Overcoming yourself vs. Pretending to be a good person

Aristotelian Temperance, Self-Friendship, and the Path of Teshuvah

Chapter 1: Preliminary Remarks on Pronunciation and Spelling

Instructor: Abayisar, this is Choy Deshow, and Choy Deshow will do Tshiva—Tshuva [תשובה, Teshuvah: repentance] for the people that know the difference between a Melepim [מלאפים, melupim: a vowel marking] and a Chirik [חיריק, chirik: another vowel marking]. And on Pekabule [פה קבלה, presumably a regional pronunciation tradition] there’s a big difference. If you want to do Tshuva, you want to do Tshiva or Tshuva, you’re going to go on a different island than them.

But even those people, when they write it, they write it correctly. So maybe it has to do with how you write it, not how you say it. And the Meiri [מאירי, Rabbi Menachem Meiri, medieval Talmudic commentator] results—yeah, agree and say it.

Anyways, so we got to talking about doing Tshiva, but we’re also learning about Hilchas [הלכות, Hilchos: laws of]—what’s it called—Hilchas, what we’re learning?

Student: Hilchas Temperance.

Instructor: There’s still a few Hilchas that we have to learn. And today I have that there’s a connection with Hilchas Tshiva, so I’m going to say my—I don’t know because I don’t remember exactly what it says where, but I tried to understand the ideas, what it should have said.

—

Chapter 2: The Framework of Temperance — Aristotle’s Three Types of People

The Basic Distinction

The thing is like this. This is the basic thing. Let’s see if I could say it correctly.

We learned about this thing called temperance. You remember—very important—of Aristotle. I mean, he makes it explicit later in his book that also has a chapter later that makes this explicit, right. But it’s very important that whenever we learn about any middah [מידה, middah: character trait], which is the difference between what Aristotle calls an enkratic [ἐγκρατής, enkratēs: self-controlled] and an akratic [ἀκρατής, akratēs: lacking self-control] person, right, something like that. I forgot—there’s a solution in—and that’s the same shayrish [שורש, shoresh: root] I’m forgetting. Anyways, it means something like “control” in some—”in control.”

So that’s my—and remember there’s three kinds of people, right:

1. People that have no self-control — In other words, they know in some sense that something is good, but they don’t like it, they don’t actually control their desire, and therefore they do bad things sometimes.

2. People that do have self-control, but still don’t have—they’re not virtuous — Right? There’s a difference between someone who is self-controlled but virtuous.

3. The virtuous person — Who loves what is good naturally.

The Most Important Distinction in Aristotelian Ethics

This is the most important chilik [חילוק, chilek: distinction] between the Aristotelian kind of ethics, which Rambam [רמב״ם, Maimonides] accepts and which most Chassidim [חסידים, Hasidim: followers of Hasidic Judaism] accept, right?

Tanya [תניא, the foundational text of Chabad Hasidism by Rabbi Schneur Zalman of Liadi] basically wrote a book about this, called Sefer Shabbat Anonim [likely referring to Sefer HaTanya or Likkutei Amarim] in his other way. But a tzaddik [צדיק, tzaddik: righteous person] of Tanya is basically someone who is not self-controlled but loves what is good by himself, right? And a beinoni [בינוני, beinoni: intermediate person] is someone who’s self-controlled, right? It’s all about the same difference.

And then there’s the worst kind of person, right? Which is actually not self-controlled and not good, so he actually loves what is bad, right?

—

Chapter 3: Self-Love and Inner Conflict

Two Kinds of Consistency, One Kind of Conflict

So it turns out that there’s two kinds of people that are happy and one kind of person that’s conflicted. “Happy” in the sense of consistent, in the sense of in love with themselves.

This is very important because nowadays everyone says that Shuvah [שובה, Teshuvah: repentance] means loving yourself. Remember who says this? Self-acceptance. There’s something called self-acceptance. It says in Sifrei Chassidus [ספרי חסידות, Hasidic texts]—in Chassidic sifrei, at least some people said—it says in Chassidic sifrei that the first step is self-acceptance, because if God won’t accept you, might as well accept yourself. You stop believing in a God—everything is by yourself. So you got to do Teshuvah to yourself. That’s what the Torah says?

No.

The Torah says—anyways.

The Language of Self-Examination in Rambam

But it’s important to realize that it’s true that there’s such language in Chassidic words. In the Rambam, Rambam says: look at yourself, right? Nefesh [נפש, nefesh: soul/self] means yourself, your soul. Remember? Look at yourself.

But the important thing is like this: that like we’re saying here, that there’s two kinds of people that are in love with themselves.

—

Chapter 4: Aristotle on Friendship with Oneself

Book 9 of the Nicomachean Ethics

Aristotle very interestingly talks about this in his Book 9 [of the Nicomachean Ethics], which is all about friendship. And he talks about being a friend with yourself. We’ll have to learn it at some point at length because friendship is a very important middah.

And for Aristotle—Aristotle has a list, like we’re going through his list of specific virtues, but then there’s like two whole books or something about the virtues or the correct ways of being a friend.

Friendship as the Basis of Politics

This is very important because friendship is the basis of politics, right? Being me, being a friend with you, and then there’s greater levels of friendship. We’re friends with all the Yidden [יידן, Yidden: Jews] and we’re friends with all the humans and so on, which is, you know, and so on.

So friendship is very basic to humanity, especially since humans have an interesting meaning of living with other humans. So it’s very important to discuss friends.

Philia: The Broad Concept of Friendship

Now when they discuss friendship—which is much broader—in Aristotle called philia [φιλία, philia: love, friendship, loyalty], right? Love, or like all kinds of loyalty and love and kinds of things like that. What friendship is—a good term that we could use. Rambam also uses friendship, and I brought a term—sometimes I don’t know the Arabic—but says sometimes they should be friends with the angels, things like that, and should be in their society. Which doesn’t mean a friend, but it means being familiar with, like loving.

—

Chapter 5: The Three Types and Self-Friendship

Who Can Love Themselves?

So there’s a discussion about loving yourself. Which people are in love with themselves?

It turns out that there’s three kinds of people, and two of them are in love with themselves and one is not. Why?

The Completely Evil Person

Because someone who is fully evil—he really loves doing evil—he is in love with himself. He is coherent with himself. He’s identical to himself. He likes himself, right?

Like in the broader—like, I don’t know if he has like a desire towards himself, auto-eroticism or something—I’m not talking about that. I’m talking about like some kind of wholeness with himself. He is complete with himself. He is what we would—psychologists would now—they call a complete person, a healthy person, has good self-esteem, self-love, things like that.

The Completely Righteous Person

Same thing is true for the mirror image of this person, right? The tzaddik.

So this is like a rasha gamur [רשע גמור, rasha gamur: completely wicked person]—the guy that doesn’t have a yetzer tov [יצר טוב, yetzer tov: good inclination] anymore in the Tanya’s language, doesn’t have a nefesh behamis [נפש בהמית, nefesh behamis: animal soul] anymore—he’s in love with himself.

Same thing with the tzaddik gamur [צדיק גמור, tzaddik gamur: completely righteous person] who loves the truth, right? Or loves what is really good. The truth is a different level of desire, but he loves what is really good. So his loving, his desires, his desiring soul—as we call the seat of the virtues—is in sync with what he thinks, and therefore he’s also in love with himself. He’s friendly with himself.

So good people can be friendly with themselves.

The Beinoni: At War with Himself

Who is afraid of himself? The beinoni.

The beinoni is someone who is—both if he is self-conscious—you know, there’s two kinds of beinonis, right? There’s like the Tanya called it, whatever, a beinoni tzaddik and a beinoni rasha. The Tanya is a little confused because he calls a beinoni the tzaddik, because what we call a beinoni in here—a beinoni is someone who has some middos, some virtues.

Or if you translate it to this language: a beinoni is someone—a normal person, right? He likes—he knows what is good in some sense. He’s a little confused, because if he wouldn’t be a little confused, I don’t think he would be doing the wrong thing. But we’ll get into details on that—there’s a different discussion.

But he likes what is good in some sense, but doesn’t like it in another sense. We could say there’s different parts in his soul that are in a conflict, right? His reason is in a conflict with his desire. Or different, more complicated ways of saying it that Aristotle says in more complicated ways.

But in any case, there’s some conflict. There’s a war. He literally says he’s at war with himself.

—

Chapter 6: The Two Types of Intermediate People

This is the—there’s two kinds of beinonis. There’s—and there’s—people that are both—both of them are at war with themselves. Someone judging themselves, like self-judged, which is like—I’m almost forgetting. I saw this week, I was attached to a post that says “self-control” or “self-judge.” Gosh, I have to remember. Like, I don’t remember, remember? It’s almost like a word that means this, but I forgot.

In any case, that’s—but both of those people, whether they win the war generally—or in other words, they still have control—or whether they sometimes lose it, like most people—they’re in conflict with themselves, and therefore they can’t love themselves.

—

Chapter 7: The Practical Implications

Inner Division and Its Consequences

So this is important. The Halach HaLamass [הלכה למעשה, halacha l’ma’aseh: practical application] says—

Student: Yeah, he’s mechilek [מחולק, mechulek: divided] with himself.

Instructor: Right, he’s divided with himself. If he wouldn’t have a part of the tzaddik, he wouldn’t be beinoni, he wouldn’t be Yerushalayim [ירושלים, Jerusalem—possibly a metaphor or reference].

Right, it’s very hard to be—like the Ramchal [רמח״ל, Rabbi Moshe Chaim Luzzatto] famously says that it’s very hard. He says most people that we know, the good people, are working their whole life.

All Inner Work as Becoming Friends with Yourself

So everyone, in some sense—if there’s something called inner work, let’s say like this—if there’s something called inner work, like Chassidus [חסידות, Hasidic philosophy] or Mussar [מוסר, Jewish ethical literature] or ethics, it’s all about making people whole with themselves.

In other words, all work can be said as the work of becoming friends with yourself first. And then if you’re friends with yourself, you’re friends with other people.

That’s why the beinonim have a harder time to be friends with other people, because you’re in a conflict and you’re fighting with yourself all the time. You have the habit of fighting. It’s not a good habit.

Solutions and Chesed

And there’s solutions for this, like you have to misgavra [מתגבר, misgaber: overcome] yourself and do chesed [חסד, chesed: kindness/lovingkindness] with the other person instead.

But—we’ll get this in a second—so it’s very important to think about how to do chesed with other people. But you can’t just go all the way there.

The Life Project of the Tzaddik

Point is that it’s very important to have—so everyone—so it says everyone is like a tzaddik. If you’re a Chassidish tzaddik, which is in this sense recording this like thing with his like whole laboratory—but he’s recording this—your whole life is about actually loving what you think you should love, right?

And so you work so hard—I finally become a tzaddik or something like that.

So Rambam says—you know, he’s met people that have this opposite thing. They think that they should—

[Transcript continues in next chunk]

Chapter 8: Two Paths to Inner Peace: Self-Love, Habituation, and the Tzaddik’s Way

The Impossibility of Complete Evil

So Nachman says, you know, he’s met people that have this opposite thing. They think that they should love the bad things, but they sometimes like good things. They went to school and they have something called—people call it a conscience, or I don’t know, their mother’s voice in them or something like that, their superego. And he keeps on telling them, “No, you have to do תשובה [teshuvah: repentance], you have to do—” so they’re not happy.

So they go to Footsteps [organization helping people who leave Orthodox Jewish communities] and they try to teach them how to be happy with all the עבירות [aveiros: sins] that they do. It’s a whole עבודה [avodah: work/effort] that’s very hard, because you have the other side. They’re not going to say that—since a human being, according to his theory, actually can’t live by being entirely evil. He could live by being entirely good, although maybe he’ll die—I don’t know if he could live in a body. That’s with a sheet from last week, two weeks ago in Yiddish, about to what extent the נשמה [neshamah: soul] can be separate entirely from the body. We’ll get to that more. But maybe you could live somehow, but not entirely clear.

But he says you definitely can’t live if you’re entirely evil. So he says that if someone is מצליח [matzliach: successful]—he like rips out his entire education that told him that he has to love the good things and do the good things, he’s not part of that at all, he does whatever he wants and he’s not part of that at all—at the moment he gets that מדרגה [madreigah: spiritual level], he dies. Because you can’t live like that. A human being has to have some good.

Anyways, and that’s the sort of—or something like that. Anyways, my kids is a mess. Anyways.

Two Ways to Make Peace with Yourself

So back to the noises. You see that there’s two ways—it’s very important—there’s two ways to make peace with yourself:

1. One is to actually love the things you know that you should be loving

2. Or one is to go the other way direction, which people might think is easier, which is to love the evil things

And therefore you have to be very careful that they see this. Let’s say that you should start being in love with yourself, you accept yourself—what they mean is that you should internalize, right, what we call usually internalization. What they mean is that you should actually love the things that it’s good to love.

The Tzaddik Lives a Life of Pleasure

And then it sounds like Aristotle says, or the Rambam says, it sounds like someone who has pleasure in his whole life. A צדיק [tzaddik: righteous person] lives a life of pleasure, right, in the basic sense, because he does what he wants. A tzaddik is someone that does what he wants, but it starts because he wants the correct thing.

A רשע [rasha: wicked person] is someone who doesn’t do what he wants. And therefore, in other words, a rasha—a normal rasha, like a בינוני [beinoni: intermediate person]—usually doesn’t do what he wants because most people have some goodness in them. It’s very weird to find someone who’s fully—it’s just like it’s very weird to find someone who’s fully, fully a tzaddik. But it’s very—I think it’s even weirder to find someone who’s fully in peace, like maybe a psychopath or things like that, people that we say that they’re at peace with their evilness. But in general most people are not at peace with that.

And therefore, but that person shouldn’t work on self-love. He should actually first win the war and then maybe think of also loving it.

Habituation and the Path to Self-Love

But of course, since we understand it this way, all of עבודה [avodah: spiritual work], all of the קונטרס [kuntres: treatise, referring to the Tanya’s teachings]—this is about self-love. Because every time you habituate to something, you start liking it more. People don’t actually force themselves; they teach themselves. We don’t like the words “fighting itself.” There is a fight, but the practice—if you even start a little bit of practice of doing the good thing, you start liking it, because people like their habits. And the natural way of a human being is to betray themselves and start liking it also, not to be forced.

And that’s why I think that the דרשות [drashos: homiletical interpretations] of the מוסר [mussar: ethical discipline] people are trying to force something to be forced when it’s usually not. Oh, that was my class last week. Anyways, secret class. Well, we talked about that in more radical ways, but it’s the same point, right?

Student: Very good.

Summary: Who Should Have Self-Love

So now we know who should have self-love. It sounds like—a tzaddik loved himself. A tzaddik is someone that loves themselves, basically, is in love with himself. Because I don’t know—loves his whole, is not in a war with himself because he likes the right thing. Same thing for a very evil rasha. But you should be careful not to do the wrong kind of חינוך [chinuch: education/training], which is not really a problem, because anything you’ll do, you’ll start to—which is winning yourself and teaching your body or your heart or whatever you want to call it, your desire, to love the right thing. It doesn’t take a very long time. A little bit of time, but not a very long time.

The Problem of Loving Others

Now, as I want to say, I think that there is a problem with loving others, like we said. The truth is, the Rambam has this long discussion about how people—who could you be really friends with. It turns out you can only be friends with good people for various reasons. But one of the reasons is that evil people are selfish in all kinds of ways. But another reason is that it’s even hard to be a friend of someone who is always fighting with himself, because he likes fighting with everyone. And if he fights with you also—

And of course, since most people are not going to be fully tzaddikim and fully love what is good, we have to have a solution for this. And it’s the same solution: you gotta do the right things to other people even if you don’t like them yet, but you start liking them. If you don’t start liking them, something’s wrong with you.

Application to Shalom Bayis (Marital Peace)

But I do know—like there’s this whole discussion that I know, there’s a yid, there’s different discussions in contemporary discussions about people—the mussar people, they give דרשות [drashos] about שלום בית [shalom bayis: marital peace]. And they say it’s the beginning of חסד [chesed: kindness] to do the nice things for your wife. And you should—how does—what Rav Dessler said, that it’s all about giving from yourself, not being selfish, and so on.

The Debate Over Framing Marriage as Duty vs. Love

And then some other people are very upset at this. They say, “What do you mean? It doesn’t make a matter that you should love your wife. You have to bring a גמרא [Gemara: Talmudic passage]. And if you love someone, you want to do good things for them.” Like when people are actually in love, they don’t—דרוש [drush: homiletical teaching] is about chesed and about being selfish. It sounds very weird to them. Because like, “I’m in love, what do you mean?”

And then this guy says—like Rabbi Frand, for sure, says that, “What do you mean you shouldn’t say these drashos? Those drashos cause people to not love their wives, to do מצוות [mitzvos: commandments] with their wives. You’re not doing mitzvos, you’re loving her.”

This is a very nice argument, but it’s trying to make you into a tzaddik.

The Reality of Fading Infatuation

Now, of course, everyone starts with being in love with their wife, and then infatuation passes after a year or two. That’s what the reality is. And even when you’re infatuated with your wife, you’re not always going to really be able to discern what she wants, or not always going to be in the mood of doing what she wants. So there’s always going to be this situation of not being ecstatic or not loving what is good.

Two Versions of “Just Do It”

Therefore I think it’s very realistic—a little more realistic—to talk about the kind of like “just do it.” But there’s two different—that’s what I’m saying. Even if we talk about just doing it, there’s two ways of talking about it:

1. The duty/self-breaking model: You’re doing it because it’s a mitzvah, because you’re breaking yourself, you’re going out of yourself, being selfless by doing whatever your wife needs.

2. The “fake it till you make it” model: That’s a different thing, because you’re teaching yourself to do things which belong—the same kind. Not words—the language that we say is: you do what you would have done if you would have loved her. That’s the same thing. It’s not actually—it’s not the מעלה [ma’alah: virtue/advantage].

Critique of the Self-Coercion Model

Remember that there’s the whole other theory of ethics that says that goodness of good acts consists in them being against what you want. That’s really wrong. I agree with that—that’s wrong. But it’s not—you know, because then, and then you’re like, so the more you hate your wife—like it’s from זרא [Zahra?]—the more she’s a—like what’s the guy that has videos now on YouTube? I forget his name.

Student: Moses says—

Instructor: You know, the more you’re in a fight with your wife, the bigger tzaddik you are.

Student: Yeah, it says in the Gemara—it’s the same Gemara we discussed last week by the שיעור [shiur: lesson]. The next Gemara, very good, you’re going to have יסורים [yisurim: suffering], but it’s a big yisurim. That’s not like a way, that’s not a דרך [derech: path] of shalom bayis. That’s like לקבל באהבה [l’kabel b’ahavah: to accept with love]. You can’t be שמח [same’ach: happy] באהבה [b’ahavah: with love]. Okay, no problem. You can’t be same’ach b’ahavah. That’s not what—shalom bayis is not being called to be same’ach b’ahavah, right?

The Ideal vs. The Practical

Instructor: But I do think that talking only in the language of “you should be a tzaddik, you should be identical with yourself, you should be in love with yourself, you should do what you really want”—which is for sure the ideal—I think it’s not practical to say that it’s only that, since most of the people that I know are not full tzaddikim.

And even to the extent that they are, right? Like, there’s other things. There’s something called forgetting. And there’s situations where you don’t realize—I think we went through this—that Aristotle’s real understanding of how people do things they don’t want is because they don’t realize that this situation is the thing that they want. That they want, remember? There’s this kind of blindness of the particular situation. Like, “Of course I love my wife, but right now I should go eat supper with her—what’s one got to do with the other?” And that’s like certain blindness to the particulars. It’s like a שוגג [shogeg: unintentional transgression]. It’s not really a—it’s not a religious—it’s a kind of like intellectual blindness.

Student: Was this שיטה [shitah: approach] that the Socrates want?

Instructor: No, this is Aristotle’s. I came to the Socrates. Like, after I came to the Socrates, he said that you totally forgot. He said you didn’t forget, but you forgot the דעת [da’at: knowledge], the פרט [prat: particular detail], you forgot.

Self-Control as Practice, Not Goal

Anyways, but what I’m saying is, because of all these realities, I think that saying you should only—you should be in love. “I cannot love, so I say, I’m son of a שלח [shalach?].” You cannot love? Why don’t you give a גט [get: divorce document]? What do you want? No, that’s not realistic.

It’s not realistic because we have to have this intermediate thing called self-control. And it’s very important. But instead of saying the self-control as the goal—which is the more important thing—that I’m—self-control is not the goal. But you should say it as the practice. It’s the way of teaching yourself.

And if you do it this way, you’ll see that actually most of the time, if someone is in love with their wife in theory—like in general—but in this minute is not, if he’s going to act to her in that way, usually he’ll become or remind himself after five minutes and he’ll do it out of love.

Student: So I’m just trying to be clear. Are you saying that there’s actually a difference in how you think about that doing?

Instructor: Yeah.

Chapter 9: The Nature of Friendship and the Problem of Indiscriminate Niceness

Three Types of “Nice” People: A Taxonomy of Motivation

Instructor: In other words, this is a discussion of friendship. I’m just all this like them. Friendship is important enough to talk about itself, but really it’s like them, but we’re never going to get to the content as usual.

But what I’m saying is there’s three different kinds of things.

Type One: The Conflict-Averse Performer

There are some people that I know that whenever you go to them, they’re so nice to you. They pretend to be nice at least, I don’t know, right? And it’s very obvious that they said, they put on their גארטל [gartel: belt worn during prayer] and they said, “לשם יחוד [l’shem yichud: for the sake of unification], מצוה [mitzvah: commandment] is being nice to a יִיד [Yid: Jew].”

That person, usually he’s behind your back, he stabs you. For some reason the מצוה of being nice is only when you’re there. Behind your back you’re not such a Jewish. That’s not an interesting fact about those people. I don’t know, I’m just me backstabbing that guy now. You don’t even know who, so it doesn’t matter. I don’t even know. There’s a bunch of people that are like this, and it’s funny.

But that’s why I think that it’s not really they’re nice—they’re just conflict averse. They’re afraid of confrontation and stuff. But maybe they are. And then there’s… it’s just a particular intellectual problem. They forget that לשון הרע [lashon hara: evil speech/gossip] is also a thing, yeah. That’s לשון הרע, even my חיידער [cheider: traditional Jewish elementary school].

יידיש חיידער [Yiddish cheider], right? That’s because their whole יידישקייט [Yiddishkeit: Jewish practice/identity] is fighting. So fighting with me is also יידישקייט. So why can’t he fight with me בפדיים [b’edayim: openly/in person]? Oh, because it’s צדיק [tzaddik: righteous].

Anyways, why am I criticizing that guy? But there’s something funny here that I don’t figure out.

Type Two: The Genuine Tzaddik Who Acts from Duty

But anyway, then there’s someone that’s really… Let’s talk about the guy that’s really צדיק. And he does take you into his חיידער or whatever because he holds a מצוה. And so on, it’s a מצוה.

Now, it’s annoying. Number one, it’s annoying to me. But firstly, it’s better than the guy that’s a רשע [rasha: wicked person]. That’s very clear, right? Nobody should stop doing good things because of this. If you’re doing a good thing because you think it’s a מצוה and you have some מצוה, you should continue to do it. It’s better than being a קאצקער [Kotzker: follower of the Kotzker Rebbe, known for radical authenticity] and being a רשע. You have—like I told you many times—you will find a מעשה [ma’aseh: deed/story] that you can’t get. You can’t even find a מעשה that you can’t get. You might as well be a fake צדיק, okay? That’s number one.

אשמעס אמזוכי שייביט [Yiddish/Hebrew phrase]. That’s, that’s, again, unless the guy’s really a שייביד [shaybid]. I’m saying, באללה חבאר תכמר אלנחבאר [Arabic/Hebrew phrase]. If it’s a guy, if it’s a guy with God, you have to ask God what he likes better. I don’t know, it’s a different question. I’m saying, באללה חבאר [b’Allah chavar].

Those guys, they’re very annoying. The מעשה, they’re useful sometimes. They get to look if you ask him, and so on.

Two Criticisms of the Duty-Based Tzaddik

Now, there’s two different criticisms that people make of those guys.

The Desire for Genuine Friendship

So one criticism is: I want you to be my friend. Now, you don’t have to be my friend, but that’s what… Here’s the difference of friend and not friend. Like you talked to me before about friends and acquaintances, right? And Aristotle has words for this. He has three kinds of friends, if you learn [referring to Aristotle’s Nicomachean Ethics, Books VIII-IX on friendship]. I don’t know if one of them is an acquaintance. Yeah, I think so. Like a friend of convenience, something like that. Like a business, like a colleague, something like that.

The Collapse of Distinction Between Friend and Non-Friend

But the point is, if I want—if this guy, this guy that’s very nice, he pretends that everyone is his friend, right? Like I said in his thing this week, he said that in קלם [Kelm: Lithuanian Mussar yeshiva known for ethical refinement] he came to קלם. I have to only say ספירת צדיקים [Spiris Tzadikim: stories of the righteous]. So that someone came to קלם, he said the name I think even, and someone came to him and said—and the guy, he was like thinking, “Where do I know him from?” He felt bad because like he knows him but he doesn’t know who the guy is. Maybe he must have met him once and he doesn’t know. He feels that.

Then the next guy comes out and says “שלום עליכם [Shalom Aleichem: peace be upon you]” to anyone. Doesn’t mean anything. He doesn’t say—it doesn’t mean anything. He says from here we learned that there was a מצוה.

I’m thinking: wait, you ruined some basic signal between human beings! I want there to be a difference between—I think that someone that knows me… Now of course they give even bigger שלום עליכם to the guy they actually know. Maybe not. And then they’re stuck with weirdos like—how can you know? You can never know if the guy is a friend or not.

The Bracha of Shehecheyanu on Seeing a Friend

If he’s a friend, then you know—he says if you see a friend after 30 days, he says like our friend Uri Haltzman is מקיים [mekayem: fulfills] the only יִיד that I know that’s מקיים. Yeah, it’s a מצוה or whatever. There’s no—but some says we’re not to do it. We, meaning those people that are not—because we don’t know who’s our friend. That’s why. Because everyone is nice, that’s why. No, we’re afraid someone’s going to be upset he don’t say שהחיינו [shehecheyanu: blessing of thanksgiving for special occasions] on him.

No, no. That’s what he says. The real reason we don’t say it, because we don’t identify with ברכות [brachot: blessings], we only say it when we have to. But don’t tell anyone, that’s a different שמועס [shmuess: talk/discussion]. But then ברכות, ברכות, ברכות—I didn’t say that. Okay.

Anyways, but you have what I’m saying? Like, there’s a friend that he says שהחיינו on him, and there’s other guys that you also—he’s his brother, and he comes and he says, and he’s not supposed to be insulted because you’re not doing anything bad to him. He’s not my friend. But this צדיק, he’s—there’s no difference between a friend and a not friend.

The Bach on Mishloach Manos: Friendship Is Singular and Specific

So you have—so the argument here, this is back to my argument. This is just an illustration. It might not be entirely exact. But the point is I wanted—because you like, you’re happy to see me. Now why would you be happy to see me? Let’s say because you know my—and therefore you’re happy. I don’t care why. There’s different ways in which you could like me. But if you just give me a national מלאכים [malachim: angels/messengers] because it’s a מצוה to give everybody the national מלאכים—now just be clear, I like it. That guy has a lot of friends. Everyone likes it, right?

But the מעשה, he also doesn’t have any friends sometimes. Some of them don’t have any friends, or they do and they’re just lying. So it’s just a שאקע [shake: question/challenge] against the מעשה.

So I’m trying to figure out like, is there some kind of רמאות [ramus: deception/trickery] in this situation? You’re pro—there was a זיוטא [ziuta: small gathering] last week. It was everyone came and was like… And now you don’t know if the רבי [Rebbe] actually likes you. He might hate you.

Now I’m not saying is it a better מנהג [minhag: custom] to say to people, to be to like snob out the people that you don’t like? I don’t know. But there’s an argument, like a question here. It’s like סוגירסט ואלחסמיד [Sugirst and Elchismid] that they’re supposed to talk about, you know? Or Aristotle. You know you should be nice to everyone. It’s a really, it’s a real question, I think.

The Bach’s Teaching

I told you that I’m very happy because of the בך [Bach: Rabbi Yoel Sirkis, 17th century halachic authority]. And the בך says in the הלכות פורים [Hilchos Purim: Laws of Purim], you ever heard this תורה [Torah: teaching] from me?

Okay, where’s the list of תורות they have to… The בך says in the הלכות פורים, why does it say… מתנות לאביונים [Matanos L’Evyonim: gifts to the poor], משלוח מנות [Mishloach Manos: sending portions], איש לרעהו [Ish L’Re’eihu: a man to his friend].

So as I said, מתנות לאביונים gives two מתנות [matanos: gifts] to two or more. And משלוח מנות gives one מתנה [matana: gift] to one friend. What’s that? It’s the same as the גוסף [Gosef].

So it says in the בך that at אביונים [evyonim: poor people] there’s always a lot. You give as much as two מינה מנום [minah manum] to one. But משלוח מנות is איש לרעהו. You have to give your friend. He has one friend. How do you know he has more friends? Maybe you have only one friend. You have one friend, you give him two מתנות. You don’t give the next מתנות, איש לרעהו, instead of the guy that maybe is going to be the next year.

If you have one friend, you have to be—you have to be that friend because friendship is a—it’s not a… I’m like, what are you talking about? No problem. Maybe there’s someone that he says beautiful everyone. It’s a big—he’s not your friend.

Okay, let’s go to this job. I hope what I’m saying—

Student: Sure. But I think you’re also coming in the middle of a story. In other words, how do I—let’s say I met you, I met you for the first time in my life, and I gave you a greeting, and you said, “Oh, this guy likes me.” And then you sat by my side, and three hours later, you said—basically, for whatever three hours could bring, and I know everything about you, and that’s how the relationship gets stronger and better. Why can’t there be a price for this?

Instructor: I didn’t say it can’t.

Student: Really want friends and the way I could get to the Israeli friendship is talking about being—I would—

Instructor: So like, yeah, like very—we’re at the very practical level here. But like my answer would be something like, again, this distinction—this is how I’m trying to be annoying. I’m not even good at this because I’m snobby also. But besides for that, like my thing would be—

Chapter 10: The Three Types of Nice People: Distinguishing Genuine Character from Mitzvah Performance

The Problem of Pretending to Be Everyone’s Best Friend

Niceness as Mitzvah vs. Creating False Impressions

It’s a mitzvah. No problem. Be nice to everyone. That’s a big *aveira* [sin]. That’s very nice. I don’t think that that includes tricking someone to think that you’re a friend. You see, this exact story, I think it’s a very good illustration that he gave. He thought he was my friend.

You could say, there’s a *menschlichkeit* [basic human decency]. If someone says a nice *shalom* [greeting of peace] to you, I’m going to give you a special nice one. No problem. Nicer than everyone. Some people are more extroverted. They like smiling more. No problem. So you smile even more. But you’re not—it’s not by making the guy think, “Oh, he’s my special friend.” It’s why it’s being nice.

Now if someone wants to become your friend, if people become friends, and in a long process, right, doesn’t happen at once. Yeah, so slowly you’ll become more warmed up. That’s the—you have to have a door, it has to be open. If you go in, your face is closed, you may advertise that “I have enough friends, my friend list is closed.” Then those people are like this, right? They have their two friends and then they walk around like this.

Open vs. Closed Friend Lists

There’s a difference. Now, maybe he’s right for having his friend list closed. I don’t know if everyone could have a hundred friends. But that’s not the same thing.

Now, let’s just get back. Okay, that’s a side discussion—how it would be the correct thing. To me, it seems like, yeah, I don’t like the people that are pretending to be everyone’s best friend. You should pretend to be everyone’s friend. It’s a mitzvah to pretend also, like we’re saying, but not to be his best friend. You should have your best friend. And everyone’s allowed to know who your best friend is. It’s not a secret. It’s not a problem.

Meaning those people that say, “Oh, *shalom aleichem*” [peace be upon you] with their best friend—like you’re saying with Kelm, with his best friend he doesn’t even say *shalom aleichem*. With *shalom aleichem*, it’s for the strangers.

Student: Yeah, it could be. I didn’t say that exact thing.

Instructor: Like I’m saying, it’s true that being nice to everyone makes you—yeah, it’s helpful. Sometimes it’s helpful.

—

Chapter 2: A Critique of “Niceness”

Niceness as Self-Serving Reputation Management

I’m not sure. I’m not such a big fan of niceness. I already told you I think that it’s mostly for your own good name and less for helping other people. Did I give a sheet here about this? You know, nobody is writing down, *mashiach* [the Messiah—used here as an exclamation].

I think that niceness—what people value very much—is mostly about yourself, about having a good name, and that you’re a nice guy. Less about helping anyone. So because yeah, helping people often, or maybe half of the time at least, includes being not nice. Not nice to other people, even not nice to that person himself.

And very often the people that have this name that “he’s a really nice guy,” it’s based on a lot of making sure never to help a person actually. Just make sure to always smile. I have a lot of examples about this, but I’m not going to get into it. But that’s aside.

—

Chapter 3: The Lishmah Problem in Relationships

The Wife’s Objection to Being a Mitzvah Project

Now let’s go back. So let’s—this is one I want to make. I’m back to my *lambdas* [referring to a framework or list being discussed], okay? This is *lambdas*. The *lambdas* plus *chassidashema* [possibly a reference to a Chassidic teaching] says, but like, some hacking is not that simple.

So, the guy that—there’s one argument that says, this is one argument, you understand? Or if we go back to my *Shulchan Aruch* [Code of Jewish Law] and *bias* [coming/entering] example, I’m going to talk. If you go back to my *Shulchan Aruch* and *bias* example, your wife could say, “I don’t want you to do mitzvahs for me. You want to do mitzvahs? You have to do that. You know, you’re a *makabel* [one who accepts upon himself]. You went to the *vav* [possibly a shiur or learning session] this week, and you’re *makabel* to do three acts of *chesed* [kindness] every week.”

I saw that in the same paper—you should be *makabel* that this week you’re going to do one *chesed*: you’re going to put away dishes when your wife doesn’t see. And I’m thinking about this—what’s that got to do with *chesed*? If you’re a man, you live in a house, you see dishes, you put them away sometimes. You don’t, so become a *mensch* [decent person] this week. What’s it got to do with *chesed*? It’s a very weird framing.

That’s like one argument, right? That’s exactly what you’re—in other words, back to my wife, your wife could say, “Yeah, it’s funny. No, someone else should put—I don’t know, you live here just like everyone else.” Okay, your wife doesn’t—she wants you to love her, you know. She doesn’t want you to do mitzvahs with her. “I want you to love me. I don’t want you to be on mitzvah. I don’t even want you to do that mitzvah that you were talking about.”

Student: But this is how—

Instructor: That’s good for a date. It’s not good for a wife. Very nice.

Not Everyone Deserves to Be Loved

Now then, that’s one argument, and that—I said I think my answer would be it depends on the relationship. I don’t think everyone deserves that. I don’t think there can be a demand for everyone to say that, like you should—you know, of course some people like you, some people don’t like you. Even people that don’t like you should be nice, but not more.

—

Chapter 4: Why the “Mitzvah Guy” Is Annoying

The Problem of Self-Overcoming as Service

Then there’s a different argument, right? And I understand the problem with doing that as a mitzvah. Now this is also going to help me with that niceness-level person.

Then there’s a different thing. If that guy—one of the another reasons why I don’t like that guy is because he is doing it because it’s a mitzvah. He is—that’s annoying. Why is it annoying? Because he doesn’t actually like it. Because he doesn’t even believe that he should like it. Again, we’re going to get to the level of which level of—but he doesn’t even like it, doesn’t even think he should like it. He’s doing it as like an action that’s against himself. He’s like hating himself by loving me, you know, like going against himself by loving me.

And that is annoying not because he doesn’t like me. I want him to like me. I can’t want everyone to like me. But if there’s someone else that he’s a nice—he’s like a good kind of person. He understands that a good person is someone that’s nice to strangers. That’s his thing. Sometimes he’s feeling it. Sometimes he’s not feeling it. I don’t even think that I would know the difference between a person feeling it or not feeling it. I don’t know that the whole difference—this whole “I don’t know the difference between the guy that likes it and doesn’t like it” is noticeable to anyone besides for themselves.

Student: The self-controlled people and the virtuous people—I won’t—I would realize you don’t like them equally?

Instructor: No, I think—I think that—forget it, I do like them equally. The opposite, because he acts in the way—there’s different ways of acting. I’m going to get back to your question.

—

Chapter 5: The Three-Way Distinction

Three Types of People Performing the Same Actions

There’s different ways of acting. There’s someone that acts in a way that he’s doing a mitzvah in the sense of being *misgaber* [overcoming] himself—he’s going against himself to be selfless. That’s not what I’m talking about now.

What I’m talking about now is—see, that’s the opposite. I’m trying to say that there’s three different things. The opposite of doing a mitzvah is not loving you. The opposite of doing a mitzvah is being a kind of guy that likes being nice to another person. He likes it.

Student: How do you know? Like the big guy—like this friend, if he’s friend—in other words, if the guy would be *fry* [non-religious], right, would he still like schmoozing with people?

Instructor: I just like it. That’s the kind of guy he is. Or maybe not only he likes it, he thinks that it’s good. But it’s not good—I know, does everyone have to be that exact kind of person? Again, we get it, that’s questions of extroversion and how and so on.

Type 1: The “Gishmak Guy” (The Naturally Pleasant Person)

But you know, some guys—he likes to be nice to everyone. You don’t feel like—the big difference is that you don’t feel like you’re as mitzvah, because that’s the kind of way he acts. He acts, and it’s not—sometimes he’s doing it fakely, sometimes really. There’s not—I’m not worried about that difference.

Understand what I’m worried about is: does he—is he doing it because he’s overcoming himself by giving you a cheer? Because he came to the shul and he didn’t tell you that it’s his place, you know. “It’s such a *tzaddik* [righteous person], he sits here, but a guest came so he’s—yeah, can I sit here? Yeah, sure.”

Why don’t you just tell me to sit in the next chair and everyone will be happy? He’s too much *tzaddik*, and then I’m an obligation, you know. I’m like his—I’m becoming his obligation. And like, he’s trying to get put away from me really, because he’s doing a mitzvah against himself.

Then there’s another guy—he just likes it. He doesn’t really care where he sits. He likes everyone should have a place. That’s all. He doesn’t care. He’s the kind of guy—he’s a nice, he’s a *gishmak* [pleasant/enjoyable] guy.

Type 2: The Tzaddik vs. The Gishmak Guy

You know, the *gishmak* guy and the *tzaddik*—two different people. They’re both doing the same thing. They’re not even doing the same thing. That’s what I’m trying to say. They’re not doing the same thing.

The difference is not “does he like them.” The *gishmak* guy doesn’t like you either. He’s not your friend. He doesn’t care for you in particular at all. He’s the kind of guy that’s *gishmak* with other people—sit, schmooze. He’ll be nice. He’ll bring you a tea if you want. He’s not like—some people are very—I don’t know if it’s called lazy—like some people are very averse to serving others. Like they never—

I see, like, I’m not—I’m somewhat that person. But like, whenever in a group of people, there’s some guy that’s just like happy to be the one that clears off the table after the party, and some guy that just doesn’t ever. You know what I’m talking about?

Type 3: The Forced Mitzvah Guy

Now there’s—then there’s a third guy that is a mitzvah. Like if you remind him that you learned *Chafetz Chaim* [a work on proper speech and ethics] today, *Chafetz Chesed* [a work on kindness], it says that three times a day you should—it’s not the same guy.

There’s two guys in that one guy. One guy hates it. He doesn’t have this mitzvah I tell you about of just being helpful, right? Then there’s another guy, he does have it. That’s his mitzvah, not because he likes me.

Student: You say you can’t even fake it once you start doing it, type of thing. In other words, the person that’s forcing himself versus the person that’s really having *gishmak* in it—they’re both the same?

The Mitzvah Guy Is Not Faking—But What He’s “For Real” About Is Weird

Instructor: The mitzvah guy is not faking the same thing. He doesn’t have—not faking anything. Mitzvah guy is not faking. He’s for real. The problem is that he’s for real is something weird. He’s not faking. He really is doing a big mitzvah, mitzvah *chesed*.

Student: I’m talking about the mitzvah guy—that guy, you can see in his actions he’s not faking that he likes it. He’s also clearing off—

Instructor: Exactly. It’s helpful. I’m telling you that guy is a nice guy. I’m not telling him to stop clearing off. It might somehow teach him to like it, but actually usually it doesn’t teach him, because he’s not doing—

You see, that’s my biggest thought. That’s to answer your question. You know what I’m saying? I’m trying to distinguish this argument that we—like some people, some of our friends have against the mitzvah guys—that they think that the answer is to like you. The answer is not to like you. The answer is to be a *gishmaki* guy. Two different things.

Is liking you? That’s for some people you should like. But generally, I think that even…

Chapter 11: The Nature of Virtue: Self-Overcoming vs. Becoming a Good Person

Chapter 1: The Distinction Between “Liking You” and “Being a Gishmak Guy”

Instructor: It might somehow teach him to like it, but actually usually it doesn’t teach him, because he’s not doing— you see, that’s what my biggest thought, that’s the answer to your question. You know what I’m saying? I’m trying to distinguish this argument that we, like some people, some of our friends have, against the mitzvah [מצוה, commandment] guys, that they think that the answer is to like you. The answer is not to like you, the answer is to be a gishmak [גשמאק, Yiddish: delightful/wholesome] guy. Two different things.

If he’s liking you, that’s— for some people, you should like. But generally, and like I think that even— yeah, you get back to the question of shouldn’t bias— no, I guess that’s that you should— should be because you like her. But and there’s— then within those, both of these things in front, both of these things can have a— let’s say something like this: the difference between being self-controlled, like what Aristotle calls enkrateia [ἐγκράτεια, Greek: self-control/continence]— so I have a whole sheet about enkrateia relative to pain and temperance, and I’m not going to say that, but this is serious about friendship.

—

Chapter 2: Self-Control vs. Virtue in Friendship

Instructor: The difference between being a self-controlled person and being a virtuous person does not cut at all in the same way as liking you and not liking you at all. Those are two different things. There’s a question of: do you like me, or are you doing it just because you’re a cordial guy?

But there’s two methods. I think the answer is some people you should like and some people you should be cordial. I don’t think there’s any reason to assume—

—

Chapter 3: Critique of Universal Love — The Revisionist Rabbi

Instructor: I read the— it’s another thing I think is wrong, but also not for that reason. I read the revisionist rabbi said— you know, they wrote, they called this book *Ahavas Yisroel* [אהבת ישראל, Love of a Fellow Jew], and he said because he really— he works on liking every Yid [Jew], it’s good for his business, you know. It’s not so impressive that a rabbi has this, because what else is it going to be?

But anyways, I saw— like it said, I was reading his book, so it says like he said: “But since I became a rabbi, I was not able to see bad in any Yid.” And of course, like the rabbis that are canon, they have less chassidim [חסידים, followers/disciples] generally, unless they’re— see the— much— they’re— that’s my whatever. But I understand my point.

But what I’m saying, so— and then he said that he’s worried, he doesn’t know if he really likes that, but he thinks that his own children’s pain doesn’t hurt him more, or doesn’t care for his own children more than other people. So like his idea was: there’s a certain level of love that a person has for his children, he wants to expand that to every other person, to every other Yid.

The Problem with Equalizing All Love

Instructor: Besides with the seeming just wrong, because you should love your children more than you love other people. There’s something good in that. It’s not just like selfishness. Maybe it is, but that’s what a good person is. I don’t know.

It’s also, like I’m saying, that’s like misunderstanding that there’s not— all love is the same. There’s a kind of love that has to do with a relationship. I love you because you’re my child, because you’re my father, because you’re my wife, because you’re my teacher. And then I love you because you’re a talmid chacham [תלמיד חכם, Torah scholar]. You have to love a talmid chacham. You have to respect them, love them, whatever you want to call it.

No, in this sense, we’re talking about like relation, a certain kind of relation. It doesn’t make a difference. But they’re not the same. You have to respect your teacher more. Why? Because your teacher. What do you mean? It’s just— that’s egoism. No, it’s— the obligation comes from the relationship. It doesn’t come from egoism.

—

Chapter 4: Three Distinct Questions About Good Action

Instructor: So that’s one chilek [חילוק, distinction]. Then there’s another— right, understand, you can demand— I think there’s demand of like, for everything to be so— you love, like you said, you love humanity, yeah, but that’s exactly what I call a different level of relationship.

Then there’s a different question: are you faking it or are you for real?

And then there’s a third question: are you doing it just for the mitzvah?

Those are three different things, understand.

The Critique of Self-Overcoming as Goodness

Instructor: The second thing is: are you doing it like as a mitzvah because of this gevurah [גבורה, strength/overcoming] and egoism, because of the overcoming the egoism— is that the activity that you’re doing? Is what you’re doing in your good act is it overcoming yourself? Is that what you’re doing?

That I think is not a very good framing, because I don’t think there’s any goodness in overcoming yourself. What there is goodness in— right, and that’s not the same, this is important, that’s not the same as saying that I am doing it but I’m not feeling it.

—

Chapter 5: The Rambam on Self-Control and Reward for Struggle

Student: Have to think?

Instructor: So, I’m saying a very interesting chiddush [חידוש, novel interpretation] that the Rambam [Maimonides] assumes in perek [פרק, chapter]— which perek is it? Yeah, that the moshel b’nafsho [מושל בנפשו, one who rules over himself/the self-controlled person] is the same as the l’fum tza’ara agra [לפום צערא אגרא, Aramaic: “according to the suffering is the reward”].

And what Aristotle called the moshel b’nafsho is the same as like the l’fum tza’ara agra. But it’s not, it’s actually a different thing. Understand? Because Aristotle’s—

Student: I’m arguing with Rambam now, yeah?

Instructor: I’m arguing with Rambam. Maybe he knows there’s a difference—

Student: No, no, I don’t care, they argue—

Instructor: I’m just making sure, yeah, yes, I’m arguing with him. I’m clarifying what he said.

The Conflation of Two Different Concepts

Instructor: Many people assume— I think this was this question beginning of the shiur [שיעור, lesson]— that when you say there’s someone who is self-controlled, he’s fighting with himself, like I said, he’s the guy, right? That is the same thing as the guy that’s doing mitzvah.

Say, if I criticize the guy that’s— you see, if I criticize the guy that’s doing because it’s a mitzvah, and you say, “Okay, what do you want from him? It’s not at the level of a tzaddik [צדיק, righteous person] that loves it yet, no problem, you will—” yourself saying that most people are not at that level, and that’s okay. I mean, it’s not okay, but it’s life, right?

I’m saying no. My disagreement with that person is not about which level of these two levels here. My disagreement with that person is what is good.

In the same way, like there’s a third disagreement— like should you be nice to your children the same way as everyone else? That’s not a disagreement of what should you do, what you love. It’s a disagreement about what is good.

—

Chapter 6: The Evil of Valorizing Internal Conflict

Instructor: Right, now this person thinks that what is good is overcoming yourself. Because I’m nishma [נשמע, heard/understood], I’m being misgaber [מתגבר, overcoming] myself, I’m l’shem shamayim [לשם שמים, for the sake of Heaven], I’m fighting with myself. The good is in the fighting. That’s why he says l’fum tza’ara agra— there’s no fight, he’s not interested in it. There’s no goodness in that.

That is evil, as I actually think. I think that’s actually evil. That’s like working on a bad thing.

Like we said that— ikka [איכא, Aramaic: there is], a tzaddik is someone that is at peace with himself. Nebach [נעבעך, Yiddish: unfortunately/pitifully], you’re not, so at least pretend to be. But he’s like saying, no, tzaddik is the guy that’s the most secretive with himself. The more tzaddiki [righteous] he is, he’s never going to—

—

Chapter 7: The Role of Kavana (Intention) in Defining Action

Instructor: Now, you ask me, you understand? The chilek [distinction], it’s totally not now. Now, I’m going to have to finish with this. It’s very important.

So you ask me, so I’m saying the difference is kavana [כוונה, intention]. His kavana is l’shem gevurah [לשם גבורה, for the sake of self-overcoming]. And my kavana is in order to start loving. But l’ma’aseh [למעשה, in practice], I’m doing the same thing. Since when does kavana make a difference?

So I think that this is not accurate. Why? Because there’s like shiurim [שיעורים, lessons/measures] and hilchos [הלכות, laws], like ideas, toys that you could say about hilchos kavana, mefurash [מפורש, explicit] kavana about this.

Human Actions Require Descriptions

Instructor: What I think is— what I think is that human actions, we get this in different ways, human actions are not things that make sense without descriptions. They also don’t do what they do to the person himself without descriptions, without certain beliefs or understanding of what they are doing.

So in other words, there’s some level— for example, if you talk about— there’s some level of— that— and this is like one of the— I don’t know, I don’t believe in that. But in any case, there’s some level in which you are not blowing a shofar [שופר, ram’s horn blown on Rosh Hashanah]. It’s not a mitzvah to blow a shofar.

The Shofar Analogy

Instructor: People say— I think many great people have thought— that if there’s a tzad [צד, side/aspect] mitzvah, and there’s like such a ra’ayah [ראיה, proof] and fetish, and like a shofar that say that— that means you have to mechaven [מכוון, intend] l’shem mitzvah [לשם מצוה, for the sake of the commandment]. People think that means that you have to do it l’shem mitzvah.

In other words, someone like— I can’t like get into the real debate, but people would say that like so therefore, if you do it for your own purposes, like if you also want to join together, you’re not doing l’shem mitzvah, and then you’re not yotzei [יוצא, fulfilling the obligation] to do a shofar for that midrash [מדרש, interpretation], because— and you’re doing it for yourself.

So in other words, like— would be the same thing as like meaning what you really mean, or something like that. No, I don’t think that’s true.

Intention Constitutes the Act

Instructor: I think that when we talk about kavana, and someone that says mitzvah— kavana is like all these levels. But when we’re talking about the thing that the one that really makes a difference is that there’s— what you’re doing depends on what you mean to be doing.

If I take a ram’s horn and I sing a song with it, I am not blowing shofar. That’s called— that’s called— that’s called— but anyways, I’m not blowing shofar. What are you doing? You sing a song. Ah, your hands are doing the same thing. So what? Hands are not enough to describe what humans are doing. You have to describe also the context.

So someone says, okay, there’s never a question that someone goes to Rosh Hashanah, he’s not mechaven— there’s not such a thing. The Gemara [גמרא, Talmud] is always talking about someone doing something else.

Understand, there’s no case in the Gemara that says, “I went to shul [synagogue] but I forgot to have kavana for the mitzvah.” That doesn’t make any sense, because what are you doing in shul? What are you doing with yourself? You’re blowing shofar for a bunch of— what do you think you’re doing?

But if I’m singing a song, or if I’m practicing it for the same thing— I’m practicing to blow a shofar— now we could have like, how do you say, it’s like an edge case. Like you’re practicing till you’re blowing shofar, but just now I can— you could like argue the different sides of this. But it’s still a different activity. It’s not just a different— not the same activity with different kavana. It’s a different ma’aseh [מעשה, act]. It’s the Rambam’s— the andere ma’aseh [Yiddish/Hebrew: a different act].

—

Chapter 8: Digression on the Rambam and Kedoshim

Student: Right, right, I get that. So therefore— when we spoke about the Rambam—

Instructor: So, I don’t know what about— wait, wait.

Student: With the Parshas Kedoshim [פרשת קדושים, the Torah portion “Kedoshim”], right, there somehow you abandoned this whole—

Instructor: I don’t remember.

Student: —this whole surah [סוגיא, topic/discussion].

Instructor: I’m not sure what you mean. He’s eating kosher. Like, who cares that there is—

Student: No, the Rambam was— that’s not the argument, that’s not the argument.

Instructor: No?

Student: No, no, no, I don’t think—

Instructor: The Torah says what is assur [אסור, forbidden] and what is mutar [מותר, permitted], and the Rambam adds—

Student: No, no, no, no, no, no, wait, wait, I don’t think, I don’t think, I don’t think you’re reading that Tanakh [תנ״ך, Hebrew Bible] correctly, but I have to finish here, let me, let me say—

—

Chapter 9: Why the “Mitzvah Guy” Never Becomes Good

Instructor: So therefore, what I think is, and I think that that person that is doing l’shem mitzvah, he is doing a ma’aseh— that’s what he’s doing, he’s not doing the ma’aseh chesed [מעשה חסד, act of kindness], he’s not even yotzei chesed, if there’s an inyan [עניין, concept/matter] that you should have a kavana of chesed, he’s not yotzei. He’s doing a different inyan, a kultim [קולטים, a different category], that’s called chesed, no problem, I have a—

And therefore, he actually never starts liking it.

Habituation Works on What You Actually Do

Instructor: He does start liking what he’s doing. Everyone, see, this is a fact. This is something that has to do with the fact, not with the kavana. It’s true that everyone, whatever you do, you start liking.

What does this person start liking? He starts liking to fight with himself. I’m not saying it’s even an argument. What’s hot is that you’re fighting with yourself. You’re becoming a better fighter the whole time, which is maybe an important middah [מידה, character trait].

Now, this comes into the very important thing. I have to finish. Do you understand?

And that’s true. That guy actually stopped being hard for him to do it because he starts liking doing this. That’s— but he never starts liking being a good guy. He never becomes a gishmak guy.

Why did he never become a gishmak guy? You’re doing gishmak, so you’re giving tzedakah [צדקה, charity] your whole life— because you were never doing that. You were doing a different thing.

The Difference Is in the Kavana — Which Constitutes a Different Act

Instructor: Where is the difference? It’s in your kavana. Of course, this kavana is also gonna make a difference in the ma’aseh— like it’s gonna look different. You can have a different expression on your face when you’re doing it. There’s gonna be all kinds of differences there.

You say they express themselves in different slight differences in the way—

Chapter 12: The Distinction Between Pretending and Fighting: Classifying Kovesh as Middas Gevurah

The Classification of Kovesh: Gevurah, Not Chesed

But the reason is because you’re doing something different. That’s how I would say it. And this is all for me to say, and therefore, very important to distinguish between—it says we have to discuss this. But we shouldn’t therefore say that therefore, the מידה [middah: character trait] of כובש [kovesh: suppression/restraint] is מידת חסד [middas chesed: attribute of lovingkindness]. No, it’s מידת גבורה [middas gevurah: attribute of strength/courage]. You understand? Because פרישות [perishus: abstinence/separation] has to do with מידת גבורה [middas gevurah], not with מידת חסד [middas chesed].

The Training Stage: Pretending to Love the Right Things

Because sometimes, when you’re in training—which most of us are—we don’t really love eating the correct amount and everything, so we have to sometimes pretend that we love it. But you have to pretend that you love it. You can’t—if you think that it’s the dinner in the middle of the סעודה [se’udah: meal], then courage and temperance are the same in there.

The Mishnah’s Approach: An Interesting but Limited Teaching

That’s what the משנה [Mishnah] of Ezekiel seems to be saying, but of course it’s just a משנה [Mishnah], it’s just like a תורה [Torah], like a מדרש [Midrash]—not sure it’s really an argument, but it’s very interesting to me.

According to us, it means liking the right things, or in the correct way. Which is—it’s about liking. It’s not about fighting. The משנה [Mishnah] seems to make it about fighting. So this is important. It’s important to realize—and there’s a whole longer discussion about this that we had—that if that would be true, then courage and temperance would be the same.

The Problem of English Terminology

And then, like I said with English, there’s not even a good word for having temperate pleasures, for being temperate. I don’t know what the correct word is. Maybe it’s a—I said already, maybe there’s a word for it called—maybe in the משנה [Mishnah], I don’t know. Maybe צנוע [tzanua: modest/refined] means that. But that’s a מידת חסד [middas chesed]. It’s not תיקרא מידת גבורה [tikra middas gevurah: called an attribute of strength].

Reframing Kovesh: Pretending Rather Than Fighting

And פרישות [perishus] is not גבורה [gevurah] either. Even the כובש יצרו [kovesh yitzro: one who suppresses his inclination] is not the עניין [inyan: concept/matter] of גבורה [gevurah]. It’s the עניין [inyan] of faking. What he’s doing is pretending.

I think the word “pretending” is a better word than “fighting with yourself.” Understand?

Practical Applications of Pretending

I think this is true practically. Like, I’m training and want to fight with my יצר [yetzer: inclination]—so what should I do? Pretend you’re not. What would I do if I would not? Maybe I would buy something nice. Maybe I would stand—be nicer.

“I am today not in the mood of davening [praying].” Let’s talk—it’s once over. So do it anyways. Pretend that you are.

It’s a different—it sounds different, and I think it also leads to different results.

Conclusion: The Fundamental Distinction

But then there you are—it’s a big חילוק [chiluk: distinction]: pretending and pretending “I’m fighting.”

Short outcome—the שיעור [shiur: class/lesson] ends here, 2011. We gotta go and do מצוות [mitzvos: commandments]. Some awesome time.

מתינות אריסטוטלית, ידידות עצמית ושביל התשובה

פרק א׳: הערות מקדימות על הגייה וכתיב

מרצה: אביסר, זה חוי דשאו, וחוי דשאו יעשה תשיבה—תשובה [תשובה: חזרה בתשובה] לאנשים שיודעים את ההבדל בין מלאפום [מלאפום: סימן ניקוד] לבין חיריק [חיריק: סימן ניקוד אחר]. ובפה קבולה [פה קבלה, כנראה מסורת הגייה אזורית] יש הבדל גדול. אם אתה רוצה לעשות תשובה, אתה רוצה לעשות תשיבה או תשובה, אתה הולך לאי אחר מהם.

אבל אפילו האנשים האלה, כשהם כותבים את זה, הם כותבים את זה נכון. אז אולי זה קשור לאיך שאתה כותב את זה, לא איך שאתה אומר את זה. והמאירי [מאירי, רבי מנחם המאירי, פרשן תלמודי מימי הביניים] מסכים—כן, מסכים ואומר את זה.

בכל מקרה, אז התחלנו לדבר על לעשות תשיבה, אבל אנחנו גם לומדים על הלכות [הלכות: דיני]—איך קוראים לזה—הלכות, מה אנחנו לומדים?

תלמיד: הלכות מתינות.

מרצה: עדיין יש כמה הלכות שאנחנו צריכים ללמוד. והיום יש לי שיש קשר עם הלכות תשובה, אז אני הולך להגיד את שלי—אני לא יודע כי אני לא זוכר בדיוק מה כתוב איפה, אבל ניסיתי להבין את הרעיונות, מה היה צריך לכתוב.

—

פרק ב׳: המסגרת של מתינות — שלושת סוגי האנשים של אריסטו

ההבחנה הבסיסית

העניין הוא כך. זה הדבר הבסיסי. בואו נראה אם אני יכול להגיד את זה נכון.

למדנו על הדבר הזה שנקרא מתינות. אתם זוכרים—מאוד חשוב—של אריסטו. כלומר, הוא מפורש את זה מאוחר יותר בספר שלו שיש לו גם פרק מאוחר יותר שעושה את זה מפורש, נכון. אבל זה מאוד חשוב שכל פעם שאנחנו לומדים על כל מידה [מידה: תכונת אופי], שזה ההבדל בין מה שאריסטו קורא אנקרטי [ἐγκρατής, enkratēs: בעל שליטה עצמית] ואקרטי [ἀκρατής, akratēs: חסר שליטה עצמית], נכון, משהו כזה. שכחתי—יש פתרון ב—וזה אותו שורש [שורש: שורש] אני שוכח. בכל מקרה, זה אומר משהו כמו “שליטה” באיזה—”בשליטה.”

אז זה שלי—ותזכרו שיש שלושה סוגים של אנשים, נכון:

1. אנשים שאין להם שליטה עצמית — במילים אחרות, הם יודעים במובן מסוים שמשהו טוב, אבל הם לא אוהבים את זה, הם לא באמת שולטים ברצון שלהם, ולכן הם עושים דברים רעים לפעמים.

2. אנשים שיש להם שליטה עצמית, אבל עדיין אין להם—הם לא בעלי מידות — נכון? יש הבדל בין מישהו שיש לו שליטה עצמית אבל בעל מידות.

3. האדם בעל המידות — שאוהב את מה שטוב באופן טבעי.

ההבחנה החשובה ביותר באתיקה האריסטוטלית

זה החילוק [חילוק: הבחנה] החשוב ביותר בין סוג האתיקה האריסטוטלית, שהרמב״ם [רמב״ם, הרמב״ם] מקבל ושרוב החסידים [חסידים: חסידים: חסידי החסידות] מקבלים, נכון?

התניא [תניא, הספר היסודי של חב״ד מאת רבי שניאור זלמן מלאדי] בעצם כתב ספר על זה, שנקרא ספר שבת אנונים [כנראה מתייחס לספר התניא או לקוטי אמרים] בדרך האחרת שלו. אבל צדיק [צדיק: אדם צדיק] של התניא הוא בעצם מישהו שאינו בעל שליטה עצמית אלא אוהב את מה שטוב בעצמו, נכון? ובינוני [בינוני: אדם בינוני] הוא מישהו שיש לו שליטה עצמית, נכון? הכל על אותו הבדל.

ואז יש את הסוג הגרוע ביותר של אדם, נכון? שבעצם אין לו שליטה עצמית ולא טוב, אז הוא בעצם אוהב את מה שרע, נכון?

—

פרק ג׳: אהבה עצמית וקונפליקט פנימי

שני סוגים של עקביות, סוג אחד של קונפליקט

אז מסתבר שיש שני סוגים של אנשים שמאושרים וסוג אחד של אדם שנמצא בקונפליקט. “מאושר” במובן של עקבי, במובן של מאוהב בעצמו.

זה מאוד חשוב כי היום כולם אומרים ששובה [שובה, תשובה: חזרה בתשובה] פירושה לאהוב את עצמך. זוכרים מי אומר את זה? קבלה עצמית. יש משהו שנקרא קבלה עצמית. כתוב בספרי חסידות [ספרי חסידות, טקסטים חסידיים]—בספרי חסידיים, לפחות כמה אנשים אמרו—כתוב בספרי חסידיים שהצעד הראשון הוא קבלה עצמית, כי אם אלוקים לא יקבל אותך, כדאי לקבל את עצמך. אתה מפסיק להאמין באלוקים—הכל בעצמך. אז אתה צריך לעשות תשובה לעצמך. זה מה שהתורה אומרת?

לא.

התורה אומרת—בכל מקרה.

לשון הבחינה העצמית ברמב״ם

אבל חשוב להבין שזה נכון שיש שפה כזאת במילים חסידיות. ברמב״ם, הרמב״ם אומר: תסתכל על עצמך, נכון? נפש [נפש, נפש: נשמה/עצמי] פירושה עצמך, הנשמה שלך. זוכרים? תסתכל על עצמך.

אבל הדבר החשוב הוא כך: שכמו שאנחנו אומרים כאן, שיש שני סוגים של אנשים שמאוהבים בעצמם.

—

פרק ד׳: אריסטו על ידידות עם עצמך

ספר 9 של האתיקה הניקומאכית

אריסטו באופן מעניין מאוד מדבר על זה בספר 9 שלו [של האתיקה הניקומאכית], שכולו על ידידות. והוא מדבר על להיות חבר עם עצמך. נצטרך ללמוד את זה בשלב מסוים באריכות כי ידידות היא מידה מאוד חשובה.

ובשביל אריסטו—לאריסטו יש רשימה, כמו שאנחנו עוברים על הרשימה שלו של מידות ספציפיות, אבל אז יש כמו שני ספרים שלמים או משהו על המידות או הדרכים הנכונות להיות חבר.

ידידות כבסיס הפוליטיקה

זה מאוד חשוב כי ידידות היא הבסיס של פוליטיקה, נכון? להיות אני, להיות חבר איתך, ואז יש רמות גדולות יותר של ידידות. אנחנו חברים עם כל היידן [יידן, יידן: יהודים] ואנחנו חברים עם כל בני האדם וכן הלאה, שזה, אתם יודעים, וכן הלאה.

אז ידידות היא מאוד בסיסית לאנושות, במיוחד מאחר שלבני אדם יש משמעות מעניינת של לחיות עם בני אדם אחרים. אז זה מאוד חשוב לדון בחברים.

פיליה: המושג הרחב של ידידות

עכשיו כשהם דנים בידידות—שהיא הרבה יותר רחבה—אצל אריסטו נקראת פיליה [φιλία, philia: אהבה, ידידות, נאמנות], נכון? אהבה, או כמו כל מיני נאמנות ואהבה וסוגים של דברים כאלה. מה ידידות היא—מונח טוב שאנחנו יכולים להשתמש בו. הרמב״ם גם משתמש בידידות, והבאתי מונח—לפעמים אני לא יודע את הערבית—אבל אומר לפעמים שהם צריכים להיות חברים עם המלאכים, דברים כאלה, וצריכים להיות בחברה שלהם. מה שלא אומר חבר, אלא זה אומר להיות מוכר עם, כמו אוהב.

—

פרק ה׳: שלושת הסוגים וידידות עצמית

מי יכול לאהוב את עצמו?

אז יש דיון על לאהוב את עצמך. אילו אנשים מאוהבים בעצמם?

מסתבר שיש שלושה סוגים של אנשים, ושניים מהם מאוהבים בעצמם ואחד לא. למה?

האדם הרע לחלוטין

כי מישהו שהוא רע לחלוטין—הוא באמת אוהב לעשות רע—הוא מאוהב בעצמו. הוא קוהרנטי עם עצמו. הוא זהה לעצמו. הוא אוהב את עצמו, נכון?

כמו ברחב—כמו, אני לא יודע אם יש לו כמו תשוקה כלפי עצמו, אוטו-ארוטיקה או משהו—אני לא מדבר על זה. אני מדבר על איזשהו שלמות עם עצמו. הוא שלם עם עצמו. הוא מה שאנחנו היינו—פסיכולוגים עכשיו—הם קוראים לאדם שלם, אדם בריא, יש לו הערכה עצמית טובה, אהבה עצמית, דברים כאלה.

האדם הצדיק לחלוטין

אותו דבר נכון לגבי תמונת המראה של האדם הזה, נכון? הצדיק.

אז זה כמו רשע גמור [רשע גמור, רשע גמור: אדם רשע לחלוטין]—הבחור שאין לו יצר טוב [יצר טוב, יצר טוב: נטייה טובה] יותר בלשון התניא, אין לו נפש בהמית [נפש בהמית, נפש בהמית: נשמה חיונית] יותר—הוא מאוהב בעצמו.

אותו דבר עם הצדיק גמור [צדיק גמור, צדיק גמור: אדם צדיק לחלוטין] שאוהב את האמת, נכון? או אוהב את מה שבאמת טוב. האמת היא רמה אחרת של רצון, אבל הוא אוהב את מה שבאמת טוב. אז האהבה שלו, הרצונות שלו, הנשמה המתאווה שלו—כמו שאנחנו קוראים למושב המידות—נמצאת בסנכרון עם מה שהוא חושב, ולכן הוא גם מאוהב בעצמו. הוא ידידותי עם עצמו.

אז אנשים טובים יכולים להיות ידידותיים עם עצמם.

הבינוני: במלחמה עם עצמו

מי מפחד מעצמו? הבינוני.

הבינוני הוא מישהו שהוא—גם אם הוא מודע לעצמו—אתם יודעים, יש שני סוגים של בינונים, נכון? יש כמו שהתניא קרא לזה, לא משנה, בינוני צדיק ובינוני רשע. התניא קצת מבולבל כי הוא קורא לבינוני הצדיק, כי מה שאנחנו קוראים בינוני כאן—בינוני הוא מישהו שיש לו כמה מידות, כמה מעלות.

או אם אתה מתרגם את זה לשפה הזאת: בינוני הוא מישהו—אדם רגיל, נכון? הוא אוהב—הוא יודע מה טוב במובן מסוים. הוא קצת מבולבל, כי אם הוא לא היה קצת מבולבל, אני לא חושב שהוא היה עושה את הדבר הלא נכון. אבל נכנס לפרטים על זה—יש דיון אחר.

אבל הוא אוהב את מה שטוב במובן מסוים, אבל לא אוהב את זה במובן אחר. אנחנו יכולים להגיד שיש חלקים שונים בנשמה שלו שנמצאים בקונפליקט, נכון? השכל שלו נמצא בקונפליקט עם הרצון שלו. או דרכים שונות, יותר מסובכות להגיד את זה שאריסטו אומר בדרכים יותר מסובכות.

אבל בכל מקרה, יש איזה קונפליקט. יש מלחמה. הוא ממש אומר שהוא במלחמה עם עצמו.

—

פרק ו׳: שני סוגי האנשים הבינוניים

זה ה—יש שני סוגים של בינונים. יש—ויש—אנשים ששניהם—שניהם במלחמה עם עצמם. מישהו ששופט את עצמו, כמו שופט עצמי, שזה כמו—אני כמעט שוכח. ראיתי השבוע, הייתי מצורף לפוסט שאומר “שליטה עצמית” או “שופט עצמי.” אלוהים, אני צריך לזכור. כמו, אני לא זוכר, זוכרים? זה כמעט כמו מילה שאומרת את זה, אבל שכחתי.

בכל מקרה, זה—אבל שני האנשים האלה, בין אם הם מנצחים במלחמה בדרך כלל—או במילים אחרות, עדיין יש להם שליטה—או בין אם הם לפעמים מפסידים אותה, כמו רוב האנשים—הם בקונפליקט עם עצמם, ולכן הם לא יכולים לאהוב את עצמם.

—

פרק ז׳: ההשלכות המעשיות

חלוקה פנימית והשלכותיה

אז זה חשוב. ההלכה למעשה [הלכה למעשה, הלכה למעשה: יישום מעשי] אומרת—

תלמיד: כן, הוא מחולק [מחולק, מחולק: מפוצל] עם עצמו.

מרצה: נכון, הוא מחולק עם עצמו. אם לא היה לו חלק של הצדיק, הוא לא היה בינוני, הוא לא היה ירושלים [ירושלים, ירושלים—אולי מטאפורה או התייחסות].

נכון, זה מאוד קשה להיות—כמו שהרמח״ל [רמח״ל, רבי משה חיים לוצאטו] אומר באופן מפורסם שזה מאוד קשה. הוא אומר שרוב האנשים שאנחנו מכירים, האנשים הטובים, עובדים כל חייהם.

כל עבודה פנימית כהפיכה לחברים עם עצמך

אז כולם, במובן מסוים—אם יש משהו שנקרא עבודה פנימית, בואו נגיד ככה—אם יש משהו שנקרא עבודה פנימית, כמו חסידות [חסידות, פילוסופיה חסידית] או מוסר [מוסר, ספרות מוסר יהודית] או אתיקה, הכל על להפוך אנשים לשלמים עם עצמם.

במילים אחרות, כל עבודה יכולה להיאמר כעבודה של להפוך לחברים עם עצמך קודם. ואז אם אתה חבר עם עצמך, אתה חבר עם אנשים אחרים.

זו הסיבה שלבינונים יש זמן יותר קשה להיות חברים עם אנשים אחרים, כי אתה בקונפליקט ואתה נלחם עם עצמך כל הזמן. יש לך הרגל של להילחם. זה לא הרגל טוב.

פתרונות וחסד

ויש פתרונות לזה, כמו שאתה צריך להתגבר [מתגבר, מתגבר: להתגבר] על עצמך ולעשות חסד [חסד, חסד: חסד/חסד אוהב] עם האדם האחר במקום.

אבל—נגיע לזה בעוד שנייה—אז זה מאוד חשוב לחשוב איך לעשות חסד עם אנשים אחרים. אבל אתה לא יכול פשוט ללכת עד הסוף לשם.

פרויקט החיים של הצדיק

הנקודה היא שזה מאוד חשוב שיהיה—אז כולם—אז זה אומר שכולם כמו צדיק. אם אתה צדיק חסידי, שזה במובן הזה מקליט את זה כמו דבר עם המעבדה השלמה שלו—אבל הוא מקליט את זה—כל החיים שלך הם על לאהוב באמת את מה שאתה חושב שאתה צריך לאהוב, נכון?

ואז אתה עובד כל כך קשה—סוף סוף הופך לצדיק או משהו כזה.

אז הרמב״ם אומר—אתם יודעים, הוא פגש אנשים שיש להם את הדבר ההפוך הזה. הם חושבים שהם צריכים—

[התמליל ממשיך בחלק הבא]

פרק ח׳: שני דרכים לשלום פנימי: אהבה עצמית, התרגלות ודרך הצדיק

חוסר האפשרות של רוע מוחלט

אז נחמן אומר, אתם יודעים, הוא פגש אנשים שיש להם את הדבר ההפוך הזה. הם חושבים שהם צריכים לאהוב את הדברים הרעים, אבל הם לפעמים אוהבים דברים טובים. הם הלכו לבית ספר ויש להם משהו שנקרא—אנשים קוראים לזה מצפון, או אני לא יודע, קול האמא שלהם בתוכם או משהו כזה, הסופר-אגו שלהם. והוא ממשיך להגיד להם, “לא, אתה צריך לעשות תשובה [תשובה: חזרה בתשובה], אתה צריך לעשות—” אז הם לא מאושרים.

אז הם הולכים לפוטסטפס [ארגון שעוזר לאנשים שעוזבים קהילות יהודיות אורתודוקסיות] והם מנסים ללמד אותם איך להיות מאושרים עם כל העבירות [עבירות: חטאים] שהם עושים. זו עבודה [עבודה: עבודה/מאמץ] שלמה שמאוד קשה, כי יש לך את הצד השני. הם לא הולכים להגיד את זה—מאחר שבן אדם, לפי התיאוריה שלו, בעצם לא יכול לחיות בכך שהוא רע לחלוטין. הוא יכול לחיות בכך שהוא טוב לחלוטין, אם כי אולי הוא ימות—אני לא יודע אם הוא יכול לחיות בגוף. זה עם דף מהשבוע שעבר, לפני שבועיים ביידיש, עד כמה הנשמה [נשמה: נשמה] יכולה להיות נפרדת לחלוטין מהגוף. נגיע לזה יותר. אבל אולי אתה יכול לחיות איכשהו, אבל לא לגמרי ברור.

אבל הוא אומר שאתה בהחלט לא יכול לחיות אם אתה רע לחלוטין. אז הוא אומר שאם מישהו מצליח [מצליח, מצליח: מצליח]—הוא כמו תולש את כל החינוך שלו שאמר לו שהוא צריך לאהוב את הדברים הטובים ולעשות את הדברים הטובים, הוא לא חלק מזה בכלל, הוא עושה מה שהוא רוצה והוא לא חלק מזה בכלל—ברגע שהוא מגיע למדרגה [מדרגה: רמה רוחנית] הזאת, הוא מת. כי אתה לא יכול לחיות ככה. בן אדם חייב שיהיה לו קצת טוב.

בכל מקרה, וזה סוג של—או משהו כזה. בכל מקרה, הילדים שלי זה בלגן. בכל מקרה.

שתי דרכים לעשות שלום עם עצמך

אז חזרה לרעשים. אתם רואים שיש שתי דרכים—זה מאוד חשוב—יש שתי דרכים לעשות שלום עם עצמך:

1. אחת היא לאהוב בפועל את הדברים שאתה יודע שאתה צריך לאהוב

2. או אחת היא ללכת לכיוון השני, שאנשים אולי חושבים שזה יותר קל, שזה לאהוב את הדברים הרעים

ולכן אתה צריך להיזהר מאוד שהם רואים את זה. בואו נגיד שאתה צריך להתחיל להיות מאוהב בעצמך, אתה מקבל את עצמך—מה שהם מתכוונים זה שאתה צריך להפנים, נכון, מה שאנחנו קוראים בדרך כלל הפנמה. מה שהם מתכוונים זה שאתה צריך לאהוב בפועל את הדברים שטוב לאהוב.

הצדיק חי חיים של הנאה

ואז זה נשמע כמו שאריסטו אומר, או הרמב״ם אומר, זה נשמע כמו מישהו שיש לו הנאה בכל חייו. צדיק [צדיק: אדם צדיק] חי חיים של הנאה, נכון, במובן הבסיסי, כי הוא עושה מה שהוא רוצה. צדיק הוא מישהו שעושה מה שהוא רוצה, אבל זה מתחיל כי הוא רוצה את הדבר הנכון.

רשע [רשע: אדם רשע] הוא מישהו שלא עושה מה שהוא רוצה. ולכן, במילים אחרות, רשע—רשע רגיל, כמו בינוני [בינוני: אדם בינוני]—בדרך כלל לא עושה מה שהוא רוצה כי לרוב האנשים יש קצת טוב בהם. זה מאוד מוזר למצוא מישהו שהוא לחלוטין—זה בדיוק כמו שזה מאוד מוזר למצוא מישהו שהוא לחלוטין, לחלוטין צדיק. אבל זה מאוד—אני חושב שזה אפילו יותר מוזר למצוא מישהו שהוא לחלוטין בשלום, כמו אולי פסיכופת או דברים כאלה, אנשים שאנחנו אומרים שהם בשלום עם הרשעות שלהם. אבל בדרך כלל רוב האנשים לא בשלום עם זה.

ולכן, אבל האדם הזה לא צריך לעבוד על אהבה עצמית. הוא צריך בעצם קודם לנצח במלחמה ואז אולי לחשוב גם לאהוב את זה.

התרגלות והדרך לאהבה עצמית

אבל כמובן, מאחר שאנחנו מבינים את זה ככה, כל העבודה [עבודה: עבודה רוחנית], כל הקונטרס [קונטרס: חיבור, מתייחס לתורת התניא]—זה על אהבה עצמית. כי כל פעם שאתה מתרגל למשהו, אתה מתחיל לאהוב את זה יותר. אנשים לא בעצם כופים על עצמם; הם מלמדים את עצמם. אנחנו לא אוהבים את המילים “נלחם בעצמו.” יש מלחמה, אבל התרגול—אם אתה אפילו מתחיל קצת תרגול של לעשות את הדבר הטוב, אתה מתחיל לאהוב את זה, כי אנשים אוהבים את ההרגלים שלהם. והדרך הטבעית של בן אדם היא לבגוד בעצמו ולהתחיל לאהוב את זה גם, לא להיכפות.

וזו הסיבה שאני חושב שהדרשות [דרשות: פרשנויות הומילטיות] של אנשי המוסר [מוסר: משמעת מוסרית] מנסים לכפות משהו להיכפות כשזה בדרך כלל לא. אה, זה היה השיעור שלי בשבוע שעבר. בכל מקרה, שיעור סודי. ובכן, דיברנו על זה בדרכים יותר רדיקליות, אבל זו אותה נקודה, נכון?

תלמיד: טוב מאוד.

סיכום: מי צריך שיהיה לו אהבה עצמית

אז עכשיו אנחנו יודעים למי צריכה להיות אהבה עצמית. זה נשמע כמו—צדיק אהב את עצמו. צדיק הוא מישהו שאוהב את עצמו, בעצם, מאוהב בעצמו. כי אני לא יודע—אוהב את השלם שלו, לא במלחמה עם עצמו כי הוא אוהב את הדבר הנכון. אותו דבר לגבי רשע מאוד רע. אבל אתה צריך להיזהר לא לעשות את הסוג הלא נכון של חינוך [חינוך: חינוך/הכשרה], שזה לא באמת בעיה, כי כל דבר שתעשה, אתה תתחיל ל—שזה לנצח את עצמך וללמד את הגוף שלך או את הלב שלך או איך שאתה רוצה לקרוא לזה, את הרצון שלך, לאהוב את הדבר הנכון. זה לא לוקח זמן ארוך מאוד. קצת זמן, אבל לא זמן ארוך מאוד.

הבעיה של לאהוב אחרים

עכשיו, כפי שאני רוצה לומר, אני חושב שיש בעיה עם אהבת אחרים, כמו שאמרנו. האמת היא שלרמב״ם יש דיון ארוך על איך אנשים – עם מי אתה באמת יכול להיות חבר. מסתבר שאתה יכול להיות חבר רק עם אנשים טובים מסיבות שונות. אבל אחת הסיבות היא שאנשים רעים הם אנוכיים בכל מיני דרכים. אבל סיבה נוספת היא שזה אפילו קשה להיות חבר של מישהו שתמיד נלחם עם עצמו, כי הוא אוהב להילחם עם כולם. ואם הוא נלחם גם איתך –

וכמובן, מכיוון שרוב האנשים לא הולכים להיות צדיקים גמורים ולאהוב באופן מלא את הטוב, אנחנו צריכים לקבל פתרון לזה. וזה אותו פתרון: אתה צריך לעשות את הדברים הנכונים לאנשים אחרים גם אם אתה עדיין לא אוהב אותם, אבל אתה מתחיל לאהוב אותם. אם אתה לא מתחיל לאהוב אותם, משהו לא בסדר איתך.

יישום לשלום בית

אבל אני כן יודע – יש את כל הדיון הזה שאני יודע, יש יהודי, יש דיונים שונים בדיונים עכשוויים על אנשים – אנשי המוסר, הם נותנים דרשות על שלום בית. והם אומרים שזו התחלת החסד לעשות את הדברים הנחמדים לאשתך. ואתה צריך – איך – מה שאמר רב דסלר, שהכל עניין של נתינה מעצמך, לא להיות אנוכי, וכן הלאה.

הוויכוח על מסגור הנישואין כחובה מול אהבה

ואז יש אנשים אחרים שמאוד כועסים על זה. הם אומרים, “מה זאת אומרת? זה לא משנה שאתה צריך לאהוב את אשתך. אתה צריך להביא גמרא. ואם אתה אוהב מישהו, אתה רוצה לעשות דברים טובים בשבילו.” כמו כשאנשים באמת מאוהבים, הם לא – דרוש הוא על חסד ועל להיות אנוכי. זה נשמע להם מאוד מוזר. כי כמו, “אני מאוהב, מה זאת אומרת?”

ואז הבחור הזה אומר – כמו רבי פרנד, בוודאי, אומר ש״מה זאת אומרת שלא צריך לומר את הדרשות האלה? הדרשות האלה גורמות לאנשים לא לאהוב את נשותיהם, לעשות מצוות עם נשותיהם. אתה לא עושה מצוות, אתה אוהב אותה.”

זה ויכוח מאוד יפה, אבל הוא מנסה להפוך אותך לצדיק.

המציאות של התאהבות חולפת

עכשיו, כמובן, כולם מתחילים בלהיות מאוהבים באשתם, ואז ההתאהבות עוברת אחרי שנה או שנתיים. זו המציאות. וגם כשאתה מאוהב באשתך, אתה לא תמיד באמת תוכל להבחין מה היא רוצה, או לא תמיד תהיה במצב רוח לעשות מה שהיא רוצה. אז תמיד יהיה המצב הזה של לא להיות נלהב או לא לאהוב את הטוב.

שתי גרסאות של “פשוט תעשה את זה”

לכן אני חושב שזה מאוד ריאליסטי – קצת יותר ריאליסטי – לדבר על סוג של “פשוט תעשה את זה”. אבל יש שני שונים – זה מה שאני אומר. גם אם אנחנו מדברים על פשוט לעשות את זה, יש שתי דרכים לדבר על זה:

1. מודל החובה/שבירת העצמי: אתה עושה את זה כי זו מצוה, כי אתה שובר את עצמך, אתה יוצא מעצמך, להיות חסר אנוכיות על ידי עשיית כל מה שאשתך צריכה.

2. מודל “העמד פנים עד שזה יהפוך לאמיתי”: זה דבר אחר, כי אתה מלמד את עצמך לעשות דברים ששייכים – אותו סוג. לא מילים – השפה שאנחנו אומרים היא: אתה עושה מה שהיית עושה אם היית אוהב אותה. זה אותו דבר. זה לא באמת – זה לא המעלה.

ביקורת על מודל הכפייה העצמית

זכור שיש את כל התיאוריה האחרת של אתיקה שאומרת שהטוב של מעשים טובים מורכב מזה שהם נגד מה שאתה רוצה. זה באמת לא נכון. אני מסכים עם זה – זה לא נכון. אבל זה לא – אתה יודע, כי אז, ואז אתה כמו, אז ככל שאתה יותר שונא את אשתך – כמו זה מזרא – ככל שהיא יותר – כמו מה השם של הבחור שיש לו סרטונים עכשיו ביוטיוב? אני שוכח את שמו.

תלמיד: משה אומר –

מרצה: אתה יודע, ככל שאתה יותר במריבה עם אשתך, כך אתה צדיק גדול יותר.

תלמיד: כן, זה אומר בגמרא – זו אותה גמרא שדיברנו עליה בשבוע שעבר בשיעור. הגמרא הבאה, טוב מאוד, אתה הולך לקבל יסורים, אבל זה יסורים גדולים. זה לא כמו דרך, זה לא דרך של שלום בית. זה כמו לקבל באהבה. אתה לא יכול להיות שמח באהבה. בסדר, אין בעיה. אתה לא יכול להיות שמח באהבה. זה לא מה ש – שלום בית לא נקרא להיות שמח באהבה, נכון?

האידיאל מול המעשי

מרצה: אבל אני כן חושב שלדבר רק בשפה של “אתה צריך להיות צדיק, אתה צריך להיות זהה עם עצמך, אתה צריך להיות מאוהב בעצמך, אתה צריך לעשות מה שאתה באמת רוצה” – שזה בוודאי האידיאל – אני חושב שזה לא מעשי לומר שזה רק זה, מכיוון שרוב האנשים שאני מכיר הם לא צדיקים גמורים.

וגם במידה שהם כן, נכון? כמו, יש דברים אחרים. יש משהו שנקרא שכחה. ויש מצבים שבהם אתה לא מבין – אני חושב שעברנו על זה – שההבנה האמיתית של אריסטו איך אנשים עושים דברים שהם לא רוצים היא כי הם לא מבינים שהמצב הזה הוא הדבר שהם רוצים. שהם רוצים, זוכר? יש סוג של עיוורון של המצב הפרטי. כמו, “כמובן שאני אוהב את אשתי, אבל עכשיו אני צריך ללכת לאכול איתה ארוחת ערב – מה זה קשור לזה?” וזה כמו עיוורון מסוים לפרטים. זה כמו שוגג. זה לא באמת – זה לא דתי – זה סוג של עיוורון אינטלקטואלי.

תלמיד: זו היתה השיטה שסוקרטס רצה?

מרצה: לא, זה של אריסטו. הגעתי לסוקרטס. כמו, אחרי שהגעתי לסוקרטס, הוא אמר ששכחת לגמרי. הוא אמר שלא שכחת, אבל שכחת את הדעת, את הפרט, שכחת.

שליטה עצמית כתרגול, לא כמטרה

בכל מקרה, אבל מה שאני אומר הוא, בגלל כל המציאויות האלה, אני חושב שלומר שאתה צריך רק – אתה צריך להיות מאוהב. “אני לא יכול לאהוב, אז אני אומר, אני בן של שלח.” אתה לא יכול לאהוב? למה אתה לא נותן גט? מה אתה רוצה? לא, זה לא ריאליסטי.

זה לא ריאליסטי כי אנחנו צריכים לקבל את הדבר הביניים הזה שנקרא שליטה עצמית. וזה מאוד חשוב. אבל במקום לומר את השליטה העצמית כמטרה – שזה הדבר היותר חשוב – ש אני – שליטה עצמית היא לא המטרה. אבל אתה צריך לומר את זה כתרגול. זו הדרך ללמד את עצמך.

ואם אתה עושה את זה בדרך הזו, אתה תראה שבאמת רוב הזמן, אם מישהו מאוהב באשתו בתיאוריה – כמו באופן כללי – אבל ברגע הזה לא, אם הוא הולך להתנהג אליה בדרך הזו, בדרך כלל הוא יהפוך או יזכיר לעצמו אחרי חמש דקות והוא יעשה את זה מתוך אהבה.

תלמיד: אז אני רק מנסה להיות ברור. אתה אומר שיש באמת הבדל באיך שאתה חושב על העשייה הזו?

מרצה: כן.

פרק 9: טבע החברות והבעיה של נחמדות חסרת הבחנה

שלושה סוגים של אנשים “נחמדים”: טקסונומיה של מוטיבציה

מרצה: במילים אחרות, זה דיון על חברות. אני רק כל זה כמוהם. חברות חשובה מספיק כדי לדבר עליה בעצמה, אבל באמת זה כמוהם, אבל אנחנו לעולם לא נגיע לתוכן כרגיל.

אבל מה שאני אומר זה שיש שלושה סוגים שונים של דברים.

סוג ראשון: המבצע הנמנע מקונפליקט

יש כמה אנשים שאני מכיר שכל פעם שאתה בא אליהם, הם כל כך נחמדים אליך. הם מעמידים פנים שהם נחמדים לפחות, אני לא יודע, נכון? וזה מאוד ברור שהם אמרו, הם חגרו את הגארטל שלהם ואמרו, “לשם יחוד, מצוה להיות נחמד ליהודי.”

האדם הזה, בדרך כלל הוא מאחורי הגב שלך, הוא דוקר אותך. מסיבה כלשהי המצוה של להיות נחמד היא רק כשאתה שם. מאחורי הגב שלך אתה לא כל כך יהודי. זו עובדה לא מעניינת על האנשים האלה. אני לא יודע, אני פשוט אני דוקר בגב את הבחור הזה עכשיו. אתה אפילו לא יודע מי, אז זה לא משנה. אני אפילו לא יודע. יש חבורה של אנשים שכאלה, וזה מצחיק.

אבל זו הסיבה שאני חושב שזה לא באמת שהם נחמדים – הם פשוט נמנעים מקונפליקט. הם מפחדים מעימות וכאלה. אבל אולי הם כן. ואז יש… זו פשוט בעיה אינטלקטואלית מסוימת. הם שוכחים שלשון הרע זה גם דבר, כן. זה לשון הרע, אפילו החיידר שלי.

יידיש חיידר, נכון? זה בגלל שכל היידישקייט שלהם היא מריבה. אז להילחם איתי זה גם יידישקייט. אז למה הוא לא יכול להילחם איתי בעדיים? אה, כי זה צדיק.

בכל מקרה, למה אני מבקר את הבחור הזה? אבל יש משהו מצחיק פה שאני לא מבין.

סוג שני: הצדיק האמיתי שפועל מתוך חובה

אבל בכל מקרה, אז יש מישהו שבאמת… בוא נדבר על הבחור שבאמת צדיק. והוא כן לוקח אותך לחיידר שלו או מה שזה לא יהיה כי הוא מחזיק מצוה. וכן הלאה, זו מצוה.

עכשיו, זה מעצבן. מספר אחת, זה מעצבן אותי. אבל קודם כל, זה יותר טוב מהבחור שהוא רשע. זה מאוד ברור, נכון? אף אחד לא צריך להפסיק לעשות דברים טובים בגלל זה. אם אתה עושה דבר טוב כי אתה חושב שזו מצוה ויש לך איזו מצוה, אתה צריך להמשיך לעשות את זה. זה יותר טוב מלהיות קאצקער ולהיות רשע. יש לך – כמו שאמרתי לך הרבה פעמים – אתה תמצא מעשה שאתה לא יכול להשיג. אתה אפילו לא יכול למצוא מעשה שאתה לא יכול להשיג. אתה יכול באותה מידה להיות צדיק מזויף, בסדר? זה מספר אחת.

אשמעס אמזוכי שייביט. זה, זה, שוב, אלא אם כן הבחור באמת שייביד. אני אומר, באללה חבאר תכמר אלנחבאר. אם זה בחור, אם זה בחור עם אלוקים, אתה צריך לשאול את אלוקים מה הוא אוהב יותר. אני לא יודע, זו שאלה אחרת. אני אומר, באללה חבאר.

הבחורים האלה, הם מאוד מעצבנים. המעשה, הם שימושיים לפעמים. הם מגיעים להסתכל אם אתה שואל אותו, וכן הלאה.

שתי ביקורות על הצדיק המבוסס על חובה

עכשיו, יש שתי ביקורות שונות שאנשים עושים על הבחורים האלה.

הרצון לחברות אמיתית

אז ביקורת אחת היא: אני רוצה שתהיה חבר שלי. עכשיו, אתה לא חייב להיות חבר שלי, אבל זה מה ש… הנה ההבדל של חבר ולא חבר. כמו שדיברת איתי לפני על חברים ומכרים, נכון? ולאריסטו יש מילים לזה. יש לו שלושה סוגים של חברים, אם אתה לומד [מתייחס לאתיקה הניקומאכית של אריסטו, ספרים VIII-IX על חברות]. אני לא יודע אם אחד מהם הוא מכר. כן, אני חושב כן. כמו חבר של נוחות, משהו כזה. כמו עסק, כמו עמית, משהו כזה.

קריסת ההבחנה בין חבר ללא-חבר

אבל הנקודה היא, אם אני רוצה – אם הבחור הזה, הבחור הזה שמאוד נחמד, הוא מעמיד פנים שכולם החבר שלו, נכון? כמו שאמרתי בדבר שלו השבוע, הוא אמר שבקלם הוא בא לקלם. אני צריך רק לומר ספירת צדיקים. אז שמישהו בא לקלם, הוא אמר את השם אני חושב אפילו, ומישהו בא אליו ואמר – והבחור, הוא היה כמו חושב, “מאיפה אני מכיר אותו?” הוא הרגיש רע כי כמו הוא מכיר אותו אבל הוא לא יודע מי הבחור. אולי הוא בטח פגש אותו פעם אחת והוא לא יודע. הוא מרגיש את זה.

אז הבחור הבא יוצא ואומר “שלום עליכם” לכל אחד. לא אומר כלום. הוא לא אומר – זה לא אומר כלום. הוא אומר מכאן למדנו שהיתה מצוה.

אני חושב: רגע, הרסת איזה אות בסיסי בין בני אדם! אני רוצה שיהיה הבדל בין – אני חושב שמישהו שמכיר אותי… עכשיו כמובן הם נותנים אפילו שלום עליכם גדול יותר לבחור שהם באמת מכירים. אולי לא. ואז הם תקועים עם משוגעים כמו – איך אתה יכול לדעת? אתה לעולם לא יכול לדעת אם הבחור הוא חבר או לא.

הברכה של שהחיינו על ראיית חבר

אם הוא חבר, אז אתה יודע – הוא אומר אם אתה רואה חבר אחרי 30 יום, הוא אומר כמו החבר שלנו אורי הלצמן הוא מקיים היהודי היחיד שאני מכיר שמקיים. כן, זו מצוה או מה שזה לא יהיה. אין – אבל חלק אומרים שאנחנו לא צריכים לעשות את זה. אנחנו, כלומר האנשים האלה שלא – כי אנחנו לא יודעים מי החבר שלנו. זו הסיבה. כי כולם נחמדים, זו הסיבה. לא, אנחנו מפחדים שמישהו יהיה כועס שלא אומרים שהחיינו עליו.

לא, לא. זה מה שהוא אומר. הסיבה האמיתית שאנחנו לא אומרים את זה, כי אנחנו לא מזדהים עם ברכות, אנחנו רק אומרים את זה כשאנחנו חייבים. אבל אל תגיד לאף אחד, זה שמועס אחר. אבל אז ברכות, ברכות, ברכות – לא אמרתי את זה. בסדר.

בכל מקרה, אבל יש לך מה שאני אומר? כמו, יש חבר שהוא אומר שהחיינו עליו, ויש בחורים אחרים שאתה גם – הוא האח שלו, והוא בא והוא אומר, והוא לא אמור להיעלב כי אתה לא עושה לו שום דבר רע. הוא לא החבר שלי. אבל הצדיק הזה, הוא – אין הבדל בין חבר ללא חבר.

הב״ח על משלוח מנות: חברות היא יחידה וספציפית

אז יש לך – אז הטיעון כאן, זה חזרה לטיעון שלי. זו רק המחשה. זה אולי לא לגמרי מדויק. אבל הנקודה היא שרציתי – כי אתה אוהב, אתה שמח לראות אותי. עכשיו למה אתה תהיה שמח לראות אותי? בוא נגיד כי אתה יודע את ה – ולכן אתה שמח. לא אכפת לי למה. יש דרכים שונות שבהן אתה יכול לאהוב אותי. אבל אם אתה פשוט נותן לי מלאכים לאומיים כי זו מצוה לתת לכולם את המלאכים הלאומיים – עכשיו רק להיות ברור, אני אוהב את זה. לבחור הזה יש הרבה חברים. כולם אוהבים את זה, נכון?

אבל המעשה, גם אין לו חברים לפעמים. לחלק מהם אין חברים, או שיש להם והם פשוט משקרים. אז זה פשוט שאקע נגד המעשה.

אז אני מנסה להבין כמו, האם יש איזה סוג של רמאות במצב הזה? אתה פרו – היה זיוטא בשבוע שעבר. זה היה כולם באו והיו כמו… ועכשיו אתה לא יודע אם הרבי באמת אוהב אותך. הוא אולי שונא אותך.

עכשיו אני לא אומר האם זה מנהג טוב יותר לומר לאנשים, להיות כמו סנוב לאנשים שאתה לא אוהב? אני לא יודע. אבל יש טיעון, כמו שאלה כאן. זה כמו סוגירסט ואלחסמיד שהם אמורים לדבר עליו, אתה יודע? או אריסטו. אתה יודע שאתה צריך להיות נחמד לכולם. זו באמת, זו שאלה אמיתית, אני חושב.

תורת הב״ח

אמרתי לך שאני מאוד שמח בגלל הב״ח. והב״ח אומר בהלכות פורים, שמעת פעם את התורה הזו ממני?

בסדר, איפה רשימת התורות שצריכים ל… הב״ח אומר בהלכות פורים, למה זה אומר… מתנות לאביונים, משלוח מנות, איש לרעהו.

אז כמו שאמרתי, מתנות לאביונים נותנים שתי מתנות לשניים או יותר. ומשלוח מנות נותנים מתנה אחת לחבר אחד. מה זה? זה אותו דבר כמו הגוסף.

אז זה אומר בב״ח שבאביונים תמיד יש הרבה. אתה נותן כמה ששתי מינה מנום לאחד. אבל משלוח מנות זה איש לרעהו. אתה צריך לתת לחבר שלך. יש לו חבר אחד. איך אתה יודע שיש לו יותר חברים? אולי יש לך רק חבר אחד. יש לך חבר אחד, אתה נותן לו שתי מתנות. אתה לא נותן את המתנות הבאות, איש לרעהו, במקום הבחור שאולי יהיה בשנה הבאה.

אם יש לך חבר אחד, אתה צריך להיות – אתה צריך להיות החבר הזה כי חברות היא – זה לא… אני כמו, על מה אתה מדבר? אין בעיה. אולי יש מישהו שהוא אומר יפה לכולם. זה גדול – הוא לא החבר שלך.

בסדר, בוא נלך לעבודה הזו. אני מקווה שמה שאני אומר –

תרגום לעברית

תלמיד: בטח. אבל אני חושב שאתה גם נכנס באמצע סיפור. במילים אחרות, איך אני—נגיד פגשתי אותך, פגשתי אותך בפעם הראשונה בחיים שלי, ונתתי לך ברכה, ואמרת, “הו, הבחור הזה אוהב אותי.” ואז ישבת לצידי, ושלוש שעות אחר כך, אמרת—בעצם, לכל מה ששלוש שעות יכולות להביא, ואני יודע הכל עליך, וככה הקשר נעשה חזק ויותר טוב. למה לא יכול להיות מחיר לזה?

מרצה: לא אמרתי שזה לא יכול להיות.

תלמיד: באמת רוצה חברים והדרך שאני יכול להגיע לידידות ישראלית היא לדבר על להיות—הייתי—

מרצה: אז כאילו, כן, כאילו מאוד—אנחנו ברמה המעשית מאוד כאן. אבל כאילו התשובה שלי תהיה משהו כמו, שוב, ההבחנה הזאת—ככה אני מנסה להיות מעצבן. אני אפילו לא טוב בזה כי אני גם סנוב. אבל חוץ מזה, כאילו העניין שלי יהיה—

פרק 10: שלושת סוגי האנשים הנחמדים: הבחנה בין אופי אמיתי לביצוע מצווה

הבעיה של להעמיד פנים שאתה החבר הכי טוב של כולם

נחמדות כמצווה מול יצירת רושם כוזב

זו מצווה. אין בעיה. להיות נחמד לכולם. זו עבירה גדולה. זה מאוד נחמד. אני לא חושב שזה כולל להטעות מישהו לחשוב שאתה חבר. אתה רואה, הסיפור המדויק הזה, אני חושב שזו המחשה טובה מאוד שהוא נתן. הוא חשב שהוא החבר שלי.

אתה יכול לומר, יש מנטשליכקייט. אם מישהו אומר לך שלום נחמד, אני אתן לך אחד נחמד במיוחד. אין בעיה. יותר נחמד מכולם. יש אנשים שהם יותר אקסטרוברטים. הם אוהבים לחייך יותר. אין בעיה. אז אתה מחייך אפילו יותר. אבל אתה לא—זה לא על ידי גרימה לבחור לחשוב, “הו, הוא החבר המיוחד שלי.” זה למה זה להיות נחמד.

עכשיו אם מישהו רוצה להיות החבר שלך, אם אנשים הופכים לחברים, ובתהליך ארוך, נכון, זה לא קורה בבת אחת. כן, אז לאט לאט אתה תתחמם יותר. זה—אתה צריך שיהיה דלת, היא צריכה להיות פתוחה. אם אתה נכנס, הפנים שלך סגורות, אתה עשוי לפרסם ש״יש לי מספיק חברים, רשימת החברים שלי סגורה.” אז האנשים האלה הם ככה, נכון? יש להם שני חברים שלהם ואז הם מסתובבים ככה.

רשימת חברים פתוחה מול סגורה

יש הבדל. עכשיו, אולי הוא צודק שרשימת החברים שלו סגורה. אני לא יודע אם כולם יכולים להיות להם מאה חברים. אבל זה לא אותו דבר.

עכשיו, בוא נחזור. אוקיי, זה דיון צדדי—איך זה יהיה הדבר הנכון. לי, זה נראה כמו, כן, אני לא אוהב את האנשים שמעמידים פנים שהם החבר הכי טוב של כולם. אתה צריך להעמיד פנים שאתה החבר של כולם. זו מצווה להעמיד פנים גם, כמו שאנחנו אומרים, אבל לא להיות החבר הכי טוב שלו. אתה צריך שיהיה לך החבר הכי טוב שלך. וכולם מורשים לדעת מי החבר הכי טוב שלך. זה לא סוד. זו לא בעיה.

כלומר האנשים האלה שאומרים, “הו, שלום עליכם” עם החבר הכי טוב שלהם—כמו שאתה אומר עם קעלם, עם החבר הכי טוב שלו הוא אפילו לא אומר שלום עליכם. עם שלום עליכם, זה לזרים.

תלמיד: כן, זה יכול להיות. לא אמרתי את הדבר המדויק הזה.

מרצה: כמו שאני אומר, זה נכון שלהיות נחמד לכולם גורם לך—כן, זה מועיל. לפעמים זה מועיל.

—

פרק 2: ביקורת על “נחמדות”

נחמדות כניהול מוניטין אגוצנטרי

אני לא בטוח. אני לא כזה מעריץ גדול של נחמדות. כבר אמרתי לכם שאני חושב שזה בעיקר לטובת השם הטוב שלך ופחות לעזור לאנשים אחרים. נתתי כאן דף על זה? אתם יודעים, אף אחד לא כותב, משיח.

אני חושב שנחמדות—מה שאנשים מעריכים מאוד—היא בעיקר על עצמך, על שיהיה לך שם טוב, ושאתה בחור נחמד. פחות על לעזור למישהו. אז כי כן, לעזור לאנשים לעתים קרובות, או אולי חצי מהזמן לפחות, כולל להיות לא נחמד. לא נחמד לאנשים אחרים, אפילו לא נחמד לאותו אדם עצמו.

ולעתים קרובות מאוד האנשים שיש להם את השם הזה ש״הוא באמת בחור נחמד,” זה מבוסס על הרבה לוודא לעולם לא לעזור לאדם בפועל. רק לוודא תמיד לחייך. יש לי הרבה דוגמאות על זה, אבל אני לא הולך להיכנס לזה. אבל זה בצד.

—

פרק 3: בעיית הלשמה ביחסים

התנגדות האישה להיות פרויקט מצווה

עכשיו בוא נחזור. אז בוא—זה אחד שאני רוצה לעשות. אני חוזר ללמבדות שלי, בסדר? זה למבדות. הלמבדות פלוס חסידישעמע אומר, אבל כאילו, קצת האקינג זה לא כל כך פשוט.

אז, הבחור ש—יש טיעון אחד שאומר, זה טיעון אחד, אתה מבין? או אם אנחנו חוזרים לדוגמה שלי של שולחן ערוך וביאס, אני הולך לדבר. אם אתה חוזר לדוגמה שלי של שולחן ערוך וביאס, אשתך יכולה לומר, “אני לא רוצה שתעשה לי מצוות. אתה רוצה לעשות מצוות? אתה צריך לעשות את זה. אתה יודע, אתה מקבל. הלכת לשיעור השבוע, ואתה מקבל לעשות שלושה מעשי חסד כל שבוע.”

ראיתי באותו נייר—אתה צריך להיות מקבל שהשבוע אתה הולך לעשות חסד אחד: אתה הולך לסדר כלים כשאשתך לא רואה. ואני חושב על זה—מה זה קשור לחסד? אם אתה גבר, אתה גר בבית, אתה רואה כלים, אתה מסדר אותם לפעמים. אתה לא, אז תהיה מנטש השבוע. מה זה קשור לחסד? זו מסגור מאוד מוזר.

זה כמו טיעון אחד, נכון? זה בדיוק מה שאתה—במילים אחרות, חזרה לאשתי, אשתך יכולה לומר, “כן, זה מצחיק. לא, מישהו אחר צריך לשים—אני לא יודע, אתה גר כאן בדיוק כמו כולם.” אוקיי, אשתך לא—היא רוצה שתאהב אותה, אתה יודע. היא לא רוצה שתעשה איתה מצוות. “אני רוצה שתאהב אותי. אני אפילו לא רוצה שתעשה את המצווה הזאת שדיברת עליה.”

תלמיד: אבל ככה—

מרצה: זה טוב לדייט. זה לא טוב לאישה. מאוד נחמד.

לא כולם ראויים להיות אהובים

עכשיו אז, זה טיעון אחד, וזה—אמרתי שאני חושב שהתשובה שלי תהיה שזה תלוי ביחסים. אני לא חושב שכולם ראויים לזה. אני לא חושב שיכולה להיות דרישה מכולם לומר את זה, כאילו אתה צריך—אתה יודע, כמובן שיש אנשים שאוהבים אותך, יש אנשים שלא אוהבים אותך. אפילו אנשים שלא אוהבים אותך צריכים להיות נחמדים, אבל לא יותר.

—

פרק 4: למה “בחור המצוות” מעצבן

הבעיה של התגברות עצמית כשירות

אז יש טיעון שונה, נכון? ואני מבין את הבעיה לעשות את זה כמצווה. עכשיו זה גם הולך לעזור לי עם אותו אדם ברמת הנחמדות.

אז יש דבר שונה. אם הבחור הזה—אחת הסיבות הנוספות למה אני לא אוהב את הבחור הזה היא כי הוא עושה את זה כי זו מצווה. הוא—זה מעצבן. למה זה מעצבן? כי הוא בעצם לא אוהב את זה. כי הוא אפילו לא מאמין שהוא צריך לאהוב את זה. שוב, אנחנו הולכים להגיע לרמה של איזו רמה של—אבל הוא אפילו לא אוהב את זה, אפילו לא חושב שהוא צריך לאהוב את זה. הוא עושה את זה כמו פעולה שנגד עצמו. הוא כאילו שונא את עצמו על ידי אהבה אותי, אתה יודע, כאילו הולך נגד עצמו על ידי אהבה אותי.

וזה מעצבן לא בגלל שהוא לא אוהב אותי. אני רוצה שהוא יאהב אותי. אני לא יכול לרצות שכולם יאהבו אותי. אבל אם יש מישהו אחר שהוא נחמד—הוא כמו סוג טוב של אדם. הוא מבין שאדם טוב הוא מישהו שנחמד לזרים. זה העניין שלו. לפעמים הוא מרגיש את זה. לפעמים הוא לא מרגיש את זה. אני אפילו לא חושב שהייתי יודע את ההבדל בין אדם שמרגיש את זה לאדם שלא מרגיש את זה. אני לא יודע שכל ההבדל הזה—כל ה״אני לא יודע את ההבדל בין הבחור שאוהב את זה לבין זה שלא אוהב את זה” ניכר למישהו חוץ מהם עצמם.

תלמיד: האנשים המרוסנים והאנשים הטובים—אני לא—הייתי מבין שאתה לא אוהב אותם באותה מידה?

מרצה: לא, אני חושב—אני חושב ש—תשכח את זה, אני כן אוהב אותם באותה מידה. ההיפך, כי הוא פועל בדרך—יש דרכים שונות של פעולה. אני הולך לחזור לשאלה שלך.

—

פרק 5: ההבחנה התלת-כיוונית

שלושה סוגי אנשים המבצעים את אותן פעולות

יש דרכים שונות של פעולה. יש מישהו שפועל בדרך שהוא עושה מצווה במובן של להיות מתגבר על עצמו—הוא הולך נגד עצמו כדי להיות חסר אנוכיות. זה לא מה שאני מדבר עליו עכשיו.

מה שאני מדבר עליו עכשיו הוא—תראה, זה ההיפך. אני מנסה לומר שיש שלושה דברים שונים. ההיפך של לעשות מצווה הוא לא לאהוב אותך. ההיפך של לעשות מצווה הוא להיות סוג של בחור שאוהב להיות נחמד לאדם אחר. הוא אוהב את זה.

תלמיד: איך אתה יודע? כמו הבחור הגדול—כמו החבר הזה, אם הוא חבר—במילים אחרות, אם הבחור היה פריי, נכון, הוא עדיין היה אוהב לשמוע עם אנשים?

מרצה: אני פשוט אוהב את זה. זה סוג הבחור שהוא. או אולי לא רק שהוא אוהב את זה, הוא חושב שזה טוב. אבל זה לא טוב—אני יודע, האם כולם צריכים להיות בדיוק אותו סוג של אדם? שוב, אנחנו מבינים, זה שאלות של אקסטרוברטיות ואיך וכן הלאה.

סוג 1: “הבחור הגשמאק” (האדם הנעים באופן טבעי)

אבל אתה יודע, כמה בחורים—הוא אוהב להיות נחמד לכולם. אתה לא מרגיש כאילו—ההבדל הגדול הוא שאתה לא מרגיש כאילו אתה מצווה, כי זה סוג הדרך שהוא פועל. הוא פועל, וזה לא—לפעמים הוא עושה את זה באופן מזויף, לפעמים באמת. אין—אני לא דואג מההבדל הזה.

תבין על מה אני דואג: האם הוא—האם הוא עושה את זה כי הוא מתגבר על עצמו על ידי נתינת עידוד לך? כי הוא הגיע לבית הכנסת והוא לא אמר לך שזה המקום שלו, אתה יודע. “הוא כזה צדיק, הוא יושב כאן, אבל אורח בא אז הוא—כן, אני יכול לשבת כאן? כן, בטח.”

למה אתה לא פשוט אומר לי לשבת בכיסא הבא וכולם יהיו מאושרים? הוא יותר מדי צדיק, ואז אני התחייבות, אתה יודע. אני כמו—אני הופך להיות ההתחייבות שלו. וכאילו, הוא מנסה להתרחק ממני באמת, כי הוא עושה מצווה נגד עצמו.

אז יש בחור אחר—הוא פשוט אוהב את זה. לא ממש אכפת לו איפה הוא יושב. הוא אוהב שלכולם יהיה מקום. זהו. לא אכפת לו. הוא סוג הבחור—הוא נחמד, הוא בחור גשמאק.

סוג 2: הצדיק מול הבחור הגשמאק

אתה יודע, הבחור הגשמאק והצדיק—שני אנשים שונים. שניהם עושים את אותו דבר. הם אפילו לא עושים את אותו דבר. זה מה שאני מנסה לומר. הם לא עושים את אותו דבר.

ההבדל הוא לא “האם הוא אוהב אותם.” הבחור הגשמאק גם לא אוהב אותך. הוא לא החבר שלך. לא אכפת לו ממך במיוחד בכלל. הוא סוג הבחור שגשמאק עם אנשים אחרים—שב, שמוע. הוא יהיה נחמד. הוא יביא לך תה אם אתה רוצה. הוא לא כמו—יש אנשים שמאוד—אני לא יודע אם זה נקרא עצלן—כמו שיש אנשים שמאוד נרתעים משירות אחרים. כמו שהם אף פעם לא—

אני רואה, כמו, אני לא—אני במידה מסוימת האדם הזה. אבל כמו, בכל פעם בקבוצה של אנשים, יש איזה בחור שפשוט כאילו שמח להיות זה שמנקה את השולחן אחרי המסיבה, ויש בחור שפשוט אף פעם לא. אתה יודע על מה אני מדבר?

סוג 3: בחור המצווה הכפוי

עכשיו יש—אז יש בחור שלישי שהוא מצווה. כמו אם אתה מזכיר לו שלמדת חפץ חיים היום, חפץ חסד, זה אומר ששלוש פעמים ביום אתה צריך—זה לא אותו בחור.

יש שני בחורים באותו בחור אחד. בחור אחד שונא את זה. אין לו את המצווה הזאת שאני מספר לך עליה של פשוט להיות מועיל, נכון? אז יש בחור אחר, יש לו את זה. זו המצווה שלו, לא בגלל שהוא אוהב אותי.

תלמיד: אתה אומר שאתה אפילו לא יכול לזייף את זה ברגע שאתה מתחיל לעשות את זה, סוג של דבר. במילים אחרות, האדם שכופה את עצמו מול האדם שבאמת יש לו גשמאק בזה—שניהם אותו דבר?

בחור המצווה לא מזייף—אבל מה שהוא “באמת” לגביו זה מוזר

מרצה: בחור המצווה לא מזייף את אותו דבר. אין לו—לא מזייף שום דבר. בחור המצווה לא מזייף. הוא באמת. הבעיה היא שהוא באמת זה משהו מוזר. הוא לא מזייף. הוא באמת עושה מצווה גדולה, מצוות חסד.

תלמיד: אני מדבר על בחור המצווה—הבחור הזה, אתה יכול לראות במעשיו שהוא לא מזייף שהוא אוהב את זה. הוא גם מנקה—

מרצה: בדיוק. זה מועיל. אני אומר לך שהבחור הזה הוא בחור נחמד. אני לא אומר לו להפסיק לנקות. זה אולי איכשהו ילמד אותו לאהוב את זה, אבל בעצם בדרך כלל זה לא מלמד אותו, כי הוא לא עושה—

אתה רואה, זו המחשבה הכי גדולה שלי. זו התשובה לשאלה שלך. אתה יודע מה אני אומר? אני מנסה להבחין את הטיעון הזה שיש לנו—כמו לכמה אנשים, לכמה מהחברים שלנו יש נגד בחורי המצוות—שהם חושבים שהתשובה היא לאהוב אותך. התשובה היא לא לאהוב אותך. התשובה היא להיות בחור גשמאקי. שני דברים שונים.

האם לאהוב אותך? זה לכמה אנשים אתה צריך לאהוב. אבל באופן כללי, אני חושב שאפילו…

פרק 11: טבע המידה: התגברות עצמית מול הפיכה לאדם טוב

פרק 1: ההבחנה בין “לאהוב אותך” ל״להיות בחור גשמאק”

מרצה: זה אולי איכשהו ילמד אותו לאהוב את זה, אבל בעצם בדרך כלל זה לא מלמד אותו, כי הוא לא עושה—אתה רואה, זו המחשבה הכי גדולה שלי, זו התשובה לשאלה שלך. אתה יודע מה אני אומר? אני מנסה להבחין את הטיעון הזה שיש לנו, כמו לכמה אנשים, לכמה מהחברים שלנו, נגד בחורי המצוות, שהם חושבים שהתשובה היא לאהוב אותך. התשובה היא לא לאהוב אותך, התשובה היא להיות בחור גשמאק. שני דברים שונים.

אם הוא אוהב אותך, זה—לכמה אנשים, אתה צריך לאהוב. אבל באופן כללי, וכמו שאני חושב שאפילו—כן, אתה חוזר לשאלה של האם לא צריך ביאס—לא, אני מניח שזה שאתה צריך—צריך להיות כי אתה אוהב אותה. אבל ויש—אז בתוך אלה, שני הדברים האלה מלפנים, שני הדברים האלה יכולים להיות—בוא נגיד משהו כזה: ההבדל בין להיות מרוסן, כמו מה שאריסטו קורא אנקרטיה—אז יש לי דף שלם על אנקרטיה ביחס לכאב ומתינות, ואני לא הולך לומר את זה, אבל זה רציני לגבי ידידות.

—

פרק 2: ריסון עצמי מול מידה בידידות

מרצה: ההבדל בין להיות אדם מרוסן לבין להיות אדם בעל מידות לא חותך בכלל באותה דרך כמו לאהוב אותך ולא לאהוב אותך בכלל. אלה שני דברים שונים. יש שאלה של: האם אתה אוהב אותי, או שאתה עושה את זה רק כי אתה בחור אדיב?

אבל יש שתי שיטות. אני חושב שהתשובה היא שכמה אנשים אתה צריך לאהוב וכמה אנשים אתה צריך להיות אדיב. אני לא חושב שיש שום סיבה להניח—

—

פרק 3: ביקורת על אהבה אוניברסלית — הרב הרוויזיוניסט

מרצה: קראתי את—זה עוד דבר שאני חושב שהוא לא נכון, אבל גם לא מהסיבה הזאת. קראתי שהרב הרוויזיוניסט אמר—אתה יודע, הם כתבו, הם קראו לספר הזה אהבת ישראל, והוא אמר כי הוא באמת—הוא עובד על לאהוב כל יהודי, זה טוב לעסק שלו, אתה יודע. זה לא כל כך מרשים שלרב יש את זה, כי מה עוד זה יכול להיות?

אבל בכל מקרה, ראיתי—כמו שזה אמר, קראתי את הספר שלו, אז זה אומר כמו שהוא אמר: “אבל מאז שהפכתי לרב, לא הייתי מסוגל לראות רע באף יהודי.” וכמובן, כמו הרבנים שהם קאנון, יש להם פחות חסידים בדרך כלל, אלא אם כן הם—תראה את—הרבה—הם—זה מה שלי. אבל אני מבין את הנקודה שלי.

אבל מה שאני אומר, אז—ואז הוא אמר שהוא מודאג, הוא לא יודע אם הוא באמת אוהב את זה, אבל הוא חושב שהכאב של הילדים שלו לא כואב לו יותר, או לא אכפת לו מהילדים שלו יותר מאנשים אחרים. אז כמו הרעיון שלו היה: יש רמה מסוימת של אהבה שיש לאדם לילדים שלו, הוא רוצה להרחיב את זה לכל אדם אחר, לכל יהודי אחר.

הבעיה עם השוואת כל האהבה

מרצה: חוץ מזה שזה נראה פשוט לא נכון, כי אתה צריך לאהוב את הילדים שלך יותר ממה שאתה אוהב אנשים אחרים. יש משהו טוב בזה. זה לא רק כמו אנוכיות. אולי זה כן, אבל זה מה שאדם טוב הוא. אני לא יודע.

זה גם, כמו שאני אומר, זה כמו אי הבנה שאין – כל אהבה היא אותו דבר. יש סוג של אהבה שקשורה ליחסים. אני אוהב אותך כי אתה הילד שלי, כי אתה אבי, כי את אשתי, כי אתה המורה שלי. ואז אני אוהב אותך כי אתה תלמיד חכם. צריך לאהוב תלמיד חכם. צריך לכבד אותם, לאהוב אותם, איך שלא תרצה לקרוא לזה.

לא, במובן הזה, אנחנו מדברים על יחסים, סוג מסוים של יחסים. זה לא משנה. אבל הם לא אותו דבר. צריך לכבד את המורה שלך יותר. למה? כי הוא המורה שלך. מה זאת אומרת? זה פשוט – זה אגואיזם. לא, זה – החיוב נובע מהיחסים. הוא לא נובע מאגואיזם.

—

פרק 4: שלוש שאלות נפרדות על מעשה טוב

המרצה: אז זה חילוק אחד. אז יש עוד – נכון, תבין, אתה יכול לדרוש – אני חושב שיש דרישה כאילו, שהכל יהיה כל כך – אתה אוהב, כמו שאמרת, אתה אוהב את האנושות, כן, אבל זה בדיוק מה שאני קורא רמה אחרת של יחסים.

אז יש שאלה אחרת: האם אתה מזייף את זה או שאתה אמיתי?

ואז יש שאלה שלישית: האם אתה עושה את זה רק בשביל המצווה?

אלה שלושה דברים שונים, תבין.

הביקורת על התגברות עצמית כטוב

המרצה: הדבר השני הוא: האם אתה עושה את זה כמו מצווה בגלל הגבורה הזו והאגואיזם, בגלל ההתגברות על האגואיזם – האם זו הפעילות שאתה עושה? האם מה שאתה עושה במעשה הטוב שלך זה להתגבר על עצמך? האם זה מה שאתה עושה?

אני חושב שזו לא מסגרת טובה במיוחד, כי אני לא חושב שיש טוב כלשהו בהתגברות על עצמך. מה שיש בו טוב – נכון, וזה לא אותו דבר, זה חשוב, זה לא אותו דבר כמו לומר שאני עושה את זה אבל אני לא מרגיש את זה.

—

פרק 5: הרמב״ם על שליטה עצמית ושכר על מאבק

תלמיד: צריך לחשוב?

המרצה: אז, אני אומר חידוש מאוד מעניין שהרמב״ם מניח בפרק – איזה פרק זה? כן, שהמושל בנפשו זה אותו דבר כמו לפום צערא אגרא.

ומה שאריסטו קרא המושל בנפשו זה אותו דבר כמו לפום צערא אגרא. אבל זה לא, זה למעשה דבר אחר. מבין? כי של אריסטו –

תלמיד: אני מתווכח עם הרמב״ם עכשיו, כן?

המרצה: אני מתווכח עם הרמב״ם. אולי הוא יודע שיש הבדל –

תלמיד: לא, לא, לא אכפת לי, הם מתווכחים –

המרצה: אני רק מוודא, כן, כן, אני מתווכח איתו. אני מבהיר מה שהוא אמר.

החיבור של שני מושגים שונים

המרצה: הרבה אנשים מניחים – אני חושב שזו הייתה השאלה הזו בתחילת השיעור – שכשאתה אומר שיש מישהו ששולט בעצמו, הוא נלחם עם עצמו, כמו שאמרתי, הוא הבחור, נכון? זה אותו דבר כמו הבחור שעושה מצווה.

תגיד, אם אני מבקר את הבחור שעושה כי זו מצווה, ואתה אומר, “אוקיי, מה אתה רוצה ממנו? זה לא ברמה של צדיק שאוהב את זה עדיין, אין בעיה, אתה תהיה -” אתה עצמך אומר שרוב האנשים לא ברמה הזו, וזה בסדר. כלומר, זה לא בסדר, אבל זה החיים, נכון?

אני אומר לא. המחלוקת שלי עם האדם הזה היא לא על איזו רמה משתי הרמות האלה. המחלוקת שלי עם האדם הזה היא מה זה טוב.

באותו אופן, כמו שיש מחלוקת שלישית – כמו האם צריך להיות נחמד לילדים שלך באותו אופן כמו לכל השאר? זו לא מחלוקת על מה צריך לעשות, מה אתה אוהב. זו מחלוקת על מה זה טוב.

—

פרק 6: הרוע של העלאת הקונפליקט הפנימי על נס

המרצה: נכון, עכשיו האדם הזה חושב שמה שטוב זה להתגבר על עצמך. כי אני נשמע, אני מתגבר על עצמי, אני לשם שמים, אני נלחם עם עצמי. הטוב הוא במאבק. לכן הוא אומר לפום צערא אגרא – אין מאבק, הוא לא מעוניין בזה. אין טוב בזה.

זה רע, כפי שאני למעשה חושב. אני חושב שזה למעשה רע. זה כמו לעבוד על דבר רע.

כמו שאמרנו ש – איכא, צדיק הוא מישהו שנמצא בשלום עם עצמו. נעבך, אתה לא, אז לפחות תעמיד פנים שאתה. אבל הוא כאילו אומר, לא, צדיק הוא הבחור שהכי סודי עם עצמו. ככל שהוא יותר צדיק, הוא לעולם לא יהיה –

—

פרק 7: תפקיד הכוונה בהגדרת המעשה

המרצה: עכשיו, אתה שואל אותי, אתה מבין? החילוק, זה בכלל לא עכשיו. עכשיו, אני אצטרך לסיים עם זה. זה מאוד חשוב.

אז אתה שואל אותי, אז אני אומר שההבדל הוא כוונה. הכוונה שלו היא לשם גבורה. והכוונה שלי היא כדי להתחיל לאהוב. אבל למעשה, אני עושה את אותו דבר. מאימתי כוונה עושה הבדל?

אז אני חושב שזה לא מדויק. למה? כי יש כמו שיעורים והלכות, כמו רעיונות, צעצועים שאתה יכול לומר על הלכות כוונה, מפורש כוונה על זה.

מעשים אנושיים דורשים תיאורים

המרצה: מה שאני חושב זה – מה שאני חושב זה שמעשים אנושיים, אנחנו מקבלים את זה בדרכים שונות, מעשים אנושיים הם לא דברים שהגיוניים בלי תיאורים. הם גם לא עושים מה שהם עושים לאדם עצמו בלי תיאורים, בלי אמונות מסוימות או הבנה של מה שהם עושים.

אז במילים אחרות, יש רמה מסוימת – למשל, אם אתה מדבר על – יש רמה מסוימת של – ש – וזה כמו אחד מה – אני לא יודע, אני לא מאמין בזה. אבל בכל מקרה, יש רמה מסוימת שבה אתה לא תוקע שופר. זו לא מצווה לתקוע שופר.

האנלוגיה של השופר

המרצה: אנשים אומרים – אני חושב שהרבה אנשים גדולים חשבו – שאם יש צד מצווה, ויש כמו ראיה וכזה פטיש, וכמו שופר שאומר ש – זה אומר שצריך לכוון לשם מצווה. אנשים חושבים שזה אומר שצריך לעשות את זה לשם מצווה.

במילים אחרות, מישהו כמו – אני לא יכול להיכנס לוויכוח האמיתי, אבל אנשים היו אומרים שכמו לכן, אם אתה עושה את זה למטרות שלך, כמו אם אתה גם רוצה להצטרף ביחד, אתה לא עושה לשם מצווה, ואז אתה לא יוצא לעשות שופר לפי המדרש הזה, כי – ואתה עושה את זה בשביל עצמך.

אז במילים אחרות, כמו – זה יהיה אותו דבר כמו להתכוון למה שאתה באמת מתכוון, או משהו כזה. לא, אני לא חושב שזה נכון.

הכוונה מהווה את המעשה

המרצה: אני חושב שכשאנחנו מדברים על כוונה, ומישהו שאומר מצווה – כוונה היא כמו כל הרמות האלה. אבל כשאנחנו מדברים על הדבר שזה שבאמת עושה הבדל הוא ש – מה שאתה עושה תלוי במה שאתה מתכוון לעשות.

אם אני לוקח קרן של איל ואני שר איתו שיר, אני לא תוקע שופר. זה נקרא – זה נקרא – זה נקרא – אבל בכל מקרה, אני לא תוקע שופר. מה אתה עושה? אתה שר שיר. אה, הידיים שלך עושות את אותו דבר. אז מה? ידיים לא מספיקות כדי לתאר מה שבני אדם עושים. צריך לתאר גם את ההקשר.

אז מישהו אומר, אוקיי, אף פעם אין שאלה שמישהו הולך לראש השנה, הוא לא מכוון – אין דבר כזה. הגמרא תמיד מדברת על מישהו שעושה משהו אחר.

תבין, אין מקרה בגמרא שאומר, “הלכתי לבית הכנסת אבל שכחתי לכוון למצווה.” זה לא הגיוני, כי מה אתה עושה בבית הכנסת? מה אתה עושה עם עצמך? אתה תוקע שופר בשביל חבורה של – מה אתה חושב שאתה עושה?

אבל אם אני שר שיר, או אם אני מתרגל את זה לאותו דבר – אני מתרגל לתקוע שופר – עכשיו אנחנו יכולים לקבל כמו, איך אומרים, זה כמו מקרה קצה. כמו שאתה מתרגל עד שאתה תוקע שופר, אבל רק עכשיו אני יכול – אתה יכול כמו לטעון את הצדדים השונים של זה. אבל זו עדיין פעילות אחרת. זה לא רק אחר – לא אותה פעילות עם כוונה אחרת. זה מעשה אחר. זה של הרמב״ם – אנדרע מעשה.

—

פרק 8: סטייה על הרמב״ם וקדושים

תלמיד: נכון, נכון, אני מבין את זה. אז לכן – כשדיברנו על הרמב״ם –

המרצה: אז, אני לא יודע מה על – רגע, רגע.

תלמיד: עם פרשת קדושים, נכון, שם איכשהו עזבת את כל ה –

המרצה: אני לא זוכר.

תלמיד: – את כל הסוגיא הזו.

המרצה: אני לא בטוח מה אתה מתכוון. הוא אוכל כשר. כמו, למי אכפת שיש –

תלמיד: לא, הרמב״ם היה – זה לא הטיעון, זה לא הטיעון.

המרצה: לא?

תלמיד: לא, לא, לא, אני לא חושב –

המרצה: התורה אומרת מה אסור ומה מותר, והרמב״ם מוסיף –

תלמיד: לא, לא, לא, לא, לא, לא, רגע, רגע, אני לא חושב, אני לא חושב, אני לא חושב שאתה קורא את התנ״ך הזה נכון, אבל אני צריך לסיים כאן, תן לי, תן לי לומר –

—

פרק 9: למה “איש המצווה” לעולם לא הופך טוב

המרצה: אז לכן, מה שאני חושב זה, ואני חושב שהאדם הזה שעושה לשם מצווה, הוא עושה מעשה – זה מה שהוא עושה, הוא לא עושה את מעשה החסד, הוא אפילו לא יוצא חסד, אם יש עניין שצריך לכוון כוונת חסד, הוא לא יוצא. הוא עושה עניין אחר, קולטים, שנקרא חסד, אין בעיה, יש לי –

ולכן, הוא למעשה לעולם לא מתחיל לאהוב את זה.

ההרגלה עובדת על מה שאתה באמת עושה

המרצה: הוא כן מתחיל לאהוב את מה שהוא עושה. כולם, תראה, זו עובדה. זה משהו שקשור לעובדה, לא לכוונה. זה נכון שכולם, מה שאתה עושה, אתה מתחיל לאהוב.

מה האדם הזה מתחיל לאהוב? הוא מתחיל לאהוב להילחם עם עצמו. אני לא אומר שזה אפילו ויכוח. מה שחם זה שאתה נלחם עם עצמך. אתה הופך לוחם טוב יותר כל הזמן, וזו אולי מידה חשובה.

עכשיו, זה נכנס לדבר המאוד חשוב. אני צריך לסיים. אתה מבין?

וזה נכון. הבחור הזה למעשה הפסיק להיות קשה לו לעשות את זה כי הוא מתחיל לאהוב לעשות את זה. זה – אבל הוא לעולם לא מתחיל לאהוב להיות בחור טוב. הוא לעולם לא הופך לבחור גשמק.

למה הוא לעולם לא הפך לבחור גשמק? אתה עושה גשמק, אז אתה נותן צדקה כל החיים שלך – כי אף פעם לא עשית את זה. עשית דבר אחר.

ההבדל הוא בכוונה – שמהווה מעשה אחר

המרצה: איפה ההבדל? זה בכוונה שלך. כמובן, הכוונה הזו גם תעשה הבדל במעשה – כמו שזה ייראה אחרת. יכול להיות לך הבעה אחרת על הפנים כשאתה עושה את זה. יהיו כל מיני הבדלים שם.

אתה אומר שהם מתבטאים בהבדלים קלים שונים באופן –

פרק 12: ההבחנה בין העמדת פנים ללחימה: סיווג כובש כמידת גבורה

הסיווג של כובש: גבורה, לא חסד

אבל הסיבה היא כי אתה עושה משהו אחר. ככה הייתי אומר את זה. וכל זה בשבילי לומר, ולכן, מאוד חשוב להבחין בין – זה אומר שצריך לדון בזה. אבל לא צריכים לכן לומר שלכן, המידה של כובש היא מידת חסד. לא, זו מידת גבורה. אתה מבין? כי פרישות קשורה למידת גבורה, לא למידת חסד.

שלב האימון: העמדת פנים שאוהבים את הדברים הנכונים

כי לפעמים, כשאתה באימון – שרובנו נמצאים בו – אנחנו לא באמת אוהבים לאכול את הכמות הנכונה והכל, אז אנחנו צריכים לפעמים להעמיד פנים שאנחנו אוהבים את זה. אבל צריך להעמיד פנים שאתה אוהב את זה. אתה לא יכול – אם אתה חושב שזה הארוחה באמצע הסעודה, אז אומץ ומתינות הם אותו דבר שם.

הגישה של המשנה: הוראה מעניינת אך מוגבלת

זה מה שהמשנה של יחזקאל נראית אומרת, אבל כמובן זו רק משנה, זה רק כמו תורה, כמו מדרש – לא בטוח שזה באמת ויכוח, אבל זה מאוד מעניין אותי.

לפי מה שאנחנו אומרים, זה אומר לאהוב את הדברים הנכונים, או בצורה הנכונה. וזה – זה על אהבה. זה לא על לחימה. המשנה נראית עושה את זה על לחימה. אז זה חשוב. חשוב להבין – ויש דיון ארוך יותר על זה שהיה לנו – שאם זה היה נכון, אז אומץ ומתינות היו אותו דבר.

הבעיה של הטרמינולוגיה האנגלית

ואז, כמו שאמרתי עם אנגלית, אין אפילו מילה טובה לקבל הנאות מתונות, להיות מתון. אני לא יודע מה המילה הנכונה. אולי זה – אמרתי כבר, אולי יש מילה לזה שנקראת – אולי במשנה, אני לא יודע. אולי צנוע אומר את זה. אבל זו מידת חסד. זה לא תיקרא מידת גבורה.

מסגור מחדש של כובש: העמדת פנים במקום לחימה

ופרישות זה גם לא גבורה. אפילו כובש יצרו זה לא העניין של גבורה. זה העניין של זיוף. מה שהוא עושה זה להעמיד פנים.

אני חושב שהמילה “להעמיד פנים” היא מילה טובה יותר מ״להילחם עם עצמך”. מבין?

יישומים מעשיים של העמדת פנים

אני חושב שזה נכון מבחינה מעשית. כמו, אני מתאמן ורוצה להילחם עם היצר שלי – אז מה אני צריך לעשות? תעמיד פנים שאתה לא. מה הייתי עושה אם לא הייתי? אולי הייתי קונה משהו נחמד. אולי הייתי עומד – להיות יותר נחמד.

“אני היום לא במצב רוח להתפלל.” בוא נדבר – זה פעם אחת. אז תעשה את זה בכל זאת. תעמיד פנים שאתה כן.

זה אחר – זה נשמע אחרת, ואני חושב שזה גם מוביל לתוצאות אחרות.

סיכום: ההבחנה היסודית

אבל אז אתה שם – זה חילוק גדול: להעמיד פנים ולהעמיד פנים “אני נלחם.”

תוצאה קצרה – השיעור מסתיים כאן, 2011. אנחנו צריכים ללכת ולעשות מצוות. זמן מדהים.