פרשת השגגות
וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות האלה – פרשה זו בנויה כסיומת לכל פרשיות המצוות, הנמצאות מתחילת התורה ועד כאן (ואע״פ שגם אחריו ישנם עוד פרשיות מצוות, אין כאן קושיא עצמית כי כך סגנון פרשיות ויקרא-במדבר לסיים כל פעם כסיום מוחלט, וגם באמת ניתן לראות שכל פרשיות המצוות הנמצאות אחר פרשה זו ועד סיום ספר במדבר הם כנספחות ושייכים או לכהונה בלבד או להנחלת הארץ שהוא ענין החלק האחרון של ספר במדבר, אבל ייתכן שבאמת כאן הסתיימו כל פרשיות המצוות שנאמרו לכלל הישראלים). והיינו שהוא מוסיף לפרש בפסוק שלאחריו ‘את כל אשר צוה יי אליכם ביד משה מן היום אשר צוה יי והלאה‘, כלומר שפרשה זו במפורש מתייחסת לכל הפרשיות השונות של מצוות מן היום הראשון שציוה ה׳ למשה לתת לנו את המצוות כנאמר סוף פרשת משפטים ‘ואתנה לך וגו׳ והתורה והמצוה׳, וכפי שחזר על זה משה ‘ואותי צוה ה׳ בעת ההוא ללמד אתכם חקים ומשפטים׳, וכל הפרשיות השונות המופיעות עד כאן.
ומיקום דין שגגת המצוות כאן אחרי סיום מסירת כל המצוות הגיונית מאד, שכן תחילה נותנים את התורה לכתחילה, על מנת שיקיימו אותה כראוי ולא ישכחוה ולא ישגגו בה, אבל אחר כך יש סדר של דיעבד, מה אם ישגו ולא יעשו אחד מן המצוות. ולכן אין קושי מזה שכבר נאמרו בפרשת ויקרא דינים על שגגת מצוות, כי שם דובר מנקודת המבט של פרשיות הקרבנות שמהם שייכים לשגגות ובכדי שיהיו פרשיות הקרבנות שלמים נאמרו שם דיני קרבנות הללו, אבל כאן הוא המקום האמיתי של שאלת שכחת או שגגת המצוות.
ועל כן נאמר כאן ‘לדורותיכם׳, והוא הולך על ‘אשר צוה ה׳ לדורותיהם׳, ולא ‘מיום אשר צוה ה׳ והלאה לדורותיהם׳, לפי פירושנו. כלומר, לפי שהמצוות נאמרו לדורות, לכן ייתכן שבדור מן הדורות ייעלם דבר מעיני הקהל, או מן היחיד. ובכדי לכפר על זה נאמרה המצווה הזו.
ולפי שהוזכר שגגת מצוות, נזכרה אחריו השכחה החמורה יותר, שהוא המרידה, ולא עלתה על הדעת מצב שהעם כולו יעשה ביד רמה, כי זה חורג מכל המסגרת של המצוות כולם ועל זה נאמרו עיקרי תנאי ואיומי העונשים וכבר אין כאן תורה ואין כאן מצוה, אבל ‘נפש׳ אחת יחידה יכולה שתעשה ביד רמה, ועל כך הוזהר ‘הכרת תכרת‘ כלומר שתיכרת מן הכלל.
פרשת המקושש
פרשה זו כמו באה להדגים את הנפש העושה ביד רמה, על ידי סיפור שהיה במדבר שנמצא ‘איש׳, כלומר יחיד, מקושש עצים ביום השבת. ואין העניין כאן לספר מי האיש ומה שמו, כי העיקר שהוא ‘איש׳ כלומר פרט, ולא כלל, והכתוב מספר על עונשו כדין.
פרשת ציצית
פרשה זו הינה חתימה לכל המצוות שניתנו לישראל בכללם, שאחרי סיום כל המצוות מגיע השלב הבא והוא הזמן שיש לחשוש שישכחו את המצוות, על כן ישנה מצווה עצמית נוספת שעניינה לזכור את כל המצוות. והיינו מצוות ציצית היא מצוות עשה שתפקידה לשמור מן ‘וכי תשגו ולא תעשו את כל המצוות׳ (אמנם הלשון שגגה ולא שכחה ואולי אינו זהה).
אין כאן תוספת אזהרה על זכירת המצוות בעלמא אלא ייסוד מצוה חדשה שתוכנה הוא למען תזכרו את כל מצוותי, והוא היופי האהוב על ‘תורת כהנים׳ שתמיד כל דבר הוא גם חלק נוסף כמצוה שלימה נוספת וגם חתימה ביחס לשאר כל המצוות. (וכדרך שכתבנו למעלה בפרק זה איך כל פרשה יכולה להיות פתיחה וחתימה שלימה כך החתימה עצמה היא מצוה שלימה)
והוא גם מאבני היסוד של האותות והעדות והזכרונות שהתורה מייסדת, שהיא יודעת שדבר שאין לו מעשה לרמוז ולזכור לא יתקיים כי אין הקיום על ידי אזהרה בפה או בכתב אלא על ידי עשיית אות וזכר לדורות.
וכאן התחדש בנוסף לזכר שישנו בזמן כמו שבת ומקראי קדש, ובמעשה כמו אכילת מצה, ובגוף כמו הקדשת בכורות, הזכרה בלבוש. וזה מתאים להיות ההזכרה הסופית שכן הלבוש הוא הדבר הבא אחרי הגוף, ולא על הלבוש בלבד כי אם על החלק האחרון והסופי שלה, על כנפי בגדיהם. וזהו הבא להזכיר גם למצבים המאוחרים או הדורות המאוחרים שיש חשש שישכחו.
ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. לשון זה יש לו המשך לפרשת המרגלים, ‘תור הארץ׳, והם המקומות היחידים בתורה שמופיע פועל זה. וכן ‘זנות׳ הוא הנזכר בעונש המרגלים, ‘ונשאו את זנותיכם׳. והקשר הפשוט ייתכן כי פרשת המרגלים הוא כמו סמל אל הדאגה המופיעה לאורך ספר דברים שיגיעו לארץ ונושנתם בה וישכחו את המצוות, וכן קרה למרגלים בזעיר אנפין שהגיעו לארץ ושכחו שם את השם המוציאם ממצרים, ואולי כי בספר במדבר לא רצה להנכיח את החשש הזה בגסותו אבל נרמז בסיפורים הללו, וכן הציצית הוא זכר עדין שלא ישכחו את המצוות במשך הדורות ולא יזנו אחרי הלב והעיניים הגורמים לזה.
והלב והעין פה הם הנזכרים בדברים ‘ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש והירח וגו׳. ו׳בשרירות ליבי אלך׳, כלומר פשוטו אזהרה נגד עבודה זרה, למרות שגם זה לא נאמר כאן בפירוש כי עודנו בספר במדבר שאינו רוצה להגיד דברים אלה בפירוש. וכאן מדבר עדיין על שלב ‘העין רואה והלב חומד׳, כלומר ‘נשיאות עינים׳, שהוא קודם לגוף המעשה, בהתאם למצב ספר זה. (ומכלל זה אנחנו לומדים את ענין השמירה הפנימית מן החטא שהוא קודם לשמירה החיצונית ומביא אליו וכפי שאנחנו לומדים בשיעורי שמונה פרקים)
למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלהיכם. הקדשת העם להשם בכל מקום בתורה וכלל יציאת מצרים וברית התורה כולם מיוסדים בראשיתם בכתוב הקצר שבו נמסרו דברי הברית בסיני, והוא ‘אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים וגו׳, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו׳ והייתם לי סגולה מכל העמים וגו׳ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳. כלומר תהיו לי ממלכת כהנים ותהיו לי גוי קדוש. ועל פי זה מפרט לאורך פרשיות ויקרא ובעיקר אצל מאכלות אסורות ואצל עריות, מה הם המצוות הגורמים לנו להיות קדושים אליו, כלומר כולם פירוט הנאמר ‘תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי׳, ונאמר עליהם בתחילה וסוף שעל ידי זה תהיו קדושים לי. וחזר על זה בסגנון משנה תורה אצל אותם המצוות עצמם של עריות ומניעת חיתון עם עמי כנען ואיסורי אכילה, ‘כי עם קדוש אתה ליי אלהיך ובך בחר יי להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה׳, וסיים עליו בברכות שבסוף משנה תורה ‘ולהיותך עם קדוש ליי אלהיך כאשר דבר, ונאמר ‘יקימך יי לו לעם קדוש כאשר דבר לך׳ כלומר כאשר דבר אליך בדיבור הראשון הגדול ‘אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל׳.
הרי לנו מכל הסיפור הזה בבירור כי ה׳קדושה לו׳ הוא השכר שעל קיום כל המצוות ולא מצוה עצמו (והוא לא כפירוש רמב״ם ולא כפירוש רמב״ן על הפסוק בתחילת קדושים וצ״ע) ופירושו הוא עצמו ‘להיות נבחרים עליו מכל העמים׳, כפי שמפרש ספר דברים ללא ספק, וכאן הוא השלב הסופי של פירוט כיצד על ידי זכירת ועשיית כל המצוות נזכה לזה.
כל הסגנון הזה נמשך בעיקרו לפרשת קדושים ששם הוא המקום העיקרי הקודם לכאן שנאמרה בו מושג הקדושה והסטיה מכל המצוות.