סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור – פרדס רימונים, שער א׳, פרק ט׳
השאלה המרכזית של פרק ט׳: האם המכחיש הספירות הוא כופר?
פרק ט׳ של שער א׳ בפרדס רימונים עוסק בחקירה: אם המכחיש הספירות יקרא כופר – האם מי שמכחיש את הספירות נקרא כופר? תשובת הרמ״ק היא בעיקר “לא”, אבל זה יותר מסובך מאשר “לא” פשוט.
מדוע השאלה עצמה היא שאלה מוזרה?
לאחר שבפרקים הקודמים (במיוחד בפרק האחרון שבו נאמר “על דרך החקירה” – שכדי שהאמונה תהיה נכונה צריך לדעת מציאות הספירות) – הוא בא עכשיו לשאול האם מי שמכחיש זאת הוא כופר. זו שאלה מוזרה:
דמיין לעצמך: מחבר כותב ספר על סודות התורה. על השער כתוב “סוד”, לומדים אותו רק במגבלות, הוא עצמו קורא לזה קבלה, סודות התורה, לא נגלות התורה. ואחר כך הוא שואל: מי שלא מאמין בסוד שלי – האם הוא כופר? זו באמת שאלה מוזרה. מתי שאלו אי פעם שאלה כזו בסוגיא נגלית? אף אחד לא שואל: “מי שלא מאמין בהלכות קם ליה דרבה מיניה – האם הוא כופר?” טכנית התשובה צריכה להיות כן (כי צריך להאמין בכל התורה), אבל אף אחד לא שואל שאלה כזו בסוגיא רגילה בבבא קמא. החידוש הגדול הוא שכלל שואלים שאלה כזו – כי זה הופך את הקבלה לא רק לחכמה עמוקה ליחידי סגולה, אלא ליסוד בסיסי של אמונה, כמו העיקרים עצמם.
[הערת אגב: מבחינה היסטורית זה קצת מצחיק – רוב הדורות של יהודים לא ידעו שיש עשר ספירות. זו הווה אמינא שדורשת מודעות היסטורית מסוימת.]
הרקע: הרעיון של עיקרי אמונה
שיטת הרמב״ם
הרמב״ם הציג את הרעיון של עיקרי אמונה – שיש דברים ספציפיים שיהודי חייב להאמין, ומי שמכחיש אותם יצא מן הכלל. זה עצמו הוא חידוש של הרמב״ם, כפי שהחתם סופר, האבן עזרא, ורבי יעקב עמדין כולם ציינו.
הרמב״ם סובר שיש רשימה של ידיעות ספציפיות שיהודי חייב להאמין. זה אומר שלא כל פסוק חשוב באותה מידה להאמין בו. למשל: “שמע ישראל” חייבים להאמין, אבל “ואחות לוטן תמנע” – אם מישהו סובר שאחותו של לוטן לא הייתה תמנע אלא רבקה, הוא בריה מוזרה, הוא אולי טועה, אבל הוא לא כופר. כי צריך להאמין שהתורה קדושה, אבל לא בהכרח שכל פסוק בודד מתכוון דווקא לתוכן הפשטי.
[הערת אגב: מוזכר שרב יוסף דן מאריך בספריו על הנקודה ההיסטורית כיצד הקבלה התפתחה להיות דבר שדורש אמונה. הרמב״ן, שהוא אולי הראשון שכתב קבלה בפומבי, מעולם לא אמר שמי שלא מאמין בקבלה שלו הוא כופר. הוא כן אמר שלאבן עזרא יש שגיאה כי הוא מלגלג על חז״ל, אבל הוא לא קורא לו כופר.]
שיטת המקובלים (והחתם סופר)
החתם סופר מביא בתשובה בענין עיקרי הדת שהמקובלים חולקים על כל הרעיון של עיקרי הדת. שיטתם היא: צריך להאמין בכל התורה – כל מילה של תורה היא שמות, לכל מילה יש קדושה. אין חילוק בין פסוק אחד לאחר. כפי שר׳ מנחם מנדל אומר: איפה כתוב בתורה שלך שלהאמין בקב״ה חשוב יותר מאשר לא להניח תפילין בשבת? שניהם תורה מן השמים, שניהם בדיוק באותה חשיבות. החקירות שלך שעושות חילוקים – אין שום חילוק.
הרמ״ק עצמו, כשהוא חוזר לשאלה (בסוף הפרק), אומר גם הוא על המקובלים: אין עיקרים מיוחדים – הכל עיקר. צריך להאמין בכל מה שכתוב.
הנפקא מינה – קולא שיוצאת משיטת המקובלים
משיטת המקובלים יוצאת גם קולא: אם הכל חשוב באותה מידה, אז אדם שיש לו קושיא גדולה – למשל הוא לא מבין את הפשט של “ארבעה אבות נזיקין” בתוספות – הוא לא אפיקורס, הוא למדן גדול עם קושיא, הוא יכול להישאר ב״צריך עיון.” אבל – וזו הנקודה – אם אומרים שבאמונה זה אחרת, ושם אסור להיות עם “צריך עיון” (למשל: למה יש רק אל אחד ולא שניים? – “צריך עיון”?!) – אז עושים חילוק בין פסוקים, וזה בדיוק מה שהמקובלים לא רוצים לעשות. כל דבר בתורה צריך להבין, ואם לא מבינים, נשארים בצריך עיון – זו לא כפירה.
לפי הרמב״ם לעומת זאת יש חילוק גדול – ביסודות האמונה אי אפשר להישאר ב״צריך עיון”, שם זו בעיה יסודית. הרמ״ק אבל כן יש לו היררכיה – הוא סובר שיש דברים שחייבים להאמין, ולכן לא נופל בבעיה הזו.
קבלה כאמונה בסיסית בקהילת קבלה
אצל אנשים שחיים בקהילת קבלה, זה הפך לדבר הבסיסי: “מה זה יהודים? יהודים מאמינים בעשר ספירות.” מלמדים את זה לילדים, כמו שמלמדים “לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה” – הילד לא מבין, אבל מאוחר יותר יבין. אבל אם מישהו בא לבית כנסת חסידי ואומר “אני לא מאמין ביחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה” – רבי חסידי לא יכניס אותו.
הרמ״ק אבל חי בעולם האמיתי – הוא הכיר אנשים שסברו אחרת, אנשים שהיו להם שלוש עשרה ספירות (זה הפרק הקודם), או אנשים שכלל לא סברו שיש ספירות.
—
התירוץ של הרמ״ק: שני סוגי אנשים
הרמ״ק מחלק בין שני סוגי אנשים שיש להם טעויות:
סוג 1: מי שלא יודע – “לא ידע בהם כלל”
זה אדם שמעולם לא שמע על קבלה. לא בגלל שהוא מכחיש – אלא בגלל ש״לא נתגלו לו שערי אור”, לא לימדו אותו. אדם זה הרמ״ק לא קורא לו כופר – הוא לא יודע מה זה. זה לא הרעיון של “תינוק שנשבה” – הוא מתכוון פשוט ליהודים שלא למדו קבלה.
סוג 2: מי ש״במזיד” – כופר דווקא
זה מי ששומע מה שרוצים לומר לו, ונשאר בשלו – הוא מכחיש להכעיס, בדווקא. אדם זה הרמ״ק כן קורא לו כופר.
—
הראיה ממחלוקת הרמב״ם והראב״ד על הגשמה
הרמ״ק מביא ראיה מהמחלוקת המפורסמת:
הרמב״ם סובר: מי שמאמין שהקב״ה הוא גוף – הוא מין.
הראב״ד חולק ואומר: “ולמה קרא לזה מין? וכמה גדולים וטובים הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות.”
ניתוח הרמ״ק את הראב״ד
הרמ״ק לא יכול להאמין שהראב״ד עצמו סבר שהקב״ה הוא גוף. זה ברור מהלשון “אגדות המשבשות את הדעת” – הראב״ד קורא לזה משבש, מה שמוכיח שהוא סובר שזו טעות. הוא אומר “גדולים וטובים” – אבל הוא מסכים שהם טעו. הם הלכו אחר פשוטו של מקרא (שבו כתוב שלקב״ה יש כביכול גוף) ואחר אגדות.
[הערת אגב: הראב״ד מעז לכתוב על אגדות אפילו יותר ממה שהרמב״ם מעז במשנה תורה – הוא קורא להן “אגדות המשבשות את הדעת”. הוא היה אדם חריף שאמר מה שחשב.]
חידושו של הרמ״ק: המחלוקת היא על שוגג
הרמ״ק הופך את אופי מחלוקת הרמב״ם-ראב״ד. הוא עושה אותה לא למחלוקת האם הגשמה היא טעות (שניהם מסכימים שכן), אלא למחלוקת על שוגג לעומת מזיד:
– הרמב״ם סובר: אפילו שוגג – מי שמאמין בתמימות שהקב״ה הוא גוף – הוא מין.
– הראב״ד סובר (לפי פירוש הרמ״ק): שוגג, מי שבתמימות נפל לטעות זו – אינו מין. רק מי שבמזיד, בדווקא מכחיש – הוא מין.
הרמ״ק מיישם את אותו עיקרון על קבלה: מי שלא יודע על ספירות הוא כמו שוגג – הוא לא כופר. אבל מי ששומע ועדיין מכחיש בדווקא – הוא כופר.
שיטת הראב״ד לפי הרמ״ק – מבואר
הרמ״ק מבאר את עמדת הראב״ד: יש יהודי ש״בכל עניניו עובד את האל, והולך בדרכי התורה בתמימות”, ורק “בעבור קוצר ידיעתו יאמין בגשמיות” — אדם כזה אינו מין, הוא טועה, “ואין כוונתו להרע”. אבל מי שכבר הכיר את הבורא, פתחו לו “שערי ההקדמה בביטול הגשמות”, והוא אינו מודה באמת, והוא מעוות פניו — אדם כזה הוא ודאי מין אפילו לפי הראב״ד.
קושיא על לימוד הרמ״ק
מי היה אי פעם אדם כזה שהסבירו לו שהקב״ה אינו גוף, והוא אומר בדווקא “כן, יש לו גוף”? זה לא מצב טבעי. אנשים שמאמינים אחרת בדרך כלל יש להם סברא אחרת, ספר אחר שקראו, תיאוריה אחרת — הם לא “מעוות פנים” בדווקא. לרמ״ק יש אולי יותר מדי בראש את הרעיון של כפירה דווקאית — שמישהו יודע את האמת ומכחיש בכוונה. אבל הרמב״ם והראב״ד שניהם מדברים יותר על אנשים תמימים שמאמינים במה שהם חושבים שזה אמת.
[הערת אגב: “גילוי הקדמות” לא אומר רק שהסבירו לו — זה אומר שהראו לו, הביאו חומש, אמרו הכל — והוא עדיין מחזיק באמונותיו. אבל זה לא כל כך מרשים כמו הסבר.]
מסקנת הרמ״ק על הגשמה
אדם כזה שמאמין בהגשמה הוא מין — אבל הוא מין כמו גוי (כמו נוצרי שמאמין שהקב״ה נעשה אדם), לא כמו מין יהודי.
[הערת אגב: הרמב״ן סבר שמה שהנוצרים אומרים — שהקב״ה נעשה אדם — זה אבסורד, אבל לנוצרי יש דרך משלו להסביר את זה, והרמב״ן לא מחשיב אותו כמין באותו מובן.]
—
שלוש שאלות נפרדות בסוגיית ההגשמה
שאלה 1: האם לקב״ה יש גוף
זה עצמו אפשר לעשות מסובך. יש שמועות בשם הראב״ד (בספר מערכות האלוקות) שכשמדברים על הקב״ה עם תפילין וכדומה, מתכוונים לכבוד נברא — מט״ט, או משהו כמו ספירות. כך אפשר לומר שלקב״ה “יש כן גוף” אבל לא הוא עצמו ממש. מהלך אחר הוא שלקב״ה יש גוף “במובן מסוים” — משחקים במילים. אבל הרמ״ק מניח שהראב״ד בוודאי מודה שפשוט הקב״ה אינו גוף.
שאלה 2: האם מי שאומר שלקב״ה יש גוף הוא **מין**
אפילו אם מסכימים שלקב״ה אין גוף, נשארת עוד שאלה: האם מי שחושב אחרת הוא מין. “מין” זה לא אותו דבר כמו “הוא טועה”. יש אנשים שטועים אבל לא מינים. למשל, אם מישהו חושב שיש שבעה רקיעים ומישהו אומר לא — אף אחד לא מין. מין הוא רק על הדברים החשובים ביותר. הרבה יהודים טוענים: הרמב״ם צודק שהקב״ה אינו גוף — אבל זה לא כל כך חשוב שצריך להיות מין בגלל זה.
הרמ״ק לא מדבר על השאלה השנייה כלל — בשבילו פשוט שזה חשוב מספיק כדי להיות מין. הוא לגמרי בצד של הרמב״ם.
ראיית הראב״ד מ״גדולים וטובים ממנו”
ראיית הראב״ד היא: יש גדולים וטובים שהאמינו כך. אבל הרמב״ם היה אומר: “גדולים וטובים? מינים!” — זו בדיוק החקירה עצמה.
[הערת אגב: משל הרבי מקוצק — הרמב״ם בפסקו הוציא שורה שלמה של יהודים יפים מגן עדן לגיהנום. בא הראב״ד ואומר לא — החזירו אותם.]
—
החילוק האמיתי בין הרמב״ם והראב״ד
החילוק הוא לא האם לקב״ה יש גוף (שניהם אומרים לא), ולא האם אדם כזה טועה (שניהם אומרים כן). החילוק הוא:
– הרמב״ם סובר שבשלימות האדם / שלימות יהודי אידיאלי, הידיעה של הקב״ה (כולל ביטול הגשמות) היא מאוד יסודית. בלי ידיעה כזו חסר משהו מהותי. לכן הוא מין — לא בגלל שהוא אדם רע, אלא בגלל שהוא חסר בידיעה החשובה ביותר.
– הראב״ד סובר שאדם כזה הוא עדיין “גדולים וטובים” — יש לו תירוץ טוב, הוא שוגג, הוא לא מין.
אבל הרמב״ם מסכים שיש תירוץ של שוגג — הוא לא אומר שאדם כזה הולך לגיהנום. הוא רק מתכוון לומר שזה מאוד חשוב ואי אפשר להישאר אגנוסטי. כשהוא כותב “מין”, הוא לא מתכוון לפסוק על כל היהודים עד סוף כל הדורות — הוא מתכוון שצריך לשנות את מה שחושבים.
[הערת אגב: מה שהעולם מביא כראיה שהרמב״ם לא מסכים לטענת השוגג של הראב״ד — זה לא נכון. הרמב״ם בוודאי מסכים שיש תירוץ של שוגג. איך אפשר שלא יהיה תירוץ כשהתורה עצמה כותבת לשונות של גשמות? כשמישהו למד פשוט פשט? אבל — אומר הרמב״ם — היום כבר יש תרגום אונקלוס, היום כבר יש מורה נבוכים, כבר לימדו בחדר שלקב״ה אין גוף. אז אחרי שהרמב״ם הכניס לתוכנית הלימודים של כל יהודי שלקב״ה אין גוף — עכשיו מי שמאמין אחרת, זה משהו מוזר.]
—
מה זה “כפירה” בכלל?
צריך לחלק את השאלה “האם משהו הוא כפירה”:
1. זה יכול להיות: הדבר הוא מאוד חשוב כדי להיות אדם, כדי להיות יהודי — חשיבות מעשית.
2. זה יכול להיות: זה אמת — אמת שכלית. אבל רוב האנשים לא מסוגלים לבטא מה האמת — וזה לא רלוונטי להם, אלא לחכמים.
כשמישהו חושב ש-π הוא שלוש או ארבע, הוא לא כופר — הוא טיפש, הוא לא למד, אי אפשר להתלונן עליו. כל השיחה על כפירה רלוונטית רק לחינוך — חינוך המוני, מה מלמדים את העולם. כשלא לימדו אותו, אי אפשר להתלונן. כשכן לימדו אותו והוא לא מאמין — אז שואלים למה. אם הוא אומר “אבל אני חכם ואני סובר אחרת” — זה מצב מיוחד, לחכם יש שיטה משלו. השאלה של מנהיג/מחנך לא מדברת על אותו חכם, אלא על האדם הפשוט שלימדו אותו והוא צריך להאמין.
חידושים באמונה — הסכנה
אם מישהו עושה שיטה משלו בשורשי אמונה, אפילו לימדו אותו אחרת — זה קורה כל יום. אנשים עושים חידושים, פשט חדש, סוגיא חדשה. האם אפשר לעשות חידושים באמונה? כן, עם יסודות אמיתיים. אבל זו בדיוק הסכנה — זה תמיד הייתה השאלה על חסידות, קבלה: “מזה אסור ללמוד, אסור לגעת בדבר, זה מאוד מסוכן.”
—
פסק הרמ״ק — הוא הולך כמו הראב״ד
הרמ״ק נראה שהוא פוסק כמו הראב״ד. שיטתו היא כך:
– לפי הרמב״ם בוודאי מי שלא מאמין בספירות הוא מין — כי הרמב״ם לא מחזיק ב״היתר של טעות” (הקולא של הראב״ד ששוגג אינו מין).
– אפילו לפי הראב״ד שמקיל — הרמ״ק סובר שמי שהוא מזיד (הוא יודע ולא מאמין) הוא מין.
[הערת אגב: מועלית קושיא — האם למינות יש בכלל שייכות לחילוק של מזיד ושוגג? איך הרמ״ק רואה את הקשר הזה?]
היהודי הפשוט שלא יודע על ספירות
לרמ״ק יש הנחה מעניינת: שכל היהודים מאמינים באחד הפשוט. באמת, רוב היהודים מאמינים ב״עצמותו ומהותו” — “כן, אני מאמין באל אחד” — אבל לא יודעים על ספירות. הרמ״ק אומר בבירור: אם מישהו הוא יהודי פשוט והוא מאמין רק באחד הפשוט, הוא בוודאי לא כופר, לא כופר בעיקר, כלום.
—
הראיה מחינוך — “לא מצינו”
הרמ״ק מביא ראיה טובה: אם ספירות היו עיקר אמונה, היו צריכים ללמד ילד כשמחנכים אותו למצוות. מה שלא מצינו כן — לא מוצאים שמלמדים את זה.
זה הפרדוקס המוזר שכל הפרק של הרמ״ק בנוי עליו:
– מצד אחד: המקובלים רוצים לומר שספירות הן עיקרי אמונה — היהדות עומדת על זה, ומי שלא מאמין אחרי הלימוד הוא כופר.
– מצד שני: אף אחד לא מלמד את זה! להיפך — אומרים שצריך לשמור את זה: “ואין מוסרין דברים אלו אלא לצנועים.”
מה שאין כן עיקר אמונה — מציאות ה׳, אחדותו, תורה מן השמ
ים, נבואת משה, ורוב עיקרי הדת (מעניין שהוא אומר “רוב”) — מלמדים מיד, ברגע שילד יכול לדבר, “קרא עמו”, מחנכים ומגלים פשוטו של דברים.
—
חידושו של הרמב״ם על עיקרים בחינוך
זה עצמו — שצריך ללמד עיקרי אמונה — הוא חידוש של הרמב״ם. במשנה/גמרא כתוב שמלמדים ילד תורה, אבל לא כתוב שמלמדים אותו עיקרי אמונה.
ראיה מגרים: ביבמות כתוב מה מלמדים גר: “גר שבא להתגייר מודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות” — אבל לא כתוב כלום על שיש אל אחד ולא שניים, אפילו לא עבודה זרה! הרמב״ם אבל, כשהוא מביא את ההלכה בהלכות גרות פרק י״ד, מוסיף מעצמו: “מודיעין אותו עיקרי הדת” — מה שלא כתוב במקור. זה מוכיח בבירור שהרמב״ם חידש את הענין של לימוד עיקרי אמונה.
הרמ״ק, כמו רוב המקובלים, הוא תלמיד של הרמב״ם בדרך זו, והוא חושב כך.
—
הברייתא במסכת סוכה — “יודע לדבר”
הרמ״ק מביא ראיה יפה מאוד מברייתא מפורסמת במסכת סוכה (מב.), שבה כתובה רשימה של כל מצוה מתי מתחילים לחנך ילד:
> “תינוק היודע לדבר — אביו מלמדו תורה.”
מתי צריך להתחיל ללמד תורה? משיודע לדבר. זה אומר: תורה היא שפה. חינוך הוא לשון. מלמדים אדם שפה — מה זה אבא, מה זה אמא, מה זה כל דבר — ואצל יהודים השפה היא תורה.
[הערת אגב: בכל תרבות יש “ספר בסיסי” — ביוון למדו את הומרוס עם כל הילדים, זה היה הספר של התרבות. אצל יהודים זה החומש. מלמדים לדבר את השפה. כל המושגים היהודיים, המילים, המליצות — באים מהתורה. “ויאמר” — “והוא אמר” — זו עברית בסך הכל.]
[הערת אגב: ברסלבאים יהיו צודקים לגמרי שצריך לומר את התורה, לא רק ללמוד. ללמוד היא עוד דרגה גבוהה יותר — תלמוד — כשמבוגר יותר. אבל קודם צריך לדבר, זה צריך להיות שפה.]
לא כתוב “מי שמבין” מלמדים אותו תורה — אלא “כשיודע לדבר.” תורה היא דבר שמדברים.
מה מלמדים? — “תורה צוה לנו משה” ו״שמע ישראל”
הגמרא שואלת: מה זה “תורה” שמלמדים עם ילד בן שלוש שיודע לדבר? עונה הגמרא: “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב” ו“שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד.” מלמדים משהו לומר — אומרים תורה. מלמדים את הילדים את הפסוקים, עוד כמה פסוקים שנמצאים היום בסידור.
[הערת אגב: מוזכר שבפועל רוב הבחורים לא יודעים את שלושה עשר העיקרים. בבתי ספר לבנות יש מקצוע “יהדות” שבו לומדים את זה, אבל אצל בנים זה לא רשמי. הרמב״ם בוודאי חשב שצריך ללמד את העיקרים — לכן הוא ריכז אותם.]
—
פירוש הרמ״ק על “תורה צוה לנו משה” ו״שמע ישראל”
הרמ״ק שואל: למה דווקא שני הפסוקים האלה? הוא עונה: כי אלה הם שני עיקרי הדעת, היסודות העיקריים של האמונה.
“שמע ישראל” — מציאות השם והשגחה
“שמע ישראל” מכיל את העיקר של מציאות השם ושהוא משגיח. “אלקינו” — שלנו — מתכוון להשגחה פרטית, לא רק הנהגה כללית. שם הוי״ה בכתיבתו פירושו “היה הוה ויהיה”, “מהוה כל ההוויות” — מציאותו מחויבת מצד כל העולם כולו. שם אדנות פירושו שהוא “רבונו של כל עולמים, עליונים ותחתונים”. מזה באה השגחה כללית, אבל “אלקינו” הולך רחוק יותר — הוא שלנו, משגיח בפרטי בנו.
[הערת אגב: הרמ״ק לא הבין במדויק את המושג “מחויב המציאות”. הוא חשב שזה אומר שחייבים לומר שיש אלוקים, שיש עולם. באמת “מחויב המציאות” (necessary existence) פירושו שהקב״ה לא יכול היה שלא להתקיים — הוא מציאות הכרחית. הרמ״ק לא למד לוגיקה כמו שצריך, וזה חיסרון בסיסי בידיעותיו. הוא עושה את הטעות הזו מספר פעמים.]
“ה׳ אחד” — מה פירוש אחדות?
הרמ״ק הולך עם הפירוש של הראשונים ש״ה׳ אחד” פירושו שהקב״ה עצמו הוא אחד — הוא מציאות פשוטה (simple), לא מורכבת מחלקים. הגמרא אומרת שבאמירת “אחד” צריך לכוון שהקב״ה הוא מלך למעלה, למטה, ולד׳ רוחות. הרמב״ם (יסודי התורה פרק א׳) מביא מזה ראיה שהקב״ה אינו גשם — כי גוף לא יכול להיות בשני מקומות בו זמנית. גוף יכול להיות גדול מאוד, אבל כל חלק של גוף נמצא במקום אחר. דבר שאין לו גוף נמצא לגמרי בכל המקומות. זו סברת הרמב״ם, והרמ״ק אומר שזו הכוונה של “ה׳ אחד” בקריאת שמע.
דיון ארוך: הפירוש הפשוט של “אחד” לעומת הפירוש הפילוסופי
[הערת אגב — דיון רחב:]
הפירוש הפשוט של “ה׳ אחד” בחז״ל היה: יש רק אל אחד — לאפוקי שני אלים. “אחד” פירושו “יחיד” — האל היחיד. לכן הגמרא קוראת לקריאת שמע “קבלת עול מלכות שמים” — כי אם יש רק אל אחד, הוא המלך על כל העולם. “שמע ישראל” נאמר אפילו בפסוקי מלכיות. זה הפשט הישן, המקורי.
הפשט החדש — שמקורו בפילוסופים המוסלמים ומתקבל על ידי ראשונים כמו חובת הלבבות — הוא ש״אחד” פירושו שהקב״ה הוא פשוט (simple), מאוחד, לא מורכב מחלקים. זה חידוש — משמעות חדשה לגמרי של אחדות שלא מדברת רק על כמה אלים יש, אלא על טבע (nature/essence) של האל עצמו.
החכמים דיברו על הנהגת השם — שבורא אחד מנהל את כל העולם — לא על מהות האל. כפי שהרמב״ם עצמו אומר: חז״ל מדברים על “פלאותיו”, לא על “מציאתו”. השאלה “מה הוא הקב״ה?” — מה הטבע שלו — בכלל אינה שאלה שהגמרא עוסקת בה.
אריסטו כבר הסביר שהמילה “אחד” יש לה משמעויות שונות: אחד כמספר (תפוח אחד, שני תפוחים), ואחד כפשטות (לא מורכב). הרמ״ק מדבר על המשמעות השנייה.
הרמ״ק מביא עוד פשט: “אחד לא כאחד עמנו” — אחדות הקב״ה אינה כמו ה״אחד” שלנו. “אחד עמנו” פירושו יחיד, “one” במספר — עדיין יש אחרים. הקב״ה אינו יחיד באופן כזה. הרמ״ק אומר שהוא יסביר זאת עוד בשער עצמות וכלים, פרק ה׳.
“קבלת עול מלכות שמים” לעומת “קבלת עול מצוות”
מלכות שמים לא פירושו שאני מקבל עלי לעשות את רצון הקב״ה — זה קבלת עול מצוות, שהיא הפרשה השנייה (כפי שכתוב במשנה: תחילה קבלת מלכות, אחר כך קבלת מצוות). מלכות שמים פירושו רק: הקב״ה מנהל את כל העולם, כל צדדי העולם, הוא השליט היחיד — לאפוקי השיטה הגויית שאלים שונים שולטים על חלקים שונים של העולם (אחד על הים, אחד על היבשה, וכו׳).
“תורה צוה לנו משה” — תורה משמים, נבואה, שכר ועונש
הפסוק השני — “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב” — מכיל את העיקרים של תורה מן השמים, נבואה, נבואת משה. זה פשוט: “תורה צוה לנו משה” — משה שהיה נביא נתן לנו את התורה.
מה עם שכר ועונש? הרמ״ק חושב ש״מורשה קהלת יעקב” רומז על שכר ועונש — שהקב״ה מיטיב ליהודים כשהם מקיימים את התורה. אולי הוא מתכוון: לתת את התורה זו עצמה טובה, כדי שיהיה השכר והתועלת מהתורה.
תירוץ הרמ״ק על קושייתו שלו
הרמ״ק שואל: איך ילד קטן יכול להבין עיקרים כל כך עמוקים? הוא עונה: עכשיו, כשהוא קטן, הוא רק אומר את זה. אבל כשיגדל, יצטרך לחשוב מה זה אומר. “ושלא אביו” — הוא ישאל את אביו: מה פירוש “ה׳ אחד”? ויסבירו לו.
—
דרך החינוך באמונה — איך מלמדים ילדים
הרמ״ק מביא מהלך בחינוך: מלמדים ילדים קטנים דברים פשוטים — “תורה צוה לנו משה”, “שמע ישראל” — בלי להסביר להם מה זה אומר. זה השלב הראשון. אחר כך, כשהילד מתבגר, “יתחיל לשוטט מחשבתו מעט מעט” — הוא מתחיל לחשוב, ו״וישאל אביו וזקניו טעם בעניינם” — הוא שואל את אביו וזקנים מה זה אומר. אז מסבירים לו “פנימה מעט מעט לפי שכלו כשיגדל” — לאט לאט, לפי שכלו כשהוא גדל.
זו שיטה טובה מאוד: תחילה הילד שומע מילים בלי הבנה, אחר כך הוא נעשה סקרן, אחר כך הוא שואל, ואז הוא לומד. כך עובד חינוך אמיתי. אדם יכול ללמוד רק משהו שהוא סקרן לגביו. ואיך נעשים סקרנים? דרך זה שכבר אמרו הרבה פעמים דברים שלא הבינו — כמו למשל, ילד אומר את כל הסידור, הוא לא יודע מה זה “פרים הנשרפים”, האם זה שונה מ״פטורי הקטורת”, האם זה שונה מ״עוז וחדוה במקומו” — הכל אמירה אחת ארוכה. אחר כך אומרים לו: “אתה מתפלל כל כך הרבה זמן, אתה לא יודע מה קורה כאן?” — והוא נעשה סקרן, והוא מנסה להבין.
[הערת אגב: מובא דוגמה איך אנשים זוכרים מאוחר יותר שהם תמיד אמרו דברים, ורק מאוחר יותר מבינים — למשל, “ידעת שביום כיפור מקריבים פר פנים? זה כתוב בחומש, אחרי מות” — דברים כאלה יוצאים דרך זה שאמרו את זה קודם הרבה פעמים.]
הרמ״ק הכניס כאן תורה יפה — פשט בגמרא (סוכה מב.) על חינוך — שהוא למעשה מקור טוב לשיטה שמלמדים ילדים דברים פשוטים תחילה בלי הסבר.
—
החילוק: מציאות העיקר לעומת ספירות העליונות
כל זה הוא “לגבי מציאות העיקר” — עיקרי האמונה הבסיסיים (ה׳ אחד, וכדומה). מה שאין כן בספירות העליונות — את זה לא מלמדים לילדים. אדרבה: “מעלה ולא יגאלין, אלא לצנועים יחידים שבדור.” זה היה פעם; היום, מצוין, כן אומרים לילדים. אבל הרמ״ק מדבר על תקופת חז״ל — בגמרא ספירות לא מוסברות במפורש, אלא אולי נרמזות במקום אחד או שניים.
—
פסק הרמ״ק: מי שלא יודע על ספירות **אינו** כופר
הרמ״ק פוסק בבירור: מי שלא יודע על ספירות אינו כופר ואינו מין. הוא אינו מקצת מכפירה. מה הוא? הרמ״ק מתאר אותו במילים: “ארץ לא זכה לראות מאורות מימיו, ולא טעם במתק התורה וציבור תבריה הנעימים, והנה מת בלי חכמה ולא ראה בטובה.” הוא נביך גדול — הוא חי בעולם חשוך, הוא לא טעם את מתיקות התורה — אבל הוא עובד ה׳ כשר.
[הערת אגב: מצוין שלא דווקא ספירות, אבל איזו השגה באלוקות אדם צריך. אפשר גם דרך הרמב״ם להגיע להשגה כזו, שהיא “בעצם ספירות בכל מקרה.” מי שחושב שהקב״ה יושב על כיסא ומצווה על יהודים לתקוע בשופר — נביך, “לא ראה מאורות מימיו.” אבל אפילו קצת השגה חסידית, קצת ספירות, נותנת חיים מאירים יותר.]
[הערת אגב: נשאלת השאלה — למה לא מלמדים את כולם ספירות כדי שיהיו רגועים? עונים שאי אפשר ללמד אנשים בכפייה. החתם סופר אמר שזה לא אפשרי — לוקחים את הספירה הראשונה ועושים מזה “עוד דבר שצריך להאמין.” הרמ״ק אומר שאין צורך להאמין בזה — וזה דבר טוב, כי כך זה נשאר התעוררות, לא כפייה.]
—
אופן השני: מי שכן יודע על ספירות אבל לא מאמין
אחר כך הרמ״ק מביא את הסוג השני: מי שכן יודע על ספירות, אבל “הכחישו מפני רוע תכונתם, כי הורגלו בחכמות חיצוניות, וביאורם נולדו להם ספיקות.” הוא שמע על ספירות, אבל הוא לא מאמין בזה כי הוא למד פילוסופיה, ומזה באו לו ספקות.
הסגנון של הרמ״ק כאן מאוד “דתי”: הוא מבטל את טענות האדם כי הן באות מ״חכמות חיצוניות.” אבל זה לא הוגן — אי אפשר לבטל טענה רק בגלל שהאדם לומד גם ספרים גויים. צריך לדעת להסביר למי שלומד חכמות חיצוניות מה יש לומר.
[הערת אגב: הרמ״ק כאן חולק על ה״אור נערב”, על רבו ר׳ שלמה אלקבץ, על כל החבורה — כולם היו בסגנון הדתי הזה: “אתה מסתכל בספרים גויים, זו לא דרך.” אבל צריך לדעת לענות לאדם שלומד את הספרים, לא רק לבטל אותו.]
[הערת אגב: מוזכר שר׳ יהודה אריה די מודינא (כעשרים שנה מאוחר יותר) לקח את הפרק של הרמ״ק בספרו באריכות, והוא ציין שהלוגיקה לא הגיונית. הוא הכיר אנשים שהכירו את הרמ״ק אישית, והוא מדבר על אישיותו של הרמ״ק.]
—
טענת הרמ״ק: למה הסוג השני **הוא** כופר
הרמ״ק אומר: אפילו אם לא קוראים לו “כופר” או “מין” במובן הקלאסי — כי הוא מאמין באחדות ה׳ ובעיקרי האלוקות — בכל זאת הוא מכחיש פירוש תורה שבעל פה. הרמב״ם כותב (הלכות תשובה פרק ג׳ הלכה ח׳) שיש סוג של כופר שמכחיש את הפירוש של תורה שבעל פה. ומכיוון שהספירות הן (לפי הרמ״ק) חלק מתורה שבעל פה, מי שמכחיש אותן — מכחיש תורה שבעל פה.
אבל זו לוגיקה מעגלית. צריך קודם להוכיח שספירות הן תורה שבעל פה, ורק אז אפשר לומר שמי שמכחיש אותן מכחיש תורה שבעל פה. הרמ״ק עד עכשיו לא הביא אף חתיכת גמרא אחת שבה ספירות כתובות במפורש. זה כמו לומר: “לרבי יש גילוי אליהו — כי הרבי עצמו אמר כך.” מצטער שהרמ״ק לא שם לב לבעיה הלוגית.
—
החילוק הברור של הרמ״ק בין שני סוגי האנשים
הרמ״ק עושה חילוק ברור:
1. הסוג הראשון — יהודי פשוט שפשוט לא למד, הוא לא יודע על ספירות, הוא יהודי תמים. עליו אומר הרמ״ק: הוא אינו כופר. “לא הראהו המקום” — הקב״ה לא הראה לו. אין טענות עליו. הוא עובד ה׳ כשר, רק נביך שלא טעם את טעם התורה.
2. הסוג השני — מי שכן יודע על ספירות, אבל מכחיש אותן — עליו יש לרמ״ק טענות. הוא מחמיר יותר על מי שיודע ומכחיש, מאשר על מי שלא יודע כלל.
[הערת אגב: מצוין שמשני הצדדים — גם המקובלים וגם האנטי-מקובלים — מאוד קשה לרוב האנשים, אפילו אנשים גדולים, לדמיין איך האחר הגיע לדרך החשיבה שלו. רוב האנשים מדמיינים שהאחר הוא רק כופר כי הוא רע — אבל זה לא תמיד האמת. מצוין גם שעולם הקבלה לעתים קרובות אין לו ענווה — כשמישהו שואל בתמימות או חצי בתמימות, תוקפים אותו, במקום לרדת אליו.]
—
הטיעון של “תורה שבעל פה” — המשך הדיון
איך אפשר לומר שמשהו הוא “תורה שבעל פה” אם אף אחד לא שמע על זה עד לאחרונה? זה לא הגיוני. אי אפשר סתם לטעון שדבר הוא תורה שבעל פה רק בגלל שאומרים כך.
הגישה המעשית: כפירה כשיחת הלכה, לא שיחת אמת
חידוש חשוב: אולי אפשר להבין את הרמ״ק שכל השיחה על אמונה וכפירה היא רק שיחת הלכה, לא שיחה על האמת. כלומר, זה לא עוסק במה שנכון באופן מוחלט, אלא במה שצריך ללמד לאנשים — זו שיחה על חינוך והדרכה.
שיטת הרמב״ם היא גם כך — הוא אמר שמי שמאמין אחרת הוא מין, וזה “הצליח” לו כשיטת חינוך. אבל לאנשי הקבלה זה לא הצליח, ולשאלות (הקושיות הפילוסופיות) זה גם לא הצליח.
החילוק בין “אמונה פשוטה” ל״ידיעה/חקירה”
חילוק יסודי:
– אמונה פשוטה — לחזור על מה ששמעו מרבי, בלי הבנה עצמית.
– חקירה/ידיעה — מה שהראשונים קראו הבנה אמיתית דרך לימוד וחקירה.
מי שהוא “בר הכי” — שיכול ללמוד ולהבין בעצמו — בשבילו כל השיחה על כפירה ואמונה לא רלוונטית באותו אופן. הוא לא רוצה לדעת אם קוראים לו אפיקורס — הוא רוצה לדעת מ
ה האמת. אם הוא מבין, הוא לוקח את מה שהוא מבין; אם הוא לא מבין, הוא אומר “צריך עיון” — וזו עמדה לגיטימית.
למי רלוונטית שיחת הכפירה?
כל השאלה רלוונטית רק לאנשים שלא מבינים בעצמם — אנשים שאין להם “ידיעה ממשית”. בשבילם הכלל הוא: אם הלכת ל״חדר הנכון” (אצל הרבי הנכון) ואתה לא מבין — זה נורמלי, אתה לא כופר. אבל אם הלכת לשני חדרים — אצל רבי אחד שמעת כך, אצל שני אחרת — ו״הסך הכל” הוא שאתה מאמין בשניהם, זו הבעיה.
הרמ״ק מדבר אז לא על מי שלמד באמת זוהר ויש לו קושיא. הוא מדבר על מי שסתם שמע מרבי אחד כך ומרבי שני אחרת — והוא הולך אחרי הרבי ה״טועה”.
הטיעון האמיתי של הרמ״ק ברמת המסורת
מכיוון שחכמי ישראל, רובם, מאמינים בקבלה — אי אפשר להיות יהודי ולומר שדבר בסיסי שחכמי ישראל מאמינים בו אינו אמת. אבל זה רק ברמת המסורת. ברמת ההבנה — בכלל לא הולכים לפי מה שאנשים אומרים, אלא לפי מה שמבינים.
[הערת אגב: מצוין שזה עצמו שאלה גדולה — האם זה דבר נכון לעשות. זה “מאוד מוזר” לומר שמישהו “מכחיש פירוש התורה” כשפירוש התורה עצמו אומר שרוב האנשים לא מבינים אותו.]
—
יחס הרמ״ק לרמב״ם
שאלה חשובה: הרמ״ק ידע שהרמב״ם לא מאמין בספירות — הוא לא טיפש, הוא לא בור. מה הרמ״ק חשב על זה?
תירוץ הרמ״ק על הרמב״ם הוא: “לא ראו מאורות מימיהם” — הרמב״ם פשוט לא ראה את האור של הקבלה. הרמ״ק לא התכוון שהרמב״ם ידע על ספירות ושלל אותן — הוא התכוון שהרמב״ם נביך לא ידע אותן.
ראיה לכך: במקומות אחרים, כמו בשיעור קומה, הרמ״ק מדבר על טעמי המצוות. הוא לא מביא את שם הרמב״ם במפורש, אבל הוא אומר: “אלה שאומרים טעמים — למה תוקעים בשופר? סתם אדם, זה טעם לתקוע בשופר? אתה עושה לי טובה! נביך, אתה אומר נביך, זו היהדות שלי — שופר הוא לעשות תשובה, איזה קרן.” הרמ״ק אומר: אתה צריך להבין ששופר מעורר את הרחמים העליונים — זה הטעם האמיתי.
הרמ״ק אז הבין שהרמב״ם הוא “נביך” — הוא כיבד את מה שהרמב״ם כן ידע, אבל הוא סבר שהרמב״ם הוא “בור” בענין ספירות. אבל — וזה המפתח — הרמ״ק בוודאי לא סבר שהרמב״ם הוא כופר. זה לא יכול להיות! איפשהו באמצע צריך להבין איך זה מסתדר.
—
הטיעון השני של הרמ״ק: בלי ספירות נופלים לכפירה
אחר כך הרמ״ק מביא עוד טענה, שחוזרת לפרק הקודם:
“מלבד אשר אלה לו” — מלבד כל זה, “יוסף על חטאתו פשע” — מי שמכחיש ספירות יש לו עוד בעיה:
“כי המכחיש הספירות ימשך אל הכפירה” — מי שמכחיש ספירות נמשך לכפירה. למה? כי ישאלו אותו את אותה קושיא שנשאלה בפרק הקודם: אם האחד הפשוט (האל כאחדות מוחלטת) לא משתנה — איך הוא יכול להשגיח על דברים שמשתנים? ואם הוא אחד — איך הוא יכול להשגיח על דברים שונים שיש בהם ריבוי (ריבוי)? “כי יחייב ריבוי כידוע”.
הרמ״ק אומר שזה “ידוע” — אבל באמת זה לא כל כך פשוט, כי הרמב״ם האמין בבירור בשני הדברים (אחדות השם והשגחה) והוא לא סבר שיש סתירה. אבל הרמ״ק סובר שהדרך היחידה לפתור את הבעיה היא עם ספירות, כפי שהסביר בפרק הקודם.
ממילא אומר הרמ״ק: “ויוכרח להאמין בספירות, ואם לאו יכפור ח״ו כאשר תעו רבים, וסודם כאשר פרטנו, וקנינים אלו אין רצוני להעלותם בכתב” — צריך להאמין בספירות, כי אחרת יהיה ח״ו כופר, כפי שרבים אכן טעו — ואת שיטותיהם הוא לא רוצה לכתוב.
על מי הרמ״ק מדבר?
הרמ״ק מדבר כאן על קבוצה ספציפית: אווראיסטים (תלמידי אבן רושד). הייתה קבוצה של יהודים, במיוחד באיטליה בתקופתו, שנטו לשיטות הפילוסופיות. הם לא האמינו בהשגחה פרטית, אולי גם בקדמות העולם — כל הדברים האלה קשורים בתיאוריה שלהם.
[הערת אגב: הרמ״ק לא מדבר על הרלב״ג — אף על פי שהרלב״ג גם לא האמין בהשגחה פרטית באופן הרגיל. הרמ״ק מדבר על אחרונים, אנשים שחיו קרוב יותר לתקופתו.]
מסקנת הרמ״ק
“על כרחך” — או שיאמין בספירות, או שיהיה כופר — כי זה מה שקרה לאנשים שלא היה להם את הכלי של ספירות לענות על הקושיות הפילוסופיות.
ביקורת על הטיעון
גם הטיעון השני הוא “לא טיעון כל כך טוב, אבל קצת יותר טוב” מהראשון. המתנגד אומר: יש לו תירוץ לקושיא, זה בכלל לא כל כך קשה, הוא לא מבין את כל העניין — הכל “מצדנו” (מצידנו, לא מצד האל).
נקודה נוספת: המכחישים (אלה שהכחישו ספירות) אולי לא סוברים משהו כל כך שונה ממה שהרמ״ק סובר — ייתכן שהחילוק הוא רק בשם “ספירות”, לא בדבר עצמו.
—
תירוץ המדינה על קושיית הרמ״ק
ר׳ לייבל מדינה כועס מאוד על קושיית הרמ״ק ואומר שהוא בכלל לא מבין מה קשה. תירוצו הוא שהכל “מצדנו” — משל שהמקובלים עצמם משתמשים בו: אדם מטפס לבניין, הבניין לא נעשה קרוב יותר אליו, הוא נעשה קרוב יותר לבניין. כך גם עם השגחה: כשאדם קרוב יותר לקב״ה יש לו יותר השגחה, אבל הקב״ה לא משתנה. המדינה חושב שזה בעצם מה שכולם מאמינים — גם המקובלים. החילוק הוא רק שמקובלים קוראים לזה “ספירות” ויש להם שפה לזה. אבל טענת הרמ״ק היא שאנשים שאין להם את הלשון של ספירות, נעשים דרך המחסור הזה באמת כופרים — וזה היה נכון בפועל.
—
כוונת התפילה בלי ספירות — טעות
הרמ״ק ממשיך עם טענה חריפה יותר, הפעם לא על כפירה אלא על כוונת התפילה. הוא מדבר על ראשונים קדמונים שאמרו: “אינני עוסק בקבלה, אני רק רוצה לכוון בתפילה אל בעל האוצרות.” זה ידוע מתשובת הרשב״א, שבה מקובלים נתנו משל: למלך יש אוצרות שונים, אי אפשר סתם לתת למלך ישירות, צריך לומר “שלח לאוצר.”
הרמ״ק אומר: אפילו אם אתה לא כופר, אתה בוודאי טועה. למה? כי אם אדם רוצה להתפלל לאין סוף בבחינת עצמותו בלי ספירות, הוא תקוע בסתירה: האין סוף הפשוט הוא פשוט, הוא לא בעל שינויים. הוא לא יכול להשתנות מדין לרחמים, הוא לא יכול להתפעל מתפילה. אם אתה אומר כן הוא משתנה — אתה כופר בכיוון האחר (מגשים). הקב״ה יכול “לענות” לתפילות רק בערך מציאותו בספירות, שהן מהות השגחתו — דרכן יש השגחה, דרכן יש שינוי מדין לרחמים.
[הערת אגב: זה נשמע כמו משהו שהרמב״ם עצמו היה מסכים לו. לא ברור למה הרמ״ק כל כך בטוח שאנשים שלא לומדים ספירות לא יודעים את זה. אבל נכון שיש “רמב״מיסטים מוזרים” שלא תופסים, וחושבים שתפילה לא עובדת — או להיפך, חושבים שהקב״ה משתנה.]
הרמ״ק מזהיר אבל: “ואל יתחכם המעיין לקנות תוך דברינו ענין נתינה נחוצה” — לא תחשוב שאתה כבר מבין את הענין של השפעה והשגחה ממה שהוא אמר כאן. הוא יסביר הכל באריכות בשער האורות והכלים. כאן הוא רק רצה לעשות את הנקודה העיקרית: אדם מוכרח להאמין בספירות.
—
ספירות כ״רזין דמהימנותא” — שני פירושים
הזוהר קורא לספירות “מהימנותא” — אמונה. התניא ואחרים אומרים ש״רזין דמהימנותא” פירושו שאי אפשר להבין ספירות, אפשר רק להאמין בהן. אבל זה ההיפך מהפשט האמיתי. כל הנקודה של ספירות היא שאפשר להבין. הם משתמשים ב״אמונה” במובן של ידיעת אלוקות. אם אתה מאמין רק באין סוף (בלי ספירות), אתה לא יכול להבין כלום.
החידוש העיקרי: אם אתה מאמין רק באין סוף, אתה לא מאמין באל. יש לך “שם” בלי “אלקינו.” הספירות הן מה שעושה אותו “אלקינו” — לא שהן נפרדות, אלא הן עושות את ה״אלקינו.” האמונה שלנו היא בקב״ה על ידי ספירותיו, לא בקב״ה בבחינת עצמותו. אפילו את האין סוף עצמו אנחנו יודעים רק דרך הספירות — כי לא היינו יודעים על כלום בלי העולם. זו הסיבה שהספירות היו צריכות להתגלות. לכן יהודי מוכרח להאמין בספירות.
—
חידוש הקבלה — לא שספירות קיימות, אלא איך מדברים עליהן
תיאורטית כולם מאמינים בספירות — כולם מאמינים שמדברים על פעולות הקב״ה. החידוש של הקבלה הוא שקוראים להן “אלוקים,” שכשמדברים לקב״ה מדברים אליהן — על הקב״ה איתן, לא עליהן בנפרד.
קושיא אפשרית: אולי מקובלים נותנים יותר מדי שמות לדברים שלא צריכים שמות, ובכך הופכים את זה ל״מציאות” שאולי לא לגיטימית? זו בדיוק הקושיא של שער האצילות והכלים — עד כמה אפשר לקרוא לזה באמת מציאות. אבל למעשה, להפוך דברים למציאות היא הדרך היחידה שבה אנשים מבינים דברים. כל עוד זה נשאר מופשט — כמו “התייחסות אל הבריאה” — קשה מאוד לדבר על זה.
—
שלושה סוגי אנשים בתפילה
יש שלושה סוגי אנשים:
1. אנשים שלא מתפללים — הם לא מתפללים לקב״ה, הם מתפללים ל״פסל גשקה.”
2. רוב היהודים הפשוטים — הם אומרים שהאחד פשוט משתנה. זה בעצם מה שהם מאמינים, אבל הם מגשימים. (הרמ״ק לא אומר את זה כל כך בבירור, אבל זה מה שקורה. לפי הרמ״ז הם מינים.)
3. אנשים שהם בדרך הרמב״ם — הם תופסים את אחדות הפשוט, ולכן הם לא באמת מתפללים. הם אולי אומרים את המילים, אבל אין להם הבנה עצמית של מה תפילה אומרת. הרמב״ם אומר במורה נבוכים שכשאדם מתפלל הוא נעשה קצת אדם יותר טוב — אבל זו לא תפילה, למילה “תפילה” אין משמעות אמיתית בזה.
—
תירוץ המקובל — ספירות נותנות לתפילה שפה
למקובל יש תירוץ: אנחנו נותנים שם לדבר. אנחנו מתפללים עם הספירות. הספירות יכולות להיות כועסות עליך, והן יכולות לא להיות כועסות, ואני גורם שהן לא יהיו כועסות. בכך — הקב״ה עצמו לא נעשה כועס, אבל פעולות השם כן. זה הופך את התפילה להגיונית. מקובלים גורמים לעבודת השם להיות בעלת מילים. וכשהם אומרים עוד שהקב״ה עצמו עשה את זה כך — כי הקב״ה רוצה שזה יהיה הגיוני.
—
ה״יהודי הפשוט” — מי הוא באמת?
ליהודי הפשוט יש מעט מילים במוחו, והוא עושה בעצם את אותו דבר — אבל הוא טועה. אם הוא חושב יותר מדי, יש לו בעיה. הרמ״ק אומר שהוא “תועה.” אבל יהודים פשוטים שבאמת פשוטים — אף אחד לא מתלונן עליהם.
הטענה היא על “היהודי הפשוט החכם-למעלה” — מי שאומר “אני יהודי פשוט” אבל הוא לא. הוא אדם שהלך לישיבה, הוא מבין קצת, יש לו קושיות — והוא מסתתר מאחורי “פשטות.” זה שקר. הרמ״ק מדבר על “האומר אין אלא בעלי אוצרות” — לא על מי שלא עלתה לו הקושיא, אלא על מי שיודע על הקושיא ומתחמק.
—
המוסר השכל העיקרי
הקב״ה עשה אותך סוג של אדם שאתה יכול להתלהב להתפלל רק אם אתה מבין — אם אתה עושה קשר בין ספירות, אם יש לך השכלה. זו דרך העבודה שלך. שכל הוא טובה גדולה שהקב״ה נותן, וצריך להשתמש בו — לא להיות בעל גאווה ממנו, אבל גם לא לזרוק אותו. כל תיאוריה מסובכת, גם “פשטות” מסובכת.
בוודאי, הקב״ה יכול בלי ספירות — הוא מדבר עם יהודים פשוטים בלי ספירות, הוא מדבר אפילו עם אפיקורסים. אבל אתה לא סבתא שלך. אם אתה אדם שהלך לישיבה והבין קצת מה שלימדו אותו — אתה לא יהודי פשוט, והחובה שלך להבין בבירור.
—
שמחה בחלקו בהשגת אלוקות — והאיזון בין ענווה והכרת הטוב
כפירה בטובתו של מקום
לומר שהידיעה של ספירות לא שווה כלום, או שזה לא משנה — זו כפירה בטובתו של מקום. הקב״ה נותן לאדם טובה גדולה כשהוא נותן לו את הכוח להבין אלוקות. כל דבר אפשר להרוס, וכל דבר אפשר גם להשתמש בו לשטות — אבל זו דרך העבודה עצמה: להשתמש בזה נכון.
ה״מעמד הביניים” בחסידות ובקבלה
יש את המצב של החסיד ה״בינוני” — לא הפילוסוף הגדול ביותר, לא היהודי הפשוט ביותר — שלומד קצת חסידות, קצת קבלה. האדם אומר: “יש לי ספירות בסיסיות, אני מבין, אני עושה את עצמי קטן מאוד, התפילה שלי עובדת – מצוין.” אבל התשובה היא: לא, אתה צריך עוד יותר. לא בגלל שאתה לא מספיק טוב, אלא בגלל שהקב״ה נתן לך יותר כוח.
למה הקב״ה עשה את העולם כל כך מסובך?
הקב״ה עצמו פשוט, אבל הבריאה — המציאות — מסובכת. למה? “כך רצה” — כך הוא רצה. הקב״ה רצה שגם החכמים יהיה להם מה לעשות. האנשים החכמים — “smart people” — המוח שלהם רץ כמו שהעולם באמת, הם תופסים כמה הכל מסובך, ולהם קשה יותר לחיות. אבל בשבילם גם שומרים — יש פתרון: התורה, הקבלה, החכמה — זה הפתרון לאנשים החכמים. זה עוזר.
שמחה עם ההשגה העצמית
הנקודה העיקרית: צריך להיות מאוד שמח עם מה שמבינים. הקב״ה עשה אותי עם שכל מסוים — אני משתמש בו, במידה, הלאה. היהדות שלי, עבודת השם שלי, האנושיות שלי — זה מושלם. ואני שמח בזה.
יש מקבלים אמיתיים — אנשים שמבינים באמת, שמגיעים להשגות, אולי אפילו רוח הקודש. יהי להם אשרי חלקם. אני מבין כמו שאני מבין, ואני מאוד מרוצה מזה.
בעיית הגאווה — והאיזון הנכון
שאלה: אתה חושב שאתה יותר טוב מאחר כי אתה מבין אלוקות?
תשובה: התפילות שלי עובדות יותר טוב כי אני מבין. למה לא לחשוב כך? זו אמת. מי שיודע שיש עשר ספירות, והוא מבין קצת מה זה אומר — כן, העבודה שלו יותר טובה. למה זה קשה להאמין? זה נכון!
אבל — צריך ללמוד בענווה. לא שלא צריך לשמוח, אלא שלא צריך לחשוב שאתה גדול יותר מהאחר. החילוק הוא:
– להחשיב את עצמך מאוד עם ההשגה העצמית — כן, זה נכון.
– להחשיב את עצמך גדול יותר מהאחר — זו סתם בעיה, גאווה.
ידיעה לעומת מעבר
כשהסתכלו על אנשים לאורך הדורות, לא הסתכלו על מישהו כי הוא ידע יותר. הסתכלו על המעבר דרך הרבה, על העבודה על עצמו. השגה של ידיעה יפה מאוד, אבל יש דברים גדולים יותר — ההתנפצות לרסיסים, העבודה הארוכה של שבירת עצמו.
“The perfect is the enemy of the good”
תמיד “the perfect is the enemy of the good.” יש מדרגות גבוהות יותר — אנשים שמקבלים רוח הקודש, שאליהו בא אליהם. אבל רוב האנשים לא חושבים שהם יגיעו לשם. מי שנשאר במדרגתו — הוא צודק לגמרי. הוא צריך להיות מאוד שמח עם ההשגה שלו, אפילו אם זו השגה “טיפשית” ביחס למדרגות גבוהות יותר. רק צריך לדעת: יש עוד הרבה יותר. כמובן — אבל זה לא הופך את מה שיש לא שווה.
—
סוף השיעור.
תמלול מלא 📝
פרדס רמונים, שער א׳ פרק ט׳: האם המכחיש הספירות הוא כופר?
הקדמה: השאלה המשונה
המרצה:
אופס, כן. אנחנו לומדים הלכות… איך זה נקרא לא הלכות? פרדס רמונים, שער א׳ פרק ט׳. מה קורה כאן לשנה טובה?
ומה כתוב בפרק הזה? החקירה אם המכחיש הספירות יקרא כופר עליו. התשובה היא, כמובן, לא, אל תדאגו. התשובה שלו מעט יותר מסובכת מזה, אבל… כן, הוא אומר כך.
ההמשך הוא, מאוד מעניין שנפלה לו שאלה כזאת. זו ממש שאלה מצחיקה. אחרי מה שדיברנו בפרקים הקודמים שצריך להאמין, שיש בהכרח שיש עשר ספירות. הוא מתכוון ככל הנראה לפרק האחרון שלמדנו שעמד כביכול על דרך החקירה, כלומר על דרך שהאמונה תהיה נכונה, צריך לדעת מציאות הספירות. אז הוא אומר שכדאי לשאול שאלה האם מי שמכחיש נקרא כופר. זו קצת שאלה מצחיקה, כי הוא עצמו הולך לומר את זה, נכון? הוא עצמו הולך לומר את זה. זה עושה מאוד… אני אגיד למה זו שאלה מאוד מצחיקה. שאלה מצחיקה משונה, כי… אני לא זוכר אם הוא אומר את זה. הוא אומר את זה… כן, הוא אומר את זה, הוא אומר את זה כן.
הראשון, אני מתכוון, אני רוצה להקדים למה השאלה מצחיקה. הוא הולך לומר את זה בתשובה. השאלה משונה מצחיקה, כי תאר לך שיהודי כותב ספר של סודות. הוא אומר, “זה הסוד של התורה.” כתוב על הכותרת “סוד”, לומדים את זה רק למי שאני לא יודע מה. הוא קורא לזה… אה, זו השאלה. האם לא כתוב בהקדמה שזה ספר של קבלה, של סודות התורה, לא של נגלות התורה? אחר כך, מי שלא מאמין בסוד שלי הוא כופר. אני אפילו לא יודע על זה. מה נכנס כאן נושא הכפירה?
אמונה היא, הרמב״ם עלה עם הרעיון, נגיד, אולי המשנה, אפשר ללמוד חקירה שלמה על זה, הם למדו פעם באריכות גדולה. הוא עלה עם רעיון שיש דברים שיהודי צריך להאמין, אם לא הוא נקרא כופר. בסדר. אתה בא עם תורות חדשות, אחר כך יש לך חקירה האם אדם הוא כופר אם לא מאמין בזה. מה?
בוודאי הוא אומר שזה משה רבינו, זה היה סוד. זה לא יכול להיות ש… זה כבר ספר יצירה, וספר יצירה מחייב להאמין. אני מתכוון שמחייב להאמין, אם מחייב להאמין בכל חלק תורה. זוהר הקדוש. אני מסכים. זו נקודת המבט שלו.
תלמיד:
לא, אני מסכים ש… נו, אז… זה קצת מצחיק. אתה מבין למה אני אומר שזה מצחיק? אני מבין מה אתה אומר, אבל אני גם מבין שהרבה מאוד אנשים יסכימו איתו, אפילו אנשים שלא יודעים קבלה.
המרצה:
אני אשאל פעם שאלה: מישהו שלא מאמין בהלכות קם ליה דרבה מיניה? זו שאלה מצחיקה לשאול. יכול להיות טכנית, התשובה צריכה להיות כן. אני מסכים. בואו לא נגיד שרוב היהודים יגידו, רוב היהודים החסידיים הרגילים. מה זה אומר? אתה כבר מאמין בגמרא. הגמרא היא קם ליה דרבה מיניה. בא מישהו והוא אומר, אני חושב שמי שמחלל שבת ביום כיפור מקבל כן את שני העונשים. הוא לא אדם מצחיק. הוא אומר לי, אני לא יודע על זה, אני לא יודע על זה. זה בטוח, הוא הולך לדבר על זה, הוא נכנס לחקירות של ידיעה וטעות.
אבל זה מצחיק, אני רוצה לחשוב להבין את השאלה מלכתחילה, למה נופל לאדם לשאול שאלה כזאת? אנחנו לומדים בבא קמא, וכל אחד שלומד בבא קמא יוצא עם דבר ברור. זה משה רבינו אמר, כך ההלכה של נזיקין. טוב מאוד. ומי שמכחיש כופר? שייכות, מי מכחיש? מי יהיה כופר? אה, אה, אז צריך להגיע לדבר חדש.
ההתפתחות ההיסטורית של הקבלה כאמונה
שהקבלה, בשלב מסוים, רב יוסף דן מאריך בתורות בכמה מספריו. צריך להגיע למאוד מעניין… אני מתכוון שזה נכון בנקודה זו להעיר ש… שבשלב מסוים, מקובל הוא בוודאי לא התחיל כך. למשל הרמב״ן, שהוא אולי האדם הראשון שכתב קבלה בפירוש או בפומבי, לא אמר שמי שלא מאמין בו כופר. הוא כן אמר דברים שונים כאלה, שלמשל אבן עזרא הוא שוגג, כי הוא עושה ליצנות מחז״ל, הוא לא מבין שהם לא התכוונו למה שהוא חשב, הם מתכוונים שהוא מזלזל בחכמים, הוא לא קורא לו אף פעם כופר חס ושלום. יש כאן כמו מריבה דתית עם החלק הזה. זה יכול להיות. אבל הרמב״ן מעולם לא נפל לומר שמי שלא מאמין, אפילו מי שלא מאמין בזה. מי שלא מאמין בדרך אמת כופר? מי שלא מאמין במדרש הוא כופר? זה נכנס קצת לשאלה. השייכות היא, בוודאי, אדם ישר מאמין בכל מה שכתוב בתורה. יש אנשים שהיו להם דברים מעורפלים, זה לא דבר יפה, זה דבר מצחיק.
הרעיון של עיקרי אמונה: רמב״ם מול מקובלים
בשלב מסוים משהו נעשה דבר שליהדות יש תיאולוגיה מסוימת, רעיון מסוים של אלוקים, דבר מסוים. וזה לא רק שיש אנשים שמתעמקים והם יודעים את היסודות האמיתיים, כמו כל סוגיה, אלא אם זה דבר שזה כמו עיקר אמונה. זה לא סתם, יש את הרעיון של עיקר אמונה, שבעצמו הוא רעיון שהרמב״ם המציא בעצם, כמו שהחתם סופר הקדוש ורבי אברהם אבן עזרא הקדוש ורבי יעקב עמדין הקדוש כולם אמרו.
תלמיד:
אני אומר את זה רק כי אתה אומר שהאמת ההיסטורית, הרמב״ם המציא את הרעיון של עיקרי אמונה, ו…
המרצה:
כן, אבל לא במובן. על זה עצמו, המקובלים, כמו שהחתם סופר מביא בתשובתו בעיקרי הדת, שהמקובלים חולקים על הרעיון של עיקרי הדת.
תלמיד:
או הרמ״ק לא. כי אתה רואה, הוא מחזיק מהרעיון, הוא רק חולק מה זה.
המרצה:
לא לא, יש חילוק, כי הרעיון של עיקרי הדת הוא משהו סגור.
תלמיד:
שהם מסכימים לרעיון, לא, אני מתכוון שאני לא אגיד, הם מסכימים שיש אמת שהתורה היא לא רק מה שצריך לעשות, זה גם מה שצריך לדעת, עד מאה אחוז. כל מקובל וכל אחד מסכים ללוקה, רק הליטאים והמשכילים לא חושבים כך.
המרצה:
אבל אחר כך יש את הרמה השנייה. זה שצריך לדעת וזה מאוד חשוב, זה אני מסכים, זה לגמרי מסכימים מהרמב״ם. אחר כך יש את הדבר של הרמב״ם הפומבי, זה כמו הרמב״ם הפוליטי, שאומר שממילא יש כאילו יהדות מורכבת, או אחד הדברים החשובים שהיהדות מורכבת היא רשימה מסוימת של ידיעות שיהודי צריך לדעת, יהודי צריך להאמין, ומי שמכחיש שזה יצא מן הכלל, הוא שייגץ גדול יותר מסתם. זה חידוש של הרמב״ם, והחתם סופר אומר שלא מסכימים, צריך להאמין בכל התורה.
הוא תופס אבל עם כל המוסיף גורע, אומרים שצריך להאמין בכל התורה. אז קשיא על אמונה, שזו קשיא על רוקי ועיגר. אני לא יודע מה עושים אני עושה, צריך עיון.
תלמיד:
אף אחד מהם לא מסכים לזה, החתם סופר לכאורה. אני מתכוון שכן, הוא מביא את זה מאחר. שיש יסודות מסוימים של… יש יותר חשוב מדברים אחרים.
המרצה:
כן, אמת. אבל בכל זאת, אם אני זוכר החתם סופר יגיד אחר, אם אני זוכר הוא מתכוון לאדווייז, אני מתכוון, זו אולי תשובה של האדווייז על זה. שהוא אומר את הנקודה. הם מסכימים שיש דברים יותר חשובים. להפך. יש מחלוקת על מה העיקרים.
תלמיד:
לא, לא, לא. המקובלים, הרמ״ק עצמו, ובכלל כשהוא חוזר לשאלה, הוא אומר כך מהמקובלים. אומרים שאין עיקר, יש הכל, צריך להאמין בכל מה שכתוב בפה. זה העיקר שלו. זה העיקר שלו.
המרצה:
לא, לא, לא, יש כאן, יש וזה כל המוסיף גורע, אולי זו לא המושגיות הנכונה, אבל מה שאני מתכוון לומר הוא, אם מקובל, מה שהרמ״ק אומר, ומה שהרמ״ק במקום אחר אומר, וגם בפרק הזה, בסוף זו תהיה התשובה שלו, אני מתכוון שבסוף הוא מגיע לזה. שאתה אומר יהודי חייב להאמין בתורה, מה זה יהודי? יהודי הוא מי שמאמין בתורה. אילו חלקים בתורה צריך בעיקר להאמין? הרמב״ם המצחיק אומר שהפסוק הזה חשוב להאמין, הפסוק ההוא, חשוב להאמין בכל הפסוקים של התורה.
מקובל אומר, לא, לתורה יש בעצם קדושה. כל מילה של תורה היא שמות. ממילא, זה עצמו עיקר, שכל הענין הוא שמות.
תלמיד:
אמת, אמת. אבל יש רק עיקר אחד. אפשר לקרוא לזה כמו עיקר תורה מן השמים, אפילו זה לא…
הנפקא מינה: מה ההבדל?
המרצה:
אבל אני אגיד לך את הנפקא מינה, הנפקא מינה העצומה היא כך, לפי הרמב״ם יש הרבה פסוקים. האנשים לא תופסים את זה, אבל זה מה שהרמב״ם מתכוון, בגלל זה המקובלים בחילוק, דווקא בגלל זה. מה אומר הרמב״ם, מישהו לא מאמין בפסוק “ואחות לוטן תמנע”, והוא לא מאמין בזה. הוא חושב שאחות לוטן הייתה רבקה, לא תמנע. הוא חושב אחרת, הוא לא כופר. זה הרמב״ם. הוא בריאה מודרנית, הוא אולי טועה, אולי ישייגו אותו אפילו למצב, כי הוא לא כופר. כי לא צריך להאמין בפסוק ההוא, צריך להאמין שזה קדוש, ולא צריך להאמין שזה אמת. אז, זה יוצא מהרמב״ם, שלא, אני לא יכולתי לומר שיש עיקרים. זה חייב להיות…
תלמיד:
לא, לא כתוב ברמב״ם צריך להאמין בכל פסוק. כתוב ברמב״ם, לך תדע למה. הוא מדבר איזה דיבור לכתוב שקר. אין שום בעיה. תעשה לי אמיתי. את זה אני אוציא, אם שמע ישראל היה מחויב לזה להאמין, ו״ואחות לוטן תמנע” לא מחויב להאמין. הרמב״ם אומר כן, מאוד חזק שמי שמאמין…
המרצה:
לא, לא. אני אומר, אני יודע שזה כמו לאו-פול ברמב״ם, כי הרמב״ם אומר שצריך להאמין שכל התורה מקודשת, אבל זה לא יכול להיות שאם כך צריך להאמין בכל פסוק בנפרד. אם למישהו יש איזה… יש לו פשט, “ואחות לוטן תמנע” זו גימטריא. זה לא מתכוון ללוטן, לא היה לוטן, לא הייתה תמנע, הכל מתכוון לומר ש… המניעות שהיא לשון תמנע היא ה…
תלמיד:
אה, בדיוק, זה לא עובד. זו כל הנקודה. זה חייב להיות ככה. זה חייב להיות ככה. זה חייב להיות ככה. פשט זה ברמה מסוימת, שוב, באיזו מידה ברמה מסוימת. אפשר לומר אילו פשטים זה. אני מתכוון שאפשר אפילו להיות מפקפק לפי העיקר.
המרצה:
מקובלים לומדים פשט ברמב״ם. בוודאי הוא לומד פשט. שהרמב״ם לא התכוון לומר שפסוק אחד לא מתכוון. הוא התכוון לומר… כמו שאתה לומד את גד תורה ואתה מאמין בגד תורה, תתפוס שיש דברים מסוימים שהתורה רוצה יותר שתגיע. האחות לא תמנע רצתה להביא אותך לתפוס… זה כל אחד מסכים. זה המקובלים בטוח מסכימים. אני מסכים. אבל בכל זאת, זה לפי… אני מסכים, אני לא יודע, אבל המקובלים חושבים באמת כך, החתם סופר מניח את זה. אבל המקובלים מניחים את זה יותר שזה אותו דבר הפוך. אם הולכים עם זה, כמו שהרבי… זה בא באמת מהרבי בעל, הספרים, אני מתכוון שהוא היה… שאין הפוך, אבר ר׳ מנחם מנדל חולק בדיוק על זה. הוא אומר, איך כתוב בתורה שלך שאתה מאמין שהקב״ה חשוב יותר מאשר להניח תפילין בשבת? לא להניח תפילין בשבת למשל, לא כתוב. שניהם תורה מן השמים, שניהם בדיוק כל כך חשוב. זו התורה שלך, החקירות שלך, שאומרות שיש חילוק, אין שום חילוק.
הקולא שיוצאת מזה
ומה שאני אומר שמזה יוצאת גם קולא. שאדם, אם למישהו יש צריך עיון גדול, שואלים אותו, מה הפשט של ארבעה אבות נזיקין? הוא אומר, אני לא מבין את התוספות. למה אומר כאן ארבעה וארבעה? הוא לא מבין. איך הוא אפיקורס? לא, הוא למדן גדול, יש לו קושיא, הוא יכול להישאר בצריך עיון. אני אומר, הוא לא מבין למה יש רק אלוקים אחד ולא שניים צריך עיון? הוא לא מבין, כל דבר צריך להבין.
תשובת הרמ״ק: שני סוגי אנשים שיש להם טעויות בקבלה
המשך: שאלת ההיררכיה בתורה
לא להניח תפילין בשבת למשל, לא כתוב, שניהם תורה מן השמים, שניהם בדיוק כל כך חשוב, אלה התורות שלך, החקירות שלך לומר שיש חילוק, אין שום חילוק.
ומה שאני אומר שמזה יוצא גם קולא, שאדם, אם למישהו יש צריך עיון גדול, שואלים אותו מה הפשט של ארבעה אבות נזיקין, אני לא מבין את התורה, הענין, למה הוא אומר בדיוק ארבעה? הוא לא מבין, מה הוא אפיקורס? לא, הוא למדן גדול ויש לו קושיא, הוא יכול להישאר בצריך עיון. כך גם הוא לא מבין למה יש רק אלוקים אחד ולא שניים, צריך עיון, הוא לא מבין, כל דבר צריך להבין. לפי הרמב״ם זה חילוק גדול, כאן אתה לא יכול להישאר, או כאן יש לפחות בעיה גדולה יותר, אתה יודע, אי אפשר, כאן נשארת בעיה גדולה יותר עם צריך עיון, שם לא.
אם אתה אומר שמקובל שאומר כן, יש לי אמונה אחרת, אני מאמין שכל חלק תורה הוא, שוב, זה קשור לזה, בוודאי, קבלה היא כל מערכת רמז, אבל אם אתה מבין משהו על הרעיון של אלוקות, אז אתה לא יכול להאמין שהכל שווה, אין דבר כזה, אבל זה אני אומר, יוצא שאפשר להתווכח על דבר, אין לו מושג מה המילה אלוקים בכלל מתכוונת, ולא רק המילה, הוא באמת עם הארץ, אז אדם כזה כן, בוודאי יש לו ספק.
בסדר, אני אומר תיאורטית, אפשר לסבך את זה אם רוצים מאוד, אבל אני מתכוון רק למשל מזה, זה באמת משל מצחיק, אבל תיאורטית, תיאורטית יוצא שאפשר להיות בספק על הכל, אתה יודע, מובן מאליו, צריך להבין הכל, מאה אחוז, זו המצווה להבין את כל התורה, אתה אומר יש חלקים יותר חשובים, אני מסכים יש חלקים יותר חשובים, זה אפילו לא הנושא.
מה שאני אומר רק הוא, שאם הכל כך שאין היררכיה באינטרנליות תורה, אז אין עיקרים. הרמ״ק לא נראה שהוא הולך עם זה, לפחות לא בשאלה שלו, כי יש לו כן היררכיה. ולא רק שיש היררכיה, יש היררכיה של כאילו דברים שצריך להודות וצריך להודות, צריך להאמין.
מישהו הולך לבוא לבית הכנסת והוא אומר, אני חולק על הלכות ד׳ שומרים, אני חושב שיש רק שלושה. הוא לא כופר, אולי הוא כן כופר, אבל לא, לא זורקים אותו, לא בגלל זה זורקים אותו לא כל אחד. מישהו אומר שהוא לא מאמין בקבלה, הם מסופקים. זו בעצם השאלה. יש חקירה, חקירה של הרמ״ק, האם הוא כופר. וזה חידוש גדול. הוא בטוח לא היה מבין את השאלה. הוא אפילו לא הייתה נופלת לו השאלה למה צריך להאמין בתחיית המתים. אני מתכוון כן, צריך להאמין בתור עיקרים, לא הייתה הרשימה המוכנה של עיקרים.
כלומר, נגיד כך, יכול להיות שזה נעשה כאילו שאלה האם זה כמו הדבר הבסיסי שצריך לומר לכל אחד. יש מובן אחר של עיקרים. זה הסיפור הבסיסי. מה זה יהודים? יהודים מאמינים בעשר ספירות. כן, מה משהו? ולמה הרמ״ק הולך להבנה אחרת היא שדעת יש לך כמו אחר כך, הוא נכנס לחקירות. אבל זה איך קבלה משתנה מכאילו לימוד עמוק לסודות התורה, זה נשאר, אבל יש גם כאילו את החיצוניות שלו, הסיפור הבסיסי שלו, שנעשה כאילו בוודאי יהודי מאמין בעשר ספירות. אתה כבר מאמין בעשר ספירות? מה אתה גוי? כך חושבים המקובלים, לא?
אני עדיין עומד על השאלה, אני לא עומד על התשובה. רוב האנגלים לא יודעים שהם צריכים להוכיח שהיה בורא. מה זה אומר “היה בורא”? זה הולך להיות לפני שהיה בורא. ואם אתה לא מבין, אתה לא מאמין באלוקים בעצם, ממילא אין לך שום תורה. הוא הולך להגיע לזה, עוד לא, הוא הולך להגיע לזה. אבל זה הולך להיות חלק מהתירוץ שלו. אבל בכל זאת, כמו שיש דברים, בכל שיטת אמונה יש דברים שילדים לא יודעים, אבל אבות צריכים כבר לדעת. או שאומרים את זה אפילו, יכול להיות שאומרים את זה לילדים, הם לא מבינים את זה, אבל לומדים את זה לומר בכל מקרה, כשהוא יהיה גדול יותר הוא יבין, אם הוא הולך בחינוך.
אני בטוח לגמרי שהמקובלים מלמדים לילדיהם שיש עשר ספירות. לא רק מקובלים, החסידים, הרי ידועים, אמת. מלמדים את זה. מה זה אומר? ואתה יודע מה זה אומר שיש אכן בורא אחד? זה אומר מה שאומרים לו. אחר כך נבין כבר, לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. מה זה אומר? מלמדים את זה לילדים, אמת. אבל אם מישהו בא לבית הכנסת, אני לא מאמין ביחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. הוא בטוח שרבי חסידי לא יכניס אותו לבית הכנסת שלו.
אחר כך, הרמ״ק היה יותר כנה ממנו, הוא מנסה להסביר, האם זה באמת כך? עכשיו תסתכל על ההיפך, הרמ״ק בא לכאן מייקל, שלא יהיה איתו, כי הוא מתחיל בשאלה, הרי פשוט שיהודי הוא מי שמאמין בעשר ספירות, מה יש כאן מישהו שלא מאמין? מה הוא כופר? הוא סתם טיפש? זו חקירה. כן, כמובן הוא מאמין בקדוש ברוך הוא. מה? זה הדבר, בסדר.
בקיצור, בואו נלמד את התירוץ שלו. אולי התירוץ טוב יותר מהקושיה. אני רק מסביר שהקושיה קשורה לכך שקבלה, ואצל האנשים שחיים בקהילת קבלה, זה בטוח כך, שזה נעשה כאילו זה הדבר הבסיסי. אני מתכוון שזה הכל משהו מצחיק, כלומר, צריך להיות מודעות מסוימת כמו מהיסטוריה לדעת… זה היה בטוח, רוב הדורות של יהודים לא ידעו שיש עשר ספירות, משהו שהולכים תורה אחרת, או שלא צריך שאלות, הניחו… זה מאוד מצחיק לומר, איזושהי הווה אמינא. בסדר, אמת, אמת, אבל זה בדיוק.
אז זו תיאוריה מסוימת, יש לי תיאוריה אחרת, אני לא מבין. הוא מדבר בטוח, בסדר, אבל הוא מדבר בטוח על אנשים מסוימים. הרמ״ק חי בפועל בעולם האמיתי, ושם היו אנשים כמו שאני יודע, רב מודין, או אני לא יודע אם היה בערך קצת אחריו, אבל בזמנו היו אנשים אחרים, דלמיגא, מה שתרצה. הוא הולך להגיע לזה. מישהו שיש לו ספירה שיש בה שלוש עשרה ספירות, זה הפרק הקודם. אה, יש לך טעויות, אבל אני כבר יודע את זה. אני לא רוצה לומר שמישהו בכלל אין לו ספירה. הוא אומר שלא, אלוקים הוא הכל, אי אפשר לדבר עליו? אני לא רוצה. טוב, בואו נראה. ובואו נאמר את התירוץ שלו.
סוג 1: מי שלא יודע – “לא ידע בהם כלל”
אומר הרמ״ק כך את התירוץ:
> יש שני סוגי אנשים שיש להם טעויות בזה. אחד, יש מי שיודע, לא ידע בהם כלל, כלל לא שמע, לא מצד, זו דרך מעניינת איך הוא מניח את זה, לא מצד שאם יתגלו לו תעלומות חכמי הקבלה חס ושלום, אם יגידו לו הוא יכחיש את זה, חס ושלום, כאילו האדם שיש כאלה אנשים הם מכחישים, אמרו להם והוא מכחיש, אלא להרגיל בהם, לא למדו, לא נתגלו לו שערי אור, נבך, הוא חי בחושך.
האדם, אומר הרמ״ק, אני לא יודע שום כופר, אני לא רוצה שום מכחיש, אתה לא יודע מה זה, לא לימדו אותו. זה הרי, בסדר, הוא לא מתכוון לתינוקות שנשבו, אתה מבין, הוא מתכוון ללמוד יהודים פשוטים, הוא לא יודע.
הראיה ממחלוקת רמב״ם וראב״ד
והוא מביא ראיה מעניינת, אני מתכוון גם, זו הבנה מעניינת, הוא מביא ראיה שהרי אפילו הנושא של שלילת הגשמיות הוא מהפשוט, כן, מהאין סוף הוא מתכוון מהקדוש ברוך הוא. הרי אומר הרמב״ם שמי שמאמין שהקדוש ברוך הוא הוא גוף, השם אחד הפשוט, הוא גוף, ומיד הוא מין, והראב״ד חולק, והראב״ד אומר ולמה קרא לזה מין, וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה, לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות.
יוצא שהראב״ד חולק על הרמב״ם שהוא אומר שמי שאומר שהקדוש ברוך הוא הוא גוף הוא מין. עכשיו בא הרמ״ק עם הבנה מעניינת של הראב״ד. הרמ״ק לא יכול היה להאמין שהראב״ד חשב בפועל שמי שסובר שהקדוש ברוך הוא הוא גוף דווקא הוא מין, הוא לא מין, הוא יהודי טוב. לא יכול להיות. אומר הוא, אין ראוי לחשוב. יש מחלוקת גדולה בפשט של הראב״ד. זה בטוח אמת שכן ראוי לחשוב. בואו נראה.
אומר הרמ״ק, אי אפשר להאמין שהראב״ד סובר שהוא לא מין, ודאי מי שמגשם את הקדוש ברוך הוא הוא מין. מה זה אומר? אז, יש כאן שלוש שאלות שונות איך הרמ״ק מתמודד.
יש שאלה אחת, האם הראב״ד סבר שהקדוש ברוך הוא הוא גוף? לא, ודאי הראב״ד סבר שהקדוש ברוך הוא אינו גוף. נכון, הוא אומר האגדות המשבשות את הדעת. יכול להיות שהראב״ד היה מקובל, היה לו תירוץ מסוים, אבל שהקדוש ברוך הוא ממש פשוט שהוא גוף, הוא בטוח לא סבר. כן, הראב״ד גם סבר ש… לא, זה הרי המשמעות הדיוק. גדולים וטובים הלכו בזו המחשבה, אבל הראב״ד מסכים שהם טעו בגדולים וטובים. נכון? כי הוא אומר, לפי מה שראו במקראות, שהם הלכו לפי פשוטו של מקרא. פשוטו של מקרא כתוב שלקדוש ברוך הוא יש גוף.
ולא רק זאת, הרי יש יותר אגדות, והראב״ד קורא להן בלשון חריפה “אגדות המשבשות את הדעת”. כמנהג הראב״ד הוא היה יהודי חריף. אני חבר גדול שלו. אני מאוד אוהב יהודים שאומרים מה שהם חושבים. אני מאוד שונא יהודים יפים שלא אומרים מה שהם חושבים.
והראב״ד אומר שאנשים לומדים נבך אגדות, וזה משבש את הדעת. מובן מאליו, מי שיודע את הפשט האמיתי של האגדה, הוא לא אומר שאגדות משבשות את הדעת, אלא על אנשים הן משבשות את הדעת. במובן מסוים, אפילו הוא מעז לכתוב אפילו יותר ממה שהרמב״ם מעז לכתוב על אגדות בספרו משנה תורה. יוצא שהראב״ד סובר בטוח שהקדוש ברוך הוא אינו גוף. אני מתכוון שזה ברור. אבל הראב״ד חולק על הרמב״ם שאומר שהוא מין.
חידושו של הרמ״ק: המחלוקת היא על שוגג
עכשיו, הרמ״ק סובר שיש עוד רמה שהראב״ד מסכים לרמב״ם. הרמ״ק חושב שהראב״ד לא יכול לסבור שמי שדווקא… לרמ״ק יש רעיון מעניין שיש כאילו כופר דווקא. אני לא צריך לגלות אם הוא, אבל זה כופר להכעיס. אומר הרמ״ק, מי שהוא במזיד, זה מה שהרמ״ק משנה את מחלוקת רמב״ם וראב״ד מהשאלה האם יש הלכה, כאילו האם חייבים לדעת שהקדוש ברוך הוא הוא גוף, האם זה דבר קדוש, האם מי שדווקא מכחיש הוא כופר. והרמ״ק עושה את כל הראב״ד אצלנו בנושא של שוגג. מבין? יש לו תירוץ, הוא בתמימות כופר, הוא בתמימות מין. כן, הוא אומר כך.
סוג 2: מי שהוא במזיד – כופר דווקא
אבל בטוח יש אנשים שיש להם אמונה אחרת מאיתנו. בואו… מה אתה מתכוון? בטוח יש אנשים נוצרים שהם כבר שמעו את הדברים והם עדיין מאמינים. כבר נפקא מינה לדווקא. הוא שומע מה אנחנו רוצים לומר, והוא עדיין שלו. נכון. אנשים אומרים שבקו צמא. כן. בואו נמשיך. תראה, בואו נקרא מה הוא אומר.
הרמ״ק על גשמות השם — המשך: מחלוקת רמב״ם וראב״ד ושאלת “מין”
שיטת הראב״ד לפי הרמ״ק
כלומר, יש לו תירוץ, הוא בתמימות כופר. הוא בתמימות מין. כן, הוא אומר כך.
אבל בטוח יש אנשים שיש להם אמונה אחרת מאיתנו. מה אתה מתכוון? בטוח יש אנשים נוצרים שהם כבר שמעו את הדברים והם עדיין מאמינים, לא על חטא במזיד דווקא. הוא שומע מה יש לנו לומר, והוא עדיין עם האמונה שלו. אנשים אומרים…
בואו נקרא מה הוא אומר. אומר הרמ״ק כך, לפי מה שנראה מהרמב״ם, אגב, אני לא מסכים שהרמב״ם סובר כך גם. לפי מה שנראה מהרמב״ם, סובר הרמב״ם שמי שאומר “אל יהיה בעל גשם הוא מין”, אפילו טעותו היא “מטעם שלא הורגל בלימוד חכמת אלקות, ולמד פשוטי המקראות והמדרשים, ולא ירד לעומקם להבין ענינם כצורתם”. נראה, הראב״ד סובר כך. זה לא כתוב ברמב״ם, אגב. אנשים חושבים שזה כתוב במורה נבוכים, זה לא אמת. זה כתוב, אבל זה לא מתכוון למה שכתוב, לדעתי. אבל הרמ״ק הבין שהרמב״ם סובר שאפילו מי שהולך עם האגדות והמקראות הוא מין.
אבל על זה אומר הראב״ד, לא! “אם יהודי שבכל עניניו”, הראב״ד מניח יהודי כזה, כן? יש יהודי “בכל עניניו עובד את האל, והולך בדרכי התורה בתמימות, ובעבור קוצר ידיעתו יאמין בגשמיות”. הוא לא מין, הוא טועה, אבל לא מין, “ואין כוונתו להרע”. אבל “המכיר את בוראו, שגילו לו שערי ההקדמה בביטול הגשמות, ואינו מודה באמת ומעוות פניו, ואומר שהאל גשם, זהו ודאי מין לדעת הראב״ד”.
קושיה על לימוד הרמ״ק
אין לי דרך אחרת איך זה אומר. מי היה פעם אדם כזה שהיה מעוות פנים ואמר שהקדוש ברוך הוא הוא גשם? It doesn’t make sense to me, זה. מי? הוא אומר שהוא נוצרי. הוא גם סובר איזושהי תיאוריה מפוארת, מה אני יודע.
זה אומר הרמ״ק, אנחנו סוברים בטוח שהוא מין, אבל הוא מין כי הוא גוי. לא מה שהוא גוי? כי הוא מאמין שהקדוש ברוך הוא היה גשמי. כי הוא הולך למנזר, לא לבית כנסת. אי אפשר ללכת למנזר. הרמב״ן אומר את זה, שמה שאתה מתכוון, שהדבר הגרוע ביותר שהנוצרים אומרים הוא שהקדוש ברוך הוא נעשה אדם, אבל… הוא מתכוון לומר שם שזה absurd, הוא מתכוון לשאול את זה, הוא לא מתכוון שיש מין כזה. יש לו דרך איך הוא מסביר לעצמו, הוא לא סובר שהוא מין. אתם אומרים לי שזה כן מין.
I don’t know, I feel like לרמ״ק יש יותר מדי בראש שלו את ה-idea של דווקא בכפירה. הרמב״ם בטוח, לא הרמב״ם ולא הראב״ד מסתכלים על זה כך. הרמב״ם והראב״ד מסתכלים הרבה יותר על אנשים בתמימות. אנשים מאמינים פחות או יותר במה שהם חושבים שזה אמת. לרמ״ק יש איזושהי דמיון, אני לא מתכוון שהוא מתכוון למקרה שלך. מישהו שהסבירו לו שלקדוש ברוך הוא אין גוף, והוא אומר “אני לא מודה, לקדוש ברוך הוא יש גוף”. למה יהיה אדם כזה? יש לו דרך אחרת, יש לו סוג אחר של שיגעון, יש לו איזושהי תיאוריה מצחיקה, הוא אומר, “אגב, הקדוש ברוך הוא יכול להיות…” מה שתרצה. זה לא הכל. הם אומרים, “לא, קראתי ספר אחר”. אז, הוא קרא ספר, הוא הבין ש… בקיצור…
אה, אז, הוא מקבל דבר אחר. גילוי הקדמות לא אומר שהוא הבין. זה אומר, אמרו לו שהוא צריך לסמוך על היהודים הכנים, והוא לא סומך עליהם. הסבירו לו את זה. אם הראו לו, הביאו לו חומש, לא הסבירו לו, אמרו הכל. הוא עדיין מחזיק באמונותיו. I don’t know. Not very impressed. Not very impressed.
שלוש שאלות נפרדות בסוגיה
יש דבר אחד, יהיו שלוש מחלוקות, שלושה סוגי דברים. יש שאלה אחת האם הקדוש ברוך הוא הוא גוף. בואו נאמר בשלושה, שאלה אחת האם הקדוש ברוך הוא הוא גוף. שאלה מספר 1.
שאלה 1: האם לקדוש ברוך הוא יש גוף
השאלה יכולה להיות מאוד מסובכת. אחד יכול לומר שהראב״ד סובר גם שהקדוש ברוך הוא הוא גוף, כי הראב״ד האמין בערך כמו המקובלים, שיש משמעויות בשם הראב״ד בספר מערכות האלוקות, שהוא אמר שזה עומד אצל הקדוש ברוך הוא עם תפילין בלילה, הוא מתכוון לומר הכבוד נברא, המט״ט ספירות בעצם, או משהו כמו ספירות. אז לקדוש ברוך הוא יש גוף, אבל זה לא הוא עצמו, איזושהי תורה כזו. אחד אחר יכול לומר שהראב״ד סובר שלקדוש ברוך הוא יש גוף במובן מסוים, במובן מסוים. ונכנסים למשחק במילים, אבל זה דבר אחד.
שאלה 2: האם מי שאומר שלקדוש ברוך הוא יש גוף הוא מין
השאלה השנייה היא, בואו נאמר, הרמ״ק בטוח מניח שהראב״ד מודה, בטוח תשובה לגביך, שפשוט שהקדוש ברוך הוא אינו גוף. בסדר. השאלה השנייה היא, האם מי שאומר, בואו כבר להסכים לגמרי שלקדוש ברוך הוא אין גוף, עדיין יכולה להיות שאלה, האם מי שסובר שלא הוא מין. האם הוא טועה זו לא השאלה, האם הוא מין. מין הוא איזשהו סוג… מין אומר הרי שאם זו הוצאה מסוימת מהכלל, משהו שלא כל כך חשוב לדעת, אתה לא יודע מספיק, אפילו טעות, זה לא משנה, זה לא נחשב, זה לא עוזר. בואו נאמר, זו אחת ההשלכות, זה לאו דווקא, זה יכול להיות.
אבל בכל מקרה, להיות מין זה לא אותו דבר כמו להיות טועה. יש אנשים שטועים שאינם מינים. במילים אחרות, אם מישהו חושב שיש מחלוקת כמה שמיים יש, אני לא יודע, אחד אומר שיש שבעה, אחד אומר שיש תשעה, אף אחד לא מין, אצל אף אחד מהם. למה? זה מאוד חשוב. יש שבעה מלאכים, כל שמיים יש מלאכים מסוימים, זה משנה את כל העולם, הדת תהיה שונה לפי כמה שמיים יש, בסדר? אבל מין לא צריך להיות. מין הוא רק על הדבר החשוב ביותר, וזה לא הדבר החשוב ביותר.
זו לכאורה הטענה של הרבה יהודים, לא רק הראב״ד. אני לא יודע אם הראב״ד טען את זה, הוא לא אומר בבירור מה הוא טוען. אבל בטוח הרבה יהודים שטוענים, הרמב״ם טוב מאוד שהקדוש ברוך הוא אינו גוף, אין בעיה. הוא נעשה שזה חשוב. זה לא חשוב. זה חשוב כמו השאלה, כמו שאתה אומר, האם יש עשר ספירות או שלוש עשרה ספירות. זה אולי חשוב, מאוד חשוב, אם היית מבין זה מאוד חשוב, אבל זה לא כל כך חשוב שיהפכו למין.
הרמ״ק לא מדבר על אותה טענה
זו יכולה להיות עוד טענה. הרמ״ק לא מדבר כלל על אותה טענה, הוא לא מדבר על זה. בשבילו זה פשוט שזה חייב להיות חשוב. הוא לגמרי בצד של הרמב״ם שזה מאוד חשוב. יכול להיות שהראב״ד אומר, ודאי זה חשוב, אבל לא כל כך חשוב שהוא מין.
מה הראיה של הראב״ד מ״גדולים וטובים ממנו”? הראב״ד חושב, כן, מי הוא יהודי טוב? הרמב״ם היה אומר, גדולים וטובים? מינים! זו בדיוק החקירה!
שואל: הוא לא מדבר על גדולים מסוימים שהוא התחשב בהם?
מרצה: מדברים עליהם. הרמב״ם, אתה מכיר את המעשה שהוציאו אותם מגיהנום? הרבי מקוצק אמר שהרמב״ם פסק שמי שאומר שהקדוש ברוך הוא הוא מין, הוציאו חבורה שלמה של יהודים יפים מגן עדן לגיהנום. בא הראב״ד ואומר לא, החזירו אותם. הוא מוציא את הפרייל, את המשל, את המעיין. אני לא יודע בדיוק אם החכמים נחשבים תורותיהם בדיוק איזה גלוי אשכנזים אמן או לא, אבל… נו, הרמב״ם אומר ברור… כן, אז טוב מאוד, אז יש… אז רגע, אז נכון טוב מאוד, אז בואו נחזיק ברור את הראש.
החילוק האמיתי בין רמב״ם וראב״ד
המשך הדיון בשאלת כפירה, שוגג ומזיד – האמונה בספירות
אנו ממשיכים בנושא השני, באחד מאלה שאומרים שבוודאי הקב״ה אין לו גוף, אבל זה לא כל כך חשוב. אפשר להיות יהודי טוב ולהאמין שלקב״ה יש גוף. הרמב״ם היה… כאן הרמב״ם… אני מתכוון שהרמב״ם… הרמב״ם לא מסכים. הרמב״ם לא סובר שאפשר בסופו של דבר להיות יהודי טוב ולהאמין בגוף עליון, אלא שיש התנצלות, יכול להיות אונס, שוגג. אי אפשר להיות יהודי טוב, יודעים שלקב״ה יש גוף.
על כך טוען הרמב״ם שהראב״ד מודה שאם הוא בדווקא, לא במסגרת יהדות טובה, אומר כך, הוא בוודאי אפיקורוס. במילים אחרות, עכשיו, אני יכול לומר, הייתי חושב שהרמב״ם ידע שיש גדולי ישראל וטובים שחושבים שהם הולכים לכתוב על שלהם. זה בכל זאת מעשה לדעתי. מה היה הרמב״ם אומר שהם הולכים לגיהנום? לא, הוא לא עושה את זה לומר.
כוונתו האמיתית של הרמב״ם
מה שהרמב״ם אומר הוא, אני רוצה באמת שהאנשים ישנו את מה שהם חושבים, כי אני כן סובר שזה חשוב. כשהוא כותב שזה מין, הוא לא מתכוון לפסוק על היהודים שעד סוף כל הדורות אף אחד לא הולך, הקב״ה יטפל בזה, זו לא בעיה של הרמב״ם. הוא מתכוון רק לומר שזה מאוד חשוב ואי אפשר להישאר אדישים.
והרמב״ם עצמו אומר, ומורא מה שהעולם מביא מתכוון שזו ראיה על שיטת ר׳ חיים, זה נבך אפיקורוס, כמו שהרמ״ק לומד שהרמב״ם לא מסכים לטענת השוגג של הראב״ד. זה לא נכון, הרמב״ם מסכים בוודאי. איך אפשר לטעון שהתורה עצמה כותבת שלקב״ה יש גוף? אפשר לטעון שמישהו למד פשוט פשט?
רבים אומרים, היום כבר יש תרגום אונקלוס, היום כבר יש מורה נבוכים, כבר למדו בחדר שלקב״ה אין גוף. אז אם אתה עושה בכל זאת טעות, למה? מאיפה לקחת את הטעות? במילים אחרות, חלק מליצור את זה הוא דרך אמירה, כי משה רבינו אמר שכל מי שעובד עבודה זרה הוא רשע… כי אתה לא מקבל שאתה תהיה רשע. אם פשוט ככה גדלת, במובן הזה אני מתכוון שזה נכון מה שהרבי מקוצק אמר.
כלומר, לאחר שהרמב״ם הכניס לתכנית הלימודים של כל יהודי שלקב״ה אין גוף, עכשיו מי שמאמין אחרת הוא באמת משהו מוזר, שתהיה יהדותו, הוא לא היה בחדר, לא לימדו אותו תרגום אונקלוס שהכל יקרא ה׳, מה קורה איתך? אה, אתה עם הארץ, אתה הולך משהו, אתה אדם מוזר, אני לא מאמין בתשעה פעל פה, בעצם, זה ממש סוג כזה של דבר.
אבל לפני כן, הראב״ד דיבר על אנשים שנאמר לפני כן, שהם למדו מדרשים שנראים אחרת. הראב״ד מסכים שצריך לשנות את הראב״ד. בסך הכל השאלה של הרמב״ם והראב״ד היא, איך להסתכל על הפסטר זה אפילו לא מחלוקת. אני מתכוון לא אם הרמב״ם חולק שאם יש מישהו שהוא יהודי טוב, זה הפוך, אני אומר הפוך מהרמב״ם. הרמב״ם עובדה שאי אפשר שלא תהיה טעות מיד, אבל הוא אומר שזה עצוב.
החילוק העיקרי: שלמות האדם
הרמב״ם סובר אבל כאן יש כן חילוק, שבתיאוריה של הרמב״ם על השלמות האידיאלית של האדם או שלמות יהודי, חסר מאוד לדעת את ה׳. הראב״ד זה לא כל כך חשוב. הוא עדיין גדול וטוב. הרמב״ם אומר כן, הוא גדול וטוב, יש לו תירוץ טוב. אני לא אומר שהרמב״ם מזלזל בו מאוד, אובייקטיבית, כי הוא בקושי אדם, הוא לא יודע אם לקב״ה אין גוף. זה לדעתי החילוק.
בכל מקרה, זה בוודאי, רוב האנשים לא יודעים כלום. צריך לחלק קצת את השאלה. שוב, מה השאלה הזו אומרת? אם משהו הוא כפירה. זה יכול להיות שהדבר מאוד חשוב להיות אדם, להיות יהודי. זה יכול להיות אחד. זה יכול להיות שזה אמת. עכשיו, האמת התיאורטית שכלית, ורוב האנשים לא ברוכים לבטא מה האמת. זה לא נוגע, זה רק נוגע לחכמים, זה בוודאי לא נוגע לשאלה שהוא כופר, הוא כופר, הוא לא למד מעשה ומעשה…
כפירה, שוגג ומזיד — השאלה של אמונה בספירות
החילוק בין טעות לכפירה
מישהו חושב שπ הוא שלוש, הוא ארבע — הוא כופר? הוא טיפש, הוא לא למד, מה לעשות? אני לא יכול להתלונן. והשיחה שנקראת כפירה רק נוגעת לחינוך — חינוך המוני, חינוך של העולם. מה מלמדים אותם שזה כפירה?
יכול להיות על זה באמת יש מחלוקת רמב״ם-ראב״ד. יכול להיות שהראב״ד לא היה כותב עיקר עם גוף עליון, כי זה לא כל כך חשוב לו. והרמב״ם כן הסכים, והרמ״ק מסכים שזה כתוב, והרמ״ק רוצה גם לכתוב את עשר הספירות באותה רשימה פחות או יותר.
וכאן ניתן או ראוי לדבר על השאלה של החילוק. אני רוצה רק להגיע לחילוק, שיש מישהו שלא לימדו אותו — לא לימדו אותו, אני לא יכול להתלונן. לימדו אותו כן — למה אתה לא מאמין, הרי לימדו? אומר: אה, אבל אני חכם. אין בעיה, יש חכם, אתה יודע שאתה סובר אחרת.
השאלה של מנהיג/מחנך לא מדברת על אותו חכם בכלל. השאלה מדברת רק על — למה אתה לא מאמין, למדו בחדר? אני מסכים? אה, לא, למה אנחנו מאמינים? כי זה דבר כל כך חשוב, אתה חייב להאמין שהרי לימדו.
חידושים באמונה — הסכנה
אם אתה עושה שיטה משלך באמונה… אם מישהו עושה שיטה משלך בשורשי אמונה, אוקיי, אפילו לימדו אחרת — זה קורה כל יום. אוקיי, לא אחרת מרוב. הוא מסובב קצת. הוא כבר לא יכול, אבל הוא עושה פירוש אחר, פירוש חדש, פירוש חדש, סוגיה חדשה. אותו עושה חידושים, אי אפשר לעשות חידושים באמונה?
זה הדבר ש — הוא יכול לעשות חידושים באמת. כן. מי שזה הדבר? זו הסכנה של אמונה. זה תמיד היה השאלה, החסידות… מזה אסור ללמוד. אסור לגעת בדבר, זה מאוד מסוכן.
שיטת הרמ״ק — הוא הולך כמו הראב״ד
אוקיי, אז אומר הרמ״ק כך, מה חן אומר, זו עדיין חוצפה גדולה של המקובלים, הם באים עם דבר שאף אחד לא ראה לפני כן, ואומרים שצריך ללמד את זה, ומי שלא מאמין אחרי הלימוד הוא כופר — זה עדיין דבר מוזר.
אז בכל מקרה, כשחן אומר, אומר הרמ״ק, רוצה להאמין בספירות, אני אלך לומר את אותו חילוק, זה מה שהרמ״ק רוצה להגיע. הוא נראה כאילו הוא פוסק כמו הראב״ד. זה בעצם שלו… הוא אומר, מכל שכן שלפי הרמב״ם הוא מין. שומע? הרמ״ק הולך כך: לפי הרמב״ם בוודאי מי שלא מאמין בספירות הוא מין. כי הרמב״ם לא סובר את ההיתר של טעות.
אני סובר שהרמב״ם כן, אבל הרמ״ק מסתכל שהרמב״ם לא סובר. אבל אפילו הראב״ד שהוא מקיל, אני גם סובר שמי שהוא מזיד הוא מין.
זו הקושיה: האם למינות יש עם הנושא של מזיד ושוגג בכלל? איך מסתכל הרמ״ק? זה מה שרציתי לבאר קצת יותר.
היהודי הפשוט שלא יודע על ספירות
אז אפשר לומר אצל הספירות. בוודאי, מישהו לא יודע, והוא מאמין באחד הפשוט, כמו כל היהודים. לרמ״ק יש הנחה מאוד מעניינת שכל היהודים מאמינים באחד הפשוט. המציאות היא שרוב היהודים מאמינים בעצמותו ומהותו, מה שאדם יודע על אחד הפשוט — “כן, אני מאמין באל אחד”.
בכל מקרה, אבל זה אומר הרמ״ק: אם מישהו הוא יהודי פשוט והוא מאמין רק באחד הפשוט, בוודאי הוא לא כופר, הוא לא כופר בעיקר, כלום.
הראיה מחינוך — “לא מצינו”
והוא מביא ראיה טובה. הוא אומר: אם לא היה כך, היו צריכים ללמד כשמחנכים ילד למצוות, שילמדו אותו את המצווה. מה שלא מצינו כן. אה, כבר מצינו, אבל… זה לא ממש. לא מלמדים, כשלומדים עוד את הספירה הראשונה, זה בעצם לא יוצא. צריך את זה גם ללכוד לימוד נוסף, לומדים ספרים נוספים, לא? זה מוזר.
לא, רק בחדר שלי, אני מלמד את כל הילדים שלי, אני מנסה לתקן את הבעיה של הרמ״ק. נכנס, אני זוכר רבי אחד אולי כן פעם אחת אמר, הוא שאל אותו מה זה אומר, הוא אמר שיש משהו עשר ספירות, אני לא ידעתי בדיוק. הוא לא ידע. משהו כזה שלא מדברים על זה, אף אחד לא יודע, הוא לא עבר, אף אחד לא יודע. הוא שאל אפילו יהודי שהרבה מצבים באים לפניו. יש עשר בחינות.
הרמ״ק אומר לא מצינו, אף זה נכון. כלומר, הרמ״ק מבחין בדיאלקטיקה המדויקת הזו שרוצים לשחק איתה. מצד אחד, הם רוצים לומר שמה שהם אומרים הוא עיקרי אמונה, לא סתם משהו סוד שלא נחוץ וכלום. היהדות עומדת על זה. העובדה, היום לא מלמדים את זה לאף אחד. משהו מוזר כאן.
כל הפרק של הרמ״ק כאן בנוי על המוזרות הזו. ויש לי דרך שכשלומדים לנסוע לתפוס מה מוזר, לא רק מה התירוץ.
מה מלמדים לילדים? — חידושו של הרמב״ם
אבל זה אומר הוא, ממש לא מצינו, הוא לא רואה שהפוך, אומרים שצריך לשמור את זה, ואין מוסרין דברים אלו אלא לצנועים, מה שאין כן עיקר אמונה מציאות ה׳ ואחדותו ותורה מן השמים ונבואת משה, ורוב עיקרי הדת — מעניין “רוב” — מיד מלמדים אותם, ברגע שילד יכול לדבר, קרא עמו — לשון מעניינת — מלמדים אותו מחנך והוא מגלה פשוטו של דברים.
הוא מביא ראיה מעניינת, זה מאוד מעניין, אני חושב שזה חידוש של רמ״ק, אולי לקח את זה מאיפשהו. הוא מביא ראיה מעניינת, שזה עצמו חידוש של הרמב״ם, כן? במילים אחרות, במשנה כתוב, הוא הולך להביא. בגמרא כתוב שמלמדים ילד תורה, לא כתוב שמלמדים אותו עיקרי אמונה.
בוודאי, ילד לומד איכשהו, כמו שאתה אומר, מתי הולכים ללמד את הילד את העיקרים? היום הייתי באיזה בית ספר, אמרו כן, שבבית הספר שלהם מקפידים, מלמדים לכל הבנות את התרגום של שלושה עשר העיקרים. אני מתכוון, אני עצמי לא למדתי את זה, אני לא זוכר. אולי כן, שרבי עשה מזה מצב? אני לא זוכר. אני זוכר, באתי לישיבה, שאלתי בחורים אם הם יודעים את שלושה עשר העיקרים, ורוב לא ידעו. אני ידעתי כי הסתכלתי והייתי אומר את כל הסידור, אז זה היה כתוב בסוף.
בכיתה א׳ עושים מצב? אה, כי לבנות יש מקצוע כזה שנקרא יהדות, ושם לומדים את זה דבר. כן? איפשהו שם, לא רשמי. לא לומדים רש״י, גמרא, לומדים משהו כזה…
הרמב״ם בוודאי חשב שצריך ללמד את העיקרים לילד, לכן הוא עשה את זה לכאורה. כאן הפוך, הרב נתן טוען שהרמב״ם לא התכוון לכלום מלבד זה. הוא שואל הרבה קושיות איך זה יכול להיות, אומר, לא, הרמב״ם מתכוון, הוא עושה תוכנית לחינוך, הוא צריך לעשות משהו דבר שהוא מלמד לילדים.
הראיה מגרים
הרמב״ם אומר גם אצל גרים רואים מאוד ברור, הרמב״ם בהלכות גרות, ושם ביבמות אני חושב, כן, כתוב מה מלמדים לגר: גר שבא להתגייר מודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות, משהו כזה. אבל לא כתוב כלום על שיש אל אחד ולא שניים, כלום. מובן מאליו, מלמדים, אפילו לא עבודה זרה.
והרמב״ם, כשהוא מביא את ההלכה בפרק י״ד, אומר: מודיעין אותו עיקרי הדת. הוא מוסיף בעצמו, לא כתוב במקור. אז אתה רואה מאוד ברור שהרמב״ם חידש את זה.
והרמ״ק אבל הוא… אוקיי, בדרך זו בוודאי הרמ״ק, כמו שאתה אומר, רוב מקובלים, הרמ״ק הוא תלמיד של רמב״ם, והוא הולך לחשוב כך.
הברייתא במסכת סוכה — “יודע לדבר”
והוא מביא ראיה מאוד מעניינת, אני בטוח שבעלי הראשונים כבר הביאו את הראיה לו, ראיה מאוד יפה מהברייתא בסוכה, ברייתא מאוד מפורסמת במסכת סוכה, שכתוב שם… איפה? הרבה פעמים אתה יודע, משל אצל עזרא… אה, כן, בעיקר אמת אתה הוא, שמונת האמתות. הוא יצטרך לעשות שיטה חדשה, יש שמונה עיקרים, שמונה פעמים כתוב אמת, משהו שש שבע שמונה פעמים.
אה, שמע ישראל, בוודאי שזה העיקר. זה כמו הפסוקים החשובים ביותר. בוודאי, בוודאי. אף אחד לא חולק שיש בזה דברים בסיסיים. זה לא דרמם נוסח בסדר שלו בדיוק. מה בוודאי ששמע ישראל, למה אמר החכם שצריך להיות מקוצל על אחת שמים? זה חשוב.
תורה היא שפה
הוא מביא תרגום מאוד יפה, שבברייתא שכתוב שם רשימה של כל מצווה שמחנכים להיות, כתוב כך, לידו הגדול, זו ברייתא, כתוב כך: התינוק כשהוא לומד יודע לדבר אביו מלמדו תורה. זה מאוד יפה, מתי צריך להתחיל ללמוד תורה? ממתי אפשר לדבר. כלומר על, זה קוראים גרמר סקול, כן? ילד, ילד, מתי מתחילים ללמוד? מה החינוך? מה זה יותר חינוך?
יותר חינוך זה שפה. מלמדים אדם שפה. איך מלמדים שפה? כן, זה אומר אבא, זה אומר אמא, זה אפשר עוד אצלך, זה מתחיל עוד עומד יודע לדבר. בדרך כלל בכל תרבות מלמדים לילדים הקטנים כבר, את הספר הבסיסי של התרבות, כמו ביוון היו לומדים הומרוס עם כל הילדים, זה היה הספר. השתמשו בזה ללמד הכל, אבל זה תרגום, לומדים תרגום לדבר את השפה.
איך אומרים בעברית משהו דבר מוזר, תולה ארץ על בלימה? אני לא יודע, זה פסוק נפלא. אנחנו מדברים את השפה, המושגים, המילים, הם מהחומש, מהתורה. אז מתי השיעור? לא כתוב “מי שמבין” מלמדים אותו תורה, כשהוא יכול לדבר. תורה היא דבר שאנחנו מדברים.
אנשים חושבים שמדרשים לא מתאימים. המדרש הוא דרך דיבור, זו השפה, יש רק שפה אחת. יש לנו כמה מילים בלשון הקודש? אני לא יודע. אבל כמה מושגים יש? כמה פסוקים שיש בתנ״ך. אוקיי, אחרת יש משנה עם עוד דברים, כל המליצות. זה הדבר הבסיסי, השיעור, אנשים חושבים.
ברסלבאים יהיו לגמרי צודקים שצריך לומר את התורה, לא רק ללמוד. ללמוד זה עוד דבר, יש את זה בדרגה הבאה. כשגדלים יותר לומדים כבר, זה תלמוד. אבל צריך לדבר, זה צריך להיות שפה. צריך לדעת לומר קללה, “יככה ה׳ בשגעון ובעורון ובתמהון לבב”. למה הפסוקים האלה? מאיפה זה לקוח? אני מתכוון, זו הקללה שעולה ליהודי. “והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור באפלה ולא תצליח את דרכיך והיית אך עשוק וגזול כל הימים”. מה שלא יהיה, זה ממשיך והולך, כמו קללות. זה חייב לעלות, אנחנו חייבים לקבל את זה קצת, אנחנו חושבים את זה כבר יותר מדי כשאנחנו לומדים.
בכל מקרה, כך הדיוק שלי מ״יודע לדבר”. מה? אבל עברית בסך הכל, מה זה תרגום עברי של חומש בסך הכל? “ויאמר”, והוא אמר.
מה מלמדים? — “תורה צוה לנו משה” ו״שמע ישראל”
אז בכל מקרה, בגמרא, הרמ״ק לא לומד ממש כך, כי הוא לומד כן שיש לו משמעות. כתוב שם “אביו מלמדו תורה”. שואלת הגמרא, מה זה תורה? אומר, אני יכול ללמד משהו תורה עם ילד בן שלוש כי הוא יכול לדבר? אומרת הגמרא, כן, מה מלמד אותו תורה? “תורה צוה לנו משה” ו“שמע ישראל”.
אומר, מלמדים משהו לומר, אומרים תורה. כן, מלמדים באמת לילדים את הפסוקים, עוד כמה פסוקים שיש היום בסידור. אומר הרבי מאן קאסר, חשבתי את ה…
פירושו של הרמ״ק על “תורה צוה לנו משה” ו״שמע ישראל” — מה מלמדים ילד בן שלוש
שיטת הרמ״ק בהבנת הגמרא
תרגום לעברית
בכל אופן, הרמ״ק לא לומד ממש כך, כי הוא לומד כן שיש לזה משמעות. כתוב שם “עביד וידע לדבר אביו מלמדו תורה”. שואלת הגמרא, מה זה תורה? מה יכול ללמד אותו תורה עם ילד בן שלוש כי הוא יכול לדבר? אומרת הגמרא, כן, הוא מלמד אותו “תורה צוה לנו משה” ו“שמע ישראל”. אומר, מלמד אותו לומר. הוא אומר תורה. כן, מלמדים אכן את הפסוקים לילדים, ועוד כמה פסוקים שיש היום בסידור.
אומר הרמ״ק, למה חשבו על דברים אלו? כי אלו הם שני עיקרי הדעת, רוב פנות הדעת.
“שמע ישראל” — מציאות השם, השגחה, ואחדות
“שמע ישראל” הרי משמעותו מציאות השם, והוא משגיח, זה אומר “אלקינו”, אפילו השגחה פרטית, “אלקינו”, אלוקינו. והוא מאריך מעט, כי “מציאותו מחויב מצד כל העולם כולו”, זה אומר “היה הוה ויהיה”, “מהוה כל ההוויות”, זה משמעות שם בן ד׳ בכתיבתו. והוא גם “רבונו של כל עולמים ועליונים ותחתונים”, זה אומר אדנות, אומרים כך. ומצד זה יש גם השגחה כללית, אבל חוץ מזה יש “אלקינו”, אלוקינו.
הערה: טעות הרמ״ק בהבנת “מחויב המציאות”
ידעת? “שמע ישראל ה׳ מציאות…” כן, לא משנה. הרמ״ק לא ידע מה משמעות מחויב המציאות. הוא חשב שמחויב המציאות אומר שחייב לומר שיש אלוקים, שיש עולם. זה לא אומר זאת. הוא עושה הרבה פעמים את הטעות הזו, מסיבה כלשהי. איכשהו אמרנו זאת כאן. כן, מחויב המציאות אומר שהקב״ה הוא necessary existence, הוא לא יכול היה שלא להתקיים. אבל הרמ״ק סיבך את הדבר יותר מדי. הוא לא ידע זאת. כן, הוא לא למד שום לוגיקה כפי שצריך. לא, זה מאוד עצוב, כי זה אומר שהוא חסר ידיעות בסיסיות והכרחיות. הוא מדבר על כל הדבר. הוא מדבר עוד על הספירות עם דברים. לא, הוא מודה שאחד הוא פשוט הידיעה הראשונה. זה מאוד עצוב. בכל אופן, אני יכול לענות על זה, אבל זה מאוד עצוב.
“אלקינו” — השגחה פרטית
בכל אופן, הוא גם האלוקים, המנהיג של הכל, וגם אלוקינו. זה אומר אלוקינו, משגיח בפרטי בנו. רואים שמשגיח אומר יותר כמו… הוא לא מתכוון שהוא בשליטה, הוא מתכוון שהוא דואג מצד ה׳ אחד, הוא שם אחד.
“ה׳ אחד” — כוונת הגמרא ופירוש הרמב״ם
כתוב כבר בגמרא ש… אדם צריך, הוא אומר, הוא צריך לכוון שהקב״ה הוא מלך למעלה למטה ולד׳ רוחות. וכאן הוא אומר עוד את תורת הרמב״ם בפרק א׳, שמזה יודעים שזה אומר שהוא אינו גשם, כי גשם לא יכול להיות במקומות שונים בו זמנית. זו הראיה שהרמב״ם הביא בסודי תורה פרק א׳. צריך לכתוב כאן שהקב״ה אינו גשם.
דיון: הפירוש הפשוט של “אחד” לעומת הפירוש הפילוסופי
אמנם, כמובן, זה בהחלט נכון. הגמרא לא התכוונה לזה. הגמרא בכלל לא ידעה מזה שהקב״ה אינו גוף, בוודאי לא שזו משמעות אחדות. זה חידוש של חובת הלבבות של הראשונים שהמציאו פירוש חדש של השם אחד, ואומרים שאחד אומר שהקב״ה הוא פשוט, ש-he is one, he is מאוחד.
פירוש פשוט, אחד אומר שיש רק אחד מהם, אלוקים אחד. וזה אומר שאין אחר. אם יש שני אלוהים, יש אחד בשמים, אחד בארץ, אחד ברוח, אחד ברוח אחרת. מכיוון שיש אחד, הוא היחיד בשמים ובארץ. זו משמעות הגמרא.
אבל הרמ״ק [רמ״ק] הולך עם הפירוש של הראשונים שהקב״ה עצמו הוא אחד. ואם כך מה נכנס למעלה ומטה? לומד הוא, כמו שהרמב״ם למד, שהוא אחד בשמים ובארץ, אחרת הוא לא בשמים לא בארץ. או שהוא בשניהם, כי הוא לא בגוף, אלא הוא בשליטה או ביחוד. אז, לא משנה מה זה אומר.
ראיית הרמב״ם: “את שמים ואת ארץ אני מלא”
אז, מה שהרמב״ם אומר, את שמים ואת ארץ אני מלא, הוא ראיה שהקב״ה אינו גוף, כי גוף לא יכול להיות בשני מקומות. גוף יכול להיות גדול מאוד, מבין? גוף יכול להיות בשני מקומות. גוף גדול הוא בהרבה מקומות, אבל כל חלק גוף הוא במקום אחר. כל חלק הוא במקום אחד. דבר שאינו גוף הוא לגמרי בכל המקומות. זו הסברא.
והרמ״ק [רמ״ק] אומר שזו משמעות ה׳ אחד, כל הכוונה החדשה בקריאת שמע שצריך לכוון. מבין? מסכים?
דיון: האם הגמרא ידעה את הפירוש הפילוסופי?
אני מסכים, אומרים שפשט הגמרא היה כך. כן, כי הגמרא אומרת בבירור שה׳ אחד הוא מלכות. זה בזכות ראשונים. שמע ישראל אומרים בפסוקי מלכויות. למה אומר אותו עם מלכות? כי הגמרא הבינה, אחד אומר יחיד, אחד אומר האלוקים היחיד, אז הוא המלך על כל העולם. זה הם לא יודעים, זה היה הפשט שלהם באחדות השם.
תלמיד: לא אמרתי שהגמרא אמרה.
מגיד שיעור: בסדר, זה יכול להיות שאולי. עוד, יכול להיות. זה, שוב, המילה גוף היא כבר הפשטה. אמת, אבל אני אומר שמשמעות אחדות לא הייתה משמעות אינו גוף, לא שהוא דבר פשוט. אני לא יודע אם הם ידעו על זה.
למה אי אפשר להיות שמח שברוך השם, אנחנו יודעים דברים על הקב״ה שאפילו התנאים לא ידעו?
תלמיד: כן, כן, אבל חס ושלום הם ידעו.
מגיד שיעור: אני לא יודע, גוף, גוף… לא, לא, אף אחד לא חושב כך. אגב, אפילו ילדים לא חושבים כך. אף אחד לא מתכוון. זה הפוך, זה כבר טעות. לקב״ה יש שתי ידיים, ארבע ידיים. מובן שהכל דברים עליונים. זה ברור, אני מתכוון שכולם מודים.
אני מסכים. אני רק אומר שהמובן של אחדות הוא חידוש, זה חידוש עצום של הפילוסופים המוסלמים, בעיקר, פילוסופים שהמציאו את הפשט שאחדות אומר שהוא אחד, לא שיש רק אחד. זה פירושים אחרים, פירושים אחרים. זה לא פירוש עברי. להפך, אני אומר זאת, כי צריך לדעת גם את הפירוש האחר. אני מתכוון, הפירוש הפשוט, אם לא מבינים לא מבינים מה נכנס…
“קבלת עול מלכות שמים” — מה זה אומר?
הגמרא קוראת לזה קבלת עול מלכות שמים. הרמב״ם, כמו שאמריקאי מתרגם זאת. הרמב״ם אומר, לא, זה בסדר, משהו אחר. היה לי איזו תורה על זה, אני לא זוכר.
הגמרא קוראת לשמע ישראל, מקבלים עול מלכות שמים, זה לא אומר מאמין במציאות השם. צריך מה? אתה יודע את זה? הרמב״ם אומר אבל אני לא יודע. מלכות שמים אומר שהאלוקים האחד שמנהיג את כל העולם. לא, כמו שעבודה זרה אומרת שיש שניים, המנהיגים, לא משנה, משהו כזה. זה מה שהוא מתכוון.
זה אומר שאני מקבל אדנותו עליו, כמו הביזנס שהחסידים עושים. אני לא מתכוון גם לזה. כמו שאתה יודע את התורה, רבי ישראל היום אומר שהם לא מקבלים את הקב״ה על ד׳ רוחות העולם אלא לא עליו.
אבל זה אמת, הכוונה של קריאת שמע היא לא לקבל על עצמו. זה קבלת עול מצוות. זה כי זו פרשה שנייה, כתוב במשנה. מלכות שמים אומר שהקב״ה מנהיג את כל העולם, כל צדדי העולם. מובן, אני אעשה את רצונו, אבל לא שאני בגלל זה אעשה את רצונו, זה כבר מצוות, זה דבר חדש. קבלתי מלכותו, קבלתי מצוותיו.
אז מה רואים מהמילה מלכות? מלכות אומר הקב״ה מנהיג את כל העולם. יש רק אחד. אחדות אומר האלוקים האחד מנהיג את כל העולם. לאפוקי הגויים שאומרים ששני אלוהים מנהיגים כל אחד… איך הולך הדבר היווני? הוא מנהיג את היבשה, הוא את הימים, והוא את המדבר, לא משנה.
אין לזה שום קשר לפירוש החדש שהקב״ה הוא דבר פשוט. לא, זה לא אותו דבר. יכול להיות, מי ש… יכול היה להיות דבר מורכב, יכול היה להיות דבר מורכב. אחד לאפוקי שניים, לפי כן יש שניים מהם, לפי כן יש שניים מהם, לפי כן הוא מורכב. אתה יכול לומר שתיאולוגית, אם היה מורכב, היו שניים מה…
אבל הבעיה, אני לא אומר שזו סתירה, אומר אני שאלו קבלות שונות. אני לא יודע אם זו סתירה, בוודאי שניהם אמת. אני לא יודע אם זה מחובר אפילו שני הדברים, כי זה מדבר על הנהגת השם.
חז״ל מדברים על הנהגה, לא על עצמות
זה צריך לזכור שהחכמים… הרמב״ם אומר שהם לא מדברים על מציאות השם אלא על פלאותיו. החכמים היו הרבה יותר מקפידים על זה מהרמב״ם. אבל אפילו כשהם אומרים השם אחד, הם לא מתכוונים לקב״ה. הם מתכוונים רק שיש בורא אחד שמנהיג את כל העולם. הם לא מדברים על מה שהוא. מה המהות? מה הטבע של אלוקים? זו לא שאלה שבכלל הגמרא מדברת עליה.
כאן זה כן נוגע. ה-nature of God האם זו שלילה מסוימת. הוא לא שני דברים. הוא לא מורכב משני דברים כמו גוף. זה דבר חדש לגמרי. מדברים, דווקא על זה יש רק אחד לכל העולם. יש בורא. הכל… הקב״ה לא הסביר כלום. אבל לא מה הקב״ה. בכלל לא נכנס. על זה… הוא אלוקים. הוא אלוקים. הוא אלוקים. הוא לא יודע מה אתה רוצה בכלל.
אני מסכים. זה לא דבר שאתה מדבר הוא מאוד מצחיק. אני מסכים. אני מסכים שהוא לא כזה אלוקים. הוא אלוקים. הוא אלוקים. הוא אלוקים. הוא יודע כן מה זה אומר.
“אחד לא כאחד עמנו”
בסדר, זה פירוש אחד של אחד. עוד פירוש הוא אחד לא כאחד עמנו. I’m not sure what he means. כמו שהוא אומר שהוא הולך להסביר בשער עצמות הכלים בפרק ה׳, שם הוא מדבר משהו על… לא כאחד עמנו אומר ש… מה זה? אחד עמנו אומר סך הכל אחד שיש עוד אחד, a one במספר, שאומר individual. הקב״ה אינו individual.
מצד אחד, זה לא כל כך שונה ממה שהוא אמר עכשיו אחד הפשוט. אולי זה אומר עוד משהו קצת. כן, אחד עמנו הוא השונים… אריסטו אמר שיש חבורה של משמעויות למילה אחד. אחד כמו תפוח אחד. הם מתכוונים, אני סופר תפוח אחד, שני תפוחים. הם לא מדברים עכשיו על זה. הם מדברים, שוב, על הפשטות של הקב״ה. אולי הוא מתכוון עוד דברים, כן. בכל אופן.
“תורה צוה לנו משה” — תורה מן השמים, נבואה, שכר ועונש
בסדר, בקיצור, בסדר, כי זה אני כבר לא יודע מה לומדים מילדים. בסדר, כשזה העניין, אז לא התחלקו כראוי. אז צריך לעשות עוד פסקה.
כששמע ישראל שמלמדים לילדים, מלמדים אותם כל העיקרים של הרמב״ם. אחר כך, תורה צוה לנו משה. בוודאי כתוב תורה מן השמים, נבואה, נבואת משה. זה פשוט, תורה צוה לנו משה, שהיה נביא, ושכר ועונש על קהלת יעקב.
למה? אני לא יודע שום חיבור. איך זה מתחבר? זה כתוב בתורה. אבל אולי מורשה קהלת יעקב? זה אומר שהקב״ה מיטיב ליהודים כשהם מקיימים את התורה? אבל, לא ברור לי.
אז יש לנו שהרמ״ק חשב שמורשה קהלת יעקב רומז לשכר ועונש. אני לא יודע איך. אתה יודע איך? התורה היא שכר ועונש. התורה אומרת שעושים את התורה, יהיה טוב. משהו כזה. אני לא יודע. מה יכולה להיות המילה קהלת יעקב? כן, אני לא יודע. ה׳ חפץ למען צדקו ישראל, איך אני רוצה… הוא אולי מתכוון לומר שלתת את התורה יתן טוב יותר לעשות את האדם שיהיה להם השכר, התועלת מהתורה.
תירוץ הרמ״ק: כשהילד יגדל הוא ישאל
בקיצור, רואים שנתן לו את שתי המצוות. למה? כשיתחיל להאיר לנער, יתחיל לשוטט מחשבתו מעט מעט. הוא אומר, אה, הרמ״ק [רמ״ק] שאל את הקושיה שלי, הוא אומר רק לילד קטן הוא מבין. אומר הוא, כן, כשיגדל קצת, יתחיל לחשוב מה זה אומר. וישאל אביו וזקניו טעם בעניינם, הוא ישאל אותו מה זה אומר, מה זה אומר ה׳ אחד? יסבירו לו קצת קצת, פנימה מעט מעט לפי שכלו כשיגדל.
דרך החינוך של הרמ״ק באמונה — וההבדל בין תמימות לכפירה
הדרך הנכונה של חינוך: קודם ללמד, אחר כך להסביר
הוא אולי מתכוון לומר שלתת את התורה יתן טוב יותר לעשות את האנשים, שיהיה להם השכר, התועלת מהתורה. בקיצור, רואים שנתנו את שתי המצוות. למה? “כשיתחיל להאיר לנער, יתחיל לשוטט מחשבתו מעט מעט”. הוא אומר, אה, הרמ״ק שאל את הקושיה שלי. הוא אומר רק לילד קטן הוא מבין. אומר הוא, כן, כשיגדל קצת, יתחיל לחשוב מה זה אומר. “וישאל אביו וזקניו טעם בעניינם”. הוא ישאל אותו מה זה אומר, מה זה אומר ה׳ אחד? יסבירו לו קצת קצת, “פנימה מעט מעט לפי שכלו כשיגדל”.
זו דרך חינוך טובה מאוד. קודם, אתה שומע את הדעה, כך הולך חינוך אמיתי. אנשים חושבים שאפשר אחרת. מלמדים קודם, “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב”, עשר ספירות, לא משנה. אחר כך שואל הילד, אבא, מה זה אומר? אה, מה אתה רוצה מה זה אומר אני אסביר לך? אם לא, תתחיל השאלה. מבין?
אם אנשים, כן, יש לי כמו טייטר, זה עוד מה שרואים לילדים לומר את כל הסידור, אין לו מושג מה זה פטום הנשרפים, אם זה שונה מפיטום הקטורת, אם זה שונה מעוז וחדוה במקומו, אין לו מושג, הכל אמירה ארוכה אחת. ואחר כך אומרים לו, ילד, אתה מתפלל כל כך הרבה זמן, אתה לא יודע מה קורה כאן? אה, הוא נעשה סקרן, והוא חושב להבין.
זו מתודולוגיה קצת מצחיקה, אבל אם חושבים על זה, זה באמת עובד. אדם יכול רק ללמוד משהו שהוא סקרן לגביו. למה אתה רוצה להיות סקרן? למה נעשיתי סקרן להבין משהו? כשאמרו לי כל כך הרבה דברים, אחר כך כשאני לא מבין מה קורה. אה, הוא יבין, הוא יחשוב, אבל אני מציג לך, אם לא אמרו לי כלום, כן, יהיה משהו סקרן, וילך הלאה.
זה עובד ממש טוב, זה שאומרים לילדים דברים פשוטים בלי להסביר להם. כשהם גדלים, אם הם עומדים על דעת, הם מתחילים לשאול, אבא, למה הם יהודים? אה, למה הם יהודים? מה זה למה? מצוין, אני כבר על דרך. זה אמת שזה סוג של טעימה של הרבה ידיעות. זה יותר כמו אמונה פשוטה. אומרים לו, תורה צוה… ילד, אתה יכול לדבר? אמור אחרי, שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד. אמור זאת בלילה, אמור זאת בבוקר.
אחר כך, כשילד מתחיל לשאול, אבא, למה אומרים כל כך הרבה אחרי שמע ישראל? מה זה אומר? מי זה ישראל? מי זה שמע? אה! חשבתי שאתה אומר פטום הנשרפים, נזכרתי שבעצם, לא ממש עברתי על קדשים, אבל אתה יודע את ההלכות הבסיסיות. כי אומרים את זה כאן פעמים רבות, ואתה עוזר לו ללמוד, ואתה זוכר את זה, ואתה בא לאדם ההוא. יש כאלה מיני דברים, אני זוכר כך, אני זוכר כך, אני זוכר כך, אנחנו נעשינו מקרה. מה זה פטום הנשרפים שמדברים עליו? אה, ידעת שביום כיפור מקריבים פר פנים? אה, זה עומד בחומש, ובאחרי מות, זוכר את זה גם? כן.
מקור הרמ״ק מהגמרא
בכל אופן, אומר הרמ״ק, עד כאן, הרמ״ק רואים שהוא יכול היה להסתפק באמירת תורה יפה שנפלה לו פשט בגמרא סוכות, בכלל נכנסים לספר הזה, אבל זו תורה יפה מאוד למעשה. זה מקור טוב, כשמחפשים מקור, איך רואים שצריך ללמד? זה היה מקור יפה.
תלמיד: מה?
מגיד שיעור: אני מתכוון שזה מקור יפה. אה, המכה היה גדול, הוא למד הרבה רבים, הוא דאג לזה.
ההבדל: מציאות העיקר לעומת ספירות העליונות
כבר, זה לגבי מציאות העיקר. מה שאין כן בספירות העליונות, לא מלמדים לילדים, אלא אדרבה, מעלה ולא יגלו אלא לצנועים יחידים שבדור. זה היה פעם היום, אומרים כבר כן לילדים. אבל בקיצור, כך ההלכה, כן?
תלמיד: אה, הוא מדבר על חז״ל, טוב מאוד, הוא מסכים שהזמנים של היום שונים.
מגיד שיעור: הוא מתכוון לחז״ל, הוא הולך לגמרא, בגמרא לא מוסברות הספירות, רק אחת שתיים גמרות אולי מרומזות מיוחדות. לא יכול להיות. אם נעשים כופרים, אז מי שלא יודע על הספירות, בטוח שהוא לא כופר, ולא מקצץ בנטיעות.
פסק הרמ״ק: מי שלא יודע על ספירות אינו כופר
אמנם, שמע מה כן? חשוב מאוד. צריך לדעת את פסק הרמ״ק. רבותי, פסק הרמ״ק, צריך לומר לכל היהודים. אנשים חושבים שהרמ״ק אומר שהוא כופר, והחלק הבא הוא הולך על מי שהוא כופר. אבל מי שלא יודע על הספירות, אינו כופר, אינו כלום. יודע מה הוא? “ארץ לא זכה לראות מאורות מימיו, ולא טעם במתק התורה וצוף אמריה הנעימים, והנה מת בלי חכמה ולא ראה בטובה”. הוא נביך גדול, הוא חי בעולם חשוך, אבל הוא לא כופר, הוא יהודי עובד ה׳. כן.
אני דווקא באמת, לאו דווקא ספירות, איזו השגה צריך להיות באלוקות. אני מתכוון, כאן אני קצת שונה מהרמ״ק, כי אני חושב שאפשר לדבר יותר טוב רמב״ם ממה שהרמ״ק למד, וזה בעיקרון ספירות בכל מקרה. אבל כמובן, מי שנביך חושב שהקב״ה יושב על כיסא ומצווה על היהודים לתקוע בשופר בראש השנה, והוא אומר, נביך, רחמנא ליצלן, לא ראה מאורות מימיו. אפילו הוא מאמין קצת רק בספירות, רק קצת יהודי חסידי, זה כבר חיים אחרים יותר מאירים.
עכשיו, הרמ״ק הוא, כאילו, כולם מזדהים קצת, כאילו, התיאוריה הספציפית שהוא מאמין בה עם כל העניין. אוקיי, אפשר ללמוד אחרת קצת, זה בטוח.
תלמיד: אה, שאלה, למה לא מלמדים את הדברים האלה כדי שיהיו רגועים?
מגיד שיעור: אי אפשר ללמד מראש. אנשים צריכים להגיע לזה בעצמם. החתם סופר אמר שזה לא אפשרי. לקחו את הספירה הראשונה, עשו מזה גם בורד, עוד דבר שצריך להאמין. אוקיי, הרמ״ק אומר שלא צריך להאמין בזה. זה דבר טוב, כי ככה זה איזו התעוררות. אם צריך להאמין בזה, זה נורא. כן.
אופן השני: מי שיודע כן על ספירות אבל לא מאמין
בכל מקרה, אחר כך הוא אומר הלאה, אחר כך, זה הסוג הראשון של אדם שפשוט לא למד, הוא פשוט יהודי פשוט, הוא לא יודע ספירות, הוא לא מבין. אתה אומר לו, הוא לא מבין, הוא לא יודע.
אחר כך יש אנשים אחרים, אופן השני, זה בטוח משהו מוזר שהוא אומר. זה אלה שהם יודעים כן, “והכחישו מפני רוע תכונתם, כי הורגלו בחכמות חיצוניות, וביאורם נולדו להם ספיקות”.
תלמיד: אתה יכול להסביר מה הנקודה כאן?
מגיד שיעור: אני לא יודע. יש מישהו ששמע כן על ספירות, אבל הוא לא מאמין בזה כי הוא למד פילוסופיה. אז, הוא מתכוון לומר שיש לו טענה, הוא רואה שזה לא מתאים לו. אבל כי זה בא מחכמות חיצוניות… לרמ״ק הייתה דרך מאוד דתית לדבר בזמנו. “אה, אתה לומד מספר גויי. אתה יכול לענות על הספר הגויי שלי? או רק לתקוף אתה יכול?” אני לא יודע מה הוא רוצה.
הלוגיקה הבעייתית של הרמ״ק
אומר הרמ״ק כך, תראה מה הוא אומר, והמשפט השני הוא אפילו יותר לא הגיוני, לצערי. חשבתי שאני הראשון שחושב שזה מוזר, אבל בוודאי, בדורו של רמ״ק כבר כתבו עליו שזה לא הגיוני. רבי יהודה אריה די מודינא לקח את הפרק בארוכה בספרו… אה, בערך עשרים שנה מאוחר יותר, לא משנה. הוא הכיר אנשים שהכירו אותו. הוא מביא… הוא מדבר על האישיות של הרמ״ק. הוא היה בחכמות חיצוניות, יוסף׳קה, ובגלל זה הוא לא תפס את הקבלה. זה יכול להיות, אבל אתה לא יכול בגלל זה לומר שהוא אפיקורס. זה רוע תכונתם.
בוא לא נגיד שזה רוע תכונתם, הוא לומד חכמות חיצוניות. זה לא בעיה, זה עבירות אחרות. לא, אתה מבין, זה משהו לא הוגן. זו חכמה של האדם שלומד דרך אגב. זה נכון שזו לא דרך להתמודד עם הגאולה עליו, אבל זה גם נכון שהאנשים שלומדים חכמות חיצוניות מדברים הרבה פעמים מאוד לעניין, מה שנותן נורמליות מסוימת לאדם. אי אפשר להתעלם מזה, אי אפשר לומר, “אה, זו לא דרך לדברים.”
הוא כאן חלוק, הוא מאוד חלוק עם האור נרב, עם רבו ר׳ שלמה אלקבץ, עם כל החבורה, והם כולם היו בסגנון הדתי, “אה, אתה מסתכל בספרים גויים, זו לא דרך.” בוא נראה אם אתה יכול להסביר למי שלומד את הספרים הגויים מה יש לך לומר. וזה עוד היה דבר מעניין, כמו שאחרים ניסו.
אמת, אמת, אמת, שהקב״ה עצמו השפיל עצמו, הקב״ה עצמו ירד. ענווה צריך להיות. דרך אגב, אמת, ענווה צריך לכל אחד. אבל למקובלים אין ענווה, כי הם תוקפים את מי ששואל, הרבה פעמים אנשים שואלים בתמימות, או חצי בתמימות, והקב״ה השפיל עצמו בשביל זה. אוקיי, למה אני תוקף את המקובלים?
טענת הרמ״ק: הוא מכחיש תורה שבעל פה
אומר הרמ״ק, אבל אחר כך הוא אומר עוד דבר כזה, “ואלו אם לא יקראו כופרים או מינים” — אבל עכשיו יש בעיה, בוא לא נגיד שהוא לומד חכמות חיצוניות, לא בגלל זה הוא יהפוך לכופר, נכון? אומר הוא, “אם לא יקראו כופרים או מינים”, יכול להיות שהוא לא קורא להם כופרים או מינים, כלומר הוא הולך עם החלוקה של הרמב״ם שיש מינים שהם לא מאמינים בעיקרי אלוקות, אומר הוא, “כי הם מאמינים בכל ענייני האלהות”, הוא מאמין באחדות ה׳, בכל הדברים האלה שהוא אמר עכשיו שמלמדים את זה לילדים, מאמין אותו יהודי. ומה אפשר לטעון?
אומר הרמ״ק כך, למה הם כופרים? “מכחישים פירוש תורה שבעל פה”. כי כתוב ברמב״ם שיש סוג של כופר שהוא מכחיש פירוש בפירוש התורה בפרק ג׳ הלכה ח׳ מהלכות תשובה, הוא מכחיש דברי חז״ל.
ומה שהוא אומר, זה כמובן, זה שטות, כי קודם צריך להוכיח שיש באמת תורה שבעל פה, הוא אומר את זה, ובכל מקרה מי שהיה מכחיש בספירות, היה מכחיש את זה עצמו, הוא אומר שהזוהר לא נכתב בחז״ל וכדומה. אז, צריך הוכחה, כמו שכתוב בספרים הקדושים. הוא יגיד, “כן, זה ממש כמו שהרבי קיבל גילוי אליהו, כי הרבי עצמו אמר.” זו ממש הרמה כזו של הגיון, וזה מאוד עצוב שהרמ״ק לא הבין את זה, אני מצטער לומר.
דיון: איך מבינים את שיטת הרמ״ק
תלמיד: לא, אני לא מסכים איתך. אני יותר נוטה לחסד. לאנשים קשה מאוד לתפוס את הבסיס שלהם. קראתי את כל ספרו “ארי נוהם”, שבו הוא מנסה להתווכח אפילו יותר מאנשים קודמים שלא מתווכחים על קבלה. קשה מאוד לרוב האנשים לדמיין איך הם הגיעו לסוג כזה של חשיבה. משני הצדדים, האנטי-מקובלים, זה מאוד קשה. רוב האנשים, אפילו אנשים גדולים מאוד, הם מדמיינים שהאחר הוא רק כופר כי הוא רע. יכול להיות שהוא רע. הוא אומר שהוא מין. כי מה זה תורה שבעל פה? איפה יש תורה שבעל פה? מה כתוב על ספירות? הרמ״ק לא הביא עד עכשיו אף פיסת גמרא שבה כתוב ספירות. זה שטויות. יש לי פשט. לכל אחד יש פשט. אין בעיה, לכל אחד יש פשט. זה כבר אם מישהו אומר… זה כבר הולך להיסגר כראוי בפרק. מי שמאמין שהקב״ה לא קשור לאנשים, וכל הדברים האלה הם רק משהו כזה… אנחנו צריכים ללמוד איך המוח עובד, הוא נביך מין. אין לו כפירה. הדבר הקודם הכל יפה, אבל מין הוא לא.
מגיד שיעור: הרמ״ק עושה כאן ברור חילוק. לא, אתה מדבר על היהודים התמימים. מי שהוא תמים, אומר הרמ״ק, אינו כופר, ורק “לא הראהו המקום”. בזה אני מסכים. אבל לא נעשים ממנו כופר. אתה רוצה לחבר שני דברים, אבל אתה רוצה לחבר את שני הדברים. הרמ״ק עושה ברור חילוק. הרמ״ק היה קצת יותר… הוא קצת יותר מחמיר ממך.
תלמיד: אתה אומר שמה ש״לא הראהו המקום” עושה אותו כופר?
מגיד שיעור: במובן מסוים. הוא ניסה להיות ברור. הוא יגיד להם לא. יש מישהו שנביך גדל ככה, והוא יהודי הלל. אין לו טענות עליו. יש מישהו שהוא… בעיקרון, יש לו טענות על מי שיודע כן.
הרמ״ק על כפירה בספירות — המשך: חולשת הטיעון של “תורה שבעל פה”, ויחס הרמ״ק לרמב״ם
הבעיה עם טיעון “תורה שבעל פה”
תלמיד: אה, השייגעץ כבר למד כן. מה אתה רוצה? הוא למד. מה קורה? הוא לא נעשה מודע לזמן שלך.
מגיד שיעור: אה, הוא צריך לקנות תורה שבעל פה. למה? כי יש לי פיסת דבר שאני אומר שזה תורה שבעל פה, ואף אחד לא שמע על זה לפני עשרים דקות, אבל צריך להאמין שזה תורה שבעל פה. זה לא הגיוני.
תלמיד: אה, סליחה. זה הטיעון הבא שהוא עושה יותר את הטיעון שלך שאתה רוצה לעשות. לא היה לו מושג? הוא חשב שכולם תמיד היו… הוא היה תמים כשמישהו היה חכם כזה שכתב ספר כזה…
מגיד שיעור: כן, יש הרבה מאוד אנשים כאלה, זה לא הראשון. אני מנסה להבין את היריב שלי.
תלמיד: אז אתה אומר, אני חושב… אני מבין.
מגיד שיעור: לא, לא, ישירות זה… אני חושב שאתה… הבעיה איתך…
תלמיד: לא! תראה, אנחנו יכולים לומר, הדרך שהסבירו קודם, אף אחד לא צריך להסביר את זה, אם רוצים מאוד להסביר את זה.
מגיד שיעור: לא, אנשים צריכים לדעת את זה. אנשים משתמשים בזה. להלכה, הם טועים. הם פשוט טועים. ההגיון שלהם לא הגיוני בכלל, ולכן הם מאה אחוז טועים.
כפירה כשיחת הלכה, לא שיחת אמת
אבל אני צריך לומר את זה, כי יש הרבה יהודים שלא מאמינים בקבלה, וצריך להביא אותם פנימה. אתה יכול להבין שאני לא יכול ללמד אותם קבלה, ואתה תגיד שהם אפיקורסים כי הם לא מאמינים. זו לא דרך. זו לא דרך, זו רק דרך להוראה.
אני מצטער לומר, הרמב״ם מרגיש שדרך להוראת אנשים, שהמטרה היא רק בוריס, אומר לו מי שמאמין אחרת, זה מין. זה דווקא הצליח לו, אבל למקובלים זה לא הצליח. אבל לשאלות זה לא הצליח.
תלמיד: אה כן, הטענות האחרות כן, נביך, אתה מתכוון נביך, בזה אני אסכים.
מגיד שיעור: אבל תורה שבעל פה לא עובד.
הדרך האמיתית להבין את הרמ״ק
מה שאפשר כן לומר, אם מה שהגיוני, זה מה שאמרתי קודם, שכל השיחה, אני יכול לעשות הבנה כזו. אולי הרמ״ק, הייתי מבין את זה, לא בטוח, אבל יכול להיות. הם אמרו שכל השיחה של אמונה וכפירה היא רק שיחת הלכה, ולא שיחה באמת. מי שהוא בר הכי לעצמו להיות מעיין, מה הולך… דרך אגב, אצלנו בא מישהו שהוא מבין בעצמו, הוא יכול ללמוד בעצמו, הוא לא רוצה לדעת אם הוא אפיקורס, הוא רוצה לדעת מה האמת, לא אכפת לו, הוא נקרא עוד יותר אפיקורס.
איך יכול היה מיקיאור לכתוב כך? מישהו אומר אפיקורס. אוקיי, אם אתה חושב שהוא אמר שהוא לא מאמין שהוא אפיקורס, אני עוד אפיקורס, תעשה לי משהו, זה ממשיך. מה זה טיעון? זה לא טיעון.
אה, אם זה אומר שאני טועה בו, אני צריך להיות זהיר במה שאני טועה בו. יש אפיקורס, והלכות אפיקורס, אם יש דבר כזה, לפי הרמב״ם יש דבר כזה, זה מאה אחוז רק על מה שמלמדים לאנשים. כלומר, זה על עתידי. זה לא, מי שיש לו, מה שאנחנו קוראים לא אמונה פשוטה, לא אמונה שהראשונים היו קוראים חקירה או ידיעה, לעומת תקלי, חזרה.
לא נוגע השיחה של כפירה ואמונה, כי הוא מבין, ואם הוא לא מבין, הוא אומר צריך עיון. אפשר להישאר עם דברים מסוימים, זה אני מאמין בבחינת אמונה פשוטה, צריך עיון. אבל אז לא נוגע יותר אם צריך להאמין או לא צריך להאמין. אם למדו, כברירת מחדל, לוקחים מה שלמדו.
למי נוגעת שיחת הכפירה?
אז כל השאלה כאן היא על האנשים שלא מבינים, האנשים שאין להם ידיעה ממשית. והוא אומר, רואה שהוא אומר, אם מישהו הלך לחדר הנכון, והוא לא מבין, הוא לא מבין. זה נורמלי. אם מישהו הלך לחדר, אבל הוא גם הלך לחדר לא נכון, הוא בסך הכל, שניהם הוא מאמין. זה אולי שלי אפשר ללמוד כך.
הוא לא מדבר על מי שלמד באמת והוא לא מבין את הזוהר, יש לו קושיה. הוא מדבר על מי שהוא בסך הכל שמע מהרבי ככה, ומרבי שני הוא שמע אחרת. שייגער הרבי׳ס, הלך לרבי אחר? אנחנו יהודים, אנחנו צריכים ללכת לרבי׳ס שלנו. מבין מה אני אומר?
למה בעצם מי שלא מאמין בקבלה הוא כופר?
כמו שהרמ״ק עצמו, כמו שאמרתי על הרמ״ק עצמו היה אומר שכל הסיבה למה אני יכול רק באמת לטעון שיהודי פשוט למה הוא לא מאמין שלקב״ה אין גוף, זה כי הוא היה צריך להאמין בתרי״ג מצוות. למה הוא צריך להאמין בתרי״ג מצוות? למה הוא לא צריך להאמין בתרי״ג מצוות? מאמין בכל מקרה.
אז, הרמב״ק נמצא בתרלוי בעולם הזה, בעולם אפשר לומר משהו ש… שאני לא יודע, על זה גם אני חלוק, אבל הגיוני מה שהוא אומר, בתוך העולם של להאמין במה שאומרים לך, שאם החכם… זה אמת. כלומר, מבין מה אני אומר?
למה בעצם, בוא נגיד לא היה כל העניין, למה בעצם מי שלא מאמין בקבלה הוא כופר? כי חכמי ישראל, כולם, רובם, לאחרונה מאמינים בקבלה. אתה לא יכול לומר ליהודי ולומר דבר בסיסי שחכמי ישראל שלו מאמינים בזה לא אמת. למה? כי זה הכל בתורת המסורת ורמת המסורת. ורמת ההבנה, אני הולך בכלל על מה שאנשים אומרים. אתה יודע ככה?
תלמיד: לא מסכים.
מגיד שיעור: שאלת תורות. אבל זה עצמו שאלה גדולה אם זה דבר נכון לעשות. כלומר, אני חושב שבגלל הדבר הקודם, זה עושה את זה מסובך.
הבעיה עם שיטת הרמ״ק
כי מאוד מוזר לי לומר שמישהו מכחיש את פירוש התורה, כשעצמו פירוש התורה אומר שרוב האנשים לא מבינים את זה. והמארק עצמו יודע שאפילו אחרי לימוד פסוקים רבונים, רוב האנשים הולכים, לא כל אחד הולך להבין מה הוא אומר. הוא אומר את זה בדייקנאמר. כאן יש פרט גדול יותר. הוא יודע מה הוא עושה, והוא עושה את זה בכוונה, כי מי שעשה תחת אפקורות דידעט בפני הפריזנס.
אולי הוא מתכוון שזה הסתם סופר, שהוא כופר, ר׳ דגל׳ה ואוסטר, ואוסטר ואוסטר ואוסטר. הוא אומר, תראה, אנחנו יודעים שזו המיטה הנכונה. אוקיי, סליחה לך, יש לך נביך לרע מאדר סימן, זה כישלון. אם אתה לא יודע, אתה צריך לדעת שאני נגדך, אני חושב שיש לך אמונה מאוד שגויה, אפשר ממש לקרוא לזה אפיקורס.
כן, אבל הבעיה היא, הבעיה היא, הבעיה היא, עוד טיעון, שגם הוא לא טיעון כל כך טוב, אבל זה קצת טיעון יותר טוב. אומר הוא, “מלבד אשר אלה לו”, חוץ מזה, יש לו עוד “יוסף על חטאתו פשע”, חוץ מזה שהוא לא מאמין בדברי חז״ל.
יחס הרמ״ק לרמב״ם
אבל הרמ״ק ידע שהרמב״ם לא מאמין בספירות, הוא לא רובוט, הוא לא מת מטומטם. מה הוא חשב? לא ראו מאורות מימיהם, זה מה שהוא עונה על הרמב״ם. הוא חשב שהרמב״ם ידע על ספירות? לא, לא, לא.
כוונת התפילה והמוכרחיות של אמונה בספירות
תשובת המדינה על קושיית הרמ״ק
ראיתי, הוא הדפיס, הרמ״ק, מה זה היה? הוא הדפיס כאן קודם, הוא הדפיס קטע מהרמ״ק. אני זוכר גם במקומות אחרים, בשיעור קומה, הרמ״ק מדבר על טעמי המצוות. הוא לא מביא את שם הרמב״ם, אבל הוא אומר, אלו שאומרים טעמים, למה תוקעים שופר? סתם אדם, זה טעם לתקוע שופר? אתה עושה לי טובה, נבך, אתה אומר נבך, זו היהדות שלי. שופר זה לעשות תשובה, משהו בשלושה, לעשות תשובה, משהו קרן. צריך להבין ששופר מעורר את הרחמים העליונים.
הוא הבין שהרמב״ם הוא נבך, וכל הרבנים שהם בצד השני הם מאוד מכבדים את מה שהוא כן ידע, אבל הוא בוודאי חשב שהרמב״ם הוא בור בהבנת ספירות. אבל הוא בוודאי לא סבר שהרמב״ם הוא כופר, זה לא יכול להיות. אז איפשהו באמצע הוא צריך להבין. אני לא יודע.
הטיעון השני של הרמ״ק: בלי ספירות נופלים לכפירה
אחר כך הוא אומר כאן בעיה אחרת, כי זה הולך… עכשיו הוא חוזר לגמרי לפרק הקודם, נכון? הוא אומר שחוץ מזה, נניח, יש עוד “יוסף על חטאתו פשע”, וגם, זה מתאר סוג של אנשים שהיו עד זמנו. למה? “כי המכחיש הספירות ימשך אל הכפירה”. למה? ישאלו אותו את הקושיא ששאלו קודם. ישאלו אותו, אם האחד הפשוט לא משתנה, איך הוא יכול להשגיח על דברים שמשתנים? ואם הוא אחד, איך הוא יכול להשגיח על דברים שונים שיש בהם שניים? “כי יחייב ריבוי כידוע”.
זה לא ידוע בעצם, כי הרמב״ם האמין בבירור בשני הדברים והוא לא סבר שיש סתירה. אבל הרמ״ק סובר שהדרך היחידה לפתור את הבעיה היא עם ספירות, כפי שאמר בפרק הקודם.
ממילא הוא אומר, “ויכרח להאמין בספירות, ואם לאו יכפור ח״ו כאשר תעו רבים, וסודם כאשר פרטנו, וענינים אלו אין רצוני להעלותם בכתב”. אז הרמ״ק מדבר כן על סוג כזה של אדם שנקרא אוורואיסט. כן, אבן רושד. והיתה קבוצת יהודים שהיו באיטליה בזמנו שהיו להם את הבעיות האלה.
על מי מדבר הרמ״ק?
תלמיד: לא רלב״ג.
מגיד שיעור: רלב״ג לא האמין בהשגחה פרטית בדרך הזו, אבל הוא מדבר על אחרונים, הוא מדבר על אנשים מאוחרים יותר. היתה קבוצת יהודים שנטו לשיטות האלה, והם לא האמינו בהשגחה פרטית, וכן הלאה, אולי בקדמות העולם. שכל הדברים האלה קשורים בתיאוריה שלהם.
והרמ״ק אומר שאתה רואה שכיון שאין לך ספירות נעשית כופר. מה? בהיסטוריה, אני לא יודע מי. היו אנשים כאלה. כל הבחינות הדעת האלה, בכל האזור הזה. אם הוא עצמו היה, אם דילמגא היה עצמו כך, אני לא יודע, אבל מדברים על סוג האנשים האלה כאן.
אתה רואה שכל המקובלים, הרמ״ק לא גר בטבריה, אבל הוא הכיר את האנשים, כולם התמודדו עם זה. צריך לקרוא על מי הוא מתווכח כאן. הוא לא מתווכח איתי, הוא לא מתווכח עם רב כפח, הוא מתווכח עם אנשים. בזמנו כן, רב כפח היה כן, הוא כן אמר לא בחלק פרטות.
תלמיד: אה, זה לא נכון, הוא לא היה מרוצה לתפוס שזה לא נכון.
מגיד שיעור: אז כן, כן. אממ, אתה צודק, אבל… או שהוא לא הבין את הדבר בדרך הזו. או שהרמ״א האמין בבירור, הוא אומר שהוא לא מאמין בזכות פרטות בצורה כלשהי. יש לו חלק שלם בתורה איך זה יכול להיות.
אבל על כל פנים, הרמ״א אומר, אתה רואה שמכיוון שאני מאמין באחד הפשוט בלי ספירות, מי הוא אחד מהכופרים? אז אתה אומר, אתה יודע מה? על כרחך נקראהו, או שהוא יאמין בספירות, או שיהיה כופר, כי זה מה שקרה לאנשים שלא היתה להם את האפשרות. כך אומר הרמ״א. הוא אומר את אותו הדבר.
ביקורת על הטיעון
אוקיי, על החלק הזה גם יש, איך קוראים לו? המדינה מאוד כועס, הוא אומר שיש לו תירוץ לקושיא, בכלל זה לא קשה, הוא לא מבין את כל העניין, הכל מצדנו.
תלמיד: כן, כן.
מגיד שיעור: התירוץ שלו הוא גם לא כל כך רחוק מ… הדבר העצוב הוא שהמקובלים לא סוברים משהו כל כך שונה ממה שהוא סובר, זה רק שהם קוראים לזה ספירות. ראיתי, הבחינה… איך קוראים לך?
תלמיד: שוב.
מגיד שיעור: המדינה, ר׳ לייבל מדינה, אומר שהוא לא מבין את השאלה. זה בכלל משל, כמו שהוא נותן אולי משל, והמשל הוא משל שמקובלים עצמם משתמשים בו. הוא אומר, הקושיא הגדולה שהרמ״ק עושה, “דבר זה יתעורר אחד הדרשנים הקטנים”, במשל שאדם מטפס, הוא מטפס על בניין, הבניין לא נעשה קרוב יותר אליי, אתה נעשה קרוב יותר לבניין. מה כל הקושיא? איך הקב״ה משגיח? אני מתכוון שאדם קרוב יותר לקב״ה, יש לו יותר השגחה, משהו כזה. לא קושיא כל כך גדולה בכלל, כל הקושיא לא קשה.
וזה בעצם מה שהמקובלים גם מאמינים, המקובלים גם סוברים שהקב״ה לא משתנה. הם אומרים בסך הכל, יש רמות בבריאה, אתה יכול לקרוא לזה ספירות, שבגללן נאמר שהקב״ה כן — הם דיברו בשבוע שעבר, כאן יש בכל זאת חילוק. אבל התירוץ הבסיסי לקושיא הבסיסית הוא אותו תירוץ לפי כמעט כולם. אבל הרמ״ק מדבר על אנשים ספציפיים, שמכיוון שאין להם שפה לדבר על זה, זה כמעט משמע ממה שהם דיברו, הם באמת נעשים כופרים. זה באמת סיפור אמיתי. יפה מאוד.
הטענה החריפה של הרמ״ק על כוונת התפילה
עכשיו בא הרמ״ק ואומר עוד יותר חריף מצד המקובלים. הוא לא מדבר עכשיו על כפירה, הוא מדבר על כוונת התפילה. מישהו אומר, “אינני עוסק בקבלה” — הוא מתכוון לראשונים הקדמונים, נכון? — “ואינו רוצה לכוין בתפלותיו אלא לבעל האוצרות, כאשר חשבו רבים”, היו הרבה גדולים וטובים שאמרו את זה, כן? ידועה תשובת הרשב״א שמביא, שאומרים מה זה אומר, ומקובלים נתנו משל שם שהמלך יש לו אוצרות שונים, ואתה לא יכול סתם לתת למלך, זה לא הולך, יש מערכת, אתה צריך לומר לו, שלח מהאוצר הזה. הוא אומר, מה קורה, אני צריך לדבר לבעל האוצרות.
אומר הרמ״ק, אתה טועה, אולי אתה לא כופר, אבל טועה אתה בוודאי. למה? כי אי אפשר. “שאם יבא אדם לעבדו בערך בחינת עצמותו בזולת בחינת ספירותיו, נמצא מסלק תפלתו מכל וכל, כי אין סוף הפשוט בערך בחינת עצמותו פשוט, ואינו בעל שינויים.” זה לא אמת. אתה אומר שהאחד הפשוט משתנה, אז, כן הוא כופר בדרך האחרת. הוא לא יכול להשתנות מדין לרחמים, או להתפעל ברצון מרצון לרצון על ידי התפילה. “אם לא”, זאת אומרת מצד עצמו לא, אלא “בערך מציאותו”, הוא כן עצמו, “בפרט כפי שהוא בספירות, שהם מהות השגחתו, ועל ידם תהיה השגחה בזולתו, ועל ידם יש שינוי מדין לרחמים.”
הא, מה שאני אומר, זה נראה בעצם משהו שהרמב״ם היה מסכים עליו. אני לא יודע למה הרמ״ק כל כך בטוח שאנשים שלא לומדים ספירות לא יודעים את זה. אבל שוב, זה נכון שיש רמב״מיסטים מצחיקים שלא תופסים מסיבה כלשהי, וחושבים באמת שתפילה לא עובדת. או להיפך, הוא אומר, אה, הקב״ה משתנה. הקב״ה לא משתנה. אז בקיצור, לכן מי שמכוון בתפילה על פי פשט הוא טועה. ידעת?
אה, אבל אומר הרמ״ק, אה, כבר אמרתי יותר מדי סודות כאן, אל תחשוב שאתה מבין על מה אני מדבר. “ואל יתחכם המעיין לקנות תוך דברינו ענין נתינה נחוצה לאופן ענין השפעים והשגחה.” אתה לא צריך עכשיו להבין מה אמרתי, “כי התחכמות כזאת לא תועיל”, וטוב יותר לא לחשוב על זה. אנחנו נסביר הכל בארוכה בשער האורות והכלים, שם המקום שאנחנו נדבר על זה.
המוכרחיות של אמונה בספירות
הוא רק רצה לומר שסוף דבר יוצא שאדם מוכרח להאמין בספירות. למה? אתה רואה, אולי זה הדבר שהוא לוקח יותר ברצינות, כי התורה הקודמת של תורה תר״פ אולי תפס שאתה אומר שזו לא תורה כל כך טובה, אני לא מתכוון. אבל הוא אומר כן שאין לך ברירה, “שאי אפשר להאמין פנות התורה אלא בהם”, רצוני לומר על ידם.
כאן הוא אומר דבר מאוד חכם. כלומר, יש לנו כאן שני מובנים שבהם אי אפשר להאמין בתורה אלא דרך הספירות. אחד, אם מישהו לא יודע על ספירות, הוא נתקע בדילמות ואין לו תירוץ. יוצא שהספירות הן מה שאנחנו מאמינים, מה שאנחנו מאמינים איתו.
הספירות עצמן, המציאות, שלא רק הידיעה שיש לי על ספירות עוזרת לי להאמין, אלא זה שיש ספירות שאפשר לדבר על “בחינתו וערכו לספירותיו שהיא השגחתו”, זה מה שגורם לאנשים לוכל להאמין בקב״ה שמנהל את העולם ושיש לו השגחה וכן הלאה, ושומע תפילות. על זה הזוהר קרא לספירות “דא אמונה”, נכון? מהימנותא. יש כמה תורות מצחיקות על זה, אבל הסיבה המילולית היא, כך כתוב בפירוש בתיקוני זוהר, שהספירות הן מה שמאפשר אמונה. קיומן של הספירות עושה את זה אפשרי להאמין באלוקים.
לכן, האמונה שלנו היא לא בקב״ה, אלא בקב״ה על ידי ספירותיו, לא בקב״ה בבחינת עצמותו, כי זה קיים, ויש להם את האמונה גם בזה, אבל אפילו זה אנחנו יודעים רק דרך הספירות, כי לא היינו יודעים על כלום בלי העולם. זו הסיבה שהספירות היו צריכות להתגלות.
דיון: המשמעות האמיתית של “רזין דמהימנותא”
תלמיד: כן, כן, בוודאי. התניא ואנשים מצחיקים אחרים אומרים שספירות נקראות רזין דמהימנותא כי אי אפשר להבין אותן, אפשר רק להאמין בהן.
מגיד שיעור: זה בדיוק ההיפך. כל הנקודה של ספירות היא שאפשר להבין. הם פשוט משתמשים באמונה במובן של ידיעת אלוקות. בוודאי.
תלמיד: אם אתה מאמין באין סוף, אתה לא יכול להבין כלום.
מגיד שיעור: נכון. אז, וזה נכון. אם אתה מאמין רק באין סוף, אתה לא מאמין באלוקים. אין לך אלוקינו, יש לך שם בלי אלוקינו, איך שתרצה להגיד את זה. אז הספירות, הן אלוקינו, הן עושות את האלוקינו, הן עושות אותו להיות אלוקינו. הן לא עושות בעצמן, הן לא נפרדות, הן עושות אלוקינו. על כן מוכרח ליהודי להאמין בספירות.
החידוש של קבלה: ספירות כמציאות
תלמיד: זה החידוש של קבלה. בעצם כולם מאמינים בספירות בדבר כזה.
מגיד שיעור: תיאורטית כולם מאמינים שמדברים על פעולות הקב״ה.
תלמיד: זה שקוראים להן אלוקים, זה שכשמדברים לקב״ה מדברים אליהן…
מגיד שיעור: מדברים עליהן ואליהן. מהקב״ה איתן, לא מהן בנפרד, כן.
תלמיד: אבל אולי המקובלים פשוט נותנים קצת יותר מדי שמות לדברים שלא אמורים להיות להם שמות.
מגיד שיעור: זו בדיוק הקושיא של שער האצילות והכלים, שהוא אומר ששם צריך לראות לאיזו רמה אפשר באמת לקרוא לזה, לעשות ממנו כמו מציאות. אבל למעשה, לעשות מדברים מציאות היא הדרך היחידה שבה אנחנו מבינים דברים. זה שוב חזרה למושג של מה שאי אפשר להבין. כל עוד זה מאוד מופשט, כמו ההתייחסות אל הבריאה, קשה מאוד לדבר על זה, קשה מאוד לתפוס. אני חושב.
שלושה סוגי אנשים בתפילה
המציאות היא, שיש רק שני סוגים או שלושה סוגי אנשים. יש אנשים שלא מתפללים, ולמי שהם מתפללים זה לא לקב״ה, הם מתפללים לפסל גשקה. יש אנשים, זה רוב היהודים, יהודים פשוטים שהם אומרים שהאחד הפשוט משתנה, זה בעצם מה שהם מאמינים, אבל הם מגשימים. הרמ״ק לא אומר את זה כל כך ברור, אבל זה בעצם מה שקורה. המתפללים לאחד הפשוט הם מגשימים. לפי הרמב״ם הם מינים, אבל זה בסדר.
לא, הקבלה קיימת כדי לענות לאותם אנשים, באמת. כי המקובלים לא רוצים להיות סתם אנשים שזה עובד להם, הם רוצים להבין מה הם עושים. כמו שכל הנקודה היא להבין מה עושים. יש אנשים שהם ברמב״ם והם תפסו, כמו שאתה אומר, הם תופסים את אחדות הפשוט, ולכן הם לא מתפללים באמת. הם אומרים אולי את המילים, אבל אין להם עצמיות, אין להם הבנה של מה זה אומר.
אבל הוא אמר, כן, מה אומר הרמב״ם? מה אומר הרמב״ם? הרמב״ם אומר במורה נבוכים, שכשאדם מתפלל הוא נעשה קצת אדם טוב יותר, ואחר כך יוצא, זו לא תפילה. למילה תפילה אין משמעות בזה. ולמקובל יש תירוץ, שמה שאתה אומר… בואו ניתן לזה שם, בואו ניתן שם לדבר הזה. ועכשיו זה הגיוני, אנחנו מתפללים עם הספירות. הספירות יכולות לכעוס עליך, והן יכולות לא לכעוס, ואני גורם להן שלא יכעסו. דרך זה, הקב״ה הוא זה שלא כועס, אבל פעולות השם, לא הקב״ה עצמו. אבל אז זה הגיוני. הם פשוט עושים לעבודת השם מילים, בעצם.
וכשהם אומרים עוד שהקב״ה עצמו עשה את זה כך, כי הקב״ה רוצה שזה יהיה הגיוני. והיהודי הפשוט יש לו הרבה מאוד פחות מילים במוחו, והוא עושה בדיוק את אותו הדבר, שהוא טועה. אם הוא חושב יותר מדי, הבעיה היא… הרמ״א אומר לך שהוא טועה. יהודים פשוטים הם טועים. הבעיה היא שאין שום דבר רע בלהיות טועה.
ה״יהודי הפשוט” — מי הוא באמת?
אוקיי, אני לא יודע כך, יש שני סוגי יהודים פשוטים. כשאתה אומר יהודי פשוט, אתה כבר לא מתכוון ליהודי פשוט, כי אתה כל כך רחוק מיהודי פשוט, שאתה אפילו לא יכול לדמיין מה היה יהודי פשוט. יהודי פשוט, אם הוא באמת יהודי פשוט, אתה צודק, אין לאף אחד טענה שזה פשוט, יהודי פשוט ממשי. על מה שיש טענה זה על החכם העליון היהודי הפשוט. מבין? מישהו אומר הוא, בוא, יש לי תואר, הוא אומר אני יהודי פשוט. מה הוא שקרן? אתה לא יהודי פשוט. כי הוא טמא יותר. הוא באמת יהודי פשוט.
אני מדבר על החכמים. כל החכמים, הוא מדבר על ה… ה“אומר אין אלא בעלי אוצרות”, הוא לא מדבר על מי שלא נפלה לו הקושיא. זה הוא בסדר. הוא היה קצת מעוניין. אני מתכוון שחלק גדול מזה הוא להתחיל להיות מרוצה עם זה שהם לא יהודים פשוטים. הם צריכים להיות בעלי תמימות ופשיטות גם על זה. תמימות ופשיטות לא אומר, “אה, חכמה דברים מסובכים, תודה רבה, אתה יודע מה? אני יהודי פשוט!” אתה לא!
הקב״ה עשה אותך להיות סוג כזה של אדם שאתה יכול להתלהב להתפלל רק אם אתה עושה קשר בין הספירה הזו לספירה ההיא, או מה שזה לא יהיה, זה סוף כל המדרש, זה כל המדרש, זה גם מסובך. כל תיאוריה היא מסובכת. וזו העבודה שלך. העבודה שלך היא להבין בבירור לפי… אתה לא צריך לחשוב שזה כל העניין. הקב״ה גדול ממך. הקב״ה יכול לדבר עם יהודים פשוטים גם, הוא יכול לדבר עם אפיקורסים אפילו, אין לו בעיה עם כל הבעיות שיש לך, אין לו. אבל זה האלוקים שלא נח לפנים.
אבל הקב״ה עשה אותך, ועשה אותך שאתה רוצה להיות סוג כזה של אדם שאתה צריך להיות בעל השכלה. כך אני חושב עלי ועל החברים שלי. והמקובלים, כולם חושבים כך שם, והם מאוד גאים בזה. כן, אפשר להיות בעל גאווה, “אה, אני המשכיל הגדול.” ואני מבין, צריך לעבוד על המידות של ערך אפיים. זו כפירה בתוך המקום. שכל הוא טובה גדולה שהקב״ה נותן לאדם. כל דבר אפשר להרוס, אפשר להשתמש בו לרעה, להשתגע. וזו דרך העבודה שלך.
שמחה בחלקו בהשגת אלוקות – האיזון בין ענווה להכרת הטוב
כפירה בטובתו של מקום
מורה:
אבל לומר כך זו כפירה בטובתו של מקום. זו טובה כה גדולה שהקב״ה נותן לאדם. כל דבר אפשר להרוס ואפשר להשתמש בו כדי להשתגע. וזו דרך העבודה שלך.
אני מבין, בוודאי, הקב״ה יכול בלי ספירות. הקב״ה יכול לחלוטין לעשות בלי ספירות. מה אני מתכוון? הוא מדבר עם סבתא שלי בלי ספירות. זה מושלם. אבל אני לא סבתא שלי.
ה״מעמד הביניים” בחסידות ובקבלה
ואני מתכוון שוב, אתה חוזר לשאלה של רוב האנשים – כל מי שהיה בישיבה והוא ראה קצת מה שלימדו שם, הוא לא יהודי פשוט. דיברתי עם יהודים פשוטים כל חיי. עשיתי שיחות בשיעור המנזר על המעמד הביניים בחסידות. כמובן, אתה לא הפילוסוף הגדול ביותר. הכל באמצע, אז לומד ספרי חסידות ביניים, וקבלה ביניים.
אני רוצה לומר נקודה, כי אנשים – אני לא יודע, סצנת הקבלה של היום היא הרבה יותר מסובכת. אז בסופו של דבר זה עוד אחד באמצע, ואני לא יודע מה אתה ומה לא. יש לי ספירות בסיסיות, אני מבין, אני מקבל את זה, אני מבין, אני עושה את עצמי קטן מאוד. אתה מתפלל, זה חייב לעבוד, טוב מאוד.
לא, אתה צריך עוד יותר. אתה יודע מה, אני יהודי פשוט, אני טוב עם ספירות רגילות, אז אני אומר כך. אתם לא צריכים עכשיו שום… יש לי כל מיני אורח, רופא, הכל מובן. אבל זה לא בשביל אנשים שיש להם את הצורך הזה. הוא למדן, הוא רוצה להיות למדן בדבר. זו קצת גאווה. קודם צריך להבין את הפשטות.
למה הקב״ה עשה את העולם כל כך מסובך?
כן, הדבר שלי הוא שיהיה מאוד שמח, שיהיה חכם מאוד. הקב״ה עשה אותי חכם מאוד, אני מנסה להשתמש בזה, במידה, מה שלא יהיה, רמז, דרשנות, מה שיש לי, בסדר, אני מרגיש טוב.
למה הקב״ה עשה את העולם כל כך מסובך? הקב״ה עשה את העולם יותר פשוט, הוא רצה שגם החכמים יהיה להם מה לעשות, נכון? למה בדיוק הקב״ה עשה כל דבר כך שהוא כל כך מסובך? המציאות היא מאוד מסובכת, נכון? זה לא פשוט. הקב״ה פשוט, אבל המציאות מסובכת. למה? המציאות אני מתכוון הבריאה. למה?
אני לא יודע, זו בדיחה. אני לא יודע כך, כך רצה. למה רוצים את האנשים החכמים… תפסיק, האנשים החכמים הם אלה שהמוח שלהם פועל כמו שהעולם הוא בדרך הזו. כן, לאנשים החכמים יש בעיה. הם תופסים כמה הדברים מסובכים, וזה הרבה יותר קשה לחיות כך. הם אנשים טובים מאוד. בשבילם גם מחזיקים. יש פתרון. יש כבר כאן פתרון לאנשים החכמים. זה עוזר.
שמחה עם ההשגה העצמית
לאחרונה – אני הופך הרבה יותר. תמיד חשבתי כך. אני נותן שיעורים עם חכמות ו… וזה כן ראוי, זה לא… איזה חקירות מטופשות שיש לאנשים. הם לא מבינים. זה כל כך פשוט. יש לי את היכולת להבין את זה. וכך הולכת האנושיות שלי, היהדות שלי, עבודת ה׳ שלי, מה שאתה רוצה. וזה מושלם. ואני כל כך שמח עם זה.
ויש להם משהו, ויש להם גם את התורה. אני עומד ממש במדרגה. יש מקובלים אמיתיים. בסדר. האמיתיים, והחכמים, המקובלים האמיתיים, אלה שמבינים באמת. יהי להם אשרי חלקם, אני מבין כמו שאני מבין, אני מאוד שמח עם זה.
הבעיה של גאווה – והאיזון הנכון
דיון: האם אתה טוב יותר כי אתה מבין?
תלמיד:
אז אתה חושב שאתה טוב יותר מאחר כי אתה מבין אלוקות?
מורה:
כן, אני חושב שאני מאוד שמח עם זה. אני יכול לדמיין שהייתי מישהו שלא מבין, ואני חושב שהתפילות שלי עובדות טוב יותר כי אני מבין. למה לא לחשוב כך?
תלמיד:
האחר?
מורה:
נו, נסה, אני לא מתחרה עם האחר. הקב״ה גדול יותר מזה גם. אבל לאנשים יש כזה… באמת, אתה לא יכול להאמין. קשה להאמין לאנשים שמישהו שהוא יודע שיש עשר ספירות, והוא מבין קצת, הוא לומד קצת, והוא יודע מה זה אומר, שהוא… העבודה שלו טובה יותר, ושיתנו לו קוויטל. למה קשה להאמין? זה נכון! האחר לא מבין, אתה מבין!
תלמיד:
אתה אומר שלאחר יש דבר אחר?
מורה:
נו, נסה את זה. השגה של ידיעה יפה מאוד, אבל יש דבר גדול יותר. יכול להיות, אין בעיה, אתה יודע מה? אני יהודי פשוט, אני יודע. מי שיש לו השגות אחרות, שיהנה מההשגות שלו.
אני יכול להסכים איתך למה היהודי אומר שהוא מתעלם מזה, כי הוא אומר, בסדר, אתה יכול לצייר יפה, אתה יכול לקרוא יפה, ללמוד, בסדר, זה כישרון. ושאתה יכול לצייר יפה זה בכלל כלום.
תלמיד:
לא, זה כישרון, אבל אתה לא חושב שאתה יותר מאחר.
מורה:
שוב, זה נושא של גאווה. אני מסכים שצריך להיזהר בענווה. אבל לא על זה, לא שזו שמחה בחלקו. מה התעסקו יותר למה. הבעיה היא לשבור את עצמך באמת עם עבודה קשה ששוברת את הגאווה.
יש דבר, עכשיו זו כבר מדרגה של השגת כלים, אבל זה, כן, זה דבר טוב, הכל בסדר, אין לי בעיה. כך להסתכל על זה, כך להסתכל על זה אני מתכוון. אין בעיה, מי שהחזיק באותה מדרגה, שיחשוב כך. כן, זה מאוד יפה, אבל לא זה עושה אני… לא זה ה… אולי, אולי זה עושה…
ידיעה מול עבירה
כשהסתכלו על אנשים לאורך הדורות, לא הסתכלו על מישהו כי הוא ידע יותר. הסתכלו על העבירה הרבה, על ההתעבדות. מי שיודע יותר באמת חשוב.
אני לא יודע על מה אנשים מסתכלים, מי מסתכל, אף אחד לא יודע. יש דבר כזה, אנשים יודעים שיש אנשים מסוימים שמגיעים להשגות מסוימות ולנבואה ולדברים, כי הם עברו דברים מסוימים, והם הגיעו למקום. אולי, אולי, אבל. יכול להיות, אני לא יודע, אבל לא מעניין אותי ש… אני חושב שצריך… בסדר.
“המושלם הוא האויב של הטוב”
צריך להיות שמח בחלקו. צריך להיות הרבה יותר נרגש עם מה שיודעים כן. מה שלא יודעים, מי שיודע את זה, גם הוא יהיה שמח. אמרתי שהוא לא צריך להיות שמח, כי אין לו תורות אחרות. אבל מי שלא יודע את זה, או שהוא יודע כן, הוא מחזיק בדברים אחרים שיותר מושכים. אז זה חלק כזה, והוא צריך להיות מאוד שמח עם זה, הוא צריך להחזיק את עצמו מאוד גדול עם זה. לא גדול יותר מהאחר, אבל מאוד גדול. גדול יותר מהאחר זו סתם בעיה, הוא צריך להחזיק את עצמו מאוד גדול עם זה.
תמיד הטוב, המושלם, האויב של הטוב. יש מדרגות גדולות יותר. יש בעיה כשיהיו עצבים לעשות את אותן מדרגות, יקבלו איזו רוח הקודש. אליהו יבוא ויגיד לנו…
תלמיד:
הם מתכוונים?
מורה:
הניסיונות שלי, רוב האנשים לא מתכוונים.
תלמיד:
הם מתכוונים?
מורה:
בסדר. הוא יודע, אני לא מדבר דיבורים. הוא יכול באמת. הוא יכול באמת הרבה יותר מאנשים אחרים. בסדר. זה באמת אמיתי לשבור את עצמך על חתיכות חתיכות. זה כבר בא כך, זו הייתה עבודה ארוכה.
אז אני חושב שאותו אדם צודק לגמרי. אבל יש עוד הרבה, כמה גדול הוא מחזיק את עצמו, כמה גדול הוא מחזיק את עצמו האדם הטיפש הזה שאתה מדבר עליו, הוא צודק. אבל החלק הרשעות שבו על שטויות, כמה שמח הוא עם ההשגה המטופשת שלו הוא צודק. אבל יש עוד הרבה יותר, כמובן.
סיום
בסדר, שוין, עד כאן… עד כאן שיעור, אני לא יודע. מה הסיפור כאן? אני לא מבין מה קורה כאן.