הלכות קידוש החודש פרק ב
⏱️ Chapters
(00:00) הקדמה לפרק ב'
(01:34) הלכה א' – הכשרים לעדות החודש
(03:26) הלכה א' (המשך) – אב ובנו שראו את הירח
(06:04) הלכה א' (המשך) – פסולי עדות מדברי סופרים
(09:48) הלכה ב' – דין הדקדוק בעדות החודש
(10:52) הלכה ב (המשך) — דין תורה שאין מדקדקין בעדות החודש
(11:54) הלכה ג — בראשונה מקבלין מכל אדם, און די תקנה וועגן מינים
(17:48) הלכה ד — שליחת מכירין עם העדים
(19:33) הלכה יא (המשך) – מכירים אותם: עדות דורך בריוו
(20:20) הלכה יב – חשבונות פון בית דין און חקירות ודרישות פון עדים
(28:06) הלכה יג – ראינוה במים, בעבים, באספקלריא
(29:57) הלכה ה: ראיית הלבנה דרך בבואה (שפיגלונג) — אין זו ראיה
(31:17) הלכה ה (המשך): חילוקים אין גובה הלבנה — "כמו שתי קומות" vs. "כמו שלש קומות"
(33:29) הלכה ו: "ראינוהו בלא כוונה" — געזען אן כוונה
(39:25) הלכה ו (המשך): ראיית הלבנה ביום כ"ט שחרית במזרח וליל ל' במערב
(54:07) הלכה יא – עדים שראו את הלבנה פעמיים: אינדערפרי כ"ט און ביינאכט ל'
(58:55) הלכה ב (המשך) — ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונים מקודש מקודש
(1:00:02) המשך: פירוש "מזידים" — חילוק בין אונסים למזידים
(1:00:49) סיום
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון הלכות קידוש החודש, פרק ב׳
—
הלכה א׳ — ווער איז כשר לעדות החודש
רמב״ם: „אין כשר לעדות ראש החודש אלא שני אנשים כשרים הראויים להעיד בכל דבר ודבר. אבל נשים ועבדים הרי הן כשאר פסולי עדות ואין מעידין.”
פשט: עדות החודש דארף צוויי כשר׳ע מענער, פונקט ווי יעדע אנדערע עדות. נשים, עבדים, און אלע פסולי עדות זענען פסול.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס דערמאנט דער רמב״ם נשים ועבדים בפרט? מ׳וואלט געקענט טראכטן אז נשים ועבדים, וואס זענען בדרך כלל ערליכע מענטשן (נישט רשעים/גזלנים), זאלן כשר זיין פאר עדות החודש. דער רמב״ם לערנט אונז אז אפילו זיי זענען פסול — זייער „דעת” איז נישט גענוג שטארק לויט חז״ל.
2. שיטת רבי שמעון בר יוחאי (משנה ראש השנה): ר׳ שמעון האלט אז „אב ובנו וכל הקרובים כשרין לעדות החודש”, און מעגליך אז אויך אנדערע פסולים זענען כשר. ר׳ יוסי ברענגט אויך א מעשה מיט אן עבד. דער רמב״ם פסק׳נט נישט ווי די שיטות — עדות החודש דארף פולע כשרות ווי יעדע עדות. ר׳ שמעון׳ס ראיה איז פון „החדש הזה לכם” — געזאגט צו משה און אהרן, וואס זענען ברידער, וואס ווייזט אז קרובים זענען כשר לעדות החודש. די סברא איז פארשטאנדיג ווייל ביי קרובים איז נישט שייך נגיעות. אבער דער רמב״ם פסק׳נט נישט אזוי.
—
הלכה א׳ (המשך) — אב ובנו שראו את הירח
רמב״ם: „אב ובנו שראו את הירח ילכו לבית דין להעיד, לא מפני שעדות החודש כשירה בקרובים, אלא שאם ימצא אחד מהם פסול… יצטרף השני עם אחר ויעיד.”
פשט: א טאטע מיט א זון וואס האבן געזען די לבנה זאלן ביידע גיין צום בית דין, נישט ווייל קרובים זענען כשר צוזאמען, נאר ווייל אויב איינער ווערט פסול (פאר אן אנדערע סיבה, ווי גזלנות), קען דער צווייטער זיך צוזאמענשטעלן מיט אן אנדערן עד.
חידושים און הסברות:
1. קשיא — פארוואס דארפן ביידע גיין? איינער פון אב ובנו איז סיי ווי סיי נישט נוצבאר אלס צווייטער עד צום ערשטן (ווייל קרובים). זאל נאר איינער גיין! (שפעטער זעט מען אז עדים מעגן אפילו מחלל שבת זיין צו גיין — אלזא איז דאס א חידוש אז מ׳זאל גיין.)
2. תירוץ: מ׳קען נישט וויסן בפאראויס וועלכער פון זיי וועט דער בית דין פסל׳ען פאר אן אנדערע סיבה. דער בית דין קען וויסן עפעס וואס דער עד אליין ווייסט נישט (ז.ב. אז ער איז א גזלן). דעריבער דארפן ביידע גיין — צו מאקסימיזירן די טשענסעס אז איינער זאל קענען זיך צוזאמענשטעלן מיט אן אנדערן עד.
—
הלכה א׳ (המשך) — פסולי עדות מדברי סופרים
רמב״ם: „וכל הפסול לעדות מדברי סופרים… אף על פי שהוא כשר מן התורה [הוא פסול לעדות החודש].”
פשט: אפילו ווער ס׳איז נאר פסול מדרבנן (ווי משחק בקוביא — אבק גזל), איז אויך פסול פאר עדות החודש.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס וואלט מען געטראכט אז פסולי דרבנן זאלן כשר זיין פאר עדות החודש? צוויי סברות:
– (א) ביי עדות החודש איז ווייניגער חשש פון שקר — דער עד האט קיין אגענדע (נישט ווי דיני ממונות).
– (ב) עדות החודש איז אנדערש ווי רעגולערע עדות — דער בית דין ווייסט שוין לויט חשבון אז די לבנה קען געזען ווערן, און אפילו אויב ס׳איז געווען א טעות, איינמאל בית דין זאגט „מקודש” איז עס מקודש. אלזא איז די עדות בלויז א „פארמאלע” זאך, און מ׳זאל מקיל זיין.
2. דער רמב״ם פסק׳נט: ניין. אלע דיני פסולי עדות גילטן אויך דא.
3. קושיא אויף די סברא פון „קיין אגענדע”: דאס איז נישט א גוטע סברא, ווייל אויך ביי אנדערע עדות׳שאפטן (ווי עדות קידושין) האט דער עד נישט קיין אגענדע, און פונדעסטוועגן איז א פסול עדות פסול. ווען חכמים פסל׳ען, פסל׳ען זיי אויף אלע עדות.
4. קושיא אויף די סברא פון „בית דין ווייסט שוין”: דער בית דין ווייסט נאר אז ס׳איז מעגליך צו זען די לבנה, נישט אז מ׳האט טאקע געזען. ס׳קען זיין פארוואלקנט, אדער אנדערע טעכנישע סיבות וואס פארמיידן ראיה. אלזא דארף מען יא אמת׳דיגע עדות.
5. ווי קען א פסול דרבנן אפשטופן א יום טוב דאורייתא? אויב מ׳פסל׳ט עדים מדרבנן, קען דאס גורם זיין אז ראש חודש (און ממילא יום טוב) פאלט אויס אן אנדערן טאג — א דאורייתא-קאנסעקווענץ! דער תירוץ: „יש כח ביד חכמים” — פונקט ווי ביי קידושין און אנדערע ענינים, האבן חכמים כח צו פסל׳ען עדות, און דאס ווירקט אויך אויף דאורייתא.
—
הלכה ב׳ — דין תורה שאין מדקדקין בעדות החודש
רמב״ם: „דין תורה שאין בית דין מדקדקין בעדות החודש… ואפילו נמצאו זוממין — החודש מקודש.”
פשט: מן התורה דארף מען נישט מדקדק זיין אין עדות החודש — נישט אויפ׳ן מענטש (מ׳נעמט אן פון יעדן) און נישט אויף דער עדות (נישט קיין דרישה וחקירה). אפילו אויב עדים ווערן זוממין, בלייבט דער חודש מקודש.
חידושים און הסברות:
1. צוויי נפקא מינות פון „אין מדקדקין”:
– (א) מקבל זיין פון יעדן אדם — מ׳דארף נישט ספעציעל איבערפרופן דעם מענטש׳ס כשרות פאר מ׳נעמט אים אן אלס עד.
– (ב) נישט מאכן דרישה וחקירה — מ׳דארף נישט אויספרעגן דעם עד אויף זיין עדות מיט חקירות ודרישות.
2. פארוואס דארף מען נישט דרישה וחקירה: דער עיקר טעם פון דרישות וחקירות אין סתם עדות (באיזו שעה, באיזה מקום, וכו׳) איז כדי מ׳זאל קענען מזים זיין — צו טשעקן צו ס׳איז אמת. אבער ביי עדות החודש, אפילו ווען מ׳טשעקט און מ׳געפינט אז זיי זענען עדים זוממין, איז דער חודש נאך אלץ מקודש. ממילא פאלט אוועק דער גאנצער טעם פון דרישה וחקירה.
3. וואס מיינט „דין תורה”: דער חידוש פון „דין תורה” איז אז מדאורייתא איז אלעמאל אזוי — א איד איז כשר ביז מ׳ווייסט אנדערש. אבער שפעטער האבן חכמים מתקן געווען צוויי תקנות (אויף דעם מענטש און אויף זיין עדות), וואס דאס איז דער חידוש — אז מדאורייתא האט מען דאס נישט געדארפט.
—
הלכה ג׳ — בראשונה מקבלין מכל אדם, און די תקנה וועגן מינים
רמב״ם: „לפיכך בראשונה היו מקבלין עדות החודש מכל אדם, שכל ישראל בחזקת כשרות… משקלקלו המינים, והיו שוכרים אנשים להעיד שראו ואין להראות, התקינו שלא יקבלו בית דין עדות החודש אלא מעדים שמכירין בית דין אותם שהם כשרים, ושיהיו דורשין וחוקרין את העדות.”
פשט: בראשונה האט מען אנגענומען עדות החודש פון יעדן איד, ווייל כל ישראל בחזקת כשרות. נאכדעם וואס די מינים (צדוקים/ביתוסים) האבן אנגעהויבן דינגען פאלשע עדים, האבן חכמים מתקן געווען אז מ׳נעמט נאר פון עדים וואס דער בית דין קען זיי אלס כשרים, און מ׳מאכט דרישה וחקירה.
חידושים און הסברות:
1. „כל ישראל בחזקת כשרות” — וואס מיינט דאס? אין אן אנדערע פלאץ שטייט אז פון אן עם הארץ נעמט מען נישט אן עדות. ווי שטימט דאס מיט „כל ישראל בחזקת כשרות”? דער תירוץ: עם הארץ איז א ספעציפישע קאטעגאריע וואו חז״ל האבן געזאגט אז ער האט א „רעיסא” אין זיין כשרות. „כל ישראל” מיינט א נארמאלער איד, נישט איינער וואס האט שוין א באקאנטע פראבלעם. דער כלל „עד שיבדל לך” מיינט אז ביז מ׳ווייסט אנדערש, איז יעדער איד בחזקת כשרות.
2. דער חילוק צווישן חזקת כשרות און ספעציעלע עדות אויפן מענטש: נאך די תקנה האט מען געדארפט נישט בלויז חזקת כשרות, נאר א ספעציעלע „תעודת כשרות” — מ׳דארף קודם עדות אויף דעם מענטש אז ער איז כשר. דאס איז א גאנץ אנדערע מדרגה ווי סתם חזקת כשרות.
3. צוויי תקנות, נישט איינע: דער רמב״ם לייגט אראפ צוויי באזונדערע תקנות:
– (א) מ׳נעמט נאר פון עדים וואס דער בית דין קען („מכירין”).
– (ב) מ׳מאכט דרישה וחקירה אויף די עדות.
אין דער משנה שטייט נישט קלאר אז דרישה וחקירה איז אויך א טייל פון דער תקנה. דער רמב״ם האט אבער אזוי פארשטאנען — אז בעצם (מדאורייתא) דארף מען נישט דרישה וחקירה, נאר וועגן די ביתוסים/צדוקים האט מען עס מתקן געווען.
4. וואס האבן די מינים געוואלט? צוויי מהלכים:
– (א) זיי האבן געוואלט צונעמען די אויטאריטי פון בית דין הגדול אין ירושלים — ווייל קידוש החודש איז אן ענין פון אויטאריטי.
– (ב) זיי האבן געוואלט מאניפולירן אז פסח זאל אויסקומען שבת, כדי „ממחרת השבת” (ביי ספירת העומר) זאל שטימען מיט זייער שיטה אז עס מיינט ממש שבת.
—
הלכה ד׳ — שליחת מכירין עם העדים
רמב״ם: „לפיכך אם לא יהיו בית דין יודעים את העדים שראו הירח, משלחין אנשי העיר שנראה בה עם העדים… עדים אחרים שמזכין אותם לבית דין ומודיעין אותם שאלו כשרים הם, ואחר כך מקבלים מהם.”
פשט: אויב דער בית דין קען נישט די עדים, דארפן די אנשי העיר מיטשיקן אנדערע מענטשן וואס דער בית דין קען יא, כדי זיי זאלן באשטעטיגן אז די עדים זענען כשר.
חידושים און הסברות:
1. ווער זענען די „מכירין”? די צווייטע עדים מוזן זיין אזעלכע מענטשן וואס דער בית דין קען יא — ראשי הקהל, מענטשן פון דער לאקאלער בית דין, אדער אנדערע באקאנטע מענטשן.
2. וואס דארפן די מכירין זאגן? זיי דארפן נישט זאגן גארנישט ספעציעלעס — בלויז אז דער עד איז נישט קיין צדוקי, אז ער איז א כשר׳ער איד. דאס איז א „character witness.”
3. צו דארף מען קומען בפרצוף אדער גענוג א בריוו? עס ווערט דיסקוטירט צו די מכירין האבן געדארפט פערזענלעך קומען אדער א בריוו וואלט גענוג געווען. פון איין זייט: זייט ווען קען מען מאכן עדות מיט א בריוו? פון דער אנדערער זייט: דאס איז נישט קיין דין עדות אין דעם קלאסישן זין — ס׳איז א דין פון „מברר זיין,” א פראקטישע זאך צו מאכן זיכער אז די עדות איז כשר. פונדעסטוועגן, דער רמב״ם׳ס לשון („משלחין… עם העדים”) משמע אז זיי דארפן טאקע קומען בפרצוף.
—
הלכה — חשבונות פון בית דין און חקירות ודרישות פון עדים
רמב״ם: „בית דין מחשבין בדרכים שהאצטגנינים מחשבים בהם ויודעים שהלבנה כשתיראה בחדש זה אם תהיה בצפון השמש או בדרומה ואם תהיה רחבה או קצרה ולאיזה צד יהיו ראשי קרניה נוטים… כיצד ראיתם אותה? האם ראיתם אותה בצפון או בדרום? לאיכן היו קרניה נוטות? כמה היתה גבוהה בראיית עיניכם? וכמה היתה רחבה? אם נמצאו דבריהם מכוונים — מקבלים עדותם, ואם לא — אין מקבלים עדותם.”
פשט: דער בית דין רעכנט אויס מיט חכמת התכונה (אסטראנאמיע) וויאזוי די לבנה דארף אויסזען — צפון אדער דרום פון דער זון, ברייט אדער שמאל, צו וועלכע זייט די קרניים (שפיצן) זענען גענויגט, און ווי הויך אויפן הימל. דערנאך פרעגן זיי אויס די עדים אויף אלע דיטיילן. אויב עס שטימט — מקבלים; אויב נישט — אין מקבלים.
חידושים און הסברות:
1. חילוק צווישן דעם חשבון פון פרק א׳ און די חקירות ודרישות פון דא: דער חשבון פון פרק א׳ — צו וויסן צו ס׳קען בכלל זיין די לבנה היינט — איז אלעמאל געווען און איז נישט קיין בדיקות וחקירות. אבער די חקירות ודרישות פון דא זענען פרטים וואס ביידע קענען זיין, אדער נאר איין אופן קען זיין — דאס איז א וועג צו כאפן דעם מענטש אז ער זאגט א ליגנט, אדער צו זען אז ער האט נישט גוט באטראכט. דאס איז אנאלאג צו מעשה בדק בן זכאי בקצת עינים — מ׳פרעגט געוויסע שאלות וואס זענען נישט עכט נוגע צו דער עדות, נאר ס׳איז נאך א דיטייל פון דער ריאליטי, כדי מ׳זאל קענען מכחיש זיין דעם עד.
2. וואס מיינט „רחבה או קצרה”? לכאורה אנהייב חודש איז די לבנה אלעמאל שמאל (קצרה). צוויי פשט׳ן:
– (א) אפשר מאכט עס יא א חילוק — א פאר שעה שפעטער איז עס אביסל ברייטער.
– (ב) „רחבה” מיינט ווייטער פון דער שמש — דאס הייסט, ווי ווייט די לבנה איז פון דעם פלאץ וואו די זון איז געווען. ס׳קען זיין אביסל ווייטער אדער נענטער, און לויט דעם וועט זיין ווי ברייט דער באלויכטענער טייל איז.
3. „כמה היתה גבוהה” — פארוואס דער רמב״ם שרייבט נישט אז זיי האבן עס גערעכנט: דער רמב״ם שרייבט אז מ׳פרעגט די עדים ווי הויך די לבנה איז געווען אויפן הימל, אבער ער שרייבט נישט אז דער בית דין האט דאס אויסגערעכנט פריער. דאס איז ווייל הויכקייט איז שווערער משער צו זיין — ס׳איז נישט דא קיין קלארע נומערן. א מענטש קען נישט פונקטליך זאגן ווי הויך, ס׳איז מער א ענין פון דמיון (שאצונג). אבער מ׳קען דאך יא זען א שקרן — אויב איינער זאגט גוזמאות (למשל „ס׳איז געווען ממש העכער מיין קאפ”), ווייסט מען אז ס׳איז פאלש. ס׳איז אן אמת׳דיגע זאך, נאר אן פרעציזע נומערן.
4. צוויי צוועקן פון די חקירות — קעגן שקרנים און קעגן טעותים:
– (א) קעגן עדים שקרנים/זוממים — מענטשן וואס זאגן בכוונה ליגנט (ווי די בייתוסים האבן געשיקט).
– (ב) קעגן טעותים — דער עד איז אן ערליכער איד, אבער ס׳האט זיך אים געדמיונט, ער האט נישט גוט באטראכט. דורך חקירות ודרישות קומט דאס ארויס.
5. צו העלפן די חקירות קעגן סאפיסטיקירטע בייתוסים? די חקירות ודרישות אליין וואלטן נישט געהאלפן קעגן די צדוקים/בייתוסים, ווייל זיי קענען נעמען סאפיסטיקירטע פאלשע עדים וואס האבן אויך געלערנט אסטראנאמיע און ווייסן וואס צו זאגן. אויף דעם דארף מען דווקא „מכירים אותם” — אז מ׳זאל קענען דעם מענטש פערזענליך. דער מעשה אין דער גמרא ווערט דערמאנט וואו איינער האט באקומען שוחד און האט דערציילט א „פאני מעשה” וועגן דער לבנה (מיט א וויידל, א פנים, אזעלכע זאכן) — אויף אזא נאאיווען שווינדלער העלפן שוין חקירות אליין, אבער אויף א קלוגן שווינדלער דארף מען דווקא מכירים אותם.
6. לשון „אין מקבלים” — נישט פסול, נאר נישט געזען: דער לשון „אין מקבלים עדותם” מיינט נישט אז מ׳פסל׳ט זיי אלס עדים (זיי זענען נישט שקרנים), נאר אז זייער עדות איז נישט גוט — ס׳האט זיך זיי געדאכט, זיי האבן נישט גוט באטראכט. מ׳רעדט דאך פון עדים וואס זענען שוין געקומען מיט מכירים אותם (כשר׳ע אידן), אבער אין חקירות ודרישות שטעלט זיך ארויס אז זיי האבן נישט מכוון געווען.
—
הלכה — ראינוה במים, בעבים, באספקלריא
רמב״ם: „אמרו העדים ראינוה במים או בעבים או באספקלריא, או אפילו אם לא ראה אלא מקצתו ברקיע ומקצתו בעבים או במים או באספקלריא — אינה עדות.”
פשט: אויב די עדים זאגן אז זיי האבן געזען די לבנה אין וואסער (אפשפיגלונג), דורך וואלקענעס, אויף א שפיגל/גלאז, אדער אפילו נאר א טייל אויפן הימל און א טייל דורך אזעלכע מיטלען — איז דאס נישט קיין עדות.
חידושים און הסברות:
1. וואס מיינט „באספקלריא”? דער פשוט׳ער פשט איז אז אספקלריא מיינט א שפיגל (אפשפיגלונג). ס׳איז דא וואס לערנען אז אספקלריא מיינט ער זעט דורך גלאז, אבער פשוטות מיינט עס נישט דאס. דער חילוק: דורך גלאז זען איז א געהעריגע ראיה (ווי איינער וואס קוקט דורך ברילן — ער זעט דאך יא דעם זאך), אבער אן אפשפיגלונג איז נישט א ראיה פון דער לבנה אליין.
2. פארוואס איז דאס נישט גוט — סברא: דאס איז נישט אן ענין אז די עדים ווערן פסול — נאר דאס הייסט נישט געזען די לבנה. דו האסט געזען עפעס (אן אפשפיגלונג, א בילד), אבער נישט די לבנה אליין. די עדות דארף זיין אז מ׳האט געזען די לבנה ממש. דאס אז די לבנה איז דארטן קען מען סתם אזוי וויסן פון חשבון — ס׳העלפט נישט אז דו האסט עס געזען אין וואסער, ווייל דו האסט נישט געזען די לבנה.
3. חידוש אין פירוש „אין זו ראיה”: „אין זו ראיה” מיינט נישט אז דער עד איז א שקרן. מ׳גלייבט אים אז ער האט עפעס געזען, אבער וואס ער האט געזען איז נישט גענוג קלאר צו קוואליפיצירן אלס „ראיה” פון דער לבנה. דאס איז א חילוק צווישן: (א) ער איז א שקרן, און (ב) ער האט נישט געזען גענוג קלאר — ביידע פירן צו „אין זו ראיה”, אבער פון פארשידענע סיבות.
—
הלכה — חילוקים אין גובה הלבנה: „כמו שתי קומות” vs. „כמו שלש קומות”
רמב״ם: „אמר אחד ראיתיו וגבוה בעיני כמו שתי קומות, ואמר השני כמו שלש — מצטרפין. אמר אחד כמו שלש קומות ואמר השני כמו חמש — אין מצטרפין. ומצטרף אחד מהם עם אחר שיעיד כמותו.”
פשט: ווען צוויי עדים זאגן אביסל אנדערש ווי הויך די לבנה האט אויסגעזען (2 vs. 3 קומות), איז דאס נאר א השערה און מ׳קען זיי צוזאמשטעלן. אבער ווען דער חילוק איז צו גרויס (3 vs. 5), קען מען נישט, ווייל זיי רעדן כביכול נישט פון דער זעלבער זאך. „קומה” מיינט קומת אדם (די הויך פון א מענטש), נישט א שטאקווערק.
חידושים און הסברות:
1. פארוואס „אין מצטרפין” ביי 3 vs. 5: ביי קידוש החודש קוקן ביידע עדים אין דער זעלבער צייט (זיי זענען צוזאמען), און ס׳איז נישט גענוג צייט פאר אזא גרויסן חילוק. ביי ראיית הלבנה איז די צייט כמעט אלעמאל די זעלבע — גלייך נאך שקיעה, ליל כ״ט אדער ל׳. מ׳קען נישט זען דעם ערשטן לבנה אינמיטן נאכט, סאו די צייט-שאלה איז נישט אזוי רעלעוואנט.
2. „אין מצטרפין” מיינט נישט „שקרנים”: ווען דער רמב״ם זאגט „אין מצטרפין” ביי 3 vs. 5, מיינט ער נישט אז איינער איז א שקרן. דער פשט איז אז זיי רעדן נישט פון דער זעלבער זאך, ממילא קען מען זיי נישט צוזאמשטעלן אלס איין עדות. אבער יעדער באזונדער קען טרעפן אן אנדער שותף וואס שטימט מיט אים, און דאס איז כשר. דער ראיה: דער רמב״ם זאגט בפירוש „ומצטרף אחד מהם עם אחר שיעיד כמותו” — ביידע בלייבן כשר׳ע עדים.
3. קשיא פון ר׳ חיים קאניעווסקי: דער בית דין האט דאך געוואוסט (לויט חשבון) ווי הויך די לבנה דארף זיין. ממילא, פארוואס זאגט דער רמב״ם נישט אז דער בית דין זאל אויסגעפינען וועלכער עד זאגט ריכטיג און גיין מיט אים? דער תירוץ: אפשר איז דאס נישט אזא קלארע זאך — מענטשן ווייסן נישט פונקטליך וואס זיי מיינען ווען זיי זאגן „קומות”, און מ׳דארף פשוט צוויי מענטשן וואס זאגן די זעלבע זאך.
4. [דיגרעסיע: ווי שווער איז עס צו זען די נייע לבנה?] אויב מ׳קען זען די לבנה, דארפן דאך טויזנטער מענטשן עס זען — פארוואס רעדט מען פון נאר צוויי עדים? דער ערשטער אור (שפעטער ווערט עס מפורסם), אבער דער ערשטער טאג איז ממש שווער — די לבנה איז זייער קליין, מ׳דארף גוטע אויגן, א קלארע פלאץ, א ריכטיגן בארג. אפילו היינט איז עס א „קאמפעטישן” ווער קען זען ערשט. אין ארץ ישראל איז ווייניג וואלקנס, אבער אלץ איז עס שווער צו באמערקן די „בעיבי לבנה.”
—
הלכה — ראינוהו בלא כוונה
רמב״ם: „אמרו ראינוהו בלא כוונה, ונתכוונו לראותו ושוב לא ראינוהו — אין זו עדות ואין מקדשין עליה, שמא עבים נתקשרו ונראו כלבנה וכילו והלכו להם.”
פשט: צוויי עדים זאגן: מיר האבן געזען די לבנה רענדאם, אן כוונה. ווען מיר האבן אנגעהויבן פאוקוסירן, האבן מיר עס שוין מער נישט געזען. דאס איז נישט קיין כשר׳ע עדות, ווייל אפשר זענען וואלקנס צוזאמגעקומען און האבן אויסגעזען ווי די לבנה, און דערנאך צעגאנגען.
חידושים און הסברות:
1. ס׳איז נישט א דין פון „כוונה”: דער חידוש איז אז ס׳איז נישט קיין ספעציעלער דין אז מ׳דארף האבן כוונה צו זען. דער פראבלעם איז ספעציפיש אז ער האט עס געזען א סעקונדע, און ווען ער האט נאכאמאל געקוקט איז עס שוין נישט געווען דארט. דאס אליין איז א ראיה אז עס איז אפשר געווען א וואלקן. די לבנה ווערט נישט אזוי שנעל נעלם.
2. חילוק צווישן פאלן (פון דער גמרא): אויב דער עד זאגט „ראינו בלא כוונה” אבער ער קען ענטפערן קלאר אויף אלע שאלות (וועלכע זייט, ווי הויך, וכו׳), דאן איז עס גוט. נאר ווען ער זאגט „ושוב לא ראינוהו” — אז נאכדעם האט ער עס מער נישט געזען — דאן איז עס פסול, ווייל דאס איז א סימן אז עס איז נישט געווען די לבנה.
3. וואס איז אויב גלייך נאכדעם איז אנגעקומען א וואלקן וואס האט פארדעקט די אמת׳ע לבנה? אין אזא פאל וועט עס מסתמא יא זיין גוט — ווייל ער האט טאקע געזען די לבנה, נאר א וואלקן האט עס פארדעקט. אבער דער רמב״ם רעדט פון א פאל וואו ס׳איז נישט קלאר צי ס׳איז געווען א לבנה אדער א וואלקן מלכתחילה.
—
הלכה — ראיית הלבנה ביום כ״ט שחרית במזרח, וליל ל׳ במערב
רמב״ם: „אמרו עדים ראינוהו ביום תשעה ועשרים שחרית במזרח, וראינוהו בליל שלשים במערב — הרי אלו נאמנים ומקדשין על ראייתן, שהרי ראו אותה בזמנה… שאין אנו אחראין לראות בשחרית… שהעבים הם שנתקשרו ונראו להם כלבנה.”
פשט: עדים זאגן אז זיי האבן געזען די אלטע לבנה אינדערפרי פון כ״ט במזרח, און דאן די נייע לבנה ביינאכט פון ל׳ במערב. דאס איז אימפאסיבל — עס דארף זיין מינימום 24 שעה (עשרים וארבע שעות מחסר סיהרא) וואס מ׳קען גארנישט זען די לבנה. פונדעסטוועגן זענען זיי נאמן.
חידושים און הסברות:
1. דער אסטראנאמישער הינטערגרונד: סוף חודש זעט מען די אלטע לבנה גלייך פאר נץ החמה/עלות השחר אין מזרח, ווייל די לבנה קומט ארויף שפעטער און שפעטער יעדן טאג ביז סוף חודש קומט זי ארויף ממש אינדערפרי. די נייע לבנה זעט מען אלעמאל ביי שקיעה אין מערב, גלייך נאך וואס די זון גייט אראפ, נאר פאר א קורצע צייט. צווישן די אלטע לבנה און די נייע לבנה מוז זיין מינימום 24 שעה וואס מ׳קען גארנישט זען (גמרא: עשרים וארבע שעות מחסר סיהרא). אויב עמיצער זאגט ער האט געזען ביידע אין אזא קורצע צייט — איינע פון די צוויי איז א טעות.
2. מחלוקת אין משנה: רבי יוחנן בן נורי זאגט עדי שקר הן — ווייל זייער עדות כולל א זאך וואס קען נישט זיין, זענען זיי שקרנים. אבער דער רמב״ם פסק׳נט אז זיי זענען נאמן.
3. צוויי סיבות פארוואס זיי זענען נאמן:
– הלכה׳דיגע סיבה: דאס וואס איז נוגע פאר בית דין איז נאר די עדות אויף ליל שלשים — אז זיי האבן געזען די נייע לבנה. דאס וואס זיי זאגן וועגן כ״ט אינדערפרי איז נישט א חלק פון עדות החודש, ס׳איז סתם א צוגאב-דערציילונג. שאין אנו אחראין לראות בשחרית — בית דין זיצט נישט אויספרעגן מענטשן וועגן וואס זיי האבן געזען צופרי כ״ט.
– מעטאפיזישע סיבה: מ׳דארף זיי נישט פסק׳ענען אלס שקרנים, ווייל שהעבים הם שנתקשרו ונראו להם כלבנה — אפשר האבן זיי געזען וואלקנס וואס האבן אויסגעקוקט ווי א לבנה. ממילא בלייבן זיי כשר׳ע עדים.
4. אן אינטערעסאנטע כללית׳ע נקודה: ווען עדים קומען זאגן עדות, איז נאר דאס וואס איז רעלעוואנט צו דער עדות ווערט באטראכט. אויב ער פארציילט נעבנדערביי נארישקייטן אדער זאכן וואס מאכן נישט קיין סענס, אבער דאס איז נישט א חלק פון דער עדות אליין — פסל׳ט עס נישט דעם עד. (ס׳איז דא א דין פון עדות שהוקחה מקצתה בטלה כולה — אבער דאס איז נאר ווען דער פסול׳ער חלק איז א טייל פון דער עדות אליין.)
5. דער פארקערטער פאל: ער האט געזען ליל שלשים (די נייע לבנה), אבער ליל ל״א האט ער שוין נישט געזען. דאס איז אויך משונה — אויב ס׳איז שוין געווען א נייע לבנה ליל שלשים, דארף מען עס זיכער זען ליל ל״א (ווייל זי ווערט גרעסער). אבער דער רמב״ם זאגט אויך דא אין אנו נזקקין — ס׳איז נישט אונזער נושא וואס איז געווען ל״א. עדות אויף „איך האב נישט געזען” איז גאר א משונה׳דיגע עדות — לא ראה נא ראה — וואס האסטו מיר אנגעזאגט אז דו האסט נישט געזען?
—
הלכה — כיצד מקבלים עדות החדש: דער סדר פון אויספרעגן עדים
רמב״ם: „כל מי שראוי לעיד בא לבית דין, ובית דין מכניסין אותם כולם למקום אחד, ועושין להם סעודות כדי שיהיה העם רגילים לבוא. זוג שבא ראשון בודקין אותו ראשון, ומכניסין את הגדול ושואלין אותו… נמצאו דבריהם מכוונים לחשבון, מכניסין את חבירו… נמצאו דבריהם מכוונים, עדותן קיימת. ושאר כל הזוגות שואלין אותן ראשי דברים, לאו שצריכין להן… אלא כדי שלא יצאו בפחי נפש.”
פשט: דער סדר איז: אלע עדים ווערן אריינגענומען אין איין פלאץ, מ׳שטעלט צו סעודות, מ׳פרעגט אויס דעם ערשטן זוג (דעם גרעסערן ערשט, באזונדער), און אויב זייער עדות שטימט מיט׳ן חשבון, איז עדותן קיימת. די רעשטליכע זוגות ווערן אויך אויסגעפרעגט ראשי דברים, כדי זיי זאלן נישט ארויסגיין מיט א שלעכטע געפיל.
חידושים און הסברות:
1. סעודות צו מאטיווירן עדים: מ׳שטעלט צו סעודות כדי שיהיו העם רגילים לבוא — ווייל דער פראצעס קען דויערן לאנג, מ׳וויל נישט אז מענטשן זאלן אוועקגיין. סעודה פאר אלעמען, אפילו פאר׳ן אויספרעגן — יעדער קען עסן, אפילו אויב שפעטער שטעלט זיך ארויס אז ער רעדט שטותים. קודם לאזט מען יעדן עסן. [דיגרעסיע: ס׳איז דא נאך א סעודה נאך דער קידוש החודש — א סעודת מצוה, א ענין פון שמחה.]
2. „הגדול” — ווער גייט ערשט? דער רמב״ם זאגט מכניסין את הגדול — דאס מיינט דעם עלטערן פון דעם זוג. צווישן די צוויי עדים נעמט מען דעם עלטערן ערשט. אויב ס׳זענען דא מערערע זוגות וואס זענען אנגעקומען אין דער זעלבער צייט, גייט מען לויט עלטער (נישט לויט ווער איז אנגעקומען ערשט).
3. ווערן עדים אויסגעפרעגט באזונדער: מ׳רופט אריין דעם ערשטן עד אליין, פרעגט אים אויס, און נאר אויב זיינע ווערטער שטימען מיט׳ן חשבון (נמצאו דבריהם מכוונים לחשבון) רופט מען אריין דעם צווייטן. דאס איז ווי ביי אלע עדות — מ׳פרעגט יעדן באזונדער.
4. ראשי דברים פאר די איבעריגע זוגות — כדי שלא יצאו בפחי נפש: נאכדעם וואס מ׳האט שוין איין כשר׳ע עדות, דארף מען הלכה׳דיג נישט מער קיין עדים (תרי כמאה). פונדעסטוועגן פרעגט מען אויס די רעשטליכע זוגות ראשי דברים (נישט א פולע דרישה וחקירה, נאר קורצע שאלות — פון וואו ביסטו? וואס האסטו געזען?). דער טעם: כדי שלא יצאו בפחי נפש — מענטשן וואס זענען אנגעקומען פון א ווייטע וועג זאלן נישט פילן אז זיי זענען אומזיסט געקומען. מ׳וויל אז זיי זאלן קומען צוריק נעקסטע מאל — אפשר וועלן זיי דעמאלט זיין דער ערשטער זוג, אדער אפשר וועט נישט זיין גענוג עדות.
5. צוויי מיטלען צו מאטיווירן: מ׳דארף ביידעס — סעודות (מאטעריעלע באלוינונג) און אז מ׳זאל דעם מענטש מאכן פילן „wanted” און „needed” (עמאציאנעלע וואלידאציע). די סעודה אליין איז נישט גענוג; מ׳דארף אויך ווייזן אינטערעסע אין דעם מענטש.
6. פארוואס איז דאס נייטיג אויב ס׳איז א מצוה? ס׳איז דאך א גרויסע מצוה (שפעטער אין פרק שטייט אז עס איז דוחה שבת), פארוואס דארף מען נאך מאטיווירן? ס׳איז א מצוה על הבית דין, נישט אויפ׳ן יחיד. דער יחיד קען זיך ארויסדרייען — ער איז נישט מחויב.
7. „פחי נפש” — וואס מיינט דאס? „פח” מיינט „ליידיג” — א געפיל פון ליידיגקייט.
—
הלכה — ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונים מקודש מקודש
רמב״ם: „ואחר שתתקיים העדות, ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש.”
פשט: נאכדעם וואס די עדות איז באשטעטיגט געווארן, רופט דער ראש בית דין אויס „מקודש”, און דער גאנצער עולם ענטפערט „מקודש מקודש”.
חידושים: דער רמב״ם זאגט „כל העם עונים” — נישט בלויז דער בית דין, נאר אלע וואס שטייען דארט: עדים, שופטים, שוטרים, אלע אנוועזנדע. דאס מאכט עס צו א ציבור׳דיגע הכרזה.
[דיגרעסיע: עס ווערט דיסקוטירט צי די סעודת מצוה ביי קידוש החודש איז די זעלבע סעודה וואס מ׳האט געגעבן די עדים פאר דער חקירה, אדער א באזונדערע סעודה נאך דער קידוש. די מסקנא איז אז עס איז מסתמא א צווייטע סעודה.]
—
הלכה — ואין מקדשין את החודש אלא בשלשה
רמב״ם: „ואין מקדשין את החודש אלא בשלשה.”
פשט: קידוש החודש דארף מינימום דריי דיינים.
חידושים: אין משנה (אפשר גיטין) שטייט אז קידוש החודש איז בכ״ג (דריי און צוואנציג). דער רמב״ם אבער שרייבט בלויז „שלשה” — דריי. עס בלייבט א קשיא וואס דער חילוק איז. דער רמב״ם זאגט „אלא בשלשה” — דאס כולל סיי דעם מעמד פון דער הכרזה „מקודש”, סיי די חשבונות. אלע דריי דארפן קענען מאכן די חשבונות — ס׳איז נישט גענוג אז איינער פון זיי קען עס.
—
הלכה — ואין מקדשין אלא חודש שנראה בזמנו
רמב״ם: „ואין מקדשין אלא חודש שנראה בזמנו.”
פשט: קידוש החודש איז נאר ווען מ׳האט געזען די לבנה אויפ׳ן דרייסיגסטן טאג. ווען מ׳האט עס נישט געזען ביז טאג ל״א, ווערט דער חודש אויטאמאטיש מעובר — מ׳דארף שוין נישט קיין קידוש.
חידושים: נישט יעדער ראש חודש דארף א דעקלאראציע פון „מקודש”. קידוש איז נאר רעלעוואנט ווען עס איז דא א ספק — ד.ה. אויפ׳ן דרייסיגסטן טאג, ווען עס קען זיין אז היינט איז ר״ח אדער מארגן. ווען ס׳איז שוין דער איין און דרייסיגסטער טאג, איז ר״ח אויטאמאטיש.
—
הלכה — ואין מקדשין אלא ביום
רמב״ם: „ואין מקדשין אלא ביום… ואם קידשוהו בלילה אינו מקודש.”
פשט: די הכרזה „מקודש” מוז זיין בייטאג. ביינאכט איז נישט גילטיג.
חידושים: דער מקור איז א פסוק — „מיום יום ימימה” — ווי די גמרא לערנט עס ארויס. דאס איז אינטערעסאנט ווייל בית דין סתם פסק׳נט אויך נישט ביינאכט, אבער קידוש החודש האט א ספעציעלע דרשה דערפאר.
—
הלכה — אפיל
הלכה — אפילו ראו בית דין וכל ישראל… ולא אמרו מקודש עד שחשכה
רמב״ם: „אפילו ראו בית דין וכל ישראל את הלבנה, אבל לא אמרו בית דין מקודש עד שחשכה ליל אחד ושלשים, או שנחקרו העדים… הרי זה חודש מעובר… שאין הראיה קובעת אלא בית דין שאומרים מקודש הם שקובעים.”
פשט: אפילו אויב דער בית דין אליין און גאנץ כלל ישראל האבן געזען די לבנה, אבער מ׳האט נישט מספיק געהאט צו זאגן „מקודש” פאר ליל ל״א — ווערט דער חודש מעובר. די ראיה אליין קובע נישט — נאר דער בית דין׳ס אמירה פון „מקודש”.
חידושים: דער רמב״ם שטעלט אוועק א יסוד׳דיגער פרינציפ: „שאין הראיה קובעת, אלא בית דין שאומרים מקודש הם שקובעים.” דאס הייסט אז ראש חודש איז נישט א נאטורליכע רעאליטעט (ווען די לבנה ערשיינט), נאר א הלכישע רעאליטעט וואס ווערט באשאפן דורך דעם בית דין׳ס דעקלאראציע. אפילו ווען אלע ווייסן אז די לבנה איז דא — אן דעם „מקודש” פון בית דין בייטאג, פאסירט גארנישט.
—
הלכה — ראו בית דין עצמן בסוף יום כ״ט
רמב״ם: „ראו בית דין עצמן בסוף יום תשעה ועשרים — אם עדיין לא יצאו כוכבים בליל שלשים, בית דין אומרים מקודש… ואם ראוה אחר שיצאו שני כוכבים, למחר מושיבין שני דיינים אצל אחד מהם [ויעיד בפני השלשה].”
פשט: אויב דער בית דין אליין האט געזען די לבנה סוף טאג כ״ט — אויב ס׳איז נאך פאר צאת הכוכבים, קענען זיי גלייך זאגן „מקודש”. אויב ס׳איז שוין נאך צאת הכוכבים (ליל ל׳), מוזן זיי ווארטן ביז מארגן, און דעמאלט ברענגט מען נאך צוויי דיינים, צוויי פון די אריגינעלע דריי ווערן עדים, און זיי זאגן עדות פאר א נייע בית דין פון דריי.
חידושים און הסברות:
1. לבנה זען בייטאג: מ׳קען זען די לבנה אפילו ווען ס׳איז אינגאנצן ליכטיג — ס׳דארף נישט זיין טונקל. אבער סוף יום כ״ט, ביי א נייע לבנה, איז עס שווערער צו זען.
2. בית דין זעט אליין — דארף מען עדות? א וויכטיגער חידוש: ווען דער בית דין אליין זעט די לבנה בשעת מעשה (פאר צאת הכוכבים), דארף מען נישט קיין פארמעלע קבלת עדות — ווייל „לא תשמיעה גדולה מראיה” (גמרא) — ראיה איז שטערקער ווי שמיעה. דער בית דין זעט עס מיט אייגענע אויגן, ס׳פעלט נישט אויס קיין עדות.
3. עדות = זכרון: עדות האט צו טון מיט זכרון — איך האב אמאל עפעס געזען, און יעצט דערציילט איך עס. אבער ווען איך זע עס יעצט, דארף איך נישט קיין עדות. דעריבער, ווען ס׳איז שוין נאכט געווארן און מ׳קען נישט מקדש זיין ביז מארגן, ווערט דאס וואס זיי האבן געזען א זכרון — און דעמאלט דארף מען שוין א פארמעלע עדות-פראצעדור, אזוי ווי ביי א פרעמדן עד. דעריבער מוז מען צוברענגען נאך צוויי דיינים, צוויי פון די אריגינעלע דריי ווערן עדים, און זיי זאגן עדות פאר א נייע בית דין פון דריי.
—
הלכה — קידשו בית דין את החודש בין שוגגין בין מוטעין בין אנוסין — הרי זה מקודש
רמב״ם: „בית דין שקידשו את החודש, בין שוגגין, בין מוטעין, בין אנוסין — הרי זה מקודש. וחייבין הכל לתקן המועדות על היום שקידשו בו. אפילו שזה יודע שטעו, חייב לסמוך עליהם, שאין הדבר מסור אלא להם. ומי שצוה לשמור המועדות הוא צוה לשמוע להם, שנאמר אשר תקראו אתם.”
פשט: אפילו אויב בית דין האט מקדש געווען בטעות (שוגג), אדער זיי זענען פארנארט געווארן (מוטעין — פאלשע עדים וואס האבן גוט באשטאנען דעם טעסט), אדער זיי זענען געצוואונגען געווארן (אנוסים — למשל א גוי האט זיי געצוואונגען) — איז דער קידוש גילטיג, און אלע ימים טובים ווערן געפייערט לויט דעם.
חידושים און הסברות:
1. „מוטעין” — פארנארט דורך פאלשע עדים: דער רמב״ם מיינט אז די עדים האבן „גוט געפעסט די טעסט” — זיי האבן ריכטיג געענטפערט אויף אלע חקירות, אבער אין אמת׳ן האבן זיי נישט געזען די לבנה. דער בית דין איז פארנארט געווארן.
2. „אנוסים” — געצוואונגען: א ביישפיל: א גוי האט געצוואונגען דעם בית דין צו מקדש זיין. אדער: אנשטאט צו קומען מיט א שקר (פאלשע עדות), זענען זיי געקומען מיט א גוי (וואס האט זיי געצוואונגען).
3. דער יסוד — „אין הדבר מסור אלא להם”: די אויטאריטעט ליגט אויסשליסלעך אין די הענט פון בית דין. אפילו א תלמיד חכם / אסטראנאמער וואס ווייסט זיכער אז בית דין האט זיך טועה געווען, מוז ער זיך אונטערגעבן.
4. „ומי שצוה לשמור המועדות הוא צוה לשמוע להם”: דער רמב״ם׳ס לשון איז זייער שארף — דער זעלבער באשעפער וואס האט געהייסן האלטן ימים טובים, האט אויך געהייסן פאלגן דעם בית דין. דאס מיינט: ראש חודש ווערט נישט ווען ס׳איז דא א לבנה, נאר ווען דער בית דין זאגט אז ס׳איז געווען א לבנה. א מענטש קען נישט זאגן „איך ווייס די אמת” — ווייל „די אמת” איז וואס דער בית דין זאגט.
5. דער פסוק „אשר תקראו אתם”: דער רמב״ם ברענגט דעם פסוק פשוט — „אשר תקראו אתם” = וואס איר (דער בית דין) וועט רופן, דאס ווערט א מועד. אבער אין גמרא שטייט א דרשה אז „אתם” איז חסר (אן א ו׳), און מ׳טייטשט עס „אַתֶּם” — איר, אפילו שוגגים, אפילו מזידים, אפילו אנוסים.
6. „מזידים” פעלט ביים רמב״ם: אן אינטערעסאנטע באמערקונג — די גמרא זאגט „אפילו מזידים”, אבער דער רמב״ם לאזט עס אויס. ער ברענגט נאר שוגגים, מוטעים, אנוסים — נישט מזידים. דאס ווערט ווייטער דיסקוטירט:
—
המשך דיון: בית דין שקידשו מזידים
חידושים און הסברות:
1. חילוק צווישן אונסים און מזידים: ביי אונסים (ווען בית דין איז געצוואונגען געווארן) איז פשוט אז דער קידוש איז גילטיק — זיי בלייבן א בית דין. אבער ביי מזידים איז דער קשיא שטארקער: אויב זיי טוען עס בכוונה, זענען זיי דאך נישט ערליכע חכמים, און מ׳דארף שנעל צוזאמנעמען אנדערע תלמידי חכמים און מאכן א נייע בית דין.
2. פירוש „מזידים” — נישט רשעים: „מזידים” מיינט נישט אז זיי זענען רשעים. „מזידים” מיינט אז בית דין האט עפעס א חשבון, עפעס א סיבה פארוואס זיי ווילן אז היינט זאל זיין ראש חודש — אפילו אויב עס איז נישט לויט דעם שטריקטן דין. דאס ווארט „בזדון” מיינט נישט דווקא שלעכטס — עס מיינט אז זיי האבן עס געטון מיט א באוואוסטזיניגע כוונה, מיט א פלאן, אבער נישט פון א מקום פון רשעות. דעריבער בלייבט דער קידוש בתוקף, ווייל זיי זענען אלץ א לעגיטימע בית דין וואס האט א חשבון.
3. אנדערע גירסא אין דער גמרא: דער רמב״ם האט מעגלעך געהאט אן אנדערע גירסא אין דער גמרא וואס שטיצט זיין שיטה אז אפילו מזידים איז דער קידוש גילטיק, אבער ער לאזט אויס דאס ווארט „מזידים” אין זיין פסק.
—
סיום: דערמיט ווערט פרק ב׳ פון הלכות קידוש החודש פארענדיגט.
תמלול מלא 📝
הלכות קידוש החודש פרק ב׳ – עדות וקידוש החודש
הקדמה לפרק ב׳
Speaker 1: העלא, האו אר יו? א גוטן, א גוטן.
אונז האלטן אינמיטן הלכות קידוש החודש. אונז גייען יעצט לערנען קידוש החודש פרק ב׳. שפעטער אין הלכות קידוש החודש וועט זיין ממש אסטראנאמיע וואס מ׳דארף קענען, און איך האף אונזער חשוב׳ע חברותא ר׳ יצחק גייט גוט מסביר זיין דעם עולם. אבער דא האלט מען נאך פארדעם, דא רעדט מען ממש בעיסיקס, און אין דעם סימן רעדט מען על פי רוב די הלכות פון די עדים. כדי די בית דין זאל מקדש זיין די חודש דארפן קומען עדים און זאגן אז זיי האבן געזען די חודש, גייען מיר דא רעדן הלכות וועגן די עדות.
יא, לאמיר זאגן וואס זיי האבן געלערנט אין די פריערדיגע פרק. דאס הייסט, אין די פריערדיגע פרק האבן מיר געלערנט, מ׳קען זאגן אזוי ווי די עיקר מצוה פון קידוש החודש, אז ס׳איז דא אזא זאך קידוש החודש. ס׳איז דא אויך עיבור השנה, וואס איז אויך אזוי ווי א פארט פון די מצוה, אבער מיר האלטן נאכנישט ביי די הלכות. און אונז האבן געלערנט אז קידוש החודש געהערט צו א בית דין, ספעציפיש צו א געוויסע בית דין, די בית דין פון ארץ ישראל, וואס זיי מאכן די חדשים און די שנים. און יעצט לערנט מען בעצם די סדר פון די בית דין, וויאזוי געשעט אז די בית דין איז מקדש די חודש. שטימט?
זיי האבן שוין געלערנט ווען ס׳פעלט אויס עדים, ווען ס׳פעלט נישט אויס עדים. ס׳טייטש, אויב האט מען נישט געזען די לבנה די דרייסיגסטע טאג, דארף מען מער נישט קיין עדים. די איינס-און-דרייסיגסטע איז אויטאמאטיש. סאו דא גייען מיר רעדן ווען מ׳מאכט יא, ס׳איז נישט קיין חודש מעובר, ווען מ׳מאכט יא ראש חודש די דרייסיגסטע, דאס געשעט נאר מיט עדים. גייען מיר דא לערנען וואס די עדים ריקווייערט, וואס דארף זיין, ווער איז כשר לעדות, און וויאזוי ארבעט די סדר.
—
הלכה א׳ – הכשרים לעדות החודש
די כללי כשרות פון עדים
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם, פרק ב׳, “אין כשר לעדות ראש החודש אלא שני אנשים כשרים”. ס׳איז דא פארשידענע הלכות ווי איין עד איז גענוג, אדער ווי נשים ועבדים זענען גענוג פאר עדות, אבער אזוי ווי אסאך אנדערע הלכות אין עדות, דארף זיין צוויי אנשים כשרים, “הראוים להעיד בכל דבר ודבר”. די זעלבע זאך איז פאר קידוש החודש, דארף זיין די לעוועל, די קריטעריע פון געהעריג כשר׳ע עדות. “אבל נשים ועבדים הרי הן כשאר פסולי עדות ואין מעידין”.
וואס וויל ער… פארוואס איז די חידוש פון “נשים ועבדים כשרים לעדות החודש”? טייטשט דער רמב״ם, דאס אז א רשע אדער א גזלן איז נישט נאמן איז פשוט, נאר אפילו נשים ועבדים, וואס בדרך כלל זענען זיי ערליכע מענטשן, נאר זיי האבן נישט… מ׳טראסט זיי נישט גענוג, איך ווייס, זייער דעת איז נישט גענוג שטארק, טראסט מען זיי אויך נישט לענין עדות החודש.
שיטת רבי שמעון בר יוחאי
Speaker 1: האסט געהערט פון רבי שמעון בר יוחאי? אוודאי. רבי שמעון בר יוחאי האט גע׳טענה׳ט, אזוי שטייט אין די משנה אין ראש השנה, “אב ובנו וכל הקרובים כשרין לעדות החודש”. און ס׳קען זיין אז ער האט געהאלטן אמת׳דיג אז אויך אלע אנדערע פסולים זענען כשר לעדות החודש. אמר רבי יוסי, א קטן אדער אן עבד משוחרר איז אויך נאמן. וואס שטייט דא? אמר רבי יוסי אין די זעלבע משנה. אה, ניין. ר׳ יוסי איז געווען אלס עד, אלס א… די גמרא ברענגט אז די בית דין האבן גענומען אן עבד, איך ווייס נישט. עניוועי, ס׳איז דא שיטות אין תנאים וואס זאגן אמת׳דיג אז די עדות החודש איז מער קל פון אנדערע עדות, און טאקע פסולים זענען יא כשר. פארדעם פסק׳נט דער רמב״ם, ניין, מ׳פסק׳נט נישט אזוי, נאר אז… אנדערע עדות כשרות זענען אנדערע זאכן.
—
הלכה א׳ (המשך) – אב ובנו שראו את הירח
די הלכה
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, “אב ובנו שראו את הירח”. וואס טוט זיך? אונז האבן יעצט געלערנט אז ס׳דארף זיין שני אנשים כשרים, און אונז ווייסן אז צוויי קרובים קענען נישט זיין עדות צוזאמען. וואס טוט זיך אז א טאטע מיט א זון האבן געזען די לבנה? קענען זיי טראכטן, לאמיר אפילו נישט רעדן דערפון, ווייל ס׳איז אירעלעווענט, ווייל אונז קענען נישט זיין צוויי עדות צוזאמען. אבער “ילכו לבית דין להעיד”, זאלן זיי זיך יא מטריח זיין, גיין צו די בית דין צו מעיד זיין. זאגט דער רמב״ם, “לא מפני שעדות החודש כשירה בקרובים”, די סיבה פארוואס אונז ווילן זיי זאלן אהינגיין איז נישט ווייל מ׳גייט זיי אננעמען צוזאמען, אלא פאר אן אנדערע סיבה, “שאם ימצא אחד מהם פסול, פסול מפני שהוא גזלן וכיוצא בו משאר הפסולות”, די סיבה איז עפעס אנדערש. אויב וועלן קומען נאך מענטשן עדות זאגן, אבער מ׳וועט פסל׳ען איינע פון די אנדערע סעט עדות, למשל וועט מען זיי פסל׳ען פאר אן אנדערע סיבה.
דיון: פארוואס דארפן ביידע גיין?
Speaker 2: “אחד מהם” מיינט איינס פון די אב ובנו?
Speaker 1: יא, “אחד מהם” זעט אויס ווי אב ובנו. לכאורה האב איך פארשטאנען די ווארט איז אז אויב וועט זיין אן אנדערע סעט עדות וועט מען קענען נעמען איינע פון זיי, אבער ס׳שטייט נישט דא אזוי. אויב איינער פון זיי וועט נישט זיין כשר פאר אן אנדערע סיבה, “יצטרף השני עם אחר ויעיד”. פארוואס זאגט ער נישט סתם אזוי? ווייל אויב ס׳זאלן קומען נאך מענטשן וואס זענען נישט כשר… לאמיר עס פארשטיין.
ווייל איינס, איך וועל דיר מסביר זיין, איך מיין ער איז גערעכט. ס׳איז דאך נאר דא איינס, נאר איינער פון די אב ובנו גייט עניוועי זיין כשר. סא דא זאגט מען אז ביידע זאלן גיין, און דעמאלטס שטייט אפילו מ׳מעג מחלל שבת זיין, און ס׳מאכט חילוקים. חוץ דא שטייט אז ער זאל גיין, אבער שפעטער וועט מען זען אז עדים גייען אפילו אויף אופנים וואס זענען נוגע, ס׳איז דאס ווי א חידוש אז מ׳מעג גיין אז מ׳זאל גיין. ס׳איז דער טאטע און דער זון, ביידע פון זיי צוזאמען זענען זיכער נישט כשר. סא וואס האבן ביידע צו גיין? זאל נאר דער טאטע גיין אדער נאר דער זון. אויב דו זאגסט אז מ׳וועט אים דארפן פאר א צווייטע פאר, דאס הייסט, ס׳קען קומען נאר איין נאך מענטש, וועט אונז זיין דער צווייטער. נו פראבלעם, פארוואס זאלן ביידע גיין?
דער תירוץ איז, מ׳קען דאך נישט וויסן, ס׳קען קומען מחליט זיין דער בית דין אז איינער פון זיי איז פסול. ער ווייסט נאך נישט וועלכע, ווייל ער ווייסט נישט אז ער איז א גזלן, איך ווייס נישט פונקט, ער ווייסט נישט וואס דער בית דין ווייסט, אדער ס׳קען זיין וועגן דעם אנדערע שאלה. סא ממילא דארפן ביידע זאלן גיין אויף די טשענס אז דער בית דין זאל פסל׳ען נאר איינער פון זיי. די עצם סיבה אז מ׳זאל גיין איז פאר די סיבה אז זיי זאלן זיך קענען צוזאמענשטעלן מיט אן אנדערע סעט. אבער פארוואס דארפן זיי ביידע? איז די סיבה ווייל אפשר וועט מען פסל׳ען איינער פון זיי, אז אויב מ׳איז ביידע האט מען מער טשענסעס. אויף די סיבה זאלן זיי ביידע גיין. יא.
—
הלכה א׳ (המשך) – פסולי עדות מדברי סופרים
די הלכה
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, “וכל הפסול לעדות מדברי סופרים”, מענטשן וואס זענען פסול לעדות, נישט מן התורה אזוי ווי למשל קרובים, נאר פאר אנדערע סיבות פון דברי סופרים וואס חז״ל האבן גע׳אסר׳ט פאר עדות, למשל משחק בקוביא, ווייל ס׳איז עפעס אן אבק גזל, ס׳איז עפעס א שטיקל גזל, ס׳איז נישט קיין גזלן דאורייתא וואס איז פסול מן התורה, נאר ס׳איז א חשש גזל וואס די חכמים האבן מחמיר געווען נישט אנצונעמען זייערע עדות. “אף על פי שהוא כשר מן התורה”, איז וואלטסטו ווען געקענט טראכטן אז לגבי עדות החודש זאלן זיי זיין נאמן? איז אויך זאגן חז״ל, ס׳איז פסול עדות החודש, אז ס׳דארף זיין לויט אלע הלכות פון הלכות עדות.
דיון: פארוואס קען מען טראכטן אז פסולי דרבנן זאלן כשר זיין?
Speaker 1: לכאורה די סיבה פארוואס מ׳קען טראכטן אז ביי עדות החודש זאל יא זיין גוט איז ווייל אפאר זאכן. איינס, ווייל קודם כל ס׳איז דאך נישט שייך, געווענליך האבן מיר אונז מורא אז ער האט עפעס אן אגענדע צו זאגן ליגנט, ער איז דאך א ליגנער. סאו ווען ס׳איז דיני ממונות וכדומה, דא איז דאך ווייניגער סיבה צו טראכטן. אקעי, דאס איז א שאלה.
די צווייטע זאך איז ווייל אויך די עדים איז דאך אזא… ס׳איז אנדערש ווי געווענליכע עדות וואס די עדים זענען עפעס מברר. זענען דאך דא, רעדט מען דא פון א פאל ווען דער בית דין ווייסט אז די לבנה דארף שוין צו ווערן געזען לויט זייערע חשבונות. און אויך לערנען אונז אז אויב דער בית דין זאגט מקודש, אזוי גייט שטיין שפעטער, אפילו אויב פאר סאם ריזען ס׳איז געווען א טעות, איינמאל זיי האבן געזאגט מקודש איז שוין דאס. ווייל מ׳קען טראכטן אז די עדות איז נאר אזא פארמאל זאך אז מ׳זאל זאגן עדות און מ׳זאל קענען אסאך מער מקיל זיין. זאגן זיי ניין, מ׳איז מחמיר מיט אלע דיני עדות.
Speaker 2: יא, איך בין נישט העפי אזוי שטארק מיט די סברא.
Speaker 1: איי, דאס מיינט אז מ׳דארף קענען זאגן. ס׳איז פשוט אז אויב ס׳איז אמת׳דיגע חשש אז ער זאגט ליגנט, קענסטו נישט זאגן ווייל עדות החודש האט קולות, איך ווייס נישט וואס. ווייל קודם כל, דער בית דין ווייסט נישט אז ס׳איז דא די לבנה, זיי ווייסן אז ס׳קען זיין, אזוי האט די רמב״ם געזאגט. זיי ווייסן טעקניקלי די חשבון אז מ׳קען זען, אבער אויב ס׳איז דא א הלכה אז מ׳דארף זען, איז נישט דא קיין וועג צו וויסן אז מ׳האט געזען, ווייל ס׳קען דאך זיין פארוואלקנט. ס׳קען דאך זיין אז ס׳איז דא קליינע חילוקים, און נישט נאר פארוואלקנט, פארשידענע אנדערע טעקניקל זאכן, וואס אפילו ס׳איז שוין די צייט אז די לבנה זאל זיין ראוי ליראות, איז עס נאך נישט נראה, און דאס הייסט נאך נישט ראש חודש. סאו מ׳דארף יא אן עד.
איך זאג מיר, ער איז פסול, ווייל ווען די חכמים האבן גע׳פסל׳ט די סארט מענטשן פאר עדות, האבן זיי גע׳פסל׳ט אויף אלע עדות שבתורה. איך ווייס נישט אויב ס׳איז א ספעציעלע הלכה פון קידוש החודש, איך בין נישט זיכער.
Speaker 2: יא, אבער ס׳איז גערעכט, ווייל איך מיין למשל אז א רשע דחמס זאגט עדות אז יענער האט מקדש געווען, ער האט דאך אויך נישט דא דארפן קיין אגענדע. יעדע עדות אין דער וועלט, נאר קוקן נאך חסדות. דער רמב״ם זאלטן דא אסאך פאר חסדות, אבער די חכמים האבן גע׳פסל׳ט. ס׳איז דאך גע׳פסל׳ט א גוטן טאג. אז פארקערט, אויף אנדערע זאכן, אפשר צו זאגן קרובים, איך ווייס, אפשר איז נישט נוגע צו עדות החודש. רבי שמעון האט גע׳טענה׳ט אז ס׳איז כשר. ער האט געהאט א ראיה פון דעם פסוק, “החדש הזה לכם”, מ׳רעדט פון משה און אהרן, וואס זענען ברידער. אזוי זאגט דער רמב״ם, האט ער גע׳טענה׳ט אז מ׳זעט אז ברידער זענען כשר לעדות החודש. פארוואס? דאס קענסטו פארשטיין, ווייל ס׳איז נישט קיין נושא פארקערט, ס׳איז נישט קיין נושא פון נגיעות, ער גייט זאגן ליגנט, חוץ פון די צדוקים וואס מ׳האט געהאט עפעס א משוגעת. אבער על כל פנים, א פסול עדות. דער חידוש פון פסול עדות מדרבנן קען אויך זיין, אז דאס אז דו פסל׳סט די עדים מאכט דאך אז די יום טוב זאל זיין אן אנדערע טאג, יא? ס׳איז דאך אזא ענין דאורייתא, ס׳גייט האבן א השפעה אויף די אורייתא. ס׳שטופט אפ די יום טוב מיט די אורייתא. ווייל ווי גייט עס? ווייל די חכמים, אונז פירן זיך מיט די חכמים. יש כח ביד חכמים. איך מיין אזוי ווי דו זאגסט אויף קדושין, יעדע זאך, פסול עדות דרבנן זענען פסול עדות. אפשר איז דא זאכן וואס זענען נישט, דארף מען זען. על כל פנים, לגבי דאס יא. אפשר איז דא פלעצער ווי מ׳דארף אננעמען לחומרא אויף די… אבער דא שטייט נישט אזוי, יא. מ׳איז נישט מקבל די עדים, ס׳איז נישט קיין גרויסע נפקא מינה, ווייל עדים ווערט נאר ווען בית דין איז צעפראווד. יא.
—
הלכה ב׳ – דין הדקדוק בעדות החודש
דין תורה – אין מדקדקין בעדות החודש
Speaker 1: אקעי. יעצט גייט דער רמב״ם לערנען וועגן די דרישות וחקירות און אנדערע זאכן וועגן די עדים. יעצט, ווי האט קודם געלערנט וועלכער איד, וועלכער מענטש איז כשר לעדות? גייט מען לערנען וויאזוי מ׳איז מקבל די עדות. יא? יא, זאגט דער רמב״ם, דין תורה, מעיקר הדין מן התורה, וואלט ווען געווען די הלכה שאין מדקדקין בעדות החודש. מ׳דארף נישט מדקדק זיין בעדות החודש, מ׳דארף נישט מאכן חקירות ודרישות, אזוי ווי ביי אנדערע עדות׳שאפטן שטייט וחקרת ודרשת, מ׳דארף גוט אויספארשן די עדות. ביי קידוש החודש וואלט נישט אויסגעפעלט, עדות החודש וואלט מן התורה נישט אויסגעפעלט. און די הלכה וואלט ווען געווען מן התורה, אז אפילו קידוש החודש וואלט
עדות החודש: דין תורה שאין מדקדקין, תקנת חכמים וועגן מינים, און שליחת מכירין
הלכה ב (המשך) — דין תורה שאין מדקדקין בעדות החודש
דאס הייסט, דאס איז נאך אלץ די הלכה, דער חג האט געהאט. טאמער ס׳קומט עדים זוממין, ווערט נישט בטל דער חודש, ס׳איז נאך אלץ אזוי.
און לכאורה דאס איז ווייל מן התורה דארף מען נישט מדקדק זיין. אדער פארקערט, וויבאלד אפילו אז זוממין זענען כשר, איז לכתחילה דארף מען אויך נישט מאכן בדיקות וחקירות.
די עיקר ריזן פארוואס מ׳מאכט בדיקות וחקירות איז דאך כדי מ׳זאל קענען מזים זיין, אזויווי מ׳לערנט דאך באיזו שעה, באיזה מקום, אלע זאכן וואס מאכט עס אז מ׳זאל קענען טשעקן צו ס׳איז טאקע געווען. אבער וויבאלד ביי עדות החודש, אפילו ווען מ׳טשעקט יא און ס׳איז עדים זוממין, איז עס עניוועיס מקודש, איז דארף מען נישט בעצם מאכן קיין דקדוק.
וואס מיינט “אין מדקדקין” — צוויי זאכן
וואס מיינט בעצם צוויי זאכן: מקבל זיין פון יעדן איינעם, באלד וועט מען זען דעם רמב״ם, און נאכדעם וועט מען מאכן דרישה וחקירה. דאס איז צוויי זאכן וואס ער לייגט אראפ אין דעם. ס׳איז א חידוש.
לפיכך, וויבאלד אזוי איז בעצם דער דין, לפיכך, היה בראשונה איז אזוי טאקע געווען, אזוי האט מען טאקע געטון להלכה בראשונה אין די פריערדיגע יארן, ווען וועלט איז געווען וועלט. ס׳שטייט נישט קלאר ביי וועלכע פוינט, אבער ס׳איז דא אין א מעשה ווען ס׳איז געווען. יא, איך גיי שוין זאגן.
הלכה ג — בראשונה מקבלין מכל אדם, און די תקנה וועגן מינים
בראשונה האט מען מקבל געווען עדות החדש מכל אדם בישראל. די הלכה אז ס׳דארף זיין עדים כשרים איז ווייטער דא. אבער יעדער אדם בישראל האט מען געגלייבט. פארוואס? שכל ישראל בחזקת כשרות. יעדער איד האט א חזקת כשרות.
דער ענין פון “כל ישראל בחזקת כשרות”
איך מיין די מפרשים זאגן, יעדער איד וואס זעט אויס ווי א וואוילער איד, ווייל ס׳איז דא אין דעם… כל ישראל בחזקת כשרות מיינט א איד וואס זעט אויס ווי א… דאס האט נישט קיין מפרש וואס איך האב געזען געזאגט. כל ישראל בחזקת כשרות… וואס זאל דער ענין זאגן? ער האט געזאגט, ער האט געזאגט, ער האט געזאגט.
ווייל אין אן אנדערע פלאץ שטייט אז אן עם הארץ נעמט מען נישט אן גארנישט אפילו מיט א תורה. אן עם הארץ קען עס נישט אן ווי אן עם הארץ. איך ווייס נישט פונקטליך וואס איז געווען אמאל די געהערע עמריץ. מ׳דארף שוין זען פון דאס. אבער על כל פנים, א פאני קשיא, פון אן אנדערע פלאץ שטייט עמריץ. ס׳איז נאך אלץ אמת צו די הלכות עמריץ וועסטו רעדן איינער, איינער האט נישט קיין חזקת התקשרות.
וואס קומט עס דא אריין בכלל? איך פארשטיי נישט בכלל די קשיא פון מחילת כבוד הייליגן מפרשים. איך ווייס נישט וואס ער ווילט. ווייל די ווערטער כל ישראל בחזקת התקשרות איז נישט אזוי פשוט. יעדער איז א געוויסע מתקשרות. עמריץ האט שוין א… אויב ס׳איז דא א דין מיט די רבנן, אויב ס׳איז דא א דין אז אן עם הארץ איז עפעס א רייסא אין זיין כשרות, איז עס דאך נישט דא א רייסא. אוודאי, עד שיבדל לך, זאגט ער, עד שיבדל לך, ס׳איז עפעס א געוויסע יבדל, נישט וודאי, ספק, וואס א חילוק?
כל ישראל מיינט נארמאל, א איד. לאמיר נישט אנקוקן ווי אן עם הארץ איז עפעס א זאך, וואס מאכט זיך אן עם הארץ. אפילו דו האסט א גרויסע סעקט פון דעם עולם. ניין, ס׳איז נישט, דו ווייסט נישט, דו ווייסט נישט, דו ווייסט נישט.
דער חילוק צווישן חזקת כשרות און ספעציעלע עדות אויפן מענטש
אבער וואס מ׳האט געטוישט דא איז א גאנץ אנדערע זאך, אז מ׳דארף קודם אן עדות אויף דעם מענטש. אז ער איז א כשר׳ע עדות. דאס איז נישט דא, אפילו נאכדעם וואס ס׳איז דא נחת המערץ, איז נישט דא אויף אנדערע זאכן דאס. די קשיא איז נישט… איך זע נישט אז ס׳זאל זיין א קשיא.
ס׳זעט אבער אויס אז דער רמב״ם לייגט דא אראפ, און דאס איז נישט קלאר, וואס איז מען יא נישט קלאר אז דער רמב״ם לייגט דא אראפ אז ס׳איז דא אזוי ווי בעצם, בעצם איז מען כשר אלעס אן קיין דקדוק, און ממילא האט מען מקבל געווען מכל אדם.
לכאורה דאס איז די צוויי זאכן וואס מ׳האט נישט צו טון, ווייל די מקבל זיין מכל אדם איז סתם אזוי א הלכה און הלכות עדות, נישט קיין ספעציעל קילא ווייל די זוממים זענען כשר. א חלק פון די מדקדק איז מען ניין, ניין. מדקטיק מיינט ברית, דרושת חקירות. אזוי מיין איך.
וואס מיינט “דין תורה שאינו מדקדקין”
דין תורה שאינו מדקטיקין מיינט דין תורה אז מ׳נעמט חזקת קשיאות? חזקת קשיאות איז סתם אזוי א דין. ס׳איז נישט דא קיין דין תורה אז מ׳איז מדקטיק אין עניטינג. ס׳איז נישט קיין נייע זאך. לאמיר זאגן אז די רבנן איז דא א דין, ס׳קומט דא אריין, ער זאגט דאך דין תורה.
איך מיין ער מיינט צו זאגן אז מדין תורה איז אלעמאל אזא, אז א יוד איז כשר, ווייל ס׳איז דא א ספעציפישע פראבלעם האט מען דאס געסטאפט, און אויכעט האט מען געמאכט דרישות וחקירות, וואס דאס לכאורה איז אויך א וועג צו כאפן די שקרנים, נישט א וועג צו מאכן די עדות מער זיכער. פארשטייט זיך, ס׳איז דא צוויי זאכן דא. יא.
די מעשה מיט די מינים
אז על כל פנים, איז בראשונה, פאר ס׳איז געשען א נייע תקנה, האט מען מקבל געווען עדות פון יעדער איד. פארוואס? ווייל יעדער איד האט א חזקת התקשרות. ס׳איז שוין נאך די הלכה אז מ׳דארף יא זיין א כשר׳ע עדות. אבער פארוואס מאכט מען חקירות הדרישות? ווייל אפילו נאכדעם וואס ער האט שוין א חזקת התקשרות, וועלן אונז נאך מער מאכן חקירות הדרישות צו מאכן זיכער אז ס׳איז נישט קיין עדות מזוממים וכדומה.
אבער דא פלעגט מען נישט מאכן חקירות הדרישות ווייל… ווייל פאר די סיבה, און יעדער איינער אטשי ובדלך שאי פסול האט מען יא אנגענומען. ניין, צוויי אנדערע זאכן. מ׳טשעקט נישט אויף דעם מענטש. דרישת וחקירות איז צו מ׳פרעגט אים אויס אין זיין עדות. שפעטער איז געווארן צוויי תקנות, סיי אז מ׳טשעקט אויס דעם מענטש און סיי אז מ׳טשעקט אויס זיין עדות פאר דרישת וחקירות, וואס דאס איז כדאי צו מאכן זיכער אז ס׳איז נישט קיין זאמבי״ם וכדומה. האב איך צוויי אנדערע זאכן.
מ׳נעמט נישט אן די חסד קשיא, ליינט די גאנצע הלכה. די לפיכך איז… לפיכך, אויב בראשונה, יא, בקיצור, מ׳פלעגט אננעמען יעדער איינער, אזוי איז דאך די הלכה.
אבער, ס׳איז געווען א מעשה, נאכדעם איז געווארן א טשעינדזש, והיו המינים האבן אנגעהויבן מקלקל זיין. ס׳איז טייטש אז די צדוקים האבן געטרייט אונטערלייגן פיסלעך אויף חז״ל אז די קידוש החודש זאל נישט געלונגען. ס׳איז דא פארשידענע מעשיות אויף דעם. והיו שוכרים אנשים להעיד שראו ואין להראות, זיי האבן געדינגען מענטשן זיי זאלן גיין עדות זאגן אז זיי האבן געזען די לבנה ווען זיי האבן נישט געזען.
די תקנה פון חכמים
התקינו האבן די חכמים מתקן געווען שלא יקבלו בית דין עדות החודש, דער בית דין זאל נישט אננעמען סתם פון אבי ווער, אלא מעדים שמכירין בית דין אותם שהם כשרים, נאר פון עדים וואס דער בית דין ווייסט אז זיי זענען כשר.
שפעטער גייט שטיין וויאזוי מ׳ווייסט, טייטש אז פון ווייטע פלעצער דארפן מיטקומען באקאנטע מענטשן, אדער פון די בית דין פון יענע פלאץ וואס זאל מעיד זיין אז ער איז א וואוילער איד. מן המכירין, אזוי שטייט אין ראש השנה. ושיהיו דורשין וחוקרין את העדות. צוויי זאכן. איינס, מ׳נעמט נאר פון עדים וואס האבן א רעפיוטעישאן, זיי זענען וואוילע אידן. און מ׳מאכט יא דרישות וחקירות.
דאס שטייט נישט קלאר אין די משנה אז דאס איז וועגן די תקנה, אבער אזוי זעט אויס דער רמב״ם האט פארשטאנען, איך ווייס נישט פון וואו ער האט עס גענומען, אז בעצם לאזט מען נישט מאכן דרישה וחקירה, אבער וועגן די ביתוסים און וועגן די צדוקים, whoever they were, האבן זיי אנגעהויבן צו מאכן אויך דרישה וחקירה.
וואס ס׳שטייט זיכער איז אז מ׳האט אויפגעהערט צו אננעמען די חזקת כשרות, מ׳האט געזאגט אז מ׳דארף א ספעשל אזויווי א תעודת כשרות אויף דעם מענטש, אז מ׳זאל וויסן אז ער איז א כשר׳ער ערליכער.
וואס האבן די מינים געוואלט?
אדער האבן זיי געוואלט צונעמען די אויטאריטי, ווייל עדות החודש איז אן ענין פון אויטאריטי, די בית דין פון כ״ג, די בית דין אין ירושלים, די ראש בית דין, האבן זיי געוואלט דאס אונטערברענגען. אדער קען זיין, אזויווי זיי זאגן, אז זיי האבן געוואלט מאניפולעיטן אז פסח למשל זאל אויסקומען שבת, אזוי אז ס׳זאל שטימען די עומר זאל מקריב זיין ממחרת השבת וכדומה, אזא סארט חשבונות. נישט זייער קלאר וואס איז געווען די אגענדע פון די מינים, אבער על כל פנים זיי האבן געשטערט, האט מען געמאכט די תקנה אז מ׳דארף קענען די עדים.
הלכה ד — שליחת מכירין עם העדים
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “לפיכך” – רש״י זאגט די טעמים וואס דו זאגסט, אבער ס׳איז נישט… ס׳איז דא אנדערע טעמים, ס׳איז נישטא… ס׳איז נישטא… פארוואס. יא, ווייטער זאגט דער רמב״ם, “לפיכך”, א היסטאריע, “אם לא יהיו בית דין יודעים את העדים שראו הירח” – אויב דער בית דין קען נישט די עדים וואס זענען געקומען פון ווייט – “משלחין אנשי העיר שנראה בה עם העדים שראו עדים אחרים”, איז די אנשי העיר וואס דארטן האבן די עדים געזען די לבנה, האבן געדארפט מיטשיקן אנדערע עדים “שמזכין אותם לבית דין”, זיי זאגן עדות פאר בית דין אז דאס זענען גוטע עדים, “ומודיעין אותם שאלו כשרים הם, ואחר כך מקבלים מהם”.
ווער זענען די מכירין?
וויאזוי ווייסט מען אז די ערשטע עדים? דאס זענען מכירין, מ׳מוז שיקן מענטשן וואס דער בית דין קען. דאס איז די תירוץ. פון די לאקאלע בית דין אדער פון די לאקאלע מענטשן וואס זענען באקאנט, די ראשי הקהל.
צו איז דאס א דין עדות?
ס׳איז נישט איינגעפאלן אויף קיין שום אופן מ׳שיקט אן עדות. די עדות… יא, אקעי. איך ווייס נישט. אקעי, קען זיין אז ס׳איז א דין עדות אזויווי… על כל פנים, ס׳איז זיכער אז די צווייטע עדות זענען אזעלכע מענטשן וואס דער בית דין קען יא. אזוי מוז מען זאגן. און זיי זאגן אז די אידן זענען כשר׳ע אידן. בעצם ס׳איז א קיום עדות.
ער דארף נישט זאגן גארנישט, ער דארף נאר זאגן אז ער איז נישט קיין צדוקי. איך מיין, ס׳איז בעיסיקלי די “character witness”, רייט?
איך זע אז ער ברענגט אז ס׳איז טאקע דא א שמועס אין די פוסקים צו מ׳האט געדארפט עקטשועלי קומען אדער א בריוו וואלט געהאלפן. נו, נו. יא. פיין. זעט אויס אז ס׳שטייט אז ער דארף קומען, דארף מען קומען.
צו קען מען מאכן עדות מיט א בריוו?
זייט ווען קען מען מאכן עדות מיט א בריוו? וואו איז דא אזא זאך? אבער ס׳איז נישט קיין דין עדות, ס׳איז א דין פון… גוט? ס׳איז א דין פון מברר זיין, פון העלפן מאכן זיכער די עדות. ניין, ס׳דארף נישט זיין קיין דין עדות אויף די צוויי מענטשן. ס׳דארף זיין א פראקטישע זאך צו מאכן… מכירין העיד. מכירין העיד.
הלכות קידוש החודש – עדות וחקירות ודרישות
הלכה יא (המשך) – מכירים אותם: עדות דורך בריוו
Speaker 1:
נו, נו. יא. פיין. זעט מען אויס אז ס׳שטייט אז ער דארף קומען, דארף מען קומען. זייט ווען קען מען מאכן עדות מיט א בריוו? ווי איז דא אזא זאך?
אבער ס׳איז נישט קיין דין עדות, ס׳איז א דין פון… גוט? ס׳איז א דין פון מברר זיין, פון העלפן מאכן זיך איינער עדות. ניין, ס׳דארף נישט קיין דין עדות אויף די צוויי מענטשן. ס׳דארף זיין א פראקטישע זאך צו מאכן, מיינער שאלה אין דעם. מיינער העלפט. מיינער העלפט.
אויב דער וועכסלער אליין קען דעם מענטש, איז ער דאך ווייטער גוט. מ׳רעדט דאך, מ׳רעדט דאך דא אים איינעם א קנא, אזוי שטייט דאך נישט. אויב ער קען נישט, אויב ער קען אים, ווייסט מען דאך אז ער איז א כשר׳ע איד. אבער אויב מ׳קען אים נישט, דארף מען א צווייטער זאל מעיד זיין אז ער איז א כשר׳ע איד.
אבער דאס ווייסט מען איז מסתמא א סארט עדות אויך, איך ווייס נישט פארוואס ס׳זאל נישט זיין. איז דאס איז איין תקנה וואס מ׳האט געמאכט.
הלכה יב – חשבונות פון בית דין און חקירות ודרישות פון עדים
Speaker 1:
נאכדעם, ס׳זעט אויס די נעקסטע הלכה איז די פארט פון די נעקסטע תקנה פון די חקירות וואס דער בית דין האט געטשעקט. דאס הייסט, בעצם האט מען דאס נישט געדארפט לכאורה. פארוואס? ווייל א איד זאגט אז ער האט געזען די לבנה, וואס איז א חילוק? אפילו אזוי וואלט מען געווען כשר אזוי ווי דאס.
ניין, רייט, אין אנדערע ווערטער, די אלע טשעקס איז נאר… דאס הייסט, דא די ערשטע זאך וואס מ׳האט געראכט פרק א׳, צו וויסן דעם בית דין דארף רעכענען, צו וויסן צו ס׳קען בכלל זיין די לבנה היינט. איז אלעמאל געווען. דאס איז נישט קיין בדיקת וחקירות.
אבער די בדיקת וחקירות וואס איז פרטים, וואס איז ביידע לכאורה קענען זיין, אדער נאר, נישט ביידע קענען זיין א חלק, ביידע קענען זיין א חלק וואס איז נאר א וועג צו כאפן דעם מענטש אז ער האט געזאגט א ליגנט, אז צוויי אנדערע זאכן, אדער דאס איז פשוט זאכן וואס אין געוויסע דיטעלס וואס, אזוי האב איך געזען, איינער איז מסביר, אז מ׳וואלט נישט משים לב געווען. ס׳פעלט נישט אמת׳דיג אויס לגבי די הלכה צו די נייע חודש צו וויסטו ס׳איז געווען אזוי אדער אזוי.
אזוי ווי אין אלע בדיקת וחקירות וואס אונז לערנען מעשה בדק בן זכאי ובקצת עינים יא, מ׳פרעגט געוויסע שאלות וואס איז נישט עכט נוגע צו די עדות, נאר ס׳איז נאך א דיטייל פון די ריאליטי, מ׳זאל קענען מכחיש זיין די עד מיט דעם.
סאו דא, וויאזוי איז מען מכחיש? זאגט דער רמב״ם, דורכדעם וואס דער בית דין גייט וויסן ווער ס׳דארף זיין אין די דיטייל וואס איז נישט מעכב, ווייל ער איז נישט משנה, נאכדעם וועט ער וויסן אויב ער זאגט פאלש, ווייסט ער אז ס׳איז א פאלשע עדות.
די ווערטער פון דער רמב״ם
זאגט דער רמב״ם, יא, זאגט דער רמב״ם: “בית דין מחשבין בדרכים שהאצטגנינים מחשבים בהם”, די וועגן פון חכמת התכונה, פון אסטראנאמיע, וויאזוי מ׳רעכנט אויס, “ויודעים שהלבנה כשתיראה בחדש זה”, זיי ווייסן ווי די שעיפ און די ענגל פון די לבנה, “אם תהיה בצפון השמש או בדרומה”, וועט עס זיין צפון זייט פון די זון אדער די דרום זייט פון די זון, “ואם תהיה רחבה או קצרה”, ווי לאנג ס׳וועט זיין.
רחבה איז ברייט, און קצרה איז טייטש ברייט אדער קורץ. נישט קלאר וואס ס׳מיינט, ווייל לכאורה די אנהייב חודש איז אלעמאל קצר. איך ווייס נישט פונקטליך וואס דאס מיינט.
ער זאגט אז אפשר מאכט עס יא א חילוק, אפשר א פאר שעה שפעטער איז עס אביסל ברייטער. אדער, ער ברענגט אן אנדערע פשט, אז אפשר רחבה מיינט ווייטער פון די שמש. דאס הייסט, ס׳קען זיין אפאר דעגריס, די זון האט א געוויסע פלאץ וואו ס׳פארט יעדע צייט פון די יאר, און די לבנה קען זיין, אזויווי ער זאגט צפון או דרום, אזויווי רעכטס אדער לינקס פון וואו די זון איז שוין נישט געווען, נאך די שקיעה געווענליך, אבער ס׳איז שוין נישט דא די זון, אבער וואו די זון איז געווען. און ס׳קען זיין אביסל ווייטער און אביסל נענטער. אזוי איז נאך א טייטש.
לויט דעם וועט זיין די סייז, די ברייטקייט פון וויפיל ס׳איז באלאכטן. לכאורה די רוחב הלבנה איז לכאורה אלעמאל די זעלבע. איך ווייס נישט, אפשר דארף מען טשעקן, אפשר נישט, אבער ווייל דאך אנהייב חודש מוז עס זיין פיצי. פארשטייסט? אויב ס׳איז די דריטע טאג איז עס גרעבער, אזויווי ער ווייזט. פארשטייסטו וואס איך זאג?
Speaker 2:
יא.
Speaker 1:
עניוועי, אפשר פרעגט מען דאס סתם כדי צו זען.
“ולאיזה צד יהיו ראשי קרניה נוטים”, צו וועלכע זייט איז די לבנה גענויגט, אזויווי צו וועלכע זייט די צוויי שפיצן פון די לבנה זענען, אויף ארויף, צו וועלכע זייט זיי זענען. דאס הייסט, ס׳קען זיין די לבנה איז דאך אזויווי א האלבע סירקל, אזויווי א פיקטשער פון א לבנה, און ס׳איז דא אמאל געוויסע חדשים וואס ס׳איז אזויווי פוינט ביידע ארויף, אזויווי א טעלער, און אמאל איז מער אויף די זייט, אזויווי א קאמע, נישט א קאמע, א פרענטעסיס אזא. בקיצור, ס׳קען זיין פארשידענע אופנים, תלוי אין חשבון וואס ס׳איז.
וויאזוי מ׳פרעגט אויס די עדים
און נאכדעם וואס די בית דין מאכט די חשבונות, נוצן זיי דאס צו קענען אויספרעגן די עדים. “כשבאו העדים להעיד”, האסט געסקיפט די… “כשבאו העדים להעיד”, כשבאו עדים להעיד, און די עדים קומען מעיד זיין, נוצן זיי די חשבונות וואס זיי מאכן מיט זייערע אצטגנינות, און זיי בודקין אותה, און מיט דעם ווייסן זיי וויאזוי אויסצופרעגן די עדים.
זיי פרעגן, “כיצד ראיתם אותה? האם ראיתם אותה בצפון או בדרום? לאיכן היו קרניה נוטות?” צו וועלכע זייט איז געווען די עקן פון די לבנה. “כמה היתה גבוהה בראיית עיניכם?” ווי ווייט, ווי הויך אויף די הימל האט עס ענק אויסגעקוקט. “וכמה היתה רחבה?” און ווי ברייט האט עס ענק אויסגעקוקט.
דיסקוסיע: פארוואס די הויכקייט איז נישט גערעכנט געווארן
רייט, סאו דא האט ער צוגעלייגט עפעס וואס ער זאגט אז זיי רעכענען, וואס דאס איז ווי הויך ס׳איז. ווי הויך מיינט ווי פלעכער פון די ערד, בעיסיקלי, רייט, ס׳איז העכער פון די הארייזאן. ס׳קען זיין אז דאס, איך האב נישט פארשטאנען קלאר די ריעליטי, ער זאגט אז מ׳זאל קוקן אין די בעק, איך ווייס נישט.
ס׳קען זיין אז דאס איז תלוי פשוט אין די צייט, אויב ס׳איז נישט טאג און נאכט. ס׳גייט דאך שקיעה, ס׳קען זיין אז אין די ערשטע טאג פון די חודש, מ׳זעט עס נאר גלייך פאר ס׳גייט אראפ, ס׳איז נאר דא אפאר מינוט, סאו ס׳קען נאר זיין א געוויסע הויכקייט.
אבער מ׳וועט שוין זען אין די נעקסטע הלכה אז דער לעוועל פון הויכקייט איז שווערער משער צו זיין, ס׳איז נישט דא קיין קלארע זאך. סאו בעצם, ס׳איז נישט קלאר אז מ׳קען מכיר זיין מיט דעם איינעם מיט דעם. סאו אפשר וועגן דעם שרייבט ער נישט אז זיי האבן עס גערעכנט, אבער…
איך טראכט אפשר אנדערש, אפשר די סיבה פארוואס זיי האבן עס נישט גערעכנט איז ווייל ס׳איז טאקע נישט דא קיין קלארע… דאס האט אלעס צוטון מיט בערך וויאזוי דער מענטש איז זיך מדמה׳ן, אבער מ׳קען יא זען א שקרן. אויב זאגט ער ס׳איז געווען ממש העכער מיין קאפ, אדער ער זאגט זאכן וואס מ׳זעט אפוויס גוזמאות, זאלן זיי וויסן אז דער מענטש…
ניין, ס׳איז נישט קיין דמיון. ס׳איז אן אמת׳דיגע זאך אז ס׳איז א געוויסע הויכקייט. ס׳איז נאר נישט דא קיין… נאמבערס. א מענטש זאגט אז זיי האבן נישט געהאט, היינט קענסטו יא אז ס׳איז דא אזעלכע כלים וואס מ׳קען נוצן צו רעכענען פונקטליך, אבער רוב מענטשן האבן עס נישט.
די מענטשן, דאס הייסט ער זאגט די רעכטע זייט אויף די לינקע זייט, איז א קלארע זאך, א מענטש, אדער דאס אדער יענץ. אבער ער זאגט אזוי, די נעקסטע הלכה גייט צוויי שטאק כח. וויפיל איז צוויי שטאק? ס׳איז צען פיס, קיינער ווייסט וואס איז א שטאק. סאו, ס׳איז ווייניגער קלאר, אבער ס׳איז נישט קיין דמיון, ס׳איז אן אמת׳דיגע זאך וואס ער זעט ווי הויך ס׳איז אין די הימל.
אם נמצאו דבריהם מכוונים
זיי פרעגן אויס די עדים לפי החשבונות. אם נמצאו דבריהם מכוונים למאי דאיכא בחשבון, אויב די עדים וואס זיי זאגן שטימט מיט דעם וואס די דיינים ווייסן אז ס׳דארף געשען, מקבלים עדותם, ווייסט מען אז זיי זענען גוטע עדים, מ׳נעמט זיי אן. ואם לא נמצאו דבריהם מכוונים, אין מקבלים עדותם, אונז קענען זיי נישט טראסטן, נעמט מען נישט אן יענע עדים. דאס איז דאך חקירות ודרישות.
וואו מ׳קען זען די חשבונות
און אויב מ׳וויל וויסן די חשבונות, לכאורה דער רמב״ם אליינס גייט דאס מסביר זיין אסאך שפעטער, וויאזוי מ׳ווייסט טאקע וויאזוי ס׳דארף זיין. דא זאגט ער נאר די הלכות פון…
דיסקוסיע: צו העלפן די חקירות קעגן די בייתוסים?
פון דעם וואלט נישט געהאלפן, דאס וואלט נישט געהאלפן למשל קעגן די צדוקים, ווייל זיי וואלטן געקענט נעמען פראפעסיאנעלע עדים וואס ווייסן אויך בערך וואס צו עקספעקטן.
אה, קען זיין אז יא, ווייל דאס האט אויס די מכירים אותם. דאס איז ביידע. איך געדענק די מעשה איז געווען אינטערעסאנט, ווייל די מעשה וואס די גמרא ברענגט איז איינמאל איז געקומען איינער און מ׳האט אים געגעבן שוחד ער זאל זאגן פאלש, און ער קומט און ער פארציילט א גאנצע מעשה, עפעס א פאני מעשה וועגן די לבנה פאר וואסער. יא, ס׳האט א וויידל מיט א פנים מיט אזאכן.
איך זאג אויף דעם וואלט שוין געהאלפן דורך חקירות ודרישות אליין, אבער איך זאג אז די בייתוסים קענען דאך אמאל נעמען א סאפיסטיקירטע גנב וואס ווייסט יא וואס די לבנה זעט אויס, ווי ס׳דארף אויסזען. אויב ער האט געלערנט די זעלבע אסטראנאמיע, אבער ער האט געלערנט פאריגע חודש. ער ווייסט נישט צו זאגן זאכן וואס זענען מופרך. אויף דעם דארף מען עדים וואס מכירים אותם.
דיסקוסיע: וואס איז דער צווייטער לעוועל פון בדיקות?
Speaker 2:
איך פארשטיי שטארק, וואס איז די בדיקות? ס׳איז נאך א לעוועל פון טשעקן.
Speaker 1:
ניין, דער צווייטער קען זיין אז ער איז טאקע אן ערליכער איד, אלעס פיין, אבער אפשר האט עס אים עפעס געדאכט, ס׳האט זיך אים געדמיונט, און דאס גייט ארויסקומען ביי די חקירות ודרישות. אבער ס׳זעט אויס קלאר אז די בדיקות איז כדי אז ס׳זאל נישט זיין קיין עדים זוממים, שקרנים.
ער זאגט מקבלים אותם, אין מקבלים אותם. איך האב געטראכט אויף די לשון, נישט אזוי ווי אונז ווייסן אז זיי זאגן ליגנט, זיי זענען וואוילע מענטשן, נאר ס׳האט זיך זיי געדאכט. מ׳רעדט דאך פון עדים וואס זענען געקומען מיט עדים וואס זענען מכירים אותם. אבער בחקירות ודרישות שטעלט זיך ארויס אז זיי האבן נישט מכוון געווען, זענען זיי נישט גוט געזען, זיי האבן נישט גוט באטראכט.
ס׳איז יא משמע, איך ווייס נישט פון וואו דער רמב״ם האט דאס גענומען, ס׳איז יא משמע אז לא מדקדקין, קלאר דקדוק׳ט מען נישט, און שפעטער האט מען דאס צוגעלייגט אויכעט. סאו, נאט שור.
Speaker 2:
יא.
הלכה יג – ראינוה במים, בעבים, באספקלריא
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, וועלכע פון די בדיקות מאכן א חילוק און וועלכע נישט?
זאגט דער רמב״ם, “אמרו העדים ראינוה במים”, אויב די עדים זאגן זיי האבן געזען די לבנה׳ס אפשפיגלונג אין די וואסער, ס׳איז נישט די לבנה נאר די… זיי האבן געזען די לבנה׳ס אפשפיגלונג, זיי האבן געזען די פיקטשער פון די לבנה אין די וואסער. “או בעבים”, זיי האבן געזען די לבנה אזוי דורך די וואלקענעס. “או באספקלריא”, זיי האבן געזען די לבנה אויף א שפיגל, אויף די פענסטער למשל, זיך אפגעשפיגלט.
“או”, איך ווייס נישט, דאס מיינט טעכניקלי די זאך וואס מ׳לייגט א לעכטער אין?
Speaker 2:
יא, אזוי ווי… באספקלריא, א קוקער? א פענסטער טייטש א פענסטער? אספקלריא? איך ווייס נישט. אקעי. זכוכית זאגט ער, יא.
Speaker 1:
“או אפילו אם לא ראה אלא מקצתו ברקיע ומקצתו בעבים”, מ׳האט געזען די לבנה זיך ארויסשטעקן פון אונטער די וואלקענעס, האבן מיר נישט געזען די פולע לבנה. “או במים או באספקלריא”, עפעס האבן מיר נישט געזען אויף די הימל?
ס׳איז דא וואס זאגן מ׳קען זען ביידע. מ׳האט געזען אויף די הימל למשל, אבער נאך א רגע האב איך עס נישט געזען, האב איך עס געזען אויף די וואסער, האלב פון דעם. מ׳האט געזען האלב, ס׳איז נאר געווען אפשר… גלייך וואס איז ארויסגעקומען, און ס׳איז געווען א לעיק אויף די עק פון די… אקעי. באספקלריא? אקעי. עפעס אזא זאך.
אה, ער האט געזען דורך אספקלריא, און נישט קלאר צו ער האט געזען די לבנה. האט ער געזען… ווען איינער זעט דורך זיין גלעזער, זעט ער דאך יא די לבנה, אבער ווען ס׳איז נישט זיכער צו ער האט געזען די לבנה, צו ער האט נאר געזען די אפשפיגלונג אויף די…
ער ברענגט אז ס׳איז דא וואס לערנען אז באספקלריא מיינט ער זעט דורך גלאז, אבער פשוטות מיינט נישט דאס. פשוטות מיינט ער זעט נאר דורך גלאז, אפשפיגלונג.
וואס איז דורך גלאז? א געהעריגע ראיה. איך מיין, איינער וועט זאגן קוקן ראיות אסורות דורך גלעזער, דו ווייסט אז ס׳איז א ראיה.
Speaker 2:
יא. אפשר. אקעי. או באספקלריא איז נישט גוט, אבער צוויי באספקלריא. אקעי. פארשטייסטו דאך זאגט פאר איינמאל.
פארוואס דאס איז נישט קיין עדות
Speaker 1:
דאס הייסט נישט געזען די לבנה. דאס איז נישט אן ענין אז זיי ווערן פסול, נאר דאס הייסט נישט געזען די לבנה. האסט געזען עפעס, אבער האסט נישט געזען די לבנה. די עדות איז דאך אז מ׳זאל געזען די לבנה. דאס אז די לבנה איז דארטן, קען מען דאך סתם אזוי וויסן פון חשבון. ס׳העלפט נישט דאס אז דו האסט געזען אין די וואסער, ווייל דו האסט נישט געזען די לבנה. אבער
קידוש החודש — הלכות עדות הלבנה: בדיקות העדים וקבלת העדות
הלכה ה: ראיית הלבנה דרך בבואה (שפיגלונג) — אין זו ראיה
Speaker 1:
אבער אויף די אנדערע זאך… אבער לכאורה, ווייל מ׳קען זיך טועה זיין אין דעם. ס׳איז נישט קיין גזירת הכתוב, ס׳איז נישט קיין קלארע זאך אז ס׳איז געווען האלב וועג. דו האסט נישט געזען די לבנה. דאס איז נישט מער ווי איינער וואס ווייסט אז די לבנה דארף קומען. דו האסט געזען אויף די וואסער, און לויט דעם חשבון מוז זיין אז די לבנה איז אויף די הימל. אבער דו האסט נישט געזען די לבנה.
איך מיין אז ס׳מיינט אז מ׳גייט זאגן פריער אז ס׳קען זיין א וואלקן. ס׳איז נישט קלאר. איך ווייס נישט ווען א מענטש שטייט נאר יענעם׳ס שוך און טון עפעס. ווייל ס׳איז נישט גענוג קלאר. איך האב נישט ליב אז מ׳דארף מאכן זאכן וואס מ׳קען לערנען. פשוט בעל הבית׳יש דארף מען מאכן אזעלכע תורות.
וואס איז שלעכט? ער גייט זאגן… שפעטער זאגט ער קלאר עפעס. שמא עבים נתקשרו. יא, די זעלבע נעקסטע זאך. דו האסט געזען עפעס א שפיגל? גיי ווייסן. ס׳איז נישט גענוג קלאר. געזען, דו דארפסט האבן געזען קלאר.
קען נישט מיט בעל הבית׳שע, אבער דער רמב״ם זאגט איין זייערע אידן. ער זאגט נישט, דאס הייסט נישט געזען. נישט וועגן אפשר איז דא עפעס א טעות, נאר אין זו ראיה. דאס טייטש נישט געזען די לבנה.
חידוש: “אין זו ראיה” מיינט נישט “שקרן”
פאר ווייטער. אמר אחד, ראיתיו וגבוה בעיני כמו שתי קומות. איך ווייס נישט אז דער רמב״ם מיינט אז דער רמב״ם, איך וועל זאגן וואס איך טייטש. איך טייטש אין זו ראיה לאפוקי אז ס׳איז נישט פשט אז ער איז א שקרן. מ׳גלייבט אים. שפעטער זעט מען הלכות וואס זענען צוויי אנדערע זאכן, נאר ער זאגט קעגן וואס אונז ווייסן דעמאלטס צו זאגן אז ער איז א שקרן.
אין זו ראיה מיינט אז ער איז נישט קיין שקרן, אבער ער האט נישט געזען גענוג קלאר. ס׳איז א צווייטע זאך, ס׳איז נישט געזען גענוג קלאר, אבער דאס הייסט נישט ראיה. אקעי.
הלכה ה (המשך): חילוקים אין גובה הלבנה — “כמו שתי קומות” vs. “כמו שלש קומות”
Speaker 2:
אבער אויף די אנדערע זאך וואס דער רמב״ם האט געזאגט, אז… ווי הויך ס׳איז. אויף דעם זאגט דער רמב״ם אזוי: אויב איינער פון די עדים זאגט ראיתיו וגבוה בעיני כמו שתי קומות, ער האט אויסגעקוקט אזוי ווי צוויי שטאק ארויף אין דעם הימל. ואמר השני, ניין, מיר האט עס אויסגעקוקט דריי שטאק, איז מיר מצטרפים. קען מען זיי צוזאמענשטעלן, ווייל דאס זענען דאך אזעלכע השערות. ס׳איז דאך נישט אמת׳דיג שייך צו זאגן.
אבער טאמער זאגט ער… יא, ניין, איך זאג ס׳איז ביידע. ס׳איז דאך השערות, ממילא השערות קען איינער זאגן אביסל אנדערש ווי די אנדערע. אמר אחד כמו שלש קומות, ושני אמר כמו חמש, אין מצטרפין.
טייטשט ער, ס׳איז דא צייטן ווען די לבנה איז אסאך העכער און אסאך ווייטער פון די האריזאן, יא? איז פשט, זיי רעדן וועגן אנדערע זאכן. ווען איינער זאגט דריי און איינער זאגט דאפלט פון דעם, אדער פינף, רעדן זיי דאך נישט פון די זעלבע זאך.
צוויי. קומה מיין איך מיין קומת אדם, יא, נישט א שטאק. קומה איז טייטש ווי הויך א מענטש איז, יא? יא, מיין איך, עברי טייטש. אניוועי, ס׳איז א חילוק פון צוויי, איז שוין נישט קיין טעות. אדער, אזוי ווי זאגסט, ס׳איז נישט קיין השערה וואס איז די זעלבע זאך. און ס׳איז שוין א מכחה פון די איידעם.
דיסקוסיע: פארוואס קען נישט זיין אז זיי האבן געזען אין פארשידענע צייטן?
Speaker 1:
איך פארשטיי נישט, אבער איין זאך, פארוואס קען נישט זיין אז ס׳איז געווען א מינוט שפעטער און ס׳איז שוין ארויסגעגאנגען?
Speaker 2:
ס׳זעט אויס אז ס׳איז נישט דא גענוג צייט. זיי קוקן צוזאמען, יא? זיי זענען צוזאמען.
Speaker 1:
פארוואס? מיר נישט קוקן צוזאמען די צוויי איידעם? דאס איז דאך אפילו פון צוויי שטעט קען זיין. ס׳איז דא ביי אנדערע עדות איז יא דא א הלכות, דארף קוקן צוזאמען די הלפון איז דאך די זעלבע זאך.
אבער אפשר ביי חקירת הדרשות קומט דאך יא ארויס ווען זיי האבן געזען, פרעגט מען אויף די שעה. אויב זיי האבן ביידע געזען אין די זעלבע שעה, האט ער נאכנישט געזאגט די חקירת הדרשות.
דא זאגט ער, איך פארשטיי נישט. יא, אבער ס׳איז דאך דא די קלארע הלכות חקירת הדרשות וואס מ׳זאגט אייביג. וועלכע שעה איז געווען, וועלכע צייט. ער ברענגט עס נישט דא, איך ווייס נישט.
אפשר אלעמאל די צייט איז די זעלבע? די צייט איז אלעמאל אביסל נאך די שקיעה, ליל כ״ט אדער ל׳. מ׳קען נישט זען די לבנה אינמיטן נאכט קיינמאל די ערשטע ראש חודש. ס׳איז נישט נוגע. יא, ס׳איז דא א סדר אין די זאכן. אדער אינדערפרי, יואל זאל מען ביידע זאלן נישט זען אויף די זעלבע צייט. מ׳דארף וויסן די…
וואס טוט זיך אין אזא פאל ווען איינער זאגט כמו שלש קומות כמו חמש, זוך מיר נאך אלץ וויאזוי מ׳קען מאכן זיי זאלן יא זיין גוטע עדות, ומצטרף אחד מהם עם שני שיעד כמותו, אדער מיט א צווייטן וואס איז נישט אזוי ווייט אפגערוקט.
מיט דעם זאגט דער רמב״ם אז אין אזא פאל האלט נישט אז איינער איז א ליגנער. איינער פון זיי איז א שקרן. ניין, איינער פון זיי. איך ווייס נישט. איך כאפ נישט. ס׳איז דא צוויי מענטשן, איינער האט געזאגט דריי, איינער האט געזאגט פינף. איז זוכט מען אויב ס׳איז דא א צווייטער וואס ער זאגט דריי אדער פיר, קומט ער. אויב ס׳איז דא א צווייטער וואס ער זאגט פינף אדער זעקס, אויך גוט. איך ווייס נישט צו ס׳איז ליגנערס.
איך וואלט געזאגט אפשר אזוי ווי אז זיי צוויי האבן נישט געזען די זעלבע זאך, סאו מ׳קען זיי נישט צוזאמשטעלן אלס איין עדות. אבער איינמאל עני פון זיי קען טרעפן א שותף, איז אקעי, אבער איך ווייס נישט צו מ׳טראכט זיי זענען ליגנערס. נאר אויב זיי זאגן עס אזוי אנדערש, הייסן זיי נישט ווי איין עדות. ס׳איז פאני. איך האב נישט קיין ספק.
דיסקוסיע: וואס איז א טעות? וואס איז א ליגנט?
Speaker 2:
וואס איז א טעות? א ליגנט, ווייסטו וואס איז א טעות? וואס איז א חילוק? צו א גרויסע טעות. ס׳איז אין אזא פאל, איך וועל עס זאגן צוויי כיתה עדים, איינער וועט זאגן שתי און איינער וועט זאגן חמש, וועלן ביידע זיין א ספק פון שטרין, ווייל איינער וועט זיין מיט דאך זיין א ליגנער. יא. ביידע העלפן וועלן זיין כשר, אזוי זעט אויס פון די רמב״ם. ס׳איז זייער פאני.
Speaker 1:
יא, וועגן דעם זאג איך אז אונז זענען נישט חושד אויף ליגנט, נאר זיי זאגן נישט עדות אויף די זעלבע זאך, קען מען זיי נישט צוזאמשטעלן אלס אן עד. וועגן דעם, מיט א צווייטן קען מען זיי צוזאמשטעלן. איך האב נישט קיין פענט פון די שיטה.
Speaker 2:
וואס זאגט ער אז ס׳איז דא זאכן חוץ פון ליגון?
Speaker 1:
ומצטרף אויך מיט׳ן שני אויך, ווען ס׳קומט נאך א סינגל עד. מ׳האט דאך פריער גערעדט אז אפילו איין מענטש אליין קומט. יא יא. איך ווייס נישט, ס׳איז מיר אביסל אינטערעסאנט. מ׳דארף פארשטיין דאס בעסער.
אה, ער פרעגט דיך, וואס הייסט עדות שיק איך נישט או? נישט קלאר. בקיצור, די קלומדות, אבער די סברא איז עפעס נאך אלץ מאדנע.
ער טענה׳ט, שרייבן ר׳ חיים קאניעווסקי, אז דער בית דין האט דאך געוואוסט, לויט וואס דער רמב״ם האט נישט געשריבן, אבער אין אנדערע פלעצער איז יא משמע אז דער בית דין קען וויסן ווי הויך ס׳גייט זיין. ממילא, דער רמב״ם זאגט נאר פון א כשר, פארוואס זאגט ער נישט? ער זאל וויסן וועלכער זאגט ליגנט, און גיין מיט זיי.
אפשר ווייטער דארף מען זאגן די תירוץ אז ס׳איז נישט קיין קלארע זאך, און מענטשן ווייסן נישט בעצם וואס זיי זאגן ווען זיי זאגן קומות. אפשר מער אזוי ווי דיך, אז מ׳דארף פשוט צוויי מענטשן זאלן די זעלבע זאך. ס׳איז אויך זייער אינטערעסאנט.
דיגרעסיע: ווי שווער איז עס צו זען די נייע לבנה?
Speaker 1:
ס׳זעט עפעס אויס אז בכלל, די אלע הלכות, מ׳פריעט די הלכה, יא, מ׳דארף שיקן אן אבי בנוי. ס׳זעט אויס אז ס׳איז זייער שווער צו טרעפן צוויי איידעם. לכאורה, אויב מ׳קען זען די לבנה, דארף זיין טויזנט מענטשן וואס זאלן עס האבן געזען. ס׳איז נאר צוויי מענטשן? אפשר נישט? אפשר בין איך ראנג? אפשר די מציאות איז אז ס׳איז שווער?
Speaker 2:
יא, ס׳איז ווי אסאך מאל אז ס׳איז געווען א גרויסע אור. אויב ס׳איז דא, אפשר איז דא אזא אזא אזא. איך מיין אז ס׳קען זיין, אבער איך האב געזען אז אין די ערשטע פאר… פארוואס זענען ווייניג מענטשן געגאנגען? ווייל מ׳רעדט, אויב ס׳איז די עיבור, ליל בירור, געווענליך איז עס שוין מפורסם. אבער דער ערשטער טאג, אסאך מאל איז עס ממש, אפילו עד היום הזה ווייסט מען נישט קלאר.
יא, ס׳איז זייער קליינטשיג, און מ׳דארף האבן א גוטע… איינער וואס דארף נישט קיין ברילן, אדער א גוטע אייסייט, אדער פונקט א גוטע קלארע פלאץ וואו מ׳קען קלאר זען. ס׳קען זיין אז ס׳איז שווער, ס׳איז נישט… בנאטור האט מען דא מענטשן וואס זענען אינטו איט, זיי שטייען אויף סערטן בערג וואס פון דארטן איז זייער קלאר, און זיי זוכן עס. ס׳איז דא אזוי ווי א קאמפעטישן ווער קען זען די ערשטע. זעסטו אז ס׳איז דא עפעס א חכמה אין דעם, נישט אזוי פשוט. אקעי.
Speaker 1:
מ׳רעדט דאך אויך נישט פון לאנדאן וואו ס׳איז אייביג פארוואלקנט, מ׳רעדט דאך פון ירושלים. ארץ ישראל איז כמעט נישט דא קיין פארוואלקנט, ס׳מאכט זיך זעלטן.
Speaker 2:
יא, אבער די ווארט איז דאך אלץ שווער צו באמערקן די גאר קליינע לבנה ווען ס׳איז נאך אזוי דזשאסט געבוירן, די בעיבי לבנה.
הלכה ו: “ראינוהו בלא כוונה” — געזען אן כוונה
Speaker 1:
וואס טוט זיך אזוי? אמרו, די צוויי עדים זאגן, “ראינוהו בלא כוונה”. ס׳איז נישט אז אונז זענען געגאנגען לבנה האנטינג, אונז זענען געגאנגען זוכן די לבנה, נאר מ׳האט עס געזען, פונקט באמערקט. אבער כיוון, און זיי האבן געזאגט אזוי, איינמאל זיי האבן אנגעהויבן, אה, מ׳הייבט שוין דאך אן פרעגן די אלע דקדוקים, האבן זיי געזאגט, ווען זיי האבן עס געזען האבן זיי נישט געטראכט פונקטליך וועלכע זייט איך זע עס, איך האב עס נאר געזען, און איך האב אנגעהויבן זיך מתבונן זיין, איך האב געטראכט, אה, יעצט קען איך זיין די לאקי וואן צו לויפן עדות זאגן. “ונתכוונו לראות”, איך האב געוואלט, דעמאלטס האב איך אנגעהויבן צולייגן קאפ, פאוקוסן, זען וויאזוי איך זע, “ושוב לא ראינוהו”, האבן זיי עס מער נישט געזען.
זאגט דער רמב״ם ווייטער, “אין זו עדות, ואין מקדשין עליה”. פארוואס? ווייל היות זיי האבן עס געזען נאר אזוי רענדאם, אזוי שוואך, אן כוונה, זענען מיר חושש “שמא עבים נתקשרו ונראו כלבנה, וכילו והלכו להם”.
דאס הייסט, ס׳איז נישט פשט אז ס׳איז דא א דין אז ס׳דארף זיין כוונה. דאס איז א ספעציעלע דין אז אויב ער זאגט “איך האב עס געזען אויף א סעקונדע, נאכדעם וואס איך האב געגעבן א קוק איז עס שוין דארט”, דאס הייסט נישט געזען די לבנה, ווייל דאס איז מער צו… איך האב דא א סיבה אזוי, ווייל דאס אז א מינוט נאכדעם האט מען שוין נישט געזען, זאגט ער אליין א עדות אז אפשר איז עס געווען א וואלקן. און די לבנה ווערט נישט אזוי שנעל נעלם, לכאורה.
דיסקוסיע: וואס מיינט “ראינו ולא כוונו”?
Speaker 2:
ניין, אבער ס׳קען אויך זיין די “ראינו ולא כוונו” מיינט צו זאגן, ממילא וועגן דעם קען איך דיר נישט ענטפערן אויף ווי הויך און וועלכע זייט איז געווען די קרנותיו. איך מיין אז דאס איז נאך אביסל, ס׳איז נאך א שטיקל גמרא. אויב זיי זאגן אז “ראינו ולא כוונו” און זיי קענען ענטפערן קלאר אויף וואס זיי האבן געזען, איז שוין, ס׳איז נאר א געוויסע לאנגע צייט. אבער אויב ער זאגט “און נאכדעם האב איך עס נישט געזען”, דאס איז א נארמאלע זאך.
Speaker 1:
יא, ס׳איז אן עקסטערע גמרא. דער רמב״ם ברענגט עס בהמשך, אבער איך זע אז ער ברענגט פון די גמרא. ס׳איז נאך א זאך, ס׳איז נישט קיין לבנה. אויב ער האט נישט געקוקט נאכאמאל, און ער קען זאגן קלאר, אין הכי נמי, אויב ער האט יא געקוקט נאכאמאל, זעט ער אויס אז דאס איז א נארמאלע זאך. א מענטש געבט א קוק, און ער זאגט, אה, לבנה, ווייט, נישט קיין לבנה.
Speaker 2:
ניין, וואס טוט זיך ווען ס׳איז פונקט דעמאלטס אנגעקומען גלייך א וואלקן? וועט מסתמא יא זיין גוט. ער איז געווארן פארדעקט מיט א וואלקן. ער האט געזען די לבנה, און נאכדעם איז ער געווארן פארדעקט מיט א וואלקן. ס׳איז נישט דא קיין שיעור כוונה. אבער ס׳איז יא דא אז אויב ער האט געזען און נישט געזען, האט די גמרא געזאגט “לא ראינו ולא ראינו”, און ער איז מסביר אז דאס מיינט עס, דעמאלטס זאגט מען אז ס׳מאכט זיך, ס׳קען זיין אז ס׳איז געווען א וואלקן. יא.
הלכה ו (המשך): ראיית הלבנה ביום כ״ט שחרית במזרח וליל ל׳ במערב
Speaker 1:
נאך א אינטערעסאנטע הלכה, אויך כדי צו פארשטיין דאס אמת׳דיג דארף מען פארשטיין די חשבון, אבער מ׳וועט זאגן וואס די הלכה איז. יא, זאגט דער רמב״ם אזוי, אמרו, וואס טוט זיך אזא פאל? אמרו, איידער מיר זאגן אזוי, ראינוה, אונז האבן געזען די לבנה ביום תשעה ועשרים שחרית במזרח. זיי האבן עס געזען צופרי, די 29’סטע טאג צופרי. ס׳איז דאך די דרייסיגסטע קען שוין זיין די חודש. קוק די מעשה.
Speaker 2:
ניין, ניין, ניין, ס׳קען נישט. ליין די מעשה.
Speaker 1:
אקעי, און נאכדעם, ביי נאכט האבן מיר עס געזען במערב ליל שלשים. וראינוה, יענע נאכט, במערב בליל שלשים, האבן מיר נאך געזען די לבנה אויף די מערב.
הלכות קידוש החודש – עדות החודש: בדיקות וחקירות, וסדר קבלת העדות
הלכה יא – עדים שראו את הלבנה פעמיים: אינדערפרי כ״ט און ביינאכט ל׳
זאגט דער רמב״ם אזוי, אמרו, וואס טוט זיך אזא פאל? אמרו עדים, מיר זאגן אזוי, ראינוהו, אונז האבן געזען די לבנה ביום תשעה ועשרים שחרית במזרח. זיי האבן עס געזען צופרי, די כ״ט׳סטע טאג צופרי. ס׳הייסט אז די ל׳סטע קען שוין זיין דאס חודש. קוק די מעשה. ניין, ניין, ניין. אקעי. און נאכדעם, ביינאכט האבן מיר עס געזען במערב ליל שלשים. וראינוהו יענע נאכט, במערב בליל שלשים, האבן מיר נאכאמאל געזען די לבנה אויף די מערב זייט.
ס׳הייסט, געווענליך, אזוי מיין איך, סוף חודש, אויב איך מאך א גראבע טעות, לאמיך איינער זאגן. איך מיין אז געווענליך סוף חודש זעט מען די לבנה. ממש סוף חודש קען מען זען די לבנה, אה, גלייך פארטאגס, פארצופרי, ממש א סעקונדע פאר די, אה, נץ החמה, פאר די עלות, קען מען זען די לבנה, ווייל די לבנה גייט נאך די זון, אז ס׳קומט אויס די חשבון. מ׳וועט אפשר אמאל זען פונקטליך די חשבון פארוואס דאס פארט אזוי. קען מען זען אינדערפרי, אה, די אלטע לבנה. ס׳הייסט די אלטע לבנה, די לבנה בעסיקלי פון אנהייב חודש ביז סוף חודש קומט עס ארויף שפעטער, שפעטער, שפעטער, שפעטער. ביז סוף חודש קומט עס ארויף ממש אינדערפרי.
און נאכדעם, די נייע לבנה זעט מען אלעמאל ביי די שקיעה, גלייך נאך די, גלייך נאך די זון גייט אראפ. אויך נאר פאר אביסל. איז, אדער עדים זענען געקומען און זאגן א זאך וואס בעצם שטימט עס נישט. ער האט געזאגט, היינט אינדערפרי האב איך עס געזען, כ״ט אינדערפרי, און ל׳ גלייך ביינאכט האב איך שוין געזען די נייע לבנה. יעצט, אימפאסיבל. ס׳איז דא א כלל אז ס׳נעמט אט ליסט פיר און צוואנציג שעה בערך, ס׳איז דא וועגן דעם חשבונות פונקטליך, ס׳נעמט אט ליסט א גאנצע טאג דארף זיין די לבנה וואס מ׳זעט נישט. ס׳איז דא אין די גמרא, עשרים וארבע שעות מחסר סיהרא. ס׳מוז זיין א גאנצע טאג וואס מ׳קען נישט זען. איז אויב ער זאגט איך האב געזען אינדערפרי די אלטע לבנה און ביינאכט די נייע לבנה, איינע פון די צוויי איז א ליגנט, א טעות, א ליגנט, קען נישט זיין.
מחלוקת אין משנה און דער רמב״ם׳ס פסק
אויף דעם איז געווען א מחלוקת אין די משנה צו דאס הייסט א כשר׳ע עדות, ווייל די עדות זאגן דאך א זאך וואס מאכט נישט קיין סענס. די ערשטע סענטענס איז זיך מכחיש מיט די צווייטע סענטענס. עפעס קען נישט זיין. אבער… אה, זאגט דער רמב״ם, דער פסק איז מיט׳ן רמב״ם. איך קען אבער רעדן די ספרים פון דעם רמב״ם. לאמיר זען וואס ער זאגט.
זאגט דער רמב״ם, הרי אלו נאמנים, זענען זיי יא נאמן, ומקדשין על ראייתן, מ׳קען יא מקדש זיין אויף די ראיה. פארוואס? שהרי ראו אותה בזמנה, זיי זענען דאך כשר׳ע עדים. דאס וואס זיי זאגן אז זיי האבן עס געזען, וואס אונז איז נוגע איז נאר אז זיי האבן עס געזען ביום שלשים. וואטעווער זיי זאגן אז זיי האבן געזען די 29’סטע, האבן זיי זיך דעמאלטס געדאכט. יענע חלק גייט מיר דאך נישט אן, יענע חלק האט זיך זיי געדאכט נארישקייטן. אבער דאס וואס זיי האבן געזאגט איז דאך א זאך וואס איז קראנט, ס׳איז דאך א צייט ווען די לבנה דארף ווען קענען זיין, ווען די רבנים ווייסן אז ס׳קען זיין, גלייבט מען זיי.
ממילא, די ראיה שראו בשחרית אין אנו זקוקין לה, שאין אנו אחראין לראות בשחרית, דער בית דין זיצט יעצט נישט פרעגן מענטשן וואס זיי האבן געזען צופרי די 29’סטע.
איי, אבער זאל אפשר אים פסק׳ענען אלס שקרן? זאגט ער, זייער גוט, מ׳דארף זיי נישט פסק׳ענען אלס שקרן, ווייל ס׳קען זיין אז זיי האבן געזען עפעס שהעבים הם שנתקשרו ונראו להם כלבנה, זיי האבן געזען עפעס וואס האט זיי אויסגעקוקט ענליך צו א לבנה, סאו אויף דעם וואס זיי זענען נאמן, זענען זיי ווייטער נאמן.
זייער גוט, ס׳איז דא צוויי ריזענס פארוואס ס׳מאכט סענס די הלכה. הגם רבי יוחנן בן נורי, ס׳איז געווען איינער, סארי, ס׳איז געווען איינער, יא, רבי יוחנן בן נורי האט געזאגט עדי שקר הן, אבער אונז פסק׳ענען נישט אזוי. פארוואס? ווייל צוויי זאכן. קודם כל, לומדיש, הלכה׳דיג, וועלכע עדות איז נוגע עדות החודש? די לעצטע, די אלטע לבנה איז נישט נוגע, ס׳קומט נישט אריין אין בית דין. דו פארציילט סתם א… יא, סתם די פילע עלמא. ס׳איז דאך פאר די נייעס. דאס איז כאילו, אבער דו זאגסט בעסער, ווייל די חכמים, מ׳רעדט דאך אז די חכמים ווייסן אז ס׳קען זיין די לבנות. ס׳מוז נישט זיין אפשר, אבער ס׳קען זיין. איז ווייסן זיי דאך אז ס׳מאכט סענס, די צווייטע עדות מאכט סענס. איי, די ערשטע? שוין, ס׳איז גאר א טעות.
כלל: עדות וואס איז נישט נוגע פסל׳ט נישט דעם עד
ס׳איז גאר אינטערעסאנט. ס׳מיינט למשל, איך זאג צוזאמשטעלן, ווען עדים קומען עדות זאגן, אלעס וואס ער זאגט עדות איז גוט, אבער ער פארציילט מעשיות. אויף די וועג אהער האב איך געזען, מ׳זעט אז ער איז א שוטה אדער דאס. אבער דאס איז נישט א חלק פון די עדות, דער מענטש האט אישוס. אבער ער קומט נישט א חודש, לעבן די ממונות, איך ווייס נישט וואס מ׳זאגט. מ׳זאל וויסן זען דעמאלטס. ס׳איז דא יא די עדות שהקחה שמחתתו כשכולו. אבער יענצל פון די עדות, אויב ער זאגט אנדערע זייטיגע גאסעפער מיט שטותים, איז ער א נארישער איד. אבער וואס איז נוגע די עדות… יא, מ׳דארף פרעגן די בעסטע… יא, מ׳דארף קומען וועלכעס עדות, זאל איך זאגן.
דער פארקערטער פאל: ראה ליל שלשים אבער נישט ליל ל״א
זאגט דער רמב״ם ווייטער, בחיי נאמרו איד. א פארקערטע מהלך, יא? ער האט געזען דעם דרייסיגסטן טאג, און ער זאגט, “דעם איין און דרייסיגסטן האב איך שוין נישט געזען.” און דאס קען דאך נישט זיין, יא? די לילה בירה אויף די נעקסטע נאכט. אויב ס׳איז שוין געווען דעמאלטס, דארף עס זיכער זיין די איין און דרייסיגסטע. איז זאלסטו זאגן אז דאס איז מכחיש, אבער די זעלבע סיבה, אין נאמנים, ווייל אונז ווילן נאר הערן אויף די דרייסיגסטע. די איין און דרייסיגסטע איז דאך שוין ענין ווי ראש חודש, שאין נאמנים אחרונים אלא ראית ליה שלשה מלבד. סאו די סיבה וואס ער האט נישט געזען בלילה בירה איז אויך עפעס אן ענין. אויף וועם, עפעס א סיבה פארוואס ער האט עס נישט געזען. שטייט לי, ס׳איז אויך פאני, אבער דאס איז עפעס אזא עדות אויף נישט. דו האסט נישט געזען, א קשיא אויף דיר. לא ראה נא ראה. יא, ס׳איז מיר פאני דאס. וואס האסטו נישט געהאט מיר אן אז דו האסט נישט געזען? אפשר טאקע וועגן דעם מאכסטו נישט קיין חילוק. אבער ער זאגט אנדערש, די זעלבע סברא׳ש, אינו נאחרעים. ס׳איז נישט אונזער נושא וואס איז געווען ל״א. אקעי. איז דאס איז די… בדיקות וחקירות עד כאן.
הלכה ז – כיצד מקבלים עדות החודש: דער סדר פון קבלת העדות
יעצט גייען מיר לערנען וויאזוי די סדר פון ס׳קומען מערערע איידים בעיסיקלי. יעצט גייט מער אפשר אין די פראקטישע, די ריטשועל פון וויאזוי ס׳האט אויסגעקוקט מיט די… אזוי אזוי, קודם לערנט מען וואס געשעט. ס׳קומען דאך אסאך איידים אסאך מאל, אויף וואס טוט מען?
זאגט דער רמב״ם אזוי, כיצד מקבלים עדות החדש? וויאזוי איז עס צוגעגאנגען? אזוי אזוי, כל מי שראוי לעיד, יעדער איינער וואס איז ראוי, ער איז א וואוילער איד, און ער איז כשר, און ער זאגט אז ער האט געזען די ירך. בא לבית דין. ס׳איז טייטש, דער לאקאלער רב, דער לאקאלער דין, זאגט אים, גיי שנעל קיין ירושלים. ובית דין מכניסין אותו כולם למקום אחד. מ׳נעמט צוזאם די אלע מענטשן אויף איין פלאץ. אקעי, מען שטעלט צו סעודות, כדי שיהיה העם רגילים לבוא, כדי דער עולם זאל זיין רגיל צו קומען. ווייל אסאך מאל קען דויערן לאנג, ס׳קומען מערערע מענטשן, און מען גייט זיי אלע אויספרעגן אזוי ווי מען זעט. מען וויל נישט זאלן אוועקגיין, סאו קודם נעמט מען זיי אריין, און מען געבט זיי עסן, און מען געבט זיי סעודות.
לכאורה אז ער זאל קומען. דאס איז שוין א גאר אור אלטע מהלך, אז מען וויל מענטשן זאלן קומען ערגעץ, שטעלט מען צו ערויף א סעודה. קודם ברענגט מען, וויאזוי הייסט עס? טשיקען שלחו הטהור. די… די… די… מיט אווערנייט קוגל. קודם כל דארף דאס זיין, אז נישט קומט נישט דער עולם. איי, ס׳איז א גרויסע מצווה קידוש החודש? נאך א גרעסערע מצווה איז צו עסן מיט נאך אידן. אזוי מוז זיין. זייער גוט. און די היינטיגע קהילות, די ישיבות, די ארגאניזאציעס האבן זייער גוט אויפגעפאקט דעם דין, אז מ׳שטעלט צו גרויסע סעודות דער עולם זאל קומען, און נאכדעם וועט מען שוין טון ווייטער.
דער סדר פון אויספרעגן: לויט ווער ס׳קומט ערשט און לויט עלטער
ס׳איז דא נאך עפעס א טריק וואס מ׳גייט שוין לערנען, אויך אזא סארט טריק וויאזוי צו מאכן דער עולם פילן גוט. זוג שבא ראשון, ס׳גייט לויט די סדר פון ראשון, ווער ס׳קומט אן קודם. זוג שבא ראשון בודקין אותו ראשון, פרעגט מען אים אויס די ערשטע מיט די בדיקות וואס מ׳האט געפרעגט. ומכניסין את הגדול ושואלין אותו, מ׳רופט אריין… דאס הייסט, מ׳דארף אויספרעגן ביידע עדים עקסטער. סא מ׳רופט אריין די גרעסערע שבזוג. די וואס זענען געקומען אין די זעלבע צייט, גייט מען לויט די עלטערע צווישן זיי. איך מיין, הגדול מיינט שבזוג. צווישן די צוויי נעמט מען די זוג. אדער אויב ס׳איז געקומען מערערע מענטשן ערשט, גייט מען… אפילו די פריערדיגע זענען שוין געווען א באנטש מענטשן, קען מען נישט גיין לויט ווער ס׳איז אנגעקומען ערשט, נאר גייט מען לויט די עידזש.
לאמיר זאגן, ווען בית דין האט געעפנט זייער טיר איז שוין געשטאנען צען מענטשן. ער זאגט נישט דאס, ער זאגט ס׳קומט אן פארן. איך ווייס נישט פארוואס דאס קומט אן פארן, ווייל מ׳האט דאך געלערנט אז ס׳קען קומען איין מענטש. אבער ער נעמט אן אז ס׳קומט אן צוויי צוויי, אדער אפשר שטעלן זיך צוזאם דעמאלטס מענטשן צוויי צוויי אין די רייע, איך ווייס נישט. איז די ערשטע, קוקט מען ווער ס׳האט א לענגערע בארד, און מ׳נעמט אריין דעם מיט די לענגערע בארד. ס׳שטייט נישט דא גארנישט וועגן א בארד, אבער וויאזוי ווייסט מען ווער איז גדול? ושואלין אותו, מ׳פרעגט אים.
אויב די ערשטע עדות שטימט, נעמט מען אריין דעם צווייטן
אקעי. יא, נמצאו דבריהם מכוונים לחשבון, אויב די ווערטער פון די ערשטע עד שטימט מיט די חשבון פון וואס די חכמים עקספעקטן, מכניסין את חבירו, נעמט מען אריין זיין חבר, און יעצט האט מען א פולע עדות פון צוויי מענטשן. און מ׳דארף מאכן זיכער אז די צווייטע זאגט אויך ריכטיג, רייט? זיי זאגן ביידע דאס זעלבע, אזויווי מ׳האט געזען פריער, פון די דריי קומות, צוויי קומות, וכדומה. נמצאו דבריהם מכוונים, עדותן קיימת. אבער מ׳גייט נאך נישט ווייטער. יעצט קען מען דאך שוין בעצם אויסרופן “מקדש”, אבער פארדעם טוט מען נאך אזוי:
שאר הזוגות – כדי שלא יצאו בפחי נפש
ושאר כל הזוגות, די אלע אנדערע מענטשן וואס זענען דארטן, שואלין אותן ראשי דברים, מ׳פרעגט זיי אויך אויס, מ׳געבט זיי די עטענשאן, מ׳פרעגט זיי שאלות. נישט די גאנצע פארקירט די דרישה, נאר מ׳אינטערעסירט זיך אין זיי. פון וואו ביסטו געקומען? וואס האסטו געזען? וואטעווער, עפעס פרעגט מען זיי.
זאגט דער רמב״ם, לאו שצריכין, ווייל בעצם דארף מען זיי נישט האבן, ווייל אונז האבן דאך שוין איין עדות, מ׳דארף נישט מער ווי איין סעט עדות. האסטו אזא הלכה, האסטו תרי כמאה, ס׳העלפט נישט אויף רעדן, ס׳זאל נישט צוהעלפן גארנישט. אלא, פארוואס דען טוט מען די שפיל אז מ׳פרעגט זיי שאלות? כדי שלא יצאו בפחי נפש. אסאך פון זיי זענען אנגעקומען פון א ווייטע וועג, און זיי האבן געזאגט, אה, איינער האט שוין געטון. ער וועט דאך זיי וויי טון. ווייל מ׳האט מורא אז אויב נישט, וועט ער נעקסטע מאל נישט וואלטן קומען. אפשר דארפסטו אים יא דארפן. רייט. אפשר נעקסטע מאל וועט ער זיין דער ערשטער, אדער אפשר נעקסטע מאל וועט נישט זיין קיין סאך עדות׳ן. איז כדי דער מענטש זאל נאכאמאל קומען, מ׳מאכט מיר אים גוט פילן.
ס׳זעט אויס אז די סעודה העלפט פאר איינמאל, פאר אביסל, אבער אויסער דעם דארף מען אויך אביסל פילן wanted, פילן needed. ס׳איז פשוט, שטעל דיך פאר איבער וואס דו קומסט, און מ׳דארף דאך שוין נישט. קלוגע רבי׳ס, קלוגע אידן טוען ביידעם. שטעל צו א שיינע סעודה, און מ׳מאכט יענעם פילן, אה, שכוח פאר קומען, וואס מאכסטו? פון וואו ביסטו געקומען? יא. יא.
סארי. ס׳איז אינטערעסאנט, דאס אז ס׳איז א מצוה איז נאך נישט גענוג. מ׳דארף נאך ארבעטן מיט מענטשן. ואס איז פונקט איך זאל גיין? ס׳איז א מצוה, ס׳זאל ארויסדרייען. און שפעטער פרק גייט שטיין, אפילו דוחה שבת איז א מצוה. אוודאי איז עס א מצוה, אבער ס׳איז א מצוה על הבדין, ס׳איז נישט קיין מצוה אויף דעם זאג איך, ס׳איז א מצוה… פארשטייסט זיך, ס׳זאגט נישט ממש א מצוה אויף דעם יחיד, דער זאל גיין. מ׳קען זיך ארויסדרייען. אזוי ווי א מנין, ס׳קומען צען אידן, עלף אידן זאגן, אה, איך האב נישט געדארפט קומען. ניין, מ׳דארף עפעס, איך ווייס נישט וואס מ׳דארף טון.
וואס איז דאס די לשון פחי נפש, דו ווייסט? פח? אזוי ווי א… ליידיג?
נקודה: מ׳פרעגט נישט אויס פאר די סעודה
ער זאגט אן אינטערעסאנטע הערה. ער זאגט אז מ׳פרעגט נישט אויס פאר די סעודה. ניין, נאר איינער וואס איז… קודם יעדער קען עסן, אפילו שפעטער וועט זיך ארויסשטעלן אז ער רעדט שטותים, קודם לאזט מען יעדן עסן. יא, אקעי, פראקטיש איז דאך אזוי. די בעסטענען וואס זיצן, אין דרויסן איז דא סדרנים וואס געבן עסן. אבער איך געדענק נישט ווען ערגעץ, אז ס׳איז אויך עפעס אזא סעודת מצוה, א ענין פון שמחה. איך מיין אז ס׳איז דא נאך א סעודה, נאך די קדשת חסידה.
הלכות קידוש החודש — הכרזת “מקודש” ותוקף הקידוש
הלכה ב (המשך) — ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונים מקודש מקודש
Speaker 1: ליידיג? איך ווייס נישט וואס איז די טייטש.
ער זאגט אן אינטערעסאנטע הערה, ער זאגט אז מ׳פרעגט נישט אויס פאר די סעודה. ניין, נאר איינער וואס איז… קודם יעדער קען עסן. אפילו שפעטער וועט זיך ארויסשטעלן אז ער רעדט שטותים, קודם לאזט מען יעדן עסן. יא, אקעי, פראקטיש איז דאך אזוי, די בית דין זאל זיצן, און אינדרויסן איז דא סדרנים וואס געבן עסן. אבער איך געדענק נישט ווען ערגעץ, אז ס׳איז אויך עפעס אזא סעודת מצוה, אן ענין פון שמחה. איך מיין אז ס׳איז דא נאך א סעודה. נאך די קידוש החודש, אפשר איז געווען די זעלבע סעודה, מיט שוין די זעלבע קוגל, אבער מ׳פרייט זיך מיט זיי, זיי זענען געקומען עדות זאגן אויף א דבר מצוה און מאכן א סעודה אויף דעם. מ׳גייט לערנען וועגן דעם, אז ס׳איז דא א סעודת קידוש החודש, אויב איך געדענק. איז נישט די זעלבע זאך? איך מיין אז ס׳איז נישט די זעלבע סעודה, ס׳איז נאך א סעודה. וועלכער תנא איז געקומען און האט ער געגעסן פון די שיריים? איך מיין אז דאס איז… נישט זוכר. מ׳דארף טשעקן. ס׳שטייט יא שפעטער וועגן דעם. אקעי, לאמיר גיין ווייטער. יא. ווייטער.
זאגט דער רמב״ם, ואחר כך, אחר שתתקיים העדות… יא, היינט נאכדעם וואס מ׳האט שוין… מען האט אפרוווד די עדות, יא. איז ראש בית דין אומר, רופט זיך אן, מקודש. כל העם עונים אחריו מקודש מקודש. זיי זאגן מיט מיט אים. אזוי הייסט אז דער גאנצער בית דין האט געזאגט. ער זאגט נישט נאר… ער זאגט כל העם עונים, נישט נאר דער בית דין, דער גאנצער פאלק, די אלע עדות וואס שטייען דארטן, די שופטים ושוטרים, די סעודה, ס׳שטייט דאך א טיש.
הלכה ב (המשך) — ואין מקדשין את החודש אלא בשלשה
Speaker 1: שוין, זאגט דער רמב״ם ווייטער, ואין מקדשין את החודש אלא בשלשה. קידוש החודש דארף זיין דריי מער.
Speaker 2: איך האב געדענקען אין משנה און… דאכט זיך אין גיטין, אז קידוש החודש איז בכ״ג, אבער ווי געדענקסטו?
Speaker 1: ער מיינט לפחות איינס, right?
Speaker 2: ער האט עס אט ליסט דריי. ס׳שטייט נישט אז מיין דריי און צוואנציג. ווי זעסטו אז מיין דריי און צוואנציג?
Speaker 1: דא שטייט דריי, איך ווייס נישט. יא, אזוי שטייט דא קלאר, אבער… אקעי, איך דארף טשעקן וואס דריי און צוואנציג.
ואין מקדשין את החודש אלא בשלשה. סיי דער מעמד ווי דער ראש בית דין זאגט “מקדש”, די קידוש, אבער אויך די חשבונות וואס מ׳מאכט, וואס מ׳האט דער רמב״ם געזאגט אז בשלשה מוז חשבון כמו צדקנינן וכו׳. זעט אויס אז ס׳איז נישט גענוג אז איינער פון זיי קען עס. דער גאנצער עולם דארף מאכן די קענער. אלע דריי דארפן… יא.
הלכה ב (המשך) — ואין מקדשין אלא חודש שנראה בזמנו
Speaker 1: נאך א הלכה, ס׳איז, ווען מאכט מען קידוש החודש? נישט יעדע חודש מאכט מען קידוש החודש. פריער האט דאך געזאגט, מצות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו. אבער יעצט דארף מען מאכן אלע דריי. ואין מקדשין אלא חודש שנראה בזמנו. זאגט דער רמב״ם, ווען מאכט מען קידוש החודש? קידוש החודש איז נאר ווען מ׳האט געזען די לבנה אויף די דרייסיגסטע טאג. אבער ווען ס׳איז נישט נאר בזמנה, ווען ס׳איז א חודש מער, ווען מ׳האט עס געזען א טאג שפעטער, דעמאלטס מאכט מען שוין נישט קידוש החודש, און שפעטער וועט ער מער מסביר זיין.
Speaker 2: איי, ס׳איז פשוט, יא, ווייל ס׳ווערט אויטאמאטיש דעמאלטס. ס׳איז שוין דא, ס׳איז נאר דא שיין אפשען, ס׳קען נאר זיין היינט אדער מארגן.
Speaker 1: יא, אבער ס׳איז נישט פשט אז יעדער ראש חודש דארף האבן א דעקלערעישאן מקידוש. די קידוש, הגם, מיר גייען זען אז ס׳מאכט א גרויסע חילוק די קידוש, קידוש בטעות איז יא גוט, אבער דאס איז נאר ווען ס׳איז דא א ספק. קידוש דארף נאר זיין ווען ס׳קען זיין. קען זיין אנדערש. יא? יא.
הלכה ב (המשך) — ואין מקדשין אלא ביום
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, ואין מקדשין אלא ביום. די הכרזה פון מקדש זאגט מען בייטאג. אינטערעסאנט. ס׳שטייטש, ראש חודש ווערט ביום שלשים. די נעקסטע צופרי. אינדערפרי, יא. אבער ביינאכט זאגט מען נישט י״א יבא, ביז משה שבשמים. אפשר יא, מי ספק, אבער אזוי ווי אונז טוען. ואם כתשועה בלילה אינו מקדש. פארוואס?
Speaker 2: ווייל בית דין פסק׳נט נישט ביינאכט?
Speaker 1: ס׳איז דא עפעס אן ענין אז די בית דין… קדוש החדש ספעציעל. בית דין סתם אזוי אויכעט, אבער קדוש החדש איז א ספעציעל אז מ׳טוט עס נאר בייטאג. פארוואס? איך ווייס נישט.
Speaker 2: ווער זאגט נישט פארוואס?
Speaker 1: איך ווייס נישט. ווער זאגט אז איך דארף וויסן אלעס? נישט מקדש ביינאכט. ביינאכט? איך גיי נישט פאר זאכן. מ׳גייט דאך לערנען יעצט גאנצע הלכות וואס זענען געבויט אויף דעם, רייט?
Speaker 2: ס׳איז דאך דא א פסוק, ס׳שטייט “מיום יום ימימה”.
Speaker 1: אה, די גמרא לערנט עס ארויס פון א פסוק. אקעי, שארף.
הלכה ח — אפילו ראו בית דין וכל ישראל… ולא אמרו מקודש עד שחשכה
Speaker 1: זאגט דער רמב״ם ווייטער, וואס טוט זיך אזא פאל? “אפילו ראו בית דין וכל ישראל”, דער בית דין אליין, יעדער האט געזען די לבנה, “אבל לא אמרו בית דין ‘מקודש'”, מ׳האט נישט געמאכט די מעמד פון זאגן “מקודש”, “עד שחשכה ליל אחד ושלשים”, ביז ס׳איז געווארן די נאכט פון ל״א. “או שנחקרו העדים”, מ׳האט אפילו שוין אויסגעפארשט די עדים, אבער בית דין האט נישט מספיק געווען, ס׳איז נישט געווען גענוג צייט. אדער דער בית דין אליין האט געזען, אדער ס׳איז געקומען עדים, אדער לאמיר זאגן מ׳האט חוקר געווען עדים אבער ס׳האט זיך פארשלעפט ביז ס׳איז שוין געווארן נאכט, און בית דין האט נישט געזאגט “מקודש” בייצייטנס, פאר ס׳איז געווארן ליל אחד ושלשים. “אין מקדשין אותו”, דעמאלט איז מען מער נישט מקדש די חודש, “ויהיה החודש מעובר”, דעמאלט ווערט די חודש מעובר, מאכט מען עס א חודש פון איין און דרייסיג טעג. “ולא יהיה ראש חודש אלא יום אחד ושלשים, אף על פי שנראה בליל שלשים”.
זאגט דער רמב״ם, “שאין הראיה קובעת, אלא בית דין שאומרים ‘מקודש׳ הם שקובעים”. ס׳פעלט אויס די אמירה פון די בית דין, דאס מאכט די זאך. דער ראיה פעלט אויס. דער בית דין אליין ווייסט, זיי זענען קובע, זיי האבן זיך יעצט געמאכט נעמען עדות אז ס׳איז געווען נעכטן די ראיה. אבער כל זמן וויבאלד זיי האבן פארפאסט די שקיעה, די צייט צו זאגן “מקודש”, איז עס נישט געווארן מקודש.
הלכה ט — ראו בית דין עצמן בסוף יום כ״ט
Speaker 2: ער האט נישט געזאגט וואס געשעט ווען בית דין אליין האט געזען. דארף צוויי דיינים פרעגן די אנדערע דיין?
Speaker 1: אה, “ראו בית דין עצמן”. יא, דא שטייט עס, יא, דא. אקעי. אויב דער בית דין אליין, “בסוף יום תשעה ועשרים”, האבן זיי געזען די לבנה, נאך די ניין און צוואנציגסטע טאג, ווען ס׳איז געווארן די דרייסיגסטע, זאגט ער אזוי: “אם עדיין לא יצאו כוכבים בליל שלשים”, אה, מ׳קען דאך אבער נישט מקדש זיין בלילה. און זיי האבן געזען בלילה, זיי האבן געזען אנפאנג נאכט, ווען ס׳איז נאך געווען על פי הלכה נאך פאר די… פאר צאת הכוכבים. אקעי, דא איז א רייף, צוויי און זיבעציג אדער וואס, ס׳דארף שוין זיין טונקל און ס׳זאל נאך הייסן בייטאג.
Speaker 2: ס׳דארף נישט זיין טונקל, מ׳דארף קענען זען די לבנה.
Speaker 1: די לבנה האט נישט מיט טונקל. עפעס טונקל דארף זיין?
Speaker 2: ניין, בכלל נישט. שוין, מ׳קען זען די לבנה ווען ס׳איז אינגאנצן לעכטיג. רבינו, קוק אינדרויסן.
Speaker 1: יא, מ׳קען זען די לבנה ווען ס׳איז אינגאנצן לעכטיג.
Speaker 2: צו די ערשטע טאג דארף שוין שווער ארבעט.
Speaker 1: יא, סוף יום, אקעי. די לבנה קען מען געהעריג זען ווען ס׳איז לעכטיג. אויב איז נאך נישט ארויסגעקומען די כוכב, ס׳ווערט דאך נאכט ווען ס׳איז דא יציאת הכוכבים. אויב ס׳איז נאך נישט ארויסגעקומען קיין כוכב על עת לשם איז נאך בייטאג, איז בית דין אומרים מקודש מקודש, עדיין יומי. מ׳קען נאך מקדש זיין. ואם ראו יב״ל את לשון, אחר שיצאו שני כוכבים, קען מען שוין נישט מקדש זיין יענע נאכט ווייל ס׳איז שוין ביינאכט. איז למחר מושיבין שני דיינים אצל אחד מהם. וואס טוט מען אבער? דא וויל ער קאווערן אן אנדערע זאך. וויאזוי טוט מען? ס׳דארף זיין אן ענין פון פרעגן און ענטפערן, ס׳דארף זיין א קבלת עדות. וויאזוי טוט מען עס? איז מושיבין שני דיינים אצל אחד מהם. זעצט מען צוויי דיינים ביי די… נאך צוויי דיינים, דאס הייסט. מ׳ברענגט נאך צוויי דיינים, און צוויי פון די דריי וואס האבן געזען ווערן עדים, און זיי זאגן מפני השלשה. ויקשו השלשה. אבער ס׳זעט אויס אז טאמער ס׳איז נאך ביינאכט, זיי האלטן נאך אינמיטן די ראיה, דעמאלטס דארף מען נישט מאכן קיין מושב פון קבלת עדות, ווייל דער בית דין אליין זעט. עדות איז ווען דער בית דין אליין זעט נישט, אדער דער בית דין פון נעכטן האט מען נאכנישט געזען. בשעת מעשה, אפשר פעלט נישט אויס. אזוי זעט אויס, אזוי זאגט טייטשט ער אויך.
דיסקוסיע: עדות און זכרון — ווען דער בית דין אליין זעט
Speaker 1: ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ס׳איז קיין עדות האט צו טון אזוי ווי מיט זכרון. און די מינוט דו זאגסט… זכרון איז דאך א זאך, איך זע נישט יעצט, נאר איך געדענק, איך האב עפעס א מעמארי אין מיין קאפ. א מעמארי דארף מען פרעגן. אדער דו אליינס פון נעכטן אזוי ווי א צווייטער. אבער דו אליינס יעצט דארפסטו נישט קיין עדות? איך זע דיך קלאר. ס׳קען דאך נישט זיין לא תשמיעה גדולה מראיה. דאס שטייט אין די גמרא, לא תשמיעה גדולה מראיה. אז איך זע אליינס זיכער אז איך דארף נישט קיין עדות. אקעי, עס קומט נאך איין זייער אינטערעסאנטע טאג.
הלכה י — בית דין שקידשו את החודש בין שוגגין בין מוטעין בין אנוסין — הרי זה מקודש
Speaker 1: בית דין של קדשת החדש. בית דין האט שוין מקדש געווען די חדש. בין שוגגים, סיי בית דין זענען געווען שוגג. זיי האבן געמאכט א טעות, זיי האבן געמיינט אז ס׳קען שוין זיין, און ס׳איז נישט געווען. דאס מיינט טייטש, זיי האבן געמאכט א שוגג. בין מוטעין זענען געווארן עפעס פארנארט. יא, ווייטער. אית דין מית דין ווען איידעם האבן זיי פארנארט. ס׳איז יא געווען פאלשע איידעם, אבער די איידעם האבן גוט געפעסט די טעסט, אבער זיי זענען געווען פאלש. בין אנוסים האט זיי געצווינגען צו מקדש זיין. קומען אפשר א גוי און געזאגט, “ענק מאכן יעצט א חודש.”
Speaker 2: יא, האבן זיי געקומען מיט א גוי.
Speaker 1: אבער געפארן, יא, מיט א גוי. זייער גוט. אנשטאט צו קומען מיט א שקר, זענען זיי געקומען מיט א גוי. איז ער הייסט ער מקדש? איז ער מקדש.
און וואס הייסט ער איז מקדש? די נעקסטע יום טוב דארף מען זיין לויט די טאג וואס מ׳האט מקדש געווען. וחייבין הכל לתקן על מועדות היום שקידשו בו. אזויווי מ׳זעט אין די גמרא אז ס׳איז געווען א מחלוקת צווישן די חכמים, און מ׳האט זיך אונטערגעגעבן, רבי יהושע האט זיך אונטערגעגעבן צו רבן גמליאל, אפילו לויט זיין חשבון איז געווען די ראנג טאג. זאגט ער, “אפילו שזה יודע”, אפילו דער מענטש ווייסט שטעה, ס׳איז דא דארטן איין תלמיד חכם וואס ווייסט זיכער אז זיי האבן זיך טועה געווען, אן אסטראנאמער בעצם, “חייב לסמוך עליהם”, דארף ער זיך מכניע זיין און זיך סומך זיין אויף די בית דין. פארוואס? “שאין הדבר מסור אלא להם”. די זאך, די אויטאריטי ליגט אין די הענט פון די בית דין.
יסוד — “ומי שצוה לשמור המועדות הוא צוה לשמוע להם”
Speaker 1: און דער רמב״ם זאגט אן אינטערעסאנטע לשון, זאגט ער, “ומי שצוה לשמור המועדות”, דער זעלבער באשעפער וואס האט געהייסן בכלל האלטן ימים טובים, “הוא צוה לשמוע להם”, ער האט געהייסן אז מ׳דארף פאלגן די דיינים. אפילו אויב דו ווייסט אנדערש, ראש חודש ווערט נישט ווען ס׳איז דא א לבנה, נאר ראש חודש ווערט ווען דער בית דין האט געזאגט אז ס׳איז געווען א לבנה. שנאמר “אשר תקראו אתם”, וואס זיי, דער בית דין, וועלן רופן, יענץ ווערט א טאג. און די גמרא זאגט חז״ל, “אפילו שוגגים, אפילו אנוסים”.
דער רמב״ם איז נישט מסביר די דרשה. אפשר מיינט ער אז מ׳קען עס לערנען פשוט, “אשר תקראו אתם”, אז מ׳רעדט פון די מועדים. די תורה זאגט, ווען איז די מועדים? ווען דער בית דין רופט עס. איי, דער בית דין האט געמאכט א טעות? נישט דיין עסק. א מענטש קען פרעגן, “איך ווייס דאך די אמת.” ניין, דו ווייסט נישט די אמת, ווייל די אמת איז ווען דער בית דין זאגט עס.
אבער אין די גמרא שטייט א דרש, אז ס׳שטייט “אתם” חסר, ס׳שטייט נישט מיט א ו׳, און מ׳טייטשט “אתם”, “אשר תקראו אתם”, וואס ענק זאגן.
באמערקונג — דער רמב״ם ברענגט נישט “מזידים”
Speaker 1: אן אינטערעסאנטע זאך, ער זאגט אז אין די גמרא שטייט… דער רמב״ם ברענגט נאר “שוגגים, מוטעים, אנוסים”, אבער די גמרא שטייט “מזידים”, און דער רמב״ם ברענגט עס נישט. אבער ער ברענגט נאר א גוטע הערה, אז אויב לאמיר זאגן אז ס׳איז דא דארטן א תלמיד חכם, ער ווייסט אז דו…
הלכות קידוש החודש, פרק ב׳ — סיום הדיון: בית דין שקידשו מזידים
המשך: פירוש “מזידים” — חילוק בין אונסים למזידים
Speaker 1: ס׳איז טייטש, ווען ס׳איז געווען איין אונס, אויף דעם זאגט מען יהרג ואל יעבור אדער וואס, שוין, זענען זיי נאך אלץ בית דין. אבער א מינוט, דו ווייסט מזידים, זענען זיי דאך נישט קיין אמת׳דיגע ערליכע בית דין, זענען דאך נישט די חכמי, זענען דאך נישט די חכמים פון יענע צייט. איז דארף מען שנעל ברענגען, דער מענטש וואס ווייסט עס דארף שנעל גיין צוזאמנעמען אפאר תלמידי חכמים און מאכן א נייע בית דין. איך הער.
Speaker 2: וואס דארף מען, דער אמת איז אז ס׳איז אן אנדערע גרסא וואס ער האט געהאט אין די גמרא. ניין, אפילו מזידים וועט דאך טאקע זיין זייער ווירד.
וואס הייסט מזידים? ווי קען דאס זיין? זיי דריי דיינים זענען רשעים? ניין, זייער גוט. אזוי ווי ער זאגט, אז מזידים וואלט געמיינט אז דער בית דין האט עפעס א חשבון, עפעס א ריזען פארוואס זיי ווילן ס׳זאל זיין היינט ראש חודש.
ער רשע׳ט נישט מזידים. מזידים מיינט אזוי ווי… מזידים וואס קומט אים בזדון. זדון האבן אסאך מיר מיינט שלעכט, נישט דווקא. דעמאלטס טאקע פארנעם, יא, מסכים.
—
סיום
Speaker 1: אקעי, עד כאן פרק ב׳ פון הלכות קידוש החודש. יא.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום של הלכות קידוש החודש, פרק ב׳
—
הלכה א׳ — מי כשר לעדות החודש
רמב״ם: „אין כשר לעדות ראש החודש אלא שני אנשים כשרים הראויים להעיד בכל דבר ודבר. אבל נשים ועבדים הרי הן כשאר פסולי עדות ואין מעידין.”
פשט: עדות החודש צריכה שני אנשים כשרים, בדיוק כמו כל עדות אחרת. נשים, עבדים, וכל פסולי עדות פסולים.
חידושים והסברות:
1. מדוע מזכיר הרמב״ם נשים ועבדים בפרט? היה אפשר לחשוב שנשים ועבדים, שהם בדרך כלל אנשים ישרים (לא רשעים/גזלנים), יהיו כשרים לעדות החודש. הרמב״ם מלמד אותנו שאפילו הם פסולים — “דעתם” אינה חזקה מספיק לפי חז״ל.
2. שיטת רבי שמעון בר יוחאי (משנה ראש השנה): ר׳ שמעון סובר ש״אב ובנו וכל הקרובים כשרין לעדות החודש”, ואולי גם פסולים אחרים כשרים. ר׳ יוסי מביא גם מעשה עם עבד. הרמב״ם פוסק לא כשיטות אלו — עדות החודש צריכה כשרות מלאה כמו כל עדות. ראיית ר׳ שמעון היא מ״החדש הזה לכם” — שנאמר למשה ואהרן, שהם אחים, מה שמראה שקרובים כשרים לעדות החודש. הסברא מובנת כי בקרובים אין נגיעות. אבל הרמב״ם לא פוסק כך.
—
הלכה א׳ (המשך) — אב ובנו שראו את הירח
רמב״ם: „אב ובנו שראו את הירח ילכו לבית דין להעיד, לא מפני שעדות החודש כשירה בקרובים, אלא שאם ימצא אחד מהם פסול… יצטרף השני עם אחר ויעיד.”
פשט: אב ובן שראו את הלבנה שניהם ילכו לבית דין, לא משום שקרובים כשרים יחד, אלא כי אם אחד יימצא פסול (מסיבה אחרת, כגון גזלנות), יוכל השני להצטרף עם עד אחר.
חידושים והסברות:
1. קושיא — מדוע שניהם צריכים ללכת? אחד מאב ובנו ממילא אינו שימושי כעד שני לראשון (כי קרובים). שילך רק אחד! (מאוחר יותר רואים שעדים מותרים אפילו לחלל שבת כדי ללכת — אז זה חידוש שהם צריכים ללכת.)
2. תירוץ: אי אפשר לדעת מראש מי מהם בית הדין יפסול מסיבה אחרת. בית הדין יכול לדעת משהו שהעד עצמו אינו יודע (למשל שהוא גזלן). לכן שניהם צריכים ללכת — כדי למקסם את הסיכויים שאחד יוכל להצטרף עם עד אחר.
—
הלכה א׳ (המשך) — פסולי עדות מדברי סופרים
רמב״ם: „וכל הפסול לעדות מדברי סופרים… אף על פי שהוא כשר מן התורה [הוא פסול לעדות החודש].”
פשט: אפילו מי שפסול רק מדרבנן (כמו משחק בקוביא — אבק גזל), גם הוא פסול לעדות החודש.
חידושים והסברות:
1. מדוע היה אפשר לחשוב שפסולי דרבנן יהיו כשרים לעדות החודש? שתי סברות:
– (א) בעדות החודש יש פחות חשש משקר — לעד אין אג׳נדה (לא כמו דיני ממונות).
– (ב) עדות החודש שונה מעדות רגילה — בית הדין יודע כבר לפי חשבון שהלבנה יכולה להיראות, ואפילו אם הייתה טעות, ברגע שבית הדין אומר “מקודש” הוא מקודש. אז העדות היא רק דבר “פורמלי”, ויש להקל.
2. הרמב״ם פוסק: לא. כל דיני פסולי עדות חלים גם כאן.
3. קושיא על הסברא של “אין אג׳נדה”: זו אינה סברא טובה, כי גם בעדויות אחרות (כמו עדות קידושין) לעד אין אג׳נדה, ובכל זאת עדות פסולה פסולה. כאשר חכמים פוסלים, הם פוסלים על כל העדויות.
4. קושיא על הסברא של “בית דין יודע כבר”: בית הדין יודע רק שזה אפשרי לראות את הלבנה, לא שראו בפועל. יכול להיות מעונן, או סיבות טכניות אחרות המונעות ראייה. אז צריך עדות אמיתית.
5. כיצד פסול דרבנן יכול לדחות יום טוב דאורייתא? אם פוסלים עדים מדרבנן, זה יכול לגרום לכך שראש חודש (וממילא יום טוב) יחול ביום אחר — תוצאה דאורייתא! התירוץ: “יש כח ביד חכמים” — בדיוק כמו בקידושין ועניינים אחרים, לחכמים יש כח לפסול עדות, וזה משפיע גם על דאורייתא.
—
הלכה ב׳ — דין תורה שאין מדקדקין בעדות החודש
רמב״ם: „דין תורה שאין בית דין מדקדקין בעדות החודש… ואפילו נמצאו זוממין — החודש מקודש.”
פשט: מן התורה אין צורך לדקדק בעדות החודש — לא על האדם (מקבלים מכל אחד) ולא על העדות (אין דרישה וחקירה). אפילו אם העדים נמצאו זוממין, החודש נשאר מקודש.
חידושים והסברות:
1. שתי נפקא מינות של “אין מדקדקין”:
– (א) לקבל מכל אדם — אין צורך לבדוק במיוחד את כשרות האדם לפני שמקבלים אותו כעד.
– (ב) אין לעשות דרישה וחקירה — אין צורך לחקור את העד על עדותו בחקירות ודרישות.
2. מדוע אין צורך בדרישה וחקירה: עיקר הטעם של דרישות וחקירות בעדות רגילה (באיזו שעה, באיזה מקום, וכו׳) הוא כדי שיוכלו להזים — לבדוק אם זה אמת. אבל בעדות החודש, אפילו כשבודקים ומוצאים שהם עדים זוממין, החודש עדיין מקודש. ממילא נופל הטעם כולו של דרישה וחקירה.
3. מה משמעות “דין תורה”: החידוש של “דין תורה” הוא שמדאורייתא תמיד כך — יהודי כשר עד שיודעים אחרת. אבל מאוחר יותר תיקנו חכמים שתי תקנות (על האדם ועל עדותו), וזה החידוש — שמדאורייתא לא היה צורך בכך.
—
הלכה ג׳ — בראשונה מקבלין מכל אדם, והתקנה בגלל מינים
רמב״ם: „לפיכך בראשונה היו מקבלין עדות החודש מכל אדם, שכל ישראל בחזקת כשרות… משקלקלו המינים, והיו שוכרים אנשים להעיד שראו ואין להראות, התקינו שלא יקבלו בית דין עדות החודש אלא מעדים שמכירין בית דין אותם שהם כשרים, ושיהיו דורשין וחוקרין את העדות.”
פשט: בראשונה קיבלו עדות החודש מכל יהודי, כי כל ישראל בחזקת כשרות. לאחר שהמינים (צדוקים/ביתוסים) החלו לשכור עדי שקר, תיקנו חכמים שמקבלים רק מעדים שבית הדין מכיר אותם ככשרים, ועושים דרישה וחקירה.
חידושים והסברות:
1. “כל ישראל בחזקת כשרות” — מה משמעות הדבר? במקום אחר כתוב שמעם הארץ לא מקבלים עדות. כיצד זה מתיישב עם “כל ישראל בחזקת כשרות”? התירוץ: עם הארץ הוא קטגוריה ספציפית שבה חז״ל אמרו שיש לו “רעיסא” בכשרותו. “כל ישראל” מתייחס ליהודי רגיל, לא למי שיש לו כבר בעיה ידועה. הכלל “עד שיבדל לך” פירושו שעד שיודעים אחרת, כל יהודי בחזקת כשרות.
2. ההבדל בין חזקת כשרות לעדות מיוחדת על האדם: לאחר התקנה היה צורך לא רק בחזקת כשרות, אלא ב״תעודת כשרות” מיוחדת — צריך תחילה עדות על האדם שהוא כשר. זו רמה שונה לגמרי מחזקת כשרות סתם.
3. שתי תקנות, לא אחת: הרמב״ם מציין שתי תקנות נפרדות:
– (א) מקבלים רק מעדים שבית הדין מכיר (“מכירין”).
– (ב) עושים דרישה וחקירה על העדות.
במשנה לא כתוב בבירור שדרישה וחקירה היא גם חלק מהתקנה. אבל הרמב״ם הבין כך — שבעצם (מדאורייתא) אין צורך בדרישה וחקירה, אלא בגלל הביתוסים/צדוקים תיקנו זאת.
4. מה רצו המינים? שני מהלכים:
– (א) הם רצו לערער את סמכות בית הדין הגדול בירושלים — כי קידוש החודש הוא עניין של סמכות.
– (ב) הם רצו לתמרן שפסח יחול בשבת, כדי ש״ממחרת השבת” (בספירת העומר) יתאים לשיטתם שזה ממש שבת.
—
הלכה ד׳ — שליחת מכירין עם העדים
רמב״ם: „לפיכך אם לא יהיו בית דין יודעים את העדים שראו הירח, משלחין אנשי העיר שנראה בה עם העדים… עדים אחרים שמזכין אותם לבית דין ומודיעין אותם שאלו כשרים הם, ואחר כך מקבלים מהם.”
פשט: אם בית הדין אינו מכיר את העדים, צריכים אנשי העיר לשלוח אנשים אחרים שבית הדין כן מכיר, כדי שיאשרו שהעדים כשרים.
חידושים והסברות:
1. מי הם ה״מכירין”? העדים השניים חייבים להיות אנשים שבית הדין כן מכיר — ראשי הקהל, אנשים מבית הדין המקומי, או אנשים ידועים אחרים.
2. מה צריכים המכירין לומר? הם לא צריכים לומר משהו ספציפי — רק שהעד אינו צדוקי, שהוא יהודי כשר. זהו “character witness.”
3. האם צריך לבוא בעצמו או מספיק מכתב? נדון האם המכירין היו צריכים לבוא באופן אישי או שמכתב היה מספיק. מצד אחד: מתי אפשר לעשות עדות במכתב? מהצד השני: זו לא עדות בדין המסורתי — זה דין של “בירור”, דבר מעשי כדי לוודא שהעדות כשרה. לכן, לשון הרמב״ם (“משלחין… עם העדים”) משמע שהם צריכים לבוא בעצמם.
—
הלכה — חשבונות של בית דין וחקירות ודרישות של עדים
רמב״ם: „בית דין מחשבין בדרכים שהאצטגנינים מחשבים בהם ויודעים שהלבנה כשתיראה בחדש זה אם תהיה בצפון השמש או בדרומה ואם תהיה רחבה או קצרה ולאיזה צד יהיו ראשי קרניה נוטים… כיצד ראיתם אותה? האם ראיתם אותה בצפון או בדרום? לאיכן היו קרניה נוטות? כמה היתה גבוהה בראיית עיניכם? וכמה היתה רחבה? אם נמצאו דבריהם מכוונים — מקבלים עדותם, ואם לא — אין מקבלים עדותם.”
פשט: בית הדין מחשב בחכמת התכונה (אסטרונומיה) כיצד הלבנה צריכה להיראות — צפון או דרום מהשמש, רחבה או צרה, לאיזה צד הקרניים (הקצוות) נוטות, וכמה גבוה בשמים. אחר כך שואלים את העדים על כל הפרטים. אם מתאים — מקבלים; אם לא — אין מקבלים.
חידושים והסברות:
1. ההבדל בין החשבון של פרק א׳ לבין החקירות ודרישות של כאן: החשבון של פרק א׳ — לדעת אם בכלל יכולה להיות הלבנה היום — היה תמיד ואינו בדיקות וחקירות. אבל החקירות ודרישות של כאן הן פרטים ששניהם יכולים להיות, או רק אופן אחד יכול להיות — זו דרך לתפוס את האדם שהוא משקר, או לראות שלא התבונן היטב. זה אנלוגי למעשה בדק בן זכאי בקצת עינים — שואלים שאלות מסוימות שאינן באמת נוגעות לעדות, אלא זה עוד פרט של המציאות, כדי שיוכלו להכחיש את העד.
2. מה משמעות “רחבה או קצרה”? לכאורה בתחילת חודש הלבנה תמיד צרה (קצרה). שני פירושים:
– (א) אולי כן יש הבדל — כמה שעות מאוחר יותר היא קצת יותר רחבה.
– (ב) “רחבה” פירושה רחוקה יותר מהשמש — כלומר, כמה רחוקה הלבנה מהמקום שבו השמש הייתה. זה יכול להיות קצת יותר רחוק או קרוב יותר, ולפי זה יהיה כמה רחב החלק המואר.
3. “כמה היתה גבוהה” — מדוע הרמב״ם לא כותב שחישבו זאת: הרמב״ם כותב ששואלים את העדים כמה גבוהה הייתה הלבנה בשמים, אבל הוא לא כותב שבית הדין חישב זאת מראש. זה משום שגובה קשה יותר לשער — אין מספרים ברורים. אדם לא יכול לומר בדיוק כמה גבוה, זה יותר עניין של דמיון (הערכה). אבל אפשר כן לראות שקרן — אם מישהו אומר גוזמאות (למשל “היה ממש גבוה מעל ראשי”), יודעים שזה שקר. זה דבר אמיתי, אבל לא מספרים מדויקים.
4. שתי מטרות של החקירות — נגד שקרנים ונגד טעויות:
– (א) נגד עדי שקר/זוממים — אנשים שאומרים שקר בכוונה (כמו שהביתוסים שלחו).
– (ב) נגד טעויות — העד הוא יהודי ישר, אבל נדמה לו, לא התבונן היטב. דרך חקירות ודרישות זה מתגלה.
5. האם החקירות עוזרות נגד ביתוסים מתוחכמים? החקירות ודרישות לבדן לא היו עוזרות נגד הצדוקים/ביתוסים, כי הם יכולים לקחת עדי שקר מתוחכמים שגם למדו אסטרונומיה ויודעים מה לומר. על זה צריך דווקא “מכירים אותם” — שיכירו את האדם באופן אישי. המעשה בגמרא מוזכר שבו מישהו קיבל שוחד וסיפר “סיפור פיקטיבי” על הלבנה (עם מקל, פנים, דברים כאלה) — על רמאי נאיבי כזה עוזרות חקירות לבדן, אבל על רמאי חכם צריך דווקא מכירים אותם.
6. לשון “אין מקבלים” — לא פסול, אלא לא ראה: הלשון “אין מקבלים עדותם” אינה פירושה שפוסלים אותם כעדים (הם לא שקרנים), אלא שעדותם אינה טובה — נדמה להם, לא התבוננו היטב. הרי מדובר בעדים שכבר באו עם מכירים אותם (יהודים כשרים), אבל בחקירות ודרישות מתברר שלא כיוונו.
—
הלכה — ראינוה במים, בעבים, באספקלריא
רמב״ם: „אמרו העדים ראינוה במים או בעבים או באספקלריא, או אפילו אם לא ראה אלא מקצתו ברקיע ומקצתו בעבים או במים או באספקלריא — אינה עדות.”
פשט: אם העדים אומרים שראו את הלבנה במים (השתקפות), דרך עננים, על מראה/זכוכית, או אפילו רק חלק בשמים וחלק דרך אמצעים כאלה — זו לא עדות.
חידושים והסברות:
1. מה משמעות “באספקלריא”? הפירוש הפשוט הוא שאספקלריא פירושה מראה (השתקפות). יש שלומדים שאספקלריא פירושה שרואה דרך זכוכית, אבל פשוטו אינו כך. ההבדל: ראייה דרך זכוכית היא ראייה ראויה (כמו מי שמסתכל דרך משקפיים — הוא רואה את הדבר), אבל השתקפות היא לא ראייה של הלבנה עצמה.
2. מדוע זה לא טוב — סברא: זה לא עניין שהעדים נפסלים — אלא זה אומר לא ראה את הלבנה. ראית משהו (השתקפות, תמונה), אבל לא את הלבנה עצמה. העדות צריכה להיות שראה את הלבנה ממש. זה שהלבנה נמצאת שם אפשר לדעת סתם מחשבון — לא עוזר שראית אותה במים, כי לא ראית את הלבנה.
3. חידוש בפירוש “אין זו ראיה”: “אין זו ראיה” אינה פירושה לא שהעד שקרן. מאמינים לו שראה משהו, אבל מה שראה אינו ברור מספיק כדי להיחשב כ״ראייה” של הלבנה. זה הבדל בין: (א) הוא שקרן, ו-(ב) הוא לא ראה בבירור מספיק — שניהם מובילים ל״אין זו ראיה”, אבל מסיבות שונות.
—
הלכה — הבדלים בגובה הלבנה: “כמו שתי קומות” לעומת “כמו שלש קומות”
רמב״ם: „אמר אחד ראיתיו וגבוה בעיני כמו שתי קומות, ואמר השני כמו שלש — מצטרפין. אמר אחד כמו שלש קומות ואמר השני כמו חמש — אין מצטרפין. ומצטרף אחד מהם עם אחר שיעיד כמותו.”
פשט: כאשר שני עדים אומרים קצת אחרת כמה גבוהה הייתה הלבנה (2 לעומת 3 קומות), זו רק הערכה ואפשר לצרפם. אבל כשההבדל גדול מדי (3 לעומת 5), אי אפשר, כי הם מדברים כביכול לא על אותו דבר. “קומה” פירושה קומת אדם (גובה של אדם), לא קומה של בניין.
חידושים והסברות:
1. מדוע “אין מצטרפין” ב-3 לעומת 5: בקידוש החודש שני העדים מסתכלים באותו זמן (הם ביחד), ואין מספיק זמן להבדל כה גדול. בראיית הלבנה הזמן כמעט תמיד זהה — מיד לאחר שקיעה, ליל כ״ט או ל׳. אי אפשר לראות את הלבנה הראשונה באמצע הלילה, אז שאלת הזמן אינה כל כך רלוונטית.
2. “אין מצטרפין” אינה פירושה “שקרנים”: כאשר הרמב״ם אומר “אין מצטרפין” ב-3 לעומת 5, הוא לא מתכוון שאחד שקרן. הפירוש הוא שהם לא מדברים על אותו דבר, ממילא אי אפשר לצרפם כעדות אחת. אבל כל אחד בנפרד יכול למצוא שותף אחר שמסכים איתו, וזה כשר. הראיה: הרמב״ם אומר במפורש “ומצטרף אחד מהם עם אחר שיעיד כמותו” — שניהם נשארים עדים כשרים.
3. קושיא של ר׳ חיים קנייבסקי: בית הדין ידע (לפי חשבון) כמה גבוהה צריכה להיות הלבנה. ממילא, מדוע הרמב״ם לא אומר שבית הדין יברר איזה עד אומר נכון וילך איתו? התירוץ: אולי זה לא דבר כל כך ברור — אנשים לא יודעים בדיוק מה הם מתכו
נים כשהם אומרים “קומות”, וצריך פשוט שני אנשים שאומרים אותו דבר.
4. [דיגרסיה: כמה קשה לראות את הלבנה החדשה?] אם אפשר לראות את הלבנה, אלפי אנשים צריכים לראות אותה — מדוע מדברים רק על שני עדים? האור הראשון (מאוחר יותר זה מתפרסם), אבל היום הראשון הוא ממש קשה — הלבנה קטנה מאוד, צריך עיניים טובות, מקום נקי, הר נכון. אפילו היום זו “תחרות” מי יכול לראות ראשון. בארץ ישראל יש מעט עננים, אבל עדיין קשה להבחין ב״לבנה התינוקת”.
—
הלכה — ראינוהו בלא כוונה
רמב״ם: „אמרו ראינוהו בלא כוונה, ונתכוונו לראותו ושוב לא ראינוהו — אין זו עדות ואין מקדשין עליה, שמא עבים נתקשרו ונראו כלבנה וכילו והלכו להם.”
פשט: שני עדים אומרים: ראינו את הלבנה באקראי, בלי כוונה. כשהתחלנו להתמקד, כבר לא ראינו אותה יותר. זו לא עדות כשרה, כי אולי עננים התקבצו ונראו כמו הלבנה, ואחר כך הלכו.
חידושים והסברות:
1. זה לא דין של “כוונה”: החידוש הוא שאין דין מיוחד שצריך להיות כוונה לראות. הבעיה היא ספציפית שראה אותה שנייה, וכשהסתכל שוב היא כבר לא הייתה שם. זה עצמו ראיה שאולי היה ענן. הלבנה לא נעלמת כל כך מהר.
2. הבדל בין מקרים (מהגמרא): אם העד אומר “ראינו בלא כוונה” אבל הוא יכול לענות בבירור על כל השאלות (איזה צד, כמה גבוה, וכו׳), אז זה טוב. רק כשהוא אומר “ושוב לא ראינוהו” — שאחר כך לא ראה אותה יותר — אז זה פסול, כי זה סימן שלא הייתה הלבנה.
3. מה אם מיד אחר כך בא ענן שכיסה את הלבנה האמיתית? במקרה כזה זה כנראה כן יהיה טוב — כי ראה את הלבנה, רק ענן כיסה אותה. אבל הרמב״ם מדבר על מקרה שבו לא ברור אם הייתה לבנה או ענן מלכתחילה.
—
הלכה — ראיית הלבנה ביום כ״ט שחרית במזרח, וליל ל׳ במערב
רמב״ם: „אמרו עדים ראינוהו ביום תשעה ועשרים שחרית במזרח, וראינוהו בליל שלשים במערב — הרי אלו נאמנים ומקדשין על ראייתן, שהרי ראו אותה בזמנה… שאין אנו אחראין לראות בשחרית… שהעבים הם שנתקשרו ונראו להם כלבנה.”
פשט: עדים אומרים שראו את הלבנה הישנה בבוקר של כ״ט במזרח, ואז את הלבנה החדשה בלילה של ל׳ במערב. זה בלתי אפשרי — צריך להיות לפחות 24 שעות (עשרים וארבע שעות מחסר סיהרא) שבהן לא רואים את הלבנה כלל. לכן הם נאמנים.
חידושים והסברות:
1. הרקע האסטרונומי: בסוף חודש רואים את הלבנה הישנה ממש לפני נץ החמה/עלות השחר במזרח, כי הלבנה עולה מאוחר יותר ומאוחר יותר כל יום עד שבסוף חודש היא עולה ממש בבוקר. את הלבנה החדשה רואים תמיד בשקיעה במערב, מיד לאחר שהשמש שוקעת, רק לזמן קצר. בין הלבנה הישנה והלבנה החדשה חייב להיות לפחות 24 שעות שבהן לא רואים כלום (גמרא: עשרים וארבע שעות מחסר סיהרא). אם מישהו אומר שראה את שתיהן בזמן כה קצר — אחת משתיהן טעות.
2. מחלוקת במשנה: רבי יוחנן בן נורי אומר עדי שקר הן — כי עדותם כוללת דבר שלא יכול להיות, הם שקרנים. אבל הרמב״ם פוסק שהם נאמנים.
3. שתי סיבות מדוע הם נאמנים:
– סיבה הלכתית: מה שנוגע לבית דין הוא רק העדות על ליל שלושים — שראו את הלבנה החדשה. מה שהם אומרים על כ״ט בבוקר אינו חלק מעדות החודש, זה סתם סיפור נוסף. שאין אנו אחראין לראות בשחרית — בית דין לא יושב ושואל אנשים על מה שראו בבוקר כ״ט.
– סיבה מטפיזית: אין צורך לפוסלם כשקרנים, כי שהעבים הם שנתקשרו ונראו להם כלבנה — אולי ראו עננים שנראו כמו לבנה. ממילא הם נשארים עדים כשרים.
4. נקודה כללית מעניינת: כאשר עדים באים להעיד, רק מה שרלוונטי לעדות נבדק. אם הוא מספר בדרך אגב שטויות או דברים שלא הגיוניים, אבל זה לא חלק מהעדות עצמה — זה לא פוסל את העד. (יש דין של עדות שהוקחה מקצתה בטלה כולה — אבל זה רק כשהחלק הפסול הוא חלק מהעדות עצמה.)
5. המקרה ההפוך: ראה ליל שלושים (הלבנה החדשה), אבל ליל ל״א כבר לא ראה. גם זה משונה — אם כבר הייתה לבנה חדשה ליל שלושים, בוודאי צריך לראות אותה ליל ל״א (כי היא נעשית גדולה יותר). אבל הרמב״ם אומר גם כאן אין אנו נזקקין — זה לא הנושא שלנו מה היה ל״א. עדות על “לא ראיתי” היא עדות משונה — לא ראה נא ראה — מה סיפרת לי שלא ראית?
—
הלכה — כיצד מקבלים עדות החדש: הסדר של חקירת עדים
רמב״ם: „כל מי שראוי לעיד בא לבית דין, ובית דין מכניסין אותם כולם למקום אחד, ועושין להם סעודות כדי שיהיה העם רגילים לבוא. זוג שבא ראשון בודקין אותו ראשון, ומכניסין את הגדול ושואלין אותו… נמצאו דבריהם מכוונים לחשבון, מכניסין את חבירו… נמצאו דבריהם מכוונים, עדותן קיימת. ושאר כל הזוגות שואלין אותן ראשי דברים, לאו שצריכין להן… אלא כדי שלא יצאו בפחי נפש.”
פשט: הסדר הוא: כל העדים מוכנסים למקום אחד, מכינים סעודות, שואלים את הזוג הראשון (את הגדול תחילה, בנפרד), ואם עדותם מתאימה לחשבון, עדותן קיימת. שאר הזוגות גם נשאלים ראשי דברים, כדי שלא יצאו בתחושה רעה.
חידושים והסברות:
1. סעודות כדי לעודד עדים: מכינים סעודות כדי שיהיו העם רגילים לבוא — כי התהליך יכול להימשך זמן רב, לא רוצים שאנשים יעזבו. סעודה לכולם, אפילו לפני החקירה — כל אחד יכול לאכול, אפילו אם מאוחר יותר מתברר שהוא מדבר שטויות. תחילה נותנים לכולם לאכול. [דיגרסיה: יש עוד סעודה אחרי קידוש החודש — סעודת מצווה, עניין של שמחה.]
2. “הגדול” — מי הולך ראשון? הרמב״ם אומר מכניסין את הגדול — זה הזקן מהזוג. בין שני העדים לוקחים את הזקן תחילה. אם יש כמה זוגות שהגיעו באותו זמן, הולכים לפי גיל (לא לפי מי הגיע ראשון).
3. עדים נחקרים בנפרד: קוראים את העד הראשון לבדו, שואלים אותו, ורק אם דבריו מתאימים לחשבון (נמצאו דבריהם מכוונים לחשבון) קוראים את השני. זה כמו בכל עדות — שואלים כל אחד בנפרד.
4. ראשי דברים לשאר הזוגות — כדי שלא יצאו בפחי נפש: אחרי שכבר יש עדות כשרה אחת, אין צורך הלכתית ביותר עדים (תרי כמאה). לכן שואלים את שאר הזוגות ראשי דברים (לא דרישה וחקירה מלאה, אלא שאלות קצרות — מאיפה אתה? מה ראית?). הטעם: כדי שלא יצאו בפחי נפש — אנשים שבאו מדרך רחוקה לא ירגישו שבאו לשווא. רוצים שיבואו שוב בפעם הבאה — אולי אז הם יהיו הזוג הראשון, או אולי לא תהיה מספיק עדות.
5. שני אמצעים לעודד: צריך את שניהם — סעודות (תגמול חומרי) וגם שיגרמו לאדם להרגיש “רצוי” ו״נחוץ” (אימות רגשי). הסעודה לבדה אינה מספיקה; צריך גם להראות עניין באדם.
6. מדוע זה נחוץ אם זו מצווה? זו מצווה גדולה (מאוחר יותר בפרק כתוב שזה דוחה שבת), מדוע צריך עוד לעודד? זו מצווה על בית הדין, לא על היחיד. היחיד יכול להתחמק — הוא לא מחויב.
7. “פחי נפש” — מה זה אומר? “פח” פירושו “ריק” — תחושה של ריקנות.
—
הלכה — ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונים מקודש מקודש
רמב״ם: „ואחר שתתקיים העדות, ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש.”
פשט: לאחר שהעדות אושרה, ראש בית הדין קורא “מקודש”, וכל הציבור עונה “מקודש מקודש”.
חידושים: הרמב״ם אומר “כל העם עונים” — לא רק בית הדין, אלא כל הנוכחים: עדים, שופטים, שוטרים, כל הנוכחים. זה הופך את זה להכרזה ציבורית.
[דיגרסיה: נדון האם סעודת המצווה בקידוש החודש היא אותה סעודה שניתנה לעדים לפני החקירה, או סעודה נפרדת אחרי הקידוש. המסקנה היא שזו כנראה סעודה שנייה.]
—
הלכה — ואין מקדשין את החודש אלא בשלשה
רמב״ם: „ואין מקדשין את החודש אלא בשלשה.”
פשט: קידוש החודש צריך לפחות שלושה דיינים.
חידושים: במשנה (אולי גיטין) כתוב שקידוש החודש הוא בכ״ג (עשרים ושלושה). אבל הרמב״ם כותב רק “שלושה” — שלושה. נשארת קושיא מה ההבדל. הרמב״ם אומר “אלא בשלושה” — זה כולל גם את מעמד ההכרזה “מקודש”, גם את החשבונות. כל השלושה צריכים לדעת לעשות את החשבונות — לא מספיק שאחד מהם יודע.
—
הלכה — ואין מקדשין אלא חודש שנראה בזמנו
רמב״ם: „ואין מקדשין אלא חודש שנראה בזמנו.”
פשט: קידוש החודש הוא רק כאשר ראו את הלבנה ביום השלושים. כאשר לא ראו עד יום ל״א, החודש נעשה אוטומטית מעובר — אין צורך יותר בקידוש.
חידושים: לא כל ראש חודש צריך הכרזה של “מקודש”. קידוש רלוונטי רק כאשר יש ספק — כלומר ביום השלושים, כאשר יכול להיות שהיום הוא ר״ח או מחר. כאשר זה כבר היום השלושים ואחד, ר״ח הוא אוטומטי.
—
הלכה — ואין מקדשין אלא ביום
רמב״ם: „ואין מקדשין אלא ביום… ואם קידשוהו בלילה אינו מקודש.”
פשט: ההכרזה “מקודש” חייבת להיות ביום. בלילה אינה תקפה.
חידושים: המקור הוא פסוק — “מיום יום ימימה” — כפי שהגמרא לומדת אותו. זה מעניין כי בית דין בדרך כלל גם לא פוסק בלילה, אבל לקידוש החודש יש דרשה מיוחדת לכך.
—
הלכה — אפילו ראו בית דין וכל ישראל… ולא אמרו מקודש עד שחשכה
רמב״ם: „אפילו ראו בית דין וכל ישראל את הלבנה, אבל לא אמרו בית דין מקודש עד שחשכה ליל אחד ושלשים, או שנחקרו העדים… הרי זה חודש מעובר… שאין הראיה קובעת אלא בית דין שאומרים מקודש הם שקובעים.”
פשט: אפילו אם בית הדין עצמו וכל כלל ישראל ראו את הלבנה, אבל לא הספיקו לומר “מקודש” לפני ליל ל״א — החודש נעשה מעובר. הראייה עצמה אינה קובעת — אלא אמירת בית הדין “מקודש”.
חידושים: הרמב״ם מציב עיקרון יסודי: “שאין הראיה קובעת, אלא בית דין שאומרים מקודש הם שקובעים.” זה אומר שראש חודש אינו מציאות טבעית (כאשר הלבנה מופיעה), אלא מציאות הלכתית שנוצרת על ידי הכרזת בית הדין. אפילו כאשר כולם יודעים שהלבנה שם — בלי ה״מקודש” של בית הדין ביום, לא קורה כלום.
—
הלכה — ראו בית דין עצמן בסוף יום כ״ט
רמב״ם: „ראו בית דין עצמן בסוף יום תשעה ועשרים — אם עדיין לא יצאו כוכבים בליל שלשים, בית דין אומרים מקודש… ואם ראוה אחר שיצאו שני כוכבים, למחר מושיבין שני דיינים אצל אחד מהם [ויעיד בפני השלשה].”
פשט: אם בית הדין עצמו ראה את הלבנה בסוף יום כ״ט — אם זה עדיין לפני צאת הכוכבים, הם יכולים מיד לומר “מקודש”. אם זה כבר אחרי צאת הכוכבים (ליל ל׳), הם חייבים לחכות עד מחר, ואז מביאים עוד שני דיינים, שניים מהשלושה המקוריים הופכים לעדים, והם מעידים בפני בית דין חדש של שלושה.
חידושים והסברות:
1. לראות לבנה ביום: אפשר לראות את הלבנה אפילו כשזה לגמרי מואר — לא צריך להיות חושך. אבל בסוף יום כ״ט, בלבנה חדשה, קשה יותר לראות.
2. בית דין רואה בעצמו — צריך עדות? חידוש חשוב: כאשר בית הדין עצמו רואה את הלבנה בשעת מעשה (לפני צאת הכוכבים), אין צורך בקבלת עדות פורמלית — כי “לא תשמיעה גדולה מראיה” (גמרא) — ראייה חזקה יותר משמיעה. בית הדין רואה את זה במו עיניו, לא חסרה עדות.
3. עדות = זיכרון: עדות קשורה לזיכרון — ראיתי פעם משהו, ועכשיו אני מספר את זה. אבל כאשר אני רואה את זה עכשיו, אני לא צריך עדות. לכן, כאשר כבר נעשה לילה ואי אפשר לקדש עד מחר, מה שראו הופך לזיכרון — ואז צריך הליך עדות פורמלי, כמו בעד זר. לכן צריך להביא עוד שני דיינים, שניים מהשלושה המקוריים הופכים לעדים, והם מעידים בפני בית דין חדש של שלושה.
—
הלכה — קידשו בית דין את החודש בין שוגגין בין מוטעין בין אנוסין — הרי זה מקודש
רמב״ם: „בית דין שקידשו את החודש, בין שוגגין, בין מוטעין, בין אנוסין — הרי זה מקודש. וחייבין הכל לתקן המועדות על היום שקידשו בו. אפילו שזה יודע שטעו, חייב לסמוך עליהם, שאין הדבר מסור אלא להם. ומי שצוה לשמור המועדות הוא צוה לשמוע להם, שנאמר אשר תקראו אתם.”
פשט: אפילו אם בית דין קידש בטעות (שוגג), או שהוטעו (מוטעין — עדי שקר שעמדו היטב במבחן), או שנאלצו (אנוסים — למשל גוי אילץ אותם) — הקידוש תקף, וכל הימים טובים נחגגים לפי זה.
חידושים והסברות:
1. “מוטעין” — הוטעו על ידי עדי שקר: הרמב״ם מתכוון שהעדים “עברו היטב את המבחן” — ענו נכון על כל החקירות, אבל באמת לא ראו את הלבנה. בית הדין הוטעה.
2. “אנוסים” — נאלצו: דוגמה: גוי אילץ את בית הדין לקדש. או: במקום לבוא עם שקר (עדות שקר), באו עם גוי (שאילץ אותם).
3. העיקרון — “אין הדבר מסור אלא להם”: הסמכות נתונה אך ורק בידי בית הדין. אפילו תלמיד חכם / אסטרונום שיודע בוודאות שבית הדין טעה, חייב להיכנע.
4. “ומי שצוה לשמור המועדות הוא צוה לשמוע להם”: לשון הרמב״ם חדה מאוד — אותו בורא שציווה לשמור ימים טובים, גם ציווה לציית לבית הדין. זה אומר: ראש חודש אינו כאשר יש לבנה, אלא כאשר בית הדין אומר שהייתה לבנה. אדם לא יכול לומר “אני יודע את האמת” — כי “האמת” היא מה שבית הדין אומר.
5. הפסוק “אשר תקראו אתם”: הרמב״ם מביא את הפסוק פשוט — “אשר תקראו אתם” = מה שאתם (בית הדין) תקראו, זה הופך למועד. אבל בגמרא יש דרשה ש״אתם” חסר (בלי ו׳), ומפרשים אותו “אַתֶּם” — אתם, אפילו שוגגים, אפילו מזידים, אפילו אנוסים.
6. “מזידים” חסר אצל הרמב״ם: הערה מעניינת — הגמרא אומרת “אפילו מזידים”, אבל הרמב״ם משמיט את זה. הוא מביא רק שוגגים, מוטעים, אנוסים — לא מזידים. זה נדון עוד:
—
המשך דיון: בית דין שקידשו מזידים
חידושים והסברות:
1. הבדל בין אנוסים למזידים: באנוסים (כאשר בית דין נאלץ) פשוט שהקידוש תקף — הם נשארים בית דין. אבל במזידים הקושיא חזקה יותר: אם הם עושים את זה בכוונה, הרי הם לא חכמים ישרים, וצריך מהר לאסוף תלמידי חכמים אחרים ולהקים בית דין חדש.
2. פירוש “מזידים” — לא רשעים: “מזידים” אינו פירושו לא שהם רשעים. “מזידים” פירושו שלבית דין יש איזה חשבון, איזו סיבה מדוע הם רוצים שהיום יהיה ראש חודש — אפילו אם זה לא לפי הדין המחמיר. המילה “בזדון” אינה פירושה דווקא רע — זה אומר שהם עשו את זה במודעות, עם תוכנית, אבל לא ממקום של רשעות. לכן הקידוש נשאר בתוקף, כי הם עדיין בית דין לגיטימי שיש לו חשבון.
3. גירסה אחרת בגמרא: הרמב״ם אולי היה לו גירסה אחרת בגמרא שתומכת בשיטתו שאפילו מזידים הקידוש תקף, אבל הוא משמיט את המילה “מזידים” בפסקו.
—
סיום: בזה מסתיים **פר
ק ב׳ של הלכות קידוש החודש**.
תמלול מלא 📝
הלכות קידוש החודש פרק ב׳ – עדות וקידוש החודש
הקדמה לפרק ב׳
דובר 1: שלום, איך אתם? טוב, טוב.
אנחנו נמצאים באמצע הלכות קידוש החודש. אנחנו הולכים ללמוד עכשיו קידוש החודש פרק ב׳. מאוחר יותר בהלכות קידוש החודש יהיה ממש אסטרונומיה שצריך לדעת, ואני מקווה שהחברותא החשובה שלנו ר׳ יצחק יסביר היטב לעולם. אבל כאן עדיין לפני זה, כאן מדברים ממש בבסיסיות, ובסימן הזה מדברים על פי רוב על הלכות העדים. כדי שבית הדין יקדש את החודש צריכים לבוא עדים ולומר שהם ראו את החודש, נדבר כאן על הלכות לגבי העדות.
כן, בואו נאמר מה למדו בפרק הקודם. כלומר, בפרק הקודם למדנו, אפשר לומר כמו עיקר מצוות קידוש החודש, שיש דבר כזה קידוש החודש. יש גם עיבור השנה, שהוא גם כמו חלק מהמצווה, אבל אנחנו עדיין לא בהלכות. ולמדנו שקידוש החודש שייך לבית דין, ספציפית לבית דין מסוים, בית הדין של ארץ ישראל, שהם עושים את החדשים ואת השנים. ועכשיו לומדים בעצם את סדר בית הדין, איך קורה שבית הדין מקדש את החודש. נכון?
הם כבר למדו מתי נופלים עדים, מתי לא נופלים עדים. כלומר, אם לא ראו את הלבנה ביום השלושים, אין צורך יותר בעדים. היום השלושים ואחד הוא אוטומטית. אז כאן נדבר כשכן עושים, זה לא חודש מעובר, כשכן עושים ראש חודש ביום השלושים, זה קורה רק עם עדים. נלמד כאן מה העדים דורשים, מה צריך להיות, מי כשר לעדות, ואיך עובד הסדר.
—
הלכה א׳ – הכשרים לעדות החודש
כללי הכשרות של עדים
דובר 1: אומר הרמב״ם, פרק ב׳, “אין כשר לעדות ראש החודש אלא שני אנשים כשרים”. יש הלכות שונות שעד אחד מספיק, או שנשים ועבדים מספיקים לעדות, אבל כמו הרבה הלכות אחרות בעדות, צריך להיות שני אנשים כשרים, “הראוים להעיד בכל דבר ודבר”. אותו דבר הוא לקידוש החודש, צריך להיות ברמה, בקריטריונים של עדות כשרה כראוי. “אבל נשים ועבדים הרי הן כשאר פסולי עדות ואין מעידין”.
מה הוא רוצה… למה החידוש של “נשים ועבדים כשרים לעדות החודש”? מתרגם הרמב״ם, זה שרשע או גזלן לא נאמן הוא פשוט, אלא אפילו נשים ועבדים, שבדרך כלל הם אנשים ישרים, אלא שאין להם… לא סומכים עליהם מספיק, אני יודע, דעתם לא מספיק חזקה, לא סומכים עליהם גם לענין עדות החודש.
שיטת רבי שמעון בר יוחאי
דובר 1: שמעת על רבי שמעון בר יוחאי? בוודאי. רבי שמעון בר יוחאי טען, כך כתוב במשנה בראש השנה, “אב ובנו וכל הקרובים כשרין לעדות החודש”. ויכול להיות שהוא סבר באמת שגם כל שאר הפסולים כשרים לעדות החודש. אמר רבי יוסי, קטן או עבד משוחרר גם נאמן. מה כתוב כאן? אמר רבי יוסי באותה משנה. אה, לא. ר׳ יוסי היה כעד, כ… הגמרא מביאה שבית הדין קיבלו עבד, אני לא יודע. בכל אופן, יש שיטות בתנאים שאומרים באמת שעדות החודש קלה יותר מעדויות אחרות, ודווקא פסולים כן כשרים. לכן פוסק הרמב״ם, לא, לא פוסקים כך, אלא ש… עדויות כשרות אחרות הן דברים אחרים.
—
הלכה א׳ (המשך) – אב ובנו שראו את הירח
ההלכה
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, “אב ובנו שראו את הירח”. מה קורה? למדנו עכשיו שצריך להיות שני אנשים כשרים, ואנחנו יודעים ששני קרובים לא יכולים להיות עדות ביחד. מה קורה שאב ובן ראו את הלבנה? האם הם יכולים לחשוב, בואו אפילו לא נדבר על זה, כי זה לא רלוונטי, כי אנחנו לא יכולים להיות שתי עדויות ביחד. אבל “ילכו לבית דין להעיד”, שיטרחו כן, ילכו לבית הדין להעיד. אומר הרמב״ם, “לא מפני שעדות החודש כשירה בקרובים”, הסיבה למה אנחנו רוצים שהם ילכו לשם היא לא כי נקבל אותם ביחד, אלא מסיבה אחרת, “שאם ימצא אחד מהם פסול, פסול מפני שהוא גזלן וכיוצא בו משאר הפסולות”, הסיבה היא משהו אחר. אם יבואו עוד אנשים להעיד, אבל יפסלו אחד מהסט האחר של עדות, למשל יפסלו אותם מסיבה אחרת.
דיון: למה שניהם צריכים ללכת?
דובר 2: “אחד מהם” מתכוון לאחד מהאב והבן?
דובר 1: כן, “אחד מהם” נראה כמו אב ובן. לכאורה הבנתי שהמילה היא שאם יהיה סט אחר של עדות יוכלו לקחת אחד מהם, אבל לא כתוב כאן כך. אם אחד מהם לא יהיה כשר מסיבה אחרת, “יצטרף השני עם אחר ויעיד”. למה הוא לא אומר סתם כך? כי אם יבואו עוד אנשים שלא כשרים… בואו נבין את זה.
כי אחד, אני אסביר לך, אני חושב שהוא צודק. יש רק אחד, רק אחד מהאב והבן ממילא יהיה כשר. אז כאן אומרים ששניהם ילכו, ואז עומד אפילו שמותר לחלל שבת, וזה עושה חילוקים. חוץ מכאן כתוב שהוא ילך, אבל מאוחר יותר נראה שעדים הולכים אפילו באופנים שנוגעים, זה כמו חידוש שמותר ללכת שילכו. זה האב והבן, שניהם ביחד בוודאי לא כשרים. אז למה שניהם ילכו? שרק האב ילך או רק הבן. אם אתה אומר שנצטרך אותו לזוג שני, כלומר, יכול לבוא רק עוד אדם אחד, נהיה השני. טוב בעיה, למה שניהם ילכו?
התירוץ הוא, אי אפשר לדעת, יכול בית הדין להחליט שאחד מהם פסול. הוא עדיין לא יודע איזה, כי הוא לא יודע שהוא גזלן, אני לא יודע בדיוק, הוא לא יודע מה בית הדין יודע, או יכול להיות בגלל שאלה אחרת. אז ממילא שניהם צריכים ללכת על הסיכוי שבית הדין יפסול רק אחד מהם. עצם הסיבה שילכו היא מהסיבה שיוכלו להצטרף עם סט אחר. אבל למה שניהם צריכים? הסיבה היא כי אולי יפסלו אחד מהם, שאם שניהם כאן יש יותר סיכויים. מהסיבה הזו שניהם ילכו. כן.
—
הלכה א׳ (המשך) – פסולי עדות מדברי סופרים
ההלכה
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, “וכל הפסול לעדות מדברי סופרים”, אנשים שפסולים לעדות, לא מן התורה כמו למשל קרובים, אלא מסיבות אחרות מדברי סופרים שחז״ל אסרו לעדות, למשל משחק בקוביא, כי זה משהו אבק גזל, זה קצת גזל, זה לא גזלן דאורייתא שפסול מן התורה, אלא זה חשש גזל שהחכמים החמירו לא לקבל את עדותם. “אף על פי שהוא כשר מן התורה”, אז היית יכול לחשוב שלגבי עדות החודש יהיו נאמנים? גם אומרים חז״ל, פסול לעדות החודש, שצריך להיות לפי כל הלכות הלכות עדות.
דיון: למה אפשר לחשוב שפסולי דרבנן יהיו כשרים?
דובר 1: לכאורה הסיבה למה אפשר לחשוב שבעדות החודש יהיה כן טוב היא בגלל כמה דברים. אחד, כי קודם כל זה לא שייך, בדרך כלל אנחנו חוששים שיש לו איזו אג׳נדה לומר שקר, הוא שקרן. אז כשזה דיני ממונות וכדומה, כאן יש פחות סיבה לחשוב. אוקיי, זו שאלה.
הדבר השני הוא כי גם העדים זה כזה… זה שונה מעדות רגילה שהעדים מבררים משהו. יש כאן, מדברים כאן על מקרה שבית הדין יודע שהלבנה צריכה כבר להיראות לפי החשבונות שלהם. וגם לומדים אנחנו שאם בית הדין אומר מקודש, כך יעמוד מאוחר יותר, אפילו אם מאיזו סיבה היתה טעות, פעם אחת שהם אמרו מקודש זה כבר. כי אפשר לחשוב שהעדות היא רק דבר פורמלי שיאמרו עדות ושאפשר הרבה יותר להקל. אומרים לא, מחמירים עם כל דיני עדות.
דובר 2: כן, אני לא מרוצה כל כך מהסברא הזו.
דובר 1: אה, זה אומר שצריך לדעת לומר. פשוט שאם יש חשש אמיתי שהוא אומר שקר, אי אפשר לומר כי עדות החודש יש לה קולות, אני לא יודע מה. כי קודם כל, בית הדין לא יודע שיש את הלבנה, הם יודעים שיכול להיות, כך אמר הרמב״ם. הם יודעים טכנית את החישוב שאפשר לראות, אבל אם יש הלכה שצריך לראות, אין שום דרך לדעת שראו, כי יכול להיות מעונן. יכול להיות שיש חילוקים קטנים, ולא רק מעונן, דברים טכניים שונים אחרים, שאפילו כבר הגיע הזמן שהלבנה תהיה ראויה להיראות, היא עדיין לא נראית, וזה אומר עדיין לא ראש חודש. אז צריך כן עד.
אני אומר לך, הוא פסול, כי כשהחכמים פסלו את הסוג הזה של אנשים לעדות, הם פסלו על כל עדות שבתורה. אני לא יודע אם יש הלכה מיוחדת של קידוש החודש, אני לא בטוח.
דובר 2: כן, אבל זה נכון, כי אני חושב למשל שרשע חמס שאומר עדות שפלוני קידש, אין לו גם צורך באג׳נדה. כל עדות בעולם, רק לחפש חסד. הרמב״ם היה צריך כאן הרבה חסד, אבל החכמים פסלו. זה פסול יום טוב. שלהיפך, על דברים אחרים, אולי לומר קרובים, אני יודע, אולי לא נוגע לעדות החודש. רבי שמעון טען שזה כשר. היתה לו ראיה מהפסוק, “החדש הזה לכם”, מדברים על משה ואהרן, שהם אחים. כך אומר הרמב״ם, הוא טען שרואים שאחים כשרים לעדות החודש. למה? זה אפשר להבין, כי אין נושא להיפך, אין נושא של נגיעות, הוא לא הולך לומר שקר, חוץ מהצדוקים שהיה איזה משוגעת. אבל על כל פנים, פסול עדות. החידוש של פסול עדות מדרבנן יכול גם להיות, שזה שפוסלים את העדים עושה שיום טוב יהיה ביום אחר, כן? זה ענין דאורייתא, זה ישפיע על התורה. זה דוחף את יום טוב עם התורה. כי איך זה הולך? כי החכמים, אנחנו הולכים עם החכמים. יש כח ביד חכמים. אני חושב כמו שאתה אומר על קידושין, כל דבר, פסול עדות דרבנן הם פסול עדות. אולי יש דברים שלא, צריך לראות. על כל פנים, לגבי זה כן. אולי יש מקומות שצריך לקבל לחומרא על ה… אבל כאן לא כתוב כך, כן. לא מקבלים את העדים, אין נפקא מינה גדולה, כי עדים נעשה רק כשבית דין מאושר. כן.
—
הלכה ב׳ – דין הדקדוק בעדות החודש
דין תורה – אין מדקדקין בעדות החודש
דובר 1: אוקיי. עכשיו הולך הרמב״ם ללמוד על הדרישות וחקירות ודברים אחרים לגבי העדים. עכשיו, למדנו קודם איזה יהודי, איזה אדם כשר לעדות? הולכים ללמוד איך מקבלים את העדות. כן? כן, אומר הרמב״ם, דין תורה, מעיקר הדין מן התורה, היה ההלכה שאין מדקדקין בעדות החודש. לא צריך להדקדק בעדות החודש, לא צריך לעשות חקירות ודרישות, כמו בעדויות אחרות כתוב וחקרת ודרשת, צריך לחקור היטב את העדות. בקידוש החודש לא היה נופל, עדות החודש מן התורה לא היה נופל. וההלכה היתה מן התורה, שאפילו קידוש החודש היה
עדות החודש: דין תורה שאין מדקדקין, תקנת חכמים בגלל מינים, ושליחת מכירים
הלכה ב (המשך) — דין תורה שאין מדקדקין בעדות החודש
כלומר, זה עדיין כל ההלכה, החג היה. אם באים עדים זוממין, לא מתבטל החודש, זה עדיין כך.
ולכאורה זה כי מן התורה לא צריך להדקדק. או להיפך, מאחר שאפילו אם זוממין כשרים, אז לכתחילה גם לא צריך לעשות בדיקות וחקירות.
עיקר הסיבה למה עושים בדיקות וחקירות היא כדי שיוכלו להזים, כמו שלומדים באיזו שעה, באיזה מקום, כל הדברים שעושים שיוכלו לבדוק אם זה באמת היה. אבל מאחר שבעדות החודש, אפילו כשבודקים כן וזה עדים זוממין, זה בכל זאת מקודש, אז לא צריך בעצם לעשות שום דקדוק.
מה זה אומר “אין מדקדקין” — שני דברים
מה זה אומר בעצם שני דברים: לקבל מכל אחד, מיד נראה את הרמב״ם, ואחר כך לא יעשו דרישה וחקירה. אלה שני דברים שהוא מניח כאן. זה חידוש.
לפיכך, מאחר שכך הוא בעצם הדין, לפיכך, היה בראשונה כך באמת היה, כך באמת עשו להלכה בראשונה בשנים הקודמות, כשהעולם היה עולם. לא כתוב ברור באיזו נקודה, אבל יש במעשה כשהיה. כן, אני כבר אגיד.
הלכה ג — בראשונה מקבלין מכל אדם, והתקנה בגלל מינים
בראשונה היו מקבלים עדות החודש מכל אדם בישראל. ההלכה שצריך להיות עדים כשרים היא עדיין כאן. אבל כל אדם בישראל האמינו לו. למה? שכל ישראל בחזקת כשרות. לכל יהודי יש חזקת כשרות.
הענין של “כל ישראל בחזקת כשרות”
אני חושב שהמפרשים אומרים, כל יהודי שנראה כמו יהודי רגיל, כי יש בזה… כל ישראל בחזקת כשרות אומר יהודי שנראה כמו… אין מפרש שראיתי שאמר זאת. כל ישראל בחזקת כשרות… מה הענין אמור לומר? הוא אמר, הוא אמר, הוא אמר.
כי במקום אחר כתוב שעם הארץ לא מקבלים ממנו כלום אפילו עם תורה. עם הארץ לא יכול להיות כמו עם הארץ. אני לא יודע בדיוק מה היה פעם עם הארץ הנכון. צריך כבר לראות מזה. אבל על כל פנים, קושיא פשוטה, ממקום אחר כתוב עם הארץ. זה עדיין אמת להלכות עם הארץ תדבר אחד, לאחד אין חזקת כשרות.
מה זה בא לכאן בכלל? אני לא מבין בכלל את הקושיא ממחילת כבוד המפרשים הקדושים. אני לא יודע מה הוא רוצה. כי המילים כל ישראל בחזקת כשרות זה לא כל כך פשוט. לכל אחד יש חזקת כשרות מסוימת. עם הארץ כבר יש… אם יש דין עם הרבנים, אם יש דין שעם הארץ יש איזה רעיסא בכשרותו, אז אין כאן רעיסא. בוודאי, עד שיבדל לך, אומר הוא, עד שיבדל לך, יש איזה יבדל מסוים, לא ודאי, ספק, מה ההבדל?
כל ישראל אומר נורמלי, יהודי. בואו לא נסתכל איך עם הארץ הוא משהו, מה קורה עם הארץ. אפילו יש לך כת גדולה מהעולם. לא, זה לא, אתה לא יודע, אתה לא יודע, אתה לא יודע.
ההבדל בין חזקת כשרות לעדות מיוחדת על האדם
אבל מה ששינו כאן הוא דבר אחר לגמרי, שצריך קודם עדות על האדם. שהוא עדות כשרה. זה לא קיים, אפילו אחרי שיש עם הארץ, אין זאת על דברים אחרים. הקושיא לא… אני לא רואה שזו קושיא.
נראה אבל שהרמב״ם מניח כאן, וזה לא ברור, מה שכן לא ברור שהרמב״ם מניח כאן שיש כמו בעצם, בעצם הכל כשר בלי שום דקדוק, וממילא היו מקבלים מכל אדם.
לכאורה אלה שני הדברים שאין לעשות, כי הקבלה מכל אדם היא סתם הלכה בהלכות עדות, לא שום קולא מיוחדת כי הזוממים כשרים. חלק מהמדקדק הוא לא, לא. מדקדק אומר ברית, דרישות חקירות. כך אני חושב.
מה זה אומר “דין תורה שאינו מדקדקין”
דין תורה שאינו מדקדקין אומר דין תורה שלוקחים חזקת כשרות? חזקת כשרות היא סתם דין. אין שום דין תורה שמדקדקים בכלום. אין שום דבר חדש. בואו נאמר שלרבנן יש דין, זה בא לכאן, הוא אומר דין תורה.
אני חושב שהוא מתכוון לומר שמדין תורה תמיד כך, שיהודי כשר, כי יש בעיה ספציפית עצרו את זה, וגם עשו דרישות וחקירות, שזה לכאורה גם דרך לתפוס את השקרנים, לא דרך לעשות את העדות יותר בטוחה. מובן, יש שני דברים כאן. כן.
המעשה עם המינים
אז על כל פנים, בראשונה, לפני שקרתה תקנה חדשה, היו מקבלים עדות מכל יהודי. למה? כי לכל יהודי יש חזקת כשרות. זה כבר אחרי ההלכה שצריך כן להיות עדות כשרה. אבל למה עושים חקירות ודרישות? כי אפילו אחרי שכבר יש לו חזקת כשרות, עוד יותר נעשה חקירות ודרישות כדי לוודא שאין עדות זוממים וכדומה.
אבל כאן לא היו נוהגים לעשות חקירות ודרישות כי… כי מהסיבה הזו, וכל אחד שאינו פסול קיבלו אותו. לא, שני דברים אחרים. לא בודקים את האדם. דרישות וחקירות זה שבודקים אותו בעדותו. אחר כך נעשו שתי תקנות, גם שבודקים את האדם וגם שבודקים את עדותו בדרישות וחקירות, שזה כדאי לעשות כדי לוודא שאין זה זומבים וכדומה. יש לי שני דברים אחרים.
לא מקבלים את קושיית החסד, קראו את כל ההלכה. ה״לפיכך” הוא… לפיכך, אם בראשונה, כן, בקיצור, היו מקבלים כל אחד, כך היא ההלכה.
אבל, היה מעשה, אחר כך נעשה שינוי, והיו המינים מתחילים לקלקל. זה אומר שהצדוקים ניסו להשליך פתקים על חז״ל שקידוש החודש לא יצליח. יש מעשיות שונות על זה. והיו שוכרים אנשים להעיד שראו ואין להם לראות, הם שכרו אנשים שילכו להעיד שראו את הלבנה כשלא ראו.
התקנה של חכמים
התקינו חכמים תיקנו שלא יקבלו בית דין עדות החודש, שבית הדין לא יקבל סתם מכל אחד, אלא מעדים שמכירין בית דין אותם שהם כשרים, אלא מעדים שבית הדין יודע שהם כשרים.
אחר כך כתוב איך יודעים, כלומר ממקומות רחוקים צריכים לבוא אנשים מוכרים, או מבית הדין של אותו מקום שיעיד שהוא יהודי טוב. מן המכירין, כך כתוב בראש השנה. ושיהיו דורשין וחוקרין את העדות. שני דברים. אחד, מקבלים רק מעדים שיש להם מוניטין, שהם יהודים טובים. ועושים כן דרישות וחקירות.
זה לא כתוב ברור במשנה שזה בגלל התקנה, אבל כך נראה שהרמב״ם הבין, אני לא יודע מאיפה הוא לקח את זה, שבעצם לא נותנים לעשות דרישה וחקירה, אבל בגלל הביתוסים ובגלל הצדוקים, whoever they were, התחילו לעשות גם דרישה וחקירה.
מה שבטוח זה שהפסיקו לקבל את חזקת הכשרות, אמרו שצריך מעין תעודת כשרות מיוחדת על האדם, שידעו שהוא כשר וישר.
מה רצו המינים?
או שרצו לקחת את הסמכות, כי עדות החודש היא עניין של סמכות, בית הדין של כ״ג, בית הדין בירושלים, ראש בית הדין, רצו לערער את זה. או יכול להיות, כמו שאומרים, שרצו לתמרן שפסח למשל יצא בשבת, כך שיסתדר שהעומר יוקרב ממחרת השבת וכדומה, חשבונות כאלה. לא ברור מה הייתה האג׳נדה של המינים, אבל בכל אופן הם הפריעו, ועשו את התקנה שצריך להכיר את העדים.
הלכה ד — שליחת מכירין עם העדים
אומר הרמב״ם הלאה, “לפיכך” – רש״י אומר את הטעמים שאתה אומר, אבל זה לא… יש טעמים אחרים, אין… אין… למה. כן, הלאה אומר הרמב״ם, “לפיכך”, היסטוריה, “אם לא יהיו בית דין יודעים את העדים שראו הירח” – אם בית הדין לא מכיר את העדים שבאו מרחוק – “משלחין אנשי העיר שנראה בה עם העדים שראו עדים אחרים”, אז אנשי העיר שבה העדים ראו את הלבנה, היו צריכים לשלוח עדים אחרים “שמזכין אותם לבית דין”, הם מעידים לבית דין שאלו עדים טובים, “ומודיעין אותם שאלו כשרים הם, ואחר כך מקבלים מהם”.
מי הם המכירין?
איך יודעים שהעדים הראשונים? אלו מכירין, צריך לשלוח אנשים שבית הדין מכיר. זה התירוץ. מבית הדין המקומי או מהאנשים המקומיים שמוכרים, ראשי הקהל.
האם זה דין עדות?
לא עלה על הדעת בשום אופן ששולחים עדות. העדות… כן, אוקיי. אני לא יודע. אוקיי, יכול להיות שזה דין עדות כמו… בכל אופן, בטוח שהעדות השנייה היא אנשים כאלה שבית הדין כן מכיר. כך צריך לומר. והם אומרים שהיהודים הם יהודים כשרים. בעצם זה קיום עדות.
הוא לא צריך לומר כלום, הוא רק צריך לומר שהוא לא צדוקי. אני מתכוון, זה בעיקרון ה-“character witness”, נכון?
אני רואה שהוא מביא שיש אכן דיון בפוסקים האם היו צריכים ממש לבוא או שמכתב היה עוזר. נו, נו. כן. בסדר. נראה שכתוב שהוא צריך לבוא, צריך לבוא.
האם אפשר לעשות עדות עם מכתב?
מאימתי אפשר לעשות עדות עם מכתב? איפה יש דבר כזה? אבל זה לא דין עדות, זה דין של… טוב? זה דין של לברר, של לעזור לוודא את העדות. לא, לא צריך להיות דין עדות על שני האנשים. צריך להיות דבר מעשי כדי לעשות… מכירין מעיד. מכירין מעיד.
הלכות קידוש החודש – עדות וחקירות ודרישות
הלכה יא (המשך) – מכירים אותם: עדות דרך מכתב
דובר 1:
נו, נו. כן. בסדר. נראה שכתוב שהוא צריך לבוא, צריך לבוא. מאימתי אפשר לעשות עדות עם מכתב? איפה יש דבר כזה?
אבל זה לא דין עדות, זה דין של… טוב? זה דין של לברר, של לעזור לוודא את העדות. לא, לא צריך דין עדות על שני האנשים. צריך להיות דבר מעשי כדי לעשות, השאלה שלי בזה. מכירין מעיד. מכירין מעיד.
אם הדיין עצמו מכיר את האדם, הוא הרי עדיין טוב. מדברים הרי, מדברים כאן על אחד שלא מכיר, כך הרי לא כתוב. אם הוא לא מכיר, אם הוא מכיר אותו, יודעים הרי שהוא יהודי כשר. אבל אם לא מכירים אותו, צריך שני שיעיד שהוא יהודי כשר.
אבל זה יודעים שזה כנראה סוג של עדות גם, אני לא יודע למה זה לא יהיה. אז זו תקנה אחת שעשו.
הלכה יב – חשבונות של בית דין וחקירות ודרישות של עדים
דובר 1:
אחר כך, נראה שההלכה הבאה היא החלק של התקנה הבאה של החקירות שבית הדין בדק. כלומר, בעצם לא היו צריכים את זה לכאורה. למה? כי יהודי אומר שראה את הלבנה, מה ההבדל? אפילו כך היו כשרים כמו זה.
לא, נכון, במילים אחרות, כל הבדיקות האלה הן רק… כלומר, כאן הדבר הראשון שדיברנו עליו בפרק א׳, שבית הדין צריך לחשב, לדעת האם בכלל יכולה להיות הלבנה היום. זה תמיד היה. זה לא בדיקות וחקירות.
אבל הבדיקות והחקירות שהן פרטים, שלכאורה שניהם יכולים להיות, או לא, לא שניהם יכולים להיות חלק, שניהם יכולים להיות חלק שזה רק דרך לתפוס את האדם שאמר שקר, או שני דברים אחרים, או שאלו פשוט דברים שבפרטים מסוימים שכך ראיתי, אחד מסביר, שלא היו שמים לב. זה לא נראה באמת חשוב להלכה לגבי החודש החדש אם היה כך או כך.
כמו בכל בדיקות וחקירות שאנחנו לומדים מעשה בדק בן זכאי ובקצת עינים כן, שואלים שאלות מסוימות שלא ממש נוגעות לעדות, אלא זה עוד פרט של המציאות, כדי שיוכלו להכחיש את העד עם זה.
אז כאן, איך מכחישים? אומר הרמב״ם, דרך זה שבית הדין יודע איך זה צריך להיות בפרט שלא מעכב, כי הוא לא משנה, אחר כך ידע אם הוא אומר שקר, יודע שזו עדות שקר.
דברי הרמב״ם
אומר הרמב״ם, כן, אומר הרמב״ם: “בית דין מחשבין בדרכים שהאצטגנינים מחשבים בהם”, בדרכים של חכמת התכונה, של אסטרונומיה, איך מחשבים, “ויודעים שהלבנה כשתיראה בחדש זה”, הם יודעים מה הצורה והזווית של הלבנה, “אם תהיה בצפון השמש או בדרומה”, האם זה יהיה בצד צפון של השמש או בצד דרום של השמש, “ואם תהיה רחבה או קצרה”, כמה זמן זה יהיה.
רחבה זה רחב, וקצרה זה אומר רחב או קצר. לא ברור מה זה אומר, כי לכאורה תחילת החודש היא תמיד קצרה. אני לא יודע בדיוק מה זה אומר.
הוא אומר שאולי זה כן עושה הבדל, אולי כמה שעות מאוחר יותר זה קצת יותר רחב. או, הוא מביא פירוש אחר, שאולי רחבה אומר רחוק יותר מהשמש. כלומר, יכול להיות כמה מעלות, לשמש יש מקום מסוים שבו היא עוברת בכל זמן של השנה, והלבנה יכולה להיות, כמו שהוא אומר צפון או דרום, כמו ימין או שמאל ממקום שהשמש כבר לא הייתה, אחרי השקיעה בדרך כלל, אבל השמש כבר לא שם, אבל איפה שהשמש הייתה. וזה יכול להיות קצת יותר רחוק וקצת יותר קרוב. כך זה עוד פירוש.
לפי זה יהיה הגודל, הרוחב של כמה זה מואר. לכאורה רוחב הלבנה הוא לכאורה תמיד אותו דבר. אני לא יודע, אולי צריך לבדוק, אולי לא, אבל הרי תחילת חודש זה חייב להיות קטן. מבין? אם זה היום השלישי זה יותר גדול, כמו שהוא מראה. מבין מה אני אומר?
דובר 2:
כן.
דובר 1:
בכל אופן, אולי שואלים את זה סתם כדי לראות.
“ולאיזה צד יהיו ראשי קרניה נוטים”, לאיזה צד הלבנה נוטה, כמו לאיזה צד שני הקצוות של הלבנה, למעלה, לאיזה צד הם. כלומר, יכול להיות שהלבנה היא כמו חצי עיגול, כמו תמונה של לבנה, ויש לפעמים חודשים מסוימים שזה כמו שני הקצוות למעלה, כמו צלחת, ולפעמים זה יותר על הצד, כמו פסיק, לא פסיק, סוגריים כאלה. בקיצור, יכולים להיות אופנים שונים, תלוי בחשבון מה זה.
איך שואלים את העדים
ואחרי שבית הדין עושה את החשבונות, משתמשים בזה כדי לדעת לשאול את העדים. “כשבאו העדים להעיד”, דילגת על ה… “כשבאו העדים להעיד”, כשבאו עדים להעיד, והעדים באים להעיד, משתמשים בחשבונות שהם עושים עם האסטרונומיה שלהם, והם בודקים אותה, ועם זה יודעים איך לשאול את העדים.
הם שואלים, “כיצד ראיתם אותה? האם ראיתם אותה בצפון או בדרום? לאיכן היו קרניה נוטות?” לאיזה צד היה הקצה של הלבנה. “כמה היתה גבוהה בראיית עיניכם?” כמה רחוק, כמה גבוה בשמים זה נראה לכם. “וכמה היתה רחבה?” וכמה רחב זה נראה לכם.
דיון: למה הגובה לא חושב
נכון, אז כאן הוא הוסיף משהו שהוא אומר שהם מחשבים, שזה כמה גבוה זה. כמה גבוה אומר כמה שטוח מהארץ, בעיקרון, נכון, זה גבוה יותר מהאופק. יכול להיות שזה, לא הבנתי ברור את המציאות, הוא אומר שצריך לעיין בספרים, אני לא יודע.
יכול להיות שזה תלוי פשוט בזמן, אם זה לא יום ולילה. זה הולך לשקיעה, יכול להיות שביום הראשון של החודש, רואים את זה רק ממש לפני שזה יורד, יש רק כמה דקות, אז זה יכול להיות רק גובה מסוים.
אבל נראה כבר בהלכה הבאה שרמת הגובה קשה יותר למדוד, אין דבר ברור. אז בעצם, לא ברור שאפשר להכחיש עם זה. אז אולי בגלל זה הוא לא כותב שהם חישבו את זה, אבל…
אני חושב אולי אחרת, אולי הסיבה שהם לא חישבו את זה היא כי באמת אין שום דבר ברור… זה הכל קשור בערך לאיך האדם מדמיין לעצמו, אבל אפשר כן לראות שקרן. אם הוא אומר שזה היה ממש גבוה מעל הראש שלי, או שהוא אומר דברים שרואים שזה מוגזם, שידעו שהאדם…
לא, זה לא דמיון. זה דבר אמיתי שיש גובה מסוים. רק שאין… מספרים. אדם אומר שלא היה להם, היום אתה כן יודע שיש כלים כאלה שאפשר להשתמש בהם כדי למדוד בדיוק, אבל רוב האנשים אין להם את זה.
האנשים, כלומר הוא אומר הצד הימני או הצד השמאלי, זה דבר ברור, אדם, או זה או זה. אבל הוא אומר כך, ההלכה הבאה הולכת שתי אמות גובה. כמה זה שתי אמות? זה עשר רגל, אף אחד לא יודע מה זה אמה. אז, זה פחות ברור, אבל זה לא דמיון, זה דבר אמיתי שהוא רואה כמה גבוה זה בשמים.
אם נמצאו דבריהם מכוונים
הם שואלים את העדים לפי החשבונות. אם נמצאו דבריהם מכוונים למה שיש בחשבון, אם מה שהעדים אומרים מתאים למה שהדיינים יודעים שצריך לקרות, מקבלים עדותם, יודעים שהם עדים טובים, מקבלים אותם. ואם לא נמצאו דבריהם מכוונים, אין מקבלים עדותם, אנחנו לא יכולים לסמוך עליהם, לא מקבלים את אותם עדים. זה הרי חקירות ודרישות.
איפה אפשר לראות את החשבונות
ואם רוצים לדעת את החשבונות, לכאורה הרמב״ם עצמו הולך להסביר את זה הרבה יותר מאוחר, איך יודעים באמת איך זה צריך להיות. כאן הוא אומר רק את ההלכות של…
דיון: האם זה עוזר לחקירות נגד הביתוסים?
מזה לא היה עוזר, זה לא היה עוזר למשל נגד הצדוקים, כי הם היו יכולים לקחת עדים מקצועיים שיודעים גם בערך מה לצפות.
אה, יכול להיות שכן, כי יש את המכירים אותם. זה שניהם. אני זוכר שהמעשה היה מעניין, כי המעשה שהגמרא מביאה היא שפעם אחת בא אחד ונתנו לו שוחד שיאמר שקר, והוא בא והוא מספר סיפור שלם, איזה סיפור מוזר על הלבנה ליד מים. כן, היה לו משהו עם פנים ודברים כאלה.
אני אומר על זה היה עוזר דרך חקירות ודרישות לבד, אבל אני אומר שהביתוסים יכולים הרי לפעמים לקחת גנב מתוחכם שיודע כן איך הלבנה נראית, איך זה צריך להיראות. אם הוא למד את אותה אסטרונומיה, אבל הוא למד חודש קודם. הוא לא יודע לומר דברים שמופרכים. על זה צריך עדים שמכירים אותם.
דיון: מה הרמה השנייה של בדיקות?
דובר 2:
אני מבין מאוד, מה הבדיקות? זו עוד רמה של בדיקה.
דובר 1:
לא, השני יכול להיות שהוא באמת יהודי ישר, הכל בסדר, אבל אולי נדמה לו משהו, נדמה לו בדמיון, וזה יצא בחקירות ודרישות. אבל נראה ברור שהבדיקות הן כדי שלא יהיו עדים זוממים, שקרנים.
הוא אומר מקבלים אותם, אין מקבלים אותם. חשבתי על הלשון, לא כמו שאנחנו יודעים שהם אומרים שקר, הם אנשים טובים, רק נדמה להם. מדברים הרי על עדים שבאו עם עדים שמכירים אותם. אבל בחקירות ודרישות מתברר שהם לא כיוונו, הם לא ראו טוב, הם לא התבוננו טוב.
זה כן משמע, אני לא יודע מאיפה הרמב״ם לקח את זה, זה כן משמע שלא מדקדקין, ברור שלא מדקדקים, ואחר כך הוסיפו את זה גם. אז, לא בטוח.
דובר 2:
כן.
הלכה יג – ראינוה במים, בעבים, באספקלריא
דובר 1:
אומר הרמב״ם, אילו מהבדיקות עושות הבדל ואילו לא?
אומר הרמב״ם, “אמרו העדים ראינוה במים”, אם העדים אומרים שראו את השתקפות הלבנה במים, זה לא הלבנה אלא ה… הם ראו את השתקפות הלבנה, הם ראו את התמונה של הלבנה במים. “או בעבים”, הם ראו את הלבנה כך דרך העננים. “או באספקלריא”, הם ראו את הלבנה על מראה, על החלון למשל, משתקפת.
“או”, אני לא יודע, זה אומר טכנית הדבר שמניחים נר בתוכו?
דובר 2:
כן, כמו… באספקלריא, משקפת? חלון אומר חלון? אספקלריא? אני לא יודע. אוקיי. זכוכית הוא אומר, כן.
דובר 1:
“או אפילו אם לא ראה אלא מקצתו ברקיע ומקצתו בעבים”, ראו את הלבנה יוצאת מתחת לעננים, לא ראינו את הלבנה המלאה. “או במים או באספקלריא”, משהו לא ראינו בשמים?
יש מי שאומרים שאפשר לראות את שניהם. ראו בשמים למשל, אבל אחרי רגע לא ראיתי את זה, ראיתי את זה על המים, חצי מזה. ראו חצי, זה רק היה אולי… בדיוק מה שיצא, והיה אגם בקצה ה… אוקיי. באספקלריא? אוקיי. משהו כזה.
אה, הוא ראה דרך אספקלריא, ולא ברור אם הוא ראה את הלבנה. האם הוא ראה… כשאחד רואה דרך המשקפיים שלו, הוא רואה הרי כן את הלבנה, אבל כשלא בטוח אם הוא ראה את הלבנה, אם הוא רק ראה את ההשתקפות על ה…
הוא מביא שיש מי שלומדים שבאספקלריא אומר שהוא רואה דרך זכוכית, אבל פשוטו לא אומר את זה. פשוטו אומר שהוא רואה רק דרך זכוכית, השתקפות.
מה זה דרך זכוכית? ראייה רגילה. אני מתכוון, אחד יאמר לראות ראיות אסורות דרך משקפיים, אתה יודע שזו ראייה.
דובר 2:
כן. אולי. אוקיי. או באספקלריא לא טוב, אבל שתיים באספקלריא. אוקיי. מבין הרי אומר פעם אחת.
למה זו לא עדות
קידוש החודש — הלכות עדות הלבנה: בדיקות העדים וקבלת העדות
דובר 1:
זה אומר לא ראו את הלבנה. זה לא עניין שהם נפסלים, אלא זה אומר לא ראו את הלבנה. ראית משהו, אבל לא ראית את הלבנה. העדות היא שצריך לראות את הלבנה. זה שהלבנה נמצאת שם, אפשר לדעת סתם מחשבון. לא עוזר זה שראית במים, כי לא ראית את הלבנה. אבל
הלכה ה: ראיית הלבנה דרך בבואה (שיקוף) — אין זו ראיה
דובר 1:
אבל על הדבר השני… אבל לכאורה, כי אפשר לטעות בזה. זה לא גזירת הכתוב, זה לא דבר ברור שהיה באמצע הדרך. לא ראית את הלבנה. זה לא יותר מאחד שיודע שהלבנה צריכה לבוא. ראית על המים, ולפי החשבון חייב להיות שהלבנה בשמים. אבל לא ראית את הלבנה.
אני חושב שזה אומר שנאמר קודם שיכול להיות ענן. זה לא ברור. אני לא יודע מתי אדם עומד רק בנעלו של השני ועושה משהו. כי זה לא מספיק ברור. אני לא אוהב שצריך לעשות דברים שאפשר ללמוד. פשוט בעל-בית צריך לעשות תורות כאלה.
מה רע? הוא יגיד… אחר כך הוא אומר ברור משהו. שמא עבים נתקשרו. כן, אותו דבר הבא. ראית איזה שיקוף? לך תדע. זה לא מספיק ברור. ראיה, אתה צריך לראות ברור.
לא יכול עם בעל-בית, אבל הרמב״ם אומר אחד מהיהודים שלו. הוא לא אומר, זה אומר לא ראה. לא בגלל אולי יש איזו טעות, אלא אין זו ראיה. זה אומר לא ראה את הלבנה.
חידוש: “אין זו ראיה” אומר לא “שקרן”
הלאה. אמר אחד, ראיתיו וגבוה בעיני כמו שתי קומות. אני לא יודע שהרמב״ם חושב שהרמב״ם, אני אגיד מה אני מפרש. אני מפרש אין זו ראיה לאפוקי שזה לא פשט שהוא שקרן. מאמינים לו. אחר כך רואים הלכות שהן שני דברים אחרים, אבל הוא אומר נגד מה שאנחנו יודעים אז לומר שהוא שקרן.
אין זו ראיה אומר שהוא לא שקרן, אבל הוא לא ראה מספיק ברור. זה דבר שני, זה לא ראה מספיק ברור, אבל זה אומר לא ראיה. בסדר.
הלכה ה (המשך): חילוקים בגובה הלבנה — “כמו שתי קומות” לעומת “כמו שלש קומות”
דובר 2:
אבל על הדבר השני שהרמב״ם אמר, על… כמה גבוה זה. על זה אומר הרמב״ם כך: אם אחד מהעדים אומר ראיתיו וגבוה בעיני כמו שתי קומות, זה נראה לו כמו שתי קומות למעלה בשמים. ואמר השני, לא, לי זה נראה שלוש קומות, הרי אלו מצטרפים. אפשר לצרפם יחד, כי אלו הערכות כאלה. זה לא באמת שייך לומר.
אבל אם הוא אומר… כן, לא, אני אומר זה שניהם. זה הערכות, ממילא הערכות אחד יכול לומר קצת אחרת מהשני. אמר אחד כמו שלש קומות, ושני אמר כמו חמש, אין מצטרפין.
הוא מפרש, יש זמנים שהלבנה גבוהה הרבה יותר והרבה יותר רחוקה מהאופק, כן? אז פשט, הם מדברים על דברים אחרים. כשאחד אומר שלוש ואחד אומר כפול מזה, או חמש, הם לא מדברים על אותו דבר.
שתיים. קומה אני חושב שזה קומת אדם, כן, לא קומה. קומה זה אומר כמה גבוה אדם, כן? כן, אני חושב, תרגום עברי. בכל מקרה, זה הבדל של שתיים, זה כבר לא טעות. או, כמו שאתה אומר, זה לא הערכה שהיא אותו דבר. וזה כבר הכחשה של העדים.
דיון: למה לא יכול להיות שהם ראו בזמנים שונים?
דובר 1:
אני לא מבין, אבל דבר אחד, למה לא יכול להיות שזה היה דקה אחר כך וזה כבר עלה?
דובר 2:
נראה שאין מספיק זמן. הם מסתכלים ביחד, כן? הם ביחד.
דובר 1:
למה? אנחנו לא מסתכלים ביחד שני העדים? זה יכול להיות אפילו משתי ערים. יש בעדויות אחרות יש כן הלכות, צריך להסתכל ביחד החלפון זה אותו דבר.
אבל אולי בחקירת הדרשות יוצא כן מתי הם ראו, שואלים על השעה. אם הם שניהם ראו באותה שעה, הוא עדיין לא אמר את חקירת הדרשות.
כאן הוא אומר, אני לא מבין. כן, אבל יש את ההלכות הברורות של חקירת הדרשות שאומרים תמיד. באיזו שעה היה, באיזה זמן. הוא לא מביא את זה כאן, אני לא יודע.
אולי תמיד הזמן הוא אותו דבר? הזמן הוא תמיד קצת אחרי השקיעה, ליל כ״ט או ל׳. לא יכולים לראות את הלבנה באמצע הלילה אף פעם בראש חודש הראשון. זה לא נוגע. כן, יש סדר בדברים. או מוקדם בבוקר, אז שניהם לא יראו באותו זמן. צריך לדעת את…
מה קורה במקרה כזה כשאחד אומר כמו שלש קומות כמו חמש, חפש עוד איך אפשר לעשות שהם כן יהיו עדות טובה, ומצטרף אחד מהם עם שני שיעד כמותו, או עם שני שלא כל כך רחוק.
עם זה אומר הרמב״ם שבמקרה כזה לא נכון שאחד הוא שקרן. אחד מהם הוא שקרן. לא, אחד מהם. אני לא יודע. אני לא מבין. יש שני אנשים, אחד אמר שלוש, אחד אמר חמש. אז מחפשים אם יש שני שהוא אומר שלוש או אربע, הוא בא. אם יש שני שהוא אומר חמש או שש, גם טוב. אני לא יודע אם הם שקרנים.
הייתי אומר אולי כמו שהם שניהם לא ראו את אותו דבר, אז לא אפשר לצרפם כעדות אחת. אבל פעם אחת כל אחד מהם יכול למצוא שותף, אז בסדר, אבל אני לא יודע אם חושבים שהם שקרנים. אלא אם הם אומרים את זה כל כך אחרת, הם לא נקראים כמו עדות אחת. זה מוזר. אין לי ספק.
דיון: מה זו טעות? מה זה שקר?
דובר 2:
מה זו טעות? שקר, אתה יודע מה זו טעות? מה ההבדל? האם טעות גדולה. זה במקרה כזה, אני אגיד שתי כיתות עדים, אחד יגיד שתיים ואחד יגיד חמש, שניהם יהיו ספק של שקרנים, כי אחד יהיה בוודאי שקרן. כן. שניהם יהיו כשרים, כך נראה מהרמב״ם. זה מאוד מוזר.
דובר 1:
כן, על זה אני אומר שאנחנו לא חושדים בשקר, אלא הם לא אומרים עדות על אותו דבר, לא אפשר לצרפם כעד. על כן, עם שני אפשר לצרפם. אין לי בעיה עם השיטה.
דובר 2:
מה הוא אומר שיש דברים מלבד שקר?
דובר 1:
ומצטרף גם עם השני גם, כשבא עוד עד יחיד. דיברנו קודם שאפילו אדם אחד לבד בא. כן כן. אני לא יודע, זה קצת מעניין לי. צריך להבין את זה יותר טוב.
אה, הוא שואל אותך, מה זה אומר עדות שאני לא שולח או? לא ברור. בקיצור, הקושיות, אבל הסברא היא משהו עוד מוזר.
הוא טוען, כותב ר׳ חיים קנייבסקי, שבית הדין ידע, לפי מה שהרמב״ם לא כתב, אבל במקומות אחרים כן משמע שבית הדין יכול לדעת כמה גבוה זה יהיה. ממילא, הרמב״ם אומר רק על כשר, למה הוא לא אומר? הוא ידע איזה אומר שקר, וילך איתם.
אולי עוד צריך לומר את התירוץ שזה לא דבר ברור, ואנשים לא יודעים בעצם מה הם אומרים כשהם אומרים קומות. אולי יותר כמוך, שצריך פשוט שני אנשים יגידו את אותו דבר. זה גם מאוד מעניין.
דיגרסיה: כמה קשה לראות את הלבנה החדשה?
דובר 1:
נראה משהו שבכלל, כל ההלכות האלה, מפרטים את ההלכה, כן, צריך לשלוח אבי בנוי. נראה שזה מאוד קשה למצוא שני עדים. לכאורה, אם אפשר לראות את הלבנה, צריך להיות אלף אנשים שיראו את זה. זה רק שני אנשים? אולי לא? אולי אני טועה? אולי המציאות היא שזה קשה?
דובר 2:
כן, זה כמו הרבה פעמים שהיה אור גדול. אם יש, אולי יש כזה כזה כזה. אני חושב שזה יכול להיות, אבל ראיתי שבימים הראשונים… למה מעט אנשים הלכו? כי מדברים, אם זה העיבור, ליל שלושים, בדרך כלל זה כבר מפורסם. אבל היום הראשון, הרבה פעמים זה ממש, אפילו עד היום הזה לא יודעים בבירור.
כן, זה מאוד קטן, וצריך להיות… אחד שלא צריך משקפיים, או ראייה טובה, או בדיוק מקום טוב ברור שאפשר לראות בבירור. יכול להיות שזה קשה, זה לא… בטבע יש אנשים שמתעניינים בזה, הם עומדים על הר מסוים שמשם זה מאוד ברור, והם מחפשים את זה. יש כמו תחרות מי יכול לראות את הראשון. אתה רואה שיש איזו חכמה בזה, לא כל כך פשוט. בסדר.
דובר 1:
מדברים גם לא על לונדון שתמיד מעונן, מדברים על ירושלים. ארץ ישראל כמעט אין מעונן, זה קורה לעיתים רחוקות.
דובר 2:
כן, אבל העניין הוא שתמיד קשה לשים לב ללבנה הקטנה מאוד כשהיא עוד כל כך רק נולדה, הלבנה התינוקת.
הלכה ו: “ראינוהו בלא כוונה” — ראיה בלא כוונה
דובר 1:
מה קורה כך? אמרו, שני העדים אומרים, “ראינוהו בלא כוונה”. זה לא שאנחנו הלכנו לצוד לבנה, אנחנו הלכנו לחפש את הלבנה, אלא ראינו את זה, פשוט שמנו לב. אבל כיוון, ואחרי שהם אמרו כך, פעם אחת שהם התחילו, אה, מתחילים כבר לשאול את כל הדקדוקים, הם אמרו, כשהם ראו את זה הם לא חשבו בדיוק לאיזה צד אני רואה את זה, אני רק ראיתי את זה, והתחלתי להתבונן, חשבתי, אה, עכשיו אני יכול להיות המזל שירוץ לומר עדות. “ונתכוונו לראות”, רציתי, אז התחלתי לשים לב, להתמקד, לראות איך אני רואה, “ושוב לא ראינוהו”, הם לא ראו את זה יותר.
אומר הרמב״ם הלאה, “אין זו עדות, ואין מקדשין עליה”. למה? כי מאחר שהם ראו את זה רק כך אקראי, כל כך חלש, בלא כוונה, אנחנו חוששים “שמא עבים נתקשרו ונראו כלבנה, וכילו והלכו להם”.
זה אומר, זה לא פשט שיש דין שצריך להיות כוונה. זה דין מיוחד שאם הוא אומר “ראיתי את זה לשנייה, אחרי שנתתי מבט זה כבר לא שם”, זה אומר לא ראה את הלבנה, כי זה יותר… יש לי סיבה כך, כי זה שדקה אחר כך כבר לא ראו, הוא אומר בעצמו עדות שאולי זה היה ענן. והלבנה לא נעלמת כל כך מהר, לכאורה.
דיון: מה זה אומר “ראינו ולא כוונו”?
דובר 2:
לא, אבל זה יכול להיות גם ש“ראינו ולא כוונו” אומר, ממילא על כן אני לא יכול לענות לך על כמה גבוה ולאיזה צד היו הקרנות. אני חושב שזה עוד קצת, זה עוד קצת גמרא. אם הם אומרים ש“ראינו ולא כוונו” והם יכולים לענות בבירור על מה הם ראו, אז כבר, זה רק זמן ארוך מסוים. אבל אם הוא אומר “ואחר כך לא ראיתי את זה”, זה דבר נורמלי.
דובר 1:
כן, זה גמרא נוספת. הרמב״ם מביא את זה בהמשך, אבל אני רואה שהוא מביא מהגמרא. זה עוד דבר, זה לא לבנה. אם הוא לא הסתכל שוב, והוא יכול לומר בבירור, הכי נמי, אם הוא כן הסתכל שוב, נראה שזה דבר נורמלי. אדם נותן מבט, והוא אומר, אה, לבנה, רגע, לא לבנה.
דובר 2:
לא, מה קורה כשבדיוק אז בא ענן? יהיה כנראה כן טוב. הוא נתכסה בענן. הוא ראה את הלבנה, ואחר כך הוא נתכסה בענן. אין שיעור כוונה. אבל יש שאם הוא ראה ולא ראה, הגמרא אמרה “לא ראינו ולא ראינו”, והוא מסביר שזה אומר את זה, אז אומרים שזה קורה, יכול להיות שזה היה ענן. כן.
הלכה ו (המשך): ראיית הלבנה ביום כ״ט שחרית במזרח וליל ל׳ במערב
דובר 1:
עוד הלכה מעניינת, גם כדי להבין את זה באמת צריך להבין את החשבון, אבל נגיד מה ההלכה היא. כן, אומר הרמב״ם כך, אמרו, מה קורה במקרה כזה? אמרו, לפני שאנחנו אומרים כך, ראינוה, אנחנו ראינו את הלבנה ביום תשעה ועשרים שחרית במזרח. הם ראו את זה בבוקר, היום ה-29 בבוקר. זה היום ה-30 יכול כבר להיות החודש. תראה את המעשה.
דובר 2:
לא, לא, לא, זה לא יכול. קרא את המעשה.
דובר 1:
בסדר, ואחר כך, בלילה ראינו את זה במערב ליל שלשים. וראינוה, אותו לילה, במערב בליל שלשים, ראינו שוב את הלבנה בצד המערבי.
הלכות קידוש החודש – עדות החודש: בדיקות וחקירות, וסדר קבלת העדות
הלכה יא – עדים שראו את הלבנה פעמיים: בבוקר כ״ט ובלילה ל׳
אומר הרמב״ם כך, אמרו, מה קורה במקרה כזה? אמרו עדים, אנחנו אומרים כך, ראינוהו, אנחנו ראינו את הלבנה ביום תשעה ועשרים שחרית במזרח. הם ראו את זה בבוקר, היום ה-כ״ט בבוקר. זה אומר שה-ל׳ יכול כבר להיות החודש. תראה את המעשה. לא, לא, לא. בסדר. ואחר כך, בלילה ראינו את זה במערב ליל שלשים. וראינוהו אותו לילה, במערב בליל שלשים, ראינו שוב את הלבנה בצד המערבי.
זה אומר, בדרך כלל, כך אני חושב, סוף חודש, תן למישהו לומר לי אם אני עושה טעות גדולה. אני חושב שבדרך כלל סוף חודש רואים את הלבנה. ממש סוף חודש אפשר לראות את הלבנה, אה, ממש לפני הבוקר, לפני הזריחה, ממש שנייה לפני, אה, נץ החמה, לפני עלות, אפשר לראות את הלבנה, כי הלבנה הולכת אחרי השמש, אז זה יוצא בחשבון. נראה אולי פעם אחת בדיוק את החשבון למה זה קורה כך. אפשר לראות בבוקר, אה, את הלבנה הישנה. זה נקרא הלבנה הישנה, הלבנה בעצם מתחילת חודש עד סוף חודש היא עולה יותר מאוחר, יותר מאוחר, יותר מאוחר, יותר מאוחר. עד סוף חודש היא עולה ממש בבוקר.
ואחר כך, את הלבנה החדשה רואים תמיד בשקיעה, מיד אחרי, מיד אחרי שהשמש יורדת. גם רק לזמן קצר. אז, או שעדים באו ואומרים דבר שבעצם זה לא מסתדר. הוא אמר, היום בבוקר ראיתי את זה, כ״ט בבוקר, ול׳ מיד בלילה כבר ראיתי את הלבנה החדשה. עכשיו, בלתי אפשרי. יש כלל שזה לוקח לפחות עשרים וארבע שעות בערך, יש על זה חשבונות מדויקים, זה לוקח לפחות יום שלם צריך להיות הלבנה שלא רואים. יש בגמרא, עשרים וארבע שעות מחסר סיהרא. חייב להיות יום שלם שלא אפשר לראות. אז אם הוא אומר ראיתי בבוקר את הלבנה הישנה ובלילה את הלבנה החדשה, אחד מהשניים הוא שקר, טעות, שקר, לא יכול להיות.
מחלוקת במשנה ופסק הרמב״ם
על זה היתה מחלוקת במשנה האם זו עדות כשרה, כי העדות אומרים דבר שלא הגיוני. המשפט הראשון סותר את המשפט השני. משהו לא יכול להיות. אבל… אה, אומר הרמב״ם, הפסק הוא עם הרמב״ם. אני יכול לדבר על הספרים של הרמב״ם. בוא נראה מה הוא אומר.
אומר הרמב״ם, הרי אלו נאמנים, הם כן נאמנים, ומקדשין על ראייתן, אפשר כן לקדש על הראייה. למה? שהרי ראו אותה בזמנה, הם עדים כשרים. זה שהם אומרים שהם ראו, מה שנוגע לנו זה רק שהם ראו את זה ביום שלושים. מה שהם אומרים שהם ראו ב-29, הם אז טעו. אותו חלק לא נוגע לי, אותו חלק הם טעו בשטויות. אבל מה שהם אמרו זה דבר שהוא נכון, זה זמן שהלבנה צריכה להיות, כשהרבנים יודעים שזה יכול להיות, מאמינים להם.
ממילא, הראייה שראו בשחרית אין אנו זקוקין לה, שאין אנו אחראין לראות בשחרית, בית הדין לא יושב עכשיו לשאול אנשים מה הם ראו בבוקר ב-29.
אה, אבל אולי לפסול אותם כשקרנים? הוא אומר, טוב מאוד, לא צריך לפסול אותם כשקרנים, כי יכול להיות שהם ראו משהו שהעבים הם שנתקשרו ונראו להם כלבנה, הם ראו משהו שנראה להם דומה ללבנה, אז על מה שהם נאמנים, הם ממשיכים להיות נאמנים.
המשך הלכות קידוש החודש
טוב מאוד, יש כאן שתי סיבות למה ההלכה הזו הגיונית. אף על פי שרבי יוחנן בן נורי, היה אחד, סליחה, היה אחד, כן, רבי יוחנן בן נורי אמר עדי שקר הן, אבל אנחנו לא פוסקים כך. למה? בגלל שני דברים. קודם כל, מבחינה לימודית, הלכתית, איזו עדות רלוונטית לעדות החודש? האחרונה, הלבנה הישנה אינה רלוונטית, היא לא נכנסת לבית דין. אתה מספר סתם… כן, סתם דברי עלמא. זה הרי בשביל החדשה. זה כאילו, אבל אתה אומר יותר טוב, כי החכמים, מדברים הרי שהחכמים יודעים שיכולה להיות הלבנה. לא חייבת להיות אולי, אבל יכולה להיות. אז יודעים הם הרי שזה הגיוני, העדות השנייה הגיונית. אבל הראשונה? כבר, זו בכלל טעות.
כלל: עדות שאינה רלוונטית אינה פוסלת את העד
זה מאוד מעניין. זה אומר למשל, אני אגיד בקיצור, כשעדים באים להעיד, כל מה שהוא אומר בעדות זה טוב, אבל הוא מספר סיפורים. בדרך לכאן ראיתי, רואים שהוא שוטה או משהו כזה. אבל זה לא חלק מהעדות, האדם יש לו בעיות. אבל הוא לא בא לחודש, לממונות, אני לא יודע מה אומרים. צריך לדעת לראות אז. יש כן את העדות שהקחה שמחתתו כשכולו. אבל אותו חלק של העדות, אם הוא אומר דברים צדדיים אחרים עם שטויות, הוא יהודי מטופש. אבל מה שרלוונטי לעדות… כן, צריך לשאול את הטוב ביותר… כן, צריך לבוא איזו עדות, אני אגיד.
המקרה ההפוך: ראה ליל שלשים אבל לא ליל ל״א
אומר הרמב״ם הלאה, בחיי נאמרו איד. מהלך הפוך, כן? הוא ראה ביום השלושים, והוא אומר, “את היום השלושים ואחד כבר לא ראיתי.” וזה הרי לא יכול להיות, כן? הלבנה גדלה בלילה הבא. אם כבר היה אז, בוודאי צריך להיות בשלושים ואחד. אז היית אומר שזה סותר, אבל אותה סברה, אין נאמנים, כי אנחנו רוצים רק לשמוע על השלושים. השלושים ואחד זה הרי כבר עניין של ראש חודש, שאין נאמנים אלא על ראיית ליל שלושים בלבד. אז הסיבה שהוא לא ראה בליל שלושים ואחד היא גם משהו לא רלוונטי. על מה, איזו סיבה למה הוא לא ראה את זה. נראה לי, זה גם מוזר, אבל זו איזו עדות על לא. אתה לא ראית, קשה עליך. לא ראה נא ראה. כן, זה מוזר לי. למה לא אמרת לי שלא ראית? אולי דווקא בגלל זה אתה לא עושה חילוק. אבל הוא אומר אחרת, אותה סברה, אינו נאמנים. זה לא הנושא שלנו מה היה בל״א. אוקיי. אז זה ה… בדיקות וחקירות עד כאן.
הלכה ז – כיצד מקבלים עדות החודש: הסדר של קבלת העדות
עכשיו אנחנו הולכים ללמוד איך הסדר של שבאים כמה עדים בעצם. עכשיו הולך אולי יותר לצד המעשי, הטקס של איך זה נראה עם ה… ככה, קודם לומדים מה קורה. באים הרי הרבה עדים הרבה פעמים, אז מה עושים?
אומר הרמב״ם כך, כיצד מקבלים עדות החדש? איך זה התרחש? ככה, כל מי שראוי לעיד, כל אחד שראוי, הוא יהודי טוב, והוא כשר, והוא אומר שהוא ראה את הירח. בא לבית דין. זה אומר, הרב המקומי, הדין המקומי, אומר לו, לך מהר לירושלים. ובית דין מכניסין אותו כולם למקום אחד. לוקחים ביחד את כל האנשים למקום אחד. אוקיי, מכינים סעודות, כדי שיהיה העם רגילים לבוא, כדי שהעולם יהיה רגיל לבוא. כי הרבה פעמים יכול להימשך זמן רב, באים כמה אנשים, והולכים לחקור את כולם כמו שרואים. לא רוצים שילכו, אז קודם לוקחים אותם פנימה, ונותנים להם אוכל, ונותנים להם סעודות.
לכאורה שיבוא. זה כבר מהלך מאוד עתיק, שכשרוצים שאנשים יבואו לאיזשהו מקום, מכינים שם סעודה. קודם מביאים, איך קוראים לזה? צ׳יקן שלח הטהור. ה… ה… ה… עם אוברנייט קוגל. קודם כל צריך להיות זה, אחרת לא בא העולם. אה, זו מצווה גדולה קידוש החודש? מצווה גדולה יותר היא לאכול עם עוד יהודים. כך צריך להיות. טוב מאוד. והקהילות של היום, הישיבות, הארגונים תפסו מאוד טוב את הדין הזה, שמכינים סעודות גדולות שהעולם יבוא, ואחר כך יעשו הלאה.
הסדר של חקירה: לפי מי שבא ראשון ולפי גיל
יש עוד איזה טריק שנלמד עכשיו, גם סוג של טריק איך לגרום לעולם להרגיש טוב. זוג שבא ראשון, הולך לפי הסדר של ראשון, מי שבא קודם. זוג שבא ראשון בודקין אותו ראשון, שואלים אותו ראשון עם הבדיקות ששאלו. ומכניסין את הגדול ושואלין אותו, קוראים פנימה… זה אומר, צריך לחקור את שני העדים בנפרד. אז קוראים פנימה את הגדול שבזוג. אלה שבאו באותו זמן, הולכים לפי המבוגר ביניהם. אני מתכוון, הגדול מתכוון שבזוג. בין השניים לוקחים את הזוג. או אם באו כמה אנשים ראשון, הולכים… אפילו הקודמים כבר היו קבוצה של אנשים, אי אפשר ללכת לפי מי שהגיע ראשון, אלא הולכים לפי הגיל.
נגיד, כשבית דין פתח את הדלת כבר עמדו עשרה אנשים. הוא לא אומר את זה, הוא אומר שבאים זוגות. אני לא יודע למה זה בא זוגות, כי הרי למדנו שיכול לבוא אדם אחד. אבל הוא מניח שבאים שניים שניים, או אולי מסתדרים אז אנשים שניים שניים בתור, אני לא יודע. אז הראשונים, מסתכלים מי יש לו זקן ארוך יותר, ולוקחים פנימה את זה עם הזקן הארוך יותר. לא כתוב כאן כלום על זקן, אבל איך יודעים מי גדול? ושואלין אותו, שואלים אותו.
אם העדות הראשונה מתאימה, מכניסים את השני
אוקיי. כן, נמצאו דבריהם מכוונים לחשבון, אם דברי העד הראשון מתאימים לחשבון של מה שהחכמים מצפים, מכניסין את חבירו, מכניסים את חברו, ועכשיו יש עדות מלאה משני אנשים. וצריך לוודא שהשני גם אומר נכון, נכון? הם אומרים שניהם את אותו הדבר, כמו שראינו קודם, של שלוש קומות, שתי קומות, וכדומה. נמצאו דבריהם מכוונים, עדותן קיימת. אבל עדיין לא הולכים הלאה. עכשיו אפשר כבר בעצם להכריז “מקודש”, אבל לפני כן עושים עוד כך:
שאר הזוגות – כדי שלא יצאו בפחי נפש
ושאר כל הזוגות, כל שאר האנשים שנמצאים שם, שואלין אותן ראשי דברים, שואלים גם אותם, נותנים להם את תשומת הלב, שואלים אותם שאלות. לא את כל החקירה והדרישה, אבל מתעניינים בהם. מאיפה באת? מה ראית? מה שזה יהיה, משהו שואלים אותם.
אומר הרמב״ם, לאו שצריכין, כי בעצם לא צריכים אותם, כי יש לנו כבר עדות אחת, לא צריך יותר מסט אחד של עדות. יש לך הלכה כזו, יש תרי כמאה, לא עוזר לדבר, לא צריך לעזור כלום. אלא, למה אז עושים את המשחק הזה ששואלים אותם שאלות? כדי שלא יצאו בפחי נפש. הרבה מהם הגיעו מדרך רחוקה, והם אמרו, אה, אחד כבר עשה. הוא יצטער הרי. כי חוששים שאם לא, הוא פעם הבאה לא יבוא. אולי תצטרך אותו כן. נכון. אולי פעם הבאה הוא יהיה הראשון, או אולי פעם הבאה לא יהיו הרבה עדויות. אז כדי שהאדם יבוא שוב, גורמים לו להרגיש טוב.
נראה שהסעודה עוזרת פעם אחת, קצת, אבל חוץ מזה צריך גם קצת להרגיש רצוי, להרגיש נחוץ. זה פשוט, תדמיין שאתה בא, וכבר לא צריכים. רבנים חכמים, יהודים חכמים עושים את שניהם. מכינים סעודה יפה, וגורמים לאותו אדם להרגיש, אה, תודה שבאת, מה שלומך? מאיפה באת? כן. כן.
סליחה. זה מעניין, שזה שזו מצווה זה עדיין לא מספיק. צריך עוד לעבוד עם אנשים. למה בדיוק אני אלך? זו מצווה, זה צריך להסתדר. ובפרק מאוחר יותר יעמוד, אפילו דוחה שבת זו מצווה. בוודאי זו מצווה, אבל זו מצווה על בית הדין, זו לא מצווה על אותו אדם, זו מצווה… מובן, לא אומר ממש מצווה על היחיד הזה, שילך. אפשר להסתדר. כמו מניין, באים עשרה יהודים, אחד עשר יהודים אומרים, אה, אני לא הייתי צריך לבוא. לא, צריך משהו, אני לא יודע מה צריך לעשות.
מה זה הלשון פחי נפש, אתה יודע? פח? כמו… ריק?
נקודה: לא שואלים לפני הסעודה
הוא אומר הערה מעניינת. הוא אומר שלא שואלים לפני הסעודה. לא, אלא מי ש… קודם כולם יכולים לאכול, אפילו אחר כך יתברר שהוא מדבר שטויות, קודם נותנים לכולם לאכול. כן, אוקיי, מעשית זה הרי כך. בית הדין יושב, ובחוץ יש סדרנים שנותנים אוכל. אבל אני לא זוכר מתי איפשהו, שזו גם איזו סעודת מצווה, עניין של שמחה. אני חושב שיש עוד סעודה. אחרי קידוש החודש, אולי הייתה אותה סעודה, עם כבר אותו קוגל, אבל שמחים איתם, הם באו להעיד על דבר מצווה ועושים סעודה על זה. נלמד על זה, שיש סעודת קידוש החודש, אם אני זוכר. זה לא אותו דבר? אני חושב שזו לא אותה סעודה, זו עוד סעודה. איזה תנא בא והוא אכל מהשיריים? אני חושב שזה… לא זוכר. צריך לבדוק. כתוב כן מאוחר יותר על זה. אוקיי, בואו נמשיך. כן. הלאה.
אומר הרמב״ם, ואחר כך, אחר שתתקיים העדות… כן, כלומר אחרי ש… אישרו את העדות, כן. ראש בית דין אומר, קורא, מקודש. כל העם עונים אחריו מקודש מקודש. הם אומרים איתו. זה אומר שכל בית הדין אמר. הוא לא אומר רק… הוא אומר כל העם עונים, לא רק בית הדין, כל העם, כל העדויות שעומדות שם, השופטים והשוטרים, הסעודה, עומד הרי שולחן.
הלכה ב (המשך) — ואין מקדשין את החודש אלא בשלשה
דובר 1: אז, אומר הרמב״ם הלאה, ואין מקדשין את החודש אלא בשלשה. קידוש החודש צריך להיות שלושה לפחות.
דובר 2: אני זוכר במשנה וב… נדמה לי בגיטין, שקידוש החודש הוא בכ״ג, אבל איך אתה זוכר?
דובר 1: הוא מתכוון לפחות אחד, נכון?
דובר 2: הוא רשם כאן שלושה. לא כתוב שמתכוון לעשרים ושלושה. איך אתה רואה שמתכוון לעשרים ושלושה?
דובר 1: כאן כתוב שלושה, אני לא יודע. כן, כך כתוב כאן ברור, אבל… אוקיי, אני צריך לבדוק מה זה עשרים ושלושה.
ואין מקדשין את החודש אלא בשלשה. גם המעמד שבו ראש בית דין אומר “מקודש”, הקידוש, אבל גם החשבונות שעושים, שאמר הרמב״ם שבשלושה צריך חשבון כמו שדנין וכו׳. נראה שלא מספיק שאחד מהם יודע את זה. כל העולם צריך לעשות את היודע. כל השלושה צריכים… כן.
הלכה ב (המשך) — ואין מקדשין אלא חודש שנראה בזמנו
דובר 1: עוד הלכה, זה, מתי עושים קידוש החודש? לא כל חודש עושים קידוש החודש. קודם הרי אמר, מצות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו. אבל עכשיו צריך לעשות את כל השלושה. ואין מקדשין אלא חודש שנראה בזמנו. אומר הרמב״ם, מתי עושים קידוש החודש? קידוש החודש הוא רק כשראו את הלבנה ביום השלושים. אבל כשזה לא בזמנה, כשזה חודש מלא, כשראו את זה יום מאוחר יותר, אז כבר לא עושים קידוש החודש, ומאוחר יותר הוא יסביר יותר.
דובר 2: אה, זה פשוט, כן, כי זה נעשה אוטומטית אז. זה כבר קיים, זה רק יש כאן אופציה, זה יכול להיות רק היום או מחר.
דובר 1: כן, אבל זה לא פשט שכל ראש חודש צריך להיות לו הכרזה של קידוש. הקידוש, אף על פי, נראה שזה עושה חילוק גדול הקידוש, קידוש בטעות הוא כן טוב, אבל זה רק כשיש ספק. קידוש צריך להיות רק כשזה יכול להיות. יכול להיות אחרת. כן? כן.
הלכה ב (המשך) — ואין מקדשין אלא ביום
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, ואין מקדשין אלא ביום. ההכרזה של מקודש אומרים ביום. מעניין. כתוב, ראש חודש נעשה ביום שלושים. למחרת בבוקר. בבוקר מוקדם, כן. אבל בלילה לא אומרים י״א יבא, עד שיעלה השמש. אולי כן, מי ספק, אבל כמו שאנחנו עושים. ואם קידשוהו בלילה אינו מקודש. למה?
דובר 2: כי בית דין לא פוסק בלילה?
דובר 1: יש משהו עניין שבית הדין… קידוש החודש במיוחד. בית דין סתם כן גם, אבל קידוש החודש זה מיוחד שעושים את זה רק ביום. למה? אני לא יודע.
דובר 2: מי אומר למה?
דובר 1: אני לא יודע. מי אומר שאני צריך לדעת הכל? לא מקדשים בלילה. בלילה? אני לא הולך לדברים. הולכים הרי ללמוד עכשיו הלכות שלמות שבנויות על זה, נכון?
דובר 2: יש הרי פסוק, כתוב “מיום יום ימימה”.
דובר 1: אה, הגמרא לומדת את זה מפסוק. אוקיי, חד.
הלכה ח — אפילו ראו בית דין וכל ישראל… ולא אמרו מקודש עד שחשכה
דובר 1: אומר הרמב״ם הלאה, מה קורה במקרה כזה? “אפילו ראו בית דין וכל ישראל”, בית הדין עצמו, כולם ראו את הלבנה, “אבל לא אמרו בית דין ‘מקודש'”, לא עשו את המעמד של לומר “מקודש”, “עד שחשכה ליל אחד ושלשים”, עד שנעשה ליל ל״א. “או שנחקרו העדים”, חקרו אפילו כבר את העדים, אבל בית דין לא הספיק, לא היה מספיק זמן. או שבית הדין עצמו ראה, או שבאו עדים, או נגיד חקרו עדים אבל זה התארך עד שכבר נעשה לילה, ובית הדין לא אמר “מקודש” בזמן, לפני שנעשה ליל אחד ושלשים. “אין מקדשין אותו”, אז אין יותר מקדשים את החודש, “ויהיה החודש מעובר”, אז החודש נעשה מעובר, עושים אותו חודש של שלושים ואחד ימים. “ולא יהיה ראש חודש אלא יום אחד ושלשים, אף על פי שנראה בליל שלשים”.
אומר הרמב״ם, “שאין הראיה קובעת, אלא בית דין שאומרים ‘מקודש׳ הם שקובעים”. חסרה האמירה של בית הדין, זה עושה את הדבר. הראייה חסרה. בית הדין עצמו יודע, הם קובעים, הם עכשיו עשו לקבל עדות שהייתה אתמול הראייה. אבל כל זמן שמאחר שהם פספסו את השקיעה, הזמן לומר “מקודש”, זה לא נעשה מקודש.
הלכה ט — ראו בית דין עצמן בסוף יום כ״ט
דובר 2: הוא לא אמר מה קורה כשבית דין עצמו ראה. צריך שני דיינים לשאול את הדיין האחר?
דובר 1: אה, “ראו בית דין עצמן”. כן, כאן כתוב את זה, כן, כאן. אוקיי. אם בית הדין עצמו, “בסוף יום תשעה ועשרים”, ראו את הלבנה, אחרי היום העשרים ותשעה, כשנעשה השלושים, הוא אומר כך: “אם עדיין לא יצאו כוכבים בליל שלשים”, אה, אבל אי אפשר להיות מקודש בלילה. והם ראו בלילה, הם ראו תחילת לילה, כשזה עדיין היה על פי הלכה עדיין לפני… לפני צאת הכוכבים. אוקיי, כאן יש חלון, שבעים ושתיים או משהו, זה צריך כבר להיות חשוך ועדיין להיקרא יום.
דובר 2: זה לא צריך להיות חשוך, צריך לראות את הלבנה.
דובר 1: הלבנה לא קשורה לחושך. משהו חשוך צריך להיות?
דובר 2: לא, בכלל לא. אז, רואים את הלבנה כשזה לגמרי בהיר. רבינו, תסתכל בחוץ.
דובר 1: כן, רואים את הלבנה כשזה לגמרי בהיר.
דובר 2: ביום הראשון צריך כבר עבודה קשה.
תרגום לעברית
דובר 1: כן, סוף היום, בסדר. את הלבנה אפשר לראות כראוי כשיש אור. אם עדיין לא יצא הכוכב, הרי זה נעשה לילה כשיש יציאת הכוכבים. אם עדיין לא יצא שום כוכב כלל זה עדיין ביום, ובית דין אומרים מקודש מקודש, עדיין יומי. אפשר עדיין לקדש. ואם ראו בית דין את הלבנה, אחר שיצאו שני כוכבים, כבר אי אפשר לקדש באותו לילה כי זה כבר בלילה. אז למחר מושיבין שני דיינים אצל אחד מהם. אבל מה עושים? כאן הוא רוצה לכסות עניין אחר. איך עושים? צריך להיות עניין של שאלות ותשובות, צריך להיות קבלת עדות. איך עושים את זה? אז מושיבין שני דיינים אצל אחד מהם. מושיבים שני דיינים אצל ה… עוד שני דיינים, כלומר. מביאים עוד שני דיינים, ושניים מהשלושה שראו נעשים עדים, והם אומרים בפני השלושה. ויקדשו השלושה. אבל נראה שאם זה עדיין בלילה, הם עדיין באמצע הראייה, אז אין צורך לעשות מושב של קבלת עדות, כי בית הדין עצמו רואה. עדות היא כשבית הדין עצמו לא רואה, או שבית הדין של אתמול עדיין לא ראו. בשעת מעשה, אולי לא צריך. כך נראה, כך הוא גם מפרש.
דיון: עדות וזיכרון — כשבית הדין עצמו רואה
דובר 1: זה מעניין, כי אין עדות קשורה כמו לזיכרון. וברגע שאתה אומר… זיכרון הוא דבר, אני לא רואה עכשיו, אלא אני זוכר, יש לי איזה זיכרון בראש. זיכרון צריך לשאול. או אתה עצמך מאתמול כמו אחר. אבל אתה עצמך עכשיו אינך צריך שום עדות? אני רואה אותך בבירור. לא יתכן שלא תהא שמיעה גדולה מראייה. זה כתוב בגמרא, לא תהא שמיעה גדולה מראייה. אם אני רואה בעצמי בוודאי שאיני צריך שום עדות. בסדר, מגיע עוד יום מאוד מעניין.
הלכה י — בית דין שקידשו את החודש בין שוגגין בין מוטעין בין אנוסין — הרי זה מקודש
דובר 1: בית דין שקידשו את החודש. בית הדין כבר קידש את החודש. בין שוגגים, בין שבית הדין היו שוגגים. הם עשו טעות, הם חשבו שאפשר כבר, וזה לא היה. זה אומר, הם עשו שוגג. בין מוטעין נטעו אותם איכשהו. כן, הלאה. בית דין כשהעדים הטעו אותם. זה היו עדים שקריים, אבל העדים עברו היטב את המבחן, אבל הם היו שקריים. בין אנוסים אילצו אותם לקדש. בא אולי גוי ואמר, “אתם עושים עכשיו חודש.”
דובר 2: כן, הם באו עם גוי.
דובר 1: אבל נסעו, כן, עם גוי. טוב מאוד. במקום לבוא עם שקר, הם באו עם גוי. אז הוא אומר מקודש? אז הוא מקודש.
ומה זה אומר שהוא מקודש? יום הטוב הבא צריך להיות לפי היום שקידשו. וחייבין הכל לתקן על מועדות היום שקידשו בו. כפי שרואים בגמרא שהייתה מחלוקת בין החכמים, והתכופף, רבי יהושע התכופף לרבן גמליאל, אף על פי שלפי חשבונו היה היום הלא נכון. אומר הוא, “אפילו שזה יודע”, אפילו האדם יודע שטעו, יש שם תלמיד חכם אחד שיודע בוודאי שהם טעו, אסטרונום בעצם, “חייב לסמוך עליהם”, צריך הוא להיכנע ולסמוך על בית הדין. למה? “שאין הדבר מסור אלא להם”. הדבר, הסמכות נמצאת בידי בית הדין.
יסוד — “ומי שצוה לשמור המועדות הוא צוה לשמוע להם”
דובר 1: והרמב״ם אומר לשון מעניינת, אומר הוא, “ומי שצוה לשמור המועדות”, אותו בורא שציווה בכלל לשמור ימים טובים, “הוא צוה לשמוע להם”, הוא ציווה שצריך לציית לדיינים. אפילו אם אתה יודע אחרת, ראש חודש לא נעשה כשיש לבנה, אלא ראש חודש נעשה כשבית הדין אמר שהייתה לבנה. שנאמר “אשר תקראו אתם”, שהם, בית הדין, יקראו, זה נעשה יום. והגמרא אומרת חז״ל, “אפילו שוגגים, אפילו אנוסים”.
הרמב״ם אינו מסביר את הדרשה. אולי הוא מתכוון שאפשר ללמוד זאת פשוט, “אשר תקראו אתם”, שמדברים על המועדים. התורה אומרת, מתי המועדים? כשבית הדין קורא אותם. אה, בית הדין עשה טעות? לא עניינך. אדם יכול לשאול, “אני יודע את האמת.” לא, אתה לא יודע את האמת, כי האמת היא כשבית הדין אומר אותה.
אבל בגמרא כתוב דרש, שכתוב “אתם” חסר, לא כתוב עם ו׳, ומפרשים “אתם”, “אשר תקראו אתם”, שאתם אומרים.
הערה — הרמב״ם לא מביא “מזידים”
דובר 1: דבר מעניין, הוא אומר שבגמרא כתוב… הרמב״ם מביא רק “שוגגים, מוטעים, אנוסים”, אבל בגמרא כתוב “מזידים”, והרמב״ם לא מביא זאת. אבל הוא מביא רק הערה טובה, שאם נניח שיש שם תלמיד חכם, הוא יודע שאתה…
הלכות קידוש החודש, פרק ב׳ — סיום הדיון: בית דין שקידשו מזידים
המשך: פירוש “מזידים” — חילוק בין אנוסים למזידים
דובר 1: זה אומר, כשהיה אונס, על זה אומרים יהרג ואל יעבור או מה, בסדר, הם עדיין בית דין. אבל רגע, אתה יודע מזידים, הרי הם לא בית דין אמיתי הגון, הרי הם לא החכמים, הרי הם לא החכמים של אותו זמן. אז צריך מהר להביא, האדם שיודע זאת צריך מהר ללכת לאסוף כמה תלמידי חכמים ולעשות בית דין חדש. אני שומע.
דובר 2: מה צריך, האמת היא שזו גרסה אחרת שהייתה לו בגמרא. לא, אפילו מזידים יהיה באמת מוזר.
מה זה אומר מזידים? איך זה יכול להיות? שלושת הדיינים הם רשעים? לא, טוב מאוד. כפי שהוא אומר, שמזידים היה אומר שלבית הדין יש איזה חשבון, איזו סיבה גדולה למה הם רוצים שיהיה היום ראש חודש.
הוא לא מרשיע מזידים. מזידים אומר כמו… מזידים שבא לו בזדון. זדון שיש לנו הרבה אומר רע, לא דווקא. אז באמת נכון, כן, מסכים.
—
סיום
דובר 1: בסדר, עד כאן פרק ב׳ מהלכות קידוש החודש. כן.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
HE עברית ›
📋 Shiur Overview
Summary of Laws of Sanctification of the New Month, Chapter 2
—
Law 1 — Who is Qualified for Testimony of the New Month
Rambam: “Only two qualified men who are fit to testify in any matter are qualified for testimony of the new month. But women and slaves are like other disqualified witnesses and may not testify.”
Plain Meaning: Testimony of the new month requires two qualified men, just like any other testimony. Women, slaves, and all disqualified witnesses are invalid.
Novelties and Explanations:
1. Why does the Rambam specifically mention women and slaves? One might have thought that women and slaves, who are generally honest people (not wicked/thieves), should be qualified for testimony of the new month. The Rambam teaches us that even they are disqualified — their “understanding” is not strong enough according to the Sages.
2. The opinion of Rabbi Shimon bar Yochai (Mishnah Rosh Hashanah): Rabbi Shimon holds that “a father and son and all relatives are qualified for testimony of the new month,” and possibly other disqualified witnesses are also qualified. Rabbi Yose also brings a case involving a slave. The Rambam does not rule like these opinions — testimony of the new month requires full qualification like any testimony. Rabbi Shimon’s proof is from “this month is for you” — said to Moshe and Aharon, who are brothers, which shows that relatives are qualified for testimony of the new month. The reasoning is understandable because with relatives there is no issue of bias. But the Rambam does not rule this way.
—
Law 1 (Continued) — A Father and Son Who Saw the Moon
Rambam: “A father and son who saw the moon should go to the court to testify, not because testimony of the new month is valid with relatives, but so that if one of them is found disqualified… the second can join with another and testify.”
Plain Meaning: A father and son who saw the moon should both go to the court, not because relatives are qualified together, but because if one becomes disqualified (for another reason, like theft), the second can join with another witness.
Novelties and Explanations:
1. Question — why should both go? One of the father and son is in any case not usable as a second witness to the first (because they are relatives). Let only one go! (Later we see that witnesses may even desecrate the Sabbath to go — so this is a novelty that they should go.)
2. Answer: One cannot know in advance which of them the court will disqualify for another reason. The court may know something that the witness himself doesn’t know (e.g., that he is a thief). Therefore both must go — to maximize the chances that one will be able to join with another witness.
—
Law 1 (Continued) — Witnesses Disqualified by Rabbinic Law
Rambam: “And anyone disqualified from testimony by rabbinic law… even though he is qualified by Torah law [is disqualified for testimony of the new month].”
Plain Meaning: Even one who is only disqualified rabbinically (like a dice player — a trace of theft), is also disqualified for testimony of the new month.
Novelties and Explanations:
1. Why would one think that those rabbinically disqualified should be qualified for testimony of the new month? Two reasons:
– (a) With testimony of the new month there is less concern for falsehood — the witness has no agenda (unlike monetary cases).
– (b) Testimony of the new month is different from regular testimony — the court already knows by calculation that the moon can be seen, and even if there was an error, once the court says “sanctified” it is sanctified. So the testimony is only a “formal” matter, and one should be lenient.
2. The Rambam rules: No. All laws of disqualified witnesses apply here too.
3. Question on the reasoning of “no agenda”: This is not a good reason, because even with other testimonies (like testimony of betrothal) the witness has no agenda, and nevertheless a disqualified witness is disqualified. When the Sages disqualify, they disqualify for all testimonies.
4. Question on the reasoning of “the court already knows”: The court only knows that it is possible to see the moon, not that it was actually seen. It could be cloudy, or other technical reasons that prevent sighting. So one does need true testimony.
5. How can a rabbinic disqualification override a Torah-level festival? If we disqualify witnesses rabbinically, this can cause the new month (and consequently the festival) to fall on a different day — a Torah-level consequence! The answer: “The Sages have the power” — just as with betrothal and other matters, the Sages have the power to disqualify testimony, and this affects Torah law as well.
—
Law 2 — Torah Law That We Don’t Scrutinize Testimony of the New Month
Rambam: “Torah law is that the court does not scrutinize testimony of the new month… and even if they are found to be conspiring witnesses — the month is sanctified.”
Plain Meaning: By Torah law one need not scrutinize testimony of the new month — neither the person (we accept from anyone) nor the testimony (no cross-examination). Even if witnesses become conspiring witnesses, the month remains sanctified.
Novelties and Explanations:
1. Two practical differences of “no scrutiny”:
– (a) Accepting from any person — One need not specially verify the person’s qualification before accepting him as a witness.
– (b) Not conducting cross-examination — One need not question the witness about his testimony with inquiries and examinations.
2. Why no cross-examination is needed: The main purpose of inquiries and examinations in regular testimony (at what time, at what place, etc.) is so that one can make them conspiring witnesses — to check if it’s true. But with testimony of the new month, even when we check and find that they are conspiring witnesses, the month is still sanctified. Consequently the entire purpose of cross-examination falls away.
3. What does “Torah law” mean: The novelty of “Torah law” is that by Torah law it is always so — a Jew is qualified until we know otherwise. But later the Sages enacted two enactments (regarding the person and regarding his testimony), which is the novelty — that by Torah law this was not required.
—
Law 3 — Initially They Accepted from Everyone, and the Enactment Regarding Heretics
Rambam: “Therefore initially they would accept testimony of the new month from anyone, for all Israel are presumed qualified… When the heretics corrupted things, and would hire people to testify that they saw when they did not see, they enacted that the court should only accept testimony of the new month from witnesses whom the court knows to be qualified, and that they should inquire and examine the testimony.”
Plain Meaning: Initially they accepted testimony of the new month from any Jew, because all Israel are presumed qualified. After the heretics (Sadducees/Boethusians) began hiring false witnesses, the Sages enacted that we only accept from witnesses whom the court knows to be qualified, and we conduct cross-examination.
Novelties and Explanations:
1. “All Israel are presumed qualified” — what does this mean? Elsewhere it states that from an am ha’aretz (ignoramus) we don’t accept testimony. How does this fit with “all Israel are presumed qualified”? The answer: An am ha’aretz is a specific category where the Sages said he has a “flaw” in his qualification. “All Israel” means a normal Jew, not one who already has a known problem. The principle “until it becomes clear to you” means that until we know otherwise, every Jew is presumed qualified.
2. The difference between presumption of qualification and specific testimony about the person: After the enactment one needed not just presumption of qualification, but a special “certificate of qualification” — one must first have testimony about the person that he is qualified. This is a completely different level than mere presumption of qualification.
3. Two enactments, not one: The Rambam sets down two separate enactments:
– (a) We only accept from witnesses whom the court knows (“recognizes”).
– (b) We conduct cross-examination on the testimony.
In the Mishnah it’s not clear that cross-examination is also part of the enactment. But the Rambam understood it this way — that essentially (by Torah law) one doesn’t need cross-examination, but because of the Boethusians/Sadducees it was enacted.
4. What did the heretics want? Two approaches:
– (a) They wanted to undermine the authority of the Great Court in Jerusalem — because sanctification of the new month is a matter of authority.
– (b) They wanted to manipulate so that Passover would fall on the Sabbath, so that “the day after the Sabbath” (in counting the Omer) would fit with their view that it means literally the Sabbath.
—
Law 4 — Sending Recognizers with the Witnesses
Rambam: “Therefore if the court does not know the witnesses who saw the moon, the people of the city where it was seen send with the witnesses… other witnesses who identify them to the court and inform them that these are qualified, and afterwards they accept from them.”
Plain Meaning: If the court doesn’t know the witnesses, the people of the city must send other people whom the court does know, so they can confirm that the witnesses are qualified.
Novelties and Explanations:
1. Who are the “recognizers”? The second witnesses must be people whom the court does know — heads of the community, people from the local court, or other known people.
2. What must the recognizers say? They need not say anything specific — only that the witness is not a Sadducee, that he is a qualified Jew. This is a “character witness.”
3. Must they come in person or is a letter sufficient? It is discussed whether the recognizers had to come personally or a letter would have been sufficient. On one hand: since when can one give testimony with a letter? On the other hand: this is not testimony in the classic sense — it’s a matter of “clarification,” a practical thing to make sure the testimony is qualified. Therefore, the Rambam’s language (“they send… with the witnesses”) implies that they must actually come in person.
—
Law — Calculations of the Court and Inquiries and Examinations of Witnesses
Rambam: “The court calculates by the methods that astronomers calculate and knows that when the moon is seen this month, whether it will be north of the sun or south, and whether it will be wide or narrow and to which side its horns will incline… How did you see it? Did you see it in the north or south? To which side were its horns inclined? How high was it in your sight? And how wide was it? If their words are found accurate — they accept their testimony, and if not — they do not accept their testimony.”
Plain Meaning: The court calculates with astronomical wisdom how the moon should appear — north or south of the sun, wide or narrow, to which side the horns (points) are inclined, and how high in the sky. Then they question the witnesses on all the details. If it matches — they accept; if not — they don’t accept.
Novelties and Explanations:
1. Difference between the calculation of Chapter 1 and the inquiries and examinations here: The calculation of Chapter 1 — to know whether the moon can be seen at all today — was always done and is not inquiries and examinations. But the inquiries and examinations here are details where both could be, or only one way could be — this is a way to catch the person if he’s lying, or to see that he didn’t observe well. This is analogous to the case of ben Zakkai with certain figs — one asks certain questions that aren’t really relevant to the testimony, but are another detail of reality, so that one can refute the witness.
2. What does “wide or narrow” mean? Seemingly at the beginning of the month the moon is always narrow. Two explanations:
– (a) Perhaps it does make a difference — a few hours later it’s a bit wider.
– (b) “Wide” means farther from the sun — that is, how far the moon is from the place where the sun was. It can be a bit farther or closer, and accordingly will be how wide the illuminated part is.
3. “How high was it” — why doesn’t the Rambam write that they calculated it: The Rambam writes that we ask the witnesses how high the moon was in the sky, but he doesn’t write that the court calculated this beforehand. This is because height is harder to measure — there are no clear numbers. A person cannot say exactly how high, it’s more a matter of estimation. But one can still catch a liar — if someone says exaggerations (for example “it was right above my head”), we know it’s false. It’s a real thing, but without precise numbers.
4. Two purposes of the inquiries — against liars and against errors:
– (a) Against lying/conspiring witnesses — people who deliberately lie (as the Boethusians sent).
– (b) Against errors — the witness is an honest Jew, but he imagined it, he didn’t observe well. Through inquiries and examinations this comes out.
5. Do the inquiries help against sophisticated Boethusians? The inquiries and examinations alone would not help against the Sadducees/Boethusians, because they can hire sophisticated false witnesses who have also studied astronomy and know what to say. For this one specifically needs “they know them” — to know the person personally. The story in the Gemara is mentioned where someone received a bribe and told a “fake story” about the moon (with a staff, a face, such things) — against such a naive swindler, inquiries alone help, but against a clever swindler one specifically needs to know them.
6. The language “they don’t accept” — not disqualified, but didn’t see: The language “they don’t accept their testimony” doesn’t mean that we disqualify them as witnesses (they’re not liars), but that their testimony is not good — they imagined it, they didn’t observe well. We’re talking about witnesses who already came with recognizers (qualified Jews), but in the inquiries and examinations it turns out they weren’t accurate.
—
Law — They Saw It in Water, in Clouds, in a Mirror
Rambam: “If the witnesses said we saw it in water or in clouds or in a mirror, or even if he saw only part of it in the sky and part in clouds or water or a mirror — this is not testimony.”
Plain Meaning: If the witnesses say they saw the moon in water (reflection), through clouds, on a mirror/glass, or even only part in the sky and part through such means — this is not testimony.
Novelties and Explanations:
1. What does “in a mirror” mean? The simple meaning is that mirror means a reflection. There are those who learn that mirror means he sees through glass, but simply it doesn’t mean that. The difference: seeing through glass is a proper sighting (like someone who looks through glasses — he does see the thing), but a reflection is not a sighting of the moon itself.
2. Why is this not good — reasoning: This is not a matter of the witnesses being disqualified — rather it means not seeing the moon. You saw something (a reflection, an image), but not the moon itself. The testimony must be that one saw the moon itself. That the moon is there one can simply know from calculation — it doesn’t help that you saw it in water, because you didn’t see the moon.
3. Novelty in the interpretation of “this is not a sighting”: “This is not a sighting” means not that the witness is a liar. We believe him that he saw something, but what he saw is not clear enough to qualify as “sighting” of the moon. This is a difference between: (a) he’s a liar, and (b) he didn’t see clearly enough — both lead to “this is not a sighting,” but for different reasons.
—
Law — Differences in the Height of the Moon: “Like Two Heights” vs. “Like Three Heights”
Rambam: “If one said I saw it and it was high in my eyes like two heights, and the second said like three — they join. If one said like three heights and the second said like five — they don’t join. And one of them joins with another who testifies like him.”
Plain Meaning: When two witnesses say slightly differently how high the moon appeared (2 vs. 3 heights), this is only an estimate and we can join them. But when the difference is too great (3 vs. 5), we cannot, because they’re as if not talking about the same thing. “Height” means the height of a person, not a story/floor.
Novelties and Explanations:
1. Why “they don’t join” with 3 vs. 5: With sanctification of the new month both witnesses look at the same time (they’re together), and there isn’t enough time for such a large difference. With sighting of the moon the time is almost always the same — right after sunset, the night of the 29th or 30th. One cannot see the first moon in the middle of the night, so the time question is not so relevant.
2. “They don’t join” doesn’t mean “liars”: When the Rambam says “they don’t join” with 3 vs. 5, he means not that one is a liar. The meaning is that they’re not talking about the same thing, consequently we cannot join them as one testimony. But each separately can find another partner who agrees with him, and that is valid. The proof: the Rambam says explicitly “and one of them joins with another who testifies like him” — both remain qualified witnesses.
3. Question from Rabbi Chaim Kanievsky: The court knew (according to calculation) how high the moon should be. Consequently, why doesn’t the Rambam say that the court should figure out which witness is saying correctly and go with him? The answer: perhaps this is not such a clear thing — people don’t know exactly what they mean when they say “heights,” and one simply needs two people who say the same thing.
4. [Digression: How hard is it to see the new moon?] If one can see the moon, thousands of people should see it — why do we speak of only two witnesses? The first light (later it becomes publicized), but the first day is really hard — the moon is very small, one needs good eyes, a clear place, a proper mountain. Even today it’s a “competition” who can see first. In the Land of Israel there are few clouds, but still it’s hard to notice the “baby moon.”
—
Law — They Saw It Without Intent
Rambam: “If they said we saw it without intent, and we intended to see it and then didn’t see it — this is not testimony and we don’t sanctify based on it, lest clouds gathered and appeared like the moon and seemed so and went away.”
Plain Meaning: Two witnesses say: we saw the moon randomly, without intent. When we started focusing, we no longer saw it. This is not valid testimony, because perhaps clouds came together and looked like the moon, and then dispersed.
Novelties and Explanations:
1. It’s not a law of “intent”: The novelty is that it’s not a special law that one must have intent to see. The problem is specifically that he saw it for a second, and when he looked again it was no longer there. This itself is proof that it was perhaps a cloud. The moon doesn’t disappear so quickly.
2. Distinction between cases (from the Gemara): If the witness says “we saw without intent” but he can answer clearly all questions (which side, how high, etc.), then it’s good. Only when he says “and then we didn’t see it” — that afterwards he no longer saw it — then it’s invalid, because this is a sign that it wasn’t the moon.
3. What if right afterwards a cloud came that covered the real moon? In such a case it will probably be good — because he did see the moon, only a cloud covered it. But the Rambam speaks of a case where it’s not clear whether it was a moon or a cloud from the outset.
—
Law — Sighting of the Moon on Day 29 in the Morning in the East, and Night 30 in the West
Rambam: “If witnesses said we saw it on day twenty-nine in the morning in the east, and we saw it on the night of thirty in the west — they are believed and we sanctify based on their sighting, for they saw it at its time… for we are not responsible for seeing in the morning… for the clouds gathered and appeared to them like the moon.”
Plain Meaning: Witnesses say they saw the old moon in the morning of the 29th in the east, and then the new moon at night of the 30th in the west. This is impossible — there must be a minimum of 24 hours (twenty-four hours the moon is lacking) when one cannot see the moon at all. Therefore they are believed.
Novelties and Explanations:
1. The astronomical background: At the end of the month one sees the old moon just before sunrise/dawn in the east, because the moon rises later and later each day until the end of the month it rises right in the morning. The new moon is always seen at sunset in the west, right after the sun goes down, only for a short time. Between the old moon and the new moon there must be a minimum of 24 hours when one cannot see anything (Gemara: twenty-four hours the moon is lacking). If someone says he saw both in such a short time — one of the two is an error.
2. Dispute in the Mishnah: Rabbi Yochanan ben Nuri says they are false witnesses — because their testimony includes something that cannot be, they are liars. But the Rambam rules that they are believed.
3. Two reasons why they are believed:
– Halachic reason: What is relevant for the court is only the testimony about the night of thirty — that they saw the new moon. What they say about the 29th in the morning is not part of the testimony of the new month, it’s just an additional story. “For we are not responsible for seeing in the morning” — the court doesn’t sit questioning people about what they saw in the morning of the 29th.
– Metaphysical reason: One need not disqualify them as liars, because “for the clouds gathered and appeared to them like the moon” — perhaps they saw clouds that looked like a moon. Consequently they remain qualified witnesses.
4. An interesting general point: When witnesses come to give testimony, only what is relevant to the testimony is considered. If he tells incidentally foolishness or things that don’t make sense, but this is not part of the testimony itself — it doesn’t disqualify the witness. (There is a law of testimony whose part was refuted, all of it is nullified — but this is only when the invalid part is part of the testimony itself.)
5. The opposite case: He saw the night of thirty (the new moon), but the night of thirty-one he no longer saw. This is also strange — if there was already a new moon the night of thirty, one should certainly see it the night of thirty-one (because it gets bigger). But the Rambam also says here we are not concerned — it’s not our subject what happened on the thirty-first. Testimony about “I didn’t see” is a very strange testimony — he didn’t see, so he didn’t see — what have you told me that you didn’t see?
—
Law — How They Accept Testimony of the New Month: The Order of Questioning Witnesses
Rambam: “All who are fit to testify come to the court, and the court brings them all into one place, and makes feasts for them so that people will be accustomed to come. The first pair that comes they examine first, and they bring in the greater one and ask him… If their words are found accurate according to the calculation, they bring in his companion… If their words are found accurate, their testimony stands. And the rest of all the pairs they ask main points, not that they need them… but so they won’t leave disappointed.”
Plain Meaning: The order is: all witnesses are brought into one place, feasts are provided, the first pair is questioned (the greater one first, separately), and if their testimony matches the calculation, their testimony stands. The remaining pairs are also asked main points, so they won’t leave with a bad feeling.
Novelties and Explanations:
1. Feasts to motivate witnesses: Feasts are provided so that people will be accustomed to come — because the process can take long, we don’t want people to leave. A feast for everyone, even before questioning — everyone can eat, even if later it turns out he’s talking nonsense. First let everyone eat. [Digression: there is another feast after the sanctification of the new month — a festive meal, a matter of joy.]
2. “The greater one” — who goes first? The Rambam says they bring in the greater one — this means the older of the pair. Between the two witnesses we take the older first. If there are several pairs that arrived at the same time, we go by age (not by who arrived first).
3. Witnesses are questioned separately: We call in the first witness alone, question him, and only if his words match the calculation (their words are found accurate according to the calculation) do we call in the second. This is like all testimony — we question each separately.
4. Main points for the remaining pairs — so they won’t leave disappointed: After we already have one valid testimony, halachically we don’t need any more witnesses (two are like a hundred). Therefore we question the remaining pairs main points (not a full cross-examination, but brief questions — where are you from? what did you see?). The reason: so they won’t leave disappointed — people who came from a long way shouldn’t feel they came for nothing. We want them to come back next time — perhaps then they’ll be the first pair, or perhaps there won’t be enough testimony.
5. Two means to motivate: One needs both — feasts (material reward) and to make the person feel “wanted” and “needed” (emotional validation). The feast alone is not enough; one must also show interest in the person.
6. Why is this necessary if it’s a mitzvah? It’s a great mitzvah (later in the chapter it states that it overrides the Sabbath), why does one need to motivate further? It’s a mitzvah on the court, not on the individual. The individual can get out of it — he’s not obligated.
7. “Disappointed” — what does this mean? “Pach” means “empty” — a feeling of emptiness.
—
Law — The Head of the Court Says Sanctified, and All the People Answer Sanctified Sanctified
Rambam: “And after the testimony is established, the head of the court says sanctified, and all the people answer after him sanctified sanctified.”
Plain Meaning: After the testimony is confirmed, the head of the court calls out “sanctified,” and the entire public answers “sanctified sanctified.”
Novelties: The Rambam says “all the people answer” — not just the court, but all who stand there: witnesses, judges, officers, all present. This makes it a public proclamation.
[Digression: It is discussed whether the festive meal at sanctification of the new month is the same feast that was given to the witnesses before the inquiry, or a separate feast after the sanctification. The conclusion is that it’s probably a second feast.]
—
Law — And They Only Sanctify the Month with Three
Rambam: “And they only sanctify the month with three.”
Plain Meaning: Sanctification of the new month requires a minimum of three judges.
Novelties: In the Mishnah (perhaps Gittin) it states that sanctification of the new month is with twenty-three. But the Rambam writes only “three.” The question remains what the difference is. The Rambam says “only with three” — this includes both the ceremony of the proclamation “sanctified” and the calculations. All three must be able to do the calculations — it’s not enough that one of them can.
—
Law — And They Only Sanctify a Month That Was Seen at Its Time
Rambam: “And they only sanctify a month that was seen at its time.”
Plain Meaning: Sanctification of the new month is only when the moon was seen on the thirtieth day. When it wasn’t seen until day 31, the month automatically becomes full — no sanctification is needed.
Novelties: Not every new month requires a declaration of “sanctified.” Sanctification is only relevant when there is doubt — i.e., on the thirtieth day, when it could be that today is the new month or tomorrow. When it’s already the thirty-first day, the new month is automatic.
—
Law — And They Only Sanctify During the Day
Rambam: “And they only sanctify during the day… And if they sanctified it at night it is not sanctified.”
Plain Meaning: The proclamation “sanctified” must be during the day. At night is not valid.
Novelties: The source is a verse — “from day to day” — as the Gemara derives it. This is interesting because the court generally doesn’t rule at night either, but sanctification of the new month has a special derivation for this.
—
Law — Even If the Court and All Israel Saw… And They Didn’t Say Sanctified Until It Got Dark
Rambam: “Even if the court and all Israel saw the moon, but the court didn’t say sanctified until it got dark on the night of thirty-one, or the witnesses were examined… this is a full month… for the sighting doesn’t establish but the court that says sanctified is what establishes.”
Plain Meaning: Even if the court itself and all of Israel saw the moon, but we didn’t manage to say “sanctified” before the night of the 31st — the month becomes full. The sighting itself doesn’t establish — only the court’s saying “sanctified.”
Novelties: The Rambam sets down a fundamental principle: “For the sighting doesn’t establish, but the court that says sanctified is what establishes.” This means that the new month is not a natural reality (when the moon appears), but a halachic reality that is created through the court’s declaration. Even when everyone knows the moon is there — without the “sanctified” from the court during the day, nothing happens.
—
Law — The Court Itself Saw at the End of Day 29
Rambam: “If the court itself saw at the end of day twenty-nine — if the stars have not yet come out on the night of thirty, the court says sanctified… And if they saw it after two stars came out, tomorrow they seat two judges with one of them [and he testifies before the three].”
Plain Meaning: If the court itself saw the moon at the end of day 29 — if it’s still before the stars come out, they can immediately say “sanctified.” If it’s already after the stars come out (night of 30), they must wait until tomorrow, and then we bring two more judges, two of the original three become witnesses, and they give testimony before a new court of three.
Novelties and Explanations:
1. Seeing the moon during the day: One can see the moon even when it’s completely light — it doesn’t have to be dark. But at the end of day 29, with a new moon, it’s harder to see.
2. The court sees itself — is testimony needed? An important novelty: when the court itself sees the moon at the time of the event (before the stars come out), no formal acceptance of testimony is needed — because “hearing is not greater than seeing” (Gemara) — seeing is stronger than hearing. The court sees it with its own eyes, no testimony is lacking.
3. Testimony = memory: Testimony has to do with memory — I once saw something, and now I’m telling about it. But when I see it now, I don’t need testimony. Therefore, when it has already become night and we cannot sanctify until tomorrow, what they saw becomes a memory — and then we need a formal testimony procedure, just like with a foreign witness. Therefore we must bring two more judges, two of the original three become witnesses, and they give testimony before a new court of three.
—
Law — The Court Sanctified the Month Whether Inadvertently, Mistakenly, or Under Duress — It Is Sanctified
Rambam: “A court that sanctified the month, whether inadvertently, mistakenly, or under duress — it is sanctified. And all are obligated to fix the festivals on the day they sanctified. Even if one knows they erred, he is obligated to rely on them, for the matter is given only to them. And He who commanded to observe the festivals, He commanded to listen to them, as it says ‘which you shall proclaim.'”
Plain Meaning: Even if the court sanctified in error (inadvertent), or they were deceived (mistaken — false witnesses who
passed the test well), or they were forced (under duress — for example a gentile forced them) — the sanctification is valid, and all festivals are celebrated accordingly.
Novelties and Explanations:
1. “Mistaken” — deceived by false witnesses: The Rambam means that the witnesses “passed the test well” — they answered correctly to all inquiries, but in truth they didn’t see the moon. The court was deceived.
2. “Under duress” — forced: An example: a gentile forced the court to sanctify. Or: instead of coming with a lie (false testimony), they came with a gentile (who forced them).
3. The foundation — “the matter is given only to them”: The authority lies exclusively in the hands of the court. Even a Torah scholar / astronomer who knows for certain that the court erred, must submit.
4. “And He who commanded to observe the festivals, He commanded to listen to them”: The Rambam’s language is very sharp — the same Creator who commanded to observe festivals, also commanded to follow the court. This means: the new month is not when there is a moon, but when the court says there was a moon. A person cannot say “I know the truth” — because “the truth” is what the court says.
5. The verse “which you shall proclaim”: The Rambam brings the verse simply — “which you shall proclaim” = what you (the court) will call, that becomes a festival. But in the Gemara there is a derivation that “atem” is deficient (without a vav), and we interpret it “atem” — you, even inadvertently, even deliberately, even under duress.
6. “Deliberately” is missing in the Rambam: An interesting observation — the Gemara says “even deliberately,” but the Rambam leaves it out. He brings only inadvertently, mistaken, under duress — not deliberately. This is discussed further:
—
Continued Discussion: A Court That Sanctified Deliberately
Novelties and Explanations:
1. Distinction between under duress and deliberately: With under duress (when the court was forced) it’s simple that the sanctification is valid — they remain a court. But with deliberately the question is stronger: if they do it intentionally, aren’t they dishonest sages, and shouldn’t we quickly gather other Torah scholars and make a new court?
2. Interpretation of “deliberately” — not wicked: “Deliberately” means not that they are wicked. “Deliberately” means that the court has some calculation, some reason why they want today to be the new month — even if it’s not according to strict law. The word “deliberately” doesn’t necessarily mean something bad — it means they did it with conscious intent, with a plan, but not from a place of wickedness. Therefore the sanctification remains in force, because they are still a legitimate court that has a calculation.
3. Different version in the Gemara: The Rambam may have had a different version in the Gemara that supports his view that even deliberately the sanctification is valid, but he leaves out the word “deliberately” in his ruling.
—
Conclusion: This completes Chapter 2 of the Laws of Sanctification of the New Month.
📝 Full Transcript
Laws of Sanctifying the New Month, Chapter 2 – Testimony and Sanctifying the New Month
Introduction to Chapter 2
Speaker 1: Hello, how are you? Good, good.
We are in the middle of the Laws of Sanctifying the New Month. We’re now going to learn Kiddush HaChodesh Chapter 2. Later in the Laws of Sanctifying the New Month there will be actual astronomy that one needs to know, and I hope our esteemed study partner Rabbi Yitzchak will explain it well to everyone. But here we’re still before that, here we’re talking about real basics, and in this chapter we’re mostly discussing the laws of the witnesses. In order for the beit din to sanctify the month, witnesses need to come and say that they saw the moon, so we’re going to discuss here the laws regarding testimony.
Yes, let’s say what they learned in the previous chapter. That is, in the previous chapter we learned, you could say, the essential mitzvah of Kiddush HaChodesh, that there is such a thing as Kiddush HaChodesh. There is also Ibur HaShanah (intercalating the year), which is also like a part of the mitzvah, but we’re not yet at those laws. And we learned that Kiddush HaChodesh belongs to a beit din, specifically to a certain beit din, the beit din of Eretz Yisrael, who make the months and the years. And now we’re essentially learning the procedure of the beit din, how it happens that the beit din sanctifies the month. Right?
They already learned when witnesses are needed, when witnesses are not needed. That means, if one didn’t see the moon on the thirtieth day, one no longer needs witnesses. The thirty-first is automatic. So here we’re going to discuss when we do, it’s not a full month, when we do make Rosh Chodesh on the thirtieth, that only happens with witnesses. We’re going to learn here what the witnesses require, what needs to be, who is valid for testimony, and how the procedure works.
—
Law 1 – Those Valid for Testimony of the New Month
The General Validity of Witnesses
Speaker 1: The Rambam says, Chapter 2, “Only two valid men are valid for testimony of Rosh Chodesh.” There are various laws where one witness is enough, or where women and slaves are sufficient for testimony, but like many other laws regarding testimony, there must be two valid men, “who are fit to testify in any matter.” The same thing applies to Kiddush HaChodesh, there must be the level, the criteria of properly valid testimony. “But women and slaves are like other invalid witnesses and may not testify.”
What does he mean… why is the novelty that “women and slaves are valid for testimony of the new month”? The Rambam explains, that a wicked person or a thief is not believed is obvious, but even women and slaves, who generally are honest people, but they don’t have… we don’t trust them enough, I don’t know, their understanding is not strong enough, we also don’t trust them regarding testimony of the new month.
The Opinion of Rabbi Shimon bar Yochai
Speaker 1: Have you heard of Rabbi Shimon bar Yochai? Certainly. Rabbi Shimon bar Yochai argued, as it says in the Mishnah in Rosh Hashanah, “A father and son and all relatives are valid for testimony of the new month.” And it’s possible that he truly held that also all other invalid witnesses are valid for testimony of the new month. Rabbi Yose said, a minor or a freed slave is also believed. What does it say here? Rabbi Yose said in the same Mishnah. Ah, no. Rabbi Yose was as a witness, as a… the Gemara brings that the beit din accepted a slave, I don’t know. Anyway, there are opinions among the Tannaim who say truly that testimony of the new month is more lenient than other testimony, and actually invalid witnesses are indeed valid. Therefore the Rambam rules, no, we don’t rule that way, but that… other valid testimonies are other things.
—
Law 1 (continued) – A Father and Son Who Saw the Moon
The Law
Speaker 1: The Rambam says further, “A father and son who saw the moon.” What happens? We just learned that there must be two valid men, and we know that two relatives cannot be testimony together. What happens if a father and son saw the moon? Can they think, let’s not even discuss it, because it’s irrelevant, because we can’t be two testimonies together. But “they should go to the beit din to testify,” they should indeed make the effort, go to the beit din to testify. The Rambam says, “not because testimony of the new month is valid with relatives,” the reason why we want them to go there is not because we’re going to accept them together, but for another reason, “because if one of them is found invalid, invalid because he is a thief or similar from other invalidations,” the reason is something else. If other people will come to testify, but one from the other set of testimony will be invalidated, for example they will be invalidated for another reason.
Discussion: Why Should Both Go?
Speaker 2: “One of them” means one of the father and son?
Speaker 1: Yes, “one of them” seems to be the father and son. Apparently I understood the point is that if there will be another set of testimony one could take one of them, but it doesn’t say so here. If one of them will not be valid for another reason, “the second will join with another and testify.” Why doesn’t he just say it that way? Because if other people should come who are not valid… let’s understand it.
Because one thing, I’ll explain to you, I think he’s right. There’s only one thing, only one of the father and son will anyway be valid. So here it says that both should go, and then it says even one may desecrate Shabbat, and it makes distinctions. Except here it says he should go, but later we’ll see that witnesses go even in ways that are relevant, it’s like a novelty that one may go that one should go. It’s the father and the son, both of them together are certainly not valid. So why should both go? Only the father should go or only the son. If you say that we’ll need him for a second pair, that is, only one more person can come, we’ll have the second one. Well, problem, why should both go?
The answer is, one can’t know, it could be that the beit din will decide that one of them is invalid. He doesn’t yet know which one, because he doesn’t know that he’s a thief, I don’t know exactly, he doesn’t know what the beit din knows, or it could be about the other question. So necessarily both should go on the chance that the beit din will invalidate only one of them. The very reason to go is for the reason that they should be able to join with another set. But why should both? The reason is because perhaps one of them will be invalidated, so if both are there one has more chances. For that reason both should go. Yes.
—
Law 1 (continued) – Those Invalid for Testimony by Rabbinic Decree
The Law
Speaker 1: The Rambam says further, “And anyone who is invalid for testimony by rabbinic decree,” people who are invalid for testimony, not from the Torah like for example relatives, but for other reasons from rabbinic decree that the Sages forbade for testimony, for example one who plays with dice, because it’s somewhat like theft, it’s somewhat a bit of theft, it’s not a Torah thief who is invalid from the Torah, but it’s a concern of theft that the Sages were strict not to accept their testimony. “Even though he is valid from the Torah,” you might have thought that regarding testimony of the new month they should be believed? The Sages also say, it’s invalid for testimony of the new month, that it must be according to all the laws of the laws of testimony.
Discussion: Why Might One Think Rabbinic Invalidations Should Be Valid?
Speaker 1: Apparently the reason why one might think that for testimony of the new month it should indeed be good is because of several things. One, because first of all it’s not relevant, usually we’re afraid that he has some agenda to say lies, he’s a liar. So when it’s monetary laws and the like, here there’s less reason to think. Okay, that’s a question.
The second thing is because also the witnesses is such a… it’s different from regular testimony where the witnesses are clarifying something. Here we’re talking about a case where the beit din knows that the moon should already be seen according to their calculations. And we also learn that if the beit din says it’s sanctified, as it will say later, even if for some reason it was a mistake, once they said it’s sanctified that’s it. Because one might think that the testimony is just such a formal thing that one should say testimony and one could be much more lenient. They say no, we’re strict with all the laws of testimony.
Speaker 2: Yes, I’m not so happy with this reasoning.
Speaker 1: Eh, that means one needs to be able to say. It’s simple that if there’s a real concern that he’s saying lies, you can’t say because testimony of the new month has leniencies, I don’t know what. Because first of all, the beit din doesn’t know that there is the moon, they know that it’s possible, as the Rambam said. They know technically the calculation that one can see, but if there’s a law that one must see, there’s no way to know that one saw, because it could be cloudy. It could be that there are small differences, and not just cloudy, various other technical things, that even though it’s already the time that the moon should be fit to be seen, it’s still not visible, and that doesn’t yet mean Rosh Chodesh. So one does need a witness.
I say, he’s invalid, because when the Sages invalidated these sorts of people for testimony, they invalidated for all testimony in the Torah. I don’t know if it’s a special law of Kiddush HaChodesh, I’m not sure.
Speaker 2: Yes, but it’s correct, because I think for example that a wicked thief who testifies that someone sanctified, he also doesn’t need an agenda there. Every testimony in the world, just looking for kindness. The Rambam should have much for kindness, but the Sages invalidated. It’s invalidated a good day. That on the contrary, on other things, perhaps to say relatives, I know, perhaps it’s not relevant to testimony of the new month. Rabbi Shimon argued that it’s valid. He had a proof from the verse, “This month is for you,” we’re talking about Moshe and Aharon, who are brothers. So the Rambam says, he argued that we see that brothers are valid for testimony of the new month. Why? You can understand this, because it’s not a contrary matter, it’s not a matter of bias, he’s going to say lies, except for the Sadducees who had some craziness. But in any case, invalid testimony. The novelty of invalid testimony by rabbinic decree can also be, that the fact that you invalidate the witnesses makes the holiday be on a different day, yes? It’s such a Torah matter, it will have an effect on the Torah. It pushes off the holiday with the Torah. Because how does it go? Because the Sages, we follow the Sages. The Sages have power. I think as you say about Kiddushin, everything, invalid testimony by rabbinic decree is invalid testimony. Perhaps there are things that aren’t, one needs to see. In any case, regarding this yes. Perhaps there are places where one must accept stringently on the… But here it doesn’t say so, yes. We don’t accept the witnesses, it’s not a big practical difference, because witnesses only matter when the beit din is approved. Yes.
—
Law 2 – The Law of Scrutiny in Testimony of the New Month
Torah Law – We Don’t Scrutinize Testimony of the New Month
Speaker 1: Okay. Now the Rambam is going to learn about the inquiries and examinations and other things regarding the witnesses. Now, we previously learned which Jew, which person is valid for testimony? We’re going to learn how one accepts the testimony. Yes? Yes, the Rambam says, Torah law, from the essential law of the Torah, the law would have been that we don’t scrutinize testimony of the new month. One doesn’t need to scrutinize testimony of the new month, one doesn’t need to make examinations and inquiries, as with other testimonies it says “and you shall inquire and investigate thoroughly,” one must thoroughly investigate the testimony. For Kiddush HaChodesh it wouldn’t be necessary, testimony of the new month would not be necessary from the Torah. And the law would have been from the Torah, that even Kiddush HaChodesh would have
Testimony of the New Month: Torah Law That We Don’t Scrutinize, Rabbinic Enactment Regarding Heretics, and Sending Acquaintances
Law 2 (continued) — Torah Law That We Don’t Scrutinize Testimony of the New Month
That is, this is still all the law, the holiday had. If conspiring witnesses come, the month is not nullified, it’s still so.
And apparently this is because from the Torah one doesn’t need to scrutinize. Or conversely, since even if they are conspiring witnesses they are valid, then initially one also doesn’t need to make examinations and inquiries.
The main reason why one makes examinations and inquiries is in order to be able to make them conspiring witnesses, as one learns about what time, at what place, all the things that make it so one can check if it really was. But since regarding testimony of the new month, even when one does check and they are conspiring witnesses, it’s anyway sanctified, one doesn’t essentially need to make any scrutiny.
What “We Don’t Scrutinize” Means — Two Things
Which essentially means two things: accepting from anyone, soon we’ll see the Rambam, and afterwards one will make inquiry and examination. These are two things that he sets down in this. It’s a novelty.
Therefore, since this is essentially the law, therefore, it was initially so indeed, this is how it was actually done as law initially in earlier years, when the world was the world. It’s not clear at which point, but there is a story when it was. Yes, I’ll tell it now.
Law 3 — Initially Accepting from Anyone, and the Enactment Regarding Heretics
Initially they would accept testimony of the new month from any person in Israel. The law that there must be valid witnesses is still there. But any person in Israel was believed. Why? Because all Israel have a presumption of validity.
The Matter of “All Israel Have a Presumption of Validity”
I think the commentators say, any Jew who looks like a proper Jew, because there is in this… all Israel have a presumption of validity means a Jew who looks like a… This is not what any commentator I’ve seen said. All Israel have a presumption of validity… what should the matter say? He said, he said, he said.
Because in another place it says that from an am ha’aretz (ignoramus) one doesn’t accept anything even with a Torah. An am ha’aretz can’t be like an am ha’aretz. I don’t know exactly what was once the proper am ha’aretz. One needs to see from this. But in any case, an apparent question, from another place it says am ha’aretz. It’s still true to the laws of am ha’aretz you’ll discuss one, one doesn’t have a presumption of connection.
What does this come in at all? I don’t understand the question at all with all due respect to the holy commentators. I don’t know what he wants. Because the words all Israel have a presumption of connection is not so simple. Everyone has a certain connection. Am ha’aretz already has a… if there’s a law with the rabbis, if there’s a law that an am ha’aretz is some tear in his validity, then there isn’t a tear. Certainly, until it’s separated for you, he says, until it’s separated for you, it’s some certain separation, not certain, doubtful, what’s the difference?
All Israel means normal, a Jew. Let’s not look at how an am ha’aretz is something, what makes an am ha’aretz. Even if you have a large sect of the world. No, it’s not, you don’t know, you don’t know, you don’t know.
The Difference Between Presumption of Validity and Specific Testimony About the Person
But what was exchanged here is a completely different thing, that one first needs testimony about the person. That he is valid testimony. This doesn’t exist, even after there is am ha’aretz, this doesn’t exist on other things. The question is not… I don’t see that it should be a question.
But it seems that the Rambam sets down here, and this is not clear, what is indeed not clear that the Rambam sets down here that there is essentially, essentially one is valid everything without scrutiny, and therefore they would accept from anyone.
Apparently these are the two things that one doesn’t need to do, because accepting from anyone is just such a law in the laws of testimony, not any special leniency because the conspiring witnesses are valid. Part of scrutinizing is no, no. Scrutinizing means inquiries, examinations and inquiries. That’s what I think.
What “Torah Law That We Don’t Scrutinize” Means
Torah law that we don’t scrutinize means Torah law that one takes presumption of validity? Presumption of validity is just such a law. There’s no Torah law that one scrutinizes anything. It’s not a new thing. Let’s say that the rabbis have a law, it comes in here, he says Torah law.
I think he means to say that from Torah law it’s always so, that a Jew is valid, because there’s a specific problem they stopped this, and also they made inquiries and examinations, which apparently is also a way to catch the liars, not a way to make the testimony more certain. Understandably, there are two things here. Yes.
The Story with the Heretics
So in any case, initially, before a new enactment happened, they would accept testimony from any Jew. Why? Because every Jew has a presumption of connection. It’s already after the law that one must indeed be valid testimony. But why does one make examinations and inquiries? Because even after he already has a presumption of connection, we will still make more examinations and inquiries to make sure that it’s not conspiring testimony and the like.
But here they didn’t use to make investigations and inquiries because… because for the reason, and every single person, even if he had a disqualification, yes, they would accept. No, two other things. They don’t check on the person. Drisha v’chakira is that they question him about his testimony. Later two enactments were made, both that they check out the person and that they check out his testimony through drisha v’chakira, which is worthwhile to make sure that there are no false witnesses and the like. So I have two other things.
We don’t accept the difficulty of the Chassid, read the entire halacha. The “therefore” is… therefore, if at first, yes, in short, they used to accept everyone, so that’s the halacha.
But, there was an incident, afterwards there was a change, and the heretics began to corrupt. It means that the Sadducees tried to plant false witnesses against the Sages so that the sanctification of the new month would not succeed. There are various incidents about this. “And they would hire people to testify that they saw when they did not see,” they hired people to go testify that they saw the moon when they didn’t see it.
The Enactment of the Sages
They enacted – the Sages enacted that the court should not accept testimony about the new month, the court should not accept from just anyone, “except from witnesses whom the court knows are kosher,” only from witnesses whom the court knows are kosher.
Later it goes on to explain how they know, meaning that from distant places, known people must come, or from the court of that place who will testify that he is a proper Jew. From those who know them, as it says in Rosh Hashanah. “And that they should inquire and investigate the testimony.” Two things. One, they only accept from witnesses who have a reputation, they are proper Jews. And they do make inquiries and investigations.
This doesn’t stand clearly in the Mishna that this is because of the enactment, but it seems the Rambam understood, I don’t know from where he took it, that essentially they don’t let them make inquiry and investigation, but because of the Boethusians and because of the Sadducees, whoever they were, they began to also make inquiry and investigation.
What stands certain is that they stopped accepting the presumption of validity, they said that one needs a special kind of certificate of validity for the person, so that one should know that he is a kosher, honest person.
What Did the Heretics Want?
Either they wanted to take away the authority, because testimony about the new month is a matter of authority, the court of twenty-three, the court in Jerusalem, the head of the court – they wanted to undermine this. Or it could be, as they say, that they wanted to manipulate so that Pesach for example would fall on Shabbat, so that it would work out that the Omer should be offered the day after Shabbat and the like, such kinds of calculations. It’s not very clear what the agenda of the heretics was, but in any case they interfered, so they made the enactment that one must know the witnesses.
Halacha 4 — Sending Those Who Know With the Witnesses
The Rambam says further, “therefore” – Rashi says the reasons that you say, but it’s not… there are other reasons, there isn’t… there isn’t… why. Yes, the Rambam says further, “therefore,” a history, “if the court does not know the witnesses who saw the moon” – if the court doesn’t know the witnesses who came from far away – “the people of the city where it was seen send with the witnesses who saw, other witnesses,” so the people of the city where the witnesses saw the moon, had to send along other witnesses “who identify them to the court,” they testify before the court that these are good witnesses, “and inform them that these are kosher, and afterwards they accept from them.”
Who Are the Identifiers?
How do we know about the first witnesses? These are identifiers, one must send people whom the court knows. That’s the answer. From the local court or from the local people who are known, the heads of the community.
Is This a Law of Testimony?
It didn’t occur in any way that one sends testimony. The testimony… yes, okay. I don’t know. Okay, it could be that it’s a law of testimony like… in any case, it’s certain that the second witnesses are such people whom the court does know. That’s what one must say. And they say that the Jews are kosher Jews. Essentially it’s a confirmation of testimony.
He doesn’t need to say anything, he only needs to say that he’s not a Sadducee. I mean, it’s basically the “character witness,” right?
I see that he brings that there is indeed a discussion in the poskim whether one actually had to come or a letter would have helped. Well, well. Yes. Fine. It seems that it says he must come, one must come.
Can One Give Testimony With a Letter?
Since when can one give testimony with a letter? Where is there such a thing? But it’s not a law of testimony, it’s a law of… good? It’s a law of clarifying, of helping to make sure of the testimony. No, there doesn’t need to be a law of testimony about the two people. There needs to be a practical thing to make… identifiers testify. Identifiers testify.
Laws of Sanctifying the New Month – Testimony and Investigations and Inquiries
Halacha 11 (continued) – Knowing Them: Testimony Through a Letter
Speaker 1:
Well, well. Yes. Fine. It seems that it says he must come, one must come. Since when can one give testimony with a letter? Where is there such a thing?
But it’s not a law of testimony, it’s a law of… good? It’s a law of clarifying, of helping to make sure of testimony. No, there doesn’t need to be a law of testimony about the two people. There needs to be a practical thing to make, my question about this. My help. My help.
If the examiner himself knows the person, then he’s still good. We’re talking, we’re talking here about one who doesn’t know, so it doesn’t say that. If he doesn’t know, if he knows him, then we know that he’s a kosher Jew. But if one doesn’t know him, one needs a second person to testify that he’s a kosher Jew.
But this we know is presumably a kind of testimony too, I don’t know why it shouldn’t be. So this is one enactment that was made.
Halacha 12 – Calculations of the Court and Investigations and Inquiries of Witnesses
Speaker 1:
Afterwards, it seems the next halacha is the continuation of the next enactment of the investigations that the court checked. That is, essentially one didn’t need this apparently. Why? Because a Jew says that he saw the moon, what’s the difference? Even so, one would have been kosher like this.
No, right, in other words, all these checks are only… that is, here the first thing that was mentioned in chapter one, that the court needs to calculate, to know whether the moon can be seen at all today. That was always. That’s not investigation and inquiry.
But the investigation and inquiry which is details, which both could apparently be, or only, not both could be a part, both could be a part which is only a way to catch the person that he said a lie, or two other things, or these are simply things which in certain details which, as I saw, one explains, that one wouldn’t have paid attention to. It doesn’t really seem relevant regarding the halacha of the new month whether you know it was this way or that way.
Just as in all investigations and inquiries that we learn from the incident of Ben Zakkai and some eyes yes, one asks certain questions which aren’t really relevant to the testimony, but it’s another detail of the reality, so one can refute the witness with this.
So here, how does one refute? The Rambam says, through the fact that the court will know what it should be in the detail which is not essential, because it doesn’t change, afterwards he will know if he says falsely, he knows that it’s false testimony.
The Words of the Rambam
The Rambam says, yes, the Rambam says: “The court calculates by the methods that the astronomers calculate with them,” the ways of the science of astronomy, of astronomy, how one calculates, “and they know that the moon when it is seen in this month,” they know the shape and the angle of the moon, “whether it will be north of the sun or south of it,” whether it will be on the north side of the sun or the south side of the sun, “and whether it will be wide or narrow,” how long it will be.
Wide is broad, and narrow means broad or short. It’s not clear what it means, because apparently the beginning of the month is always short. I don’t know exactly what that means.
He says that perhaps it does make a difference, perhaps a few hours later it’s a bit wider. Or, he brings another interpretation, that perhaps wide means further from the sun. That is, it could be a few degrees, the sun has a certain place where it travels at every time of year, and the moon can be, as he says north or south, like right or left from where the sun was already not, after sunset usually, but the sun is already not there, but where the sun was. And it can be a bit further and a bit closer. So that’s another interpretation.
According to this will be the size, the width of how much it’s illuminated. Apparently the width of the moon is apparently always the same. I don’t know, perhaps one needs to check, perhaps not, but because it’s the beginning of the month it must be tiny. Do you understand? If it’s the third day it’s bigger, as he shows. Do you understand what I’m saying?
Speaker 2:
Yes.
Speaker 1:
Anyway, perhaps one asks this simply to see.
“And to which side will the tips of its horns be inclined,” to which side is the moon inclined, like to which side the two points of the moon are, upward, to which side they are. That is, the moon can be like a half circle, like a picture of a moon, and there are sometimes certain months when it’s like both points upward, like a plate, and sometimes it’s more on the side, like a comma, not a comma, a parenthesis like that. In short, there can be different ways, depending on the calculation of what it is.
How One Questions the Witnesses
And after the court makes the calculations, they use this to be able to question the witnesses. “When the witnesses came to testify,” you skipped the… “When the witnesses came to testify,” when witnesses come to testify, they use the calculations that they make with their astronomy, and they investigate it, and with this they know how to question the witnesses.
They ask, “How did you see it? Did you see it in the north or in the south? To where were its horns inclined?” To which side were the edges of the moon. “How high was it in your sight?” How far, how high in the sky did it look to you. “And how wide was it?” And how wide did it look to you.
Discussion: Why Wasn’t the Height Calculated
Right, so here he added something that he says they calculate, which is how high it is. How high means how far from the earth, basically, right, it’s higher from the horizon. It could be that this, I didn’t understand clearly the reality, he says to look in the back, I don’t know.
It could be that this depends simply on the time, if it’s not day and night. It’s going toward sunset, it could be that on the first day of the month, one sees it only right before it goes down, it’s only there for a few minutes, so it can only be a certain height.
But we’ll see in the next halacha that the level of height is harder to measure, there’s no clear thing. So essentially, it’s not clear that one can recognize with this one with this. So perhaps that’s why he doesn’t write that they calculated it, but…
I think perhaps differently, perhaps the reason why they didn’t calculate it is because there really isn’t any clear… this all has to do with approximately how the person imagines it, but one can indeed see a liar. If he says it was really above my head, or he says things that one sees are obviously exaggerations, they should know that the person…
No, it’s not imagination. It’s a real thing that there’s a certain height. It’s just that there’s no… numbers. A person says that they didn’t have, today you can yes that there are such instruments that one can use to calculate exactly, but most people don’t have it.
The people, that is he says the right side or the left side, is a clear thing, a person, either this or that. But he says so, the next halacha goes two staff-lengths. How much is two staff-lengths? It’s ten feet, no one knows what a staff is. So, it’s less clear, but it’s not imagination, it’s a real thing that he sees how high it is in the sky.
If Their Words Are Found Accurate
They question the witnesses according to the calculations. If their words are found accurate according to what there is in the calculation, if what the witnesses say matches what the judges know should happen, they accept their testimony, we know that they are good witnesses, we accept them. And if their words are not found accurate, they do not accept their testimony, we cannot trust them, we don’t accept those witnesses. This is indeed investigations and inquiries.
Where One Can See the Calculations
And if one wants to know the calculations, apparently the Rambam himself will explain this much later, how one actually knows how it should be. Here he only says the laws of…
Discussion: Would This Help the Investigations Against the Boethusians?
This wouldn’t have helped, this wouldn’t have helped for example against the Sadducees, because they could have taken professional witnesses who also know approximately what to expect.
Ah, it could be that yes, because this eliminates the “knowing them.” This is both. I remember the incident was interesting, because the incident that the Gemara brings is once someone came and they gave him a bribe that he should say falsely, and he comes and he tells a whole story, some funny story about the moon in water. Yes, it had a bucket with a face and such things.
I say about this it would already have helped through investigations and inquiries alone, but I say that the Boethusians can sometimes take a sophisticated thief who does know what the moon looks like, how it should look. If he learned the same astronomy, but he learned last month. He doesn’t know to say things that are refutable. For that one needs witnesses who know them.
Discussion: What Is the Second Level of Checks?
Speaker 2:
I understand strongly, what are the checks? It’s another level of checking.
Speaker 1:
No, the second could be that he’s indeed an honest Jew, everything’s fine, but perhaps something seemed to him, it seemed to him in his imagination, and this will come out in the investigations and inquiries. But it seems clear that the checks are so that there shouldn’t be conspiring witnesses, liars.
He says we accept them, we don’t accept them. I thought about this language, not like we know that they’re saying lies, they’re proper people, but it seemed to them. We’re talking about witnesses who came with witnesses who know them. But in investigations and inquiries it turns out that they weren’t accurate, they didn’t see well, they didn’t observe well.
It is indeed implied, I don’t know from where the Rambam took this, it is indeed implied that they don’t scrutinize carefully, clearly one doesn’t scrutinize, and later they added this too. So, not sure.
Speaker 2:
Yes.
Halacha 13 – They Saw It in Water, in Clouds, in a Mirror
Speaker 1:
The Rambam says, which of the checks make a difference and which don’t?
The Rambam says, “If the witnesses said we saw it in water,” if the witnesses say they saw the moon’s reflection in the water, it’s not the moon but the… they saw the moon’s reflection, they saw the picture of the moon in the water. “Or in clouds,” they saw the moon like through the clouds. “Or in a mirror,” they saw the moon on a mirror, on the window for example, reflected.
“Or,” I don’t know, does this technically mean the thing that one puts a candle in?
Speaker 2:
Yes, like… in a mirror, a viewer? A window means a window? Mirror? I don’t know. Okay. Glass he says, yes.
Speaker 1:
“Or even if he only saw part of it in the sky and part of it in clouds,” we saw the moon sticking out from under the clouds, we didn’t see the full moon. “Or in water or in a mirror,” something we didn’t see in the sky?
There are those who say one can see both. One saw in the sky for example, but a moment later I didn’t see it, I saw it in the water, half of it. One saw half, it was only perhaps… right when it came out, and there was a lake at the edge of the… okay. In a mirror? Okay. Something like that.
Ah, he saw through a mirror, and it’s not clear whether he saw the moon. Did he see… when someone sees through his glasses, he indeed sees the moon, but when it’s not certain whether he saw the moon, whether he only saw the reflection on the…
He brings that there are those who learn that “in a mirror” means he sees through glass, but the simple meaning doesn’t mean that. The simple meaning means he only sees through glass, a reflection.
What is through glass? A proper seeing. I mean, someone will say looking at forbidden sights through glasses, you know it’s a seeing.
Speaker 2:
Yes. Perhaps. Okay. Or in a mirror is not good, but two in a mirror. Okay. Do you understand, so he says once.
Why This Is Not Testimony
Kiddush HaChodesh — Laws of Testimony of the Moon: Examination of Witnesses and Acceptance of Testimony
Law 5: Seeing the Moon Through Reflection (Mirroring) — This is Not Valid Seeing
Speaker 1:
That means they didn’t see the moon. It’s not a matter of them being disqualified, rather it means they didn’t see the moon. You saw something, but you didn’t see the moon. The testimony is that one should have seen the moon. That the moon is there, one can simply know from calculation. It doesn’t help that you saw it in the water, because you didn’t see the moon. But
Speaker 1:
But on the other thing… But seemingly, because one can be mistaken in this. It’s not a decree of Scripture, it’s not a clear thing that it was halfway. You didn’t see the moon. This is no more than someone who knows that the moon should come. You saw on the water, and according to the calculation it must be that the moon is in the sky. But you didn’t see the moon.
I think it means that we’ll say first that there could be a cloud. It’s not clear. I don’t know when a person stands in someone else’s shoes and does something. Because it’s not clear enough. I don’t like that we have to make things that can be learned. Simply in a lay manner one must make such Torah teachings.
What’s wrong? He’ll say… Later he says something clearly. Shema avim nitkashru (perhaps clouds gathered). Yes, the very next thing. You saw some reflection? Who knows. It’s not clear enough. Seeing, you must have seen clearly.
Can’t with lay reasoning, but the Rambam says one of their Jews. He doesn’t say, that means not seen. Not because perhaps there’s some error, rather ein zo re’iyah (this is not seeing). That means not seeing the moon.
Innovation: “Ein Zo Re’iyah” Doesn’t Mean “Liar”
Going further. Amar echad, re’itiv vegavo’ah be’einai kemo shtei komot (One said, I saw it and it was high in my eyes like two stories). I don’t know if the Rambam means that the Rambam, I’ll say what I interpret. I interpret ein zo re’iyah to exclude that it’s not simply that he’s a liar. We believe him. Later we see laws that are two other things, but he says against what we know then to say that he’s a liar.
Ein zo re’iyah means that he’s not a liar, but he didn’t see clearly enough. It’s a second thing, it’s not seen clearly enough, but that means not re’iyah. Okay.
Law 5 (Continued): Differences in the Height of the Moon — “Like Two Stories” vs. “Like Three Stories”
Speaker 2:
But on the other thing that the Rambam said, that… how high it is. On this the Rambam says thus: if one of the witnesses says re’itiv vegavo’ah be’einai kemo shtei komot (I saw it and it was high in my eyes like two stories), it looked to him like two stories up in the sky. Ve’amar hasheni (and the second said), no, to me it looked three stories, mitztarfim (they can be joined). Can they be combined, because these are such estimates. It’s not truly relevant to say.
But if he says… yes, no, I say it’s both. It’s estimates, therefore estimates one can say a bit different than the other. Amar echad kemo shalosh komot, vesheni amar kemo chamesh, ein mitztarfin (One said like three stories, and the second said like five, they cannot be joined).
He explains, there are times when the moon is much higher and much farther from the horizon, yes? So simply, they’re talking about different things. When one says three and one says double that, or five, they’re not talking about the same thing.
Two. Komah I think means the height of a person, yes, not a story. Komah means how tall a person is, yes? Yes, I mean, Hebrew translation. Anyway, it’s a difference of two, it’s no longer an error. Or, as you say, it’s not an estimate that’s the same thing. And it’s already a contradiction of the testimony.
Discussion: Why Can’t It Be That They Saw at Different Times?
Speaker 1:
I don’t understand, but one thing, why can’t it be that it was a minute later and it already went up?
Speaker 2:
It seems that there isn’t enough time. They’re looking together, yes? They’re together.
Speaker 1:
Why? Don’t we look together the two witnesses? This can even be from two cities. There is with other testimony there is indeed a law, must look together the witnesses is the same thing.
But perhaps with examination of inquiries it does come out when they saw, one asks about the hour. If they both saw at the same hour, he hasn’t yet said the examination of inquiries.
Here he says, I don’t understand. Yes, but there are the clear laws of examination of inquiries that are always said. What hour was it, what time. He doesn’t bring it here, I don’t know.
Perhaps always the time is the same? The time is always a bit after sunset, night of the 29th or 30th. One can never see the moon in the middle of the night on the first Rosh Chodesh. It’s not relevant. Yes, there’s an order in these things. Or early morning, so that both shouldn’t see at the same time. One must know the…
What happens in such a case when one says kemo shalosh komot kemo chamesh (like three stories like five), we still seek how we can make them be good testimony, umitzaref echad mehem im sheni she’ed kemoto (and one of them joins with a second who testifies like him), or with a second who isn’t so far off.
With this the Rambam says that in such a case it doesn’t mean that one is a liar. One of them is a liar. No, one of them. I don’t know. I don’t get it. There are two people, one said three, one said five. So we seek if there’s a second who says three or four, he comes. If there’s a second who says five or six, also good. I don’t know if they’re liars.
I would say perhaps like that they two didn’t see the same thing, so we can’t combine them as one testimony. But once one of them can find a partner, it’s okay, but I don’t know if we think they’re liars. Only if they say it so differently, they don’t count as one testimony. It’s strange. I have no doubt.
Discussion: What is an Error? What is a Lie?
Speaker 2:
What is an error? A lie, do you know what an error is? What’s the difference? Or a big error. It’s in such a case, I’ll say it two groups of witnesses, one will say two and one will say five, both will be a doubtful case of liars, because one will be a liar. Yes. Both groups will be valid, so it appears from the Rambam. It’s very strange.
Speaker 1:
Yes, about this I say that we’re not suspicious of lying, rather they’re not saying testimony about the same thing, we can’t combine them as witnesses. About this, with a second one can combine them. I have no objection to this approach.
Speaker 2:
What does he say that there are things besides lying?
Speaker 1:
Umitzaref (and joins) also with the sheni (with the second) also, when another single witness comes. We spoke earlier that even one person alone comes. Yes yes. I don’t know, it’s a bit interesting to me. We need to understand this better.
Ah, he asks you, what does testimony mean I don’t send or? Not clear. In short, the difficulties, but the reasoning is still somewhat strange.
He argues, writes Rabbi Chaim Kanievsky, that the Beit Din knew, according to what the Rambam didn’t write, but in other places it is indeed implied that the Beit Din can know how high it will be. Therefore, the Rambam only speaks of a valid one, why doesn’t he say? He should know which one is lying, and go with them.
Perhaps further one must say the answer that it’s not a clear thing, and people don’t know essentially what they’re saying when they say stories. Perhaps more like you, that we simply need two people to say the same thing. It’s also very interesting.
Digression: How Hard Is It to See the New Moon?
Speaker 1:
It seems something that in general, all these laws, we examine the law, yes, we must send an av beit din. It seems that it’s very hard to find two witnesses. Seemingly, if one can see the moon, there should be a thousand people who should have seen it. It’s only two people? Perhaps not? Perhaps am I wrong? Perhaps the reality is that it’s hard?
Speaker 2:
Yes, it’s like many times that there was a great light. If there is, perhaps there is such such such. I think that it can be, but I saw that in the first few… Why did few people go? Because we’re talking, if it’s the extra day, night of the 30th, usually it’s already well-known. But the first day, many times it’s really, even to this day one doesn’t know clearly.
Yes, it’s very tiny, and one must have good… Someone who doesn’t need glasses, or good eyesight, or exactly a good clear place where one can see clearly. It can be that it’s hard, it’s not… Naturally one has people who are into it, they stand on certain mountains from where it’s very clear, and they seek it. There’s like a competition who can see the first. You see that there’s some wisdom in this, not so simple. Okay.
Speaker 1:
We’re also not talking about London where it’s always cloudy, we’re talking about Jerusalem. Eretz Yisrael there’s almost no clouds, it happens rarely.
Speaker 2:
Yes, but the point is it’s always hard to notice the very small moon when it’s still just born, the baby moon.
Law 6: “Re’inuhu Belo Kavanah” — Saw Without Intention
Speaker 1:
What happens thus? Amru (they said), the two witnesses say, “re’inuhu belo kavanah” (we saw it without intention). It’s not that we went moon hunting, we went seeking the moon, rather we saw it, just noticed it. But since, and they said thus, once they began, ah, one already begins asking all these details, they said, when they saw it they didn’t think exactly which side I see it, I only saw it, and I began to contemplate, I thought, ah, now I can be the lucky one to run testify. “Venitkavnu lir’ot” (and we intended to see), I wanted, then I began to pay attention, focus, see how I see, “veshuv lo re’inuhu” (and we didn’t see it again), they didn’t see it anymore.
Says the Rambam further, “ein zo edut, ve’ein mekadshin aleha” (this is not testimony, and we don’t sanctify based on it). Why? Because since they saw it only so randomly, so weakly, without intention, we are concerned “shema avim nitkashru venira’u khalvanah, vechilu vehalchu lahem” (perhaps clouds gathered and appeared like the moon, and were finished and went away).
That means, it’s not simply that there’s a law that there must be intention. This is a specific law that if he says “I saw it for a second, after I took a look it’s already gone,” that means not seeing the moon, because that’s more to… I have a reason thus, because that after a minute one already didn’t see, he himself says testimony that perhaps it was a cloud. And the moon doesn’t become hidden so quickly, seemingly.
Discussion: What Does “Re’inu Velo Khivnu” Mean?
Speaker 2:
No, but it can also be that “re’inu velo khivnu” (we saw and didn’t intend) means to say, therefore about this I can’t answer you about how high and which side were its horns. I think that this is still a bit, it’s still a piece of Gemara. If they say that “re’inu velo khivnu” and they can answer clearly what they saw, it’s already, it’s only a certain long time. But if he says “and afterwards I didn’t see it,” that’s a normal thing.
Speaker 1:
Yes, it’s an extra Gemara. The Rambam brings it later, but I see that he brings from the Gemara. It’s another thing, it’s not a moon. If he didn’t look again, and he can say clearly, indeed so, if he did look again, it seems that this is a normal thing. A person takes a look, and he says, ah, moon, wait, not a moon.
Speaker 2:
No, what happens when exactly then a cloud came? It will probably indeed be good. It became covered with a cloud. He saw the moon, and afterwards it became covered with a cloud. There’s no measure of intention. But there is that if he saw and didn’t see, the Gemara said “lo re’inu velo re’inu” (we didn’t see and we didn’t see), and he explains that this means it, then we say that it happens, it can be that it was a cloud. Yes.
Law 6 (Continued): Seeing the Moon on Day 29 Morning in the East and Night 30 in the West
Speaker 1:
Another interesting law, also to understand this truly one must understand the calculation, but we’ll say what the law is. Yes, the Rambam says thus, amru (they said), what happens in such a case? Amru, before we say thus, re’inuhu (we saw), we saw the moon beyom tishah ve’esrim shacharit bamizrach (on the 29th day morning in the east). They saw it early morning, the 29th day early morning. It means the 30th can already be the new month. Look at the case.
Speaker 2:
No, no, no, it can’t. Read the case.
Speaker 1:
Okay, and afterwards, at night we saw it bama’arav leil shloshim (in the west on the night of the 30th). Ure’inuhu (and we saw it), that night, bama’arav beleil shloshim (in the west on the night of the 30th), we saw the moon again on the west side.
Laws of Kiddush HaChodesh – Testimony of the Month: Examinations and Inquiries, and Order of Accepting Testimony
Law 11 – Witnesses Who Saw the Moon Twice: Early Morning of the 29th and Night of the 30th
The Rambam says thus, amru (they said), what happens in such a case? Amru edim (witnesses said), we say thus, re’inuhu (we saw), we saw the moon beyom tishah ve’esrim shacharit bamizrach (on the 29th day morning in the east). They saw it early morning, the 29th day early morning. It means the 30th can already be the new month. Look at the case. No, no, no. Okay. And afterwards, at night we saw it bama’arav leil shloshim (in the west on the night of the 30th). Ure’inuhu (and we saw it) that night, bama’arav beleil shloshim (in the west on the night of the 30th), we saw the moon again on the west side.
It means, usually, so I think, end of the month, if I make a gross error, let someone tell me. I think that usually end of the month one sees the moon. Really end of the month one can see the moon, ah, right before dawn, before early morning, really a second before the, ah, sunrise, before dawn, one can see the moon, because the moon follows the sun, so it comes out in the calculation. We’ll perhaps sometime see exactly the calculation why it works thus. One can see early morning, ah, the old moon. It’s called the old moon, the moon basically from the beginning of the month until the end of the month comes up later, later, later, later. Until the end of the month it comes up really early morning.
And afterwards, the new moon one always sees at sunset, right after the, right after the sun goes down. Also only for a bit. So, witnesses came and say something that essentially doesn’t make sense. He said, today early morning I saw it, the 29th early morning, and the 30th right at night I already saw the new moon. Now, impossible. There’s a rule that it takes at least twenty-four hours approximately, there are about this exact calculations, it takes at least a whole day the moon must not be seen. There is in the Gemara, twenty-four hours the moon is lacking. There must be a whole day that one can’t see. So if he says I saw early morning the old moon and at night the new moon, one of the two is a lie, an error, a lie, it can’t be.
Dispute in the Mishnah and the Rambam’s Ruling
On this there was a dispute in the Mishnah whether this means valid testimony, because the testimony says something that doesn’t make sense. The first sentence contradicts the second sentence. Something can’t be. But… ah, says the Rambam, the ruling is with the Rambam. I can however speak the books of the Rambam. Let’s see what he says.
Says the Rambam, harei elu ne’emanim (behold these are believed), they are indeed believed, umekadshin al re’iyatan (and we sanctify based on their seeing), one can indeed sanctify based on this seeing. Why? Shehare ra’u otah bizmanah (for they saw it at its time), they are indeed valid witnesses. That which they say that they saw it, what is relevant to us is only that they saw it on the 30th day. Whatever they say that they saw on the 29th, they were mistaken then. That part doesn’t concern me, that part they imagined foolishness. But what they said is something that is correct, it’s a time when the moon should be able to be, when the rabbis know that it can be, we believe them.
Therefore, the seeing shera’u bashacharit ein anu zekukin lah, she’ein anu acharain lir’ot bashacharit (that they saw in the morning we don’t need it, for we are not responsible to see in the morning), the Beit Din doesn’t sit now asking people what they saw early morning on the 29th.
Ah, but should perhaps rule them as liars? He says, very well, we don’t need to rule them as liars, because it can be that they saw something sheha’avim hem shenitkashru venira’u lahem khalvanah (that the clouds gathered and appeared to them like the moon), they saw something that looked to them similar to a moon, so on what they are believed, they remain believed.
Continuation of Laws of Sanctifying the New Moon
Very good, there are two reasons why the halacha makes sense. Although Rabbi Yochanan ben Nuri, there was one, sorry, there was one, yes, Rabbi Yochanan ben Nuri said edei sheker hen (they are false witnesses), but we don’t rule that way. Why? Because of two things. First of all, from a learning perspective, halachically, which testimony is relevant testimony of the month? The last one, the old moon is not relevant, it doesn’t come into beit din. You’re just telling… yes, just telling many things. It’s for the new one. It’s as if, but you say better, because the Chachamim, we’re talking about the Chachamim knowing that it could be the moons. It doesn’t have to be perhaps, but it could be. So they know that it makes sense, the second testimony makes sense. Eh, the first one? Well, it’s completely an error.
General Principle: Testimony That Is Not Relevant Does Not Disqualify the Witness
It’s quite interesting. It means for example, I’ll say to put together, when witnesses come to give testimony, everything he says as testimony is good, but he tells stories. On the way here I saw, you see that he is a fool or that. But that’s not part of the testimony, the person has issues. But he doesn’t come a month, regarding monetary matters, I don’t know what one says. One should know to see then. There is yes the testimony that his entire testimony is disqualified. But that part of the testimony, if he says other side matters with foolishness, he’s a foolish Jew. But what is relevant to the testimony… yes, one must ask the best… yes, one must come which testimony, shall I say.
The Opposite Case: Saw the Night of the Thirtieth But Not the Night of the Thirty-First
The Rambam says further, they are believed. An opposite approach, yes? He saw the thirtieth day, and he says, “The thirty-first I didn’t see.” And that can’t be, yes? The moon should be on the next night. If it was already then, it should certainly be the thirty-first. So you should say that this contradicts, but the same reason, ein ne’emanim (they are not believed), because we only want to hear about the thirtieth. The thirty-first is already a matter like Rosh Chodesh, she’ein ne’emanim acharonim ela re’iyat leil sheloshim levad (they are only believed regarding the sighting of the night of the thirtieth alone). So the reason why he didn’t see it on the night of the thirty-first is also somewhat of a matter. About what, some reason why he didn’t see it. It seems to me, it’s also strange, but this is somewhat such testimony about nothing. You didn’t see, a question on you. He didn’t see, he didn’t see. Yes, it’s strange to me. Why didn’t you tell me that you didn’t see? Perhaps precisely because of that you don’t make a distinction. But he says differently, the same reasoning, eino ne’emanim (he is not believed). It’s not our topic what was on the thirty-first. Okay. So this is the… bedikot vachakirot (examinations and investigations) until here.
Halacha 7 – How Do They Accept Testimony of the Month: The Order of Receiving the Testimony
Now we’re going to learn how the order of when multiple witnesses come basically. Now it goes more perhaps into the practical, the ritual of how it looked with the… so and so, first one learns what happens. Many witnesses come many times, so what does one do?
The Rambam says thus, keitzad mekablin edut hachodesh? (How do they accept testimony of the month?) How did it go? So and so, kol mi she’ra’ui le’ed (anyone who is fit to testify), everyone who is fit, he is a proper Jew, and he is kosher, and he says that he saw the moon. ba leveit din (comes to beit din). It means, the local rav, the local court, tells him, go quickly to Jerusalem. uveit din machnisin otam kulam lemakom echad (and beit din brings them all into one place). One gathers all these people in one place. Okay, one sets up meals, kedei sheyihyu ha’am regilim lavo (so that the people will be accustomed to come), so that the public will be accustomed to come. Because many times it can take long, multiple people come, and one will question them all as one sees. One doesn’t want them to leave, so first one brings them in, and one gives them food, and one gives them meals.
Apparently so he should come. This is already a very old approach, that when one wants people to come somewhere, one sets up a meal. First one brings, what is it called? Chicken… the… the… the… with overnight kugel. First of all this must be, if not the public doesn’t come. Eh, it’s a great mitzvah kiddush hachodesh? An even greater mitzvah is to eat with other Jews. That’s how it must be. Very good. And today’s communities, the yeshivot, the organizations have very well grasped this law, that one sets up great meals so the public will come, and afterwards one will do further.
The Order of Questioning: According to Who Comes First and According to Age
There’s another trick that we’re going to learn, also a sort of trick of how to make the public feel good. zug sheba rishon (the pair that came first), it goes according to the order of first, whoever comes first. zug sheba rishon bodkin oto rishon (the pair that came first, they examine them first), one questions them first with the examinations that were asked. umachnisin et hagadol vesho’alin oto (and they bring in the greater one and ask him), one calls in… that means, one must question both witnesses separately. So one calls in the greater one of the pair. Those who came at the same time, one goes according to the older between them. I mean, hagadol means of the pair. Between the two one takes the pair. Or if multiple people came first, one goes… even if the previous ones were already a bunch of people, one can’t go according to who came first, but one goes according to age.
Let’s say, when beit din opened their door there were already ten people standing. He doesn’t say that, he says it comes in pairs. I don’t know why it comes in pairs, because we learned that one person can come. But he assumes it comes two by two, or perhaps people then line up two by two in the line, I don’t know. So the first one, one looks who has a longer beard, and one brings in the one with the longer beard. It doesn’t say anything here about a beard, but how does one know who is older? vesho’alin oto (and they ask him), one questions him.
If the First Testimony Matches, They Bring In the Second
Okay. Yes, nimtze’u divreihem mechuvanim lecheshbon (if their words are aligned with the calculation), if the words of the first witness match with the calculation of what the Chachamim expect, machnisin et chaveiro (they bring in his companion), one brings in his companion, and now one has a complete testimony from two people. And one must make sure that the second also says correctly, right? They both say the same thing, as we saw earlier, regarding the three stories, two stories, and so forth. nimtze’u divreihem mechuvanim, edutan kayemet (if their words are aligned, their testimony stands). But one doesn’t go further yet. Now one could basically already call out “mekudash,” but before that one does this:
The Rest of the Pairs – So They Don’t Leave Disappointed
ush’ar kol hazugot (and all the rest of the pairs), all the other people who are there, sho’alin oten rashei devarim (they ask them main points), one also questions them, one gives them attention, one asks them questions. Not the entire detailed investigation, but one is interested in them. Where did you come from? What did you see? Whatever, one asks them something.
The Rambam says, lo shetzerichim (not that they are needed), because basically one doesn’t need them, because we already have one testimony, one doesn’t need more than one set of testimony. You have such a law, you have two like a hundred, it doesn’t help to add, it shouldn’t help anything. ela (but), why then does one do this game of asking them questions? kedei shelo yetze’u befachei nefesh (so they don’t leave disappointed). Many of them came from a far distance, and they said, ah, someone already did it. He will feel bad. Because one is afraid that if not, he won’t want to come next time. Perhaps you’ll need him yes. Right. Perhaps next time he’ll be the first, or perhaps next time there won’t be many testimonies. So in order that the person will come again, one makes him feel good.
It appears that the meal helps for once, for a bit, but besides that one must also feel a bit wanted, feel needed. It’s simple, imagine what you come, and one doesn’t need you anymore. Smart rabbis, smart Jews do both. Set up a nice meal, and one makes that person feel, ah, thank you for coming, what are you doing? Where did you come from? Yes. Yes.
Sorry. It’s interesting, that it’s a mitzvah is not yet enough. One must still work with people. What is exactly I should go? It’s a mitzvah, it should work out. And later the chapter will say, even it overrides Shabbat it’s a mitzvah. Certainly it’s a mitzvah, but it’s a mitzvah on the beit din, it’s not a mitzvah on the individual, it’s a mitzvah… it’s understood, it doesn’t say exactly a mitzvah on the individual, that he should go. One can get out of it. Like a minyan, ten Jews come, eleven Jews say, ah, I didn’t have to come. No, one must something, I don’t know what one must do.
What is this language pechei nefesh, do you know? Pach? Like a… empty?
Point: One Doesn’t Question Before the Meal
He says an interesting note. He says that one doesn’t question before the meal. No, but someone who is… first everyone can eat, even later it will turn out that he speaks foolishness, first one lets everyone eat. Yes, okay, practically it’s like that. The beit din sits, and outside there are attendants who give food. But I don’t remember when somewhere, that it’s also some such seudat mitzvah, a matter of joy. I think there’s another meal. After the kiddush hachodesh, perhaps it was the same meal, with already the same kugel, but one rejoices with them, they came to give testimony on a matter of mitzvah and make a meal on it. We’re going to learn about this, that there’s a seudat kiddush hachodesh, if I remember. Isn’t it the same thing? I think it’s not the same meal, it’s another meal. Which Tanna came and did he eat from the leftovers? I think that this is… not remembering. One must check. It says yes later about this. Okay, let’s go further. Yes. Further.
The Rambam says, ve’achar kach, achar shetitkayyem ha’edut… (and after that, after the testimony is established…) yes, now after one has… one has approved the testimony, yes. rosh beit din omer (the head of beit din says), he calls out, mekudash. kol ha’am onim acharav mekudash mekudash (all the people answer after him mekudash mekudash). They say with him. That means that the entire beit din said it. He doesn’t say only… he says kol ha’am onim, not only the beit din, the entire people, all the witnesses standing there, the judges and officers, the meal, there stands a table.
Halacha 2 (Continued) — And They Only Sanctify the Month With Three
Speaker 1: Well, the Rambam says further, ve’ein mekadshin et hachodesh ela bishlosha (and they only sanctify the month with three). Kiddush hachodesh must be with three or more.
Speaker 2: I remember in the Mishna and… I think in Gittin, that kiddush hachodesh is with twenty-three, but how do you remember?
Speaker 1: He means at least one, right?
Speaker 2: He lists three here. It doesn’t say that I mean twenty-three. How do you see that I mean twenty-three?
Speaker 1: Here it says three, I don’t know. Yes, so it says here clearly, but… okay, I need to check what’s twenty-three.
Ve’ein mekadshin et hachodesh ela bishlosha. Both the ceremony where the head of beit din says “mekudash,” the sanctification, but also the calculations that one makes, which the Rambam said that with three the calculation must be like judges and so forth. It appears that it’s not enough that one of them knows it. The entire group must make the knowledge. All three must… yes.
Halacha 2 (Continued) — And They Only Sanctify a Month That Was Seen in Its Time
Speaker 1: Another law, it is, when does one make kiddush hachodesh? Not every month does one make kiddush hachodesh. Earlier it said, it’s a positive commandment from the Torah on beit din that they calculate and know. But now one must make all three. Ve’ein mekadshin ela chodesh shenir’a bizmanno (and they only sanctify a month that was seen in its time). The Rambam says, when does one make kiddush hachodesh? Kiddush hachodesh is only when one saw the moon on the thirtieth day. But when it’s not in its time, when it’s a full month, when one saw it a day later, then one no longer makes kiddush hachodesh, and later he will explain more.
Speaker 2: Eh, it’s simple, yes, because it becomes automatic then. It’s already there, there’s only a window, it can only be today or tomorrow.
Speaker 1: Yes, but it’s not simple that every Rosh Chodesh must have a declaration of sanctification. The sanctification, although, we’ll see that the sanctification makes a great difference, sanctification in error is yes valid, but that’s only when there’s a doubt. Sanctification must only be when it can be. It can be otherwise. Yes? Yes.
Halacha 2 (Continued) — And They Only Sanctify During the Day
Speaker 1: The Rambam says further, ve’ein mekadshin ela bayom (and they only sanctify during the day). The declaration of mekudash one says during the day. Interesting. It says, Rosh Chodesh becomes on the day of the thirtieth. The next morning. In the morning, yes. But at night one doesn’t say it will come, until dawn. Perhaps yes, who knows, but as we do. ve’im kiddeshuhu balailah eino mekudash (and if they sanctified it at night it is not sanctified). Why?
Speaker 2: Because beit din doesn’t rule at night?
Speaker 1: There’s something of a matter that the beit din… kiddush hachodesh specifically. Beit din in general also, but kiddush hachodesh is special that one does it only during the day. Why? I don’t know.
Speaker 2: Who says not why?
Speaker 1: I don’t know. Who says I must know everything? Not sanctified at night. At night? I don’t go for things. We’re going to learn now entire laws that are built on this, right?
Speaker 2: There is a verse, it says “miyom yom yemima” (from day to day).
Speaker 1: Ah, the Gemara derives it from a verse. Okay, sharp.
Halacha 8 — Even If Beit Din and All Israel Saw… And They Didn’t Say Mekudash Until It Got Dark
Speaker 1: The Rambam says further, what happens in such a case? “afilu ra’u beit din vechol Yisrael” (even if beit din and all Israel saw), the beit din itself, everyone saw the moon, “aval lo amru beit din ‘mekudash'” (but beit din didn’t say ‘mekudash’), the ceremony of saying “mekudash” wasn’t made, “ad shechashecha leil echad usheloshim” (until it got dark on the night of the thirty-first), until it became the night of the thirty-first. “o shenechkeru ha’edim” (or that the witnesses were investigated), one even already investigated the witnesses, but beit din wasn’t sufficient, there wasn’t enough time. Or the beit din itself saw, or witnesses came, or let’s say one was investigating witnesses but it dragged on until it already became night, and beit din didn’t say “mekudash” in time, before it became leil echad usheloshim. “ein mekadshin oto” (they don’t sanctify it), then one no longer sanctifies the month, “veyihyeh hachodesh me’ubar” (and the month will be full), then the month becomes full, one makes it a month of thirty-one days. “velo yihyeh Rosh Chodesh ela yom echad usheloshim, af al pi shenir’a beleil sheloshim” (and Rosh Chodesh will only be the thirty-first day, even though it was seen on the night of the thirtieth).
The Rambam says, “she’ein hare’iya kova’at, ela beit din she’omrim ‘mekudash’ hem shekove’im” (for the sighting doesn’t establish, but beit din that says ‘mekudash’ they are what establishes). The statement of the beit din is what’s missing, that makes the thing. The sighting is missing. The beit din itself knows, they are establishing, they have now made themselves take testimony that it was last night the sighting. But as long as since they missed the sunset, the time to say “mekudash,” it didn’t become sanctified.
Halacha 9 — Beit Din Themselves Saw at the End of the Twenty-Ninth Day
Speaker 2: He didn’t say what happens when beit din itself saw. Must two judges ask the other judge?
Speaker 1: Ah, “ra’u beit din atzman” (beit din themselves saw). Yes, here it says, yes, here. Okay. If the beit din itself, “besof yom tish’a ve’esrim” (at the end of the twenty-ninth day), they saw the moon, after the twenty-ninth day, when it became the thirtieth, he says thus: “im adayin lo yatze’u kochavim beleil sheloshim” (if the stars haven’t yet come out on the night of the thirtieth), ah, but one can’t sanctify at night. And they saw at night, they saw the beginning of night, when it was still according to halacha still before… before tzet hakochavim (the emergence of the stars). Okay, here is a window, seventy-two or what, it must already be dark and it should still be called day.
Speaker 2: It doesn’t have to be dark, one must be able to see the moon.
Speaker 1: The moon doesn’t have to do with dark. Something dark must be?
Speaker 2: No, not at all. Well, one can see the moon when it’s completely light. Rebbi, look outside.
Speaker 1: Yes, one can see the moon when it’s completely light.
Speaker 2: For the first day it must already be hard work.
Speaker 1: Yes, end of day, okay. You can properly see the moon when it’s light. If the stars haven’t yet come out, it becomes night when there is yetziat hakochavim (the emergence of the stars). If no star has yet come out at that time, it’s still daytime, the beit din says mekudash mekudash, it’s still day. One can still sanctify it. But if the beit din saw it after two stars have come out, one can no longer sanctify that night because it’s already nighttime. So the next day they seat two judges alongside one of them. But what does one do? Here he wants to cover another matter. How does one do it? There needs to be a matter of questions and answers, there needs to be an acceptance of testimony. How does one do it? So they seat two judges alongside one of them. They seat two judges by the… another two judges, that means. They bring another two judges, and two of the three who saw become witnesses, and they testify before the three. And the three sanctify. But it appears that if it’s still nighttime, they’re still in the middle of the sighting, then one doesn’t need to make a session of accepting testimony, because the beit din itself sees. Testimony is when the beit din itself doesn’t see, or the beit din from yesterday hasn’t yet seen. At the time of the event, perhaps it’s not necessary. So it appears, so he also explains.
Discussion: Testimony and Memory — When the Beit Din Itself Sees
Speaker 1: It’s interesting, because testimony has to do with memory. And the minute you say… memory is a thing, I don’t see now, but I remember, I have some memory in my head. A memory needs to be asked about. Or you yourself from yesterday are like a second person. But you yourself now don’t need any testimony? I see you clearly. There can’t be “hearing is not greater than seeing.” That’s in the Gemara, “hearing is not greater than seeing.” If I see myself, certainly I don’t need any testimony. Okay, there comes another very interesting law.
Halacha 10 — A Beit Din That Sanctified the Month Whether Inadvertently, Mistakenly, or Under Duress — It Is Sanctified
Speaker 1: A beit din that sanctified the month. The beit din has already sanctified the month. Whether shogegim (inadvertently), whether the beit din was inadvertent. They made a mistake, they thought it could already be, and it wasn’t. That means, they made an error. Whether mutaim (mistaken), they were somehow deceived. Yes, further. The beit din, when witnesses deceived them. Yes, there were false witnesses, but the witnesses passed the test well, but they were false. Whether anusim (under duress), they were forced to sanctify. Perhaps a gentile came and said, “You make a new month now.”
Speaker 2: Yes, they came with a gentile.
Speaker 1: But forced, yes, with a gentile. Very good. Instead of coming with a lie, they came with a gentile. So is it sanctified? It is sanctified.
And what does it mean it’s sanctified? The next Yom Tov must be according to the day that was sanctified. And everyone is obligated to observe the festivals on the day they sanctified. As we see in the Gemara that there was a dispute between the sages, and one submitted, Rabbi Yehoshua submitted to Rabban Gamliel, even though according to his calculation it was the wrong day. He says, “Even if this one knows”, even if the person knows they erred, there is a talmid chacham there who knows for certain that they made a mistake, an astronomer actually, “he must rely on them”, he must submit and rely on the beit din. Why? “Because the matter is given over only to them”. The matter, the authority lies in the hands of the beit din.
Principle — “And He Who Commanded to Observe the Festivals, He Commanded to Listen to Them”
Speaker 1: And the Rambam says an interesting expression, he says, “And He who commanded to observe the festivals”, the same Creator who commanded in general to observe the festivals, “He commanded to listen to them”, He commanded that one must follow the judges. Even if you know differently, Rosh Chodesh doesn’t occur when there is a moon, but Rosh Chodesh occurs when the beit din has said there was a moon. As it says “asher tikre’u otam” (which you shall proclaim them), what they, the beit din, will proclaim, that becomes a day. And the Gemara says from Chazal, “even inadvertently, even under duress.”
The Rambam doesn’t explain the derasha (exposition). Perhaps he means that one can learn it simply, “asher tikre’u otam,” that it’s speaking of the festivals. The Torah says, when are the festivals? When the beit din proclaims them. Oh, the beit din made a mistake? Not your business. A person can ask, “But I know the truth.” No, you don’t know the truth, because the truth is when the beit din says it.
But in the Gemara there’s an exposition, that it’s written “atem” deficiently, it’s not written with a vav, and it’s interpreted “atem,” “asher tikre’u atem,” what you say.
Observation — The Rambam Doesn’t Bring “Mezidin”
Speaker 1: An interesting thing, he says that in the Gemara it says… the Rambam only brings “shogegim, mutaim, anusim,” but the Gemara says “mezidin” (intentionally), and the Rambam doesn’t bring it. But he brings only a good note, that if let’s say there is a talmid chacham there, he knows that you…
Laws of Sanctifying the Month, Chapter 2 — Conclusion of the Discussion: A Beit Din That Sanctified Intentionally
Continuation: Explanation of “Mezidin” — Distinction Between Anusim and Mezidin
Speaker 1: It means, when there was duress, about that one says “be killed rather than transgress” or what, still, they’re still a beit din. But wait, you know mezidin, aren’t they then not a true honest beit din, aren’t they then not the sages, aren’t they then not the sages of that time. So one must quickly bring, the person who knows it must quickly go gather a few talmidei chachamim and make a new beit din. I hear.
Speaker 2: What needs to be, the truth is that it’s a different version that he had in the Gemara. No, even mezidin would indeed be their word.
What does mezidin mean? How can that be? The three judges are wicked? No, very good. As he says, that mezidin would mean that the beit din has some calculation, some reason why they want today to be Rosh Chodesh.
He doesn’t list mezidin. Mezidin means like… mezidin which comes to him with intent. Intent we have, many times we mean bad, not necessarily. Then indeed accept, yes, agreed.
—
Conclusion
Speaker 1: Okay, thus far Chapter 2 of the Laws of Sanctifying the Month. Yes.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
EN English ›
⏱️ Chapters
(00:00) הקדמה: דער יסוד פון עדות החודש לויט דעם רמב"ם
(01:31) הלכה א: ווער איז כשר לעדות החודש
(04:31) הלכה ב: אב ובנו – קרובים ביי עדות החודש
(07:27) פסולי עדות מדברי סופרים
(09:08) דין תורה: אין מדקדקין בעדות החודש
-
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of Shiur – Laws of Kiddush HaChodesh, Chapter 2 — Gene…