Dialectic restricting temperance to pleasures of body and to sense of touch (NE III.10)

Comprehensive Argument Flow Summary: Philosophical Class on Temperance/Sophrosyne

Opening Context

The class will work through material together rather than assigning private reading, building on previous sessions that ended with a historical note.

—

Part I: Review of Terminology and Conceptual Foundations

I. The Greek Virtue of Sophrosyne and Its Translations

A. Multiple Latin Translations

There exists a virtue called “sophrosyne” in Greek, translated as “temperance.” Cicero (or similar Latin authors) provided four different Latin translations, with uncertainty about which is correct:

1. Temperance

2. Moderation

3. Modesty

4. Frugality

B. Hebrew/Jewish Equivalents

Associated Hebrew terms include:

– Tzniut (צניעות) – discussed previously

– Perishut (פרישות) – Rambam’s Arabic translation also rendered this way

– Kedusha (קדושה) – Biblical word, very important

C. The Term “Kedusha” and Its Complexity

Chazal/Midrash explicitly translated Kedusha as Perishut. However, both terms have dual meanings:

– Technical/Halakhic meaning: e.g., Rambam says Perishut means making a vow not to touch things that are Tumah (impure)

– Ethical/Virtue meaning: Being a certain kind of person

[Side Digression: Rambam’s Understanding of Tumah]

Rambam distinguishes between halakhic Tumah/Taharah and ethical impurity. Many forms of Tumah are “purely formal” or “nominalistic” – impure simply because the law declares them so. But there is also “real Tumah” – Rambam explains this in a dedicated chapter.

D. Perishut’s Multiple Meanings

– Narrow meaning: “Lifrosh min ha’aveira” – separating from what the law prohibits

– Broader ethical meaning: An attribute of being a certain kind of person

– Political meaning: The group called “Perushim” (Pharisees) – with various sub-types, some criticized by the Sages

E. Key Claim About Jewish Virtue

Kedusha/Perishut IS a basic Jewish virtue, contrary to those who might claim otherwise. One simply needs to know the proper translation to recognize this.

—

II. The Dual Nature of Virtues: Broad vs. Restricted Meanings

A. General Principle

All virtues (or at least many) that receive formal names have both broader meanings and more restricted meanings.

B. Why Virtues Have Broad Meanings: The Unity of Virtues Thesis

The Socratic/Aristotelian Argument

All virtues are unified – you cannot truly have one without having all.

Reason 1: All virtues require practical wisdom (phronesis). Once you have practical wisdom, you know what to do in all situations. This is “the kind of argument Socrates liked to make.”

Reason 2: Virtues are about “kinds of persons,” not “kinds of actions.” Becoming the kind of person needed to be just, chaste, generous, etc. is sufficient to become a fully good person. Humans are unified beings (some more, some less). Therefore, the character transformation required for one virtue transforms the whole person.

[Note: The Chazon Ish agrees with this unity thesis, with some allowance for differences, but not perfect possession of one virtue without all others]

C. Examples of Broad vs. Restricted Meanings

– Kedusha Example: Restricted (Halakhic) meaning involves “three and a half mitzvot” – no concept of virtue at all. Broad meaning encompasses the full ethical/character dimension.

– Sophrosyne/Temperance Example: Aristotle greatly restricted the meaning to something very specific. Plato (Republic) explicitly gave it a broader meaning. Socrates (Charmides dialogue) goes through 6-7 different definitions, seeming to drive toward “wisdom” or “knowledge,” ending in a question rather than conclusion, demonstrating the virtue’s “very broad reach.”

—

III. Today’s Focus: Aristotle’s Restriction of Sophrosyne

A. The Task

Previous approaches showed how the virtue can be made very broad. Today’s approach is the opposite – examining how Aristotle restricted it.

B. Why This Matters

Understanding both sides is necessary:

1. To understand thinkers like the Rambam

2. To understand the reality itself

C. Aristotle’s Philosophical Method: Restriction and Distinction

The Concept of “Qua” (Greek: ᾗ)

Aristotle originated what might humorously be called the “two dinim theory”:

– Litvish term: “Din” (legal category/aspect)

– Chassidic term: “Bechina” (aspect, literally “test” or “judgment”)

– Latin/English: “Qua” = “as” or “under the aspect of”

– Example: “Person qua eating person” vs. person in other aspects

[Side Digression: Clarification on “Relation”]

“Qua” does NOT mean “as it relates to.” Relation is only ONE of Aristotle’s categories (ways of predicating things). There are other predicates besides relations.

—

Part II: Methodological Foundations – Division as Philosophical Method

IV. The Aristotelian/Platonic Method of Division

A. Division and Collection

The method being employed is called “division” – one of Plato’s main ways of learning. Plato’s formulation: All learning consists of “division and collection” – breaking things apart and putting them back together. “Putting back together” means putting things into categories, finding unity between things AND finding separation between things. One process goes “up,” one goes “down” – same kind of work in opposite directions.

—

V. Extended Digression: The Nature of Philosophy Itself

A. Philosophy as Clarifying Confusions

Philosophy is about clarifying confusions. Conditions for doing philosophy:

– If you’re not confused, you shouldn’t come

– If you’re “too confused” (everything is chaos), you’re not really confused either

– Proper state: “Suffering through your confusions” – actually being confused in a productive way

B. Philosophy as Parasitic on Prior Conceptions

Philosophy (especially moral/ethical philosophy) is “parasitic” on:

– Original conceptions

– Intuitions (modern philosophical terminology)

– Education and habituation

– Being taught from youth to respect certain habits

All humans are cultured/habituated – “none of us are monkey people that live in the jungle.”

C. Philosophy as Dialectical Work with Contradictions

Philosophy works by bumping into contradictions in things we “really really really believe” and using them to generate truth. “All philosophy is dialectical.” We already believe/think certain things. Thinking is not subjective (“not about me”) – it’s about how “the world seems to me.” Cannot simply “not think” as Descartes thought possible. Philosophy clarifies what we already think.

D. The Problem of Socialization and Contradictions

Well-socialized people are skilled at jumping between contradictory positions without noticing. Being “cultured” or “socialized” often means knowing when to shift between contradictions seamlessly. People notice contradictions easily in political opponents but not in themselves or shared assumptions. Philosophers might be characterized as people who are “not socialized well” (acknowledged as cynical view). Positively framed: Philosophers see opinions as “small portals into reality” given by education, and seek to make those opinions better – ideally into knowledge.

—

VI. Elaboration on the Division Method

A. Purpose of Splitting/Division

Not arbitrary – not splitting because there are “too many” or “too few” categories. The real problem: Normal/everyday language doesn’t have enough words for what we need to understand. Counter-intuitive claim: The world is actually MORE SIMPLE than everyday words suggest. Modern people say “complex” but really things are more “distinct” (which means simpler). Everyday words are what “complex” things – they contaminate understanding.

B. Philosophy as Purification

Like a chemist purifying elements – trying to get at the element itself without contamination. What contaminates thoughts: Other thoughts. Most concepts are “dirty” – mixed with other things that may be true elsewhere but don’t belong in this particular inquiry. Goal: Distinguish concepts to get at what we’re really trying to understand.

—

VII. Student Interjection: Is All Knowledge Dialectical?

A. Student’s Challenge

Some knowledge seems non-dialectical and “infertile” – we learn things just by observing them. Can observation serve as foundation for learning more?

B. Response

Experience is one source of knowledge – “nobody ever disagreed with that.” But experience is also confused because “you don’t know what to see.” You must learn how to see things. The stage after experience is “experiencing things better.”

Crucial distinction:

– Experience doesn’t STOP thought – it only STARTS thought

– Experience gives more questions, more things to take into account

– Experience is not a “solution to the problem of needing to think”

Philosophy is “theoretical work,” not “empirical work.” Even “natural philosophy” – understanding won’t come from empirical work alone.

—

Part III: The Problem of Temperance in Contemporary Context

VIII. The Contemporary Cultural Problem

A. Setting Up the Inquiry

The subject is the virtue called “temperance.” The goal is to think about what it’s really about, showing this addresses a “real problem that we have” – not just giving a “drush” (homily).

B. Diagnosis of Secular Education

“Our culture is very messed up.” If you live in NY/NJ in 2026 and attend a non-religious school, you probably never heard of this virtue. Not just unfamiliar with the word, but never EXPERIENCED it. Consequence: Lack of “starting points from which to start the inquiry.” Public schools teach people to “eat and fres [indulge] all day and night.”

C. The Problem Even with Religious Education (Lakewood Context)

Initial gratitude for receiving Torah education, specifically growing up in Lakewood, because it provides habituation to certain virtues like temperance. The complication: Growing up in Lakewood “doesn’t help enough.” Reason: Temperance gets taught as a “religious virtue” – a “fake virtue” in the students’ minds. Students don’t really believe it’s genuinely good.

—

IX. The Problem with Religious Education on Temperance

A. The Underlying Belief Taught

If not for divine punishment (Gehennem), everyone would be extreme hedonists. “Is that what your Mashgiach taught you?” – implying this is the implicit message. Connection to Divine Command Theory: The belief that without God’s commands, the only good would be pursuing pleasure (“eating pizza”).

B. Consequence of This Teaching

Students aren’t taught that temperance is genuinely *good* – sometimes taught the opposite. Partial mitigation: Despite lacking proper habituation, there’s still some recognition of “beauty,” “correctness,” or “human goodness” in temperance. This recognition is theoretical rather than habituated.

—

X. Critique of “Sophisticated Modern Jewish Teachers”

A. The Anti-Asceticism Movement

Certain teachers’ position: “Torah is pro-hedonism” / “Jews don’t have to be ascetic.” Their claim: Asceticism is Christian, not Jewish; Torah is *for* bodily pleasures. Attributed to “Cool mashgiachs” (not “old mashgiachs”).

B. Analysis of This Position

These teachers absorbed two things uncritically:

1. Democratic/cultural values (characterized as “undifferentiated hedonism” – “whatever floats your boat”)

2. The teaching that Torah opposes this

Their solution: Make Torah match modern values.

C. Critique of Misusing Rambam

[Side Digression – Extended Polemic]

The misreading: Claiming Rambam teaches that one should accept cultural beliefs uncritically while keeping Torah commands. “Being a sophisticated modern Jew means making the shidduch between the New York Times editorial page and the Vayikra Kedoshim.” Verdict: “That’s nonsense. That’s just dumb.” The irony: Even from a secular perspective (“b’tor goy”) this is offensive – why accept everything culture says uncritically? The one benefit of counterculture: Ability to question cultural assumptions rather than automatically accepting them. Accusation: These “sophisticated cool mashgiachs” give up the one reason to be Jewish (critical distance from dominant culture).

—

XI. The Actual Yeshiva Teaching on Pleasure

A. Traditional Yeshiva Position

Litvish terminology: “Gashmius” (physicality/material pleasure) “is not a thing” – meaning physical pleasure isn’t valued. There IS some virtue taught against excessive pleasure-seeking.

B. The Apparent Contradiction in Yeshiva Teaching

First teaching: Don’t pursue pleasure too much; don’t live just to enjoy food and sex.

Second teaching (next day): The “geshmak” (pleasure/taste) of learning Torah – described as good as “the Rish’s cold seltzer, even better.”

Chassidish version: Teaching about having pleasure in something about God.

C. The Confusion This Creates

The question posed to mashgiachs: “Should we seek pleasure or should we not seek pleasure? You’re contradicting yourself!”

Typical response: “It’s a machlokes” (disagreement) or “It’s kosher” (permitted).

Critique: This doesn’t solve the problem, just restates it.

[Side Digression – Anecdote]

Story referenced: Someone came to “the Heilige Rebbe” with exactly this confusion. Another story: A misnaged came to a rebbe saying he feels bad all the time about his thoughts. Point: This confusion is real and widespread.

—

XII. Attempted Solutions to the Pleasure Problem

A. First (Rejected) Solution: Deny the Distinction

Position: The distinction between good and bad pleasures is nonsense. “Everyone has their pleasure. You like toys. I like pizza. I’m not better than you.” Even some Gemara learners give up on the problem and accept this leveling.

B. Second Solution: John Stuart Mill’s “Higher and Lower Pleasures”

[Side Digression – Philosophical Background]

Mill’s problem: He couldn’t imagine anything good besides pleasure, but was educated as a British gentleman. His cultural training: A gentleman doesn’t just pursue base pleasures; he “enjoys finer things in life.” His solution: There are “higher pleasures” and “lower pleasures.” Critique: “Like there’s some people that are more equal than others” (Animal Farm reference). This was Mill’s way of saving traditional distinctions “without having words for anything without your pleasure.” Acknowledgment: Mill tried to justify and explain this.

—

XIII. Preview of the Actual Solution

A. Scope Limitation

The full “problem of pleasure” won’t be solved today. Aristotle had much more to say about pleasure than what’s on the source sheet. This topic needs much more discussion.

B. The “Simple Teretz” (Resolution) Being Offered

Method: “We have to make more dinim” (more distinctions) – same method discussed before. The key insight: It’s “cute” to use the same word “pleasure” for different things, but problematic.

Examples of different “pleasures”:

– Oneg Shabbos (pleasure of Sabbath) – with question of whether it’s gashmius or ruchnius

– Oneg of svara (pleasure of logical insight in learning)

– Oneg of pizza

Critique of conflation: Just because they share the same word doesn’t mean they’re the same thing.

—

Part IV: The Problem of Equivocation and Framing the Inquiry

XIV. The “Oneg” (Pleasure) Problem Illustrated

A. Three Types of Responses to Apparent Contradiction

1. First response: “It’s the same thing” – claiming all these pleasures are identical

2. Second response: “I don’t know” – intellectual surrender

3. Third response: “Yeah, but I can’t explain it” – acknowledging difference but refusing to articulate it

Critique: This third response is a “cute way of escaping problems and not thinking.”

B. The Deeper Consequence

This confusion splits us from thinking and explaining. Result: We lose “clear access to the world through our thoughts.” Anthropological claim: We are “beings that think” – this confusion undermines our nature. Modern problem: Modern people are especially stuck due to “poverty of words and concepts and metaphysics.”

[Side note]: Today’s discussion is “not against modern metaphysics” – that would be “too broad.” Not everything gets solved by critiquing modernity.

C. The Linguistic Solution and Its Limits

Concession: Even Hebrew words take on many different meanings – “you have to say that.” One option: Make up new words (e.g., “boinik,” “oinik,” “shmoinik”). Why this fails: “That’s not very useful. That’s just a play.” The real requirement: “You have to explain what you mean” – adding more words for clarification is necessary anyway.

—

XV. Setting Up the Main Inquiry: What is Temperance?

A. The Task Ahead

“We’re going to do a long process of dialectic here.” Goal: “Try to figure out what we even mean when we phrase this thing called temperance.” Reference to Rambam: The definition being worked toward echoes Rambam’s formulation in many places. Reference to Aristotle: This chapter is “basically Aristotle deriving the final definition.”

B. Initial Agreement on Definition

Starting point: Temperance means “the correct” or “the mean condition regarding pleasures.”

—

XVI. How “Mean” (Middle) Already Partially Solves the Problem

A. The Significance of Virtue Being a Mean

“Saying that it’s a mean already solved a lot” – possibly “half of my problem, or all of it maybe.” Listed as “one solution” alongside “stop being modern people” as another general solution.

B. Student Interaction: Explaining How Mean is a Solution

Student’s attempt: “It depends on what you’re calibrating it against.”

Clarification: Not about calibration – “mean” means “correct,” “the middle way means the correct way, the right way.”

—

XVII. Critical Distinction: Two Different Questions

A. What We Are NOT Discussing Today

Question 1 (NOT today’s topic): “Is pleasure the end, the goal of life?”

Alternative formulations:

– “What is the telos of a human life?”

– “What should I dedicate my life to?”

– “What is my life organized around? What judges it, what’s the criteria?”

Where that question belongs:

– In Aristotle: Subject of Book 1 of Nicomachean Ethics

– In Rambam: Subject of “Agdomets” (introduction) of Perush HaMishnah

– The candidates: “In some sense all the vices and virtues can be candidates for that”

– Hedonism: One position that pleasure IS the end

B. Why These Questions Get Confused

Connection acknowledged: “Of course it’s connected because whatever the end of everything is, is going to tell us how much of anything to do based on how to get to it.”

Terminological confusion: “Mean” (middle) vs. “end” (goal) – “we should use a different word because it’s confusing us.”

C. What We ARE Discussing Today

Question 2 (TODAY’s topic): “The correct way of behaving in regards to this area of life called pleasures.”

Assumption: “Let’s assume we already know what life is for – it’s for happiness.”

Bracketed question: “What happiness is anyway” – not addressing this either.

Focus: “This specific virtue as a virtue, just to talk about a virtue, one of the good middos.”

—

XVIII. Clarification on “Oneg” in Jewish Books

A. The L’Saneg L’Hashem Problem

Student raises: “L’saneg l’Hashem” (to have pleasure in God) seems to say pleasure is the goal.

Response: “L’saneg l’Hashem is the wrong formulation.” Better formulation: “To be happy with knowing God.” Clarification: “Oneg is not precise” in that context. Where this belongs: “The discussion of eudaimonia and all of that. Completeness.”

B. How Jewish Books Use “Oneg”

“In Jewish books, often they use Oneg in that sense but they don’t really mean pleasure.” Related question: “Will you have pleasure? Yes, you will have pleasure, but that’s not the goal – it’s just something that comes along with the goal.”

—

XIX. Restating the Principle: All Virtues Are Means

A. The Rule

“All virtues are means. All virtues means having the correct. None of the virtues means no virtue.”

Self-critique: “Really, we’re saying it backwards. We should derive it somehow.”

Concession: “We gave some reasons to thinking this.”

B. Application to Temperance

Example: “Whenever we talk about and we praise not enjoying pizza too much, we don’t mean not enjoying it at all.”

What we DO mean: “Not enjoying the wrong things or in the wrong times or in the wrong ways or in the wrong amounts.”

—

XX. Student Dialogue: Does “Mean” Solve the Problem?

A. Student’s Objection

Challenge: “I don’t know what it means when you say enjoy it in just the right way, the right time.”

Practical response: “Not eating too much pizza and not too little pizza.”

B. Student’s Deeper Confusion: Eating vs. Enjoying

Student: “That’s not enjoying, it’s just eating.”

Response: “No, no, no, it’s enjoying.”

C. Clarification: Virtues Are Actions

Key principle: “Remember that we remember all virtues are actions.”

Implication: We’re never talking about internal states alone.

Student pushback: “You’ve been appreciating” [suggesting internal dimension].

Acknowledgment: “That’s the internal, but I can’t talk about all the internal all the time.”

D. Partial Resolution

“That already solves one solution.” Clarification: “He [Aristotle] is talking about not eating too much pizza.” Scope: “We’re still talking about things that give you pleasure.”

—

XXI. Refocusing the Discussion

A. What We’re NOT Talking About

– “Pleasure in the broadest sense of like, I hold that this is God” – “That’s not interesting to talk about. That’s way too great to talk about.”

– Whether “taste buds are working correctly” in a purely physiological sense

B. What We ARE Talking About

Focus: “The correct behavior relative to pleasures. That’s all.”

Clarification: “Eating for pleasure. The correct amount of that.”

Emphasis: “We’re talking exactly about that. Nothing more complicated than that. Very simple.”

C. What Distinguishes Virtues from Each Other

Principle: “What cuts virtues one from the other is the thing they’re about.”

Clarification: “All virtues are likings – that’s not interesting.”

What matters: “The kind of things that we’re doing.”

—

Part V: The Dialectical Process – Restricting the Domain of Temperance

XXII. Clarifying the Scope: Pleasure as the Domain

A. Restatement of Focus

The discussion is specifically about pleasure – activities people do for pleasure. The Question: How much pleasure? How much pizza to eat, how much money to make/give – finding the mean.

Key Clarification: This is NOT about health considerations.

– Student objection: “You still shouldn’t be doing too much of it” (from health perspective)

– Response: “You’re talking about health, I’m not talking about health, I’m talking about pleasure”

– There is a correct way to relate to pleasure *precisely as pleasure* – independent of health concerns

B. Distinguishing from Other Obligations

There are obligations to eat (inyan to eat) that have nothing to do with pleasure. Those are not the subject of today’s discussion. Focus: The relationship to pleasure itself – do you like too much pleasure? Too little pleasure?

—

XXIII. The Core Problem Restated (Mekasha)

A. The Contradiction We Face

We contradict ourselves – we sometimes praise certain pleasures and sometimes condemn them. Both exist: Things people enjoy, and some are good, some are bad. Implication: We should stop saying pleasures are categorically bad.

—

XXIV. First Attempted Solution: The Middle Ground Approach

A. Proposed Solution

Pleasures are neither good nor bad inherently. Some pleasures are good, some are bad. The virtue exists in *knowing* which pleasures are good and which are bad.

B. Why This Solution Fails

It’s too broad – doesn’t give us a specific virtue to discuss. “Virtue exists of knowing how to live” is true but way too general. We need to identify a *specific area* for the virtue.

C. Alternative Suggestion from Student

Student Proposal: The virtue might be “the refinement of pleasure.”

Response: This might be true, but it’s a different level of analysis. That would be about the *nature* of the virtue (what to eat, which pleasures are refined). We’re still at the higher level of *restricting the area* first. Nature of virtue comes after we’ve identified the specific domain.

—

XXV. The Problem of Love of Learning (Ta’ayah #1)

A. The Challenge

Question: Shouldn’t you moderate your love of learning too?

Observation: We don’t think love of learning should be moderated.

This creates a problem: If temperance applies to all pleasures, why not intellectual pleasure?

B. Attempted Responses

Student Suggestion: Maybe the mean for learning is “all the way to one side.”

Rejection: That’s not how it works – if there’s no mean, it’s not what we’re discussing.

Key Historical Point: The Mashgiach (religious supervisor) from earlier discussion would never have applied his framework about pleasure to the pleasure of learning. “It’s a whole different thing” – “B’dochnias” (obvious/self-evident).

C. The Simple Solution Emerging

We don’t have to make pleasures into different categories. Instead: We need to *define* what temperance is about more precisely. Refinement: Instead of saying it’s about “pleasure,” say it’s about “a certain kind of pleasure.”

—

XXVI. Proof from the Other Direction (Ta’ayah #2): Schmoozing

A. The Schmoozing Example

Question: What about someone who takes too much pleasure in schmoozing/talking (called “hacking” in Yeshiva)?

Is he a “baltaivah” (person of excessive desire)?

Answer: No, he’s not – the Mashgiach wouldn’t call him that.

B. Personal Illustration

“I take pleasure in shmoozing a lot more than in eating.” “When I don’t have anyone I want to shmooze with, then that’s when I eat.” “It’s only when you leave that I start to eat.”

Point: Schmoozing is a bigger pleasure for some people than eating, yet it’s not called “taiva.”

C. The Linguistic Evidence

The term “baltaivah” is not used to describe excessive schmoozing. Even the Mashgiach, if asked, would be confused by the question – “he’d never thought of this question.”

Implication: The concept of taiva has implicit boundaries that exclude certain pleasures.

—

XXVII. Further Counter-Examples

A. Excessive Grief (Ta’ayah #3)

Case: Someone who cries too much about his mother’s or wife’s death.

Question: Is he a baltaivah? (It’s gashmius/physical after all)

Answer: No one would say his problem is being a baltaivah.

– Maybe he’s depressed

– Maybe he doesn’t believe in Hashem’s judgment

– But NOT that he’s intemperate

Student Objection: “Of course they would – it’s fun to cry.”

Response: Even if criticized for crying too much, it’s a different kind of problem – “not intemperate.”

B. Scratching an Itch

Scratching when itchy is pleasurable. Described as “A grubba taiva” (coarse desire) – but this is because of confusion with something else. This conflation is a mistake.

C. The Confusion Problem (Side Digression)

The Faulty Logic: People make calculations like “What’s the difference between hugging your friend and hugging [inappropriately]? Both are pleasurable.”

Strong Response: “No, there is a difference. Human beings are more simple than that.”

Warning: “People that make this kind of cheshbonis (calculations), they end up in these kind of places.”

Clarification: It’s not “more dachas” (subtle) – it’s *different*.

—

XXVIII. The Emerging Definition: Bodily Pleasures

A. First Refinement

Conclusion: The domain of temperance (midas hataivah) is NOT about all kinds of human pleasures.

Correction: “Let’s stop saying that, that’s a mistake, that’s way too broad.”

New Definition: Specifically about *pleasures of the body*.

Caveat: “It’s still not refined enough, but we can start here.”

B. The Kavod (Honor) Example – Final Proof

Case: Someone who likes kavod (honor/prestige) too much.

Question: Is he a baltaivah?

Answer: No – he’s “baal kavod” (person of honor-seeking).

The Traditional Triad: Kina (jealousy), Taiva (desire), Kavod (honor) – three *different* things.

Key Point: Kavod is very pleasurable – “some people go to great lengths for kavod, give up all their taivas for kavod.”

But: That’s not being a “baal taiva” – it’s a categorically different vice.

—

Part VI: First Restriction – Bodily Pleasures vs. Soul Pleasures

XXIX. Distinguishing Taiva (Desire/Appetite) from Other Character Traits

A. Kavod (Honor) as a Separate Category

Someone who excessively pursues kavod (honor) is NOT considered “baal taiva” (a person of excessive appetite/desire).

Three Distinct Categories Identified:

– Kinah (jealousy/envy)

– Taiva (bodily desire/appetite)

– Kavod (honor/glory)

These are fundamentally different things, not species of the same genus. Some people give up all their taivas (bodily pleasures) for kavod – this demonstrates they are separate drives.

Quoted Principle: “Yesh l’chodim she-moinah chovav oliv megufa, yesh l’chodim she-kvodah chovav oliv me-moinah” (Some people value money more than themselves, some value honor more than money)

B. The Problem with Overly Broad Definitions

You COULD define “baal taiva” broadly as “too much about yourself” or “too much about your body.” But making things broader hurts more than it helps for practical purposes. If you want to WORK on a middah (character trait), or have CLARITY about it, you should restrict the definition.

—

XXX. First Restriction: Bodily Pleasures vs. Pleasures of the Soul

A. The Restriction Stated

Restriction #1: Temperance concerns bodily pleasures, NOT pleasures of the soul.

Important Caveat: You don’t need to believe in a literal soul for this distinction to work. This is NOT dependent on heavy metaphysics. The distinction is practical/phenomenological.

B. Critique of Reductive Materialism (Dopamine Talk)

[Side Digression – Polemic]

Modern “dopamine” discourse is problematic. Claims about Dopamine:

– “Nobody ever saw it” – it’s a theoretical construct

– It’s a “weird, half-ways, quarter-proven hypothesis”

– It doesn’t explain most of what it’s supposed to explain

– It’s “an invention” that people accept uncritically

Why This Matters: This reductive thinking causes people to conflate different things. Liking kavod is NOT the same as liking gelt (money). These have DIFFERENT OBJECTS and DIFFERENT PARTS of the person that enjoy them.

C. The Proper Way to Distinguish

– Kavod: Pertains to how OTHER PEOPLE treat you

– Gelt (money): Pertains to your relation to wealth/possessions

– Each domain has its own character

Key Principle: “It’s still more different than it’s similar” – even if there’s some common substrate.

D. Concession to Physical Dependency

Acknowledged: Someone clinically depressed or with physical deficiency might not be able to enjoy learning. But this doesn’t collapse the distinction – “It’s still a different kind of thing.”

Analogy Given:

– Do you need a body to enjoy kavod? Possibly

– Do you need a body to enjoy learning? Possibly (while embodied)

– “I’ve never learned with anyone that’s not in a body”

– Exception: Malach (angel) – proves you don’t NEED a body to learn

– But while IN a body, you do need it (when tired, can’t learn)

E. The Methodological Error to Avoid

Key Insight: “One of the reasons we get stuck is because instead of thinking about what things ARE, we think about what MAKES THEM WORK.”

Analogy: Saying all houses are the same because they all need foundations.

– True but not interesting

– What you ENJOY is the air conditioning, not the foundation

– Even if the foundation breaking stops the AC, they’re still different things

F. Examples of Non-Bodily Pleasures (Excluded from Temperance)

– Loving to learn

– Loving to think

– Loving to talk

– Loving to have honor

– Enjoying kavod

G. Conclusion of First Restriction

When discussing temperance (prishus, zahidas, Zucht), we ONLY discuss pleasures of the body, not pleasures of the soul. Kavod belongs to the soul, not the body – “figure out exactly where it belongs, not to what we’re talking about.”

—

XXXI. Clarification: Body Means Senses

Student Question/Suggestion: When you say “body,” do we mean “senses”?

Response: “Yeah, you could say we mean senses at this point.”

—

XXXII. Extended Digression: Is Sleep a Taiva/Pleasure?

A. The Question Raised

Student Challenge: Would sleep be a taiva? It’s bodily.

B. Arguments Against Sleep as Pleasure/Taiva

1. You’re not present: “You don’t enjoy sleep” – you’re not there when sleeping

2. Pleasure requires activity: “Pleasure is when you’re doing something” – sleep is the opposite of doing

3. Connection to Depression: On a “Tannius chart,” excessive sleep relates to depression. Depression is NOT a pleasure by definition. Saying “I enjoy being depressed” is “an artifact of language”

4. Linguistic Evidence: Someone who sleeps too much is called “LAZY,” not “pleasure seeker.” This is a different character flaw (laziness vs. taiva)

C. Partial Concession

Sleeping for a half hour might feel like bodily pleasure. Maybe it’s a “social pleasure” or “pleasure of the mind.” Resting on couch: Possibly different from sleep.

D. The Caricature Argument

Student Point: Excessive sleep is “part of the same caricature” as other indulgences.

Response: It’s associated with the same bad character type, BUT it’s still categorized differently (laziness).

E. Personal View

“If you ask me, sleep is a pleasure of the mind, not of the body.” Comparison: Like being drunk (uncertain categorization). Phenomenological Point: “Pleasure is when you’re going to sleep, when you wake up, but when you’re sleeping it’s not.”

F. Brief Sub-Digression: Is Dreaming a Pleasure?

Answer: Yes, but not of the body – same category as thinking.

G. Analysis of the “Sloth” Character

The Sloth: Someone who “just sleeps and eats all day.”

Analysis:

– The sleeping part = laziness

– The eating part = also laziness (nothing else to do)

– Could also be “bad middos going together” (like good middos go together)

– Being “uncontrolled” leads to all kinds of things

H. Methodological Point Restated

Temperance is “a lot more limited” than general self-control. Benefit of Restriction: “This is what allows us to have a shiur on each thing separately.” Otherwise: “My shiur would finish very quickly.”

—

Part VII: Further Restriction – Narrowing to Certain Senses

XXXIII. Transition: Further Restriction to Certain Senses

A. Preview of Next Step

Aristotle’s Method: After restricting to bodily pleasures, he further restricts to CERTAIN senses.

Question Posed: Do we mean ALL bodily pleasures? All five senses?

—

XXXIV. Examining Whether Sight Constitutes a Bodily Pleasure (Taiva)

A. The Case of Visual Beauty

Opening Question: Is someone who enjoys beautiful scenery or art a “baal taiva”?

Student Objection: Sight is a sense, so shouldn’t visual pleasure count?

Key Distinction Raised: “Eyes don’t have pleasure” – the pleasure of seeing beautiful things is not the same as physical sensation in the eyes.

– Analogy offered: The mouth having pleasure from conversation (schmoozing) – the mouth is just a tool, the pleasure is in the give-and-take, not the physical sensation

– Writing/typing achieves the same schmoozing pleasure without the mouth

B. Student Pushback on Imagination vs. Seeing

Student Argument: You can’t enjoy scenery without eyes; imagination is not the same.

Concession: There is a real difference between imagined pleasure and sensory pleasure.

Technical Distinction Introduced: Touch and taste work by direct contact; sight, hearing, and smell work at a distance. “Aristotle was impressed by that” distinction.

—

XXXV. The Mashgiach Test: How Religious Authorities Actually Categorize These Pleasures

A. Movies as a Test Case

Observation: A Mashgiach (religious supervisor) doesn’t call someone who watches movies a “baal taiva.”

Alternative Terms Used: “Bittul Torah” (wasting Torah study time), “bittul zman” (wasting time), “goyish” (non-Jewish behavior).

Key Point: These are different categories of criticism, NOT taiva.

B. Scenic Trips and Concerts

Nobody calls someone “baal taiva” for:

– Going on trips to see scenery

– Loving beautiful music

– Attending concerts

C. How Respected Figures Are Described

Illustrative Examples:

– If a Rebbe sees a beautiful mountain and says “Mah Rabu Maasecha Hashem” (How great are Your works, God) – this is seen as a GOOD thing

– If a Rebbe enjoys a piece of chazanus (cantorial music) or classical music – this is not considered a sakana (danger)

– Contrast: If you say the Rebbe “really liked a kugel” – he’s “allowed to,” but nobody respects him for it

Conclusion: We don’t say enjoying beauty is “too much pleasure” in the way we do with bodily pleasures.

—

XXXVI. Addressing Potential Counterexamples

A. Clinical Cases

Student Objection: There are people who experience aesthetic/intellectual/visual pleasures to a point where it harms their life.

Dismissal: “Clinical situations don’t count.”

Provocative Claim: “We don’t believe in clinical situations, only moral situations.”

Elaboration: Clinical just means “it harms your life, which means you don’t work for capitalism well enough, which is not very interesting.”

Clarification: The discussion is about “normal people” and “normal situations.”

B. Important Qualification

NOT Claiming: That you can’t enjoy music or beautiful things “too much.”

IS Claiming: When that problem occurs, it’s NOT an issue of temperance – it would be “some other issue which maybe we’ll find a new name for.”

Alternative Categories:

– Bittul zman (wasting time)

– Competition with learning (“your head is about songs or it’s about learning”)

– These are different problems with different solutions

C. The Virtue Separation Principle

“There’s a reason why we separate the virtues into different things. We shouldn’t confuse these things either.”

—

XXXVII. Brief Digression: Phones and Touch

Student Question: What about the pleasure of touching your phone all day?

Playful Response: This might actually relate to Aristotle’s concern because it involves touch. “The people who make phones make sure that they feel pleasant to touch.”

Quickly Dismissed: “That was just a nice way of me… It’s not even…”

—

XXXVIII. Eliminating Smell as a Primary Taiva

A. The Challah-Smelling Test

Question: Is someone who loves smelling fresh challah a “baal taiva”?

Answer: Only “secondarily” – he smells the challah but wants to EAT the challah. “He’s not really about the challah” (the smell).

B. The Animal Criterion

Key Definition: One definition of what’s bad about taiva is “that’s what animals do.”

Animal Example: A lion smells a zebra – does he think “ah, good smell”? No, he thinks “good meat.”

Distinction:

– “If you say good meat, then you’re a chai (animal)”

– “If you say good smell, then you can make a bracha” (blessing on pleasant smells)

C. Perfume Connoisseurs

Question: Is a perfume connoisseur (oud, saffron, etc.) a baal taiva?

Answer: No, unless it’s connected to something sexual.

Insight: “All the connoisseurs are trying to take the taiva out of it. That’s what the whole chochma of being a connoisseur of anything is.”

Clarification: The taiva of smell is specifically “I smell an animal that I like to eat. Like what an animal would do.”

—

XXXIX. The Final Narrowing: Only Touch Remains

A. Summary of Elimination

Result: Only two senses remain – touch and taste.

Further Elimination: Even taste is “not really a problem.”

Final Answer: Only TOUCH.

B. Why Taste Doesn’t Count

Claim: “Animals don’t taste their food.”

– They might respond to sweetness, but they don’t have “taste as a kind of judgment”

Key Distinction: Fresser vs. Taster

– A “fresser” (glutton) just consumes

– A “taster” enjoys the judgment of food – “this is… I get the stickle” (the subtle point)

– The taster’s pleasure is “not a pleasure of the senses, the pleasure of the judgment”

C. Evidence That Tasting ≠ Taiva

Practical Point: Wine tasters spit out the wine.

– If you actually eat/drink too much, you lose sensitivity

– “It’s the taam” (the taste/judgment) that matters

Callback: “That’s what I was telling you all the way in the beginning. It depends on the second bite and the next bite.”

D. How Authorities View Tasting

Observation: “People actually baal taiva don’t like that” (refined tasting).

Qualification: “Some Mashgiach might call it baal taiva, the Rambam might call it baal taiva for other reasons, but Aristotle didn’t call this baal taiva.”

—

XL. Aristotle’s Definition of the Baal Taiva

A. The Rambam’s Characterization

Rambam’s View: Taiva is “sechila” (foolish/dumb).

Why Foolish?: The area of pleasure is tiny – “like 3 inches, from your tongue until here.”

The Underlying Point: The pleasure is specifically in the physical contact/sensation, not in judgment.

B. Aristotle’s Illustrative Story

The Story: Aristotle heard of a person who was exactly the kind of bad person being discussed.

The Person’s Tefillah (Prayer): “Please make my tongue as long as a crane’s” (a bird with a very long tongue).

The Logic: Since all the pleasure is in the touching of food on the tongue, a longer tongue = more pleasure.

What This Reveals: The baal taiva’s pleasure is purely in physical contact, not in taste as judgment.

[Platonic Reference – Side Digression]

Plato would say such a person would be reincarnated as a crane. Source: “The Myth of Er” – everyone receives reincarnation according to what they truly desired in life. Implication: Your dominant pleasures determine your spiritual trajectory.

C. Talmudic Support

Gemara on the Parah: Referenced as parallel teaching (“he amaveh v’amash te’amah”).

Point: This person’s entire hope and pleasure was focused on the physical touch sensation, not anything beyond it.

—

Part VIII: The Final Definition – Touch as the Domain of Temperance

XLI. The Core Argument: Touch Pleasure as Uniquely Animal

A. Why Touch is Problematic

Key Claim: The pleasure of touch is “the exact pleasure that only animals have.”

Clarification: Not that ONLY animals have it, but that we “share it entirely with animals.”

Contrast with Taste: Even taste pleasures aren’t fully shared with animals.

– Animals don’t appreciate aged wine or refined flavors

– Animals have “the touch of the taste, not the taste of the taste”

– Animals lack “the judgment of the taste”

B. Terminology Clarification

“Animal-ish”: The Hebrew term for this quality.

Application: People who are “slaves to the sense of touch” are the most animal-like.

This explains: Why this particular domain is the subject of temperance/the midah.

—

XLII. Aristotle’s Famous Statement on Touch

A. The Quote

Statement: “The sense of touch is a disgrace to humans.”

Source Note: This doesn’t literally appear in this chapter “at least not in our version.”

Pedagogical Point: “This whole sheet was in order to get you to understand that statement.”

B. Correct Interpretation

NOT saying: Touch itself is disgraceful.

IS saying: Living BY the sense of touch, or being “too much into” touch pleasures, is disgraceful.

Reason: These are precisely the pleasures animals have.

Connection to Function Argument: References back to “Bakwan” (Book One) – humans should do specifically human things.

—

XLIII. Objection: What About Human Touch Pleasures?

A. Aristotle’s Own Question

Examples Raised: Exercise, massages – these involve touch but seem distinctly human.

Observation: “Nobody said you’re a baal taiva if you like massages too much.”

B. Methodological Clarification (Important Digression)

“Animals don’t do that” – What it DOESN’T mean:

– Not an empirical claim you can disprove by finding an animal example online

– Similar to “body vs. mind” – not about brain scans showing neurons

What it DOES mean: A conceptual/categorical distinction, not a zoological one.

—

XLIV. Summary of What Has Been Gained

A. Restriction of Domain

Temperance concerns: Pleasures of the sense of touch.

Specifically: Food and sex (“those are basically the pleasures of the sense of touch”).

Excluded from this category (though may have their own problems):

– Scratching yourself

– Enjoying massages

– Exercise

– Enjoying a wedding

– Other touch-related activities

B. Critical Clarification: The Problem is NOT Pleasure Itself

Student Question

Challenge: The wine taster – isn’t the pleasure itself still pleasure?

Response

Reframing: “Our problem is not pleasure. Our problem is really more being like an animal.”

Key Statement: “There isn’t something wrong with pleasure. Not even wrong. We’re not even talking about this.”

Clarification: When we use the word “pleasure” in this context, we don’t mean pleasure per se is the issue.

—

XLV. Why Categorical Distinctions Matter

A. What This Analysis is NOT Saying

– The excluded categories (kavod, schmoozing, etc.) are all good

– There are no virtues/means regarding them

– Explicitly stated: “There are middos for kavod. There are middos for schmoozing too much.”

B. Why Separate Them Anyway

Practical Reason: “You just get confused” if you lump them together.

Methodological Reason: Different domains “need different rules” and “different wisdom to see the situation correctly morally.”

Purpose of splitting middos: Otherwise could just follow Socrates’ view that there’s only one virtue (being good/knowing what to do).

C. The Cars Analogy (Reference to Previous Shiur)

Aristotle’s Point: Knowing “the Good” abstractly won’t help you make a car.

Application: You have to learn about each specific domain.

—

XLVI. Concluding Statement

A. Practical Stakes

Claim: “By not having correct words you also mess up your life.”

Therefore: Precise understanding of what temperance addresses is essential.

B. Final Definition

What we’re talking about: Exactly the pleasures of touch (food and sex).

Closing: “Hashem should help us.”

—

Key Philosophical Achievements of This Class

1. Established terminological foundations across Greek, Latin, Hebrew, and Arabic for understanding temperance/sophrosyne

2. Articulated the unity of virtues thesis while explaining why individual virtues still need separate treatment

3. Explained the philosophical method of division as essential for moral clarity

4. Diagnosed contemporary problems with both secular and religious education regarding temperance

5. Systematically restricted the domain of temperance from “all pleasures” to specifically “pleasures of touch”

6. Grounded the touch restriction in the animal/human distinction from Aristotle’s function argument

7. Clarified that pleasure itself is not the problem – being animal-like is

8. Explained Aristotle’s famous “disgrace” quote in proper context

9. Justified the entire taxonomic exercise – different domains need different moral wisdom

10. Distinguished conceptual categories from empirical claims about animal behavior

סיכום מקיף של מהלך הטיעון: שיעור פילוסופי על מידת הפרישות/סופרוסינה

הקשר פותח

השיעור יעבוד על החומר ביחד במקום להקצות קריאה פרטית, בהמשך לשיעורים קודמים שהסתיימו בהערה היסטורית.

—

חלק א׳: סקירת מינוחים ויסודות רעיוניים

I. המידה היוונית של סופרוסינה ותרגומיה

א. תרגומים לטיניים מרובים

קיימת מידה הנקראת “סופרוסינה” ביוונית, המתורגמת כ״פרישות”. קיקרו (או מחברים לטיניים דומים) סיפקארבעה תרגומים לטיניים שונים, עם אי-ודאות לגבי איזה מהם נכון:

1. Temperance

2. Moderation

3. Modesty

4. Frugality

ב. מקבילות עבריות/יהודיות

מונחים עבריים קשורים כוללים:

– צניעות – נדון בעבר

– פרישות – גם התרגום הערבי של הרמב״ם נתן כך

– קדושה – מילה מקראית, חשובה מאוד

ג. המונח “קדושה” ומורכבותו

חז״ל/המדרש תרגמו במפורש קדושה כפרישות. עם זאת, לשני המונחים משמעויות כפולות:

– משמעות טכנית/הלכתית: למשל, הרמב״ם אומר שפרישות פירושה לעשות נדר לא לגעת בדברים שהם טומאה

– משמעות אתית/מידתית: להיות סוג מסוים של אדם

[סטייה צדדית: הבנת הרמב״ם בטומאה]

הרמב״ם מבחין בין טומאה/טהרה הלכתית לבין טומאה אתית. צורות רבות של טומאה הן “פורמליות גרידא” או “נומינליסטיות” – טמא פשוט כי החוק מכריז עליהן ככאלה. אבל יש גם “טומאה אמיתית” – הרמב״ם מסביר זאת בפרק ייעודי.

ד. משמעויות מרובות של פרישות

– משמעות צרה: “לפרוש מן העבירה” – להתרחק ממה שהחוק אוסר

– משמעות אתית רחבה יותר: תכונה של להיות סוג מסוים של אדם

– משמעות פוליטית: הקבוצה הנקראת “פרושים” – עם תתי-סוגים שונים, חלקם מבוקרים על ידי חכמים

ה. טענה מרכזית לגבי המידה היהודית

קדושה/פרישות היא מידה יהודית בסיסית, בניגוד לאלה שעשויים לטעון אחרת. פשוט צריך לדעת את התרגום הנכון כדי לזהות זאת.

—

II. הטבע הכפול של מידות: משמעויות רחבות מול צרות

א. עיקרון כללי

כל המידות (או לפחות רבות מהן) שמקבלות שמות פורמליים יש להן גם משמעויות רחבות יותר וגם משמעויות מצומצמות יותר.

ב. מדוע למידות יש משמעויות רחבות: תזת אחדות המידות

הטיעון הסוקרטי/אריסטוטלי

כל המידות מאוחדות – אי אפשר באמת להחזיק באחת בלי להחזיק בכולן.

סיבה 1: כל המידות דורשות חכמה מעשית (פרונזיס). ברגע שיש לך חכמה מעשית, אתה יודע מה לעשות בכל המצבים. זה “סוג הטיעון שסוקרטס אהב לעשות”.

סיבה 2: מידות עוסקות ב״סוגי אנשים”, לא ב״סוגי מעשים”. להפוך לסוג האדם הדרוש כדי להיות צדיק, צנוע, נדיב וכו׳ מספיק כדי להפוך לאדם טוב לחלוטין. בני אדם הם יצורים מאוחדים (חלקם יותר, חלקם פחות). לכן, השינוי האופי הנדרש למידה אחת משנה את האדם כולו.

[הערה: החזון איש מסכים עם תזת האחדות הזו, עם התחשבות מסוימת בהבדלים, אבל לא החזקה מושלמת במידה אחת בלי כל האחרות]

ג. דוגמאות למשמעויות רחבות מול צרות

– דוגמת קדושה: משמעות מצומצמת (הלכתית) כוללת “שלוש וחצי מצוות” – אין כלל מושג של מידה. משמעות רחבה מקיפה את הממד האתי/אופי המלא.

– דוגמת סופרוסינה/פרישות: אריסטו צמצם מאוד את המשמעות למשהו מאוד ספציפי. אפלטון (המדינה) נתן לה במפורש משמעות רחבה יותר. סוקרטס (דיאלוג כרמידס) עובר על 6-7 הגדרות שונות, נראה שהוא מכוון ל״חכמה” או “ידע”, מסיים בשאלה ולא במסקנה, מדגים את “הטווח הרחב מאוד” של המידה.

—

III. המיקוד של היום: צמצום אריסטו של סופרוסינה

א. המשימה

גישות קודמות הראו כיצד ניתן להרחיב את המידה מאוד. הגישה של היום היא ההפך – בחינת האופן שבו אריסטו צמצם אותה.

ב. מדוע זה חשוב

הבנת שני הצדדים נחוצה:

1. כדי להבין הוגים כמו הרמב״ם

2. כדי להבין את המציאות עצמה

ג. השיטה הפילוסופית של אריסטו: צמצום והבחנה

מושג ה״קווא” (ביוונית: ᾗ)

אריסטו יצר את מה שאפשר לכנות בהומור “תורת שני הדינים”:

– מונח ליטאי: “דין” (קטגוריה/היבט משפטי)

– מונח חסידי: “בחינה” (היבט, מילולית “בחינה” או “משפט”)

– לטינית/אנגלית: “Qua” = “בתור” או “תחת ההיבט של”

– דוגמה: “אדם בתור אדם אוכל” מול אדם בהיבטים אחרים

[סטייה צדדית: הבהרה על “יחס”]

“קווא” לא אומר “כפי שזה מתייחס ל”. יחס הוא רק אחת מקטגוריות אריסטו (דרכי פרדיקציה של דברים). יש פרדיקטים אחרים מלבד יחסים.

—

חלק ב׳: יסודות מתודולוגיים – חלוקה כשיטה פילוסופית

IV. השיטה האריסטוטלית/אפלטונית של חלוקה

א. חלוקה ואיסוף

השיטה המופעלת נקראת “חלוקה” – אחת מדרכי הלימוד העיקריות של אפלטון. ניסוח אפלטון: כל הלמידה מורכבת מ״חלוקה ואיסוף” – פירוק דברים והרכבתם מחדש. “הרכבה מחדש” פירושה הכנסת דברים לקטגוריות, מציאת אחדות בין דברים ומציאת הפרדה בין דברים. תהליך אחד הולך “למעלה”, אחד הולך “למטה” – אותו סוג עבודה בכיוונים מנוגדים.

—

V. סטייה מורחבת: טבע הפילוסופיה עצמה

א. פילוסופיה כהבהרת בלבולים

פילוסופיה עוסקת בהבהרת בלבולים. תנאים לעשיית פילוסופיה:

– אם אינך מבולבל, אינך צריך לבוא

– אם אתה “מבולבל מדי” (הכל כאוס), אתה גם לא באמת מבולבל

– מצב נכון: “סובל דרך הבלבולים שלך” – להיות מבולבל באופן פרודוקטיבי

ב. פילוסופיה כטפילית על תפיסות קודמות

פילוסופיה (במיוחד פילוסופיה מוסרית/אתית) היא “טפילית” על:

– תפיסות מקוריות

– אינטואיציות (טרמינולוגיה פילוסופית מודרנית)

– חינוך והרגלה

– להיות מלומד מנעוריו לכבד הרגלים מסוימים

כל בני האדם מתורבתים/מורגלים – “אף אחד מאיתנו לא אנשי קוף שחיים בג׳ונגל”.

ג. פילוסופיה כעבודה דיאלקטית עם סתירות

פילוסופיה עובדת על ידי התנגשות בסתירות בדברים ש״באמת באמת באמת אנחנו מאמינים” ושימוש בהן כדי לייצר אמת. “כל הפילוסופיה היא דיאלקטית”. אנחנו כבר מאמינים/חושבים דברים מסוימים. חשיבה אינה סובייקטיבית (“לא עלי”) – היא על איך “העולם נראה לי”. לא יכול פשוט “לא לחשוב” כפי שדקארט חשב שאפשר. פילוסופיה מבהירה מה אנחנו כבר חושבים.

ד. בעיית החברתיות והסתירות

אנשים מחוברים היטב מיומנים בקפיצה בין עמדות סותרות מבלי לשים לב. להיות “מתורבת” או “מחוברת” לעתים קרובות פירושו לדעת מתי לעבור בין סתירות בצורה חלקה. אנשים מבחינים בסתירות בקלות אצל יריבים פוליטיים אבל לא אצל עצמם או בהנחות משותפות. פילוסופים עשויים להיות מאופיינים כאנשים ש״לא מחוברים היטב” (מוכר כהשקפה ציניית). ניסוח חיובי: פילוסופים רואים דעות כ״פורטלים קטנים למציאות” שניתנו על ידי חינוך, ומבקשים לשפר את הדעות הללו – באופן אידיאלי לידע.

—

VI. הרחבה על שיטת החלוקה

א. מטרת הפיצול/חלוקה

לא שרירותי – לא מפצלים כי יש “יותר מדי” או “מעט מדי” קטגוריות. הבעיה האמיתית: לשפה רגילה/יומיומית אין מספיק מילים למה שאנחנו צריכים להבין. טענה נוגדת-אינטואיציה: העולם הוא למעשה יותר פשוט ממה שמילים יומיומיות מציעות. אנשים מודרניים אומרים “מורכב” אבל באמת דברים הם יותר “נפרדים” (שפירושו פשוט יותר). מילים יומיומיות הן מה ש״מורכב” דברים – הן מזהמות הבנה.

ב. פילוסופיה כטיהור

כמו כימאי המטהר יסודות – מנסה להגיע ליסוד עצמו ללא זיהום. מה מזהם מחשבות: מחשבות אחרות. רוב המושגים “מלוכלכים” – מעורבבים עם דברים אחרים שעשויים להיות נכונים במקום אחר אבל לא שייכים לחקירה הספציפית הזו. מטרה: להבחין בין מושגים כדי להגיע למה שאנחנו באמת מנסים להבין.

—

VII. התערבות תלמיד: האם כל הידע דיאלקטי?

א. אתגר התלמיד

ידע מסוים נראה לא-דיאלקטי ו״עקר” – אנחנו לומדים דברים רק על ידי התבוננות בהם. האם התבוננות יכולה לשמש כבסיס ללמידת יותר?

ב. תגובה

ניסיון הוא מקור אחד של ידע – “אף אחד מעולם לא חלק על זה”. אבל ניסיון גם מבולבל כי “אתה לא יודע מה לראות”. אתה חייב ללמוד איך לראות דברים. השלב אחרי ניסיון הוא “לחוות דברים טוב יותר”.

הבחנה מכרעת:

– ניסיון לא עוצר מחשבה – הוא רק מתחיל מחשבה

– ניסיון נותן יותר שאלות, יותר דברים לקחת בחשבון

– ניסיון אינו “פתרון לבעיה של צורך לחשוב”

פילוסופיה היא “עבודה תיאורטית”, לא “עבודה אמפירית”. אפילו “פילוסופיה טבעית” – הבנה לא תבוא מעבודה אמפירית בלבד.

—

חלק ג׳: בעיית הפרישות בהקשר עכשווי

VIII. הבעיה התרבותית העכשווית

א. הקמת החקירה

הנושא הוא המידה הנקראת “פרישות”. המטרה היא לחשוב על מה שהיא באמת עוסקת, להראות שזה מתייחס ל״בעיה אמיתית שיש לנו” – לא רק לתת “דרוש”.

ב. אבחון החינוך החילוני

“התרבות שלנו מאוד מקולקלת”. אם אתה גר בניו יורק/ניו ג׳רזי ב-2026 ולומד בבית ספר לא-דתי, כנראה מעולם לא שמעת על המידה הזו. לא רק לא מכיר את המילה, אלא מעולם לא חווית אותה. תוצאה: חוסר “נקודות התחלה שמהן להתחיל את החקירה”. בתי ספר ציבוריים מלמדים אנשים “לאכול ולפרוס כל היום והלילה”.

ג. הבעיה אפילו עם חינוך דתי (הקשר לייקווד)

הכרת תודה ראשונית על קבלת חינוך תורני, במיוחד גדילה בלייקווד, כי זה מספק הרגלה למידות מסוימות כמו פרישות. הסיבוך: גדילה בלייקווד “לא עוזרת מספיק”. סיבה: פרישות מלמדים כ״מידה דתית” – “מידה מזויפת” במוחות התלמידים. התלמידים לא באמת מאמינים שזה טוב באמת.

—

IX. הבעיה עם חינוך דתי על פרישות

א. האמונה הבסיסית המלומדת

אם לא בגלל עונש אלוהי (גיהנום), כולם היו היו נהנתנים קיצוניים. “זה מה שהמשגיח שלך לימד אותך?” – רומז שזה המסר המרומז. קשר לתורת הציווי האלוהי: האמונה שבלי ציווי אלוהים, הטוב היחיד יהיה רדיפת הנאה (“אכילת פיצה”).

ב. תוצאה של הוראה זו

תלמידים לא מלמדים שפרישות היא טובה באמת – לפעמים מלמדים את ההפך. הקלה חלקית: למרות חוסר הרגלה נכונה, עדיין יש הכרה מסוימת ב״יופי”, “נכונות”, או “טוב אנושי” בפרישות. הכרה זו היא תיאורטית ולא מורגלת.

—

X. ביקורת על “מורים יהודים מודרניים מתוחכמים”

א. תנועת האנטי-סגפנות

עמדת מורים מסוימים: “תורה היא פרו-נהנתנות” / “יהודים לא צריכים להיות סגפנים”. טענתם: סגפנות היא נוצרית, לא יהודית; תורה היא בעד תענוגות גופניים. מיוחס ל״משגיחים מגניבים” (לא “משגיחים ישנים”).

ב. ניתוח עמדה זו

מורים אלה ספגו שני דברים באופן לא ביקורתי:

1. ערכים דמוקרטיים/תרבותיים (מאופיינים כ״נהנתנות בלתי מובחנת” – “מה שמרים את הסירה שלך”)

2. ההוראה שהתורה מתנגדת לזה

הפתרון שלהם: לגרום לתורה להתאים לערכים מודרניים.

ג. ביקורת על שימוש לרעה ברמב״ם

[סטייה צדדית – פולמוס מורחב]

הקריאה השגויה: טענה שהרמב״ם מלמד שצריך לקבל אמונות תרבותיות באופן לא ביקורתי תוך שמירת מצוות התורה. “להיות יהודי מודרני מתוחכם פירושו לעשות שידוך בין עמוד המערכת של הניו יורק טיימס לבין ויקרא קדושים”. פסק דין: “זה שטות. זה פשוט טיפשי”. האירוניה: אפילו מנקודת מבט חילונית (“בתור גוי”) זה פוגעני – למה לקבל הכל שהתרבות אומרת באופן לא ביקורתי? היתרון האחד של תרבות נגדית: יכולת לשאול שאלות על הנחות תרבותיות במקום לקבל אותן אוטומטית. האשמה: “משגיחים מגניבים מתוחכמים” אלה מוותרים על הסיבה האחת להיות יהודי (מרחק ביקורתי מהתרבות הדומיננטית).

—

XI. ההוראה הישיבתית האמיתית על הנאה

א. עמדת הישיבה המסורתית

טרמינולוגיה ליטאית: “גשמיות” “אינה דבר” – כלומר הנאה פיזית אינה מוערכת. יש איזו מידה המלומדת נגד רדיפת הנאה מוגזמת.

ב. הסתירה לכאורה בהוראת הישיבה

הוראה ראשונה: אל תרדוף הנאה יותר מדי; אל תחיה רק כדי ליהנות מאוכל ומין.

הוראה שנייה (למחרת): ה״געשמאק” (הנאה/טעם) של לימוד תורה – מתואר כטוב כמו “הסלצר הקר של הריש, אפילו יותר טוב”.

גרסה חסידית: הוראה על הנאה במשהו על אלוהים.

ג. הבלבול שזה יוצר

השאלה שמציגים למשגיחים: “האם אנחנו צריכים לחפש הנאה או שאנחנו לא צריכים לחפש הנאה? אתה סותר את עצמך!”

תגובה טיפוסית: “זה מחלוקת” או “זה כשר”.

ביקורת: זה לא פותר את הבעיה, רק חוזר עליה.

[סטייה צדדית – אנקדוטה]

סיפור שהוזכר: מישהו בא ל״הייליגע רבי” בדיוק עם הבלבול הזה. סיפור אחר: מתנגד בא לרבי ואומר שהוא מרגיש רע כל הזמן על המחשבות שלו. נקודה: הבלבול הזה אמיתי ונפוץ.

—

XII. פתרונות מנוסים לבעיית הנאה

א. פתרון ראשון (נדחה): הכחשת ההבחנה

עמדה: ההבחנה בין הנאות טובות ורעות היא שטות. “לכולם יש את ההנאה שלהם. אתה אוהב צעצועים. אני אוהב פיצה. אני לא טוב יותר ממך”. אפילו חלק מלומדי גמרא מוותרים על הבעיה ומקבלים את השיוויון הזה.

ב. פתרון שני: “הנאות גבוהות ונמוכות” של ג׳ון סטיוארט מיל

[סטייה צדדית – רקע פילוסופי]

בעיית מיל: הוא לא יכול היה לדמיין שום דבר טוב מלבד הנאה, אבל חונך כג׳נטלמן בריטי. ההכשרה התרבותית שלו: ג׳נטלמן לא רק רודף הנאות בסיסיות; הוא “נהנה מדברים עדינים יותר בחיים”. הפתרון שלו: יש “הנאות גבוהות” ו״הנאות נמוכות”. ביקורת: “כמו שיש אנשים שהם יותר שווים מאחרים” (התייחסות למשק החיות). זו הייתה הדרך של מיל להציל הבחנות מסורתיות “בלי שיש לך מילים לשום דבר בלי ההנאה שלך”. הכרה: מיל ניסה להצדיק ולהסביר זאת.

—

XIII. תצוגה מקדימה של הפתרון האמיתי

א. הגבלת היקף

“בעיית ההנאה” המלאה לא תיפתר היום. לאריסטו היה הרבה יותר מה לומר על הנאה ממה שיש בדף המקורות. נושא זה זקוק להרבה יותר דיון.

ב. ה״תירוץ הפשוט” המוצע

שיטה: “אנחנו צריכים לעשות יותר דינים” (יותר הבחנות) – אותה שיטה שנדונה קודם. התובנה המרכזית: זה “חמוד” להשתמש באותה מילה “הנאה” לדברים שונים, אבל בעייתי.

דוגמאות ל״הנאות” שונות:

– עונג שבת – עם שאלה האם זה גשמיות או רוחניות

– עונג של סברא (הנאה של תובנה לוגית בלימוד)

– עונג של פיצה

ביקורת על ערבוב: רק בגלל שהם חולקים את אותה מילה לא אומר שהם אותו דבר.

—

חלק ד׳: בעיית השוויון והגדרת החקירה

XIV. בעיית ה״עונג” (הנאה) מומחשת

א. שלושה סוגי תגובות לסתירה לכאורה

1. תגובה ראשונה: “זה אותו דבר” – טוען שכל ההנאות הללו זהות

2. תגובה שנייה: “אני לא יודע” – כניעה אינטלקטואלית

3. **ת

גובה שלישית**: “כן, אבל אני לא יכול להסביר את זה” – מכיר בהבדל אבל מסרב לנסח אותו

ביקורת: התגובה השלישית הזו היא “דרך חמודה לברוח מבעיות ולא לחשוב”.

ב. התוצאה העמוקה יותר

הבלבול הזה מפריד אותנו מחשיבה והסבר. תוצאה: אנחנו מאבדים “גישה ברורה לעולם דרך המחשבות שלנו”. טענה אנתרופולוגית: אנחנו “יצורים שחושבים” – הבלבול הזה מערער את הטבע שלנו. בעיה מודרנית: אנשים מודרניים תקועים במיוחד בגלל “עוני של מילים ומושגים ומטאפיזיקה”.

[הערת צד]: הדיון של היום הוא “לא נגד מטאפיזיקה מודרנית” – זה יהיה “רחב מדי”. לא הכל נפתר על ידי ביקורת על המודרניות.

ג. הפתרון הלשוני וגבולותיו

ויתור: אפילו מילים עבריות מקבלות משמעויות רבות שונות – “אתה חייב לומר את זה”. אפשרות אחת: להמציא מילים חדשות (למשל, “בויניק”, “עויניק”, “שמויניק”). למה זה נכשל: “זה לא מאוד שימושי. זה רק משחק”. הדרישה האמיתית: “אתה חייב להסביר מה אתה מתכוון” – הוספת מילים נוספות להבהרה נחוצה בכל מקרה.

—

XV. הקמת החקירה העיקרית: מהי פרישות?

א. המשימה שלפנינו

“אנחנו הולכים לעשות תהליך ארוך של דיאלקטיקה כאן”. מטרה: “לנסות להבין מה אנחנו בכלל מתכוונים כשאנחנו מנסחים את הדבר הזה שנקרא פרישות”. התייחסות לרמב״ם: ההגדרה שאליה עובדים מהדהדת את ניסוח הרמב״ם במקומות רבים. התייחסות לאריסטו: הפרק הזה הוא “בעצם אריסטו גוזר את ההגדרה הסופית”.

ב. הסכמה ראשונית על הגדרה

נקודת התחלה: פרישות פירושה “המצב הנכון” או “מצב האמצע לגבי הנאות”.

—

XVI. כיצד “אמצע” כבר פותר חלקית את הבעיה

א. המשמעות של מידה כאמצע

“לומר שזה אמצע כבר פתר הרבה” – אולי “חצי מהבעיה שלי, או כולה אולי”. רשום כ״פתרון אחד” לצד “תפסיקו להיות אנשים מודרניים” כפתרון כללי נוסף.

ב. אינטראקציה עם תלמיד: הסבר כיצד אמצע הוא פתרון

ניסיון התלמיד: “זה תלוי במה אתה מכייל את זה”.

הבהרה: לא על כיול – “אמצע” פירושו “נכון”, “הדרך האמצעית פירושה הדרך הנכונה, הדרך הנכונה”.

—

XVII. הבחנה קריטית: שתי שאלות שונות

א. מה שאנחנו לא דנים בו היום

שאלה 1 (לא נושא היום): “האם הנאה היא המטרה, מטרת החיים?”

ניסוחים חלופיים:

– “מה הטלוס של חיי אדם?”

– “למה אני צריך להקדיש את חיי?”

– “סביב מה החיים שלי מאורגנים? מה שופט אותם, מה הקריטריון?”

איפה השאלה הזו שייכת:

– אצל אריסטו: נושא של ספר א׳ של האתיקה הניקומאכית

– אצל הרמב״ם: נושא של “הקדמות” של פירוש המשניות

– המועמדים: “במובן מסוים כל החטאים והמידות יכולים להיות מועמדים לזה”

– נהנתנות: עמדה אחת שהנאה היא המטרה

ב. למה השאלות האלה מתבלבלות

קשר מוכר: “כמובן שזה קשור כי מה שהמטרה של הכל היא, הולך להגיד לנו כמה מכל דבר לעשות על סמך איך להגיע אליה”.

בלבול טרמינולוגי: “אמצע” (middle) מול “מטרה” (end) – “אנחנו צריכים להשתמש במילה אחרת כי זה מבלבל אותנו”.

ג. מה שאנחנו כן דנים בו היום

שאלה 2 (נושא היום): “הדרך הנכונה להתנהג ביחס לתחום החיים הזה שנקרא הנאות”.

הנחה: “בואו נניח שאנחנו כבר יודעים בשביל מה החיים – זה בשביל אושר”.

שאלה בסוגריים: “מה אושר בכלל” – לא מתייחסים לזה גם כן.

מיקוד: “המידה הספציפית הזו כמידה, רק לדבר על מידה, אחת מהמידות הטובות”.

—

XVIII. הבהרה על “עונג” בספרים יהודיים

א. בעיית לשעשע להשם

תלמיד מעלה: “לשעשע להשם” נראה אומר שהנאה היא המטרה.

תגובה: “לשעשע להשם הוא הניסוח הלא נכון”. ניסוח טוב יותר: “להיות שמח בידיעת אלוהים”. הבהרה: “עונג לא מדויק” בהקשר הזה. איפה זה שייך: “הדיון על אאודימוניה וכל זה. שלמות”.

ב. איך ספרים יהודיים משתמשים ב״עונג”

“בספרים יהודיים, לעתים קרובות הם משתמשים בעונג במובן הזה אבל הם לא באמת מתכוונים להנאה”. שאלה קשורה: “האם תהיה לך הנאה? כן, תהיה לך הנאה, אבל זו לא המטרה – זה רק משהו שבא יחד עם המטרה”.

—

XIX. חזרה על העיקרון: כל המידות הן אמצעים

א. הכלל

“כל המידות הן אמצעים. כל המידות פירושן להחזיק בנכון. אף אחת מהמידות לא אומרת אף מידה”.

ביקורת עצמית: “באמת, אנחנו אומרים את זה הפוך. אנחנו צריכים לגזור את זה איכשהו”.

ויתור: “נתנו כמה סיבות לחשוב כך”.

ב. יישום על פרישות

דוגמה: “בכל פעם שאנחנו מדברים ואנחנו משבחים לא ליהנות מפיצה יותר מדי, אנחנו לא מתכוונים לא ליהנות ממנה בכלל”.

מה שאנחנו כן מתכוונים: “לא ליהנות מהדברים הלא נכונים או בזמנים הלא נכונים או בדרכים הלא נכונות או בכמויות הלא נכונות”.

—

XX. דיאלוג תלמיד: האם “אמצע” פותר את הבעיה?

א. התנגדות התלמיד

אתגר: “אני לא יודע מה זה אומר כשאתה אומר תיהנה מזה בדיוק בדרך הנכונה, הזמן הנכון”.

תגובה מעשית: “לא לאכול יותר מדי פיצה ולא מעט מדי פיצה”.

ב. הבלבול העמוק יותר של התלמיד: אכילה מול הנאה

תלמיד: “זה לא הנאה, זה רק אכילה”.

תגובה: “לא, לא, לא, זה הנאה”.

ג. הבהרה: מידות הן מעשים

עיקרון מרכזי: “זכור שאנחנו זוכרים שכל המידות הן מעשים”.

השלכה: אנחנו אף פעם לא מדברים על מצבים פנימיים לבד.

דחיפה חזרה של תלמיד: “אתה מעריך” [מציע ממד פנימי].

הכרה: “זה הפנימי, אבל אני לא יכול לדבר על כל הפנימי כל הזמן”.

ד. פתרון חלקי

“זה כבר פותר פתרון אחד”. הבהרה: “הוא [אריסטו] מדבר על לא לאכול יותר מדי פיצה”. היקף: “אנחנו עדיין מדברים על דברים שנותנים לך הנאה”.

—

XXI. מיקוד מחדש של הדיון

א. על מה שאנחנו לא מדברים

– “הנאה במובן הרחב ביותר של כאילו, אני מחזיק שזה אלוהים” – “זה לא מעניין לדבר עליו. זה גדול מדי לדבר עליו”.

– האם “בלוטות הטעם עובדות נכון” במובן פיזיולוגי גרידא

ב. על מה שאנחנו כן מדברים

מיקוד: “ההתנהגות הנכונה ביחס להנאות. זה הכל”.

הבהרה: “אכילה להנאה. הכמות הנכונה של זה”.

הדגשה: “אנחנו מדברים בדיוק על זה. שום דבר יותר מסובך מזה. מאוד פשוט”.

ג. מה מבדיל מידות אחת מהשנייה

עיקרון: “מה שחותך מידות אחת מהשנייה הוא הדבר שהן עוסקות בו”.

הבהרה: “כל המידות הן אהבות – זה לא מעניין”.

מה שחשוב: “סוג הדברים שאנחנו עושים”.

—

חלק ה׳: התהליך הדיאלקטי – צמצום תחום הפרישות

XXII. הבהרת ההיקף: הנאה כתחום

א. חזרה על המיקוד

הדיון הוא במיוחד על הנאה – פעילויות שאנשים עושים להנאה. השאלה: כמה הנאה? כמה פיצה לאכול, כמה כסף לעשות/לתת – למצוא את האמצע.

הבהרה מרכזית: זה לא על שיקולי בריאות.

– התנגדות תלמיד: “אתה עדיין לא צריך לעשות יותר מדי מזה” (מנקודת מבט בריאותית)

– תגובה: “אתה מדבר על בריאות, אני לא מדבר על בריאות, אני מדבר על הנאה”

– יש דרך נכונה להתייחס להנאה דווקא כהנאה – בלתי תלוי בשיקולי בריאות

ב. הבחנה מחובות אחרות

יש חובות לאכול (ענין לאכול) שאין להן שום קשר להנאה. אלה אינם נושא הדיון של היום. מיקוד: היחס להנאה עצמה – האם אתה אוהב יותר מדי הנאה? מעט מדי הנאה?

—

XXIII. הבעיה המרכזית מחדש (מקשה)

א. הסתירה שאנחנו מתמודדים איתה

אנחנו סותרים את עצמנו – אנחנו לפעמים משבחים הנאות מסוימות ולפעמים מגנים אותן. שניהם קיימים: דברים שאנשים נהנים מהם, וחלקם טובים, חלקם רעים. השלכה: אנחנו צריכים להפסיק לומר שהנאות הן רעות באופן קטגורי.

—

XXIV. ניסיון פתרון ראשון: גישת דרך האמצע

א. פתרון מוצע

הנאות אינן טובות או רעות מטבען. חלק מההנאות טובות, חלקן רעות. המידה קיימת בידיעה אילו הנאות טובות ואילו רעות.

ב. למה הפתרון הזה נכשל

זה רחב מדי – לא נותן לנו מידה ספציפית לדון בה. “מידה קיימת של לדעת איך לחיות” זה נכון אבל כללי מדי. אנחנו צריכים לזהות תחום ספציפי למידה.

ג. הצעה חלופית מתלמיד

הצעת תלמיד: המידה עשויה להיות “העידון של הנאה”.

תגובה: זה אולי נכון, אבל זו רמה אחרת של ניתוח. זה יהיה על הטבע של המידה (מה לאכול, אילו הנאות מעודנות). אנחנו עדיין ברמה הגבוהה יותר של צמצום התחום תחילה. טבע המידה בא אחרי שזיהינו את התחום הספציפי.

—

XXV. בעיית אהבת הלימוד (תעיה מס׳ 1)

א. האתגר

שאלה: האם לא צריך למתן את אהבת הלימוד שלך גם כן?

תצפית: אנחנו לא חושבים שצריך למתן את אהבת הלימוד.

זה יוצר בעיה: אם פרישות חלה על כל ההנאות, למה לא על הנאה אינטלקטואלית?

ב. תגובות מנוסות

הצעת תלמיד: אולי האמצע ללימוד הוא “כל הדרך לצד אחד”.

דחייה: זה לא ככה שזה עובד – אם אין אמצע, זה לא מה שאנחנו דנים בו.

נקודה היסטורית מרכזית: המשגיח מהדיון הקודם לעולם לא היה מיישם את המסגרת שלו על הנאה להנאה של לימוד. “זה דבר אחר לגמרי” – “בדוכניות” (ברור/מובן מאליו).

ג. הפתרון הפשוט המתגלה

אנחנו לא צריכים להפוך הנאות לקטגוריות שונות. במקום זאת: אנחנו צריכים להגדיר מה פרישות עוסקת בו בצורה מדויקת יותר. עידון: במקום לומר שזה על “הנאה”, לומר שזה על “סוג מסוים של הנאה”.

—

XXVI. הוכחה מהכיוון האחר (תעיה מס׳ 2): שמועינג

א. דוגמת השמועינג

שאלה: מה לגבי מישהו שלוקח יותר מדי הנאה בשמועינג/דיבור (נקרא “האקינג” בישיבה)?

האם הוא “בעל תאווה”?

תשובה: לא, הוא לא – המשגיח לא היה קורא לו כך.

ב. המחשה אישית

“אני לוקח הנאה בשמועינג הרבה יותר מאשר באכילה”. “כשאין לי מישהו שאני רוצה לשמועז איתו, אז זה כשאני אוכל”. “זה רק כשאתה עוזב שאני מתחיל לאכול”.

נקודה: שמועינג הוא הנאה גדולה יותר לחלק מהאנשים מאשר אכילה, ובכל זאת זה לא נקרא “תאווה”.

ג. העדות הלשונית

המונח “בעל תאווה” לא משמש לתיאור שמועינג מוגזם. אפילו המשגיח, אם נשאל, היה מבולבל מהשאלה – “הוא מעולם לא חשב על השאלה הזו”.

השלכה: למושג תאווה יש גבולות מרומזים שמחריגים הנאות מסוימות.

—

XXVII. דוגמאות נגדיות נוספות

א. צער מוגזם (תעיה מס׳ 3)

מקרה: מישהו שבוכה יותר מדי על מות אמו או אשתו.

שאלה: האם הוא בעל תאווה? (זה גשמיות אחרי הכל)

תשובה: אף אחד לא היה אומר שהבעיה שלו היא להיות בעל תאווה.

– אולי הוא מדוכא

– אולי הוא לא מאמין בדין השם

– אבל לא שהוא חסר פרישות

התנגדות תלמיד: “כמובן שהם היו – זה כיף לבכות”.

תגובה: אפילו אם מבקרים על בכי יותר מדי, זה סוג אחר של בעיה – “לא חוסר פרישות”.

ב. גירוד גרד

גירוד כשמגרד הוא מהנה. מתואר כ״תאווה גסה” – אבל זה בגלל בלבול עם משהו אחר. הערבוב הזה הוא טעות.

ג. בעיית הבלבול (סטייה צדדית)

ההיגיון השגוי: אנשים עושים חישובים כמו “מה ההבדל בין לחבק את החבר שלך לבין לחבק [באופן לא הולם]? שניהם מהנים”.

תגובה חזקה: “לא, יש הבדל. בני אדם פשוטים יותר מזה”.

אזהרה: “אנשים שעושים את סוג החשבונות האלה, הם מגיעים למקומות האלה”.

הבהרה: זה לא “יותר דק” – זה שונה.

—

XXVIII. ההגדרה המתגלה: הנאות גופניות

א. עידון ראשון

מסקנה: תחום הפרישות (מידת התאווה) אינו על כל סוגי ההנאות האנושיות.

תיקון: “בואו נפסיק לומר את זה, זו טעות, זה רחב מדי”.

הגדרה חדשה: במיוחד על הנאות הגוף.

אזהרה: “זה עדיין לא מעודן מספיק, אבל אנחנו יכולים להתחיל כאן”.

ב. דוגמת הכבוד – הוכחה סופית

מקרה: מישהו שאוהב כבוד יותר מדי.

שאלה: האם הוא בעל תאווה?

תשובה: לא – הוא “בעל כבוד”.

השלישייה המסורתית: קנאה, תאווה, כבוד – שלושה דברים שונים.

נקודה מרכזית: כבוד הוא מאוד מהנה – “חלק מהאנשים הולכים למרחקים גדולים בשביל כבוד, מוותרים על כל התאוות שלהם בשביל כבוד”.

אבל: זה לא להיות “בעל תאווה” – זה חטא שונה באופן קטגורי.

—

חלק ו׳: צמצום ראשון – הנאות גופניות מול הנאות נפשיות

XXIX. הבחנה בין תאווה לתכונות אופי אחרות

א. כבוד כקטגוריה נפרדת

מישהו שרודף כבוד באופן מוגזם אינו נחשב “בעל תאווה”.

שלוש קטגוריות נפרדות שזוהו:

– קנאה

– תאווה (תאווה גופנית/תיאבון)

– כבוד

אלה דברים שונים ביסודם, לא מינים של אותו סוג. חלק מהאנשים מוותרים על כל התאוות שלהם (הנאות גופניות) בשביל כבוד – זה מוכיח שהם דחפים נפרדים.

עיקרון מצוטט: “יש לחדים שממונה חובב עליו מגופא, יש לחדים שכבודה חובב עליו ממונה”

ב. הבעיה עם הגדרות רחבות מדי

אתה יכול להגדיר “בעל תאווה” באופן רחב כ״יותר מדי על עצמך” או “יותר מדי על הגוף שלך”. אבל להרחיב דברים פוגע יותר ממה שזה עוזר למטרות מעשיות. אם אתה רוצה לעבוד על מידה, או להיות ברור לגביה, אתה צריך לצמצם את ההגדרה.

—

XXX. צמצום ראשון: הנאות גופניות מול הנאות הנפש

א. הצמצום המוצהר

צמצום מס׳ 1: פרישות עוסקת בהנאות גופניות, לא בהנאות הנפש.

אזהרה חשובה: אתה לא צריך להאמין בנפש מילולית כדי שההבחנה הזו תעבוד. זה לא תלוי במטאפיזיקה כבדה. ההבחנה היא מעשית/פנומנולוגית.

ב. ביקורת על מטריאליזם רדוקטיבי (שיחת דופמין)

[סטייה צדדית – פולמוס]

שיח “דופמין” מודרני הוא בעייתי. טענות על דופמין:

– “אף אחד מעולם לא ראה אותו” – זה מבנה תיאורטי

– זה “השערה מוזרה, חצי דרך, רבע מוכחת”

– זה לא מסביר את רוב מה שזה אמור להסביר

– זה “המצאה” שאנשים מקבלים באופן לא ביקורתי

למה זה חשוב: החשיבה הרדוקטיבית הזו גורמת לאנשים לערבב דברים שונים. לאהוב כבוד זה לא אותו דבר כמו לאהוב כסף. לאלה יש אובייקטים שונים וחלקים שונים של האדם שנהנים מהם.

ג. הדרך הנכונה להבחין

– כבוד: נוגע לאיך אנשים אחרים מתייחסים אליך

– כסף: נוגע ליחס שלך לעושר/רכוש

– לכל תחום יש אופי משלו

עיקרון מרכזי: “זה עדיין יותר שונה ממה שזה דומה” – אפילו אם יש איזה מצע משותף.

ד. ויתור לתלות פיזית

מוכר: מישהו מדוכא קלינית או עם חוסר פיזי אולי לא יכול ליהנות מלימוד. אבל זה לא מקריס את ההבחנה – “זה עדיין סוג אחר של דבר”.

אנלוגיה שניתנה:

– האם אתה צריך גוף כדי ליהנות מכבוד? אולי

– האם אתה צריך גוף כדי ליהנות מלימוד? אולי (בזמן שמגולם)

– “אני מעולם לא למדתי עם מישהו שלא בגוף”

– חריג: מלאך – מוכיח שאתה לא צריך גוף כדי ללמוד

– אבל בזמן שבגוף, אתה כן צריך אותו (כשעייף

, לא יכול ללמוד)

ה. השגיאה המתודולוגית שיש להימנע ממנה

תובנה מרכזית: “אחת הסיבות שאנחנו תקועים היא כי במקום לחשוב על מה דברים הם, אנחנו חושבים על מה גורם להם לעבוד”.

אנלוגיה: לומר שכל הבתים זהים כי כולם צריכים יסודות.

– נכון אבל לא מעניין

– מה שאתה נהנה ממנו הוא המיזוג, לא היסוד

– אפילו אם שבירת היסוד עוצרת את המיזוג, הם עדיין דברים שונים

ו. דוגמאות להנאות לא-גופניות (מוחרגות מפרישות)

– לאהוב ללמוד

– לאהוב לחשוב

– לאהוב לדבר

– לאהוב לקבל כבוד

– ליהנות מכבוד

ז. מסקנת הצמצום הראשון

כשדנים בפרישות (פרישות, זהידות, צוכט), אנחנו רק דנים בהנאות הגוף, לא בהנאות הנפש. כבוד שייך לנפש, לא לגוף – “תבין בדיוק לאן זה שייך, לא למה שאנחנו מדברים עליו”.

—

XXXI. הבהרה: גוף פירושו חושים

שאלת/הצעת תלמיד: כשאתה אומר “גוף”, האם אנחנו מתכוונים “חושים”?

תגובה: “כן, אתה יכול לומר שאנחנו מתכוונים לחושים בשלב הזה”.

—

XXXII. סטייה מורחבת: האם שינה היא תאווה/הנאה?

א. השאלה שהועלתה

אתגר תלמיד: האם שינה תהיה תאווה? זה גופני.

ב. טיעונים נגד שינה כהנאה/תאווה

1. אתה לא נוכח: “אתה לא נהנה משינה” – אתה לא שם כשאתה ישן

2. הנאה דורשת פעילות: “הנאה היא כשאתה עושה משהו” – שינה היא ההפך מלעשות

3. קשר לדיכאון: על “תרשים טניות”, שינה מוגזמת קשורה לדיכאון. דיכאון אינו הנאה בהגדרה. לומר “אני נהנה להיות מדוכא” הוא “ארטיפקט של שפה”

4. עדות לשונית: מישהו שישן יותר מדי נקרא “עצלן”, לא “מחפש הנאה”. זה פגם אופי אחר (עצלות מול תאווה)

ג. ויתור חלקי

לישון חצי שעה אולי מרגיש כמו הנאה גופנית. אולי זה “הנאה חברתית” או “הנאה של המוח”. מנוחה על ספה: אולי שונה משינה.

ד. טיעון הקריקטורה

נקודת תלמיד: שינה מוגזמת היא “חלק מאותה קריקטורה” כמו התמכרויות אחרות.

תגובה: זה קשור לאותו סוג אופי רע, אבל זה עדיין מסווג אחרת (עצלות).

ה. השקפה אישית

“אם אתה שואל אותי, שינה היא הנאה של המוח, לא של הגוף”. השוואה: כמו להיות שיכור (סיווג לא ברור). נקודה פנומנולוגית: “הנאה היא כשאתה הולך לישון, כשאתה מתעורר, אבל כשאתה ישן זה לא”.

ו. תת-סטייה קצרה: האם חלימה היא הנאה?

תשובה: כן, אבל לא של הגוף – אותה קטגוריה כמו חשיבה.

ז. ניתוח דמות ה״עצלן”

העצלן: מישהו ש״רק ישן ואוכל כל היום”.

ניתוח:

– חלק השינה = עצלות

– חלק האכילה = גם עצלות (אין מה אחר לעשות)

– יכול להיות גם “מידות רעות הולכות ביחד” (כמו מידות טובות הולכות ביחד)

– להיות “לא מבוקר” מוביל לכל מיני דברים

ח. נקודה מתודולוגית חוזרת

פרישות היא “הרבה יותר מוגבלת” משליטה עצמית כללית. יתרון הצמצום: “זה מה שמאפשר לנו לקיים שיעור על כל דבר בנפרד”. אחרת: “השיעור שלי היה מסתיים מהר מאוד”.

—

חלק ז׳: צמצום נוסף – צמצום לחושים מסוימים

XXXIII. מעבר: צמצום נוסף לחושים מסוימים

א. תצוגה מקדימה של הצעד הבא

שיטת אריסטו: אחרי צמצום להנאות גופניות, הוא מצמצם עוד יותר לחושים מסוימים.

שאלה מוצגת: האם אנחנו מתכוונים לכל ההנאות הגופניות? כל חמשת החושים?

—

XXXIV. בחינה האם ראייה מהווה הנאה גופנית (תאווה)

א. המקרה של יופי ויזואלי

שאלת פתיחה: האם מישהו שנהנה מנוף יפה או אמנות הוא “בעל תאווה”?

התנגדות תלמיד: ראייה היא חוש, אז לא צריכה הנאה ויזואלית להיחשב?

הבחנה מרכזית שהועלתה: “לעיניים אין הנאה” – ההנאה מלראות דברים יפים אינה זהה לתחושה פיזית בעיניים.

– אנלוגיה מוצעת: לפה יש הנאה משיחה (שמועינג) – הפה הוא רק כלי, ההנאה היא בתן וקח, לא בתחושה הפיזית

– כתיבה/הקלדה משיגה את אותה הנאת שמועינג בלי הפה

ב. דחיפה חזרה של תלמיד על דמיון מול ראייה

טיעון תלמיד: אתה לא יכול ליהנות מנוף בלי עיניים; דמיון זה לא אותו דבר.

ויתור: יש הבדל אמיתי בין הנאה מדומיינת להנאה חושית.

הבחנה טכנית שהוצגה: מגע וטעם עובדים על ידי מגע ישיר; ראייה, שמיעה וריח עובדים במרחק. “אריסטו התרשם מההבחנה הזו”.

—

XXXV. מבחן המשגיח: איך רשויות דתיות מסווגות בפועל את ההנאות האלה

א. סרטים כמקרה מבחן

תצפית: משגיח לא קורא למישהו שצופה בסרטים “בעל תאווה”.

מונחים חלופיים בשימוש: “ביטול תורה”, “ביטול זמן”, “גויאיש”.

נקודה מרכזית: אלה קטגוריות שונות של ביקורת, לא תאווה.

ב. טיולים נופיים וקונצרטים

אף אחד לא קורא למישהו “בעל תאווה” על:

– הליכה לטיולים לראות נוף

– אהבת מוזיקה יפה

– השתתפות בקונצרטים

ג. איך מתארים דמויות מכובדות

דוגמאות להמחשה:

– אם רבי רואה הר יפה ואומר “מה רבו מעשיך השם” – זה נראה כדבר טוב

– אם רבי נהנה מקטע חזנות או מוזיקה קלאסית – זה לא נחשב סכנה

– ניגוד: אם אתה אומר שהרבי “ממש אהב קוגל” – הוא “מותר לו”, אבל אף אחד לא מכבד אותו על זה

מסקנה: אנחנו לא אומרים שליהנות מיופי זה “יותר מדי הנאה” באופן שאנחנו עושים עם הנאות גופניות.

—

XXXVI. התייחסות לדוגמאות נגדיות אפשריות

א. מקרים קליניים

התנגדות תלמיד: יש אנשים שחווים הנאות אסתטיות/אינטלקטואליות/ויזואליות עד נקודה שזה פוגע בחייהם.

דחייה: “מצבים קליניים לא נחשבים”.

טענה פרובוקטיבית: “אנחנו לא מאמינים במצבים קליניים, רק במצבים מוסריים”.

הרחבה: “קליני פשוט אומר שזה פוגע בחיים שלך, שפירושו שאתה לא עובד בשביל קפיטליזם מספיק טוב, וזה לא מאוד מעניין”.

הבהרה: הדיון הוא על “אנשים רגילים” ו״מצבים רגילים”.

ב. הסתייגות חשובה

לא טוען: שאתה לא יכול ליהנות ממוזיקה או דברים יפים “יותר מדי”.

כן טוען: כשהבעיה הזו מתרחשת, זה לא עניין של פרישות – זה יהיה “איזה עניין אחר שאולי נמצא לו שם חדש”.

קטגוריות חלופיות:

– ביטול זמן

– תחרות עם לימוד (“הראש שלך על שירים או על לימוד”)

– אלה בעיות שונות עם פתרונות שונים

ג. עיקרון הפרדת המידות

“יש סיבה למה אנחנו מפרידים את המידות לדברים שונים. אנחנו לא צריכים לבלבל את הדברים האלה גם כן”.

—

XXXVII. סטייה קצרה: טלפונים ומגע

שאלת תלמיד: מה לגבי ההנאה מלגעת בטלפון שלך כל היום?

תגובה משעשעת: זה אולי באמת קשור לדאגה של אריסטו כי זה כולל מגע. “האנשים שמייצרים טלפונים מוודאים שהם מרגישים נעים למגע”.

נדחה במהירות: “זו הייתה רק דרך נחמדה שלי… זה אפילו לא…”

—

XXXVIII. ביטול ריח כתאווה עיקרית

א. מבחן הריח-חלה

שאלה: האם מישהו שאוהב להריח חלה טרייה הוא “בעל תאווה”?

תשובה: רק “באופן משני” – הוא מריח את החלה אבל רוצה לאכול את החלה. “הוא לא באמת על החלה” (הריח).

ב. קריטריון החיה

הגדרה מרכזית: הגדרה אחת של מה רע בתאווה היא “זה מה שחיות עושות”.

דוגמת חיה: אריה מריח זברה – האם הוא חושב “אה, ריח טוב”? לא, הוא חושב “בשר טוב”.

הבחנה:

– “אם אתה אומר בשר טוב, אז אתה חיה”

– “אם אתה אומר ריח טוב, אז אתה יכול לעשות ברכה” (על ריחות נעימים)

ג. חובבי בושם

שאלה: האם חובב בושם (עוד, זעפרן וכו׳) הוא בעל תאווה?

תשובה: לא, אלא אם כן זה קשור למשהו מיני.

תובנה: “כל החובבים מנסים להוציא את התאווה מזה. זו כל החכמה של להיות חובב של כל דבר”.

הבהרה: תאוות הריח היא במיוחד “אני מריח חיה שאני אוהב לאכול. כמו מה שחיה תעשה”.

—

XXXIX. הצמצום הסופי: רק מגע נשאר

א. סיכום הביטול

תוצאה: רק שני חושים נשארים – מגע וטעם.

ביטול נוסף: אפילו טעם הוא “לא באמת בעיה”.

תשובה סופית: רק מגע.

ב. למה טעם לא נחשב

טענה: “חיות לא טועמות את האוכל שלהן”.

– הן אולי מגיבות למתיקות, אבל אין להן “טעם כסוג של שיפוט”

הבחנה מרכזית: פרעסער מול טועם

– “פרעסער” (זולל) רק צורך

– “טועם” נהנה מהשיפוט של אוכל – “זה… אני מקבל את הסטיקל” (הנקודה העדינה)

– ההנאה של הטועם היא “לא הנאה של החושים, ההנאה של השיפוט”

ג. עדות שטעימה ≠ תאווה

נקודה מעשית: טועמי יין יורקים את היין.

– אם אתה באמת אוכל/שותה יותר מדי, אתה מאבד רגישות

– “זה הטעם” (הטעם/השיפוט) שחשוב

התייחסות חוזרת: “זה מה שאמרתי לך כל הדרך בהתחלה. זה תלוי בנגיסה השנייה והנגיסה הבאה”.

ד. איך רשויות רואות טעימה

תצפית: “אנשים בעלי תאווה באמת לא אוהבים את זה” (טעימה מעודנת).

הסתייגות: “איזה משגיח אולי יקרא לזה בעל תאווה, הרמב״ם אולי יקרא לזה בעל תאווה מסיבות אחרות, אבל אריסטו לא קרא לזה בעל תאווה”.

—

XL. הגדרת אריסטו של בעל התאווה

א. האפיון של הרמב״ם

השקפת הרמב״ם: תאווה היא “סכלות”.

למה סכלות?: תחום ההנאה הוא זעיר – “כמו 3 אינץ׳, מהלשון שלך עד כאן”.

הנקודה הבסיסית: ההנאה היא במיוחד במגע/תחושה הפיזית, לא בשיפוט.

ב. הסיפור המחשי של אריסטו

הסיפור: אריסטו שמע על אדם שהיה בדיוק סוג האדם הרע שנדון.

תפילת האדם: “בבקשה תעשה את הלשון שלי ארוכה כמו של עגור” (ציפור עם לשון ארוכה מאוד).

ההיגיון: מכיוון שכל ההנאה היא במגע של אוכל על הלשון, לשון ארוכה יותר = יותר הנאה.

מה זה מגלה: הנאת בעל התאווה היא אך ורק במגע פיזי, לא בטעם כשיפוט.

[התייחסות אפלטונית – סטייה צדדית]

אפלטון היה אומר שאדם כזה יתגלגל כעגור. מקור: “מיתוס אר” – כולם מקבלים גלגול לפי מה שהם באמת רצו בחיים. השלכה: ההנאות הדומיננטיות שלך קובעות את המסלול הרוחני שלך.

ג. תמיכה תלמודית

גמרא על הפרה: הוזכר כהוראה מקבילה (“הא אמוה ואמש טעמה”).

נקודה: כל התקווה וההנאה של האדם הזה התמקדה בתחושת המגע הפיזי, לא במשהו מעבר לזה.

—

חלק ח׳: ההגדרה הסופית – מגע כתחום הפרישות

XLI. הטיעון המרכזי: הנאת מגע כחייתית באופן ייחודי

א. למה מגע בעייתי

טענה מרכזית: הנאת המגע היא “ההנאה המדויקת שרק לחיות יש”.

הבהרה: לא שרק לחיות יש אותה, אלא שאנחנו “חולקים אותה לחלוטין עם חיות”.

ניגוד לטעם: אפילו הנאות טעם אינן משותפות לחלוטין עם חיות.

– חיות לא מעריכות יין מיושן או טעמים מעודנים

– לחיות יש “את המגע של הטעם, לא את הטעם של הטעם”

– חיות חסרות “את השיפוט של הטעם”

ב. הבהרת טרמינולוגיה

“חייתי”: המונח העברי לאיכות הזו.

יישום: אנשים שהם “עבדים לחוש המגע” הם החייתיים ביותר.

זה מסביר: למה התחום הספציפי הזה הוא נושא הפרישות/המידה.

—

XLII. האמירה המפורסמת של אריסטו על מגע

א. הציטוט

אמירה: “חוש המגע הוא בושה לבני אדם”.

הערת מקור: זה לא מופיע מילולית בפרק הזה “לפחות לא בגרסה שלנו”.

נקודה פדגוגית: “כל הדף הזה היה כדי לגרום לך להבין את האמירה הזו”.

ב. פרשנות נכונה

לא אומר: מגע עצמו הוא מבייש.

כן אומר: לחיות על פי חוש המגע, או להיות “יותר מדי לתוך” הנאות מגע, הוא מבייש.

סיבה: אלה בדיוק ההנאות שיש לחיות.

קשר לטיעון התפקיד: מתייחס חזרה ל״בקוואן” (ספר ראשון) – בני אדם צריכים לעשות דברים אנושיים במיוחד.

—

XLIII. התנגדות: מה לגבי הנאות מגע אנושיות?

א. השאלה של אריסטו עצמו

דוגמאות שהועלו: פעילות גופנית, עיסויים – אלה כוללים מגע אבל נראים אנושיים באופן מובהק.

תצפית: “אף אחד לא אמר שאתה בעל תאווה אם אתה אוהב עיסויים יותר מדי”.

ב. הבהרה מתודולוגית (סטייה חשובה)

“חיות לא עושות את זה” – מה זה לא אומר:

– לא טענה אמפירית שאתה יכול להפריך על ידי מציאת דוגמת חיה באינטרנט

– דומה ל״גוף מול מוח” – לא על סריקות מוח שמראות נוירונים

מה זה כן אומר: הבחנה מושגית/קטגורית, לא זואולוגית.

—

XLIV. סיכום מה שהושג

א. צמצום התחום

פרישות עוסקת ב: הנאות חוש המגע.

במיוחד: אוכל ומין (“אלה בעצם ההנאות של חוש המגע”).

מוחרג מקטגוריה זו (אם כי עשויות להיות להן בעיות משלהן):

– לגרד את עצמך

– ליהנות מעיסויים

– פעילות גופנית

– ליהנות מחתונה

– פעילויות אחרות הקשורות למגע

ב. הבהרה קריטית: הבעיה אינה הנאה עצמה

שאלת תלמיד

אתגר: טועם היין – האם ההנאה עצמה עדיין לא הנאה?

תגובה

מסגור מחדש: “הבעיה שלנו היא לא הנאה. הבעיה שלנו היא באמת יותר להיות כמו חיה”.

אמירה מרכזית: “אין משהו לא בסדר עם הנאה. אפילו לא לא בסדר. אנחנו אפילו לא מדברים על זה”.

הבהרה: כשאנחנו משתמשים במילה “הנאה” בהקשר הזה, אנחנו לא מתכוונים שהנאה כשלעצמה היא הבעיה.

—

XLV. למה הבחנות קטגוריות חשובות

א. מה הניתוח הזה לא אומר

– הקטגוריות המוחרגות (כבוד, שמועינג וכו׳) כולן טובות

– אין מידות/אמצעים לגביהן

– נאמר במפורש: “יש מידות לכבוד. יש מידות לשמועינג יותר מדי”.

ב. למה להפריד אותן בכל זאת

סיבה מעשית: “אתה פשוט מתבלבל” אם אתה מערבב אותן ביחד.

סיבה מתודולוגית: תחומים שונים “צריכים כללים שונים” ו״חכמה שונה לראות את המצב נכון מבחינה מוסרית”.

מטרת פיצול מידות: אחרת יכולנו פשוט לעקוב אחרי השקפת סוקרטס שיש רק מידה אחת (להיות טוב/לדעת מה לעשות).

ג. אנלוגיית המכוניות (התייחסות לשיעור קודם)

נקודת אריסטו: לדעת “את הטוב” באופן מופשט לא יעזור לך לייצר מכונית.

יישום: אתה צריך ללמוד על כל תחום ספציפי.

—

XLVI. אמירת סיום

א. הימור מעשי

טענה: “בכך שאין לך מילים נכונות אתה גם מקלקל את החיים שלך”.

לכן: הבנה מדויקת של מה שפרישות מתייחסת אליו היא חיונית.

ב. הגדרה סופית

על מה אנחנו מדברים: בדיוק ההנאות של מגע (אוכל ומין).

סיום: “השם יעזור לנו”.

—

הישגים פילוסופיים מרכזיים של שיעור זה

1. הקמת יסודות טרמינולוגיים על פני יוונית, לטינית, עברית וערבית להבנת פרישות/סופרוסינה

2. ניסוח תזת אחדות המידות תוך הסבר למה מידות בודדות עדיין זקוקות לטיפול נפרד

3. הסבר השיטה הפילוסופית של חלוקה כחיונית לבהירות מוסרית

4. אבחון בעיות עכשוויות עם חינוך חילוני ודתי כאחד לגבי פרישות

5. צמצום שיטתי של התחום של פרישות מ״כל ההנאות” ל״הנאות מגע” במיוחד

6. ביסוס צמצום המגע בהבחנה חיה/אדם מטיעון התפקיד של אריסטו

7. הבהרה שהנאה עצמה אינה הבעיה – להיות חייתי היא

8. **הסבר ציטוט ה״בושה” המפורסם

של אריסטו** בהקשר הנכון

9. הצדקת התרגיל הטקסונומי כולו – תחומים שונים זקוקים לחכמה מוסרית שונה

10. הבחנה בין קטגוריות מושגיות לטענות אמפיריות על התנהגות חיות

—

נספח: נקודות מפתח נוספות ומסקנות

על הפילוסופיה כדיסציפלינה

השיעור הדגים שפילוסופיה מוסרית:

– מתחילה מהבלבולים שלנו, לא מעקרונות ראשונים

– דורשת הרגלה נכונה כתנאי מוקדם

– עובדת על ידי הבהרת הבחנות שכבר מרומזות בשפה והתנהגות שלנו

– אינה יכולה להיפתר על ידי עבודה אמפירית בלבד

על החינוך המודרני

הביקורת המרכזית:

– חינוך חילוני מכשיל לחלוטין בהעברת המידה

– חינוך דתי מלמד את המידה אבל לא את הטוב שלה

– “משגיחים מתוחכמים” מנסים להתאים תורה לנהנתנות מודרנית

– התוצאה: דור שאינו יכול לחשוב בבירור על הנאה

על מבנה המידות

עקרונות שהוקמו:

– כל המידות הן “אמצעים” – הדרך הנכונה ביחס לתחום מסוים

– מידות מובחנות על ידי התחומים שלהן, לא על ידי מבנה פנימי משותף

– אותה מילה (“הנאה”, “עונג”) יכולה להתייחס לדברים שונים בתכלית

– בלבול טרמינולוגי מוביל לבלבול מוסרי

על היחס בין אדם לחיה

הבחנה מרכזית:

– בני אדם חולקים חלק מההנאות עם חיות (מגע)

– בני אדם יש להם הנאות ייחודיות (אינטלקטואליות, אסתטיות)

– הבעיה המוסרית: לחיות על פי החלק המשותף במקום הייחודי

– זו לא טענה זואולוגית אלא קטגוריה מוסרית

על הנאה ואושר

הבהרות שניתנו:

– הנאה אינה המטרה של חיים (שאלה נפרדת)

– פרישות עוסקת ביחס הנכון להנאות מסוימות

– “עונג” בספרות יהודית לעתים קרובות לא מתכוון להנאה חושית

– יש הבדל בין הנאה שמלווה טוב לבין הנאה כמטרה

על השיטה הפילוסופית

השיעור הדגים:

– חשיבות עשיית הבחנות (“יותר דינים”)

– סכנת הגדרות רחבות מדי

– ערך של צמצום מושגים

– הצורך לעבוד דרך דוגמאות ודוגמאות נגדיות

על היישום המעשי

נקודות מעשיות:

– הבנה נכונה משנה התנהגות

– מילים לא נכונות מקלקלות חיים

– צריך לדעת על מה עובדים כשעובדים על מידה

– הבחנות ברורות מאפשרות עבודה ממוקדת

—

סיכום סופי

השיעור עבר מהגדרה רחבה מאוד של פרישות (“יחס נכון להנאות”) להגדרה מדויקת וצרה (“יחס נכון להנאות חוש המגע – אוכל ומין”). תהליך זה של צמצום הושג באמצעות:

1. ביטול הנאות הנפש (למידה, כבוד, שיחה)

2. ביטול חושים מרוחקים (ראייה, שמיעה, ריח)

3. ביטול טעם כשיפוט (הבחנה בין טועם לפרעסער)

4. השארת מגע בלבד כתחום האמיתי של המידה

הסיבה התיאורטית: הנאות מגע הן אלה שאנחנו חולקים לחלוטין עם חיות, ולכן לחיות על פיהן הוא להיכשל בתפקיד האנושי.

המשמעות המעשית: כשמדברים על פרישות, תאווה, או סופרוסינה, אנחנו מדברים על תחום מוגדר מאוד – לא על כל ההנאות, לא על כל התנהגות, אלא על היחס הספציפי לאוכל ומין כהנאות גופניות.

זה מאפשר:

– עבודה ממוקדת על המידה

– הבנה למה מידות אחרות (ענווה, נדיבות וכו׳) נפרדות

– בהירות לגבי מה בעייתי ומה לא

– יכולת להבחין בין בעיות שונות שדורשות פתרונות שונים

המסר המרכזי: דיוק מושגי אינו עניין אקדמי – הוא תנאי הכרחי לחיים מוסריים ברורים ולעבודה אפקטיבית על המידות.