפשר סתם לתת למלך ישירות, צריך לומר “שלח לאוצר.”
הרמ״ק אומר: אפילו אם אתה לא כופר, אתה בוודאי טועה. למה? כי אם אדם רוצה להתפלל לאין סוף בבחינת עצמותו בלי ספירות, הוא תקוע בסתירה: האין סוף הפשוט הוא פשוט, הוא לא בעל שינויים. הוא לא יכול להשתנות מדין לרחמים, הוא לא יכול להתפעל מתפילה. אם אתה אומר כן הוא משתנה — אתה כופר בכיוון האחר (מגשים). הקב״ה יכול “לענות” לתפילות רק בערך מציאותו בספירות, שהן מהות השגחתו — דרכן יש השגחה, דרכן יש שינוי מדין לרחמים.
[הערת אגב: זה נשמע כמו משהו שהרמב״ם עצמו היה מסכים לו. לא ברור למה הרמ״ק כל כך בטוח שאנשים שלא לומדים ספירות לא יודעים את זה. אבל נכון שיש “רמב״מיסטים מוזרים” שלא תופסים, וחושבים שתפילה לא עובדת — או להיפך, חושבים שהקב״ה משתנה.]
הרמ״ק מזהיר אבל: “ואל יתחכם המעיין לקנות תוך דברינו ענין נתינה נחוצה” — לא תחשוב שאתה כבר מבין את הענין של השפעה והשגחה ממה שהוא אמר כאן. הוא יסביר הכל באריכות בשער האורות והכלים. כאן הוא רק רצה לעשות את הנקודה העיקרית: אדם מוכרח להאמין בספירות.
—
ספירות כ״רזין דמהימנותא” — שני פירושים
הזוהר קורא לספירות “מהימנותא” — אמונה. התניא ואחרים אומרים ש״רזין דמהימנותא” פירושו שאי אפשר להבין ספירות, אפשר רק להאמין בהן. אבל זה ההיפך מהפשט האמיתי. כל הנקודה של ספירות היא שאפשר להבין. הם משתמשים ב״אמונה” במובן של ידיעת אלוקות. אם אתה מאמין רק באין סוף (בלי ספירות), אתה לא יכול להבין כלום.
החידוש העיקרי: אם אתה מאמין רק באין סוף, אתה לא מאמין באל. יש לך “שם” בלי “אלקינו.” הספירות הן מה שעושה אותו “אלקינו” — לא שהן נפרדות, אלא הן עושות את ה״אלקינו.” האמונה שלנו היא בקב״ה על ידי ספירותיו, לא בקב״ה בבחינת עצמותו. אפילו את האין סוף עצמו אנחנו יודעים רק דרך הספירות — כי לא היינו יודעים על כלום בלי העולם. זו הסיבה שהספירות היו צריכות להתגלות. לכן יהודי מוכרח להאמין בספירות.
—
חידוש הקבלה — לא שספירות קיימות, אלא איך מדברים עליהן
תיאורטית כולם מאמינים בספירות — כולם מאמינים שמדברים על פעולות הקב״ה. החידוש של הקבלה הוא שקוראים להן “אלוקים,” שכשמדברים לקב״ה מדברים אליהן — על הקב״ה איתן, לא עליהן בנפרד.
קושיא אפשרית: אולי מקובלים נותנים יותר מדי שמות לדברים שלא צריכים שמות, ובכך הופכים את זה ל״מציאות” שאולי לא לגיטימית? זו בדיוק הקושיא של שער האצילות והכלים — עד כמה אפשר לקרוא לזה באמת מציאות. אבל למעשה, להפוך דברים למציאות היא הדרך היחידה שבה אנשים מבינים דברים. כל עוד זה נשאר מופשט — כמו “התייחסות אל הבריאה” — קשה מאוד לדבר על זה.
—
שלושה סוגי אנשים בתפילה
יש שלושה סוגי אנשים:
1. אנשים שלא מתפללים — הם לא מתפללים לקב״ה, הם מתפללים ל״פסל גשקה.”
2. רוב היהודים הפשוטים — הם אומרים שהאחד פשוט משתנה. זה בעצם מה שהם מאמינים, אבל הם מגשימים. (הרמ״ק לא אומר את זה כל כך בבירור, אבל זה מה שקורה. לפי הרמ״ז הם מינים.)
3. אנשים שהם בדרך הרמב״ם — הם תופסים את אחדות הפשוט, ולכן הם לא באמת מתפללים. הם אולי אומרים את המילים, אבל אין להם הבנה עצמית של מה תפילה אומרת. הרמב״ם אומר במורה נבוכים שכשאדם מתפלל הוא נעשה קצת אדם יותר טוב — אבל זו לא תפילה, למילה “תפילה” אין משמעות אמיתית בזה.
—
תירוץ המקובל — ספירות נותנות לתפילה שפה
למקובל יש תירוץ: אנחנו נותנים שם לדבר. אנחנו מתפללים עם הספירות. הספירות יכולות להיות כועסות עליך, והן יכולות לא להיות כועסות, ואני גורם שהן לא יהיו כועסות. בכך — הקב״ה עצמו לא נעשה כועס, אבל פעולות השם כן. זה הופך את התפילה להגיונית. מקובלים גורמים לעבודת השם להיות בעלת מילים. וכשהם אומרים עוד שהקב״ה עצמו עשה את זה כך — כי הקב״ה רוצה שזה יהיה הגיוני.
—
ה״יהודי הפשוט” — מי הוא באמת?
ליהודי הפשוט יש מעט מילים במוחו, והוא עושה בעצם את אותו דבר — אבל הוא טועה. אם הוא חושב יותר מדי, יש לו בעיה. הרמ״ק אומר שהוא “תועה.” אבל יהודים פשוטים שבאמת פשוטים — אף אחד לא מתלונן עליהם.
הטענה היא על “היהודי הפשוט החכם-למעלה” — מי שאומר “אני יהודי פשוט” אבל הוא לא. הוא אדם שהלך לישיבה, הוא מבין קצת, יש לו קושיות — והוא מסתתר מאחורי “פשטות.” זה שקר. הרמ״ק מדבר על “האומר אין אלא בעלי אוצרות” — לא על מי שלא עלתה לו הקושיא, אלא על מי שיודע על הקושיא ומתחמק.
—
המוסר השכל העיקרי
הקב״ה עשה אותך סוג של אדם שאתה יכול להתלהב להתפלל רק אם אתה מבין — אם אתה עושה קשר בין ספירות, אם יש לך השכלה. זו דרך העבודה שלך. שכל הוא טובה גדולה שהקב״ה נותן, וצריך להשתמש בו — לא להיות בעל גאווה ממנו, אבל גם לא לזרוק אותו. כל תיאוריה מסובכת, גם “פשטות” מסובכת.
בוודאי, הקב״ה יכול בלי ספירות — הוא מדבר עם יהודים פשוטים בלי ספירות, הוא מדבר אפילו עם אפיקורסים. אבל אתה לא סבתא שלך. אם אתה אדם שהלך לישיבה והבין קצת מה שלימדו אותו — אתה לא יהודי פשוט, והחובה שלך להבין בבירור.
—
שמחה בחלקו בהשגת אלוקות — והאיזון בין ענווה והכרת הטוב
כפירה בטובתו של מקום
לומר שהידיעה של ספירות לא שווה כלום, או שזה לא משנה — זו כפירה בטובתו של מקום. הקב״ה נותן לאדם טובה גדולה כשהוא נותן לו את הכוח להבין אלוקות. כל דבר אפשר להרוס, וכל דבר אפשר גם להשתמש בו לשטות — אבל זו דרך העבודה עצמה: להשתמש בזה נכון.
ה״מעמד הביניים” בחסידות ובקבלה
יש את המצב של החסיד ה״בינוני” — לא הפילוסוף הגדול ביותר, לא היהודי הפשוט ביותר — שלומד קצת חסידות, קצת קבלה. האדם אומר: “יש לי ספירות בסיסיות, אני מבין, אני עושה את עצמי קטן מאוד, התפילה שלי עובדת – מצוין.” אבל התשובה היא: לא, אתה צריך עוד יותר. לא בגלל שאתה לא מספיק טוב, אלא בגלל שהקב״ה נתן לך יותר כוח.
למה הקב״ה עשה את העולם כל כך מסובך?
הקב״ה עצמו פשוט, אבל הבריאה — המציאות — מסובכת. למה? “כך רצה” — כך הוא רצה. הקב״ה רצה שגם החכמים יהיה להם מה לעשות. האנשים החכמים — “smart people” — המוח שלהם רץ כמו שהעולם באמת, הם תופסים כמה הכל מסובך, ולהם קשה יותר לחיות. אבל בשבילם גם שומרים — יש פתרון: התורה, הקבלה, החכמה — זה הפתרון לאנשים החכמים. זה עוזר.
שמחה עם ההשגה העצמית
הנקודה העיקרית: צריך להיות מאוד שמח עם מה שמבינים. הקב״ה עשה אותי עם שכל מסוים — אני משתמש בו, במידה, הלאה. היהדות שלי, עבודת השם שלי, האנושיות שלי — זה מושלם. ואני שמח בזה.
יש מקבלים אמיתיים — אנשים שמבינים באמת, שמגיעים להשגות, אולי אפילו רוח הקודש. יהי להם אשרי חלקם. אני מבין כמו שאני מבין, ואני מאוד מרוצה מזה.
בעיית הגאווה — והאיזון הנכון
שאלה: אתה חושב שאתה יותר טוב מאחר כי אתה מבין אלוקות?
תשובה: התפילות שלי עובדות יותר טוב כי אני מבין. למה לא לחשוב כך? זו אמת. מי שיודע שיש עשר ספירות, והוא מבין קצת מה זה אומר — כן, העבודה שלו יותר טובה. למה זה קשה להאמין? זה נכון!
אבל — צריך ללמוד בענווה. לא שלא צריך לשמוח, אלא שלא צריך לחשוב שאתה גדול יותר מהאחר. החילוק הוא:
– להחשיב את עצמך מאוד עם ההשגה העצמית — כן, זה נכון.
– להחשיב את עצמך גדול יותר מהאחר — זו סתם בעיה, גאווה.
ידיעה לעומת מעבר
כשהסתכלו על אנשים לאורך הדורות, לא הסתכלו על מישהו כי הוא ידע יותר. הסתכלו על המעבר דרך הרבה, על העבודה על עצמו. השגה של ידיעה יפה מאוד, אבל יש דברים גדולים יותר — ההתנפצות לרסיסים, העבודה הארוכה של שבירת עצמו.
“The perfect is the enemy of the good”
תמיד “the perfect is the enemy of the good.” יש מדרגות גבוהות יותר — אנשים שמקבלים רוח הקודש, שאליהו בא אליהם. אבל רוב האנשים לא חושבים שהם יגיעו לשם. מי שנשאר במדרגתו — הוא צודק לגמרי. הוא צריך להיות מאוד שמח עם ההשגה שלו, אפילו אם זו השגה “טיפשית” ביחס למדרגות גבוהות יותר. רק צריך לדעת: יש עוד הרבה יותר. כמובן — אבל זה לא הופך את מה שיש לא שווה.
—
סוף השיעור.
תמלול מלא 📝
פרדס רמונים, שער א׳ פרק ט׳: האם המכחיש הספירות הוא כופר?
הקדמה: השאלה המשונה
המרצה:
אופס, כן. אנחנו לומדים הלכות… איך זה נקרא לא הלכות? פרדס רמונים, שער א׳ פרק ט׳. מה קורה כאן לשנה טובה?
ומה כתוב בפרק הזה? החקירה אם המכחיש הספירות יקרא כופר עליו. התשובה היא, כמובן, לא, אל תדאגו. התשובה שלו מעט יותר מסובכת מזה, אבל… כן, הוא אומר כך.
ההמשך הוא, מאוד מעניין שנפלה לו שאלה כזאת. זו ממש שאלה מצחיקה. אחרי מה שדיברנו בפרקים הקודמים שצריך להאמין, שיש בהכרח שיש עשר ספירות. הוא מתכוון ככל הנראה לפרק האחרון שלמדנו שעמד כביכול על דרך החקירה, כלומר על דרך שהאמונה תהיה נכונה, צריך לדעת מציאות הספירות. אז הוא אומר שכדאי לשאול שאלה האם מי שמכחיש נקרא כופר. זו קצת שאלה מצחיקה, כי הוא עצמו הולך לומר את זה, נכון? הוא עצמו הולך לומר את זה. זה עושה מאוד… אני אגיד למה זו שאלה מאוד מצחיקה. שאלה מצחיקה משונה, כי… אני לא זוכר אם הוא אומר את זה. הוא אומר את זה… כן, הוא אומר את זה, הוא אומר את זה כן.
הראשון, אני מתכוון, אני רוצה להקדים למה השאלה מצחיקה. הוא הולך לומר את זה בתשובה. השאלה משונה מצחיקה, כי תאר לך שיהודי כותב ספר של סודות. הוא אומר, “זה הסוד של התורה.” כתוב על הכותרת “סוד”, לומדים את זה רק למי שאני לא יודע מה. הוא קורא לזה… אה, זו השאלה. האם לא כתוב בהקדמה שזה ספר של קבלה, של סודות התורה, לא של נגלות התורה? אחר כך, מי שלא מאמין בסוד שלי הוא כופר. אני אפילו לא יודע על זה. מה נכנס כאן נושא הכפירה?
אמונה היא, הרמב״ם עלה עם הרעיון, נגיד, אולי המשנה, אפשר ללמוד חקירה שלמה על זה, הם למדו פעם באריכות גדולה. הוא עלה עם רעיון שיש דברים שיהודי צריך להאמין, אם לא הוא נקרא כופר. בסדר. אתה בא עם תורות חדשות, אחר כך יש לך חקירה האם אדם הוא כופר אם לא מאמין בזה. מה?
בוודאי הוא אומר שזה משה רבינו, זה היה סוד. זה לא יכול להיות ש… זה כבר ספר יצירה, וספר יצירה מחייב להאמין. אני מתכוון שמחייב להאמין, אם מחייב להאמין בכל חלק תורה. זוהר הקדוש. אני מסכים. זו נקודת המבט שלו.
תלמיד:
לא, אני מסכים ש… נו, אז… זה קצת מצחיק. אתה מבין למה אני אומר שזה מצחיק? אני מבין מה אתה אומר, אבל אני גם מבין שהרבה מאוד אנשים יסכימו איתו, אפילו אנשים שלא יודעים קבלה.
המרצה:
אני אשאל פעם שאלה: מישהו שלא מאמין בהלכות קם ליה דרבה מיניה? זו שאלה מצחיקה לשאול. יכול להיות טכנית, התשובה צריכה להיות כן. אני מסכים. בואו לא נגיד שרוב היהודים יגידו, רוב היהודים החסידיים הרגילים. מה זה אומר? אתה כבר מאמין בגמרא. הגמרא היא קם ליה דרבה מיניה. בא מישהו והוא אומר, אני חושב שמי שמחלל שבת ביום כיפור מקבל כן את שני העונשים. הוא לא אדם מצחיק. הוא אומר לי, אני לא יודע על זה, אני לא יודע על זה. זה בטוח, הוא הולך לדבר על זה, הוא נכנס לחקירות של ידיעה וטעות.
אבל זה מצחיק, אני רוצה לחשוב להבין את השאלה מלכתחילה, למה נופל לאדם לשאול שאלה כזאת? אנחנו לומדים בבא קמא, וכל אחד שלומד בבא קמא יוצא עם דבר ברור. זה משה רבינו אמר, כך ההלכה של נזיקין. טוב מאוד. ומי שמכחיש כופר? שייכות, מי מכחיש? מי יהיה כופר? אה, אה, אז צריך להגיע לדבר חדש.
ההתפתחות ההיסטורית של הקבלה כאמונה
שהקבלה, בשלב מסוים, רב יוסף דן מאריך בתורות בכמה מספריו. צריך להגיע למאוד מעניין… אני מתכוון שזה נכון בנקודה זו להעיר ש… שבשלב מסוים, מקובל הוא בוודאי לא התחיל כך. למשל הרמב״ן, שהוא אולי האדם הראשון שכתב קבלה בפירוש או בפומבי, לא אמר שמי שלא מאמין בו כופר. הוא כן אמר דברים שונים כאלה, שלמשל אבן עזרא הוא שוגג, כי הוא עושה ליצנות מחז״ל, הוא לא מבין שהם לא התכוונו למה שהוא חשב, הם מתכוונים שהוא מזלזל בחכמים, הוא לא קורא לו אף פעם כופר חס ושלום. יש כאן כמו מריבה דתית עם החלק הזה. זה יכול להיות. אבל הרמב״ן מעולם לא נפל לומר שמי שלא מאמין, אפילו מי שלא מאמין בזה. מי שלא מאמין בדרך אמת כופר? מי שלא מאמין במדרש הוא כופר? זה נכנס קצת לשאלה. השייכות היא, בוודאי, אדם ישר מאמין בכל מה שכתוב בתורה. יש אנשים שהיו להם דברים מעורפלים, זה לא דבר יפה, זה דבר מצחיק.
הרעיון של עיקרי אמונה: רמב״ם מול מקובלים
בשלב מסוים משהו נעשה דבר שליהדות יש תיאולוגיה מסוימת, רעיון מסוים של אלוקים, דבר מסוים. וזה לא רק שיש אנשים שמתעמקים והם יודעים את היסודות האמיתיים, כמו כל סוגיה, אלא אם זה דבר שזה כמו עיקר אמונה. זה לא סתם, יש את הרעיון של עיקר אמונה, שבעצמו הוא רעיון שהרמב״ם המציא בעצם, כמו שהחתם סופר הקדוש ורבי אברהם אבן עזרא הקדוש ורבי יעקב עמדין הקדוש כולם אמרו.
תלמיד:
אני אומר את זה רק כי אתה אומר שהאמת ההיסטורית, הרמב״ם המציא את הרעיון של עיקרי אמונה, ו…
המרצה:
כן, אבל לא במובן. על זה עצמו, המקובלים, כמו שהחתם סופר מביא בתשובתו בעיקרי הדת, שהמקובלים חולקים על הרעיון של עיקרי הדת.
תלמיד:
או הרמ״ק לא. כי אתה רואה, הוא מחזיק מהרעיון, הוא רק חולק מה זה.
המרצה:
לא לא, יש חילוק, כי הרעיון של עיקרי הדת הוא משהו סגור.
תלמיד:
שהם מסכימים לרעיון, לא, אני מתכוון שאני לא אגיד, הם מסכימים שיש אמת שהתורה היא לא רק מה שצריך לעשות, זה גם מה שצריך לדעת, עד מאה אחוז. כל מקובל וכל אחד מסכים ללוקה, רק הליטאים והמשכילים לא חושבים כך.
המרצה:
אבל אחר כך יש את הרמה השנייה. זה שצריך לדעת וזה מאוד חשוב, זה אני מסכים, זה לגמרי מסכימים מהרמב״ם. אחר כך יש את הדבר של הרמב״ם הפומבי, זה כמו הרמב״ם הפוליטי, שאומר שממילא יש כאילו יהדות מורכבת, או אחד הדברים החשובים שהיהדות מורכבת היא רשימה מסוימת של ידיעות שיהודי צריך לדעת, יהודי צריך להאמין, ומי שמכחיש שזה יצא מן הכלל, הוא שייגץ גדול יותר מסתם. זה חידוש של הרמב״ם, והחתם סופר אומר שלא מסכימים, צריך להאמין בכל התורה.
הוא תופס אבל עם כל המוסיף גורע, אומרים שצריך להאמין בכל התורה. אז קשיא על אמונה, שזו קשיא על רוקי ועיגר. אני לא יודע מה עושים אני עושה, צריך עיון.
תלמיד:
אף אחד מהם לא מסכים לזה, החתם סופר לכאורה. אני מתכוון שכן, הוא מביא את זה מאחר. שיש יסודות מסוימים של… יש יותר חשוב מדברים אחרים.
המרצה:
כן, אמת. אבל בכל זאת, אם אני זוכר החתם סופר יגיד אחר, אם אני זוכר הוא מתכוון לאדווייז, אני מתכוון, זו אולי תשובה של האדווייז על זה. שהוא אומר את הנקודה. הם מסכימים שיש דברים יותר חשובים. להפך. יש מחלוקת על מה העיקרים.
תלמיד:
לא, לא, לא. המקובלים, הרמ״ק עצמו, ובכלל כשהוא חוזר לשאלה, הוא אומר כך מהמקובלים. אומרים שאין עיקר, יש הכל, צריך להאמין בכל מה שכתוב בפה. זה העיקר שלו. זה העיקר שלו.
המרצה:
לא, לא, לא, יש כאן, יש וזה כל המוסיף גורע, אולי זו לא המושגיות הנכונה, אבל מה שאני מתכוון לומר הוא, אם מקובל, מה שהרמ״ק אומר, ומה שהרמ״ק במקום אחר אומר, וגם בפרק הזה, בסוף זו תהיה התשובה שלו, אני מתכוון שבסוף הוא מגיע לזה. שאתה אומר יהודי חייב להאמין בתורה, מה זה יהודי? יהודי הוא מי שמאמין בתורה. אילו חלקים בתורה צריך בעיקר להאמין? הרמב״ם המצחיק אומר שהפסוק הזה חשוב להאמין, הפסוק ההוא, חשוב להאמין בכל הפסוקים של התורה.
מקובל אומר, לא, לתורה יש בעצם קדושה. כל מילה של תורה היא שמות. ממילא, זה עצמו עיקר, שכל הענין הוא שמות.
תלמיד:
אמת, אמת. אבל יש רק עיקר אחד. אפשר לקרוא לזה כמו עיקר תורה מן השמים, אפילו זה לא…
הנפקא מינה: מה ההבדל?
המרצה:
אבל אני אגיד לך את הנפקא מינה, הנפקא מינה העצומה היא כך, לפי הרמב״ם יש הרבה פסוקים. האנשים לא תופסים את זה, אבל זה מה שהרמב״ם מתכוון, בגלל זה המקובלים בחילוק, דווקא בגלל זה. מה אומר הרמב״ם, מישהו לא מאמין בפסוק “ואחות לוטן תמנע”, והוא לא מאמין בזה. הוא חושב שאחות לוטן הייתה רבקה, לא תמנע. הוא חושב אחרת, הוא לא כופר. זה הרמב״ם. הוא בריאה מודרנית, הוא אולי טועה, אולי ישייגו אותו אפילו למצב, כי הוא לא כופר. כי לא צריך להאמין בפסוק ההוא, צריך להאמין שזה קדוש, ולא צריך להאמין שזה אמת. אז, זה יוצא מהרמב״ם, שלא, אני לא יכולתי לומר שיש עיקרים. זה חייב להיות…
תלמיד:
לא, לא כתוב ברמב״ם צריך להאמין בכל פסוק. כתוב ברמב״ם, לך תדע למה. הוא מדבר איזה דיבור לכתוב שקר. אין שום בעיה. תעשה לי אמיתי. את זה אני אוציא, אם שמע ישראל היה מחויב לזה להאמין, ו״ואחות לוטן תמנע” לא מחויב להאמין. הרמב״ם אומר כן, מאוד חזק שמי שמאמין…
המרצה:
לא, לא. אני אומר, אני יודע שזה כמו לאו-פול ברמב״ם, כי הרמב״ם אומר שצריך להאמין שכל התורה מקודשת, אבל זה לא יכול להיות שאם כך צריך להאמין בכל פסוק בנפרד. אם למישהו יש איזה… יש לו פשט, “ואחות לוטן תמנע” זו גימטריא. זה לא מתכוון ללוטן, לא היה לוטן, לא הייתה תמנע, הכל מתכוון לומר ש… המניעות שהיא לשון תמנע היא ה…
תלמיד:
אה, בדיוק, זה לא עובד. זו כל הנקודה. זה חייב להיות ככה. זה חייב להיות ככה. זה חייב להיות ככה. פשט זה ברמה מסוימת, שוב, באיזו מידה ברמה מסוימת. אפשר לומר אילו פשטים זה. אני מתכוון שאפשר אפילו להיות מפקפק לפי העיקר.
המרצה:
מקובלים לומדים פשט ברמב״ם. בוודאי הוא לומד פשט. שהרמב״ם לא התכוון לומר שפסוק אחד לא מתכוון. הוא התכוון לומר… כמו שאתה לומד את גד תורה ואתה מאמין בגד תורה, תתפוס שיש דברים מסוימים שהתורה רוצה יותר שתגיע. האחות לא תמנע רצתה להביא אותך לתפוס… זה כל אחד מסכים. זה המקובלים בטוח מסכימים. אני מסכים. אבל בכל זאת, זה לפי… אני מסכים, אני לא יודע, אבל המקובלים חושבים באמת כך, החתם סופר מניח את זה. אבל המקובלים מניחים את זה יותר שזה אותו דבר הפוך. אם הולכים עם זה, כמו שהרבי… זה בא באמת מהרבי בעל, הספרים, אני מתכוון שהוא היה… שאין הפוך, אבר ר׳ מנחם מנדל חולק בדיוק על זה. הוא אומר, איך כתוב בתורה שלך שאתה מאמין שהקב״ה חשוב יותר מאשר להניח תפילין בשבת? לא להניח תפילין בשבת למשל, לא כתוב. שניהם תורה מן השמים, שניהם בדיוק כל כך חשוב. זו התורה שלך, החקירות שלך, שאומרות שיש חילוק, אין שום חילוק.
הקולא שיוצאת מזה
ומה שאני אומר שמזה יוצאת גם קולא. שאדם, אם למישהו יש צריך עיון גדול, שואלים אותו, מה הפשט של ארבעה אבות נזיקין? הוא אומר, אני לא מבין את התוספות. למה אומר כאן ארבעה וארבעה? הוא לא מבין. איך הוא אפיקורס? לא, הוא למדן גדול, יש לו קושיא, הוא יכול להישאר בצריך עיון. אני אומר, הוא לא מבין למה יש רק אלוקים אחד ולא שניים צריך עיון? הוא לא מבין, כל דבר צריך להבין.
תשובת הרמ״ק: שני סוגי אנשים שיש להם טעויות בקבלה
המשך: שאלת ההיררכיה בתורה
לא להניח תפילין בשבת למשל, לא כתוב, שניהם תורה מן השמים, שניהם בדיוק כל כך חשוב, אלה התורות שלך, החקירות שלך לומר שיש חילוק, אין שום חילוק.
ומה שאני אומר שמזה יוצא גם קולא, שאדם, אם למישהו יש צריך עיון גדול, שואלים אותו מה הפשט של ארבעה אבות נזיקין, אני לא מבין את התורה, הענין, למה הוא אומר בדיוק ארבעה? הוא לא מבין, מה הוא אפיקורס? לא, הוא למדן גדול ויש לו קושיא, הוא יכול להישאר בצריך עיון. כך גם הוא לא מבין למה יש רק אלוקים אחד ולא שניים, צריך עיון, הוא לא מבין, כל דבר צריך להבין. לפי הרמב״ם זה חילוק גדול, כאן אתה לא יכול להישאר, או כאן יש לפחות בעיה גדולה יותר, אתה יודע, אי אפשר, כאן נשארת בעיה גדולה יותר עם צריך עיון, שם לא.
אם אתה אומר שמקובל שאומר כן, יש לי אמונה אחרת, אני מאמין שכל חלק תורה הוא, שוב, זה קשור לזה, בוודאי, קבלה היא כל מערכת רמז, אבל אם אתה מבין משהו על הרעיון של אלוקות, אז אתה לא יכול להאמין שהכל שווה, אין דבר כזה, אבל זה אני אומר, יוצא שאפשר להתווכח על דבר, אין לו מושג מה המילה אלוקים בכלל מתכוונת, ולא רק המילה, הוא באמת עם הארץ, אז אדם כזה כן, בוודאי יש לו ספק.
בסדר, אני אומר תיאורטית, אפשר לסבך את זה אם רוצים מאוד, אבל אני מתכוון רק למשל מזה, זה באמת משל מצחיק, אבל תיאורטית, תיאורטית יוצא שאפשר להיות בספק על הכל, אתה יודע, מובן מאליו, צריך להבין הכל, מאה אחוז, זו המצווה להבין את כל התורה, אתה אומר יש חלקים יותר חשובים, אני מסכים יש חלקים יותר חשובים, זה אפילו לא הנושא.
מה שאני אומר רק הוא, שאם הכל כך שאין היררכיה באינטרנליות תורה, אז אין עיקרים. הרמ״ק לא נראה שהוא הולך עם זה, לפחות לא בשאלה שלו, כי יש לו כן היררכיה. ולא רק שיש היררכיה, יש היררכיה של כאילו דברים שצריך להודות וצריך להודות, צריך להאמין.
מישהו הולך לבוא לבית הכנסת והוא אומר, אני חולק על הלכות ד׳ שומרים, אני חושב שיש רק שלושה. הוא לא כופר, אולי הוא כן כופר, אבל לא, לא זורקים אותו, לא בגלל זה זורקים אותו לא כל אחד. מישהו אומר שהוא לא מאמין בקבלה, הם מסופקים. זו בעצם השאלה. יש חקירה, חקירה של הרמ״ק, האם הוא כופר. וזה חידוש גדול. הוא בטוח לא היה מבין את השאלה. הוא אפילו לא הייתה נופלת לו השאלה למה צריך להאמין בתחיית המתים. אני מתכוון כן, צריך להאמין בתור עיקרים, לא הייתה הרשימה המוכנה של עיקרים.
כלומר, נגיד כך, יכול להיות שזה נעשה כאילו שאלה האם זה כמו הדבר הבסיסי שצריך לומר לכל אחד. יש מובן אחר של עיקרים. זה הסיפור הבסיסי. מה זה יהודים? יהודים מאמינים בעשר ספירות. כן, מה משהו? ולמה הרמ״ק הולך להבנה אחרת היא שדעת יש לך כמו אחר כך, הוא נכנס לחקירות. אבל זה איך קבלה משתנה מכאילו לימוד עמוק לסודות התורה, זה נשאר, אבל יש גם כאילו את החיצוניות שלו, הסיפור הבסיסי שלו, שנעשה כאילו בוודאי יהודי מאמין בעשר ספירות. אתה כבר מאמין בעשר ספירות? מה אתה גוי? כך חושבים המקובלים, לא?
אני עדיין עומד על השאלה, אני לא עומד על התשובה. רוב האנגלים לא יודעים שהם צריכים להוכיח שהיה בורא. מה זה אומר “היה בורא”? זה הולך להיות לפני שהיה בורא. ואם אתה לא מבין, אתה לא מאמין באלוקים בעצם, ממילא אין לך שום תורה. הוא הולך להגיע לזה, עוד לא, הוא הולך להגיע לזה. אבל זה הולך להיות חלק מהתירוץ שלו. אבל בכל זאת, כמו שיש דברים, בכל שיטת אמונה יש דברים שילדים לא יודעים, אבל אבות צריכים כבר לדעת. או שאומרים את זה אפילו, יכול להיות שאומרים את זה לילדים, הם לא מבינים את זה, אבל לומדים את זה לומר בכל מקרה, כשהוא יהיה גדול יותר הוא יבין, אם הוא הולך בחינוך.
אני בטוח לגמרי שהמקובלים מלמדים לילדיהם שיש עשר ספירות. לא רק מקובלים, החסידים, הרי ידועים, אמת. מלמדים את זה. מה זה אומר? ואתה יודע מה זה אומר שיש אכן בורא אחד? זה אומר מה שאומרים לו. אחר כך נבין כבר, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. מה זה אומר? מלמדים את זה לילדים, אמת. אבל אם מישהו בא לבית הכנסת, אני לא מאמין ביחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. הוא בטוח שרבי חסידי לא יכניס אותו לבית הכנסת שלו.
אחר כך, הרמ״ק היה יותר כנה ממנו, הוא מנסה להסביר, האם זה באמת כך? עכשיו תסתכל על ההיפך, הרמ״ק בא לכאן מייקל, שלא יהיה איתו, כי הוא מתחיל בשאלה, הרי פשוט שיהודי הוא מי שמאמין בעשר ספירות, מה יש כאן מישהו שלא מאמין? מה הוא כופר? הוא סתם טיפש? זו חקירה. כן, כמובן הוא מאמין בקדוש ברוך הוא. מה? זה הדבר, בסדר.
בקיצור, בואו נלמד את התירוץ שלו. אולי התירוץ טוב יותר מהקושיה. אני רק מסביר שהקושיה קשורה לכך שקבלה, ואצל האנשים שחיים בקהילת קבלה, זה בטוח כך, שזה נעשה כאילו זה הדבר הבסיסי. אני מתכוון שזה הכל משהו מצחיק, כלומר, צריך להיות מודעות מסוימת כמו מהיסטוריה לדעת… זה היה בטוח, רוב הדורות של יהודים לא ידעו שיש עשר ספירות, משהו שהולכים תורה אחרת, או שלא צריך שאלות, הניחו… זה מאוד מצחיק לומר, איזושהי הווה אמינא. בסדר, אמת, אמת, אבל זה בדיוק.
אז זו תיאוריה מסוימת, יש לי תיאוריה אחרת, אני לא מבין. הוא מדבר בטוח, בסדר, אבל הוא מדבר בטוח על אנשים מסוימים. הרמ״ק חי בפועל בעולם האמיתי, ושם היו אנשים כמו שאני יודע, רב מודין, או אני לא יודע אם היה בערך קצת אחריו, אבל בזמנו היו אנשים אחרים, דלמיגא, מה שתרצה. הוא הולך להגיע לזה. מישהו שיש לו ספירה שיש בה שלוש עשרה ספירות, זה הפרק הקודם. אה, יש לך טעויות, אבל אני כבר יודע את זה. אני לא רוצה לומר שמישהו בכלל אין לו ספירה. הוא אומר שלא, אלוקים הוא הכל, אי אפשר לדבר עליו? אני לא רוצה. טוב, בואו נראה. ובואו נאמר את התירוץ שלו.
סוג 1: מי שלא יודע – “לא ידע בהם כלל”
אומר הרמ״ק כך את התירוץ:
> יש שני סוגי אנשים שיש להם טעויות בזה. אחד, יש מי שיודע, לא ידע בהם כלל, כלל לא שמע, לא מצד, זו דרך מעניינת איך הוא מניח את זה, לא מצד שאם יתגלו לו תעלומות חכמי הקבלה חס ושלום, אם יגידו לו הוא יכחיש את זה, חס ושלום, כאילו האדם שיש כאלה אנשים הם מכחישים, אמרו להם והוא מכחיש, אלא להרגיל בהם, לא למדו, לא נתגלו לו שערי אור, נבך, הוא חי בחושך.
האדם, אומר הרמ״ק, אני לא יודע שום כופר, אני לא רוצה שום מכחיש, אתה לא יודע מה זה, לא לימדו אותו. זה הרי, בסדר, הוא לא מתכוון לתינוקות שנשבו, אתה מבין, הוא מתכוון ללמוד יהודים פשוטים, הוא לא יודע.
הראיה ממחלוקת רמב״ם וראב״ד
והוא מביא ראיה מעניינת, אני מתכוון גם, זו הבנה מעניינת, הוא מביא ראיה שהרי אפילו הנושא של שלילת הגשמיות הוא מהפשוט, כן, מהאין סוף הוא מתכוון מהקדוש ברוך הוא. הרי אומר הרמב״ם שמי שמאמין שהקדוש ברוך הוא הוא גוף, השם אחד הפשוט, הוא גוף, ומיד הוא מין, והראב״ד חולק, והראב״ד אומר ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות.
יוצא שהראב״ד חולק על הרמב״ם שהוא אומר שמי שאומר שהקדוש ברוך הוא הוא גוף הוא מין. עכשיו בא הרמ״ק עם הבנה מעניינת של הראב״ד. הרמ״ק לא יכול היה להאמין שהראב״ד חשב בפועל שמי שסובר שהקדוש ברוך הוא הוא גוף דווקא הוא מין, הוא לא מין, הוא יהודי טוב. לא יכול להיות. אומר הוא, אין ראוי לחשוב. יש מחלוקת גדולה בפשט של הראב״ד. זה בטוח אמת שכן ראוי לחשוב. בואו נראה.
אומר הרמ״ק, אי אפשר להאמין שהראב״ד סובר שהוא לא מין, ודאי מי שמגשם את הקדוש ברוך הוא הוא מין. מה זה אומר? אז, יש כאן שלוש שאלות שונות איך הרמ״ק מתמודד.
יש שאלה אחת, האם הראב״ד סבר שהקדוש ברוך הוא הוא גוף? לא, ודאי הראב״ד סבר שהקדוש ברוך הוא אינו גוף. נכון, הוא אומר האגדות המשבשות את הדעת. יכול להיות שהראב״ד היה מקובל, היה לו תירוץ מסוים, אבל שהקדוש ברוך הוא ממש פשוט שהוא גוף, הוא בטוח לא סבר. כן, הראב״ד גם סבר ש… לא, זה הרי המשמעות הדיוק. גדולים וטובים הלכו בזו המחשבה, אבל הראב״ד מסכים שהם טעו בגדולים וטובים. נכון? כי הוא אומר, לפי מה שראו במקראות, שהם הלכו לפי פשוטו של מקרא. פשוטו של מקרא כתוב שלקדוש ברוך הוא יש גוף.
ולא רק זאת, הרי יש יותר אגדות, והראב״ד קורא להן בלשון חריפה “אגדות המשבשות את הדעת”. כמנהג הראב״ד הוא היה יהודי חריף. אני חבר גדול שלו. אני מאוד אוהב יהודים שאומרים מה שהם חושבים. אני מאוד שונא יהודים יפים שלא אומרים מה שהם חושבים.
והראב״ד אומר שאנשים לומדים נבך אגדות, וזה משבש את הדעת. מובן מאליו, מי שיודע את הפשט האמיתי של האגדה, הוא לא אומר שאגדות משבשות את הדעת, אלא על אנשים הן משבשות את הדעת. במובן מסוים, אפילו הוא מעז לכתוב אפילו יותר ממה שהרמב״ם מעז לכתוב על אגדות בספרו משנה תורה. יוצא שהראב״ד סובר בטוח שהקדוש ברוך הוא אינו גוף. אני מתכוון שזה ברור. אבל הראב״ד חולק על הרמב״ם שאומר שהוא מין.
חידושו של הרמ״ק: המחלוקת היא על שוגג
עכשיו, הרמ״ק סובר שיש עוד רמה שהראב״ד מסכים לרמב״ם. הרמ״ק חושב שהראב״ד לא יכול לסבור שמי שדווקא… לרמ״ק יש רעיון מעניין שיש כאילו כופר דווקא. אני לא צריך לגלות אם הוא, אבל זה כופר להכעיס. אומר הרמ״ק, מי שהוא במזיד, זה מה שהרמ״ק משנה את מחלוקת רמב״ם וראב״ד מהשאלה האם יש הלכה, כאילו האם חייבים לדעת שהקדוש ברוך הוא הוא גוף, האם זה דבר קדוש, האם מי שדווקא מכחיש הוא כופר. והרמ״ק עושה את כל הראב״ד אצלנו בנושא של שוגג. מבין? יש לו תירוץ, הוא בתמימות כופר, הוא בתמימות מין. כן, הוא אומר כך.
סוג 2: מי שהוא במזיד – כופר דווקא
אבל בטוח יש אנשים שיש להם אמונה אחרת מאיתנו. בואו… מה אתה מתכוון? בטוח יש אנשים נוצרים שהם כבר שמעו את הדברים והם עדיין מאמינים. כבר נפקא מינה לדווקא. הוא שומע מה אנחנו רוצים לומר, והוא עדיין שלו. נכון. אנשים אומרים שבקו צמא. כן. בואו נמשיך. תראה, בואו נקרא מה הוא אומר.
הרמ״ק על גשמות השם — המשך: מחלוקת רמב״ם וראב״ד ושאלת “מין”
שיטת הראב״ד לפי הרמ״ק
כלומר, יש לו תירוץ, הוא בתמימות כופר. הוא בתמימות מין. כן, הוא אומר כך.
אבל בטוח יש אנשים שיש להם אמונה אחרת מאיתנו. מה אתה מתכוון? בטוח יש אנשים נוצרים שהם כבר שמעו את הדברים והם עדיין מאמינים, לא על חטא במזיד דווקא. הוא שומע מה יש לנו לומר, והוא עדיין עם האמונה שלו. אנשים אומרים…
בואו נקרא מה הוא אומר. אומר הרמ״ק כך, לפי מה שנראה מהרמב״ם, אגב, אני לא מסכים שהרמב״ם סובר כך גם. לפי מה שנראה מהרמב״ם, סובר הרמב״ם שמי שאומר “אל יהיה בעל גשם הוא מין”, אפילו טעותו היא “מטעם שלא הורגל בלימוד חכמת אלקות, ולמד פשוטי המקראות והמדרשים, ולא ירד לעומקם להבין ענינם כצורתם”. נראה, הראב״ד סובר כך. זה לא כתוב ברמב״ם, אגב. אנשים חושבים שזה כתוב במורה נבוכים, זה לא אמת. זה כתוב, אבל זה לא מתכוון למה שכתוב, לדעתי. אבל הרמ״ק הבין שהרמב״ם סובר שאפילו מי שהולך עם האגדות והמקראות הוא מין.
אבל על זה אומר הראב״ד, לא! “אם יהודי שבכל עניניו”, הראב״ד מניח יהודי כזה, כן? יש יהודי “בכל עניניו עובד את האל, והולך בדרכי התורה בתמימות, ובעבור קוצר ידיעתו יאמין בגשמיות”. הוא לא מין, הוא טועה, אבל לא מין, “ואין כוונתו להרע”. אבל “המכיר את בוראו, שגילו לו שערי ההקדמה בביטול הגשמות, ואינו מודה באמת ומעוות פניו, ואומר שהאל גשם, זהו ודאי מין לדעת הראב״ד”.
קושיה על לימוד הרמ״ק
אין לי דרך אחרת איך זה אומר. מי היה פעם אדם כזה שהיה מעוות פנים ואמר שהקדוש ברוך הוא הוא גשם? It doesn’t make sense to me, זה. מי? הוא אומר שהוא נוצרי. הוא גם סובר איזושהי תיאוריה מפוארת, מה אני יודע.
זה אומר הרמ״ק, אנחנו סוברים בטוח שהוא מין, אבל הוא מין כי הוא גוי. לא מה שהוא גוי? כי הוא מאמין שהקדוש ברוך הוא היה גשמי. כי הוא הולך למנזר, לא לבית כנסת. אי אפשר ללכת למנזר. הרמב״ן אומר את זה, שמה שאתה מתכוון, שהדבר הגרוע ביותר שהנוצרים אומרים הוא שהקדוש ברוך הוא נעשה אדם, אבל… הוא מתכוון לומר שם שזה absurd, הוא מתכוון לשאול את זה, הוא לא מתכוון שיש מין כזה. יש לו דרך איך הוא מסביר לעצמו, הוא לא סובר שהוא מין. אתם אומרים לי שזה כן מין.
I don’t know, I feel like לרמ״ק יש יותר מדי בראש שלו את ה-idea של דווקא בכפירה. הרמב״ם בטוח, לא הרמב״ם ולא הראב״ד מסתכלים על זה כך. הרמב״ם והראב״ד מסתכלים הרבה יותר על אנשים בתמימות. אנשים מאמינים פחות או יותר במה שהם חושבים שזה אמת. לרמ״ק יש איזושהי דמיון, אני לא מתכוון שהוא מתכוון למקרה שלך. מישהו שהסבירו לו שלקדוש ברוך הוא אין גוף, והוא אומר “אני לא מודה, לקדוש ברוך הוא יש גוף”. למה יהיה אדם כזה? יש לו דרך אחרת, יש לו סוג אחר של שיגעון, יש לו איזושהי תיאוריה מצחיקה, הוא אומר, “אגב, הקדוש ברוך הוא יכול להיות…” מה שתרצה. זה לא הכל. הם אומרים, “לא, קראתי ספר אחר”. אז, הוא קרא ספר, הוא הבין ש… בקיצור…
אה, אז, הוא מקבל דבר אחר. גילוי הקדמות לא אומר שהוא הבין. זה אומר, אמרו לו שהוא צריך לסמוך על היהודים הכנים, והוא לא סומך עליהם. הסבירו לו את זה. אם הראו לו, הביאו לו חומש, לא הסבירו לו, אמרו הכל. הוא עדיין מחזיק באמונותיו. I don’t know. Not very impressed. Not very impressed.
שלוש שאלות נפרדות בסוגיה
יש דבר אחד, יהיו שלוש מחלוקות, שלושה סוגי דברים. יש שאלה אחת האם הקדוש ברוך הוא הוא גוף. בואו נאמר בשלושה, שאלה אחת האם הקדוש ברוך הוא הוא גוף. שאלה מספר 1.
שאלה 1: האם לקדוש ברוך הוא יש גוף
השאלה יכולה להיות מאוד מסובכת. אחד יכול לומר שהראב״ד סובר גם שהקדוש ברוך הוא הוא גוף, כי הראב״ד האמין בערך כמו המקובלים, שיש משמעויות בשם הראב״ד בספר מערכות האלוקות, שהוא אמר שזה עומד אצל הקדוש ברוך הוא עם תפילין בלילה, הוא מתכוון לומר הכבוד נברא, המט״ט ספירות בעצם, או משהו כמו ספירות. אז לקדוש ברוך הוא יש גוף, אבל זה לא הוא עצמו, איזושהי תורה כזו. אחד אחר יכול לומר שהראב״ד סובר שלקדוש ברוך הוא יש גוף במובן מסוים, במובן מסוים. ונכנסים למשחק במילים, אבל זה דבר אחד.
שאלה 2: האם מי שאומר שלקדוש ברוך הוא יש גוף הוא מין
השאלה השנייה היא, בואו נאמר, הרמ״ק בטוח מניח שהראב״ד מודה, בטוח תשובה לגביך, שפשוט שהקדוש ברוך הוא אינו גוף. בסדר. השאלה השנייה היא, האם מי שאומר, בואו כבר להסכים לגמרי שלקדוש ברוך הוא אין גוף, עדיין יכולה להיות שאלה, האם מי שסובר שלא הוא מין. האם הוא טועה זו לא השאלה, האם הוא מין. מין הוא איזשהו סוג… מין אומר הרי שאם זו הוצאה מסוימת מהכלל, משהו שלא כל כך חשוב לדעת, אתה לא יודע מספיק, אפילו טעות, זה לא משנה, זה לא נחשב, זה לא עוזר. בואו נאמר, זו אחת ההשלכות, זה לאו דווקא, זה יכול להיות.
אבל בכל מקרה, להיות מין זה לא אותו דבר כמו להיות טועה. יש אנשים שטועים שאינם מינים. במילים אחרות, אם מישהו חושב שיש מחלוקת כמה שמיים יש, אני לא יודע, אחד אומר שיש שבעה, אחד אומר שיש תשעה, אף אחד לא מין, אצל אף אחד מהם. למה? זה מאוד חשוב. יש שבעה מלאכים, כל שמיים יש מלאכים מסוימים, זה משנה את כל העולם, הדת תהיה שונה לפי כמה שמיים יש, בסדר? אבל מין לא צריך להיות. מין הוא רק על הדבר החשוב ביותר, וזה לא הדבר החשוב ביותר.
זו לכאורה הטענה של הרבה יהודים, לא רק הראב״ד. אני לא יודע אם הראב״ד טען את זה, הוא לא אומר בבירור מה הוא טוען. אבל בטוח הרבה יהודים שטוענים, הרמב״ם טוב מאוד שהקדוש ברוך הוא אינו גוף, אין בעיה. הוא נעשה שזה חשוב. זה לא חשוב. זה חשוב כמו השאלה, כמו שאתה אומר, האם יש עשר ספירות או שלוש עשרה ספירות. זה אולי חשוב, מאוד חשוב, אם היית מבין זה מאוד חשוב, אבל זה לא כל כך חשוב שיהפכו למין.
הרמ״ק לא מדבר על אותה טענה
זו יכולה להיות עוד טענה. הרמ״ק לא מדבר כלל על אותה טענה, הוא לא מדבר על זה. בשבילו זה פשוט שזה חייב להיות חשוב. הוא לגמרי בצד של הרמב״ם שזה מאוד חשוב. יכול להיות שהראב״ד אומר, ודאי זה חשוב, אבל לא כל כך חשוב שהוא מין.
מה הראיה של הראב״ד מ״גדולים וטובים ממנו”? הראב״ד חושב, כן, מי הוא יהודי טוב? הרמב״ם היה אומר, גדולים וטובים? מינים! זו בדיוק החקירה!
שואל: הוא לא מדבר על גדולים מסוימים שהוא התחשב בהם?
מרצה: מדברים עליהם. הרמב״ם, אתה מכיר את המעשה שהוציאו אותם מגיהנום? הרבי מקוצק אמר שהרמב״ם פסק שמי שאומר שהקדוש ברוך הוא הוא מין, הוציאו חבורה שלמה של יהודים יפים מגן עדן לגיהנום. בא הראב״ד ואומר לא, החזירו אותם. הוא מוציא את הפרייל, את המשל, את המעיין. אני לא יודע בדיוק אם החכמים נחשבים תורותיהם בדיוק איזה גלוי אשכנזים אמן או לא, אבל… נו, הרמב״ם אומר ברור… כן, אז טוב מאוד, אז יש… אז רגע, אז נכון טוב מאוד, אז בואו נחזיק ברור את הראש.
החילוק האמיתי בין רמב״ם וראב״ד
המשך הדיון בשאלת כפירה, שוגג ומזיד – האמונה בספירות
אנו ממשיכים בנושא השני, באחד מאלה שאומרים שבוודאי הקב״ה אין לו גוף, אבל זה לא כל כך חשוב. אפשר להיות יהודי טוב ולהאמין שלקב״ה יש גוף. הרמב״ם היה… כאן הרמב״ם… אני מתכוון שהרמב״ם… הרמב״ם לא מסכים. הרמב״ם לא סובר שאפשר בסופו של דבר להיות יהודי טוב ולהאמין בגוף עליון, אלא שיש התנצלות, יכול להיות אונס, שוגג. אי אפשר להיות יהודי טוב, יודעים שלקב״ה יש גוף.
על כך טוען הרמב״ם שהראב״ד מודה שאם הוא בדווקא, לא במסגרת יהדות טובה, אומר כך, הוא בוודאי אפיקורוס. במילים אחרות, עכשיו, אני יכול לומר, הייתי חושב שהרמב״ם ידע שיש גדולי ישראל וטובים שחושבים שהם הולכים לכתוב על שלהם. זה בכל זאת מעשה לדעתי. מה היה הרמב״ם אומר שהם הולכים לגיהנום? לא, הוא לא עושה את זה לומר.
כוונתו האמיתית של הרמב״ם
מה שהרמב״ם אומר הוא, אני רוצה באמת שהאנשים ישנו את מה שהם חושבים, כי אני כן סובר שזה חשוב. כשהוא כותב שזה מין, הוא לא מתכוון לפסוק על היהודים שעד סוף כל הדורות אף אחד לא הולך, הקב״ה יטפל בזה, זו לא בעיה של הרמב״ם. הוא מתכוון רק לומר שזה מאוד חשוב ואי אפשר להישאר אדישים.
והרמב״ם עצמו אומר, ומורא מה שהעולם מביא מתכוון שזו ראיה על שיטת ר׳ חיים, זה נבך אפיקורוס, כמו שהרמ״ק לומד שהרמב״ם לא מסכים לטענת השוגג של הראב״ד. זה לא נכון, הרמב״ם מסכים בוודאי. איך אפשר לטעון שהתורה עצמה כותבת שלקב״ה יש גוף? אפשר לטעון שמישהו למד פשוט פשט?
רבים אומרים, היום כבר יש תרגום אונקלוס, היום כבר יש מורה נבוכים, כבר למדו בחדר שלקב״ה אין גוף. אז אם אתה עושה בכל זאת טעות, למה? מאיפה לקחת את הטעות? במילים אחרות, חלק מליצור את זה הוא דרך אמירה, כי משה רבינו אמר שכל מי שעובד עבודה זרה הוא רשע… כי אתה לא מקבל שאתה תהיה רשע. אם פשוט ככה גדלת, במובן הזה אני מתכוון שזה נכון מה שהרבי מקוצק אמר.
כלומר, לאחר שהרמב״ם הכניס לתכנית הלימודים של כל יהודי שלקב״ה אין גוף, עכשיו מי שמאמין אחרת הוא באמת משהו מוזר, שתהיה יהדותו, הוא לא היה בחדר, לא לימדו אותו תרגום אונקלוס שהכל יקרא ה׳, מה קורה איתך? אה, אתה עם הארץ, אתה הולך משהו, אתה אדם מוזר, אני לא מאמין בתשעה פעל פה, בעצם, זה ממש סוג כזה של דבר.
אבל לפני כן, הראב״ד דיבר על אנשים שנאמר לפני כן, שהם למדו מדרשים שנראים אחרת. הראב״ד מסכים שצריך לשנות את הראב״ד. בסך הכל השאלה של הרמב״ם והראב״ד היא, איך להסתכל על הפסטר זה אפילו לא מחלוקת. אני מתכוון לא אם הרמב״ם חולק שאם יש מישהו שהוא יהודי טוב, זה הפוך, אני אומר הפוך מהרמב״ם. הרמב״ם עובדה שאי אפשר שלא תהיה טעות מיד, אבל הוא אומר שזה עצוב.
החילוק העיקרי: שלמות האדם
הרמב״ם סובר אבל כאן יש כן חילוק, שבתיאוריה של הרמב״ם על השלמות האידיאלית של האדם או שלמות יהודי, חסר מאוד לדעת את ה׳. הראב״ד זה לא כל כך חשוב. הוא עדיין גדול וטוב. הרמב״ם אומר כן, הוא גדול וטוב, יש לו תירוץ טוב. אני לא אומר שהרמב״ם מזלזל בו מאוד, אובייקטיבית, כי הוא בקושי אדם, הוא לא יודע אם לקב״ה אין גוף. זה לדעתי החילוק.
בכל מקרה, זה בוודאי, רוב האנשים לא יודעים כלום. צריך לחלק קצת את השאלה. שוב, מה השאלה הזו אומרת? אם משהו הוא כפירה. זה יכול להיות שהדבר מאוד חשוב להיות אדם, להיות יהודי. זה יכול להיות אחד. זה יכול להיות שזה אמת. עכשיו, האמת התיאורטית שכלית, ורוב האנשים לא ברוכים לבטא מה האמת. זה לא נוגע, זה רק נוגע לחכמים, זה בוודאי לא נוגע לשאלה שהוא כופר, הוא כופר, הוא לא למד מעשה ומעשה…
כפירה, שוגג ומזיד — השאלה של אמונה בספירות
החילוק בין טעות לכפירה
מישהו חושב שπ הוא שלוש, הוא ארבע — הוא כופר? הוא טיפש, הוא לא למד, מה לעשות? אני לא יכול להתלונן. והשיחה שנקראת כפירה רק נוגעת לחינוך — חינוך המוני, חינוך של העולם. מה מלמדים אותם שזה כפירה?
יכול להיות על זה באמת יש מחלוקת רמב״ם-ראב״ד. יכול להיות שהראב״ד לא היה כותב עיקר עם גוף עליון, כי זה לא כל כך חשוב לו. והרמב״ם כן הסכים, והרמ״ק מסכים שזה כתוב, והרמ״ק רוצה גם לכתוב את עשר הספירות באותה רשימה פחות או יותר.
וכאן ניתן או ראוי לדבר על השאלה של החילוק. אני רוצה רק להגיע לחילוק, שיש מישהו שלא לימדו אותו — לא לימדו אותו, אני לא יכול להתלונן. לימדו אותו כן — למה אתה לא מאמין, הרי לימדו? אומר: אה, אבל אני חכם. אין בעיה, יש חכם, אתה יודע שאתה סובר אחרת.
השאלה של מנהיג/מחנך לא מדברת על אותו חכם בכלל. השאלה מדברת רק על — למה אתה לא מאמין, למדו בחדר? אני מסכים? אה, לא, למה אנחנו מאמינים? כי זה דבר כל כך חשוב, אתה חייב להאמין שהרי לימדו.
חידושים באמונה — הסכנה
אם אתה עושה שיטה משלך באמונה… אם מישהו עושה שיטה משלך בשורשי אמונה, אוקיי, אפילו לימדו אחרת — זה קורה כל יום. אוקיי, לא אחרת מרוב. הוא מסובב קצת. הוא כבר לא יכול, אבל הוא עושה פירוש אחר, פירוש חדש, פירוש חדש, סוגיה חדשה. אותו עושה חידושים, אי אפשר לעשות חידושים באמונה?
זה הדבר ש — הוא יכול לעשות חידושים באמת. כן. מי שזה הדבר? זו הסכנה של אמונה. זה תמיד היה השאלה, החסידות… מזה אסור ללמוד. אסור לגעת בדבר, זה מאוד מסוכן.
שיטת הרמ״ק — הוא הולך כמו הראב״ד
אוקיי, אז אומר הרמ״ק כך, מה חן אומר, זו עדיין חוצפה גדולה של המקובלים, הם באים עם דבר שאף אחד לא ראה לפני כן, ואומרים שצריך ללמד את זה, ומי שלא מאמין אחרי הלימוד הוא כופר — זה עדיין דבר מוזר.
אז בכל מקרה, כשחן אומר, אומר הרמ״ק, רוצה להאמין בספירות, אני אלך לומר את אותו חילוק, זה מה שהרמ״ק רוצה להגיע. הוא נראה כאילו הוא פוסק כמו הראב״ד. זה בעצם שלו… הוא אומר, מכל שכן שלפי הרמב״ם הוא מין. שומע? הרמ״ק הולך כך: לפי הרמב״ם בוודאי מי שלא מאמין בספירות הוא מין. כי הרמב״ם לא סובר את ההיתר של טעות.
אני סובר שהרמב״ם כן, אבל הרמ״ק מסתכל שהרמב״ם לא סובר. אבל אפילו הראב״ד שהוא מקיל, אני גם סובר שמי שהוא מזיד הוא מין.
זו הקושיה: האם למינות יש עם הנושא של מזיד ושוגג בכלל? איך מסתכל הרמ״ק? זה מה שרציתי לבאר קצת יותר.
היהודי הפשוט שלא יודע על ספירות
אז אפשר לומר אצל הספירות. בוודאי, מישהו לא יודע, והוא מאמין באחד הפשוט, כמו כל היהודים. לרמ״ק יש הנחה מאוד מעניינת שכל היהודים מאמינים באחד הפשוט. המציאות היא שרוב היהודים מאמינים בעצמותו ומהותו, מה שאדם יודע על אחד הפשוט — “כן, אני מאמין באל אחד”.
בכל מקרה, אבל זה אומר הרמ״ק: אם מישהו הוא יהודי פשוט והוא מאמין רק באחד הפשוט, בוודאי הוא לא כופר, הוא לא כופר בעיקר, כלום.
הראיה מחינוך — “לא מצינו”
והוא מביא ראיה טובה. הוא אומר: אם לא היה כך, היו צריכים ללמד כשמחנכים ילד למצוות, שילמדו אותו את המצווה. מה שלא מצינו כן. אה, כבר מצינו, אבל… זה לא ממש. לא מלמדים, כשלומדים עוד את הספירה הראשונה, זה בעצם לא יוצא. צריך את זה גם ללכוד לימוד נוסף, לומדים ספרים נוספים, לא? זה מוזר.
לא, רק בחדר שלי, אני מלמד את כל הילדים שלי, אני מנסה לתקן את הבעיה של הרמ״ק. נכנס, אני זוכר רבי אחד אולי כן פעם אחת אמר, הוא שאל אותו מה זה אומר, הוא אמר שיש משהו עשר ספירות, אני לא ידעתי בדיוק. הוא לא ידע. משהו כזה שלא מדברים על זה, אף אחד לא יודע, הוא לא עבר, אף אחד לא יודע. הוא שאל אפילו יהודי שהרבה מצבים באים לפניו. יש עשר בחינות.
הרמ״ק אומר לא מצינו, אף זה נכון. כלומר, הרמ״ק מבחין בדיאלקטיקה המדויקת הזו שרוצים לשחק איתה. מצד אחד, הם רוצים לומר שמה שהם אומרים הוא עיקרי אמונה, לא סתם משהו סוד שלא נחוץ וכלום. היהדות עומדת על זה. העובדה, היום לא מלמדים את זה לאף אחד. משהו מוזר כאן.
כל הפרק של הרמ״ק כאן בנוי על המוזרות הזו. ויש לי דרך שכשלומדים לנסוע לתפוס מה מוזר, לא רק מה התירוץ.
מה מלמדים לילדים? — חידושו של הרמב״ם
אבל זה אומר הוא, ממש לא מצינו, הוא לא רואה שהפוך, אומרים שצריך לשמור את זה, ואין מוסרין דברים אלו אלא לצנועים, מה שאין כן עיקר אמונה מציאות ה׳ ואחדותו ותורה מן השמים ונבואת משה, ורוב עיקרי הדת — מעניין “רוב” — מיד מלמדים אותם, ברגע שילד יכול לדבר, קרא עמו — לשון מעניינת — מלמדים אותו מחנך והוא מגלה פשוטו של דברים.
הוא מביא ראיה מעניינת, זה מאוד מעניין, אני חושב שזה חידוש של רמ״ק, אולי לקח את זה מאיפשהו. הוא מביא ראיה מעניינת, שזה עצמו חידוש של הרמב״ם, כן? במילים אחרות, במשנה כתוב, הוא הולך להביא. בגמרא כתוב שמלמדים ילד תורה, לא כתוב שמלמדים אותו עיקרי אמונה.
בוודאי, ילד לומד איכשהו, כמו שאתה אומר, מתי הולכים ללמד את הילד את העיקרים? היום הייתי באיזה בית ספר, אמרו כן, שבבית הספר שלהם מקפידים, מלמדים לכל הבנות את התרגום של שלושה עשר העיקרים. אני מתכוון, אני עצמי לא למדתי את זה, אני לא זוכר. אולי כן, שרבי עשה מזה מצב? אני לא זוכר. אני זוכר, באתי לישיבה, שאלתי בחורים אם הם יודעים את שלושה עשר העיקרים, ורוב לא ידעו. אני ידעתי כי הסתכלתי והייתי אומר את כל הסידור, אז זה היה כתוב בסוף.
בכיתה א׳ עושים מצב? אה, כי לבנות יש מקצוע כזה שנקרא יהדות, ושם לומדים את זה דבר. כן? איפשהו שם, לא רשמי. לא לומדים רש״י, גמרא, לומדים משהו כזה…
הרמב״ם בוודאי חשב שצריך ללמד את העיקרים לילד, לכן הוא עשה את זה לכאורה. כאן הפוך, הרב נתן טוען שהרמב״ם לא התכוון לכלום מלבד זה. הוא שואל הרבה קושיות איך זה יכול להיות, אומר, לא, הרמב״ם מתכוון, הוא עושה תוכנית לחינוך, הוא צריך לעשות משהו דבר שהוא מלמד לילדים.
הראיה מגרים
הרמב״ם אומר גם אצל גרים רואים מאוד ברור, הרמב״ם בהלכות גרות, ושם ביבמות אני חושב, כן, כתוב מה מלמדים לגר: גר שבא להתגייר מודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות, משהו כזה. אבל לא כתוב כלום על שיש אל אחד ולא שניים, כלום. מובן מאליו, מלמדים, אפילו לא עבודה זרה.
והרמב״ם, כשהוא מביא את ההלכה בפרק י״ד, אומר: מודיעין אותו עיקרי הדת. הוא מוסיף בעצמו, לא כתוב במקור. אז אתה רואה מאוד ברור שהרמב״ם חידש את זה.
והרמ״ק אבל הוא… אוקיי, בדרך זו בוודאי הרמ״ק, כמו שאתה אומר, רוב מקובלים, הרמ״ק הוא תלמיד של רמב״ם, והוא הולך לחשוב כך.
הברייתא במסכת סוכה — “יודע לדבר”
והוא מביא ראיה מאוד מעניינת, אני בטוח שבעלי הראשונים כבר הביאו את הראיה לו, ראיה מאוד יפה מהברייתא בסוכה, ברייתא מאוד מפורסמת במסכת סוכה, שכתוב שם… איפה? הרבה פעמים אתה יודע, משל אצל עזרא… אה, כן, בעיקר אמת אתה הוא, שמונת האמתות. הוא יצטרך לעשות שיטה חדשה, יש שמונה עיקרים, שמונה פעמים כתוב אמת, משהו שש שבע שמונה פעמים.
אה, שמע ישראל, בוודאי שזה העיקר. זה כמו הפסוקים החשובים ביותר. בוודאי, בוודאי. אף אחד לא חולק שיש בזה דברים בסיסיים. זה לא דרמם נוסח בסדר שלו בדיוק. מה בוודאי ששמע ישראל, למה אמר החכם שצריך להיות מקוצל על אחת שמים? זה חשוב.
תורה היא שפה
הוא מביא תרגום מאוד יפה, שבברייתא שכתוב שם רשימה של כל מצווה שמחנכים להיות, כתוב כך, לידו הגדול, זו ברייתא, כתוב כך: התינוק כשהוא לומד יודע לדבר אביו מלמדו תורה. זה מאוד יפה, מתי צריך להתחיל ללמוד תורה? ממתי אפשר לדבר. כלומר על, זה קוראים גרמר סקול, כן? ילד, ילד, מתי מתחילים ללמוד? מה החינוך? מה זה יותר חינוך?
יותר חינוך זה שפה. מלמדים אדם שפה. איך מלמדים שפה? כן, זה אומר אבא, זה אומר אמא, זה אפשר עוד אצלך, זה מתחיל עוד עומד יודע לדבר. בדרך כלל בכל תרבות מלמדים לילדים הקטנים כבר, את הספר הבסיסי של התרבות, כמו ביוון היו לומדים הומרוס עם כל הילדים, זה היה הספר. השתמשו בזה ללמד הכל, אבל זה תרגום, לומדים תרגום לדבר את השפה.
איך אומרים בעברית משהו דבר מוזר, תולה ארץ על בלימה? אני לא יודע, זה פסוק נפלא. אנחנו מדברים את השפה, המושגים, המילים, הם מהחומש, מהתורה. אז מתי השיעור? לא כתוב “מי שמבין” מלמדים אותו תורה, כשהוא יכול לדבר. תורה היא דבר שאנחנו מדברים.
אנשים חושבים שמדרשים לא מתאימים. המדרש הוא דרך דיבור, זו השפה, יש רק שפה אחת. יש לנו כמה מילים בלשון הקודש? אני לא יודע. אבל כמה מושגים יש? כמה פסוקים שיש בתנ״ך. אוקיי, אחרת יש משנה עם עוד דברים, כל המליצות. זה הדבר הבסיסי, השיעור, אנשים חושבים.
ברסלבאים יהיו לגמרי צודקים שצריך לומר את התורה, לא רק ללמוד. ללמוד זה עוד דבר, יש את זה בדרגה הבאה. כשגדלים יותר לומדים כבר, זה תלמוד. אבל צריך לדבר, זה צריך להיות שפה. צריך לדעת לומר קללה, “יככה ה׳ בשגעון ובעורון ובתמהון לבב”. למה הפסוקים האלה? מאיפה זה לקוח? אני מתכוון, זו הקללה שעולה ליהודי. “והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה ולא תצליח את דרכיך והיית אך עשוק וגזול כל הימים”. מה שלא יהיה, זה ממשיך והולך, כמו קללות. זה חייב לעלות, אנחנו חייבים לקבל את זה קצת, אנחנו חושבים את זה כבר יותר מדי כשאנחנו לומדים.
בכל מקרה, כך הדיוק שלי מ״יודע לדבר”. מה? אבל עברית בסך הכל, מה זה תרגום עברי של חומש בסך הכל? “ויאמר”, והוא אמר.
מה מלמדים? — “תורה צוה לנו משה” ו״שמע ישראל”
אז בכל מקרה, בגמרא, הרמ״ק לא לומד ממש כך, כי הוא לומד כן שיש לו משמעות. כתוב שם “אביו מלמדו תורה”. שואלת הגמרא, מה זה תורה? אומר, אני יכול ללמד משהו תורה עם ילד בן שלוש כי הוא יכול לדבר? אומרת הגמרא, כן, מה מלמד אותו תורה? “תורה צוה לנו משה” ו“שמע ישראל”.
אומר, מלמדים משהו לומר, אומרים תורה. כן, מלמדים באמת לילדים את הפסוקים, עוד כמה פסוקים שיש היום בסידור. אומר הרבי מאן קאסר, חשבתי את ה…
פירושו של הרמ״ק על “תורה צוה לנו משה” ו״שמע ישראל” — מה מלמדים ילד בן שלוש
שיטת הרמ״ק בהבנת הגמרא
תרגום לעברית
בכל אופן, הרמ״ק לא לומד ממש כך, כי הוא לומד כן שיש לזה משמעות. כתוב שם “עביד וידע לדבר אביו מלמדו תורה”. שואלת הגמרא, מה זה תורה? מה יכול ללמד אותו תורה עם ילד בן שלוש כי הוא יכול לדבר? אומרת הגמרא, כן, הוא מלמד אותו “תורה צוה לנו משה” ו“שמע ישראל”. אומר, מלמד אותו לומר. הוא אומר תורה. כן, מלמדים אכן את הפסוקים לילדים, ועוד כמה פסוקים שיש היום בסידור.
אומר הרמ״ק, למה חשבו על דברים אלו? כי אלו הם שני עיקרי הדעת, רוב פנות הדעת.
“שמע ישראל” — מציאות השם, השגחה, ואחדות
“שמע ישראל” הרי משמעותו מציאות השם, והוא משגיח, זה אומר “אלקינו”, אפילו השגחה פרטית, “אלקינו”, אלוקינו. והוא מאריך מעט, כי “מציאותו מחויב מצד כל העולם כולו”, זה אומר “היה הוה ויהיה”, “מהוה כל ההוויות”, זה משמעות שם בן ד׳ בכתיבתו. והוא גם “רבונו של כל עולמים ועליונים ותחתונים”, זה אומר אדנות, אומרים כך. ומצד זה יש גם השגחה כללית, אבל חוץ מזה יש “אלקינו”, אלוקינו.
הערה: טעות הרמ״ק בהבנת “מחויב המציאות”
ידעת? “שמע ישראל ה׳ מציאות…” כן, לא משנה. הרמ״ק לא ידע מה משמעות מחויב המציאות. הוא חשב שמחויב המציאות אומר שחייב לומר שיש אלוקים, שיש עולם. זה לא אומר זאת. הוא עושה הרבה פעמים את הטעות הזו, מסיבה כלשהי. איכשהו אמרנו זאת כאן. כן, מחויב המציאות אומר שהקב״ה הוא necessary existence, הוא לא יכול היה שלא להתקיים. אבל הרמ״ק סיבך את הדבר יותר מדי. הוא לא ידע זאת. כן, הוא לא למד שום לוגיקה כפי שצריך. לא, זה מאוד עצוב, כי זה אומר שהוא חסר ידיעות בסיסיות והכרחיות. הוא מדבר על כל הדבר. הוא מדבר עוד על הספירות עם דברים. לא, הוא מודה שאחד הוא פשוט הידיעה הראשונה. זה מאוד עצוב. בכל אופן, אני יכול לענות על זה, אבל זה מאוד עצוב.
“אלקינו” — השגחה פרטית
בכל אופן, הוא גם האלוקים, המנהיג של הכל, וגם אלוקינו. זה אומר אלוקינו, משגיח בפרטי בנו. רואים שמשגיח אומר יותר כמו… הוא לא מתכוון שהוא בשליטה, הוא מתכוון שהוא דואג מצד ה׳ אחד, הוא שם אחד.
“ה׳ אחד” — כוונת הגמרא ופירוש הרמב״ם
כתוב כבר בגמרא ש… אדם צריך, הוא אומר, הוא צריך לכוון שהקב״ה הוא מלך למעלה למטה ולד׳ רוחות. וכאן הוא אומר עוד את תורת הרמב״ם בפרק א׳, שמזה יודעים שזה אומר שהוא אינו גשם, כי גשם לא יכול להיות במקומות שונים בו זמנית. זו הראיה שהרמב״ם הביא בסודי תורה פרק א׳. צריך לכתוב כאן שהקב״ה אינו גשם.
דיון: הפירוש הפשוט של “אחד” לעומת הפירוש הפילוסופי
אמנם, כמובן, זה בהחלט נכון. הגמרא לא התכוונה לזה. הגמרא בכלל לא ידעה מזה שהקב״ה אינו גוף, בוודאי לא שזו משמעות אחדות. זה חידוש של חובת הלבבות של הראשונים שהמציאו פירוש חדש של השם אחד, ואומרים שאחד אומר שהקב״ה הוא פשוט, ש-he is one, he is מאוחד.
פירוש פשוט, אחד אומר שיש רק אחד מהם, אלוקים אחד. וזה אומר שאין אחר. אם יש שני אלוהים, יש אחד בשמים, אחד בארץ, אחד ברוח, אחד ברוח אחרת. מכיוון שיש אחד, הוא היחיד בשמים ובארץ. זו משמעות הגמרא.
אבל הרמ״ק [רמ״ק] הולך עם הפירוש של הראשונים שהקב״ה עצמו הוא אחד. ואם כך מה נכנס למעלה ומטה? לומד הוא, כמו שהרמב״ם למד, שהוא אחד בשמים ובארץ, אחרת הוא לא בשמים לא בארץ. או שהוא בשניהם, כי הוא לא בגוף, אלא הוא בשליטה או ביחוד. אז, לא משנה מה זה אומר.
ראיית הרמב״ם: “את שמים ואת ארץ אני מלא”
אז, מה שהרמב״ם אומר, את שמים ואת ארץ אני מלא, הוא ראיה שהקב״ה אינו גוף, כי גוף לא יכול להיות בשני מקומות. גוף יכול להיות גדול מאוד, מבין? גוף יכול להיות בשני מקומות. גוף גדול הוא בהרבה מקומות, אבל כל חלק גוף הוא במקום אחר. כל חלק הוא במקום אחד. דבר שאינו גוף הוא לגמרי בכל המקומות. זו הסברא.
והרמ״ק [רמ״ק] אומר שזו משמעות ה׳ אחד, כל הכוונה החדשה בקריאת שמע שצריך לכוון. מבין? מסכים?
דיון: האם הגמרא ידעה את הפירוש הפילוסופי?
אני מסכים, אומרים שפשט הגמרא היה כך. כן, כי הגמרא אומרת בבירור שה׳ אחד הוא מלכות. זה בזכות ראשונים. שמע ישראל אומרים בפסוקי מלכויות. למה אומר אותו עם מלכות? כי הגמרא הבינה, אחד אומר יחיד, אחד אומר האלוקים היחיד, אז הוא המלך על כל העולם. זה הם לא יודעים, זה היה הפשט שלהם באחדות השם.
תלמיד: לא אמרתי שהגמרא אמרה.
מגיד שיעור: בסדר, זה יכול להיות שאולי. עוד, יכול להיות. זה, שוב, המילה גוף היא כבר הפשטה. אמת, אבל אני אומר שמשמעות אחדות לא הייתה משמעות אינו גוף, לא שהוא דבר פשוט. אני לא יודע אם הם ידעו על זה.
למה אי אפשר להיות שמח שברוך השם, אנחנו יודעים דברים על הקב״ה שאפילו התנאים לא ידעו?
תלמיד: כן, כן, אבל חס ושלום הם ידעו.
מגיד שיעור: אני לא יודע, גוף, גוף… לא, לא, אף אחד לא חושב כך. אגב, אפילו ילדים לא חושבים כך. אף אחד לא מתכוון. זה הפוך, זה כבר טעות. לקב״ה יש שתי ידיים, ארבע ידיים. מובן שהכל דברים עליונים. זה ברור, אני מתכוון שכולם מודים.
אני מסכים. אני רק אומר שהמובן של אחדות הוא חידוש, זה חידוש עצום של הפילוסופים המוסלמים, בעיקר, פילוסופים שהמציאו את הפשט שאחדות אומר שהוא אחד, לא שיש רק אחד. זה פירושים אחרים, פירושים אחרים. זה לא פירוש עברי. להפך, אני אומר זאת, כי צריך לדעת גם את הפירוש האחר. אני מתכוון, הפירוש הפשוט, אם לא מבינים לא מבינים מה נכנס…
“קבלת עול מלכות שמים” — מה זה אומר?
הגמרא קוראת לזה קבלת עול מלכות שמים. הרמב״ם, כמו שאמריקאי מתרגם זאת. הרמב״ם אומר, לא, זה בסדר, משהו אחר. היה לי איזו תורה על זה, אני לא זוכר.
הגמרא קוראת לשמע ישראל, מקבלים עול מלכות שמים, זה לא אומר מאמין במציאות השם. צריך מה? אתה יודע את זה? הרמב״ם אומר אבל אני לא יודע. מלכות שמים אומר שהאלוקים האחד שמנהיג את כל העולם. לא, כמו שעבודה זרה אומרת שיש שניים, המנהיגים, לא משנה, משהו כזה. זה מה שהוא מתכוון.
זה אומר שאני מקבל אדנותו עליו, כמו הביזנס שהחסידים עושים. אני לא מתכוון גם לזה. כמו שאתה יודע את התורה, רבי ישראל היום אומר שהם לא מקבלים את הקב״ה על ד׳ רוחות העולם אלא לא עליו.
אבל זה אמת, הכוונה של קריאת שמע היא לא לקבל על עצמו. זה קבלת עול מצוות. זה כי זו פרשה שנייה, כתוב במשנה. מלכות שמים אומר שהקב״ה מנהיג את כל העולם, כל צדדי העולם. מובן, אני אעשה את רצונו, אבל לא שאני בגלל זה אעשה את רצונו, זה כבר מצוות, זה דבר חדש. קבלתי מלכותו, קבלתי מצוותיו.
אז מה רואים מהמילה מלכות? מלכות אומר הקב״ה מנהיג את כל העולם. יש רק אחד. אחדות אומר האלוקים האחד מנהיג את כל העולם. לאפוקי הגויים שאומרים ששני אלוהים מנהיגים כל אחד… איך הולך הדבר היווני? הוא מנהיג את היבשה, הוא את הימים, והוא את המדבר, לא משנה.
אין לזה שום קשר לפירוש החדש שהקב״ה הוא דבר פשוט. לא, זה לא אותו דבר. יכול להיות, מי ש… יכול היה להיות דבר מורכב, יכול היה להיות דבר מורכב. אחד לאפוקי שניים, לפי כן יש שניים מהם, לפי כן יש שניים מהם, לפי כן הוא מורכב. אתה יכול לומר שתיאולוגית, אם היה מורכב, היו שניים מה…
אבל הבעיה, אני לא אומר שזו סתירה, אומר אני שאלו קבלות שונות. אני לא יודע אם זו סתירה, בוודאי שניהם אמת. אני לא יודע אם זה מחובר אפילו שני הדברים, כי זה מדבר על הנהגת השם.
חז״ל מדברים על הנהגה, לא על עצמות
זה צריך לזכור שהחכמים… הרמב״ם אומר שהם לא מדברים על מציאות השם אלא על פלאותיו. החכמים היו הרבה יותר מקפידים על זה מהרמב״ם. אבל אפילו כשהם אומרים השם אחד, הם לא מתכוונים לקב״ה. הם מתכוונים רק שיש בורא אחד שמנהיג את כל העולם. הם לא מדברים על מה שהוא. מה המהות? מה הטבע של אלוקים? זו לא שאלה שבכלל הגמרא מדברת עליה.
כאן זה כן נוגע. ה-nature of God האם זו שלילה מסוימת. הוא לא שני דברים. הוא לא מורכב משני דברים כמו גוף. זה דבר חדש לגמרי. מדברים, דווקא על זה יש רק אחד לכל העולם. יש בורא. הכל… הקב״ה לא הסביר כלום. אבל לא מה הקב״ה. בכלל לא נכנס. על זה… הוא אלוקים. הוא אלוקים. הוא אלוקים. הוא לא יודע מה אתה רוצה בכלל.
אני מסכים. זה לא דבר שאתה מדבר הוא מאוד מצחיק. אני מסכים. אני מסכים שהוא לא כזה אלוקים. הוא אלוקים. הוא אלוקים. הוא אלוקים. הוא יודע כן מה זה אומר.
“אחד לא כאחד עמנו”
בסדר, זה פירוש אחד של אחד. עוד פירוש הוא אחד לא כאחד עמנו. I’m not sure what he means. כמו שהוא אומר שהוא הולך להסביר בשער עצמות הכלים בפרק ה׳, שם הוא מדבר משהו על… לא כאחד עמנו אומר ש… מה זה? אחד עמנו אומר סך הכל אחד שיש עוד אחד, a one במספר, שאומר individual. הקב״ה אינו individual.
מצד אחד, זה לא כל כך שונה ממה שהוא אמר עכשיו אחד הפשוט. אולי זה אומר עוד משהו קצת. כן, אחד עמנו הוא השונים… אריסטו אמר שיש חבורה של משמעויות למילה אחד. אחד כמו תפוח אחד. הם מתכוונים, אני סופר תפוח אחד, שני תפוחים. הם לא מדברים עכשיו על זה. הם מדברים, שוב, על הפשטות של הקב״ה. אולי הוא מתכוון עוד דברים, כן. בכל אופן.
“תורה צוה לנו משה” — תורה מן השמים, נבואה, שכר ועונש
בסדר, בקיצור, בסדר, כי זה אני כבר לא יודע מה לומדים מילדים. בסדר, כשזה העניין, אז לא התחלקו כראוי. אז צריך לעשות עוד פסקה.
כששמע ישראל שמלמדים לילדים, מלמדים אותם כל העיקרים של הרמב״ם. אחר כך, תורה צוה לנו משה. בוודאי כתוב תורה מן השמים, נבואה, נבואת משה. זה פשוט, תורה צוה לנו משה, שהיה נביא, ושכר ועונש על קהלת יעקב.
למה? אני לא יודע שום חיבור. איך זה מתחבר? זה כתוב בתורה. אבל אולי מורשה קהלת יעקב? זה אומר שהקב״ה מיטיב ליהודים כשהם מקיימים את התורה? אבל, לא ברור לי.
אז יש לנו שהרמ״ק חשב שמורשה קהלת יעקב רומז לשכר ועונש. אני לא יודע איך. אתה יודע איך? התורה היא שכר ועונש. התורה אומרת שעושים את התורה, יהיה טוב. משהו כזה. אני לא יודע. מה יכולה להיות המילה קהלת יעקב? כן, אני לא יודע. ה׳ חפץ למען צדקו ישראל, איך אני רוצה… הוא אולי מתכוון לומר שלתת את התורה יתן טוב יותר לעשות את האדם שיהיה להם השכר, התועלת מהתורה.
תירוץ הרמ״ק: כשהילד יגדל הוא ישאל
בקיצור, רואים שנתן לו את שתי המצוות. למה? כשיתחיל להאיר לנער, יתחיל לשוטט מחשבתו מעט מעט. הוא אומר, אה, הרמ״ק [רמ״ק] שאל את הקושיה שלי, הוא אומר רק לילד קטן הוא מבין. אומר הוא, כן, כשיגדל קצת, יתחיל לחשוב מה זה אומר. וישאל אביו וזקניו טעם בעניינם, הוא ישאל אותו מה זה אומר, מה זה אומר ה׳ אחד? יסבירו לו קצת קצת, פנימה מעט מעט לפי שכלו כשיגדל.
דרך החינוך של הרמ״ק באמונה — וההבדל בין תמימות לכפירה
הדרך הנכונה של חינוך: קודם ללמד, אחר כך להסביר
הוא אולי מתכוון לומר שלתת את התורה יתן טוב יותר לעשות את האנשים, שיהיה להם השכר, התועלת מהתורה. בקיצור, רואים שנתנו את שתי המצוות. למה? “כשיתחיל להאיר לנער, יתחיל לשוטט מחשבתו מעט מעט”. הוא אומר, אה, הרמ״ק שאל את הקושיה שלי. הוא אומר רק לילד קטן הוא מבין. אומר הוא, כן, כשיגדל קצת, יתחיל לחשוב מה זה אומר. “וישאל אביו וזקניו טעם בעניינם”. הוא ישאל אותו מה זה אומר, מה זה אומר ה׳ אחד? יסבירו לו קצת קצת, “פנימה מעט מעט לפי שכלו כשיגדל”.
זו דרך חינוך טובה מאוד. קודם, אתה שומע את הדעה, כך הולך חינוך אמיתי. אנשים חושבים שאפשר אחרת. מלמדים קודם, “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב”, עשר ספירות, לא משנה. אחר כך שואל הילד, אבא, מה זה אומר? אה, מה אתה רוצה מה זה אומר אני אסביר לך? אם לא, תתחיל השאלה. מבין?
אם אנשים, כן, יש לי כמו טייטר, זה עוד מה שרואים לילדים לומר את כל הסידור, אין לו מושג מה זה פטום הנשרפים, אם זה שונה מפיטום הקטורת, אם זה שונה מעוז וחדוה במקומו, אין לו מושג, הכל אמירה ארוכה אחת. ואחר כך אומרים לו, ילד, אתה מתפלל כל כך הרבה זמן, אתה לא יודע מה קורה כאן? אה, הוא נעשה סקרן, והוא חושב להבין.
זו מתודולוגיה קצת מצחיקה, אבל אם חושבים על זה, זה באמת עובד. אדם יכול רק ללמוד משהו שהוא סקרן לגביו. למה אתה רוצה להיות סקרן? למה נעשיתי סקרן להבין משהו? כשאמרו לי כל כך הרבה דברים, אחר כך כשאני לא מבין מה קורה. אה, הוא יבין, הוא יחשוב, אבל אני מציג לך, אם לא אמרו לי כלום, כן, יהיה משהו סקרן, וילך הלאה.
זה עובד ממש טוב, זה שאומרים לילדים דברים פשוטים בלי להסביר להם. כשהם גדלים, אם הם עומדים על דעת, הם מתחילים לשאול, אבא, למה הם יהודים? אה, למה הם יהודים? מה זה למה? מצוין, אני כבר על דרך. זה אמת שזה סוג של טעימה של הרבה ידיעות. זה יותר כמו אמונה פשוטה. אומרים לו, תורה צוה… ילד, אתה יכול לדבר? אמור אחרי, שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד. אמור זאת בלילה, אמור זאת בבוקר.
אחר כך, כשילד מתחיל לשאול, אבא, למה אומרים כל כך הרבה אחרי שמע ישראל? מה זה אומר? מי זה ישראל? מי זה שמע? אה! חשבתי שאתה אומר פטום הנשרפים, נזכרתי שבעצם, לא ממש עברתי על קדשים, אבל אתה יודע את ההלכות הבסיסיות. כי אומרים את זה כאן פעמים רבות, ואתה עוזר לו ללמוד, ואתה זוכר את זה, ואתה בא לאדם ההוא. יש כאלה מיני דברים, אני זוכר כך, אני זוכר כך, אני זוכר כך, אנחנו נעשינו מקרה. מה זה פטום הנשרפים שמדברים עליו? אה, ידעת שביום כיפור מקריבים פר פנים? אה, זה עומד בחומש, ובאחרי מות, זוכר את זה גם? כן.
מקור הרמ״ק מהגמרא
בכל אופן, אומר הרמ״ק, עד כאן, הרמ״ק רואים שהוא יכול היה להסתפק באמירת תורה יפה שנפלה לו פשט בגמרא סוכות, בכלל נכנסים לספר הזה, אבל זו תורה יפה מאוד למעשה. זה מקור טוב, כשמחפשים מקור, איך רואים שצריך ללמד? זה היה מקור יפה.
תלמיד: מה?
מגיד שיעור: אני מתכוון שזה מקור יפה. אה, המכה היה גדול, הוא למד הרבה רבים, הוא דאג לזה.
ההבדל: מציאות העיקר לעומת ספירות העליונות
כבר, זה לגבי מציאות העיקר. מה שאין כן בספירות העליונות, לא מלמדים לילדים, אלא אדרבה, מעלה ולא יגלו אלא לצנועים יחידים שבדור. זה היה פעם היום, אומרים כבר כן לילדים. אבל בקיצור, כך ההלכה, כן?
תלמיד: אה, הוא מדבר על חז״ל, טוב מאוד, הוא מסכים שהזמנים של היום שונים.
מגיד שיעור: הוא מתכוון לחז״ל, הוא הולך לגמרא, בגמרא לא מוסברות הספירות, רק אחת שתיים גמרות אולי מרומזות מיוחדות. לא יכול להיות. אם נעשים כופרים, אז מי שלא יודע על הספירות, בטוח שהוא לא כופר, ולא מקצץ בנטיעות.
פסק הרמ״ק: מי שלא יודע על ספירות אינו כופר
אמנם, שמע מה כן? חשוב מאוד. צריך לדעת את פסק הרמ״ק. רבותי, פסק הרמ״ק, צריך לומר לכל היהודים. אנשים חושבים שהרמ״ק אומר שהוא כופר, והחלק הבא הוא הולך על מי שהוא כופר. אבל מי שלא יודע על הספירות, אינו כופר, אינו כלום. יודע מה הוא? “ארץ לא זכה לראות מאורות מימיו, ולא טעם במתק התורה וצוף אמריה הנעימים, והנה מת בלי חכמה ולא ראה בטובה”. הוא נביך גדול, הוא חי בעולם חשוך, אבל הוא לא כופר, הוא יהודי עובד ה׳. כן.
אני דווקא באמת, לאו דווקא ספירות, איזו השגה צריך להיות באלוקות. אני מתכוון, כאן אני קצת שונה מהרמ״ק, כי אני חושב שאפשר לדבר יותר טוב רמב״ם ממה שהרמ״ק למד, וזה בעיקרון ספירות בכל מקרה. אבל כמובן, מי שנביך חושב שהקב״ה יושב על כיסא ומצווה על היהודים לתקוע בשופר בראש השנה, והוא אומר, נביך, רחמנא ליצלן, לא ראה מאורות מימיו. אפילו הוא מאמין קצת רק בספירות, רק קצת יהודי חסידי, זה כבר חיים אחרים יותר מאירים.
עכשיו, הרמ״ק הוא, כאילו, כולם מזדהים קצת, כאילו, התיאוריה הספציפית שהוא מאמין בה עם כל העניין. אוקיי, אפשר ללמוד אחרת קצת, זה בטוח.
תלמיד: אה, שאלה, למה לא מלמדים את הדברים האלה כדי שיהיו רגועים?
מגיד שיעור: אי אפשר ללמד מראש. אנשים צריכים להגיע לזה בעצמם. החתם סופר אמר שזה לא אפשרי. לקחו את הספירה הראשונה, עשו מזה גם בורד, עוד דבר שצריך להאמין. אוקיי, הרמ״ק אומר שלא צריך להאמין בזה. זה דבר טוב, כי ככה זה איזו התעוררות. אם צריך להאמין בזה, זה נורא. כן.
אופן השני: מי שיודע כן על ספירות אבל לא מאמין
בכל מקרה, אחר כך הוא אומר הלאה, אחר כך, זה הסוג הראשון של אדם שפשוט לא למד, הוא פשוט יהודי פשוט, הוא לא יודע ספירות, הוא לא מבין. אתה אומר לו, הוא לא מבין, הוא לא יודע.
אחר כך יש אנשים אחרים, אופן השני, זה בטוח משהו מוזר שהוא אומר. זה אלה שהם יודעים כן, “והכחישו מפני רוע תכונתם, כי הורגלו בחכמות חיצוניות, וביאורם נולדו להם ספיקות”.
תלמיד: אתה יכול להסביר מה הנקודה כאן?
מגיד שיעור: אני לא יודע. יש מישהו ששמע כן על ספירות, אבל הוא לא מאמין בזה כי הוא למד פילוסופיה. אז, הוא מתכוון לומר שיש לו טענה, הוא רואה שזה לא מתאים לו. אבל כי זה בא מחכמות חיצוניות… לרמ״ק הייתה דרך מאוד דתית לדבר בזמנו. “אה, אתה לומד מספר גויי. אתה יכול לענות על הספר הגויי שלי? או רק לתקוף אתה יכול?” אני לא יודע מה הוא רוצה.
הלוגיקה הבעייתית של הרמ״ק
אומר הרמ״ק כך, תראה מה הוא אומר, והמשפט השני הוא אפילו יותר לא הגיוני, לצערי. חשבתי שאני הראשון שחושב שזה מוזר, אבל בוודאי, בדורו של רמ״ק כבר כתבו עליו שזה לא הגיוני. רבי יהודה אריה די מודינא לקח את הפרק בארוכה בספרו… אה, בערך עשרים שנה מאוחר יותר, לא משנה. הוא הכיר אנשים שהכירו אותו. הוא מביא… הוא מדבר על האישיות של הרמ״ק. הוא היה בחכמות חיצוניות, יוסף׳קה, ובגלל זה הוא לא תפס את הקבלה. זה יכול להיות, אבל אתה לא יכול בגלל זה לומר שהוא אפיקורס. זה רוע תכונתם.
בוא לא נגיד שזה רוע תכונתם, הוא לומד חכמות חיצוניות. זה לא בעיה, זה עבירות אחרות. לא, אתה מבין, זה משהו לא הוגן. זו חכמה של האדם שלומד דרך אגב. זה נכון שזו לא דרך להתמודד עם הגאולה עליו, אבל זה גם נכון שהאנשים שלומדים חכמות חיצוניות מדברים הרבה פעמים מאוד לעניין, מה שנותן נורמליות מסוימת לאדם. אי אפשר להתעלם מזה, אי אפשר לומר, “אה, זו לא דרך לדברים.”
הוא כאן חלוק, הוא מאוד חלוק עם האור נרב, עם רבו ר׳ שלמה אלקבץ, עם כל החבורה, והם כולם היו בסגנון הדתי, “אה, אתה מסתכל בספרים גויים, זו לא דרך.” בוא נראה אם אתה יכול להסביר למי שלומד את הספרים הגויים מה יש לך לומר. וזה עוד היה דבר מעניין, כמו שאחרים ניסו.
אמת, אמת, אמת, שהקב״ה עצמו השפיל עצמו, הקב״ה עצמו ירד. ענווה צריך להיות. דרך אגב, אמת, ענווה צריך לכל אחד. אבל למקובלים אין ענווה, כי הם תוקפים את מי ששואל, הרבה פעמים אנשים שואלים בתמימות, או חצי בתמימות, והקב״ה השפיל עצמו בשביל זה. אוקיי, למה אני תוקף את המקובלים?
טענת הרמ״ק: הוא מכחיש תורה שבעל פה
אומר הרמ״ק, אבל אחר כך הוא אומר עוד דבר כזה, “ואלו אם לא יקראו כופרים או מינים” — אבל עכשיו יש בעיה, בוא לא נגיד שהוא לומד חכמות חיצוניות, לא בגלל זה הוא יהפוך לכופר, נכון? אומר הוא, “אם לא יקראו כופרים או מינים”, יכול להיות שהוא לא קורא להם כופרים או מינים, כלומר הוא הולך עם החלוקה של הרמב״ם שיש מינים שהם לא מאמינים בעיקרי אלוקות, אומר הוא, “כי הם מאמינים בכל ענייני האלהות”, הוא מאמין באחדות ה׳, בכל הדברים האלה שהוא אמר עכשיו שמלמדים את זה לילדים, מאמין אותו יהודי. ומה אפשר לטעון?
אומר הרמ״ק כך, למה הם כופרים? “מכחישים פירוש תורה שבעל פה”. כי כתוב ברמב״ם שיש סוג של כופר שהוא מכחיש פירוש בפירוש התורה בפרק ג׳ הלכה ח׳ מהלכות תשובה, הוא מכחיש דברי חז״ל.
ומה שהוא אומר, זה כמובן, זה שטות, כי קודם צריך להוכיח שיש באמת תורה שבעל פה, הוא אומר את זה, ובכל מקרה מי שהיה מכחיש בספירות, היה מכחיש את זה עצמו, הוא אומר שהזוהר לא נכתב בחז״ל וכדומה. אז, צריך הוכחה, כמו שכתוב בספרים הקדושים. הוא יגיד, “כן, זה ממש כמו שהרבי קיבל גילוי אליהו, כי הרבי עצמו אמר.” זו ממש הרמה כזו של הגיון, וזה מאוד עצוב שהרמ״ק לא הבין את זה, אני מצטער לומר.
דיון: איך מבינים את שיטת הרמ״ק
תלמיד: לא, אני לא מסכים איתך. אני יותר נוטה לחסד. לאנשים קשה מאוד לתפוס את הבסיס שלהם. קראתי את כל ספרו “ארי נוהם”, שבו הוא מנסה להתווכח אפילו יותר מאנשים קודמים שלא מתווכחים על קבלה. קשה מאוד לרוב האנשים לדמיין איך הם הגיעו לסוג כזה של חשיבה. משני הצדדים, האנטי-מקובלים, זה מאוד קשה. רוב האנשים, אפילו אנשים גדולים מאוד, הם מדמיינים שהאחר הוא רק כופר כי הוא רע. יכול להיות שהוא רע. הוא אומר שהוא מין. כי מה זה תורה שבעל פה? איפה יש תורה שבעל פה? מה כתוב על ספירות? הרמ״ק לא הביא עד עכשיו אף פיסת גמרא שבה כתוב ספירות. זה שטויות. יש לי פשט. לכל אחד יש פשט. אין בעיה, לכל אחד יש פשט. זה כבר אם מישהו אומר… זה כבר הולך להיסגר כראוי בפרק. מי שמאמין שהקב״ה לא קשור לאנשים, וכל הדברים האלה הם רק משהו כזה… אנחנו צריכים ללמוד איך המוח עובד, הוא נביך מין. אין לו כפירה. הדבר הקודם הכל יפה, אבל מין הוא לא.
מגיד שיעור: הרמ״ק עושה כאן ברור חילוק. לא, אתה מדבר על היהודים התמימים. מי שהוא תמים, אומר הרמ״ק, אינו כופר, ורק “לא הראהו המקום”. בזה אני מסכים. אבל לא נעשים ממנו כופר. אתה רוצה לחבר שני דברים, אבל אתה רוצה לחבר את שני הדברים. הרמ״ק עושה ברור חילוק. הרמ״ק היה קצת יותר… הוא קצת יותר מחמיר ממך.
תלמיד: אתה אומר שמה ש״לא הראהו המקום” עושה אותו כופר?
מגיד שיעור: במובן מסוים. הוא ניסה להיות ברור. הוא יגיד להם לא. יש מישהו שנביך גדל ככה, והוא יהודי הלל. אין לו טענות עליו. יש מישהו שהוא… בעיקרון, יש לו טענות על מי שיודע כן.
הרמ״ק על כפירה בספירות — המשך: חולשת הטיעון של “תורה שבעל פה”, ויחס הרמ״ק לרמב״ם
הבעיה עם טיעון “תורה שבעל פה”
תלמיד: אה, השייגעץ כבר למד כן. מה אתה רוצה? הוא למד. מה קורה? הוא לא נעשה מודע לזמן שלך.
מגיד שיעור: אה, הוא צריך לקנות תורה שבעל פה. למה? כי יש לי פיסת דבר שאני אומר שזה תורה שבעל פה, ואף אחד לא שמע על זה לפני עשרים דקות, אבל צריך להאמין שזה תורה שבעל פה. זה לא הגיוני.
תלמיד: אה, סליחה. זה הטיעון הבא שהוא עושה יותר את הטיעון שלך שאתה רוצה לעשות. לא היה לו מושג? הוא חשב שכולם תמיד היו… הוא היה תמים כשמישהו היה חכם כזה שכתב ספר כזה…
מגיד שיעור: כן, יש הרבה מאוד אנשים כאלה, זה לא הראשון. אני מנסה להבין את היריב שלי.
תלמיד: אז אתה אומר, אני חושב… אני מבין.
מגיד שיעור: לא, לא, ישירות זה… אני חושב שאתה… הבעיה איתך…
תלמיד: לא! תראה, אנחנו יכולים לומר, הדרך שהסבירו קודם, אף אחד לא צריך להסביר את זה, אם רוצים מאוד להסביר את זה.
מגיד שיעור: לא, אנשים צריכים לדעת את זה. אנשים משתמשים בזה. להלכה, הם טועים. הם פשוט טועים. ההגיון שלהם לא הגיוני בכלל, ולכן הם מאה אחוז טועים.
כפירה כשיחת הלכה, לא שיחת אמת
אבל אני צריך לומר את זה, כי יש הרבה יהודים שלא מאמינים בקבלה, וצריך להביא אותם פנימה. אתה יכול להבין שאני לא יכול ללמד אותם קבלה, ואתה תגיד שהם אפיקורסים כי הם לא מאמינים. זו לא דרך. זו לא דרך, זו רק דרך להוראה.
אני מצטער לומר, הרמב״ם מרגיש שדרך להוראת אנשים, שהמטרה היא רק בוריס, אומר לו מי שמאמין אחרת, זה מין. זה דווקא הצליח לו, אבל למקובלים זה לא הצליח. אבל לשאלות זה לא הצליח.
תלמיד: אה כן, הטענות האחרות כן, נביך, אתה מתכוון נביך, בזה אני אסכים.
מגיד שיעור: אבל תורה שבעל פה לא עובד.
הדרך האמיתית להבין את הרמ״ק
מה שאפשר כן לומר, אם מה שהגיוני, זה מה שאמרתי קודם, שכל השיחה, אני יכול לעשות הבנה כזו. אולי הרמ״ק, הייתי מבין את זה, לא בטוח, אבל יכול להיות. הם אמרו שכל השיחה של אמונה וכפירה היא רק שיחת הלכה, ולא שיחה באמת. מי שהוא בר הכי לעצמו להיות מעיין, מה הולך… דרך אגב, אצלנו בא מישהו שהוא מבין בעצמו, הוא יכול ללמוד בעצמו, הוא לא רוצה לדעת אם הוא אפיקורס, הוא רוצה לדעת מה האמת, לא אכפת לו, הוא נקרא עוד יותר אפיקורס.
איך יכול היה מיקיאור לכתוב כך? מישהו אומר אפיקורס. אוקיי, אם אתה חושב שהוא אמר שהוא לא מאמין שהוא אפיקורס, אני עוד אפיקורס, תעשה לי משהו, זה ממשיך. מה זה טיעון? זה לא טיעון.
אה, אם זה אומר שאני טועה בו, אני צריך להיות זהיר במה שאני טועה בו. יש אפיקורס, והלכות אפיקורס, אם יש דבר כזה, לפי הרמב״ם יש דבר כזה, זה מאה אחוז רק על מה שמלמדים לאנשים. כלומר, זה על עתידי. זה לא, מי שיש לו, מה שאנחנו קוראים לא אמונה פשוטה, לא אמונה שהראשונים היו קוראים חקירה או ידיעה, לעומת תקלי, חזרה.
לא נוגע השיחה של כפירה ואמונה, כי הוא מבין, ואם הוא לא מבין, הוא אומר צריך עיון. אפשר להישאר עם דברים מסוימים, זה אני מאמין בבחינת אמונה פשוטה, צריך עיון. אבל אז לא נוגע יותר אם צריך להאמין או לא צריך להאמין. אם למדו, כברירת מחדל, לוקחים מה שלמדו.
למי נוגעת שיחת הכפירה?
אז כל השאלה כאן היא על האנשים שלא מבינים, האנשים שאין להם ידיעה ממשית. והוא אומר, רואה שהוא אומר, אם מישהו הלך לחדר הנכון, והוא לא מבין, הוא לא מבין. זה נורמלי. אם מישהו הלך לחדר, אבל הוא גם הלך לחדר לא נכון, הוא בסך הכל, שניהם הוא מאמין. זה אולי שלי אפשר ללמוד כך.
הוא לא מדבר על מי שלמד באמת והוא לא מבין את הזוהר, יש לו קושיה. הוא מדבר על מי שהוא בסך הכל שמע מהרבי ככה, ומרבי שני הוא שמע אחרת. שייגער הרבי׳ס, הלך לרבי אחר? אנחנו יהודים, אנחנו צריכים ללכת לרבי׳ס שלנו. מבין מה אני אומר?
למה בעצם מי שלא מאמין בקבלה הוא כופר?
כמו שהרמ״ק עצמו, כמו שאמרתי על הרמ״ק עצמו היה אומר שכל הסיבה למה אני יכול רק באמת לטעון שיהודי פשוט למה הוא לא מאמין שלקב״ה אין גוף, זה כי הוא היה צריך להאמין בתרי״ג מצוות. למה הוא צריך להאמין בתרי״ג מצוות? למה הוא לא צריך להאמין בתרי״ג מצוות? מאמין בכל מקרה.
אז, הרמב״ק נמצא בתרלוי בעולם הזה, בעולם אפשר לומר משהו ש… שאני לא יודע, על זה גם אני חלוק, אבל הגיוני מה שהוא אומר, בתוך העולם של להאמין במה שאומרים לך, שאם החכם… זה אמת. כלומר, מבין מה אני אומר?
למה בעצם, בוא נגיד לא היה כל העניין, למה בעצם מי שלא מאמין בקבלה הוא כופר? כי חכמי ישראל, כולם, רובם, לאחרונה מאמינים בקבלה. אתה לא יכול לומר ליהודי ולומר דבר בסיסי שחכמי ישראל שלו מאמינים בזה לא אמת. למה? כי זה הכל בתורת המסורת ורמת המסורת. ורמת ההבנה, אני הולך בכלל על מה שאנשים אומרים. אתה יודע ככה?
תלמיד: לא מסכים.
מגיד שיעור: שאלת תורות. אבל זה עצמו שאלה גדולה אם זה דבר נכון לעשות. כלומר, אני חושב שבגלל הדבר הקודם, זה עושה את זה מסובך.
הבעיה עם שיטת הרמ״ק
כי מאוד מוזר לי לומר שמישהו מכחיש את פירוש התורה, כשעצמו פירוש התורה אומר שרוב האנשים לא מבינים את זה. והמארק עצמו יודע שאפילו אחרי לימוד פסוקים רבונים, רוב האנשים הולכים, לא כל אחד הולך להבין מה הוא אומר. הוא אומר את זה בדייקנאמר. כאן יש פרט גדול יותר. הוא יודע מה הוא עושה, והוא עושה את זה בכוונה, כי מי שעשה תחת אפקורות דידעט בפני הפריזנס.
אולי הוא מתכוון שזה הסתם סופר, שהוא כופר, ר׳ דגל׳ה ואוסטר, ואוסטר ואוסטר ואוסטר. הוא אומר, תראה, אנחנו יודעים שזו המיטה הנכונה. אוקיי, סליחה לך, יש לך נביך לרע מאדר סימן, זה כישלון. אם אתה לא יודע, אתה צריך לדעת שאני נגדך, אני חושב שיש לך אמונה מאוד שגויה, אפשר ממש לקרוא לזה אפיקורס.
כן, אבל הבעיה היא, הבעיה היא, הבעיה היא, עוד טיעון, שגם הוא לא טיעון כל כך טוב, אבל זה קצת טיעון יותר טוב. אומר הוא, “מלבד אשר אלה לו”, חוץ מזה, יש לו עוד “יוסף על חטאתו פשע”, חוץ מזה שהוא לא מאמין בדברי חז״ל.
יחס הרמ״ק לרמב״ם
אבל הרמ״ק ידע שהרמב״ם לא מאמין בספירות, הוא לא רובוט, הוא לא מת מטומטם. מה הוא חשב? לא ראו מאורות מימיהם, זה מה שהוא עונה על הרמב״ם. הוא חשב שהרמב״ם ידע על ספירות? לא, לא, לא.
כוונת התפילה והמוכרחיות של אמונה בספירות
תשובת המדינה על קושיית הרמ״ק
ראיתי, הוא הדפיס, הרמ״ק, מה זה היה? הוא הדפיס כאן קודם, הוא הדפיס קטע מהרמ״ק. אני זוכר גם במקומות אחרים, בשיעור קומה, הרמ״ק מדבר על טעמי המצוות. הוא לא מביא את שם הרמב״ם, אבל הוא אומר, אלו שאומרים טעמים, למה תוקעים שופר? סתם אדם, זה טעם לתקוע שופר? אתה עושה לי טובה, נבך, אתה אומר נבך, זו היהדות שלי. שופר זה לעשות תשובה, משהו בשלושה, לעשות תשובה, משהו קרן. צריך להבין ששופר מעורר את הרחמים העליונים.
הוא הבין שהרמב״ם הוא נבך, וכל הרבנים שהם בצד השני הם מאוד מכבדים את מה שהוא כן ידע, אבל הוא בוודאי חשב שהרמב״ם הוא בור בהבנת ספירות. אבל הוא בוודאי לא סבר שהרמב״ם הוא כופר, זה לא יכול להיות. אז איפשהו באמצע הוא צריך להבין. אני לא יודע.
הטיעון השני של הרמ״ק: בלי ספירות נופלים לכפירה
אחר כך הוא אומר כאן בעיה אחרת, כי זה הולך… עכשיו הוא חוזר לגמרי לפרק הקודם, נכון? הוא אומר שחוץ מזה, נניח, יש עוד “יוסף על חטאתו פשע”, וגם, זה מתאר סוג של אנשים שהיו עד זמנו. למה? “כי המכחיש הספירות ימשך אל הכפירה”. למה? ישאלו אותו את הקושיא ששאלו קודם. ישאלו אותו, אם האחד הפשוט לא משתנה, איך הוא יכול להשגיח על דברים שמשתנים? ואם הוא אחד, איך הוא יכול להשגיח על דברים שונים שיש בהם שניים? “כי יחייב ריבוי כידוע”.
זה לא ידוע בעצם, כי הרמב״ם האמין בבירור בשני הדברים והוא לא סבר שיש סתירה. אבל הרמ״ק סובר שהדרך היחידה לפתור את הבעיה היא עם ספירות, כפי שאמר בפרק הקודם.
ממילא הוא אומר, “ויכרח להאמין בספירות, ואם לאו יכפור ח״ו כאשר תעו רבים, וסודם כאשר פרטנו, וענינים אלו אין רצוני להעלותם בכתב”. אז הרמ״ק מדבר כן על סוג כזה של אדם שנקרא אוורואיסט. כן, אבן רושד. והיתה קבוצת יהודים שהיו באיטליה בזמנו שהיו להם את הבעיות האלה.
על מי מדבר הרמ״ק?
תלמיד: לא רלב״ג.
מגיד שיעור: רלב״ג לא האמין בהשגחה פרטית בדרך הזו, אבל הוא מדבר על אחרונים, הוא מדבר על אנשים מאוחרים יותר. היתה קבוצת יהודים שנטו לשיטות האלה, והם לא האמינו בהשגחה פרטית, וכן הלאה, אולי בקדמות העולם. שכל הדברים האלה קשורים בתיאוריה שלהם.
והרמ״ק אומר שאתה רואה שכיון שאין לך ספירות נעשית כופר. מה? בהיסטוריה, אני לא יודע מי. היו אנשים כאלה. כל הבחינות הדעת האלה, בכל האזור הזה. אם הוא עצמו היה, אם דילמגא היה עצמו כך, אני לא יודע, אבל מדברים על סוג האנשים האלה כאן.
אתה רואה שכל המקובלים, הרמ״ק לא גר בטבריה, אבל הוא הכיר את האנשים, כולם התמודדו עם זה. צריך לקרוא על מי הוא מתווכח כאן. הוא לא מתווכח איתי, הוא לא מתווכח עם רב כפח, הוא מתווכח עם אנשים. בזמנו כן, רב כפח היה כן, הוא כן אמר לא בחלק פרטות.
תלמיד: אה, זה לא נכון, הוא לא היה מרוצה לתפוס שזה לא נכון.
מגיד שיעור: אז כן, כן. אממ, אתה צודק, אבל… או שהוא לא הבין את הדבר בדרך הזו. או שהרמ״א האמין בבירור, הוא אומר שהוא לא מאמין בזכות פרטות בצורה כלשהי. יש לו חלק שלם בתורה איך זה יכול להיות.
אבל על כל פנים, הרמ״א אומר, אתה רואה שמכיוון שאני מאמין באחד הפשוט בלי ספירות, מי הוא אחד מהכופרים? אז אתה אומר, אתה יודע מה? על כרחך נקראהו, או שהוא יאמין בספירות, או שיהיה כופר, כי זה מה שקרה לאנשים שלא היתה להם את האפשרות. כך אומר הרמ״א. הוא אומר את אותו הדבר.
ביקורת על הטיעון
אוקיי, על החלק הזה גם יש, איך קוראים לו? המדינה מאוד כועס, הוא אומר שיש לו תירוץ לקושיא, בכלל זה לא קשה, הוא לא מבין את כל העניין, הכל מצדנו.
תלמיד: כן, כן.
מגיד שיעור: התירוץ שלו הוא גם לא כל כך רחוק מ… הדבר העצוב הוא שהמקובלים לא סוברים משהו כל כך שונה ממה שהוא סובר, זה רק שהם קוראים לזה ספירות. ראיתי, הבחינה… איך קוראים לך?
תלמיד: שוב.
מגיד שיעור: המדינה, ר׳ לייבל מדינה, אומר שהוא לא מבין את השאלה. זה בכלל משל, כמו שהוא נותן אולי משל, והמשל הוא משל שמקובלים עצמם משתמשים בו. הוא אומר, הקושיא הגדולה שהרמ״ק עושה, “דבר זה יתעורר אחד הדרשנים הקטנים”, במשל שאדם מטפס, הוא מטפס על בניין, הבניין לא נעשה קרוב יותר אליי, אתה נעשה קרוב יותר לבניין. מה כל הקושיא? איך הקב״ה משגיח? אני מתכוון שאדם קרוב יותר לקב״ה, יש לו יותר השגחה, משהו כזה. לא קושיא כל כך גדולה בכלל, כל הקושיא לא קשה.
וזה בעצם מה שהמקובלים גם מאמינים, המקובלים גם סוברים שהקב״ה לא משתנה. הם אומרים בסך הכל, יש רמות בבריאה, אתה יכול לקרוא לזה ספירות, שבגללן נאמר שהקב״ה כן — הם דיברו בשבוע שעבר, כאן יש בכל זאת חילוק. אבל התירוץ הבסיסי לקושיא הבסיסית הוא אותו תירוץ לפי כמעט כולם. אבל הרמ״ק מדבר על אנשים ספציפיים, שמכיוון שאין להם שפה לדבר על זה, זה כמעט משמע ממה שהם דיברו, הם באמת נעשים כופרים. זה באמת סיפור אמיתי. יפה מאוד.
הטענה החריפה של הרמ״ק על כוונת התפילה
עכשיו בא הרמ״ק ואומר עוד יותר חריף מצד המקובלים. הוא לא מדבר עכשיו על כפירה, הוא מדבר על כוונת התפילה. מישהו אומר, “אינני עוסק בקבלה” — הוא מתכוון לראשונים הקדמונים, נכון? — “ואינו רוצה לכוין בתפלותיו אלא לבעל האוצרות, כאשר חשבו רבים”, היו הרבה גדולים וטובים שאמרו את זה, כן? ידועה תשובת הרשב״א שמביא, שאומרים מה זה אומר, ומקובלים נתנו משל שם שהמלך יש לו אוצרות שונים, ואתה לא יכול סתם לתת למלך, זה לא הולך, יש מערכת, אתה צריך לומר לו, שלח מהאוצר הזה. הוא אומר, מה קורה, אני צריך לדבר לבעל האוצרות.
אומר הרמ״ק, אתה טועה, אולי אתה לא כופר, אבל טועה אתה בוודאי. למה? כי אי אפשר. “שאם יבא אדם לעבדו בערך בחינת עצמותו בזולת בחינת ספירותיו, נמצא מסלק תפלתו מכל וכל, כי אין סוף הפשוט בערך בחינת עצמותו פשוט, ואינו בעל שינויים.” זה לא אמת. אתה אומר שהאחד הפשוט משתנה, אז, כן הוא כופר בדרך האחרת. הוא לא יכול להשתנות מדין לרחמים, או להתפעל ברצון מרצון לרצון על ידי התפילה. “אם לא”, זאת אומרת מצד עצמו לא, אלא “בערך מציאותו”, הוא כן עצמו, “בפרט כפי שהוא בספירות, שהם מהות השגחתו, ועל ידם תהיה השגחה בזולתו, ועל ידם יש שינוי מדין לרחמים.”
הא, מה שאני אומר, זה נראה בעצם משהו שהרמב״ם היה מסכים עליו. אני לא יודע למה הרמ״ק כל כך בטוח שאנשים שלא לומדים ספירות לא יודעים את זה. אבל שוב, זה נכון שיש רמב״מיסטים מצחיקים שלא תופסים מסיבה כלשהי, וחושבים באמת שתפילה לא עובדת. או להיפך, הוא אומר, אה, הקב״ה משתנה. הקב״ה לא משתנה. אז בקיצור, לכן מי שמכוון בתפילה על פי פשט הוא טועה. ידעת?
אה, אבל אומר הרמ״ק, אה, כבר אמרתי יותר מדי סודות כאן, אל תחשוב שאתה מבין על מה אני מדבר. “ואל יתחכם המעיין לקנות תוך דברינו ענין נתינה נחוצה לאופן ענין השפעים והשגחה.” אתה לא צריך עכשיו להבין מה אמרתי, “כי התחכמות כזאת לא תועיל”, וטוב יותר לא לחשוב על זה. אנחנו נסביר הכל בארוכה בשער האורות והכלים, שם המקום שאנחנו נדבר על זה.
המוכרחיות של אמונה בספירות
הוא רק רצה לומר שסוף דבר יוצא שאדם מוכרח להאמין בספירות. למה? אתה רואה, אולי זה הדבר שהוא לוקח יותר ברצינות, כי התורה הקודמת של תורה תר״פ אולי תפס שאתה אומר שזו לא תורה כל כך טובה, אני לא מתכוון. אבל הוא אומר כן שאין לך ברירה, “שאי אפשר להאמין פנות התורה אלא בהם”, רצוני לומר על ידם.
כאן הוא אומר דבר מאוד חכם. כלומר, יש לנו כאן שני מובנים שבהם אי אפשר להאמין בתורה אלא דרך הספירות. אחד, אם מישהו לא יודע על ספירות, הוא נתקע בדילמות ואין לו תירוץ. יוצא שהספירות הן מה שאנחנו מאמינים, מה שאנחנו מאמינים איתו.
הספירות עצמן, המציאות, שלא רק הידיעה שיש לי על ספירות עוזרת לי להאמין, אלא זה שיש ספירות שאפשר לדבר על “בחינתו וערכו לספירותיו שהיא השגחתו”, זה מה שגורם לאנשים לוכל להאמין בקב״ה שמנהל את העולם ושיש לו השגחה וכן הלאה, ושומע תפילות. על זה הזוהר קרא לספירות “דא אמונה”, נכון? מהימנותא. יש כמה תורות מצחיקות על זה, אבל הסיבה המילולית היא, כך כתוב בפירוש בתיקוני זוהר, שהספירות הן מה שמאפשר אמונה. קיומן של הספירות עושה את זה אפשרי להאמין באלוקים.
לכן, האמונה שלנו היא לא בקב״ה, אלא בקב״ה על ידי ספירותיו, לא בקב״ה בבחינת עצמותו, כי זה קיים, ויש להם את האמונה גם בזה, אבל אפילו זה אנחנו יודעים רק דרך הספירות, כי לא היינו יודעים על כלום בלי העולם. זו הסיבה שהספירות היו צריכות להתגלות.
דיון: המשמעות האמיתית של “רזין דמהימנותא”
תלמיד: כן, כן, בוודאי. התניא ואנשים מצחיקים אחרים אומרים שספירות נקראות רזין דמהימנותא כי אי אפשר להבין אותן, אפשר רק להאמין בהן.
מגיד שיעור: זה בדיוק ההיפך. כל הנקודה של ספירות היא שאפשר להבין. הם פשוט משתמשים באמונה במובן של ידיעת אלוקות. בוודאי.
תלמיד: אם אתה מאמין באין סוף, אתה לא יכול להבין כלום.
מגיד שיעור: נכון. אז, וזה נכון. אם אתה מאמין רק באין סוף, אתה לא מאמין באלוקים. אין לך אלוקינו, יש לך שם בלי אלוקינו, איך שתרצה להגיד את זה. אז הספירות, הן אלוקינו, הן עושות את האלוקינו, הן עושות אותו להיות אלוקינו. הן לא עושות בעצמן, הן לא נפרדות, הן עושות אלוקינו. על כן מוכרח ליהודי להאמין בספירות.
החידוש של קבלה: ספירות כמציאות
תלמיד: זה החידוש של קבלה. בעצם כולם מאמינים בספירות בדבר כזה.
מגיד שיעור: תיאורטית כולם מאמינים שמדברים על פעולות הקב״ה.
תלמיד: זה שקוראים להן אלוקים, זה שכשמדברים לקב״ה מדברים אליהן…
מגיד שיעור: מדברים עליהן ואליהן. מהקב״ה איתן, לא מהן בנפרד, כן.
תלמיד: אבל אולי המקובלים פשוט נותנים קצת יותר מדי שמות לדברים שלא אמורים להיות להם שמות.
מגיד שיעור: זו בדיוק הקושיא של שער האצילות והכלים, שהוא אומר ששם צריך לראות לאיזו רמה אפשר באמת לקרוא לזה, לעשות ממנו כמו מציאות. אבל למעשה, לעשות מדברים מציאות היא הדרך היחידה שבה אנחנו מבינים דברים. זה שוב חזרה למושג של מה שאי אפשר להבין. כל עוד זה מאוד מופשט, כמו ההתייחסות אל הבריאה, קשה מאוד לדבר על זה, קשה מאוד לתפוס. אני חושב.
שלושה סוגי אנשים בתפילה
המציאות היא, שיש רק שני סוגים או שלושה סוגי אנשים. יש אנשים שלא מתפללים, ולמי שהם מתפללים זה לא לקב״ה, הם מתפללים לפסל גשקה. יש אנשים, זה רוב היהודים, יהודים פשוטים שהם אומרים שהאחד הפשוט משתנה, זה בעצם מה שהם מאמינים, אבל הם מגשימים. הרמ״ק לא אומר את זה כל כך ברור, אבל זה בעצם מה שקורה. המתפללים לאחד הפשוט הם מגשימים. לפי הרמב״ם הם מינים, אבל זה בסדר.
לא, הקבלה קיימת כדי לענות לאותם אנשים, באמת. כי המקובלים לא רוצים להיות סתם אנשים שזה עובד להם, הם רוצים להבין מה הם עושים. כמו שכל הנקודה היא להבין מה עושים. יש אנשים שהם ברמב״ם והם תפסו, כמו שאתה אומר, הם תופסים את אחדות הפשוט, ולכן הם לא מתפללים באמת. הם אומרים אולי את המילים, אבל אין להם עצמיות, אין להם הבנה של מה זה אומר.
אבל הוא אמר, כן, מה אומר הרמב״ם? מה אומר הרמב״ם? הרמב״ם אומר במורה נבוכים, שכשאדם מתפלל הוא נעשה קצת אדם טוב יותר, ואחר כך יוצא, זו לא תפילה. למילה תפילה אין משמעות בזה. ולמקובל יש תירוץ, שמה שאתה אומר… בואו ניתן לזה שם, בואו ניתן שם לדבר הזה. ועכשיו זה הגיוני, אנחנו מתפללים עם הספירות. הספירות יכולות לכעוס עליך, והן יכולות לא לכעוס, ואני גורם להן שלא יכעסו. דרך זה, הקב״ה הוא זה שלא כועס, אבל פעולות השם, לא הקב״ה עצמו. אבל אז זה הגיוני. הם פשוט עושים לעבודת השם מילים, בעצם.
וכשהם אומרים עוד שהקב״ה עצמו עשה את זה כך, כי הקב״ה רוצה שזה יהיה הגיוני. והיהודי הפשוט יש לו הרבה מאוד פחות מילים במוחו, והוא עושה בדיוק את אותו הדבר, שהוא טועה. אם הוא חושב יותר מדי, הבעיה היא… הרמ״א אומר לך שהוא טועה. יהודים פשוטים הם טועים. הבעיה היא שאין שום דבר רע בלהיות טועה.
ה״יהודי הפשוט” — מי הוא באמת?
אוקיי, אני לא יודע כך, יש שני סוגי יהודים פשוטים. כשאתה אומר יהודי פשוט, אתה כבר לא מתכוון ליהודי פשוט, כי אתה כל כך רחוק מיהודי פשוט, שאתה אפילו לא יכול לדמיין מה היה יהודי פשוט. יהודי פשוט, אם הוא באמת יהודי פשוט, אתה צודק, אין לאף אחד טענה שזה פשוט, יהודי פשוט ממשי. על מה שיש טענה זה על החכם העליון היהודי הפשוט. מבין? מישהו אומר הוא, בוא, יש לי תואר, הוא אומר אני יהודי פשוט. מה הוא שקרן? אתה לא יהודי פשוט. כי הוא טמא יותר. הוא באמת יהודי פשוט.
אני מדבר על החכמים. כל החכמים, הוא מדבר על ה… ה“אומר אין אלא בעלי אוצרות”, הוא לא מדבר על מי שלא נפלה לו הקושיא. זה הוא בסדר. הוא היה קצת מעוניין. אני מתכוון שחלק גדול מזה הוא להתחיל להיות מרוצה עם זה שהם לא יהודים פשוטים. הם צריכים להיות בעלי תמימות ופשיטות גם על זה. תמימות ופשיטות לא אומר, “אה, חכמה דברים מסובכים, תודה רבה, אתה יודע מה? אני יהודי פשוט!” אתה לא!
הקב״ה עשה אותך להיות סוג כזה של אדם שאתה יכול להתלהב להתפלל רק אם אתה עושה קשר בין הספירה הזו לספירה ההיא, או מה שזה לא יהיה, זה סוף כל המדרש, זה כל המדרש, זה גם מסובך. כל תיאוריה היא מסובכת. וזו העבודה שלך. העבודה שלך היא להבין בבירור לפי… אתה לא צריך לחשוב שזה כל העניין. הקב״ה גדול ממך. הקב״ה יכול לדבר עם יהודים פשוטים גם, הוא יכול לדבר עם אפיקורסים אפילו, אין לו בעיה עם כל הבעיות שיש לך, אין לו. אבל זה האלוקים שלא נח לפנים.
אבל הקב״ה עשה אותך, ועשה אותך שאתה רוצה להיות סוג כזה של אדם שאתה צריך להיות בעל השכלה. כך אני חושב עלי ועל החברים שלי. והמקובלים, כולם חושבים כך שם, והם מאוד גאים בזה. כן, אפשר להיות בעל גאווה, “אה, אני המשכיל הגדול.” ואני מבין, צריך לעבוד על המידות של ערך אפיים. זו כפירה בתוך המקום. שכל הוא טובה גדולה שהקב״ה נותן לאדם. כל דבר אפשר להרוס, אפשר להשתמש בו לרעה, להשתגע. וזו דרך העבודה שלך.
שמחה בחלקו בהשגת אלוקות – האיזון בין ענווה להכרת הטוב
כפירה בטובתו של מקום
מורה:
אבל לומר כך זו כפירה בטובתו של מקום. זו טובה כה גדולה שהקב״ה נותן לאדם. כל דבר אפשר להרוס ואפשר להשתמש בו כדי להשתגע. וזו דרך העבודה שלך.
אני מבין, בוודאי, הקב״ה יכול בלי ספירות. הקב״ה יכול לחלוטין לעשות בלי ספירות. מה אני מתכוון? הוא מדבר עם סבתא שלי בלי ספירות. זה מושלם. אבל אני לא סבתא שלי.
ה״מעמד הביניים” בחסידות ובקבלה
ואני מתכוון שוב, אתה חוזר לשאלה של רוב האנשים – כל מי שהיה בישיבה והוא ראה קצת מה שלימדו שם, הוא לא יהודי פשוט. דיברתי עם יהודים פשוטים כל חיי. עשיתי שיחות בשיעור המנזר על המעמד הביניים בחסידות. כמובן, אתה לא הפילוסוף הגדול ביותר. הכל באמצע, אז לומד ספרי חסידות ביניים, וקבלה ביניים.
אני רוצה לומר נקודה, כי אנשים – אני לא יודע, סצנת הקבלה של היום היא הרבה יותר מסובכת. אז בסופו של דבר זה עוד אחד באמצע, ואני לא יודע מה אתה ומה לא. יש לי ספירות בסיסיות, אני מבין, אני מקבל את זה, אני מבין, אני עושה את עצמי קטן מאוד. אתה מתפלל, זה חייב לעבוד, טוב מאוד.
לא, אתה צריך עוד יותר. אתה יודע מה, אני יהודי פשוט, אני טוב עם ספירות רגילות, אז אני אומר כך. אתם לא צריכים עכשיו שום… יש לי כל מיני אורח, רופא, הכל מובן. אבל זה לא בשביל אנשים שיש להם את הצורך הזה. הוא למדן, הוא רוצה להיות למדן בדבר. זו קצת גאווה. קודם צריך להבין את הפשטות.
למה הקב״ה עשה את העולם כל כך מסובך?
כן, הדבר שלי הוא שיהיה מאוד שמח, שיהיה חכם מאוד. הקב״ה עשה אותי חכם מאוד, אני מנסה להשתמש בזה, במידה, מה שלא יהיה, רמז, דרשנות, מה שיש לי, בסדר, אני מרגיש טוב.
למה הקב״ה עשה את העולם כל כך מסובך? הקב״ה עשה את העולם יותר פשוט, הוא רצה שגם החכמים יהיה להם מה לעשות, נכון? למה בדיוק הקב״ה עשה כל דבר כך שהוא כל כך מסובך? המציאות היא מאוד מסובכת, נכון? זה לא פשוט. הקב״ה פשוט, אבל המציאות מסובכת. למה? המציאות אני מתכוון הבריאה. למה?
אני לא יודע, זו בדיחה. אני לא יודע כך, כך רצה. למה רוצים את האנשים החכמים… תפסיק, האנשים החכמים הם אלה שהמוח שלהם פועל כמו שהעולם הוא בדרך הזו. כן, לאנשים החכמים יש בעיה. הם תופסים כמה הדברים מסובכים, וזה הרבה יותר קשה לחיות כך. הם אנשים טובים מאוד. בשבילם גם מחזיקים. יש פתרון. יש כבר כאן פתרון לאנשים החכמים. זה עוזר.
שמחה עם ההשגה העצמית
לאחרונה – אני הופך הרבה יותר. תמיד חשבתי כך. אני נותן שיעורים עם חכמות ו… וזה כן ראוי, זה לא… איזה חקירות מטופשות שיש לאנשים. הם לא מבינים. זה כל כך פשוט. יש לי את היכולת להבין את זה. וכך הולכת האנושיות שלי, היהדות שלי, עבודת ה׳ שלי, מה שאתה רוצה. וזה מושלם. ואני כל כך שמח עם זה.
ויש להם משהו, ויש להם גם את התורה. אני עומד ממש במדרגה. יש מקובלים אמיתיים. בסדר. האמיתיים, והחכמים, המקובלים האמיתיים, אלה שמבינים באמת. יהי להם אשרי חלקם, אני מבין כמו שאני מבין, אני מאוד שמח עם זה.
הבעיה של גאווה – והאיזון הנכון
דיון: האם אתה טוב יותר כי אתה מבין?
תלמיד:
אז אתה חושב שאתה טוב יותר מאחר כי אתה מבין אלוקות?
מורה:
כן, אני חושב שאני מאוד שמח עם זה. אני יכול לדמיין שהייתי מישהו שלא מבין, ואני חושב שהתפילות שלי עובדות טוב יותר כי אני מבין. למה לא לחשוב כך?
תלמיד:
האחר?
מורה:
נו, נסה, אני לא מתחרה עם האחר. הקב״ה גדול יותר מזה גם. אבל לאנשים יש כזה… באמת, אתה לא יכול להאמין. קשה להאמין לאנשים שמישהו שהוא יודע שיש עשר ספירות, והוא מבין קצת, הוא לומד קצת, והוא יודע מה זה אומר, שהוא… העבודה שלו טובה יותר, ושיתנו לו קוויטל. למה קשה להאמין? זה נכון! האחר לא מבין, אתה מבין!
תלמיד:
אתה אומר שלאחר יש דבר אחר?
מורה:
נו, נסה את זה. השגה של ידיעה יפה מאוד, אבל יש דבר גדול יותר. יכול להיות, אין בעיה, אתה יודע מה? אני יהודי פשוט, אני יודע. מי שיש לו השגות אחרות, שיהנה מההשגות שלו.
אני יכול להסכים איתך למה היהודי אומר שהוא מתעלם מזה, כי הוא אומר, בסדר, אתה יכול לצייר יפה, אתה יכול לקרוא יפה, ללמוד, בסדר, זה כישרון. ושאתה יכול לצייר יפה זה בכלל כלום.
תלמיד:
לא, זה כישרון, אבל אתה לא חושב שאתה יותר מאחר.
מורה:
שוב, זה נושא של גאווה. אני מסכים שצריך להיזהר בענווה. אבל לא על זה, לא שזו שמחה בחלקו. מה התעסקו יותר למה. הבעיה היא לשבור את עצמך באמת עם עבודה קשה ששוברת את הגאווה.
יש דבר, עכשיו זו כבר מדרגה של השגת כלים, אבל זה, כן, זה דבר טוב, הכל בסדר, אין לי בעיה. כך להסתכל על זה, כך להסתכל על זה אני מתכוון. אין בעיה, מי שהחזיק באותה מדרגה, שיחשוב כך. כן, זה מאוד יפה, אבל לא זה עושה אני… לא זה ה… אולי, אולי זה עושה…
ידיעה מול עבירה
כשהסתכלו על אנשים לאורך הדורות, לא הסתכלו על מישהו כי הוא ידע יותר. הסתכלו על העבירה הרבה, על ההתעבדות. מי שיודע יותר באמת חשוב.
אני לא יודע על מה אנשים מסתכלים, מי מסתכל, אף אחד לא יודע. יש דבר כזה, אנשים יודעים שיש אנשים מסוימים שמגיעים להשגות מסוימות ולנבואה ולדברים, כי הם עברו דברים מסוימים, והם הגיעו למקום. אולי, אולי, אבל. יכול להיות, אני לא יודע, אבל לא מעניין אותי ש… אני חושב שצריך… בסדר.
“המושלם הוא האויב של הטוב”
צריך להיות שמח בחלקו. צריך להיות הרבה יותר נרגש עם מה שיודעים כן. מה שלא יודעים, מי שיודע את זה, גם הוא יהיה שמח. אמרתי שהוא לא צריך להיות שמח, כי אין לו תורות אחרות. אבל מי שלא יודע את זה, או שהוא יודע כן, הוא מחזיק בדברים אחרים שיותר מושכים. אז זה חלק כזה, והוא צריך להיות מאוד שמח עם זה, הוא צריך להחזיק את עצמו מאוד גדול עם זה. לא גדול יותר מהאחר, אבל מאוד גדול. גדול יותר מהאחר זו סתם בעיה, הוא צריך להחזיק את עצמו מאוד גדול עם זה.
תמיד הטוב, המושלם, האויב של הטוב. יש מדרגות גדולות יותר. יש בעיה כשיהיו עצבים לעשות את אותן מדרגות, יקבלו איזו רוח הקודש. אליהו יבוא ויגיד לנו…
תלמיד:
הם מתכוונים?
מורה:
הניסיונות שלי, רוב האנשים לא מתכוונים.
תלמיד:
הם מתכוונים?
מורה:
בסדר. הוא יודע, אני לא מדבר דיבורים. הוא יכול באמת. הוא יכול באמת הרבה יותר מאנשים אחרים. בסדר. זה באמת אמיתי לשבור את עצמך על חתיכות חתיכות. זה כבר בא כך, זו הייתה עבודה ארוכה.
אז אני חושב שאותו אדם צודק לגמרי. אבל יש עוד הרבה, כמה גדול הוא מחזיק את עצמו, כמה גדול הוא מחזיק את עצמו האדם הטיפש הזה שאתה מדבר עליו, הוא צודק. אבל החלק הרשעות שבו על שטויות, כמה שמח הוא עם ההשגה המטופשת שלו הוא צודק. אבל יש עוד הרבה יותר, כמובן.
סיום
בסדר, שוין, עד כאן… עד כאן שיעור, אני לא יודע. מה הסיפור כאן? אני לא מבין מה קורה כאן.
האם המכחיש את הספירות יקרא כופר | פרדס רמונים שער א פרק ח
https://www.dropbox.com/scl/fi/1izfz751q3s2f5f5cz3cy/_.mp4?rlkey=dewkb1vriimddj88x15tb7814&dl=0