הלכות קידוש החודש פרק א
⏱️ Chapters
(00:00) הקדמה צו הלכות קידוש החודש
(06:48) מנין המצוות — מצות עשה אחת
(09:36) מצות קידוש החודש – אויף בית דין אדער אויף יעדן איד?
(15:37) צי יעדער איד איז מקיים א מצוה דורך לערנען חשבון תקופות?
(19:22) הלכה א – חדשי השנה הם חדשי הלבנה
(29:33) הלכה א (המשך) — "שמור את חדש האביב": די ראיה אז שנים רעכנט מען לויט שני החמה
(31:39) הלכה ב — שנה מעוברת: די חילוק צווישן שנת החמה און שנת הלבנה
(36:53) הלכה ג — הסתרת הלבנה און תחילת החודש
(39:59) הלכה ב' (המשך) — ציילן 29 טעג און קביעת ראש חודש
(43:00) הלכה ג' — חודש חסר, חודש מלא/מעובר
(44:41) הלכה ד' — ראיית הירח מסורה לבית דין, נישט כשבת בראשית
(50:06) הלכה ד' (המשך) — דער רמב"ם'ס שיטה: בית דין איז מעכב די חלות פון ראש חודש
(56:26) הלכה ה' — בית דין מחשבין בחשבונות
(1:00:25) חשבון מכחיש עדים — דער רמב"ם'ס שיטה
(1:02:15) הלכה ז: מצות עשה מן התורה על בית דין
(1:05:48) הלכה ח: קביעות חדשים נאר בארץ ישראל
(1:07:58) הלכה: ואם עבר וקבע ועבר — לא עשה כלום
(1:09:31) דער מעשה אין בבלי און ירושלמי
(1:12:09) רבי יצחק און רבי נתן'ס דרשות
(1:12:53) חנניה גייט צו רבי יהודה בן בתירא
(1:13:52) חידוש: וואס מיינט "הניח כמותו" — א נייער פשט
(1:14:35) כללות'דיגער חידוש: דער גדול הדור דארף זיין אין ארץ ישראל
סיכום השיעור 📋
סיכום פון דער לערן-סעסיע — הלכות קידוש החודש, רמב״ם
—
הקדמה: מקום הלכות קידוש החודש אין סדר הרמב״ם
דער רמב״ם שטעלט הלכות קידוש החודש פאר אלע אנדערע הלכות פון מועדים.
פשט: די מצוה פון קידוש החודש (מצוה קנ״ג אין מנין המצוות) איז די יסוד פאר אלע ימים טובים, ווייל אן קביעת החודש קען מען נישט וויסן ווען ס׳איז יום טוב. דערפאר שטעלט דער רמב״ם עס פאר אלע אנדערע מועדים.
חידושים און הסברים:
– דער מגיד משנה׳ס תירוץ פארוואס קידוש החודש קומט ערשט: אלע אנדערע מצוות זענען נוגע פאר יעדן איינעם, אבער קידוש החודש איז למעשה נוגע נאר פאר בית דין. דערפאר לייגט דער רמב״ם קודם זאכן וואס יעדער איינער דארף וויסן, און ערשט דערנאך קידוש החודש.
– אינטערעסאנטע סמיכות אין מנין המצוות: אין הקדמה למשנה תורה קומט מצוה קנ״ג (קידוש החודש) גלייך נאך מצוות קמ״ט–קנ״ב וואס זענען “לבדוק” סימני בהמה, עוף, חגב, און דגים. לויט דער שיטה אז די מצוה פון קידוש החודש כולל א חיוב צו וויסן (אסטראנאמיע/חשבונות), איז דא אן אינטערעסאנטע קשר צו די פריערדיגע מצוות וואס אויך פאדערן ידיעה/בדיקה כדי צו קענען מקיים זיין מצוות.
– סדר דאורייתא פאר דרבנן: מ׳קען פארשטיין אז דער רמב״ם לייגט קידוש החודש פאר הלכות מגילה וחנוכה ווייל ער וויל קודם ענדיגן מיט אלע דאורייתא-מצוות פון מועדים, און ערשט דערנאך גיין צו דרבנן.
—
מצות עשה פון קידוש החודש — וואס איז די מצוה?
דער רמב״ם אין ספר המצוות זאגט: “מצוה לדין… לחשב ולידע ולקבוע.” אין די קורצע ליסט: “לחשב לידע ולכוון.”
פשט: די מצוה איז צו וויסן ווען ס׳איז ראש חודש און דורך דעם קובע זיין דעם חודש.
חידושים און הסברים:
– חקירה אין דער מצוה׳ס מהות: יעדע מאל שרייבט דער רמב״ם עס אביסל אנדערש — אין ספר המצוות, אין מנין המצוות, און אין די הלכות אליין — דער לשון איז נישט אידענטיש. דאס ברענגט ארויס א חקירה: איז די מצוה צו וויסן (ידיעה), צו קובע זיין (קביעה), אדער ביידע צוזאמען — צו וויסן און דורך דעם קובע זיין?
– ווער איז מחויב? אין ספר המצוות זאגט דער רמב״ם אז די מצוה איז “אלא בבית דין” — נאר בית דין. אבער אין די קורצע ליסט פון מצוות מאכט ער נישט קיין חילוק ווער איז מחויב.
– דער בה״ג און דער רמב״ן וועגן לערנען אסטראנאמיע: דער בה״ג ברענגט דעם פסוק “כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים.” דער רמב״ן מיינט אז דער בה״ג רעדט פון אן עקסטרע מצוה צו לערנען אסטראנאמיע (נישט בלויז קידוש החודש). אבער דער רמב״ן אליין זאגט: ניין, דער בה״ג מיינט די מצוה פון קידוש החודש גופא.
– דער רמב״ם׳ס תשובה (שו״ת ק״נ): איינער האט געפרעגט דעם רמב״ם וואס איז דער תועלת פון וויסן די חשבונות. דער רמב״ם האט געענטפערט מיט דעם חז״ל: “הסתכל במעשיו שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם.” עס איז א שאלה צי דער פרעגער האט געפרעגט ספעציפיש אויף הלכות קידוש החודש אדער אויף אסטראנאמיע בכלל.
– [דיגרעסיע: צוריקקומען צו ראיה] דער רמב״ם הויבט אן אז מ׳וועט רעדן וועגן חשבונות, אבער ער באטאנט אז די חשבונות זענען נאר ביז ס׳וועט זיין צוריק א בית דין הגדול אין ירושלים — דעמאלט וועט מען צוריקגיין צו קידוש על פי ראיה. דאס איז אינטערעסאנט ווייל ראיה וועט דעמאלט זיין א “טעכנישע” זאך — מ׳ווייסט שוין פון חשבון ווען דער מולד איז, אבער מ׳דארף אלץ עדות.
—
הלכה א: חדשי השנה הם חדשי הלבנה
“חדשי השנה הם חדשי הלבנה, שנאמר עולת חודש בחדשו לחדשי השנה, ונאמר החודש הזה לכם ראש חדשים. כך אמרו חכמים: הראהו הקב״ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה, ואמר לו כזה ראה וקדש.”
פשט: די חדשים פון דער תורה זענען לבנה-חדשים (לונאר), נישט חמה-חדשים (סאלאר). דער אייבערשטער האט משה׳ן געוויזן א דמות לבנה אין נבואה און געזאגט “כזה ראה וקדש.”
חידושים און הסברים:
א) וואס ברענגען די צוויי פסוקים?
דער ערשטער פסוק (“עולת חודש בחדשו לחדשי השנה” — במדבר כח:יד) באווייזט אז “חדשי השנה” איז א לשון פון תורה. דער צווייטער פסוק (“החודש הזה לכם”) מיט דעם ווארט “הזה” — ווי חז״ל דרשנ׳ען אויף אנדערע ערטער (שקל, מנורה) אז “זה” מיינט הקב״ה האט אים געוויזן — ברענגט אריין אז הקב״ה האט משה׳ן געוויזן א דמות לבנה.
ב) דער מקור אז “חודש” גייט לויט די לבנה — דער כפתור ופרח און דער רמב״ן
דער כפתור ופרח ברענגט א שטיקל רמב״ם וואס באנוצט דעם פסוק “עולת חדש בחדשו לחדשי השנה” אלס א ראיה אז חדשים גייען לויט די לבנה. דער רמב״ן איז מסביר: “נתחיינו למנות חדשינו בחדש אשר יתברך בו החידוש, ואין זה אלא ללבנה” — מיר זענען מחויב צו ציילן אונזערע חדשים לויט דעם חודש וואו מ׳זעט א התחדשות, און דאס קען נאר זיין די לבנה.
ג) דער יסוד פון דער ראיה — “התחדשות” קען נאר זיין ביי דער לבנה
ביי דער זון איז נישטא קיין זיכטבארע “התחדשות” — מ׳זעט נישט קיין שינוי אין דער זון פון חודש צו חודש. אפילו די פיר סיזאָנס (תקופות) זענען נישט א “התחדשות” אין דעם זין פון “סגירת המעגל” — ווען עפעס הייבט זיך אָן פון אָנהייב. ביי דער זון איז נאר דא איין התחדשות א יאר (ווען דער גאנצער יערליכער ציקל ענדיגט זיך). אבער דער פסוק זאגט “לחדשי השנה” — מערערע חדשים אין איין יאר. אויב ס׳איז דא מערערע התחדשות׳ן אין א יאר, מוז עס זיין די לבנה, וואס האט א ציקל פון בערך 29.5 טעג און מאכט זיך מתחדש עטלעכע מאל א יאר. (מקור: סוכה כט ע״א.)
ד) מחלוקת אין פשט פון “בחדשו” — ווערב אדער נאמען
– דער רמב״ם׳ס שיטה: “בחדשו” מיינט “בהתחדשו” — א ווערב, ווען עס איז זיך מתחדש (=ווען די לבנה ווערט נתחדש). דאס הייסט, דער פסוק רעדט פון דער קרבן וואס מ׳ברענגט ווען די התחדשות פאסירט.
– אן אנדער שיטה: “בחדשו” מיינט סתם “אין זיין חודש” — א נאמען, אזוי ווי “עולת שבת בשבתו” מיינט סתם יעדע שבת אין איר שבת, אָן א ספעציעלע דרשה פון התחדשות.
– דער אבן עזרא איז נישט מסכים מיט דעם פשט פון דעם רמב״ם/רמב״ן, און האט ראיות אז מ׳קען דעם פסוק נישט ליינען אזוי.
ה) קשיא אויף דער ראיה — צי איז “חודש” דוקא “התחדשות”?
פון וואו ווייסט מען אז “חודש” מיינט דוקא “התחדשות”? אפשר מיינט “חודש” סתם א צייט-פעריאד (אזוי ווי “שבת” מיינט א וואך), און מ׳דארף ערגעץ אנדערש זוכן וואס דער חודש איז? דער פארגלייך: “ס׳איז דא מער ווי איין שבת אין א יאר — וואו איז שבת? קוק אין אן אנדערע פלאץ.” אזוי אויך, אפשר “חודש” איז סתם א נאמען פאר א צייט-איינהייט, און מ׳דארף א באזונדערע ראיה אז עס גייט לויט די לבנה. דער ענטפער: “חודש מיינט נתחדש” — דאס ווארט אליין אינהאלט דעם באגריף פון התחדשות, עס איז נישט סתם א נאמען. אבער דער קשיא בלייבט נישט גאנצן אפגעלייזט.
ו) וואס מיינט “הראהו דמות לבנה”?
דער רמב״ם מיינט נישט אז משה האט נישט געוואוסט וויאזוי די לבנה קוקט אויס, און נישט אז ער האט אים געלערנט די דעטאלן פון ווי קליין די לבנה מעג זיין (דער רמב״ם ברענגט נישט דעם ענין פון “נתקשה משה”). דער רמב״ם׳ס כוונה איז אז הקב״ה האט משה׳ן געוויזן במראה הנבואה אז ווען די תורה רעדט פון “חידוש החודש” מיינט מען לבנה — דאס איז א תורה שבעל פה וואס דער אייבערשטער האט צוגעלייגט צום פסוק. אן דעם וואלט מען געקענט מיינען אז “חודש” מיינט א סאלאר-חודש אדער א צייט-פעריאד בכלל.
אן אינטערעסאנטע סברא: אפשר ווען דער רמב״ם זאגט “הראהו הקב״ה למשה” מיינט ער נישט דוקא אז הקב״ה האט משה׳ן געוויזן די פיזישע לבנה אין הימל. אפשר מיינט ער אז דורך דעם פסוק “עולת חדש בחדשו לחדשי השנה” האט הקב״ה געוויזן משה׳ן דעם באגריף פון התחדשות — אז ס׳איז דא מערערע התחדשות׳ן אין א יאר — און פון דעם האט משה פארשטאנען אז עס מוז גיין לויט די לבנה. דאס הייסט, “הראהו” קען זיין א “מראה הנבואה” דורך דעם פסוק׳ס אינהאלט, נישט דוקא א פיזישע ווייזונג פון דער לבנה אין הימל.
ז) פארוואס דארף מען דעם לימוד?
ווייל אן דעם וואלט מען געקענט טענה׳ן אז “שמור את חודש האביב” מיינט מ׳זאל גיין נאך ווען ס׳איז אביב (פרילינג) — א סאלאר-באזירטע סיסטעם. דער רמב״ם וועט אנקומען צו דעם שפעטער (אז מ׳דארף אויך מעבר זיין די שנה כדי ס׳זאל שטימען מיט תקופות), אבער קודם מוז מען פעסטשטעלן דעם יסוד אז חדשים גייען נאך די לבנה.
[דיגרעסיע: דער ווארט “ירח” אין תנ״ך]
אין תנ״ך איז דא דער ווארט “ירח” וואס מיינט קלאר די לבנה, און עס ווערט אויך באנוצט פאר א חודש (“ירח ימים”, “שלשה ירחים”). “שלשה ירחים” איז מער אינטערעסאנט ווי “ירח ימים” ווייל עס ווייזט אז מ׳ציילט חדשים לויט “ירחים” (לבנות). אין בראשית שטייט “המאור הגדול” און “המאור הקטן” אבער נישט דער ווארט “ירח.” אין תנ״ך שטייט “לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף” — וואס קען מיינען סיי די פיזישע זון/לבנה, סיי די יארן/חדשים. דאס בלייבט אן אפענע פראגע.
תמלול מלא 📝
הלכות קידוש החודש: מקומה בסדר המצוות ותוכן המצוה
הקדמה: מקום הלכות קידוש החודש בסדר הרמב״ם
Speaker 1: סאו אונז ווילן אנהייבן הלכות קידוש החודש פון די אנהייב. וואס רעדן זיי וועגן די פלאץ פון קידוש החודש?
אה, אין ספר המצוות טאקע איז עס פאר אלעס. דאס איז איין פלאץ וואס איז פאר אלעס. ווייל אין די תורה איז דאס א שטיקל פאר אלעס, יא?
רש״י זאגט, דער סדר פארוואס איז פאר אלעם שטימט? פארוואס זאל ער זיין פאר אלעם? ווייל דארטן וואס שטייט “החודש הזה לכם ראש חדשים”, א רבי פון וואו מ׳לערנט עס ארויס.
אבער נאכאמאל, דער וואס מאכט עס פון א מצוה דאורייתא, שטעלט אז ס׳זאל זיין פאר אלע אנדערע ימים טובים. ווייל דאס איז די יסוד פאר אלע ימים טובים, כאילו ס׳איז כבר די זמן פאר אלע ימים טובים.
סאו דער מגיד משנה זאגט די תירוץ.
דיסקוסיע: די נומער פון די מצוה אין מנין המצוות
Speaker 1: האסט די ליסט פון מצוות פון די אנהייב?
אויב איך געדענק אין די ליסט פון מצוות פון ספרי מצוות, אדער אין די אנהייב פון… נו, ס׳איז די זעלבע סדר, איך בין די אנהייב פון די אנהייב פון די אנהייב פון די דער רמב״ן…
Speaker 2: יא, אונז האבן די הושענא דא ביי פארטאקע…
Speaker 1: קנ״ג, בראש חדשים.
ס׳איז גראדע גאנץ אינטערעסאנט, ווייל ס׳קומט גלייך נאך פיר מצוות וואס הייסט לבדוק, וואס האט אביסל ענליכקייט. ס׳איז א וויכטיגע אינפארמאציע וואס פעלט אויס צו קענען טון מצוות.
קנ״ג. מצות עשה קנ״ג, און קמ״ט ביז קנ״ג איז לבדוק ותמנו בהמה, לבדוק ותמנו אפילו, לבדוק ותמנו אחר, ותמנו ותמנו דגה.
ס׳איז שוין געווען דעמאלטס די מחלוקת.
Speaker 2: איין מינוט, וואו קוקסטו? דו קוקסט דא אין די ענין… די הקדמה למשנה תורה איז ביי מנין המצות, יא.
Speaker 1: אה, ס׳איז דארט נישט… ניין.
Speaker 2: סאו, ערגער איז אנדערש ווי א ספר המצות?
Speaker 1: ניין, וואס… ס׳איז יא פאר אים. ס׳איז אנדערע…
ווען ער צייכנט אויס די סדר אין הקדמה למשנה תורה ביי די ענדע, איז עס אנדערש ווי ער טוט עס אין ספר המצוות? וואס איז פשט?
Speaker 2: אזוי? דא… יא, דא… יא.
Speaker 1: ס׳איז זייער אנדערש. דא… וואו איז עס? וועלכע נאמבערן?
Speaker 2: אין הקדמה למשנה תורה איז קנ״ג.
Speaker 1: ס׳איז יא, אבער איינער נערסט. פארוואס האב איך געזאגט אז עס איז נישט? איך פארשטיי נישט. ס׳איז דאך יא צווישן די אלע מצוות פון ימים טובים. ס׳איז די ערשטע מצוה פון אלע מצוות פון ימים טובים.
Speaker 2: זייער גוט.
Speaker 1: ס׳גייט… נאכדעם, יא, אין די פריערדיגע גרופעס… ער האט גערעדט פון מאכלות אסורות.
Speaker 2: מאכלות אסורות, יא.
Speaker 1: ניין, ער האט נישט קיין שארפיות, אבער דו זאגסט, ס׳קומט אויס אביסל אינטערעסאנט לויט די שיטה אז די מצוה איז דו זאלסט זיך אויסקענען, דו ווערן א תלמיד חכם און סייענס, איז עס אן אינטערעסאנטע קשר.
Speaker 2: יא, איך ווייס נישט, איך ווייס נישט מסכים, דערמאן עס ארוועי.
Speaker 1: לויט יענע שיטה, לכאורה איז שיין אז עס איז איינס נאר די אנדערע. לכאורה איז דא, לכאורה דא איז די אנהייב פון די נייע גרופע.
Speaker 2: רייט.
Speaker 1: למשל ער האט געמאכט א קעפל פאר מועדים. ער האט געמאכט זיין דעם פאר מועדים. דעמאלטס מאכט עס סענט, די ערשטע מצוה איז קודש חודש, און דאס גייט אלע אנדערע מצוות פון תורה. שבת, שבת, פסח, און מ׳גייט די סיידע ביז מאכט עס א שקל. ביז קפ״ה.
Speaker 2: יא, סאו ביי יענע סדר קומט א קודש אנהייב.
תירוץ דער מגיד משנה
Speaker 1: סאו דער מגיד משנה זאגט אזוי: ער זאגט אז אלע אנדערע יום טוב איז דאך נוגע פאר יעדן איינעם. דאס איז למעשה נוגע נאר פאר די בית דין וואס דארף וויסן די הלכות. ממילא וועט ער לייגן קודם זאכן וואס יעדער איינער דארף וויסן.
אבער איך קען נאך אלץ פארשטיין אז ער האט עס דאך געלייגט פאר ער איז געגאנגען צו הלכות מגילה וחנוכה, און אפילו טענות, ווייל ער וויל קודם ענדיגן מיט אלע דאורייתא׳ס וואס האט צו טון מיט…
Speaker 2: וועכעט דו קענסט פארשטיין, קודם איז צוטיילט דאורייתא מיט דרבנן, סאו כאילו איר קען זען ביז קידוש חודש און דאורייתא.
Speaker 1: אפשר איז עס נישט אזוי ווייט א זמן, ס׳איז א געשעעניש. איך מיין, דער רמב״ם האט געזאגט אז ער איז בחיוב צו מאכן א תענית בשעת צרה מיט דאורייתא, אבער דאס וואס ס׳איז דא תעניתים, דאס איז נישט קיין דאורייתא.
איך מאך א חצות איז זיכער אז דער רב האט געזאגט אז ער האט געזאגט אז ער האט געזאגט אז ער האט געשען נישט מיט זמנים קבועים.
קיצור, וואס זאגט דער רב דא?
צוריקקומען צו ראיה אין עתיד לבוא
Speaker 1: ער זאגט אז מ׳ווייסט יא ווער גייט מאכן די פירוש. אוודאי ווען דאס איז נישט ווער איז נאך א מענטש באראכטן. אוודאי ווען אלע פירוש, מער ווי איך ווייס וועגן אלע מענטשן אין זיין דזשענערעישאן.
ער זאגט אז מיר וועלן מאכן נייע ליפות, ער קומט אנקומען צו דעם. איך וויל נישט מ׳גייט צוריקגיין צו על פי ראיה. די חשבונות איז נאר ביז ס׳איז דא צוריק א בית דין הגדול אין ירושלים, דעמאלטס וועט מען אנהייבן צוריק על פי ראיה.
ס׳איז אן אינטערעסאנטע זאך, ווייל די ראיה גייט זיין זייער א טעקניקעל זאך, ווייל אונז ווייסן דאך שוין אז מ׳גייט אנקומען צו דעם.
Speaker 2: דאס איז א פראבלעם מיט דיר, רעדט וועגן דעם אויך.
Speaker 1: יע, דער איז א האל סטארי מיט די קוראים, מיט אלע מעשיות וואס אונז האבן געזען.
תוכן מצות קידוש החודש
לשון הרמב״ם אין ספר המצוות
Speaker 1: אקעי, לאמיר אננעמען צו לעבן. איך האב געזאגט קורש קודש. ניין, איך ווייס נישט צוריקקומען צו זיינע חקירות.
איז מצות עשה אחת, והיא לחשב לידע, ולכבוד.
מ׳האט שוין זיך געמוטשעט אין פונקטליך, מ׳האט אויסגעפינען פון אינעווייניג, מ׳האט אויסגעפינען פון אינעווייניג. דא גייט מען אויסגעפינען, און יעדע מאל וואס רבי שרייבט, שרייבט עס אסאך וויסל אנדערש.
בקיצור, די ערשטע מצוה איז צו וויסן, אדער צו קובע זיין, אדער צו וויסן און נאכדעם קובע צו זיין. אפשר מסתמא איז דאס די טייטש. ווען ער הייבט זיך אן יעדע חודש, דאס איז די מצוה.
דיסקוסיע: וואס איז די מצוה — וויסן אדער קובע זיין?
Speaker 2: וואס איז מיט די שנים האט ער עס געסקיפט פון די מצוה.
Speaker 1: ווער דארף טון די וויסן אז מען איז דאך נאר די בית דין? אדער ס׳איז דא עפעס א מעלה, ווייל דער מספר המצוה האט געזאגט אז עס איז עפעס א…
Speaker 2: יא, געברענגט אז ס׳איז א מעלה.
Speaker 1: ניין, די “כי הוא חכמתכם”, דער רמב״ם האט דערמאנט דאס.
Speaker 2: ניין, דער רמב״ם באמאנט עס נישט.
Speaker 1: דער רמב״ן ברענגט דעם פסוק?
Speaker 2: יא, דער בהג.
Speaker 1: דער בהג האט עס געברענגט אין די נענסטע שמועס. וואס מיינט דער בהג?
דער רמב״ן האט געמיינט אז ס׳מיינט אז ס׳איז דא אן עצה צו טון?
אבער ניין, דער רמב״ן האט געמיינט אז דער בהג רעדט פון די מצוה פון לערנען אסטראנאמיע, וואס דאס איז אן עקסטרע מצוה. דער רמב״ן זאגט, ניין, דער בהג מיינט די מצוה פון קדוש החדש.
ועל כל פנים, וכישוב לקדוש החדש.
די מצוה לויט דעם רמב״ם
Speaker 1: די מצוה איז צו וויסן ווען ס׳איז צו קובע זיין ווען ס׳איז ראש חודש, און דער רמב״ם לייגט עס אראפ כאילו די מצוה איז צו וויסן און דורך דעם קובע זיין. לכאורה דער וואס דארף קובע זיין דארף וויסן אויבן אויף.
דער רמב״ם איז נישט מחלק. אין ספר המצוות זאגט ער יא אז די מצוה איז “מצוה לדין לעשות לעולם אלא בבית המקדש”.
אין די קורצע ליסט פון מצוות, ער מאכט נישט, ס׳איז נישט קיין זאך וואס איז מורא׳דיג וויכטיג צו זאגן ווער איז מחויב אין די מצוה.
תשובת הרמב״ם וועגן לערנען אסטראנאמיע
Speaker 1: ער ברענגט אז אין זיינע תשובות, איינער פרעגט דעם רמב״ם א תשובה, שו״ת ק״נ, וואס גיי איך האבן פון וויסן?
ענטפערט ער אים די חז״ל וואס זאגן “הסתכל במעשיו, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם”.
Speaker 2: ניין, ניין, דאס איז… דער פערסאן איז קאנפיוזינג יו. דאס רעדט דאך פון וויסן די חשבונות. דאס רעדט פון אסטראנאמיע.
Speaker 1: יא, איך ווייס נישט, מ׳דארף טשעקן. צו יענער פרעגט אים אויף הלכות קידוש החודש, צו ער פרעגט אים אויף אסטראנאמיע אין דזשענעראל. איך ווייס נישט.
איך ווייס נישט צו די מאדערנע מענטשן האבן געוואלט לערנען סייענס. כאילו די יונגע מענטשן לערנען סייענס. רעדט מען וועגן דעם וואס מ׳דארף לערנען סייענס.
הלכה א: חדשי השנה הם חדשי הלבנה
לשון הרמב״ם
Speaker 1: אקעי, סאו לאמיר לערנען א פרק, אלעס נאכדעם מיט די… איך זאג דער רמב״ם:
“חדשי השנה הם חדשי הלבנה”.
די חדשים וואס אידן רעדן וועגן די תורה, רעדן וועגן חדשים, איז חדשי הלבנה.
“שנאמר עולת חדש בחדשו”.
חדשי השנה, אין אנדערע ווערטער, די לשון “חדשי השנה” שטייט אין די תורה, “ראשון הוא לכם לחדשי השנה”. יא, “חדשי השנה” איז די לשון פון פסוק פון קביעת החודש.
אבער וואס איז די ראיה אז ס׳איז חדשי הלבנה?
דיסקוסיע: די מקורות פון דעם רמב״ם
Speaker 2: א מינוט. “ונאמר, כך אמרו חכמים”, יא? ווי, נאכאמאל.
Speaker 1: דער רמב״ם זאגט, “שנאמר, כך אמרו חכמים”, ס׳איז אלעס איין אויפוויזן די זאך.
“שנאמר עולת חדש בחדשו”, פון דעם ווייסט מען אז… אה, ער זאגט דער פסוק ענדיגט “עולת חדש בחדשו לחדשי השנה”.
“ונאמר החודש הזה לכם ראש חדשים”.
טייטש אז ס׳איז דא… וואס ברענגען די צוויי פסוקים?
אקעי, לאמיר זען. “כך אמרו חכמים” אויף די “הזה”, יא? “זה”, אזוי ווי אפאר מאל ווען די תורה זאגט “כזה”, “וזה הראהו באצבע”, יא? וואו שטייט עס? אויף שקל און אויף מנורה.
“הראה לו הקב״ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה, אמר לו כזה ראה וקדש”.
שטייט דא סתם אז ער האט אים געוויזן במראה הנבואה.
וואס מיינט “הראהו דמות לבנה”?
Speaker 1: וואס מיינט ער האט אים געוויזן? ער האט אים געוויזן אז משה רבינו האט נישט געוואוסט וואס איז די מינימום לבנה וואס מ׳זאל זען? וואס איז געווען זיין דאגה?
דער רמב״ם האט נישט געברענגט דא די נושא פון התקשרות וואס דו געדענקסט. דער רמב״ם זאגט נישט וועגן התקשרות, ער וויל דא פראוון אז פון “החודש” קומט אריין די לבנה אין החודש.
לכאורה, מ׳דארף פאר דעם האבן אן עקסטרע לימוד, ווייל ס׳איז דאך א פראבלעם מיט די ווארט פון “חודש האביב”, ווייל מ׳זאל גיין נאך ווען ס׳איז אביב.
Speaker 2: ווייט, ווייט, ס׳גייט אנקומען צו דעם.
Speaker 1: ס׳גייט אנקומען צו דעם וואס איך זאג, באט קודם דארף מען דאך וויסן די בעיסיק זאך, אז מ׳גייט נאך די לבנה. ברענגט ער די חז״ל.
פשט אין “הראהו במראה הנבואה”
Speaker 1: סאו לכאורה, דאס איז די… סאו לכאורה וואס ס׳שטייט דא, “והראה לו הקב״ה במראה הנבואה דמות לבנה”, מיינט נישט וויאזוי ס׳זאל אויסקוקן, און נישט אז ער האט אים אויסגעלערנט די דעטאלס פון ווי קליין די לבנה מעג שוין זיין, נאר ער האט אים געוויזן במראה הנבואה, אז ווען איך רעד פון חידוש החודש מיין איך צו זאגן לבנה.
ס׳איז דא א תורה שבעל פה וואס דער אייבערשטער האט צוגעלייגט. ווייל לכאורה וואס דער רמב״ם וויל דא ברענגען,
דער כפתור ופרח׳ס ראיה פון “עולת חדש בחדשו”
Speaker 1: יא? ער ברענגט דא, קוק וואס ער ברענגט דארט אז… ער ברענגט עפעס א שטיקל רמב״ם, איך ווייס נישט וואו דער שטיקל נאמען איז, אז יא, ס׳איז זיכער אז דער רמב״ן וויל פראוון אין די ערשטע האלב פון די ערליכע, אז ס׳איז דא א זאך א חודש, און ס׳מיינט חידוש הלבנה. און ער ברענגט פאר דעם צוויי ראיות. איינס, עולת חודש בחדשו. ער ברענגט עפעס א שטיקל רמב״ן וואס איז מסביר אז נתחיינו למנות חדשינו בחדש אשר יתברך בו החידוש, ואין זה אלא ללבנה. כאילו אויב ס׳איז דא חדשי השנה, ווי קען מען זען אין די… אויף זינד זעה מען איז נישט קיין שום התחדשות. דאס אז ס׳שטייט פון דרייסיג טעג איז נאר די לבנה. אויב וואלט מען געגאנגען מיט די ראשון… קיצור, דאס אז אונז ווייסן אז אונזערע חדשים איז בערך החודש, מוז ער גיין מיט די לבנה. אבער ניין, מיט די ראשון איז נאר דא פירע שינויים.
וואס איז די לבנה? דאס איז די סייקל פון די לבנה. ווי ווייסט מען דאס? ווייל “הראו הקב״ה”… ניין, ניין, ניין, פאר “הראו”, איך רעד פון דעם פסוק “עולת חדש בחדשו”. איך ווייס נישט אויב די “עולת חדש בחדשו” אליין איז די ראיה. די ראיה איז די כפתור ופרח. טשעק, די כפתור ופרח גייט ארויף אויף די “החדש הזה לכם”? יא, ווארט. ער ברענגט א שטיקל רמב״ם וואס טענה׳ט אז ס׳מיינט עפעס, אז די “עולת חדש בחדשו” איז א פרוף אויף סאמטינג. “עולת חדש בחדשו לחדשי השנה”. אז עפעס איז דא… “חדש בחדשו” מיינט די עולת החודש ווען ס׳איז מתחדש. די צווייטע “חדשו” איז א ווערב, “בחדשו” – ווען ס׳איז נתחדש, נישט בראש חודש.
דיסקוסיע: וואס מיינט “עולת חדש בחדשו”?
Speaker 1: “עולת חדש בחדשו”, לכאורה וואס דער פסוק רעדט איז די עולה פון ראש חודש, יא? עולת ראש חודש פון היינט, תורה שבעל פה, יא? ס׳איז דאך דא פשט דרש. ס׳שטייט אין תורה שבעל פה, ס׳שטייט אין פסוק בכלל אז ס׳איז דא אזא זאך בכלל ווי ראש חודש? ווען איז דער ראש חודש? פון וואס דער פסוק דא רעדט פון די קרבן? די גאנצע סייקל. “זאת עולת חדש בחדשו”. פשוט טייטשט ער סך הכל אז יעדער חודש פון חודש פון יאר, יא, אזוי ווי “עולת שבת בשבתו”, די זעלבע זאך.
אבער ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם לערנט עפעס אז די שנה זאל זיך דרייען לויט די “חדש בחדשו”. נישט די שנה, נישט די שנה. ווען זיי זאגן חודש, ווען ס׳שטייט חודש… דאס איז נישט קיין “בראשי חדשיכם”, דאס איז דא אזא זאך ווי ראש חודש, דאס וויל ער זאגן, און אמאל וויל ער ברענגען די גמרא פון לבנה?
Speaker 2: ניין.
Speaker 1: לכאורה וויל ער עפעס ברענגען מיט די… עפעס וואס שטייט נאכדעם “לחדשי השנה”, אז די יאר דרייט זיך לויט די חדשים.
Speaker 2: ניין, ניין, ניין, די נעקסטע זאך, אז מ׳דארף עס קאנעקטן.
Speaker 1: ער ברענגט נישט… וואס איז די מקור? ס׳איז נישטא קיין מגיד משנה דא? דאס “עולת חדש בחדשו” שטייט ערגעץ, אמת? ס׳איז עפעס א גמרא דאס?
Speaker 2: צו וואס?
Speaker 1: נו, האסטו פון די זייט איינער וואס זאגט…
Speaker 2: ניין, נאר… וואס האט רבינו בחיי צו טון פאר די “חדש בחדשו׳ס”?
Speaker 1: ס׳איז דא אזא גמרא אז “חדשים אתה מונה לשנים” פון דעם פסוק, אבער מער פון דעם… “ואתה מונה”, וואס שטייט נאר דארטן?
Speaker 2: יא, לאמיר זען ווי ער ברענגט עס.
דער מקור פון סוכה כט ע״א
Speaker 1: “ואמרו חכמים: ‘חדשי השנה׳ (סוכה כט ע״א), שנאמר ‘עולת חדש בחדשו לחדשי השנה׳, פון דעם איז א חודש”. ער ברענגט נישט נארמאל. וואס איז חודש? “שנאמר בסוכה כט ע״א”. וואס שטייט אין סוכה כט ע״א?
Speaker 2: ⟦#2⟧ וויאזוי ער לערנט עס, דער בעל הפירוש דא, איז אז “חדש בחדשו לחדשי השנה” וויל זאגן אז ס׳איז דא התחדשות, ס׳איז דא מערערע התחדשות אין די יאר. די גוים האבן נישט קיין מערערע התחדשות אין די יאר, זיי האבן נאר א יערליכע סייקל. ווייל ניטאמאל די פיר סיזענס איז א התחדשות. א התחדשות מיינט ווען ס׳קומט צוריק אן, ס׳איז סגירת המעגל, ס׳הייבט זיך נאכאמאל אן. סאו אויב ס׳הייבט זיך נאכאמאל אן, איז נאר דא איין התחדשות יעדע יאר.
סאו אז ס׳שטייט “חדש בחדשו לחדשי השנה”, עפעס אין איין יאר איז דא מערערע התחדשות, מוז עס זיין די חידוש הלבנה. כך אמרו חכמים.
Speaker 1: יא, לכאורה דאס איז אויך וואס ער ברענגט די… די צווייטע איז נאך א ראיה, ס׳איז דא א ראש פון אלע חדשים.
Speaker 2: יא, ביידע זאגט בעסיקלי, אין די מינוט די תורה האט נישט געזאגט אז ס׳איז דא אזא זאך ווי אפטע חידושים אין די יאר, מ׳ווייסט נאך גארנישט, וואלט איך געזאגט אז א חידוש איז נאר דא איינמאל א יאר, נאר ראש השנה איז א חידוש. אבער… אנדערע דרשות, נישט די דרשות. אבער ער זאגט, דאס מוז נישט זיין אפילו א דרשה, דאס קען זיין אז דער רמב״ם איז פשוט צוליב די פשוטו של מקרא. אויב אין איין יאר איז דא מערערע חדשים, קען עס נישט זיין אז ס׳איז די זון וואס קומט צוריק צו די סגירת המעגל, וואס קומט אן נאכאמאל צו התחדשות נאך א גאנצע סייקל. דאס אז ס׳איז דא אין א יאר מערערע חדשים, וואס דאס זעען מיר אונז פון די ווארט “חדש בחדשו לחדשי השנה” און אויך פון די ווארט “ראש חדשים”, מוז זיין אז ס׳איז דא מער ווי איין חידוש. די חידוש פון די וועלט דרייט זיך נישט אין א התחדשות פון איינמאל א יאר, נאר מערערע מאל א יאר. וואס מוז זיין מערערע מאל א יאר? מוז זיין די לבנה.
דיסקוסיע: קשיא אויף דער ראיה
Speaker 1: אבער ס׳איז דאך אבער דא מענטשן וואס מאכן פעיק חדשים, אזויווי די לוח וואס אונז האבן.
Speaker 2: ס׳איז דא חידושים נאר נאכדעם וואס ס׳איז דא אן עכטע חודש, קען מען נאכמאכן די איידיע. אבער די איידיע אז ס׳איז דא אזא זאך ווי התחדשות, ווי נאכאמאל די זעלבע זאך, ס׳איז נאכאמאל אל״ף. די זון קענסטו זאגן אז ס׳איז נאכאמאל אל״ף, ס׳איז געווען ווינטער, נאכאמאל אל״ף. דאס טייטש התחדשות.
Speaker 1: יא, דאס טייטש התחדשות. אזוי האט מען פארשטאנען דעם פסוק לכאורה בפשיטות.
דער אבן עזרא׳ס שיטה
Speaker 1: ⟦#3⟧ סאו, דער אבן עזרא איז טאקע נישט עפעס אזוי, ער איז נישט מסכים מיט דעם פשט. ער האט דאך יא, כאטש ער האט זיך געקוקט אויף די אמונה עשרה, און כאטש ער האט געוואלט שבת לא תכון בעל דרך, האט ער פירוש אחר כי אם הפסוק זכר לירח. ס׳איז אנדערע ווערטער. דער מדרש, ס׳זעט אויס דער רמב״ם הגפה צום מקורסות, ווען ער זאגט נישט פאר דער רמב״ם. ווייל די מענטשן זאגן זאת עולת חודש טייטשט יעצט לבנה.
Speaker 2: נו, נו, נו, דער רמב״ם זאגט יא, אז בחדשו בהתחדשת הלבנה, ווייל אז נישט קען עס נישט זיין אנדערש.
מחלוקת אין פשט פון “בחדשו”
Speaker 1: ממילא זאגט ער אז חדשו מיינט נישט… דער רמב״ם, דער רמב״ם, ס׳איז דא א מחלוקת, וואס איז די טייטש פון די ווארט חדשו? צו ס׳מיינט א ווערב אדער א נאון אזוי, צו בחדשו מיינט בהתחדשו, אדער ס׳איז ס׳מיינט יעדער חודש, יעדער נישט חודש, אזוי ווי שבת בשבתו, און נישט שבת בשבתו. ס׳מיינט נישט… און דער אבן עזרא האט ראיות אויך פונדיקטיג אז מ׳קען עס נישט ליינען אזוי.
Speaker 2: נאכאמאל, נעם אוועק דער אבן עזרא פון דא.
דיסקוסיע: צי איז דאס א קלארע ראיה?
Speaker 1: מיט דעם אז ס׳שטייט… בחדשי לחדשי השנה, אז ס׳איז דא מערערע חדשים א יאר, ווייזט אונז אז ס׳איז דא מערערע התחדשות אין די יאר. איז דאס גענוג א קלארע ראיה?
Speaker 2: ניין. דאס איז נישט די ראיה וואס די מפרשים. די מפרשים וויל למשל זאגן נישט יענעם. דאס איז זיכער, right? סאו וואס זאג איך עס? איין מינוט. ס׳איז דא א reason וואס זיי זאגן דאס. מקום מנוחה דעם.
Speaker 1: יא, יא. But there’s עפעס א reason because… ס׳איז דא א פראבלעם, ס׳איז נישט דא קיין לבנות דא. איך ווייס נישט, דו ביסט אזוי זיכער אז די איינסטע זאך איז די לבנה. איך ווייס נישט, אפשר איז דא נאך צען זאכן, גיי ווייס, וויפיל מאל ס׳קען נישט נישט נאך עפעס.
איך קען אפילו זיין אז ווען דער רמב״ם זאגט דער הערלע הקדוש ברוך הוא למשה, מיינט ער, ממרא הנביא, מיינט ער צו זאגן אז מיט די ווערטער האט ער געוויזן משה רבינו אז מ׳רעדט דא פון עפעס אן התחדשות. וואלט ער פארן זען וועגן הערלע? איך ווייס נישט. איך ווייס נישט צו זאגן, ס׳מוז נאך נישט דא זיין אז ער האט געזען א לבנה, נאר ווען דער אייבערשטער האט געזאגט חודש בחדשו לחדשו שנה, האט ער גלייך געטראכט פון וואו איז דא די התחדשות?
איך וויל זאגן ביי די פסוק, איינער, באלד וועלן מיר רעדן פון יענעם פסוק. יענץ איז די פסוק פון החודש הזה לכם. החודש הזה לכם, ס׳איז דא א זאך וואס הייסט א חודש אין די יאר. איך בין מסכים אז ס׳איז דא מער ווי איין חודש אין די יאר. אזויווי ס׳איז דא מער ווי איין שבת אין די יאר. וואו איז שבת? איך ווייס נישט, קוק אין אן אנדערע פלאץ. אויב ס׳איז נישט דא געשטאנען שונה בשנותה, אדער וואטעווער. אויב איז נאר דא איין חידוש א יאר, איז עס נישט קיין ספק אז ס׳איז דא מער ווי איין חדשים אין די יאר. ס׳איז דא מערערע חדשים. דאס איז אבער נישט די פסוק וואס איז דיר אן אפראפאל, ס׳איז דא מער ווי איין חדשים אין די יאר.
Speaker 2: חודש מיינט נתחדש.
Speaker 1: חודש מיינט נתחדש. חודש מיינט נתחדש. חודש מיינט חודש. גיי ווייסן, פלאץ.
דיגרעסיע: דער ווארט “ירח” אין תנ״ך
Speaker 1: איינער, ווען ס׳שטייט ירח, ירח ימים, אדער ירח, ירח מיינט די לבנה, יא?
Speaker 2: זייער גוט.
Speaker 1: ווען די פוסט… זאל מען זאגן אזוי, פארוואס וועט מען שטיין ירח בירכו אדער וואס? דאס איז וואס די טראכטער געווענליך. געווענליך, אסאך מאל, ירח ימים איז די… איך ווייס נישט. אונז האבן נאך אוועקגעטשעפט. אונז דארפן נישט געסן. איך מיין אז ס׳איז נישט… איך געדענק איינמאל אין פרשת תחתך. וואס טוט זיך פרייען שלשה ירחים. צוויי מאל אין די גאנצע תורה שטייט ירח.
Speaker 2: ניין, די שלשה ירחים איז מער אינטערעסאנט ווי די ירך ימים, ווייל ס׳זאגט דאך דא עפעס אז ס׳איז דא די ירחים.
Speaker 1: יורכך חביב למשל וואללה, אזוי אין תהלים, אין די תורה ווי ס׳שטייט? יורך אחד… וויאזוי רופט מען בראשית שנת אמורת? אין בראשית שטייט נישט שתי אמורת? אין בראשית שטייט נישט נאך עפעס אויף די לבנה? ס׳איז א מור הגדול וואס איז א מור הקטן. אבער אין תנ״ך זיכער שטייט…
Speaker 2: ניין, לא יעבור שום שכן וירכך לעתיד בראשית.
Speaker 1: ירח ימים וכדומה, זייער גוט. סאו אויב די תורה וואלט עס געווען… ס׳איז אינטערסאנען, ווען ער זאגט לא יבא עוד שום שלא ירחך, מיינט ער די זון אין די לבנה, אדער ער קען מיינען אזוי ווי די יארן און די חודש?
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון פרק א׳ — הלכות קידוש החודש (רמב״ם, ספר זמנים)
—
הקדמה צו הלכות קידוש החודש
אויפבוי פון הלכות קידוש החודש
די ערשטע עטליכע פרקים זענען “למדנ׳ישע” הלכות — וויאזוי מען איז מקדש דעם חודש, די מצוה אליין. שפעטער גייט מען אריין אין טיפע אסטראנאמישע ידיעות.
[דיגרעסיע: פארוואס מענטשן דערשרעקן זיך פון הלכות קידוש החודש]
ערשטנס: דאס וואס מענטשן דערשרעקן זיך פון די אסטראנאמיע-חלקים איז א גילוי אויף די גאנצע תורה — אז אויך ביי אנדערע הלכות (ווי הלכות פסח, קדשים, טהרות) פארשטייט מען אייגנטלעך נישט אזוי גוט ווי מען מיינט. נאר מען איז צוגעוואוינט צו די מושגים דורך רגילות (חדר, יערלעכע חזרה), און דערפאר שפירט מען נישט דעם מאנגל. ביי קידוש החודש, וואו מען האט קיין רגילות נישט, ווערט עס אנטפלעקט אז מען האלט נישט קאפ. דאס איז א ראיה אז אויך ביי אנדערע לימודים האט מען קיינמאל נישט אמת׳דיג געהאלטן קאפ — מען “שפילט.”
צווייטנס: אסטראנאמיע און מאטעמאטיק איז בעצם גרינגער ווי לומדות, סברות, אדער חסידישע ספרים. עס איז “דברים פשוטים” — קיין קאנצעפטן, קיין סברות, נאר פשוט׳ע חשבונות. מען דארף נאר ריכוז (קאנצענטראציע) און קלארקייט. דער חילוק: ביי א מאטעמאטישן חשבון, אז מען ווערט צומישט (למשל דורך א פאון קאל), ווייסט מען אז מען מוז אנהייבן פון פריש. אבער ביי א סברא כאפט מען אפט נישט אז מען איז צומישט געווארן, ווייל מען “שפילט” און טראכט נישט אמת׳דיג.
מקום הלכות קידוש החודש אין ספר זמנים
פארוואס שטייט הלכות קידוש החודש אין ספר זמנים? אלע ימים טובים זענען תלוי אין קידוש החודש, אזוי ווי דער פסוק “החודש הזה לכם ראש חדשים” שטייט אלס הקדמה צו חג הפסח. אבער ווייל עס איז א מצוה מסורה ביד בית דין, האט דער רמב״ם עס געלייגט נאך די ימים טובים דאורייתא, אבער פאר די דרבנן׳דיגע ימים טובים (חנוכה, תעניות) — ווייל אן קידוש החודש וועט נישט זיין קיין חנוכה אדער תענית.
[דיגרעסיע: הלכות קידוש החודש אלס עקסטערע חיבור]
עס זענען דא ראיות אז דער רמב״ם האט הלכות קידוש החודש אנגעקוקט כמעט ווי אן עקסטערע חיבור בפני עצמו. דער רמב״ם ברענגט א דוגמא פון “וועלכע יאר ס׳איז היינט” וואס שטימט נישט מיט׳ן יאר וואס ער האט געענדיגט משנה תורה — וואס ווייזט אז ער האט עס באזונדער געארבעט. עס איז אויך דא אן אנדערע מהדורה פון די חשבונות. דער רמב״ם האט זייער שטארק איבערגעארבעט די הלכות און האט זיין אייגענע מהלך אין פארשטיין די מצוה, וואס דער רמב״ן איז חולק, און עס איז א גרויסע מחלוקת אין ראשונים.
—
מנין המצוות — מצות עשה אחת
דער רמב״ם זאגט: הלכות קידוש החודש איז איין מצות עשה — “לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום הוא תחלת כל חודש וחודש מחודשי השנה.”
פשט:
די מצוה איז צו רעכענען, וויסן, און קובע זיין וועלכער טאג איז ראש חודש פון יעדן חודש.
חידושים:
1) דריי לשונות — לחשב, לידע, לקבוע: עס זעט אויס ווי דריי באזונדערע עלעמענטן: לקבוע איז דער בית דין וואס איז מקדש; לחשב איז דער וואס מאכט די מאטעמאטישע חשבון; לידע איז דער וואס ווייסט. עס ווערט געפרעגט: איז “לחשב” א מיטל צו “לידע” (מען רעכנט כדי צו וויסן), אדער איז “לידע” אליין א באזונדערע מצוה — אז דער בלויזער וויסן ווען ראש חודש איז, איז שוין א קיום מצוה? מ׳דארף לייגן דגש אויף דער ו׳ — “לחשב ולידע” איז איין סעט (רעכענען און וויסן), און “ולקבוע” איז א באזונדערע זאך (די מצוה אויף בית דין צו מקדש זיין). “לידע” מיינט וויסן דורך חשבון — נישט סתם וויסן ווייל איינער האט דיר געזאגט. איינער וואס ווייסט נאר ווייל מ׳האט אים געזאגט, האט גארנישט געטון. דאס מיינט אז אפילו ווען מ׳איז מכריז די מולד פאר שבת מברכים, איז מען נישט יוצא — מ׳דארף אליין רעכענען די מולד.
2) פארוואס שטייט נישט “לקדש”? דער נאמען פון די הלכות איז “קידוש החודש,” אבער אין מנין המצוות שרייבט דער רמב״ם נישט “לקדש” נאר “לחשב ולידע ולקבוע.” פאר דעם רמב״ם מיינט “לקדש” טאקע “לחשב ולקבוע” — דאס הייסט, דער אקט פון קידוש איז נישט א באזונדערע אויסזאג פון “מקודש מקודש,” נאר דער גאנצער פראצעס פון רעכענען און קובע זיין. “לקדש” מיינט נישט “הייליג מאכן” אין דעם טעכנישן זין, נאר עס מיינט פעסטשטעלן ווען דער חודש הייבט זיך אן. (נישט אלעמאל זאגט מען ממש “מקודש מקודש” — עס איז תלוי אין פארשידענע הלכות.)
3) עס פעלט “שנים” — נאר “חדשים”: דער רמב״ם דערמאנט נאר חדשים, נישט עיבור שנים. פארוואס? אפשר ווייל עיבור שנים איז נישט דאורייתא? אבער פון פרק א׳ אינעווייניג איז משמע אז עיבור שנים איז פארט א חלק פון דער מצוה. דער רמב״ם אין ספר המצוות זאגט אז ס׳איז איין מצוה — “חדשים ושנים” צוזאמען. אפשר ווייל דער נאמען איז “קידוש החודש,” ברענגט ער נאר דאס, ווייל עיבור שנים איז תלוי אין קידוש החודש.
4) אויף וועמען איז די מצוה? דער רמב״ם אינעווייניג זאגט בפירוש אז די מצוה איז אויף בית דין. אבער עס איז נישט קלאר אויב ער מיינט נאר בית דין, אדער אויך אנדערע אידן וואס האבן א חלק אין דעם פראצעס. אין מסכת שבת לערנט מען אז פארשידענע קהילות מעגן ארויסגיין (אפילו מחלל שבת זיין) כדי צו קענען גיין עדות זאגן פאר בית דין, און מ׳מאכט א סעודת מצוה — וואס ווייזט אז אויך עדים און אנדערע האבן א חלק אין דער מצוה. אבער אפשר איז דאס נאר ווייל מ׳העלפט דעם בית דין.
5) מחלוקת רמב״ם, רמב״ן, און בה״ג אין מנין המצוות: דער בה״ג רעכנט צוויי מצוות — קידוש החודש און עיבור שנה. דער רמב״ן פארשטייט אז דער בה״ג׳ס צווייטע מצוה (חשבון תקופות ומזלות, פון דעם פסוק “כי היא חכמתכם ובינתכם”) מיינט נישט סתם אסטראנאמיע לערנען, נאר צו קענען אסטראנאמיע כדי צו מאכן עיבור שנה. דער רמב״ם רעכנט עס נאר פאר איין מצוה.
6) דער רמב״ם׳ס שיטה: חשבון תקופות איז א חלק פון תלמוד תורה, נישט א באזונדערע מצוה: דער רמב״ם דארף נישט לערנען ווי דער בה״ג (אז ס׳איז א באזונדערע מצוה פון “לחשב”), ווייל לויט דעם רמב״ם איז וויסן אלע חכמות וואס האבן שייכות צו תורה — א חלק פון מצות תלמוד תורה זעלבסט. אסטראנאמיע לערנען איז נישט אן עקסטערע מצוה, ס׳איז א סניף פון לימוד התורה. דער בה״ג אבער מאכט א קלארע חילוק צווישן תורה און חכמה, דעריבער רעכנט ער עס אלס א באזונדערע מצוה.
7) דער רמב״ם׳ס תשובה — חשבון תקופות איז פאר אהבת השם: דער רמב״ם האט א תשובה וואו מ׳האט אים געפרעגט אויף דער גמרא “כל מי שיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו מחשב” — וואס איז דער גרויסער ענין? דער רמב״ם האט נישט געענטפערט אז ס׳איז כדי צו וויסן ווען צו מקדש זיין דעם חודש. ער האט געענטפערט אז דער תועלת איז צו דערקענען גדלות השם — ער צייכנט צו צו הלכות יסודי התורה, אז דורך להתבונן במעשיו יתברך איז מען מקיים מצות אהבת השם. אין ספר המצוות זאגט דער רמב״ם אויך אז לערנען תורה איז א חלק פון אהבת השם — סאו חשבון תקופות איז א “בריידזש” צווישן תלמוד תורה און אהבת השם. [הערה: דער רמב״ם׳ס שיטה אז “חכמתו” פון הקב״ה מיינט “חכמת מעשיו” — ווייל דער אייבערשטער האט נישט א באזונדערע חכמה, נאר מ׳דערקענט זיין חכמה דורך זיינע מעשים.]
8) דער ראגאטשאווער׳ס כלל — יעדע מצוה האט אירע “הלכות” אין דער וועלט: דער ראגאטשאווער זאגט אז יעדע מצוה האט הלכות וואס פאדערן וועלטלעכע ידיעות. למשל: צו לערנען הלכות שבת דארף מען וויסן וויאזוי מ׳מאכט ברויט (סידורא דפת), וויאזוי מ׳מאכט לעדער — דאס זענען די ל״ט מלאכות. צו מקיים זיין “ורפא ירפא” דארף מען לערנען רפואה — דער ראגאטשאווער ברענגט א לשון המשנה “זה מהלכות הרופאים ולא מהלכות החכמים”. אזוי אויך איז חשבון תקופות דער “חלק התורה” וואס געהערט צו קידוש החודש.
אבער א גרענעץ-פראגע: אויב איינער לערנט ל״ט מלאכות, דארף ער נאר וויסן וויפיל ס׳איז נוגע להלכה. מ׳קען נישט זאגן אז גאנץ אגריקולטור איז א סניף פון חורש וזורע — אז נישט וועט ער זיך א גאנץ לעבן מבטל זיין אויף אגריקולטור. דער חילוק: תורה על מנת לעשות (פסק׳ענען) איז מצומצם; אבער תורה על מנת לחשב (לערנען) איז ברייטער, און דער ישליש אדם (דער רמב״ם׳ס כלל אז מ׳זאל א דריטל פון לערנען אויף תלמוד) באזארגט אז מ׳זאל נישט נעגלעקן אנדערע חלקים.
9) דער רמב״ם׳ס 15-16 פרקים ווייזן אז ס׳איז א מצוה פאר יעדן איד: דער רמב״ם האט געשריבן פופצן-זעכצן פרקים וועגן חשבון תקופות — ער האט נישט געשריבן נאר פאר בית דין. ער האט מסתמא חדשים מיט יארן געארבעט אויף דעם. דאס ווייזט אז ער האט געהאלטן אז ס׳איז א מצוה פאר יעדן איד צו וויסן, אלס חלק פון תלמוד תורה אדער ידיעת השם.
10) הלכה פון סנהדרין — “שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן”: אפילו אויף בית דין אליין — דער רמב״ם זאגט אז סנהדרין מוז אליין קענען חכמות (אויך אסטראנאמיע). מ׳קען נישט סתם ראסטן א מומחה. דער בית דין קען נוצן א מומחה, אבער ער דארף אליין גענוג וויסן צו פארשטיין אז דער מומחה ווייסט וואס ער רעדט — ס׳זאל זיין א חלק פון זייער חכמה.
11) דער בני יששכר׳ס באקלאג: דער בני יששכר באקלאגט זיך אז ער האט נישט געלערנט חשבון תקופות, ס׳איז שווער צו לערנען. ער זאגט אז היינט וואס מ׳קען עס נישט טון (קיין בית דין), זאל מען כאטש לערנען. אבער דער רמב״ם האט לכאורה נישט אזוי פארשטאנען — ביי אים איז דאס לערנען נישט א תחליף (במקום) פאר קובע זיין בית דין, נאר אן עקסטערע זאך — א באזונדערע מצוה פון ידיעה.
[דיגרעסיע: וועגן “הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו”]
ווען איינער פרעגט א קשיא אויף יסודות הדעת, זאל מען נישט ענטפערן “דער רמב״ם איז געווען דער גרעסטער חכם און ער איז געקומען צו דער מסקנא” — דאס איז נישט יוצא. מ׳דארף אליין טון די חשבון. רבי שמעון זאגט “הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו” — דאס מיינט: ערשט לערן, נאכדעם קענסטו זאגן “איך פארשטיי נישט, דער אייבערשטער איז למעלה.” אבער “אותי עזבו ותורתו לא שמרו” — אן לערנען, האט דאס קיין טעם נישט.
—
הלכה א׳ — חדשי השנה הם חדשי הלבנה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “חדשי השנה הם חדשי הלבנה, שנאמר עולת חדש בחדשו לחדשי השנה… ונאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, כך אמרו חכמים: הראה לו הקב״ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה ואמר לו כזה ראה וקדש. והשנים שאנו מחשבין הם שני החמה, שנאמר שמור את חדש האביב.”
פשט:
די חדשים פון יאר זענען חדשי הלבנה — יעדער חודש הייבט אן ווען די לבנה ווערט מתחדש. דאס ווארט “חודש” קומט פון “חידוש” — חידוש הלבנה. די יארן ווערן אבער גערעכנט לויט די חמה (זון). “שמור את חדש האביב” — די תורה הייסט אונז היטן אז חודש ניסן (פסח) זאל אויסקומען אין פרילינג, וואס איז א פונקציע פון די זון. “אביב” מיינט ווען די תבואות הייבן אן צו וואקסן (ווי ס׳שטייט “כי שעורה אביב”), און דאס איז תלוי אין די תקופת השנה פון די זון.
חידושים:
1) פארוואס דארף מען א מקור אז חודש = לבנה: אין די גאנצע תורה ווערט “חודש” דערמאנט אסאך מאל, אבער קיינמאל ווערט נישט עקספליציט דערמאנט אז חודש איז תלוי אין די לבנה. דער רמב״ן אין פרשת החודש זאגט דעם באקאנטן יסוד אז חדשים גייען לויט לבנה און יארן לויט חמה, אבער מ׳דארף א מקור דערפאר. דער אבן עזרא ברענגט אז קראים האבן זיך געשטריטן וועגן דעם. אויך ווערט דערמאנט רחל אליאור וואס טענה׳ט אז ס׳איז געווען א שיטת צדוקים/קומראנים וואס האבן געהאט אן אינגאנצן זון-באזירטן לוח, אן לבנה. דער רמב״ם ברענגט אין הלכה א׳ און ב׳ צוויי באזונדערע מקורות פאר צוויי באזונדערע פאקטן, ווייל קיינע פון ביידע איז קלאר פון תורה אליין.
2) דער לינגוויסטישער ארגומענט — “חודש” = חידוש: דער ווארט “חודש” אליין איז א ראיה, ווייל ס׳מיינט “חידוש” — און נאר די לבנה האט א מאנטלי סייקל פון התחדשות. די זון האט נישט קיין מאנטלי סייקל — זי האט נאר א טעגלעכן סייקל און א יערלעכן סייקל (פיר סעזאנס). אויב מ׳גייט נאר מיט די זון, איז די צוטיילונג אין צוועלף חדשים רענדאם — מ׳וואלט געקענט מאכן פיר סעזאנס אנשטאט צוועלף. דער עצם פאקט אז די תורה רעדט פון “בחדש השביעי” ווייזט אז ס׳איז דא עפעס מער ווי בלויז זון-סעזאנס.
אויך ווערט אויפגעוויזן אז “חודש” מיינט אפטמאל דעם טאג ראש חודש אליין (ווי “מחר חודש” = מחר חידוש החודש/חידוש הירח), וואס ווייזט אז חודש איז פונדאמענטאל פארבונדן מיט חידוש הלבנה.
3) ראיות פון “ירח” = לבנה: “ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים” (דברים כ״א) — “ירח” מיינט לבנה, און ס׳ווערט באנוצט אלס צייט-מאס. אויך “בירח בול הוא החדש השמיני” און “בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי” (מלכים) — ספר מלכים באנוצט “ירח” און “חודש” אויסבייטבאר. דאס איז א קלארע ראיה אז חודש = ירח = לבנה-סייקל. עס ווערט אויך געפרעגט: פון “שלשה ירחים” קען מען אפשר ברענגען א ראיה פארקערט — אויב ס׳שטייט ירחים באזונדער, משמע אז “חודש” איז נישט דאס זעלבע ווי “ירח”? אבער עס ווערט אפגעלייגט — מ׳זעט אז צייט-פעריאדן ווערן געמאסטן לויט ירח, און דאס איז דאס זעלבע ווי חדשים.
4) דער פסוק “עשה ירח למועדים” (תהלים ק״ד): א קלארע ראיה אז מועדים זענען תלוי אין די ירח/לבנה. “למועדים” קען מיינען נישט נאר ימים טובים, נאר אויך צייט-רעכענונגען.
5) דער רמב״ם׳ס ערשטע ראיה — “עולת חדש בחדשו לחדשי השנה”: דער רמב״ם טייטשט “חודש בחודשו” — דער קרבן עולה פון ראש חודש ווערט געברענגט בשעת די לבנה ווערט מתחדש. “לחדשי השנה” ווייזט אז די יאר איז צוזאמענגעשטעלט פון די חדשים — דאס הייסט, חדשים זענען נישט א עקסטערע זאך צוגעלייגט צו א זון-יאר, נאר די יאר באשטייט פון חדשים, וואס קאנעקט שוין די צוויי סיסטעמען (לבנה-חדשים מיט זון-יארן). דער אבן עזרא חולק אויף דעם טייטש און זאגט אז “חודש בחודשו” מיינט פשוט “יעדע חודש” (ווי “שבת בשבתו”), נישט דווקא א רמז אויף חידוש הלבנה. עס ווערט באמערקט אז מ׳וואלט אויך “שבת בשבתו” געקענט טייטשן “ווען ער שובת.”
6) דער רמב״ם׳ס צווייטע ראיה — “החדש הזה לכם” מיט דעם מדרש: דער מדרש (ברייתא — “תנא רבנן”) טייטשט “הזה” נישט ווי “דער דאזיגער חודש”, נאר “דאס וואס איך ווייז דיר” — דער אייבערשטער האט געוויזן פאר משה רבינו א דמות לבנה און געזאגט “כזה ראה וקדש”. דער רמב״ם האט קיין פראבלעם נישט צו ברענגען א מדרש אלס מקור ווייל דער מדרש איז מקובל.
7) דער רמב״ם׳ס שינוי לשון — “במראה הנבואה” אנשטאט “באצבע”: אין דעם אריגינעלן מדרש שטייט “הראה לו הקב״ה באצבע” — דער אייבערשטער האט געוויזן מיט זיין פינגער. דער רמב״ם האט דאס געביטן צו “במראה הנבואה” ווייל דער אייבערשטער האט נישט קיין גוף און נישט קיין פינגער. דער רמב״ם פארשטייט אז “אצבע” איז א כינוי/משל פאר מראה הנבואה — דער אייבערשטער ווייזט זאכן פאר נביאים דורך נבואה-בילדער, נישט דורך א פיזישע האנט.
ראיה אז “אצבע” מיינט פעולת השם: “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך” (תהלים ח׳) — מיינט נישט פינגערס, נאר מעשה השם. אויך “אצבע אלקים” ביי נסים מיינט פעולת השם. אויך “ביד הנביאים אדמה” (הושע) — “ביד” מיינט נישט די פיזישע האנט פון נביאים, נאר דורך נביאים. דער רמב״ם האלט נישט אז נביאים זעען מראות וואס ווייזן אויס ווי דער גוף פון דעם אייבערשטן (ווי אן אצבע), אפילו אין נבואה.
8) אפשר האט דער אייבערשטער געוויזן מער ווי נאר א לבנה: אפשר האט דער אייבערשטער געוויזן פאר משה אלע הלכות פון לבנה (אסטראנאמיע, חשבונות), ווייל דער רמב״ם׳ס שיטה איז אז תורה שבעל פה האט דער אייבערשטער געוויזן פאר משה, און הלכות קידוש החודש (אסטראנאמיע) איז זייער שווער צו לערנען מפי הכתב — מ׳דארף זען בילדער/מאדעלן. דער רמב״ם שרייבט אין א תשובה אז ס׳איז פשוט אז אזעלכע הלכות דארפן ווערן געוויזן, נישט נאר דערציילט. אבער דער רמב״ם דא אין דעם קאנטעקסט מיינט נישט דאס — ער ברענגט דעם מדרש נאר אלס ראיה אז חודש מיינט לבנה.
9) “והשנים שאנו מחשבין הם שני החמה” — חדשים אליין מוזן נישט נויטווענדיג פארמירן א יאר: מ׳וואלט געקענט האבן חדשים וואס לויפן אן אויפהער אן צוזאמענבינדן צו א יאר. אבער דער רמב״ם זאגט אז די יאר (שני החמה) איז דער ראם וואס קאנעקט זיך מיט די חדשים. דער רמב״ם שטעלט אוועק אז חדשים גייען לויט לבנה און יארן לויט חמה — אבער ער זאגט נישט אויסדריקלעך אז דאס איז א סתירה. ער לאזט דעם לערנער אליין פארשטיין אז עס מוז קומען א תיקון (עיבור).
10) “אביב” איז נישט טייטש “פרילינג”: עס מיינט ספעציפיש ווען די תבואות הייבן אן צו וואקסן, וואס איז א זון-באצויגענע ערשיינונג. די לבנה האט גארנישט צו טון מיט תקופות השנה.
—
הלכה ב׳ — שנה מעוברת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וכמה יתירה שנת החמה על שנת הלבנה — קרוב מאחד עשר יום… לפיכך כשיתקבץ מן התוספת הזה כמו שלשים יום או פחות מעט או יותר מעט, מוסיפין חודש אחד ועושין אותה השנה שלשה עשר חודש, והיא הנקראת שנה מעוברת. שאי אפשר להיות השנה שנים עשר חודש וכך וכך ימים, שנאמר לחדשי השנה — חדשים אתה מונה לשנה ואין אתה מונה ימים.”
פשט:
שנת החמה איז בערך 11 טעג לענגער ווי 12 חדשי לבנה. אלע ~3 יאר זאמלט זיך אן בערך 30 טעג, און מען לייגט צו אן עקסטערן חודש — א שנה מעוברת פון 13 חדשים. מ׳קען נישט מאכן א יאר פון 12 חדשים פלוס ליידיגע טעג, ווייל “לחדשי השנה” לערנט אז א יאר ווערט געמאסטן נאר אין חדשים, נישט אין טעג.
חידושים:
1) פארוואס נישט ליידיגע טעג? דער רמב״ם פרעגט: מ׳וואלט דאך געקענט לאזן 11 ליידיגע טעג אין סוף יאר אנשטאט צולייגן א גאנצן חודש. ער ענטפערט פון פסוק “לחדשי השנה” — א יאר באשטייט נאר פון חדשים, נישט פון “נאקעטע” טעג וואס געהערן נישט צו קיין חודש.
2) אלטערנאטיווע סברא (וואס דער רמב״ם זאגט נישט): אויב מ׳וואלט געהאט ליידיגע טעג, וואלט דאס צושטערט דעם סדר פון חדשי הלבנה — ווייל ראש חודש וואלט נישט אויסגעקומען ביי חידוש הלבנה. דאס איז א פראקטישע סברא, אבער דער רמב״ם שטיצט זיך נישט דערויף — ער שטיצט זיך נאר אויפן פסוק.
3) נאך אן אלטערנאטיווע וואס ווערט אפגעווארפן: מ׳וואלט געקענט זאגן אז די יאר הייבט זיך אן אינמיטן א חודש (ביים ריכטיגן זון-טאג), און דער ערשטער ראש חודש נאכדעם איז חודש ניסן. דאס וואלט אויך געהאלטן “שמור את חדש האביב.” אבער דער פסוק “לחדשי השנה” שליסט דאס אויס — א יאר מוז אנהייבן און ענדיגן מיט גאנצע חדשים.
4) טייטש “מעוברת”: איינע מיינונג: ווי א שוואנגערע פרוי וואס טראגט אן עקסטערן גוף; אן אנדערע מיינונג: “מעוברת” מיינט “פול” (פון לשון עובר = אריבערגיין/פולקייט). ס׳ווערט אויך באמערקט אז אויך א חודש קען זיין “מעובר” (29 vs. 30 טעג).
—
הלכה ג׳ — הסתרת הלבנה און תחילת החודש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “הלבנה נסתרת בכל חודש וחודש ואינה נראית כמו שני ימים או פחות או יותר, כמו יום אחד קודם שתדבק בשמש בסוף החודש, וכמו יום אחד אחר שתדבק בשמש ותראה במערב בערב. ליל שתראה במערב אחר שנסתרה — היא תחילת החודש.”
פשט:
יעדן חודש באהאלט זיך די לבנה בערך 2 טעג — א טאג פאר דעם דיבוק (conjunction) און א טאג נאכדעם. דער ערשטער אווענט ווען מ׳זעט די לבנה ווידער אין מערב — דאס איז תחילת החודש.
חידושים:
1) “הסתרה” איז א פראבלעם פון אונז, נישט פון די לבנה: די לבנה האט אלעמאל א האלב באלויכטן פון זון — נאר אונז קענען עס נישט זען ווייל דער ווינקל איז אזוי אז די באלויכטענע זייט קוקט אוועק פון אונז. “יעדע הסתר, הסתר פנים איז אויך אזוי — אונז זעען נישט.”
2) טייטש “דיבוק”: א טעכנישער טערמין — ווען די לבנה איז פונקט קעגנאיבער (אדער כמעט קעגנאיבער) די זון פון דער פערספעקטיוו פון דער ערד. דעמאלטס איז די טונקעלע זייט פון לבנה אינגאנצן צו אונז געקערט. דער רמב״ם וועט שפעטער נוצן פארשידענע סארטן “דיבוקים” אין זיינע חשבונות.
3) מולד ≠ ראש חודש: דער מולד (= דיבוק, conjunction) איז נישט ראש חודש. דער מולד איז בערך א טאג פאר ראש חודש. ראש חודש איז ווען מ׳זעט די נייע לבנה, נישט ווען זי איז ביים דיבוק.
4) פארוואס זעט מען עס דווקא במערב בערב? דער רמב״ם זאגט דעם פאקט אבער דערקלערט עס נישט דא — ס׳ווערט פארשפראכן אז שפעטער וועט מען זען דעם תהליך.
—
הלכה ג׳ (המשך) — ציילן 29 טעג און קביעת ראש חודש
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ומונין מאותו היום תשעה ועשרים יום, ואם יראה הירח ליל שלשים יהיה יום שלשים ראש חדש… ואם לא יראה יהיה ראש החודש יום אחד ושלשים, ויהיה יום שלשים בחודש העבר… ואין נזקקין לירח בליל אחד ושלשים בין שנראה בין שלא נראה, שאין לך חודש לבנה יתר על שלשים יום.”
פשט:
מען ציילט 29 טעג פון תחלת החודש. אויב מען זעט די לבנה ליל שלשים, ווערט יום שלשים ראש חודש. אויב נישט, ווערט יום ל״א ראש חודש, און יום ל׳ באלאנגט נאך צום פריערדיגן חודש. ביי ליל ל״א דארף מען שוין גארנישט טשעקן, ווייל א חודש לבנה קען נישט מער ווי 30 טעג זיין.
חידושים:
1) מולד vs. דבוק vs. ראש חודש: די “דבוק” (conjunction) איז ווען מען קען בכלל נישט זען די לבנה — דאס איז דער עקזאקטער אסטראנאמישער מאמענט. וואס מיר רופן “מולד” איז אביסל מער קאמפליצירט (פון פארשידענע סיבות). ראש חודש איז ווען מען קען שוין צוריק זען די לבנה — בערך א טאג נאכן מולד/דבוק. דער סייקל פון די לבנה איז א נאטירלעכע זאך, און מען קען עס טעאריטיש אנהייבן ציילן פון וואו מען וויל (למשל פון ט״ו צו ט״ו וואלט אויך געארבעט), אבער חז״ל האבן קבוע געווען אז ראש חודש איז ווען מען הייבט אן צוריק זען די לבנה.
2) קידוש ביינאכט: ביי ראש חודש זענען דא חילוקים — מען זעט די לבנה ביינאכט, אבער מען דארף ווארטן ביז עדים קומען זאגן אז זיי האבן געזען. עס איז מעגלעך אז מען איז מקדש ביינאכט, אבער דער עיקר קביעות איז אינדערפרי (בייטאג).
3) ויהיה יום שלשים בחודש העבר — רעטראאקטיווע ידיעה: ביי קידוש החודש על פי ראיה האט מען ערשט געוואוסט דעם טאג נאכדעם צו דער חודש איז געווען חסר אדער מלא. מען האט נישט פריער געוואוסט.
—
הלכה ג׳ (המשך) — חודש חסר, חודש מלא/מעובר
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “חודש שהיה תשעה ועשרים ונראה הירח בליל שלשים נקרא חודש חסר… ואם לא יראה הירח ויהי החודש שעבר שלשים יום נקרא חודש מעובר ונקרא חודש מלא… וירח שיראה בליל שלשים הוא הנקרא ירח שנראה בזמנו, אם לא נראה בליל שלשים אלא בליל אחד ושלשים הוא הנקרא ירח שנראה בליל עיבורו.”
פשט:
א חודש מיט 29 טעג הייסט חסר; א חודש מיט 30 טעג הייסט מעובר אדער מלא. ווען די לבנה ווערט געזען ליל ל׳ הייסט “נראה בזמנו”; ווען ערשט ליל ל״א הייסט “נראה בליל עיבורו.”
חידושים:
1) מעוברת = מלאה: דער רמב״ם ברענגט ביידע לשונות — “מעובר” און “מלא” — פאר דעם זעלבן באגריף. “מעוברת” און “מלאה” איז אייגנטלעך די זעלבע זאך, ווי מען זעט אויך אין לשון הכתוב “כצירים בבטן המלאה” — א מעוברת (שוואנגערע פרוי) איז א מלאה (פולע). אפשר דער לשון “מעוברת” מיינט אויך “פול” אין א געוויסן זין.
—
הלכה ד׳ — ראיית הירח מסורה לבית דין, נישט כשבת בראשית
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וראיית הירח אינה מסורה לכל אדם כשבת בראשית… אלא לבית דין הדבר מסור, עד שיקדשו בית דין ויקבעו את היום ראש חודש הוא שיהיה ראש חודש. שנאמר החודש הזה לכם — עדות זו תהא מסורה לכם.”
פשט:
קביעת ראש חודש איז נישט ווי שבת, וואס יעדער איד ציילט אליין זעקס טעג און רוט דעם זיבעטן. ראש חודש דארף בית דין מקדש זיין. דער מקור איז “החודש הזה לכם” — “לכם” מיינט עס איז איבערגעגעבן צו בית דין.
חידושים:
1) “מסורה לכל אדם” — א פאנירע לשון: דער לשון “מסורה לכל אדם” איז אביסל מוזר, ווייל שבת איז דוקא דאס אפאזיט פון “מסורה לכל אדם” — שבת איז נישט מסורה צו קיינעם, נישט צו בית דין און נישט צו שום מענטש. דער אייבערשטער האט עס קבוע געווען ביי בריאת העולם (אדער במרה). “לכל אדם” מיינט אז יעדער איינער איז גלייך דערין — קיינער האט נישט קיין ספעציעלע מאכט איבער שבת, אלע ציילן גלייך.
2) “לכם” — פארוואס מיינט עס בית דין? ביי קרבן פסח שטייט אויך “לכם” (“שה תמים… יהיה לכם”) און דארט מיינט עס יעדן איינעם! דער תירוץ איז פון דעם המשך הפסוק: “וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן… החדש הזה לכם” — דאס איז געזאגט געווארן צו משה ואהרן אלס בית דין. ערשט נאכדעם שטייט “דברו אל כל עדת ישראל” — וואס באווייזט אז דער ערשטער חלק (החודש הזה לכם) איז ספעציפיש פאר בית דין, און דער צווייטער חלק גייט שוין צו כלל ישראל.
3) קשיא: אויב א חודש קען נישט מער ווי 30 טעג זיין, וואס איז דער נפקא מינה פון בית דין? דער רמב״ם האט אליין געזאגט אז א חודש לבנה קען נישט מער ווי 30 טעג זיין — אויב מען האט נישט געזען ליל ל׳, ווערט יום ל״א אויטאמאטיש ראש חודש. אויב אזוי, וואס פאסירט אויב ס׳איז נישטא קיין בית דין? וועט דער חודש בלייבן שטיין? וועלן ימים טובים נישט קומען? דאס איז א לעגיטימע קשיא. דער רמב״ם זאגט בפירוש אין פירוש המשניות (ראש השנה) אז אויב ס׳וואלט נישט געווען קיין איין איד אין ארץ ישראל, וואלטן די מועדים בטל געווארן — ס׳וואלט נישט געווען קיין ראש חודש, ווייל מ׳דארף א בית דין זאל שטיין און מקדש זיין דעם חודש. (אפשר ימים טובים וועלן טאקע נישט זיין אן א בית דין.)
4) דער רמב״ם׳ס גרויסער יסוד — תורה ליגט אויף בית דין: דאס שטימט מיט דעם רמב״ם׳ס כללות׳דיגע שיטה אז עיקר תורה שבעל פה ליגט אויף דעם בית דין הגדול. אפשר האט דער רמב״ם דאס געוואלט בעטאנען קעגן די קראים, וואס האבן נישט אנערקענט די סמכות פון חז״ל.
5) וואס טוען מיר היינט אן א בית דין? דער רמב״ם זאגט אז אונזער חשבון היינט איז נישט א “רענדאם” זאך וואס געשעט פון זיך אליין — מיר זענען ממשיך א מסורה פון די לעצטע בית דין, מיר טוען בשליחות פון די קדמונים.
[דיגרעסיע: שבת בראשית vs. ראש חודש — צוויי פונדאמענטאל פארשידענע מציאות׳ן]
שבת בראשית — מסורה אדער פאקט? ביי שבת, אויב ס׳ווערט א ספק וועלכער טאג ס׳איז (למשל, מי שנמצא במדבר), איז עס א חקירה אין מציאות — דער טאג עקזיסטירט, מ׳ווייסט נאר נישט וועלכער ס׳איז. מ׳קען מאכן א הכרעה, מ׳קען ספק האלטן. אבער ביי ראש חודש, אויב ס׳איז נישט דא קיין בית דין, איז ראש חודש גארנישט דא — ס׳איז נישט א ספק, ס׳איז א חסרון אין מציאות.
דער אייבערשטער איז מקדש שבת, בית דין איז מקדש חודש: שבת איז קבוע מבריאת העולם — “אתה קדשת את יום השביעי” — דער אייבערשטער אליין האט עס מקדש געווען. מה שאין כן חודש — “אתם” — דער בית דין איז מקדש. דאס מיינט אז דער אייבערשטער האט אידן געמאכט שותפים אין תורה: א האלבע תורה איז פון דער אייבערשטער אליין (שבת), א האלבע האט צו טון מיט מענטשן/בית דין (מועדים).
שבת — דער טאג איז מעיד אויף דעם אייבערשטער: שבת איז א טאג וואס איז מעיד אויף דעם בורא — ס׳דארף נישט זיין דער ספעציפישער טאג פון בריאה, נאר דער ציקל פון זיבן טעג ארבעט און רוה. מה שאין כן יום טוב — מ׳קען נישט נעמען א רענדאם טאג און זאגן ער איז מרמז אויף יציאת מצרים. ס׳דארף זיין דער ספעציפישער טאג לויט דעם חשבון. “הא גופא” — דאס אליין איז דער חידוש: פארוואס דארף יום טוב זיין דער ספעציפישער טאג? ווייל ביי יום טוב איז דער בית דין מקדש, און אן זייער קביעה איז נישט דא קיין יום טוב.
שבת איז אין א געוויסן זין נאך מער “אמונה” ווי ראש חודש — ווייל קיינער געדענקט נישט ווען די וועלט האט זיך אנגעהויבן. בשם ר׳ נריה קליין ווערט געזאגט אז עס איז א טעות צו זאגן אז מען רעכנט שבת פון בריאת העולם, ווייל: אברהם אבינו האט משמעות געהיטן שבת, אבער ס׳שטייט נישט אז ער האט געהאט א מצוה פון שבת; שבת איז נתחדש געווארן במרה (ס׳שטייט בפירוש); פון דעמאלטס — פון דער ערשטער שבת אין מרה — רעכנט מען; מען קען “בעקטרעקן” אז ווען דער אייבערשטער האט מצווה געווען שבת במרה, האט ער געוואוסט וועלכער טאג עס איז (דער אייבערשטער היט אליין שבת). דער עיקר פונקט: שבת איז א מסורה וואס גייט אן אפגעשטעלט זייט (כאפ׳ס מינימום) משה רבינו׳ס צייטן. קיינער — אפילו נישט קיין “חוקר כרצדוקי” — טענה׳ט אז מען האט זיך אמאל צעמישט און אמת׳דיג שבת איז זונטאג (חוץ פון דער “דעי
טליין שאלה”). ס׳איז נישט געווען קיין צייט אין געשיכטע ווען כלל ישראל האט אויפגעהערט עקזיסטירן.
פארוואס דארף מען בית דין דווקא פאר די לבנה?
1) חידוש הלבנה איז “לראית העינים”: דער חילוק צווישן זון און לבנה — ביי דער זון זעט מען ריזיגע פיזישע חילוקים (קאלט/הייס, טונקל/ליכטיג). אבער ביי דער לבנה איז דער גאנצער חילוק נאר וואס אונזער אויג זעט — זי זעט אויס גרעסער אדער קלענער. די לבנה איז אלעמאל דארט, נאר אונזער ראיה ענדערט זיך. דעריבער איז חידוש הלבנה תלוי אין מענטשן — און דעריבער פאסט עס אז בית דין (מענטשן) זאלן מקדש זיין.
2) די לבנה זאגט עדות אויף דער זון: א פארשלאג ווערט געבראכט אז ביינאכט זעט מען די זון דורך דער לבנה — די לבנה איז עדות אז ס׳איז דא א זון.
[דיגרעסיע: רעפארמער׳ס יום טוב]
אפילו א רעפארמער וואס מאכט יום טוב איז מעיד אז אידן האבן א קשר מיט ארץ ישראל פון אלע יארן — אבער ער וויל דאך נישט פאלגן דעם רמב״ם׳ס שיטה.
—
הלכה ה׳ — בית דין מחשבין בחשבונות
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “בית דין מחשבין בחשבונות כדרך שמחשבין האצטגנינים שיודעים מקומות הכוכבים ומהלכם, וחוקרין ומדקדקין עד שידעו אם אפשר שיראה הירח בזמנו שהיא ליל השלשים או אין אפשר. אם ידעו שאפשר שיהא נראה — יושבים ומצפים על העדים כל היום כולו עד שיהא יום שלשים… ואם לא נראה ולא באו עדים — משלימין שלשים ויהא החודש מעובר.”
פשט:
דער בית דין מוז רעכענען אסטראנאמישע חשבונות — פונקט ווי אסטראנאמערס וואס ווייסן די פלעצער און באוועגונגען פון שטערן — כדי צו וויסן צו ס׳איז מעגליך אז מ׳זאל זען די לבנה נאכט 30 אדער נישט. אויב דער חשבון זאגט אז ס׳איז מעגליך, מוז דער בית דין בלייבן זיצן און ווארטן אויף עדים דעם גאנצן טאג. אויב מ׳האט נישט געזען אדער עדים זענען נישט געקומען, מאכט מען דעם 30סטן טאג נאך א חלק פון דעם אלטן חודש, און דער חודש ווערט “מעובר” (30 טעג).
חידושים:
1) “אצטגנינים” מיינט אסטראנאמיע, נישט אסטראלאגיע: דער רמב״ם ניצט דעם ווארט “אצטגנינים” וואס מיר טייטשן געווענליך אסטראלאגיע (שטערן-זעערס, ווי “צא מאצטגנינותך” ביי אברהם אבינו). אבער אין די אלטע צייטן איז נישט געווען קיין חילוק צווישן אסטראנאמערס און אסטראלאגן — די זעלבע מענטשן וואס האבן געמאכט חשבונות האבן אויך גערעדט וועגן מזלות. ס׳איז געווען אן “ערבוב” — א מישונג פון עכטע באאבאכטונגען מיט צוגעלייגטע “תורה׳לעך.” דער רמב״ם, וואס האט שוין געמאכט א שארפן חילוק (הוברי שמים = אסטראלאגיע), מיינט דא נאר דעם חלק אסטראנאמיע — דעם חשבון.
2) “וחוקרין ומדקדקין” גייט צוריק צו בית דין: דער ערשטער חלק (“כדרך שמחשבין האצטגנינים שיודעים מקומות הכוכבים”) באשרייבט וואס אסטראנאמערס טוען. דער צווייטער חלק (“וחוקרין ומדקדקין עד שידעו”) גייט צוריק צו בית דין — דער בית דין איז חוקר ומדקדק ביז זיי ווייסן צו ס׳קען זיין א ראיה.
3) דער בית דין מוז בלייבן אין זייער מקום: ס׳איז דא א הלכה (דערמאנט א משנה) אז אויב דער בית דין האט זיך שוין אויפגעשטעלט, קען מען שוין נישט מקבל זיין עדות. דעריבער מוזן זיי בלייבן במקום קביעותם.
4) אפילו נאכדעם וואס דער חשבון זאגט ס׳קען קומען, דארף מען נאך חוקר ודורש זיין די עדים: דער חשבון זאגט נאר אז ס׳איז *מעגליך* — אבער צו מ׳האט עס טאקע *געזען* איז תלוי אין אלע מיני פאקטארן (וועטער, א.א.וו.). דעריבער דארף מען נאך דרישות וחקירות מאכן ביי די עדים.
5) “לא נראה” — צוויי מעגלעכקייטן: “לא נראה” קען מיינען צוויי זאכן: (א) ס׳איז פארוואלקנט אין גאנץ ארץ ישראל און מ׳קען בכלל נישט זען, אדער (ב) עדים זענען פשוט נישט געקומען — “דער עולם איז געווען פארשלאפן.”
6) חשבון מכחיש עדים: אפילו צוויי כשר׳ע עדים קומען און זאגן “מיר האבן געזען די לבנה”, קען דער בית דין זאגן “אתה שקרן או מדומיין” — ענטוועדער ביסטו א ליגנער אדער דו האסט זיך פארשטעלט (דמיון). דער רמב״ם האלט אז וואס איז זיכער מבחינת השכל איז מער זיכער ווי עדות פון מענטשן. עדות איז נאר גוט אויף א “דבר אפשרי.” אויב עפעס קען נישט זיין לויט דעם שכל, העלפט קיין עדות נישט.
אנאלאגיע צו הלכות נבואה: אזוי אויך ביי א נביא וואס זאגט קעגן די תורה — מ׳גלייבט אים נישט, ווייל דער שכל (די תורה) זאגט אנדערש. דער פסוק זאגט “בזדון דבר הנביא” — ער איז אלעמאל א רשע (נישט בלויז א מדומיין), ווייל מ׳האט אים נאר אנגענומען אלס פאטענציעלער נביא ווייל ער איז א חכם, און א חכם וואס ווייסט אז מ׳טאר נישט זאגן קעגן תורה — קען ער נאר זיין א מזיד/רשע.
—
הלכה וועגן מצות עשה פון קידוש החודש (המשך הלכה ה׳ אדער ו׳)
רמב״ם׳ס לשון: “מצות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה, ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החדש, וישלחו ויודיעו את שאר העם באיזה יום ראש חדש, כדי שידעו באיזה יום הם המועדות.”
פשט:
די מצוה האט דריי סטעפס: (1) חשבון — בארעכענען אויב די לבנה קען נראה ווערן; (2) דרישת עדים און קידוש החודש; (3) שליחות — מודיע זיין דעם גאנצן פאלק וואס טאג איז ראש חודש.
חידושים:
1) יעדער חבר בית דין דארף אליין וויסן: דער לשון “שיחשבו וידעו” (לשון רבים) משמע אז יעדער איינער פון די בית דין דארף אליין פארשטיין דעם חשבון, נישט בלויז זיך סומכ׳ן אויף איינעם. ווי ביי אלע בית דין ענינים — אויב דער בית דין איז סומך אויף איין מענטש, איז דאס נישט קיין בית דין, דאס איז “איינס.”
2) דער עיקר פון קידוש החודש איז להודיע: דער תכלית פון קידוש החודש איז נישט בלויז דער אקט פון קביעה, נאר דער מודיע זיין — אז אלע אידן זאלן וויסן ווען צו פראווען יום טוב. דער וואס איז נאענט צום בית דין ווייסט פון דער קידוש אליין; דער וואס איז ווייט דארף א שליח. דערפאר האבן די ווייטע אידן אין ערשטע טאג נאר מספק געהאלטן יעלה ויבוא און הלל.
3) פסוק “אשר תקראו אותם מקראי קודש”: דער פסוק ווייזט אז מועדות ווערן מקראי קודש דורך דעם וואס דער בית דין רופט זיי אויס — “תקראו” מיינט אויסרופן. דאס הייסט אז ווען אידן פראווען יום טוב, זאל עס זיין בעיסד אויף דער הכרזה וואס זיי האבן באקומען. דאס איז פארבונדן מיט דעם מנהג פון “ברכת החודש” — מ׳מאכט באקאנט פאר שבת ווען ראש חודש איז.
4) “ושמרת את החקה הזאת למועדה”: “למועדה” מיינט למועד שקראו — לויט דעם מועד וואס דער בית דין האט דערקלערט. “בימים ימימה” מיינט יעדע יאר (נישט יעדע זעקס טעג).
—
הלכה וועגן קביעות חדשים נאר אין ארץ ישראל
רמב״ם׳ס לשון: “אין מחשבין ואין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בארץ ישראל, שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים.”
פשט:
דער חשבון און קביעות חדשים און עיבור שנים איז תלוי אין ארץ ישראל.
חידושים:
1) קשיא אויפן פסוק: פון דעם פסוק “כי מציון תצא תורה” וואלט מען געקענט ארויסלערנען אז אלע תורה-זאכן דארפן זיין לויט ארץ ישראל. טאקע אסאך הלכות זענען תלוי אין בית דין הגדול שבארץ ישראל, אבער ספעציפיש דא איז נישט גאנץ קלאר וויאזוי דער פסוק לערנט אויס דוקא קביעות חדשים.
2) נישט גענוג בית דין הגדול — דארף זיין אין ארץ ישראל: אפילו ס׳איז דא א בית דין של כ״ג אין חוץ לארץ, איז עס נישט גוט פאר קביעות החודש. עס דארף זיין דוקא אין ארץ ישראל.
—
הלכה וועגן אדם גדול בחכמה וואס איז ארויס קיין חו״ל
רמב״ם׳ס לשון: “ואם היה אדם גדול בחכמה ונסמך בארץ ישראל ויצא לחוץ לארץ ולא הניח בארץ ישראל כמותו, הרי זה מחשב ומקדש חדשים ומעבר שנים בחוץ לארץ. ואם נודע לו שנעשה בארץ ישראל אדם גדול כמותו, ואין צריך לומר גדול ממנו, הרי זה אסור לקבוע ולעבר בחוץ לארץ.”
פשט:
אויב א גרויסער חכם מיט סמיכה פון ארץ ישראל גייט ארויס קיין חו״ל און לאזט נישט איבער אזא חכם ווי אים אין א״י, קען ער יא קובע זיין חדשים אין חו״ל. אבער ווען ס׳וואקסט אונטער א חכם אין א״י וואס איז אזוי גרויס ווי אים (אדער גרעסער), טאר ער מער נישט.
חידושים:
1) חכמת ארץ ישראל: דער יסוד איז אז זיין חכמה איז “חכמת ארץ ישראל” — ער האט באקומען סמיכה דארט, זיין חכמה שטאמט פון דארט. דערפאר איז עס ווי אן עצה/המשך פון ארץ ישראל.
2) אפשר גענוג איין אדם גדול: פון דעם לשון “אדם גדול בחכמה” (יחיד) איז משמע אז איין מענטש איז גענוג, כאטש ער דארף מיט זיך א בית דין. אבער אפשר איז גענוג אז איינער פארשטייט דעם חשבון.
3) שווער צו מודה זיין: עס פאדערט זיך א גרויסער אדם גדול בחכמה צו מודה זיין אז ס׳איז שוין דא איינער אין ארץ ישראל וואס איז קליגער ווי אים.
—
הלכה: ואם עבר וקבע ועיבר
רמב״ם׳ס לשון: “ואם עבר וקבע ועיבר, לא עשה כלום.”
פשט:
אויב ער האט בעבירה קובע געווען א חודש אדער מעבר געווען א שנה ווען ס׳איז שוין דא אין א״י א חכם — האט ער גארנישט אויפגעטון, ס׳גייט צוריק צו ארץ ישראל.
חידוש — מעשה מיט חנניה בן אחי רבי יהושע (גמרא בבלי און ירושלמי):
דער מעשה: חנניה בן אחי רבי יהושע איז געגאנגען אין גלות קיין בבל און האט דארט מעבר געווען שנים, ווייל ער האט נישט איבערגעלאזט כמותו אין ארץ ישראל. שפעטער האבן די חכמי ארץ ישראל געשיקט צוויי תלמידי חכמים — רבי יוסי בן כיפר און בן בנו של זכריה בן קבוטל. זיי זענען געקומען צו זיין ישיבה, ער האט זיך געפרייט און זיי מכבד געווען (זכריה בן קבוטל ווערט דערמאנט אין מסכת יומא, ער האט געארבעט אין בית המקדש). צוביסלעך האבן זיי אנגעהויבן ווייזן אז זיי קענען בעסער לערנען — ער האט געזאגט טמא, זיי האבן געזאגט טהור. ער האט זיי אוועקגעמאכט, אבער זיי האבן אים דערמאנט אז ער האט זיי אליין גערופן תלמידי חכמים. דערנאך האבן זיי אים געזאגט אז ער טאר נישט מעבר זיין שנים אין חו״ל. ער האט זיך פארענטפערט אז רבי עקיבא האט אויך אזוי געטון. זיי האבן געענטפערט: רבי עקיבא האט נישט איבערגעלאזט כמותו אין א״י, אבער דו יא — “גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרנים” — די קליינע ציגעלעך וואס דו האסט איבערגעלאזט זענען אויסגעוואקסן צו תיישים מיט הערנער, און זיי האבן אונז געשיקט צו דיר.
די שארפע אולטימאטום: אויב חנניה פאלגט — גוט. אויב ער פאלגט נישט — זאל ער זיין בנידוי. און מ׳זאל זאגן פאר דער גאנצער עולם: חנניה זאל גיין אויפ׳ן בארג, מאכן א מזבח, און זינגען “אין לו חלק באלקי ישראל” — ווייל ווער עס מאכט זיך אן אייגענע סטרוקטור אויסערהאלב ארץ ישראל, איז ווי ער מאכט זיך א באזונדער בית המקדש, ער האט קיין חלק נישט אין כלל ישראל.
דער ירושלמי׳ס פארברייטערטע ווערסיע — דריי בריוון
דער ירושלמי ברענגט אז רבי האט געשיקט דריי בריוון מיט רבי יצחק און רבי נתן:
1. ערשטער בריוו: “לכבוד קדושת רבי חנניה” — חנניה האט זיך מורא׳דיג געפרייט פון דעם כבוד.
2. צווייטער בריוו: “גדיים שהנחת נעשו תיישים” — ער האט אנגעהויבן צו טראכטן.
3. דריטער בריוו: די שארפע דרייאונג — ער האט שוין געוואלט שפייען אויף רבי׳ן, אבער ער האט שוין נישט געקענט צוריק, ווייל ער האט שוין מודה געווען אויפ׳ן ערשטן בריוו אז רבי איז א גרויסער איד.
דער חידוש — דער מעכאניזם ווי מ׳מאכט יענעם מודה: דאס איז דער תירוץ אויף דער פריערדיגער קשיא — וויאזוי קען מען דערוואַרטן אז יענער זאל מודה זיין אז אנדערע זענען גרעסער? דער ירושלמי ווייזט דעם דרך: ערשט איז מען משבח דעם חכם און מאריך אין זיין חכמה (ערשטער בריוו), דערנאך מאכט מען אים מודה אז דו ביסט אויך עפעס (צווייטער בריוו), און דערנאך קען ער שוין נישט צוריק חוזר זיין (דריטער בריוו). דאס איז דער פסיכאלאגישער וועג וויאזוי מ׳קען געווינען מענטשן.
רבי יצחק און רבי נתן׳ס דרשות
רבי יצחק האט געעפנט א חומש און געליינט: “אלה מועדי חנניה בן אחי רבי יהושע” — אנשטאט “אלה מועדי ה'”. דער פאינט: אויב חנניה קובע מועדות אויף זיין אייגן, זענען עס נישט מועדי ה׳ נאר מועדי חנניה.
רבי נתן האט געליינט: “כי מבבל תצא תורה ודבר ה׳ מנהר פקוד” — אנשטאט “כי מציון תצא תורה”. דער פאינט: ביי אונז אין ארץ ישראל שטייט “מציון”, ביי אייך אין בבל שטייט זעט אויס “מבבל”.
חנניה גייט צו רבי יהודה בן בתירא
חנניה איז געגאנגען צו רבי יהודה בן בתירא אין נציבין און געטענה׳ט אז מ׳איז אים מבזה. רבי יהודה בן בתירא האט אים געזאגט: מ׳דארף גיין נאך די שלוחים פון ארץ ישראל. חנניה האט געפרעגט: “וויאזוי ווייסטו אז זיי זענען כמותי?” — דאס הייסט, וויאזוי ווייסטו אז זיי קענען מחשב זיין?
רבי יהודה בן בתירא׳ס תשובה: “כמד לא ידעו מחשבתא דחברותי ישמעון ליה, כמד דאינון חכמין מחשבתא ישמעון ליה” — אויב דו זאגסט אז זיי קענען נישט, וועט מען דיר פאלגן; אבער אויב זיי זאגן אז זיי קענען יא — פאלג זיי.
חידוש: וואס מיינט “הניח כמותו” — א נייער פשט
פון דער גאנצער מעשה זעט מען אז “הניח כמותו” מיינט נישט אז ער דארף זיין גרעסער אין כל התורה כולה, נאר ער דארף קענען גענוג אויף צו מעבר זיין שנים וחדשים — ער דארף וויסן די חשבונות פון קידוש החודש. ווי מ׳האט גערעדט אין די אנהייב שיעורים, נישט יעדער איינער פארשטייט הלכות קידוש החודש, און על פי רוב נאר איינער בדור קען עס. “כמותו” מיינט אין דעם נושא — אין דעם ספעציפישן וויסן פון עיבור שנים וחדשים.
כללות׳דיגער חידוש: דער גדול הדור דארף זיין אין ארץ ישראל
דער עיקר ענין: פון דער גאנצער סוגיא זעט מען אז ס׳איז דא א וויכטיגע ענין אז דער גדול הדור — אדער לכל הפחות א בית דין פון סמוכים וואס קענען די חשבונות — זאל זיין אין ארץ ישראל. אויב ס׳איז שוין דא א נייע authority אין ארץ ישראל, א גוטע בית דין פון סמוכים, גייט דער סמכות צוריק צו ארץ ישראל, ווייל דארט דארף זיין דער סענטער. אין די לעצטע יארן, זייט ס׳וואוינט א גרויסער ציבור אין ארץ ישראל, איז דער ענין אויך רלוונט — אז ס׳זאל זיין דער גדול הדור אין ארץ ישראל.
—
דערמיט ענדיגט זיך דער סיכום פון פרק א׳ פון הלכות קידוש החודש.
תמלול מלא 📝
הלכות קידוש החודש: הקדמה והלכה א
הקדמה צו הלכות קידוש החודש
א גוטן. יא, אונז לערנען ספר זמנים, אונז גייען מיר אנהייבן הלכות קידוש החודש. יא, הלכות קידוש החודש איז די מצוה פון מקדש זיין חדשים, קובע זיין חדשים. די ערשטע פאר פרקים זענען געהעריגע למדנ׳ישע, מען רעדט די הלכות פון וויאזוי בעזרת השם איז מקדש די חודש, די מצוה. שפעטער גייט מען אריינגיין אין טיפע אסטראנאמישע ידיעות.
און יא, אסאך מענטשן דערשרעקן זיך מיט הלכות קידוש החודש, ווייל דער נושא פון אסטראנאמיע איז פרעמד פאר אסאך, אבער ס׳איז א חלק פון די תורה, און אונז גייען מיר עס אם ירצה השם. רבי יצחק וועט אונז העלפן דורכקומען אויך די שווערע חלקים, אבער על כל פנים, די ערשטע פאר פרקים איז זיכער אז ס׳איז אזוי ווי אלעס כל התורה כולה, ס׳איז נישט קיין טיפע אסטראנאמיע, ס׳איז די בעיסיקס פון די מצוה.
דיגרעסיע: פארוואס מענטשן דערשרעקן זיך פון הלכות קידוש החודש — א גילוי אויף די גאנצע תורה
יא, אונז גייען עס פלעין לערנען, און דער אמת איז אז מ׳דארף וויסן, איך וויל זאגן א סוד, מענטשן קומען אן צו אזוי ווי מ׳האט געלערנט. איך געדענק נישט וועלכע פרק, פרק ה׳, ו׳, ז׳, נאך שפעטער ווערט עס נאך מער קאמפליצירט מיט מעט פון די פרקים. זאגט ער, איך האב נישט קיין איינונג וואס גייט דא פאר, און אזוי ווייטער.
איך האלט אז דאס איז א גילוי אויף די גאנצע תורה. ס׳זעט אויס אז ווען מ׳לערנט הלכות פסח פרק ז׳, וואטעווער ס׳הייסט דאך אז חמץ און מצה, ווייסט מען אויך נישט וואס טוט זיך. אונז האבן זיך מער צוגעוואוינט. איך מיין די סודות וואס מ׳האט געלערנט מער מאל, מ׳לערנט אין חדר, יעדע יאר לערנט מען איבער הלכות פסח אביסל, מ׳ווייסט מער ווייניג די מושגים. לערנט מען עס אדורך, קומט מען ווייסט עס.
נאכדעם קומט מען א זאך וואס קודם כל איז נישט איינגעפירט צו לערנען, סאו מ׳ווייסט עס נישט. און צווייטנס, עס פעלט אויס, ס׳פעלט אויס צו האלטן קאפ. יא, עסטראנאמיע און מעט איז בעצם מער פשוט ווי לומדות, צו פארשטיין די חילוק פון מצות צריכות כונה, ווייל ס׳איז נישט קיין קאנצעפט, ס׳איז נישט קיין זאך וואס מ׳דארף זיך אריינלייגן אין די קאפ. ס׳איז פלעגן, מ׳דארף האלטן קאפ, יא, ס׳איז ווי א חשבון.
קוק אויף די לבנה, ס׳איז דא, ס׳איז דארט, רעכן אויס צוויי מאל פיר, און די טיים איז דיווייטעד, און אזוי ווייטער. ס׳איז בעצם דברים פשוטים מאוד. פשוט מיין איך ס׳איז… יא, פארשטייסטו? ס׳איז נישטא אין דעם קיין סברה. ס׳איז דא אסאך מאל קינדער, זיי פארשטייען אסאך גרינגער מעט. אבער נישט נאר קינדער, אסאך טאטעס אויך. שטייט גרינגע math אדער אסטראנימער ווי לומדות אדער פילאסאפיע אדער חסידישע ספרים. א חסידיש ספר איז אסאך ספערער פון גאנצן חסדות קידוש החודש.
נאר וואס? קודם כל, מ׳איז צוגעוואוינט, ס׳האט מען צוגעוואוינט אויך נישט צו פארשטיין. און ווען מ׳קומט צו די הלכה זעט מען אז מ׳דארף פלעין האלטן קאפ. צו פארשטיין א בעיסיק חשבון, ס׳פעלט זיך א געוויסע ריכוז, א געוויסע קלארקייט, און רוב מענטשן אדער אסאך מענטשן כאפן אז זיי קענען נישט האלטן קאפ, און דא איז א גילוי אז זיי האבן קיינמאל נישט געהאלטן קאפ. ער שפילט מיט אלע אנדערע זאכן, ווייל ער שפילט.
איך האב א ראיה, ווייל זייער אסאך מענטשן זאגן אז ווען ס׳קומט צו קדשים אדער טהרות, דארטן איז זייער שווער. קדשים איז נישט שווערער ווי הלכות שבת, נאר ס׳האט צו טון מיט רגילות. הלכות שבת ביסטו רגיל, ממילא דארפסטו ווייניגער טראכטן, ווייל אלע מושגים קענסטו שוין, און דו קענסט גיין מיט די פלאו, און באשעפער איינעם ביי קדשים און טהרות. היינט, דו האסט נישט געלערנט אז דו וועסט אין חדר, דארפסטו מער צולייגן קאפ, אבער ס׳איז נישט שווערער. און דא איז אן אנדערע מין לעוועל פון צולייגן קאפ. אטליסט איינער וואס האט געלערנט בעיסיק מעט, דארף עס קענען סורווייוון די הלכות.
צוויי נקודות: גילוי פון מאנגל אין ריכוז, און אז מעט איז בעצם גרינגער
רייט, סאו איך מיין צו זאגן, ס׳קומט אויס צוויי זאכן וואס איך טענה. איין טענה איז אז אין די גאנצע תורה איז אמת׳ע ענקזייעטי, פון שטעל דיך פאר וואלסט אוועקגעלייגט די שימת לב, די קריקעס וואס ס׳פעלט אויס, פארשטיין א זאך וואס דו קענסט נישט, א זאך וואס דו קענסטו, אבער ס׳איז דאך אויסגעקומען אסאך מער קלארקייט וואס דו האסט נישט, ווייל מ׳איז צוגעוואוינט צו אזוי שפילן. דאס איז איין זאך. מאכן פריש די חשבון, וועסטו נאכאמאל מאכן די חשבון יעדע מאל ווען מ׳לערנט. נישט נאר די חשבון, אפילו די הבנה. הבנה, דאס איז די צווייטע זאך.
רייט, ס׳איז אן אנדערע סארט. ס׳איז אן אנדערע סארט, אפשר אן אנדערע סארט מחשבה, אבער ס׳פאדערט אויך פילע ריכוז׳ס. יא, איינער האלט אינמיטן מאכן א חשבון פון מעט, און ער קומט א פאון קאל, כאפט ער אז ער איז געווארן צומישט, ער מוז אנגיין פון פריש. אבער ווען ער איז אינמיטן א סברא, אסאך מאל כאפט ער נישט אז ער מוז אנגיין פון פריש, ווייל ער טראכט נישט יעצט עכט, ער שפילט.
און די צווייטע נקודה וואס איך וואלט געטענה׳ט איז אז בעצם איז עס גרינגער. פארקערט, צו האלטן קאפ אין א סברא איז שווערער ווי צו האלטן קאפ אין נאמבערס, ווייל נאמבערס איז דאך דברים פשוטים בעצם. דארף זיין רגילה, ס׳איז אמת, קיין שום אמונה, ס׳איז קיין שום הקדמה. ס׳איז פשוט, דו קענסט עס אליין מאכן און אליין פראווון א גאנצע צייט. מאכט שוין אנדערע זאכן. דארפסטו פארשטיין וויאזוי יענער האט געטראכט, נישט וויאזוי איך טראכט. אויך איז אמת, אמת, ס׳איז אסאך ווייניגער וואס יענער האט געטראכט דא. סאו, אבער עניוועיס, דאס איז אלעס נוגע פאר שפעטער וואס מ׳וועט רעדן.
מקום הלכות קידוש החודש אין ספר זמנים
אבער יעצט לערנט די ערשטע, בערך האלב פון הלכות חידוש החדש כמעט מיין איך, איז מער ווייניגער פשוט, איך וועל עס טון דעם אויכעט. אנדערש ווי למשל הלכות, וואס לערנט מען יעצט הלכות שקלים, וואס דער רמב״ם אמור שרייבט איבער די משנה מיט די גמרא מער ווייניגער, ס׳איז נישט דא קיין נייע קאנצעפטס, קיין נייע וועגן וואס ער פארשטייט.
דא יא, ס׳איז דא אין מסכת ראשונים, ס׳איז דא אין מסכת סנהדרין, די אלע פלעצער וואס דער רמב״ם איז געבעטסט אויף, אבער ס׳איז יא איינע פון די הלכות וואס דער רמב״ם האט זייער שטארק איבערגעארבעט און געגעבן זיין… יא, איך ווייס נישט אויב יעצט מיינט, איך מיין נאר איין זאך, ס׳איז נישט דא קיין הלכות. ס׳איז יא דא אין מסכת ראשונים, ס׳איז משניות, אבער איך מיין צו זאגן מער, דער רמב״ם האט א געוויסע מהרה ביי אים. וויאזוי ער פארשטייט די הלכה וואס ער איז מחדש. דער רמב״ן איז חולק, און ס׳איז דא א גרויסע מחלוקת אין די ראשונים מיט זיין גאנצע הבנה פון וואס איז די מצוה פון קידוש החודש, וויאזוי ס׳ארבעט, וויאזוי ס׳קאנעקט זיך מיט די חשבון, וכו׳. אבער דא איז אויך דא א חידוש.
יא. מ׳דארף אויך רעדן וועגן דעם, וויאזוי קומט עס דא אריין אין ספר זמנים, ווי באלאנגט עס? זיי האבן גערעדט וועגן דעם. יא, מ׳פארשטייט אז אלע ימים טובים איז תלוי אין קידוש החודש, אזויווי טאקע די פסוק “החודש הזה לכם ראש חדשים” שטייט אלס א הקדמה צו חג הפסח. אבער היות ס׳איז א מצוה וואס איז מסורה ביד בית דין, האט ער עס געלייגט נאך די ימים טובים, אבער פאר די דרבננ׳דיגע ימים טובים. אה, ווייל די זעלבע רבנן זיי מאכן די חדשים. ווען נישט די קידוש החודש מענטשן, וועט נישט זיין קיין חנוכה און תענית. אה, איך ווייס נישט פאר א תורה׳לע.
אבער אפשר אינטערעסאנט, כאילו די לעצטע מצוה דאורייתא וואס ער זאגט, קענסטו עס זאגן? אדער איינס פאר די לעצטע? תענית? ס׳איז נישט קלאר. נישט קלאר פארוואס ער לייגט עס דא.
הלכות קידוש החודש אלס עקסטערע חיבור
איך געדענק אז ס׳איז דא ראיות, אפשר נישט די הלכה חלק, מער די סייענס חלק. ס׳איז דא ראיות, געדענק איך, וואס דער רמב״ם האט געשריבן הלכות קידוש החודש עקסטער פון זיין גאנצע ספר. ס׳שטימט עפעס נישט די יארן, איך געדענק ער ברענגט, ווייל דער רמב״ם אין הלכות קידוש החודש זאגט וועלכע יאר ס׳איז היינט, איינע פון זיינע דוגמאות, און דאס איז א יאר נאך, איך געדענק, וואס ער שרייבט אז ער האט געענדיגט משנה תורה, אדער פארקערט, עפעס אזוי. ס׳שטעלט אויס אז דער רמב״ם האט עס אנגעקוקט פאר אן עקסטערע חיבור.
ס׳איז דא אפילו אן אנדערע מהדורה פון די חשבונות פון די רמב״ם. יא, ס׳קען זיין אז ער האט עס מגי׳ געווען מערערע מאל, און אויסגעמעקט, און איבערגעשריבן, וואס ער האט געטון אין גאנצן משנה תורה. ס׳קען זיין אז דאס אז ס׳איז נישט אין זיין פלאץ, קען זיין ווייל דער רמב״ם האט עס אביסל אנגעקוקט ווי אן עקסטערע חיבור. יא, ס׳באלאנגט פאר די מצוה, אבער ס׳איז בעצם א חיבור בפני עצמו, און דער רמב״ם האט גענומען זייער ערנסט, ער האט שטארק געארבעט אויף די פרק, אויף די הלכות.
דיסקוסיע: האט דער רמב״ם מפרסם געווען די משנה תורה אין קונטרסים?
ווען דער רמב״ם האט די ערשטע מאל מפרסם געווען די משנה תורה, האט ער עס מפרסם געווען אין אופן וואס ס׳איז געווען געענדיגט אלעס? האט ער עס מפרסם געווען אין קונטרסים?
ניין, ס׳איז געווען אינגאנצן געענדיגט. אבער איך רעד פון תוך כדי זיין ארבעט.
אקעי, שוין.
מנין המצוות — מצות עשה אחת
הלכות קידוש החודש. זאגט דער רמב״ם, די הלכות קידוש החודש איז איין מצוה, מצות עשה אחת. והוא, ס׳טייטש אין ספר זמנים איז דא זייער ווייניג לא תעשה, עטליסט אין די צווייטע חלק פון די ימים טובים און ווייטער. והוא, די מצות עשה איז לחשב, צו רעכענען, ולידע, און וויסן, ולקבוע, און קובע זיין. דריי זאכן. באיזה יום היא תחלת כל חודש וחודש מחודשי השנה. ער זאל וויסן און קובע זיין וועלכע טאג איז דער ערשטער טאג פון די חודש פון אלע חדשים. ער זאל וויסן ווען ראש חודש איז.
אנאליזע: לחשב, לידע, לקבוע — דריי עלעמענטן אדער איין מצוה?
אינטערעסאנט, דא זאגט ער די דריי זאכן: לידע, לחשוב, און לקבוע. ס׳זעט אויס ווי דריי זאכן: יא, לקבוע איז לכאורה דער בית דין וואס איז מקדש, זיי זענען קובע. און לידע ולחשוב איז דער וואס מאכט די גאנצע מעט חשבון, און לידע איז דער וואס ווייסט. איך ווייס, ווען איינער ווייסט אז איינער ווייסט אז אין ראש חודש איז ער, טוט ער א מצוה. איז דער חשב׳ער כדי לידע, אדער לידע נאך א חשבון, נאך א חשבון, אדער לידע איז דער וויסן אליין איז א מצוה? מ׳וועט וויסן אמת׳דיג מער אינעווייניג, ווייל ס׳איז נישט קלאר צו מ׳קען מדייק זיין, אבער דער עיקר פלאץ וואס מ׳דארף צושטעלן איז אינעווייניג, ווי דער רמב״ם שרייבט וואס די מצוה איז.
פארוואס שטייט נישט “לקדש”?
אבער קודם כל, ער זאגט נישט דא לקדש. קדש. דאס הייסט, זיין נאמען אליין איז דער חלכת קידוש. דער נאמען פון דער פרק פון דער גאנצער הלכה איז קידוש החודש, אבער ער זאגט נישט לקדש.
רייט. קודם כל, אויך אז ס׳פעלט דא איבער שנים, ס׳שטייט דא נאר חדשים. אבער אפשר טאקע וועגן דעם, ווייל ס׳איז א דאורייתא? ס׳איז דרמא מיט פרק א׳ איז משמע אז ס׳איז פארט פון די הלכה, ס׳איז נאך א דין אין די מצוה. אבער אפשר ווייל ס׳הייסט קידוש החודש, פארדעם ברענגט ער טאקע נאר דאס, ווייל ס׳איז אלעס תלוי, ס׳איז קאנעקטעד.
איך טראכט אז פשוט טייטש, די לקדש מיינט פאר די רמב״ם לחשב עליה ולכבוה, אפשר דאס איז די טייט. ווייל לקדש טעקניקלי מיינט זאגן מקדש. מ׳וועט זען עניווייעריג, נישט אלעמאל זאגט מען מקדש מקדש, ס׳איז תלוי אין פארשידענע הלכות. דאס איז סתם איין וועג וויאזוי מ׳איז מכריס פאר די עולם. די לשון קדש איז נישט הייליג, טעקניקלי איז עס נישט הייליג.
אויף וועמען איז די מצוה? נאר דער ראש בית דין?
ראש חודש, ס׳איז נישט נאר פשט אז נאר דער ראש בית דין האט די מצוה, למשל, דער ראש בית דין האט די מצוה. מ׳דארף רעדן וועגן דעם עקסטער, איין סעקונדער, באט איך וויל זאגן אז נישט די לשון לקדש מיינט אז מ׳זאגט אז היינט איז ראש חודש, לכאורה פון דעם הייסט עס לקדש, מ׳איז מקדש די קדושה, די ראש חודש האט עפעס א קדושה, מ׳ברענגט קרבנות וכדומה.
אבער לכאורה, די דער עיקר איז נישט יענץ אויף די זאגסט, דער עיקר איז נישט צו מאכן אין די חודש. דאס איז נישט די מצוה, די מצוה איז צו מאכן ווען די חודש הייבט זיך אן. וואס איז, וויאזוי טוט מען דאס? דורכדעם וואס מ׳רעכנט די חשבון און מ׳פגערט אויס, אמאל לידי אפשר דורך ראיה, מ׳דארף באלד זען די רילעישאנס צו ראיה און די חשבון. ווייל ס׳זעט אויס אז דער רמב״ם האלט אז דאס אלעס איז די פארט.
עס זעט אז דו פרעגסט אז די מצוה איז אויף די ראש פון בית. בכלל, דער רמב״ם אינעווייניג גייט זאגן בפירוש אז די מצוה איז אויף די בית פון בית. אבער ס׳איז נישט קלאר אז ער מיינט צו זאגן אז די מצוה איז נאר אויף די בית. אדער ס׳איז מסביר עס אז מ׳דארף פאלגן וואס זיי זענען קובע ווען ס׳איז ראש חודש, קענסטו שוין אליינס מאכן.
לכאורה איז דא פלעצער וואו ס׳איז משמע אז אלע אידן וואס האבן א חלק אין דעם איז א מצוה, און זיי האבן געלערנט אז מ׳מעג ארויסגיין. יא, אונז וועלן מיר לערנען נאך אין שבת, אבער איך געדענק אין מסכת שבת, פארשידענע קהילות וואס מען מעג נעמען שבת כדי צו קענען גיין. יא, אבער איך ווייס נישט אויב דאס איז א… און מען מאכט א סעודה, א סעודת מצוה ווערט עס גערופן.
אקעי, אבער דאס קען זיין, ווייל אוודאי העלפסט פאר די בית דין. איך בין מסכים, ס׳זעט דאך אזוי אויס, באלד וועט מען זען.
דער פסוק “כי היא חכמתכם ובינתכם” — די מחלוקת רמב״ן און בה״ג
דער רמב״ם האט נישט געברענגט דאס, ס׳איז דאך דא נאך א מצוה וואס הייסט “השמרתם ועשיתם כי חכמתכם ובינתכם”. שטייט אין די גמרא אז דער חושב תקופות סאו ס׳איז דא דריי פירושים אין די מימרא. דאס הייסט, דער רמב״ן האט גע׳טענה׳ט אז דער פסוק מיינט די מצוה פון מאכן עיבור שנה. דער רמב״ן זאגט אז ס׳איז דא צוויי מצוות, דער בה״ג האט גערעכנט פאר צוויי מצוות. האט דער רמב״ן די צווייטע מצוה וואס דער בה״ג האט גערעכנט, דער בה״ג האט עס גערעכנט.
מצות קידוש החודש: אויף וועמען ליגט די מצוה? חשבון תקופות ומזלות, און די ערשטע הלכה
מצות קידוש החודש – אויף בית דין אדער אויף יעדן איד?
בכלל, דער רמב״ם אינעווייניג גייט זאגן בפירוש אז די מצוה איז אויף די בית דין, רייט? אבער ס׳איז נישט קלאר אויב ער מיינט צו זאגן אז די מצוה איז נאר אויף די בית דין, אדער ס׳איז מוטל על בית דין אז מ׳דארף פאלגן וואס זיי זענען קובע ווען ס׳איז ראש חודש, קענסטו שוין אליינס מאכן.
לכאורה איז דא פלעצער וואו ס׳איז משמע אז אלע אידן וואס האבן א חלק אין דעם איז א מצוה. מ׳האט געלערנט אז מ׳מעג ארויסגיין. יא, מ׳האט געלערנט אין מסכת שבת, איך געדענק אין מסכת שבת, פארשידענע כלים וואס מ׳מעג נעמען שבת כדי צו קענען גיין. יא, אבער איך ווייס נישט אויב דאס איז א… און מ׳מאכט א סעודה, א סעודת מצוה ווערט עס גערופן. אקעי, אבער דאס קען זיין, ווייל אוודאי דו העלפסט פאר די בית דין. איך בין מסכים, ס׳זעט דאך אזוי אויס. באלד וועט מען זען, דער רמב״ם האט נישט געברענגט דאס.
מצוה פון “ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם” – חישוב תקופות ומזלות
מחלוקת רמב״ם און רמב״ן אין מנין המצוות
ס׳איז דאך דא נאך א מצוה וואס הייסט “ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם”, שטייט אין די גמרא אז דאס איז חישוב תקופות. סאו ס׳איז דא צוויי, דריי פירושים אין די מימרא. דאס הייסט, דער רמב״ן האט גע׳טענה׳ט אז דער פסוק מיינט די מצוה פון מאכן עיבור שנה. דער רמב״ן זאגט אז ס׳איז דא צוויי מצוות, דער בה״ג האט גערעכנט פאר צוויי מצוות. האט דער רמב״ן, די צווייטע מצוה וואס דער בה״ג רעכנט… דער בה״ג האט גערעכנט אלס די מצוה פון קענען אסטראנאמיע, יא? ניין, ס׳שטייט נישט דארטן א חודש, ס׳שטייט תקופות, מזלות. סאו דאס זאג איך, ס׳איז דא א מחלוקת. דער רמב״ן האט פארשטאנען אז וואס דער בה״ג מיינט צו זאגן איז נישט צו קענען אסטראנאמיע, נאר צו… דאס הייסט, מ׳דארף קענען אסטראנאמיע פאר דעם. פאר קידוש החודש? נישט קידוש החודש, פאר עיבור שנה. צו וויסן וועלכע… דאס איז די טייטש.
און דער רמב״ן האט טענות אויף דעם רמב״ם, פארוואס רעכנט ער איין מצוה אין קידוש החודש? וואס איז געשען מיט די מצוה פון מאכן עיבור שנה? דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז איין מצוה, און אין ספר המצוות זאגט ער קלאר, “חדשים ושנים”. רייט. דא פעלט עס, אבער ס׳איז נאך אלץ אין די פרק זאגט ער עס יא קלאר. רייט. אז דאס איז איינס.
דער רמב״ם׳ס שיטה: חשבון תקופות איז א חלק פון תלמוד תורה
ס׳איז דא אנדערע וואס לערנען דעם רמב״ם, אז לכאורה אזוי האט ער געלערנט, און אנדערע לערנען אויך אין די בה״ג אזוי, אז ס׳איז דא אן עקסטערע מצוה פון לחשב. די מצוה איז נישט צו… דאס הייסט, דא רעדט מען פון די מצוה פון זאגן ווען איז ראש חודש, כדי צו זאגן. די אלע מיני פרטי הלכות קענסטו זאגן וויאזוי מ׳ווייסט. אבער איך וואלט אפשר געקענט זאגן אז דער רמב״ם דארף נישט לערנען די בה״ג, ווייל דער רמב״ם האט אנגעקוקט ווי ס׳איז א חלק פון תורה. אזוי ווי ער האט געזאגט, אז וויסן אלע חכמות, ספעציעל חכמה וואס האט שייכות צו זאכן אין תורה, איז א מצוה פון לימוד התורה. ווען איינער לערנט אן אסטראנאמיע, איז עס נישט אן עקסטערע מצוה פון לימוד התורה, ס׳איז א חלק פון די מצוה פון לימוד התורה. סאו דא וועט עס זיין די ערשטע מאל ווען ס׳וועט זיין נוגע, ווען ס׳איז למעשה. ווען מ׳פירט עס אויס לידי מעשה, אבער איינער לערנט עס ווי א סוגיא, דו דארפסט נישט האבן אן עקסטרע “ושמרתם”, ס׳איז א מצוה פון תלמוד תורה, ניין?
דו זאגסט לויט דעם… יא, איך הער. דו זאגסט אז ס׳איז א מחלוקת צי ס׳איז פארט פון די תורה. רייט, לויט די בה״ג האסטו נישט פארט פון די תורה, ווייל די בה״ג וועט מאכן א קלארע חילוק צווישן תורה און חכמה. אבער דער רמב״ם, וואס אלע חכמות וואס האט צו טון מיט תורה איז א חלק פון תורה…
דער רמב״ם׳ס תשובה – חשבון תקופות איז פאר אהבת השם
אה, סאו דער רמב״ם האט זיכער אזוי געלערנט. דאס הייסט, דער רמב״ם האט א תשובה, ער ברענגט… איך זע עס נישט דא, מ׳ברענגט די תשובה אין אנדערע פלעצער. מ׳האט אים געפרעגט די גמרא מיט “ובכך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם”. ניין, דער רמב״ם האט צוגעשטעלט די צוויי גמרות. אין די גמרא שטייט אז “כל מי שיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו מחשב” איז עובר, ס׳שטייט “כי היא חכמתכם” וגו׳. האט איינער געפרעגט פאר׳ן רמב״ם, וואס איז די גרויסע ענין? האט דער רמב״ם נישט געענטפערט אז כדי מ׳זאל קענען וויסן ווען צו מקדש זיין דעם חודש. האט דער רמב״ם געענטפערט אז די תועלת פון דעם איז צו וויסן גדלות השם, אזוי ווי ער איז מסביר, ער צייכנט צו צו הלכות יסודי התורה, אהבת השם, מצות אהבת השם איז מקיים לויט׳ן רמב״ם. דו ביסט גערעכט אז ס׳איז לכאורה אויך די מצות תלמוד תורה, אבער ס׳איז אויך די מצות אהבת השם.
בעצם אין ספר המצות זאגט דאך דער רמב״ם אז לערנען תורה איז אויך די מצוה פון אהבת השם, וויסן דעם אייבערשטנ׳ס תורה. סאו דאס וועט זיין א בריש צווישן ביידע. להתבונן במעשיו, ווייל ידיעת השם, אהבת השם, מיינט להתבונן במעשיו יתברך. חכמתו איז נישט קיין גוטע ווארט, דער תניא זאגט עס, אבער חכמתו הייבט מען אן צו מיינען אז ס׳מיינט דער אייבערשטער׳ס חכמה. דער אייבערשטער האט נישט קיין חכמה אליינס, דער אייבערשטער׳ס חכמה מיינט חכמת מעשיו. סאו, אקעי, דאס איז נישט די טעאלאגיע יעצט, אבער ס׳שטימט. סאו, דער רמב״ם האט געלערנט אז דאס איז א חלק פון די מצוה פון אהבת השם, פון אזוי ווי דו זאגסט תלמוד תורה, און אוודאי איז דאס א גרויסע חלק פון מעשי השם, איז די הימל וויאזוי ס׳ארבעט וכו׳.
דער ראגאטשאווער׳ס כלל – יעדע מצוה האט אירע “הלכות” אין דער וועלט
און איך טראכט אבער אז ס׳קען זיין אז ס׳איז אזוי ווי אסאך מצוות האבן תורה וואס איז קאנעקטעד מיט זיי. אזוי ווי דו לערנסט מצות שבת, לערנסטו אויכעט וויאזוי ס׳ארבעט ל״ט מלאכות, רייט? ס׳איז אויכעט א חלק פון די ריאליטי וואס מ׳דארף פארשטיין כדי צו זיין די זעלבע זאך. די חשבון תקופות איז די חלק התורה וואס געהערט צו מצות תלמוד תורה. אזוי ווי דער ראגאטשאווער זאגט אז וויסן וועגן בעלי חיים איז א חלק אין הלכות טריפות. נישט יענע מצוה, אבער איך זאג, ס׳קען זיין אז אויפ׳ן כללי, דער ראגאטשאווער זאגט אז צו לערנען, צו זיין א דאקטער איז א חלק פון די מצוה פון “ורפא ירפא”, ס׳איז א מצוה פון א איד. יעדע מצוה, זאגט דער ראגאטשאווער, האט הלכות. ס׳שטייט אין די תורה איין מצוה אז מ׳זאל נישט גנב׳ענען, איז דא א גאנצע סדר נזיקין, פרטים פון וויאזוי ס׳ארבעט. און די פרטים זענען מעשי השם, די פרטים זענען מעשי השם, די פרטים פון וויאזוי מענטשן ארבעטן, וויאזוי סארט קאנטרעקס זענען דא, וויאזוי סארט שומרים, וויאזוי סארט נזיקין. ס׳איז אלץ הלכות פון די זאך, און דאס איז יעדער איינער מודה אז ס׳הייסט תלמוד תורה.
זאגט דער ראגאטשאווער, אז אויב ס׳איז דא א מצוה פון אויסהיילן אידן, ס׳איז אוודאי א מצוה, און די מצוה האט אויך זייערע הלכות. וואו שטייט אלע הלכות פון דאס? אין ספרי רפואה. ער ברענגט אז ס׳איז דא א לשון המשנה אין איין פלאץ, “זה מהלכות הרופאים ולא מהלכות החכמים”, עפעס אזוי. זאגט ער, ס׳איז דא הלכות הרופאים.
דיסקוסיע: וויפיל פון דער חכמה איז א חלק פון די מצוה?
אבער דארף וויסן, למשל, ווי איינער לערנט די ל״ט מלאכה, ער לערנט סידורא דפת, וויאזוי מען מאכט לעדער. ס׳איז מסתמא דא וויפיל מען דארף וויסן פאר הלכה. אויב ער גייט יעצט לערנען פאר יארן לאנג אגריקולטור, קען מען נישט זאגן אז גאנץ אגריקולטור איז א סניף פון חורש זורע. אפשר נאר וויפיל ס׳איז נוגע?
איך ווייס נישט, אז נישט וועט ער זיך א גאנץ לעבן מבטל זיין אויף אגריקולטור און נישט אנקומען צוריק צו קיין שום חלק פון די תורה. נאר נוגע? וויפיל ס׳קען זיין נוגע? וואס טייטשט זורע? איינמאל ווייסט שוין זורע… מעשה השם יא אפשר, קען זיין אז דאס איז אזוי ווי לערנען מעשה בראשית. די גאנצע תורה איז מעשה השם. ס׳איז דא תורה על מנת לעשות, איך וועל עס פסק׳ענען, דעמאלטס איז מצומצם. אויב איינער וויל לערנען על מנת לחשב, איז לכאורה נישט אזא פראבלעם, ווייל מיט דעם ישליש אדם לכאורה קומט זיך באזארגן פאר דעם אז מ׳זאל נישט נעגלעקן אנדערע חלקים. אמת, מ׳דארף לערנען סיי למעשה די משנה און סיי די תלמיד, וואס מיינט… יעצט פרעגן וועלכע חלק פון תלמיד זאל מען מעדיף זיין. אקעי, ס׳איז שוין מער דיטיילס וואס מ׳דארף לערנען. יא.
צי יעדער איד איז מקיים א מצוה דורך לערנען חשבון תקופות?
דקדוק אין לשון הרמב״ם “לחשב ולידע… ולקבוע”
אקעי, סאו לאמיר לערנען. ס׳קען אויך יעצט זיין, דאס דארף מען וויסן. צי די לשון “לחשב ולידע” מיינט ס׳איז דא א מצוה צו וויסן, דאס איז אונז טענה יעצט, אז כאילו יעדער איד וואס לערנט דאס איז מקיים די מצוה פון מצות קידוש החודש. ס׳איז א פארט פון דעם. אוודאי, איך בין נישט קיין בית דין, איך קען נישט גארנישט טון, אפשר וועל איך מארגן זיין דער בעסטער, אבער אפילו נישט. ס׳איז דא א מצוה “לידע”. דער בית דין האט זיכער א מצוה, זיכער א מצוה על הבית דין מיינט אז מ׳פאלגט זיי, אבער קען זיין אז ס׳איז דא א מצוה פאר ידיעה. דער רמב״ם האט דאך אזוי שטארק דריי געווען צו שרייבן דאך את קידוש החודש, ער האט מסתמא געסמידט פאר דעם חדשים מיט יארן, איך ווייס נישט. ס׳מוז דאך זיין אז ער האט געהאלטן אז ס׳איז א מצוה צו וויסן, ווייל פראקטיש, דער בית דין אויספיגערן.
סאו דארף מען לייגן די דגש אויף די ו׳ פון לידע, “לחשב ולידע”. ס׳טייטש, אויסצורעכענען און וויסן, ווייל איינער וואס ווייסט ווייל איינער האט אים געזאגט, ער האט גארנישט געטון. פארקערט. “ולקבוע” וועט זיין די מצוה אויף די בית דין פון טון די מצוה, פון מקדש זיין אפשר. ס׳איז דא א מעלה אדער א חלק פון די מצוה צו קענען רעכענען, נישט נאר צו קוקן אין די לוח און וויסן ווען ס׳איז ראש חודש. אויב מ׳מאכט די דקדוק אויף זיין ו׳, “לחשב ולידע” איז איין סעט, און “לקבוע” איז די נעקסטע זאך. למשל, מ׳רופט וויסן דורך חשבון, נישט סתם וויסן ווייל… קען זיין על ידי שאלה מחשב ויודע. קען זיין אז דער וואס מ׳איז מכריז פאר די שבת מברכים, איז מכריז די מולד, איז מען נישט יוצא. מ׳דארף רעכענען די מולד.
ניין, ס׳איז נישט קיין חשבה לידה, ס׳איז נאר א לידה. מ׳דארף רעכענען די מולד. יא, אבער ס׳איז טאקע אינטערעסאנט אביסל, לכאורה נאר א מצוה פון בית דין. ממילא מוז מען זאגן, אזוי פארשטיי איך, אז דאס וואס דער רמב״ם האלט אז ס׳איז אן ענין פאר יעדער אינס צו טון, איז פארט פון די “כי חכמתכם” מצוה.
הלכה פון סנהדרין – “שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן”
אפילו אויף בית דין, איז פשט אז דער בית דין דארף אליין מאכן… לאמיר זאגן אז דער בית דין וואס איז זייער שווער מעט, און זיי וועלן ברענגען א מומחה וואס זאל זיי זאגן זיין טאטעל. ער זאל זיי נישט מקיים זיין די מצוה, וועלן זיי וויסן. ניין, אויף דעם שטייט “שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן”. אז סנהדרין, דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז די הלכה. דער סנהדרין מוז קענען אליין… חכמות וועלכע איז קודשא חודשפאל. דו קענסט נישט ראסטן די מומחה. אוודאי קען ער נוצן א מומחה, באט ער דארף דאך וויסן אז די מומחה ווייסט וואס ער רעדט. זאל עס נישט סתם גלייבן, עס זאל זיין א חלק פון די חכמה, אפילו אויב די צווייטע ווער טוט די לאנגע חשבון.
און אויב די מומחה איז די מומחה די סנהדרין, וואס מיינט ער צו זאגן? א שאלה פון פראקטיש, וויאזוי מען שטעלט אויס די סדר פון סנהדרין. אפשר דו ביסט דער רב אויף הלכות קדושת חודש. איך ווייס נישט זאגן אזוי, אין בית המדרש איז דא, דער עולם זאגט נאך ראש חודש איז ביום פלוני ופלוני. איינער רופט עס אויס, און יעדער האט געטשעקט אין די לוח. האט ער געוואוסט פון די ערשטע לוח. די ערשטע לוח האט מסתמא געמאכט די חשבון. סאו ווער האט געמאכט דא די מצוה? וועסטו זאגן, נאר די ערשטע לוח האט געמאכט די מצוה. אלע אנדערע האבן געמאכט נאר די לידה, נאר נאכגעמאכט. לכאורה, ער איז די בית דין. אבער ס׳איז דא א מצוה פאר יעדער איינער.
דער רמב״ם׳ס 15-16 פרקים זענען נישט נאר פאר בית דין
ס׳זעט אז דער רמב״ם האט געשריבן פופצן, זעכצן פרקים, ער האט נישט געשריבן נאר פאר די בית דין. די פרקים זאלן געמאכט פאר יעדער איינער זאל וויסן. ווייל דאס לכאורה, אזוי ווי דאס איז א חלק פון תלמוד תורה אדער פון ידיעת השם, איז וויכטיג צו וויסן. און יא, ער האט געזען א ברענג פון די בני יששכר אז ער באקלאגט זיך אז ער האט נישט געלערנט, ס׳איז שווער פון ווען צו לערנען. ער זאגט אז היינט וואס מ׳קען עס נישט טון, זאל מען אליסט לערנען, אבער דער רמב״ם האט נישט געוואלט עס שוין אזוי פארשטאנען לכאורה. ס׳איז נישט קיין במקום, די לערנען איז נישט במקום קובע זיין בית דין, די לערנען איז אן עקסטערע זאך.
דיגרעסיע: “הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו”
דארף צו טראכטן, ס׳איז דא מענטשן וואס למשל זיי פרעגן עפעס א קשיא וועגן יסודות הדעת. אנשטאט דורכגיין די גאנצע חשבון, וועט מען אים זאגן, ווייסט ווי קלוג דער רמב״ם איז געווען? דער רמב״ם איז געווען דער גרעסטער חכם בימיו, און ער איז געקומען צו די מסקנא. ער פילט אזוי ווי מיט דעם האט ער שוין… שוין אנגעקומען צו די ואהבת, דורך זאגן אז דער רמב״ם האט דאס געוואוסט, אבער מ׳זאל נישט יוצא זיין לכאורה, מ׳זאל נאך טון די עקטשועל חשבון.
דער רבי שמעון האט געזאגט אז אויף דעם שטייט הלוואי אותי עזבו ותורתו שמרו. לאז אפ די גרויסע אמונה, קודם לערן, נאכדעם ביסטו אותי עזבו. אותי עזבו לערנט, ער מיינט אז מ׳איז נישט חוקף, ווייל מ׳פארשטייט גדלות ה׳, אז דער אייבערשטער איז גרעסער פון דיינע חקירות. אבער דאס איז נאר אויב תורתו שמרו. אויב דו האסט געלערנט, און נאכדעם זאגסטו איך פארשטיי נישט, דער אייבערשטער איז למעלה, איז עפעס ווערד. אותי עזבו ותורתו לא שמרו האט נישט קיין טעם.
אקעי, וואס קומט עס דא אריין צוריק אין קאנצע לערנען? איך האב געזאגט, סאו דארף מען לערנען פרק א׳.
הלכה א – חדשי השנה הם חדשי הלבנה
חדשי השנה הם חדשי הלבנה. די חדשי השנה, וואס אונז ווייסן אז ס׳איז דא צוועלף חדשים, און אונז רעכענען יום טוב איז געווען, און אין תורה שטייט בחדש השביעי, בחדש הראשון. וואס רעדט מען פון דא? די חדשי הלבנה. יעדע חדש איז פון ווען די לבנה הייבט אן ווערן אויפגעפרישט. די ווארט חדשי מיינט מלשון חידוש, יא? פון חידוש הלבנה.
שנאמר, זאת עלת חדש בחדשו לחדשי השנה. סאו טייטשן חז״ל, עולת חודש בחדשו, די עולת וואס מ׳דארף ברענגען יעדע חודש, יעדע ראש חודש, האט צוטון מיט לחדשי השנה, די צייטן ווען דער חודש ווערט נתחדש. דער חודש בחדשו,
חדשי הלבנה, שני החמה, און דער מקור פון לוח העיבור
הלכה א (המשך) — חדשי הלבנה: דער מקור אז חדשים גייען לויט די לבנה
דער יסוד: חודש = חידוש הלבנה
Speaker 1:
וואס רעדט מען פון דא? די חדשי הלבנה. יעדע חודש איז פון ווען די לבנה הייבט אן ווערן אויפגעפרישט. די ווארט “חודש” מיינט מלשון חידוש, יא? פון חידוש הלבנה. שנאמר, “זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה”. סאו, טייטשן חז״ל, “עולת חדש בחדשו”, די עולה וואס מ׳דארף ברענגען יעדע חודש, יעדע ראש חודש, האט צוטון מיט “לחדשי השנה”, די צייטן ווען דער חודש ווערט נתחדש. “חדש בחדשו”, דער חודש נתחדש. יא? האט עס צוטון מיט דעם אז דער חודש ווערט נתחדש.
ווייל די זון ווערט נישט נתחדש. אויב מ׳מאכט צוועלף חדשים לויט די זון, איז נישטא קיין חידוש על החמה. די חמה ווערט נאר יעדן טאג, ס׳האט נישט קיין מאנטלי אדער קיין אנדערע סייקל. די איינציגסטע זאך וואס האט א מאנטלי סייקל איז די לבנה.
פארוואס דארף מען א מקור? די פראבלעם מיט די תורה׳ס לשון
Speaker 1:
לאמיך מסביר זיין וואס איך מיין אז ס׳גייט דא פאר. וואס ס׳גייט דא פאר איז, אז ס׳איז דא די רמב״ן אין די פרשה זאגט די דבר וואס יעדער יונגל ווייסט, אז א חודש רעכנט אידן, די תורה, יא, רעכנט מען פון די לבנה, און א יאר רעכנט מען מיט די זון. נאכדעם איז דא עיבור וואס קאנעקט די צוויי זאכן.
איז, אבער די פראבלעם איז אז מ׳דארף האבן א מקור פאר דעם. אין די גאנצע תורה, די תורה ווערט דערמאנט חדשים אסאך מאל, אזויווי דו זאגסט, אבער ס׳שטייט קיינמאל נישט דערמאנט די לבנה. דער אמת איז אז ס׳שטייט יא, אין די וואכעדיגע סדרה שטייט, “ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים” – א לבנה פון טעג. “ירח” טייטשט א לבנה, אמת? אבער ס׳שטייט נישט אז ירח איז א חודש.
די מעגלעכקייט פון א זון-באזירטן לוח
Speaker 1:
סאו, אין אנדערע ווערטער, אויב איינער וועט זיך עקשנ׳ען – איך געדענק דער אבן עזרא ברענגט אין פרשת החודש, ס׳איז געווען קראים וואס האבן זיך גע׳עקשנ׳ט וועגן דעם – אויב איינער וועט זיך עקשנ׳ען, וועט ער זאגן אז ס׳איז נישטא קיין שום מקור אין די תורה אז א חודש האט מיט די לבנה. אפשר א חודש האט מיט די זון?
אבער אויב איינער גייט מיט די זון, דארף מען אויך נישט מאכן קיין צוועלף חדשים. מ׳קען נאר מאכן איין מאל, אז יעדע יאר ווערט נאכאמאל ווינטער און זומער. אמת? ס׳איז דא פיר סעזענס פון די יאר. אבער דאס אז ס׳איז דא… ס׳שטייט אזוי, אין די מינוט ס׳איז דא “בחדש השביעי”, מוזן אונז וויסן אז ס׳איז דא עפעס מער ווי די זון. מ׳קען עס צוטיילן אין צוועלף אויב מ׳וויל. מ׳קען טון וואס מ׳וויל. אבער ס׳איז רענדאם, ווייל אונז ווילן עס צוטיילן מער ווי אין פיר סעזענס. מ׳וואלט געקענט מאכן פיר סעזענס. ס׳וואלט געווען.
איך זאג נאר, ס׳קען איינער זיך עקשנ׳ען אזוי. נישט נאר ס׳קען, ס׳איז דא פעימעסלי רחל אליאור וואס טענה׳ט אז ס׳איז געווען א פיר. זי האט עפעס א שיטת צדוקים, איך ווייס, קומראנים, עפעס מענטשן וואס טענה׳ן אז זיי האבן געהאט א לוח, אינגאנצן א לוח פון די זון. און זיי האבן חדשים, אבער יא, עפעס א תורה, עפעס א וועג. זיי טענה׳ן אביסל אנדערש, דאס הייסט, זיי מאכן די עיבור אנדערש. זיי מאכן, און ס׳לייגט זיך פון, איך געדענק זיי קאנעקטן עס אויך מיט די טעג פון די וואך. סאו ער מאכט א יעדע חודש פון פיר טעג, און נאך צוויי טעג ליידיג, און יעדע חודש, עפעס אזוי. קומט, ס׳שטימט אים מיט זיין חשבון פונקטליך לויט די זון. און ער טענה׳ט אז ס׳שטייט נישט אין די גאנצע תורה ולבנה.
די קאמפליקאציע פון אונזער לוח
Speaker 1:
און דער אמת איז, מ׳דארף דאך דאס קלאר מאכן, אונזער לוח איז זייער קאמפליקירט ווייל ס׳איז א שילוב פון די צוויי אנדערע לוחות. ווען מ׳גייט אינגאנצן מיט די זון, קען מען מאכן א זייער סימפל לוח. ביסט גערעכט, אז די לבנה וועט נישט אריינקומען, מ׳וועט מאכן עפעס א חשבון וויאזוי ס׳קומט אויס בערך צוועלף חדשים א יאר, אדער פונקטליך. דאס הייסט, ס׳זאל זיין אפילו מער פונקטליך, דאס איז מעסי, ס׳זאל זיין מער פונקטליך בעצם, ס׳זאל זיין קלאר. מ׳קען אפילו מאכן שבת זאל אויך שטימען, ווייל ביי אונזער לוח קומט דאך אמאל אויס פסח שבת, אמאל זונטאג, אמאל דינסטאג, און אזוי ווייטער. מ׳קען מאכן אלעס הונדערט פראצענט פונקטליך אויב מ׳רעכנט זיך נאר מיט די זון, און אויף דעם זוכט דער רמב״ם כאילו א מקור.
דער פשט׳ע טייטש פון “חודש”
Speaker 1:
איך מיין אז דער אמת איז אז מ׳דארף נישט קיין מקור, פשוט פשט, ווער ס׳לערנט חודש אין די תורה, אזוי ווי דו זאגסט, חודש מיינט אז ס׳ווערט א נייע זאך. חודש אפילו מיינט אפילו אסאך מאל די טאג ראש חודש, אזוי ווי מחר חודש, יא? מחר חודש מיינט נישט ראש חודש, מחר חידוש החודש, חידוש הירח. חודש מיינט די צייט ווען ס׳ווערט א התחדשות אין די לבנה.
אזוי ווי מ׳זעט אנדערע מאל שטייט ירח. “ירח ימים” איז דאך זייער א קלארע ראיה. “לירח השנה” שטייט אויך ביי שמואל. איך ווייס נישט. “לירח השנה”? איך ווייס נישט. אקעי. “כי זה חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב”. אקעי.
דיסקוסיע: “שלשה ירחים” — א ראיה אדער א קושיא?
Speaker 2:
וואלט איך געפרעגט פון “שלשה ירחים”, אפשר קען איינער זאגן פארקערט, אויב ס׳שטייט דא ירחים, משמע אז א חודש איז נישט קיין ירח.
Speaker 1:
איך ווייס נישט. מ׳זעט אז מ׳מאכט פיריאדס פון צייט בעיסד אויף די ירח, און די אנדערע פיריאדס פון צייט וואס אונז ווייסן איז די זיבן חדשים. סאו די זיבן חדשים איז די זעלבע ווי די שלשה ירחים פון וואס מ׳רעדט. קען זיין.
היסטארישע מענטשן וואס האבן זיך געשטריטן
Speaker 1:
אויב איינער וויל זיך עקשנ׳ען, זאג איך, ס׳זענען געווען היסטארישע מענטשן וואס האבן זיך עקשנ׳ען געווען אין דעם, און זיי האבן געזאגט אז א חודש האט נישט מיט די לבנה.
דער רמב״ם׳ס ראיה פון “עשה ירח למועדים”
Speaker 1:
ברענגט דער רמב״ם אן אינטערעסאנטע ראיה וואס איך פארשטיי נישט אזוי גוט. “עשה ירח למועדים” איז אויך א פסוק וואס איז דא קלאר, יא? “עשה ירח למועדים”, פסוק אין תהלים. למועדים איז תלוי אין די ירח. לאמיר זאגן, מועדים מיינט נישט דווקא ימים טובים, למועדים מיינט פארציילן.
ס׳איז דא א פסוק אין מלכים, “בירח בול הוא החדש השמיני”, אדער “בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי”. סאו בקיצור, ספר מלכים האט זיכער נישט געהאלטן אזוי ווי דער מענטש, אבער מ׳ווייסט דאך אלעמאל עצות. עניוועיס, דאס האט ער געמיינט מסתמא, רייט?
דיסקוסיע: דער טייטש פון “עולת חדש בחדשו לחדשי השנה”
Speaker 2:
“מאי שנה? מספר ירחים”.
Speaker 1:
יא, איך מיין אז ס׳איז קלאר, אבער מ׳זוכט דאך א מקור. דאס איז עפעס די מקור. איך פארשטיי נישט אזוי גוט די טייטש פון “חודש בחודשו”, אבער אזוי דארף מען טייטשן אזוי ווי דו האסט געזאגט. חודש מיינט די צייט פון חידוש הירח, און נאר מ׳זאגט “לחדשי השנה”, אז די יאר איז צוטיילט אין די חדשים. “עולת חדש בחדשו לחדשי השנה” שטייט.
Speaker 2:
יא, יא, אונז האלטן נאכנישט ביי יענעם פסוק, אבער וואס איז דער רמז? שנאמר “עולת חדש בחדשו”. ער ברענגט נישט די ענד פון די פסוק, אבער “לחדשי השנה”. ס׳איז סתם אויך געווען אין די חדשים פון די יארן. יעדע יאר, ס׳איז דא יארן.
Speaker 1:
יא, אבער אז די יאר איז תלוי אין די “חודש בחודשו”.
Speaker 2:
ניין, די יאר איז נישט תלוי אין דעם. ער מיינט יעדע חודש איז די יאר.
Speaker 1:
יא, יא, בקיצור, אז ס׳איז נישט אן עקסטערע זאך, וואס ווען קען זאגן אז די יאר ווערט גערעכנט מיט די זון און נאכדעם איז דא עפעס אן עקסטערע זאך וואס הייסט חדשים.
Speaker 2:
אקעי. דאס איז עקזעקטלי וואס אונז זאגן.
Speaker 1:
ניין, אבער שפעטער גייען מיר אונז זאגן אז מ׳קאנעקט די צוויי זאכן. זאגט ער, דא אליין קענסטו שוין ברענגען עפעס א ראיה אז די צוויי זאכן ווערן עפעס קאנעקטעד.
דער אבן עזרא׳ס קושיא אויפן רמב״ם׳ס טייטש
Speaker 1:
בקיצור, דער רמב״ם האט געטייטשט “עולת חדש בחדשו” – יעדע ראש חודש בשעת וואס די לבנה איז מתחדש. דער אבן עזרא זאגט שוין אז דאס איז נישט די פשוט׳ע פשט, ס׳איז מער אזויווי “שבת בשבתו”, דאס הייסט יעדע סינגל חודש. עניוועיס, איך וואלט אויך געקענט טייטשן “שבת” ווען ער איז שובת אפשר. על כל פנים, דאס איז דער רמב״ם׳ס טייטש.
דער רמב״ם׳ס צווייטע ראיה: “החדש הזה לכם” מיט דעם מדרש
Speaker 1:
“כך אמרו חכמים”. ער האט נאך א ראיה. ניין, “ונאמר”. אה, “ונאמר”. שטייט אין פסוק ביי די ערשטע מצוה פון די תורה, פאר משה רבינו געבט איבער פאר די אידן די מצוה פון פסח, שטייט אזוי: “החדש הזה לכם ראש חדשים”. דער חודש זאל זיין דער ערשטער פון די חדשים.
“כך אמרו חכמים”. האבן די חכמים געזאגט, “הראה לו הקדוש ברוך הוא”. און דא שטייט נאך נישט וואס דער חודש איז, אז ס׳איז תלוי אין די ירח. אבער די חכמים זאגן אזוי, “כך אמרו חכמים”. די חכמים זאגן וואו? ס׳איז א מדרש? ברייתא, תנא רבנן, “הראה לו הקב״ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה”. דער אייבערשטער האט געוויזן פאר משה רבינו במראה הנבואה דמות לבנה, אז ווען מ׳רעדט פון חודש, מיינט מען דאס. אמר לו כזה ראה וקדש. ער האט געוויזן א נייע לבנה, ער האט געוויזן א קליינע לבנה, און ער האט געזאגט אז ווען דו זעסט אזא לבנה, ווערט ראש חודש.
דער מדרש׳ס דיוק אין “הזה”
Speaker 1:
דער מדרש איז מדייק. דער רמב״ם זוכט א מקור אז חודש קומט פון די לבנה. דער רמב״ם האט נישט קיין פראבלעם צו ברענגען א מדרש, דער מדרש איז מקובל. סאו, ברענגט ער, דער מדרש טייטשט די ווארט “הזה”. וואס הייסט “הזה”? פשוט׳ע טייטש מיינט “דער חודש”, ווי אונז האבן געזאגט. אבער דער מדרש האט געטייטשט אנדערש: נישט אז דאס זאל זיין דער ערשטער חודש, נאר “החודש הזה”, דאס וואס איך ווייז דיר. אזוי ווי אפאר מאל וואס שטייט א “זה”, און דער אייבערשטער האט געוויזן באצבע. דער מדרש טייטשט אפאר מאל אזוי. איז דאס איז דער רמב״ם׳ס ראיה אז ס׳מיינט די לבנה.
דיסקוסיע: פארוואס שרייבט דער רמב״ם “במראה הנבואה” אנשטאט “באצבע”?
Speaker 2:
יעצט, מיר האבן באמערקט פריער – פארוואס פארצייל איך פאר׳ן רמב״ם וואס אונז האבן געטון פריער? אבער דו האסט מיך געפרעגט פריער פארוואס דער רמב״ם האט געשריבן “במראה הנבואה”. אין די מדרש שטייט, “הראה לו הקב״ה באצבע”.
Speaker 1:
אונז פארשטייען אליינס אז דער רמב״ם האט נישט געקענט איבערשרייבן אזא לשון “באצבע”, דער אייבערשטער האט דאך נישט קיין פינגער. האט דער רמב״ם מסביר געווען, ער האט ארויסגענומען די ווארט “אצבע”, ער האט געזאגט ער האט געזען עפעס.
Speaker 2:
ניין, אבער איך זאג עס. ס׳קען זיין אז דער רמב״ם האט פארשטאנען אז “אצבע” איז א משל אויף מראה הנבואה. דער אייבערשטער האט נישט קיין פינגער וואס ער ווייזט. דער אייבערשטער ווייזט אין די וועג וואס ער ווייזט זאכן פאר נביאים. אדער אזוי, אין די נבואה זעט מען פיקטשערס, זעט מען מראות.
Speaker 1:
איך בין מסכים אז ער האט געזען די מראה הנבואה. האט ער געזען א פיקטשער פון אן אצבע, כאילו? ער האט געזען אז אן אצבע ווייזט?
Speaker 2:
ניין, ער האט געזען… דער רמב״ם זאגט נישט אז ער האט געזען א פיקטשער פון אן אצבע. ער האט געזען די לבנה. סאו דער רמב״ם האלט נישט אז מ׳קען זען די פינגער. סאו דאס איז געווען די מראה הנבואה.
Speaker 1:
ס׳זעט נישט אויס, ווייל דער רמב״ם זאגט קיינמאל נישט, אדער כמעט קיינמאל נישט, אז די נביאים האבן געזען מראות וואס ווייזט אזוי אויף די גוף פון דעם אייבערשטן, אפילו ווען די נבואה איז געווען דער אייבערשטער׳ס אצבע, ווייזט עס אן אצבע. לאמיר פארשטיין. איבער די טייטש פון די מדרש איז, דער אייבערשטער האט געוויזן מיט זיין פינגער. לרמב״ם “אצבעו” שטייט “באצבע”. דאס איז די טייטש, צדיק. אזוי ווי א ריין טייטל, אייביג ווייל מ׳וויל מאכן א סייערע מיט דיין פינגער. דאס איז די טייטש. דער רמב״ם האט נישט געקענט שרייבן אזוי, האט ער געשריבן אז דער אייבערשטער האט געוויזן.
Speaker 2:
איך מיין אז אפשר האבן מיר פארשטאנען אז אצבע איז א כינוי פון חכמים פון מראה נבואה. איך האב א ראיה פאר דיר, ס׳שטייט דאך א פסוק “ביד הנביאים אדמה”. ביד מיינט נישט די יד פון די נביאים, אבער על כל פנים, איז דא אויך ווי ביי די נסים אז ס׳איז יד אלקים, אדער אצבע אלקים. אצבע אלקים מיינט פעולת השם, יא? ס׳מיינט נישט צו זיין א משל. אזוי ווי ס׳שטייט “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך”, מיינט נישט אז דער אייבערשטער האט פינגערס, ס׳מיינט אז דאס איז מעשה השם. “כזה ראה וקדש” מיינט ער האט אים געוויזן אז ביי די סייז הייסט עס שוין א לבנה, אפילו ס׳איז נאר א פירצה. אדער די עצם זאך אז ווען איך זאג “החודש הזה לכם”, מיין איך דאס, מיין איך די לבנה׳ס חידוש.
אפשר האט דער אייבערשטער געוויזן מער — אלע הלכות קידוש החודש
Speaker 1:
קען זיין, דער רמב״ם איז נישט אויסגעקערצט די שאלות. עס קען זיין אז דער רמב״ם האט אים געוויזן מער, ער האט אים געוויזן אלע הלכות אויף די לבנה. דו דארפסט דאך געדענקען אז דער רמב״ם זאגט אז תורה שבעל פה האט דער אייבערשטער כאילו געוויזן פאר משה. אין אנדערע פלעצער שטייט “נתקשה משה”, right?
ס׳קען זיין אז דער סוד איז אז… ער ברענגט, איך האב געזען אין די הקדמה פון די רמב״ם הערוך, ער ברענגט אז דער רמב״ם שרייבט א תשובה, און ס׳איז פשוט פאר יעדער וואס לערנט אז ס׳איז דא הלכות אזוי ווי הלכות קידוש החודש, דאס הייסט די אסטראנאמיע, ס׳איז זייער שווער צו לערנען מפי הכתב. מ׳מאכט א דוגמא, ס׳איז דאך דא אפילו אזעלכע, וויאזוי הייסט עס? א סטרוקטור, א טרי-די, אזא שולחן. מ׳זעט עס, ס׳איז זייער שווער צו פארשטיין אן דעם. א פעיפער און ווערטער איז נישט גענוג. סאו מסתמא דער מדרש זאגט אז ס׳איז שווער געווען, מיינט דאס? דער אייבערשטער האט געדארפט ווייזן פאר משה, קוק, זע די לבנה דרייט זיך. און אזוי וועט ער קענען זען פון וואס מען רעדט.
אבער דער רמב״ם דא מיינט נישט דאס. דער רמב״ם דא מיינט נאר צו ווייזן א ראיה אז ס׳איז געווען די לבנה.
סיכום: חדשים = לבנה, שנים = חמה
Speaker 1:
אקעי. וואס שטייט מיר ווייטער, דאס איז די חדשים. אבער אפשר, חדשים מוז נאך נישט מאכן אז צוועלף פארמט א יאר, ווייל מ׳האט געקענט מאכן, איך ווייס, ס׳זאל לויפן מערערע חדשים. אבער די חדשים איז תלוי אין א יאר.
והשנים, שנים מחשבים, שני החמה. ס׳איז נאך נישט תלוי, מ׳האט אפילו געזען וואס דאס קנעקט זיך. והשנים, ווען אונז זאגן די שטעת חודש אין די יאר, וואס איז א יאר? שני החמה איז די יאר.
קידוש החודש — שנת החמה, שנת הלבנה, והסתרת הלבנה
הלכה א (המשך) — “שמור את חדש האביב”: די ראיה אז שנים רעכנט מען לויט שני החמה
Speaker 1:
דער רמב״ן דא מיינט נאר צו ווייזן א ראיה אז ס׳איז געווען די לבנה. אקעי. וואס דער רמב״ם זאגט ווייטער, דאס איז די חדשים. אבער אפשר חדשים מוז מען נאך נישט מאכן אז צוועלף פארמט א יאר, ווייל מ׳קען מאכן, איך ווייס, ס׳זאל לויפן מערערע חדשים. אבער די חדשים איז תלוי אין א יאר. והשנים, שנים מחשבין, מ׳האט אים שני החמה. ס׳איז נאך נישט תלוי, מ׳וועט נאך זען וויאזוי ס׳קנעכט זיך. והשנים, ווען אונז זאגן די… אין די יאר. וואס איז א יאר? שני החמה, די יארן פון די חמה. שנאמר, “שמור את חדש האביב”. אויף דעם איז דא אזא ראיה, שנאמר, “שמור את חדש האביב”. די חודש ווען ס׳איז פסח, רופט מען עס חודש האביב, די חודש ווען ס׳איז פרילינג, ווען ס׳איז ספרינג, ווען די זון איז בתוקפה, ווען די זון קומט ארויס.
אביב איז נישט טייטש פרילינג. אביב איז טייטש ווען די אורים הייבן אן צו וואקסן. אזוי שטייט אין פסוק, “כי השעורה אביב”. און יעצט, אין די וואקסן האט עס זיכער צו טון מיט די זון. ניין, די לבנה מאכט נישט גארנישט די תקופת השנה, די זון. קומט אויס אז ס׳שטייט דא אז די תורה רעכנט זיך מיט די סדר הזון.
ניין. דער זעלבער חודש, מ׳זאגט “החדש הזה לכם ראש חדשים”, דער חודש ניסן איז וואס דארף לערנען אונז די לבנה, און דא זאגן אונז אז ס׳איז אביב, חודש האביב. איך זאג אז איך וואלט נישט אזוי געטייטשט, ווייל ס׳שטייט נישט דא אז ס׳איז די זעלבע חודש. לאזט דיך געדענקען, ס׳שטייט נישט בכלל בכלל שלא לבנה אין די תורה. סאו איך מיין אז ס׳האט מיר געזען, ער ברענגט פון די… וואס מ׳זעט דא סך הכל אין דעם “שמור את חדש האביב” איז אז מ׳דארף גיין, די תורה רעכנט זיך מיט יארן פון די זון. יארן איז פון די זון. וויאזוי היכי תקיימו שניהם וועט מען שוין זען?
דא ווערט א סתירה, דער רמב״ם זאגט, ער זאגט נישט די סתירה, אבער וויאזוי קען זיין אז מ׳רעכנט די חדשים פאר די לבנה און די זון פאר די יארן? דאס איז די פאקט. זאגט ער, “וכמה יתירה…” איך וויל נאר מאכן מער קלאר, ווייל מ׳דארף קלאר ווערן די סדר פון די לשון הרמב״ם. אבער דער רמב״ם ברענגט אין די ערשטע צוויי הלכות איז נאר א מקור פאר די צוויי פאקטן, ווייל איינער האט זיך געקענט דינגען און מענטשן האבן זיך טאקע געדינגען. ס׳איז נישטא קיין קלארע מקור אין די תורה נישט אז די חודש מיינט די לבנה, און נישט אז שנה מיינט די זון. ברענגט ער א ראיה פון צוויי ראיות אז לבנה מיינט לבנה, און די זון מיינט די זון, אזוי ווי ס׳שטייט “חדש האביב”. “חדש האביב” איז א זאך פון די זון, א צאל. ס׳שטייט נישט אין די הלכה מער פון דעם.
הלכה ב — שנה מעוברת: די חילוק צווישן שנת החמה און שנת הלבנה
Speaker 1:
יעצט, וכמה יתירה, זאגט ער, יעצט זעהט מען אז אונז ווייסן אז ס׳ווערט דא עפעס שווער. ער בעט איז וכמה יתירה שנת החמה על שנת הלבנה. וויפיל איז לענגער די שנת החמה על שנת הלבנה? אויב מ׳זאל אויסרעכענען צוועלף חדשים פון דרייסיג טעג, וועט עס אויסקומען קרוב מאחד עשר יום. דאס איז ווייניגער ווי מאחד עשר יום. די שנת החמה האט נישט מיט לבנה. ווי לאנג נעמט פאר די זון צוריקצוקומען צום זעלבן פלאץ אין די מזלות? און ווי לאנג נעמט פאר די לבנה ארומצוגיין די וועלט צוועלף מאל? יא. דאס הייסט, די חילוק וועסטו זען איז אביסל ווייניגער ווי עלף טעג. קרוב צו עלף טעג, יא. יא.
ופיכך, זאגט דער רמב״ם, שיתקבץ מן התוספות הזה כמו שלשים יום, פון די עלף. אונז טוען מיר נאך גארנישט ווען מ׳בלייבט מיט עלף טעג. אבער ווען ס׳קומט פון די עלף טעג, ס׳קומט דריי מאל עלף טעג, וואס איז ווייטער דריי מאל עלף טעג, כמו שלשים יום, או פחות מעט או יוסף מעט. ס׳טייטש דאס געשעט בערך אין איינמאל אין דריי יאר. לאמיר זאגן, בערך, יא. מוסיפין חודש אחד לייגט מען צו א חודש, ועושה אותה שנה שלש עשר חודש. און יענע יאר מאכט מען אנדערש ווי אלע יארן וואס ס׳איז דא צוועלף חדשים, מאכט מען דרייצן חדשים. והיא נקראת שנה מעוברת. דאס ווערט אנגערופן שנה מעוברת. אזוי ווי מעוברת איז א פרוי. וואס מען לייגט צו אז זי טראגט נאך אין איר גוף נאך אן עקסטערע גוף. מעברת, יא? צוגעלייגט אן עקסטערע.
Speaker 2:
איך מיין אז מעברת איז מער אזוי ווי… פול. א פרוי וואס איז מעבר איז פול.
Speaker 1:
מעבר איז א לשון פון פול? יא. אהא. איך ווייס נישט וואו ס׳שטייט אין לשון עובר, עובר, ער גייט אריבער, ס׳גייט ארויס פון איר. ניין, איך מיין נישט אז ס׳מיינט אז ער האט געבוירן א בעיבי, ס׳איז דא נאך א זאך. ס׳איז דאך גארנישט ראנג מיט די יאר. ס׳איז דא יארן פון צוועלף, ס׳איז דא יארן פון דרייצן. די יארן האט עס מער פעל. ס׳איז דאך דא אויך א חודש מעובר. ס׳איז נישט געקומען פון ערגעץ נישט.
דיסקוסיע: פארוואס נישט ליידיגע טעג אנשטאט א גאנצן חודש?
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, פארוואס טאקע טוט מען אזוי? מ׳וואלט דאך געקענט מאכן אז ביי די ענט פון די יאר זאל זיין עלף ליידיגע טעג, וואלט מען דאס אויך געקענט מאכן. נאך אדער ס׳זאל זיין טעג וואס האלט נישט קיין חודש. זאגט דער רמב״ם, מ׳קען נישט אזוי טון. פארוואס? שאי אפשר להיות השנה שנים עשר חודש וכך וכך ימים. ס׳קען נישט זיין אז די יאר זאל האבן צוועלף גאנצע חדשים, און נאכדעם זאל בלייבן אפאר ליידיגע, נאקעטע טעג. שנאמר, “לחדשי השנה”. לערנען זיי ארויס פון דעם אז חדשים אתם מונים לשנה, די וועג וויאזוי אונז רעכענען א שנה איז ווען ס׳גייט דורך גענוג חדשים, ואין אתם מונים ימים. אויב וואלטן אונז געמאכט אז די יאר ווערט ווען ס׳ענדיגט זיך צוועלף חדשים פלאס נאך טעג, וואלט עס געווען “חדשי השנה והימים” עפעס, “לחדשי וימי השנה”. ס׳וואלט געווען אזא זאך ווי “ימי השנה”. ס׳איז נישטא אזא זאך ווי “ימי השנה”. יעדער טאג דארף זיין אין א חודש, און א חודש קען גיין אין א יאר.
Speaker 2:
לכאורה, דאס איז אויך אזוי א פראקטישע זאך. מ׳וויל אז מ׳זאל אלץ האבן חדשים. די רגע וואס דו וועסט טון דאס, וועסטו נישט האבן קיין חדשים. ס׳וועט ווערן רואינד די חדשים. אין אנדערע ווערטער, ס׳וועט האבן חדשים, נאר ס׳וועט זיין א סדר אז יעדע יאר וועט די לבנה נישט פאלגן דיין סדר. דאס איז די פראבלעם, רייט? אה, דו מיינסט אז דו וואלסט אויפגעהערט, ווייל נאכדעם וואלט חודש ניסן נישט געווארן ביי די נייע לבנה.
Speaker 1:
אה, דאס איז די ווארט. אבער פארוואס זאגט נישט דער רמב״ם דאס? דער רמב״ם וואלט געקענט זאגן דאס. ס׳איז נישט קיין פראבלעם. דאס איז די טעם. דאס איז וואס ער זאגט. חדשים מיינט לבנה, נישט… וואס טייטש חדשים?
Speaker 2:
הייסט, מאך עקסטער, און די נעקסטע חודש… ווער האט דיר געהייסן זאגן אז די יאר דארף זיך אנהייבן די זעלבע ראש חודש? ס׳קען זיין אז די יאר הייבט זיך אן אינמיטן חודש. זאל אונז נישט געשען. און וואו איז חודש האביב? איך ווייס נישט, די ערשטע ראש חודש פון יענע יאר. וואס קען נישט זיין? ס׳וואלט געקענט זיין.
Speaker 1:
אבער פון דעם זאגן אונז… איך בין זיכער אז די ריזן איז אמת׳דיג וועגן די חשבון וואלט געווען טאקע וועגן דעם, ווייל אונז ווילן אז יעדע יאר…
Speaker 2:
אבער פארוואס זאגט דער רמב״ם אז די ריזן איז וועגן “שמור את חדש האביב”, אז ניסן זאל אייביג אויסקומען ווען ס׳איז דער דין? דאס וואלט דאך אלץ אויסגעקומען. אויב וואלט מען אונז… אה, דו מיינסט אז ס׳וואלט אויסגעקומען מיט די עלף טעג? ס׳שטייט נישט אין א שמות הלבנה.
Speaker 1:
אבער מ׳מיינט זאגן, דאס אז מיר זאלן נישט טון אזוי ווי די מוסולמענער, זאלן בכלל נישט רעכענען מיט די שנת החמה, דאס ווייסן אונז פון “שמור את חדש האביב”. יא, יא, אוודאי. אבער וויאזוי ווייסט מען אז מ׳זאל נישט סתם… ווייל ס׳וואלט אויסגעקומען די ריכטיגע צייט. ס׳וואלט אויסגעקומען די זעלבע צייט. ס׳וואלט געזאגט, די ערשטע ראש חודש… לאמיר זאגן ס׳דארף זיין א געוויסע טאג אין די חודש מיט די לבנה. זייער גוט. די ערשטע ראש חודש נאך די נייע יאר, דעמאלטס איז עס ראש השנה, דעמאלטס איז עס… דער חודש ניסן, וואטעווער יו וואנט טו קאל איט. דעמאלטס איז פסח אין די פופצנטע טאג פון יענע חודש. ס׳וואלט נישט געווען קיין פראבלעם. די איינציגסטע פראבלעם וואלט געווען אז די אנהייב פון די יאר וואלט נישט געווען אויף די אנהייב פון א חודש. דאס איז נישט קיין טענה, אבער פון דעם זאגט דער פסוק אז א יאר האט חדשים, א יאר האט נישט טעג. ס׳מוז זיין אז ס׳איז געווען א מצוה, ס׳קען נישט זיין אז א יאר זאל גיין דירעקט צו די טאג. אקעי, דאס איז נאך אן הקדמה.
ווייטער, ס׳איז דא עשרה, אלפים, עשרות, יעדע זאך האט זיך אזא… די טעג איז אונטערגעווארפן אונטער די וואכן, און וואכן אונטער די לבנה, אונטער די חודש. איך האב נישט געזאגט וואכן אונטער די לבנה, באט וואטעווער, דאס איז די פונעם שמועס.
זאגט דער רמב״ם ווייטער. יעצט פארשטייסטו, בקיצור, די הלכה א׳ איז מסביר אז ס׳איז דא חלוקה פון שנים, און די הלכה ב׳ איז מסביר אז ס׳קומט אויס דא שנת החמה און שנת הלבנה, און ממילא איז דא שנה פשוטה און שנה מעוברת. יעצט קען מען עס מסביר זיין וועגן דעם וואסערע סארט חדשים זענען דא.
הלכה ג — הסתרת הלבנה און תחילת החודש
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם אזוי: “הלבנה נסתרת בכל חודש וחודש ואינה נראית”. די לבנה באהאלט זיך, און ס׳ווערט נישט געזען. וויפיל טעג? “כמו שני ימים או פחות או יותר”. בערך צוויי טעג איז פון ווען די אלטע קליינע שטיקל פון די לבנה זעט מען שוין נישט, און די נייע קליינע שטיקל פון די לבנה זעט מען נאכנישט. ס׳מיינט נישט אמת׳דיג אז די לבנה ווערט באדעקט, נאר ס׳מיינט אז די זון שיינט נישט אויף די… אונז זעען נישט ווי די זון שיינט אויף די פארט פון די לבנה וואס איז באלאכטן, איז נישט אין אן ענגל אז אונז זאלן מיר דאס קענען זען. יא, דאס איז די טייטש אז די לבנה באהאלט זיך. אלע הסתרות זענען אזוי, ס׳איז א פראבלעם פון אונז, נישט פון די לבנה. די לבנה האט אלעמאל א האלב וואס דו זעסט די זון, און א האלב וואס דו זעסט נישט די זון. אבער אונז זעען נישט אלעמאל א האלב וואס זעט אויך די זון. יעדע הסתר, הסתר פנים איז אויך אזוי, אונז זעען נישט.
“כמו יום אחד”, דאס העלפט עס, ווייל אונז זעען אז למעשה איז נאך אלץ די ענגלערע זאך. סאו דאס איז טייטש הסתרה. יא, די צוויי פחות או יותר איז ווייל ס׳ווענדט זיך אויף פארשידענע זאכן, מ׳וועט זען אפשר שפעטער וועט אנקומען צו די חשבון פונקטליך. ס׳איז בערך די צוויי טעג, “כמו יום אחד קודם שתדבק בשמש בסוף החודש”. פאר די לבנה ווערט דבוק. דאס איז א טעכניש, לאמיר… ס׳איז נישט גוט עס איבערצוטייטשן, ווייל דאס איז עקזעקטלי די טערם וואס מ׳האט גענוצט א זאך שפעטער. דבוק איז טייטש ווען די לבנה איז פונקט קעגן איבער די זון, פונקט צוזאמען מיט די זון, דאס הייסט פון די פערספעקטיוו פון די וועלט. די לבנה איז גלייך… מ׳קען נישט זען די לבנה ווייל ס׳איז אין פראנט פון די זון, ממילא איז עס נישט ליכטיג. מ׳קען עס נישט זען אויב ס׳איז נישט… אויב ס׳איז טונקל. וואטעווער, מ׳קען עס זאגן, יא, ביי אונז איז עס שווער צו זען. אין פלעצער וואו ס׳איז מער טונקל קען מען עס מסתמא זען.
Speaker 2:
ניין, מ׳קען עס ניטאמאל נישט זען. כמעט… ניין, איך מיין אז מ׳קען עס קיינמאל נישט זען.
Speaker 1:
אבער די פוינט איז, איך מיין אז מ׳קען עס קיינמאל נישט זאגן. ס׳איז נישט אז ס׳שטייט… די פראבלעם איז, בקיצור, די טונקעלע זייט פון די לבנה איז אינגאנצן עקזעקטלי קעגן אונז. אין אנדערע ווערטער, די לבנה איז די נענסטע צו די זון. די נענסטע איז אביסל… יא, קענסטו זאגן די נענסטע. ס׳איז עקזעקטלי צווישן אונז און די זון, אבער די נענסטע צו די זון. דאס הייסט דיבוק. מ׳וועט זען שפעטער אז ס׳איז דא אסאך סארט דיבוקים. דיבוקים מיינט עקזעקטלי ווען די לבנה און די זון זענען איינס קעגן די צווייטע, און דעמאלטס קען מען עס אינגאנצן נישט זען. און אויך אביסל א טאג פארדעם, און א טאג נאך דעם, איין טאג. “תדבק בשמש ותראה במערב בערב”. דער ערשטער טאג פון חידוש הלבנה, ווען מיר זעען עס נאך נישט. אביסל פאר דעם טאג וואס מ׳גייט עס קענען זען במערב. מ׳גייט עס יא זען אין די צד מערב. עקזעקטלי. דער רמב״ם זאגט, דאס וואס מ׳זעט שפעטער. פארוואס פונקט אין די ערשטע טאג זעט מען עס אלעמאל במערב, און פארוואס פונקט בערב? דאס אלע זאכן… מ׳זעט שפעטער די תהליך וויאזוי ס׳גייט. “בליל שתראה בערב אחר שנסתרה”, די נאכט ווען מ׳גייט עס אנהייבן זען נאכדעם וואס ס׳האט זיך באהאלטן, וועט עס נאכאמאל אנזען, “היא תחלת החודש”, דאס איז די חידוש החודש, דאס איז די נייע חודש.
דיסקוסיע: מולד איז נישט ראש חודש
Speaker 2:
מ׳דארף מדגיש זיין דא, וואס מ׳רופט די מולד, וואס איז די זעלבע זאך פון די דיבוק, ס׳איז דא פארשידענע סארט מולדות, מ׳וועט עס זען, אבער די איידיע איז די זעלבע איידיע. דאס איז נישט ראש חודש, right? די מולד איז אלעמאל בערך א טאג פאר ראש חודש. ס׳קומט נישט אויס בערך…
קידוש החודש — קביעת ראש חודש על פי ראיה ומעמד בית דין
הלכה ב׳ (המשך) — ציילן 29 טעג און קביעת ראש חודש
Speaker 1:
ס׳איז נישט מבשר. ס׳איז צוויי אנדערע זאכן. ראש חודש ווערט ווען אונז קענען עס אנהייבן צוריק זען. אבער כאילו, ס׳איז אלעס נאר א שאלה. די לבנה האט דאך א סייקל, דאס קענסטו אנהייבן צו רעכענען פון וואו דו ווילסט. אויב מ׳וואלט געמאכט ראש חודש פון ט״ו צו ט״ו וואלט אויך געווען גוט.
סאו דאס וואס אונז האבן מיר אויסגערעכנט, אז דעמאלטס דארף עס אנהייבן ארויסקומען פון די שאטן…
Speaker 2:
ניין. די מולד איז ווען מ׳קען עס זיכער נישט זען. בשעת די מולד קען מען נישט זען די לבנה. אבער בשעת די דבוק…
Speaker 1:
ביי אונז די מולד איז אביסל פאר ראש חודש, ווען מ׳זעט שוין יא.
Speaker 2:
ניין, מ׳זעט עס נישט. מולד איז… נאך נאר א גאנצן טאג ביז מ׳גייט עס קענען זען, פון די מולד. עקזעקטלי, געווענליך. א מולד איז… עקזעקטלי, מ׳גייט זען פונקטליך וויפיל. אבער א דבוק, לאמיר זאגן די ווארט דבוק. וואס אונז רופן מולד איז אביסל מער קאמפליצירט וועגן דעם, פון פארשידענע ריזענס. אבער די דבוק איז עקזעקטלי ווען מ׳קען נישט זען די לבנה. שטימט? ווען מ׳קען׳ס… אבער ראש חודש איז ווען מ׳קען עס שוין יא זען. ס׳איז בערך א טאג שפעטער.
Speaker 1:
און וואס טוט מען? זאגט דער רמב״ם, “ומונין מאותו היום”, פון דעם טאג, פון דעם תחלת החודש, ציילט מען “תשעה ועשרים יום”, ציילט מען ניין און צוואנציג טעג. און דעמאלטס איז אזוי, “ואם יראה הירח ליל שלשים”, אויב די איין טאג, די דרייסיגסטע טאג זעט מען די ירח, די לבנה, “יהיה יום שלשים ראש חדש”, וועט די נעקסטע צופרי זיין ראש חודש. ס׳איז שוין יענע נאכט, יא, ס׳איז יעצט ראש חודש.
איך מיין, פארדעם איז דא ביי ראש חודש חילוקים, געדענקסט? אז מ׳זאגט יא לבנה ביינאכט, ווייל מ׳ווייסט נישט. באט עווער, באט מ׳איז יא מקדש, באט מ׳ווייסט נישט. ווייל מ׳זעט דאך דעמאלטס. דארפסטו ווארטן צו איינער זאל קומען זאגן אז ער האט געזען… אז ס׳איז דא וואס ער קומט אן וכדומה. מ׳קען זיין אז מ׳איז מקדש ביינאכט, באלד וועט מען זען, אבער איך זאג סתם, ווייל ס׳איז אן אנדערע זאך. ס׳נעמט צייט. און אויך, איך מיין אז ס׳איז נישט קיין נפקא מינה, די עיקר איז די קבלה וואס מ׳מאכט אינדערפרי.
על כל פנים, אויב מ׳זעט יענע נאכט די לבנה, איז דעמאלטס ראש חודש. טאמער נישט, “אם לא יראה”, מ׳זעט עס נישט, אבער אונז ווייסן אז ראש חודש גייט געשען, מ׳געבט עס נאר אן עקסטערע טאג. “יהיה ראש החודש יום אחד ושלשים, ויהיה יום שלשים בחודש העבר”.
וואס טייטש “ויהיה יום שלשים בחודש העבר”? קומט אויס אז די דרייסיגסטע טאג באלאנגט פאר די פריערדיגע חודש. ס׳איז געווען תשרי, ל׳ תשרי. טייטש אז די חילוק צו ראש חודש ווערט די דרייסיגסטע טאג אדער די איינס און דרייסיגסטע טאג איז צו מ׳האט עס געזען צו מ׳האט עס נישט געזען. אויב מ׳האט עס געזען און מ׳איז שוין קובע די חודש, מאכט מען ראש חודש פון ווען אונז ווייסן אז ס׳איז שוין דא א נייע לבנה אן זען די חשבון.
זאגט דער רמב״ם, “ואין נזקקין לירח בליל אחד ושלשים, בין שנראה בין שלא נראה”. די איינס און דרייסיגסטע טאג טשעקט מען נישט, מ׳איז נישט נזקקין. אונז דארפן נישט האבן די לבנה אונז צו זאגן אז ס׳איז דא א נייע לבנה, אונז ווייסן שוין פון די ידיעה. פארוואס? “שאין לך חודש לבנה יתר על שלשים יום”, ווייל ס׳קען נישט זיין אז א חודש פון די לבנה זאל דויערן מער ווי דרייסיג טעג. סאו איינמאל ס׳איז שוין דורכגעגאנגען דרייסיג טעג, איז שוין די איינס און דרייסיגסטע טאג זיכער א פארט די ערשטע טאג פון די נייע חודש.
הלכה ג׳ — חודש חסר, חודש מלא/מעובר
Speaker 1:
מ׳קען לערנען סתם נעמען פאר די אלע זאכן. “חודש שהיה”, וואס דער פריערדיגער חודש איז נאר געווען “תשעה ועשרים”, און דער טאג נאכדעם איז שוין דער נייער, “ונראה הירח בליל שלשים”, די דרייסיגסטע טאג זעט מען שוין די נייע חודש, “נקרא” ווערט דער פאריגער חודש, דער חודש וואס איז יעצט דורכגעגאנגען ווערט גערופן “חודש חסר”. ס׳האט נאר ניין און צוואנציג טעג, וועגן דעם איז עס חסר, ס׳איז אביסל א קלענערע חודש ווי אנדערע חדשים.
ס׳איז אינטערעסאנט, ס׳איז טייטש אז ווען מ׳האט מקדש געווען בר״י האט מען נאר געוואוסט די טאג נאכדעם צו דער חודש איז געווען א חודש חסר אדער א חודש מלא.
“ואם לא יראה הירח, ויהי החודש שעבר שלשים יום, נקרא חודש מעובר”, ער איז א חודש וואס איז אנגעפילט, “ונקרא חודש מלא”. דו זעסט אז מעוברת און מלאה איז די זעלבע זאך. דו האסט דאך אפילו א לשון “כצירים בבטן המלאה”. א מעוברת און א מלאה איז די זעלבע זאך. ס׳איז פול. ער זאגט אז די פרוי איז פול מיט גארנישט, מיט זיך אליין. די פרוי איז פול מיט א בעיבי. אפשר די לשון מעוברת מיינט אפילו פול, סאמהאו, איי דאונט נאו.
“וירח שיראה בליל שלשים הוא הנקרא ירח שנראה בזמנו”. ווען ס׳ווערט געזען בליל שלשים, איז דאס א ירח שנראה בזמנו, דאס הייסט אז שלשים ווערט שוין די נייע חודש. “אם לא נראה בליל שלשים אלא בליל אחד ושלשים, הוא הנקרא ירח שנראה בליל עיבורו”. אין די נאכט ווען ס׳איז שוין איבער, ווען די פאריגע חודש האט שוין איינס און דרייסיג טעג.
הלכה ד׳ — ראיית הירח מסורה לבית דין, נישט כשבת בראשית
Speaker 1:
איז עד כאן איז דאס אזויווי כללים פון… יא? פון וואס זענען די אלע זאכן? ביז הלכה ד׳ איז געווען נאר וואס איז דאס א יאר, וואס איז דאס א חודש, וואס איז דאס א לבנה, וואס איז דאס א זון, וואס איז דאס א חודש מלא, א חודש חסר, א שנה מעוברת, א שנה נישט מעוברת, פשוטה, האועווער ווי וואנט טו קאל איט, יא? דברים פשוטים.
יעצט גייט דער רמב״ם זאגן די הלכה. דאס הייסט, ביז יעצט האט מען נאכנישט געלערנט די מצוה, מען האט נאר געזאגט פאקטן. יעצט גייט ער זאגן די מצוה וואס ער האט אויסגערופן אין זיין הדר מצות קידוש החודש, אדער יא? אזא אינטערעסאנטע זאך.
“וראיית הירח מסורה לכל אדם כשבת בראשית”. די זאך צו קוקן אויף די לבנה און מחליט זיין צו ס׳איז א חודש מלא, צו ס׳איז א חודש חסר וכדומה, איז נישט איבערגעגעבן לכל אדם כמו שבת בראשית. דאס וויסן ווען איז דער זיבעטער טאג, ווען איז שבת, איז נישט עפעס א זאך וואס בית דין דארף קובע זיין, נאר עפעס וואס אלע אידן האלטן מיט, “כל אחד מונה ששה ושובת בשביעי”. קיינער דארף נישט טשעקן צו די בית דין האט שוין דערקלערט, צו די רבנים האבן שוין דערקלערט אז די וואך איז שבת, מ׳טשעקט עס נישט.
“אלא לבית דין הדבר מסור”. דאס איז נישט שבת בראשית. אלע אידן ווייסן ווען. ס׳איז דא וואס וועלן דא צושטעלן די רמב״ם אז אויב איינער ווייסט נישט ווען ס׳איז שבת ציילט ער אליין. איך ווייס נישט אויב דאס איז די פשט. די פשט איז אז ס׳דארף נישט קיין קביעות. דאס איז די ווארט. אלע אידן ווייסן ווען ס׳איז שבת, ס׳האט נישט צו טון מיט קיינעם וואס קובע זיין.
ס׳איז פאני, מיילא ער איז נישט דא קיין מצוה פון מאכן זיין טעג. אבער איך זאג אז די לשון מסורה לכל אדם איז אביסל פאני. פארדעם זאגן זיי דאס, ווייל ס׳איז בעצם די אפעזיט. ס׳איז די ווייניגסטע משל לכל אדם. דער חודש קען די בית דין, מוז די בית דין. די שבת בריית השם האט דער אייבערשטער קובע געווען ביי… לשום אדם, אזוי ווי. לשום אדם, ווייל יעדער איינער איז דער זעלבער מחותה פון דעם. יעדער איינער קען ער נישט.
Speaker 2:
עקזעקטלי. האסט געפרעגט פריער, וואס איז אויב איינער וועט קומען און זאגן אז ער האט א טעות? ס׳איז נישטא אזא זאך. ס׳איז דא שבת. שבת איז דאך יא בטל ובקרבן.
Speaker 1:
כל אדם מיינט ער זאגן אלע אידן, נישט אייער איד.
Speaker 2:
אקעי. די אידן. איינער ווייסט נישט, ער האט זיך אויפגעוועקט, ער ווייסט נישט וועלכע טאג היינט איז. דאס וואס אלע אידן טוען, דער טאג איז היינט.
Speaker 1:
אקעי, אבער דער עיקר איז נישט דאס. אבער וואס איז אנדערש ראש חודש? “אלא לבית דין הדבר מסור”, די זאך פון וועלכע טאג איז לגבי די חודש איז איבערגעגעבן געווארן צו בית דין. “עד שיקדשו בית דין ויקבעו את היום ראש חודש, הוא שיהיה ראש חודש”. און דאס איז די בית דין, איז מקדש, און זיי זענען קובע אז ס׳איז ראש חודש, דעמאלטס ווערט עס ראש חודש.
“שנאמר החודש הזה לכם”, דארטן ווי דער אייבערשטער זאגט פאר משה ואהרן “החודש הזה לכם”, לערנען אונז, טרש׳ענען אונז די ווארט “לכם”, “עדות זו תהיה מסורה לכם”, ס׳זאל זיין איבערגעגעבן צו ענק.
רבי יצחק האט פריער געפרעגט א קשיא, פארוואס זאגן אונז דא א לכם מיינט דוקא פאר בית דין? למשל, אונז האבן געלערנט אז לכך תם לכם מיינט דוקא פאר יעדן איינעם, תהיו לקיחו לכל אחד. אבער מיט דעם חומש איז עס פארענטפערט געווארן. שטייט אין חומש אזוי: “ודבר ה׳ אל משה לאמר, החדש הזה לכם ראש חדשים”. נאכדעם שטייט, “דברו אל כל עדת ישראל ויאמרו”. זעען מיר אין די המשך הפסוק אז ביז דא האט ער גערעדט צו משה ואהרן אלס די בית דין, און פון דא און ווייטער גייט מען רעדן צו כלל ישראל. סאו די ערשטע חלק איז נוגע פאר בית דין.
סאו דאס איז א שטיקל דרשה, אבער “החדש הזה לכם”, פאר די… דאס הייסט, “לכם” מיינט, איך ווייס נישט, קען מען טייטשן סתם פאר אייך, איך ווייס נישט, פאר ענק. אבער דער אריז״ל טייטשט אז ענק זענען זיך רואיג דערויף, ענק, משה און אהרן, וואס ענק זענען יעצט די בית דין.
דיסקוסיע: וואס אויב ס׳איז נישטא קיין בית דין?
Speaker 2:
יא, אבער וואס איז טאקע באמת פשט אז ער האט דזשאסט געזאגט אז א חודש קען נישט זיין מער ווי דרייסיג טעג? אויב מ׳האט עס נאכנישט געזען, ווערט דער נעקסטער טאג ראש חודש. און אין א פאל ווען ס׳איז נישט דא קיין בית דין, וואס וועט געשען? וואס, ס׳וועט בלייבן דער זעלבער חודש? ס׳גייט זיך נישט רוקן? ס׳גייט נישט ווערן קיין נייע ימים טובים?
Speaker 1:
אפשר ימים טובים וועט טאקע נישט ווערן. ס׳איז זייער אינטערעסאנט, איך בין מסכים. ס׳איז דא א קשיא.
לאמיר פארשטיין וואס איז אמת׳דיג די חילוק פון שבת בראשית מיט קידוש החודש. לאמיר זאגן, שבת בראשית איז א פאקט.
Speaker 2:
איי, מ׳קען עס נישט זען?
Speaker 1:
אין א געוויסע זין דארף מען זאגן דאס. ס׳איז אינטערעסאנט, שבת בראשית אין א געוויסע זין איז נאך מער אזויווי אמונה ווי ראש חודש. ווייל שבת בראשית, קיינער געדענקט נישט ווען ס׳האט זיך אנגעהויבן די וועלט, פון בריאת העולם.
איך האב געהערט, מיין פריינד ר׳ נריה קליין האט גע׳טענה׳ט אז ס׳איז א טעות צו זאגן אז מ׳האט אנגעהויבן צו רעכענען שבת פון חידוש העולם, ווייל אברהם אבינו האט דאך משמעות געהיטן שבת. ס׳שטייט נישט אז ער האט געהאט א מצוה פון שבת. ס׳שטייט “מצוה שילאה על השבת”.
Speaker 2:
אקעי, די ערשטע וואך האט ער דאך נישט געהיטן שבת. ס׳שטייט בפירוש אז שבת איז נתחדש געווארן במרה.
Speaker 1:
זאגט ער אז פון דעמאלטס האט זיך אנגעהויבן, פון די ערשטע שבת אין מרה, דעמאלטס רעכנט מען פון… אקעי, יעצט קען מען יעצט בעקטרעקן אז ווען דער אייבערשטער האט מצווה געווען אז היינט ווערט שבת אין מרה, איז מסתמא דער אייבערשטער גייט האלטן קאפ. דער אייבערשטער, ס׳שטייט אז דער אייבערשטער היט שבת.
אקעי, איך זאג, אקעי, ס׳איז נישט נוגע. איך מיין נאר צו זאגן אז ס׳איז נישט קיין פאקט, אבער ס׳איז א מסורה, ס׳גייט… מ׳רעכנט שוין זיבן טעג זייט די צייטן פון, עט ליעסט פון די צייטן פון משה רבינו. איך גלייב נישט אז ס׳איז דא אפילו עפעס א פאני חוקר כרצדוקי וואס טענה׳ט אז מ׳האט אמאל זיך צעמישט, און אמת׳דיג שבת איז זונטאג. חוץ פון די דעיטליין שאלה, ווייס איך נישט פון אזא זאך.
נאר אויב איינער וועט זאגן אז ס׳איז אמאל געווען א זאך וואס איז נישט געווען קיין כלל ישראל, אלע אידן זענען געשטארבן, אבער ס׳איז נישט דא קיינער וואס זאגט אזוי. ס׳איז דא וואס טענה׳ן אז ס׳איז געקומען גרים, איך ווייס נישט, ס׳איז דא אלע מיני טעאריעס, באט קיינער זאגט נישט אז ס׳איז געווען א צייט אין כלל ישראל זייט די… זייט די… זייט די…
קידוש החודש — תפקיד בית דין, חילוק בין שבת ליום טוב, וחיוב חשבונות
הלכה ד׳ (המשך) — דער רמב״ם׳ס שיטה: בית דין איז מעכב די חלות פון ראש חודש
Speaker 1:
נישט נאר די אידן, די שכנים אונזער האבן זיך אויך אזוי גערעכנט. סאו אויך אנדערע קאלטשעס, טייטש די איסטעקס אדער די… איך ווייס נישט וויאזוי די איסטעקס?
Speaker 2:
ניין, אבער לאמיר זינגען די… איך ווייס נישט ווער… אין אונזער חלק פון די וועלט. די נארמאלע גוים. היינט אין טשיינע רעכענט מען שוין יא, אבער קען זיין אמאל נישט.
Speaker 1:
וואס איך וויל זאגן איז, אבער מה שאין כן די לבנה קען מען דאך זען. סאו לכאורה, אויב די לבנה איז כבוד החודש, איז עס יא מסור לכל, נאר נישט יעדער איינער פארשטייט. ס׳איז דא די צוויי טעג וואס איז נישט נישט. ס׳קען מאכן א חילוק פון איין טאג און צוויי טעג, דאס איז די גאנצע זאך.
אבער ס׳זעט אויס, און דער רמב״ם זאגט בפירוש אבער, סאו מ׳קען טאקע לערנען, ס׳איז זיכער דא א מקום צו לערנען אז די תפקיד, ס׳איז טאקע דא אוודאי יעדער איינער איז מודה אז ס׳איז דא א דין פון די בית דין צו מקדש זיין אויף געוויסע אופנים, אבער מ׳קען לערנען אז די תפקיד, די בית דין איז לאנד אין מומחה, איז אים זייער פארטערט. דערציילן פאר יעדער איינער ווען מ׳האט געזען דעם חודש, אלע אידן זאלן קענען קומען צום בית המקדש לרגלים די זעלבע צייט, ס׳מאכט אסאך סענס.
אבער בעצם, זייער תפקיד איז נאר בתור מומחה, און וואס ווייסן? אויב ליצור, אונז האבן היינט למשל א חשבון, אונז גייען בכלל נישט מיט די ראיה, אדער ליצור, אז איינער, ס׳איז דא אזא חשבון, קען מען רעכענען פונקטליך ווען די ראיה גייט זיין, דער רמב״ם גייט רעדן וועגן דעם, דארף ער נישט קיין קביעי, קיין קידוש החודש, ס׳פעלט נישט אויס דער בית דין.
דער רמב״ם זאגט נישט אזוי, אפילו ווען ס׳איז נישט דא א לוח איז עס אלעס על דעת פון די לעצטע חכמים. דער רמב״ם איז באיזה שהוא סיבה, אפשר אזוי געלערנט די גמרות, האט פארשטאנען אז ס׳איז נישט ריכטיג. נאר בית דין מאכט אזוי ווי די חלות ראש חודש, אן קיין בית דין איז נישט דא.
דער רמב״ם זאגט קלאר אין פירוש המשנה אין ראש השנה אז ליציאת וואלט נישט געווען קיין איין איד.
Speaker 2:
דאס וואס דו זאגסט?
Speaker 1:
דער רמב״ם זאגט אז ס׳קען נישט זיין, דער אייבערשטער האט שוין נישט געזאגט, אבער ליציאת איז נישט דא קיין איין איד אין ארץ ישראל אפילו, אדער נישט קיין צען איד, איך ווייס נישט קיין איין איד. בטל געווארן די מועדים, וואלט נישט געווען קיין ראש חודש, ווייל מ׳דארף אז די בית דין זאל שטיין און מאכן ראש חודש.
פארוואס דארף דאס דער רמב״ם? אלץ וועגן די איין חילוק פון איין טאג וואס ס׳קען זיך מאכן? ס׳איז מיר שווער אביסל צו פארשטיין.
ס׳שטימט יא, אבער דאס וואס דער רמב״ם איז אלעמאל מדגיש די נושא אז עיקר תורה שבעל פה איז די בית דין הגדול, די גאנצע זאך, יא? ס׳שטימט מיט דער רמב״ם׳ס גרויסע דגוש אז די תורה ליגט אויף די בית דין.
אבער עם כל זה, אונז האבן דאך אן עצה געגעבן מיט דעם, רייט? אונז מאכן ספיקא דיומא. און די ראש חודש מאכן אונז איינס, אונז האבן א חשבון.
Speaker 2:
יא, אבער ווען אונז טוען מיט דעם חשבון, טוען מיר אונז עפעס במקום די בית דין כאילו, בשליחות די בית דין, אונז זענען ממשיך א מסורה פון די בית דין. ס׳איז נישט א רענדאם, ס׳געשעט נישט פון זיך אליין.
Speaker 1:
דער רמב״ם זאגט אזוי, דער רמב״ם זאגט, צו די אנדערע ראשונים האבן געזאגט אז ס׳איז דא א שליחות פון די קדמונים, וואטעווער ס׳איז.
איך וויל נאר אבער ארויסברענגען, מ׳דארף אפילו נישט דאס. פארוואס זאל קענען נישט זאגן? די ריזען פארוואס מ׳דארף וויסן ווען די לבנה מאכט ראש חודש, ס׳איז שווער אמאל צו וויסן. אקעי, העכסטנס איז דא א ספק פון צוויי טעג. אויב מ׳האט נישט קיין בית דין, זאל מען מאכן צוויי טעג, צוויי קדמונים, אויב מ׳איז געגאנגען ווייטער.
Speaker 2:
ניין, דעמאלטס וואלט מען בכלל נישט געדארפט מאכן יום טוב.
Speaker 1:
ניין, צוויי קדמונים איז ווען ס׳איז דא א בית דין איז עס נאר א קליינע…
Speaker 2:
דער רבי, מ׳האט עפעס אן איידיע, אזוי ווי אפשר די קבלה, אפשר וויל ער קעגן די קרעים, דער רבי האט עפעס זייער שטארק אז די סנהדרין אן זייער…
חילוק בין שבת בראשית און ראש חודש
Speaker 1:
דא איז די חילוק פון שבת בראשית, דאס מיינט איך צו זאגן. שבת בראשית, ליצור אז ס׳ווערט א ספק. לאמיר זאגן ס׳איז יא דא אפשר א טראגעדיע, די גאנצע וועלט האט זיך צעמישט, היינט קען עס זיין ווייל אלעס איז די קאמפיוטערס, דו דארפסט איינבאגן אין די קאמפיוטער, מ׳וועט נישט וויסן וועלכע טאג ס׳איז. די עי-איי וועט פארדרייען די קאפ, און מ׳וועט מיינען אז ס׳איז זונטאג, וועט זיך שטעלן א בית דין, מ׳וועט מחליט זיין ווען ס׳איז שבת, מ׳וועט זיך עצה געבן. אבער נישט די בעסענער איז קובע. אזוי ווי איינער איז אין א מדבר איז ער קובע, ליגט אויך אין דעם, איז דאך אויך אין די הלכה אז ס׳איז מסור אין דיין ענד, די מערסטע סענס אז ווען ס׳זאל זיין שבת זאל זיין שבת.
יום טוב וועט טאקע נישט זיין. סאו איך האב געזען, איך ווייס, ס׳איז דא עפעס א רעפארמער וואס מאכט א יום טוב מנין, אן אנטי-אנטי-ישראל, אנטי-זייענערס. די אנטי-זייענערס איז דאך נישט א סאטמארער אנטי-זייענערס, ער גלייבט נישט אין ארץ ישראל. אבער אז ער מאכט יום טוב, איז ער מעיד אז אידן האבן א קשר מיט ארץ ישראל פון אלע יארן. דער רמב״ם, ער וויל דאך נישט פאלגן דעם רמב״ם.
איך מיין צו זאגן א פשוט׳ע זאך, יא? אויב ס׳איז דא א שאלה אין שבת בראשית, איז עס א חקירה אין די מציאות. אקעי, דער בית דין, whoever ער וועט מכריע זיין, אזוי ווי דו זאגסט, איינער איז אין מדבר, האט ער א הכרעה פון די הלכה וואס צו טון, און ער קען טאקע טון ספק, no problem.
אבער דאס איז אנדערש פון ראש חודש, ווייל ראש חודש אויב ס׳איז נישט דא קיין בית דין, איז נישט דא. אויב מי שנמצא במדבר ולא ידע אימתי ראש חודש, אין לו ראש חודש. אקעי, ווען ס׳איז דא א בית דין ווייסט ער, אבער אויב ס׳איז נישט דא קיין בית דין, איז נישט דא.
Speaker 2:
און אין לאנדאן האט מען אויך געדארפט טראכטן אז שבת וועט זיין אנדערש ווי יום טוב.
Speaker 1:
שבת איז איין טאג וואס יענער טאג איז מעיד אויף דעם אייבערשטן. יום טוב קענסטו נישט זאגן איין טאג וואס יענער טאג וועט מעיד זיין אויף פסח. ס׳דארף זיין אין דעם ספעציפישן טאג.
Speaker 2:
אקעי, דאס זאגסטו אנדערש. איך ווייס נישט פארוואס דארף עס זיין.
Speaker 1:
ניין, וואס איך מיין צו זאגן איז, דאס האט דיר געפרעגט וועגן מרא. ס׳מוז נישט זאגן אז די זעלבע טאג וואס אלע וואכן וועלן שטימען ביז בריאת העולם. די עיקר זאך איז אז אונז זאלן מיר מאכן די פעולה, דמיונות, אז אזוי ווי דער אייבערשטער האט געארבעט זיבן טעג כביכול און גערוט שבת, טוען מיר אונז די זעלבע.
מה שאין כן יום טוב, קען מען אונז נישט זאגן מ׳גייט נעמען א טאג און דאס זאל מרמז זיין אויף די טאג פון יציאת מצרים. ס׳דארף זיין די זעלבע טאג, לויט די חשבון.
Speaker 2:
פארוואס טאקע?
Speaker 1:
הא גופא. אקעי, ווייל ס׳האט צו טון מיט דעם וואס ס׳שטייט אז דער אייבערשטער איז מקדש את השבת, מה שאין כן דער בית דין איז מקדש די חודש. וואס איז די זאך? כאילו דער אייבערשטער האט געגעבן אז אונז זענען מיר שותפים כביכול אין די תורה. די האלב תורה איז פון דער אייבערשטער אליין, א האלב תורה האט צו טון מיט די מענטשן, מיט די בית דין.
Speaker 2:
יא, איך זאג, דאס איז אליינס עפעס א דבר פלא. ס׳איז א חידוש. פארוואס זאל מען דארפן די בית דין פאר די לבנה?
פארוואס דארף מען בית דין פאר די לבנה?
Speaker 1:
מ׳וואלט געקענט זאגן איינער, אמאל מענטשן האבן נישט געקענט גוטע חשבונות. דער רמב״ם האט דאך געוואוסט זייער גוטע חשבונות, אבער אין די גמרא איז אסאך שוואכער נישט קלארער די חשבונות. מ׳ווייסט נישט, מ׳קען נישט טרעפן פון די גמרא די חשבונות. אפשר וועגן דעם האבן זיי געדארפט א בית דין, און היינט וואס ס׳איז דא גוטע חשבונות דארף מען נישט. דער רמב״ם איז אבער זייער שטארק אנטי די מחשבה.
קענסט אבער אויך טראכטן אפשר אז די זון גייט אונטער באמת, ס׳ווערט טונקל. לגבי די לבנה, די איינציגסטע חילוק איז נאר צו אונז קענען עס זען. אונז ווייסן אז די לבנה איז דארט.
Speaker 2:
איך זאג דאך, די גאנצע חידוש הלבנה איז לראית הנשים. איז אין די מענטשן זען.
Speaker 1:
אבער ס׳איז דאך, מיר זעען דאך אויך א שטיקל.
Speaker 2:
איך זאג, אונז זעען א ריזיגע חילוק. ס׳ווערט קאלט, ס׳ווערט הייס, ס׳ווערט טונקל, ס׳ווערט לעכטיג. די לבנה איז דאך בסך הכל, אונזער אויג זעט עס, אונזער אויג זעט עס נישט. ס׳איז דאך תלוי אין די מענטשן.
Speaker 1:
יא, יא. די וועג וואס מ׳דארף דאס זאגן איז, די לבנה זעט צו אונז אויס גרעסער און קלענער. די זון זעט אלעמאל אויס די זעלבע סייז. ביינאכט זעט מען עס נישט, אבער…
Speaker 2:
אקעי.
Speaker 1:
מ׳זעט עס יא ביינאכט, דורך די לבנה.
Speaker 2:
אה. די לבנה זאגט עדות אז ס׳איז דא דארטן א זון.
Speaker 1:
אקעי, שוין. עד כאן הלכה ד׳.
הלכה ה׳ — בית דין מחשבין בחשבונות
Speaker 1:
יעצט, ווייטער, דער רמב״ם זאגט, וואס האט א בית דין צו טון מיט די חשבונות? וואס טוען בית דין? וויאזוי מאכן זיי די חשבונות?
זאגט דער רמב״ם אז זיי טוען עס נישט. דאס הייסט, דער בית דין איז נישט נאר סומך על הראיה, דער בית דין דארף אויך מאכן א חשבון. ער זאגט אז דאס וואס ס׳איז געשטאנען “לחשוב ולידע”, ער מיינט אז דער בית דין דארף מאכן די חשבון.
איז ער דא מסביר: “בית דין מחשבין בחשבונות כדרך שמחשבין האצטגנינים”, אזוי ווי די אנדערע חכמי התכונה, די אסטראנאמערס, רעכענען אויס זאכן, “שיודעים מקומות הכוכבים ומהלכם”, דאס גייט אויף די אצטגנינים, וואס זיי ווייסן מקומות הכוכבים ומהלכם, “וחוקרין ומדקדקין עד שידעו”, אה, “וחוקרין ומדקדקין” גייט שוין צוריק צו בית דין. דער בית דין איז חוקר ומדקדק עד שידעו, זיי זאלן וויסן, “אם אפשר שיראה הירח בזמנו שהיא ליל השלשים או אין אפשר”, לויט זייערע חשבונות זאלן זיי וויסן.
שפעטער גייט ער אונז זאגן וויאזוי די חשבונות ארבעטן, יא? רייט, אבער ער זאגט אז דער בית דין איז מחויב צו רעכענען די זעלבע חשבון וואס דער אסטראנאמער רעכנט, וואס דאס הייסט אצטגנינים, יא?
וואס מיינט “אצטגנינים”?
און אונז געווענליך זאגן, משל פון אברהם אבינו, “צא מאצטגנינותך”, טייטשט מען אסטראלאגיע, שטערן-זעערס. אבער דעמאלטס איז דאך אין די אלטע צייטן נישט געווען קיין חילוק פון שטערן-זעערס און אסטראנאמערס. דער רמב״ם האט שוין געמאכט א חילוק, הימל-זעערס, הוברי שמים.
אמאל, אין די צייט פון די פסוק אט ליעסט, די זעלבע מענטשן וואס האבן געמאכט די חשבון האבן אויך געזאגט אז ממילא דאס זאגט אז ס׳איז זיין מזל. ווייל ס׳איז געווען א ערבוב ברע, ס׳איז געווען וואס זיי האבן עכט געזען, און ס׳איז געווען וואס זיי האבן צוגעלייגט זייערע תורה׳לעך.
אבער איך זאג אז ווען דער רמב״ם זאגט אצטגנינים מיינט ער די חלק אסטראנאמיע, נישט אסטראלאגיע, די חשבון.
נפקא מינה למעשה פון די חשבונות
און דער בית דין דארף וויסן צו ס׳קען זיין אז ס׳זאל קומען היינט עדים. און וואס איז נוגע די וויסן? זאגט ער, ס׳איז נוגע למעשה.
“אם ידעו שאפשר שיהא נראה”, דארפן זיי זיין גרייט אויף דעם. “יושבים”, זיי דארפן בלייבן אין בית דין, זיי גייען נישט אוועק פון בית דין. “מצפים על העדים כל היום כולו עד שיהא יום שלשים”, זיי דארפן בלייבן ביז ווען די עדים קענען נאך אנקומען.
און וואס געשעט דעמאלטס? “אם באו עדים”, איז טוען זיי דאס וואס בית דין טוט, זיי דארפן מאכן דרישות וחקירות. אין הלכות סנהדרין שטייט פונקטליך וויאזוי דרישות וחקירות ארבעטן. “ונאמנו דבריהם”.
Speaker 2:
יא, דא זאגט ער וואס, חקירות איז דאס?
Speaker 1:
יא, יא, ווייל ס׳איז דא געוויסע דרישות וחקירות פאר די קידוש החודש. נישט סתם, ס׳איז אפשר קאנעקטעד, אבער יא.
“ונאמנו דבריהם איז מקדשין אותו”. ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל אפילו נאכדעם וואס זיי ווייסן אז ס׳דארף קומען, דארף מען נאך חוקר ודורש זיין די עדים. זיי ווייסן נישט אז ס׳דארף קומען, לאמיר פארשטיין, זיי ווייסן אז ס׳קען קומען. ווייל פאקטיש צו זען איז תלוי, איך ווייס נישט פארוואס, אלע מיני זאכן. זיי דארפן וויסן אז דער חשבון זאגט אונז אז ס׳קען היינט קומען עדים.
“ואם לא נראה”, אויב ס׳איז נישט געווארן געזען, “ולא באו עדים”… ס׳קען זיין צוויי זאכן, דאס זאגט, “ואם לא נראה”, ס׳איז פארוואלקנט גאנץ ארץ ישראל, מ׳קען נישט זען. אדער פונקט עדים נישט געקומען, איך ווייס נישט, דער עולם איז געווען פארשלאפן די וואך.
דעמאלטס “משלימין שלשים”, מאכט מען די דרייסיגסטע טאג איז נאך א חלק פון די פאריגע חודש, “ויהא החודש מעובר”.
דיסקוסיע: דער בית דין מוז ווארטן
Speaker 2:
זיי דארפן אידער וועי ווארטן, כאילו. זיי דארפן ווארטן. ס׳איז טאקע, איינמאל א וואך דארפן זיי בלייבן. ס׳איז נישט קיין ניין-טו-פייוו דזשאבס, ס׳איז א וואטעווער שפעט ביינאכט דזשאב.
Speaker 1:
אקעי, איך מיין, ווייל איך געדענק א הלכה אז אויב די בית דין האט זיך שוין אויפגעשטעלט, דעמאלטס קען מען שוין נישט מקבל זיין די חודש די וואך. איך האב געלערנט עפעס א משנה אין סלויטא.
Speaker 2:
די חודש מיינסטו?
Speaker 1:
יא.
Speaker 2:
סאו דאס איז אן ענין אז די בית דין זאל בלייבן במקום קביעותם.
Speaker 1:
יא, איך פארשטיי. איך מיין אז צו זאגן, ס׳מיינט אז מ׳ווארט, דעמאלטס איז מען רעדי צו מקבל זיין טעם. ס׳קען זיין אז ס׳איז גערעכט אז ס׳איז דא א הלכה אז מ׳דארף טאקע ווארטן, אבער לאו דוקא דאס וואס… ס׳איז דא די לשון שהיה הקדוש ברוך הוא יושב ומצפה לו… אויף…
Speaker 2:
ניין, ס׳איז נישט יציאת מצרים.
Speaker 1:
אקעי, “ואם ידעו בחשבון שאין אפשר שיהא ראה”…
קידוש החודש: חשבון מכחיש עדים, מצות עשה על בית דין, וקביעות החודש בארץ ישראל
חשבון מכחיש עדים — דער רמב״ם׳ס שיטה
דאס הייסט, ער האט געזען עפעס זעט אויס ווי א לבנה, אבער ס׳איז נישט די לבנה.
סאו, דער רמב״ם לערנט אז דער חשבון קען ממש מכחיש זיין די עדים. דאס הייסט, אפילו ס׳קומען קלאר עדים, צוויי כשר׳ע אידן, זיי זאגן, “איך האב געזען”, זאגט דער בית דין, “אתה שקרן או מדומיין, און קענסט דיך גיין צו אלע רוחות.”
דער רמב״ם וועט שטימען אז דאס וואס איז זיכער מבחינת השכל איז מער זיכער ווי ווען מענטשן האבן עס געזען. הגם אז מ׳דארף עדים כדי צו מקדש זיין דעם חודש, דער חשבון אליינס זאגט אונז נישט אז מ׳האט עס געזען, און ס׳איז פאר סאם ריזען א מצוה מ׳זאל עס זען, דאס אליינס איז אביסל שווער צו פארשטיין די סברא, אבער אזוי איז דער רמב״ם.
אבער מצד שני איז דער רמב״ם זייער זיכער וועגן זיין חשבון, ער זאגט אז די חשבון איז גענוג גוט, און קיין שום אנדערע אסמכתא. ס׳קומט עדים קעגן דעם חשבון, גלייבט מען זיי נישט.
אנאלאגיע צו הלכות נבואה
דאס איז אזויווי דער רמב״ם זאגט לגבי הלכות נבואה. עדות איז גוט אויף א דבר אפשרי. אויב ס׳האט געקענט זיין, גלייב איך א עדות. אויב ס׳האט נישט געקענט זיין, קענען זיין כל עדים שבעולם, ס׳איז נישטא קיין שום ענין צו גלייבן, מ׳טאר נישט גלייבן.
און דעם זאגט דער רמב״ם אז אויב ס׳קומט א נביא און ער זאגט קעגן די תורה, גלייבט מען אים נישט, ווייל דער שכל זאגט עס. און קענסט אדער זאגן ער איז א רשע, אדער ער איז א שוטה, קענסט אייביג נוצן איינע פון די צוויי, אדער שקר אדער דמיונות.
אה, די הייליגע תורה זאגט “בזדון דבר הנביא”, אז אלעמאל איז ער א רשע. פארוואס קען ער נישט זיין אזא מדומיין? ווייל מ׳האט דאך נאר גענומען איינער וואס איז פאטענשעלי א נביא, ער וועט דאך זיין א חכם, יא? אויב ער איז א חכם, ער קען נאר זיין א רשע. ווייל מ׳האט אים גענומען צו זיין א פאטענשעל נביא, לויט דעם רמב״ם׳ס חשבון, יא.
איך האב געמיינט סתם אזוי, ווייל אויב מ׳וועט זאגן אז ס׳איז א טעות, מ׳וועט נישט מלמד זכות זיין די תורה, זאגט ער, זיי נישט מלמד זכות. אויך, ער איז דאך אן ערליכער איד, ער ווייסט דאך אז מ׳טאר נישט זאגן קעגן די תורה, ער זאגט די דין עבודה זרה, סאו דאס קען נישט זיין א דמיון.
שוין, זאגט דער רמב״ם ווייטער.
הלכה ז: מצות עשה מן התורה על בית דין
יעצט ענדיגט דער רמב״ם מיט דעם: מצות עשה מן התורה על בית דין. ער ענדיגט צו נאכאמאל, אביסל ער חזר׳ט צו איבער. ביז יעצט האט ער געזאגט אז ס׳איז מסור, יעצט זאגט ער אז דאס איז טאקע א מצוה.
א מצוה סיי אויף די בית דין, שיחשבו וידעו, זיי זאלן מאכן די חשבונות, און וואס זאלן זיי וויסן.
חידוש: יעדער חבר בית דין דארף אליין וויסן
ס׳איז מיר אינטערעסאנט צו ס׳איז גענוג אז איינער פון די בית דין זאל זיין איינער וואס איז גוט אין דעם, אדער יעדער פון די בית דין דארף עס אליין לערנען. זעט דא אויס יחשבו, אלע פון זיי.
ער זאגט אז ס׳איז דא אסאך מאל בית דין, שטעלט צו למשל, ווייסט, א בית דין פון בטלנים? ס׳איז דא איינער וואס זאל נעמען עפעס אן אקאונטענט וואס האט געלערנט חושן משפט. א חלק פון די בית דין, ער העלפט זיי ארויס. ער העלפט זיי ארויס. ווייל אויב מ׳דארף א בית דין, איז וואס… אויב יעדער איז סומך אויף יענער, ס׳דארף זיין דריי אדער דריי און צוואנציג, אבער דאס קענסטו זאגן אז… אז וואס? אז די בית דין טראסט א צווייטן? איז וואס טוט די בית דין? יענער איז מסביר, ער העלפט זיי.
אבער דאס זעט אויס ווי יעדער איינער פון זיי דארף וויסן. אם יראה ירחו לא ירחו. איך מיין אז יעדער זאך, די בית דין וואס איז סומך אויף איינער, איז דאך נישט קיין בית דין, דאס איז דאך איינס. ס׳שטייט דאך אזוי אז די חברי בית דין דארף מען וויסן אלע חכמות וכדומה.
די דריי סטעפס פון די מצוה
שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה. די לחשב ולדעת איז כדי צו וויסן אויב ס׳קען זיין אז ס׳זאל זיין א ראיה.
ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החדש, מ׳זאל אויספרעגן די עדים. און נאכדעם, דער חלק פון די מצוה איז נאך עד שיקדשו את החדש, און נאכדעם איז נאך די מצוה ווייטער, וישלחו וידיעו את שאר העם באיזה יום ראש חדש.
ס׳איז דא דריי סטעפס. די מצוה איז אלע דריי סטעפס צוזאמען. כדי שידעו באיזה יום…
חידוש: דער עיקר פון קידוש החודש איז להודיע
איך מיין אז דאס איז מסביר אביסל אויף די קידוש החודש. דאס הייסט, קידוש טאג טאקע אין וויכטיג, אבער די פוינט פון די קידוש איז להודיע. ניין, אפשר די ידיעה פעלט אויס פאר די גאנצע פאלק. ס׳פעלט אויס צו וויסן ראש חודש ווען ס׳איז געווען הלל.
סאו דער וואס איז נאנט ווייסט פון די קידוש אליין, און דער וואס איז ווייט דארף מען טאקע אים שליח אז ער זאל וויסן. סאו יעלה ויבוא און הלל האבן טאקע נאר די נאנטע געוואוסט אויף די ערשטע טאג. אטער געטראכט, מ׳האט געזאגט מספק, מ׳דארף זען די רמב״ם דערינגען אין שפעטער.
אבער וואס איך מיין צו זאגן איז, ס׳זעט מיר אויס אז די טעם פון פון די מצוות קידוש, אבער די איידיע דערפון איז צו מודיע זיין. ווייל וואס איז די איידיע פון קידוש? קידוש זאגט אז די בית דין איז קובע, און יעצט ווייסט יעדער, און דער וואס איז פון די ווייטנס באקומט דאס א שליח.
זייער גוט.
פסוק: “אשר תקראו אותם”
שנאמר, פון וואו ווייסט מען אז די מועדות איז תלוי אין דעם מודיע זיין? שטייט “אשר תקראו אתם” — ענק זאלן רופן מקראי קודש. טייטש אז די מקראי קודש ווערט מקראי קודש בעיסד אויף די בית דין וואס האט קובע געווען.
וועלכע טאג דארפן זיי טאקע אויסרופן? דאס הייסט, לכאורה דארפן זיי אויסרופן פאר יעדער איינער. פון דעם לערנט מען אז מ׳דארף עס אויסרופן. ס׳טייטש אז אלע מענטשן ווען זיי פראווען יום טוב, זאל עס זיין בעיסד אויף די הכרזה וואס זיי האבן באקומען צוויי וואכן פארדעם אז ס׳איז געווארן ראש חודש.
גייט, אבער ס׳זעט מיר אויס אז ס׳איז דא א… דאס איז די מצוה. איך מיין אז וועגן דעם מאכן איז ראש חודש מענטשן. די הכרזה החודש הזה, ראש חודש יואל ויואל. מ׳מאכט שוין פאר שבת אויס אז מ׳ווייסט שוין פריער. דאס איז עפעס די די די פסוק.
ושמרת את החקה הזאת, די חקה פון פסח זאל מען אפהיטן למועדה לויט די מועד, לויט די קביעת המועד פון ראש חודש. יא, דאס טייטשט עס?
אה, דאס הייסט דאס איז די המשך פון די זעלבע פסוק, נישט ממש די זעלבע פון דעם פסוק, אבער דאס מיינט ער צו זאגן אשר תקרא אתם במעדם, רייט? אלה מועדי ה׳ אשר תקרא אתם מקראי קדש, אלה מועדי, שטייט אשר תקרא אתם במעדם. דאס הייסט צו רופן די חודש פארדעם, און טאקע מאכן דחוקה אין די מועד וואס מ׳האט גערופן.
למועדה בימים ימימה, אפשר איז דאס ווארט בימים ימימה אין די זעקט טאג? ניין, יום ימימה מיינט יעדע יאר. למועדה מיינט למועד שקראו, וואס מ׳האט דערקלערט מקרא קודש. ווייל מועד שטייט אלה מועדי שתקרו אתם, וויאזוי ווערט דער מועד? על ידי וואס די בית נתקרסט הייסט מקדש ושלח וכו׳, און טאקע די אידן זאלן מאכן דעמאלטס ראש חודש.
הלכה ח: קביעות חדשים נאר בארץ ישראל
אין מחשבין, מ׳מאכט נישט די חשבונות אין די קביעות חדשים אין די עובר שנים, וואס ער האט פריער געזאגט, מ׳מאכט די עקסטערע חודש, אלא בארץ ישראל. דאס איז א זאך וואס איז תלוי אין ארץ ישראל, שנאמר, שטייט אין פסוק, כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים.
קשיא אויפן פסוק
ס׳איז אינטערעסאנט, אז פון דעם פסוק וואלט מען געקענט ארויסלערנען אז אלעס וואס עס זאל צוטון מיט תורה זאל האבן זאכן לויט ארץ ישראל. איז טאקע אזוי אז די בית דין הגדול שבארץ ישראל איז אסאך זאכן, אסאך הלכות וואס איז תלוי אין די בית דין הגדול שבארץ ישראל, אבער ספעציפיקלי דא, פון וואו ווייסן זיי? תצא תורה מיינט די תורה פון קפירות החדשים? איך ווייס נישט וואס דערפאר איז.
אקעי. אקעי, אויך נאר די בית דין הגדול בכלל, מ׳דארף האבן א בית דין של כ״ג פאר קביעות החודש. נישט קיין חילוק, אבער אפילו ס׳איז דא אזא בית דין אין חוץ לארץ איז אויך נישט גוט. מ׳וועט שוין זען אז ס׳איז דא דערקעגן איין עצה.
אדם גדול בחכמה וואס איז ארויס קיין חוץ לארץ
זאגט דער רמב״ם, ואם היה אדם גדול בחכמה, אויב ס׳איז דא א מענטש וואס איז גרויס בחכמה, ונסמך בארץ ישראל, און ער האט באקומען סמיכה, ער איז מקבל געווען פון די חכמי ארץ ישראל, ויצא לחוץ לארץ, ס׳טייטש, ער איז שוין געווען א חכם אין ארץ ישראל, זיין חכמה איז חכמת ארץ ישראל, און נאכדעם איז ער ארויסגעגאנגען קיין חוץ לארץ, ולא הניח בארץ ישראל כמותו, און ס׳איז נישט געבליבן נאך אזא חכם ווי אים אין ארץ ישראל, הרי זה מחשב ומקדש חדשים ומעבר שנים בחוץ לארץ, ער קען יא זיין מחשב און קובע זיין חדשים און מעבר זיין שנים אין חוץ לארץ, ווייל ס׳איז ווייטער א מציאות מיט א עצת התורה, ס׳איז ווייטער די חכמה פון ארץ ישראל. אבער ער קען יא, אפילו ער איז אין חוץ לארץ.
חידוש: איין אדם גדול בחכמה איז גענוג
דאס איז יא משמע אז איין אדם גדול בחכמה איז גענוג. דאס הייסט, ער ווייזט דארט אז ער האט מיט זיך א בית דין, אבער אפשר איז גענוג אז איינער פארשטייט. אה, אינטערעסאנט. יא, ס׳קען זיין.
ווען ס׳וואקסט אונטער א נייער חכם אין ארץ ישראל
ואם נודע לו שנעשה בארץ ישראל אדם גדול כמותו, וואס טוט זיך ווען איינער איז געווען דער אדם גדול אין ארץ ישראל און ער איז געגאנגען קיין חוץ לארץ און לא הניח כמותו, אבער אינצווישן איז אונטערגעוואקסן א נייע, עפעס א יניקה איז אונטערגעוואקסן, און ער איז געווארן דער חכם? ואם נודע לו שנעשה בארץ ישראל אדם גדול כמותו, ואין צריך לומר אם היה גדול ממנו — פאר דעם פאדערט זיך אויך צו זיין גאר א גרויסער אדם גדול בחכמה צו איינזען אז ס׳איז דא איינער יעצט געווארן קליגער ווי מיר. אקעי, מ׳וועט שוין זען. אינטערעסאנט, וויאזוי ווייסט מען דאס?
הרי זה אסור לקבוע ולעבר בחוץ לארץ, ס׳טאר אים מער נישט קובע זיין און מעבר זיין אין חוץ לארץ, ווייל יעצט איז שוין דא אין ארץ ישראל וואס האט שוין צוריק זיין אייגענעם אדם גדול בחכמה.
הלכה: ואם עבר וקבע ועבר — לא עשה כלום
זאגט דער רמב״ם, ואם עבר וקבע ועבר, אויב האט ער יא קובע געווען א חודש אדער מעבר געווען שנים ווייל ס׳איז שוין דא אין ארץ ישראל איינער וואס קען עס טון, לא עשה כלום, האט ער גארנישט געטון, ס׳גייט צוריק צו ארץ ישראל.
מעשה מיט חנניה בן אחי רבי יהושע
דאס איז געבויט אויף א מעשה. די מעשה איז געווען אזוי, אין די גמרא שטייט אזוי, ס׳איז געווען א… ווער איז עס געווען? א חנניה איז געווען דער ראש הגולה, ער איז געווען בן אחי רבי יהושע, ער איז געגאנגען אין גלות אין בבל, ער האט מעבר געווען שנים. וואס הייסט, שלחוניך כמותו בארץ ישראל האט ער מעבר געווען.
שפעטער האט מען אים געשיקט צוויי תלמידי חכמים, און מ׳האט אים געזאגט, און וואס זיי האבן געטון איז, מ׳האט אים אביסל, דא לערנט מען זיך אויס פון די פאליטיק. ער ברענגט באלד אז די ירושלמי האט אביסל אן ענליכע גירסא, די זעלבע מעשה אדער אנדערע נוסח פון די זעלבע מעשה.
האבן זיי אים געפרעגט, מ׳האט געשיקט פאר אים צוויי תלמידי חכמים, רבי יוסי בן כיפר און בן בנו של זכריה בן קבוטל, און זיי זענען געקומען צו די ישיבה אין גלות. און די ישיבה פרעגט אים, וואס קומט נעקסט? דאס הייסט, זיי זענען געקומען צום גרויסן רב׳ן צו לערנען תורה.
האט ער זיך זייער געפרייט, אה, עטץ זענטס מיר מכבד, און עטץ זענטס גרויסע רבי׳שע אייניקלעך. כידוע, זכריה בן קבוטל האט נאך געארבעט אין בית המקדש, ער ווערט דערמאנט אין מסכת יומא.
בקיצור, צוביסלעך האבן זיי אנגעהויבן צו ווייזן פאר אים אז זיי קענען בעסער לערנען פון אים. ער האט געזאגט טמא, האבן זיי געזאגט טהור, פארקערט. האט ער אנגעהויבן זיי אוועקצומאכן.
האבן זיי געזאגט, העלאו, דו האסט דאך פריער געזאגט אז מיר זענען תלמידי חכמים און רבי׳שע אייניקלעך. האט ער געפרעגט, נו, וואס ווילט עטץ פון מיר?
זאגן זיי, דאס הייסט, דו ביסט מעבר שנים בחוץ לארץ. האט ער געזאגט, וואס הייסט? רבי עקיבא האט אויך אזוי געטון.
זאגן זיי, אמת, רבי עקיבא האט נישט געלאזט כמותו בארץ ישראל.
זאגט ער, נו, איך האב אויך נישט.
זאגן זיי, יא, דו ביסט גערעכט, אבער גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים, והם שגרונו אצלך. דו האסט איבערגעלאזט קליינע ציגן, זיי זענען געווארן תישים וואס זענען שוין אויסגעוואקסן. נישט סתם זיי זענען אויסגעוואקסן, זיי האבן שוין הערנער. און דו ווייסט וואס מיינט זייערע הערנער?
זיי זאגן אזוי, גייט זאגט פאר רבי חנניא אז אזוי: טאמער פאלגט ער, איז גוט, ווייל ער דארף אויסהערן. טאמער פאלגט ער נישט,
המשך דיון אין דער מעשה פון חנניה בן אחי רבי יהושע — דער ענין פון “הניח כמותו בארץ ישראל”
דער מעשה אין בבלי און ירושלמי
דו זאגסט, וואס הייסט? רבי עקיבא האט אויך אזוי געטון. זאגט ער, אמת, רבי עקיבא האט נישט געלאזט כמותו בארץ ישראל. זאגסטו, נו, איך האב אויך נישט.
זאגט ער, יא, ביסט גערעכט, אבער “גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרנים, והם שגרוני יצליחו”. דו האסט איבערגעלאזט קליינע ציגן, זיי זענען געווארן תיישים, זיי זענען שוין אויסגעוואקסן. נישט סתם זיי זענען אויסגעוואקסן, זיי האבן שוין הערנער.
און דו ווייסט וואס מיינט זייערע הערנער? זיי זאגן אזוי, גיי זאג פאר חנניא אז אזוי, טאמער פאלגט ער איז גוט, ווייל ער האט אויף וועמען צו פאלגן. טאמער פאלגט ער נישט, זאל זיין בנידוי. און ס׳איז שרעקליך. און דו זאג פאר די גאנצע עולם אזוי, אז אויב ער פאלגט נישט, איז נא פראבלעם. זאל חנניא גיין אויפ׳ן בארג, זאל ער מאכן א מזבח, זאל חנניא זינגען און שרייען “אין לו חלק באלקי ישראל”. ענק זענען גוים, ענק האלטן זיך אין אייגענע סטראקטשער, נא פראבלעם, מאך א בית המקדש, הייב אן צו טון וואס דו ווילסט.
אה, האט ער געכאפט, ער האט טאקע אפגעטרעטן, זיי האבן געזאגט ניין, און זיי האבן געסטאפט.
דער ירושלמי׳ס פארברייטערטע ווערסיע — דריי בריוון
וואס זעט מען פון די מעשה? ער ברענגט א ירושלמי אויך די זעלבע מעשה פון די חנניא, און ער ברענגט אביסל אנדערש. ער זאגט אז רבי האט געשיקט דריי בריוון פאר אים, מיט רבי יצחק און רבי נתן.
דער ערשטער בריוו איז געשטאנען “לכבוד קדושת רבי חנניא”. וואו, די לכבוד קדושת איז גאר אן אלטע זאך. האט ער זיך מורא׳דיג געפרייט, וואו, דער רבי זאגט לכבוד קדושת.
דער צווייטער בריוו האט ער געשריבן “גדיים שהנחת נעשו תיישים”. ס׳טייטש אז ער איז געווען גרעסער ווי רבי אויכעט, יא? לכתחילה, נאכדעם איז רבי געווארן גרעסער, אדער אזוי גרויס.
אין דריטע האט ער דיר געשריבן די שארפע זאך, דו ווילסט נישט מקבל זיין דעם, מאך דיך א בית המקדש.
האט ער דער ערשטער בריוו געשיקט, און ער האט אויפגעשטאנען און געזאגט, וואו, רבי איז א גרויסער איד. ער זאגט, די צווייטער האט ער אנגעהויבן צו טראכטן. די דריטע האט שוין געוואלט שפייען אויף רבי׳ן, און מ׳זאגט, אלא דו קענסט נישט…
חידוש: דער מעכאניזם ווי מ׳מאכט יענעם מודה
לכאורה, פארוואס לערנט מען זיך פון דא? דו האסט געפרעגט פריער א קשיא, וויאזוי איז יענער מודה אז איינער איז געווארן גרעסער? זעט מען אז ס׳איז נישט אזוי סימפל.
די תירוץ איז, אזוי ווי יעדער איינער ווייסט, קודם יענער משבח, מאריך זיין חכמה, נאכדעם מאכט מען אז ער זאל מודה זיין אז דו ביסט עפעס, נאכדעם קען ער שוין נישט צוריק חוזר זיין. סאו דאס איז די וועג וויאזוי ס׳קען ווינצן מענטשן.
איך מיין, ས’איז שווער צו ווייסן, וויאזוי ווייסט מען אז יעדער איז אזוי חכם ווי דיר? ס׳האט נישט צו ס׳מיינט צו דעם, מ׳דארף זיך פארהערן. אויב איז שוין דא א נייע authority אין ארץ ישראל, א גוטע בית דין פון סמוכים, גייט עס צוריק צו ארץ ישראל. לכאורה דאס איז די ווארט.
איך גלייב נישט אז וויאזוי קען מען דאס שאצן? און אויך אן אלטער תלמיד חכם איז לכאורה אייביג מער חכם ווי דער יונגער, “גדולים נאספו יחדיו”. קען זיין דאס אליין, אז ס׳איז שוין דא אין ארץ ישראל א גוטע בית דין, גייט עס צוריק צו… ווייל דארט דארף זיין די סענטער.
רבי יצחק און רבי נתן׳ס דרשות
זאל קוק ווייטער די מעשה פון די ירושלמי, ס׳איז amazing. איז רבי יצחק אויפגעשטאנען, און זעט אויס דער חנניה האט זיך נאך אלץ נישט געלאזט. די גמרא זאגט אז ער האט זיך געלאזט, זיי האבן אלע געשטאנען, און די ירושלמי מאכט אביסל לענגער די מעשה.
איז רבי יצחק אויפגעשטאנען, ער האט געעפנט א חומש און אנגעהויבן צו ליינען, “אלה מועדי חנניה בן אחי רבי יהושע”. האט ער געזאגט, ס׳שטייט דאך “אלה מועדי ה'”. זאגט ער, “יא, אפשר האלט איר אז דאס איז מועדי ה׳, אונז האלטן אז דאס איז מועדי חנניה.” העלא?
האט רבי נתן אויפגעשטאנען און גענומען נאך א פסוק צו ליינען, “כי מבבל תצא תורה ודבר ה׳ מן הר פקוד” — זעט אויס אז אזוי האט געהייסן זיין פלאץ. אויף דעם וואס זאגט ער, ס׳שטייט דאך נישט אזוי. זאגט ער, “יא, ביי אונז שטייט ‘כי מציון תצא תורה׳, ביי ענק זעט אויס אז ס׳שטייט ‘כי מבבל תצא תורה׳.” אוי, טאטע זיסער.
חנניה גייט צו רבי יהודה בן בתירא
ער איז געגאנגען… ניין, אבער ס׳מוז זיין א חכם כמותו בארץ ישראל. קוק ווייטער אין די מעשה. ער איז געגאנגען, האט ער מקבל געווען? האט ער נישט מקבל געווען. “קבל עליהם וגעתני”.
ער איז געגאנגען צו רבי יהודה בן בתירא לנציבין. געדענקסטו, רבי יהודה בן בתירא איז געווען א גרויסער פון פסחים, יא, בן נציבין? ער איז געווען א גרויסער חכם. איז ער געגאנגען און גע׳טענה׳ט אויף זיי. ער זאגט, “זיי קומען, זיי זענען מיר מבזה, זיי גייען קעגן מיין מהלך.”
האט ער געזאגט, “ניין. מ׳דארף גיין נאך די שליחים פון ארץ ישראל.”
האט ער זיי געפרעגט, “וויאזוי ווייסטו? ווער זאגט אונז אז זיי זענען טאקע כמותי?” דאס האט טאקע געפרעגט דער חנניה בן אחי רבי יהושע. ער האט טאקע געפרעגט די שאלה, “וויאזוי ווייסטו אז זיי קענען מחשב זיין?”
האט ער געזאגט, “אז דו זאגסט אז זיי קענען נישט, וועט מען דיר פאלגן. אבער זיי זאגן אז זיי קענען יא, פאלג זיי.” איך כאפ נישט פונקט וואס דאס מיינט. “כמד לא ידעו מחשבתא דחברותי ישמעון ליה, כמד דאינון חכמין מחשבתא ישמעון ליה.” איך ווייס נישט. איך כאפ נישט וויאזוי מ׳האט אויסגעפונען.
חידוש: וואס מיינט “הניח כמותו” — א נייער פשט
בקיצור, האט ער מחליט געווען אז אין הכי נמי, ער האט געזאגט פאר יעדן איינעם מ׳זאל פאלגן אזוי ווי אים.
אבער ס׳קען זיין, איך כאפ יעצט אז ס׳קען זיין אז דו זאגסט, ס׳איז נישט קיין פשט אז ער דארף זיין גרעסער. ס׳זעט דא אויס אז ער דארף וויסן די חשבון. זעט אויס אז ס׳איז זייער א שווערע לימוד, אזוי ווי מיר האבן גערעדט אין די אנהייב שיעורים, נישט יעדער איינער פארשטייט הלכות קידוש החודש. איז דער בית דין דארף קענען די אלע פרטים פון הלכות קידוש החודש, און על פי רוב נאר איינער בדור קען עס.
און כל התורה כולה מער פון אים, איך ווייס נישט. הניח כמותו מיינט אין דעם נושא, ער דארף קענען גענוג אויף צו מעבר זיין שנים וחדשים. אזוי מיין איך איז דער פשט.
מ׳כאפט נישט פונקטליך די מעשה, וויאזוי ס׳האט אויסגעפונען. דו האסט געזאגט א טענה, רבי יהודה במסירה. ער זאגט אז מ׳גייט דיך נישט פאלגן אפשר, פארגעס פון די מעשה.
כללות׳דיגער חידוש: דער גדול הדור דארף זיין אין ארץ ישראל
ס׳זעט אויס אז ס׳איז דא א וויכטיגע ענין אז דער גדול הדור זאל זיין אין ארץ ישראל. איך מיין אז פאר די לעצטע יאר, זייט ס׳וואוינט א גרויסער ציבור אין ארץ ישראל, איז אויך אזוי, איך ווייס נישט אז ס׳איז דא דער גדול הדור פון ארץ ישראל. ס׳איז וויכטיג אזוי.
שוין געוואלדיג, ס׳זאל זיין א לעכטיגן שבת פאר אידן. דאס איז עד כאן פרק א׳.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פרק א׳ — הלכות קידוש החודש (רמב״ם, ספר זמנים)
—
הקדמה להלכות קידוש החודש
מבנה הלכות קידוש החודש
הפרקים הראשונים הם הלכות “למדניות” — כיצד מקדשים את החודש, המצווה עצמה. אחר כך נכנסים לידיעות אסטרונומיות עמוקות.
[דיגרסיה: מדוע אנשים נבהלים מהלכות קידוש החודש]
ראשית: העובדה שאנשים נבהלים מחלקי האסטרונומיה היא גילוי על כל התורה — שגם בהלכות אחרות (כמו הלכות פסח, קדשים, טהרות) אינם מבינים כל כך טוב כפי שחושבים. אלא שהם רגילים למושגים דרך הרגילות (חדר, חזרה שנתית), ולכן אינם מרגישים את החסרון. בקידוש החודש, שבו אין רגילות, מתגלה שאינם מבינים. זו ראיה שגם בלימודים אחרים מעולם לא הבינו באמת — הם “משחקים.”
שנית: אסטרונומיה ומתמטיקה הם בעצם קלים יותר מלמדנות, סברות, או ספרים חסידיים. זה “דברים פשוטים” — אין מושגים, אין סברות, רק חשבונות פשוטים. צריך רק ריכוז (קונצנטרציה) ובהירות. ההבדל: בחשבון מתמטי, אם מתבלבלים (למשל בגלל שיחת טלפון), יודעים שצריך להתחיל מחדש. אבל בסברא לעיתים אינם תופסים שהתבלבלו, כי “משחקים” ואינם חושבים באמת.
מקום הלכות קידוש החודש בספר זמנים
מדוע עומדות הלכות קידוש החודש בספר זמנים? כל הימים הטובים תלויים בקידוש החודש, כפי שהפסוק “החודש הזה לכם ראש חדשים” עומד כהקדמה לחג הפסח. אבל מכיוון שהיא מצווה מסורה ביד בית דין, הניח אותה הרמב״ם אחרי הימים הטובים דאורייתא, אבל לפני הימים הטובים דרבנן (חנוכה, תעניות) — כי בלי קידוש החודש לא יהיו חנוכה או תענית.
[דיגרסיה: הלכות קידוש החודש כחיבור נפרד]
ישנן ראיות שהרמב״ם ראה את הלכות קידוש החודש כמעט כחיבור נפרד בפני עצמו. הרמב״ם מביא דוגמה של “איזו שנה היא כעת” שאינה מתאימה לשנה שבה סיים את משנה תורה — מה שמראה שעבד עליה בנפרד. יש גם מהדורה אחרת של החשבונות. הרמב״ם עבד מאוד על ההלכות והיה לו דרך משלו בהבנת המצווה, שהרמב״ן חולק עליה, וזו מחלוקת גדולה בראשונים.
—
מנין המצוות — מצוות עשה אחת
הרמב״ם אומר: הלכות קידוש החודש היא מצוות עשה אחת — “לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום הוא תחלת כל חודש וחודש מחודשי השנה.”
פשט:
המצווה היא לחשב, לדעת, ולקבוע איזה יום הוא ראש חודש של כל חודש.
חידושים:
1) שלוש לשונות — לחשב, לידע, לקבוע: נראה כשלושה יסודות נפרדים: לקבוע הוא בית הדין שמקדש; לחשב הוא מי שעושה את החשבון המתמטי; לידע הוא מי שיודע. נשאלת השאלה: האם “לחשב” הוא אמצעי ל״לידע” (חושבים כדי לדעת), או ש״לידע” עצמו הוא מצווה נפרדת — שעצם הידיעה מתי ראש חודש היא כבר קיום מצווה? צריך לשים דגש על הוא״ו — “לחשב ולידע” הוא סט אחד (לחשב ולדעת), ו”ולקבוע” הוא דבר נפרד (המצווה על בית דין לקדש). “לידע” פירושו לדעת דרך חשבון — לא סתם ידיעה כי מישהו אמר לך. מי שיודע רק כי אמרו לו, לא עשה כלום. זה אומר שאפילו כשמכריזים את המולד לפני שבת מברכים, אינם יוצאים — צריך לחשב בעצמם את המולד.
2) מדוע לא כתוב “לקדש”? שם ההלכות הוא “קידוש החודש,” אבל במנין המצוות כותב הרמב״ם לא “לקדש” אלא “לחשב ולידע ולקבוע.” אצל הרמב״ם “לקדש” פירושו בדיוק “לחשב ולקבוע” — כלומר, מעשה הקידוש אינו אמירה נפרדת של “מקודש מקודש,” אלא כל התהליך של חישוב וקביעה. “לקדש” אינו פירושו “להקדיש” במובן הטכני, אלא פירושו לקבוע מתי החודש מתחיל. (לא תמיד אומרים ממש “מקודש מקודש” — זה תלוי בהלכות שונות.)
3) חסרה “שנים” — רק “חדשים”: הרמב״ם מזכיר רק חדשים, לא עיבור שנים. מדוע? אולי כי עיבור שנים אינו דאורייתא? אבל מפרק א׳ בפנים משמע שעיבור שנים הוא עדיין חלק מהמצווה. הרמב״ם בספר המצוות אומר שזו מצווה אחת — “חדשים ושנים” ביחד. אולי מכיוון שהשם הוא “קידוש החודש,” מביא רק זאת, כי עיבור שנים תלוי בקידוש החודש.
4) על מי המצווה? הרמב״ם בפנים אומר בפירוש שהמצווה על בית דין. אבל לא ברור אם הוא מתכוון רק לבית דין, או גם ליהודים אחרים שיש להם חלק בתהליך. במסכת שבת לומדים שקהילות שונות יכולות לצאת (אפילו לחלל שבת) כדי ללכת להעיד בפני בית דין, ועושים סעודת מצווה — מה שמראה שגם עדים ואחרים יש להם חלק במצווה. אבל אולי זה רק כי עוזרים לבית דין.
5) מחלוקת רמב״ם, רמב״ן, ובה״ג במנין המצוות: הבה״ג מונה שתי מצוות — קידוש החודש ועיבור שנה. הרמב״ן מבין שמצוות השנייה של הבה״ג (חשבון תקופות ומזלות, מהפסוק “כי היא חכמתכם ובינתכם”) אינה פירושה סתם ללמוד אסטרונומיה, אלא לדעת אסטרונומיה כדי לעבר שנה. הרמב״ם מונה זאת כמצווה אחת בלבד.
6) שיטת הרמב״ם: חשבון תקופות הוא חלק מתלמוד תורה, לא מצווה נפרדת: הרמב״ם אינו צריך ללמוד כמו הבה״ג (שזו מצווה נפרדת של “לחשב”), כי לפי הרמב״ם ידיעת כל החכמות שיש להן שייכות לתורה — היא חלק ממצוות תלמוד תורה עצמה. לימוד אסטרונומיה אינו מצווה נוספת, זה ענף של לימוד התורה. הבה״ג לעומת זאת עושה הבחנה ברורה בין תורה לחכמה, ולכן מונה זאת כמצווה נפרדת.
7) תשובת הרמב״ם — חשבון תקופות הוא לאהבת ה׳: לרמב״ם יש תשובה שבה שאלו אותו על הגמרא “כל מי שיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו מחשב” — מה החשיבות הגדולה? הרמב״ם לא ענה שזה כדי לדעת מתי לקדש את החודש. הוא ענה שהתועלת היא להכיר בגדולת ה׳ — הוא מפנה להלכות יסודי התורה, שדרך התבוננות במעשיו יתברך מקיימים מצוות אהבת ה׳. בספר המצוות אומר הרמב״ם גם שלימוד תורה הוא חלק מאהבת ה׳ — אז חשבון תקופות הוא “גשר” בין תלמוד תורה לאהבת ה׳. [הערה: שיטת הרמב״ם ש״חכמתו” של הקב״ה פירושה “חכמת מעשיו” — כי להקב״ה אין חכמה נפרדת, אלא מכירים את חכמתו דרך מעשיו.]
8) כלל הרוגצ׳ובר — לכל מצווה יש “הלכות” שלה בעולם: הרוגצ׳ובר אומר שלכל מצווה יש הלכות הדורשות ידיעות עולמיות. למשל: ללמוד הלכות שבת צריך לדעת כיצד עושים לחם (סידורא דפת), כיצד עושים עור — אלו הל״ט מלאכות. לקיים “ורפא ירפא” צריך ללמוד רפואה — הרוגצ׳ובר מביא לשון המשנה “זה מהלכות הרופאים ולא מהלכות החכמים”. כך גם חשבון תקופות הוא “חלק התורה” השייך לקידוש החודש.
אבל שאלת גבול: אם לומד ל״ט מלאכות, צריך לדעת רק כמה שנוגע להלכה. אי אפשר לומר שכל החקלאות היא ענף של חורש וזורע — אחרת יבטל כל חייו על חקלאות. ההבדל: תורה על מנת לעשות (לפסוק) היא מצומצמת; אבל תורה על מנת לחשב (ללמוד) היא רחבה יותר, והשליש אדם (כלל הרמב״ם ששליש מהלימוד על תלמוד) דואג שלא להזניח חלקים אחרים.
9) 15-16 פרקי הרמב״ם מראים שזו מצווה לכל יהודי: הרמב״ם כתב חמישה עשר-שישה עשר פרקים על חשבון תקופות — הוא לא כתב רק לבית דין. הוא כנראה עבד חודשים עם שנים על זה. זה מראה שהוא סבר שזו מצווה לכל יהודי לדעת, כחלק מתלמוד תורה או ידיעת ה׳.
10) הלכה מסנהדרין — “שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן”: אפילו על בית דין עצמו — הרמב״ם אומר שסנהדרין חייבת לדעת בעצמה חכמות (גם אסטרונומיה). אי אפשר סתם לשאול מומחה. בית הדין יכול להשתמש במומחה, אבל הוא צריך לדעת מספיק בעצמו כדי להבין שהמומחה יודע על מה הוא מדבר — שזה יהיה חלק מחכמתם.
11) תלונת הבני יששכר: הבני יששכר מתלונן שלא למד חשבון תקופות, קשה ללמוד. הוא אומר שהיום שאי אפשר לעשות זאת (אין בית דין), לפחות ילמדו. אבל הרמב״ם לכאורה לא הבין כך — אצלו הלימוד אינו תחליף (במקום) לקביעת בית דין, אלא דבר נוסף — מצווה נפרדת של ידיעה.
[דיגרסיה: על “הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו”]
כשמישהו שואל קושיה על יסודות הדעת, אין לענות “הרמב״ם היה החכם הגדול ביותר והוא הגיע למסקנה זו” — זה לא יוצא. צריך לעשות את החשבון בעצמו. רבי שמעון אומר “הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו” — זה אומר: קודם ללמוד, אחר כך אפשר לומר “אני לא מבין, הקב״ה למעלה.” אבל “אותי עזבו ותורתו לא שמרו” — בלי לימוד, אין לזה טעם.
—
הלכה א׳ — חדשי השנה הם חדשי הלבנה
דברי הרמב״ם: “חדשי השנה הם חדשי הלבנה, שנאמר עולת חדש בחדשו לחדשי השנה… ונאמר החדש הזה לכם ראש חדשים, כך אמרו חכמים: הראה לו הקב״ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה ואמר לו כזה ראה וקדש. והשנים שאנו מחשבין הם שני החמה, שנאמר שמור את חדש האביב.”
פשט:
חודשי השנה הם חדשי הלבנה — כל חודש מתחיל כשהלבנה מתחדשת. המילה “חודש” באה מ״חידוש” — חידוש הלבנה. השנים נמנות לפי החמה (שמש). “שמור את חדש האביב” — התורה מצווה אותנו לשמור שחודש ניסן (פסח) יצא באביב, שהוא פונקציה של השמש. “אביב” פירושו כשהתבואות מתחילות לצמוח (כמו שכתוב “כי שעורה אביב”), וזה תלוי בתקופת השנה של השמש.
חידושים:
1) מדוע צריך מקור שחודש = לבנה: בכל התורה “חודש” מוזכר הרבה פעמים, אבל אף פעם לא מוזכר במפורש שחודש תלוי בלבנה. הרמב״ן בפרשת החודש אומר את היסוד המפורסם שחדשים הולכים לפי לבנה ושנים לפי חמה, אבל צריך מקור לכך. אבן עזרא מביא שקראים התווכחו על זה. גם מוזכרת רחל אליאור שטוענת שהייתה שיטת צדוקים/קומראנים שהייתה להם לוח שמשי לגמרי, בלי לבנה. הרמב״ם מביא בהלכה א׳ וב׳ שני מקורות נפרדים לשני עובדות נפרדות, כי אף אחת מהן אינה ברורה מהתורה עצמה.
2) הטיעון הלשוני — “חודש” = חידוש: המילה “חודש” עצמה היא ראיה, כי פירושה “חידוש” — ורק ללבנה יש מחזור חודשי של התחדשות. לשמש אין מחזור חודשי — יש לה רק מחזור יומי ומחזור שנתי (ארבע עונות). אם הולכים רק לפי השמש, החלוקה לשנים עשר חדשים היא שרירותית — היו יכולים לעשות ארבע עונות במקום שנים עשר. עצם העובדה שהתורה מדברת על “בחדש השביעי” מראה שיש משהו יותר מסתם עונות-שמש.
גם מוזכר ש״חודש” פירושו לעיתים את יום ראש חודש עצמו (כמו “מחר חודש” = מחר חידוש החודש/חידוש הירח), מה שמראה שחודש קשור ביסודו לחידוש הלבנה.
3) ראיות מ״ירח” = לבנה: “ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים” (דברים כ״א) — “ירח” פירושו לבנה, ומשמש כמדידת זמן. גם “בירח בול הוא החדש השמיני” ו״בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי” (מלכים) — ספר מלכים משתמש ב״ירח” וב״חדש” לסירוגין. זו ראיה ברורה שחודש = ירח = מחזור-לבנה. גם נשאלת השאלה: מ״שלשה ירחים” אולי אפשר להביא ראיה הפוכה — אם כתוב ירחים בנפרד, משמע ש״חודש” אינו אותו דבר כמו “ירח”? אבל זה נדחה — רואים שתקופות זמן נמדדות לפי ירח, וזה אותו דבר כמו חדשים.
4) הפסוק “עשה ירח למועדים” (תהלים ק״ד): ראיה ברורה שמועדים תלויים בירח/לבנה. “למועדים” יכול להתכוון לא רק לימים טובים, אלא גם לחישובי זמן.
5) הראיה הראשונה של הרמב״ם — “עולת חדש בחדשו לחדשי השנה”: הרמב״ם מפרש “חודש בחדשו” — קרבן העולה של ראש חודש מובא בשעה שהלבנה מתחדשת. “לחדשי השנה” מראה שהשנה מורכבת מהחדשים — כלומר, חדשים אינם דבר נוסף שמתווסף לשנת-שמש, אלא השנה מורכבת מחדשים, מה שמחבר את שתי המערכות (חדשי-לבנה עם שנות-חמה). אבן עזרא חולק על הפירוש הזה ואומר ש״חודש בחדשו” פירושו פשוט “כל חודש” (כמו “שבת בשבתו”), לא דווקא רמז לחידוש הלבנה. מוזכר שגם “שבת בשבתו” היו יכולים לפרש “כשהוא שובת.”
6) הראיה השנייה של הרמב״ם — “החדש הזה לכם” עם המדרש: המדרש (ברייתא — “תנא רבנן”) מפרש “הזה” לא כמו “החודש הזה”, אלא “מה שאני מראה לך” — הקב״ה הראה למשה רבינו דמות לבנה ואמר “כזה ראה וקדש”. לרמב״ם אין בעיה להביא מדרש כמקור כי המדרש מקובל.
7) שינוי לשון הרמב״ם — “במראה הנבואה” במקום “באצבע”: במדרש המקורי כתוב “הראה לו הקב״ה באצבע” — הקב״ה הראה באצבעו. הרמב״ם שינה זאת ל״במראה הנבואה” כי להקב״ה אין גוף ואין אצבע. הרמב״ם מבין ש״אצבע” הוא כינוי/משל למראה הנבואה — הקב״ה מראה דברים לנביאים דרך תמונות-נבואה, לא דרך יד פיזית.
ראיה ש״אצבע” פירושה פעולת ה׳: “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך” (תהלים ח׳) — אינו פירושו אצבעות, אלא מעשה ה׳. גם “אצבע אלקים” בניסים פירושו פעולת ה׳. גם “ביד הנביאים אדמה” (הושע) — “ביד” אינו פירושו היד הפיזית של נביאים, אלא דרך נביאים. הרמב״ם אינו סובר שנביאים רואים מראות שנראות כמו גוף הקב״ה (כמו אצבע), אפילו בנבואה.
8) אולי הקב״ה הראה יותר מסתם לבנה: אולי הקב״ה הראה למשה את כל הלכות הלבנה (אסטרונומיה, חשבונות), כי שיטת הרמב״ם היא שתורה שבעל פה הקב״ה הראה למשה, והלכות קידוש החודש (אסטרונומיה) קשה מאוד ללמוד מפי הכתב — צריך לראות תמונות/מודלים. הרמב״ם כותב בתשובה שפשוט שהלכות כאלה צריכות להיראות, לא רק להיאמר. אבל הרמב״ם כאן בהקשר הזה אינו מתכוון לכך — הוא מביא את המדרש רק כראיה שחודש פירושו לבנה.
9) “והשנים שאנו מחשבין הם שני החמה” — חדשים עצמם אינם חייבים ליצור שנה: היו יכולים להיות חדשים שרצים ללא הפסקה בלי להתחבר לשנה. אבל הרמב״ם אומר שהשנה (שני החמה) היא המסגרת שמתחברת לחדשים. הרמב״ם מציב שחדשים הולכים לפי לבנה ושנים לפי חמה — אבל הוא לא אומר במפורש שזו סתירה. הוא מניח שהלומד בעצמו יבין שצריך לבוא תיקון (עיבור).
10) “אביב” אינו פירושו “אביב”: הכוונה היא ספציפית לכשהתבואות מתחילות לצמוח, שהיא תופעה הקשורה לשמש. ללבנה אין שום קשר לתקופות השנה.
—
הלכה ב׳ — שנה מעוברת
דברי הרמב״ם: “וכמה יתירה שנת החמה על שנת הלבנה — קרוב מאחד עשר יום… לפיכך כשיתקבץ מן התוספת הזה כמו שלשים יום או פחות מעט או יותר מעט, מוסיפין חודש אחד ועושין אותה השנה שלשה עשר חודש, והיא הנקראת שנה מעוברת. שאי אפשר להיות השנה שנים עשר חודש וכך וכך ימים, שנאמר לחדשי השנה — חדשים אתה מונה לשנה ואין אתה מונה ימים.”
פשט:
שנת החמה ארוכה בערך 11 ימים מ-12 חדשי לבנה. כל ~3 שנים מצטברים בערך 30 ימים, ומוסיפים חודש נוסף — ש
נה מעוברת של 13 חדשים. אי אפשר לעשות שנה של 12 חדשים פלוס ימים בודדים, כי “לחדשי השנה” לומד שהשנה נמדדת רק בחדשים, לא בימים.
חידושים:
1) מדוע לא ימים בודדים? הרמב״ם שואל: הרי היו יכולים להשאיר 11 ימים בודדים בסוף השנה במקום להוסיף חודש שלם. הוא עונה מהפסוק “לחדשי השנה” — שנה מורכבת רק מחדשים, לא מימים “עירומים” שאינם שייכים לשום חודש.
2) סברא אלטרנטיבית (שהרמב״ם לא אומר): אם היו ימים בודדים, זה היה הורס את הסדר של חדשי הלבנה — כי ראש חודש לא היה יוצא בחידוש הלבנה. זו סברא מעשית, אבל הרמב״ם לא נסמך עליה — הוא נסמך רק על הפסוק.
3) עוד אלטרנטיבה שנדחית: היו יכולים לומר שהשנה מתחילה באמצע חודש (ביום השמש הנכון), וראש החודש הראשון אחר כך הוא חודש ניסן. זה גם היה שומר על “שמור את חדש האביב.” אבל הפסוק “לחדשי השנה” שולל זאת — שנה חייבת להתחיל ולהסתיים בחדשים שלמים.
4) פירוש “מעוברת”: דעה אחת: כמו אישה הרה שנושאת גוף נוסף; דעה אחרת: “מעוברת” פירושו “מלאה” (מלשון עובר = לעבור/מלאות). גם מוזכר שגם חודש יכול להיות “מעובר” (29 לעומת 30 ימים).
—
הלכה ג׳ — הסתרת הלבנה ותחילת החודש
דברי הרמב״ם: “הלבנה נסתרת בכל חודש וחודש ואינה נראית כמו שני ימים או פחות או יותר, כמו יום אחד קודם שתדבק בשמש בסוף החודש, וכמו יום אחד אחר שתדבק בשמש ותראה במערב בערב. ליל שתראה במערב אחר שנסתרה — היא תחילת החודש.”
פשט:
בכל חודש הלבנה מסתתרת בערך יומיים — יום לפני הדיבוק (conjunction) ויום אחריו. הלילה הראשון שרואים את הלבנה שוב במערב — זו תחילת החודש.
חידושים:
1) “הסתרה” היא בעיה שלנו, לא של הלבנה: הלבנה תמיד מוארת למחצה מהשמש — רק אנחנו לא יכולים לראות אותה כי הזווית כזו שהצד המואר פונה הרחק מאיתנו. “כל הסתר, הסתר פנים הוא גם כך — אנחנו לא רואים.”
2) פירוש “דיבוק”: מונח טכני — כשהלבנה נמצאת בדיוק מול (או כמעט מול) השמש מנקודת המבט של הארץ. אז הצד האפל של הלבנה פונה לגמרי אלינו. הרמב״ם ישתמש מאוחר יותר בסוגים שונים של “דיבוקים” בחישוביו.
3) מולד ≠ ראש חודש: המולד (= דיבוק, conjunction) אינו ראש חודש. המולד הוא בערך יום לפני ראש חודש. ראש חודש הוא כשרואים את הלבנה החדשה, לא כשהיא בדיבוק.
4) מדוע רואים אותה דווקא במערב בערב? הרמב״ם אומר את העובדה אבל לא מסביר אותה כאן — מובטח שמאוחר יותר נראה את התהליך.
—
הלכה ג׳ (המשך) — ספירת 29 ימים וקביעת ראש חודש
דברי הרמב״ם: “ומונין מאותו היום תשעה ועשרים יום, ואם יראה הירח ליל שלשים יהיה יום שלשים ראש חדש… ואם לא יראה יהיה ראש החודש יום אחד ושלשים, ויהיה יום שלשים בחודש העבר… ואין נזקקין לירח בליל אחד ושלשים בין שנראה בין שלא נראה, שאין לך חודש לבנה יתר על שלשים יום.”
פשט:
סופרים 29 ימים מתחילת החודש. אם רואים את הלבנה ליל שלושים, יום שלושים הוא ראש חודש. אם לא, יום ל״א הוא ראש חודש, ויום ל׳ שייך עדיין לחודש הקודם. בליל ל״א כבר אין צורך לבדוק, כי חודש לבנה לא יכול להיות יותר מ-30 ימים.
חידושים:
1) מולד לעומת דבוק לעומת ראש חודש: ה״דבוק” (conjunction) הוא כשבכלל לא יכולים לראות את הלבנה — זה הרגע האסטרונומי המדויק. מה שאנו קוראים “מולד” הוא קצת יותר מסובך (מסיבות שונות). ראש חודש הוא כשכבר יכולים לראות שוב את הלבנה — בערך יום אחרי המולד/דבוק. מחזור הלבנה הוא דבר טבעי, ותיאורטית אפשר להתחיל לספור אותו מאיפה שרוצים (למשל מט״ו לט״ו היה גם עובד), אבל חז״ל קבעו שראש חודש הוא כשמתחילים לראות שוב את הלבנה.
2) קידוש בלילה: בראש חודש יש הבדלים — רואים את הלבנה בלילה, אבל צריך לחכות עד שעדים יבואו לומר שראו. אפשר שמקדשים בלילה, אבל עיקר הקביעה היא בבוקר (ביום).
3) ויהיה יום שלשים בחודש העבר — ידיעה רטרואקטיבית: בקידוש החודש על פי ראייה ידעו רק למחרת היום אם החודש היה חסר או מלא. לא ידעו מראש.
—
הלכה ג׳ (המשך) — חודש חסר, חודש מלא/מעובר
דברי הרמב״ם: “חודש שהיה תשעה ועשרים ונראה הירח בליל שלשים נקרא חודש חסר… ואם לא יראה הירח ויהי החודש שעבר שלשים יום נקרא חודש מעובר ונקרא חודש מלא… וירח שיראה בליל שלשים הוא הנקרא ירח שנראה בזמנו, אם לא נראה בליל שלשים אלא בליל אחד ושלשים הוא הנקרא ירח שנראה בליל עיבורו.”
פשט:
חודש של 29 ימים נקרא חסר; חודש של 30 ימים נקרא מעובר או מלא. כשהלבנה נראית ליל ל׳ נקרא “נראה בזמנו”; כשרק ליל ל״א נקרא “נראה בליל עיבורו.”
חידושים:
1) מעוברת = מלאה: הרמב״ם מביא את שני הלשונות — “מעובר” ו״מלא” — לאותו מושג. “מעוברת” ו״מלאה” הם בעצם אותו דבר, כפי שרואים גם בלשון הכתוב “כצירים בבטן המלאה” — מעוברת (אישה הרה) היא מלאה (מלאה). אולי הלשון “מעוברת” פירושו גם “מלאה” במובן מסוים.
—
הלכה ד׳ — ראיית הירח מסורה לבית דין, לא כשבת בראשית
דברי הרמב״ם: “וראיית הירח אינה מסורה לכל אדם כשבת בראשית… אלא לבית דין הדבר מסור, עד שיקדשו בית דין ויקבעו את היום ראש חדש הוא שיהיה ראש חדש. שנאמר החודש הזה לכם — עדות זו תהא מסורה לכם.”
פשט:
קביעת ראש חודש אינה כמו שבת, שכל יהודי סופר בעצמו שישה ימים ושובת בשביעי. ראש חודש צריך שבית דין יקדש אותו. המקור הוא “החודש הזה לכם” — “לכם” פירושו שזה נמסר לבית דין.
חידושים:
1) “מסורה לכל אדם” — לשון מוזרה: הלשון “מסורה לכל אדם” קצת מוזר, כי שבת היא דווקא ההיפך מ״מסורה לכל אדם” — שבת אינה מסורה לאף אחד, לא לבית דין ולא לשום אדם. הקב״ה קבע אותה בבריאת העולם (או במרה). “לכל אדם” פירושו שכל אחד שווה בזה — לאף אחד אין כוח מיוחד על שבת, כולם סופרים אותה.
2) “לכם” — מדוע פירושו בית דין? גם בקרבן פסח כתוב “לכם” (“שה תמים… יהיה לכם”) ושם הכוונה לכל אחד ואחד! התירוץ הוא מהמשך הפסוק: “וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן… החדש הזה לכם” — זה נאמר למשה ואהרן כבית דין. רק אחר כך כתוב “דברו אל כל עדת ישראל” — מה שמוכיח שהחלק הראשון (החדש הזה לכם) הוא ספציפית לבית דין, והחלק השני כבר הולך לכלל ישראל.
3) קושיה: אם חודש לא יכול להיות יותר מ-30 ימים, מה הנפקא מינה של בית דין? הרמב״ם עצמו אמר שחודש לבנה לא יכול להיות יותר מ-30 ימים — אם לא ראו ליל ל׳, יום ל״א הופך אוטומטית לראש חודש. אם כך, מה קורה אם אין בית דין? החודש יעצר? ימים טובים לא יבואו? זו קושיה לגיטימית. הרמב״ם אומר בפירוש בפירוש המשניות (ראש השנה) שאם לא היה אף יהודי אחד בארץ ישראל, המועדים היו בטלים — לא היה ראש חודש, כי צריך שבית דין יעמוד ויקדש את החודש. (אולי ימים טובים באמת לא יהיו בלי בית דין.)
4) יסוד גדול של הרמב״ם — תורה מונחת על בית דין: זה מתאים לשיטתו הכללית של הרמב״ם שעיקר תורה שבעל פה מונחת על בית הדין הגדול. אולי הרמב״ם רצה להדגיש זאת נגד הקראים, שלא הכירו בסמכות חז״ל.
5) מה עושים היום בלי בית דין? הרמב״ם אומר שהחשבון שלנו היום אינו דבר “אקראי” שקורה מעצמו — אנחנו ממשיכים מסורת מבית הדין האחרון, אנחנו עושים בשליחות הקדמונים.
[דיגרסיה: שבת בראשית לעומת ראש חודש — שתי מציאויות שונות ביסודן]
שבת בראשית — מסורה או עובדה? בשבת, אם יש ספק איזה יום זה (למשל, מי שנמצא במדבר), זו חקירה במציאות — היום קיים, רק לא יודעים איזה הוא. אפשר להכריע, אפשר להחזיק בספק. אבל בראש חודש, אם אין בית דין, ראש חודש בכלל לא קיים — זה לא ספק, זה חסרון במציאות.
הקב״ה מקדש שבת, בית דין מקדש חודש: שבת קבועה מבריאת העולם — “אתה קדשת את יום השביעי” — הקב״ה עצמו קידש אותה. משא״כ חודש — “אתם” — בית הדין מקדש. זה אומר שהקב״ה עשה את היהודים שותפים בתורה: חצי תורה מהקב״ה עצמו (שבת), חצי קשור לאנשים/בית דין (מועדים).
שבת — היום מעיד על הקב״ה: שבת היא יום המעיד על הבורא — לא חייב להיות היום הספציפי של הבריאה, אלא המחזור של שבעת ימי עבודה ומנוחה. משא״כ יום טוב — אי אפשר לקחת יום אקראי ולומר שהוא רומז ליציאת מצרים. צריך להיות היום הספציפי לפי החשבון. “הא גופא” — זה עצמו החידוש: מדוע יום טוב צריך להיות היום הספציפי? כי ביום טוב בית הדין מקדש, ובלי קביעתם אין יום טוב.
שבת היא במובן מסוים עוד יותר “אמונה” מראש חודש — כי אף אחד לא זוכר מתי העולם התחיל. בשם ר׳ נריה קליין נאמר שזו טעות לומר שסופרים שבת מבריאת העולם, כי: אברהם אבינו שמר שבת כנראה, אבל לא כתוב שהייתה לו מצוות שבת; שבת התחדשה במרה (כתוב בפירוש); מאז — מהשבת הראשונה במרה — סופרים; אפשר “לחזור אחורה” שכשהקב״ה ציווה שבת במרה, הוא ידע איזה יום זה (הקב״ה עצמו שומר שבת). העיקר: שבת היא מסורה שהולכת ללא הפסקה לפחות מימי משה רבינו. אף אחד — אפילו לא “חוקר כצדוקי” — טוען שפעם התבלבלו ובאמת שבת היא יום ראשון (חוץ מ״שאלת קו התאריך”). לא הייתה תקופה בהיסטוריה שכלל ישראל הפסיק להתקיים.
מדוע צריך בית דין דווקא ללבנה?
1) חידוש הלבנה הוא “לראית העיניים”: ההבדל בין שמש ללבנה — בשמש רואים הבדלים פיזיים עצומים (קר/חם, חושך/אור). אבל בלבנה כל ההבדל הוא רק מה שהעין שלנו רואה — היא נראית גדולה יותר או קטנה יותר. הלבנה תמיד שם, רק הראייה שלנו משתנה. לכן חידוש הלבנה תלוי באנשים — ולכן מתאים שבית דין (אנשים) יקדשו.
2) הלבנה מעידה על השמש: הצעה מובאת שבלילה רואים את השמש דרך הלבנה — הלבנה היא עדות שיש שמש.
[דיגרסיה: יום טוב של רפורמים]
אפילו רפורמי שעושה יום טוב מעיד שליהודים יש קשר לארץ ישראל מכל השנים — אבל הוא לא רוצה לעקוב אחר שיטת הרמב״ם.
—
הלכה ה׳ — בית דין מחשבין בחשבונות
דברי הרמב״ם: “בית דין מחשבין בחשבונות כדרך שמחשבין האצטגנינים שיודעים מקומות הכוכבים ומהלכם, וחוקרין ומדקדקין עד שידעו אם אפשר שיראה הירח בזמנו שהיא ליל השלשים או אין אפשר. אם ידעו שאפשר שיהא נראה — יושבים ומצפים על העדים כל היום כולו עד שיהא יום שלשים… ואם לא נראה ולא באו עדים — משלימין שלשים ויהא החודש מעובר.”
פשט:
בית הדין חייב לחשב חישובים אסטרונומיים — בדיוק כמו אסטרונומים שיודעים את מיקומי הכוכבים ותנועותיהם — כדי לדעת אם אפשר שיראו את הלבנה בליל 30 או לא. אם החישוב אומר שאפשר, בית הדין חייב להישאר יושב ולחכות לעדים כל היום. אם לא ראו או עדים לא באו, עושים את היום ה-30 עדיין חלק מהחודש הישן, והחודש הופך “מעובר” (30 ימים).
חידושים:
1) “אצטגנינים” פירושו אסטרונומיה, לא אסטרולוגיה: הרמב״ם משתמש במילה “אצטגנינים” שאנו מתרגמים בדרך כלל אסטרולוגיה (מסתכלי כוכבים, כמו “צא מאצטגנינותך” אצל אברהם אבינו). אבל בימים הקדומים לא היה הבדל בין אסטרונומים לאסטרולוגים — אותם אנשים שעשו חישובים גם דיברו על מזלות. היה “ערבוב” — תערובת של תצפיות אמיתיות עם “תורות” מוספות. הרמב״ם, שכבר עשה הבחנה חדה (הוברי שמים = אסטרולוגיה), מתכוון כאן רק לחלק האסטרונומיה — החישוב.
2) “וחוקרין ומדקדקין” חוזר לבית דין: החלק הראשון (“כדרך שמחשבין האצטגנינים שיודעים מקומות הכוכבים”) מתאר מה אסטרונומים עושים. החלק השני (“וחוקרין ומדקדקין עד שידעו”) חוזר לבית דין — בית הדין חוקר ומדקדק עד שיודעים אם יכולה להיות ראייה.
3) בית הדין חייב להישאר במקומו: יש הלכה (מוזכרת במשנה) שאם בית הדין כבר קם, אי אפשר לקבל עדות. לכן הם חייבים להישאר במקום קביעתם.
4) אפילו אחרי שהחישוב אומר שאפשר, עדיין צריך לחקור ולדרוש את העדים: החישוב אומר רק שזה *אפשרי* — אבל אם באמת *ראו* זאת תלוי בכל מיני גורמים (מזג אוויר, וכו׳). לכן צריך עדיין לעשות דרישות וחקירות לעדים.
5) “לא נראה” — שתי אפשרויות: “לא נראה” יכול להתכוון לשני דברים: (א) מעונן לגמרי בכל ארץ ישראל ובכלל אי אפשר לראות, או (ב) עדים פשוט לא באו — “העולם היה ישן.”
6) חישוב מכחיש עדים: אפילו שני עדים כשרים באים ואומרים “ראינו את הלבנה”, בית הדין יכול לומר “אתה שקרן או מדומיין” — או שאתה שקרן או שדמיינת. הרמב״ם סובר שמה שוודאי מבחינת השכל הוא יותר וודאי מעדות של אנשים. עדות טובה רק על “דבר אפשרי.” אם משהו לא יכול להיות לפי השכל, עדות לא עוזרת.
אנלוגיה להלכות נבואה: כך גם בנביא שאומר נגד התורה — לא מאמינים לו, כי השכל (התורה) אומר אחרת. הפסוק אומר “בזדון דבר הנביא” — הוא תמיד רשע (לא רק מדומיין), כי קיבלו אותו כנביא פוטנציאלי רק כי הוא חכם, וחכם שיודע שאסור לומר נגד תורה — יכול להיות רק מזיד/רשע.
—
הלכה על מצוות עשה של קידוש החודש (המשך הלכה ה׳ או ו׳)
לשון הרמב״ם: “מצות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה, ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החדש, וישלחו ויודיעו את שאר העם באיזה יום ראש חדש, כדי שידעו באיזה יום הם המועדות.”
פשט:
המצווה כוללת שלושה שלבים: (1) חישוב — לחשב אם הלבנה יכולה להיראות; (2) דרישת עדים וקידוש החודש; (3) שליחות — להודיע לכל העם איזה יום הוא ראש חודש.
חידושים:
1) כל חבר בית דין צריך לדעת בעצמו: הלשון “שיחשבו וידעו” (לשון רבים) משמע שכל אחד מבית הדין צריך להבין בעצמו את החישוב, לא רק להסתמך על אחד. כמו בכל ענייני בית דין — אם בית הדין סומך על אדם אחד, זה לא בית דין, זה “אחד.”
2) עיקר קידוש החודש הוא להודיע: תכלית קידוש החודש אינה רק מעשה הקביעה, אלא ההודעה — שכל היהודים ידעו מתי לחוג יום טוב. מי שקרוב לבית דין יודע מהקידוש עצמו; מי שרחוק צריך שליח. לכן היהודים הרחוקים בימים הראשונים רק מספק אמרו יעלה ויבוא והלל.
3) פסוק “אשר תקראו אותם מקראי קודש”: הפסוק מראה שמועדות הופכות למקראי קודש דרך זה שבית הדין קורא אותם — “תקראו” פירושו לקרוא. זה אומר שכשיהודים חוגגים יום טוב, זה צריך להיות מבוסס על ההכרזה שקיבלו. זה קשור למנהג של “ברכת החודש” — מכריזים לפני שבת מתי ראש חודש.
4) “ושמרת את החקה הזאת למועדה”: “למועדה” פירושו למועד שקראו — לפי המועד שבית הדין הכריז. “בימים ימימה” פירושו כל שנה (לא כל שישה ימים).
—
הלכה על קביעת חדשים רק בארץ
ישראל
לשון הרמב״ם: “אין מחשבין ואין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא בארץ ישראל, שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים.”
פשט:
החישוב וקביעת חדשים ועיבור שנים תלויים בארץ ישראל.
חידושים:
1) קושיה על הפסוק: מהפסוק “כי מציון תצא תורה” היו יכולים ללמוד שכל דברי תורה צריכים להיות לפי ארץ ישראל. אכן הרבה הלכות תלויות בבית הדין הגדול שבארץ ישראל, אבל ספציפית כאן לא לגמרי ברור איך הפסוק לומד דווקא קביעת חדשים.
2) לא מספיק בית הדין הגדול — צריך להיות בארץ ישראל: אפילו יש בית דין של כ״ג בחוץ לארץ, זה לא טוב לקביעת החודש. צריך להיות דווקא בארץ ישראל.
—
הלכה על אדם גדול בחכמה שיצא לחו״ל
לשון הרמב״ם: “ואם היה אדם גדול בחכמה ונסמך בארץ ישראל ויצא לחוץ לארץ ולא הניח בארץ ישראל כמותו, הרי זה מחשב ומקדש חדשים ומעבר שנים בחוץ לארץ. ואם נודע לו שנעשה בארץ ישראל אדם גדול כמותו, ואין צריך לומר גדול ממנו, הרי זה אסור לקבוע ולעבר בחוץ לארץ.”
פשט:
אם חכם גדול עם סמיכה מארץ ישראל יוצא לחו״ל ולא משאיר חכם כמוהו בא״י, הוא יכול לקבוע חדשים בחו״ל. אבל כשצומח חכם בא״י שגדול כמוהו (או גדול ממנו), אסור לו יותר.
חידושים:
1) חכמת ארץ ישראל: היסוד הוא שחכמתו היא “חכמת ארץ ישראל” — הוא קיבל סמיכה שם, חכמתו מקורה משם. לכן זה כמו ענף/המשך של ארץ ישראל.
2) אולי מספיק אדם גדול אחד: מהלשון “אדם גדול בחכמה” (יחיד) משמע שאדם אחד מספיק, אף על פי שהוא צריך איתו בית דין. אבל אולי מספיק שאחד מבין את החישוב.
3) קשה להודות: נדרש אדם גדול בחכמה גדול מאוד להודות שכבר יש מישהו בארץ ישראל שחכם ממנו.
—
הלכה: ואם עבר וקבע ועיבר
לשון הרמב״ם: “ואם עבר וקבע ועיבר, לא עשה כלום.”
פשט:
אם בעבירה קבע חודש או עיבר שנה כשכבר יש בא״י חכם — לא עשה כלום, זה חוזר לארץ ישראל.
חידוש — מעשה עם חנניה בן אחי רבי יהושע (גמרא בבלי וירושלמי):
המעשה: חנניה בן אחי רבי יהושע הלך בגלות לבבל ועיבר שם שנים, כי לא השאיר כמוהו בארץ ישראל. מאוחר יותר חכמי ארץ ישראל שלחו שני תלמידי חכמים — רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל. הם באו לישיבתו, הוא שמח וכיבד אותם (זכריה בן קבוטל מוזכר במסכת יומא, הוא עבד בבית המקדש). לאט לאט הם התחילו להראות שהם יודעים ללמוד יותר טוב — הוא אמר טמא, הם אמרו טהור. הוא רצה להוציא אותם, אבל הם הזכירו לו שהוא עצמו קרא להם תלמידי חכמים. אחר כך אמרו לו שאסור לו לעבר שנים בחו״ל. הוא השיב שרבי עקיבא גם עשה כך. הם ענו: רבי עקיבא לא השאיר כמוהו בא״י, אבל אתה כן — “גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרנים” — הגדיים הקטנים שהשארת גדלו לתיישים עם קרניים, והם שלחו אותנו אליך.
האולטימטום החד: אם חנניה מציית — טוב. אם לא — יהיה בנידוי. ויאמרו לכל העולם: חנניה ילך להר, יעשה מזבח, וישיר “אין לו חלק באלקי ישראל” — כי מי שעושה לעצמו מבנה נפרד מחוץ לארץ ישראל, זה כאילו הוא עושה לעצמו בית מקדש נפרד, אין לו חלק בכלל ישראל.
גרסת הירושלמי המורחבת — שלושה מכתבים
הירושלמי מביא שרבי שלח שלושה מכתבים עם רבי יצחק ורבי נתן:
1. מכתב ראשון: “לכבוד קדושת רבי חנניה” — חנניה שמח מאוד מהכבוד הזה.
2. מכתב שני: “גדיים שהנחת נעשו תיישים” — הוא התחיל לחשוב.
3. מכתב שלישי: האיום החד — הוא כבר רצה לירוק על רבי, אבל כבר לא יכול היה לחזור בו, כי כבר הודה במכתב הראשון שרבי הוא אדם גדול.
החידוש — המנגנון איך גורמים לאחר להודות: זה התירוץ לקושיה הקודמת — איך אפשר לצפות שהאחר יודה שאחרים גדולים יותר? הירושלמי מראה את הדרך: קודם משבחים את החכם ומאריכים בחכמתו (מכתב ראשון), אחר כך גורמים לו להודות שגם אתה משהו (מכתב שני), ואז הוא כבר לא יכול לחזור בו (מכתב שלישי). זו הדרך הפסיכולוגית איך אפשר לנצח אנשים.
דרשות רבי יצחק ורבי נתן
רבי יצחק פתח חומש וקרא: “אלה מועדי חנניה בן אחי רבי יהושע” — במקום “אלה מועדי ה'”. הנקודה: אם חנניה קובע מועדות בעצמו, אלו לא מועדי ה׳ אלא מועדי חנניה.
רבי נתן קרא: “כי מבבל תצא תורה ודבר ה׳ מנהר פקוד” — במקום “כי מציון תצא תורה”. הנקודה: אצלנו בארץ ישראל כתוב “מציון”, אצלכם בבבל כתוב כנראה “מבבל”.
חנניה הולך לרבי יהודה בן בתירא
חנניה הלך לרבי יהודה בן בתירא בנציבין וטען שמבזים אותו. רבי יהודה בן בתירא אמר לו: צריך ללכת אחרי שלוחי ארץ ישראל. חנניה שאל: “איך אתה יודע שהם כמותי?” — כלומר, איך אתה יודע שהם יכולים לחשב?
תשובת רבי יהודה בן בתירא: “כמד לא ידעו מחשבתא דחברותי ישמעון ליה, כמד דאינון חכמין מחשבתא ישמעון ליה” — אם אתה אומר שהם לא יודעים, יעקבו אחריך; אבל אם הם אומרים שהם כן יודעים — עקוב אחריהם.
חידוש: מה פירוש “הניח כמותו” — פשט חדש
מכל המעשה רואים ש״הניח כמותו” אינו פירושו שהוא צריך להיות גדול בכל התורה כולה, אלא הוא צריך לדעת מספיק כדי לעבר שנים וחדשים — הוא צריך לדעת את חישובי קידוש החודש. כפי שדיברנו בשיעורים הראשונים, לא כל אחד מבין הלכות קידוש החודש, ובדרך כלל רק אחד בדור יודע זאת. “כמותו” פירושו בנושא הזה — בידע הספציפי של עיבור שנים וחדשים.
חידוש כללי: גדול הדור צריך להיות בארץ ישראל
העיקר: מכל הסוגיה רואים שיש ענין חשוב שגדול הדור — או לפחות בית דין של סמוכים שיודעים את החישובים — יהיה בארץ ישראל. אם כבר יש סמכות חדשה בארץ ישראל, בית דין טוב של סמוכים, הסמכות חוזרת לארץ ישראל, כי שם צריך להיות המרכז. בשנים האחרונות, מאז שגר ציבור גדול בארץ ישראל, הענין גם רלוונטי — שיהיה גדול הדור בארץ ישראל.
—
בזה מסתיים הסיכום של פרק א׳ מהלכות קידוש החודש.
תמלול מלא 📝
הלכות קידוש החודש: הקדמה והלכה א
הקדמה להלכות קידוש החודש
טוב. כן, אנחנו לומדים ספר זמנים, אנחנו הולכים להתחיל הלכות קידוש החודש. כן, הלכות קידוש החודש היא המצווה של לקדש חודשים, לקבוע חודשים. ארבעת הפרקים הראשונים הם ממש למדניים, מדברים על ההלכות של איך בעזרת השם מקדשים את החודש, המצווה. אחר כך נכנסים לידיעות אסטרונומיות עמוקות.
וכן, הרבה אנשים נבהלים מהלכות קידוש החודש, כי הנושא של אסטרונומיה זר להרבה, אבל זה חלק מהתורה, ואנחנו הולכים ללמוד את זה אם ירצה השם. רבי יצחק יעזור לנו לעבור גם את החלקים הקשים, אבל על כל פנים, ארבעת הפרקים הראשונים בטוח שזה כמו הכל כל התורה כולה, זה לא אסטרונומיה עמוקה, זה היסודות של המצווה.
סטייה: למה אנשים נבהלים מהלכות קידוש החודש — גילוי על כל התורה
כן, אנחנו הולכים ללמוד את זה בפשטות, והאמת היא שצריך לדעת, אני רוצה לומר סוד, אנשים מגיעים כמו שלמדו. אני לא זוכר איזה פרק, פרק ה׳, ו׳, ז׳, אחר כך זה נעשה עוד יותר מסובך עם המתמטיקה של הפרקים. הוא אומר, אין לי מושג מה קורה כאן, וכן הלאה.
אני חושב שזה גילוי על כל התורה. נראה שכשלומדים הלכות פסח פרק ז׳, מה שזה לא יהיה, חמץ ומצה, גם לא יודעים מה קורה. אנחנו התרגלנו יותר. אני מתכוון לסודות שלמדנו יותר פעמים, לומדים בחדר, כל שנה לומדים קצת הלכות פסח, יודעים קצת יותר את המושגים. לומדים את זה, מגיעים יודעים את זה.
אחר כך מגיעים לדבר שקודם כל לא הורגלו ללמוד, אז לא יודעים את זה. ושנית, נראה, נראה שקשה להחזיק ראש. כן, אסטרונומיה ומתמטיקה בעצם יותר פשוטים מלמדנות, להבין את החילוק של מצוות צריכות כוונה, כי זה לא קונצפט, זה לא דבר שצריך להכניס לראש. זה פשוט, צריך להחזיק ראש, כן, זה כמו חשבון.
תסתכל על הלבנה, זה כאן, זה שם, תחשב שתיים כפול ארבע, והזמן מחולק, וכן הלאה. זה בעצם דברים פשוטים מאוד. פשוט אני מתכוון שזה… כן, מבין? אין בזה שום סברא. יש הרבה פעמים ילדים, הם מבינים הרבה יותר קל מתמטיקה. אבל לא רק ילדים, הרבה אבות גם. עומד יותר קל math או אסטרונומיה מאשר למדנות או פילוסופיה או ספרים חסידיים. ספר חסידי הרבה יותר סתום מכל הלכות קידוש החודש.
אלא מה? קודם כל, הורגלנו, הורגלנו גם לא להבין. וכשמגיעים להלכה רואים שצריך פשוט להחזיק ראש. להבין חשבון בסיסי, נדרש ריכוז מסוים, בהירות מסוימת, ורוב האנשים או הרבה אנשים תופסים שהם לא יכולים להחזיק ראש, וכאן יש גילוי שהם מעולם לא החזיקו ראש. הוא משחק עם כל שאר הדברים, כי הוא משחק.
יש לי ראיה, כי הרבה מאוד אנשים אומרים שכשמגיעים לקדשים או טהרות, שם זה מאוד קשה. קדשים לא יותר קשה מהלכות שבת, אלא שזה קשור להרגל. הלכות שבת אתה רגיל, ממילא אתה צריך פחות לחשוב, כי את כל המושגים אתה כבר יודע, ואתה יכול ללכת עם הזרימה, ובורא עולם אחד בקדשים וטהרות. היום, לא למדת שתדע בחדר, אתה צריך להשקיע יותר ראש, אבל זה לא יותר קשה. וכאן יש רמה אחרת של השקעת ראש. לפחות מי שלמד מתמטיקה בסיסית, צריך להיות מסוגל לשרוד את ההלכות.
שתי נקודות: גילוי של חוסר בריכוז, ושמתמטיקה בעצם יותר קלה
נכון, אז אני מתכוון לומר, יוצא שתי טענות שאני טוען. טענה אחת היא שבכל התורה יש חרדה אמיתית, מהעובדה שאם היית משקיע את תשומת הלב, הדיוק שנדרש, להבין דבר שאתה לא יכול, דבר שאתה יכול, אבל יצא הרבה יותר בהירות שאין לך, כי הורגלנו כך לשחק. זה דבר אחד. לעשות מחדש את החשבון, תעשה שוב את החשבון כל פעם שלומדים. לא רק החשבון, אפילו ההבנה. הבנה, זה הדבר השני.
נכון, זה סוג אחר. זה סוג אחר, אולי סוג אחר של מחשבה, אבל זה גם דורש הרבה ריכוז. כן, אחד עומד באמצע לעשות חשבון של מתמטיקה, והוא מקבל שיחת טלפון, הוא תופס שהוא התבלבל, הוא צריך להתחיל מחדש. אבל כשהוא באמצע סברא, הרבה פעמים הוא לא תופס שהוא צריך להתחיל מחדש, כי הוא לא חושב עכשיו באמת, הוא משחק.
והנקודה השנייה שהייתי טוען היא שבעצם זה יותר קל. להיפך, להחזיק ראש בסברא יותר קשה מאשר להחזיק ראש במספרים, כי מספרים זה דברים פשוטים בעצם. צריך להיות רגיל, זה נכון, אין שום אמונה, אין שום הקדמה. זה פשוט, אתה יכול לעשות את זה בעצמך ולבדוק כל הזמן. עושים דברים אחרים. צריך להבין איך מישהו אחר חשב, לא איך אני חושב. גם זה נכון, נכון, יש הרבה פחות מה שמישהו אחר חשב כאן. אז, אבל בכל מקרה, כל זה נוגע למה שנדבר עליו אחר כך.
מקום הלכות קידוש החודש בספר זמנים
אבל עכשיו נלמד את הראשון, בערך חצי מהלכות קידוש החודש כמעט אני מתכוון, זה פחות או יותר פשוט, אני אעשה את זה גם כן. אחרת מאשר למשל הלכות, מה לומדים עכשיו הלכות שקלים, שהרמב״ם אמור כותב את המשנה עם הגמרא פחות או יותר, אין כאן קונצפטים חדשים, דרכים חדשות שהוא מבין.
כאן כן, יש במסכת ראש השנה, יש במסכת סנהדרין, כל המקומות שהרמב״ם מבוסס עליהם, אבל זה כן אחת ההלכות שהרמב״ם עיבד מאוד חזק ונתן את… כן, אני לא יודע אם עכשיו מתכוון, אני מתכוון רק לדבר אחד, אין כאן הלכות. כן יש במסכת ראש השנה, יש משניות, אבל אני מתכוון לומר יותר, לרמב״ם יש מהלך מסוים אצלו. איך הוא מבין את ההלכה שהוא מחדש. הרמב״ן חולק, ויש מחלוקת גדולה בראשונים עם כל ההבנה שלו של מהי המצווה של קידוש החודש, איך זה עובד, איך זה מתחבר לחשבון, וכו׳. אבל כאן יש גם חידוש.
כן. צריך גם לדבר על זה, איך זה נכנס כאן לספר זמנים, איך זה שייך? דיברו על זה. כן, מבינים שכל הימים טובים תלויים בקידוש החודש, כמו שאכן הפסוק “החודש הזה לכם ראש חדשים” עומד כהקדמה לחג הפסח. אבל מאחר שזו מצווה שמסורה ביד בית דין, הוא שם את זה אחרי הימים טובים, אבל לפני הימים טובים דרבנן. אה, כי אותם רבנן הם עושים את החודשים. כשלא קידוש החודש אנשים, לא יהיה חנוכה ותענית. אה, אני לא יודע איזה תורה.
אבל אולי מעניין, כאילו המצווה האחרונה דאורייתא שהוא אומר, אתה יכול לומר את זה? או אחת לפני האחרונה? תענית? לא ברור. לא ברור למה הוא שם את זה כאן.
הלכות קידוש החודש כחיבור חיצוני
אני זוכר שיש ראיות, אולי לא חלק ההלכה, יותר חלק המדע. יש ראיות, אני זוכר, שהרמב״ם כתב הלכות קידוש החודש חיצוני לכל הספר שלו. לא מסתדרות השנים, אני זוכר הוא מביא, כי הרמב״ם בהלכות קידוש החודש אומר איזו שנה זה היום, אחת מהדוגמאות שלו, וזו שנה אחרי, אני זוכר, שהוא כותב שהוא סיים משנה תורה, או להיפך, משהו כזה. מסתבר שהרמב״ם הסתכל על זה כחיבור חיצוני.
יש אפילו מהדורה אחרת של החשבונות של הרמב״ם. כן, יכול להיות שהוא תיקן את זה כמה פעמים, ומחק, ושכתב, מה שהוא עשה בכל משנה תורה. יכול להיות שזה שזה לא במקומו, יכול להיות כי הרמב״ם הסתכל על זה קצת כחיבור חיצוני. כן, זה שייך למצווה, אבל זה בעצם חיבור בפני עצמו, והרמב״ם לקח את זה מאוד ברצינות, הוא עבד חזק על הפרק, על ההלכות.
דיון: האם הרמב״ם פרסם את המשנה תורה בקונטרסים?
כשהרמב״ם פרסם בפעם הראשונה את המשנה תורה, הוא פרסם את זה באופן שהכל היה גמור? הוא פרסם את זה בקונטרסים?
לא, זה היה גמור לגמרי. אבל אני מדבר מתוך כדי העבודה שלו.
אוקיי, בסדר.
מנין המצוות — מצוות עשה אחת
הלכות קידוש החודש. אומר הרמב״ם, הלכות קידוש החודש היא מצווה אחת, מצוות עשה אחת. והוא, המשמעות בספר זמנים יש מאוד מעט לא תעשה, לפחות בחלק השני של הימים טובים והלאה. והוא, מצוות העשה היא לחשב, לחשב, ולידע, ולדעת, ולקבוע, ולקבוע. שלושה דברים. באיזה יום היא תחלת כל חודש וחודש מחודשי השנה. הוא צריך לדעת ולקבוע איזה יום הוא היום הראשון של החודש מכל החודשים. הוא צריך לדעת מתי ראש חודש.
ניתוח: לחשב, לידע, לקבוע — שלושה אלמנטים או מצווה אחת?
מעניין, כאן הוא אומר שלושה דברים: לידע, לחשוב, ולקבוע. נראה כמו שלושה דברים: כן, לקבוע הוא לכאורה בית הדין שמקדש, הם קובעים. ולידע ולחשוב הוא מי שעושה את כל חשבון המתמטיקה, ולידע הוא מי שיודע. אני יודע, כשמישהו יודע שמישהו יודע שבראש חודש הוא, הוא עושה מצווה. האם החשבון כדי לידע, או לידע אחרי חשבון, אחרי חשבון, או לידע הידיעה עצמה היא מצווה? נדע באמת יותר בפנים, כי לא ברור אם אפשר לדייק, אבל המקום העיקרי שצריך להציב הוא בפנים, איך הרמב״ם כותב מהי המצווה.
למה לא כתוב “לקדש”?
אבל קודם כל, הוא לא אומר כאן לקדש. קדש. כלומר, השם עצמו הוא הלכות קידוש. השם של הפרק של כל ההלכה הוא קידוש החודש, אבל הוא לא אומר לקדש.
נכון. קודם כל, גם חסר כאן שנים, כתוב כאן רק חודשים. אבל אולי דווקא בגלל זה, כי זה דאורייתא? זה דרמא עם פרק א׳ משמע שזה עדיין חלק מההלכה, זה עוד דין במצווה. אבל אולי כי זה נקרא קידוש החודש, לכן הוא מביא דווקא רק את זה, כי הכל תלוי, הכל מחובר.
אני חושב שפשוט המשמעות, הלקדש מתכוון אצל הרמב״ם לחשב עליה ולקבוע, אולי זו המשמעות. כי לקדש טכנית מתכוון לומר מקודש. לא תמיד אומרים מקודש מקודש, זה תלוי בהלכות שונות. זו סתם דרך אחת איך מכריזים לעולם. לשון קדש לא קדוש, טכנית זה לא קדוש.
על מי המצווה? רק ראש בית הדין?
ראש חודש, זה לא רק פשט שרק ראש בית הדין יש לו את המצווה, למשל, ראש בית הדין יש לו את המצווה. צריך לדבר על זה חיצוני, רגע, אבל אני רוצה לומר שלא הלשון לקדש מתכוונת שאומרים שהיום ראש חודש, לכאורה מזה נקרא לקדש, מקדשים את הקדושה, לראש חודש יש איזושהי קדושה, מביאים קרבנות וכדומה.
אבל לכאורה, העיקר לא מה שאתה אומר, העיקר לא לעשות את החודש. זו לא המצווה, המצווה היא לעשות מתי החודש מתחיל. מהו, איך עושים את זה? דרך זה שמחשבים את החשבון ומבררים, לפעמים לידי אולי דרך ראייה, צריך מיד לראות את היחסים לראייה ולחשבון. כי נראה שהרמב״ם סובר שכל זה חלק.
נראה שאתה שואל שהמצווה היא על ראש בית דין. בכלל, הרמב״ם בפנים הולך לומר בפירוש שהמצווה היא על בית דין. אבל לא ברור שהוא מתכוון לומר שהמצווה היא רק על בית דין. או שזה מוטל על בית דין שצריך לעקוב אחרי מה שהם קובעים מתי ראש חודש, אתה כבר יכול לעשות בעצמך.
לכאורה יש מקומות שמשמע שכל היהודים שיש להם חלק בזה זו מצווה, והם למדו שמותר לצאת. כן, למדנו במסכת שבת, אני זוכר במסכת שבת, כלים שונים שמותר לקחת בשבת כדי שיוכלו ללכת. כן, אבל אני לא יודע אם זה… ועושים סעודה, סעודת מצווה זה נקרא.
אוקיי, אבל זה יכול להיות, כי בוודאי אתה עוזר לבית דין. אני מסכים, נראה כך. מיד נראה, הרמב״ם לא הביא את זה.
מצווה של “ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם” — חישוב תקופות ומזלות
מחלוקת רמב״ם ורמב״ן במנין המצוות
יש עוד מצווה שנקראת “ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם”, כתוב בגמרא שזה חישוב תקופות. אז יש שתיים, שלושה פירושים במימרא. כלומר, הרמב״ן טען שהפסוק מתכוון למצווה של לעשות עיבור שנה. הרמב״ן אומר שיש שתי מצוות, הבה״ג מנה שתי מצוות. יש לרמב״ן, המצווה השנייה שהבה״ג מונה… הבה״ג מנה כמצווה של לדעת אסטרונומיה, כן? לא, לא כתוב שם חודש, כתוב תקופות, מזלות. אז זה אני אומר, יש מחלוקת. הרמב״ן הבין שמה שהבה״ג מתכוון לומר הוא לא לדעת אסטרונומיה, אלא ל… כלומר, צריך לדעת אסטרונומיה בשביל זה. בשביל קידוש החודש? לא קידוש החודש, בשביל עיבור שנה. לדעת איזה… זו המשמעות.
והרמב״ן יש לו טענות על הרמב״ם, למה הוא מונה מצווה אחת בקידוש החודש? מה קרה למצווה של לעשות עיבור שנה? הרמב״ם אומר שזו מצווה אחת, ובספר המצוות הוא אומר ברור, “חדשים ושנים”. נכון. כאן זה חסר, אבל עדיין בפרק הוא אומר את זה כן ברור. נכון. שזה אחד.
שיטת הרמב״ם: חשבון תקופות הוא חלק מתלמוד תורה
יש אחרים שלומדים את הרמב״ם, שלכאורה כך הוא למד, ואחרים לומדים גם בבה״ג כך, שיש מצווה חיצונית של לחשב. המצווה היא לא ל… כלומר, כאן מדברים על המצווה של לומר מתי ראש חודש, כדי לומר. את כל מיני פרטי ההלכות אפשר לומר איך יודעים. אבל אני אולי הייתי יכול לומר שהרמב״ם לא צריך ללמוד את הבה״ג, כי הרמב״ם הסתכל על זה כחלק מתורה. כמו שהוא אמר, שלדעת את כל החכמות, במיוחד חכמה שיש לה שייכות לדברים בתורה, זו מצווה של לימוד התורה. כשמישהו לומד אסטרונומיה, זו לא מצווה חיצונית של לימוד התורה, זה חלק ממצוות לימוד התורה. אז כאן זו תהיה הפעם הראשונה שזה יהיה נוגע, כשזה למעשה. כשמוציאים את זה לידי מעשה, אבל מישהו לומד את זה כסוגיה, אתה לא צריך להיות לך “ושמרתם” חיצוני, זו מצוות תלמוד תורה, לא?
אתה אומר לפי זה… כן, אני שומע. אתה אומר שזו מחלוקת אם זה חלק מהתורה. נכון, לפי הבה״ג אין לך חלק מהתורה, כי הבה״ג יעשה חילוק ברור בין תורה לחכמה. אבל הרמב״ם, שכל החכמות שקשורות לתורה הן חלק מתורה…
תשובת הרמב״ם — חשבון תקופות הוא לאהבת השם
חדשי הלבנה, שני החמה, והמקור ללוח העיבור
הלכה א (המשך) — חדשי הלבנה: המקור שחודשים הולכים לפי הלבנה
היסוד: חודש = חידוש הלבנה
דובר 1:
על מה מדובר כאן? על חדשי הלבנה. כל חודש הוא מהזמן שהלבנה מתחילה להתחדש. המילה “חודש” פירושה מלשון חידוש, כן? מחידוש הלבנה. שנאמר, “זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה”. אז מפרשים חז״ל, “עולת חדש בחדשו”, העולה שצריך להקריב בכל חודש, בכל ראש חודש, קשורה ל״חדשי השנה”, לזמנים שהחודש מתחדש. “חדש בחדשו”, החודש מתחדש, כן? זה קשור לכך שהחודש מתחדש.
כי השמש לא מתחדשת. אם עושים שנים עשר חודשים לפי השמש, אין שום חידוש על החמה. החמה מתחדשת רק כל יום, אין לה מחזור חודשי או מחזור אחר. הדבר היחיד שיש לו מחזור חודשי הוא הלבנה.
למה צריך מקור? הבעיה עם לשון התורה
דובר 1:
תן לי להסביר מה אני מתכוון שזה נוגע כאן. מה שנוגע כאן הוא, שיש את הרמב״ן בפרשה שאומר את הדבר שכל ילד יודע, שחודש אצל יהודים, התורה, כן, מונים לפי הלבנה, ושנה מונים עם השמש. אחר כך יש עיבור שמחבר את שני הדברים.
אז, אבל הבעיה היא שצריך להיות מקור לזה. בכל התורה, התורה מזכירה חודשים הרבה פעמים, כמו שאתה אומר, אבל לעולם לא מוזכרת הלבנה. האמת היא שכן כתוב, בפרשה השבועית כתוב, “ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים” – ירח של ימים. “ירח” פירושו לבנה, נכון? אבל לא כתוב שירח הוא חודש.
האפשרות של לוח מבוסס-שמש
דובר 1:
אז, במילים אחרות, אם מישהו יתעקש – אני זוכר שהאבן עזרא מביא בפרשת החודש, היו קראים שהתעקשו על זה – אם מישהו יתעקש, הוא יאמר שאין שום מקור בתורה שחודש קשור ללבנה. אולי חודש קשור לשמש?
אבל אם הולכים עם השמש, גם לא צריך לעשות שנים עשר חודשים. אפשר רק לעשות פעם אחת, שכל שנה חוזר חורף וקיץ, נכון? יש ארבע עונות בשנה. אבל זה שיש… כתוב כך, ברגע שיש “בחדש השביעי”, אנחנו חייבים לדעת שיש משהו יותר מהשמש. אפשר לחלק לשנים עשר אם רוצים. אפשר לעשות מה שרוצים. אבל זה אקראי, כי אנחנו רוצים לחלק יותר מארבע עונות. היינו יכולים לעשות ארבע עונות. זה היה.
אני רק אומר, מישהו יכול להתעקש כך. לא רק שיכול, יש למעשה רחל אליאור שטוענת שהיה ארבע. יש לה איזו שיטת צדוקים, אני יודע, קומראנים, איזה אנשים שטוענים שהיה להם לוח, לגמרי לוח של השמש. ויש להם חודשים, אבל כן, איזו תורה, איזו דרך. הם טוענים קצת אחרת, כלומר, הם עושים את העיבור אחרת. הם עושים, וזה מסתדר, אני זוכר שהם מחברים את זה גם עם ימי השבוע. אז הוא עושה כל חודש של ארבעה ימים, ועוד שני ימים ריקים, וכל חודש, משהו כזה. יוצא, זה מסתדר לו עם החשבון בדיוק לפי השמש. והוא טוען שלא כתוב בכל התורה ולבנה.
הסיבוך של הלוח שלנו
דובר 1:
והאמת היא, צריך להבהיר את זה, הלוח שלנו מסובך מאוד כי הוא שילוב של שני הלוחות האחרים. כשהולכים לגמרי עם השמש, אפשר לעשות לוח פשוט מאוד. אתה צודק, שהלבנה לא תיכנס, יעשו איזה חשבון איך יוצא בערך שנים עשר חודשים בשנה, או בדיוק. כלומר, שיהיה אפילו יותר מדויק, זה מבולגן, שיהיה יותר מדויק בעצם, שיהיה ברור. אפשר אפילו לעשות ששבת גם תסתדר, כי בלוח שלנו יוצא לפעמים פסח בשבת, לפעמים ביום ראשון, לפעמים ביום שלישי, וכן הלאה. אפשר לעשות הכל מאה אחוז מדויק אם מתחשבים רק בשמש, ועל זה מחפש הרמב״ם כביכול מקור.
הפירוש הפשוט של “חודש”
דובר 1:
אני חושב שהאמת היא שלא צריך שום מקור, פשוט פשט, מי שלומד חודש בתורה, כמו שאתה אומר, חודש פירושו שנעשה דבר חדש. חודש אפילו פירושו אפילו הרבה פעמים היום ראש חודש, כמו מחר חודש, כן? מחר חודש פירושו לא ראש חודש, מחר חידוש החודש, חידוש הירח. חודש פירושו הזמן שנעשית התחדשות בלבנה.
כמו שרואים פעמים אחרות כתוב ירח. “ירח ימים” זו ראיה מאוד ברורה. “לירח השנה” כתוב גם אצל שמואל. אני לא יודע. “לירח השנה”? אני לא יודע. אוקיי. “כי זה חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב”. אוקיי.
דיון: “שלשה ירחים” — ראיה או קושיה?
דובר 2:
הייתי שואל מ״שלשה ירחים”, אולי מישהו יכול לומר להיפך, אם כתוב כאן ירחים, משמע שחודש הוא לא ירח.
דובר 1:
אני לא יודע. רואים שעושים תקופות של זמן מבוססות על הירח, ותקופות הזמן האחרות שאנחנו יודעים הן השבעה חודשים. אז השבעה חודשים זה אותו דבר כמו השלושה ירחים שמדברים עליהם. יכול להיות.
אנשים היסטוריים שהתווכחו
דובר 1:
אם מישהו רוצה להתעקש, אני אומר, היו אנשים היסטוריים שהתעקשו בזה, והם אמרו שחודש לא קשור ללבנה.
הראיה של הרמב״ם מ״עשה ירח למועדים”
דובר 1:
הרמב״ם מביא ראיה מעניינת שאני לא מבין כל כך טוב. “עשה ירח למועדים” זה גם פסוק שיש כאן ברור, כן? “עשה ירח למועדים”, פסוק בתהלים. למועדים תלוי בירח. נגיד, מועדים לא בהכרח ימים טובים, למועדים פירושו למנות.
יש פסוק במלכים, “בירח בול הוא החדש השמיני”, או “בירח האיתנים בחג הוא החדש השביעי”. אז בקיצור, ספר מלכים בוודאי לא סבר כמו אותו אדם, אבל תמיד יודעים עצות. בכל אופן, זה הוא התכוון כנראה, נכון?
דיון: הפירוש של “עולת חדש בחדשו לחדשי השנה”
דובר 2:
“מאי שנה? ממספר ירחים”.
דובר 1:
כן, אני חושב שזה ברור, אבל מחפשים מקור. זה איזה מקור. אני לא מבין כל כך טוב את הפירוש של “חודש בחודשו”, אבל כך צריך לפרש כמו שאמרת. חודש פירושו הזמן של חידוש הירח, ורק אומרים “לחדשי השנה”, שהשנה מחולקת לחודשים. “עולת חדש בחדשו לחדשי השנה” כתוב.
דובר 2:
כן, כן, אנחנו עדיין לא מחזיקים באותו פסוק, אבל מה הרמז? שנאמר “עולת חדש בחדשו”. הוא לא מביא את סוף הפסוק, אבל “לחדשי השנה”. זה סתם גם היה בחודשים של השנים. כל שנה, יש שנים.
דובר 1:
כן, אבל שהשנה תלויה ב״חודש בחודשו”.
דובר 2:
לא, השנה לא תלויה בזה. הוא מתכוון שכל חודש הוא השנה.
דובר 1:
כן, כן, בקיצור, שזה לא דבר חיצוני, שאפשר לומר שהשנה נספרת עם השמש ואחר כך יש משהו דבר חיצוני שנקרא חודשים.
קידוש החודש — שנת החמה, שנת הלבנה, והסתרת הלבנה
הלכה א (המשך) — “שמור את חדש האביב”: הראיה שהשנים נחשבות לפי שנת החמה
דובר 2:
בסדר. זה בדיוק מה שאנחנו אומרים.
דובר 1:
לא, אבל אחר כך נאמר שמחברים את שני הדברים. הוא אומר, כאן בעצמו אתה כבר יכול להביא איזושהי ראיה שהשניים מתחברים.
קושיית אבן עזרא על פירוש הרמב״ם
דובר 1:
בקיצור, הרמב״ם פירש “עולת חדש בחדשו” – כל ראש חודש בשעה שהלבנה מתחדשת. אבן עזרא אומר שזה לא הפשט הפשוט, זה יותר כמו “שבת בשבתו”, כלומר כל חודש בודד. בכל מקרה, הייתי יכול גם לפרש “שבת” כשהוא שובת אולי. על כל פנים, זה פירוש הרמב״ם.
הראיה השנייה של הרמב״ם: “החדש הזה לכם” עם המדרש
דובר 1:
“כך אמרו חכמים”. יש לו עוד ראיה. לא, “ונאמר”. אה, “ונאמר”. כתוב בפסוק במצווה הראשונה של התורה, לפני שמשה רבינו מוסר לעם ישראל את מצוות הפסח, כתוב כך: “החדש הזה לכם ראש חדשים”. החודש יהיה הראשון מהחודשים.
“כך אמרו חכמים”. אמרו החכמים, “הראה לו הקדוש ברוך הוא”. וכאן עדיין לא כתוב מה החודש, שהוא תלוי בירח. אבל החכמים אומרים כך, “כך אמרו חכמים”. החכמים אומרים איפה? זה מדרש? ברייתא, תנא רבנן, “הראה לו הקב״ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה”. הקב״ה הראה למשה רבינו במראה הנבואה דמות לבנה, שכשמדברים על חודש, מתכוונים לזה. אמר לו כזה ראה וקדש. הוא הראה לבנה חדשה, הוא הראה לבנה קטנה, והוא אמר שכשאתה רואה לבנה כזו, זה נעשה ראש חודש.
הדיוק במדרש על “הזה”
דובר 1:
המדרש מדייק. הרמב״ם מחפש מקור שחודש בא מהלבנה. לרמב״ם אין בעיה להביא מדרש, המדרש מקובל. אז הוא מביא, המדרש מפרש את המילה “הזה”. מה פירוש “הזה”? הפירוש הפשוט הוא “החודש”, כמו שאמרנו. אבל המדרש פירש אחרת: לא שזה יהיה החודש הראשון, אלא “החודש הזה”, זה שאני מראה לך. כמו כמה פעמים שכתוב “זה”, והקב״ה הראה באצבע. המדרש מפרש כמה פעמים כך. אז זו ראיית הרמב״ם שהכוונה ללבנה.
דיון: מדוע כותב הרמב״ם “במראה הנבואה” במקום “באצבע”?
דובר 2:
עכשיו, שמנו לב קודם – למה אני מספר לרמב״ם מה שעשינו קודם? אבל שאלת אותי קודם למה הרמב״ם כתב “במראה הנבואה”. במדרש כתוב, “הראה לו הקב״ה באצבע”.
דובר 1:
אנחנו מבינים מעצמנו שהרמב״ם לא יכול היה לכתוב לשון כזו “באצבע”, הרי לקב״ה אין אצבע. הרמב״ם הסביר, הוא הוציא את המילה “אצבע”, הוא אמר שהוא רואה משהו.
דובר 2:
לא, אבל אני אומר את זה. יכול להיות שהרמב״ם הבין ש״אצבע” הוא משל על מראה הנבואה. לקב״ה אין אצבע שהוא מראה. הקב״ה מראה בדרך שהוא מראה דברים לנביאים. או כך, בנבואה רואים תמונות, רואים מראות.
דובר 1:
אני מסכים שהוא ראה במראה הנבואה. האם הוא ראה תמונה של אצבע, כביכול? הוא ראה שאצבע מראה?
דובר 2:
לא, הוא ראה… הרמב״ם לא אומר שהוא ראה תמונה של אצבע. הוא ראה את הלבנה. אז הרמב״ם סובר שאי אפשר לראות את האצבע. אז זו היתה מראה הנבואה.
דובר 1:
לא נראה כך, כי הרמב״ם אף פעם לא אומר, או כמעט אף פעם לא, שהנביאים ראו מראות שמראות כך על גוף הקב״ה, אפילו כשהנבואה היתה אצבע הקב״ה, מראה אצבע. בואו נבין. פירוש המדרש הוא, הקב״ה הראה באצבעו. לרמב״ם “אצבעו” זה “באצבע”. זה הפירוש, נכון. כמו כותרת פשוטה, תמיד כי רוצים לעשות סימן באצבע. זה הפירוש. הרמב״ם לא יכול היה לכתוב כך, אז הוא כתב שהקב״ה הראה.
דובר 2:
אני חושב שאולי הבנו שאצבע הוא כינוי של חכמים למראה נבואה. יש לי ראיה לך, הרי כתוב פסוק “ביד הנביאים אדמה”. ביד לא מתכוון ליד של הנביאים, אבל על כל פנים, יש גם כמו בניסים שזה יד אלקים, או אצבע אלקים. אצבע אלקים מתכוון לפעולת ה׳, כן? זה לא מתכוון להיות משל. כמו שכתוב “כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך”, לא מתכוון שלקב״ה יש אצבעות, מתכוון שזה מעשה ה׳. “כזה ראה וקדש” מתכוון שהוא הראה לו שבגודל הזה זה כבר נקרא לבנה, אפילו זה רק פס קטן. או העיקר שכשאני אומר “החודש הזה לכם”, אני מתכוון לזה, אני מתכוון לחידוש הלבנה.
אולי הקב״ה הראה יותר — כל הלכות קידוש החודש
דובר 1:
יכול להיות, הרמב״ם לא מקצר בשאלות. יכול להיות שהרמב״ם הראה לו יותר, הוא הראה לו את כל ההלכות על הלבנה. אתה צריך לזכור שהרמב״ם אומר שתורה שבעל פה הקב״ה כביכול הראה למשה. במקומות אחרים כתוב “נתקשה משה”, נכון?
יכול להיות שהסוד הוא ש… הוא מביא, ראיתי בהקדמה של הרמב״ם הערוך, הוא מביא שהרמב״ם כותב תשובה, וזה פשוט לכל מי שלומד שיש הלכות כמו הלכות קידוש החודש, כלומר האסטרונומיה, זה מאוד קשה ללמוד מפי הכתב. עושים דוגמה, הרי יש אפילו כאלה, איך קוראים לזה? מבנה, תלת-ממדי, שולחן כזה. רואים את זה, זה מאוד קשה להבין בלי זה. נייר ומילים זה לא מספיק. אז כנראה המדרש אומר שזה היה קשה, מה זה אומר? הקב״ה היה צריך להראות למשה, הסתכל, ראה הלבנה מסתובבת. וכך הוא יוכל לראות על מה מדברים.
אבל הרמב״ם כאן לא מתכוון לזה. הרמב״ם כאן מתכוון רק להראות ראיה שזו היתה הלבנה.
סיכום: חדשים = לבנה, שנים = חמה
דובר 1:
בסדר. מה כתוב לנו הלאה, זה החדשים. אבל אולי, חדשים עדיין לא חייבים לעשות ששנים עשר יוצרים שנה, כי יכלו לעשות, אני יודע, שילכו כמה חדשים. אבל החדשים תלויים בשנה.
והשנים, שנים מחשבים, שני החמה. זה עדיין לא תלוי, נראה עוד איך זה מתחבר. והשנים, כשאנחנו אומרים החודשים בשנה, מה זו שנה? שני החמה היא השנה.
הלכה א (המשך) — “שמור את חדש האביב”: הראיה שהשנים נחשבות לפי שנת החמה
דובר 1:
הרמב״ם כאן מתכוון רק להראות ראיה שזו היתה הלבנה. בסדר. מה הרמב״ם אומר הלאה, זה החדשים. אבל אולי חדשים עדיין לא חייבים לעשות ששנים עשר יוצרים שנה, כי יכלו לעשות, אני יודע, שילכו כמה חדשים. אבל החדשים תלויים בשנה. והשנים, שנים מחשבין, לפי שני החמה. זה עדיין לא תלוי, נראה עוד איך זה מתחבר. והשנים, כשאנחנו אומרים ה… בשנה. מה זו שנה? שני החמה, השנים של החמה. שנאמר, “שמור את חדש האביב”. על זה יש ראיה כזו, שנאמר, “שמור את חדש האביב”. החודש שבו פסח, קוראים לו חודש האביב, החודש שבו אביב, כשזה אביב, כשזה ספרינג, כשהשמש בתוקפה, כשהשמש יוצאת.
אביב לא פירושו אביב. אביב פירושו כשהשיבולים מתחילים לצמוח. כך כתוב בפסוק, “כי השעורה אביב”. ועכשיו, בצמיחה זה בוודאי קשור לשמש. לא, הלבנה לא עושה כלום לתקופת השנה, השמש. יוצא שכתוב כאן שהתורה מתחשבת בסדר השמש.
לא. אותו חודש, נאמר “החדש הזה לכם ראש חדשים”, חודש ניסן הוא מה שצריך ללמד אותנו הלבנה, וכאן אומרים לנו שזה אביב, חודש האביב. אני אומר שלא הייתי מפרש כך, כי לא כתוב כאן שזה אותו חודש. תן לך לזכור, לא כתוב בכלל בכלל על לבנה בתורה. אז אני חושב שראינו, הוא מביא מה… מה שרואים כאן בסך הכל ב״שמור את חדש האביב” הוא שצריך ללכת, התורה מתחשבת בשנים של השמש. שנים הן מהשמש. איך היכי תקיימו שניהם נראה עוד?
כאן נוצרת סתירה, הרמב״ם אומר, הוא לא אומר את הסתירה, אבל איך יכול להיות שמחשבים את החודשים לפי הלבנה ואת השמש לפי השנים? זו העובדה. הוא אומר, “וכמה יתירה…” אני רוצה רק להבהיר יותר, כי צריך להתברר סדר לשון הרמב״ם. אבל הרמב״ם מביא בשתי ההלכות הראשונות רק מקור לשתי העובדות, כי אחד יכול היה להתווכח ואנשים אכן התווכחו. אין מקור ברור בתורה לא שהחודש מתכוון ללבנה, ולא ששנה מתכוונת לשמש. הוא מביא ראיה משתי ראיות שלבנה מתכוונת ללבנה, והשמש מתכוונת לשמש, כמו שכתוב “חדש האביב”. “חדש האביב” הוא דבר של השמש, מספר. לא כתוב בהלכה יותר מזה.
הלכה ב — שנה מעוברת: ההבדל בין שנת החמה ושנת הלבנה
דובר 1:
עכשיו, וכמה יתירה, הוא אומר, עכשיו רואים שנעשה כאן משהו קשה. הוא שואל וכמה יתירה שנת החמה על שנת הלבנה. כמה יותר ארוכה שנת החמה על שנת הלבנה? אם נחשב שנים עשר חודשים של שלושים יום, יצא קרוב מאחד עשר יום. זה פחות מאחד עשר יום. שנת החמה אין לה עם לבנה. כמה זמן לוקח לשמש לחזור לאותו מקום במזלות? וכמה זמן לוקח ללבנה להקיף את העולם שנים עשר פעמים? כן. כלומר, ההבדל שתראה הוא קצת פחות מאחד עשר ימים. קרוב לאחד עשר ימים, כן. כן.
לפיכך, אומר הרמב״ם, כשיתקבץ מן התוספות הזה כמו שלשים יום, מהאחד עשר. אנחנו עדיין לא עושים כלום כשנשארים עם אחד עשר ימים. אבל כשמגיע מהאחד עשר ימים, מגיע שלוש פעמים אחד עשר ימים, שזה בערך שלוש פעמים אחד עשר ימים, כמו שלושים יום, או פחות מעט או יותר מעט. זה אומר שזה קורה בערך פעם בשלוש שנים. נגיד, בערך, כן. מוסיפין חודש אחד מוסיפים חודש, ועושה אותה שנה שלש עשר חודש. ואותה שנה עושים אחרת מכל השנים שיש שנים עשר חודשים, עושים שלושה עשר חודשים. והיא נקראת שנה מעוברת. זה נקרא שנה מעוברת. כמו מעוברת היא אישה. שמוסיפים שהיא נושאת בגופה עוד גוף נוסף. מעוברת, כן? מוסף, נוסף.
דובר 2:
אני חושב שמעוברת זה יותר כמו… מלאה. אישה שהיא מעוברת היא מלאה.
דובר 1:
מעובר הוא לשון של מלא? כן. אהה. אני לא יודע איפה כתוב בלשון עובר, עובר, הוא עובר, זה יוצא ממנה. לא, אני לא חושב שזה אומר שהיא ילדה תינוק, יש עוד דבר. אין שום דבר לא בסדר עם השנה. יש שנים של שנים עשר, יש שנים של שלושה עשר. לשנה יש יותר מלא. הרי יש גם חודש מעובר. זה לא בא משום מקום.
דיון: למה לא ימים ריקים במקום חודש שלם?
דובר 1:
אומר הרמב״ם, למה בעצם עושים כך? יכלו לעשות שבסוף השנה יהיו אחד עשר ימים ריקים, גם זה יכלו לעשות. או שיהיו ימים שלא שייכים לחודש. אומר הרמב״ם, אי אפשר לעשות כך. למה? שאי אפשר להיות השנה שנים עשר חודש וכך וכך ימים. לא יכול להיות שהשנה תהיה שנים עשר חודשים שלמים, ואחר כך ישארו כמה ימים ריקים, עירומים. שנאמר, “לחדשי השנה”. לומדים מזה שחדשים אתם מונים לשנה, הדרך שבה אנחנו מחשבים שנה היא כשעוברים מספיק חדשים, ואין אתם מונים ימים. אם היינו עושים שהשנה נגמרת כששנים עשר חודשים פלוס עוד ימים, היה “חדשי השנה והימים” משהו, “לחדשי וימי השנה”. היה דבר כזה “ימי השנה”. אין דבר כזה “ימי השנה”. כל יום צריך להיות בחודש, וחודש יכול להיכנס בשנה.
דובר 2:
לכאורה, זה גם דבר מעשי. רוצים שתמיד יהיו חדשים. ברגע שתעשה את זה, לא יהיו לך חדשים. זה יהרוס את החדשים. במילים אחרות, יהיו חדשים, אבל יהיה סדר שכל שנה הלבנה לא תעקוב אחרי הסדר שלך. זו הבעיה, נכון? אה, אתה מתכוון שהיית מפסיק, כי אחר כך חודש ניסן לא היה נהיה בלבנה החדשה.
דובר 1:
אה, זו המילה. אבל למה הרמב״ם לא אומר את זה? הרמב״ם יכול היה לומר את זה. אין בעיה. זו הסיבה. זה מה שהוא אומר. חדשים פירושם לבנה, לא… מה פירוש חדשים?
דובר 2:
כלומר, תעשה נוסף, והחודש הבא… מי אמר לך שהשנה צריכה להתחיל באותו ראש חודש? יכול להיות שהשנה מתחילה באמצע חודש. לא יקרה לנו. ואיפה חודש האביב? אני לא יודע, ראש החודש הראשון של אותה שנה. מה לא יכול להיות? זה יכול היה להיות.
דובר 1:
אבל מזה אומרים לנו… אני בטוח שהסיבה אמיתית לגבי החישוב היתה אכן בגלל זה, כי אנחנו רוצים שכל שנה…
דובר 2:
אבל למה הרמב״ם אומר שהסיבה היא בגלל “שמור את חדש האביב”, שניסן תמיד יצא כשזה הדין? זה היה תמיד יוצא. אם היו אותנו… אה, אתה מתכוון שזה היה יוצא עם האחד עשר ימים? זה לא כתוב בשמות הלבנה.
דובר 1:
אבל מתכוונים לומר, זה שאנחנו לא נעשה כמו המוסלמים, שלא נחשב בכלל עם שנת החמה, זה יודעים מ״שמור את חדש האביב”. כן, כן, בוודאי. אבל איך יודעים שלא פשוט… כי זה היה יוצא הזמן הנכון. זה היה יוצא אותו זמן. היה נאמר, ראש החודש הראשון… נגיד צריך להיות יום מסוים בחודש עם הלבנה. טוב מאוד. ראש החודש הראשון אחרי השנה החדשה, אז זה ראש השנה, אז זה… חודש ניסן, איך שתרצה לקרוא לזה. אז פסח הוא ביום החמישה עשר של אותו חודש. לא היתה בעיה. הבעיה היחידה היתה שהתחלת השנה לא היתה בתחילת חודש. זו לא טענה, אבל מזה אומר הפסוק ששנה יש לה חדשים, לשנה אין ימים. חייב להיות שהיתה מצווה, לא יכול להיות ששנה תלך ישירות ליום. בסדר, זו עוד הקדמה.
הלאה, יש עשרות, אלפים, עשרות, לכל דבר יש כזה… הימים כפופים לשבועות, ושבועות ללבנה, לחודש. לא אמרתי שבועות ללבנה, אבל איך שלא יהיה, זה העיקר של השיחה.
אומר הרמב״ם הלאה. עכשיו אתה מבין, בקיצור, הלכה א׳ מסבירה שיש חלוקה של שנים, והלכה ב׳ מסבירה שיוצא כאן שנת החמה ושנת הלבנה, וממילא יש שנה פשוטה ושנה מעוברת. עכשיו אפשר להסביר על אילו סוגי חדשים יש.
הלכה ג — הסתרת הלבנה ותחילת החודש
דובר 1:
אומר הרמב״ם כך: “הלבנה נסתרת בכל חודש וחודש ואינה נראית”. הלבנה מסתתרת, והיא לא נראית. כמה ימים? “כמו שני ימים או פחות או יותר”. בערך יומיים זה מאימתי החתיכה הקטנה הישנה של הלבנה כבר לא רואים, והחתיכה הקטנה החדשה של הלבנה עדיין לא רואים. זה לא אומר באמת שהלבנה מכוסה, אלא זה אומר שהשמש לא מאירה על ה… אנחנו לא רואים איך השמש מאירה על החלק של הלבנה שמואר, זה לא בזווית שאנחנו נוכל לראות את זה. כן, זה הפירוש שהלבנה מסתתרת. כל ההסתרות הן כך, זו בעיה שלנו, לא של הלבנה. ללבנה תמיד יש חצי שרואה את השמש, וחצי שלא רואה את השמש. אבל אנחנו לא תמיד רואים חצי שגם רואה את השמש. כל הסתר, הסתר פנים הוא גם כך, אנחנו לא רואים.
“כמו יום אחד”, זה עוזר, כי אנחנו רואים שלמעשה זה עדיין הדבר היותר מדויק. אז זה פירוש הסתרה. כן, השניים פחות או יותר זה כי זה תלוי בדברים שונים, נראה אולי אחר כך נגיע לחישוב המדויק. זה בערך יומיים, “כמו יום אחד קודם שתדבק בשמש בסוף החודש”. לפני שהלבנה נדבקת. זה טכני, בואו… לא טוב לתרגם את זה, כי זה בדיוק המונח שהשתמשו בו אחר כך. דבוק פירושו כשהלבנה נמצאת בדיוק מול השמש, בדיוק ביחד עם השמש, כלומר מנקודת המבט של העולם. הלבנה נמצאת בדיוק… לא רואים את הלבנה כי היא מול השמש, ממילא היא לא מוארת. לא רואים אותה אם היא לא… אם היא חשוכה. איך שלא יהיה, אפשר לומר, כן, אצלנו קשה לראות. במקומות שיותר חשוך כנראה אפשר לראות.
דובר 2:
לא, אי אפשר בכלל לראות את זה. כמעט… לא, אני מתכוון שאי אפשר לראות את זה לעולם.
דובר 1:
אבל הנקודה היא, אני מתכוון שאי אפשר לעולם לומר את זה. זה לא שכתוב… הבעיה היא, בקיצור, הצד האפל של הלבנה הוא בדיוק מולנו. במילים אחרות, הלבנה היא הכי קרובה לשמש. הכי קרובה זה קצת… כן, אפשר לומר הכי קרובה. זה בדיוק בינינו לבין השמש, אבל הכי קרובה לשמש. זה נקרא דיבוק. נראה אחר כך שיש הרבה מיני דיבוקים. דיבוקים פירושו בדיוק כשהלבנה והשמש הם אחד מול השני, ואז אי אפשר בכלל לראות אותה. וגם קצת יום לפני כן, ויום אחרי כן, יום אחד. “תדבק בשמש ותראה במערב בערב”. היום הראשון של חידוש הלבנה, כשאנחנו עדיין לא רואים אותה. קצת לפני היום שנוכל לראות אותה במערב. נראה אותה כן בצד מערב. בדיוק. הרמב״ם אומר, מה שרואים אחר כך. למה דווקא ביום הראשון רואים אותה תמיד במערב, ולמה דווקא בערב? כל הדברים האלה… רואים אחר כך את התהליך איך זה הולך. “בליל שתראה בערב אחר שנסתרה”, הלילה שנתחיל לראות אותה אחרי שהיתה מוסתרת, תיראה שוב, “היא תחלת החודש”, זה חידוש החודש, זה החודש החדש.
דיון: המולד אינו ראש חודש
דובר 2:
צריך להדגיש כאן, מה שקוראים המולד, שזה אותו דבר כמו הדיבוק, יש מיני מולדות שונים, נראה את זה, אבל הרעיון הוא אותו רעיון. זה לא ראש חודש, נכון? המולד הוא תמיד בערך יום לפני ראש חודש. זה לא יוצא בערך…
קידוש החודש — קביעת ראש חודש על פי ראייה ומעמד בית דין
הלכה ב׳ (המשך) — ספירת 29 יום וקביעת ראש חודש
דובר 1:
זה לא מדויק. זה שני דברים אחרים. ראש חודש נעשה כשאנחנו יכולים להתחיל לראות אותה שוב. אבל כביכול, הכל רק שאלה. הלבנה יש לה מחזור, אפשר להתחיל לספור מאיפה שרוצים. אם היינו עושים ראש חודש מט״ו לט״ו היה גם טוב.
אז מה שאנחנו חישבנו, שאז צריך להתחיל לצאת מהצל…
דובר 2:
לא. המולד הוא כשבטוח אי אפשר לראות. בשעת המולד אי אפשר לראות את הלבנה. אבל בשעת הדיבוק…
דובר 1:
אצלנו המולד הוא קצת לפני ראש חודש, כשרואים כבר כן.
דובר 2:
לא, לא רואים אותה. מולד זה… עוד יום שלם עד שנוכל לראות אותה, מהמולד. בדיוק, בדרך כלל. מולד זה… בדיוק, נראה בדיוק כמה. אבל דיבוק, נגיד את המילה דיבוק. מה שאנחנו קוראים מולד זה קצת יותר מסובך בגלל זה, מסיבות שונות. אבל הדיבוק הוא בדיוק כשאי אפשר לראות את הלבנה. נכון? כשאי אפשר… אבל ראש חודש הוא כשאפשר כבר כן לראות. זה בערך יום אחר כך.
דובר 1:
ומה עושים? אומר הרמב״ם, “ומונין מאותו היום”, מאותו יום, מאותה תחילת החודש, סופרים “תשעה ועשרים יום”, סופרים עשרים ותשעה ימים. ואז כך הוא, “ואם יראה הירח ליל שלשים”, אם ביום האחד, היום השלושים רואים את הירח, את הלבנה, “יהיה יום שלשים ראש חדש”, יהיה למחרת בבוקר ראש חודש. זה כבר אותו לילה, כן, זה עכשיו ראש חודש.
אני מתכוון, לפני כן יש בראש חודש חילוקים, זוכר? שאומרים כן לבנה בלילה, כי לא יודעים. אבל בכל אופן, אבל מקדשים כן, אבל לא יודעים. כי רואים אז. צריך לחכות שמישהו יבוא ויגיד שהוא ראה… שיש מי שהוא בא וכדומה. יכול להיות שמקדשים בלילה, מיד יראו, אבל אני אומר סתם, כי זה דבר אחר. זה לוקח זמן. וגם, אני מתכוון שאין נפקא מינה, העיקר הוא הקבלה שעושים בבוקר.
על כל פנים, אם רואים אותו לילה את הלבנה, אז זה ראש חודש. אם לא, “אם לא יראה”, לא רואים אותה, אבל אנחנו יודעים שראש חודש הולך לקרות, נותנים רק יום נוסף. “יהיה ראש החודש יום אחד ושלשים, ויהיה יום שלשים בחודש העבר”.
מה פירוש “ויהיה יום שלשים בחודש העבר”? יוצא שהיום השלושים שייך לחודש הקודם. היה תשרי, ל׳ תשרי. פירושו שההבדל לראש חודש נעשה היום השלושים או היום השלושים ואחד תלוי אם ראו אותה או לא ראו אותה. אם ראו אותה וכבר קובעים את החודש, עושים ראש חודש מכאשר אנחנו יודעים שכבר יש לבנה חדשה בלי לראות את החשבון.
אומר הרמב״ם, “ואין נזקקין לירח בליל אחד ושלשים, בין שנראה בין שלא נראה”. היום השלושים ואחד לא בודקים, אין נזקקין. אנחנו לא צריכים שהלבנה תגיד לנו שיש לבנה חדשה, אנחנו יודעים כבר מהידיעה. למה? “שאין לך חודש לבנה יתר על שלשים יום”, כי לא יכול להיות שחודש של הלבנה יימשך יותר משלושים יום. אז פעם שכבר עברו שלושים יום, היום השלושים ואחד הוא בוודאי כבר היום הראשון של החודש החדש.
הלכה ג׳ — חודש חסר, חודש מלא/מעובר
דובר 1:
אפשר ללמוד סתם לקחת את כל הדברים. “חודש שהיה”, שהחודש הקודם היה רק “תשעה ועשרים”, והיום שאחריו הוא כבר החדש, “ונראה הירח בליל שלשים”, היום השלושים רואים כבר את החודש החדש, “נקרא” נקרא החודש הקודם, החודש שעבר עכשיו נקרא “חודש חסר”. יש לו רק עשרים ותשעה ימים, בגלל זה הוא חסר, זה חודש קצת יותר קטן מחודשים אחרים.
זה מעניין, פירושו שכשקידשו בבית דין ידעו רק למחרת אם החודש היה חודש חסר או חודש מלא.
“ואם לא יראה הירח, ויהי החודש שעבר שלשים יום, נקרא חודש מעובר”, הוא חודש שמלא, “ונקרא חודש מלא”. אתה רואה שמעוברת ומלאה זה אותו דבר. יש לך אפילו לשון “כצירים בבטן המלאה”. מעוברת ומלאה זה אותו דבר. זה מלא. הוא אומר שהאישה מלאה בלי כלום, עם עצמה. האישה מלאה עם תינוק. אולי הלשון מעוברת פירושה אפילו מלא, איכשהו, אני לא יודע.
“וירח שיראה בליל שלשים הוא הנקרא ירח שנראה בזמנו”. כשנראה בליל שלושים, זה ירח שנראה בזמנו, פירושו ששלושים נעשה כבר החודש החדש. “אם לא נראה בליל שלשים אלא בליל אחד ושלשים, הוא הנקרא ירח שנראה בליל עיבורו”. בלילה שכבר עבר, כשהחודש הקודם כבר יש לו שלושים ואחד ימים.
הלכה ד׳ — ראיית הירח מסורה לבית דין, לא כשבת בראשית
דובר 1:
עד כאן זה כמו כללים של… כן? של מה כל הדברים האלה? עד הלכה ד׳ היה רק מה זה שנה, מה זה חודש, מה זה לבנה, מה זה שמש, מה זה חודש מלא, חודש חסר, שנה מעוברת, שנה לא מעוברת, פשוטה, איך שרוצים לקרוא לזה, כן? דברים פשוטים.
עכשיו הולך הרמב״ם לומר את ההלכה. פירושו, עד עכשיו עוד לא למדנו את המצווה, רק אמרנו עובדות. עכשיו הוא הולך לומר את המצווה שהוא קרא לה בספר מצוות קידוש החודש, או כן? דבר כל כך מעניין.
“וראיית הירח אינה מסורה לכל אדם כשבת בראשית”. הדבר להסתכל על הלבנה ולהחליט אם זה חודש מלא, אם זה חודש חסר וכדומה, לא נמסר לכל אדם כמו שבת בראשית. הידיעה מתי היום השביעי, מתי שבת, לא משהו שבית דין צריך לקבוע, אלא משהו שכל היהודים מחזיקים בו, “כל אחד מונה ששה ושובת בשביעי”. אף אחד לא צריך לבדוק אם בית הדין כבר הכריז, אם הרבנים כבר הכריזו שהשבוע הוא שבת, לא בודקים את זה.
“אלא לבית דין הדבר מסור”. זה לא שבת בראשית. כל היהודים יודעים מתי. יש מי שיציג את הרמב״ם שאם אחד לא יודע מתי שבת הוא סופר בעצמו. אני לא יודע אם זה הפשט. הפשט הוא שלא צריך קביעה. זו המילה. כל היהודים יודעים מתי שבת, אין לזה קשר עם מישהו שקובע.
זה מצחיק, מילא אין כאן מצווה לעשות ימים. אבל אני אומר שהלשון מסורה לכל אדם קצת מצחיקה. כי זה בעצם ההיפך. זה הכי פחות שייך לכל אדם. החודש יכול בית הדין, חייב בית הדין. השבת הקב״ה קבע אותה ב… לכל אדם, כביכול. לכל אדם, כי כל אחד הוא אותה הוכחה מזה. כל אחד יכול הוא לא.
דובר 2:
בדיוק. שאלת קודם, מה אם אחד יבוא ויגיד שיש לו טעות? אין דבר כזה. יש שבת. שבת היא כן בטלה ובקרבן.
דובר 1:
כל אדם פירושו לומר כל היהודים, לא כל יהודי.
דובר 2:
בסדר. היהודים. אחד לא יודע, הוא התעורר, הוא לא יודע איזה יום היום. מה שכל היהודים עושים, היום הוא היום.
דובר 1:
בסדר, אבל העיקר לא זה. אבל מה שונה ראש חודש? “אלא לבית דין הדבר מסור”, הדבר של איזה יום לגבי החודש נמסר לבית דין. “עד שיקדשו בית דין ויקבעו את היום ראש חודש, הוא שיהיה ראש חודש”. ובית הדין, מקדשים, והם קובעים שזה ראש חודש, אז זה נעשה ראש חודש.
“שנאמר החודש הזה לכם”, שם שהקב״ה אומר למשה ואהרן “החודש הזה לכם”, לומדים אנחנו, דורשים אנחנו את המילה “לכם”, “עדות זו תהיה מסורה לכם”, שתהיה נמסרת לכם.
רבי יצחק שאל קודם קושיה, למה אנחנו אומרים כאן לכם פירושו דווקא לבית דין? למשל, אנחנו למדנו שלכם תם לכם פירושו דווקא לכל אחד ואחד, תהיו לקיחה לכל אחד. אבל עם החומש זה נענה. כתוב בחומש כך: “וידבר ה׳ אל משה לאמר, החדש הזה לכם ראש חדשים”. אחר כך כתוב, “דברו אל כל עדת ישראל ויאמרו”. רואים אנחנו בהמשך הפסוק שעד כאן הוא דיבר למשה ואהרן כבית הדין, ומכאן והלאה הולכים לדבר לכלל ישראל. אז החלק הראשון נוגע לבית דין.
אז זה קצת דרשה, אבל “החדש הזה לכם”, ל… פירושו, “לכם” פירושו, אני לא יודע, אפשר לתרגם סתם לכם, אני לא יודע, לכם. אבל האריז״ל מתרגם שאתם רואים את זה, אתם, משה ואהרן, שאתם עכשיו בית הדין.
דיון: מה אם אין בית דין?
דובר 2:
כן, אבל מה באמת הפשט שהוא פשוט אמר שחודש לא יכול להיות יותר משלושים יום? אם עוד לא ראו אותה, נעשה היום הבא ראש חודש. ובמקרה שאין בית דין, מה יקרה? מה, יישאר אותו חודש? לא יזוז? לא יהיו ימים טובים חדשים?
דובר 1:
אולי ימים טובים לא יהיו באמת. זה מאוד מעניין, אני מסכים. יש קושיה.
בוא נבין מה באמת ההבדל של שבת בראשית עם קידוש החודש. בוא נגיד, שבת בראשית היא עובדה.
דובר 2:
אה, אי אפשר לראות אותה?
דובר 1:
במובן מסוים צריך לומר את זה. זה מעניין, שבת בראשית במובן מסוים היא יותר כמו אמונה מאשר ראש חודש. כי שבת בראשית, אף אחד לא זוכר מתי התחיל העולם, מבריאת העולם.
שמעתי, חברי ר׳ נריה קליין טען שזו טעות לומר שהתחילו לספור שבת מחידוש העולם, כי אברהם אבינו שמר שבת. לא כתוב שהיה לו מצוות שבת. כתוב “מצוה שילה על השבת”.
דובר 2:
בסדר, השבוע הראשון הוא לא שמר שבת. כתוב בפירוש ששבת התחדש במרה.
דובר 1:
הוא אומר שמאז התחיל, מהשבת הראשונה במרה, אז סופרים מ… בסדר, עכשיו אפשר עכשיו לחזור אחורה שכשהקב״ה ציווה שהיום נעשה שבת במרה, כנראה הקב״ה הולך לשמור ראש. הקב״ה, כתוב שהקב״ה שומר שבת.
בסדר, אני אומר, בסדר, זה לא נוגע. אני רק רוצה לומר שזו לא עובדה, אבל זו מסורה, זה הולך… סופרים כבר שבעה ימים מאז זמני, לפחות מזמני משה רבינו. אני לא מאמין שיש אפילו איזה חוקר כרצדוקי מצחיק שטוען שפעם התבלבלו, ובאמת שבת היא יום ראשון. חוץ מהשאלה של קו התאריך, לא יודע על דבר כזה.
רק אם אחד יגיד שפעם היה דבר שלא היה כלל ישראל, כל היהודים מתו, אבל אין מי שאומר כך. יש מי שטוענים שבאו גרים, אני לא יודע, יש כל מיני תיאוריות, אבל אף אחד לא אומר שהיה זמן בכלל ישראל מאז ה… מאז ה… מאז ה…
קידוש החודש — תפקיד בית דין, חילוק בין שבת ליום טוב, וחיוב חשבונות
הלכה ד׳ (המשך) — שיטת הרמב״ם: בית דין מעכב את החלות של ראש חודש
דובר 1:
לא רק היהודים, השכנים שלנו גם ספרו כך. אז גם תרבויות אחרות, פירושו האצטקים או ה… אני לא יודע איך האצטקים?
דובר 2:
לא, אבל בוא נגיד ה… אני לא יודע מי… בחלק שלנו בעולם. הגויים הרגילים. היום בסין סופרים כן כבר, אבל יכול להיות פעם לא.
דובר 1:
מה שאני רוצה לומר הוא, אבל מה שאין כן הלבנה אפשר לראות. אז לכאורה, אם הלבנה היא כבוד החודש, היא כן מסורה לכל, רק לא כל אחד מבין. יש את שני הימים שזה לא לא. זה יכול לעשות הבדל של יום אחד ושני ימים, זה כל העניין.
אבל נראה, והרמב״ם אומר בפירוש אבל, אז אפשר באמת ללמוד, בטוח יש מקום ללמוד שהתפקיד, בטוח יש כמובן כולם מודים שיש דין של בית הדין לקדש באופנים מסוימים, אבל אפשר ללמוד שהתפקיד, בית הדין הוא סוג של מומחה, הוא מאוד מתקדם. לספר לכל אחד מתי ראו את החודש, כל היהודים יוכלו לבוא לבית המקדש לרגלים באותו זמן, זה הגיוני מאוד.
אבל בעצם, תפקידם הוא רק בתור מומחה, ומה יודעים? אם לדמיין, יש לנו היום למשל חשבון, אנחנו הולכים בכלל לא עם הראייה, או לדמיין, שמישהו, יש חשבון כזה, אפשר לחשב בדיוק מתי הראייה תהיה, הרמב״ם הולך לדבר על זה, הוא לא צריך קביעה, קידוש החודש, לא חסר בית הדין.
הרמב״ם לא אומר כך, אפילו כשאין לוח הכל על דעת החכמים האחרונים. הרמב״ם מאיזו סיבה שהיא, אולי כך למד את הגמרות, הבין שזה לא נכון. רק בית דין עושה כמו את החלות ראש חודש, בלי בית דין אין.
הרמב״ם אומר ברור בפירוש המשנה בראש השנה שלדמיין לא היה אף יהודי אחד.
דובר 2:
מה שאתה אומר?
דובר 1:
הרמב״ם אומר שלא יכול להיות, הקב״ה כבר לא אמר, אבל לדמיין אין אף יהודי אחד בארץ ישראל אפילו, או לא עשרה יהודים, אני לא יודע אף יהודי אחד. בטלו המועדים, לא היה ראש חודש, כי צריך שבית הדין יעמוד ויעשה ראש חודש.
למה צריך את זה הרמב״ם? הכל בגלל ההבדל של יום אחד שיכול להיעשות? קשה לי קצת להבין.
נכון כן, אבל מה שהרמב״ם תמיד מדגיש את הנושא שעיקר תורה שבעל פה הוא בית הדין הגדול, כל העניין, כן? זה מתאים לדגש הגדול של הרמב״ם שהתורה מונחת על בית הדין.
אבל עם כל זה, יש לנו עצה עם זה, נכון? אנחנו עושים ספק יומא. ואת ראש חודש אנחנו עושים אחד, יש לנו חשבון.
דובר 2:
כן, אבל כשאנחנו עושים עם החשבון, אנחנו עושים משהו במקום בית הדין כביכול, בשליחות בית הדין, אנחנו ממשיכים מסורה מבית הדין. זה לא אקראי, זה לא קורה מעצמו.
דובר 1:
הרמב״ם אומר כך, הרמב״ם אומר, הראשונים האחרים אמרו שיש שליחות מהקדמונים, מה שזה לא יהיה.
אני רק רוצה להוציא, לא צריכים אפילו את זה. למה לא נוכל לומר? הסיבה למה צריך לדעת מתי הלבנה עושה ראש חודש, קשה לפעמים לדעת. בסדר, לכל היותר יש ספק של שני ימים. אם אין בית דין, שיעשו שני ימים, שני קדמונים, אם הלכו הלאה.
דובר 2:
לא, אז לא היו צריכים בכלל לעשות יום טוב.
דובר 1:
לא, שני קדמונים זה כשיש בית דין זה רק קטן…
דובר 2:
הרבי, יש איזה רעיון, כמו אולי הקבלה, אולי הוא רוצה נגד הקראים, לרבי יש משהו מאוד חזק שהסנהדרין בלי שלהם…
חילוק בין שבת בראשית וראש חודש
תרגום לעברית
דובר 1:
זה החילוק של שבת בראשית, זה מה שאני מתכוון לומר. שבת בראשית, ליצור שיהיה ספק. נניח יש אולי טרגדיה, כל העולם התבלבל, היום יכול להיות כי הכל זה המחשבים, אתה צריך להזין למחשב, לא ידעו איזה יום זה. הבינה המלאכותית תבלבל את הראש, ויחשבו שזה יום ראשון, יקום בית דין, יחליטו מתי זה שבת, יתייעצו. אבל לא המשוגע קובע. כמו שאחד במדבר הוא קובע, תלוי גם בזה, הרי גם בהלכה שזה מסור לידך, הסנס הכי גדול שכאשר צריך להיות שבת יהיה שבת.
יום טוב אכן לא יהיה. אז ראיתי, אני יודע, יש איזה רפורמר שעושה מנין יום טוב, אנטי-אנטי-ישראל, אנטי-ציונים. האנטי-ציונים זה לא סאטמר אנטי-ציונים, הוא לא מאמין בארץ ישראל. אבל אם הוא עושה יום טוב, הוא מעיד שיהודים יש להם קשר עם ארץ ישראל מכל השנים. הרמב״ם, הוא לא רוצה לעקוב אחרי הרמב״ם.
אני מתכוון לומר דבר פשוט, כן? אם יש שאלה בשבת בראשית, זה חקירה במציאות. אוקיי, בית הדין, מי שיכריע, כמו שאתה אומר, אחד במדבר, יש לו הכרעה מההלכה מה לעשות, והוא יכול לעשות ספק, no problem.
אבל זה שונה מראש חודש, כי ראש חודש אם אין בית דין, אין. אם מי שנמצא במדבר ולא ידע אימתי ראש חודש, אין לו ראש חודש. אוקיי, כשיש בית דין הוא יודע, אבל אם אין בית דין, אין.
דובר 2:
ובלונדון גם היו צריכים לחשוב ששבת תהיה אחרת מיום טוב.
דובר 1:
שבת זה יום אחד שאותו יום מעיד על הקב״ה. יום טוב לא יכול לומר יום אחד שאותו יום יעיד על פסח. זה צריך להיות באותו יום ספציפי.
דובר 2:
אוקיי, אתה אומר אחרת. אני לא יודע למה זה צריך להיות.
דובר 1:
לא, מה שאני מתכוון לומר, זה שאלת אותך לגבי מחר. לא צריך לומר שאותו יום שכל השבועות יתאימו עד בריאת העולם. העיקר שאנחנו נעשה את הפעולה, הדמיון, שכמו שהקב״ה עבד שבעה ימים כביכול ונח בשבת, אנחנו עושים את אותו הדבר.
מה שאין כן יום טוב, לא יכולים לומר ניקח יום ושזה ירמוז על יום יציאת מצרים. זה צריך להיות אותו יום, לפי החשבון.
דובר 2:
למה בעצם?
דובר 1:
הא גופא. אוקיי, כי זה קשור למה שכתוב שהקב״ה מקדש את השבת, מה שאין כן בית הדין מקדש את החודש. מה זה? כאילו הקב״ה נתן שאנחנו שותפים כביכול בתורה. חצי תורה מהקב״ה עצמו, חצי תורה קשור לאנשים, לבית הדין.
דובר 2:
כן, אני אומר, זה עצמו משהו דבר פלא. זה חידוש. למה צריכים את בית הדין ללבנה?
למה צריך בית דין ללבנה?
דובר 1:
אפשר היה לומר אחד, פעם אנשים לא ידעו חשבונות טובים. הרמב״ם ידע חשבונות טובים מאוד, אבל בגמרא הרבה יותר חלש לא ברורים החשבונות. לא יודעים, לא יכולים למצוא מהגמרא את החשבונות. אולי בגלל זה הם היו צריכים בית דין, והיום שיש חשבונות טובים לא צריך. הרמב״ם אבל מאוד נגד המחשבה הזו.
אבל אפשר גם לחשוב אולי שהשמש שוקעת באמת, נעשה חושך. לגבי הלבנה, החילוק היחיד הוא רק שאנחנו יכולים לראות אותה. אנחנו יודעים שהלבנה שם.
דובר 2:
אני אומר, כל חידוש הלבנה הוא לראיית האנשים. זה שהאנשים רואים.
דובר 1:
אבל זה, אנחנו רואים גם קצת.
דובר 2:
אני אומר, אנחנו רואים חילוק עצום. נעשה קר, נעשה חם, נעשה חושך, נעשה אור. הלבנה זה בסך הכל, העין שלנו רואה אותה, העין שלנו לא רואה אותה. זה תלוי באנשים.
דובר 1:
כן, כן. הדרך שצריך לומר את זה, הלבנה נראית לנו גדולה יותר וקטנה יותר. השמש נראית תמיד באותו גודל. בלילה לא רואים אותה, אבל…
דובר 2:
אוקיי.
דובר 1:
רואים אותה כן בלילה, דרך הלבנה.
דובר 2:
אה. הלבנה מעידה שיש שם שמש.
דובר 1:
אוקיי, נו. עד כאן הלכה ד׳.
הלכה ה׳ — בית דין מחשבין בחשבונות
דובר 1:
עכשיו, הלאה, הרמב״ם אומר, מה יש לבית דין לעשות עם החשבונות? מה בית דין עושים? איך הם עושים את החשבונות?
אומר הרמב״ם שהם לא עושים את זה. כלומר, בית הדין לא רק סומך על הראיה, בית הדין צריך גם לעשות חשבון. הוא אומר שמה שכתוב “לחשוב ולידע”, הוא מתכוון שבית הדין צריך לעשות את החשבון.
אז הוא מסביר כאן: “בית דין מחשבין בחשבונות כדרך שמחשבין האצטגנינים”, כמו שחכמי התכונה האחרים, האסטרונומים, מחשבים דברים, “שיודעים מקומות הכוכבים ומהלכם”, זה מתייחס לאצטגנינים, שהם יודעים מקומות הכוכבים ומהלכם, “וחוקרין ומדקדקין עד שידעו”, אה, “וחוקרין ומדקדקין” חוזר כבר לבית דין. בית הדין חוקר ומדקדק עד שידעו, שהם ידעו, “אם אפשר שיראה הירח בזמנו שהיא ליל השלשים או אין אפשר”, לפי החשבונות שלהם הם ידעו.
אחר כך הוא יגיד לנו איך החשבונות עובדים, כן? נכון, אבל הוא אומר שבית הדין חייב לחשב את אותו חשבון שהאסטרונום מחשב, שזה נקרא אצטגנינים, כן?
מה זה “אצטגנינים”?
ואנחנו בדרך כלל אומרים, משל של אברהם אבינו, “צא מאצטגנינותך”, מתרגמים אסטרולוגיה, צופי כוכבים. אבל אז בזמנים הקדומים לא היה שום חילוק בין צופי כוכבים לאסטרונומים. הרמב״ם כבר עשה חילוק, צופי שמים, הוברי שמים.
פעם, בזמן הפסוק הזה שאתה קורא, אותם אנשים שעשו את החשבון גם אמרו שממילא זה אומר שזה המזל שלו. כי היה ערבוב, היה מה שהם באמת ראו, והיה מה שהם הוסיפו את התורות שלהם.
אבל אני אומר שכשהרמב״ם אומר אצטגנינים הוא מתכוון לחלק האסטרונומיה, לא אסטרולוגיה, החשבון.
נפקא מינה למעשה מהחשבונות
ובית הדין צריך לדעת אם יכול להיות שיבואו היום עדים. ומה נוגע לדעת? אומר הוא, זה נוגע למעשה.
“אם ידעו שאפשר שיהא נראה”, הם צריכים להיות מוכנים לזה. “יושבים”, הם צריכים להישאר בבית דין, הם לא הולכים מבית דין. “מצפים על העדים כל היום כולו עד שיהא יום שלשים”, הם צריכים להישאר עד שהעדים עוד יכולים להגיע.
ומה קורה אז? “אם באו עדים”, אז עושים את מה שבית דין עושה, הם צריכים לעשות דרישות וחקירות. בהלכות סנהדרין כתוב בדיוק איך דרישות וחקירות עובדים. “ונאמנו דבריהם”.
דובר 2:
כן, כאן הוא אומר מה, חקירות זה מה?
דובר 1:
כן, כן, כי יש דרישות וחקירות מסוימות לקידוש החודש. לא סתם, זה אולי מחובר, אבל כן.
“ונאמנו דבריהם מקדשין אותו”. זה מעניין, כי אפילו אחרי שהם יודעים שזה צריך לבוא, צריך עדיין לחקור ולדרוש את העדים. הם לא יודעים שזה צריך לבוא, בוא נבין, הם יודעים שזה יכול לבוא. כי בפועל לראות תלוי, אני לא יודע למה, כל מיני דברים. הם צריכים לדעת שהחשבון אומר לנו שיכולים היום לבוא עדים.
“ואם לא נראה”, אם לא נראה, “ולא באו עדים”… יכולים להיות שני דברים, זה אומר, “ואם לא נראה”, זה מעונן לגמרי בכל ארץ ישראל, לא יכולים לראות. או שבדיוק עדים לא באו, אני לא יודע, העולם היה ישן השבוע.
אז “משלימין שלשים”, עושים שהיום השלושים הוא עוד חלק מהחודש הקודם, “ויהא החודש מעובר”.
דיון: בית הדין חייב לחכות
דובר 2:
הם צריכים לחכות, כאילו. הם צריכים לחכות. זה באמת, פעם בשבוע הם צריכים להישאר. זה לא עבודה של תשע עד חמש, זה עבודה של מאוחר בלילה.
דובר 1:
אוקיי, אני מתכוון, כי אני זוכר הלכה שאם בית הדין כבר קם, אז כבר לא יכולים לקבל את החודש השבוע. למדתי איזו משנה בסלויטא.
דובר 2:
את החודש אתה מתכוון?
דובר 1:
כן.
דובר 2:
אז זה ענין שבית הדין ישאר במקום קביעותם.
דובר 1:
כן, אני מבין. אני מתכוון לומר, זה אומר שמחכים, אז מוכנים לקבל עדות. יכול להיות שזה נכון שיש הלכה שצריך באמת לחכות, אבל לאו דווקא מה ש… יש את הלשון שהיה הקדוש ברוך הוא יושב ומצפה לו… על…
דובר 2:
לא, זה לא יציאת מצרים.
דובר 1:
אוקיי, “ואם ידעו בחשבון שאין אפשר שיהא ראה”…
קידוש החודש: חשבון מכחיש עדים, מצות עשה על בית דין, וקביעות החודש בארץ ישראל
חשבון מכחיש עדים — שיטת הרמב״ם
כלומר, הוא ראה משהו שנראה כמו לבנה, אבל זו לא הלבנה.
אז, הרמב״ם לומד שהחשבון יכול ממש להכחיש את העדים. כלומר, אפילו באים עדים ברורים, שני יהודים כשרים, הם אומרים, “אני ראיתי”, אומר בית הדין, “אתה שקרן או מדומה, ואתה יכול ללכת לכל הרוחות.”
הרמב״ם יסכים שמה שבטוח מבחינת השכל בטוח יותר מאשר כשאנשים ראו את זה. למרות שצריך עדים כדי לקדש את החודש, החשבון עצמו לא אומר לנו שראו את זה, וזה מסיבה כלשהי מצווה שיראו את זה, זה עצמו קצת קשה להבין את הסברא, אבל כך הרמב״ם.
אבל מצד שני הרמב״ם מאוד בטוח בחשבון שלו, הוא אומר שהחשבון טוב מספיק, ואין שום אסמכתא אחרת. באים עדים נגד החשבון, לא מאמינים להם.
אנלוגיה להלכות נבואה
זה כמו שהרמב״ם אומר לגבי הלכות נבואה. עדות טובה על דבר אפשרי. אם זה יכול היה להיות, אני מאמין לעדות. אם זה לא יכול היה להיות, יכולים להיות כל עדים שבעולם, אין שום ענין להאמין, אסור להאמין.
וזה אומר הרמב״ם שאם בא נביא והוא אומר נגד התורה, לא מאמינים לו, כי השכל אומר את זה. ואפשר לומר הוא רשע, או הוא שוטה, תמיד אפשר להשתמש באחד משניים, או שקר או דמיונות.
אה, התורה הקדושה אומרת “בזדון דבר הנביא”, שתמיד הוא רשע. למה הוא לא יכול להיות כזה מדומה? כי לקחו רק מישהו שפוטנציאלית נביא, הוא יהיה חכם, כן? אם הוא חכם, הוא יכול רק להיות רשע. כי לקחו אותו להיות נביא פוטנציאלי, לפי החשבון של הרמב״ם, כן?
חשבתי סתם ככה, כי אם נאמר שזו טעות, לא נלמד זכות על התורה, אומר הוא, אל תלמד זכות. גם, הוא יהודי ישר, הוא יודע שאסור לומר נגד התורה, הוא אומר את דין עבודה זרה, אז זה לא יכול להיות דמיון.
נו, אומר הרמב״ם הלאה.
הלכה ז: מצות עשה מן התורה על בית דין
עכשיו מסיים הרמב״ם עם זה: מצות עשה מן התורה על בית דין. הוא מסיים לחזור שוב, קצת הוא חוזר. עד עכשיו הוא אמר שזה מסור, עכשיו הוא אומר שזו באמת מצווה.
מצווה גם על בית הדין, שיחשבו וידעו, שהם יעשו את החשבונות, ומה הם ידעו.
חידוש: כל חבר בית דין צריך לדעת בעצמו
מעניין לי האם מספיק שאחד מבית הדין יהיה מישהו שטוב בזה, או כל אחד מבית הדין צריך ללמוד את זה בעצמו. נראה כאן יחשבו, כולם.
הוא אומר שיש הרבה פעמים בית דין, תדמיין למשל, יודע, בית דין של בטלנים? יש אחד שיקח איזה רואה חשבון שלמד חושן משפט. חלק מבית הדין, הוא עוזר להם. הוא עוזר להם. כי אם צריך בית דין, אז מה… אם כל אחד סומך על השני, צריך להיות שלושה או עשרים ושלושה, אבל אפשר לומר ש… שמה? שבית הדין סומך על אחר? אז מה בית הדין עושה? השני מסביר, הוא עוזר להם.
אבל נראה שכל אחד מהם צריך לדעת. אם יראה ירחו לא ירחו. אני מתכוון שכל דבר, בית הדין שסומך על אחד, זה לא בית דין, זה אחד. כתוב שחברי בית דין צריך לדעת את כל החכמות וכדומה.
שלושת השלבים של המצווה
שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה. לחשב ולדעת זה כדי לדעת אם יכול להיות שתהיה ראיה.
ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החדש, שישאלו את העדים. ואחר כך, החלק של המצווה הוא עוד עד שיקדשו את החדש, ואחר כך המצווה עוד הלאה, וישלחו וידיעו את שאר העם באיזה יום ראש חדש.
יש שלושה שלבים. המצווה היא כל שלושת השלבים ביחד. כדי שידעו באיזה יום…
חידוש: העיקר של קידוש החודש הוא להודיע
אני מתכוון שזה מסביר קצת על קידוש החודש. כלומר, קידוש היום באמת חשוב, אבל הנקודה של הקידוש היא להודיע. לא, אולי הידיעה חסרה לכל העם. חסר לדעת ראש חודש מתי היה הלל.
אז מי שקרוב יודע מהקידוש עצמו, ומי שרחוק צריך באמת שליח שהוא ידע. אז יעלה ויבוא והלל באמת רק הקרובים ידעו ביום הראשון. אבל חשבתי, אמרו מספק, צריך לראות את הרמב״ם בזה אחר כך.
אבל מה שאני מתכוון לומר, נראה לי שהטעם של מצוות הקידוש, אבל הרעיון שלו הוא להודיע. כי מה הרעיון של קידוש? קידוש אומר שבית הדין קובע, ועכשיו כולם יודעים, ומי שרחוק מקבל את זה שליח.
טוב מאוד.
פסוק: “אשר תקראו אותם”
שנאמר, מאיפה יודעים שהמועדות תלוי בהודעה? כתוב “אשר תקראו אתם” — אתם תקראו מקראי קודש. פירושו שהמקראי קודש נעשה מקראי קודש בהתבסס על בית הדין שקבע.
איזה יום הם צריכים באמת לקרוא? כלומר, לכאורה הם צריכים לקרוא לכל אחד. מזה לומדים שצריך לקרוא את זה. פירושו שכל האנשים כשהם חוגגים יום טוב, שזה יהיה מבוסס על ההכרזה שהם קיבלו שבועיים לפני זה שהיה ראש חודש.
נכון, אבל נראה לי שיש… זו המצווה. אני מתכוון שבגלל זה עושים ראש חודש אנשים. ההכרזה החודש הזה, ראש חודש יהיה ביום פלוני. עושים כבר לפני שבת שיודעים כבר מראש. זה משהו הפסוק.
ושמרת את החקה הזאת, החוקה של פסח צריך לשמור למועדה לפי המועד, לפי קביעת המועד של ראש חודש. כן, זה מפרש את זה?
אה, כלומר זה המשך של אותו פסוק, לא ממש אותו הפסוק, אבל זה מתכוון לומר אשר תקרא אתם במועדם, נכון? אלה מועדי ה׳ אשר תקרא אתם מקראי קדש, אלה מועדי, כתוב אשר תקרא אתם במועדם. כלומר לקרוא את החודש לפני זה, ובאמת לעשות את החוקה במועד שקראו.
למועדה מימים ימימה, אולי המילה מימים ימימה זה בששת הימים? לא, מימים ימימה פירושו כל שנה. למועדה פירושו למועד שקראו, שהכריזו מקרא קודש. כי מועד כתוב אלה מועדי שתקראו אתם, איך נעשה המועד? על ידי שבית הדין קידש ושלח וכו׳, ובאמת היהודים יעשו אז ראש חודש.
הלכה ח: קביעות חדשים רק בארץ ישראל
אין מחשבין, לא עושים את החשבונות ואת קביעות החדשים ואת עיבור השנים, שהוא אמר קודם, עושים את החודש הנוסף, אלא בארץ ישראל. זה דבר שתלוי בארץ ישראל, שנאמר, כתוב בפסוק, כי מציון תצא תורה ודבר ה׳ מירושלים.
קושיא על הפסוק
מעניין, שמהפסוק הזה אפשר היה ללמוד שכל מה שקשור לתורה צריך להיות דברים לפי ארץ ישראל. ובאמת כך שבית הדין הגדול שבארץ ישראל הוא הרבה דברים, הרבה הלכות שתלויות בבית הדין הגדול שבארץ ישראל, אבל ספציפית כאן, מאיפה הם יודעים? תצא תורה פירושו התורה של קביעות החדשים? אני לא יודע מה הסיבה לזה.
אוקיי. אוקיי, גם רק בית הדין הגדול בכלל, צריך להיות בית דין של עשרים ושלושה לקביעות החודש. אין חילוק, אבל אפילו יש בית דין כזה בחוץ לארץ זה גם לא טוב. נראה כבר שיש נגד זה עצה אחת.
אדם גדול בחכמה שיצא לחוץ לארץ
המשך דיון במעשה של חנניה בן אחי רבי יהושע — הענין של “הניח כמותו בארץ ישראל”
המעשה בבבלי ובירושלמי
אתה אומר, מה זה אומר? רבי עקיבא גם עשה כך. אומר הוא, אמת, רבי עקיבא לא הניח כמותו בארץ ישראל. אתה אומר, נו, גם אני לא.
אומר הוא, כן, אתה צודק, אבל “גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרנים, והם שגרוני יצליחו”. אתה השארת גדיים קטנים, הם נעשו תיישים, הם כבר גדלו. לא רק שהם גדלו, יש להם כבר קרניים.
ואתה יודע מה משמעות הקרניים שלהם? הם אומרים כך, לך אמור לחנניה כך, אם יציית הוא טוב, כי יש על מי לו לציית. אם לא יציית, יהיה בנידוי. וזה נורא. ואתה אמור לכל העולם כך, שאם הוא לא יציית, אין בעיה. שילך חנניה על ההר, שיעשה מזבח, שחנניה ישיר ויצעק “אין לו חלק באלקי ישראל”. אתם גויים, אתם מחזיקים במבנים משלכם, אין בעיה, עשה בית המקדש, התחל לעשות מה שאתה רוצה.
אה, הוא תפס, הוא אכן נסוג, הם אמרו לא, והם הפסיקו.
הגרסה המורחבת של הירושלמי — שלושה מכתבים
מה רואים מהמעשה? הוא מביא ירושלמי גם את אותו מעשה של חנניה, והוא מביא קצת אחרת. הוא אומר שרבי שלח לו שלושה מכתבים, עם רבי יצחק ורבי נתן.
המכתב הראשון היה כתוב “לכבוד קדושת רבי חנניה”. וואו, הלכבוד קדושת הוא דבר עתיק מאוד. הוא שמח מאוד, וואו, הרבי אומר לכבוד קדושת.
המכתב השני כתב “גדיים שהנחת נעשו תיישים”. זה אומר שהוא היה גדול מרבי גם כן, כן? לכתחילה, אחר כך רבי נעשה גדול יותר, או כל כך גדול.
בשלישי כתב לו את הדבר החד, אתה לא רוצה לקבל את זה, עשה לך בית המקדש.
שלח את המכתב הראשון, והוא קם ואמר, וואו, רבי הוא יהודי גדול. אומר, את השני התחיל לחשוב. את השלישי כבר רצה לירוק על רבי, ואומרים, אלא אתה לא יכול…
חידוש: המנגנון איך עושים שהשני יודה
לכאורה, למה לומדים מכאן? שאלת קודם קושיה, איך השני מודה שמישהו נעשה גדול יותר? רואים שזה לא כל כך פשוט.
התירוץ הוא, כמו שכל אחד יודע, קודם משבחים את השני, מאריכים בחכמתו, אחר כך עושים שהוא יודה שאתה משהו, אחר כך הוא כבר לא יכול לחזור בו. אז זו הדרך איך אפשר לנצח אנשים.
אני מתכוון, קשה לדעת, איך יודעים שמישהו חכם כמוך? זה לא חייב להתכוון לזה, צריך להיבחן. אם כבר יש authority חדש בארץ ישראל, בית דין טוב של סמוכים, זה חוזר לארץ ישראל. לכאורה זה הדבר.
אני לא מאמין איך אפשר להעריך את זה? וגם תלמיד חכם זקן לכאורה תמיד יותר חכם מהצעיר, “גדולים נאספו יחדיו”. יכול להיות זה עצמו, שכבר יש בארץ ישראל בית דין טוב, זה חוזר ל… כי שם צריך להיות המרכז.
דרשות רבי יצחק ורבי נתן
נסתכל הלאה במעשה של הירושלמי, זה מדהים. קם רבי יצחק, ונראה שחנניה עדיין לא נכנע. הגמרא אומרת שהוא נכנע, כולם עמדו, והירושלמי מאריך קצת את המעשה.
קם רבי יצחק, פתח חומש והתחיל לקרוא, “אלה מועדי חנניה בן אחי רבי יהושע”. אמר לו, הרי כתוב “אלה מועדי ה'”. אומר, “כן, אולי אתם חושבים שאלה מועדי ה׳, אנחנו חושבים שאלה מועדי חנניה.” הלא?
קם רבי נתן ולקח עוד פסוק לקרוא, “כי מבבל תצא תורה ודבר ה׳ מן הר פקוד” — נראה שכך נקרא מקומו. על זה אומר הוא, הרי לא כתוב כך. אומר, “כן, אצלנו כתוב ‘כי מציון תצא תורה׳, אצלכם נראה שכתוב ‘כי מבבל תצא תורה׳.” אוי, אבא מתוק.
חנניה הולך לרבי יהודה בן בתירא
הוא הלך… לא, אבל חייב להיות חכם כמותו בארץ ישראל. תסתכל הלאה במעשה. הוא הלך, האם קיבל? לא קיבל. “קבל עליהם וגעתני”.
הוא הלך לרבי יהודה בן בתירא לנציבין. זוכר, רבי יהודה בן בתירא היה גדול מפסחים, כן, בן נציבין? הוא היה חכם גדול. הלך ותלונן עליהם. הוא אומר, “הם באים, הם מבזים אותי, הם הולכים נגד דרכי.”
אמר לו, “לא. צריך ללכת אחרי שליחי ארץ ישראל.”
שאל אותם, “איך אתה יודע? מי אומר לנו שהם אכן כמוני?” זה אכן שאל חנניה בן אחי רבי יהושע. הוא אכן שאל את השאלה, “איך אתה יודע שהם יכולים לחשב?”
אמר לו, “אם אתה אומר שהם לא יכולים, יעשו לך. אבל הם אומרים שהם כן יכולים, עשה להם.” אני לא מבין בדיוק מה זה אומר. “כמד לא ידעו מחשבתא דחברותי ישמעון ליה, כמד דאינון חכמין מחשבתא ישמעון ליה.” אני לא יודע. אני לא מבין איך גילו.
חידוש: מה משמעות “הניח כמותו” — פשט חדש
בקיצור, החליט שאכן כן, הוא אמר לכל אחד שיעשו כמוהו.
אבל יכול להיות, אני מבין עכשיו שיכול להיות שאתה אומר, זה לא פשט שהוא צריך להיות גדול יותר. נראה כאן שהוא צריך לדעת את החשבון. נראה שזה לימוד קשה מאוד, כמו שדיברנו בשיעורים הראשונים, לא כל אחד מבין הלכות קידוש החודש. אז בית הדין צריך לדעת את כל הפרטים של הלכות קידוש החודש, ובדרך כלל רק אחד בדור יודע את זה.
וכל התורה כולה יותר ממנו, אני לא יודע. הניח כמותו פירושו בנושא הזה, הוא צריך לדעת מספיק כדי לעבר שנים וחדשים. כך אני מבין שזה הפשט.
לא מבינים בדיוק את המעשה, איך גילו. אמרת טענה, רבי יהודה במסירה. הוא אומר שלא יעשו לך אולי, שכח מהמעשה.
חידוש כללי: גדול הדור צריך להיות בארץ ישראל
נראה שיש ענין חשוב שגדול הדור יהיה בארץ ישראל. אני מתכוון שבשנים האחרונות, מאז שגר ציבור גדול בארץ ישראל, גם כך, אני לא יודע שיש את גדול הדור מארץ ישראל. זה חשוב כך.
כבר נפלא, יהיה שבת מאיר ליהודים. זה עד כאן פרק א׳.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
HE עברית ›
📋 Shiur Overview
Summary of Chapter 1 — Laws of Sanctifying the New Month (Rambam, Book of Times)
—
Introduction to the Laws of Sanctifying the New Month
Structure of the Laws of Sanctifying the New Month
The first several chapters are “practical” laws — how one sanctifies the month, the mitzvah itself. Later, one enters into deep astronomical knowledge.
[Digression: Why People Are Frightened of the Laws of Sanctifying the New Month]
First: The fact that people are frightened of the astronomy sections is a revelation about the entire Torah — that even in other areas of law (like the laws of Passover, sacrifices, purity laws) one doesn’t actually understand as well as one thinks. But one is accustomed to the concepts through habit (cheder, yearly review), and therefore doesn’t feel the deficiency. In Kiddush HaChodesh, where one has no such habit, it becomes exposed that one doesn’t really grasp it. This is proof that even in other areas of study one has never truly grasped it — one is “playing.”
Second: Astronomy and mathematics is actually easier than lomdus, sevara, or Chassidic works. It’s “simple matters” — no concepts, no sevara, just simple calculations. One only needs concentration and clarity. The difference: with a mathematical calculation, if one becomes confused (for example, by a phone call), one knows one must start fresh. But with a sevara, one often doesn’t catch that one has become confused, because one is “playing” and not truly thinking.
The Place of the Laws of Sanctifying the New Month in the Book of Times
Why are the Laws of Sanctifying the New Month in the Book of Times? All the festivals depend on sanctifying the month, just as the verse “This month shall be for you the beginning of months” stands as an introduction to Passover. But because it is a mitzvah entrusted to the court, the Rambam placed it after the Torah-ordained festivals, but before the Rabbinic festivals (Chanukah, fast days) — because without sanctifying the month there will be no Chanukah or fast days.
[Digression: The Laws of Sanctifying the New Month as an External Composition]
There is evidence that the Rambam viewed the Laws of Sanctifying the New Month almost as a separate composition in its own right. The Rambam brings an example of “what year it is today” that doesn’t match the year he completed Mishneh Torah — which shows he worked on it separately. There is also another version of the calculations. The Rambam worked very intensively on these laws and has his own approach to understanding the mitzvah, which the Ramban disputes, and it is a major dispute among the Rishonim.
—
Enumeration of Mitzvot — One Positive Commandment
The Rambam says: The Laws of Sanctifying the New Month is one positive commandment — “to calculate and know and establish on which day is the beginning of each and every month of the months of the year.”
Plain Meaning:
The mitzvah is to calculate, know, and establish which day is Rosh Chodesh of each month.
Novel Points:
1) Three expressions — to calculate, to know, to establish: It appears like three separate elements: to establish is the court that sanctifies; to calculate is the one who does the mathematical calculation; to know is the one who knows. The question arises: is “to calculate” a means to “to know” (one calculates in order to know), or is “to know” itself a separate mitzvah — that the mere knowing when Rosh Chodesh is, is already a fulfillment of the mitzvah? One must emphasize the vav — “to calculate and know” is one set (calculating and knowing), and “and establish” is a separate thing (the mitzvah on the court to sanctify). “To know” means knowing through calculation — not just knowing because someone told you. Someone who only knows because they were told has done nothing. This means that even when the molad is announced before Shabbat Mevorchim, one is not fulfilling the mitzvah — one must personally calculate the molad.
2) Why doesn’t it say “to sanctify”? The name of these laws is “Sanctifying the Month,” but in the enumeration of mitzvot the Rambam doesn’t write “to sanctify” but rather “to calculate and know and establish.” For the Rambam, “to sanctify” actually means “to calculate and establish” — that is, the act of sanctification is not a separate declaration of “mekudash mekudash,” but rather the entire process of calculating and establishing. “To sanctify” doesn’t mean “to make holy” in the technical sense, but rather it means to determine when the month begins. (Not always does one actually say “mekudash mekudash” — it depends on various laws.)
3) “Years” are missing — only “months”: The Rambam mentions only months, not intercalating years. Why? Perhaps because intercalating years is not Torah law? But from Chapter 1 itself it seems that intercalating years is still part of the mitzvah. The Rambam in Sefer HaMitzvot says it is one mitzvah — “months and years” together. Perhaps because the name is “Sanctifying the Month,” he only brings that, because intercalating years depends on sanctifying the month.
4) Upon whom is the mitzvah? The Rambam internally says explicitly that the mitzvah is upon the court. But it’s not clear if he means only the court, or also other Jews who have a part in the process. In Tractate Shabbat we learn that various communities may go out (even desecrating Shabbat) in order to be able to go testify before the court, and one makes a festive meal — which shows that even witnesses and others have a part in the mitzvah. But perhaps that’s only because they’re helping the court.
5) Dispute among Rambam, Ramban, and Behag in the enumeration of mitzvot: The Behag counts two mitzvot — sanctifying the month and intercalating the year. The Ramban understands that the Behag’s second mitzvah (calculating seasons and constellations, from the verse “for it is your wisdom and understanding”) doesn’t mean just learning astronomy, but rather knowing astronomy in order to intercalate the year. The Rambam counts it as only one mitzvah.
6) The Rambam’s approach: calculating seasons is part of Torah study, not a separate mitzvah: The Rambam doesn’t need to learn like the Behag (that it’s a separate mitzvah of “to calculate”), because according to the Rambam, knowing all wisdoms that relate to Torah is part of the mitzvah of Torah study itself. Learning astronomy is not an external mitzvah, it’s a branch of Torah study. The Behag, however, makes a clear distinction between Torah and wisdom, therefore he counts it as a separate mitzvah.
7) The Rambam’s responsum — calculating seasons is for love of Hashem: The Rambam has a responsum where he was asked about the Gemara “Anyone who knows how to calculate seasons and constellations and doesn’t calculate” — what’s the big deal? The Rambam did not answer that it’s in order to know when to sanctify the month. He answered that the benefit is to recognize the greatness of Hashem — he refers to the Laws of Foundations of Torah, that through contemplating His works one fulfills the mitzvah of loving Hashem. In Sefer HaMitzvot the Rambam also says that learning Torah is part of loving Hashem — so calculating seasons is a “bridge” between Torah study and loving Hashem. [Note: The Rambam’s approach that “His wisdom” means “the wisdom of His works” — because the Almighty doesn’t have a separate wisdom, rather one recognizes His wisdom through His works.]
8) The Rogatchover’s principle — every mitzvah has its “laws” in the world: The Rogatchover says that every mitzvah has laws that require worldly knowledge. For example: to learn the laws of Shabbat one must know how bread is made (sidura d’pat), how leather is made — these are the 39 melachot. To fulfill “and he shall surely heal” one must learn medicine — the Rogatchover brings a language from the Mishnah “this is from the laws of physicians and not from the laws of the sages.” Similarly, calculating seasons is the “Torah portion” that belongs to sanctifying the month.
But a boundary question: If someone learns the 39 melachot, they only need to know as much as is relevant to halacha. One can’t say that all of agriculture is a branch of plowing and sowing — otherwise they’ll spend their whole life on agriculture. The distinction: Torah for the purpose of doing (ruling) is limited; but Torah for the purpose of calculating (learning) is broader, and the “third of a person” (the Rambam’s principle that one should spend a third of learning on Talmud) ensures that one doesn’t neglect other parts.
9) The Rambam’s 15-16 chapters show it’s a mitzvah for every Jew: The Rambam wrote fifteen-sixteen chapters about calculating seasons — he didn’t write only for the court. He presumably worked months and years on this. This shows he held that it’s a mitzvah for every Jew to know, as part of Torah study or knowledge of Hashem.
10) Law from Sanhedrin — “that the Sanhedrin should not hear from an interpreter”: Even regarding the court itself — the Rambam says that the Sanhedrin must itself know wisdoms (including astronomy). One can’t just rely on an expert. The court can use an expert, but it must itself know enough to understand that the expert knows what he’s talking about — it should be part of their wisdom.
11) The Bnei Yissaschar’s lament: The Bnei Yissaschar laments that he didn’t learn calculating seasons, it’s difficult to learn. He says that today when we can’t do it (no court), we should at least learn. But the Rambam apparently didn’t understand it that way — for him, the learning is not a substitute (in place of) establishing a court, but rather an additional thing — a separate mitzvah of knowledge.
[Digression: About “Would that they had forsaken Me but kept My Torah”]
When someone asks a question on foundations of belief, one shouldn’t answer “the Rambam was the greatest sage and he came to this conclusion” — that’s not sufficient. One must do the calculation oneself. Rabbi Shimon says “Would that they had forsaken Me but kept My Torah” — this means: first learn, then you can say “I don’t understand, the Almighty is beyond.” But “they forsook Me and My Torah they did not keep” — without learning, that has no value.
—
Law 1 — The Months of the Year are Lunar Months
The Rambam’s words: “The months of the year are lunar months, as it says ‘the burnt offering of each month in its month for the months of the year’… and it says ‘This month shall be for you the beginning of months,’ thus the Sages said: The Holy One showed Moses in prophetic vision the form of the moon and said to him ‘When you see it like this, sanctify.’ And the years that we calculate are solar years, as it says ‘Observe the month of spring.'”
Plain Meaning:
The months of the year are lunar months — each month begins when the moon is renewed. The word “chodesh” comes from “chidush” — renewal of the moon. But the years are calculated according to the sun. “Observe the month of spring” — the Torah commands us to ensure that the month of Nissan (Passover) comes out in spring, which is a function of the sun. “Aviv” means when the crops begin to grow (as it says “for the barley was aviv”), and this depends on the solar season.
Novel Points:
1) Why do we need a source that month = moon: Throughout the entire Torah “month” is mentioned many times, but it’s never explicitly mentioned that the month depends on the moon. The Ramban in Parshat HaChodesh says the well-known principle that months go according to the moon and years according to the sun, but one needs a source for this. The Ibn Ezra brings that Karaites disputed about this. Rachel Elior is also mentioned, who claims there was an approach of Sadducees/Qumranites who had an entirely sun-based calendar, without the moon. The Rambam brings in Laws 1 and 2 two separate sources for two separate facts, because neither is clear from the Torah itself.
2) The linguistic argument — “chodesh” = renewal: The word “chodesh” itself is proof, because it means “renewal” — and only the moon has a monthly cycle of renewal. The sun doesn’t have a monthly cycle — it only has a daily cycle and a yearly cycle (four seasons). If one goes only by the sun, the division into twelve months is random — one could have made four seasons instead of twelve. The very fact that the Torah speaks of “in the seventh month” shows there’s something more than just sun-seasons.
It’s also pointed out that “chodesh” often means the day of Rosh Chodesh itself (like “tomorrow is chodesh” = tomorrow is the renewal of the month/renewal of the moon), which shows that chodesh is fundamentally connected to the renewal of the moon.
3) Proofs from “yareach” = moon: “And she shall bewail her father and her mother a yareach of days” (Deuteronomy 21) — “yareach” means moon, and it’s used as a time measure. Also “in the yareach of Bul which is the eighth month” and “in the yareach of Eitanim at the festival which is the seventh month” (Kings) — the Book of Kings uses “yareach” and “chodesh” interchangeably. This is clear proof that chodesh = yareach = moon-cycle. The question is also raised: from “three yerachim” perhaps one can bring a proof to the contrary — if it says yerachim separately, it implies that “chodesh” is not the same as “yareach”? But it’s explained — we see that time periods are measured by yareach, and that’s the same as months.
4) The verse “He made the moon for appointed times” (Psalms 104): Clear proof that appointed times depend on the yareach/moon. “For appointed times” can mean not only festivals, but also time calculations.
5) The Rambam’s first proof — “the burnt offering of each month in its month for the months of the year”: The Rambam interprets “month in its month” — the burnt offering of Rosh Chodesh is brought when the moon is renewed. “For the months of the year” shows that the year is composed of the months — that is, months are not an external thing added to a solar year, but rather the year consists of months, which already connects the two systems (lunar months with solar years). The Ibn Ezra disputes this interpretation and says that “month in its month” simply means “every month” (like “Shabbat on its Shabbat”), not necessarily a hint to the renewal of the moon. It’s noted that one could also interpret “Shabbat on its Shabbat” as “when it rests.”
6) The Rambam’s second proof — “This month is for you” with the Midrash: The Midrash (Baraita — “the Rabbis taught”) interprets “this” not as “this particular month,” but rather “what I show you” — the Almighty showed Moses a form of the moon and said “When you see it like this, sanctify.” The Rambam has no problem bringing a Midrash as a source because the Midrash is received tradition.
7) The Rambam’s change of language — “in prophetic vision” instead of “with His finger”: In the original Midrash it says “The Holy One showed him with His finger” — the Almighty showed with His finger. The Rambam changed this to “in prophetic vision” because the Almighty has no body and no finger. The Rambam understands that “finger” is a metaphor for prophetic vision — the Almighty shows things to prophets through prophetic images, not through a physical hand.
Proof that “finger” means the action of Hashem: “When I see Your heavens, the work of Your fingers” (Psalms 8) — doesn’t mean fingers, but rather the work of Hashem. Also “the finger of God” in miracles means the action of Hashem. Also “by the hand of the prophets I spoke in parables” (Hosea) — “by the hand” doesn’t mean the physical hand of prophets, but rather through prophets. The Rambam doesn’t hold that prophets see visions that look like the body of the Almighty (like a finger), even in prophecy.
8) Perhaps the Almighty showed more than just a moon: Perhaps the Almighty showed Moses all the laws of the moon (astronomy, calculations), because the Rambam’s approach is that the Oral Torah was shown by the Almighty to Moses, and the Laws of Sanctifying the Month (astronomy) are very difficult to learn from written text — one needs to see pictures/models. The Rambam writes in a responsum that it’s obvious that such laws need to be shown, not just told. But the Rambam here in this context doesn’t mean that — he brings the Midrash only as proof that chodesh means moon.
9) “And the years that we calculate are solar years” — months themselves don’t necessarily form a year: One could have had months that run continuously without connecting to a year. But the Rambam says that the year (solar years) is the frame that connects with the months. The Rambam establishes that months go according to the moon and years according to the sun — but he doesn’t say explicitly that this is a contradiction. He lets the learner understand on their own that there must come a correction (intercalation).
10) “Aviv” doesn’t mean “spring”: It means specifically when the crops begin to grow (as it says “for the barley was aviv”), which is a sun-related phenomenon. The moon has nothing to do with the seasons of the year.
—
Law 2 — Intercalated Year
The Rambam’s words: “And how much does the solar year exceed the lunar year — approximately eleven days… Therefore, when this addition accumulates to approximately thirty days, or a bit less or a bit more, one adds one month and makes that year thirteen months, and it is called an intercalated year. For it’s impossible for the year to be twelve months and so many days, as it says ‘for the months of the year’ — months you count for the year and you don’t count days.”
Plain Meaning:
The solar year is approximately 11 days longer than 12 lunar months. Every ~3 years approximately 30 days accumulate, and one adds an extra month — an intercalated year of 13 months. One can’t make a year of 12 months plus loose days, because “for the months of the year” teaches that a year is measured only in months, not in days.
Novel Points:
1) Why not loose days? The Rambam asks: one could have left 11 loose days at the end of the year instead of adding a whole month. He answers from the verse “for the months of the year” — a year consists only of months, not of “naked” days that don’t belong to any month.
2) Alternative reasoning (which the Rambam doesn’t say): If one had loose days, it would disrupt the order of lunar months — because Rosh Chodesh wouldn’t come out at the renewal of the moon. This is a practical reasoning, but the Rambam doesn’t rely on it — he relies only on the verse.
3) Another alternative that’s rejected: One could have said that the year begins in the middle of a month (at the correct solar day), and the first Rosh Chodesh after that is the month of Nissan. This would also have kept “observe the month of spring.” But the verse “for the months of the year” excludes this — a year must begin and end with complete months.
4) Meaning of “me’uberet”: One opinion: like a pregnant woman who carries an extra body; another opinion: “me’uberet” means “full” (from the language of over = passing/fullness). It’s also noted that even a month can be “me’uber” (29 vs. 30 days).
—
Law 3 — Concealment of the Moon and the Beginning of the Month
The Rambam’s words: “The moon is concealed every single month and is not seen for approximately two days or less or more, like one day before it attaches to the sun at the end of the month, and like one day after it attaches to the sun and is seen in the west in the evening. The night it is seen in the west after being concealed — that is the beginning of the month.”
Plain Meaning:
Every month the moon is hidden for approximately 2 days — a day before the conjunction and a day after. The first evening when the moon is seen again in the west — that is the beginning of the month.
Novel Points:
1) “Concealment” is our problem, not the moon’s: The moon always has half illuminated by the sun — we just can’t see it because the angle is such that the illuminated side faces away from us. “Every concealment, concealment of face is also like this — we don’t see.”
2) Meaning of “dibuk”: A technical term — when the moon is exactly opposite (or almost opposite) the sun from the perspective of the earth. At that time the dark side of the moon is entirely facing us. The Rambam will later use different types of “dibukim” in his calculations.
3) Molad ≠ Rosh Chodesh: The molad (= dibuk, conjunction) is not Rosh Chodesh. The molad is approximately a day before Rosh Chodesh. Rosh Chodesh is when one sees the new moon, not when it’s at conjunction.
4) Why is it seen specifically in the west in the evening? The Rambam states the fact but doesn’t explain it here — it’s promised that later one will see the process.
—
Law 3 (continued) — Counting 29 Days and Establishing Rosh Chodesh
The Rambam’s words: “And one counts from that day twenty-nine days, and if the moon is seen on the night of the thirtieth, the thirtieth day will be Rosh Chodesh… and if it’s not seen, Rosh Chodesh will be the thirty-first day, and the thirtieth day will be in the previous month… and we don’t concern ourselves with the moon on the night of the thirty-first whether it’s seen or not seen, for there is no lunar month longer than thirty days.”
Plain Meaning:
One counts 29 days from the beginning of the month. If one sees the moon on the night of the thirtieth, the thirtieth day becomes Rosh Chodesh. If not, the thirty-first day becomes Rosh Chodesh, and the thirtieth day still belongs to the previous month. On the night of the thirty-first one doesn’t need to check anything, because a lunar month can’t be more than 30 days.
Novel Points:
1) Molad vs. dibuk vs. Rosh Chodesh: The “dibuk” (conjunction) is when one can’t see the moon at all — that’s the exact astronomical moment. What we call “molad” is a bit more complicated (for various reasons). Rosh Chodesh is when one can see the moon again — approximately a day after the molad/dibuk. The cycle of the moon is a natural thing, and one could theoretically start counting from wherever one wants (for example, from the 15th to the 15th would also work), but the Sages established that Rosh Chodesh is when one begins to see the moon again.
2) Sanctification at night: With Rosh Chodesh there are distinctions — one sees the moon at night, but one must wait until witnesses come to say they saw it. It’s possible that one sanctifies at night, but the main establishment is in the morning (during the day).
3) And the thirtieth day will be in the previous month — retroactive knowledge: With sanctifying the month based on sighting, one only knew the next day whether the month was deficient or full. One didn’t know beforehand.
—
Law 3 (continued) — Deficient Month, Full/Intercalated Month
The Rambam’s words: “A month that was twenty-nine and the moon was seen on the night of the thirtieth is called a deficient month… and if the moon is not seen and the previous month is thirty days it’s called an intercalated month and is called a full month… and a moon that is seen on the night of the thirtieth is called a moon seen at its proper time, if it’s not seen on the night of the thirtieth but on the night of the thirty-first it’s called a moon seen on the night of its intercalation.”
Plain Meaning:
A month with 29 days is called deficient; a month with 30 days is called intercalated or full. When the moon is seen on the night of the 30th it’s called “seen at its proper time”; when only on the night of the 31st it’s called “seen on the night of its intercalation.”
Novel Points:
1) Me’uberet = full: The Rambam brings both terms — “me’uber” and “malei” — for the same concept. “Me’uberet” and “full” are actually the same thing, as we also see in the language of Scripture “like those in pain in the full womb” — a me’uberet (pregnant woman) is a full one. Perhaps the term “me’uberet” also means “full” in a certain sense.
—
Law 4 — Sighting the Moon is Entrusted to the Court, Not Like Shabbat of Creation
The Rambam’s words: “And sighting the moon is not entrusted to every person like Shabbat of Creation… rather the matter is entrusted to the court, until the court sanctifies and establishes the day as Rosh Chodesh, that will be Rosh Chodesh. As it says ‘This month is for you’ — this testimony shall be entrusted to you.”
Plain Meaning:
Establishing Rosh Chodesh is not like Shabbat, which every Jew counts on their own six days and rests on the seventh. Rosh Chodesh must be sanctified by the court. The source is “This month is for you” — “for you” means it’s handed over to the court.
Novel Points:
1) “Entrusted to every person” — an unusual expression: The expression “entrusted to every person” is a bit strange, because Shabbat is actually the opposite of “entrusted to every person” — Shabbat is not entrusted to anyone, not to the court and not to any person. The Almighty established it at Creation (or at Marah). “To every person” means that everyone is equal in it — no one has any special power over Shabbat, everyone counts equally.
2) “For you” — why does it mean the court? With the Passover offering it also says “for you” (“a perfect lamb… shall be for you”) and there it means everyone! The answer is from the continuation of the verse: “And Hashem spoke to Moses and to Aaron… This month is for you” — this was said to Moses and Aaron as a court. Only afterward does it say “Speak to all the congregation of Israel” — which proves that the first part (This month is for you) is specifically for the court, and the second part goes to all of Israel.
3) Question: If a month can’t be more than 30 days, what’s the practical difference of the court? The Rambam himself said that a lunar month can’t be more than 30 days — if one didn’t see it on the night of the 30th, the 31st day automatically becomes Rosh Chodesh. If so, what happens if there’s no court? Will the month remain stuck? Will festivals not come? This is a legitimate question. The Rambam says explicitly in his Commentary on the Mishnah (Rosh Hashanah) that if there wasn’t a single Jew in the Land of Israel, the festivals would be nullified — there wouldn’t be Rosh Chodesh, because one needs a court to stand and sanctify the month. (Perhaps festivals indeed won’t exist without a court.)
4) The Rambam’s great principle — Torah rests on the court: This fits with the Rambam’s general approach that the essence of the Oral Torah rests on the Great Court. Perhaps the Rambam wanted to emphasize this against the Karaites, who didn’t recognize the authority of the Sages.
5) What do we do today without a court? The Rambam says that our calculation today is not a “random” thing that happens by itself — we are continuing a tradition from the last court, we act as agents of the early authorities.
[Digression: Shabbat of Creation vs. Rosh Chodesh — Two Fundamentally Different Realities]
Shabbat of Creation — tradition or fact? With Shabbat, if there’s a doubt which day it is (for example, one who is found in the desert), it’s an inquiry into reality — the day exists, one just doesn’t know which it is. One can make a determination, one can observe the doubt. But with Rosh Chodesh, if there’s no court, Rosh Chodesh doesn’t exist — it’s not a doubt, it’s a deficiency in reality.
The Almighty sanctifies Shabbat, the court sanctifies the month: Shabbat was established from Creation — “You sanctified the seventh day” — the Almighty Himself sanctified it. Not so with the month — “you” — the court sanctifies. This means that the Almighty made Jews partners in Torah: half of Torah is from the Almighty Himself (Shabbat), half has to do with people/court (festivals).
Shabbat — the day testifies about the Almighty: Shabbat is a day that testifies about the Creator — it doesn’t have to be the specific day of Creation, but rather the cycle of seven days of work and rest. Not so with Yom Tov — one can’t take a random day and say it alludes to the Exodus from Egypt. It must be the specific day according to the calculation. “This itself” is the novelty: why must Yom Tov be the specific day? Because with Yom Tov the court sanctifies, and without their establishment there is no Yom Tov.
Shabbat is in a certain sense even more “faith” than Rosh Chodesh — because no one remembers when the world began. In the name of R’ Neriah Klein it’s said that it’s a mistake to say that one counts Shabbat from Creation, because: Abraham our father observed Shabbat meaningfully, but it doesn’t say he had a mitzvah of Shabbat; Shabbat was renewed at Marah (it says explicitly); from then — from the first Shabbat at Marah — one counts; one can “backtrack” that when the Almighty commanded Shabbat at Marah, He knew which day it was (the Almighty Himself keeps Shabbat). The main point: Shabbat is a tradition that has continued uninterrupted since (at minimum) Moses’s times. No one — not even any “heretical researcher” — claims that we once got confused and actually Shabbat is Sunday (except for the “dateline question”). There was no time in history when the Jewish people ceased to exist.
Why does one need a court specifically for the moon?
1) Renewal of the moon is “visible to the eye”: The difference between sun and moon — with the sun one sees huge physical differences (cold/hot, dark/light). But with the moon the entire difference is only what our eye sees — it looks bigger or smaller. The moon is always there, only our vision changes. Therefore renewal of the moon depends on people — and therefore it’s fitting that the court (people) should sanctify.
2) The moon testifies about the sun: A suggestion is brought that at night one sees the sun through the moon — the moon is testimony that there is a sun.
[Digression: Reform Yom Tov]
Even a Reform Jew who makes Yom Tov testifies that Jews have a connection with the Land of Israel from all the years — but he doesn’t want to follow the Rambam’s approach.
—
Law 5 — The Court Calculates with Calculations
**The Rambam’s words: “The court calculates with calculations in the manner that astronomers who know the positions of the stars and their movements calculate, and they investigate and scrutinize until they know whether it’s possible that the moon will be seen at its proper time which is the night of the thirtieth or it’s not possible. If they know it’s possible that it will be seen — they sit and
wait for the witnesses the entire day which is the thirtieth day… and if it’s not seen and witnesses don’t come — they complete thirty and the month will be intercalated.”**
Plain Meaning:
The court must calculate astronomical calculations — exactly like astronomers who know the positions and movements of stars — in order to know whether it’s possible that the moon will be seen on the night of the 30th or not. If the calculation says it’s possible, the court must remain sitting and wait for witnesses the entire day. If it wasn’t seen or witnesses didn’t come, they make the 30th day still part of the old month, and the month becomes “intercalated” (30 days).
Novel Points:
1) “Itztagninim” means astronomy, not astrology: The Rambam uses the word “itztagninim” which we usually translate as astrology (star-gazers, like “go out from your astrology” by Abraham our father). But in ancient times there was no distinction between astronomers and astrologers — the same people who made calculations also spoke about constellations. There was a “mixture” — a mix of genuine observations with added “theories.” The Rambam, who already made a sharp distinction (astrologers = astrology), means here only the astronomy part — the calculation.
2) “And they investigate and scrutinize” goes back to the court: The first part (“in the manner that astronomers who know the positions of the stars calculate”) describes what astronomers do. The second part (“and they investigate and scrutinize until they know”) goes back to the court — the court investigates and scrutinizes until they know whether there can be a sighting.
3) The court must remain in their place: There is a law (mentioned in a Mishnah) that if the court has already risen, one can no longer accept testimony. Therefore they must remain in the place of their establishment.
4) Even after the calculation says it can come, one must still cross-examine the witnesses: The calculation only says it’s *possible* — but whether it was actually *seen* depends on all sorts of factors (weather, etc.). Therefore one must still conduct examinations and cross-examinations of the witnesses.
5) “It was not seen” — two possibilities: “It was not seen” can mean two things: (a) it’s completely cloudy throughout the Land of Israel and one can’t see at all, or (b) witnesses simply didn’t come — “the people were asleep.”
6) Calculation contradicts witnesses: Even if two valid witnesses come and say “we saw the moon,” the court can say “you are a liar or imagining” — either you’re a liar or you imagined it. The Rambam holds that what is certain from an intellectual standpoint is more certain than human testimony. Testimony is only good for a “possible matter.” If something can’t be according to reason, no testimony helps.
Analogy to laws of prophecy: Similarly with a prophet who says something against the Torah — one doesn’t believe him, because reason (the Torah) says otherwise. The verse says “the prophet spoke presumptuously” — he is always wicked (not just imagining), because he was only accepted as a potential prophet because he’s a sage, and a sage who knows one may not speak against Torah — can only be intentionally wicked.
—
Law Regarding the Positive Commandment of Sanctifying the Month (continuation of Law 5 or 6)
The Rambam’s words: “It is a positive commandment from the Torah upon the court that they calculate and know whether the moon will be seen or not, and that they examine the witnesses until they sanctify the month, and send and inform the rest of the people on which day is Rosh Chodesh, so they will know on which day are the festivals.”
Plain Meaning:
The mitzvah has three steps: (1) calculation — calculating whether the moon can be seen; (2) examining witnesses and sanctifying the month; (3) sending messengers — informing the entire people which day is Rosh Chodesh.
Novel Points:
1) Each member of the court must know for himself: The language “that they calculate and know” (plural) implies that each one of the court must understand the calculation himself, not just rely on one person. As with all court matters — if the court relies on one person, that’s not a court, that’s “one.”
2) The essence of sanctifying the month is to inform: The purpose of sanctifying the month is not just the act of establishment, but rather the informing — that all Jews should know when to observe Yom Tov. One who is close to the court knows from the sanctification itself; one who is far needs a messenger. Therefore the distant Jews initially only said Ya’aleh V’yavo and Hallel out of doubt.
3) The verse “which you shall proclaim them as holy convocations”: The verse shows that festivals become holy convocations through the court calling them out — “you shall proclaim” means to call out. This means that when Jews observe Yom Tov, it should be based on the announcement they received. This is connected to the custom of “Blessing the Month” — one announces before Shabbat when Rosh Chodesh is.
4) “And you shall observe this statute at its appointed time”: “At its appointed time” means at the appointed time that they proclaimed — according to the time that the court declared. “From days to days” means every year (not every six days).
—
Law Regarding Establishing Months Only in the Land of Israel
The Rambam’s words: “One only calculates and establishes months and intercalates years in the Land of Israel, as it says ‘For from Zion shall go forth Torah and the word of Hashem from Jerusalem.'”
Plain Meaning:
The calculation and establishment of months and intercalation of years depends on the Land of Israel.
Novel Points:
1) Question on the verse: From the verse “For from Zion shall go forth Torah” one could have learned that all Torah matters must be according to the Land of Israel. Indeed many laws depend on the Great Court in the Land of Israel, but specifically here it’s not entirely clear how the verse teaches specifically establishing months.
2) Not enough to have the Great Court — must be in the Land of Israel: Even if there’s a court of 23 outside the Land, it’s not valid for establishing the month. It must be specifically in the Land of Israel.
—
Law Regarding a Great Sage Who Went Outside the Land
The Rambam’s words: “And if there was a person great in wisdom who was ordained in the Land of Israel and went outside the Land and didn’t leave in the Land of Israel one like him, he may calculate and sanctify months and intercalate years outside the Land. And if it became known to him that there arose in the Land of Israel a person as great as him, and needless to say greater than him, he is forbidden to establish and intercalate outside the Land.”
Plain Meaning:
If a great sage with ordination from the Land of Israel goes outside the Land and doesn’t leave behind a sage like him in the Land of Israel, he may establish months outside the Land. But when a new sage arises in the Land of Israel who is as great as him (or greater), he may no longer do so.
Novel Points:
1) Wisdom of the Land of Israel: The principle is that his wisdom is “wisdom of the Land of Israel” — he received ordination there, his wisdom stems from there. Therefore it’s like a branch/continuation of the Land of Israel.
2) Perhaps one great person is enough: From the language “a person great in wisdom” (singular) it implies that one person is enough, though he needs a court with him. But perhaps it’s enough that one person understands the calculation.
3) Difficult to admit: It requires a very great sage to admit that there’s already someone in the Land of Israel who is wiser than him.
—
Law: And If He Transgressed and Established
The Rambam’s words: “And if he transgressed and established and intercalated, he has accomplished nothing.”
Plain Meaning:
If he sinfully established a month or intercalated a year when there’s already a sage in the Land of Israel — he has accomplished nothing, it reverts to the Land of Israel.
Novel Point — The Story of Chananya ben Achi Rabbi Yehoshua (Babylonian and Jerusalem Talmud):
The story: Chananya ben Achi Rabbi Yehoshua went into exile to Babylonia and intercalated years there, because he didn’t leave one like himself in the Land of Israel. Later the sages of the Land of Israel sent two Torah scholars — Rabbi Yossi ben Kippar and the grandson of Zechariah ben Kevutal. They came to his academy, he was pleased and honored them (Zechariah ben Kevutal is mentioned in Tractate Yoma, he worked in the Temple). Gradually they began to show they could learn better — he said impure, they said pure. He dismissed them, but they reminded him that he himself had called them Torah scholars. Then they told him he may not intercalate years outside the Land. He responded that Rabbi Akiva also did so. They answered: Rabbi Akiva didn’t leave one like himself in the Land of Israel, but you did — “the kids you left have become horned rams” — the little goats you left behind have grown into rams with horns, and they sent us to you.
The sharp ultimatum: If Chananya obeys — good. If he doesn’t obey — he should be excommunicated. And one should say before the entire world: Chananya should go up the mountain, make an altar, and sing “he has no portion in the God of Israel” — because whoever makes himself a separate structure outside the Land of Israel, it’s as if he makes himself a separate Temple, he has no portion in the Jewish people.
The Jerusalem Talmud’s Expanded Version — Three Letters
The Jerusalem Talmud brings that Rebbi sent three letters with Rabbi Yitzchak and Rabbi Natan:
1. First letter: “To the honor of the holiness of Rabbi Chananya” — Chananya was tremendously pleased with the honor.
2. Second letter: “The kids you left have become rams” — he began to think.
3. Third letter: The sharp threat — he already wanted to spit on Rebbi, but he couldn’t go back, because he had already admitted in the first letter that Rebbi is a great person.
The novel point — the mechanism of how one makes the other admit: This is the answer to the earlier question — how can one expect that person to admit that others are greater? The Jerusalem Talmud shows the way: first one praises the sage and elaborates on his wisdom (first letter), then one makes him admit that you are also something (second letter), and then he can no longer retract (third letter). This is the psychological way how one can win people over.
Rabbi Yitzchak and Rabbi Natan’s Sermons
Rabbi Yitzchak opened a Torah scroll and read: “These are the appointed times of Chananya ben Achi Rabbi Yehoshua” — instead of “These are the appointed times of Hashem.” The point: if Chananya establishes festivals on his own, they’re not the appointed times of Hashem but the appointed times of Chananya.
Rabbi Natan read: “For from Babylonia shall go forth Torah and the word of Hashem from the River Pekod” — instead of “For from Zion shall go forth Torah.” The point: by us in the Land of Israel it says “from Zion,” by you in Babylonia it apparently says “from Babylonia.”
Chananya Goes to Rabbi Yehuda ben Beteira
Chananya went to Rabbi Yehuda ben Beteira in Netzivin and claimed he was being disgraced. Rabbi Yehuda ben Beteira told him: one must follow the messengers from the Land of Israel. Chananya asked: “How do you know they are like me?” — that is, how do you know they can calculate?
Rabbi Yehuda ben Beteira’s answer: “If you say they can’t, people will follow you; but if they say they can — follow them.”
Novel Point: What Does “Left One Like Him” Mean — A New Interpretation
From the entire story we see that “left one like him” doesn’t mean he must be greater in all of Torah, but rather he must know enough to intercalate years and months — he must know the calculations of sanctifying the month. As we spoke in the beginning of the lectures, not everyone understands the Laws of Sanctifying the Month, and usually only one person per generation knows it. “Like him” means in this subject — in the specific knowledge of intercalating years and months.
General Novel Point: The Gadol HaDor Must Be in the Land of Israel
The main point: From the entire sugya we see that there is an important matter that the gadol hador — or at least a court of ordained sages who know the calculations — should be in the Land of Israel. If there’s already a new authority in the Land of Israel, a good court of ordained sages, the authority returns to the Land of Israel, because there must be the center. In recent years, since a large community lives in the Land of Israel, the matter is also relevant — that the gadol hador should be in the Land of Israel.
—
This concludes the summary of Chapter 1 of the Laws of Sanctifying the New Month.
📝 Full Transcript
Laws of Sanctifying the New Month: Introduction and Law 1
Introduction to the Laws of Sanctifying the New Month
Good. Yes, we’re learning Sefer Zemanim, we’re going to begin Hilchos Kiddush HaChodesh. Yes, Hilchos Kiddush HaChodesh is the mitzvah of sanctifying months, establishing months. The first four chapters are proper scholarly ones, discussing the laws of how, with God’s help, one sanctifies the month, the mitzvah. Later one enters into deep astronomical knowledge.
And yes, many people are frightened by Hilchos Kiddush HaChodesh, because the subject of astronomy is foreign to many, but it’s a part of the Torah, and we’re going to do it, God willing. Rabbi Yitzchak will help us get through even the difficult parts, but in any case, the first four chapters are certainly like everything else in the entire Torah, it’s not deep astronomy, it’s the basics of the mitzvah.
Digression: Why People Are Frightened by Hilchos Kiddush HaChodesh — A Revelation About the Entire Torah
Yes, we’re going to learn it plainly, and the truth is that one must know, I want to say a secret, people come to it like they’ve learned. I don’t remember which chapter, chapter 5, 6, 7, later it becomes even more complicated with some of the chapters. He says, I have no idea what’s going on here, and so on.
I hold that this is a revelation about the entire Torah. It appears that when one learns Hilchos Pesach chapter 7, whatever it’s called, chametz and matzah, one also doesn’t know what’s happening. We’ve become more accustomed. I mean the subjects that we’ve learned more times, one learns in cheder, every year one learns a bit about Hilchos Pesach, one knows the concepts a little more. One learns it through, one comes to know it.
Afterwards one comes to something that first of all one isn’t introduced to learning, so one doesn’t know it. And secondly, it seems difficult, it seems difficult to keep one’s head. Yes, astronomy and math is actually simpler than scholarly learning, to understand the distinction of mitzvos tzrichos kavanah (commandments requiring intention), because it’s not a concept, it’s not something that one needs to put into one’s head. It’s plain, one needs to keep one’s head, yes, it’s like arithmetic.
Look at the moon, it’s here, it’s there, calculate two times four, and the time is divided, and so on. It’s actually very simple things. Simple I mean it’s… yes, you understand? There’s no reasoning in this. There are many times children, they understand math much easier. But not just children, many fathers too. Math or astronomy stands easier than scholarly learning or philosophy or Chassidic books. A Chassidic book is much more difficult than all of Hilchos Kiddush HaChodesh.
But what? First of all, one is accustomed, one has also become accustomed not to understand. And when one comes to the halachah one sees that one must plainly keep one’s head. To understand a basic calculation, a certain concentration is needed, a certain clarity, and most people or many people grasp that they can’t keep their head, and here is a revelation that they never kept their head. He plays with all other things, because he plays.
I have a proof, because very many people say that when it comes to Kodashim or Taharos, there it’s very difficult. Kodashim isn’t harder than Hilchos Shabbos, but it has to do with familiarity. Hilchos Shabbos you’re familiar with, therefore you need to think less, because you already know all the concepts, and you can go with the flow, and the Creator helps one with Kodashim and Taharos. Today, you didn’t learn it when you were in cheder, you need to apply more head, but it’s not harder. And here is a different kind of level of applying head. At least one who has learned basic math should be able to survive these laws.
Two Points: Revelation of Lack of Concentration, and That Math Is Actually Easier
Right, so I mean to say, two things come out that I claim. One claim is that in the entire Torah there’s true anxiety, imagine if you would apply the attention, the sharpness that’s needed, to understand something you can’t, something you can, but it turns out much more clarity that you don’t have, because one is accustomed to play like that. That’s one thing. Do the calculation fresh, you’ll do the calculation again each time when learning. Not just the calculation, even the understanding. Understanding, that’s the second thing.
Right, it’s a different sort. It’s a different sort, perhaps a different sort of thought, but it also requires much concentration. Yes, one is in the middle of doing a math calculation, and he gets a phone call, he grasps that he’s become confused, he must start fresh. But when he’s in the middle of a reasoning, many times he doesn’t grasp that he must start fresh, because he’s not thinking now truly, he’s playing.
And the second point that I would claim is that actually it’s easier. On the contrary, to keep one’s head in a reasoning is harder than to keep one’s head in numbers, because numbers are actually simple things. One needs to be familiar, it’s true, no faith at all, there’s no introduction. It’s simple, you can do it yourself and prove it the whole time. It makes other things. You need to understand how the other one thought, not how I think. It’s also true, true, there’s much less that the other one thought here. So, but anyway, all this is relevant for later what we’ll discuss.
The Place of Hilchos Kiddush HaChodesh in Sefer Zemanim
But now learn the first, about half of Hilchos Kiddush HaChodesh almost I mean, is more or less simple, I’ll do it properly. Unlike for example the laws, what are we learning now Hilchos Shekalim, where the Rambam basically writes over the Mishnah with the Gemara more or less, there aren’t any new concepts, no new ways that he understands.
Here yes, there is in Maseches Rosh Hashanah, there is in Maseches Sanhedrin, all the places that the Rambam is based on, but it is yes one of the laws that the Rambam very strongly worked over and gave his… yes, I don’t know if now means, I mean just one thing, there aren’t any laws. There is yes in Maseches Rosh Hashanah, there are Mishnayos, but I mean to say more, the Rambam has a certain approach with him. How he understands the law that he innovates. The Ramban disagrees, and there’s a great dispute among the Rishonim with his entire understanding of what is the mitzvah of Kiddush HaChodesh, how it works, how it connects with the calculation, etc. But here there’s also an innovation.
Yes. One must also speak about this, how does it come in here in Sefer Zemanim, how does it belong? They spoke about this. Yes, one understands that all the festivals depend on Kiddush HaChodesh, just as indeed the verse “hachodesh hazeh lachem rosh chadashim” (this month shall be for you the beginning of months) stands as an introduction to Pesach. But since it’s a mitzvah that is handed over to the court, he placed it after the festivals, but before the rabbinic festivals. Ah, because the same rabbis they make the months. Without the Kiddush HaChodesh people, there won’t be any Chanukah and fast days. Ah, I don’t know for what reason.
But perhaps interesting, as if the last Torah mitzvah that he says, can you say it? Or one before the last? Fast days? It’s not clear. Not clear why he places it here.
Hilchos Kiddush HaChodesh as an External Composition
I remember that there are proofs, perhaps not the law part, more the science part. There are proofs, I remember, that the Rambam wrote Hilchos Kiddush HaChodesh external to his entire book. The years don’t match up, I remember he brings, because the Rambam in Hilchos Kiddush HaChodesh says which year it is today, one of his examples, and this is a year after, I remember, when he writes that he finished Mishneh Torah, or the opposite, something like that. It turns out that the Rambam looked at it as an external composition.
There’s even another edition of the calculations of the Rambam. Yes, it could be that he edited it several times, and corrected, and rewrote, which he did in the entire Mishneh Torah. It could be that the fact that it’s not in its place, could be because the Rambam looked at it a bit like an external composition. Yes, it belongs to the mitzvah, but it’s actually a composition in itself, and the Rambam took it very seriously, he worked very hard on this chapter, on these laws.
Discussion: Did the Rambam Publish the Mishneh Torah in Booklets?
When the Rambam first published the Mishneh Torah, did he publish it in a manner that everything was finished? Did he publish it in booklets?
No, it was completely finished. But I’m speaking of during his work.
Okay, fine.
The Count of Mitzvos — One Positive Commandment
Hilchos Kiddush HaChodesh. The Rambam says, the laws of Kiddush HaChodesh is one mitzvah, one positive commandment. “Vehu” (and it is), it says in Sefer Zemanim there are very few negative commandments, at least in the second part of the festivals and onward. “Vehu”, the positive commandment is “lachshov” (to calculate), to calculate, “velidah” (and to know), and to know, “velikboa” (and to establish), and to establish. Three things. “Be’eizeh yom hi techillas kol chodesh vachodesh mechodshei hashanah” (on which day is the beginning of each and every month of the months of the year). He should know and establish which day is the first day of the month of all the months. He should know when Rosh Chodesh is.
Analysis: Lachshov, Lidah, Likboa — Three Elements or One Mitzvah?
Interesting, here he says three things: lidah, lachshov, and likboa. It looks like three things: yes, likboa is apparently the court that sanctifies, they are establishing. And lidah and lachshov is the one who does the entire math calculation, and lidah is the one who knows. I know, when one knows that one knows that Rosh Chodesh is, he does a mitzvah. Is the calculator in order to know, or knowing after a calculation, after a calculation, or is knowing, the knowing itself is a mitzvah? We’ll know truly more inside, because it’s not clear if one can be precise, but the main place that one must establish is inside, how the Rambam writes what the mitzvah is.
Why Doesn’t It Say “Lekadesh”?
But first of all, he doesn’t say here lekadesh (to sanctify). Sanctify. That is, its very name is Hilchos Kiddush. The name of the chapter of the entire law is Kiddush HaChodesh, but he doesn’t say lekadesh.
Right. First of all, also that years are missing here, it says here only months. But perhaps indeed about this, because it’s from the Torah? It’s a problem with chapter 1 it’s implied that it’s still part of the law, it’s still a law in the mitzvah. But perhaps because it’s called Kiddush HaChodesh, therefore he brings indeed only that, because everything depends, it’s connected.
I think that the simple meaning, the lekadesh means for the Rambam lachshov and likboa, perhaps that’s the meaning. Because lekadesh technically means to say mekadesh (sanctify). We’ll see anyway, not always does one say mekadesh mekadesh, it depends on different laws. This is just one way how one announces to the world. The language of sanctification isn’t holy, technically it’s not holy.
Upon Whom Is the Mitzvah? Only the Head of the Court?
Rosh Chodesh, it’s not just simple that only the head of the court has the mitzvah, for example, the head of the court has the mitzvah. One must speak about this externally, one second, but I want to say that not the language lekadesh means that one says that today is Rosh Chodesh, apparently from this it’s called lekadesh, one sanctifies the sanctity, Rosh Chodesh has some sanctity, one brings sacrifices and the like.
But apparently, the essence isn’t that which you say, the essence isn’t to make the month. That’s not the mitzvah, the mitzvah is to make when the month begins. What is, how does one do this? Through the fact that one calculates the calculation and figures out, sometimes through seeing perhaps through sighting, one must soon see the relations to sighting and the calculation. Because it appears that the Rambam holds that all this is part of it.
It appears that you’re asking that the mitzvah is on the head of the court. In general, the Rambam inside will say explicitly that the mitzvah is on the court. But it’s not clear if he means to say that the mitzvah is only on the court. Or it’s incumbent upon the court that one must follow what they establish when it’s Rosh Chodesh, you can already do it yourself.
Apparently there are places where it’s implied that all Jews who have a part in this it’s a mitzvah, and they learned that one may go out. Yes, we’ll learn later on Shabbos, but I remember in Maseches Shabbos, various tools that one may take on Shabbos in order to be able to go. Yes, but I don’t know if that’s a… And one makes a meal, it’s called a seudas mitzvah (festive meal for a mitzvah). Okay, but that could be, because certainly you help the court. I agree, it certainly looks like that. Soon we’ll see.
The Verse “Ki Hi Chachmaschem Uvinaschem” — The Dispute Between Ramban and Behag
The Rambam didn’t bring this, there is indeed another mitzvah that’s called “ushmarten va’asitem ki hi chachmaschem uvinaschem” (you shall keep and do them for this is your wisdom and understanding). It says in the Gemara that this is calculating seasons so there are two, three interpretations in the statement. That is, the Ramban claimed that the verse means the mitzvah of making a leap year. The Ramban says that there are two mitzvos, the Behag counted it as two mitzvos. The Ramban has, the second mitzvah that the Behag counts… the Behag counted as the mitzvah of knowing astronomy, yes? No, it doesn’t say there a month, it says seasons, constellations. So that’s what I’m saying, there’s a dispute. The Ramban understood that what the Behag means to say is not to know astronomy, but to… that is, one must know astronomy for this. For Kiddush HaChodesh? Not Kiddush HaChodesh, for leap year. To know which… that’s the meaning.
And the Ramban has claims against this Rambam, why does he count one mitzvah in Kiddush HaChodesh? What happened to the mitzvah of making a leap year? The Rambam says that it’s one mitzvah, and in Sefer HaMitzvos he says clearly, “months and years”. Right. Here it’s missing, but it’s still in the chapter he says it yes clearly. Right. That this is one.
The Rambam’s Approach: Calculating Seasons Is Part of Torah Study
There are others who learn this Rambam, that apparently so he learned, and others also learn in the Behag so, that there’s an external mitzvah of calculating. The mitzvah isn’t to… that is, here we’re speaking of the mitzvah of saying when is Rosh Chodesh, in order to say. All these various details of laws you can say how one knows. But I would perhaps be able to say that the Rambam doesn’t need to learn the Behag, because the Rambam looked at it as it’s a part of Torah. Just as he said, that knowing all wisdoms, especially wisdom that has connection to things in Torah, is a mitzvah of Torah study. When one learns astronomy, it’s not an external mitzvah from Torah study, it’s a part of the mitzvah of Torah study. So here it will be the first time when it will be relevant, when it’s practical. When one carries it out practically, but one learns it like a topic, you don’t need to have an extra “ushmarten”, it’s a mitzvah of Talmud Torah, no?
You’re saying according to this… yes, I hear. You’re saying that it’s a dispute whether it’s part of the Torah. Right, according to the Behag you don’t have part of the Torah, because the Behag will make a clear distinction between Torah and wisdom. But the Rambam, for whom all wisdoms that have to do with Torah is a part of Torah…
The Rambam’s Response — Calculating Seasons Is for Love of God
Moon Months, Sun Years, and the Source for the Intercalated Calendar
Halacha 1 (Continued) — Moon Months: The Source That Months Follow the Moon
The Foundation: Chodesh = Renewal of the Moon
Speaker 1:
What are we talking about here? The months of the moon. Each month is from when the moon begins to be renewed. The word “chodesh” means from the language of chidush (renewal), yes? From chidush halevana (renewal of the moon). As it says, “zot olat chodesh bechodsho lechodshei hashana” (this is the burnt offering of the month in its month for the months of the year). So the Sages interpret, “olat chodesh bechodsho,” the olah offering that must be brought each month, each Rosh Chodesh, has to do with “lechodshei hashana,” the times when the month is renewed. “Chodesh bechodsho,” the month is renewed. Yes? It has to do with the month being renewed.
Because the sun is not renewed. If one makes twelve months according to the sun, there is no chidush on the sun. The sun is only renewed each day, it doesn’t have a monthly or any other cycle. The only thing that has a monthly cycle is the moon.
Why Do We Need a Source? The Problem with the Torah’s Language
Speaker 1:
Let me explain what I mean that this is what’s going on here. What’s going on here is that there is the Ramban in the parsha who says the thing that every boy knows, that a month Jews, the Torah, yes, counts from the moon, and a year is counted with the sun. Then there is ibur (intercalation) which connects the two things.
But the problem is that we need to have a source for this. In the entire Torah, the Torah mentions months many times, as you say, but it never mentions the moon. The truth is that it does say, in this week’s parsha it says, “uvechta et aviha ve’et ima yerach yamim” (and she shall bewail her father and her mother a moon of days) – a moon of days. “Yerach” means a moon, right? But it doesn’t say that yerach is a month.
The Possibility of a Sun-Based Calendar
Speaker 1:
So in other words, if someone will be stubborn – I remember the Ibn Ezra brings in Parshat HaChodesh, there were Karaites who were stubborn about this – if someone will be stubborn, he will say that there is no source whatsoever in the Torah that a month has to do with the moon. Perhaps a month has to do with the sun?
But if one goes with the sun, one also doesn’t need to make twelve months. One can just make it once, that each year becomes winter and summer again. Right? There are four seasons of the year. But that there are… It says like this, the minute there is “bachodesh hashevi’i” (in the seventh month), we must know that there is something more than the sun. One can divide it into twelve if one wants. One can do what one wants. But it’s random, because we want to divide it more than into four seasons. One could have made four seasons. It would have been.
I’m just saying, one could be stubborn like this. Not only could one, there is famously Rachel Elior who argues that there was a four. She has some shitat Tzedokim (theory of the Sadducees), I know, Qumranites, some people who claim that they had a calendar, entirely a calendar of the sun. And they have months, but yes, some Torah, some way. They argue a bit differently, that is, they make the ibur differently. They make, and it works out, I remember they also connect it with the days of the week. So he makes each month of four days, and then two empty days, and each month, something like that. It comes out, it matches his calculation precisely according to the sun. And he argues that it doesn’t say in the entire Torah “ulevana” (and to the moon).
The Complication of Our Calendar
Speaker 1:
And the truth is, one must make this clear, our calendar is very complicated because it’s a combination of the two other calendars. When one goes entirely with the sun, one can make a very simple calendar. You’re right, that the moon won’t come in, one will make some calculation how it comes out approximately twelve months a year, or precisely. That is, it should be even more precise, that’s messy, it should be more precise actually, it should be clear. One can even make Shabbat also match, because with our calendar sometimes Pesach comes out on Shabbat, sometimes Sunday, sometimes Tuesday, and so on. One can make everything one hundred percent precise if one only calculates with the sun, and for this the Rambam seeks as if a source.
The Simple Meaning of “Chodesh”
Speaker 1:
I think that the truth is that one doesn’t need a source, simply the plain meaning, whoever learns chodesh in the Torah, as you say, chodesh means that it becomes a new thing. Chodesh even means often the day of Rosh Chodesh, like machar chodesh (tomorrow is the new month), yes? Machar chodesh doesn’t mean Rosh Chodesh, machar chidush hachodesh (tomorrow is the renewal of the month), chidush hayerach (renewal of the moon). Chodesh means the time when there is a renewal in the moon.
Like we see other times it says yerach. “Yerach yamim” is indeed a very clear proof. “Liyerach hashana” also says by Shmuel. I don’t know. “Liyerach hashana”? I don’t know. Okay. “Ki zeh chok leYisrael hu mishpat le’Elokei Yaakov” (For this is a statute for Israel, a law of the God of Jacob). Okay.
Discussion: “Shlosha Yerachim” — A Proof or a Question?
Speaker 2:
I would have asked from “shlosha yerachim” (three moons), perhaps one could say the opposite, if it says here yerachim, it implies that a chodesh is not a yerach.
Speaker 1:
I don’t know. We see that one makes periods of time based on the yerach, and the other periods of time that we know are the seven months. So the seven months is the same as the three yerachim that we’re talking about. Could be.
Historical People Who Argued
Speaker 1:
If someone wants to be stubborn, I say, there were historical people who were stubborn about this, and they said that a month doesn’t have to do with the moon.
The Rambam’s Proof from “Asa Yerach Lemo’adim”
Speaker 1:
The Rambam brings an interesting proof which I don’t understand so well. “Asa yerach lemo’adim” (He made the moon for appointed times) is also a verse that is clearly there, yes? “Asa yerach lemo’adim,” a verse in Tehillim. Lemo’adim is dependent on the yerach. Let’s say, mo’adim doesn’t necessarily mean yamim tovim, lemo’adim means to count.
There is a verse in Melachim, “beyerach Bul hu hachodesh hashemini” (in the month of Bul which is the eighth month), or “beyerach ha’Eitanim bachag hu hachodesh hashevi’i” (in the month of Eitanim at the festival which is the seventh month). So in short, Sefer Melachim certainly didn’t hold like that person, but one always knows advice. Anyway, that’s what he probably meant, right?
Discussion: The Meaning of “Olat Chodesh Bechodsho Lechodshei Hashana”
Speaker 2:
“What is a year? From the number of moons.”
Speaker 1:
Yes, I think it’s clear, but we’re looking for a source. This is somehow the source. I don’t understand so well the meaning of “chodesh bechodsho,” but that’s how one must interpret it as you said. Chodesh means the time of chidush hayerach (renewal of the moon), and only then it says “lechodshei hashana,” that the year is divided into the months. “Olat chodesh bechodsho lechodshei hashana” it says.
Speaker 2:
Yes, yes, we’re not yet holding by that verse, but what is the hint? It says “olat chodesh bechodsho.” He doesn’t bring the end of the verse, but “lechodshei hashana.” It’s just also been in the months of the years. Each year, there are years.
Speaker 1:
Yes, but that the year is dependent on the “chodesh bechodsho.”
Speaker 2:
No, the year is not dependent on this. He means each month is the year.
Speaker 1:
Yes, yes, in short, that it’s not an external thing, which when one can say that the year is counted with the sun and then there is something an external thing called months.
Sanctification of the New Month — The Solar Year, the Lunar Year, and the Concealment of the Moon
Law 1 (continued) — “Observe the month of spring”: The proof that years are calculated according to solar years
Speaker 2:
Okay. That’s exactly what we’re saying.
Speaker 1:
No, but later we’re going to say that the two things are connected. He says, here itself you can already bring some proof that the two things become somewhat connected.
The Ibn Ezra’s Question on the Rambam’s Interpretation
Speaker 1:
In short, the Rambam interpreted “olat chodesh bechodsho” – every Rosh Chodesh when the moon is renewed. The Ibn Ezra already says that this is not the simple peshat, it’s more like “Shabbat beShabbato”, meaning every single month. Anyway, I could also have interpreted “Shabbat” when it is resting perhaps. In any case, this is the Rambam’s interpretation.
The Rambam’s Second Proof: “HaChodesh HaZeh Lachem” with the Midrash
Speaker 1:
“Kach amru chachamim”. He has another proof. No, “vene’emar”. Ah, “vene’emar”. It says in the verse by the first mitzvah of the Torah, before Moshe Rabbeinu gives over to the Jews the mitzvah of Pesach, it says like this: “HaChodesh hazeh lachem rosh chadashim”. This month shall be the first of the months.
“Kach amru chachamim”. The sages said, “He’ra lo HaKadosh Baruch Hu”. And here it doesn’t yet say what the month is, that it depends on the moon. But the sages say like this, “kach amru chachamim”. The sages say where? It’s a midrash? Braita, tana rabanan, “He’ra lo HaKadosh Baruch Hu leMoshe bemar’eh hanevu’ah demut levanah”. The Almighty showed Moshe Rabbeinu bemar’eh hanevu’ah the form of the moon, that when we speak of a month, we mean this. Amar lo kazeh re’eh vekadesh. He showed a new moon, he showed a small moon, and he said that when you see such a moon, it becomes Rosh Chodesh.
The Midrash’s Inference from “HaZeh”
Speaker 1:
The midrash makes an inference. The Rambam is looking for a source that the month comes from the moon. The Rambam has no problem bringing a midrash, the midrash is accepted. So, he brings, the midrash interprets the word “hazeh”. What does “hazeh” mean? The simple interpretation means “the month”, as we said. But the midrash interpreted differently: not that this should be the first month, but “hachodesh hazeh”, that which I am showing you. Like several times where it says “zeh”, and the Almighty showed with a finger. The midrash interprets several times like this. So this is the Rambam’s proof that it means the moon.
Discussion: Why does the Rambam write “bemar’eh hanevu’ah” instead of “be’etzba”?
Speaker 2:
Now, we noticed earlier – why am I telling the Rambam what we did earlier? But you asked me earlier why the Rambam wrote “bemar’eh hanevu’ah”. In the midrash it says, “He’ra lo HaKadosh Baruch Hu be’etzba”.
Speaker 1:
We understand ourselves that the Rambam couldn’t write such a language “be’etzba”, the Almighty doesn’t have a finger. So the Rambam explained, he removed the word “etzba”, he said he saw something.
Speaker 2:
No, but I’m saying it. It could be that the Rambam understood that “etzba” is a metaphor for mar’eh hanevu’ah. The Almighty doesn’t have a finger that He points with. The Almighty shows in the way that He shows things to prophets. Or like this, in prophecy one sees pictures, one sees mar’ot.
Speaker 1:
I agree that he saw the mar’eh hanevu’ah. Did he see a picture of a finger, as if? Did he see that a finger is pointing?
Speaker 2:
No, he saw… The Rambam doesn’t say that he saw a picture of a finger. He saw the moon. So the Rambam holds that one cannot see the finger. So this was the mar’eh hanevu’ah.
Speaker 1:
It doesn’t seem so, because the Rambam never says, or almost never says, that the prophets saw mar’ot that show like this about the body of the Almighty, even when the prophecy was the Almighty’s finger, it shows a finger. Let’s understand. The interpretation of the midrash is, the Almighty showed with His finger. According to the Rambam “etzba’o” means “be’etzba”. That’s the interpretation, correct. Like a simple title, always when one wants to make a circle with your finger. That’s the interpretation. The Rambam couldn’t write like that, so he wrote that the Almighty showed.
Speaker 2:
I think that perhaps we understood that etzba is a term of the sages for mar’eh nevu’ah. I have a proof for you, it says a verse “beyad hanevi’im adameh”. Beyad doesn’t mean the hand of the prophets, but in any case, there is also like by the miracles that it’s yad Elokim, or etzba Elokim. Etzba Elokim means the action of Hashem, yes? It doesn’t mean to be a metaphor. Like it says “ki er’eh shamecha ma’aseh etzbe’otecha”, doesn’t mean that the Almighty has fingers, it means that this is the work of Hashem. “Kazeh re’eh vekadesh” means he showed him that at this size it’s already called a moon, even if it’s only a sliver. Or the very thing that when I say “hachodesh hazeh lachem”, I mean this, I mean the moon’s renewal.
Perhaps the Almighty Showed More — All the Laws of Sanctifying the New Month
Speaker 1:
It could be, the Rambam didn’t cut short the questions. It could be that the Rambam showed him more, he showed him all the laws about the moon. You have to remember that the Rambam says that Torah she’be’al peh the Almighty as if showed to Moshe. In other places it says “nitkasheh Moshe”, right?
It could be that the secret is that… he brings, I saw in the introduction of the Rambam Ha’aruch, he brings that the Rambam writes a responsum, and it’s obvious to everyone who learns that there are laws like the laws of sanctifying the new month, meaning the astronomy, it’s very hard to learn from written text. One makes an example, there are even such, what’s it called? A structure, a three-dimensional, such a table. One sees it, it’s very hard to understand without it. A paper and words are not enough. So presumably the midrash says that it was difficult, what does that mean? The Almighty had to show Moshe, look, see the moon turns. And so he will be able to see what one is talking about.
But the Rambam here doesn’t mean that. The Rambam here only means to show a proof that it was the moon.
Summary: Months = Moon, Years = Sun
Speaker 1:
Okay. What stands further, this is the months. But perhaps, months still don’t have to mean that twelve form a year, because one could have made, I don’t know, it should run multiple months. But the months depend on a year.
Vehashanim, shanim mechashvin, shnei hachamah. It’s still not dependent, we’ll still see how it connects. Vehashanim, when we say the… in the year. What is a year? Shnei hachamah is the year.
Sanctification of the New Month — The Solar Year, the Lunar Year, and the Concealment of the Moon
Law 1 (continued) — “Shamor et chodesh ha’aviv”: The proof that years are calculated according to solar years
Speaker 1:
The Rambam here only means to show a proof that it was the moon. Okay. What the Rambam says further, this is the months. But perhaps months still don’t have to mean that twelve form a year, because one can make, I don’t know, it should run multiple months. But the months depend on a year. Vehashanim, shanim mechashvin, one has shnei hachamah. It’s still not dependent, we’ll still see how it connects. Vehashanim, when we say the… in the year. What is a year? Shnei hachamah, the years of the sun. Shene’emar, “shamor et chodesh ha’aviv”. On this there is such a proof, shene’emar, “shamor et chodesh ha’aviv”. The month when it’s Pesach, we call it chodesh ha’aviv, the month when it’s spring, when it’s spring, when the sun is in its strength, when the sun comes out.
Aviv doesn’t mean spring. Aviv means when the grains begin to grow. As it says in the verse, “ki hase’orah aviv”. And now, in the growing it certainly has to do with the sun. No, the moon doesn’t do anything with the season of the year, the sun. It comes out that it says here that the Torah reckons with the order of the sun.
No. The same month, it says “hachodesh hazeh lachem rosh chadashim”, the month of Nissan is what should teach us the moon, and here we say that it’s aviv, chodesh ha’aviv. I say that I wouldn’t have interpreted like that, because it doesn’t say here that it’s the same month. Let’s remember, it doesn’t say at all at all about the moon in the Torah. So I think it seems, he brings from the… what we see here in total in this “shamor et chodesh ha’aviv” is that one must go, the Torah reckons with years of the sun. Years are from the sun. How to fulfill both we’ll already see?
Here becomes a contradiction, the Rambam says, he doesn’t say the contradiction, but how can it be that one counts the months by the moon and the sun for the years? That’s the fact. He says, “vechama yeteirah…” I just want to make clearer, because one must clarify the order of the language of the Rambam. But the Rambam brings in the first two laws is only a source for the two facts, because one could have argued and people indeed argued. There is no clear source in the Torah neither that the month means the moon, nor that year means the sun. He brings a proof from two proofs that moon means moon, and the sun means the sun, as it says “chodesh ha’aviv”. “Chodesh ha’aviv” is a thing of the sun, a number. It doesn’t say in the law more than that.
Law 2 — A Leap Year: The Difference Between the Solar Year and the Lunar Year
Speaker 1:
Now, vechama yeteirah, he says, now we see that we know that it becomes somewhat difficult. He asks is vechama yeteirah shnat hachamah al shnat halevanah. How much longer is the solar year than the lunar year? If one were to calculate twelve months of thirty days, it will come out karov me’achad asar yom. That’s less than eleven days. The solar year has nothing with the moon. How long does it take for the sun to return to the same place in the constellations? And how long does it take for the moon to go around the world twelve times? Yes. That means, the difference you’ll see is a bit less than eleven days. Close to eleven days, yes. Yes.
Ulechach, says the Rambam, sheyitkabetz min hatosafot hazeh kemo sheloshim yom, from the eleven. We still do nothing when we remain with eleven days. But when it comes from the eleven days, it comes three times eleven days, which is further three times eleven days, kemo sheloshim yom, o pachot me’at o yosef me’at. That means this happens approximately once in three years. Let’s say, approximately, yes. Mosifin chodesh echad one adds a month, ve’oseh otah shanah shelosh esreh chodesh. And that year one makes different from all years that there are twelve months, one makes thirteen months. Vehi nikre’et shanah me’uberet. This is called a leap year. Like me’uberet is a woman. What one adds that she carries still in her body another body. Me’uberet, yes? Added an extra.
Speaker 2:
I think that me’uberet is more like… full. A woman who is me’uber is full.
Speaker 1:
Me’uber is a language of full? Yes. Aha. I don’t know where it says in the language over, over, he goes over, it goes out from her. No, I don’t think it means that she gave birth to a baby, there’s still another thing. There’s nothing wrong with the year. There are years of twelve, there are years of thirteen. The year has more fullness. There’s also a chodesh me’uber. It didn’t come from anywhere.
Discussion: Why Not Empty Days Instead of a Whole Month?
Speaker 1:
Says the Rambam, why indeed do we do like this? One could have made that at the end of the year there should be eleven empty days, one could have also done that. Or that there should be days that don’t hold any month. Says the Rambam, one cannot do like that. Why? She’i efshar liheyot hashanah shneim asar chodesh vechach vechach yamim. It cannot be that the year should have twelve whole months, and afterwards should remain a few empty, naked days. Shene’emar, “lechodshei hashanah”. They learn from this that chadashim atem monim leshanah, the way how we count a year is when it goes through enough months, ve’ein atem monim yamim. If we had made that the year becomes when twelve months finish plus more days, it would have been “chodshei hashanah vehayamim” something, “lechodshei viyemei hashanah”. There would have been such a thing as “yemei hashanah”. There’s no such thing as “yemei hashanah”. Every day must be in a month, and a month can go in a year.
Speaker 2:
Apparently, this is also such a practical thing. One wants that one should always have months. The moment you’ll do that, you won’t have any months. It will ruin the months. In other words, there will be months, but there will be an order that every year the moon won’t follow your order. That’s the problem, right? Ah, you mean that you would have stopped, because afterwards chodesh Nissan wouldn’t have been at the new moon.
Speaker 1:
Ah, that’s the point. But why doesn’t the Rambam say that? The Rambam could have said that. It’s not a problem. That’s the reason. That’s what he says. Months means moon, not… what does months mean?
Speaker 2:
That means, make extra, and the next month… who told you to say that the year must begin the same Rosh Chodesh? It could be that the year begins in the middle of the month. May it not happen to us. And where is chodesh ha’aviv? I don’t know, the first Rosh Chodesh of that year. What can’t be? It could have been.
Speaker 1:
But from this we say… I’m sure that the reason is true about the calculation would indeed be about this, because we want that every year…
Speaker 2:
But why does the Rambam say that the reason is about “shamor et chodesh ha’aviv”, that Nissan should always come out when it’s the law? That would have all come out. If one had us… ah, you mean it would have come out with the eleven days? It doesn’t say in the names of the moon.
Speaker 1:
But one means to say, that we shouldn’t do like the Muslims, shouldn’t at all reckon with the solar year, that we know from “shamor et chodesh ha’aviv”. Yes, yes, certainly. But how does one know that one shouldn’t just… because it would have come out the right time. It would have come out the same time. It would have said, the first Rosh Chodesh… let’s say it must be a certain day in the month with the moon. Very good. The first Rosh Chodesh after the new year, then it’s Rosh Hashanah, then it’s… the month of Nissan, whatever you want to call it. Then is Pesach on the fifteenth day of that month. There wouldn’t have been any problem. The only problem would have been that the beginning of the year wouldn’t have been on the beginning of a month. That’s not a claim, but from this the verse says that a year has months, a year doesn’t have days. It must be that it was a mitzvah, it cannot be that a year should go directly to the day. Okay, this is still an introduction.
Further, there are tens, thousands, tens, every thing has such a… the days are subordinate under the weeks, and weeks under the moon, under the month. I didn’t say weeks under the moon, but whatever, that’s from the discussion.
Says the Rambam further. Now you understand, in short, law 1 explains that there is a division of years, and law 2 explains that it comes out here solar year and lunar year, and consequently there is a regular year and a leap year. Now one can explain about this what sort of months there are.
Law 3 — The Concealment of the Moon and the Beginning of the Month
Speaker 1:
Says the Rambam like this: “Halevanah nistarah bechol chodesh vachodesh ve’einah nir’it”. The moon conceals itself, and is not seen. How many days? “Kemo shnei yamim o pachot o yoter”. About two days is from when the old small piece of the moon one no longer sees, and the new small piece of the moon one doesn’t yet see. It doesn’t really mean that the moon becomes covered, but it means that the sun doesn’t shine on the… we don’t see how the sun shines on the part of the moon that is illuminated, is not at an angle that we should be able to see this. Yes, that’s the meaning that the moon conceals itself. All concealments are like this, it’s a problem of ours, not of the moon. The moon always has a half that sees the sun, and a half that doesn’t see the sun. But we don’t always see a half that also sees the sun. Every hester, hester panim is also like this, we don’t see.
“Kemo yom echad”, this helps it, because we see that in practice it’s still all the narrower thing. So that’s the meaning of concealment. Yes, the two less or more is because it depends on different things, we’ll see perhaps later will come to the calculation exactly. It’s about two days, “kemo yom echad kodem shetidabek bashemesh besof hachodesh”. Before the moon becomes attached. This is a technical, let’s… it’s not good to translate it, because this is exactly the term that was used a thing later. Devuk means when the moon is exactly opposite the sun, exactly together with the sun, that means from the perspective of the world. The moon is exactly… one cannot see the moon because it’s in front of the sun, consequently it’s not light. One cannot see it if it’s not… if it’s dark. Whatever, one can say it, yes, by us it’s hard to see. In places where it’s more dark one can presumably see it.
Speaker 2:
No, you can’t even see it. Almost… no, I mean that you can never see it.
Speaker 1:
But the point is, I mean that you can never say it. It’s not that it says… the problem is, in short, the dark side of the moon is completely exactly opposite us. In other words, the moon is closest to the sun. Closest is a bit… yes, you can say closest. It’s exactly between us and the sun, but closest to the sun. That’s called dibuk (conjunction). We’ll see later that there are many types of dibukim. Dibukim means exactly when the moon and the sun are one opposite the other, and then you can’t see it at all. And also a bit the day before, and a day after, one day. “Tidbak bashemesh v’teira’eh ba’ma’arav ba’erev” (It clings to the sun and will be seen in the west in the evening). The first day of chidush halevana (renewal of the moon), when we don’t yet see it. A bit before the day when we’ll be able to see it ba’ma’arav (in the west). We’ll see it yes in the western side. Exactly. The Rambam says, what we’ll see later. Why exactly on the first day do we always see it ba’ma’arav, and why exactly ba’erev (in the evening)? All these things… we’ll see later the process of how it goes. “Baleil sheteira’eh ba’erev achar shenistara” (On the night when it will be seen in the evening after it was hidden), the night when we’ll begin to see it after it was hidden, it will be seen again, “hi techilat hachodesh” (this is the beginning of the month), this is the chidush hachodesh, this is the new month.
Discussion: Molad is Not Rosh Chodesh
Speaker 2:
We need to emphasize here, what’s called the molad, which is the same thing as the dibuk, there are different types of moladot, we’ll see it, but the idea is the same idea. This is not Rosh Chodesh, right? The molad is always approximately a day before Rosh Chodesh. It doesn’t come out approximately…
Kiddush HaChodesh — Establishing Rosh Chodesh Based on Sighting and the Court’s Authority
Halacha 2 (Continued) — Counting 29 Days and Establishing Rosh Chodesh
Speaker 1:
It’s not the same. They’re two different things. Rosh Chodesh becomes when we can begin to see it again. But as if, it’s all just a question. The moon has a cycle, you can begin to count from wherever you want. If we would have made Rosh Chodesh from the 15th to the 15th it would also have been fine.
So what we have, we calculated, that then it must begin to emerge from the shadow…
Speaker 2:
No. The molad is when you definitely can’t see it. At the time of the molad you can’t see the moon. But at the time of the dibuk…
Speaker 1:
By us the molad is a bit before Rosh Chodesh, when we already see it yes.
Speaker 2:
No, you don’t see it. Molad is… still a whole day until we’ll be able to see it, from the molad. Exactly, usually. A molad is… exactly, we’ll see precisely how much. But a dibuk, let’s say the word dibuk. What we call molad is a bit more complicated about this, for various reasons. But the dibuk is exactly when you can’t see the moon. Right? When you can’t… but Rosh Chodesh is when you can already see it yes. It’s approximately a day later.
Speaker 1:
And what do you do? Says the Rambam, “Umonin me’oto hayom” (and count from that day), from that day, from that techilat hachodesh, you count “tish’a v’esrim yom” (twenty-nine days), you count twenty-nine days. And then it’s like this, “v’im yeira’eh hayare’ach leil shloshim” (and if the moon is seen on the thirtieth night), if on one day, the thirtieth day you see the yare’ach, the moon, “yihyeh yom shloshim Rosh Chodesh” (the thirtieth day will be Rosh Chodesh), the next morning will be Rosh Chodesh. It’s already that night, yes, it’s now Rosh Chodesh.
I mean, before this there are by Rosh Chodesh distinctions, remember? That you say yes levana at night, because you don’t know. But ever, but you are yes mekadesh, but you don’t know. Because you see then. You have to wait for someone to come say that he saw… that there is someone who comes and so forth. It could be that you’re mekadesh at night, soon we’ll see, but I’m just saying, because it’s a different thing. It takes time. And also, I mean that it’s not a nafka mina, the main thing is the acceptance that’s done in the morning.
In any case, if you see that night the moon, then it’s Rosh Chodesh. If not, “im lo yeira’eh” (if it’s not seen), you don’t see it, but we know that Rosh Chodesh is going to happen, we just give it an extra day. “Yihyeh Rosh HaChodesh yom echad ushloshim, v’yihyeh yom shloshim bachodesh ha’avar” (Rosh Chodesh will be the thirty-first day, and the thirtieth day will be in the previous month).
What does “v’yihyeh yom shloshim bachodesh ha’avar” mean? It comes out that the thirtieth day belongs to the previous month. It was Tishrei, the 30th of Tishrei. Meaning that the difference for Rosh Chodesh becomes the thirtieth day or the thirty-first day is whether you saw it or you didn’t see it. If you saw it and you’re already kove’a the month, you make Rosh Chodesh from when we know that there’s already a new moon without seeing the calculation.
Says the Rambam, “v’ein nizkakin leyare’ach beleil echad ushloshim, bein shenira’eh bein shelo nira’eh” (and we don’t need the moon on the thirty-first night, whether it’s seen or not seen). The thirty-first day we don’t check, we’re not nizkakin. We don’t need the moon to tell us that there’s a new moon, we already know from the knowledge. Why? “She’ein lecha chodesh levana yater al shloshim yom” (because there is no lunar month more than thirty days), because it can’t be that a month of the moon should last more than thirty days. So once thirty days have already passed, the thirty-first day is certainly already the first day of the new month.
Halacha 3 — Chodesh Chaser, Chodesh Malei/Me’ubar
Speaker 1:
You can learn just take for all these things. “Chodesh shehaya” (a month that was), that the previous month was only “tish’a v’esrim” (twenty-nine), and the day after is already the new one, “v’nira’eh hayare’ach beleil shloshim” (and the moon is seen on the thirtieth night), the thirtieth day you already see the new month, “nikra” (is called), the previous month, the month that has now passed is called “chodesh chaser” (deficient month). It only has twenty-nine days, that’s why it’s chaser, it’s a bit smaller month than other months.
It’s interesting, it means that when they were mekadesh in Eretz Yisrael you only knew the day after whether the month was a chodesh chaser or a chodesh malei.
“V’im lo yeira’eh hayare’ach, vayehi hachodesh she’avar shloshim yom, nikra chodesh me’ubar” (and if the moon is not seen, and the previous month was thirty days, it’s called chodesh me’ubar), it’s a month that’s filled, “v’nikra chodesh malei” (and it’s called a full month). You see that me’uberet and mele’ah is the same thing. You even have a language “k’tzirim b’veten hamele’ah” (like pains in the full womb). A me’uberet and a mele’ah is the same thing. It’s full. He says that the woman is full with nothing, with herself. The woman is full with a baby. Perhaps the language me’uberet even means full, somehow, I don’t know.
“V’yare’ach sheyeira’eh beleil shloshim hu hanikra yare’ach shenira’eh bizman” (and the moon that’s seen on the thirtieth night is called the moon that was seen in its time). When it’s seen beleil shloshim, that’s a yare’ach shenira’eh bizman, meaning that shloshim becomes already the new month. “Im lo nira’eh beleil shloshim ela beleil echad ushloshim, hu hanikra yare’ach shenira’eh beleil iburo” (if it’s not seen on the thirtieth night but on the thirty-first night, it’s called the moon that was seen on the night of its intercalation). On the night when it’s already over, when the previous month already has thirty-one days.
Halacha 4 — Seeing the Moon is Given to Beit Din, Not Like Shabbat Bereishit
Speaker 1:
So until here this is like rules of… yes? Of what are all these things? Until halacha 4 was only what is a year, what is a month, what is a moon, what is a sun, what is a chodesh malei, a chodesh chaser, a shana me’uberet, a shana not me’uberet, peshuta, however you want to call it, yes? Simple things.
Now the Rambam is going to say the halacha. That is, until now we haven’t yet learned the mitzva, we only said facts. Now he’s going to say the mitzva that he called out in his introduction to mitzvot kiddush hachodesh, or yes? Such an interesting thing.
“V’reiyat hayare’ach mesura lechol adam k’Shabbat bereishit” (and seeing the moon is given to every person like Shabbat bereishit). The thing of looking at the moon and deciding whether it’s a chodesh malei, whether it’s a chodesh chaser and so forth, is not given over lechol adam like Shabbat bereishit. The knowledge of when is the seventh day, when is Shabbat, is not something that Beit Din needs to be kove’a, but something that all Jews keep with, “kol echad moneh shisha v’shovet bashevi’i” (each one counts six and rests on the seventh). No one needs to check whether the Beit Din has already declared, whether the rabbis have already declared that this week is Shabbat, you don’t check it.
“Ela leBeit Din hadavar masur” (but to Beit Din the matter is given over). This is not Shabbat bereishit. All Jews know when. There is what will present here the Rambam that if someone doesn’t know when it’s Shabbat he counts himself. I don’t know if that’s the meaning. The meaning is that it doesn’t need any establishment. That’s the word. All Jews know when it’s Shabbat, it has nothing to do with anyone being kove’a.
It’s funny, granted there’s no mitzva here of making your days. But I say that the language mesura lechol adam is a bit funny. Because they say this, because it’s actually the opposite. It’s the least comparable lechol adam. The month the Beit Din knows, must the Beit Din. The Shabbat the Ribbono Shel Olam, Hashem established at… leshum adam, as it were. Leshum adam, because each one is the same partner in this. Each one can he not.
Speaker 2:
Exactly. You asked earlier, what if someone will come and say he made a mistake? There’s no such thing. There is Shabbat. Shabbat is yes batel uvkarban.
Speaker 1:
Kol adam means he’s saying all Jews, not your Jew.
Speaker 2:
Okay. The Jews. One doesn’t know, he woke up, he doesn’t know which day today is. What all Jews do, that day is today.
Speaker 1:
Okay, but the main thing is not that. But what’s different about Rosh Chodesh? “Ela leBeit Din hadavar masur” (but to Beit Din the matter is given over), the thing of which day it is regarding the month is given over to Beit Din. “Ad sheyekadshu Beit Din v’yikbe’u et hayom Rosh Chodesh, hu sheyihyeh Rosh Chodesh” (until Beit Din sanctifies and establishes the day as Rosh Chodesh, that’s what will be Rosh Chodesh). And when the Beit Din is mekadesh, and they are kove’a that it’s Rosh Chodesh, then it becomes Rosh Chodesh.
“Shene’emar hachodesh hazeh lachem” (as it says “this month is for you”), there where Hashem says to Moshe and Aharon “hachodesh hazeh lachem”, we learn, they expound the word “lachem”, “edut zo tehiyeh mesura lachem” (this testimony shall be given over to you), it should be given over to you.
Rashi asked earlier a question, why do we say here that lachem means specifically for Beit Din? For example, we learned that lachem tam lachem means specifically for each individual, tehiyu lekicho lechol echad. But with this Chumash it was answered. It says in the Chumash like this: “Vayedaber Hashem el Moshe leimor, hachodesh hazeh lachem rosh chadashim” (And Hashem spoke to Moshe saying, this month is for you the first of months). After that it says, “dabru el kol adat Yisrael v’yomru” (speak to all the congregation of Israel and say). We see in the continuation of the verse that until here He spoke to Moshe and Aharon as the Beit Din, and from here and further we’re going to speak to Klal Yisrael. So the first part is relevant for Beit Din.
So this is a bit of derasha, but “hachodesh hazeh lachem”, for the… that is, “lachem” means, I don’t know, you can translate simply for you, I don’t know, for you. But the Arizal translates that you are in charge of it, you, Moshe and Aharon, that you are now the Beit Din.
Discussion: What If There’s No Beit Din?
Speaker 2:
Yes, but what’s actually truly the meaning that he just said that a month can’t be more than thirty days? If you haven’t yet seen it, the next day becomes Rosh Chodesh. And in a case when there’s no Beit Din, what will happen? What, it will remain the same month? It won’t move? There won’t be any new yamim tovim?
Speaker 1:
Perhaps yamim tovim won’t actually be. It’s very interesting, I agree. There’s a question.
Let’s understand what’s truly the difference between Shabbat bereishit and kiddush hachodesh. Let’s say, Shabbat bereishit is a fact.
Speaker 2:
Ah, you can’t see it?
Speaker 1:
In a certain sense you have to say that. It’s interesting, Shabbat bereishit in a certain sense is even more like emuna than Rosh Chodesh. Because Shabbat bereishit, no one remembers when the world began, from briat ha’olam.
I heard, my friend Rabbi Neriah Klein argued that it’s a mistake to say that we began to count Shabbat from the creation of the world, because Avraham Avinu kept Shabbat. It doesn’t say that he had a mitzva of Shabbat. It says “mitzva she’lo al haShabbat.”
Speaker 2:
Okay, the first week he didn’t keep Shabbat. It says explicitly that Shabbat was renewed at Marah.
Speaker 1:
He says that from then it began, from the first Shabbat in Marah, then you count from… okay, now you can now backtrack that when Hashem commanded that today becomes Shabbat in Marah, presumably Hashem is going to keep track. Hashem, it says that Hashem keeps Shabbat.
Okay, I say, okay, it’s not relevant. I only mean to say that it’s not a fact, but it’s a mesora, it goes… we’ve been counting seven days since the times of, at least from the times of Moshe Rabbeinu. I don’t believe there’s even any funny researcher like a Sadducee who argues that we once got mixed up, and truly Shabbat is Sunday. Except for the dateline question, I don’t know of such a thing.
But if someone will say that there was once a thing where there was no Klal Yisrael, all Jews died, but there’s no one who says that. There are those who argue that converts came, I don’t know, there are all kinds of theories, but no one says that there was a time in Klal Yisrael since the… since the… since the…
Kiddush HaChodesh — The Role of Beit Din, Difference Between Shabbat and Yom Tov, and the Obligation of Calculations
Halacha 4 (Continued) — The Rambam’s Position: Beit Din Delays the Taking Effect of Rosh Chodesh
Speaker 1:
Not just the Jews, our neighbors also calculated this way. So also other cultures, meaning the Aztecs or the… I don’t know how the Aztecs?
Speaker 2:
No, but let’s say the… I don’t know who… in our part of the world. The normal gentiles. Today in China we already count yes, but it could be once not.
Speaker 1:
What I want to say is, but on the other hand the moon you can see. So seemingly, if the moon is kevod hachodesh, it is yes masur lechol, but not everyone understands. There are the two days that it’s not not. It can make a difference of one day and two days, that’s the whole thing.
But it seems, and the Rambam says explicitly but, so you can actually learn, there’s certainly a place to learn that the role, there’s actually certainly everyone agrees that there is a din of the Beit Din to be mekadesh in certain ways, but you can learn that the role, the Beit Din is like an expert, is very important. To tell everyone when the month was seen, all Jews should be able to come to the Beit HaMikdash for the regalim at the same time, it makes a lot of sense.
But essentially, their role is only as an expert, and what do they know? If, let’s say, we have today for example a calculation, we don’t go at all with the sighting, or let’s say, that someone, there’s such a calculation, you can calculate precisely when the sighting will be, the Rambam is going to talk about this, he doesn’t need any establishment, any kiddush hachodesh, the Beit Din doesn’t fall out.
The Rambam doesn’t say so, even when there’s no calendar it’s all based on the last sages. The Rambam for some reason, perhaps he learned the gemarot this way, understood that it’s not correct. Only Beit Din makes like the taking effect of Rosh Chodesh, without Beit Din there isn’t.
The Rambam says clearly in Perush HaMishnah in Rosh Hashana that hypothetically there wouldn’t be any Jew.
Speaker 2:
What you’re saying?
Speaker 1:
The Rambam says that it can’t be, Hashem already didn’t say, but hypothetically there’s not a single Jew in Eretz Yisrael even, or not ten Jews, I don’t know not a single Jew. The moadim would be nullified, there wouldn’t be any Rosh Chodesh, because you need the Beit Din to stand and make Rosh Chodesh.
Why does the Rambam need this? All because of the one difference of one day that can happen? It’s a bit hard for me to understand.
It’s true yes, but what the Rambam always emphasizes the topic that the essence of Torah she’be’al peh is the Beit Din HaGadol, the whole thing, yes? It fits with the Rambam’s great emphasis that the Torah rests on the Beit Din.
But nevertheless, we gave a solution with this, right? We make safek yoma. And Rosh Chodesh we make one, we have a calculation.
Speaker 2:
Yes, but when we do with the calculation, we do ourselves something in place of the Beit Din as if, on behalf of the Beit Din, we continue a mesora from the Beit Din. It’s not random, it doesn’t happen by itself.
Speaker 1:
The Rambam says so, the Rambam says, whether the other Rishonim said that there’s a shlichut from the early ones, whatever it is.
I just want to bring out though, you don’t even need that. Why shouldn’t we be able to say? The reason why you need to know when the moon makes Rosh Chodesh, it’s hard sometimes to know. Okay, at most there’s a doubt of two days. If you don’t have a Beit Din, make two days, two early ones, if you went further.
Speaker 2:
No, then you wouldn’t need to make Yom Tov at all.
Speaker 1:
No, two early ones is when there’s a Beit Din it’s only a small…
Speaker 2:
The Rebbe, we have something an idea, like perhaps the Kabbala, perhaps he wants against the Karaites, the Rebbe has something very strong that the Sanhedrin without their…
Difference Between Shabbat Bereishit and Rosh Chodesh
Speaker 1:
This is the difference with Shabbos Bereishis, that’s what I mean to say. Shabbos Bereishis, to create that it becomes a doubt. Let’s say there is perhaps a tragedy, the whole world has gotten mixed up, today it could be because everything is computers, you have to input into the computer, they won’t know which day it is. The AI will confuse the head, and they’ll think it’s Sunday, a beis din will establish itself, they’ll decide when it’s Shabbos, they’ll take counsel. But it’s not the possessed one who determines. Just as someone who is in a desert determines, it also lies in this, it’s also in the halacha that it’s given over to your end, the most sense that when it should be Shabbos it should be Shabbos.
Yom Tov indeed won’t be. So I saw, I know, there’s some reformer who makes a yom tov minyan, an anti-anti-Israel, anti-Zionists. The anti-Zionists aren’t Satmar anti-Zionists, he doesn’t believe in Eretz Yisrael. But if he makes yom tov, he testifies that Jews have a connection with Eretz Yisrael from all the years. The Rambam, he doesn’t want to follow the Rambam.
I mean to say a simple thing, yes? If there’s a question in Shabbos Bereishis, it’s an inquiry into the reality. Okay, the beis din, whoever will decide, as you say, someone is in a desert, he has a decision from the halacha what to do, and he can indeed do it as a doubt, no problem.
But this is different from Rosh Chodesh, because Rosh Chodesh if there’s no beis din, it doesn’t exist. If “mi shenimatza bamidbar v’lo yada imasi Rosh Chodesh,” he has no Rosh Chodesh. Okay, when there’s a beis din he knows, but if there’s no beis din, it doesn’t exist.
Speaker 2:
And in London they also had to think that Shabbos would be different than yom tov.
Speaker 1:
Shabbos is one day that that day testifies to the Ribbono Shel Olam. Yom Tov you can’t say one day that that day will testify to Pesach. It has to be on that specific day.
Speaker 2:
Okay, you’re saying differently. I don’t know why it has to be.
Speaker 1:
No, what I mean to say is, you asked about tomorrow. It doesn’t have to say that the same day that all weeks will match up until Creation. The main thing is that we should do the action, the imitation, that just as the Ribbono Shel Olam worked seven days, so to speak, and rested on Shabbos, we do the same.
Which is not so with yom tov, we can’t say we’ll take a day and that should hint to the day of the Exodus from Egypt. It has to be the same day, according to the calculation.
Speaker 2:
Why actually?
Speaker 1:
That’s the thing itself. Okay, because it has to do with what it says that the Ribbono Shel Olam sanctifies the Shabbos, which is not so – the beis din sanctifies the month. What is the thing? As if the Ribbono Shel Olam gave that we are partners, so to speak, in the Torah. Half the Torah is from the Ribbono Shel Olam Himself, half the Torah has to do with people, with the beis din.
Speaker 2:
Yes, I say, this itself is something wondrous. It’s a novelty. Why should one need the beis din for the moon?
Why Does One Need Beis Din for the Moon?
Speaker 1:
One could say, once people didn’t know good calculations. The Rambam indeed knew very good calculations, but in the Gemara it’s much weaker, the calculations aren’t clear. One doesn’t know, one can’t derive from the Gemara the calculations. Perhaps because of this they needed a beis din, and today when there are good calculations one doesn’t need it. But the Rambam is very strongly against this thought.
But you could also think perhaps that the sun actually sets, it gets dark. Regarding the moon, the only difference is only that we can see it. We know that the moon is there.
Speaker 2:
I say, the whole renewal of the moon is “l’reias hanashim.” It’s that people see.
Speaker 1:
But it is, we also see a piece.
Speaker 2:
I say, we see a huge difference. It gets cold, it gets hot, it gets dark, it gets light. The moon is after all, in total, our eye sees it, our eye doesn’t see it. It’s dependent on people.
Speaker 1:
Yes, yes. The way one has to say this is, the moon looks to us bigger and smaller. The sun always looks the same size. At night one doesn’t see it, but…
Speaker 2:
Okay.
Speaker 1:
One does see it at night, through the moon.
Speaker 2:
Ah. The moon testifies that there’s a sun there.
Speaker 1:
Okay, fine. Up to here is Halacha 4.
Halacha 5 — Beis Din Calculates with Calculations
Speaker 1:
Now, further, the Rambam says, what does a beis din have to do with calculations? What does beis din do? How do they make the calculations?
The Rambam says that they don’t do it. That is, the beis din doesn’t only rely on the testimony, the beis din also has to make a calculation. He says that what it says “lachshov v’leidah,” he means that the beis din has to make the calculation.
So he explains here: “Beis din mechashvin b’cheshbonos k’derech shemechashvin ha’itztagninim”, just as the other scholars of astronomy, the astronomers, calculate things, “she’yod’im mekomo ha’kochavim u’mahalcham”, this refers to the itztagninim, that they know the places of the stars and their movements, “v’chokrimin u’medakdekim ad she’yed’u”, ah, “v’chokrimin u’medakdekim” goes back to beis din. The beis din is choker u’medakdek ad she’yed’u, they should know, “im efshar she’yeira’eh ha’yarei’ach bizman she’hi leil hashloshim o ein efshar”, according to their calculations they should know.
Later he’ll tell us how the calculations work, yes? Right, but he says that the beis din is obligated to calculate the same calculation that the astronomer calculates, which means itztagninim, yes?
What Does “Itztagninim” Mean?
And we usually say, the example from Avraham Avinu, “tzei mei’itztagninutecha,” we translate as astrology, star-gazers. But then, in ancient times there wasn’t any difference between star-gazers and astronomers. The Rambam already made a distinction, sky-gazers, hovrei shamayim.
Once, in the time of the verse you’re reading, the same people who made the calculation also said that therefore this says it’s his mazal. Because it was an “eiruv brei,” it was what they actually saw, and it was what they added their little theories.
But I say that when the Rambam says itztagninim he means the astronomy part, not astrology, the calculation.
Practical Difference from the Calculations
And the beis din needs to know if it’s possible that witnesses should come today. And what’s relevant to know? He says, it’s relevant practically.
“Im yad’u she’efshar she’yihyeh nir’eh”, they need to be ready for this. “Yoshvim”, they need to remain in beis din, they don’t leave beis din. “Metzapim al ha’eidim kol hayom kulo ad she’yihyeh yom shloshim”, they need to remain until when the witnesses can still come.
And what happens then? “Im ba’u eidim”, then they do what beis din does, they need to make drishos v’chakiros. In Hilchos Sanhedrin it says exactly how drishos v’chakiros work. “V’ne’emnu divreihem”.
Speaker 2:
Yes, here he says what, chakiros is this?
Speaker 1:
Yes, yes, because there are certain drishos v’chakiros for kiddush hachodesh. Not just, it’s perhaps connected, but yes.
“V’ne’emnu divreihem iz mekadshin oso”. It’s interesting, because even after they know that it should come, one still has to be choker v’doresh the witnesses. They don’t know that it should come, let’s understand, they know that it can come. Because actually to see is dependent, I don’t know why, all kinds of things. They need to know that the calculation tells us that witnesses can come today.
“V’im lo nir’eh”, if it wasn’t seen, “v’lo ba’u eidim”… There can be two things, this says, “v’im lo nir’eh,” it’s completely cloudy all over Eretz Yisrael, one can’t see. Or simply witnesses didn’t come, I don’t know, the people were sleeping that week.
Then “mashlimin shloshim”, one makes the thirtieth day still part of the previous month, “v’yihyeh hachodesh me’ubar”.
Discussion: The Beis Din Must Wait
Speaker 2:
They have to wait either way, as if. They have to wait. It’s actually, once a week they have to stay. It’s not a nine-to-five job, it’s a whatever late at night job.
Speaker 1:
Okay, I mean, because I remember a halacha that if the beis din has already gotten up, then one can no longer accept the month that week. I learned some mishna in Sluta.
Speaker 2:
The month you mean?
Speaker 1:
Yes.
Speaker 2:
So that’s a matter that the beis din should remain “bimkom kevi’usam.”
Speaker 1:
Yes, I understand. I mean to say, it means that one waits, then one is ready to accept testimony. It could be that it’s correct that there’s a halacha that one actually has to wait, but not necessarily that what… There’s the language “she’hayah HaKadosh Baruch Hu yoshev u’metzapeh lo”… on…
Speaker 2:
No, it’s not Yetzias Mitzrayim.
Speaker 1:
Okay, “v’im yad’u b’cheshbon she’ein efshar she’yihyeh ra’ah”…
Kiddush HaChodesh: Calculation Contradicts Witnesses, Positive Commandment on Beis Din, and Fixing the Month in Eretz Yisrael
Calculation Contradicts Witnesses — The Rambam’s Position
That is, he saw something that looks like a moon, but it’s not the moon.
So, the Rambam learns that the calculation can actually contradict the witnesses. That is, even if clear witnesses come, two kosher Jews, they say, “I saw,” the beis din says, “You’re a liar or imagining things, and you can go to all directions.”
The Rambam will hold that what is certain from an intellectual perspective is more certain than when people have seen it. Although one needs witnesses in order to sanctify the month, the calculation itself doesn’t tell us that one saw it, and it’s for some reason a mitzvah that one should see it, this itself is a bit difficult to understand the reasoning, but that’s the Rambam.
But on the other hand, the Rambam is very certain about his calculation, he says that the calculation is good enough, and no other support. Witnesses come against the calculation, one doesn’t believe them.
Analogy to Laws of Prophecy
This is like the Rambam says regarding laws of prophecy. Testimony is good for a possible matter. If it could have been, I believe testimony. If it couldn’t have been, there can be all the witnesses in the world, there’s no matter to believe, one may not believe.
And this the Rambam says that if a prophet comes and he says against the Torah, one doesn’t believe him, because reason says so. And you can either say he’s wicked, or he’s a fool, you can always use one of the two, either falsehood or imagination.
Ah, the holy Torah says “b’zadon diber hanavi”, that he’s always wicked. Why can’t he be such an imaginer? Because one only took someone who is potentially a prophet, he’ll be a wise person, yes? If he’s a wise person, he can only be wicked. Because one took him to be a potential prophet, according to the Rambam’s calculation, yes?
I meant just so, because if one will say that it’s a mistake, the Torah won’t judge favorably, he says, don’t judge favorably. Also, he’s an honest Jew, he knows that one may not say against the Torah, he says the law of idolatry, so this can’t be imagination.
Fine, the Rambam says further.
Halacha 7: Positive Commandment from the Torah on Beis Din
Now the Rambam finishes with this: Mitzvas asei min haTorah al beis din. He finishes to repeat again a bit. Until now he said that it’s given over, now he says that this is actually a mitzvah.
A mitzvah both on the beis din, she’yachshvu v’yeid’u, they should make the calculations, and what should they know.
Novelty: Every Member of Beis Din Must Know Himself
It’s interesting to me – is it enough that one of the beis din should be someone who is good at this, or every one of the beis din must learn it himself. It looks here yachshvu, all of them.
He says that there are many times beis din, imagine, you know, a beis din of idlers? There’s someone who should take some accountant who learned Choshen Mishpat. Part of the beis din, he helps them out. He helps them out. Because if one needs a beis din, so what… If everyone relies on the other, it has to be three or twenty-three, but you can say that… that what? That the beis din trusts another? So what does the beis din do? That one explains, he helps them.
But this looks like every one of them needs to know. Im yeira’eh yareicho lo yareicho. I mean that every thing, the beis din that relies on one, isn’t a beis din, that’s one thing. It says so that the members of beis din one needs to know all wisdoms and the like.
The Three Steps of the Mitzvah
She’yachshvu v’yeid’u im yeira’eh hayarei’ach o lo yeira’eh. The lachshov v’lada’as is in order to know if it’s possible that there should be a sighting.
V’she’yidreshu es ha’eidim ad she’yekadshu es hachodesh, one should question the witnesses. And afterwards, the part of the mitzvah is still ad she’yekadshu es hachodesh, and afterwards the mitzvah is still further, v’yishlechu v’yodi’u es she’ar ha’am b’eizo yom Rosh Chodesh.
There are three steps. The mitzvah is all three steps together. Kedei she’yed’u b’eizo yom…
Novelty: The Main Point of Kiddush HaChodesh is to Inform
I mean that this explains a bit about kiddush hachodesh. That is, kiddush of the day is indeed important, but the point of the kiddush is to inform. No, perhaps the knowledge is missing for the entire people. It’s missing to know Rosh Chodesh when it was Hallel.
So the one who is close knows from the kiddush itself, and the one who is far one actually needs to send him a messenger that he should know. So Ya’aleh V’yavo and Hallel indeed only the close ones knew on the first day. Or thought, one said out of doubt, one has to see the Rambam in there later.
But what I mean to say is, it seems to me that the reason for the mitzvah of kiddush, but the idea of it is to inform. Because what is the idea of kiddush? Kiddush says that the beis din determines, and now everyone knows, and the one who is from far away receives this from a messenger.
Very good.
Verse: “Asher Tikre’u Osam”
She’ne’emar, from where do we know that the festivals depend on this informing? It says “asher tikre’u osam” — you shall call them mikra’ei kodesh. Meaning that the mikra’ei kodesh becomes mikra’ei kodesh based on the beis din that determined.
Which day do they actually have to call out? That is, seemingly they have to call out for each one. From this one learns that one has to call it out. It means that all people when they observe yom tov, it should be based on the proclamation that they received two weeks before that it became Rosh Chodesh.
It goes, but it seems to me that there’s a… this is the mitzvah. I mean that because of this Rosh Chodesh makes people. The proclamation “hachodesh hazeh,” Rosh Chodesh will be such and such. One already announces before Shabbos that one already knows earlier. This is something the the the verse.
V’shamarta es hachukah hazos, the law of Pesach one should guard l’mo’adah according to the appointed time, according to the fixing of the appointed time from Rosh Chodesh. Yes, does it mean that?
Ah, that is this is the continuation of the same verse, not exactly the same from that verse, but this he means to say asher tikra osam b’mo’adam, right? Eileh mo’adei Hashem asher tikre’u osam mikra’ei kodesh, eileh mo’adei, it says asher tikre’u osam b’mo’adam. That is to call the month beforehand, and actually make the law at the appointed time that one called.
L’mo’adah yamim yamimah, perhaps is the word yamim yamimah on the seventh day? No, yom yamimah means every year. L’mo’adah means l’mo’ed she’kara’u, that one declared mikra kodesh. Because mo’ed says eileh mo’adei shetikre’u osam, how does the mo’ed become? Through the beis din that sanctified and sent etc., and actually the Jews should make then Rosh Chodesh.
Halacha 8: Fixing Months Only in Eretz Yisrael
Ein mechashvin, one doesn’t make the calculations and the fixing of months and the intercalating of years, which he said earlier, one makes the extra month, ela b’Eretz Yisrael. This is something that is dependent on Eretz Yisrael, she’ne’emar, it says in the verse, ki miTzion teitzei Torah u’dvar Hashem miYerushalayim.
Question on the Verse
It’s interesting, that from this verse one could have learned that everything that has to do with Torah should have things according to Eretz Yisrael. So it’s actually so that the Beis Din HaGadol in Eretz Yisrael is many things, many laws that are dependent on the Beis Din HaGadol in Eretz Yisrael, but specifically here, from where do they know? Teitzei Torah means the Torah of fixing the months? I don’t know what the reason is.
Okay. Okay, also only the Beis Din HaGadol in general, one needs to have a beis din of twenty-three for fixing the month. No difference, but even if there’s such a beis din in chutz la’aretz it’s also not good. One will already see that there’s one solution against this.
A Great Person in Wisdom Who Went Out to Chutz La’aretz
Continuation of the Discussion of the Story of Chananya ben Achi Rabbi Yehoshua — The Matter of “Hinich Kamoho B’Eretz Yisrael”
The Story in the Bavli and Yerushalmi
You say, what does this mean? Rabbi Akiva also did so. He says, true, Rabbi Akiva did not leave kamoho (someone like him) in Eretz Yisrael. You say, well, I also didn’t.
He says, yes, you’re right, but “gedayim shehinachta na’asu teyashim ba’alei karnayim, v’hem shegruni yatzlichu” (the kids you left have become horned rams, and they sent me). You left behind small goats, they have become rams, they have already grown up. Not just that they grew up, they already have horns.
And do you know what their horns mean? They say this, go tell Chananya this: if he listens, it’s good, because he has whom to listen to. If he doesn’t listen, he should be in niduy (excommunication). And it’s terrible. And you tell the entire community this, that if he doesn’t listen, there’s a problem. Let Chananya go up on the mountain, let him make a mizbe’ach (altar), let Chananya sing and shout “ein lo chelek b’Elokei Yisrael” (he has no portion in the God of Israel). You are gentiles, you hold yourselves in your own structures, no problem, make a Beis HaMikdash, start doing what you want.
Ah, he understood, he actually stepped down, they said no, and they stopped.
The Yerushalmi’s Expanded Version — Three Letters
What do we see from this story? He brings a Yerushalmi also the same story of Chananya, and he brings it a bit differently. He says that Rebbi sent three letters for him, with Rabbi Yitzchak and Rabbi Noson.
The first letter said “lichvod kedushas Rabbi Chananya” (in honor of the holiness of Rabbi Chananya). Wow, this lichvod kedushas is quite an ancient thing. He was fearfully happy, wow, the Rebbi says lichvod kedushas.
The second letter he wrote “gedayim shehinachta na’asu teyashim” (the kids you left have become rams). This means that he was greater than Rebbi as well, yes? Initially, afterwards Rebbi became greater, or as great.
In the third he wrote you the sharp thing, you don’t want to accept this, make yourself a Beis HaMikdash.
He sent the first letter, and he stood up and said, wow, Rebbi is a great Jew. He says, the second one he started to think. The third one he already wanted to spit on Rebbi, and they say, but you can’t…
Innovation: The Mechanism of How One Makes the Other Admit
Apparently, why do we learn from here? You asked earlier a question, how does the other one admit that someone has become greater? We see that it’s not so simple.
The answer is, as everyone knows, first one praises the other, extols his wisdom, afterwards one makes him admit that you are something, afterwards he can no longer retract. So that’s the way how one can convince people.
I mean, it’s hard to know, how does one know that someone is as wise as you? It doesn’t have to mean this, one must be tested. If there is already a new authority in Eretz Yisrael, a good beis din of semuchim (ordained judges), it goes back to Eretz Yisrael. Apparently that’s the point.
I don’t believe how can one assess this? And also an older talmid chacham (Torah scholar) is apparently always wiser than the younger one, “gedolim ne’esfu yachdav” (the great ones gathered together). It could be this itself, that there is already in Eretz Yisrael a good beis din, it goes back to… because there must be the center.
Rabbi Yitzchak and Rabbi Noson’s Drashos (Sermons)
Let’s look further at the story from the Yerushalmi, it’s amazing. So Rabbi Yitzchak stood up, and it seems Chananya still didn’t give in. The Gemara says that he gave in, they all stood, and the Yerushalmi makes the story a bit longer.
So Rabbi Yitzchak stood up, he opened a Chumash and started to read, “eileh mo’adei Chananya ben achi Rabbi Yehoshua” (these are the festivals of Chananya ben achi Rabbi Yehoshua). He said, but it says “eileh mo’adei Hashem” (these are the festivals of Hashem). He says, “Yes, perhaps you think these are mo’adei Hashem, we hold that these are mo’adei Chananya.” Hello?
Rabbi Noson stood up and took another verse to read, “ki miBavel teitzei Torah u’dvar Hashem mehar Pakud” (for from Babylonia Torah will go forth and the word of Hashem from Mount Pakud) — it seems that’s what his place was called. To which he says, but it doesn’t say so. He says, “Yes, by us it says ‘ki miTzion teitzei Torah’ (for from Zion Torah will go forth), by you it seems it says ‘ki miBavel teitzei Torah’.” Oy, dear Father.
Chananya Goes to Rabbi Yehuda ben Beseira
He went… no, but there must be a chacham kamoho (a sage like him) in Eretz Yisrael. Look further in the story. He went, did he accept? He didn’t accept. “Kabel aleihem v’ga’asani” (accept upon them and they troubled me).
He went to Rabbi Yehuda ben Beseira in Netzivin. You remember, Rabbi Yehuda ben Beseira was a great one from Pesachim, yes, ben Netzivin? He was a great chacham. So he went and complained about them. He says, “They come, they disgrace me, they go against my approach.”
He said, “No. One must follow the emissaries of Eretz Yisrael.”
He asked them, “How do you know? Who tells us that they are actually kamosi (like me)?” This is what Chananya ben achi Rabbi Yehoshua actually asked. He actually asked the question, “How do you know that they can be mechashev (calculate)?”
He said, “If you say they can’t, people will follow you. But they say they can, follow them.” I don’t understand exactly what this means. “Keman d’lo yad’u machshavta d’chavrusi yishme’un lei, keman d’inun chachamim machshavta yishme’un lei” (As one who doesn’t know the calculation of his colleagues will listen to him, as they are wise in calculation they will listen to him). I don’t know. I don’t understand how they figured it out.
Innovation: What “Hinich Kamoho” Means — A New Interpretation
In short, he decided that indeed, he said to everyone they should follow as he says.
But it could be, I now understand that it could be that you say, it’s not the simple meaning that he must be greater. It seems here that he must know the calculation. It seems it’s a very difficult study, as we spoke in the beginning shiurim (lectures), not everyone understands hilchos kiddush hachodesh (laws of sanctifying the new month). So the beis din must know all the details of hilchos kiddush hachodesh, and usually only one person per generation knows it.
And kol haTorah kulah (all the Torah) more than him, I don’t know. Hinich kamoho means in this subject, he must know enough to be me’aber shanim v’chadashim (intercalate years and months). That’s how I understand the interpretation.
One doesn’t understand the story precisely, how they figured it out. You said an argument, Rabbi Yehuda b’mesira (with tradition). He says that they won’t follow you perhaps, forget about the story.
General Innovation: The Gadol HaDor Must Be in Eretz Yisrael
It seems there is an important matter that the gadol hador (greatest of the generation) should be in Eretz Yisrael. I mean that for recent years, since a large community lives in Eretz Yisrael, it’s also so, I don’t know that there is the gadol hador from Eretz Yisrael. It’s important this way.
Already wonderful, it should be a bright Shabbos for Jews. This is until here Chapter 1.
—
Says the Rambam, v’im haya adam gadol b’chochma (and if there was a person great in wisdom), if there is a person who is great in wisdom, v’nismach b’Eretz Yisrael (and received semichah in Eretz Yisrael), and he received semichah, he was mekabel (received) from the chachmei Eretz Yisrael (sages of Eretz Yisrael), v’yatza l’chutz la’aretz (and went out to the Diaspora), that is, he was already a chacham in Eretz Yisrael, his wisdom is chochmas Eretz Yisrael, and afterwards he went out to chutz la’aretz, v’lo hinich b’Eretz Yisrael kamoho (and did not leave in Eretz Yisrael one like him), and there didn’t remain another chacham like him in Eretz Yisrael, harei zeh mechashev u’mekadesh chadashim u’me’aber shanim b’chutz la’aretz (behold he may calculate and sanctify months and intercalate years in the Diaspora), he can indeed be mechashev and establish months and intercalate years in chutz la’aretz, because it’s still a reality with an etzas haTorah (counsel of the Torah), it’s still the wisdom of Eretz Yisrael. But he can, even though he is in chutz la’aretz.
Innovation: One Adam Gadol B’Chochma Is Enough
This indeed implies that one adam gadol b’chochma is enough. That is, he shows there that he has with him a beis din, but perhaps it’s enough that one person understands. Ah, interesting. Yes, it could be.
When a New Chacham Grows Up in Eretz Yisrael
V’im noda lo shena’asa b’Eretz Yisrael adam gadol kamoho (And if it became known to him that there arose in Eretz Yisrael a great person like him), what happens when someone was the adam gadol in Eretz Yisrael and he went to chutz la’aretz and lo hinich kamoho, but meanwhile a new one grew up, some youngster grew up, and he became the chacham? V’im noda lo shena’asa b’Eretz Yisrael adam gadol kamoho, v’ein tzarich lomar im haya gadol mimenu (And if it became known to him that there arose in Eretz Yisrael a great person like him, and needless to say if he was greater than him) — for this it’s also necessary to be quite a great adam gadol b’chochma to realize that there is someone now who has become wiser than me. Okay, we’ll see. Interesting, how does one know this?
Harei zeh asur likbo’a u’le’aber b’chutz la’aretz (behold he is forbidden to establish and intercalate in the Diaspora), he may no longer establish and intercalate in chutz la’aretz, because now there is already in Eretz Yisrael one who has his own adam gadol b’chochma.
Law: V’im Avar V’kava V’iber — Lo Asa Klum
Says the Rambam, v’im avar v’kava v’iber (and if he transgressed and established and intercalated), if he did establish a month or intercalate years because there is already in Eretz Yisrael someone who can do it, lo asa klum (he has done nothing), he has done nothing, it goes back to Eretz Yisrael.
The Story with Chananya ben Achi Rabbi Yehoshua
This is built on a story. The story was like this, in the Gemara it says so, there was a… who was it? A Chananya was the Rosh HaGolah (Exilarch), he was ben achi Rabbi Yehoshua, he went into exile in Bavel, he was me’aber shanim. That is, even though there was kamoho in Eretz Yisrael he was me’aber.
Later they sent him two talmidei chachamim, and they told him, and what they did is, they gave him a bit, here one learns from the politics. He brings immediately that the Yerushalmi has a slightly similar version, the same story or another version of the same story.
They asked him, they sent for him two talmidei chachamim, Rabbi Yosi ben Kefar and ben beno shel Zecharya ben Kevutal, and they came to the yeshiva in exile. And the yeshiva asks him, what comes next? That is, they came to the great rabbi to learn Torah.
He was very happy, ah, you honor me, and you are great rabbinic grandchildren. As is known, Zecharya ben Kevutal still worked in the Beis HaMikdash, he is mentioned in Maseches Yoma.
In short, little by little they began to show him that they can learn better than him. He said tamei (impure), they said tahor (pure), the opposite. He began to dismiss them.
They said, hello, you said earlier that we are talmidei chachamim and rabbinic grandchildren. He asked, well, what do you want from me?
They say, that is, you are me’aber shanim b’chutz la’aretz. He said, what does this mean? Rabbi Akiva also did so.
They say, true, Rabbi Akiva didn’t leave kamoho in Eretz Yisrael.
He says, well, I also didn’t.
They say, yes, you’re right, but gedayim shehinachta na’asu teyashim ba’alei karnayim, v’hem shegrunu etzelcha (the kids you left have become horned rams, and they sent us to you). You left behind small goats, they have become rams who have already grown up. Not just that they grew up, they already have horns. And do you know what their horns mean?
They say this, go tell Rabbi Chananya this: if he listens, it’s good, because he must listen. If he doesn’t listen,
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
EN English ›
⏱️ Chapters
(00:00) הקדמה: מקום הלכות קידוש החודש בסדר הרמב"ם
(05:35) תוכן מצות קידוש החודש
(07:50) הלכה א: חדשי השנה הם חדשי הלבנה
(10:34) דער כפתור ופרח'ס ראיה פון "עולת חדש בחדשו"
(13:56) דער מקור פון סוכה כט ע"א
(16:13) דער אבן עזרא'ס שיטה
-
📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום של שיעור הלימוד — הלכות קידוש החודש, רמב״ם — הקדמה: מקום הל…