Monday, February 07, 2022 • ו׳ אדר א׳ תשפ״ב
מה פירוש מושג נבואי
אפשר
גיליתי שיש אומרים שצריך לחלק פסוק ד, “אלה תולדות השמים והארץ” זה סיכום לפרשה ראשונה. ופרשה שניה מתחילה “ביום עשות”. מה דעתכם?
אבל אתה חושב שזה היה ידוע בזמן התורה?
הרי כך משמע שמדובר על מקומות ידועים אחרת מה הרעיון לכתוב שיש דרך עץ חיים וכל הפרטים האלה, אפשר שהכל משל כמובן…
אבל אני חושב שאם כן אז הוא כן מתכון לנילוס וכוש
כי זה יהיה מאד מוזר שהוא לא יתן הסבר לנילוס שהוא ממש הנהר הגדול שיוצר את החיים
וזה גם פסוק מפורש כגן ה כארץ מצרים
אז מה יש קושיא שזה לא ליד פרת, זה קושיא
אבל זה עדיין הכוונה
ואנחנו יודעים שהמצרים היו מביאים זהב מכוש או דרומה לכוש
שזה כנראה החוילה?
גם יש דיוק בפסוק עצמו שהפרת והחדקל יותר ידועים לאנשי ארץ ישראל, מסגנון הסיום “והנהר הרביעי הוא פרת”, זה הידוע לכל לא צריך לתת עליו סימנים כמו על גיחון ופישון
באותו דרך שמגיעים לעץ החיים… איפשהו פה באמצע הדרך בהכרח התיאור מפסיק להיות הכי מוכר, הרי ברור שהפסוק לא חושב שנחשים מדברים בעולם שלנו…
לא יודע, הנביאים הרי מדברים אל אנשים רגילים…
ואיך אתה יודע שזה נמצא רק בנבואה לא הבנתי, אין לנו טקסטים לא נבואיים להשוות..
הפשט כמובן הוא עץ (הדעת טוב ורע) יש מושג מקראי “דעת טוב ורע” שמופיע הרבה פעמים. בגלגול הקודם הוכחתי באריכות..
שני העצים האלה הם פשוטים מאד. מי שאוכל מעץ החיים חי לעולם
מי שאוכל מעץ הדעת טוב ורע מקבל דעת טוב ורע, שזה כנראה מודעות מינית, כפי שמשמע במקומות אחרים שזה כמו מילה לגיל בר מצוה שהוא בגרות מינית, כן כאן שמזה ידעו שהם ערומים.
ויש איזה טריידאופ בין הדברים האלה… אם אתה דעת בסוף אתה לא חי לעולם, אי אפשר שניהם. ועל זה עיקר הסיפור של גן עדן…
ראיתי דיון מעניין מובא אצל אלטר בתרגום שלו אם המקרא מדבר בסגנון שבני אדם רגילים בזמנו היו מדברים או שגם בזמנו זה סגנון מיוחד. יש קצת הוכחה מזה שיש מעט מאד מילים במקרא יחס לאוצר מילים נורמלי ומדובר. וכן יש רגליים לדבר ששפת המשנה שלה הרבה יותר מילים אינו רק חידוש בזמנה אלא תמיד היו מדברים כך ולפי זה יש מה לדייק שהמקרא בכוונה מדבר בשפה מצומצמת ולא במובן הרגיל לחלוטין של המילים
אלה תולדות בבראשית הוא תמיד פתיחה אבל יש גם אלה שהוא סיכום בסוף, כמו אלה בני משהו שיש ברשימות שמות וכדומה, שמגיע לבסוף.
זה פשוט אבל, כי הוא לא מדבר כבר על הרכיבים הבסיסיים של הבריאה אלא על התגלמות מסוימת שלהם.
זה ברור כאן שאלה תולדות הוא כותרת, ומתחרז עם עוד כעשרה או משהו אלה תולדות בספר בראשית. ואכן זה מין חזרה שירית
לא הבנתי איך תפרש ומשם יפרד? העדן המזרחי משם יוצא 2 נהרות וגם מעדן דרומי למצרים יוצא עוד 2 נהרות?
🙂
זה כאילו חוזר לזה שהשמות שיש לנו לבעלי חיים הם ממה שקרא אדם, וגם אשה הוא קרא, והוא ביקש לקרוא לאשה ולא מצא, משהו כזה
ההבדל פשוט וזה רמוז בפרשה שניה שלאשה יש שתי שמות. שם כללי ושם פרטי. ולכן גם הזיווג של אדם הוא פרטי יש לו בת זוג מה שאין לרוב החיות אלא זכר בועל מה שמוצא. וזה כנראה הרמז של עזר כנגדו.
אני חושב שהתמימות שמדברים עליה הוא לא לדעת על יצר המין..שילדים באים מחסידות. לרוב אני חשבתי שזה משהו מודרני אבל כמה רמזים התקשרו לי לאחרונה שזה מאד ישן. תינוקות שלא טעמו טעם חטא. איכשהו המבוגרים כולם פגומים בעץ הדעת טוב ורע מתביישים בגוף שלהם, זה מורגש שזה לא אמור להיות ככה
אני לא כזה מפחיד;) רק להיפך אני מפחד מדברים מאד ארוכים שכבר קופצים עד לפילוסופיה אני צריך להתחיל הרבה יותר לאט מהפשט וכו׳… בינתיים אני רק מגיב קלות.
חושב אולי באמת יש משהו ב2*2 נהרות. המקרא הרי יושב ככה בין מסופוטמיה שהוא ארץ שבין שתי הנהרות, ובין מצרים שהוא ארץ הנילוס. אז מתבקש שיהיה סימטריה גם מצריך איכשהו בין 2 נהרות, וזה מקביל למצרים העליונה קרוב לכוש, ומצרים התחתונה ,
אני עדיין לא יודע מהו חוילה..
?
אוכל יש לו בעיה שעובדים מדי קשה להשיגו מין יש בעיה שזה מבייש…
האמת ילדים גם לא יודעים מהבעיה שצריך לעבוד..
זה עוד תמימות לא לדעת על כסף…
אבל העניין של לעבוד לא מוצג כתוצאה ישירה של העץ
זה עונש
התוצאה הישירה היחידה זה הבושה
כן גם שמתבגרים וגם שצריך להוליד כדי להשאיר משהו כי מתים..
תעלומה, הנחש בכלל משוגע, הרי אם יש משהו שמגדיר את האל זה שהוא חי לנצח לא שהוא יודע טוב ורע, היה צריך להגיד להם לאכול עץ החיים, אפילו לא היה איסור על זה. לא יודע
אפשר לא נודע איזה עץ הוא עץ החיים, זה איפשהו בתוך הגן. אבל גם לא כתוב איפה עץ הדעת טוב ורע
זה לכן הנחש אמר אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן
שיש ספק על כל אחד אולי הוא עץ הדעת
אבל אדם לא פירש ככה אלא שאסור רק בוודאי לא מספק
הם נחלקו אם ספק דאורייתא אסור מן התורה או לא
או אם זה קבוע או רוב
אפשר באמת היה מותר לאכול הכל ואז כבר היו אוכלים עץ החיים.. רק לאכול בכוונה כדי להיות האלהים זה אסור
או במילים אחרות אם הנחש אומר על משהו שזה יש לאכול מסתמא לזה היה הכוונה לא לאכול…
אבל אנחנו קופצים, צריך להישאר בפרק זה..
רגע משהו שנשאר לי מאתמול, וזה גם בפרק הזה בכלל…
ויכלו השמים והארץ. זה הפעל הראשון בסיפור בראשית שעשו השמים והארץ. בכל מעשה בראשית הפועל הוא רק אלהים. במקום אחד בלבד הארץ עושה משהו, ביום השלישי ותוצא הארץ דשא. בשאר המקומות אפילו איפה שהיה מתבקש שהארץ או הרקיע יעשו כי כבר היה אמירה להם הכתוב מפרש ויעש אלהים את הרקיע. ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים. ויברא אלהים את התנינים וגו׳. ויעש אלהים את חית הארץ וגו׳. ויברא אלהים את האדם. ופה פתאום אף אחד בכלל לא אמר לשמי וארץ כלום והם ויכלו. ורק אחרי זה כתוב ויכל אלהים. זה היפוך הסדר של כל מעשה בראשית שלפיה היה ראוי שיהיה כתוב ויכל אלהים את הכל, ויכלו השמים והארץ.
וכל צבאם – צבא השמים הוא המאורות וצבא הארץ החיות והאדם. הלשון צבא השמים לפעמים גם מלאכים אבל הם לא נזכרו פה כלל, לפחות לא בפירוש.
שאר הפרשה שהוא פעולת האלהים הוא מעגל וזה מסביר את הכפילות בסוף. זה הולך ככה.
ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה << וישבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה << ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו >> כי בו שבת מכל מלאכתו >> אשר ברא אלהים לעשות.
נמצא נגד ויכל אלהים אשר ברא אלהים לעשות ונגד וישבת מכל מלאכתו כי בו שבת מכל מלאכתו. והכל מסודר יפה. המרכז הוא ברכה וקדושה ליום השביעי. ואולי ברכה בארץ קדושה בשמים.
וגם ייתכן ברכה נגד השביתה קדושה נגד הכילוי.
ביטאת יפה את המחשבה פה…
אם רוצים לעגל גם את זה אז הכל חוזר לפסוק השני, ששם הארץ היתה, אף אחד לא אמר לה להיות אבל היא היתה. וכבר למדנו שהארץ שם כולל את מה שנהיה אחר כך השמים. ונגד זה בסוף, ויכלו השמים והארץ. כבר לא היתה תהו ובהו וחושך אלא עמדו הכל על מקומם השמים והארץ וכל צבאם. צבא משמעותו הרי משהו מסודר מדוגל ומונהג.
פה אומרים שגם הפסוק לא יודע גיאוגרפיה..
רעיונות אחרים לפישון וגיחון מזהים אותם עם כל מיני נהרות קטנות לא משמעותיות במספוטמיה, לא משכנע אותי..
הנילוס? לא נפגש כלל, זה בצד השני של העולם
רק אם אולי העדן הוא עגול, והוא סובב כאילו את הארץ הידועה למקרא שנגיד מתחיל במספוטמיה במזרח צפון ומסתיים בכוש במערב דרום
כוש לפחות נחשב באמת הפינה מערבית דרומית של העולם עד התקופה הפרסית כמו שנראה במגילת אסתר
רק שם כבר ידעו מזרחה יותר רחוק עד הודו
ולכן יש רעיונות כאלה גם כאן, ויש גם בצורה מבלבלת כוש ההודי שנמצא בצד מזרח ליד אפגניסטן
(ועל זה נחלקו רב ושמואל במסכת מגילה לאיזה כוש הכוונה)
לגבי חלוקת הפרקים. מבחינת הפרשיות הכל פרשה פתוחה אחת כאן עד פרק ג פסוק כא, ואז יש עוד פרשה פתוחה גדולה עד פרק ו פסוק ד. אני לא מבין את ההיגיון במסדר הפרשיות האלה, לפי ההנחה שפרשה פתוחה מסמל הפסק יותר גדול מסתומה.
לפי חלוקה הגיונית אז פרק ב וג הם סיפור אחד. ואיני מבין את הגיון מסדר הפרקים שחילקם ולא מה שחילקם במקום שחילקם. ואז פרק ד סיפור קין והבל ופרק ה׳ תולדות אדם עד נח. פה חלוקת הפרקים הגיונית.
אם כבר לחלק בתוך הסיפור הגדול של גן עדן, אז זה מתחלק ככה.
ב, ד – ב, ז: יצירת האדם עפר מן האדמה.
ב, ח – ב, יד: נטיעת הגן והנהרות.
ב, טו – ב, יז – ציווי לאדם.
ב, יח – ב, כד: יצירת האשה (מעורבב עם נתינת שמות לחיות, ויש לחלק עוד חלוקה פנימית בפרשה זו)
ב, כה – ג, כד: חטא האדם ועונשו. והחלוקה הפנימית בתוך זה ברורה.
ולכן יש היגיון מסוים לחלק את הפרשה לב׳ חלקים, החטא ועונשו תופס חציו וההקדמות אליו כאילו זה פרק ג׳. רק שלדעתי המחלק חילק במקום הלא נכון כי פסוק ויהיו שניהם ערומים זה כבר תחילת סיפור החטא שאחד מענייניו הוא להסביר כיצד הפסיקו להיות ערומים, והנחש היה ערום מתרחז עם זה. ולא כפי שהוא חילקו בפרק הקודם והתחיל את הסיפור עם ‘והנחש׳.
מכאן אפרש את הפרשה על הסדר
אלה תולדות השמים והארץ – צורת פתיחה וכותרת המחלקת את רוב ספר בראשית בסדר מסוים. יש י״א ‘אלה תולדות׳ בספר בראשית, דהיינו ‘תולדות השמים והארץ׳ אחד ועוד עשרה שהם תולדות בני אדם. וזה חלוקה יפה. יש גם י״א פעמים “הויה אלהים” בפרשה שלנו. היינו בסיפור יצירת האדם השני עד החטא.
וזה ה׳תולדות׳ היחיד שהוא מלא דמלא. וסידורם בשאר הספר הוא כך.
ת*ו*לד*ו*ת השמים והארץ.
ת*ו*לדת אדם, נח, בני נח, שם, תרח, יצחק.
תלד*ו*ת עשו (*2), יעקב.
תלדת ישמעאל.
רק שמזרח זה לא קוד. זה באמת במזרח.
זה לא כ״כ רחוק. זה אחד הדברים של התורה שמבדיל אותה ממיתולוגיות אחרות שכל הסיפורים שלה מאד קרובים בריאת העולם היה ממש אתמול הגן עדן זה פה ליד כמה מטרים וכו׳. המדע ככל הנראה מאשר שדווקא אלה שדיברו על עשרות אלפי שנים וכדו׳ יותר צדקו, וגם המרחב הרבה יותר גדול ממה שמצטייר במקרא. אבל זה יוצר מין גישה מסוימת לעולם שהכל יחסית קרוב ונשלט ומוסבר, זה לא עולם מפחיד אלא עולם בגודל אנושי.
לא הבנתי כיצד זה יוצא ממה שכתבתי אבל בפשט הפרק כן הרי מדובר על האדם
הפרשה הראשונה פה חשובה לכל ההמשך אבל לא ברורה לי עד הסוף, ננסה. בכללות כל הסיפור הזה הוא חוזר לספר מנקודת המבט של התרבות האנושית, מה היה מקודם וכיצד הגענו למקום שאנחנו בו. והוא מתחיל מיצירת האדם עצמו, שהוא יצירה מסוימת המקשרת אותו לאדמה בצורה מסוימת, כפי שיגיד בסוף הסיפור ‘לעבוד את האדמה אשר לוקח משם׳. אם כן צריך להיות לנו בראש כיצד זה נראה עכשיו ואז נבין מה הוא אומר היה וכיצד הגענו. ב׳עכשיו׳ של המקרא בארץ ישראל האדם עובד את האדמה, דהיינו חורש לאפשר לאדמה לקלוט וזורע. וה׳ נותן גשם מן השמים ומזה גדלים הפירות בשדות. גם גדלים קצת דברים יותר מדאי גידולים פראיים, שהאדם צריך לנכש וזה עוד חלק שלישי של עבודת האדמה. ידוע גם שיש מקומות שאין בהם כ״כ טורח הם כגן הירק, כגן ה׳ כארץ מצרים, שם הנהרות שוטפים ויש לחלוחית בשדה בעצמה, לא צריכים לחכות לגשם.
אז בוא נחזור לצייר את העולם לפני כל זה. קודם כל לא היה לא שיח בשדה, דהיינו סתם צמחים שצומחים מאליהם מן הגשם. כל שכן שלא היו עשב השדה, דהיינו תבואה חיטים ושעורים. ולמה, כי לא המטיר ה׳ עדיין בכלל, וממילא לא גדלו השיחים. (שהוא מה שנקרא בפרשת שמיטה ספיח השדה) וגם לא היה אדם לחרוש ולזרוע ממילא לא גדלו התבואות שצריכים חרישה וזריעה.
למה הוא מספר שלא המטיר זה קשה לי, למה שלא ימטיר באמת? זה לא מובן לי. הרי לא צריכים אדם בשביל זה. נראה אולי שהוא מזהה את הצורך למטר עם הקושי של לא להיות בגן עדן, האדם זורע ואז מתפלל לגשם. ובזמן הקדום לא היה צריך לזה, הכל היה כמו במצרים ובסדום, זה שצריכים לגשם זה בעיה. זה יסתדר עם רש״י שאדם אין להתפלל. זה שצריכים להתפלל לגשם זה חלק מן הבעיה של אחרי החטא.
אבל מה היה, אד עלה והשקה. אם אד עלה אז למה לא גדלו שיח השדה? גם לא מובן לי. זה נראה שהוא רוצה לספר שמקודם היה בעיקר עצים, שהם נחשבים דברים שה׳ בעצמו נוטע הם לא צריכים שום עבודה כמעט, ולא היה בכלל שיח השדה שגורם לכל הבעיות. אבל לא מסביר למה באמת שיהיה כן.
וגם נראה שהאד הזה הוא הוא הכנה ליצירת האדם. האדם נוצר מן האדמה אבל לא מעפר יבש אלא ממשהו לח כמו טיט כזה. אז האדם בעצם נוצר בדיוק כמו הצמחים של הנילוס מאיזה ערבוב של המים והעפר, בתוספת רוח חיים.
אם מבינים זה ממש כמו הפסוק ב׳, שהיה ארץ שהוא עפר, ותהום שהוא האד העולה מן האדמה שהופך הכל לטיט, ורוח אלהים שזה נשמת חיים באפיו. אבל זה לא כ״כ כוונתו כאן אלא לומר שהאדם והאדמה מאד מחוברים, הוא נהיה נפש חיה כמו שאר הצמחים הוא מן העפר והמים, אבל הוא גם נפש חיה מן האוויר.
(אם רוצים משהו מקביל לגישה היוונית של יסודות פה אז באופן עקבי גם בפרק א וגם בפרק ב יש עפר מים ורוח. אש הוא לא מן היסודות פה ובכלל לא נזכר בכל סיפורי הבריאה, עד סיפור העקידה כמדומה לי שאין אש בתורה בכלל. יש אור אבל זה לא אותו דבר כמובן. הראשונים טענו שחושך זה אש ואם קבלה נקבל..)
ה׳ בעצמו נוטע גן ושם בו את האדם. ומצמיח בתוך הגן כל עץ. כמו שעשה את האדם מן האדמה כך הצמיח מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל. לעצים יש משהו חוץ מזה שהם למאכל, כפי שמסופר ביום השישי שנתן את העשב והעץ למאכל אדם, הוא גם נחמד למראה. זה תוספת אסתטית. זה כבר לא רק מאכל. עצים הם באמת יפים. הפירות שהאדם מגדל היום בשביל לחם לא מתקרבים ליופי של עץ.
ויש עץ חיים, ועץ דעת טוב ורע. את זה נצטרך עבור ההמשך. הם גם עצים שה׳ נטע והצמיח מתוך הגן.
אבל למה לא יוריד גשם, זה הרי דבר טבעי
והגן הזה הוא שותה מי נהר יוצא מעדן, ומאותו הנהר עצמו שותים כל שאר העולם אחרי שהוא נחלק לארבעה נהרות. כלומר הגן הזה לא שונה מהותית ממה שיש עכשיו על גדות הנהרות המוכרות לנו גדלים עצים נחמדים למראה וטובים למאכל. רק שם היה המקור.
לנהרות שלנו יש שמות. לנהר שבתוך הגן אין עדיין שם. מי נתן שמות אלה ועל שם מה? לא מספר.
כעת חוזר לענין הראשון אחר שהפסיק עם פירוט הנהרות. ה׳ לקח את האדם (למעלה ‘שם׳ את האדם, אבל זה אותו סיפור. כאן מפרש ואולי זה יותר אנושי שלקח, וכאן מדבר עמו) כאן הגן קיבל שם נוסף ‘גן עדן׳. למעלה הגן היה בתוך עדן וכאן זה כאילו השם שלו, גן עדן, הגן של עדן.
גם קיבל תפקיד, זה עוד לא ציווי רק כך מצופה מאדם שיושב בגן, לעבדה ולשמרה. לא שצריך הרבה עבודה, העיקר אולי לשמרה.
והוא נותן לו מצוה. זה כבר ביטוי חזק שלא נמצא עד עכשיו לא אמירה או משהו כזה. ציווי. וממש נעתק לשון הציווי ‘לאמר׳. הוא מתיר לו או מצווה אותו לאכול מכל עץ הגן. ולא מעץ הדעת טוב ורע. ומזהיר עליו בעונש שימות. (יש עץ החיים, לפי זה עץ הדעת טוב ורע זה ממש ההיפך ממנו עץ המוות. אבל לא נקרא כך..)
לפי הסדר כל זה קרה עוד בטרם נוצרה חוה. אני לא בטוח אם הכוונה פה שנבין את כל פרשה זו על סדר כרונולוגי. יכול להיות שהכל קרה כאילו בפעם אחת או בסדר יותר הגיוני והפרשה מסדר את הכל כך מסיבות שלו.
ולכן, לפי הסדר שמסופר כך. אז זה הולך כך. יש דברים שה׳ אומר, לאף אחד, ‘ויאמר ‘ה אלהים לא טוב היות האדם לבדו׳. הוא לא אמר זאת לאדם. זה אמירה במחשבה או בינו לבין עצמו. מה שנקרא אחר כך ויאמר אל ליבו. במקביל לזה יש מערכה תחתונה. הוא יוצר מן האדמה כל שאר החיות והעופות. (זה הסתירה הידועה אם החיות נוצרו לפני או אחרי האדם, ותלוי במה שאמרתי אם הכוונה פה לסדר). ומביא לאדם שיתן להם שמות. זה בא להסביר למה לאריה קוראים אריה ולנשר נשר, וממש מסביר ‘וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו׳ – פסוק שצריך לקרוא כאילו כתוב ‘וכל נפש חיה, (השם) אשר יקרא לו האדם – הוא שמו (עד היום)’. בימים ראשונים של היצירה למעלה ה׳ נתן שמות לדברים, אבל כאן האדם כבר נותן שמות. ואז הוא חוזר למערכה העליונה ומסיים בצורה מקבילה למאמר ה׳ ‘ולאדם לא מצא עזר כנגדו׳. עמום מי לא מצא, ה׳ או האדם, מסתמא שניהם. הביאו את כל שאר החיות ועדיין לא היה החיה הזו שאנחנו מכירים בתור אשה. וזה נראה שזה בכוונה כאילו לקבל הסכמה מהאדם עצמו שלא טוב לו להיות לבדו, והחיות אינם מספיקות לזה גם אם הם גם כן קצת עונים לדבר זה, כאילו היה אפשר לקרוא לא טוב היות האדם לא ביחס לאשה אלא סתם שהוא לא מסוגל להיות לבד, אבל בסוף מתברר שכל החיות לא מספיקות להיות עזר כנגדו.
ופה הסיפור המעניין מאד כיצד נוצרה האשה לא מן האדמה אלא מצלע האדם. והאדם צריך לישן כאשר זה קורה שלא יכאב לו. זה אולי גם הפעם הראשונה שאדם ישן. אולי זה בא להסביר גם את זה. אפילו שלא כל פעם שאדם ישן הוא מתעורר עם אשה לפעמים זה קורה.. כאילו האשה שוכבת לצידו היא קשורה לשינה, בסוף יוצאים מזה ילדים. גם הצלע כאילו חסר לאדם ונמצא באשה ולכן האדם תמיד רודף להכניס משהו משלו לתוך האשה.
וה׳ עושה את המעשה הזה בסתר כזה, כאשר האדם לא שם לב גונב לו צלע ומכסה אותו בבשר שלא ישים לב שחסר, ובונה את הצלע לאשה.
והוא מביא אותה אל האדם כפי שהביא את כל החיות לראות מה האדם יגיב להם ומה שם יקרא להם.
ואכן האדם שמח ואומר ‘זאת הפעם עצם מעצמי׳. כאן ניכר שכל הזמן הוא חיפש את זה רק לא ידע מה הוא מחפש.
אפשר לקרוא לזה גם כאילו תפס את הגניבה.. אה זה מה שחשבתי שאני חולם בלילה שחסר לי פתאום קצת עצם ובשר.. נו אני אקרא לה אשה, היא גנובה מן האדם . (לקיחה במקרא הוא הרבה פעמים גניבה).
הרי לנו הטעם שנקראת אשה וגם הטעם שהאדם עוזב את אביו ואת אמו ודבק באשתו, כי במקור הם בשר אחד היא גנובה מאצלו אז הוא מחזיר לעצמו את אבידתו או גניבתו.
יש שלשה פעמים ‘זאת׳ באמירת האדם, זאת הפעם, לזאת יקרא אשה, כי מאיש לקחה זאת. היא באמת זאת.
למה שאדם עוזב את אביו ואת אמו זה קושיא? ומה בדיוק התירוץ? אולי זה כי האשה לא נולדה מאדמה שהוא כאילו ההורה של אדם, היא תולדה של אשה. אז היא שייכת לו ולא להורים שלו.
(כל הסיפור הזה מאד לא פמניסטי, האשה הוא יצירה בפני עצמה לא מסוג האדם באמת, אין הרבה דרך להמתיק את זה בפשט, אבל מצד שני היא מאד אחודה עם האדם ממש עצם מעצמי)
אה. ברור שתולדות במובן מילולי זה ילדים. השאלה כיצד המקרא משתמש בזה. בוודאי לפי תוכן פרק זה אפשר לקרוא שכוונתו שהאדם הוא ילד השמים והארץ.
תחלק אם אתה רוצה שיקראו פה..
דרושים אני יכול להגיד גם. סיפור של מעשה בראשית שמספר כיצד אשה נוצרה בנפרד מכיצד אדם נוצר הוא מבטא שהיא לא אדם אלא משהו אחר, אחרת לא היה נשאל כל השאלה בכלל כיצד יש נשים.
זה בכלל לא עושה סנס אם בתחילה אדם היה איש וגם אשה אז איך לאדם לא מצא עזר כנגדו, אדרבה אדם היה כבר עזר לעצמו..
נכון שפרק א באמת מספר שהם נבראו כאחד בתור יצירת אדם, וכן פרק ה׳. אז אפשר שצריך לעשות אוקימתא שפרק זה אינו כפשוטו..
זה לא בפשט ‘אחת מצלעותיו׳.
כי לא לוקחים אחד מהצדדים, חצי
יותר נכון שצלע הוא *ב*צד* ומזה צלע המשכן
עצם זה ביין ובשר זה פלייש, לא ‘עצמות׳, שהוא בכלל המצאה ימביניימית
זה בהגדרה ככה, אם מין האדם = מה שנוצר בתור מעשה היצירה שברא את האדם.
והיא נקראת ‘אשה׳ לא כי היא ‘איש ממין נקבה׳ כפי שהיה מתבקש. אלא כי היא לקוחה ‘מאיש׳.
מעניין באמת אני לא מוצא צלע בכל התורה אלא בהגדרה הארכיטקטוארית של זה, זה המקום היחיד שזה חלק בגוף. רק יש פועל ‘צולע על ירכו׳.
האמת שאני לא מבין, איפה סגר הבשר, תמיד חשבתי שזה בתוך האיש שכאילו לא ישים לב שחסר צלע. אבל אחר כך רואים שגם האשה היא מבשר האדם, אבל לא כתוב שהוא לקח בכלל בשר מהאיש.
בדרך כלל בעברית אנחנו מבינים שהמילים מתחילות מאברים ואז נהיים כלליים, כמו ירכתי המשכן, או ‘ליד׳, ‘לרגל׳, וכו׳. אז דוקא הגיוני שבתחילה צלע הוא באדם ואחרי זה מקבל משמעות יורת רחבה, אפילו שלא נמצא עוד דוגמא של הצלע כחלק האדם
כן, ואז כיצד היא בשר מבשרי?
בחזל לא כתוב בשום שיטה צלע.. חד אמר פרצוף וחד אמר זנב..
אז יש לתרגם ‘מצדד על ירכו׳.
זה שאדם נקרא על שם משהו לא כתוב בשום מקום בתורה.. לא ידוע על שם מה נקרא אפשר לומר מה שרוצים..
זה הרי אפילו מוזר, איך אדם נהיה איש שאשה תהיה מאיש
כן זה התכוונתי, גם שאצל חיות זה אולי לא ככה, יותר שהאשה מובאת אל החבורה, שכולל האב וכו׳, אולי
הבעיה בכל הסיפור הזה הוא כמובן שהיום זה לא עובד ככה ואשה כן נולדת מהורים בדיקו כמו איש
אז איך זה שפעם האשה הראשונה יצאה מאיש קשור אלי היום
כן, אבל אין על זה הסבר, למה באמת
לא ברור לי, חסר לי איזשהו הנחת רקע שיסביר כיצד ההיגיון הזה עובד
השמטת מילה באמצע
וכאשר הפסוק רוצה לומר שמישהו נקרא על שם משהו הוא יודע לומר זאת בפירוש ולא ברמזים כאלה
(היה פה פעם חוק לא לעשות הקלטות. זה נראה לי חוק טוב..)
גם לא כתוב בפרק שלנו שאדם נקרא על שם אדמה כמובן, זה הכל השערות.
לא יודע יש בפרקים האלה המון שמות ופעולות של קריאות שמות והם לא מוסברים. זה שחלקם נראים לנו מוסברים בכאלה קישורים לא מחייב. למה היבשה נקראת ארץ ולמה האור נקרא יום והחושך לילה?
ובכלל למה המים נקראים מים.. זה הרי חייב להתחיל מאיפשהו..
ולמה האדמה עצמה נקראת אדמה?
בינתיים ההסבר היחיד זה על האשה, ולהלן על חוה. קין. שת. נח. השאר אנחנו לא יודעים.
שלילה במובן זה אינן בלשון הקודש
זה לא נכון. זה במילים הזרות של אבן תיבון והוא אומר ששאלו מלשון שלל
כי השלל זה משהו ששוללים מהאויב..
כמובן לא הסברת הא גופא למה נקרא יום..
אבל אולי הוא התכוון משהו כמו ‘לעשות לא׳, לא יודע איך זה בדיוק עובד כל המילים המומצאות האלה
פסוק אחד לפני ‘ויהיו שניהם ערומים׳.
כן בדיוק. שפרק ב יסתיים על כן יעזב ויתחיל פרק ג בפסוק ויהיו שניהם ערומים .
לכולם יותר קל להקליט מאשר לכתוב ולכולם יותר קל לקרוא מאשר לשמוע הקלטות ולכן לטובת כולם החוק נשאר על מקומו