סיכום השיעור 📋
סיכום של שיעור – הלכות קידוש החודש, פרק ב
—
הקדמה כללית: הענין של עדות החודש
שיטת הרמב״ם: העיקר של קידוש החודש הוא החשבון (המבוסס על חישובים אסטרונומיים), אבל יש גם ענין של עדות – עדים צריכים לבוא לאשר שראו את הלבנה החדשה.
פשט: בית הדין יודע כבר מתי צריך להיות ראש חודש על ידי החשבון.
חידושים:
לפי שיטת הרמב״ם שהעיקר הוא החשבון, קשה מאוד להבין מה העדות עושה – בית הדין יודע כבר מתי צריך להיות ראש חודש, מה תפקיד העדים? התשובה: העדות אינה רק גילוי מילתא (שמשהו קרה), אלא היא עדות לקיים – העדות עצמה גורמת לכך שראש חודש יחול. זה כמו קדושה – לא שהעדות אומרת מה קרה, אלא העדות גורמת לכך שזה יקרה. בית הדין משתמש בחשבון גם כדי לבדוק את העדים – אם עדים באים בזמן הלא נכון, יודעים שהם עדי שקר.
—
הלכה א: מי כשר לעדות החודש
דברי הרמב״ם: “אין כשר לעדות החודש אלא שני אנשים כשרים… אבל נשים ועבדים הרי הן כשאר פסולי עדות ואינם כשרים… וכן קטנים פסולים.”
פשט: רק שני אנשים כשרים כשרים לעדות החודש. נשים, עבדים וקטנים פסולים – כמו בכל שאר עדויות.
חידושים:
1. חומרא של עדות החודש לגבי נשים: בענינים אחרים נשים כשרות (למשל עד אחד נאמן באיסורין), אבל כאן בעדות החודש צריך דווקא שני אנשים כשרים – המדרגה המחמירה ביותר של עדות. החידוש הוא שאפילו בענינים שנשים בדרך כלל כשרות, כאן הן פסולות.
2. שאלה לגבי קטנים (שאלת בר-מצווה): אם קטן רואה את הלבנה ואחר כך נעשה בן שלוש עשרה שנה (גדול) – האם הוא יכול להעיד? הרב קנייבסקי מביא שהבעיה היא “עדים שאתם יכולין להזימה” – אי אפשר להזים קטנים (כי אפילו אם הם נעשים עדים זוממין, אינם מקבלים מלקות כי היו קטנים בשעת מעשה). נדון האם בעדות קידוש החודש בכלל שייך עדים זוממין, ומפנים לתוספות במסכת מכות על הענין.
3. [דיגרסיה: ר׳ חיים מוולוז׳ין / חינוך – ענין דרשת בר מצווה:] מוזכר מקור מר׳ חיים (חינוך) שכותב כמעט למעשה על הענין – מסומן כ״דרשת בר מצווה מושלמת.”
—
הלכה ב (חלק ראשון): אב ובנו – קרובים בעדות החודש
דברי הרמב״ם: “אב ובנו שראו את הירח – ילכו שניהם להעיד” – שניהם ילכו, כי אולי אחד יפסל, והשני יצטרף עם עד כשר אחר.
פשט (לפי רש״י): קרובים כשרים בעדות החודש – אבל לא משום שקרובים כשרים בעצם, אלא כי כאן יש סיבה אחרת (לפי רש״י: חודש – כשרים וקרובים). הרמב״ם אומר ששניהם ילכו כי אולי אחד יפסל (מחמת סיבה אחרת, כמו גזלנות), והשני יכול להצטרף עם עד כשר זר.
חידושים:
1. עדות מיוחדת בקידוש החודש: מכך שאב ובנו הולכים בנפרד ומצרפים אותם עם אחרים – משמע שאין צורך ששני העדים יראו ביחד (שלא ראו כאחד). זה מביא לשאלה של עדות מיוחדת – האם בעדות החודש צריך ששני העדים יראו ביחד. זו מחלוקת ראשונים. בנפשות צריך עדות מיוחדת, אבל בממונות בדרך כלל אין צורך – השאלה היא מה דין עדות החודש. הרב קנייבסקי דן בזה קטע שלם, ולכאורה מהלכה כאן משמע שאין צורך בעדות מיוחדת בקידוש החודש.
—
הלכה: פסולי עדות – גזלנים ופסולי דרבנן
דברי הרמב״ם: “פסולי עדות מדברי סופרים” – כמו למשל “מפריחי יונים” (שיש חשש גזל מדרבנן) – פסולים אפילו לעדות החודש. “אף על פי שפסולן מן התורה [אינו], פסולין מדברי סופרים.”
פשט: אפילו מי שפסול רק מדרבנן (לא מדאורייתא), פסול לעדות החודש.
חידושים:
1. גזלן – אפילו על ראיית הלבנה: גזלן פסול אפילו על עדות שאין לו מה להרויח משקר – אפילו לומר שראה את הלבנה. זו “בושה נוראה” – אפילו כשאתה אומר שיום או לילה אין מאמינים לך. הטעם: הוא לא סתם משוגע, הוא “איש מכובד” שיש לו נטייה לקחת כסף של אחרים – לכן הוא בכלל לא נאמן.
2. שאלה: מה מוסיף הלשון “פסול מדברי סופרים”? מה ההבדל בין פסול מדאורייתא לפסול מדרבנן אם בסופו של דבר הוא פסול לכל העדויות? התירוץ שמוצע: צריך לבדוק בהלכות עדות האם יש ענינים שפסול מדרבנן יכול כן להעיד בעניני דאורייתא מסוימים, אבל בעדות החודש – לא. זה צריך עדיין להתברר.
—
הלכה: אין מדקדקין בעדות החודש
דברי הרמב״ם: “דין תורה – אין מדקדקין בעדות החודש. אפילו קידשו את החודש על פי עדים ונמצאו זוממין – הרי זה מקודש.”
פשט (לפי הרב קנייבסקי): “אין מדקדקין” פירושו שאין עושים את כל שבע הבדיקות כמו בשאר עדויות. הטעם: כי אפילו אם היו מגלים שהעדים זוממין, החודש נשאר מקודש. לכן אין תועלת מעשית בבדיקות מחמירות.
חידוש:
מכאן רואים שדין תורה הוא: ברגע שבית הדין קידש את החודש, הוא נשאר מקודש – אפילו אם מתברר שהעדים פסולים. זה הבדל יסודי בין עדות החודש לשאר עדויות.
—
הלכה ב (חלק שני): “לפיכך” – חזקת כשרות, התקנה נגד המינים, ודורשין וחוקרין
דברי הרמב״ם: “לפיכך… כל אדם ישראל בחזקת כשרות” – מניחים שכל יהודי כשר. אבל כיון שמינים קלקלו, “והיו שוכרים אנשים להעיד שראו והם לא ראו”, תיקנו ש״אין מקבלין עדות החודש אלא מעדים שמכירין אותן בית דין שהם כשרים” ו״שיהיו דורשין וחוקרין בעדותן”.
פשט: כיון שהחודש נשאר מקודש אפילו אם העדים נפסלים, אין צורך לחקור כל כך בקפדנות – אפשר להניח שיהודי סתם הוא בחזקת כשרות. אבל כיון שמינים (צדוקים/בייתוסים) התחילו לשלוח עדי שקר, תיקנו שני דברים: (1) בית הדין חייב להכיר את העדים ככשרים, (2) צריך לדרוש ולחקור את עדותם.
חידושים:
1. [דיגרסיה: שיטת ר׳ אהרן קרלינר בחזקת כשרות:] מובא דבר מר׳ בית אהרן מקרלין (מובא על ידי הסטרעטינער רבי): אדם רגיל פוגש אדם ומתחיל עם חזקת כשרות – אבל ככל שהוא מכיר את האדם יותר, הוא נעשה גרוע יותר בעיניו. ר׳ אהרן קרלינר היה הפוך – הוא מתחיל עם ציפיות נמוכות (בני אדם חלשים, “נבך כלום לא שווים”), וכל דבר טוב שהוא רואה הוא חידוש ושמחה. זה מתאים גם לשיטתו בבטחון – אין לצפות שמגיע לי, וכל דבר טוב הוא מתנה. זה מצוין כ״דבר ציני” – אמירה חדה, צינית. זה נאמר הן לגבי אמונה והן לגבי בני אדם – יש אנשים שיש להם כוח הפוך, הם מאמינים רע מלכתחילה.
2. מה המינים רצו להשיג? נשאלת השאלה: מה היה למינים מלשלוח עדי שקר? אם בית הדין מקדש את החודש אפילו ב״יום הלא נכון” – הרי זה כשר (כי אתם אפילו שוגגין, אפילו מוטעין)! מוצע שזה היה “התגרות” – הם רצו ללעוג לחכמים, להראות שהמערכת שלהם של קידוש החודש לא נכונה. אולי המינים למדו אסטרונומיה וידעו מתי המולד לא יכול להיות, ורצו להוכיח שהחכמים מקבלים עדות שקר. מוצע גם שזה היה “מאבקי כוח” סביב קידוש החודש – כפי שרואים מהמעשה עם רבן גמליאל (ראש השנה כ״ה ע״א). בכל מקום שהמינים יכלו לערער את סמכות החכמים, הם הכניסו עדי שקר.
3. מדוע חזקת כשרות לא עוזרת נגד חבורה מאורגנת? הבדל חשוב: חזקת כשרות עובדת רק כשהכל “תמים” – כשכל אדם בא באופן אינדיבידואלי. אבל כשיש חבורה מאורגנת שרוצה “להפיל אותך”, חזקת כשרות לא מספיק חזקה. זה הטעם שהיה צורך לתקן תקנות מיוחדות לעדות החודש. זה גם הטעם שכיום (כשאין את הבעיה של מינים) אין צורך בתקנות כאלה.
4. “אינו מכירן” – מה פירוש שלא מכירים אותו? לא סתם שהוא לא שקרן, אלא שצריך לדעת שהוא לא צדוקי/מין. כי אם הוא צדוקי, אפילו חקירות ודרישות לא היו עוזרות – הוא הכין הכל מראש. “מכירין” פירושו אם כן: יודעים שהוא “משלנו” – מהחבורה שלנו, לא מהצדוקים/בייתוסים.
5. “משלנו” מול “שלהם” – ההבדל בגמרא: הגמרא (ראש השנה כ״ב) מדברת על “אחד משלנו ואחד משלהם” – ברגע שיש הבדל בין “שלנו” ל״שלהם”, משתנה כל הדין. “לא משלנו” פירושו מינים/צדוקים.
6. קושיית ר׳ חיים קנייבסקי – חזקת כשרות בכל עדות: ר׳ חיים קנייבסקי שואל: הדין שצריך להכיר את העדים הרי לא רק בעדות החודש – גם בכל שאר העדויות כתוב בהלכות עדות (פרק י״א) שאין מקבלים עדות מ״המה רצים” (לא מוכרים). חזקת כשרות חלה רק על אדם שמכירים כבר, לא על “סתם” לא מוכר. אם כן, מה החידוש כאן בקידוש החודש?
ר׳ חיים קנייבסקי עונה שני תירוצים:
– (א) בשאר עדויות הדין שצריך להכיר הוא רק מדרבנן, וכאן בקידוש החודש זו תקנה מיוחדת.
– (ב) יש שלוש רמות: (1) עם הארץ מוחלט – פסול לגמרי, אפילו כאן; (2) לא עם הארץ אבל לא מכירים אותו – צריך לבדוק; (3) אדם כשר מוכר.
מצוין ש״עם הארץ” בגמרא אולי לא פירושו סתם מי שלא יודע ללמוד, אלא חבורה שאינה נכנעת לחכמים – מקבילה ל״אינו משלנו.”
7. המנגנון של “שולחין עמהם”: כשבית הדין לא מכיר את העדים (לוי ויהודה), שולחים איתם את ראובן ושמעון (שבית הדין כבר מכיר), כדי לאשר שהעדים כשרים. “דורשין וחוקרין בעדותם” חוזר על בית הדין – הם גם צריכים לעשות חקירות ודרישות על העדות עצמה.
8. רש״י ראש השנה כ״ב – המניע של הבייתוסים: רש״י (ראש השנה כ״ב ע״ב) מסביר שהבייתוסים רצו לעוות את קידוש החודש כי הם סברו ש״ממחרת השבת” (ויקרא כ״ג) פירושו ממש אחרי שבת – פסח צריך לצאת בשבת. ממילא הם תמרנו את העדות כדי שהחודש יצא כך שפסח יחול בשבת. מצוין שזה “רש״י מוזר” – דרך לא רגילה של לימוד, כי נשמע שהבייתוסים האמינו בתום לב בשיטתם, אבל רש״י עושה את זה שהם תמרנו באופן אקטיבי.
9. [דיגרסיה: צדוקים/בייתוסים/קראים – שיטתם בקידוש החודש:] הקראים לא מחזיקים בסמכות בית הדין על קידוש החודש, ולא בחשבון. הרמב״ם בספר המצוות מתאר את שיטתם. הבייתוסים אינם זהים לקראים – הם קבוצות שונות – אבל גם הם לא החזיקו בעיבור שנה באותו אופן כמו חז״ל. הקראים כן עושים עיבור שנה, אבל לא לפי הסדר של חז״ל.
תמלול מלא 📝
הלכות קידוש החודש – פרק ב: דיני עדות החודש
הקדמה: היסוד של עדות החודש לפי הרמב״ם
דובר 1:
כשלומדים את החלק השני בהלכות קידוש החודש, כתוב כך: אנחנו הולכים ללמוד הלכות עדות החודש. לומדים דבר מעניין, שראש החודש נעשה, בעצם נעשה לפי הלבנה, ושנית בעצם נעשה לפי החשבון. בית הדין יודעים מתי צריכה לבוא הלבנה, ולפי זה יודעים אם העדים נאמנים. וגם, אם העדים באים בזמן הלא נכון, הם עדי שקר, הם לא נאמנים. העדות היא רק אחרי מה שיודעים.
אבל להיפך כשצריך הלכות עדות, וזה הנושא הגדול. תודה. במסכת ראש השנה, רוב ההלכות הן הלכות עדות. זה ממש כמו הילד, זה אמונה.
עבור הרמב״ם בעצם העיקר הוא החשבון, אבל יש גם ענין של עדות. זה קצת מעניין, זה לא פשוט שבית הדין קובעים מתי צריך להיות ראש חודש, שהם צריכים עדות שתאשר זאת כביכול. הם יודעים מתי זה צריך לקרות, אבל הם צריכים לקחת את זה מאוד מאוד ברצינות ולנסות להסכים.
לפי הרמב״ם שהעיקר הוא החשבון, קשה מאוד בעצם להבין מה העדות עושה. זה בכלל נלקח שיעור של עדות. בכל מקרה כשר, היית אומר שבית הדין יודע שעכשיו הולך להיות ראש חודש? היה איזה פנייה של עדים. אבל זה לא נראה כמו ממש שזה חייב להיות שני עדים כשרים וכל התשעה יארד, וזה רק חשש גדול שעכשיו זה יכול לקרות.
נו, אז, אז, פשוט פשט, לפני שהרמב״ם בא, אני מתכוון שהרמב״ם מסתמך על הגמרא שאומרת לא שהוא עושה בעצמו טוב, פשוט פשט להבין. ובית הדין לא יודע אם היה החודש, והעדים מגלים. כאן זה יותר או פחות יודעים. השאלה אם יום למעלה יום למעלה, יום למעלה. זה נעשה מאוד קטן, זה לא ברור בכלל למה.
אז בואו נלמד. אז עדים יש כאן סוגים שונים של עדויות, וההלכות שונות.
הלכה א: מי כשר לעדות החודש
דובר 1:
מי בכלל כשר לעדות? מי כשר לעדות ראש חודש, מה? עדות לקיים, ועדות לקיים, ועדות לקיים. כמו שאומרים קדושה. לא העדות אומרת שזה קרה, העדות עושה שזה יקרה.
אוקיי. כן, כך הוא אומר כאן.
“אין כשר לעדות החודש אלא שני אנשים כשרים מעידים לבד בכל דבר ודבר.”
כן, כי יש למשל עדות אחד נאמן באיסורין. יש מקומות שלא צריך שני עדים כשרים, אבל כאן צריך את המחמירים ביותר שני עדים כשרים.
“אבל נשים ועבדים פסולים.”
הוא חייב להכניס כאן את תורותיו שנשים אינן כשרות, “אלא אם כן כבודה בת מלך פנימה” שלא יצטרכו לצאת. זה מאוד נוח לי לומר שנשים פסולות לעדות. כך היא ההלכה. הלשון של למה? אני לא יודע. כך…
דיון: השאלה של קטנים
דובר 1:
“וקטנים”.
דיברתי על השאלה על קטנים. קטנים זה פשוט. חרש שוטה וקטן זו קבוצה בפני עצמה. לא כתוב על קטנים בעוד רגע? בואו לא נראה.
אוקיי. אז מה החידוש? יש דברים שנשים כן כשרות, על זה הן גם פסולות. זו הלשון של פסול.
“אבל נשים ועבדים הרי הן כשאר פסולי עדות ואינם יהודים, אבל נשים ראו אתנו יראה רעה”.
אומר הוא, “וכן קטנים פסולים”.
דובר 2:
יש כאן את השאלה המפורסמת, כן? שקטן אומר עדות, הוא נעשה שלוש עשרה, כן?
דובר 1:
אוי ואבוי… אה, זה טריק. אני רואה הוא מדבר על זה, הרב קנייבסקי.
כן, הוא אומר שהשאלה היא “באו עדים שאתם יכולין להזימה”, כי העדים הם לא לוקים כי הם קטנים. מאוד מעניין.
דובר 2:
איך הוא מביא את זה? שיש עדות זוממין על עדות קידוש החודש?
דובר 1:
כן, הוא הולך כך, הרבי אחד הביא כבר מקודם שלא צריך, יש כל עדות שאין יכול להזימה. לכאורה אם זה צריך ללכת בתורת עדות, פשט אם לא שהם קיבלו מלקות, אבל לא תענה, אי אפשר להזים שהם קיבלו מלקות. זה כמו כל אחד, כל מות, זה כמו כל הזמה שאין לה…
כך הוא אומר, מביא שאולי לא, מסתובב בתוספות במסכת מכות איך הסוברים בענין של מלקות.
מעניין שמדבר כזה יש גם לתת, לעשות חמור על עדים. אחד שאומר חידוש הלבנה, במקרה הגרוע ביותר, הוא בעל דמיון, או… מה לפי הקטן עשה אותו יום עבירה? אז אם הוא מקבל עדות, הוא גדול, והוא נעשה פסול עדות.
דובר 2:
כאן שואל אותנו ר׳ חיים?
דובר 1:
הוא מדבר על… הוא מביא מר׳ חיים׳לה חינוך.
דובר 2:
ר׳ חיים׳לה חינוך, כן.
דובר 1:
ר׳ חיים׳לה חינוך, כן. זו דרשת בר מצווה מושלמת.
דובר 2:
מה הבעיה שלך?
דובר 1:
יפה, פשעטל בר מצווה. מגיע לי החדשות מר׳ חיים׳לה חינוך, הסכם שלו, רבי דרבן. הוא כותב כאילו הלכה למעשה. צריך לדעת מה יהיה. טוב ר׳ כותב למטה, פסק של ר׳ חיים׳לה חינוך׳לה חינוך.
דובר 2:
חשבתי שזה חינוך.
דובר 1:
כן, חשבתי שחינוך סתם היה פאן. בינתיים, אתה נראה.
אוקיי.
הלכה ב: אב ובנו – קרובים בעדות החודש
דובר 1:
“אב ובנו שראו את הירח ביחד” – בדרך כלל הם לא יכולים ללכת ביחד – “ילכו שניהם להעיד”, לפי רש״י זה חודש כשרים וקרובים, רק מסיבה אחרת, “ולא היו יצאיך בהם פסול מפני שיהיו גזלין כיוצאים בהם שאר הפסלנות”.
לא, פשט שהם הולכים, לא מללכת, זה איזה מהלך, צריך ללכת, צריך למצוא איפה הלבנה הייתה, וללכת.
דיון: פסול גזלן אפילו על לראות את הלבנה
דובר 2:
אני אומר פסול שגזלן נעשה פסול לא רק כשזה שייך אולי הוא יהיה לו נגיעה, הוא נעשה פסול אפילו על לראות את הלבנה. זה בושה נוראה לאדם. אפילו כשאתה אומר שזה יום או שזה לילה… הוא לא שייך שום שקרן, לא שמים שום שקרן. כי הוא גזלן, הוא לא סתם משוגע, הוא איש מכובד, הוא מאוד אוהב לקחת כסף של אנשים אחרים. אפילו הוא לא נאמן על הלבנה.
דובר 1:
אוקיי, זו שאלה טובה. האם כל פסול עדות ממון? לשון ולחמה?
הרבי אמר היום לאבוד בכל דבר דבר. נראה שכמו שיש חומרא בהלכות עדות, זה עולה גם אחרי החשבית יצר הרע. שמא יקח שבו בדיקה.
הוא לא מביא.
אוקיי, בקיצור, זו משנה בעזן מראש השנה.
אוקיי. כן.
דיון: למה שניהם ילכו
דובר 1:
בקיצור, “שמא תשכן בין פסול מן השגדת גדם בשערי פסלנות, יצטרף השני מאחר ויעד”.
אני לא מבין למה הוא אומר אם יהיה נפסל. סתם כך זה דבר טוב, כי שיבואו, ואם יש עוד אחד, יקחו אחד מהם ויצרפו אותו עם כשר.
דובר 2:
למה? כי אז צריך רק אחד מהם. אם יש עוד אחד, צריך אחד מהם.
דובר 1:
אה, אז למה הוא אומר שילכו? שניהם ילכו, כי אולי… כי אתה לא יודע בוודאות, כשאתה שולח רק את האבא יכול להיות שהאבא לא יהיה טוב, כי אפשר למצוא איסור אחר וגזילה, ו… אז כמה שיותר אנשים יבואו, כי סיכויים אחרים שזה לא נלקח. משהו כזה.
“תורות שינו מאחר ויוער”.
אז כאן רואים גם שזה לא פשוט שהם צריכים להיות ביחד והם רואים את זה.
דיון: עדות מיוחדת – האם צריך לראות ביחד
דובר 2:
אה, זו שאלה של עדות מיוחדת. הוא מדבר על זה רגע לפני, לא? עדות מיוחדת, כאילו שלא ראו כאחד או שלא העידו כאחד?
דובר 1:
אומר הוא מחלוקת ראשונים.
דובר 2:
למה הוא לא חושב למי הם הראשונים? מי כאן מהם?
דובר 1:
הוא לא יכול לצרף, הוא נותן… הוא אמר מחלוקת ראשונים, כאילו כבר כולם יודעים את מחלוקת הראשונים.
אז לכאורה כאן יש ראיה מההלכה. הוא אומר, הוא יסתכל בקרית יעקב. עדות מיוחדת לא טובה, בנפשות בממון זה בדרך כלל כן היה. אז השאלה האם כאן זה כך?
אוקיי, אבל כאן נראה לכאורה שכן.
אה, אומר כבר הדיבור המתחיל, בוודאי. הוא לא שוכח דברים כאלה, אתה לא שוכח שום דבר, הרב קנייבסקי. מה להבין מה קורה זה עוד חדשות, אבל שאלה כזו…
כן, הוא מדבר על זה חתיכה שלמה. מה לומד החתיכה שלו?
קיצור, הוא מדבר על זה. כך משמע, כך משמע. שוב, קשה שבמקום אחר משמע שצריך כן.
זה פסול.
אוקיי.
פסולי עדות מדברי סופרים
דובר 1:
נו נו, “פסול לעדות דברי סופרים”.
אוקיי. אז הרמב״ם עוד משהו. “פסול לעדות דברי סופרים”.
אז מזה? “משלו מסכר בקיווי”. וזה למעלה עומד הגאות של מי פסול משל מסכר בקיווי, שיש חשש גזל. זה אומר, זה לא גזל מדאורייתא, זה איזה סור גזל. אז “פסול לעדות דברי סופרים”.
“אף איש קפשו מן התורה, פסול לעדות דברי סופרים”.
דיון: מה החילוק של פסול מדברי סופרים
דובר 2:
מה ה… פשוט סופרים באזנר. אני מתכוון, מה ההבדל? פשוט מתכוון. איך יכול לחשוב שאתה תהיה חנימה מן התורה. זה מן התורה, אבל אני לא מבין, כל עדות לא הייתה. כשהרבנים פסלו עדות, הם אומרים שהעדות, בואו לא נקבל. כל עדות לא הייתה מהתורה. הרבה פעמים נגד כזה זה חזרה. מה שהחכמים פסלו ועשו עדות והתראה, לא יוכלו להרוג מישהו. חכמים לא יוכלו לעשות מצווה דאורייתא. אבל זה מה שאומר חכמים כוח ל…
דובר 1:
אולי מתכוון הוא כאן לומר אפילו שאין שום חשש נומע, למה לחשוב שהאדם אומר שקרים? אבל… כי חז״ל אסרו.
דובר 2:
כן, אבל… שוב, מה החילוק? זה… מה שאני שואל זה, מה זה נותן יותר מעצם ההלכה שהאדם פסול לעדות? זה פשוט, זה פסול לעדות, זה פסול כל העדויות. כל העדויות הן מדאורייתא, ואני רוצה לומר שלא מניחים. אז מה החילוק?
דובר 1:
אבל החודש הוא… אנחנו צריכים לבדוק האם יש ענין הלכות כמו פסול לעדות מדברי סופרים שיוכלו כן לומר עדות בדאורייתא מסוימות. זה צריך לבדוק. שוב, נסתכל בהלכות עדות, נדע. הבנתי שזה הענין.
דין תורה: אין מדקדקין בעדות החודש
דובר 1:
אוקיי, דין תורה. בואו נלמד הלאה.
“דין תורה, דער עיקר דין תורה, אין מדקדקין בעדות החודש, אפילו קידשו את החודש על פי עדים ונמצאו זוממין בעדות זו, הרי זה מקודש”.
אז, הרב קנייבסקי מסביר, אין מדקדקין אומר שלא עושים את כל שבע הבדיקות. לא שואלים יותר מדי, למה? כי הדין הוא, אפילו אם יהיו החודש מקודש. אז לא חשוב לפיכך.
כי הוא רואה מזה שדברי תורה הוא פעם אחת דאגה הקיין. אבל “לפיכך”, אם הוא כבר מגן עץ חושן, “כל אדם ישראל”. “שכל אדם ישראל וחזקת כשרות”. משיבה דור שפסול. סתם אתה פוגש יהודי, תתחיל שהוא טוב.
דיגרסיה: ר׳ אהרן קארלינער על אהבת ישראל
דובר 1:
זה לא כמו ר׳ אהרן קארלינער. ראיתי את זה שוב לאחרונה. אה, ר׳ דווקא רבי מביא, הוא לא תופס איזה מילה ציניקלית זו, שר׳ אהרן אמר… מה פשט שהוא אוהב את כל היהודים? אנשים אחרים הוא קריטיקל.
הוא אומר שאדם רגיל, הוא בא, הוא פוגש אדם, אומר הוא, הוא בחזקת כשרות. אחר כך רואה הוא, הוא עושה משהו רע, אוקיי, נעשה יותר גרוע, כמה שיותר הוא מכיר את האדם, נעשה יותר גרוע.
הוא אומר אצלו, קודם, הוא מסתכל רק הכל שחור. רואה הוא, אה, השייכות, הוא בא להתפלל, נעשה לו הכל יותר טוב.
אני רואה כבר לא באמונה ובטחון הולך כך. הוא אומר את זה לגבי שני דברים. הוא אומר את זה הן לגבי אמונה, אבל הוא אומר את זה לגבי אנשים. הוא אומר שיש אנשים שיש להם ציפיות גבוהות מאוד, הם מאמינים חזק במין האנושי, והם תמיד מתאכזבים. כי יש מי שיודע שאנשים חלשים, ואנשים… הוא אומר הרבה יותר חד. אנשים הם נבוכים נבוכים, אנשים הם נבוכים לא שווים כלום. ממילא, כל דבר הוא חידוש שלם. והוא אומר כך גם, ואתה מסתדר מאוד טוב עם השיטה שלו עם בטחון, כן? בטחון הוא שלא יבוא לי כלום, ולא יהיה לי טוב. וכל דבר שבא טוב, אני צריך… ציפיות, הסוג הזה של ציפיות.
המינים קלקלו — “והיו שוכרים אנשים להעיד”
דובר 1:
בכל מקרה, אז… אבל כאן… המילה משקלקלו היא קצת מודנה, כי כשהם היו מינים זה כבר היה אחרי הקלקול.
דובר 2:
לא, לא, המינים זה כבר היה כלל ישראל. לא כשנתקלקל.
דובר 1:
והיו שוכרים אנשים להעיד שראו והם לא ראו. זה כאילו, למה שיעשו דבר כזה? סתם להרגיז את הקב״ה?
דובר 2:
כך כתוב כאן, הם רצו להראות כאילו שקידוש החודש של החכמים לא נכון.
דובר 1:
אולי המינים למדו יותר מדי אסטרונומיה, והם חשבו שפעם הם צודקים, אתה לא יודע שהיום לא יכול לבוא החודש. אני מתכוון שהם מאמינים בזה.
דובר 2:
לא, אני מתכוון שהמילה חייבת להיות שהיו הרבה מאבקי כוח סביב קידוש החודש. אתה רואה את המעשה עם רבן גמליאל. איפשהו המינים היו צריכים להוכיח משהו, הם הכניסו עדים שקר.
הקושיא: אם זה כשר זה כשר — מה קשור הקלקול?
דובר 1:
אבל מה זה קשור? אם זה כשר זה כשר. אם זה כשר זה כשר, מה זה קשור לקלקולי המינים שלכם? התברר שההלכה שכל יהודי יש לו חזקת כשרות לא מספיק חזקה למציאות כשמכניסים לך עדים שקר.
חידוש: חזקת כשרות לא עובדת נגד חבורה מאורגנת
דובר 1:
יכול להיות שהדבר שכל ישראל וחזקת כשרות לא עובד כשיש חבורה מאורגנת שרוצה להכניס לך פסולים. זה עובד כשהכל תמים, כשכל אחד הוא איפה. זה התירוץ למה היום לא צריך לעשות את ההיפך על זה.
אבל אני שואל קושיא, למה זה קשור לנו? אנחנו משחקים את עצמנו, כי זה נעשה בכל מקרה החודש ביום הלא נכון, אפילו ביום הלא נכון. פשט שהם ילעגו? הם יאמרו שהטעיתי את עצמי? כך? אני זוכר שמישהו שלח ל״דער איד” מאמר שהיה כתוב לא נכון. מה יצא לו מזה? הטעיתי את עצמי. איזה סוג של “גאטשע”. איזה סוג של “גאטשע”.
“שיהיו דורשין וחוקרין מעדותן” — שני דברים
דובר 1:
“שיהיו דורשין וחוקרין מעדותן” — שני דברים נוסיף. קודם כל, “אין מכירין”, נניח שלא מכירים אותו. זה דבר מעניין. בכלל לא שמעתי גם שלא מכירים אותו. אבל חקירות ודרישות לכאורה היה צריך להיות מקובל.
שני דברים, לא מכירים אותו, פשט שהוא לא שקרן? לא, שלפני שהכירו אותו הוא יכול היה למצוא דרך טובה לומר הכל שקר. חקירות ודרישות זה משהו אחר, לדעת… אה, לכאורה, אפשר להכיר אותו לוודא שהוא לא צדוקי, כי אם הוא צדוקי אולי לא היה עוזר חקירות ודרישות, כי הוא עשה שהכל היה רוצה רוצה.
“משלנו” ו״שלהם” — החילוק בגמרא
דובר 1:
כשהוא שלנו, גם אם הוא שלנו, צריך לעשות קריתא דרישא שלא יטעה. וקודם כל צריך לדעת בכלל שהמשלנו היה קיים, כי אותה גמרא אכן היתה משלנו משל להם. פעם אחת יש משלנו ושלא משלנו, רואה? משלנו משל להם. אז הגמרא שזה עתה ראית, את בית המשל. אה, אז זה אחד משלנו ואחד משל להם. פעם אחת יש שלנו ושלהם, אז כבר הכל התחלף. לא לנו זה סתם מיני דברים. אוקיי. אוקיי.
“שאירים דורשים וחוקרים בעידותם” — המנגנון של “שולחין עמהם”
דובר 1:
“אלא מעידים שמכירים בית דין אותם שהם כשרים ושאירים דורשים וחוקרים בעידותם”. אני זוכר שפעם היה לי ויכוח. ליד שגרתי איד חשוב, איד מבוגר חשוב. פעם הייתי צריך קצת שמן לשבת, חלילה, נצבלים. הלכתי לדפוק לבקש קצת שמן. אומר לי מישהו, אתה לא יכול לבקש ממנו שמן? הוא משתמש בשמן. אבל את זה לא אבין, הוא תלמיד חכם, תלמיד היו באים, אדם גדול, שהוא מכבד אותו משהו לאכול, כולם מבינים.
דובר 2:
רשיבה?
דובר 1:
כן, אבל פעם אחת אתה יודע שהוא משתמש בשמן שאנחנו לא משתמשים, אז עומד כן. נו, אני אומר שחזק התקשרות הוא רק כשכל אחד הוא תמימותי בעליו.
אבל כאן מדברים לגבי עדות, והוא מביא שבעצם בכל העדויות יש דינים שלא מקבלים. בהלכות עדות פרק א״א עומד שלא מקבלים עדות מן המה רצים. ומה זה חזקת הכשרות? טוב מאוד, על נורמלי, לא עם הארץ. מה עומד עוד? חזקת הכשרות פירושה על אדם שאתה כבר מכיר, אבל עומד כאן “אינו מכירן”.
קושיית ר׳ חיים קנייבסקי ותירוצים
דובר 1:
ר׳ חיים קנייבסקי, ר׳ חיים הוא השני שלו, ר׳ חיים קנייבסקי שואל את הקושיא שכאן עומד שפשוט כל שאר העדויות שבשמועה הולך כן, אבל זה לא נכון, כי הרי עומד בכל מקרה שאפילו כל העדויות שצריך לדעת שהוא לא עם הארץ, פירושו שצריך לדעת מי הוא יותר בעל בית׳י.
אומר הוא, תירוץ אחד הוא מדרבנן, וכאן מדברים שמדרבנן אכן יש תקנה כזו לכל העדויות. או לא, יש שלוש רמות, יש אנשים, יש עמי הארץ, ויש עמי הארץ, ויש עמי הארץ. עם הארץ אכן הוא פסול תמיד, אפילו כאן. עם הארץ הוא פסול, ואפילו כשלא עם הארץ צריך עוד לבדוק אם הוא משובעניג.
זה קצת מצחיק, לא. אבל הרבה פעמים כשעומד עם הארץ בגמרא, לא מתכוון סתם מישהו שלא יודע ללמוד. זה איזו חברה, לא? לכאורה, אם עם הארץ פירושו אותו דבר כמו “אינו משלנו”. צדוקים וביתוסים, או סתם קבוצות אחרות שלא היו נכנעים לחכמים. נכון, שהגמרא היא “אינו משלנו”.
זו למעשה שאלה, הרבה פעמים כשאדם אומר חזקת כשרות הוא מישהו שנראה כמו יהודי ישר. אז מה אתה יודע עכשיו? בוא נגיד יש לו זקן ארוך ופאות? אוקיי, בוא נחזור.
המנגנון: “שולחין עמהם” — כשלא מכירים את העדים
דובר 1:
“לפיכך, אם לא ידעו בית דין את העדים” — אה, ממילא, מאחר ויש את הזכנה שלא מקבלים עמו במכירה… אה, יודעים שבאזור פלוני ראו את הלבנה, הולכים לחפש שם עדים אחרים… משתמשים בשאירא כשאיר, עושים בכלל. נניח שבית הדין מכירים את ראובן ושמעון, אבל לוי ויהודה ראו את העדות, שולחים עם ראובן ושמעון, כדי לומר שהם עדות כשרה, והם ראו את החוקר.
אה, ולא שאירא דורשין חוקרין בעדותם, שאיר דורשין חוקרין חוזר על בית הדין, וגם הם יעשו את הראשית ואת החקירות. טוב מאוד, הם עכשיו ראו. זה לא קשור לדרישה, זה לא יכול להיות מהמארקירן. מאחר שצריך להיות מארקירן, ממילא, לא בודקים.
אה, הוא מסביר, הבית עושים מביא מרש״י בראש השנה, למה הוא מציין? אני לא אוהב את הציון מלמטה. הוא כתב, כי אמרו רש״י ברש״י, למה לא אפשר לכתוב ברש״י?
רש״י ראש השנה כ״ב — המניע של הביתוסים
דובר 1:
בכל אופן, רש״י בראש השנה הסביר שהביתוסים רצו לעוות, כי הרי היה להם כידוע, הצדוקים ביתוסים, אולי אותו דבר, כידוע היה להם שיגעון שפסח יהיה בשבת, ואחד ממחרת השבת. ממילא ניסו לעשות שהחודש יעשה דבר מצחיק כזה, כי הם סוברים שהרי… זה שהעדים צריכים לנסות את העדות, וגם איך זה מתאים עם הדבר האחר של הביתוסים שהם לא החזיקו בעשיית אחרת. כאילו שמירת החודש הם לא החזיקו. הם לא החזיקו.
עיבור שנה הם גם לא החזיקו, אתה יודע?
דובר 2:
לא, כן, לא יודע.
דובר 1:
למדתי, נו? קראים לא החזיקו שעיבור שנה יש לו קשר למשהו אחר. הם עושים כן עיבור שנה, אבל רק לא… אני לא יודע עם הסדר. הם לא מחזיקים, הם למדו קודם, הם לא מחזיקים ב… הרמב״ם למד בספר המצוות, מה הם למדו. הקראים לא מחזיקים בבית דין, הם לא מחזיקים בחשבון. החשבון מפריע להם, כי החשבון לא עומד בתורה. אבל על כל פנים, הביתוסים זה לא, לדעתי, אותם קראים, זה אנשים אחרים.
הביתוסים מביא אפיקורס, ובקיצור, בביתוסים היה להם את הדבר ש… זה צריך להיות הדבר של… זה יצא שבת? כך הוא רש״י.
דובר 2:
התכוונת שממחרת השבת הראה כשהם ניסו לעשות שזה יתאים, כאילו שהכל יהיה אותו פרש. שחשבת שזה בתום לב, בינתיים הבנתי את זה כמניפולציה.
דובר 1:
חשבתי על רש״י מצחיק. אתה צריך להסתכל ברש״י ראש השנה. איך הוא מביא? רש״י ראש השנה כ״ב. כי אפשר להסתכל כאן. ראש השנה כ״ב. אני בטוח שמישהו שואל על רש״י זה שזה דבר מצחיק. זו לא דרך נורמלית של לימוד, אתה יודע? כי אני יודע בעצמי שזה מצחיק. אני צריך שמישהו לא יגיד.