אחר שניתנה מצוות היובל נאמרה פרשה שלימה שאם אתם מוכרים שדה אל תונו איש את עמיתו אלא תמכרו במספר שנים וכו'.
מעולם לא הבנתי מה צורך בכל האריכות הזו. הרי זה דבר ברור, שאם יחזרו השדות ביובל, ממילא יתנהג השוק בהתאם. לשם מה צריכה התורה לפרט בדיוק כיצד יעבוד החשבון לפי רוב השנים תרבה מקנתו וכו', אלה דברים ברורים בין בני אדם כל אחד יכול לחשב לבד שאם אין שדה נקנית אלא עד יובל שהמקנה יצא לפי החשבון.
אולי הכוונה הוא שלא נטעה לומר שהיובל הוא איזה מין חלות עליונה שמופיעה פתאום בתוך הסדר הנורמלי של השוק. אולי יבוא איזה למדן ויאמר 'יובל אפקעתא דמלכא', מה זה שייך אל המקח וממכר שלי. מצד העולם הזה כל המקח וממכר צריך לפעול כאילו זה מכירה לצמיתות, רק אם יבוא היובל תהיה הופעת חלות עליונה שתחריג את הסדר הנורמלי. אבל מבחינת המקח וממכר הכל נשאר אותו דבר.
על זה בא הכתוב ואומר ויראת מאלהיך. זה לא עובד ככה. אם היובל תחזיר את השדה, אל תגיד מה אני מכרתי לך לנצח מה אעשה והתורה מכריחה אותי לקחת את זה בחזרה ממך, תחשב את החשבון של הגבלת המצווה כבר מראשית המכירה הפשוטה. אחרת זה לא שאתה יותר ירא שמים אלא פחות, כי יראת שמים זה לחשב את החשבון של המצוות שלך כבר בתוך המסחר שלך, אחרת זה הוניית העמית ולא יראת שמים.
ואולי גם זה באמת יעזור שזה יעבוד, אי אפשר לנחות בשנת החמישים ולהכריז על יובל, כבר אנשים השקיעו את כספם בהנחה שזו מכירה עולמית. צריכים שכבר מן השנה הראשונה ידעו הכל בדיוק לכמה זמן זה נמכר.