Tuesday, October 23, 2018 • י״ד חשון תשע״ט
23
לֹ֥א תִשָּׂ֖א שֵׁ֣מַע שָׁ֑וְא אַל־תָּ֤שֶׁת יָֽדְךָ֙ עִם־רָשָׁ֔ע לִהְיֹ֖ת עֵ֥ד חָמָֽס׃ (ס)
You must not carry false rumors; you shall not join hands with the guilty to act as a malicious witness:
לֹֽא־תִהְיֶ֥ה אַחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת׃
You shall neither side with the mighty to do wrong—you shall not give perverse testimony in a dispute so as to pervert it in favor of the mighty—
וְדָ֕ל לֹ֥א תֶהְדַּ֖ר בְּרִיבֽוֹ׃ (ס)
nor shall you show deference to a poor man in his dispute.
כִּ֣י תִפְגַּ֞ע שׁ֧וֹר אֹֽיִבְךָ֛ א֥וֹ חֲמֹר֖וֹ תֹּעֶ֑ה הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ לֽוֹ׃ (ס)
When you encounter your enemy’s ox or ass wandering, you must take it back to him.
כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שֹׂנַאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָדַלְתָּ֖ מֵעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ׃ (ס)
When you see the ass of your enemy lying under its burden and would refrain from raising it, you must nevertheless raise it with him.
לֹ֥א תַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט אֶבְיֹנְךָ֖ בְּרִיבֽוֹ׃
You shall not subvert the rights of your needy in their disputes.
מִדְּבַר־שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַֽל־תַּהֲרֹ֔ג כִּ֥י לֹא־אַצְדִּ֖יק רָשָֽׁע׃
Keep far from a false charge; do not bring death on those who are innocent and in the right, for I will not acquit the wrongdoer.
וְשֹׁ֖חַד לֹ֣א תִקָּ֑ח כִּ֤י הַשֹּׁ֙חַד֙ יְעַוֵּ֣ר פִּקְחִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽים׃
Do not take bribes, for bribes blind the clear-sighted and upset the pleas of those who are in the right.
וְגֵ֖ר לֹ֣א תִלְחָ֑ץ וְאַתֶּ֗ם יְדַעְתֶּם֙ אֶת־נֶ֣פֶשׁ הַגֵּ֔ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
You shall not oppress a stranger, for you know the feelings of the stranger, having yourselves been strangers in the land of Egypt.
וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְרַ֣ע אֶת־אַרְצֶ֑ךָ וְאָסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבוּאָתָֽהּ׃
Six years you shall sow your land and gather in its yield;
וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ׃
but in the seventh you shall let it rest and lie fallow. Let the needy among your people eat of it, and what they leave let the wild beasts eat. You shall do the same with your vineyards and your olive groves.
שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּעֲשֶׂ֣ה מַעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָתְךָ֖ וְהַגֵּֽר׃
Six days you shall do your work, but on the seventh day you shall cease from labor, in order that your ox and your ass may rest, and that your bondman and the stranger may be refreshed.
וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָמַ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם תִּשָּׁמֵ֑רוּ וְשֵׁ֨ם אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לֹ֣א תַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עַל־פִּֽיךָ׃
Be on guard concerning all that I have told you. Make no mention of the names of other gods; they shall not be heard on your lips.
שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֔ים תָּחֹ֥ג לִ֖י בַּשָּׁנָֽה׃
Three times a year you shall hold a festival for Me:
אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֮ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֣ת יָמִים֩ תֹּאכַ֨ל מַצּ֜וֹת כַּֽאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֗ךָ לְמוֹעֵד֙ חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב כִּי־ב֖וֹ יָצָ֣אתָ מִמִּצְרָ֑יִם וְלֹא־יֵרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם׃
You shall observe the Feast of Unleavened Bread—eating unleavened bread for seven days as I have commanded you—at the set time in the month of Abib, for in it you went forth from Egypt; and none shall appear before Me empty-handed;
וְחַ֤ג הַקָּצִיר֙ בִּכּוּרֵ֣י מַעֲשֶׂ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּזְרַ֖ע בַּשָּׂדֶ֑ה וְחַ֤ג הָֽאָסִף֙ בְּצֵ֣את הַשָּׁנָ֔ה בְּאָסְפְּךָ֥ אֶֽת־מַעֲשֶׂ֖יךָ מִן־הַשָּׂדֶֽה׃
and the Feast of the Harvest, of the first fruits of your work, of what you sow in the field; and the Feast of Ingathering at the end of the year, when you gather in the results of your work from the field.
שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶל־פְּנֵ֖י הָאָדֹ֥ן ׀ יְהוָֽה׃
Three times a year all your males shall appear before the Sovereign, the LORD.
לֹֽא־תִזְבַּ֥ח עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹֽא־יָלִ֥ין חֵֽלֶב־חַגִּ֖י עַד־בֹּֽקֶר׃
You shall not offer the blood of My sacrifice with anything leavened; and the fat of My festal offering shall not be left lying until morning.
רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ׃ (ס)
The choice first fruits of your soil you shall bring to the house of the LORD your God. You shall not boil a kid in its mother’s milk.
הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי׃
I am sending an angel before you to guard you on the way and to bring you to the place that I have made ready.
הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל־תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ׃
Pay heed to him and obey him. Do not defy him, for he will not pardon your offenses, since My Name is in him;
כִּ֣י אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמַע֙ בְּקֹל֔וֹ וְעָשִׂ֕יתָ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר אֲדַבֵּ֑ר וְאָֽיַבְתִּי֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ וְצַרְתִּ֖י אֶת־צֹרְרֶֽיךָ׃
but if you obey him and do all that I say, I will be an enemy to your enemies and a foe to your foes.
כִּֽי־יֵלֵ֣ךְ מַלְאָכִי֮ לְפָנֶיךָ֒ וֶהֱבִֽיאֲךָ֗ אֶל־הָֽאֱמֹרִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהַפְּרִזִּי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י וְהִכְחַדְתִּֽיו׃
When My angel goes before you and brings you to the Amorites, the Hittites, the Perizzites, the Canaanites, the Hivites, and the Jebusites, and I annihilate them,
לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶ֤ה לֵאלֹֽהֵיהֶם֙ וְלֹ֣א תָֽעָבְדֵ֔ם וְלֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה כְּמַֽעֲשֵׂיהֶ֑ם כִּ֤י הָרֵס֙ תְּהָ֣רְסֵ֔ם וְשַׁבֵּ֥ר תְּשַׁבֵּ֖ר מַצֵּבֹתֵיהֶֽם׃
you shall not bow down to their gods in worship or follow their practices, but shall tear them down and smash their pillars to bits.
וַעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת־לַחְמְךָ֖ וְאֶת־מֵימֶ֑יךָ וַהֲסִרֹתִ֥י מַחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ׃
You shall serve the LORD your God, and He will bless your bread and your water. And I will remove sickness from your midst.
לֹ֥א תִהְיֶ֛ה מְשַׁכֵּלָ֥ה וַעֲקָרָ֖ה בְּאַרְצֶ֑ךָ אֶת־מִסְפַּ֥ר יָמֶ֖יךָ אֲמַלֵּֽא׃
No woman in your land shall miscarry or be barren. I will let you enjoy the full count of your days.
אֶת־אֵֽימָתִי֙ אֲשַׁלַּ֣ח לְפָנֶ֔יךָ וְהַמֹּתִי֙ אֶת־כָּל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖א בָּהֶ֑ם וְנָתַתִּ֧י אֶת־כָּל־אֹיְבֶ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ עֹֽרֶף׃
I will send forth My terror before you, and I will throw into panic all the people among whom you come, and I will make all your enemies turn tail before you.
וְשָׁלַחְתִּ֥י אֶת־הַצִּרְעָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְגֵרְשָׁ֗ה אֶת־הַחִוִּ֧י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֛י וְאֶת־הַחִתִּ֖י מִלְּפָנֶֽיךָ׃
I will send a plague ahead of you, and it shall drive out before you the Hivites, the Canaanites, and the Hittites.
לֹ֧א אֲגָרְשֶׁ֛נּוּ מִפָּנֶ֖יךָ בְּשָׁנָ֣ה אֶחָ֑ת פֶּן־תִּהְיֶ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ שְׁמָמָ֔ה וְרַבָּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה׃
I will not drive them out before you in a single year, lest the land become desolate and the wild beasts multiply to your hurt.
מְעַ֥ט מְעַ֛ט אֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִפָּנֶ֑יךָ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר תִּפְרֶ֔ה וְנָחַלְתָּ֖ אֶת־הָאָֽרֶץ׃
I will drive them out before you little by little, until you have increased and possess the land.
וְשַׁתִּ֣י אֶת־גְּבֻלְךָ֗ מִיַּם־סוּף֙ וְעַד־יָ֣ם פְּלִשְׁתִּ֔ים וּמִמִּדְבָּ֖ר עַד־הַנָּהָ֑ר כִּ֣י ׀ אֶתֵּ֣ן בְּיֶדְכֶ֗ם אֵ֚ת יֹשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְגֵרַשְׁתָּ֖מוֹ מִפָּנֶֽיךָ׃
I will set your borders from the Sea of Reeds to the Sea of Philistia, and from the wilderness to the Euphrates; for I will deliver the inhabitants of the land into your hands, and you will drive them out before you.
לֹֽא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם וְלֵאלֹֽהֵיהֶ֖ם בְּרִֽית׃
You shall make no covenant with them and their gods.
לֹ֤א יֵשְׁבוּ֙ בְּאַרְצְךָ֔ פֶּן־יַחֲטִ֥יאוּ אֹתְךָ֖ לִ֑י כִּ֤י תַעֲבֹד֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּֽי־יִהְיֶ֥ה לְךָ֖ לְמוֹקֵֽשׁ׃ (פ)
They shall not remain in your land, lest they cause you to sin against Me; for you will serve their gods—and it will prove a snare to you.
אנסה לסדר מעט להבין פשט פרשת משפטים.
כל הפרשה – מתחילת פרשת משפטים (פרק כא) עד לאמצע פרק זה (פסוק כ) הוא קובץ אחד של משפטים, שכולל בעיקר ענייני חושן משפט אבל גם עוד משפטים כמו קללת אלהים והמועדים. אפשר להבין מכך שפירוש משפטים אינו דווקא דינים אלא פירושו כמו הלכות, וזה הפרשה הוא כמו כל מה שהיו צריכים לדעת להתנהג במשפטי השם.
ולהלן פרק כד יש עוד סיפור של מתן תורה, שלא ברור מתי היא היתה, וכתוב שם בפסוק ג ויספר לעם את כל דברי השם ואת כל המשפטים. שמסתבר שזה הולך על המשפטים האלה. וכן שם פסוק ז ויקח ספר הברית ויקרא, שאפשר שזה ספר שהיה כתוב בו פרשה זו. (אבל אין זה מתאים לגמרי ונראה במקומו). וכן נראה שמה שכתוב למעלה במרה שם שם לו חוק ומשפט שזה הולך על הפרשה הזו. ועכ״פ אנו יכולים להבין מצירוף כל אלה הפסוקים שיש איזה חטיבה של הלכות שנקרא המשפטים, שהם המשפטים האלה, שיש לו זכר מיוחד.
וזה הפירוש הפשוט של פתיחת הפרשה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם – כלומר אותם משפטים שמוזכרים למעלה במרה, או אותם משפטים שמסר השם למשה שידבר לעם, אלה הם.
וכלל הנראה אין פרשה זו כתובה על הסדר ואין בכך קושיא כי קובץ החוקים הזה עומד בפני עצמו, כי אינו סיפור של מסירה כמו עשרת הדברות, אבל הוא כמו הספר הלכה שהיו ישראל מסתכלים בו תמיד לדעת מה יעשו, כלומר זה חלק של הלכות לא של סיפור, ואפשר שהיו מעתיקים אותו בפני עצמו השופטים וכו׳ לדעת הלכותיו. ונכנס פה בהקשר לחוק ומשפט של מרה ושל פרק כד אבל לא בהכרח שנאמר כסדר הזה וכו׳.
כמעט כל פרשה כאן מתחילה ב״כי” או “אם”. כי זה הענין של משפטים שהם באים אחרי המעשה, אין מצוה או חובה לקנות עבד עברי אבל אם תקנה אז יהיה דינו כך וכך. ורק מצות שהם חובות לא כתוב בהם אם. הכי הזה הוא הגדר שבין הלכות שבין אדם לחבירו לבין מצות שבין אדם למקום. כי כל המצות הללו הולכים אחרי המציאות, אם אתה רוצה לקנות עבד אז תעשה איתו כך וכך. אבל הרצון שלך והמציאות הזה שיש בשוק עבדים עבריים קודמים למצוה.
זה לא עונה לגמרי אבל צריל לקחת בחשבון את המבט הזה כאשר שואלים למשל למה יש בתורה עבדים? אין בתורה עבדים. יש בתורה הלכות כיצד להתנהג עם העבדים שיש לך.
דעת מקרא מסדר כאן שיש 18 פרשיות של משפטים, אז אלך בעקבותיו ואעיר משהו לפי הסדר.
1 ראשונה הוא פרשת עבדים, שיש בו עבד עברי ואמה. זה מעניין שלא כתוב כאן שום דבר מה אם העבד אינו עברי (יש פרשה אחרת בפרשת בהר שכתוב בו חילוק אבל שם יש בכלל הלכות אחרות וצ״ע, אני אנסה לקרוא קודם כל הפרשה הזו כיחידה שלימה שכוללת הכל כפי שהסברתי בהקדמה, וגם כי אין לי זמן להתעכב על כל הסתירות והפירושים וכו׳.) כנראה שפרשה זו מניחה שיש כמו עולם שלם בפני עצמו של ישראל, ואין שם גוים להעביד, ולכן לא רלבנטי אלא עבד עברי.
לפי הפשט כל עבד יוצא אחרי שש שנים, ואם הביא איתו את אשתו כשנמכר ממילא גם אשתו יוצאת איתו. אם האשה לא נכנסה איתו אלא שייכת לאדון שנתנה לו (כנראה עבריה?) אז הוא לא מוציא את אשתו עמו כי היא נשארת לאדון. זה קצת אכזרי כזה שהוא חייב לעזוב את אשתו, ולכן יש לו דין שאם הוא לא רוצה לצאת יש לו ברירה לעשות רציעה ולהישאר עם אשתו, אבל יצטרך גם לעבוד עבור הפריבלגיה הזו.
אמה עבריה אין לה יציאה אחרי שש שנים כמו העבדים אלא נשארת של האדון לעולם ולכן האמה שנהיית אשתו של העבד אינה יוצאת עמו). אבל יש הבדל שהיא לא עבד ממש אלא יותר קרובה לאשה. כלומר בעצם נמכרה פה לאישות לא לעבדות, (אלא שאישות ועבדות הם דומים..) והוא חייב לתת לה חיובי הבעל לאשתו שהם שאר כסות ועונה. או אם רוצה נותן אותה לבנו או לעבדו לאשה וגם הם חייבים בה כמשפט הבנות.
מזה שהיא כמו אשה יוצא גם שהוא לא יכול למכור אותה. כלומר היא שלו כל עוד היא נשואה לו או לבנו, אבל היא לא שלו לעולם במובן שהוא יכול למכור אותה. כמו שאשה היא לא של הבעל למכרה. הוא יכול לגרשה אם אינו רוצה לתת לה שאר כסות ועונה, והיא לא חייבת לו כסף על זה.
2 פרשה שניה הוא פרשת הרוצח.
לא תרצח זה דבר פשוט והעונש על זה הוא מוות. לא על זה באה הפרשה הזו. אבל צריך לפרט פה כי במוות יש תמיד חקירה של אם היה בכוונה או לא. לפעמים אדם מכה חבר חזק מאד והוא מת, אבל הוא יאמר התכוונתי רק להכות אותו לא להרוג אותו. על זה אומר הפסוק שאם אתה מכה אדם בכוונה והוא מת אתה חייב מיתה.
אבל אם לא התכוונת להכות אותו כלל, והאלהים אנה לידו, כלומר סתם הכית במשהו אחר והוא מת, או נהגת ברכב והיה תאונת דרכים, אז אתה לא חייב מיתה בבית דין. אבל בפועל זה לא כזה שונה מהמקרה הראשון שנתת לו מכה והוא מת, ולכן יהיה מסתמא מי שירצה לנקום בך. ולכן נוסד מוסד מיוחד של מקום לנוס שמה דהיינו עיר מקלט (שמפורט יותר בפרשיות אחרות כיצד הוקדשו)
וענין העיר מקלט נראה לי שאינו ענין הלכתי, כי מה בעצם מפריע מהגואל הדם להרוג אותך בעיר מקלט. אבל זה יותר ענין טכני. כי בעצם יש פה נקמה, והרוצח היה צריך להגן על עצמו. אבל קשה לאדם בודד להגן על עצמו אז לכן יש מוסד כזה בחברה של כל האנשים שעשו תאונות דרכים, שהם עושים ברית בינם לבין עצמם להגן אחד על השני. וההלכה מכירה בזה, הקדישה להם עיר. ושם כל אלה שהרגו בשגגה עושים ברית להגן על עצמם ועושים חומה או מה שצריך כדי להתגונן מפני גואלי הדם.
יש מקרה שלישי שזה לא כל החקירה הזו אלא מה שנקרא היום בחוק first degree murder, דהיינו שהיה premeditated. וזה כי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, שלא הכה אותו ומת ולא היה שוגג, אלא כפשוטו אנו יודעים שהוא התכונן לכך והכין עצמו ורצה להרוג אותו. לאיש הזה לא מועיל שום תירוצים ואפילו אם הוא על המזבח יקחו אותו בית דין ויהרגו אותו.
ומה ענין המזבח? כנראה שבמקום הקדוש לא מתאים להרוג אדם אפילו אם הוא חייב מיתה, והרוצח הזה חשב שיש לו פטנט שיהיה בכזה דבקות אצל השטנדר שלו במזבח ויקריב קרבנות וכו׳ ולא יוכלו להרוג אותו. אז אנו לא מתחשבים בפרומקייט שלו ולוקחים אותו משם.
אפשר שזה גם אומר שאין להורג בכוונה כפרה בקרבנות או דרך אחרת אלא צריך להרוג אותו.
3. משהוזכר רוצח החייב מיתה הזכיר שלשה החייבים מיתה אע״פ שאינם רוצחים והם:
מכה אביו ואמו
גנב איש ומכרו
ומקלל אביו ואמו
מכה אביו ואימו הוא שעל אביו ואימו אפילו לא מתו אבל הכה אותו כבר חייב מיתה על ההכאה בלבד.
ולא על ההכאה בלבד אלא גם על הקללה.
וגונב איש ומכרו הוא שבדרך כלל קידנפינג הרבה פעמים נגרם למיתה. ולכן אפילו לא הרג אלא רצה למכור ונמצא בידו כבר חייב מיתה.
וענין שלש אלה נראה לי שהוא הרתעה על העושה דברים מסוכנים בין אדם לחבירו שגם אם לא מתו בפועל כבר חייב מיתה על המעשה עצמו.
וענין הקללה מהנראה בתורה שהוא היזק ממש ויכול להמית ואינו סתם חוסר כבוד. אמנם ההחמרה באביו ואימו הוא מפני כבודם, אבל אפשר גם לפי שאין לו תירוץ לגביהם שסתם היה לו מריבה איתו ולא התכוון, כי אדם לא אמור לריב עם אביו ואימו, ולכן כבר ההכאה או הקללה מחייבתו במיתה.
4. דיני חבלה.
דעת מקרא מחלק ככה אבל האמת לפי פירושי הוא הכל המשך של אותו שאלה של הכאה אם מת, ומה אם לא מת.
אם אדם היה לו כן מריבה עם חבירו והכה אותו, אפילו לא מת מיד אלא אחרי כמה ימים הוא חייב מיתה, כנ״ל. אבל אם המוכה הלך בחוץ על משענתו כבר אין המכה חייב מיתה על הרציחה כי זה הסימן שהוא לא הרג אותו. אבל הוא חייב לשלם לו שבתו ולרפא אותו.
ופה יש הבדל בין עבד לסתם אדם.
והחילוק שיש הדרגה.
עם אביו ואימו אין לך לריב כלל.
עם סתם אדם אין לריב אבל אם רב זה לא כזה נורא כמו אביו ואמו, ולכן צריך לחכות שילך על משענתו.
עם עבדו מותר לאדם לריב ולהכות, אבל אסור להרוג. ואם הרגו ינקמו בו כמו כל הורג אחר. אבל מספיק שהעבד חי יומיים אחרי שהכה אותו שלא נחשב שמת מהכאתו.
זה הכל לגבי אדם שלם. מה לגבי עובר. שהוא פחות נחשב רציחה אפילו מעבד.
ואם ינצו אנשים והכו אשה הרה ויצאו ילדיה, שזה רמת המזיד השניה כנ״ל, זה תלוי אם יהיה אסון.
ואסון זה לא ברור פירושו. לכאורה אפשר לפרש אם הוולד מת. כלומר אם הפיל הוולד ולא מת הוולד אלא יצא, אז משלם כאשר ישית עליו בעל האשה. ואם יש אסון דהיינו שמת הוולד אז יותן נפש תחת נפש. שגם זה לא ברור פירושו ואילו היה הכוונה שיש להרגו היה כתוב להרגו.
ופירוש השני שאסון היינו שקרה משהו לאשה. ולפי פירוש זה העובר עצמו אפילו מת אינו חייב אלא ממון, ואם הרג את האשה אז חזר הדין כמו כל מכה איש ומת שנהרג.
ואין כל פירושים אלו עולים יפה בפסוקים וצ״ע.
ומזה נמשך הפסוקים עין תחת עין וכו׳. וכל זה נמשך לכאורה לאותו סיפור של האשה ההרה. ואע״פ שמפרשים שהוא גם על כל חבלה אין זה הפשט, אם כי אפשר ללמוד מזה אולי.
והיינו אם הזיק עין האשה או הוולד אז צריך לתת עין או שן וכו׳.
ואע״פ שכולכם יודעים שהפשט הוא עקירת העין או נתינת הכוויה לי בקריאה פשוטה אין זה פשוט ואני מחכה לאיזה פשט שיסתדר לי פה בפסוקים. כי בכל מקרה זה צריך להתפרש גם על סיפור האשה ההרה, והוא הכל המשך של האסון שיהיה, שהוא בעצמו המשך של ישית עליו בעל האשה.
והנראה לי אולי זה ככה. אסון פה פירושו כל היזק שיקרה לוולד.
אם יצאו ילדיה ולא היה אסון, כלומר הוולד חי, אבל היה כאן וודאי בושה גדולה לאשה, דהיינו לבעלה. אז הוא לא משלם על היזק לאשה כי לא ממש הזיק אותה, אבל ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה, כלומר לפי רמתו ועניינו ישלם על שבייש את אשתו.
ונתן בפלילים – נתינה זו הוא מפתח לנתינה של אחריה, כלומר הוא נותן, ומה נותנים, מסתמא כסף, לפי המשפט.
ומהו המשפט – אם יהיה אסון, אז הוא נותן לא רק כאשר ישית עליו בעל האשה אלא כפי מה שהפלילים עצמם מחייבים, והיינו נפש תחת נפש עין תחת עין שן תחת שן וכו׳. וזה הכל בפלילים.
(רק בפרשת אמור כתוב כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו ושם נראה שעושים לו המום כמו שהוא עשה. וצל״ע שם אבל אני מפרש פה.. )
ואפשר גם נפש תחת נפש כפשוטו, שהוא צריך לתת ילד שלו למי שהפיל את הבן שלו, לעבד.
ועכ״פ שוב כל זה לאיש חופשי, שמשלם לו על היזקו. הא אם מזיק את עבדו ושיחת לו אבר, אינו משלם לו אבל התשלום שלו הוא שישלחנו חופשי. כי אע״פ שמותר לאדם להכות את עבדו אין מותר לו לקחת ממנו אבר.
*6. דיני נזקי ממון*
כל זה היה אם האדם עצמו הכה את חבירו. מה אם שורו הכה את חבירו. אז תלוי: אם הוא שור שלא היה ידוע לנגח, הורגים את השור ובעליו פטורים.
(זה מסתמא לא עונש לשור אלא לבעליו שמפסיד את שורו ולכן לא יאכל את בשרו שלא יוכל למכור אותו להרוויח)
אם השור הוחזק לנגח וכבר הזהירו את בעליו (נראה פה ש״והועד” פירושו אזהרה. ואם פירוש זה נכון מתאים יותר הרבה פסוקים כמו למעלה לך העד בעם פירוש שתזהיר אותם, ואעידה בם את השמים ואת הארץ אזהיר אותם), והרג איש , אז זה כבר אשמת בעליו, והורגים גם את בעליו.
אבל זה כבר לא חובה אבל הבית דין אם רוצים יכולים להחליף מיתת הבעלים בכופר.
ואותו דבר אם הרג ילד.
אם הרג עבד אז מלכתחילה אין אופציה של מיתה לבעלים אלא משלם כופר שלשים שקלים.
מי שכרה בור ולא כיסה אותו והבור שלו הזיק בהמה, חייב לפי שאחריותו לכסות את הבור. אבל אינו חייב לשלם לבעליו שור חדש אלא משלם לו כסף. ולא עוד אלא שלוקח לעצמו הבהמה המתה לפי ששילם לבעליו כבר כסף. לפי שאינו חייב אלא את ההבדל בין בהמה חיה למתה, שזהו הסך שהזיק.
למעלה למדנו על שור שהרג אדם. ומה אם השור הרג שור אחר. שוב תלוי: אם הוא שור תם, כמו שבאדם מענישים את בעלי השור בהריגת שורו בלבד, ואין אחריות הבעלים בעצם עליו, אלא כאילו השור עשה מעצמו והוא משלם את העונש, כך גם כאן מענישים אותו במחיר שורו. והיה צריך לתת את השור לניזוק וזהו. אלא שכאן מכיון שיש לפנינו גם שור מת, והרי גם שור מת שווה ממון, אם כן אין השור המזיק הולך כולו לניזק אלא חציו ומכיון שאי אפשר לחתוך שור חי לחצי צריך למכור ואתו ולחלק ממונו, והחצי השני מקבל מדמי השור המת שלו עצמו.
ואם הוא שור מועד שוב הוי אחריות הבעלים והוא משלם לבעל השור הניזק את מלוא השור שלו, ולוקח השור המת לעצמו נמצא שילם לניזק את מלוא ההיזק שלו שהוא ההפרש שבין שור חי לשור מת.
*7. דיני גניבה*
לא תגנוב הוא דבר פשוט. אבל הוא צריך הרבה פירוט ואין חומר גניבה זו שווה לחומר גניבה אחרת.
יש הבדל בחפץ הנגנב. מי שגונב דולר ממישהו אינו שווה למי שגונב בית ממישהו ואינו דומה למי שגנב את החולצה האחרונה של מישהו. קל וחומר אם גונב ילד.
כמו כן יש הבדל למה הוא גונב, או מה הוא עושה עם החפץ הנגנב. אדם שגונב חתיכת לחם כי הוא רעב ואוכל את זה אינו חמור כמו מי שעושה ביזנס שלם מגניבה שגונב מכוניות ומוכר אותם (ואפילו אל יבוזו לגנב וכו׳). ואדם שגונב מחבירו דבר שהוא הביזנס של חבירו עושה לו נזק הרבה יותר ממי שסתם גונב לו דבר.
שור ושה היו פעם דבר שהם לא סתם רכוש אלא הם גם עושים פירות. שור עובד ועושה וולדות וכו׳. שה לא עובד אבל נותן צמר וכו׳.
אם אדם גנב מרעהו שור או שה, והוא לא סתם גנב אותו אלא גם עשה איתו ביזנס, טבחו או מכרו, משלם 5* לשור, ו4* לשה. כי הוא מזיק לו לא סכום כזה שהיה הנגנב יכול להרוויח. ושה מרוויח פחות משור.
הא אילו נמצא בידו הגניבה ולא עשה איתו ביזנס לבד אינו משלם כ״כ אלא כפל
פסוקי המחתרת לא ברורים. מה זה דמים? מה אם זרחה עליו השמש?
לכאורה המובן הוא אם גנב נמצא בלילה במחתרת שבא לגנוב מותר להרגו, אבל אם זה ביום בעת זריחת השמש אסור.
פה נכנסה הלכות רציחה וחבלה לתוך הלכות גניבה. יש איזה קשר שמותר להכות גנב.
לכאורה נמצא היינו שנמצא לאחר גניבתו, כי כך ההמשך שלם ישלם וכו׳. ולא שהוא לפני הגניבה ומונעים אותו מלגנוב.
נראה לפי דרכי שאסור לכוון להרוג אותו. אבל בגלל שההכאה מותרת ממילא אם מת בטעות אין דמים. אבל בעת זריחת השמש אתה צריך להסתכל יותר טוב מה אתה עושה ולא להכות אותו יותר מדאי..
זה הכל יותר מסתבר לי מהרעיון שאיכשהו גנב הוא בא להרגך או משהו.
בכל מקרה הגנב צריך לשלם את גניבתו. ואם אין לו ונמכר. הוא נמכר מסתמא למשך הזמן שיהיה לו לשלם את הגניבה.
בימינו היו אומרים שחייב לעבוד ויקחו לו בית דין המשכורת, אבל בפרשה זו עבד ופועל הוא בערך אותו דבר.
פשט הכתובים הולך כך.
אם מישהו גנב, וטבח ומכר (ושוב ידענו שהיה בגניבה) משלם ד וה
אם מצאו אותו כבר במחתרת, יש עניין של הכאתו, ועכפ הוא משלם את הגניבה או נמכר בגניבתו. לכאורה משלם פעם אחת בלבד.
אם נמצא הגניבה בידו – לא במחתרת ולא בטבח ומכר, אז משלם כפל.
*8. דיני שן ורגל*
לפי הפשט אין זה שן אלא שריפה.
ושוב יש הבחנה במידת הכוונה ובמידת השמירה שאדם חייב לשמור.
אש שונה מבהמה או בור שדרכו לילך ולהזיק ולכן אע״פ שיש דבר כזה שמבערים אש בשדה לפעמים סתם או לבער את הקוצים וכדו׳, על המדליק האש להיזהר שלא ילך לשדה אחר.
אם הוא מבעיר שדה לכתחילה ואז נשרף שדה חבירו, חייב לשלם מיטב שדהו דהיינו ליתן לחברו משדה שלו תחת זה שנשרף
אבל אם היה פחות בכוונה כי ביקש לשרוף הקוצים ובטעות נשרף שדה או כרם, אז משלם אבל לא ממיטב אלא כסף.
*10. דיני שומרים*
אדם הנותן לחבירו משהו לשמור, וכשהוא בא לקבל את חפציו אומר השומר אין לי את זהה נגנב מאיתי. בעל החפץ אומר כן מסתמא לקחת את זה לעצמך.. אין עדות, יש לנו הי סעיד שי סעיד..
אם נמצא הגנב משלם הגנב כפל
אם לא נמצא, תלוי מה החפץ, אם היה כסף או כלים אז “ונקרב בעל הבית אל האלהים”. הולכים למשטרה ופותחים חקירה. הבית דין חוקר ודורש מה הלך פה. רז״ל אומרים שמחייבים גם כאן לשומר לישבע שלא הוא הגנב. אבל עכפ הפשט הוא שהאלהים מברר שלא שלח ידו. ואם מתברר שכן שלח ידו אז הוא משלם כפל. ואם לא אז בהיעדר ראיה הוא פטור.
וכן על כל דבר פשע כשמישהו חושד ברעהו שגנב או עשק לו באים לבית דין ואם מתברר שהוא חייב משלם שניים.
אבל אם נתן לו חמור או שור או שה או כל בהמה, והשומר טוען שנגנב, השומר חייב לשלם.
אבל אם טוען שנשבר או מת או נשבה, הוא נשבע שלא שלח ידו ופטור.
ולמה בבהמה חייב על הגניבה? כנראה כי קל לגנוב בהמה שמסתובבת בשדה וכשאני נותן לך לשמרו המשמעות הוא שאתה צריך לשמור שלא יגנב, אחרת אני יכול להשאיר אותו גם ככה הפקר ואין שום משמעות לשמירה.. אבל אינך חיבי לשמור שלא ימות ולכן זה אתה פטור. ואם טוען שנטרפה צריך להביא ראיה או חלק מזזה.
אדם השואל מחבירו בהמה ונשבר או מת, אין מאמינים לו אלא הברירת מחדל הוא שזה אשמתו שמת, אולי עבד בו יותר מדאי וכדו׳. (וזה שונה מסתם שומר שלא אמור לעבוד עם הבהמה כלל ולכן כל שנשבע שלא שלח ידו מספיק ואין מטילים האשמה עליו. ושואל בהגדרה הוא שולח ידו ולכן אחריות השבירה או המיתה עליו)
אבל אם בעליו עמו הרי הוא ראה שלא עשה לו דבר שלא כראוי והוא פטור מלשלם.
ואם הוא שכירו של בעל הבית ששכר אותו לעבוד בבהמה שלו, אין השכיר חייב בשבירת הבהמה, אבל גם לא מקבל כסף על העבודה שהיה אמור לעבוד איתו.
מפרשת עבדים ועד כאן הם המשך אחד שאפשר לכלול כמו אחריות האדם על מעשיו ונכסיו והגדרות שונות שיש בזה אם התכוון או לא התכוון ואם היה צריך לשמור. מכאן ואילך הם נושאים אחרים.
*11. דין המפתה*
באורח נורמלי אדם שרוצה להתחתן הולך לשדכן שהולך לאבא של הבחורה ומסדר את הנישואין.. או קונה אותה לעבדות.. ואחרי זה שוכב איתה.
אם אדם הוא משוגע והולך לפגוש את הבחורה בעצמו ומפתה אותה, ולא עוד אלא ששוכב איתה, הוא חייב למהר ולישא אותה כי מה זה הדבר הזה חברים בלי נישואין..
אם האבא אומר אתה משוגע אני לא נותן את ביתי לשייגעץ שכמותך, הוא חייב לפצות את אביה על הנזק שגרם לו שמעכשיו לא יקבל עבורה כמוהר הבתולות אלא כמוהר הבעולות, אז הוא נותן לאבא את הכסף הזה ושלום על ישראל.
*12. דין המכשפה*
(ד״מ כולל את זה כעוד שלשה חייבי מיתה, שהם פסוקים קצרים.)
מכיוון שדיברנו על בחורה נזכרנו בבחורה הרעה שהיא מכשפה שאין להחיות אותה..
זה מעניין שלא כתוב מות תמות אבל לא תחיה, כאילו ההוה אמינא הוא שהיא שימושית אז יש להחיות אותה, אז הפסוק אומר לא תחיה..
ובאמת אפשר הפירוש הוא לא לתת לה מחיה ולא חייבים לפרש להורגה
*13. דין שוכב עם בהמה*
משאמרנו שוכב עם מפותה משלם בסך הכל, ודיברנו הרבה על בהמות, אמרנו שאם מערב הפרשיות ושוכב עם בהמה אז מות יומת..
איני יודע למה זה כזה חמור לשכב עם בהמה, למי זה מפריע. ואיך זה נכנס לפה ברצינות.
*14. זובח לאלהים יחרם*
פסוק זה מעניין מאד, כי אנו באמצע פרשת משפטים שכפי שאמרנו הוא תורה שלימה. ואין מוזכרים כאן קרבנות כלל. אבל כנראה היו מקריבים קרבנות כמנהג. וצריך להזהיר שאין להקריב לאלהים אחרים אלא להויה לבדו. וחוץ מזה לא אכפת לפרשה זו שום דבר אחר מענין הקרבנות.
הרמבם מביא פסוק זה כהוכחה לשיטתו שעיקר הקרבנות לשלול שלא יזבחו לאלהים אחרים.
ועכפ אמרנו שיש וודאי שני דינים באיסור עבודה זרה. והוא נזכר בגמרא שיש איסור לעבוד עבודה זרה כדרכה, וזהו עיקר האיסור לשלול אלילות כפשוט. ויש עוד איסור בד׳ עבודות אפילו אין אף אחד עובד ע״ז זו בכך. וזה לא מובן מה אכפת. אבל זה דין שני שיש איסור לעשות לזולת השם את העבודות הללו, כמו שאומרת הגמרא ריקן את כל העבודות לשם המיוחד. שיש איסור מיוחד לעשות עבודה ששייכת להשם לעבודה זרה, ואפשר לומר שזה האיסור הוא יותר לכבוד עבודת השם מאשר לשלול עבודה זרה.
ועל פי סוד כוונת הפסוק שאסור לזבוח לשם אלהים אלא לשם הויה.
והיינו על פי חסידות שצריך לזבוח קרבנות מבלי תחושת ‘הקרבה׳ אלא בלתי להויה לבדו שהכל שלו ממילא. והיינו בשמחה ואם עובד בעצבות זה עבודה זרה.
*15. גר יתום ואלמנה – דין חבלת שמלה*
צריך לשמוע פסוקים הללו היטב.
(וראיתי מרב שי הלד שמדבר על זה)
כי אנחנו באמצע רשימה יבשה של דינים והלכות וחושן משפט.
אז אוקיי יש עוד דין שאין לחבול שמלת העני. ונגיד עוד דין שלא להונות גר במיוחד.
אבל פתאום זה נרגש כמו שהפסוק משתפך ולא יכול להמשיך לדבר בשפה הרגועה שלו. באמצע הרשימה היבשה שלו הוא רק הזהיר וגר לא תונה, היה צריך להוסיף עוד שלש פסוקים אם ענה תענה אותו וגו׳ והיה כי יצק אלי וכו׳ וחרה אפי וכו׳. כזה הפחדה על עינוי הגר.
והוא נזכר להזכיר הדין שרצה להזכיר אם כסף תלוה את העני לא תהיה לו כנושה, ואם חבל שמלת רעך עד בוא השמש תשיבנו לו, ושוב נזעק וכתב פסוק שלם שאין בו שום דין אלא אמפתיה לעני הזה “כי הוא כסותה לבדו הוא שמלתו לעורו במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני”. הפסוק פשוט נכנס לנפש העני ואמר כן אתה צודק הלווית לו כסף ולקחת משכון, אבל זה הכסות שלו בזה הוא שוכב ומה יעשה אם אין לו במה ישכב ואם יצעק אלי אני אשמע לו אפילו שאין לו שום טענה פה כי חנון אני.
יותר משאני מלך אוהב צדקה ומשפט אני חנון אני. ובאמצע פרשת משפטים שלי כתבתי חמש פסוקים של מוסר ואמפתיה לענים.
*16. קללת אלהים*
מסתמא כמו שמאשי אמרה שזה אלהים השופט העושה פה כל הדינים ותמיד הצד המפסיד יקלל אותו אז יש אזהרה שלא יקללו אותו.. וכן הנשיא.
טוענים שיש גירסא בתרגום שבעים אלים לא תקלל והכוונה שאין לקלל אפילו אלהים אחרים כי זה מעצבן את הגוים.
*17. לא לאחר מתנות השם*
ד״מ אומר שזה נקשר לקללת אלהים שזה גם ענין של כבוד להשם ולסמכות
מה זה מלאתך ודמעך?
הפשט הוא שכבר נהגו או נודע מפרשה קודמת מה המתנות הללו, פה רק מזהיר שלא לאחר אותם. יכול להיות שזה כמו החושן משפט של המתנות, אם אתה כבר מכיר שזה שייך להשם/לכהנים, אז אל תהיה גנב ותחזיק את זה אצלך.
וכן תעשה לצאנך – כלומר לבכורות שלהם, אפילו אם נותנים להשם צריך עדיין לרחם על הבייביס ולתת להם להיות שבעה ימים תחת אימם
*18 אנשי קודש*
אפשר כמו כותרת וקיצור של כל פרשת קדושים..
לפי פשט איסור טריפה כפשוטו, אנשי קודש פירוש אנשים מכובדים או עדינים, אם מוצאים בהמה טריפה בשדה שחיה הרגה אותה לא אוכלים את זה, זה לא מתאים לבן אדם. בן אדם שוחט בכבוד ואוכל, מה שנמצא בשדה מתאים לכלב.
(העולם ישן אז אני יכול להמציא לי איזה שטויות שאני רוצה 😇🙃)
*19. אזהרה על דיני ראיות וסדרי הדין*
רוב דיני המשפטים תלוים בסופו של דבר בבית דין עדים וראיות. לא יעזור המשפט הכי מסודר אם נפוצים עדי שקר שממציאים דברים להרשיע צדיק ולהצדיק רשע. וגם זה לא יעזור אם הבית דין הוא מוטה ופוסק לפי כל מיני הטיות ושוחד שיש לו. ובעצם לא סידר כאן כלל דיני ראיות, (יש במקומות אחרים לא לקבל עד אחד וכו׳), כנראה שתפיסת פרשה זו שהכל תלוי באימון הבית דין ומה נראה להם ראיה נכונה.
לכן אחרי שהעמיד עיקרי דיני המשפטים עצמם הזהיר בכמה אזהרות על עדי שקר.
– אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. אפילו אם אתה מעיד עדות נכונה אבל אתה יודע שזה עם רשע שהעד השני או הבעל דין רוצה לתת תמונה מעותת של הסיפור, אתה נחשב אשם.
– ושגם הבית דין לא יהיה אחרי רבים לרעות, לא יסתכל בדעת הקהל לפסוק אלא ישפוט על פי האמת. ואחרי רבים להטות יכריע הדין לפי רוב הדיינים שעיינו בדבר נכונה.
ושלא יהדר פני דל אפילו שזה נראה חשבון צדקני לא יעוות משפט עבור זה, אפשר לתת לו צדקה בנפרד אבל הדין הוא דין.
ועוד פעם כתב שלא יטה משפט אביון.
ושיתרחקו מדבר שקר, זה גם אזהרה כללית בסדר הדין אפילו שיש ראיות אפילו שיש עדים וכל מיני כללים, אם יש משהו שקרי יש להתרחק ממנו ולחפש מה אמת. בגמרא זה נקרא דין מרומה. ולא יהרוג צדיק אפילו שיוצא כך לפי הדין כי לא אצדיק רשע. השם יודע האמת והוא לא יתפעל מן הפשעטלאך שלהם שהיה לכם להצדיק את הרשע.
ולא יקח שוחד כמובן.
ועם כל זה חזר שלא ילחץ את הגר. זה כמו מתח עם הכתובים שלא יהדר פני אביון. וצריך לדעת מה זמן המשפט ומה זמן הרחמים.
*20. השבת אבידה ופריקה*
זה נכנס באמצע האזהרות על האמת ועל העדים והדין ואיני יודע למה.
עכ״פ זה דין קצת שונה מכל הדינים פה, כי אין פה בעלי דין ושאלה מי צודק. אלא זה סתם מצוה בין אדם לחבירו ששייך יותר לענין לחץ הגר וכו׳, שאם יראה שור אויביו תועה ישיבנו אליו. ושאם יראה חמור שונאך רובץ תחת משאו ישיבינו אליו.
אפשר שהקשר הוא אותו ענין של עיוות הדין. הפסוק מזהיר כאן שהדיין לא יעדיף את חבירו את את העני בדין. וכמו כן גם בדברים שהם לא דין אלא מצוה שלא יאמר זה שונאי ולמה אחזיר לו את שורו מגיע לו שהוא נאבד. אלא המצוה של השבת אבידה חלה גם עליו. ולפי זה הפסוק נוקט שונאך כי אוהבו פשיטא שהוא רוצה בתקנתו ויחזירנו לו, אבל שונאו יש נסיון שהוא סוג של הטית הדין ולכן מזהיר שלא יתפעל מזה ויחזיר לו וי
ויעזוב את החמור הרובץ תחת משאו
*21 שביעית ושבת*
כאן מתחיל סדר של הזמנים, ובקיצור הוא מונה מצוות שביעית ושבת ושלש רגלים. והוא מקשר את כולם לאותו סוגיא של עזרה לגר ולעני. גם יש קשר שהדין של שמיטה דומה לדין העבד עברי היוצא בשביעית. והוא נותן טעם למצות השמיטה ואכלו אביוני עמך. ולפי דרכי זה לא חייב להיות סתירה לטעמים אחרים אבל זה הטעם השייך בפרשה זו כמובן.
וכן נותן טעם לשבת למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר, עשה כאן השבת המשך ישיר לענין הדאגה לגר ולענין צער בעלי חיים שלמעלה מן הענין.
“ובכל אשר אמרתי לכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך”
לא ברור כיצד נכנס לפה, אם הוא מתכוון לכלול דברים אחרים שאמר להם ולא הזכיר פה, או שזו סתם אזהרה כללית.
כנראה שבשבת ומועדים הם זמני הזביחה והתפלה ולכן הזהיר שבהם לא יזכיר שם אלהים אחרים אלא יזכיר שם השם ויודה ויברך לו.
והזכיר בשלש רגלים את חג המצות תשמור כאשר צותיך – כנראה שזה הולך על הפרשה בפרשת בא שהזכיר בה חג המצות. וכן נראה למעלה בענין הבכור שהוא נסמך על אותו פרשה.
והוסיף כאן מצות עליה לרגל, שזה לא שייך לכאורה במדבר. וכן הזכיר להביא ביכורים בית השם אלהיך שזו פעם ראשונה שנזכר שיש לו בית וגם נשמע שמדבר על בית המקדש. ושהוא שייך בזמן העליה לרגל שאז מביאים גם ביכורים.
והוסיף איסור שחיטת הפסח על החמץ – לפי פשוטו כלומר לאכול את הפסח עם חמץ. והלנת חלב הזבח לבוקר – לפי פשוטו חייב כאן לאכול את זבח החג בליל ט״ו.
*22* בשר בחלב
לא נכנס לפה והוא הדבר האחרון ברשימת המשפטים, כאילו לא נמצא איפה זה שייך אז נכנס לפה. וכבר חיפשו טעמים שזה קשור לביכורים או להקרבה שהיה מנהג לע״ז להקריב כך ואינו מוסכם.
וחסל סדר משפטים
סידרתי
https://tanach.club/929/71-73/
תודה
אני לא יודע, כנראה שקללה עובדת ואם מישהו מקללאביו הם עוד עלולים למות….
אני מניח שאם היו חושבים שקללה לא פועלת כלום לא היו ממיתים אביו ואימו
*המקל אביו ואימו
מקלל אלהים פה הכוונה לדיינים.
נוקב שם השם זה באנולוגיה למקלל אדם שזה כן עושה משהו מטאפיזי
אנחנו כל כך משוכנעים שזה לא עושה כלום שאנו לא תופסים העולם שללהם.. אבל במקרא זה נראה שקללה זה משהו רציני מאד
הזכרתי בקיצור שיש איזה מחלוקת על זה אבל בפשטות מוזכר אלהים כמה פעמים בפרשה ותמיד הכוונה לדיינים. אפשר אפילו הדיינים היו יושבים במקדש אלהים וכדו והכוונה אלהים כפשוטו אבל עכפ הכוונה הוא לבית משפט
יכול להיות שהמילה משפיע לא מדויקת. זה כמו חלק מאותו דבר, אנחנו מחלקים קללה ופעולה שלו יותר מדי אבל זה יותר מאוחד
ואברכה מברכיך ומקללך אאור מה הפירוש? השם יתן לך ברכת שלום אם תגיד שלום לאברהם? או שמי שעושה לו טובה יעשה לו טובה בחזרה. וכן בקללה. זה כמו מילה כוללת לכל מיני טובות. אבל גם האמירה של קללה וודאי בכלל.
דברנו כמה פעמים אודות בלעם בזה נראלי,
(חוץ מלסדר גם המצאתי כמה הלכות…אבל נראה מי פה קרא רש״י..)
מסתמא? אולי בפייסבוק? זכור לי כשיחה חוזרת
מה נעלם
להיפך אני מנסה לקרוא את זה כמו סיכום של כל עיקרי התורה ודווקא מעניין שכתוב כה מעט אודות עבודת הקרבנות (וזה מתקשר שוב לדברי ירמיה שלא ציוה ביום עלותו מארץ מצרים על דבר עולה וזבח).
גם אם אין הבחנה כזו יש סוג של המשך וקשר בין הפסוקים השונים
למה, בפירוש כתוב שאמה עבריה אינה יוצאת בשש שנים. ולא מוזכר שפחה כנענית בכל הספר הזה.
ובוודאי זה לא הגיוני שאמה עבריה תצא בשש אם נשואה לאדון או לבן שלו
רק חזל עושים את זה כאילו היעוד הוא שחרור אבל אין זה הפשט
איפה היא עגונה.
אם הוא לא נותן לה שאר כסות ועונה וגם לא לאשה אז יצאה חינם
מיד
או מתי שמתברר שהוא לא מוכן לתת לה
לפי פירושי זה מאד מובן כי היא אשה לא שפחה
אשה לא יוצאת מבעלה בשש..
היא לא מאד שונה מכל אשה שאבא שלא מוכר אותה לבעל עבור כסף קידושין ומוהר
כלומר זה כמעט אותו דבר
אם היא התחתנה עם עבד שבא מבחוץ באמת לא הגיוני, ולכן הוא יאמר אהבתי את אדוני וכו׳..
למה שפחה כנענית מתאים לך שתישאר עגונה..
אבל לפי דעתי גם אז חזר החיוב לאדון לתת לה שאר כסות ועונה או למצוא לה עבד אחר
כתוב עברי..
בכלל אולי האשה שהוא נותן לה זה הבת של האדון או משהו, לא כתוב כלל שהיא אמה או שפחה
לא חייב, יכול להיות כל אשה שהוא יכול לתת
אבל שיהא זה דווקא שפחה כנענית זה דווקא לא כתוב ולא מסתדר פה
ולא נראה בפשט שזה איזה דבר רע שהוא אוהב את אשתו ואת ילדיו.. כמו הפירו של רשי
יכול להיות להיפך, שזה לא יפה להכרחי אותה לצאת מבית האדון
ובכלל שעברי יתחתן עם שפחה כנענית?
בקיצור הפירוש שלי מסתדר לי וזה בסדר שהאשה וילדיה של אדוניה בדיוק כפי שהיה בסדר כל הסיפור הזה, מה פתאום זה קשה..
מה הבעיה גרושה. אחרי זה לפי מה אני אומר הוא חוזר לאופציות הראשונות שלו
בכלל לא כתוב ואם תאמר האשה אהבתי את בעלי..
לפסוק לא אכפת ממנה אז שלי יהיה אכפת..
אבל האמת כן מוזכר בפרשה זו עבד כנעני כי לכאורה העבד שחייב שלשים שקלים על הריגתו הוא בוודאי עבד כנעני.
Tuesday, May 17, 2022 • ט״ז אייר תשפ״ב
השאלה הוא בעצם למי מופנים ציוויים אלה
הקבוצה להלן המתחיל לא תטה משפט אבינך וכו׳ ושחד לא תקח הרי בוודאי מופנה לבית דין
אבל הקבוצה פה נשמע גם לבית דין ומצד שני לא בדיוק מתאים
לא יודע, כל הקבוצות פה לא מוגדרים מספיק, זה הולך וחוזר חלילה, בטח יש לנריה איזה מהלך להסדר..
טוב אני עוד עומד אצל העבד עברי אולי אפשר משם ואגיע..
פעם כבר כתבתי פירוש לכל פרשיות אלה באריכות אבל כבר לימדו אותי ראשי הישיבה שלא לומדים על ידי להסתכל ברשימת השיעור מפעם שעברה..
לפי הפרשיות שלי אני באות ג׳, מכה איש ומת מות יומת. זה כבר משפטים. כאמור עשרת הדברות מאד מוחלטים לא תרצח אבל העולם לא באמת עובד ככה. מה נחשב רציחה. מה קורה אם רוצחים. וכו׳. גם המשנה ביחס לחומש הוא ככה למשל הבן שלי לומד אלו מציאות, זה מאד מעניין מה יש במקרא פשוט חייבים להחזיר החמור. אבל המשנה תיכף מתחילה לא עם זה אלא עם , אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז. כבר הונח כאן שני חידושים גדולים אחד שלא כל מציאה חייבים להחזיר. יש לזה לימוד אבל זה פשוט בעצם שחייב להיות יוצא מכלל מצד זה. חידוש שני מה הכוונה בכלל שצריך להחזיר. כיצד עושים את זה הרי זה אבידה אני לא מכיר את הבעלים. אולי המקרא עוסק בכזה שטייטל קטן שכולם מכירים את החומרים של כולם אז בסך הכל צריך להשיב אבל זה כבר לא העולם. אז צריכים להכריז ועכשיו יש כל ההלכות סביב זה. עכפ כבר פרשת משפטים הוא ככה. מה קורה למכה איש ומת, מות יומת. זה דיני עונשים.
אבל לפעמים לא רצח בכוונה אז צריכים להגן. זה כבר למדנו.
וגם באמת לא כל בני אדם שווים. יכולים להסביר את זה מנקודות שונות אבל זה הכל ענפים בדיני רציחה איכשהו. זה נראה שייך לשאלה של הכוונה ושוגג וכו׳. אם לא צדה אז אפשר לומר שהיית אונס. אבל אם גנבת בכוונה ונמצא בידו זה כבר כוונה כזו רעה שמגיע לך עונש מוות רק על הכוונה הזו. כן נראה לי. כן אביו ואמו צריך כל כך לכבדו שלא תוכל להגיד לא רציתי וכו׳ אפילו לא הכית אלא קיללת כבר תמות
עכשיו פרשה ד בחשבון שלי, שגם נובע מחשבון זה. הרי פתאום רואים שזה לא זה שאותו אדם נמצא מת שמאשים אותך. יש כאן עוד שני רכיבים הכוונה וגם המעשה, כלומר איכשהו איסור רציחה זה לעשות מעשה שגורם לרציחה זה לא בדיוק על התוצאה. שאז לא היה הבדל בין שוגג וכו׳. עכשיו מה קורה אם ההוא לא מת בכלל, אולי היה יכול למות אבל למעשה לא מת. מה עכשיו הדין. היה אפשר הוה אמינא כל מכה איש יומת. לפחות אם יש בו כדי להמית וכדומה. התורה מחדשת שלא, אם לא ימות רק נפל למשכב, וגם לא נפל למשכב ומת מזה, אלא בסוף קם מהמשכב והתהלך בחוץ על משענתו, נו אולי כל ימיו נשאר במשענת אבל למעשה רק נחבל לא מת. אז החובל לא חייב מיתה ‘רק׳ שבתו יתן ורפא ירפא. בפשטות שיתן מה שהוא מפסיד אותו שהוא לא יכול ללכת נורמלי וגם שחייב לרפא אותו. זה במשנה נזק וריפוי (רק שהם מפרטים את זה עוד ואני אומר הפשט)
גם פה לא כל בני אדם שווים. זה לא כי הם לא שווים במהות, רק שזה גם עושה הבדלים בכוונה ופעולה כפי שהסברתי. כל זה היה לגבי בן חורין שאין רשות להכותו כלל אז אם הוא הוכה חייב לו לפחות דמים. אבל אם הוא מכה את עבדו בשבט, יש לו בעצם רשות להכות אותו, אז יש הבדל אם הוא מת מיד אז נקם ינקם, מה הנקמה בדיוק לא מפורט, אבל הכוונה שעד כדי כך אין רשות להכות לעבד שימות מיד. אבל אם יעמוד יום או יומיים אז לא חייב נקמה, כי בעצם הכה ברשות רק לדאבונו מת, ‘כי כספו הוא׳. ראיתי מפרש כי כספו הוא וכבר מקבל עונש שמאבד את כספו של העבד, או כי כספו הוא לכן יש לו רשות להכות.
(יסוד זה הוא גם בגמרא לגבי שליח בית דין או הרב הרודה את תלמידו, רק הם כבר מתירים לגמרי אפילו בלי ההגבלה של יום או יומיים, שזה מעניין)
ובפשטתו זה גם על עבד עברי שמכל מקום כספו ויש לו רשות לרדותו
עכשיו יש עוד מקרה גבולי מעניין, לפעמים מכים מישהו ואף אחד לא מת אבל הוולדות של אשה הרה יוצאים. זה מתואר כריב בין האנשים לא בין האשה לאיש, מסתמא הוא רב עם בעלה ובכדי להראות לו הכה את אשתו, או סתם היא עמדה שם משהו כזה, אז הוא חייב אבל רק כסף לבעל האשה. וזה בתנאי שלא היה אסון, אם כן היה אסון, אפילו שנכון לא התכונת להרוג, מכל מקום יהיה נפש תחת נפש. מה הפירוש של נפש תחת נפש לא מפורש, הכוונה אבל שוב שזה הכל הכרעות על השאלה אם התכוונת להרוג. אם זה ריב ואתה יודע שהיא אשה הרה ובמצב רגיש, אז אתה אשם אפילו אם זה ‘אסון׳ לא שזה ‘רצח׳. [אבל שיצאו ילדיה זה לא נחשב רציחה אלא זכות ממונית ששייך לבעל, עכפ באופן זה]
ופה הוא נכנס לשיר הידוע של עין תחת עין שן תחת שן כוו׳, שקצת מאלה בעצם נראה שהם מפורטים להלן כמו שן עבדו ושן עמתו. הכוונה בעיקר להורות על העיקרון של דין מידתי, כאשר זה במזיד בכוונה. האם באמת הכוונה היה להוציא לו את העין וכדומה נראה לי קצת מוזר לשאול, אפשר שלפעמים זה הדבר הנכון לעשות, אבל לא זה העיקר. ובמיוחד זה חייב להיות שאחרת מה הקשר לסיפור של האשה ההרה. או שזה קצת נכנס לפה דרך אגב.
עכשיו מי שחובל בעבדו ומכה את עינו או את שינו, הוא צריך לשלח את העבד חופשי תחת זה. אני חושב שבפשיטות זה לא איזה דין מיוחד כגזירת כתוב לגבי שן ועין. ההיגיון פשוט, זה כמו תמונת מראה של ונמכר בגניבתו. הרי כל מי שמזיק לחברו צריך לשלם. אבל אם אין לו אז ישלם בגופו. כך איך תשלם לעבד הרי מה שקנה קנה רבו, אתה חייב לשלח אותו זה התשלום שלו. למה זה משתלם כנראה להכות שן ועין היה נחשב פגם גדול הוא לא יכול לאכול או לראות, עין אנחנו מבינים שן פחות כי יש לנו רופאי שיניים טובים..
עד כאן היה דיני רוצח וחובל שנמשך לזה שהיו על ידי האדם בשוגג ובמזיד ובהכאה. עכשיו מה אם לא אני הורג אלא השור שלי, אז שוב זה מתחלק בדין הכוונה שלי. אם היה שור רגיל לא הייתי צריך לצפות שיהרוג, אז נזק ממוני כאילו יש עלי, אז אני מאבד השור שלי. גם זה כאילו נערך שהשור בעצמו חטא אז מגיע לו סקילה.. אבל בעיקר זה עונש ממון לבעלים. אבל אם נודע שהוא שור נגח אז הייתי צריך לשמור אז זה כבר מזיד אז הבעלים חייבים מיתה. רק שאפשר להמיר את זה בכופר.
ובדין זה לא משנה אם נגח אדם גדול או קטן. אבל כן יש הבדל שאם נגח עבד אז משלם לבעלים שלשים שקלים, וגם השור נהרג בכל המקרים. זה לא כזה נורא כפי שנדמה שהרי גם כשהרג איש משלם כופר, ככל אשר יושת עליו. רק בעבד מחיר הכופר הזה כבר קבוע בכתוב. לא יודע להעריך אם זה מעט או הרבה.
מה אם הבור שלי הזיק? תמיד יש לי אחריות שהייתי צריך לכסותו ולשמור, אז אני משלם הנזק. אבל ‘המת יהיה לו׳, זה אומר במילים אחרות אתה לא משלם קנס או משהו יותר ממה שהזקת בדיוק, אתה משלם את ההבדל בין מחיר השור מת או חי, וממילא תקח לעצמך את המת ותשלם את מחיר השור לבעלים
לבעל הבור
ככה נראה ליע
זובח לאלהים יחרם זה ראיה לשיטת הרמבם שבעצם קרבנות זה שטות רק בדיעבד מותר להקריב להויה לבדו..
המשך
מה אם השור שלי המית שור אחר, אז אם זה שור תם משלם חצי נזק, ואם זה מועד משלם נזק שלם. זה כתוב בצורה המוזר שימכרו את השור החי וחצו את כספו וכל אחד יקבל חצי השור המת. אולי זה הדרך הבטוחה לדוודא שיעריכו נכון את החצי נזק או סתם שזה היה פרקטי כיצד לחלק את המחיר, לא יודע
אני מבולבל איזה פרק היום כג? ואני עוד בכב? אוקיי..
לא, המלאך זה חלק מהתורה, הברית זה מחר. הפרקים פה מדי ארוכים אבל החלוקה פה דוקא נכונה, רק שהיה צריך להיות 3 פרקים
עיקר המלאך זה אזהורת שישמרו את התורה גם כאשר יבואו בארץ ולא יהיו במקום שהאל עצמו גר בסיני
ככה הפשט
הוא ישלח שליח לעזור להם במלחמות
יכול להיות שלכן היה כל כך אזהרות נגד עבודה זרה בארץ
כי באמת ה׳ גר בסיני ולא בארץ..
אז היה פיתוי לעבוד אלהי האר
אחרי זה החליטו שהוא בכלל גר בירושלים אז אין כזה בעיה
אליהו הנביא עוד אחז שהוא גר בחורב
המשך
עד כאן הם דיני לא תרצח מכאן ואילך דיני לא תגנב. וגם זה יש לו קשר לדיני רציחה (כמעט כל ההלכות בסדר זה קשורים איכשהו לרציחה)
קודם כמה משלמים? אם טבח או מכר משלם 5 פעמים לשור ו4 פעמים לשה
אבל אם נמצאו בידו חיים אז משלם כפל
ובאמצע נאמר מה אם נמצא במחתרת? אז אם זה בלילה הבעל הבית שהרג אותו אין לו דמים. ביום הוא כן, וצריך לשלם (יכול להיות שלם ישלם כבר חוזר לפרשת המסגרת שהגנב צריך לשלם? יש פה כמו הערה נכנסה באמצע של אם במחתרת, ואז צריך להיות שלם ישלם – ואם אין לו ונמכר בגניבתו.)
מה זה יבער שדה או כרם? יכול להיות שזה אותו דבר כמו אש, אבל אז יש כפילות עם הפרשה הבאה, וצריך לחלק שכאן שהבעיר את השדה של עצמו ולא שמר וזה הלך לשני אז משלם מן השדה, אבל אם הלכה אש ומצאה קוצים הדין שונה, לא יודע. או כפירוש תנאים אחרים שזה שן.