Wednesday, April 01, 2015 • י״ב ניסן תשע״ה
What’s wrong with sprinkling blood moishy?
Why is that bad :)?
Nu they weren’t yekkes..
I heard they also ate without forks
This is probably the origin of shirayim ..
Your browser does not support audio.
📎 (file attached)
Sure. You can go to a modern day bris if you want to see something similar..
ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו- מי? מה?
חור נהרג בעגל זה מיישב הקושיא איפה נעלם..
הוא היה הגבאי של משה אבל לקח את התפקיד רציני מדי
נו זה עושה סנס המדרש הזה, אחרת מה קרה לו..
כבר יותר מסתבר המדרש.. אולי לא העגל אבל הוא היה מה מנהיגים אז מישהו קינא בו או משהו.
היה הרבה פוליטיקה
Your browser does not support audio.
📎 (file attached)
Your browser does not support audio.
📎 (file attached)
Maybe..Idk, even Moshe dies in the end..
Very unforgiving this book
Your browser does not support audio.
📎 (file attached)
בקיצור אפשר לחשוב על זה
Wednesday, May 18, 2022 • י״ז אייר תשפ״ב
פרק כד
ואל משה אמר עלה אל ה׳ – פסוק זה הוא המשך לאמור לפני המשפטים, ‘ויאמר ה׳ אל משה כה תאמר אל בני ישראל.. (ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם).. ואל משה אמר עלה אל ה׳. אבל בגלל אריכות פרשת המשפטים ניתק הקשר וזה נהיה קצת תלוש. לכן מדרשים וחכמים שונים התקשו בפסוק זה שלא נאמר בו מי אמר וגם אם נגיד בוודאי ה׳ אמר הוא סגנון שלא מצינו כמותו. זה דוגמה טובה להבדל בין אופן קריאה שרוצה לקרוא פרשיות ארוכות כסיפור אחד ובין אופן קריאה מדרשית שמתעלמת מכך כפי שכבר רש״י התלונן על המדרשים. אבל מצד שני באמת המציאות הוא שזה לא כל כך. ואם רוצים ממש ליישב ברמת הקריאה כסיפור צריכים להגיד שהכתב מספר את זה קצת לא כמו שזה נאמר בדיוק, דהיינו שיש חטיבה של אלה המשפטים שיש לו באמת עצמאות בפני עצמו, למשל שנוספו בו כעין הגהות אחר זמן בפרטים שנתחדשו, או בכלל שהוא יותר קדום, וככל הרעיונות העולים על הדעת כשחושבים בצורה זו. ואז חזר הדין שהמדרש לא כזה משוגע שהוא קורא ואל משה אמר כחלק בפני עצמו כי אחרת היה צריך להגיד שזה בעצם היה כתוב מיד בסוף פרשת יתרו, וגם אם ככה היה היסטורית אחר העריכה זה הופסק אז נעשה פרשת משפטים לעצמה ופרשה זו לעצמה וכבר אפשר לקרוא אותה בפני עצמה.
גם יש לקרוא קצת כי המלאך שהובטח בפרשה הקודמת הוא שאומר עלה אל ה׳, ככה הבין לפחות בגמרא סנהדרין, אם שלא מפורש שם שזה נדרש מן הסימוכין אבל עכ״פ כך יישבו שם שזה מטטרון אמר ופירשו את עניינו לפי הפסוקים שלמעלה אל תמר בו וכו׳.
המשך הפסוקים כאן לא הבנתי. ונגש משה – זה מעשה שהיה? ואז הוא בא ומספר לעם את כל דברי ה׳ והם עונים, ואז כותב ומשכים ובונה מזבח וכורתים ברית, ורק אחר כך זה עולים משה ואהרן ונדב וכו׳, ואז הם עולים למקום שמשה נגש לבדו? או שזה שלשה מקומות שונים?
ואז שוב אומר ה׳ למשה עלה אלי ההרה, שזה כבר מאמר נפרד, אבל איפה משה היה, אולי זה בכלל ביום אחר היה?
ואז כולם רואים את מראה כבוד ה׳ כאש בראש ההר, לא כמו קודם שרק הזקנים ראו
וכל זה נראה איכשהו חזרה או מקבילה לכל הפרשה שלמעלה לפני עשרת הדברים, אותו דבר יש הגבלה מי יעלה איפה, יש חילופי דברים בין ה׳ לעם דרך משה, יש ירידת ה׳ על הר סיני באש
אולי אהרן נדב ואביהו הם הכהנים שנזכרו בפרשה הקודמת
ואילו הזקנים לא נזכרו שם כלל, מעניין
לכאורה הכתוב כאן הוא ככה:
משה אהרן נדב אביהו והזקנים עולים כולם להר, אבל כולם משתחווים מרחוק, ומשה לבדו נגש אל ה׳. ואילו העם לא יעלו להר כלל.
מהו שיעור מרחוק? לא יודע, איזה דרך כבוד. לגשת זה כמו ויגש אליו יהודה ממש לדבר פנים אל פנים. כולם עומדים במרחק קצת. כמו שנאמר למשה בסנה אל תקרב הלום.
מסתמא טעיתי וצריך לשים פסוק ונגש משה לבדו אל ה׳ כחלק מן הדיבור, ומה שכתוב בגוף שלישי לא קשיא הרי כל המאמר כתוב ככה
ואל משה אמר עלה בוודאי מתייחס לעליה שכתוב אחר כך, ויעל משה ואהרן וכו׳. ומה שהפסיק ביניהם עם הנעשה ונשמע והכל זה אולי קרה בסדר הזה אבל עכ״פ אינו ענין אחד, ועדיין לא מסודר לי, הרי ונגש משה זה מסתמא לדבר, ומתי זה היה, הרי העליה אחר כך זה עוד ענין לקבל לוחות. לא יודע לפתור
משה בא ומספר לעם את דבר ה׳, היינו ההצעה שיהיה ברית וגם את המשפטים. והם אומרים בטח נעשה את זה, כלומר נכרות ברית. אז משה עושה את ההכנות לטקס כריתת הברית כותב את הדברים בשטר, ובונה מזבח ויב מצבה, ומביאים עולות וזבחים, וזורקים חצי הברית על המזבח וחצי על העם, ואז הוא מקריא להם את ספר הברית והם עונים הן נעשה ונשמע, היינו נעשה את הברית ונשמע למה שכתוב בו. זה לא דיבור של ‘אנחנו מסכימים׳ זה דיבור של חלות הקנין. ואז משה מסיים את טקס הברית זורק עליהם דם וקורא עליו ‘הנה דם הברית וכו׳, זה גם אמירה לא אינפורמטיבית אלא בעלת משמעות של חלות הדבר.
המזבח והמצבה זה הכל כפי סדר כריתת ברית בין בני אדם שהיו עושים סעודה ואוכלים יחד, כמו אצל יעקב ולבן, וכאשר זה עם אל אז צריכים לעשות מזבח לתת לו את חלקו כי הוא לא אוכל ממש, וזריקת הדם זה גם משהו כזה שהיו נוהגים כנראה, ושוב לגבי ה׳ זורקים על המזבח וכן זורקים על העם מצד שני.
יש מנהג לקרוא כתובה בשבועות ויש נוסח שמישהו המציא על דרך כתובה שנהוג אצלנו אבל האמת שהכתובה של מתן תורה מפורש בתורה שהוא ספר הברית.. לפי דברי מפרשים היינו פרשת משפטים עם תנאי הברית שלו, או למפרשים אחרים סתם ספר כזה שהיה כתוב בו בערך ענין זה, ועכפ זה לא שאר כסות ועונה אלא משהו בסגנון אם שמוע תשמעו והייתם לי סגולה וכו׳
באמת מעניין משהו בכל הפרשיות האלה. יש לנו פה המהדורות הראשונות של ברית התורה, מה שאנחנו מכירים בתור פרשת והיה אם שמוע. אבל גם במרה וגם ביתרו וגם במשפטים הצד השלילי לא מפורש בו. נאמר רק הצד הטוב אם תשמעו אז כל המחלה וכו׳. אם תשמעו אז והייתם לי סגולה. אם עבדתם את ה׳ אלהיכם וברך את לחמך וכו׳. הצד השני של ואם לא לא הוא במשמע אבל מעולם אינו מפורש.
חשבתי פעם שזה קשור לזה שזה עתה יצאו ממצרים וראו את המחלות ששם בבמצרים אז לא צריך להמחיש מה קורה למי שלא שומע בקול ה׳ זה היה אתמול בחדשות..
או זה כמו שנוהגים לכתוב בשטר הכתובה רק החלקים היפים שיתן לה כסף ומאתיים זוז וכו׳.. ולא כותבים אפילו למה בעצם הם מאתיים זוז אלה,, או שאר תנאי כתובה כמו אם נשבית חייב לפדותה וחייב לרפאותה וכו׳.. כי זה לא מתאים לאווירה של טקס החתונה.. אפילו שזה עיקר ההתחייבות..
מסתמא לא צריך להגיד פה אבל הדרש של נעשה ואח״כ נשמע הוא סתם דרש, לא קשור לכלום. הרי אדרבה נתנו להם כאן ברירה והציגו להם את תנאי הברת מקודם והיו צריכים להבין ואח״כ לחתום, זה כל ענין המשא ומתן פה על דרך בכל כריתת ברית בין בני אדם, אחרת יגידו שלא התכוונו.. (זה לא עזר ואמרו בסוף מודעה רבה..). וכמו כן נשמע אין פירושו להבין אלא לציית
חשבתי שזה יותר אם הבעל שם אז ראה שלא השתמש מה שלא נורמלי, או הוא אחראי, אם לא היה שם אז יגיד אני לא יודע מה עשית שם זה אחריותך
ברור שאין ללכת אחר הרוב לרעות.. אם כל הכתה עושה צחוק ממישהו זה לא היתר להצטרף..
מן הסתם כל המשפטים האלה כתובים על פי מה שמצוי, אם יש עדים אז ירדפו אחריו וימצאו את הגניבה אצלו.. או אם ראו ולא מוצאים נעשה דרשה ‘ונמצא בידו׳ – שהעדים העידו שנמצא בידו. אולי יש כבר דרשה כזו לא זוכר.. אבל זה ההיגיון של המון דרשות פה.. התורה מדברת בהווה ואז מבינים את העיקרוון
הפרשה הבאה הוא שמשה יעלה אל ההר לקבל את לוחות האבן והתורה והמצוה
צריך להתבונן בזה. עד עכשיו ה׳ היה מדבר ובני אדם שומעים. למעלה כבר משה כתב שני דברים או שהיה אותו דבר, הוא רשם את דברי ה׳ ואת המשפטים וגם כתב ספר ברית, אבל זה הכל היה שמשה רשם לזכרון או לשם חלות הברית מה שדיברו. פה יש משהו שה׳ בעצמו כתב על הלוחות, וצריך לדעת עניינו בכלל
(הרמבם נראה לי רומז שה׳ לא כתב את הלוחות כפשוטו אלא משה כתב גם לוחות ראשונות רק נקרא שה׳ כתב כי ציווה אותו לכתוב)
ומהו לוחות אבן והתורה והמצוה? מסתמא שנותן לוחות ועליהם כתוב התורה והמצוה?
לוחות הוא בעצם מצבה שכתוב עליו, רואים זאת גם בהמשך באבנים שהקימו בכניסה לארץ, היה מנהג כזה בעולם העתיק להקים מצבות ועליהם כתב של דברים חשובים או סיפרוי ניצחון או ברית וכדומה, וצריכים להבין על רקע זה
פתאום כבר יש למשה גבאי… לא שמענו עליו מעולם עד כה. אבל מה זה כמו שמכתירים רבי פתאום צץ גבאי, היה למשה כבוד הוא עלה כבר היה לו משרת…
ואל הזקנים אמר – זה באותו סגנון של ‘ואל משה אמר׳,
וגם דומה למה שאמר אברהם לנעריו בעקידה
גם עוד דמות חדשה, חור. היינו מצפים שיגיד ואהרן ונדב עמכם. אבל נראה שמשה לא סמך כבר פה על נדב ואביהו להורות במקומו. אז נתן אהרן וחור
מה הששת ימים עושה פה איני יודע
יש שבעה ימים וארבעים יום, כמו אצל המבול
שכחתי לפרש את מה ראו אלהי ישראל אבל זה כי אין לי פירוש.. על פי המורה למדנו במקומו ולפי הפשט מה,, ראו את אלהי ישראל מה בעיה. הכתוב לא מתאר כיצד הוא נראה רק כיצד הכסא שלו נראה, או משהו אחר שתחת רגליו, וזה נראה כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים. כלומר אבן לבנה ספיר שהוא מאד ברור וצלול כמו השמים. וזה היה נס שה׳ לא שלח ידו, כלומר לא פרץ בהם, זה אותו דבר, כלומר לא הרג אותו כי ראו אותו, אלא ראו והמשיכו לחיות אכלו ושתו הקרבנות שהיה שם.
Thursday, May 19, 2022 • י״ח אייר תשפ״ב
אני חושב שיש פה משהו שגורם לחשוב מה הפירוש שאומרים בכלל משה קיבל תורה מסיני, או אומרים על הרבה דברים מסורת למשה מסיני, על מתי מדברים בעצם, זה נראה שאפילו בתורה עצמה זה לא ברור, וכבר בפשט המקרא ‘למשה מסיני׳ זה מין מושג לא תיאור היסטורי מדויק
כלומר מתי בדיוק ניתנה התורה למשה? לכאורה משמע כל פרשת משפטים ניתנה בערך באותו היום, אבל זה לא בדיוק מסתדר, גם לא ברמת פשט הפסוקים , אז מה נשאר להבין כמו שאמרתי, אז נקבע הטקס של חתימת ברית התורה זה השורש המשפטי או רעיוני של זה, אבל פרטי הלכות יכול להיות השלימו בזמן אחר והכניסו את זה במקום הראוי
אז כמו שאמרתי על יציאת מצרים, לאו דווקא באמת כולם יצאו ביום אחד זה לא ריאלי,
רק זה כמו יום עצמאות נקבע ליום שרשמית ההכרזה
כך גם הרעיון של תורה מסיני זה יותר מין נקודת זמן רשמית שבו מציינים את זה או (לפי שבתורה באמת לא מציינים יום מתן תורה כ״כ) שם קיבלנו על עצמנו וכו׳,
זה כמו שלמשל אני כותב דרשת שבת הגדול שלי, לאו דווקא אני כותב תיאור היסטורי מה אמרתי אז, אני כותב את הסוגיא שדיברתי במילואה, אפילו שלא דיברתי הכל או דיברתי קצת באופן אחר וכו׳. רוב ספרי דרשות נכתבים ככה. רק מעט מן המעט כותבים באמת לפי מה שאמרו, כמו שפת אמת שלפעמים כותב כאן שכחתי מה אמרתי.. מי אכפת ששכחת תמציא עכשיו..
מישהו שאל פעם כיצד ייתכן שרמבן דיבר את כל הדרשה שלו לראש השנה בדרשה אחת, זה כמעט ספר שלם.. אז חוץ מזה שפעם היה לאנשים יותר סבלנות להקשיב לדרשות, בוודאי באמת לא דיבר כזה יפה כמו שזה כתוב..
ועכשיו אם האמינו פעם שהתורה נמשכת ולא תקועה בנקודת זמן היסטורית יכול להיות גם שמישהו מהחכמים או נביאים בדורות יותר מאוחרים גם הוסיפו פרטים או שיפרו את הנוסח וכדומה, כפי שהיה נהוג כמעט בכל ספרות העולם פעם שלא חשבו שהמחבר הראשון הוא סוף הספר אלא היו מוסיפים כל העת, כפי שרואה כל אחד במשנה וגמרא וכו׳, אין סיבה לחשוב אחרת על התורה שבכתב.