והנה יצחק מצחק

ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון – הפסוק מבחין לנו את הרעב שבימי אברהם לרעב הזה. (לשלול את המבקרים שיבואו עוד אלפיים שנה ויגידו הכל סיפור אחד..) הסיפור של יצחק, גם במקום שהוא נראה עוקב לסיפור של אברהם, הוא לא אותו הסיפור. הוא סיפור הפכי לגמרי.

כל מה שעשה אברהם לא עשה אלא עבור יצחק. מכל הבנים שהוליד לא קיווה בסוף אלא אל יצחק – “ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק”. אם היה פעם בן שהיה הכל לאביו – עבורו טרח עבורו קיווה מאה שנה עבורו דחה את כל שאר בניו ונתן הכל רק לו – היה זה יצחק. עד אשר גם קיים על בשרו את ההתמסרות המוחלטת שלו ועקד אותו על גבי המזבח.

יצחק לא הלך בלך לך מארצך, ההיפך מזה – הוא נשאר כל חייו בארץ אביו, כי עבורו הלך אביו מארצו ועבורו הובטח לו את הארץ. הוא לא לחם מלחמות ולא התווכח עם אלהים ולא הקים אהלים. אפילו את אשתו הביא עבורו מרחוק עבד אביו, והוא מצדו הביאה האהלה שרה אמו. לפי פשט הסיפור פה נראה שביצחק התקיים ההבטחה שיותן הארץ לזרע אברהם, ואזהרת אברהם לאליעזר כמו אזהרת השם ליצחק בפרק זה נובעים מאותו עיקרון – יצחק לא אמור לנדוד להקים משהו, להיפך הוא הבן שעבורו הובטח לאברהם את הארץ.

יצחק היה איש פרטי, הילד שעבורו עשה אברהם את עמו ואת ארצו. כמה פעמים נקרא יצחק ‘האיש’. כאשר ראתה אותו רבקה ואמרה ‘מי האיש ההולך לקראתנו’. ואם הוא איש, אז יש לו גם אשה. לא שרה על כל העולם, לא שפחה ופילגשים, פשוט ‘ותהי לו לאשה’. ומשכך – ‘ויאהבה’. מן הסתם אברהם אהב את שרה. על אהבות יעקב אנו שומעים כאשר אהב את רחל מלאה. אבל אהבות יצחק היו פשוטות ללא מאבק. הגיע לו אשה ויאהבה. שטח הפעולה שלו הוא פנימי – וינחם יצחק אחרי אימו. לא שמענו שאברהם או יעקב היו אי פעם עצובים או שמחים – כאשר שרה מתה בא אברהם לבכותה – פעולה ציבורית. יצחק צריך לנחמה.

על אחד המאורעות הגדולים בנרטיב חיי יצחק כתוב אחד הפסוקים הקצרים ביותר במקרא, בן שלש פסוקים (יש רק 14 פסוקים כאלה בתורה). “וישב יצחק בגרר”. זהו. כאן זה מתחיל וכאן זה מסתיים. הוא ישב שם. שום דרמה שום סיפור פשוט. וישב יצחק בגרר. המינגוויי היה גאה בסיפור כזה.

כאשר קרה לו שוב סיפור דומה למה שקרה לאביו ואימו פעמיים – שוב הסיפור שלו הכי מינימליסטי. 5 פסוקים כל הסיפור. הוא אומר אחותי הוא. אבימלך שם לב שזה לא נכון. הוא שואל למה. יצחק עונה. אבימלך מזהיר. ונגמר. אין מגפה גדולה או התערבות אלוהית בכל בית אבימלך. אין יצחק עונה תירוצים מפותלים עם סיפורים ארוכים כאשר התעו אותי וכו’. הוא עונה פשוט, פחדתי למות. הוא גם לא מאד משקיע בתירוץ הזה של אחותי. הוא מצחק את אשתו כפי שהוא רגיל בביתו. הוא בכלל מצחק. נמצא אצל עצמו ולא חושב יותר מדי.

אפילו האנשים שבאים במגע איתו פתאום נהיים ‘האיש’. כמו כל מי שמתקרב אצל יצחק מופשט מן התוארים והנרטיבים המסובכים שלו. אליעזר כאשר הולך לחפש לו אשה נהיה ‘האיש’. אבימלך או הפלשתים שהיו שוכבים את אשתו הם פתאום כאלה פשוטים ‘אחד העם’. מי יודע מי. סתם איש. וילך האיש הלוך וגדול עד כי גדל מאד.

אבימלך לא ידע כיצד לאכול את הדבר הזה. עם אברהם והמלאכים שלו הוא כבר הסתדר. אבל עם האיש הזה, שעוד הולך וגדול, הוא לא יודע מה לעשות. לך מאתנו כי עצמת ממנו. נו מה עושה יצחק, לא מתנגד לא מתייעץ לא מקבל צאן ובקר או כסות עינים, הוא פשוט קם והולך לו. אבימלך עדיין לא הכיל את זה והוא בא לחזר אחרי יצחק בבאר שבע, עם כל הפמליה שלו והטקס שלו ‘אחזת מרעהו ופיכל שר צבאו’. יצחק לא מבין מה הוא רוצה ‘למה באתם אלי ואתם שנאתם אותי’. ככה ישר ופשוט. אבימלך נפחד ואומר שהוא פשוט מפחד ממנו ומבקש ממנו ברית. טוב אם אתם רוצים נעשה משתה. וישלחם יצחק וילכו מאיתו בשלום. הם אמרו שרק רוצים לשלוח אותו בשלום, אז הוא שלח אותם בשלום.

לפי יצחק אין שם העיר באר שבע כי שם נשבעו שניהם. מה לו ולפוליטיקות כאלה. הוא מבקש למצוא מים, ואם עבדי אבימלך סותמים את הבאר נשאר לו הבעיה של מים, לא הבעיה של עבדי אבימלך. אז הוא פשוט מחפש באר אחרת. עד שמצאו את הבאר השביעית ולא רבו עליה (אולי בגלל השבועה של אבימלך כבר הבינו עבדיו שלא לריב עם יצחק, אבל לא זה סיפור הכתוב), והוא פשוט קורא לעיר על שם הבאר.