בלשון חכמים נקרא האל '"הקודש", (כך למדתי שצריך לומר, ולא כפי שרגילים לקרוא "הקדוש"), ומשמזכירים אותו מקיימים זכר צדיק לברכה אומרים מיד "ברוך הוא", שלא תהא הזכרת שם שמים לבטלה ללא ברכה. (וראה איך מסכת יומא עוסקת גם בהזכרת הצדיקים לשבח)
ואיפה המקור לזה בלשון התורה? וכפר על הקודש.