הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ח

🎓 שיעורים / Shiurim

🎧 שמיעה / Listen

פרק ח' אין הלכות תפילה באהאנדלט די מעלה פון תפילת הציבור און די דינים פון בית הכנסת. דער רמב"ם לערנט אויס אז תפילת הציבור ווערט אלעמאל נתקבל, און מ'דארף זיך משתתף זיין מיט'ן ציבור. ס'ווערן אויסגערעכנט די זאכן וואס מען טוט נאר בעשרה (קדושה, קריאת התורה, קדיש), און די דינים פון ווער איז ראוי צו זיין שליח ציבור - ער דארף זיין דער גדול שבציבור בחכמה ובמעשים, מיט א שיינע קול, און ער דארף האבן א בארד.

⬇ הורדה / Download

▶ וידאו / Video

▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube

📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›

תְּפִלַּת הַצִּבּוּר נִשְׁמַעַת תָּמִיד וַאֲפִלּוּ הָיוּ בָּהֶן חוֹטְאִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹאֵס בִּתְפִלָּתָן שֶׁל רַבִּים. לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְשַׁתֵּף עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר. וְלֹא יִתְפַּלֵּל בְּיָחִיד כָּל זְמַן שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּלֵּל עִם הַצִּבּוּר. וּלְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם וְיַעֲרִיב לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת בְּכָל עֵת אֶלָּא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. וְכָל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ וְאֵינוֹ מִתְפַּלֵּל בּוֹ עִם הַצִּבּוּר נִקְרָא שָׁכֵן רַע:

וּמִצְוָה לָרוּץ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ו ג) ״וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת יְיָ׳‎״. וּכְשֶׁיֵּצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אַל יַפְסִיעַ פְּסִיעָה גַּסָּה אֶלָּא יֵלֵךְ מְעַט מְעַט. וּכְשֶׁיִּכָּנֵס בְּבֵית הַכְּנֶסֶת יִכָּנֵס שִׁעוּר שְׁנֵי פְּתָחִים וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (משלי ח לד) ״לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי״:

בֵּית הַמִּדְרָשׁ גָּדוֹל מִבֵּית הַכְּנֶסֶת. וַחֲכָמִים גְּדוֹלִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ לָהֶם בְּעִירָם בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת הַרְבֵּה לֹא הָיוּ מִתְפַּלְּלִין אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין שָׁם בַּתּוֹרָה וְהוּא שֶׁיִּתְפַּלֵּל שָׁם תְּפִלַּת הַצִּבּוּר:

וְכֵיצַד הִיא תְּפִלַּת הַצִּבּוּר. יִהְיֶה אֶחָד מִתְפַּלֵּל בְּקוֹל רָם וְהַכּל שׁוֹמְעִים. וְאֵין עוֹשִׂין כֵּן בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה גְּדוֹלִים וּבְנֵי חוֹרִין. וּשְׁלִיחַ צִבּוּר אֶחָד מֵהֶם. וַאֲפִלּוּ הָיוּ מִקְצָתָן שֶׁכְּבָר הִתְפַּלְּלוּ וְיָצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן מַשְׁלִימִין לָהֶם לַעֲשָׂרָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ רֹב הָעֲשָׂרָה שֶׁלֹּא הִתְפַּלְּלוּ. וְכֵן אֵין אוֹמְרִים קְדֻשָּׁה וְלֹא קוֹרְאִין בַּתּוֹרָה וּמְבָרְכִין לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ וְלֹא מַפְטִירִין בַּנְּבִיאִים אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה:

וְכֵן לֹא יִהְיֶה אֶחָד מְבָרֵךְ בִּרְכַּת שְׁמַע וְהַכּל שׁוֹמְעִים וְעוֹנִין אַחֲרָיו אָמֵן אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. וְזֶה הוּא הַנִּקְרָא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע. וְאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. וְאֵין הַכֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים יְדֵיהֶם אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה וְהַכֹּהֲנִים מִן הַמִּנְיָן. שֶׁכָּל עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל הֵם הַנִּקְרָאִים עֵדָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד כז) ״עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת״ וְגוֹ׳‎ וְהָיוּ עֲשָׂרָה שֶׁהֲרֵי יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב:

וְכָל דְּבַר קְדֻשָּׁה לֹא יְהֵא אֶלָּא בְּתוֹךְ הָעֵדָה מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב לב) ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״. וְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים אִם הִתְחִילוּ בָּהֶם בַּעֲשָׂרָה וְהָלְכוּ מִקְצָתָם אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רַשָּׁאִין יִגְמְרוּ הַשְּׁאָר:

וְצָרִיךְ לִהְיוֹת כֻּלָּם בְּמָקוֹם אֶחָד וּשְׁלִיחַ צִבּוּר עִמָּהֶם בְּמָקוֹם אֶחָד. חָצֵר קְטַנָּה שֶׁנִּפְרְצָה בִּמְלוֹאָהּ לְחָצֵר גְּדוֹלָה וְהָיוּ תִּשְׁעָה בַּגְּדוֹלָה וְיָחִיד בַּקְּטַנָּה מִצְטָרְפִין. תִּשְׁעָה בַּקְּטַנָּה וְיָחִיד בַּגְּדוֹלָה אֵין מִצְטָרְפִין. צִבּוּר בַּגְּדוֹלָה וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בַּקְּטַנָּה יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן. צִבּוּר בַּקְּטַנָּה וּשְׁלִיחַ צִבּוּר בַּגְּדוֹלָה אֵין יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן שֶׁהֲרֵי הוּא מֻפְלָג מֵהֶם וְאֵינוֹ עִמָּהֶם בְּמָקוֹם אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בַּגְּדוֹלָה פַּסִּין מִכָּאן וּמִכָּאן הֲרֵי הִיא כְּמוֹ מֻפְלֶגֶת מִן הַקְּטַנָּה וְאֵין הַקְּטַנָּה מֻפְלֶגֶת מִן הַגְּדוֹלָה אֶלָּא הֲרֵי הִיא כְּקֶרֶן זָוִית שֶׁלָּהּ:

וְכֵן אִם הָיְתָה צוֹאָה בַּגְּדוֹלָה אָסוּר לְהִתְפַּלֵּל וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בַּקְּטַנָּה. הָיְתָה צוֹאָה בַּקְּטַנָּה מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בַּגְּדוֹלָה אִם לֹא הָיָה שָׁם רֵיחַ רַע מִפְּנֵי שֶׁהִיא מֻפְלֶגֶת מִמֶּנָּה:

שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הָרַבִּים יְדֵי חוֹבָתָן. כֵּיצַד. בְּשָׁעָה שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּל וְהֵם שׁוֹמְעִין וְעוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה הֲרֵי הֵן כְּמִתְפַּלְּלִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל אֲבָל הַיּוֹדֵעַ אֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא בִּתְפִלַּת עַצְמוֹ:

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה חוּץ מֵרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל שְׁנַת הַיּוֹבֵל. אֲבָל בִּשְׁנֵי יָמִים אֵלּוּ שְׁלִיחַ צִבּוּר מוֹצִיא אֶת הַיּוֹדֵעַ כְּשֵׁם שֶׁמּוֹצִיא מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִפְּנֵי שֶׁהֵם בְּרָכוֹת אֲרֻכּוֹת וְאֵין רֹב הַיּוֹדְעִים אוֹתָן יְכוֹלִין לְכַוֵּן דַּעְתָּן כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר. לְפִיכָךְ אִם רָצָה הַיּוֹדֵעַ לִסְמֹךְ בִּשְׁנֵי יָמִים אֵלּוּ עַל תְּפִלַּת שַׁ״ץ לְהוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:

יא

אֵין מְמַנִּין שְׁלִיחַ צִבּוּר אֶלָּא גָּדוֹל שֶׁבַּצִּבּוּר בְּחָכְמָתוֹ וּבְמַעֲשָׂיו. וְאִם הָיָה זָקֵן הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר. וּמִשְׁתַּדְּלִין לִהְיוֹת שְׁלִיחַ צִבּוּר אָדָם שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב וְרָגִיל לִקְרוֹת. וּמִי שֶׁלֹּא נִתְמַלֵּא זְקָנוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל לֹא יְהֵא שַׁ״ץ מִפְּנֵי כְּבוֹד צִבּוּר. אֲבָל פּוֹרֵס הוּא עַל שְׁמַע מִשֶּׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַחַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנִים:

יב

וְכֵן הָעִלֵּג כְּגוֹן מִי שֶׁקּוֹרֵא לְאָלֶ״ף עַיִ״ן אוֹ לְעַיִ״ן אָלֶ״ף וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת הָאוֹתִיּוֹת כְּתִקּוּנָן אֵין מְמַנִּין אוֹתוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר. וְהָרַב מְמַנֶּה אֶחָד מִתַּלְמִידָיו לְהִתְפַּלֵּל לְפָנָיו בְּצִבּוּר. הַסּוּמָא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וְנַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר. אֲבָל מִי שֶׁכְּתֵפָיו מְגֻלּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע אֵינוֹ נַעֲשֶׂה שְׁלִיחַ צִבּוּר לִתְפִלָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה עָטוּף:

↗ קרא בספריה

📄 תמלולים / Transcripts

📄 Download Transcript PDF

סיכום השיעור 📋

סיכום פון שיעור — הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ח׳

הקדמה און קאנטעקסט פון פרק ח׳

נאך זיבן פרקים וועגן עיקר תפילה (תפילת היחיד), הייבט זיך אן א נייער נושא: תפילת הציבור. תפילה איז בעצם א זאך וואס א מענטש טוט בינו לבין קונו — נישט אינהערענט א ציבור-זאך. פון אלע פריערדיגע פרקים זעט מען אז דער רמב״ם רעדט פון דאווענען אליין: בראש האילן, בראש העגלה, אין בעט, הולך בדרך, און די ברכות וואס דער רמב״ם אויסרעכנט טוט מען נישט אין בית המדרש. נאר ווען מ׳דאוונט בציבור, געלינגט עס בעסער — דערפאר דאוונט מען בציבור, אבער דאס איז נישט דער עצם פון תפילה.

דער רמב״ם׳ס סדר אין פרק ח׳: ערשט מסביר זיין די מעלה פון תפילת הציבור, דערנאך אריינגיין אין די פרטים ווי מ׳ארגאניזירט תפילת הציבור (חזרת הש״ץ, קדושה, א.א.וו. — זאכן וואס א יחיד טוט נישט).

—

הלכה א — תפילת הציבור נשמעת תמיד

דברי הרמב״ם

“תפילת הציבור נשמעת תמיד… ואפילו היו בהם חוטאים, אין הקב״ה מואס תפילתן של רבים.”

פשט

די תפילה פון א ציבור ווערט אלעמאל אנגענומען ביים אייבערשטן, אפילו ווען צווישן זיי זענען דא חוטאים.

חידושים און ביאורים

1. “הלכות פאר׳ן רבונו של עולם”: דאס איז נישט נאר א הלכה פאר אידן ווי צו דאווענען, נאר א “הלכה פאר׳ן רבונו של עולם” — אז ווען א יחיד דאוונט, ענטפערט דער אייבערשטער נאר ווען ער וויל (נאר פאר צדיקים), אבער א ציבור מוז דער אייבערשטער אלעמאל ענטפערן.

2. ערשטע מאל “נשמעת” אין הלכות תפילה: ביז יעצט האט דער רמב״ם נאר גערעדט אז תפילה איז א מצוה, א חיוב. ער האט נאך נישט אויסגערעכנט אז דער אייבערשטער ענטפערט אויף תפילה. דא איז די ערשטע מאל וואס מ׳רעדט פון “נשמעת” — אז תפילה ווערט געהערט. דאס איז א באדייטנדער חידוש אין דער סטרוקטור פון די הלכות.

3. “חוטאים” = פעלט כוונת הלב: דאס ווערט פארבונדן מיט פרק ד׳ (און פרק ב׳) וואו דער רמב״ם זאגט אז כוונת הלב איז א תנאי אין תפילה — מ׳דארף שטיין כאילו לפני המלך, רעדן מיט די שכינה. אן דעם ווערט די תפילה נישט נתקבל. “חוטאים” מיינט דא: עס פעלט דער תנאי פון כוונת הלב — נישט דווקא אז זיי זענען רשעים אין אנדערע ענינים. אפילו אזוי, ביי תפילת הציבור ווערט עס נתקבל.

4. תפילת הציבור אליין איז א מין כוונה: ווען דער גאנצער עולם שטייט און דאוונט, דאס אליין שאפט א כוונה — מ׳איז דא ביים דאווענען. אבער דער רמב״ם מיינט עפעס טיפער — דער אייבערשטער ענטפערט נאר פאר צדיקים, אבער א ציבור ווערט אלעמאל געענטפערט.

5. סברא פארוואס ציבור ווערט אלעמאל נתקבל: אין יעדער ציבור איז דא צדיקים. א יחיד קען זיין א חוטא, אבער סך הכל האט דער כלל אלעמאל זיינע מעלות, און דערפאר ווערט די תפילה נתקבל.

—

הלכה א (המשך) — לשתף עצמו עם הציבור

דברי הרמב״ם

“לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור.”

פשט

א מענטש זאל זיך פאראייניגן מיט׳ן ציבור און נישט דאווענען אליין ווען ער קען דאווענען מיט׳ן ציבור.

חידושים און ביאורים

1. ס׳העלפט אויך פאר׳ן יחיד: נישט נאר ווערט די כללות׳דיגע תפילה פון ציבור נתקבל, נאר דער יחיד׳ס אייגענע תפילה כאפט זיך אריין מיט די תפילה פון ציבור. די זכות הציבור העלפט אז זיין אייגענע תפילה זאל נתקבל ווערן.

2. “כל זמן שיכול” — נישט א חיוב גמור, נאר א העדפה: דער רמב״ם זאגט נישט “חייב להתפלל בציבור”, נאר “כל זמן שיכול” — ווען ער האט צוויי אפציעס (יחיד אדער ציבור), זאל ער וועלן ציבור. אויב ער האט נישט קיין צוויי אפציעס, איז שוין נישטא קיין שאלה — ער דאוונט יחיד, וואס איז ווייטער א חיוב.

3. שאלה: תפילה בזמנה vs. תפילה בציבור: אויב א מענטש קען דאווענען ביי ותיקין (בנץ החמה) אבער דער ציבור דאוונט שפעטער — צי איז בעסער דאווענען בזמנה אדער בציבור? דאס שטייט נישט דא אין רמב״ם — דאס איז א שאלה להלכה וואס דארף באזונדער אנאליז. “כל זמן שיכול” מיינט פשוט: ווען ער קען, זאל ער; ווען ער קען נישט (ער האט א וויכטיגערע זאך — הכל לשם שמים), זאל ער דאווענען אליין.

4. רבינו יונה׳ס חידוש: “לשתף עצמו” = אויך לשון רבים: רבינו יונה זאגט אז “לשתף עצמו עם הציבור” מיינט נישט נאר פיזיש גיין אין בית המדרש, נאר אויך אז די לשון התפילה זאל זיין בלשון רבים: “רפאנו” נישט “רפאני”, “סלח לנו” נישט “סלח לי”, “שמע קולנו” נישט “שמע קולי”. דער מענטש זאגט: נישט נאר איך דארף סליחה, די גאנצע כלל ישראל דארף סליחה — אזוי איז ער משתתף עם הציבור.

—

הלכה א (המשך) — לעולם ישכים ויעריב לבית הכנסת

דברי הרמב״ם

“לעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת.”

פשט

א מענטש זאל אלעמאל קומען פרי צו שחרית און ביינאכט צו מעריב אין בית הכנסת, ווייל א מענטש׳ס תפילה ווערט נישט אלעמאל געהערט אויסער אין בית הכנסת.

חידושים און ביאורים

1. “בית הכנסת” — ציבור אדער געאגראפיע? צי מיינט “בית הכנסת” דא א געאגראפישער פלאץ (אז אפילו אליין דאווענען אין בית הכנסת איז בעסער), אדער מיינט עס דער ציבור וואס דאוונט דארט?

2. ראיה פון “בכל עת”: אויב עס וואלט געווען א ענין פון געאגראפיע, וואלט געשטאנען “בכל מקום” (אין יעדער פלאץ ווערט נישט געהערט אויסער בית הכנסת). אבער עס שטייט “בכל עת” — אין יעדער צייט ווערט נישט געהערט. דאס מיינט: געווענליך ווען דו דאוונסט, אמאל ענטפערט דיר דער אייבערשטער, אמאל נישט — אבער אין בית הכנסת (= מיט׳ן ציבור) ווערט עס אלעמאל געהערט. דאס פאסט מיט׳ן ערשטן חלק: “תפילת הציבור נשמעת תמיד.”

3. באזונדערע מעלה חוץ תפילת הציבור: דער רמב״ם ברענגט דאס אלס א נוספ׳דיגע מעלה (“לעולם ישכים…”) — נישט נאר איז דא די מעלה פון תפילת הציבור, נאר אויך דאווענען אין בית הכנסת האט א באזונדערע מעלה.

4. אן אלטערנאטיווע פשט — “ישכים ויעריב לבית המדרש”: דער פשוט׳ער טייטש פון דער גמרא (ברכות) אז מ׳זאל גיין אין בית המדרש איז פראקטיש: א מענטש זאגט “איך גיי נישט ווייל איך ווייס נישט צי ס׳איז דא א מנין.” ענטפערט מען אים: “גיי אינדערפרי און ביינאכט אין בית המדרש — וועסטו זען אז ס׳איז דא א מנין, דאוונסטו מיט; אויב נישט, דאוונסטו אליינס.” דער לשון “ישכים ויעריב” פאסט דערצו — ווען ס׳ווערט פרי (דער האן קרייט), גיי אין בית המדרש; ווען ס׳ווערט טונקל, גיי פאר מנחה-מעריב.

5. די הלכה אליין שאפט דעם מנין: א וויכטיגער חידוש — אויב יעדער איינער זאגט “אפשר איז נישטא קיין מנין, קום איך נישט,” וועט קיינמאל נישט זיין קיין מנין. דעריבער איז די הלכה אז יעדער זאל גיין אין בית המדרש — דאס אליין מאכט אז ס׳זאל טאקע ווערן א מנין. די הלכה איז געשריבן פאר׳ן “בלאק” — צען אידן וואס וואוינען אין דער נאענט, זיי זאלן אלע גיין אין בית המדרש אין דער פרי. דאס איז אויך דער ענין פון “עשרה ראשונים” — עס דארף דאך איינער מאכן א בית המדרש, און דאס מאכט אז ס׳זאל זיין א מנין.

6. צוזאמענבינדן מיט ציבור אויף אנדערע וועגן: אפילו אן א פולשטענדיגן מנין, אויב ס׳זענען דא צען מענטשן אין בית המדרש וואס דאווענען יעדער זיינס, איז דא א שטיקל מעלה. און די גמרא זאגט אז אויב מ׳קען נישט גיין אין בית המדרש, זאל מען דאווענען אינדערהיים אין דער צייט וואס דער ציבור דאוונט.

—

הלכה א (סוף) — שכן רע

דברי הרמב״ם

“וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע.”

פשט

איינער וואס האט א בית הכנסת אין זיין שטאט און גייט נישט אהין דאווענען ווערט אנגערופן א “שכן רע.”

חידושים און ביאורים

1. נישט נאר תפילה בציבור, נאר א סאציאלע פליכט: דער רמב״ם שרייבט נישט אז ער דאוונט נישט מיט מנין — ער שרייבט אז ער גייט נישט אריין אין בית הכנסת. דאס איז נישט בלויז א דין אין הלכות תפילה, נאר א דין אין השתתפות מיט׳ן ציבור. ער טוט צוויי חסרונות: (א) ער פאלגט נישט די מצוה פון דאווענען מיט׳ן ציבור, (ב) אפילו אויב ער איז א פיינער איד און דארף נישט דווקא ציבור, איז ער א “שכן רע” ווייל דער עולם מוטשעט זיך צו מאכן א מנין און ער איז נישט א חלק דערפון.

2. פראקטישער פסק: אפילו ווען ס׳איז דא נאר צען אידן אין דער שטאט און מ׳דארף אלעמען אנקומען פאר א מנין — אויב איינער זאגט “ס׳איז דא א ספק מנין, איך קום נישט,” איז ער א שכן רע. די גאנצע מעלה פון תפילה בציבור איז אז מ׳איז מוותר אויף זיין באקוועמליכקייט פאר׳ן ציבור. איינער וואס זאגט “איך וויל יא תפילה בציבור, אבער איך גיי ערגעץ אנדערש וואו איך האב בעסער ליב צו דאווענען,” און דער לאקאלער בית המדרש מוטשעט זיך — דאס איז טאקע א שכן רע.

3. [דיגרעסיע: רבי׳ס און לאקאלע שטיבלעך]: ס׳זענען דא רבי׳ס וואס זאמלען אפ חסידים און מאכן אן עקסטערע שול, און דאס קען שאדן דעם לאקאלן בית המדרש. אנדערע רבי׳ס זענען מקפיד אויף דער רמ״א אז מ׳זאל זיך נישט מרחיק זיין. דער בעלזער רב האט זיך שטארק געבעטן אז ווען מ׳מאכט א בעלזער שטיבל אין וויליאמסבורג, זאל מען זיין מקפיד נישט צו נעמען צו א מנין פון דער סקווירא שטיבל. ס׳איז געווען רבי׳ס וואס האבן זיך גערעכנט מיט אנדערע רבי׳ס’ס מנינים.

4. דער פסוק “מדוע באתי ואין איש”: פון דער גמרא אין ברכות — דער אייבערשטער קומט אין בית המדרש און זעט אז ס׳איז נישטא קיין מנין. ווען ס׳איז דא איין עכטער “איש” וואלט שוין געווען גענוג צו מאכן א מנין.

—

הלכה ב — מצוה לרוץ לבית הכנסת / אל יפסיע פסיעה גסה

דברי הרמב״ם

“מצוה לרוץ לבית הכנסת… שנאמר ‘נדעה נרדפה לדעת את ה”. וכשיוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה אלא ילך מעט מעט.”

פשט

מ׳זאל לויפן צום בית הכנסת מיט זריזות, אבער ווען מ׳גייט ארויס זאל מען גיין רואיג און איידל.

חידושים און ביאורים

1. דער מנוח׳ס וואָרט: ווען א מענטש גייט צו זיין מקום מנוחה (בית המדרש), לויפט ער, ווייל “שם ינוחו יגיעי כח” — דארט איז ער רואיג. און ווען ער גייט ארויס, גייט ער פאמעליך, ווייל ער וואלט געוואלט דארט בלייבן. איינער מיט שכל פארשטייט אז אין בית המדרש וויל ער זיין, אינדרויסן דארף ער זיך מוטשען.

2. דער מענטש וואס לויפט ארויס איז דער זעלבער וואס שטייט ביים טיר: דער מענטש וואס מאכט א פסיעה גסה ביים ארויסגיין איז דער זעלבער וואס שטייט ביים טיר — ער כאפט די ערשטע געלעגנהייט שנעל ארויסצולויפן. דאס איז דער היפוך פון קביעות און שמחה אין בית המדרש.

—

הלכה ב (המשך) — שיעור שני פתחים

דברי הרמב״ם

“כשנכנס יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל.”

פשט

ווען מ׳קומט אריין אין בית הכנסת זאל מען אריינגיין א שיעור פון צוויי טירן, נישט בלייבן שטיין ביים אריינגאנג.

חידושים און ביאורים

1. נישט צוויי פיזישע טירן, נאר א שיעור: דער רמב״ם שרייבט “שיעור שני פתחים” — דאס מיינט נישט אז מ׳דארף האבן צוויי טירן אין בית המדרש, נאר אז מ׳זאל אריינגיין טיף גענוג, א מאס פון צוויי טירן. (ס׳איז דא א גמרא וואס דיסקוטירט צי עס מיינט “דרך שני פתחים” אדער “שיעור שני פתחים.”)

2. הכנה צום דאווענען: מ׳זאל נישט קומען פון דער גאס דירעקט אריין אין סענטער פון בית המדרש. ס׳איז א הכנה דרבה — מ׳דארף זיך גרייט מאכן. ווי א מענטש וואס קומט אריין אין ווינטער מיט פארשנייטע גלעזער — קום נישט אריין ווי אן אורח, קום אריין ווען דו ביסט שוין גרייט צו דאווענען.

3. נישט זיצן ביים טיר — א וויכטיגער מוסר-ענין: ס׳איז דא מענטשן וואס שטיין אלעמאל ביים טיר אין בית המדרש. פארוואס? ווייל זיי פילן זיך “האלב וועגס” אין בית המדרש, זיי באלאנגען נישט. אדער זיי ווילן קענען שנעל ארויסלויפן. מענטשן מיינען אז ס׳איז אן ענוה צו זיצן אין די בעק טיש — אבער דאס מיינט אז דו ביסט האלב וועגס אין בית המדרש. מ׳זאל אריינגיין, טרעפן א טיש, זיך אוועקזעצן — זיין א “פלייער.”

4. פאראלעל צו א מסיבה: ווי ביי א מסיבה וואו אלע בלייבן ביי די הינטערשטע טישן און דער בעל הבית זאגט “רוקט אייך אריין” — אזוי אויך אין בית המדרש.

5. פאראלעל צו א שיעור: ווען א מענטש קומט צו א שיעור, רוקט ער זיך אין די בעק. פארוואס? ער דארף קענען ארויסלויפן אינמיטן. אבער מ׳זאל זיך אוועקזעצן ווי א באשטענדיגער.

—

הלכה ג — בית המדרש גדול מבית הכנסת

דברי הרמב״ם

“בית המדרש גדול מבית הכנסת. חכמים גדולים אפילו… בעירם ובבית הכנסת [מתפללים בבית המדרש]… ולא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין בו בתורה — והוא שיתפלל שם תפילת ציבור.”

פשט

א בית המדרש האט א העכערע קדושה ווי א בית הכנסת. רבי אמי ורבי אסי, כאטש עס זענען געווען דרייצן בתי כנסיות אין טבריה, האבן נאר געדאוונט ביי די עמודים וואו זיי האבן געלערנט — בתנאי אז עס איז דא תפילת ציבור דארט.

חידושים און ביאורים

1. דער חילוק צווישן בית הכנסת און בית המדרש: “בית הכנסת” — פון לשון כנסיה, א פלאץ וואו דער עולם קומט זיך צוזאם צו דאווענען. “בית המדרש” — פון לשון דורש/מחקר, א פלאץ וואו מ׳פארשט אויס די תורה. “דורש” מיינט נישט דרש׳נען צו דער ציבור, נאר מחקר — פארשן. מ׳וואלט עס גערופן א “בית המחקר.”

2. בית המדרש איז די אקאדעמיע: בית המדרש איז דער מקום פון די יחידים, די תלמידי חכמים, וואס פארשן אויס די תורה — ווי “בית מדרשו של אברהם אבינו,” “בית מדרשו של שם ועבר.” דאס איז נישט געווען א פלאץ וואו מ׳האט געגעבן א שיעור (שיעורים האט מען געגעבן אין בית הכנסת). בית המדרש איז די אקאדעמיע, דער מקום החכמים, דער כולל.

3. “גדול” מיינט חשוב׳ער: דער מקום החכמים איז חשוב׳ער, מער הייליג, פון א מקום וואו דער עולם קומט זיך בלויז צוזאם צו דאווענען.

4. מחלוקת ראשונים אין פשט הגמרא: איין שיטה לערנט אז רבי אמי ורבי אסי האבן געדאוונט ביחידות אין בית המדרש, ווייל דער מקום וואו זיי לערנען איז חשוב׳ער פון תפילה בציבור. אבער דער רמב״ם לערנט אנדערש — עס איז געווען א מנין אין בית המדרש, און זיי האבן געדאוונט אין יענעם מנין. דערפאר לייגט דער רמב״ם אריין דעם תנאי “והוא שיתפלל שם תפילת ציבור” — מ׳דארף דאווענען תפילת ציבור אין בית המדרש.

5. פארוואס בית המדרש איז חשוב׳ער — צוויי הסברות: (א) דער מקום ווערט הייליג דורך דעם וואס אידן דאווענען און לערנען דארט (ווי דער רמב״ם זאגט אז א פלאץ וואו אידן דאווענען ווערט הייליג). (ב) פאר דעם חכם אליין — ער לעבט דארט, ער פייערט דארט, די יראה איז שטערקער אין זיין מקום תורה.

6. נישט יעדער געהערט אין בית המדרש: א תלמיד חכם וואס האט א פלאץ אין בית המדרש זאל דארט דאווענען. אבער אן עם הארץ וואס לערנט נישט דארט, כאפט זיך נישט מיט די זכות פון בית המדרש — ער באלאנגט אין בית הכנסת.

7. פראקטישע נפקא מינה: דאס איז די מקור אז ישיבה בחורים דארפן דאווענען אין זייער ישיבה (ווי די משגיחים זאגן). אויך פארוואס רבי׳ס האבן געדאוונט אין א שטיבל — דארט טוען זיי עבודת השם א גאנצן טאג, דאס איז זייער מקום קבוע. אין אזא מקום איז אפילו בעסער דאווענען ביחידות ווי גיין אוועק צו אן אנדער בית הכנסת.

—

הלכה ד — וואס מיינט “תפילת ציבור” — א גרויסער חידוש

חידוש

תפילת ציבור מיינט נישט סתם אז צען מענטשן דאווענען יעדער פאר זיך אין איין צייט. תפילת ציבור מיינט ספעציפיש אז איינער (דער שליח ציבור) זאגט הויך קול רם, און די אנדערע הערן אויס און ענטפערן אמן. די תפילת לחש וואו יעדער דאוונט פאר זיך איז נישט עצם תפילת ציבור.

ראיה פון תפילת יחיד

ביי תפילת יחיד האט דער רמב״ם געזאגט “צריך להשמיע לאזנו” — מ׳דארף הערן זיין אייגענע ווערטער. דאס ווייזט אז דער עיקר פון תפילה איז הערן די ווערטער. ביי יחיד הערט מען זיך אליין (משמיע לאזנו), ביי ציבור הערט מען דעם שליח ציבור.

מחלוקת

א חבר׳מאן איז נישט מסכים מיט דעם צוזאמענבינד צו “הערן” אלס עיקר — ער האלט אז תפילה בציבור מיינט פשוט מ׳דאוונט צוזאמען מיט א ציבור. אבער דער מגיד שיעור האלט אז דער מהות פון “בציבור” איז אז איינער זאגט פאר און די אנדערע הערן.

—

הלכה ד (המשך) — ואין עושין כן בפחות מעשרה

דברי הרמב״ם

“ואין עושין כן בפחות מעשרה… שליח ציבור אחד מהם” — מ׳דארף צען, און דער שליח ציבור איז איינער פון זיי (ניין הערן אויס חוץ דעם שליח ציבור).

חידושים

1. ציבור דארף א מינימום: ציבור איז נישט גענוג דריי מענטשן — דער מינימום ציבור איז צען מענטשן.

2. שאלה וועגן שומע כעונה אן צען: אויב פינף מענטשן שטייען צוזאמען און איינער זאגט הויך שמונה עשרה און די אנדערע הערן אויס — זענען זיי יוצא דורך שומע כעונה? מסקנא: עס קען זיין אז שומע כעונה ארבעט, אבער עס איז נישט קיין תפילת ציבור. תפילת ציבור דארף צען.

—

הלכה ד (המשך) — כבר התפללו — משלימין עשרה

דברי הרמב״ם

אפילו אויב א מיעוט (ביז פיר) פון די צען האבן שוין געדאוונט (כבר התפללו ויצאו ידי חובתן), קענען זיי משלים זיין צו צען, בתנאי אז רוב עשרה מתפללים — דער רוב פון צען מוז דאווענען.

—

הלכה ה — זאכן וואס מ׳טוט נאר בעשרה

דברי הרמב״ם

“אין אומרים קדושה… ולא קורין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה… ולא מפטירין בנביא… אלא בעשרה. ולא יהא אחד מברך ברכות שמע והכל שומעין ועונין אחריו אמן אלא בעשרה. ואין אומרים קדיש אלא בעשרה. ואין כהן נושא את כפיו אלא בעשרה” — און דער כהן מן המנין.

חידושים

1. פורס על שמע: דער מושג “פורס על שמע” מיינט אז מ׳מאכט תפילת ציבור אויך אויף ברכות קריאת שמע — איינער זאגט פאר די ברכות (חוץ שמע גופא) און דער עולם הערט אויס און ענטפערט אמן. דאס טוט מען נאר בעשרה. מיר טוען דאס היינט נישט — יעדער זאגט ברכות קריאת שמע אליינס. ביי פורס על שמע איז דאס א חומרא אז יעדער יחיד זאל עס אליינס זאגן, אבער ביי קדיש איז פארקערט — קדיש ברענגט מען בכלל נישט ביי א יחיד, עס איז נישט שייך.

2. קריאת התורה אן ברכות: קריאת התורה אליין קען מען טון וואס מ׳וויל, אבער ברכת התורה מיט קריאת התורה און הפטרה בנביא — נאר בעשרה.

מקור פאר עשרה — עדה

“שכל עשרה מישראל הרי הן נקראים עדה, שנאמר ‘עד מתי לעדה הרעה הזאת׳ והם היו עשרה” — ביי די מרגלים, יהושע וכלב זענען נישט געווען רעה, בלייבן צען וואס ווערן אנגערופן “עדה הרעה.”

דער מינימום “עדה” (קאמיוניטי) איז צען, און אלע ענינים שבקדושה דארפן אן עדה. דער מקור פון עדה = עשרה ווערט געבראכט פון “ויסורו מעל אהל העדה הרעה הזאת” — רש״י זאגט אז “ויסורו” מיינט יהושע וכלב. דאס הייסט, די “עדה הרעה” איז נאר די צען מרגלים (נישט אלע צוועלף), וואס באווייזט אז מינימום עדה איז צען.

“כל דבר שבקדושה” — נישט א נייע הלכה

“וכל דבר שבקדושה לא יהא אלא בתוך עדה מישראל… ונקדשתי בתוך בני ישראל”

עס ווערט אויפגעווארפן א שאלה: וואס מיינט “כל דבר שבקדושה” — איז דאס א נייע הלכה אויסער די זיבן זאכן וואס דער רמב״ם האט שוין אויסגערעכנט? מסקנא: “כל דבר שבקדושה לא יהא אלא בתוך עדה מישראל” איז נישט א נייע הלכה, נאר דער המשך פון דעם מקור/טעם פאר אלע פריערדיגע הלכות. דער רמב״ם ברענגט צוזאמען צוויי לימודים — “עדה” (= עשרה, פון מרגלים) און “קדושה” (פון “ונקדשתי בתוך בני ישראל”) — צו באגרינדן פארוואס אלע דברים שבקדושה דארפן עשרה. דאס איז דער סיום פון דער דרשה, נישט א באזונדערע הלכה.

—

הלכה ו — התחילו בעשרה ויצאו מקצתן

פשט

לכתחילה דארפן אלע צען זיין מתחילה ועד סוף. אבער אויב מ׳האט אנגעהויבן מיט צען און אינמיטן זענען עטלעכע ארויסגעגאנגען, אבער רוב (זעקס) זענען געבליבן — יגמורו, מען ענדיגט.

חידושים

1. וואס מיינט “יגמורו”? אפשר מיינט עס נאר מ׳ענדיגט דעם שמונה עשרה וואס מ׳האט שוין אנגעהויבן, אבער קדיש נאכדעם — וואס איז א נייע זאך שבקדושה — דארף מען שוין נישט זאגן, ווייל דאס דארף אן עדה בשעת הקדושה.

2. דער רמב״ם ברענגט בפירוש אז אויב מ׳האט אנגעהויבן ברכות יוצר מיט עשרה און דער עולם איז ארויסגעגאנגען, זאל מען ענדיגן יענע שטיקל (ד.ה. דעם ענין וואס מ׳האט שוין אנגעהויבן), אבער נישט אנהייבן א נייע זאך שבקדושה.

—

הלכה ז — צריך להיות עשרה כולם במקום אחד

דברי הרמב״ם

“צריך להיות עשרה כולם במקום אחד, והשליח ציבור עמהם במקום אחד.”

פשט

אלע צען מיט דעם שליח ציבור דארפן זיין אין איין פלאץ (איין צימער).

חידושים און ביאורים

חצר קטנה שנפתחה לחצר גדולה

1. דער כלל: א קליינע צימער וואס עפנט זיך צו א גרויסע צימער — די קטנה ווערט בטל צו די גדולה, אבער נישט פארקערט.

2. דער רמב״ם׳ס סברא (מער קאמפליצירט ווי סתם “בטל”): די גאנצע אורך/שטח פון די קטנה איז אינגאנצן אינעווייניג אין (קאנעקטעד מיט) די גדולה. אבער די גדולה האט טיילן (לינקע זייט, רעכטע זייט הינטער די וואנט) וואס זענען נישט קאנעקטעד מיט די קטנה. דעריבער איז די קטנה אינגאנצן אין די גדולה, אבער די גדולה איז נישט אינגאנצן אין די קטנה.

3. פראקטישע נפקא מינה — עשרה בגדולה ויחיד בקטנה: דער יחיד אין די קטנה קען זיך מצטרף זיין, ווייל די קטנה איז בטל צו די גדולה. אבער פארקערט — עשרה בקטנה ויחיד בגדולה — קען ער זיך נישט מצטרף זיין, ווייל די גדולה איז נישט בטל צו די קטנה, און “שהרי הוא מופלג מהם ואינם במקום אחד.”

4. שליח ציבור: ציבור בגדולה און ש״ץ בקטנה — יוצא (קטנה בטל צו גדולה). ציבור בקטנה און ש״ץ בגדולה — נישט יוצא.

5. וועגן “זען”: דער רמב״ם זאגט גארנישט וועגן זען. עס רעדט נאר וועגן “במקום אחד.” דאס איז רעלעוואנט געווען פאר קאוויד-שאלות (דאווענען אין עקסטערע פארטשעס, א.ד.ג.) — דער רמב״ם׳ס שיטה שטיצט נישט אזוי פשוט צו מצרף זיין דורך זען אליין.

6. שאלה וואס בלייבט אפן: וואס איז ווען מ׳איז בכלל נישט אין א בית המדרש — סתם אין א פעלד, מענטשן שטייען נאנט און דאווענען צוזאמען? דער רמב״ם רעדט נישט דא וועגן דעם.

[דיגרעסיע: צואה — נפקא מינה פון חצר קטנה/גדולה]

אויב עס איז דא צואה בגדולה — איז אסור צו דאווענען אדער ליינען קריאת שמע אין די קטנה, ווייל דער גאנצער פלאץ (קטנה אינקלודעד) הייסט נישט נקי. אבער אויב עס איז דא צואה בקטנה — קען מען ווייטער דאווענען אין די גדולה, ווייל די קטנה עפעקט נישט די גדולה. דאס שטימט מיט דעם כלל אז קטנה ווערט בטל צו גדולה אבער נישט פארקערט. (שוין געלערנט געווארן ביי הלכות קריאת שמע און תפילה.)

—

הלכה ח — שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן

דברי הרמב״ם

“שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן. כיצד? בשעה שמתפלל והן שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, הרי הן כמתפללין. במה דברים אמורים? במי שאינו יודע להתפלל. אבל היודע, אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו.”

פשט

דער ש״ץ קען מוציא זיין דעם ציבור, אבער נאר פאר דעם וואס קען נישט אליין דאווענען. דער וואס קען דאווענען מוז דאווענען אליין.

חידושים און ביאורים

1. “ועונין אמן” — א תנאי: ענטפערן אמן נאך יעדע ברכה איז א תנאי אין דעם וואס דער ש״ץ איז מוציא דעם ציבור. דאס איז נישט סתם “שומע כעונה” — עס דארף זיין אקטיוו ענטפערן אמן. דאס ווייזט אז דאס איז א באזונדערע צורה פון תפילת הציבור, נישט סתם שומע כעונה.

2. שומע כעונה vs. תפילת הציבור: שומע כעונה וואלט אליין נישט גענוג געווען דא. מ׳דארף זען פאר וועלכע הלכות שומע כעונה יא העלפט.

3. וואס מיינט “יודע”? פשוט פשט: ער קען זאגן די ווערטער אויף עברי, ער קען געדענקען דעם נוסח התפילה. אפשר אויך איינער וואס האט נישט געקענט מכוון זיין (ווי מ׳האט פריער געלערנט) קען יוצא זיין דורך דעם ש״ץ — אבער דער רמב״ם זאגט דאס נישט בפירוש.

4. א שטארקע קשיא: עס קומט אויס אז תפילת הציבור (ד.ה. דער ש״ץ׳ס חזרה) איז נאר מוציא עם-הארצים וואס קענען נישט דאווענען! דאס איז “זייער פאני” — די גאנצע מעלה פון תפילת הציבור (וואס איז מער נענה, ווי דער רמב״ם האט פריער געזאגט) איז לכאורה נאר פאר די וואס קענען נישט?

5. תירוץ: דער עצם ענין פון תפילת הציבור איז אז אלע קומען זיך צוזאמען און דאווענען אין איין פלאץ — דאס אליין איז די מעלה. דער ש״ץ׳ס חזרה איז א באזונדערע פונקציע — מוציא זיין די וואס קענען נישט. אבער דאס מיינט נישט אז תפילת הציבור אינגאנצן איז נאר פאר עם-הארצים.

6. נפקא מינה פאר סדר התפילה: פון דא קומט אויס דער סדר: ערשט דאווענט מען תפילת הלחש (דאס איז די תפילה פון “מי שיודע להתפלל”), דערנאך חזרת הש״ץ (פאר די וואס ווייסן נישט). דאס איז דער יסוד פארוואס תפילת הלחש קומט פאר חזרת הש״ץ.

7. וואס איז “תפילת הציבור” לויט דער רמב״ם? ביז דעם פונקט אין דער הלכה, די טייטש פון תפילת הציבור איז: איינער (דער ש״ץ) רעדט, און דער גאנצער עולם הערט. דאס איז די צורה. מ׳האט נאך נישט גערעדט וועגן “זאגן איבער” (חזרת הש״ץ נאך תפילת הלחש).

צוויי אספעקטן פון תפילה — ציבור׳דיג און פערזענליך

עס זענען דא צוויי באזונדערע ענינים אין תפילה:

– תפילת הציבור — מען דאוונט פאר ענייני הציבור, אין לשון רבים, דאס איז דער נוסח וואס דער שליח ציבור זאגט בשם דעם ציבור.

– תפילת היחיד — א מענטש בעט פאר זיינע אייגענע צרכים, „בינו לבין קונו”. דער רמב״ם האט פריער געזאגט אז ביי „שומע תפילה” זאל ער מאריך זיין פאר זיינע צרכים.

רבינו מנוח ווערט צוריקגעברענגט: די תפילת הציבור איז „ציבור׳דיג” — דער נוסח איז אין לשון רבים. אבער תפילת היחיד האט דעם אספעקט פון פערזענליכע בקשות.

דער באגריף „יחיד היודע להתפלל” מיינט אז ער איז א דאווענער — ער האט א קשר מיט דאווענען, ער צוקרעכצט זיך ביי א ברכה, ער זאגט איבער א ברכה דריי מאל, ער קען זיך קאנעקטן מיט דאווענען.

דער שליח ציבור טאר נישט צולייגן פרטיות׳דיגע בקשות

דער שליח ציבור מעג נישט צולייגן פערזענליכע תפילות ביים דאווענען פארן עמוד — ווייל ער דאוונט בשם דעם רבים. למשל, אפילו דער שליח ציבור האט א חולה ביי זיך, זאגט ער נישט צו אין רפאנו פאר זיין חולה, ווייל ער דאוונט פאר די רבים. אבער א יחיד וואס האט א חולה בתוך ביתו — ער לייגט צו אין רפאנו פאר זיין חולה (ווי עס שטייט בפירוש אין רמב״ם). דאס איז א סיבה פארוואס עס דארף זיין א מקום פאר תפילת היחיד אפילו ווען עס איז דא חזרת הש״ץ.

דוגמא: רבי עקיבא

רבי עקיבא האט מקצר געווען ווען ער האט געדאוונט פארן עמוד מפני כבוד הציבור — ער האט געזאגט דעם נוסח וואס שטייט אין סידור. אבער ווען ער האט אליין געדאוונט, האט ער אויסגעזאגט גאנצע ספרי תפילות (ספר התפילות פון רבי נתן, תפילת רבי רמילי, ספר התפילות פון רמ״ק). דאס באווייזט דעם חילוק צווישן תפילת היחיד (וואו מען קען זיך אויסברייטערן) און תפילת הציבור (וואו מען האלט זיך ביים נוסח).

—

הלכה ט — חילוק בין כל ימות השנה לבין ראש השנה ויום כיפור

דברי הרמב״ם

“במה דברים אמורים? בשאר הימים, כל ימות השנה — דער שליח ציבור איז מוציא נאר דעם וואס קען נישט אליין דאווענען. אבל בשני ימים אלו — ראש השנה ויום כיפור שביובל (ווען מען זאגט מלכיות זכרונות ושופרות) — דער שליח ציבור מוציא את היודע כשם שהוא מוציא את שאינו יודע, מפני שהן ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותן יכולין לכוין דעתן.”

פשט

כל ימות השנה דאוונט דער יודע אליין (תפילת הלחש), און דער שליח ציבור איז נאר פאר דעם אינו יודע. אבער ראש השנה און יום כיפור (מלכיות זכרונות שופרות) איז דער שליח ציבור מוציא אלעמען — אויך דעם יודע — ווייל די ברכות זענען אזוי לאנג אז אפילו דער יודע קען נישט האלטן כוונה.

חידושים און ביאורים

1. דער רמב״ם׳ס חידוש אין פירוש “אין רוב היודעים יכולין לכוין דעתן”: מען וואלט געקענט פשוט לערנען אז דער טעם איז ווייל מענטשן געדענקען נישט די לאנגע ברכות. דער רמב״ם אבער זאגט אנדערש: אפילו די וואס ווייסן יא דעם נוסח — אפילו זיי קענען נישט מכוון זיין אזוי גוט ווי דער שליח ציבור. דאס הייסט, דער רמב״ם טייטשט נישט “אינו יודע” ווי “ער געדענקט נישט דעם נוסח”, נאר ווי “ער קען נישט האלטן כוונה אזוי לאנג.”

2. פארוואס קען דער שליח ציבור בעסער מכוון זיין? דער שליח ציבור האט מער קאנטראל — ער זינגט ניגונים, ער האט דעם דרוק פון מחזור, ער פירט די תפילה. דאס מיינט נישט כוונת פירוש המילות, נא

ר אז ער איז “זיכער דא” — ער האלט זיך אין דער תפילה מיט פולע אויפמערקזאמקייט. די כללות איז אז דער שליח ציבור איז מכוון בעסער פון דעם יחיד.

3. קשיא פון דעם טור: דער טור ברענגט אז עס איז שווערער מכוון צו זיין ביים שליח ציבור, און גרינגער ווען מען דאוונט אליין — פארקערט פון דעם רמב״ם וואס זאגט אז אליין דאווענען איז שווערער מכוון צו זיין ביי לאנגע ברכות. דאס ווערט אנגעמערקט ווי א סתירה צווישן דעם רמב״ם און דעם טור.

4. “אף על פי שהיודע מתפלל לעצמו” — פארוואס דארף דער רמב״ם דאס זאגן? ווייל מען וואלט געמיינט אז ראש השנה/יום כיפור איז ווי כל ימות השנה — דער יודע דאוונט אליין (לחש) און הערט נאר אויס וואס ער ווייסט נישט פון דעם בעל תפילה. קומט דער רמב״ם מחדש זיין: אפילו דער יודע זאל אויסהערן דעם שליח ציבור — ווייל אפילו ער איז כביכול אן “אינו יודע” לגבי כוונה ביי אזוי לאנגע ברכות.

5. די תפקיד פון שליח ציבור ווי א “safety net”: כל ימות השנה איז דער שליח ציבור ווי א “safety net” — אויב א מענטש כאפט זיך אז ער האט נישט קיין קלארקייט אין א שטיקל תפילה, קען ער “ארויסטשעקן” און הערן פון דעם בעל תפילה, און דערנאך צוריקקומען צו זיין אייגענע תפילה. אבער ראש השנה/יום כיפור איז דער לכתחילה אז מען זאל אויסהערן דעם שליח ציבור.

—

דער רמב״ם׳ס תקנה אין זיין שול — תשובת הרמב״ם וועגן תפילת לחש און תפילת הציבור

דברי הרמב״ם (פון תשובות הרמב״ם, נישט פון משנה תורה)

דער רמב״ם האט געזען אז אין זיין שול הערט דער עולם נישט אויס דעם שליח ציבור׳ס תפילה, און זיי האבן זיך נישט אויסגעקענט אין דער תפילה אליין. ער האט דעריבער געמאכט א תקנה: דער שליח ציבור זאל זאגן די תפילה בקול רם מיט קדושה, און ווער עס קען נישט זאל יוצא זיין, און ווער עס וויל זאל מיטזאגן אין דער זעלבער צייט. דאס עלימינירט דעם צווייטן דורכגאנג (חזרת הש״ץ) און מאכט נאר איין תפילה.

חידושים און ביאורים

1. דער רמב״ם׳ס באגרינדונג: “אל תעשו לשם אפרתורתכם” — מען זאל נישט מאכן פון תפילה א שפאט. ער האט געזאגט: “אם היו אומרים בסירוגין, תופסק התפילה עד שיפסיקו, ואם לא יפסיקו, מוטב שתתבטל התפילה, וזה יש בו משום הסרת חילול השם, שלא יחשבו בונינו שהתפילה שלנו צחוק ולעג.” ווען עס איז געווען א קליינע מנין פון “אנשים מעטים ובקיאים”, האט ער געמאכט דעם נארמאלן סדר — לחש און קול רם.

2. חתם סופר׳ס מנהג: דער חתם סופר פלעגט מיטדאווענען מיט׳ן בעל תפילה בשעת חזרת הש״ץ, ווייל ער האט געהאלטן אז דאס איז עיקר תפילת הציבור — צוזאמען מיט׳ן שליח ציבור דאווענען. ער איז אויך געווען מאריך אין ברכות קריאת שמע מיט׳ן ציבור.

3. קשיא אויף דעם חתם סופר׳ס שיטה: אויב דער בעל תפילה אליין דאוונט נישט קיין תפילת לחש פארדעם (ווייל ער גייט דאך נאכדעם אליין דאווענען בקול רם), הייסט עס אז חזרת הש״ץ איז נישט “עקוויוואלענט” צו א תפילת לחש. דער רמב״ם ענטפערט אז דאס איז נישט קיין פראבלעם ווייל דער שליח ציבור דאוונט דאך נאך אמאל (ער חזר׳ט).

4. חילוק צווישן משנה תורה און תשובות הרמב״ם — ספר תורת משה vs. מנהגי בית המדרש: א וויכטיגער יסוד: אין משנה תורה שרייבט דער רמב״ם דעם עיקר הדין על פי הלכה — וואס די תורה שבעל פה זאגט. זיין פראקטישע תקנה אין זיין שול (פון די תשובה) איז א באזונדערע הוראת שעה וואס דארף נישט רעקארדירט ווערן אין משנה תורה, ווייל דאס איז נישט תורה שבעל פה — דאס געהערט אין “מנהגי בית המדרש של הרמב״ם פאר היסטאריענס.”

דאס איז א קריטיק אויף דעם היינטיגן דרך וואו מען שרייבט יעדע זאך וואס א פוסק האט אמאל געטון און מען קוקט עס אן ווי א חומרא אדער תקנה. דער רמב״ם׳ס משנה תורה איז נישט א “ספר מנהגי דברי משה” נאר א “ספר תורת משה.”

—

עת לעשות לה׳ הפרו תורתך — דער רב׳ס תפקיד צו טון קעגן דער הלכה ווען נייטיג

חידושים און ביאורים

1. “עת לעשות לה'” איז א נארמאלע חלק פון הוראה: דער רמב״ם רופט זיין תקנה בפירוש “עת לעשות לה׳ הפרו תורתך.” דער רמב״ם אין הלכות ממרים זאגט בפירוש אז דאס איז א נארמאלער טייל פון א רב׳ס ארבעט — צו טון “עת לעשות לה'” ווען עס איז נייטיג. דאס איז נישט א סעלטענע אויסנאם ווי מען מיינט היינט.

2. עבירה לשמה — וואו דעת תורה איז אמ׳מערסטן נייטיג: ווען מען טוט א מצוה לשמה איז נישטא קיין פראבלעם; ווען מען טוט א עבירה לשם עבירה פרעגט מען ווייטער נישט. דער שווערסטער מקום וואו מען דארף דעת תורה איז עבירה לשמה — ווען מען מוז טון קעגן דער הלכה צוליב א העכערן צוועק. דא איז דא א דילעמע, און דא דארף מען דעם מערסטן שיקול הדעת.

3. די תורה איז “אויפן כללי”: דער רמב״ם׳ס יסוד איז אז די תורה איז געגעבן אויפן כלל — אויף דעם רגיל׳ן מצב. אבער ווען א רב זעט אז אין זיין צייט און מקום ווערט עפעס מקולקל — ווי דער מצב אז דער עולם מאכט פון תפילה א “צחוק ולעג” — דארף ער אנפאסן, אפילו אויב דאס מיינט צו טוישן דעם סדר התפילה. דאס איז נישט קעגן תקנות חכמים, נאר א נארמאלער טייל פון הוראה.

—

פראקטישע בעיות מיט חזרת הש״ץ אין אונזערע שולן

1. דער עולם הערט נישט אויס חזרת הש״ץ: דער רמב״ם האט געזאגט אז „גלוי לעין” — אדער תפילת לחש מיט חזרת הש״ץ איז סתם פורים (כפילות), אדער איינער פון די צוויי איז נישט גוט. אין אונזערע שולן, חזרת הש״ץ — עס איז דא א פאר פרומע וואס שטייען מיט אויסגעשטרעקטע הענט, אבער דער עולם הערט נישט אויס.

2. מענטשן דאווענען צו שנעל: מענטשן דאווענען א פינף-מינוטיגע שמונה עשרה, און צום סוף האבן זיי נישט קיין תפילת יחיד און נישט קיין תפילת רבים — ווייל ווען זיי ענדיגן, האלט דער בעל תפילה שוין אינמיטן אדער ביים סוף, און זיי האבן נישט מיטגעדאוונט מיט דער תפילת הציבור.

—

הלכה י — ווער איז ראוי צו זיין א שליח ציבור

דברי הרמב״ם

„אין מעמידין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו.”

פשט

מען שטעלט נישט אוועק א שליח ציבור סיידן ער איז דער גרעסטער אין ציבור אין חכמה און אין מעשים טובים.

חידושים און ביאורים

1. פארוואס דארף ער זיין דער גרעסטער? אויב מען פארשטייט שליח ציבור לויט שומע כעונה (דער עולם איז יוצא דורך הערן), איז פשוט אז ער דארף זיין א מומחה — ער זאגט דאך פאר אנדערע. אבער — דער רמב״ם האט קיינמאל נישט געזאגט שומע כעונה אין דעם קאנטעקסט. מען זאל נישט אריינלייגן א קאטעגאריע וואס שטייט נישט. דער רמב״ם׳ס פשט איז אז דער שליח ציבור דאוונט אין שליחות פון דעם ציבור — ער איז א שליח, ער דאוונט אין מיין שליחות.

2. אן אנדערע הסבר: ער איז מעורר דעם עולם: אויסער דעם ענין אז ער דאוונט און מען הערט, איז ער אויך מעורר דעם עולם — די וועג וויאזוי ער דאוונט האט א השפעה אויף דעם ציבור. דערפאר דארף ער זיין גדול בחכמה ובמעשים.

3. „זקן” — זה שקנה חכמה: דאס ווארט „זקן” אין דעם קאנטעקסט מיינט נישט דווקא אלט, נאר „זה קנה חכמה.” אין אנדערע פלעצער שטייט „מי שיש לו בנים” — איינער וואס האט קינדער דאוונט מיט מער הארץ, ווייל ער האט צרות, ער האט צרכים.

4. [דיגרעסיע: דער ברך משה פון סאטמאר]: דער ברך משה (דער סאטמארער רבי) פלעגט זאגן מיט תמימות: ווי קען דען זיין אז א איד וואס האט קינדער זאל נישט אמאל וויינען ביים דאווענען? ער האט דאך קינדער — דער דארף דאס, דער דארף יענץ, דער איז צעבראכן. דאס איז אמת — איינער וואס האט קינדער האט מער וואס צו דאווענען פאר.

—

הלכה י (המשך) — „משתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”

דברי הרמב״ם

„ומשתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות.”

פשט

מען פרובירט אז דער שליח ציבור זאל אויך האבן א שיינעם קול און זיין רגיל לקרות.

חידושים

1. „משתדלין” — א צווייטע מדרגה, נישט דער עיקר: דער עיקר איז אז ער זאל זיין דער גרעסטער חכם מיט מעשים טובים. דערצו פרובירט מען (משתדלין) אז ער זאל אויך האבן א שיינעם קול און זיין רגיל לקרות. דאס שטימט מיט ר׳ חיים‘ס שיטה — חכמה און מעשים איז דער עיקר, קול ערב איז א צוגאב.

2. „רגיל לקרות” — גוטע ארטיקולאציע: „רגיל לקרות” מיינט אז ער איז א ליינער — ער האקט נישט איבער די ווערטער, ער האט א גוטע ארטיקולאציע, ער גיבט גוט ארויס. דאס פאסט צוזאמען מיט וואס פריער איז געשטאנען „פיו ממהר” — ער זאל נישט יאגן די ווערטער, ער זאל נישט שלינגען זיינע ווערטער.

—

הלכה יא — „מי שלא נתמלא זקנו”

דברי הרמב״ם

„מי שלא נתמלא זקנו, אף על פי שהוא חכם גדול, לא יהא שליח ציבור מפני כבוד הציבור.”

פשט

איינער וואס זיין בארד איז נאך נישט אויסגעוואקסן — אפילו ער איז א חכם גדול — זאל נישט זיין שליח ציבור, מפני כבוד הציבור.

חידושים און ביאורים

1. חילוק פון „וימואסו בו מפני ריבוי שערותיו”: פריער איז געשטאנען אז מען זאל נישט מואס זיין אין אים וועגן ריבוי שערות — איז דאס נישט דאס זעלבע? ניין, דאס איז א באזונדערע זאך — דארט רעדט מען פון צופיל האר (אומגעפלעגט), דא רעדט מען פון איינער וואס האט בכלל נישט קיין בארד — ער איז נאך א בחור, ער איז נאך יונג (אזויווי ר׳ אלעזר בן עזריה).

2. וואס אויב ער איז אלט אבער האט נישט קיין בארד? מען האט געפרעגט דעם רמב״ם: וואס איז אויב איינער איז אלט, נאר אים איז פונקט נישט געוואקסן א בארד? דער רמב״ם ענטפערט: ניין, די הלכה מיינט א יונגערמאן וואס איז זייער יונג — נישט אז איינער איז אלט און האט פונקט נישט קיין בארד.

3. דער טעם איז כבוד הציבור, נישט חכמה: דער רמב״ם זאגט „אף על פי שהוא חכם גדול” — דאס ווייזט אז דער טעם איז נישט חכמה (ער האט יא חכמה), נאר כבוד הציבור — עס פאסט נישט פאר דעם ציבור׳ס כבוד אז א זייער יונגער מענטש זאל זיין זייער שליח.

4. כבוד הציבור איז רעלאטיוו: כבוד הציבור איז נישט קיין גזירת הכתוב נאר עס איז לפי המצב. אין א קליינע שטיבל וואו יעדער קענט יעדן, איז דער סטאנדארט אנדערש ווי אין א גרויסע שול פון הונדערטער מענטשן. אין א ישיבה איז עס פשוט אז בחורים דאווענען — ערגעץ דארף ער זיך דאך אויסלערנען — אפילו דער ראש ישיבה זיצט דארט. אין א קעמפ פון בחורים נעמט מען אוודאי דעם בחור וואס קען גוט דאווענען, נישט דווקא די מגידי שיעורים.

5. פראקטישע הנהגה: אין א קליינע בית מדרש וואו דער בחור איז דער זון פון א שכן, איינער פון די חברי הקהילה — א “פעמילי שול” — זאל מען נישט דיסקרימינירן קעגן בחורים. דער ציבור קען מסכים זיין אז א בחור זאל דאווענען מנחה שבת, אבער נישט מנחה יום כיפור. דער ציבור מאכט אויס ווי ווייט כבוד הציבור גייט — ביי וועלכע תפילות עס פאדערט זיך מער כבוד.

6. חילוק צווישן פורס על שמע און שליח ציבור: דער רמב״ם מאכט א קלארן חילוק — פורס על שמע (ברכות קריאת שמע) און שמונה עשרה (חזרת הש״ץ) זענען נישט נויטיגערווייז דער זעלבער מענטש. פורס על שמע האט א גרינגערע שוועל: א בן י״ג קען, אן א בארד, אן שלימות׳דיגע בגדים. דאס שטימט מיט דער משנה וואס זאגט “קטן פורס על שמע” — דער רמב״ם טייטשט “קטן” נישט ממש א קטן (ווייל ער קען נישט מוציא זיין דעם עולם), נאר א “קטן” מיינט א יונגערמאן וואס איז נאך נישט נתמלא זקנו.

—

הלכה יא (המשך) — עלג ביי שליח ציבור

דברי הרמב״ם

“וכן העלג, כגון מי שאינו יכול להוציא את האותיות, כגון מי שקורא א׳ במקום ה׳ או ה׳ במקום א׳.”

פשט

דער עלג דא איז אנדערש פון דעם פריערדיגן עלג. פריער האט מען גערעדט פון א כבד פה וכבד לשון — איינער וואס קען בכלל נישט ארויסברענגען ווערטער. דא רעדט מען פון איינער וואס קען נישט אויסשיידן צווישן אותיות — ער זאגט א׳ אנשטאט ה׳ אדער פארקערט.

חידושים

1. “דור העלגים”: אין דורות האחרונים זענען מיר אלע געווארן עלגים — מיר ווייסן אלע נישט קיין חילוק צווישן א׳ און ה׳, מיר קענען נישט גוט ארויסזאגן געוויסע אותיות.

—

הלכה יא (המשך) — דער רב ממנה תלמידו

דברי הרמב״ם

“הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור.”

פשט

דער רב קען ממנה זיין איינעם פון זיינע תלמידים צו דאווענען פאר׳ן עמוד.

חידושים און ביאורים

1. וואס מיינט “לפניו”? איין פשט: דער תלמיד שטייט לעבן דעם רבי׳ן און דאוונט אלס דעם רבי׳ס שליח — דער רבי בלייבט כאילו דער שליח ציבור דורך זיין תלמיד. אן אנדער פשט: “לפניו” מיינט בלויז מיט זיין רשות.

2. ר׳ אברהם נאוויטש׳ס פשט — היתר פאר׳ן רב נישט אליין צו דאווענען: לכאורה דארף דער גדול שבציבור אליין זיין דער בעל תפילה. דער רמב״ם׳ס חידוש איז אז דער רב קען ממנה זיין א תלמיד — ער דארף נישט אלעמאל אליין דאווענען. דאס איז א נייער היתר: כאטש דער עיקר הדין איז אז דער גדול שבציבור זאל זיין דער שליח ציבור, קען דער רב דעלעגירן צו א תלמיד.

3. היסטארישע דוגמאות: ביי געוויסע רבי׳ס (ווי ספינקא) האט מען אלעמאל געפרעגט דעם רבי׳ן פאר׳ן דאווענען, און ס׳איז געווען רבי׳ס וואס האבן געדאוונט אלע תפילות א גאנצע וואך, א גאנץ יאר — דאס איז לכאורה דער עיקר הדין פון גדול שבציבור.

4. “גדול שבציבור” מיינט נישט דער רב מוז זיין דער חזן: “גדול שבציבור” מיינט נישט אז ווייל ער איז דער ראש ישיבה מוז ער אויך טון די דזשאב פון חזן. דער רב איז שוין פארכאפט מיט זיין תפקיד. מ׳רעדט פון די מענטשן וואס זענען “עוועילעבל” פאר שליח ציבור — פון זיי זאל מען קלויבן דעם בעסטן.

5. אן אנדער פשט אין דער הלכה: אפשר מיינט דער רמב״ם אז אלע פריערדיגע דינים (בארד, עלג, וכו׳) זענען נאר ווען די קהילה אליין קלויבט א בעל תפילה. אבער ווען דער רב ממנה א תלמיד, איז עס א באזונדערע קאטעגאריע — דער רב נעמט דעם בעסטן תלמיד, און די רעגולערע כללים זענען אנדערש.

—

הלכה יא (המשך) — סומא (בלינדער) אלס שליח ציבור

דברי הרמב״ם

“סומא פורס על שמע ונעשה שליח ציבור. אחד הקורא בתורה ואחד העובר לפני התיבה.”

פשט

א בלינדער מענטש קען יא פורס זיין על שמע און קען יא זיין שליח ציבור — סיי קריאת התורה סיי חזרת הש״ץ.

חידושים

1. רבי יהודה׳ס שיטה: די גמרא ברענגט אז רבי יהודה האט געזאגט א סומא קען נישט פורס זיין על שמע. דער טעם: ער זעט נישט די כוכבים (צאת הכוכבים), און ער קען נישט זאגן ברכת יוצר — “מאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים” — ווייל ער האט נישט הנאה פון לעכטיגקייט. דער רמב״ם פסק׳נט דלא כרבי יהודה.

2. דער טעם פון חכמים: די חכמים זאגן אז אפילו א סומא קען האבן הנאה פון לעכטיגקייט — ער קען האבן א הרגשה אז ס׳איז דא ליכט, אדער אנדערע מענטשן קענען אים העלפן. דאס שטימט מיט דעם רמב״ם׳ס פריערדיגן יסוד אז ברכת יוצר איז פארבונדן מיט דעם וויאזוי א מענטש וועקט זיך אויף און שיינט אריין ליכט אין זיינע אויגן.

—

הלכה יא (המשך) — פוחח (נישט גוט אנגעטון) און שליח ציבור׳ס בגדים

דברי הרמב״ם

“פוחח — מי שאין לו בגד שמכסה כתפו — פורס על שמע, אבל שליח ציבור אינו יכול להתפלל אלא עטוף.”

פשט

איינער וואס גייט נישט גוט אנגעטון קען פורס זיין על שמע, אבער א שליח ציבור מוז זיין עטוף — גאנץ אנגעטון, מיט א טלית אדער אן אויבערשטוב.

חידושים

1. מקור פאר׳ן מנהג אז שליח ציבור גייט א טלית: דאס איז לכאורה דער מקור פאר׳ן מנהג אז דער שליח ציבור גייט א טלית ביי געוויסע תפילות — ס׳איז כבוד הציבור אז ער זאל זיין עטוף.

2. פורס על שמע — קאנסיסטענט גרינגער: פורס על שמע האט דורכגייענדיג א גרינגערע שוועל: א קינד קען, א בחור קען, איינער וואס גייט נישט גוט אנגעטון קען. שליח ציבור (שמונה עשרה) פאדערט מער.

3. [דיגרעסיע: מנהג סלאבאדקע]: אין סלאבאדקער ישיבה (ליטווישע מנהג) גייט דער שליח ציבור יעדע תפילה מיט א טלית — שחרית, מנחה, מעריב. אבער אין סלאבאדקע האט מען א חילוק געמאכט: איינער וואס גייט א לאנגע רעקל דארף נישט א טלית ביי מנחה; נאר איינער מיט א קורצע רעקל דארף זיך צודעקן. דער יסוד איז אז “עטוף” מיינט גוט אנגעטון — א לאנגע רעקל איז שוין גענוג.

4. פראקטישע עצה — טלית אלס לייזונג: ס׳קומען אלע סארטן מענטשן אין בית המדרש מיט פארשידענע בגדים. כדי נישט צו דארפן טשעקן יעדעמ׳ס בגדים, האט מען פאר יעדן איינעם א טלית — מ׳דעקט אים צו, און דאס איז דער ענין.

—

סיום: מיט דעם ווערט געענדיגט דער שיעור אויף פרק ח׳ פון הלכות תפילה וברכת כהנים.

תמלול מלא 📝

הלכות תפילה פרק ח׳: תפילת הציבור — מעלת תפילת הציבור ובית הכנסת

הקדמה: מתפילת יחיד לתפילת ציבור

אקעי, רבותי, מיר לערנען הלכות תפילה וברכת כהנים. מיר וועלן נאך נישט לערנען ברכת כהנים, נאר וועגן תפילה פרק ח׳. מיר האלטן אין ספר אהבה, הלכות תפילה, פרק ח׳.

און מיר האבן געשמועסט אז דער רמב״ם איז געווען א געוואלדיגע גוטער איד, ער האט געהאלפן אסאך אידן, ער האט אויסגעהאלטן אידן, ער האט געשריבן בריוו צו העלפן אידן. איז אים איינגעפאלן צו מאכן א חסד ארגאניזאציע צו איבערשרייבן אלע שווערע הלכות פון די גמרא, אונז צו העלפן ארויס מיט די הייליגע ארגאניזאציע.

און דאס קומט בהמשך פון דעם וואס מיר האבן נעכטן געלערנט, אז בעצם קען יעדער איד אליין דאווענען. נאר די חכמים האבן געוואלט פשוט העלפן אידן וואס האבן א שווערע לשון, וואס האבן נישט קיין שיינע שפראך פאר דאווענען, פאעטישע לשון פיוטי, האבן חכמים זיי צוגעשטעלט נוסחאות וואס זענען הערות, גוטע עצות אז אה, דאס איז א גוטע וועג פון דאווענען. אזוי האט ר׳ יצחק אונז געוואלט אפלערנען, אז מ׳זאל נישט מדייק זיין די ווערטער. איך האב געלערנט מער אז זיי האבן מתקן געווען די ריכטיגע וועג צו דאווענען, אז מ׳דארף עס אפלערנען אזויווי מ׳לערנט אפ א שטיקל גמרא אדער א שטיקל רמב״ם. אבער ס׳איז נישט קיין סתירה צווישן די צוויי. אקעי, די נאת וועלן מיר נאך רעדן.

תורה איז חסד

אה, אויב ס׳איז אזא מצוה, די גאנצע ענין פון תורה איז דאך חסד, אז אידן זאלן האבן א קלארקייט. דער רמב״ם האט געוואלט מ׳זאל האבן א קלארקייט, מ׳זאל קענען יעדער איינער פארשטיין די תורה. דער רמב״ם זאגט חסד… נו… תורת חסד על לשונה. לערנען תורה מיט מענטשן איז די גרעסטע חסד, זאגט דער רמב״ם, יא.

דארף מען וויסן אז ס׳איז דאך דא אידן וואס זיי טוען חסד מיט מענטשן, און זיי מאכן אז ס׳זאל קענען זיין די שיעור. זיי שטעלן אויס די מגידי שיעור, זיי צאלן פאר די שיעור, פאר די אלע כלים וואס מ׳נוצט, פאר די אלע מפרסמים וואס מ׳שיקט ארום. און היינט האט געצאלט ר׳ יואל ווערצבערגער, בעל מחבר “מעיין כרם לתורה וחכמה”. איז דאס זיין חסד אויכעט, זיין חסד וואס איז אנגעשטעלט אויף די חסד פון די רמב״ם. און בעזרת השם, יעדער איינער זאל זיך אויסלערנען פון דעם, און ווער ס׳וועט צאלן פאר די רמב״ם, ווען ער וועט נפטר ווערן וועט דער רמב״ם אים קומען מקבל פנים זיין, זאגן יישר כח אז ער האט אים אויסגעהאלפן מיט זיין ריבוי החסד. ער וועט אים שיקן א לינק אויף זיין דאנער פעידזש. און אויך איז דאס א גוטע עצה, אזוי ווערט מען על כל פנים זיין אזא שטיקל שותף מיט רבי יואל, דער פטרון הכרם.

תפילת יחיד לעומת תפילת ציבור

אקעי, קיצור המעשה איז, ביז דערווייל האבן מיר געלערנט הלכות תפילה, זיבן פרקים האבן מיר געלערנט וועגן עיקר תפילה. עיקר תפילה איז אז מ׳דאוונט, דאס הייסט ביחיד, א מענטש דאוונט. יעצט גייען מיר לערנען אז ס׳איז דא אזא זאך תפילת הציבור, וואס דאס העלפט צום דאווענען. איך וויל אפשר געדענקען, מענטשן מיינען, ווייל אונז זענען זייער צוגעוואוינט יעדער איינער דאוונט בציבור, אז כלל תפילה איז א זאך וואס מ׳טוט בציבור. ניין, תפילה איז א זאך וואס א מענטש שטייט בינו לבין קונו. נאר ווען מ׳דאוונט בציבור, געלינגט עס בעסער. ממילא דאוונט מען בציבור, אבער ס׳איז נישט פשט אז דאס איז די…

יא, פון די פריערדיגע פרקים האבן מיר עס מערערע מאל געזען אז מ׳רעדט לכאורה פון בעיסיק דאווענען נישט בציבור. דאס הייסט, א מענטש איז בראש האילן, בראש העגלה, א מענטש איז אין זיין בעט. אפגערעדט אז די ברכות וואס דער רמב״ם האט געזאגט קלאר טוט מען נישט אין בית המדרש. סאו ביז דערווייל האבן מיר גערעדט וועגן מענטשן וואס דאווענען אינדערהיים. און אזוי איז אויך משמע פון “הולך בדרך”, דאס איז דאך אלעס מענטשן וואס זיי דאווענען אליין ווען זיי זענען אויפ׳ן וועג. דא גייען מיר רעדן די ערשטע מאל פון דאס וואס אונז קענען אלס דער מעמד הדאווענען, מ׳קומט אין בית המדרש דאווענען תפילת הציבור.

און ס׳הייבט זיך אן מיט דעם מצוה, מיט דעם מעלה, די עצם נושא, פארוואס זאל מען דאווענען אין בית המדרש? וואס איז די ענין פון תפילת הציבור? גייט דער רמב״ם קודם מסביר זיין וואס איז די מעלה פון תפילת הציבור, וויאזוי ס׳ארבעט. נאכדעם גייט ער אריינגיין אין די פרטים וויאזוי ס׳זעט טאקע אויס, וויאזוי מ׳ארגאניזירט די תפילת הציבור, וואס דאס איז א ביסל אן אנדערע סדר פון תפילת היחיד, יא? אבער פון דא האט אויך אויסגעקומען אז די אלעס וואס דער רמב״ם האט פריער דערמאנט, די נוסחי התפילה, איז אויך נוגע אויף תפילת יחידים. דאס הייסט, למשל פסוקי דזמרה איז נישט עפעס וואס א יחיד זאל עס נישט אויסלאזן. ס׳איז פונקט אזוי ווי אשירה לה׳, און וואטעווער דער רמב״ם האט אויסגערעכנט, תהלה לדוד פארדעם. נאכדעם, די גאנצע סדר התפילה פון אנהייב ביז׳ן סוף איז נוגע אויך פאר א יחיד, נישט נאר די שמונה עשרה. וואטעווער ס׳איז, וואס דער רמב״ם האט נעכטן אויסגערעכנט.

אבער דא איז דאך דא זאכן וואס א יחיד טוט נישט, וועלן מיר זען. ס׳איז דא חזרת הש״ץ, קדושה, וכדומה, זאכן וואס מ׳טוט נאר בציבור. אבער באופן כללי איז די סדר אויך ביחיד. יאפ.

הלכה א: תפילת הציבור נשמעת תמיד

תפילת הציבור ווערט אלעמאל נתקבל

זאגט דער רמב״ם אזוי: “תפילת הציבור נשמעת תמיד”. ס׳איז דא א פסק הלכה. ס׳איז דא הלכות פאר יודן, און ס׳איז דא הלכות פאר׳ן רבונו של עולם. דער רבונו של עולם דארף וויסן אז ווען ס׳קומט א יחיד אין ביתו מיט א תפילה, נישט אלעמאל דארף ער אים ענטפערן נאר ווי ער וויל. אבער דער וואס איז נאר ברצון, דער יחיד איז א צדיק, קומט עס קומט זיך אים. אבער א ציבור דארף דער רבונו של עולם אלעמאל ענטפערן. דאס איז א הלכה פאר׳ן רבונו של עולם.

איך מיין אז דער רמב״ם רעדט זייער הלכה׳דיג, ווייל אין הלכות תפילה פרק ד׳ האט דער רמב״ם געזאגט די זאכן וואס שטערן דאווענען. די ערשטע זאך איז געווען כוונת הלב. וואס הייסט כוונת הלב? אז מ׳דאוונט כאילו, אזוי ווי ער דרוקט זיך אויס דארט, מיין איך, אין פרק ב׳, אז ער רעדט לפני המלך, ער רעדט מיט די שכינה, ס׳איז א געוויסע מיינדסעט, ס׳איז א געוויסע מדריגה. און אויב דאווענט מען נישט אויף די מדריגה, ווערט די תפילה נישט נתקבל, אדער עט ליעסט איז עס נישט קיין תפילה וואס מ׳האט געטון כתקנה.

זאגט ער, תפילת הציבור, אפילו ס׳איז נישטא די כוונה, ס׳איז נישטא די לעוועל פון כוונה, אפילו אויב הם חוטאים, חוטאים מיינט, ס׳פעלט די טהרת הלב לתפילה, ס׳פעלט די… איך בין נישט מסכים, איך מיין אז ס׳פעלט די תנאי פון כוונת הלב, אבער פון דעסטוועגן אין הקב״ה מואס תפילתן של רבים, און דאס אליין העלפט.

ביאור: תפילת הציבור אליין איז א מין כוונה

אבער ס׳איז נישט אזוי אויפגעפרעגט, ווייל דו גייסט דאך נישט ארויסגיין פון די ווידיאו, א תפילת הציבור אליין איז א מין כוונה. דער גאנצער עולם שטייט און דאווענט, דאס הייסט אז ס׳איז דא א כוונה, וואס מ׳איז דא ביים דאווענען.

וואס ס׳שטייט אין רמב״ם איז עפעס אנדערש. ווען ער זאגט “אפילו אויב הם חוטאים, אין הקב״ה מואס תפילתן של רבים”, איז דער טייטש פשוט אז דער אייבערשטער ענטפערט נאר פאר צדיקים. א רשע דאווענט אז דער אייבערשטער זאל אים טון תשובה, אדער אנדערע זאכן וואס ער דארף. יעצט האסטו מגלה געווען אז ס׳איז א דבר פשוט, תפילה מיינט נישט אז דער אייבערשטער געבט פאר פרי, ער געבט פאר ווער ס׳איז ראוי. תפילה איז א חיוב, א מצוה.

זאגט די הלכה, דאס קומט פון די גמרא וכדומה, אז… אויב דו וועסט קענען קויפן נאך איינס, ווייל מ׳גייט זיך שלאגן אויף דעם. אויב דו גייסט ארויסגיין יעדע מאל, גייסטו ארויס פון די ווידיאו. זאגט די הלכה, די הגדה, איך ווייס נישט וויאזוי מ׳רופט דאס, אבער זאגט די הלכה אז ווען א ציבור אידן דאווענען, איז פשט אז אין יעדער ציבור איז דא צדיקים, לכאורה דאס איז די סברא. אז דו האסט א חוטא, נישט יעדער איינער איז א חוטא, און מ׳קען זאגן אז אפילו די כלל, סך הכל איז נישט קיין חוטא, באופן כללי האט יעדער איינער זיינע מעלות און זיינע חסרונות. סך הכל, דער כלל קומט זיך אלעמאל, און די תפילה של ציבור העלפט אלעמאל. און די מעלה איז נישט נאר דעם.

לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור

לפיכך, לאמיר גיין ווייטער. לפיכך, יא, לפיכך, צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, אז א מענטש דארף זיך פארשטעלן, זיך מאכן א שותפות מיט די ציבור, ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור. דאס הייסט, נישט נאר די תפילה פון כללות פון די ציבור ווערט נתקבל, נאר אויב איך וויל אז מיין תפילה זאל ווערן נתקבל, גיי איך אריין אין די ציבור, און דעמאלטס כאפט זיך אריין מיין תפילה מיט די תפילה פון די ציבור. ס׳העלפט פאר די יחיד אויך, נישט נאר ס׳העלפט פאר די ציבור, ס׳העלפט אויך פאר די יחיד אז די זכות הציבור העלפט אים אז זיין תפילה זאל נתקבל ווערן. אזוי מיינעך איס די פשט.

חידוש: די ערשטע מאל וואס מ׳רעדט פון “נשמעת”

אוודאי קען מען, ווער ס׳וויל עס ראציאנאליזירן, דארף זאגן אז דאס וואס דער אייבערשטער ענטפערט נאר פאר צדיקים איז אויך א שכל׳דיגע זאך. ער האט נאך נישט אויסגערעכנט אז א תפילה נאר א תפילה פון א צדיק ווערט נתקבל. ער האט נאך נישט אויסגערעכנט אז בכלל א תפילה ווערט געענטפערט. ער האט נאך נישט אויסגערעכנט אז בכלל מען דארף ענטפערן די תפילה. דא איז די ערשטע מאל וואס מען רעדט פון נשמעת. יא? ביז יעצט האט מען סך הכל געזאגט אז ס׳איז א מצוה צו דאווענען, און נאך נישט געזאגט אז דער אייבערשטער העלפט. דאס איז די ערשטע מאל וואס מען הייבט אן צו רעדן הלכות פאר׳ן אייבערשטן, יא? איך רוף עס הלכות פאר׳ן אייבערשטן, ס׳איז פאני.

רבינו יונה: לשתף עצמו = אויך לשון רבים

און איך האב געמיינט אז דער פשט איז נישט אזא שלעכטע פשט, ס׳איז טאקע נישט אזוי שטארק פשוט. אבער ווייטער, לעולם, ס׳איז אמת אז רבינו יונה זאגט טאקע די פשט, ער זאגט אויך אז ער לייגט צו א חידוש, אז אין די שעת לשתף עצמו עם הציבור, ס׳איז פשוט מיינט עס אז מ׳זאל גיין דאווענען אין בית המדרש ווען די עולם דאווענט. אבער רבינו יונה זאגט אז ס׳מיינט אויך אז די לשון התפילה זאל זיין א לשון רבים. אזויווי מ׳זעט אין שמונה עשרה, אלעס זאגט מען בלשון רבים, מ׳זאגט נישט “רפאני”, מ׳זאגט “רפאנו”, מ׳זאגט נישט “סלח לי”, מ׳זאגט “סלח לנו”, “השיבנו”, יא? וועסטו זאגן, ס׳איז דא א חילוק פון “נו” און “ני”. מ׳זאגט נישט “שמע קולי”, מ׳זאגט “שמע קולנו”. און די פשט איז, אזוי זאגט רבינו יונה, אז דער מענטש איז בעסער מחבר, ער זאגט, “איך, נישט נאר איך דארף א סליחה, די גאנצע כלל ישראל, אלע אידן דארפן א סליחה.” איז ער זיך משתתף עם הציבור.

“כל זמן שיכול” — ווען ער קען

אקעי. אבער מ׳זעט די גדר פון די רמב״ם איז “כל זמן שיכול”. דאס הייסט, ווען ער קען דאווענען מיט׳ן ציבור, זאל ער קענען. אה, איך מיין “כל זמן שיכול” איז שוין אויך א זמן הלכה, ווייל ס׳איז דא א מצוה צו דאווענען ווי פריער. דאס הייסט, דאווענען בנץ החמה איז בעסער ווי דאווענען מיט׳ן ציבור שפעטער. און לאמיר זאגן אז דער ציבור האט א שפעטערדיגע זמן, זאל ער נאכנישט דאווענען ווי לאנג ער קען נאך דאווענען מיט׳ן ציבור. איינמאל דער ציבור האט שוין געדאוונט, גייט ער דאווענען, אבער ער זאל ווארטן אויף דעם. אבער די טייטש איז, כל זמן שיכול, ווען ס׳איז אים שייך. ס׳איז אזוי, ער זאגט נישט חייב להתפלל בציבור, ער זאגט אויב דו קענסט, דו האסט צוויי אפציעס, דו קענסט דאווענען ביחיד, דו קענסט דאווענען בציבור, זאלסטו דאווענען בציבור. אויב דו האסט נישט קיין צוויי אפציעס, איז שוין נישטא קיין שאלה. ס׳איז דאך ווייטער א חיוב פון תפילת יחיד.

ניין, אבער ס׳קען אויך זיין אז אויב א מענטש טראכט, איך זאל דאווענען ביי זיך, און ס׳גייט נאך זיין א תפילה בציבור, כל זמן שיכול להתפלל בציבור, זאל ער נאכנישט אליין דאווענען. אבער דאס איז נישט די טייטש פון די ווערטער. ניין, אבער איך זאג ווי ס׳איז נוגע כלפי הלכה, דאס איז אן אנדערע שאלה. א מענטש וועקט זיך אויף ביי ותיקין, ס׳גייט נאך זיין מנינים, זאל ער ווארטן. דאס שטייט נישט. דאס איז א שאלה להלכה, צו די מעלה פון תפילה בציבור איז גרעסער פון די מעלה פון תפילה בזמנה. דארף מען פרעגן אן עקסטערע שאלה. יא, אבער איך מיין אז דאס שטייט נישט דא. דא שטייט נאר פשוט, לפיכך ווען ער קען נישט. אויב ער קען נישט, איינער האט, אזויווי דער רמב״ן ברענגט, הכל לשם שמים, איינער האט א וויכטיגערע זאך, און ער קען נישט גיין אין בית המדרש, זאל ער דאווענען. דער רמב״ן זאגט אז ס׳איז א מחלוקת.

לעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת

לעולם, אה, נאכדעם זאגט דער רמב״ן נאך א זאך. לעולם, חוץ די תקנה פון דאווענען בציבור, איז דא נאך א חשוב׳ע זאך פון דאווענען אין א בית המדרש. לעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, א מענטש זאל אייביג קומען צו פרי צו שחרית און ביינאכט צו מעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת. די תפילה פון א מענטש ווערט נישט געהערט בכל עת, אלעמאל, אלא בבית הכנסת.

דאס מיינט צו זאגן, די בית הכנסת דא וואס ער וויל דא זאגן, בית הכנסת דא מיינט נישט דווקא בציבור, ווייל אפילו א מענטש דאוונט אליין, זאל ער עס ענדערש טון אין א בית המדרש. יא, דאס קען זיין. אבער לכאורה פון די לשון “בכל עת” מיינט צו זאגן אלא בבית הכנסת שהוא של ציבור מתפללים. ווייל אויב וואלט דאס געווען אן ענין פון א געאגראפיע, א פלאץ וואו די בית הכנסת איז, וואלט געשטאנען “בכל מקום”. ניין, “בכל עת” מיינט ווען א מענטש דאוונט, נאר אין בית הכנסת וואס איז פשוטו של מקרא. נאכאמאל, “בכל עת” איז טייטש, אז געווענליך ווען דו דאוונסט, אמאל ענטפערט דיר דער אייבערשטער, אמאל ענטפערט ער דיר נישט. און זאגען אז ס׳איז דא אן ענין מיט דאווענען, נישט אז ס׳דאווענען מיט דאווענען.

תפילה בבית הכנסת: “שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת”

הלכה: תפילה בבית הכנסת – “בכל עת”

די תפילה פון א מענטש ווערט נישט געהערט בכל עת אלא בבית הכנסת.

דאס וואס זיי ווילן דא זאגן, א בית הכנסת דא מיינט נישט דווקא בציבור. אפילו א מענטש דאוונט אליין, זאל ער עס ענדערש טון אין א בית המדרש.

אבער לכאורה פון די לשון “בכל עת” מיינט עס צו זאגן “אלא בבית הכנסת”, דאס איז חשוב ווי א ציבור מתפללים. ווייל אויב וואלט עס געווען אן ענין פון א געאגראפיע, א פלאץ וואו די בית הכנסת איז, וואלט געשטאנען “בכל מקום”. ניין, “בכל עת” מיינט אז ווען א מענטש דאוונט דארט אין בית הכנסת, איז חשוב ווי א ציבור מתפללים.

בכל עת איז די טייטש אז געווענליך ווען דו דאוונסט, אמאל ענטפערט דיך דער אייבערשטער און אמאל ענטפערט ער דיך נישט, אזוי ווי מ׳זאגט לגבי די ציבור. אויב דו דאוונסט אין בית הכנסת, ענטפערט ער דיך אלעמאל. דאס איז די טייטש פון “בכל עת”.

פשט׳ער טייטש: “ישכים ויעריב לבית המדרש”

אבער איך מיין אז פשוט׳ע טייטש מיינט עס… די גמרא זאגט אז מ׳זאל גיין אין בית המדרש, זאל מען זיך אנשטרענגען. פשוט׳ע טייטש מיינט עס אזוי: א מענטש זאגט, “איך גיי נישט, ווייל איך ווייס נישט צו ס׳איז דא א מנין צו נישט.” זאגט ער, “ניין, קודם כל, אינדערפרי און ביינאכט גיי אין בית המדרש. דו וועסט זען אז ס׳וועט זיין א מנין, וועסטו מיטדאווענען. אויב נישט, וועסטו דאווענען אליינס.”

איך מיין אז דווקא די אידייע פון די הלכה אז מ׳זאל דאווענען אין בית המדרש אפילו אן א ציבור, ס׳איז אמת אז ס׳איז דא אזעלכע וואס פארטייטשן די הלכה, אבער איך ווייס נישט אויב די לשון “ישכים ויעריב” מיינט דאס. ער זאגט אז מ׳זאל גיין יעדן טאג אין בית המדרש, ווייל געווענליך איז דארט דא א מנין. אזוי מיין איך.

די הלכה שאפט דעם מנין

אמאל, דו דארפסט טראכטן, וויאזוי ווערט א מנין אין בית המדרש? ווייל אויב יעדער איינער זאגט, “אפשר איז נישט דא קיין מנין, איך קום נישט,” דארף מען זאגן א הלכה פאר יעדער איינער זאל גיין אין בית המדרש, אזוי וועט טאקע ווערן א מנין אין בית המדרש. נישט אז יעדער איינער זאל זאגן, “איך בין נישט מחויב, און אויב איך וועל נישט קומען קען איך נישט קומען, און ס׳וועט נישט זיין קיין מנין.”

אונז קוקן עס אן זייער שטארק אזוי ווי א זייגער, זיבן אזייגער דאוונט מען. אבער אמאל האט מען געלעבט מיט “נעיטשער”. דער האן האט געקרייט, ס׳איז געווארן צופרי, איז מען געגאנגען אין בית המדרש. דאס איז די טייטש “ישכים” – ווען ס׳איז צופרי זאלסטו גיין אין בית המדרש. און ווען ס׳ווערט טונקל, ווייסטו אז יעצט קען מען זיך נאך צוזאמקומען פאר מנחה-מעריב, גיי אין בית המדרש.

אבער ער זאגט אז די הלכה, דאס איז די הלכה וואס מאכט אז ס׳זאל טאקע זיין א מנין אין בית המדרש. ס׳איז דא אסאך מענטשן, און אלעמאל זאגסטו אז ס׳איז געווענליך דא, אבער דאס איז די הלכה.

צוזאמענבינדן מיט תפילת הרבים

סאו די הלכה, די שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, איז ממש די זעלבע הלכה ווי תפילת היחיד. אויב איז דא חטאים, איז דער אייבערשטער יום אין מעת. אבער תפילת הרבים נישט. דאס איז די זעלבע זאך.

איך מיין אויך, עס קען זיין אפילו אויב ס׳איז נישט דא קיין דין תפילת הרבים, איז אבער נאך אלץ דא א שטיקל תפילה פון… ס׳איז נישט דא קיין מנין וואס האלט ביי די זעלבע פלאץ, אבער ס׳איז דא צען מענטשן אין ביהמ״ד וואס דאווענען, יעדער דאווענט זיך זיינס.

אקעי, אמת, ס׳איז דא אפילו וואס זאגן אנדערע זאכן, ס׳שטייט אין די גמרא אז מ׳זאל דאווענען אינדערהיים, אויב ער קען נישט גיין אין ביהמ״ד, זאל ער דאווענען אינדערהיים אין די צייט וואס דער ציבור דאווענט, ס׳איז דא אלע מיני וועגן וויאזוי זיך צו קאנעקטן מיט די ציבור.

“עשרה ראשונים”

אבער איך מיין אז ער ברענגט אז די גמרא פון “ישר כחם ויאריך ימיכם” וואס הייסט אויך אז ס׳וועט זיין “עשרה ראשונים”. איך מיין “עשרה ראשונים” איז נישט קיין מעדזשער, ס׳מיינט צו זאגן ווייל ס׳דארף דאך איינער זאל מאכן א ביהמ״ד, אז דאס מאכט אז ס׳זאל זיין א מנין, אז דער עולם שטייט אויפן טעלעפאן און דער גייט ווארטן אז ס׳וועט זיין צען מענטשן.

די הלכה איז געשריבן געווארן פאר די בלאק, די בלאק, זיי זענען אלע צען אידן, זיי זאלן אלע גיין אין ביהמ״ד אין דער פרי און מאכן מנין. ס׳איז שטימט זייער גוט.

הלכה: “שכן רע” – ווער עס גייט נישט אין בית הכנסת

קוק די נעקסטע שטיקל, זאגט ווייטער דער רמב״ם, דאס איז שוין אויך א סאושעל שטיקל, ווייטער די חסד פארן…

זאגט דער רמב״ם אזוי, איינער וואס האט א ביהמ״ד אין זיין שטאט, און ער גייט נישט אריין מאכן זיכער אז ס׳איז דא א מנין, נאר ער דאווענט זיך ווען ס׳איז דא א מנין, ער איז א שכן רע.

מ׳רעדט נישט דא פון… ס׳איז נישט קיין דין אין הלכות תפילה, ס׳איז א דין אין הלכות משתתף זיין מיט׳ן ציבור. מ׳קומט אין ביהמ״ד, מ׳איז סטאק דער זיבעטער, און נאר מ׳איז דא א צענטער.

ר׳ יואל, איך האב נגיעות, איך ליין דאס, איך קען נישט גלייבן די הלכה. איך האב אויך די זעלבע נגיעות.

ס׳שטייט אזוי, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע. ס׳שטייט נישט אז ער דאווענט נישט מיט מנין. ער האט א ביהמ״ד אין זיין שטאט, וואס איז דאס? א פלאץ וואו מ׳קען דאווענען אין זיין ביהמ״ד, ער גייט נישט אהין דאווענען, ער ווערט אנגערופן א שכן רע.

צוויי חסרונות

דאס הייסט, אזא מענטש טוט צוויי חסרונות: איינס, ער פאלגט נישט די מצוה פון דאווענען מיט׳ן ציבור. ס׳קען זיין אז ער דארף טאקע נישט, ווייל ער איז נישט קיין חוטא, ער איז א פיינער איד. אבער עט ליעסט איז ער א שכן רע, ווייל יעצט גייט מען זיך מוטשען אין ביהמ״ד, און ער איז נישט קיין חלק פון די ציבור.

פסק הלכה: אפילו ווען ס׳איז א ספק מנין

איך האב אויך נגיעות, איך וויל צולייגן נאך איינס. פסק הלכה אין דעם, אז דאס מיינט אפילו אז ער זאגט, דא איז דאך דא א ספק מנין, ווייל איך האב נאר דא צען, ס׳איז נאר דא צען יונגעלייט וואס וואוינען אין דער שטאט, און איך דארף אלעס אנקומען, ער וויל זיין זיכער, ער איז דאך מעכב אז זיינע אייגענע איברים…

די גאנצע מעלה פון תפילה בציבור איז אז מ׳איז מעכב נישט זיין באקוועמליכקייט, נאר מ׳גיבט זיך אוועק פאר׳ן ציבור.

קומט ער אהער און זאגט, ניין, איך וויל יא האבן די תפילה בציבור, ממילא קום איך נישט קיין מאל אין מיין געגנט׳ס בית המדרש, איך גיי ערגעץ אנדערשוואו ווייטערס, ווייל דארט האב איך בעסער ליב צו דאווענען, און דער עולם דא מוטשעט זיך. דאס איז טאקע א שכן רע, טאקע א שכן רע, דער אמת.

דיגרעסיע: רבי׳ס און לאקאלע שטיבלעך

און לאמיר עס אביסל אויסברייטערן, ס׳איז דא רבי׳ס וואס זאגן, מיר זאמלען אפ אונזערע חסידים, מיר זענען די חסידים, מיר מאכן אן עקסטערע שול. און ס׳איז דא רבי׳ס וואס זענען מקפיד אויף די רמ״א, און זיי זאגן, מ׳זאל זיך נישט מרחיק זיין, ס׳זאל קומען איינער און ער וועט געבן א קוויטל, און ער וועט זאגן, איך גיי יעצט צוזאמרופן יעדע שכן פון די נעקסטע צוואנציק גאסן, און איך מאך א קליינע שטיבל פון פופצן פון מיינע חסידים, און זיי זאלן נישט דאווענען אין די לאקאלע גוטע בתי מדרשים. אקעי, דאס איז אן אנדערע חקירה, ס׳איז א שמועס פאר זיך. ניין, דאס איז איינער פון די טריישאות פון די בית הכנסת בעירם, מ׳רעדט נישט פון וועם מ׳רעדט.

איך ווייס מיין זיידע, מיין עלטער זיידע איז געווען א בעלזער חסיד, ער איז געווען א שטיקל עסקן אין די בעלזער שטיבל אין וויליאמסבורג, און איך האב געזען אין זיין היים אסאך בריוון, אפאר בריוון פון די בעלזער רב, פון די גבאי פויגל, ער שרייבט אז די רב, ווען מ׳מאכט די שטיבל, די רב בעט זיך זייער שטארק נאך צו די שטיבל פון בעלזא, נישט צו נאנט צו די סקווירא שטיבל – די סקווירא רבי איז געווען א בעלזער אייניקל – און ער זאל זיין זייער מקפיד זיין אז מ׳נעמט נישט צו חס ושלום קיין מנין פון די סקווירא רבי. סאו, יא, ס׳איז געווען רבי׳ס וואס האבן זיך גערעכנט אויך מיט אנדערע רבי׳ס א מנין. אקעי, זייער גוט.

“מדוע באתי ואין איש”

עניוועיס, די עובד את בוראו, ווי מיין פעטער איז געקומען רעדן מיט מיין טאטן אין בית המדרש, ער האט נאכגעזאגט די משנה, אז ווען איינער קומט אין בית המדרש, די גמרא אין ברכות, די אייבערשטער קומט אין בית המדרש און ער זעט אז ס׳איז נישטא קיין מנין, מדוע באתי ואין איש. פארוואס איז נישטא אפילו איין מענטש? ווען ס׳איז דא איין עכטע איש וואלט שוין געווען, וואלט שוין געמאכט, וואלט שוין געטון.

הלכה: מצוה לרוץ לבית הכנסת / אל יפסיע פסיעה גסה

זאגט די רמ״א ווייטער, מצוה לרוץ לבית הכנסת, ס׳איז א מצוה צו לויפן אין בית המדרש אריין. מ׳דארף זיך משכים זיין, מ׳דארף אויפשטיין פרי, און מ׳דארף אויפטון מיט א זריזות, שנאמר “נידעה נרדפה לדעת את ה'”. מ׳האלט שוין נאך מודה, מ׳ווייסט שוין, יעצט גייט מען לויפן אין בית המדרש דינען די אייבערשטן.

וכשיוצא, פארקערט. כשיוצא מבית הכנסת, אל יפסיע פסיעה גסה, ער זאל נישט לויפן, ער זאל נישט וואקן אפילו מיט א גאוה, אלא ילך מעט מעט, ער זאל וואקן איידל, רואיג.

דער מנוח׳ס וואָרט

סאו דער מנוח זאגט, ער זאל עס אוועקגיין פון בית המדרש. און ער וויל דורך זאגן, ווייל ער הייסט זיך מנוח, זאגט ער אזוי, אז ווען א מענטש גייט צו זיין מקום מנוחה, לויפט ער, ווייל שם ינוחו יגיעי כח, דארט איז ער רואיג. און ער גייט ארויס, ער וויל דאך וואלטן דארט געבליבן.

זאגט ער, איינער האט שכל, פארשטייט ער אז אין בית המדרש, דארט וויל ער זיין, אינדרויסן דארף ער זיך מוטשען און צו, ער לויפט אין בית המדרש, ואון ער גייט ארויס רואיג. וואס איז די מיינונג? אין בית הכנסת.

דער מענטש וואס לויפט ארויס איז דער זעלבער וואס שטייט ביים טיר

דער זעלבער מענטש וואס לויפט א פסיעה גסה שטייט אויך לעבן די טיר, ער כאפט די ערשטע… ער זאל קענען שנעל ארויסלויפן. ס׳איז נישט קיין המשך. מ׳זאל זיין אין בית המדרש מיט א קביעות, מיט א שמחה.

הלכה: שיעור שני פתחים – יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל

אקעי, ווען, כשנכנס. איז די אכרון שיעור שני פתחים, ואחר כך יתפלל. ער זאל זיך נישט טרעפן פון די גרויסע גאס ביז דירעקט אריין אין די סענטער פון די בית המדרש, ווייל מען דארף זיך, ס׳איז א הכנה דרבה, מען דארף האבן א פלאץ אינדרויסן זיך צו זיין גרייט פאר די בית המדרש.

דרך שני פתחים אדער שיעור שני פתחים?

איך מיין אז ער זאל נישט שטיין ביי די טיר, ער זאל אריינגיין טיף אריין אין בית המדרש אזוי גרויס ווי שני פתחים, אזוי. ס׳איז דא א גמרא וואס ער שמועסט, איז עס דרך שני פתחים אדער שיעור שני פתחים?

אבער מ׳קען הערן אין פשטות פשטות, ס׳איז דא א קליינע צימערל, מ׳קומסט אריין, ס׳איז ווינטער און דיין גלעזער איז פארשנייט, קום נישט אריין אין ביהמ״ד ווי א אורח, קום אריין אין ביהמ״ד ווען דו ביסט שוין גרייט צו דאווענען.

לא יראה מזוזות פתחי, די פתח פון פתחי, מיין טיר, די טיר פון די בית המדרש, וואו דער אייבערשטער איז, גייט מען דורך מזוזות, מ׳גייט דורך צוויי טירן.

ניין, אבער דער טייטש איז, אני מיין אז דער טייטש לויט וואס שטייט אין רמב״ם שיעור שני פתחים, דער טייטש איז, נישט אז דו דארפסט נישט האבן אין די בית המדרש צוויי טירן, דו מוזט נישט האבן צוויי טירן.

נישט זיצן ביים טיר

די ווארט איז, ס׳איז דא מענטשן וואס זיי קומען אין בית המדרש, דו זעסט, ער שטייט אלעמאל גלייך ביים טיר. פארוואס? אויף צו ווייזן, איך דארף האבן א פלאץ צו זיין גרייט. ס׳איז דא איינער וואס האט זיין פלאץ ביים טיר, ער שטייט דארט אין די זייט, מ׳זאל אים נישט קענען פרעגן.

רעד איך צו איינער וואס, אסאך מאל זעט מען מענטשן קומען די וואכן צו מנחה, יא, ער שטייט גלייך ביים טיר. פארוואס? ווייל איך בין נאר האלב וועגס אין בית המדרש, איך באלאנג נישט דא. ניין, גיי אריין, טרעף א טיש, זעץ דיך אוועק, וואטעווער, דאס איז די, ס׳איז מער אזא, ס׳איז דאך דא מענטשן וואס שעמען זיך, ואון אפשר די ווארט איז וואס דו האסט געזאגט.

אה, איך האב געטראכט מיט דעם, אז ס׳איז דא אסאך מאל, ס׳איז דא איינער מאכט א מסיבה, איך ווייס נישט וואס, און אלע מענטשן בלייבן אין די בעק טישן. ער זאגט, “רוקט אייך אריין, רבותי, רוקט אייך אריין.” וואס איז? ער שטייט זיך אזוי ווי אזא… גיי אריין צווישן די פסחים. איך הער. איך מיין אז דאס איז דער פשט.

ער זאגט, רבי נחמן זאגט, אז דא אפשר… ס׳ווענדט זיך אויב דו זאגסט אז ס׳איז דא א פארצימער, א פאליש, טאקע פאר דעם איז עס געמאכט, אז דער וואס וויל שטיין אינדרויסן זאל שטיין אין פאליש. דו זאלסט נישט ליידיג שטיין אין א ווינקל. ס׳איז נישט קיין גוטע דין אז מ׳זאל זיצן נעבן די טיר.

מענטשן מיינען אז ס׳איז אן ענוה צו זיצן אין די בעק טיש

ס׳איז די זעלבע זאך ווי מיט די פסיעה גסה. דער זעלבער מענטש וואס לויפט א פסיעה גסה שטייט אויך לעבן די טיר, ער כאפט די ערשטע… ער זאל קענען שנעל ארויסלויפן. ס׳איז נישט קיין המשך. מ׳זאל זיין אין בית המדרש מיט א קביעות, מיט א שמחה.

יא, איך טריי. זעסט, ס׳איז נישט קיין ענין, מענטשן מיינען אז ס׳איז אן ענווה צו זיצן אין די בעק טיש. די בעק טיש מיינט צו זאגן אז דו ביסט האלב וועגס אין בית המדרש. זעץ זיך אריין צווישן די פסחים.

היינט האבן מיר געזאגט, נישט צווישן די פסחים, מאך נישט קיין צוויי טישן. זעץ זיך אריין. מאך נישט אז ס׳זאל זיין א טיש ביאהיינד דיך, א רודער. ווייל נישט, אזוי ווי ער זאגט, ווען ס׳קומט א מענטש, איך בין א מגיד שיעור, ס׳קומט א מענטש צו א שיעור, ער רוקט זיך אין די בעק. פארוואס זיצט ער אין די בעק? ער דארף קענען ארויסלויפן אינמיטן. נו, פיין, אויב דו דארפסט ארויסלויפן, לויף ארויס. אבער זעץ זיך אוועק דא. זיי א פלייער.

הלכה: בית המדרש גדול מבית הכנסת

יעצט קומט אן ענין, בית המדרש. מיר האבן גערעדט וועגן בית הכנסת. בית הכנסת דער טייטש, א פלאץ וואו דער עולם קומט זיך צוזאם. כנסת איז מלשון כנסיה, יא, מ׳קומט זיך צוזאם צו דאווענען. בית הוועד, בית הכנסת, די פלאץ וואו מ׳איז זיך פארזאמלט.

בית המדרש – מקום החכמים

אבער חוץ פון דעם איז געווען, היינט איז נישטא די מציאות אזוי שטארק, אבער חוץ פון דעם איז געווען אזא זאך, א בית המדרש, מדרש מיינט וואו מ׳איז דורש, וואו מ׳פארשט ארויס די תורה. איך מיין אז מדרש היינט האבן מיר געטייטשט, דורש מיינט נישט לשון דרש׳נען צו די ציבור. דורש מיינט אזוי ווי מחקר, פארשן. דורש אליין. מ׳וואלט עס גערופן א בית המחקר. מ׳פארשט. מ׳פארשט אויס די תורה, און דארט לערנט מען.

ס׳איז דא צוויי בתי מדרשים. ס׳איז דא וואו ס׳איז דא א שטענדער און איינער לערנט זיי פאר, און ס׳איז דא… אונזערס איז מער א בית הכנסת, אזוי ווי ער זאגט, געווענליך. בית הכנסת לערנט מען דאך אויך.

בית המדרש איז די פלאץ וואו די יחידים, די תלמידי חכמים, זענען פארשן אויס די תורה. בית מדרשו של אברהם אבינו, בית מדרשו של שם ועבר. איך מיין אז ס׳איז נישט געווען א פלאץ וואו מ׳האט געגעבן א שיעור. האט מען געמאכט די שיעור אין בית המדרש. ניין, די שיעור איז געווען אין בית הכנסת. בית המדרש מיינט די אקאדעמיע, די מקום החכמים.

פארשטייט זיך אז די מקום החכמים איז חשוב׳ער פון א מקום עם הארץ. דאס מיינט די הלכה, בית המדרש גדול מבית הכנסת. די מקום החכמים, די שטיבל ווי די רבי, ווי די חכמים לערנען, די כולל, דארט איז אוודאי א גרעסערע קדושה ווי דארט.

גדול מיינט חשוב׳ער. חשוב׳ער, מער הייליג, איך ווייס נישט וויאזוי מען וויל עס זאגן, יא. חכמים גדולים אפילו של עולם בעירם ובבית הכנסת.

תפילת ציבור: בית המדרש, מהות תפילת ציבור, ודינים שבעשרה

בית המדרש חשוב׳ער פון בית הכנסת

ס׳איז נישט געווען א שיעור, האט מען געמאכט די שיעור אין בית המדרש. ניין, די שיעור איז געווען אין בית הכנסת.

בית המדרש מיינט די אקאדעמיע, די מקום החכמים. איז פארשטייט זיך אז די מקום החכמים איז חשוב׳ער פון די מקום העם. דאס מיינט די הלכה. בית המדרש איז גוט, און בית הכנסת… די מקום החכמים, די שטיבל ווי די רבי, wie די חכמים לערנען, די כולל, דארט איז אוודאי א גרעסערע קדושה ווי דארט. איך מיין אז דארט מיינט חשוב׳ער. חשוב׳ער, מער הייליג, איך ווייס נישט וויאזוי מ׳וויל עס זאגן, יא.

“חכמים גדולים שבאותו הדור, ובתי כנסיות הרבה היו להם”, זיי האבן געהאט מערערע בתי כנסיות וואו מענטשן זענען געקומען דאווענען. אה, דאס איז א לשון וואס שטייט אויף וועמען? חכמים גדולים. דער רמב״ם וויל נישט זאגן זייער נאמען, ווייל ער מאכט מיר נישט זאגן די נאמען, ווייל איך וויל דיר עפעס זאגן. “והיו להם בתי מדרשות הרבה, והיו מתפללין בהם”, זיי האבן געדאוונט נאר דארטן.

רבי אמי ורבי אסי, ס׳איז געווען דרייצן בתי כנסיות בטבריה, זיי האבן געדאוונט נאר ביי די עמודים דארט ווי זיי האבן געלערנט. ביי די עמודים דארט ווי זיי האבן געלערנט. “ולא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין בו בתורה”, נאר וואו זיי האבן געלערנט.

מחלוקת ראשונים: תפילה ביחידות אדער בציבור?

אבער דער רמב״ם לייגט דאך אריין א תנאי, “והוא שיתפלל שם תפילת צבור”. דאס הייסט, ס׳איז נישט אזוי קלאר, ס׳איז דא א מחלוקת ראשונים וויאזוי מ׳לערנט די גמרא. דו ווילסט זאגן אז ס׳מיינט אז זיי האבן געלערנט, זיי האבן נישט געגאנגען אין בית הכנסת, זיי האבן געדאוונט ביחידות, ווייל זיי האבן געהאלטן אז די מקום וואו זיי לערנען איז חשוב׳ער פון די תפילה. אבער דער רמב״ם לערנט ניין, ס׳איז געווען א מנין אין בית המדרש, איז אויך געווען א מנין. די ווארט איז אז זיי האבן געדאוונט אין יענעם מנין, ווייל זיי האבן נאכגעגאלט די קדושה. ס׳דארף זיין א תפילת הציבור אין בית המדרש. אבער… מ׳דארף… יא, גוט.

פראקטישע נפקא מינה: ווער געהערט אין בית המדרש?

גייען מיר ווייטער. “קריאת התורה בתפילת הציבור”. גייען מיר גיין ווייטער. שוין, עד כאן האבן מיר געלערנט די מעלה פון תפילת הציבור, אז די תפילת הציבור איז זייער חשוב, און מ׳דארף גיין אין בית המדרש, אין בית הכנסת, אדער אויב ס׳איז דא א בית המדרש. קען זיין אז די חכמים, מילא, יעדער איינער קען גיין אין בית המדרש. אבער וואס איז דא א בית הכנסת?

איך האב געטראכט דאס, די בית המדרש, רבי אמי ורבי אסי זענען געגאנגען דאווענען דארטן וואו זיי לערנען, ווייל ס׳איז געווען זייער מקום קדוש, ס׳איז געווען א פלאץ וואס איז הייליג, ווייל זיי דאווענען דארטן און לערנען דארטן. סאו א תלמיד חכם האט א פלאץ אין בית המדרש, זאל ער גיין דארטן דאווענען. אבער אן עם הארץ זאל בלייבן אין די בתי כנסיות פאר א ריזן, ווייל דארטן איז וואו דו באלאנגסט. אז דו לערנסט נישט דא, כאפסטו זיך נישט מיט א היטש מיט די זכות פון די בית המדרש.

מ׳קען לערנען אזוי, אז ס׳איז א מקום קדוש. סאו דער רמב״ם האט געזאגט משה רבינו׳ס א פלאץ וואו אידן דאווענען ווערט הייליג די פלאץ, אבער די פשטות, דער חכם זאל קומען דאווענען אין בית המדרש, ווייל דאן איז די יראה, ער לעבט, ער פייערט. סאו רבי אמי ורבי אסי, אהיכא דהוו גרסי, וואו זיי האבן געלערנט, און דער רמב״ם זאגט אויך, שכל עוסקים בה בתורה, יא? סאו מקום קבוע עוסקים בו בתורה, מען קען עס לערנען די פלאץ וואו אין יענע בית המדרש האבן זיי געלערנט, אבער ער מיינט דא אין די פלאץ וואו די חסידים האבן געלערנט. זייער גוט.

דאס איז די מקור אז די משגיחים, אז א ישיבה בחור דארף דאווענען אין זיין ישיבה. און סתם דאס איז נישט פארוואס די רבי׳ס וואס האבן געדאוונט אין א שטיבל, האבן געדאוונט אין א שטיבל, זיי האבן געהאט דארטן, דארטן טוען זיי עבודת השם א גאנצן טאג, זיי האבן מקום קבוע פון אידן. למשל דא, דא אידן׳ס לערנען דארפן מאכן… לויט די רבי׳ס דארפן דא מאכן א מנין, אדער און אנדערע שוין, איז ער בעסער אפילו דא צו דאווען די יחידות.

דיסקוסיע: וואס מיינט “תפילת ציבור”?

און ס׳קען אפילו זיין, “ושם יתפלל תפילת ציבור” קען אויך גאר מיינען אז ער דאווענט די מין דאווענען וואס א עוסק בתורה קען.

Speaker 2: איי, יא, דאס איז שוין אזא תירוץ, אזוי ווי דו ווילסט מיר ארייננעמען, מ׳דאווענט די עוסק בתורה פאר׳ן עמוד.

Speaker 1: “ושם יתפלל”, וועלכע מין דאווענען? תפילת ציבור! די דאווענען וואס איז שמונה עשרה איז דער בעל תפילה הויך קול רם, און די אנדערע עונים אמן. אז דאס איז די טייטש תפילת ציבור, דרך אגב, אז דער תפילת לחש איז נישט עמטליך תפילת ציבור, דאס וויל איך מחדש זיין דא. תפילת בציבור איז די טייטש, נישט פשט אז צען מענטשן דאווענען יעדע איינער פאר זיך עקסטער צוזאמען מיט די ציבור. דא, ציבור, מ׳דאווענט עס זיין, עס הייסט איינער דאווענט אינער אינער אינער דאווענען, ווייל אין תפילת יחיד האט דער רמב״ם געזאגט צריך להשמיע לאזנו, ס׳איז נישט קיין שתיקה וואס מען ליינט. דער רמב״ם האט געזאגט אז ס׳איז נישט גענוג אזוי ווי מען ליינט קודראם א טיפר. ס׳דארף זיין ביי שמואל לאזנו. דא איז בהכל שומן, ס׳איז זייער אינדערשט, ווייל תפילת היחיד דארף ער ארויסברענגען משמיע לאזנו.

Speaker 2: יא, יא, אוודאי, דאס איז בלאך, ער הערט אויס.

Speaker 1: יעצט, וואס מיינט תפילה בציבור?

Speaker 2: ניין, איך זאג א טראפ מער. איך זאג אז ס׳זעט מיר אויס אז די עיקר תפילה איז הערן די ווערטער פון תפילה. אוודאי, אוודאי. ווען מ׳הערט פון די בעל תפילה הערט מען די בעל תפילה, און ווען מ׳הערט אליין הערט מען משמיע לאזנו, ער הערט זיין אייגענע דאווענען.

Speaker 1: איך בין נישט מסכים. איך בין נישט מסכים.

Speaker 2: מ׳קען הערן אז די קריעה איז ביידע זאכן צוזאמען. ס׳איז א שיעור אין די קריעה.

Speaker 1: תפילה בציבור איז די טייטש אז מ׳דאווענט צוזאמען מיט א ציבור. וואס מיינט מ׳דאווענט צוזאמען מיט א ציבור? מ׳הערט אויס דארט איינער וואס זאגט פאר פאר יעדעם.

Speaker 2: רייט. אבער איך זאג ביי תפילת יחיד האט ער געזאגט וויאזוי ער איז משמיע לאזנו, איז קען זיין דאס איז די עיקר פון יוצא זיין, מיט׳ן הערן די קולות, משמיע לאזנו, משמיע לאזנו.

Speaker 1: איך בין נישט מסכים. איך בין נישט מסכים. נישט שטימט.

הלכה ד: כיצד תפילת הציבור

“ואין עושין כן”. ווער איז ציבור? א ציבור מיינט צען. ואין עושין כן, דאס מיינט צו תפילה בציבור.

Speaker 2: ניין, ער וויל זאגן אז תפילה בציבור מיינט אז איינער זאגט הויך און די אנדערע הערן אויס. וואס טראכטסטו, אז איך וועל זאגן הויך און דו וועסט אויך זאגן הויך? ניין, מ׳מאכט נישט קיין תפילה בציבור ווי לאנג ס׳איז נאכנישט דא קיין צען.

Speaker 1: איך האב עס אים געזאגט. תפילה בציבור איז א סארט מהות, א סארט וועג וויאזוי מ׳דאווענט. נישט אז יעדער איינער דאווענט פאר זיך, נאר מ׳דאווענט בציבור. אבער כדי מ׳זאל מאכן אזא סארט תפילה בציבור, האבן די חכמים געזאגט, האט די רבונו של עולם געזאגט, אז מ׳מאכט… פארוואס דאס פאסט נישט? א ציבור דארף זיין על כל פנים צען מענטשן, נישט עפעס אזוי. שליח ציבור אחד מהם. יא, דאס הייסט ס׳דארף דאווענען ניין מענטשן חוץ פון די שליח ציבור. גוט.

ווייטער.

Speaker 2: אזוי גייט די רמב״ם, אפילו הויך מקצתן.

Speaker 1: יא, ס׳שטייט זייער וויכטיג, ער ברענגט טאקע אזוי, ס׳שטייט אין די פוסקים און אנדערע, אז דאס וואס צען מענטשן, די תפילת לחש איז נישט תפילה בציבור. דאס וואס צען מענטשן דאווענען די זעלבע צייט, דאס מיינט נאך נישט תפילה בציבור. תפילה בציבור מיינט נאר אז איינער רעדט און די אנדערע הערן אויס.

דיסקוסיע: שומע כעונה אן צען

Speaker 2: ס׳איז דא א נפקא מינה להלכה למעשה, למשל, אז אויב פינף מענטשן שטייען צוזאמען און איינער זאגט הויך די שמונה עשרה און די אנדערע הערן אויס, האבן זיי נישט יוצא געווען? זיי דארפן מאכן משמיע לאזנם אליין, אדער האט די שומע כעונה געארבעט ווייטער?

Speaker 1: דאס קען זיין, אבער ס׳איז נישט קיין תפילה בציבור. תפילה בציבור מיינט אז צען אידן הערן אויס, אדער ניין אידן.

Speaker 2: אקעי, איז דארף מען וויסן צו ס׳איז דא אן עקסטערע דין פון שומע כעונה. ס׳קומט נישט אזוי שטארק אריין דא. אבער איך פרעג צו מ׳איז יוצא אויב אפאר מענטשן זאגן צוזאמען. אבער דא איז די שאלה צו מ׳זאל עס טון, צו מ׳זאל עס נישט טון אין בית המדרש, צו דערביי פאלט אמרות. אבער דאס איז נישט שמיעת קולו, דאס איז נישט שמיעת קולו, דער עולם, יא גוט?

Speaker 1: אה, ואין עושין כן, יא, ווייל אפילו, איך וויל אביסל בעסער פארשטיין, ביי ואין עושין כן, ס׳קען זיין אז מ׳רעדט זיך דא אום בית המדרש, אום בית המדרש ווען ס׳איז דא צען שטערט מען די דאווענען און מ׳מאכט א תפילת הציבור. וואס איך מיין צו פרעגן, ואין עושין כן מיינט מ׳איז נישט קיין חיוב, אדער ס׳טייטש אז מ׳איז נישט יוצא פון הערן יענעם דאווענען אויב ס׳איז נישט בכח המסורה. נישט קיין תפילה בציבור, מ׳קען זען נאך זאכן וואס איז נאר בציבור. ציבור דארף זיין א ציבור, ציבור איז נישט גענוג דריי מענטשן, ציבור דארף זיין א שטיקל ציבור, די מינימום ציבור איז צען מענטשן, דאס איז די פראבלעם.

כבר התפללו – משלימין עשרה

וכן, זאגט ער, די צען מוזן נישט זיין צען וואס דאווענען, אפילו אויב דאס איז אין כבר התפללו, אפילו א חלק פון זיי האבן שוין געדאוונט. די הוי קומט נישט אזוי אריין. אפילו אויב די צען מוזן נישט זיין כבר התפללו ויצאו ידי חובתן, חלק זיי, ס׳טייטש ווייניגער ווי די מיעוט, ס׳טייטש די פיר פון זיי, משלימין עשרה, ושיעור רוב עשרה מתפללים, אויב רוב פון די צען דאווענען, קען זיין א מיעוט וואס דאווענען נישט און זיי זענען דארט משלים צו צען. נישט אז זיי דאווענען נישט, קיינער דאווענט נישט, לאמיר פארשטיין, קיינער דאווענט נישט, ער האט שוין געדאוונט פאר זיך, אדער ער האט שוין געהערט פון א צווייטן שליח ציבור וכדומה.

הלכה ד (המשך): זאכן וואס מען טוט נאר בעשרה

וכן נאך א זאך, נאך זאכן וואס איז דא נאר בעשרה, תפילת ציבור טוט מען נאר בעשרה. און נאך א פאר זאכן וואס מען טוט נישט נאר בעשרה. וכן, אין אומרים קדושה, מען זאגט נישט קדושה, אדער ווי אנדערע האבן די גירסא, אין אומרים קדושה דסדרא, וואס? ולא קורין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה, יא, קריאת התורה קענסטו טון וואס דו ווילסט, אבער מ׳טוט נישט קיין ברכת התורה מיט א קריאת התורה, און מ׳מאכט נישט קיין הפטרה בנביא, אלא בעשרה. די זאכן טוט מען נאר מיט צען.

הלכה ה: פורס על שמע

און נאך א פאר זאכן, וכן, לא יהא אחד מברך ברכות שמע והכל שומעין ועונין אחריו אמן, אלא בעשרה. דאס הייסט, תפילת ציבור בעיקר מיינט דאך שמונה עשרה, אבער ס׳איז דא אויך א מנהג, אז די זעלבע זאך טוט מען… ס׳איז דא עפעס וואס הייסט… אונז טוען עס נישט. אונז טוען נישט תפילת ציבור ברכות קריאת שמע, ווייל יעדער איינער זאגט זיך אליינס ברכות קריאת שמע. אבער וואס הייסט פורס על שמע? דער וואס איז פורס על שמע, אין די גמרא און אין די משנה איז דא אזא מושג וואס הייסט פורס על שמע. וואס מיינט דאס פורס על שמע? פורס על שמע מיינט אז מען מאכט תפילת ציבור אויך אויף ברכות קריאת שמע. איינער זאגט פאר די ברכות, און דער עולם הערט און ענטפערט אמן. איינער זאגט פאר ברכות קריאת שמע, חוץ שמע אליינס. די ברכות פון קריאת שמע זאגט איינער אויס פאר, און דער עולם הערט אויס און זאגט אמן. דאס טוט מען אויך נאר בעשרה. דאס איז די משנה, אין פורסין על שמע בפחות מעשרה.

קדיש ונשיאת כפים

יא. נאך א זאך וואס מען טוט נישט, ואין אומרים קדיש אלא בעשרה. נאך א זאך וואס מען זאגט נישט נאר בעשרה, דאס איז א זאך וואס הייסט קדיש. מיר ווייסן נאך נישט וואס דאס איז. אבער ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ביי פורס על שמע איז פארקערט, איז א חומרא אז יעדער יחיד זאל עס אליינס ארויסזאגן, און דא זאגט מען בכלל נישט קדיש. ענק ברענגען בכלל נישט קדיש, און ס׳איז נישט שייך ביי א יחיד. ואין כהן נושא את כפיו אלא בעשרה. יא. און די צען איז דער כהן מן המנין, אויב א חלק פון די מנין איז כהנים, קען מען מאכן נשיאת כפים.

הלכה ה (המשך): מקור פאר עשרה – עדה

זאגט אונז דער רמב״ם די סיבה אויף די אלע זאכן וואס הייסט ענינים פון ציבור, תפילת ציבור, טוט מען נאר מיט צען. פארוואס? שכל עשרה מישראל הרי הן נקראים עדה. זיי קענען ווערן אנגערופן א קאמיוניטי, אן עדה. די תורה זאגט אז רבים, וויפיל איז רבים? איז צען. אז צען ווערט אנגערופן אן עדה, אזוי ווי ס׳שטייט ביי די מרגלים, שנאמר “עד מתי לעדה הרעה הזאת”, והם היו עשרה, שהרי יהושע העדה הרעה הזאת. דאס הייסט, עדה איז געווען צופיל, די מרגלים, אבער זיי זענען נישט געווען קיין רעה. רעה איז נאר געווען די צען. ממילא זעט מען אז די מינימום עדה איז צען. אזוי איז דער פשט. אן אנדערע מקור.

But anyway, איז שוין. יעצט, נאך א זאך, “וכל דבר שבקדושה”… וועלכע דבר שבקדושה דער ישראל חצופה האט זיך נישט אויסגערעכנט? “וכל דבר שבקדושה”, יא?

רמב״ם הלכות תפילה פרק ח: תפילת ציבור — מקור פון עדה, במקום אחד, און שליח ציבור מוציא

הלכה ה (המשך) — מקור פון “עדה” = עשרה, און “כל דבר שבקדושה”

Speaker 1:

אזוי איז, “ויסורו מעל אהל העדה הרעה הזאת”, “ויסורו”, שרייבט רש״י, “יהושע וכלב”. דאס הייסט, די עדה איז געווען צוועלף מרגלים, אבער זיי זענען נישט קיין רעה. רעה איז נאר די צען. ממילא זעט מען אז די מינימום עדה איז צען. אזוי איז דער פשט. אן אינטערעסאנטער מקור.

But anyways, איז שוין. יעצט, “וכל דבר שבקדושה”, וועלכע דבר שבקדושה איז ער מסביר? “וכל דבר שבקדושה”. יא, חוץ פון דעם, חוץ פון די אלע ליסט פון זאכן וואס ער האט אויסגערעכנט, די זיבן זאכן וואס דער רמב״ם האט אויסגערעכנט וואס טוט נאר מיט עשרה גדולי ישראל וכו׳, איז בכלל, כל דבר שבקדושה זאל נישט זיין נאר מיט עשרה.

פארוואס שטייט דא אלע אנדערע תפילות וואס ער האט אויסגערעכנט, מלכיות, זכרונות, שופרות, אדער וואטעווער, ס׳איז אלעס תפילות. פארוואס שטייט דא “כל דבר”? אפשר מיינט ער צו זאגן די כלל, די כלל פון די אלע זאכן? איך ווייס נישט. לאמיר זען וואס דא… I don’t know. איך מיין אז קיינער האט נישט מיטגעברענגט די פשט דא, איך וויל זיך דענקען.

“כל דבר שבקדושה לא יהא אלא בתוך עדה מישראל”. וואס האט ער געמיינט, א חתונה? ס׳זענען דאך דא הלכות. “ונקדשתי בתוך בני ישראל”. אה, אבער ביי קידוש השם האבן מיר דאך טאקע אזוי, אויב ס׳איז בפני עשרה מישראל. יא, אבער וואס האט די עשרה מישראל מיט די ענין פון תפילה בצבור? ס׳האט דאך גארנישט צו טון. ס׳איז עפעס א קאנעקשן וואס דער רמב״ם זאגט דא.

ניין, ניין, ניין, wait, wait, wait. I’m sorry, I’m sorry. איך האב עס געליינט ראנג. איך האב עס געליינט ראנג. ניין, ניין, ניין. ס׳איז טאקע אזוי. דא איז דא א סיבה, די צוויי זאכן איז confusing אונז. ער וויל זאגן אזוי. וואס איז דער מקור אז ס׳איז דא אזא זאך אז מ׳טוט די אלע דברים וואס הייסט “דברים שבקדושה” ב… זאגט ער, ווייל ס׳הייסט אן עדה. זאגט ער, אבער די דברים שבקדושה דארף מען טון מיט אן עדה. און זיי זאגן אז אין עדה, ביי בני ישראל שטייט נישט די ווארט עדה, אבער מ׳זעט אז מ׳פארשטייט אז ס׳מיינט אן עדה. און קדושה, “ונקדשתי”, איז טאקע פשוט פשט מיינט “ונקדשתי” בקדושת השם, אבער ודאי מיינט מען דא נישט בקדושת, און די “ונקדשתי” איז בתוך בני ישראל. איינער וואס פייטשט אז די קדושה זאל זיין בתוך בני ישראל. דאס איז א המשך פאר די טעם, פאר די מקור. ס׳איז נישט קיין נייע הלכה. די הלכה קאנפיוזט, עס שטייט הלכה ו׳ אפילו, בעצם אפשר איז עס א טעות, איך ווייס נישט, אבער איך זע דארט אויך דא א הלכה וואס איז געווען נאך מיט דיר. אבער די פוינט איז, דאס איז די המשך, די סיום פון די לימוד. מען לערנט אויס פון עדה און קדושה אז עס דארף זיין דווקא בתוך ישראל. זייער גוט.

הלכה ו — התחילו בעשרה ויצאו מקצתן

Speaker 1:

יעצט, די אלע זאכן, יא, חלילה אדער… דאס וואס מ׳האט געזאגט אז עס דארפן צען, בעצם לכתחילה דארפן די אלע צען זיין מתחילה ועד סוף, יא, זיי זאלן נישט אוועקגיין אינמיטן. אבער טאמער, יא, מ׳האט אנגעהויבן מיט צען, אינמיטן טרעפט זיך אז ס׳איז נאר געבליבן זעקס מענטשן, פיר מענטשן געבליבן, אבער זיי זענען רובם, יגמורו, דארף מען נישט יעצט טוישן די וועג פון דאווענען. מען קען ווייטער דאווענען אזוי ווי נוסח התפילה שטייט. ס׳קען ווייטער דער בעל תפילה אנהאלטן און דער עולם זאל הערן און יוצא זיין. חזרת הש״ץ די זעלבע זאך, מ׳קען אויך… אה, מ׳דארף טראכטן צו וואס מיינט יגמורו? עס מיינט, מ׳גייט זען באלד, מ׳מאכט א גאנצע שחרית. קען זיין עס מיינט נאר מ׳גייט ענדיגן שמונה עשרה, אבער קיין קדיש נאכדעם גייט ער אפשר נישט זאגן, ווייל דאס דארף שוין אן עדה בשעת הקדושה. אזוי ברענגט ער טאקע בפירוש פון א… פון דער רמב״ם, אז למשל אויב ס׳איז עשרה און מ׳האט אנגעהויבן ברכות יוצר און ס׳איז ארויסגעגאנגען דער עולם, זאל מען זאגן יענע שטיקל, דאס הייסט מ׳זאל נישט טון די נעקסטע זאך. קדיש למשל פון נאך שמונה עשרה איז נאך א זאך, זאל מען ענדיגן די גאנצע שמונה עשרה, למשל.

הלכה ז — צריך להיות עשרה כולם במקום אחד

Speaker 1:

זאגט דער רמב״ם, “צריך להיות עשרה כולם במקום אחד, והשליח ציבור עמהם במקום אחד”. דאס הייסט, וואס מיינט דאס? דאס איז די צורת התפילה בציבור, ווי שטייט דער עולם? זאגט ער אז אלע צען מיט די בעל תפילה דארפן זיין אין איין צימער. יא, דאס איז הלכות פון קאוויד. “צריך להיות עשרה כולם במקום אחד, והשליח ציבור עמהם במקום אחד”. למשל, ווי אזוי דארף עס זיין? זאגט דער רמב״ם א דוגמא. ניין, ער זאגט א דוגמא, ער זאגט אז ס׳איז נישט נובר צו… יעצט איז הלכות וואס הייסט במקום אחד? נארמאל במקום אחד מיינט אין די זעלבע צימער. אבער ס׳איז דא יוצאים מן הכלל. וואס איז די יוצאים מן הכלל? חצר קטנה שנפתחה לחצר גדולה. ס׳איז דא א גרעסערע צימער און אין נעבן א קלענערע צימער. א קליינע היכל אין פראנט פון א גרויסע היכל. עשרה בגדולה ויחיד בקטנה, דער פון די קטנה קען זען די ניין פון די גדולה. ס׳שטייט נישט דא גארנישט וועגן זען. ס׳שטייט אז זיי דארפן מצטרף זיין צו דארט, נעמען מיט די פארפים. די קטנה ווערט בטל צו די גדולה, אבער די גדולה איז נישט צו די קטנה. אויב ס׳איז דא ניין מענטשן אין די קליינע צימער און איינער אין די גרויסע צימער, הייסט ער נישט אז ער איז אין די זעלבע צימער ווי זיי, ווייל א גרויסע צימער אינקלודט אין זיך די קליינע צימער, אבער די קליינע צימער אינקלודט נישט אין זיך די גרויסע צימער. די זעלבע זאך אויב דער שליח ציבור איז אין איין פלאץ, ער גייט מסביר זיין. די זעלבע זאך, שליח ציבור בגדולה, סארי, די ציבור בגדולה און שליח ציבור בקטנה איז ער יוצא, ווייל ס׳איז די קטנה. אבער פארקערט, ציבור בקטנה און שליח ציבור בגדולה, איז ער נישט יוצא. שהרי, און ער זאגט דא די טעם, שהרי הוא מופלג מהם, אין אזא פאל איז די שליח ציבור אפגערוקט פון די עולם, אדער די יחיד וואס מ׳האט גערעדט פריער, די יחיד וואס וויל זיך מצטרף זיין, ואינם במקום אחד.

דער רמב״ם׳ס סברא: פארוואס די קטנה איז בטל צו די גדולה

Speaker 1:

ניין, ער איז מסביר דא ביי די חצר גדולה וקטנה, שיש לגדולה פתח מכאן ומכאן. צווישן די גדולה און קטנה איז דאך דא ווענט, והרי כמה פלגיות יש מן הקטנה וואס האלט עס אפ פון די קטנה. אבער אין די קטנה, מן הפלגיות מן הגדולה, ליכא כי אם זה וזה שווה. די גאנצע ענין פון דאווענען איז דאך אזוי, אז די קטן זאל זיך מחבר זיין און זיך מבטל זיין פאר׳ן גדול. וואס ער זאגט דא איז אזוי, ביי די קטנה, אין די פיקטשער, איך ווייס נישט צו איך קען אריינלייגן די פיקטשער אין די ווידעא, אבער ער זאגט אזוי אן אינטערעסאנטע וועג. איך האב געזאגט פשוט אז די קטן ווערט בטל פאר די גדול, דער רמב״ם זאגט אביסל מער קאמפליצירט. ער זאגט כולי, ביי די קטנה, די גאנצע אורך פון די קטנה, די גאנצע זאך איז אינגאנצן אין די גדולה. ביי די גדולה, דו גייסט אויף די לינקע זייט וואו ס׳איז דא די וואנט וואס מאכט אים גרעסער פון די קטנה, דארט איז דאך נישט דא קיין קטנה. סאו די גדולה איז נישט אינגאנצן קאנעקטעד מיט די קטנה, אבער די קטנה איז אינגאנצן קאנעקטעד מיט די גדולה. דאס איז כולי דער רמב״ם׳ס אינטערעסאנטע סברא.

שאלות וואס בלייבן אפן

Speaker 1:

על כל פנים, די ווארט וואס מ׳לערנט פון די אלע זאכן איז אז ס׳דארף זיין, נישט לכתחילה, ס׳דארף זיין אין די זעלבע פלאץ. דער רמב״ם זאגט נישט אז מ׳קען שטיין אין עקסטערע פארטשעס און זיך זען, איך ווייס נישט. עס זענען פרעגן די רבנים ביי קאוויד. עממ… יא. עס טוט אויך נישט אז מ׳דארף קענען זען בכלל. עס זאגט נישט גארנישט וועגן זען. עס זאגט וועגן… אקעי, רעדט ער דא אין א פאל ווען מ׳איז יא אין א בית המדרש. וואס טוט זיך ווען מ׳איז בכלל נישט אין א בית המדרש, און מ׳קען מצרף זיין מענטשן וואס זענען… סתם אין א פעלד, וואס זענען נאנט און זיי דאווענען צוזאמען. איך דארף טשעקן דעם… דער רב רעדט נישט דא וועגן דעם.

הלכה ח — נפקא מינה: צואה בגדולה וקטנה

Speaker 1:

אקעי, וכן… אה, די זעלבע הלכה. וויבאלד די הלכה איז אז די קטנה ווערט בטלה צו די גדולה און נישט די גדולה צו די קטנה? יא. אונז האבן געלערנט… אונז האבן שוין געלערנט די מושג וואס הייסט צואה, עס קומט אסאך אריין אין אהבה. אונז האבן שוין געהאט ביי קריאת שמע וביי תפילה, אז עס איז א פאטש דאווענען… דא האסטו א מקום בתפילה ובקריאת שמע. איז אויב איז דא צואה בגדולה, אסור להתפלל ולקרוא קריאת שמע בקטנה, ווייל דער גאנצע פלאץ הייסט יעצט א מקום וואס איז נישט נקי. אבער די קטנה, אויב ס׳איז דא צואה בקטנה, קען מען ווייטער דאווענען און ליינען קריאת שמע בגדולה, ווייל די קטנה עפעקט נישט אזוי שטארק די גדולה. און לאו שמיה ריח, רבי ניסים מיר פלעגן עס לערנען.

הלכה ט — שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן

Speaker 1:

זייער גוט. יעצט גייט מען לערנען וואס געשעט ווען מיר דאווענען בציבור, צי מיר דארפן אויכעט אליינס דאווענען עקסטער. זאגט דער רמב״ם: “שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן”. די חוב וואס זיי האבן צו זאגן קדושה אדער צו זאגן תפילת שמונה עשרה, איז דער שליח ציבור טוט עס פאר זיי. “כיצד? בשעה שמתפלל”, ווען דער שליח ציבור דאווענט, “והן שומעין”, דער ציבור הערט, “ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, הרי הן כמתפללין”, הייסט עס ווי זיי וואלטן געדאוונט. זאגט דער רמב״ם: “במה דברים אמורים? במי שאינו יודע להתפלל”, איינער וואס קען נישט אליין דאווענען, זאל עס טון דורך הערן די בעל תפילה. “אבל היודע, אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו”. איינער וואס קען יא דאווענען, ער איז נישט יוצא ידי חובתו פון תפילה נאר ווען ער דאווענט אליין.

דיוק: “ועונין אמן” — א תנאי

Speaker 1:

יא. דאס דארף מען פארשטיין וועגן תפילת לחש. דאס דארף מען פריער פרעגן וועגן “שומע כעונה”, מ׳דארף וויסן וויאזוי די הלכה פון “שומע כעונה” איז נוגע, אבער ס׳זעט אויס אז ס׳איז דא א מצוה פון דאווענען אליין אויב ס׳איז דא די ענין פון שליח ציבור וואס איז מוציא אין הערן אליין. “ועונים אמן”, זעט אויך דא אויס אז עס איז ממש א תנאי דארט. ווייל דאס איז די תפילת הציבור. שומע כעונה וואלט נישט געארבעט פאר דעם זעט אויס. מען דארף זען וועלכע הלכה עס העלפט שומע כעונה. וואס זעט דא אויס. יא. דער שאל, וואס מיינט א יודע? ער איז פשוט פשט, ער קען, ער קען זאגן די עברי, ער קען געדענקען די נוסח התפילה. אוקעי, קען זיין אויך אויב איינער האט נישט געקענט מכוון זיין למשל, וואס מען האט געזאגט פריער, מען דארף אין אזא אופן קענען יוצא זיין פון די שליח ציבור. איך ווייס נישט, דער רמב״ם זאגט נישט די זאך יודע, אבער…

קשיא: תפילת הציבור איז נאר פאר עם הארצים?

Speaker 1:

ס׳קומט אויס אן אינטערעסאנטע זאך, כל זמן די תפילת ציבור טוט נאר אפ פאר די פאר מענטשן וואס קענען נישט קיין עברי, ס׳איז זייער פאני. דער רמב״ם… אוקעי. פארשטייסט וואס איך פרעג? יא. און פריער האסטו געזאגט… איך פרעג אפילו א טיפערע קשיא, פריער האסטו געזאגט אז תפילת ציבור איז בעסער ווי תפילת יחיד, ס׳איז מער נענה. זאגסטו יעצט ניין, תפילת הציבור איז בכלל נאר פאר די עם הארצים וואס קענען נישט.

תירוץ: תפילת הציבור איז די צורה, נישט נאר די מוציא

Speaker 1:

ניין, ניין. ס׳איז נאר אז דאס איז א געוויסע תנאי אין די תפילת הציבור אז דאס זאל תפילה מוציא זיין. די עצם ענין איז אז אלע זאלן זיך צוזאמענקומען און דאווענען אין איין פלאץ. ניין, וואס איז פריער געזאגט געווארן, מהי תפילת הציבור? נאכאמאל. איך האב דיר יעצט פריער געזאגט ווייל איך האב דיר שוין געפרעגט דעם פונקט. נאכאמאל, דאס האט א געוויסע צורה וויאזוי מען טוט עס. נאכאמאל, דאס איז נישט, ס׳שטייט נישט בפירוש, מען האט נאך נישט געזאגט וועגן זאגן איבער, רייט? ביז דעמאלטס וואס מען האט געזאגט תפילת הציבור איז די טייטש אז איינער רעדט און דער גאנצער עולם הערט. דאס איז די טייטש תפילת הציבור, ס׳איז גארנישט אנדערש טייטש תפילת הציבור.

יעצט זאגט ער די חידוש הדבר, די תפילת הציבור איז בכלל נישט מוציא די יחיד, נאר דער וואס קען נישט איז יוצא מיט דעם. ס׳איז זייער פאני, ס׳איז די גאנצע מעלה פון תפילת הציבור האט מען נאר פאר די עם הארצים. אזוי שטייט אין רמב״ם. קען דאך נישט זיין, ס׳איז אביסל פאני, אבער אזוי שטייט דא. מיר זעט עס אויס פאני. אבער א יודע אינו יוצא אלא בתפילת עצמו. לאמיר ענדיגן. אונז, קיינער גייט נישט האלטן אזא סברא פאר דיר. אלע זענען… וואס זאגט דער רמב״ם? דער רמב״ם זאגט נישט גארנישט. לאמיר ענדיגן די הלכה. אבער א יודע, איך חזר איבער די זאך. וואס איז וויכטיג? אבער א יודע אינו יוצא אלא בתפילת עצמו, וואס טייטש? אויב דער יודע האט געהערט פונעם בעל תפילה איז ער נאך נישט יוצא געווען. ניין, נישט יוצא. דאס איז דאך נקודות. דאס איז דאך א משנה. איך מיין, ס׳איז דאך א גאנצע זאך. אבער איך מיין אז פון דא איז ווידער א… פון די סדר קומט אז מ׳דאווענט קודם תפילת הלחש, דאס איז די תפילה פון מי שיודע להתפלל, און נאכדעם דער בעל תפילה פאר די וואס ווייסן נישט.

לאמיר ענדיגן, לאמיר ארויספירן. במדבר אמירים, יא. במדבר אמירים. יא. במדבר אמירים שער היובל.

הלכה ט (המשך) — שליח ציבור מוציא את שאינו יודע; חילוק בין כל ימות השנה לבין ראש השנה ויום כיפור

דברי הרמב״ם: במה דברים אמורים

Speaker 1:

ניין, ער איז נישט יוצא. דאס איז די נקודה. דאס איז וואס ער לערנט דאך. ס׳איז א משנה, איך מיין, ס׳איז דאך א גאנצע זאך. אבער איך מיין, פון דא איז ווי די הלכה פון די סדר קומט אז מ׳דאוונט קודם תפילה בלחש, דאס איז די תפילה פון מי שיודע להתפלל, און נאכדעם די בעל תפילה פאר די וואס ווייסן נישט.

לאמיר ענדיגן, לאמיר אויספירן. במה דברים אמורים? במה דברים אמורים? בשאר הימים. חס ושלום, א גאנצע יאר, כל ימות השנה. וואס דעמאלט טוט מען? וואס דעמאלט איז די וואס קענען אליין דאווענען, זאלן אליין דאווענען, און נאר ווער ס׳קען נישט איז יוצא פונעם בעל תפילה. אבל בשני ימים אלו, ראש השנה, יום כיפור, שביובל, דאס הייסט ווען מ׳זאגט מלכיות זכרונות ושופרות, איז דעמאלט דער שליח ציבור מוציא את היודע כשם שהוא מוציא את שאינו יודע, איז ער יעדן מוציא. מפני שהן ברכות ארוכות, עס איז לאנגע ברכות, ואין רוב היודעים אותן, אפילו די וואס ווייסן די אלע ברכות, יכולין לכוין דעתן, זיי קענען אבער נישט האבן א גאנצע צייט כוונת הדעת, אז ער שטייט נישט…

פירוש דברי הרמב״ם: “אין רוב היודעים יכולין לכוין דעתן”

אפילו די וואס ווייסן יא די תפילות, אבער זיי קענען נישט אזוי גוט מכוון זיין. ער האט געקענט זאגן אז דער עולם געדענקט נישט. איך געדענק די תפילה פון יעדן טאג, אדער פון סתם א תפילה פון יום טוב אפילו געדענק איך. אבער ער זאגט אפילו די וואס ווייסן יא קענען נישט מכוון זיין.

ער זאגט, פשטות האט ער געוואלט טייטשן די גמרא וואס שטייט אז די משנה שטייט אז די חילוק מלכיות זכרונות ושופרות, אז פשט איז א לאנגע ברכה, דו געדענקסט נישט די ברכה. זאגט דער רמב״ם ניין, אפילו די יודעים, ווייל די אנשים פשוטים זענען יודעים. ער זאגט אפילו די יודע, וואס ער ווייסט יא, נישט ער ווייסט די תפילות פון כל ימות השנה, ער ווייסט אפילו די תפילות פון מלכיות זכרונות ושופרות, אבער ער קען עס נישט מכוון דעתן כשליח ציבור.

וואס איז פשט ער קען נישט מכוון דעתן כשליח ציבור? אזוי לאנג האלטן די דעת, האלטן די כוונה. דער שליח ציבור קען יא? דער שליח ציבור זינגט ניגונים, ער האלט קאנטראל, ער האט פרעשור פון די מחזור. איך מיין אז דער רמב״ם מיינט נישט פירוש המילות, איך מיין ער מיינט ער איז זיכער דא, ער פירט זיכער די תפילות.

וואס איז די טייטש? די רוב כללות איז אז די שליח ציבור איז מכוון בעסער פון די עולם.

איך מיין אז ס׳איז זייער אינטערעסאנט, ווייל ער זאגט דאך דא “מוציא את היודע כשם שהוא מוציא את שאינו יודע”. פארוואס מוז דער רמב״ם זאגן “ואף על פי שהיודע מתפלל לעצמו”? ווייל דאס איז פשוט אז אין יעדער בית המדרש, אזוי ווי לויט׳ן רמב״ם, איך געדענק נישט אזוי גוט די נוסח פון פסח, איך געדענק נישט יענע שטיקל, יענע שטיקל הער איך פון די בעל תפילה. אבער ראש השנה און יום כיפור זאל יעדער איינער, אפילו די יודע, זאל יא אויסהערן די בעל תפילה, אפילו ער קען יא די שטיקל. אפילו ער קען יא די שטיקל, ווייל פשוט איז ער אן יודע לגבי די שטיקל, דאס איז די נוסח. אפילו די יודע, יא?

Speaker 2:

יא.

תפקיד דער שליח ציבור ווי א “פלאץ וואו מען טשעקט אויס”

Speaker 1:

מ׳זעט דא אזוי ווי די בעל תפילה איז געווען אזוי ווי א פלאץ וואו דו האסט געקענט ארויסטשעקן. א מענטש כאפט זיך אן, איך האב נישט יעצט קיין קלארקייט, קענסט ארויסטשעקן, דו וועסט הערן פון די בעל תפילה, און ווען דו קענסט צוריקקומען אריין. אבער ראש השנה און יום כיפור איז די לכתחילה אז מ׳זאל, יא, מ׳זאל…

יא, ס׳איז זייער פאני, ווייל ער ברענגט דא, דער טור זאגט אז אזוי איז די הלכה למעשה, אזוי ווערט אויך גע׳פסק׳נט אין שולחן ערוך, אז ראש השנה און יום כיפור, מלכיות זכרונות שופרות, זאל מען אויסהערן, זאל מען יוצא זיין, אבער וואס מאכט אונז יוצא זיין? זאגט ער אז דער טור ברענגט אז ס׳איז שווער מכוון צו זיין ביים שליח ציבור, ס׳איז גרינגער מכוון צו זיין ווען מ׳דאוונט אליין. אבער דאס איז פארקערט ווי וואס דער רמב״ם זאגט. דער רמב״ם זאגט אז ס׳איז שווערער מכוון צו זיין ווען מ׳זאגט עס זיך אליין. I don’t understand what’s going on. פאר דעם מענטש וואס ס׳איז אים שווער אזוי טוט מען אזוי, און פאר דעם מענטש אזוי.

דיסקוסיע: קשיא אויף דעם חילוק צווישן יודע און אינו יודע

Speaker 2:

אבער איך פרעג דיר עפעס אנדערש. אויב דו ביסט יודע להתפלל, זאל ער נישט סומך זיין אויף אים. א יודע איז מחויב צו דאווענען אליין, אזוי זאגט דאך דער רמב״ם, “יוצא ידי חובתו”. די חידוש וואס דו ווילסט מאכן אז מיט אמאל איז ער געווארן אן אינו יודע, פארוואס? ווייל ער געדענקט נישט יעקב וענוויהו. יעצט איז ער אן אינו יודע גמור אין דעם? אקעי, א פירצה דחוקה, איך ווייס נישט צו דאס איז די הלכה. ס׳איז דא אפנים וואס די פוסקים זאגן אזעלכע זאכן, אויב ער האט א ספק, לעת עתה. אבער איך ווייס נישט די הלכה.

אבער מיין בעיסיק שאלה וואס איך האב פריער געפרעגט האב איך גע׳ענטפערט דא, ס׳איז מיר זייער שווער. אויב עס איז תפילת ציבור מיינט דאס, און די גאנצע מעלה תפילת ציבור איז דאס. און דו זאגסט אז ניין, תפילת ציבור איז נאר א מעלה פאר ווער עס קען נישט אליין דאווענען. אבער ווען דער צד זאגט זיך דער פראבלעם אז… אז מען קען נישט מיט דעם יוצא זיין פאר יעדן. עס זענען דא מענטשן וואס מוזן דאפקא האבן א תפילת הלחש צו קענען מיט כוונה זיין.

תירוץ: ראש השנה יום כיפור — מען מאכט ביידע

Speaker 1:

סא ראש השנה יום כיפור, די חסד ארגאניזאציע האט געוואלט העלפן ווי מער אידן. ראש השנה יום כיפור, זאל מען זיי מאכן מיט ביידע. די וואס קענען אליין, און קענען אליין האבן העכערע כוונות, זאלן דאווענען אליין, און נאכדעם האט מען נאך די בעל תפילה. אויך פאר די סיבה, ווייל עס איז א גרויסער מחזור פון אונזערע ריזיגע תפילות. עס איז זייער שווער מכוון צו זיין. אבער נאכאלס, איינער וואס קען אליין מכוון זיין און דאס העלפט אים, האט מען געמאכט פאר אים א צייט. סא מען מאכט ביידע.

Speaker 2:

יא. אבער עכט פעלט דאס נישט אויס ביידע. די תפילת הלחש פון ראש השנה יום כיפור, לכאורה איז געמאכט לויט די סברה וואס דו זאגסט. פאר דעם וואס דעמאלטס דאוונט זיך בעסער. דער איד וואס דאוונט דאך דארף קענען פון די תפילת הלחש. און די איבעריגע קענען הערן פונעם בעל תפילה.

Speaker 1:

נו נו, דער… דער רמב״ם… עס איז געווען עפעס, דער רמב״ם האט מבטל געווען אינגאנצן תפילת ה… תפילת ה… שליח ציבור, ניין? עניוועיס, נאך א נושא. לאמיך הערן, דערצייל.

תשובת הרמב״ם: תקנה אין זיין שול וועגן סדר התפילה

Speaker 2:

אזוי ברענגט ער דא… מען דארף קוקן קלאר… ווי דער רמב״ם אין די תשובות. יא, איך זעה נישט קלאר. ער ברענגט א לאנגע תשובה פונעם רמב״ם וועגן די הלכות. אפשר קען מען זעהן אין די נעקסטע פרק מער פרטים וועגן ווי דאס גייט.

ער זאגט אז ער האט געזעהן, מנהגנו אנו, אז תפילת שחרית ומוסף… ער האט געקוקט וואס ער זאגט אז תפילת שחרית זאגט דער שליח ציבור הויך די תפילה, ער זאגט אז דער עולם הערט נישט אויס די תפילת השליח ציבור. ממילא אין די תפילה נחמה שפלה… זיי זענען זיך נישט אויסגעקענט אין די תפילה, זיי קענען דאס נישט אליינס. און ממילא האט ער געטוישט עפעס. ער האט געטון אנדערש, ער האט געמאכט מען זאל מאכן הויך קדושה אלעמאל, עפעס אזוי.

האט דער רמב״ם געזאגט אז דאס ארבעט נישט, “אל תעשו לשם אפרתורתכם”, אזוי זאגט ער. עס איז זייער זייער שיין צו זעהן ווי אז דער רמב״ם האט געטראכט פון אזעלכע זאכן, האט ער געמאכט אנדערש די מנהג. דער רמב״ם האט געזאגט אז וויבאלד ער האט געזען אז דער עולם פירט זיך נישט, ער פארשטייט נישט וואס צו טון צו תפילת הציבור, האט ער געמאכט געווען “אם היו אומרים בסירוגין, תופסק התפילה עד שיפסיקו, ואם לא יפסיקו, מוטב שתתבטל התפילה, וזה יש בו משום הסרת חילול השם, שלא יחשבו בונינו שהתפילה שלנו צחוק ולעג”.

אז ממילא זאגט ער, ער זאגט אויב ס׳איז דא אמאל א קליינע מנין פון אנשים מעטים ובקיאים, דעמאלטס מאכט ער נארמאל אזויווי דער סדר איז, א לחש און א קול רם. אפשר אזוי היינט האלט יעדער איינער אז יעדער איז אנשים מעטים ובקיאים, אבער ווען דער עולם קומט, האט ער געמאכט, בגלל רוב האנשים, מאכט ער נאר איין תפילה. ער זאגט, ער מאכט נאר א תפילה בקול רם, ער מאכט נישט… אדער פארקערט, איך געדענק נישט וועלכע. ער מאכט נאר תפילת לחש מיט קדושה, אויב איך כאפ יעצט. איך כאפ נישט קלאר וועלכע ער מאכט נאר. איך בין קאנפיוזד.

על כל פנים, ס׳איז נישט אזוי סימפל די גאנצע נושא פון תפילת לחש און תפילת הציבור. איך פארשטיי נאך אלץ נישט די בעיסיק זאך. איך מיין ער זאגט נאר שליח ציבור און אויסהערן ראש השנה, אזוי זעט מיר אויס פון די לשון פון רמב״ם. אקעי, מ׳דארף אריינגיין אינעווייניג.

דיסקוסיע: וואס איז געווען דער רמב״ם׳ס תקנה

Speaker 1:

איך קען דיר אריינגיין אינעווייניג, אבער ס׳איז צו לאנג איך זאל כאפן וואס איז די בעיסיק זאך. שליח ציבור יאמר התפילה בקול רם עם קדושה, אזוי זאגט ער. ער זאגט נישט איינער בקי יוצא, דער בקי איז לדעה… אה, דער רמב״ם זאגט… אה, דער רמב״ם האט געמאכט א פשוט׳ע זאך. דער רמב״ם האט געזאגט, פאר ווער האט געהייסן מאכן צוויי, ס׳נעמט צוואנציק מינוט די גאנצע מעשה, ווייס איך ווי לאנג ס׳נעמט, צוויי לחש. לאמיר זאגן דער שליח ציבור זאל זאגן הויך בקול, ווער ס׳קען נישט זאל יוצא זיין, ווער ס׳וויל זאל מיטזאגן אין די זעלבע צייט. וואס איז דער פראבלעם? דאס איז געווען דער רמב״ם׳ס תקנה.

Speaker 2:

איך ווייס אז דער חתם סופר האט פלעגט דאס טון.

Speaker 1:

וואס, אלעמאל?

Speaker 2:

אז ער האט פלעגט מיטדאווענען מיט׳ן בעל תפילה די תפילת הלחש.

Speaker 1:

פארוואס?

Speaker 2:

ווייל ער האט געהאלטן אז דאס איז עיקר תפילת הציבור. אז ער האט מיטגעדאווענט מיט די… דאס איז עיקר תפילת הציבור.

Speaker 1:

ער איז געווען מאריך אין ברכות קריאת שמע מיט די ציבור און אזוי ווייטער. ער איז געווען מאריך אין קריאת שמע.

Speaker 2:

וואס האט ער געטון? ער האט זיך געשטעלט דאווענען…

Speaker 1:

אויך אויף דעם סדר האט ער זיך געשטעלט דאווענען מיט׳ן בעל תפילה די תפילת הלחש.

Speaker 2:

ער האט געזאגט אז דאס איז עיקר. זיי זענען נישט יוצא, עס זאגט לכאורה קלאר אז דער בעל תפילה איז אויכעט נישט עקוואלד אז ער דאוונט נישט קיין תפילת לחש פארדעם, ווייל ער גייט דאך אליין דאוונען.

Speaker 1:

דא זאגט דער רמב״ם, דער רמב״ם ענטפערט די קשיא, לכאורה שטייט אין די גמרא בפירוש יחזור התפילה, זאגט דער רמב״ם אז דאס איז נישט קיין פראבלעם, ווייל ער גייט דאך נאך איין מאל דאוונען, ער דאוונט דאך נאך איין מאל פאר די ציבור, ער דאוונט דאך נאך איין מאל פאר פאר מוסף ראש השנה, אבער די טעגליכע… דא זאגט ער מ׳דארף פאסקענען, איך האב פריער געלערנט אז מען דארף נישט ממש דאקסן, מעלה לכאורה אמת.

חילוק צווישן משנה תורה און תשובות הרמב״ם

Speaker 2:

זייער גוט. זאגט דער רמב״ם במדבר דברים אמורים, ווייטער ווער איז דער בעל תפילה? דער שליח ציבור. זייער גוט. איי מ׳מאכט א שליח ציבור, ס׳קען זיין דער רמב״ם האט געמאכט אזא תקנה אין זיין שול, אבער אין זיין ספר משנה תורה שרייבט ער וואס דער עיקר הדין איז על פי הלכה. דאס איז א גוטע.

Speaker 1:

סאו דא זעהן מיר אז דער רמב״ם איז נישט קיין ספר מנהגי דברי משה, ער איז א ספר תורת משה, ער וויל זאגן וואס די גמרא איז, וואס די תורה שבעל פה זאגט. אבער אז ער האט אין זיין שול געמאכט א טשעינדזש, דארף דאס נישט ווערן רעקארדירט, ווייל דאס איז נישט קיין תורה שבעל פה, דאס קען שטיין אין מנהגי בית המדרש של הרמב״ם פאר היסטאריענס.

אבער די היינטיגע וועג וויאזוי אלעס ארבעט מיט די פוסקים איז, מ׳שרייבט יעדע זאך וואס א פוסק האט אמאל געטון, און מ׳קוקט עס אן ווי דאס איז די חומרא אדער תקנה זיין. דאס איז איינע פון די גרויסע מקורות, א הוראה וואס דער רמב״ם רופט עס בפירוש אויס “עת לעשות לה׳ הפרו תורתך”, א פארט דרך אגב, א גרויסע פארט פון הוראה איז צו טון עת לעשות לה׳. דער רמב״ם זאגט עס בפירוש אין הלכות ממרים.

עת לעשות לה׳ הפרו תורתך — דער נארמאלער תפקיד פון א רב

דער רב דארף אמאל טון קעגן די הלכה, ער זאגט דא, ס׳איז נישט קעגן די תקנות חכמים. א פלאץ ווי מ׳דארף די מערסטע משמש זיין מיט א דעת תורה איז ווען מ׳טוט א עבירה לשמה. ווייל ווען מ׳טוט א מצוה לשמה האב איך נישט קיין פראבלעם, ווען מ׳טוט א עבירה לשם עבירה פרעגט מען דאך ווייטער נישט. עבירה לשמה, דא איז מען פראגע, דא איז דא א דילעמע.

Speaker 2:

יא יא, איך וויל ארויסברענגען די ווערטער פון דער רמב״ם, אז אונז מיינען אז עס איז א זאך וואס מאכט פאסט זאך וואס מאכט א גאר אויסערגעווענליכע יוצא מן הכלל. מ׳זעהט פון די רמב״ם דא אין די תשובה און אויך אין בפירוש אין הלכות ממרים, אז דאס איז די נארמאלע דזשאב פון א רב, צו טון עת לעשות לה׳. ווייל די תורה איז אויפן כללי. אבער אויב דו זעסט אז היינט איז געלונגען נישט, און ס׳ווערט א פירה מקלקלת את השורה די תפילה, דורך א געוואוינהייט אין די תשובה.

הוראת שעה, תפילת יחיד לעומת תפילת הציבור, ומי ראוי להיות שליח ציבור

הוראת שעה — דער נארמאלע תפקיד פון א רב

Speaker 1:

ווייל מ׳טוט א מצוה לשמה, איך האב נישט קיין פראבלעם. ווייל מ׳טוט אן עבירה לשמה, עבירה, איך וויל נישט דאך ווייטערן. עבירה לשמה, איז וואס מ׳פרעגט, וואס איז דא א דילעמע?

יא, יא, איך וויל ארויסברענגען וואס דער רמב״ם ברענגט ארויס, אז אונז מיינען אז איינץ פלאס איינץ איז עפעס א זאך וואס מאכט… עס איז גאר אן אויסערליך יוצא מן הכלל. מ׳זעט פון רמב״ם דא אין די תשובה, און אויך אין מפורש אין הלכות ממרים, אז דאס איז די נארמאלע דזשאב פון א רב וואס צו טון א הוראת שעה. ווייל די תורה איז אזוי פון כללי. אבער אויב דו זעסט אז היינט איז געלאנגען נישט, ער ווערט א פירא מאכיחא, חלילה, די תפילה, דורך א געוויסע גייט פון די עני מנין פאקטארן קען זען אז וואס דער רמב״ם האט געזאגט אז אדער איז אן אמת, די תפילת לחש מיט חזרת הש״ץ איז סתם פורים, אדער איינער פון די צוויי איז נישט גוט. דער רמב״ם האט אזוי געזאגט, דאס איז אין בעסערע שולן. גלוי לעין, כפי שזה גלוי לעין, דער רמב״ם׳ס ווערטער, ווער עס האט אויגן קען זען אז אדער מאכט… איך ווייס, וואס עס איז דא א מצב אין יענע בית המדרש? איך ווייס. אידן דאווענען זייער גוט, אידן דאווענען זייער הייליג, אשרי חלקם, קיפ אן דאווענען, נאך ווייטער.

קום אריין, קום אריין ביי אונזערע שולעס און זע אז חזרת הש״ץ… עס איז דא א פאר פרומע וואס ווייסן אזוי שטייט שוין נחום מיט אויסצוהערן הענט אויס. אבער דער עולם הערט נישט אויס חזרת הש״ץ. רבי יצחק יעצט אייבער מקטרג, אבער עס איז אמת.

פראקטישע בעיות מיט תפילת הציבור

און למשל, איך וויל זאגן נאך אן א דוגמה וואס געשעט אסאך מאל, אז מענטשן דאווענען זייער ספיד פון שמונה עשרה. מענטשן האבן בליד צו דאווענען א פינף מינוטיגע שמונה עשרה, און צום סוף האט ער נישט, נישט קיין תפילת יחיד, נישט קיין תפילת רבים, ווייל דער בעל תפילה טייט און דאווענט, און ענדיג זייער תפילה און דעכות טיף אינמיטן די בעל תפילה האלט שוין ביים ענט אדער אינמיטן דאווענען, האט ער נישט קיין תפילת הציבור אויך נישט. דאס הייסט נישט א תפילת הציבור, אז אדער, אויב איינער איז מעריך ביז ער דאווענט מיט די תפילת בעל תפילה.

און ווייסט נאך אן מיר ווייל דראל האבן נישט געהעט וועגן די פראזן, איך וויל דארף דיך פארשטיין, אבער איך זאג, אויב עס איז א חיבה רעדן לירות, עס איז וועגן דעם, ווייל עס האט פארגעסן, עס האט א צורה, מענטשן קומען, עס האט א צורה, מען דאווענט צוזאמען, און אויב יעדער היינט דאווענט זיין ספיעטש אין מן עסר, און האלב וועגס האלט איר מיטן מיט דעם עלט תפילת, עס איז א ספעדלער… אבער דאס האט עס טוען מען קשה, אז די יחידים זענען דאך נישט יוצאים מיט דעם תפילת ציבור, אקעי, לאמיר גיין ווייטער.

ביז אהער האבן מיר געלערנט וויאזוי ס׳ארבעט די שליח ציבור. יעצט גייען מיר לערנען ווער איז ראוי צו זיין א שליח ציבור.

צוויי ענינים אין תפילה: תפילת הציבור און תפילת היחיד

Speaker 1:

ער זאגט אז דאס רעדט פון א שליח ציבור קבוע, נישט סתם איינער גייט צו מנחה און מאכט הפסקות אפילו על שמו. דאס קען זיין אז דער חילוק צווישן יחיד און תפילת הציבור… א מינוט, איך וויל נאך צוריקגיין.

ס׳האט אפשר צו טון, מ׳זעט אז ס׳איז דא צוויי ענינים אין תפילה. ס׳איז דא דאווענען פאר עניני הציבור, אדער אפילו ס׳מאכן בלשון, אזויווי דאס איז נאכדעם פון רבינו מנוח, אז די תפילת הציבור איז ציבור׳דיג. די תפילת היחיד איז א מענטש בעט פאר זיינע צרכים, אזויווי מ׳האט פארדעם געזאגט אז זיינע צרכים זאל ער מאריך זיין ביי שומע תפילה. ס׳איז דא א דגוש אויף דיינע צרכים. סא, ביי רפאנו זאגט ער דאך, ער מאכט דארט עפעס א נאמען.

סא, תפילת היחיד האט די ענין פון “יחיד היודע להתפלל” מיינט נישט נאר אז ער קען עברי. ער איז א דאווענער, ער האט אונז געוויסע זאכן, ער צוקרעכצט זיך ביי א לענגערע ברכה, איין ברכה זאגט ער איבער דריי מאל. ס׳איז אקעי, ווייל דאס איז אהיים, דארט קען ער זיך קאנעקטן מיט דאווענען. סא, ער ווייסט צו דאווענען די דאווענען. נאר מ׳האט די מעלה פון תפילת הציבור.

נאר לגבי למעשה צו מ׳זאל זאגן די לשון רבינו מנוח׳ס לשון, ס׳קען זיין אז די גאנצע ענין פון זאגן א לשון רבים איז ווען מ׳דאווענט תפילת הציבור. ס׳קען זיין אין תפילת היחיד, איך קען אביסל זאגן אנדערש. למשל איינער האט א חולה ביי זיך, ער מוז נישט זאגן די לשון רפאנו, ער קען זאגן בעיסד אויף דעם, ער קען מער עס מאכן פערזענליך די ברכה.

Speaker 2:

דאס וואס דו זאגסט, דאס שטייט בפירוש אין פרק, איך געדענק נישט, אז אויב איינער האט א חולה בתוך ביתו לייגט ער צו אין רפאנו אויף זיין חולה. אבער אוודאי דער שליח ציבור זאגט דאס נישט, אפילו דער שליח ציבור האט א חולה ביי זיך, זאגט ער דאס נישט, ווייל ער דאווענט פאר די רבים.

דיסקוסיע: לשון רבים און די חילוק צווישן יחיד און שליח ציבור

Speaker 1:

סא, איך זאג אז ס׳איז דא צוויי זאכן: ס׳איז דא תפילה ברבים, צען מענטשן, און ס׳איז דא די נוסח התפילה בעט פאר די רבים, ווערסעס די זאך פון א מענטש בעט פאר זיינע צרכים. און די צוויי זאכן מוזן האבן אויך א קשר, דאס הייסט אז דער בעל תפילה האט נישט קיין רשות צו דאווענען תפילת רבים, און דער יחיד איז דער וואס האט די געלעגנהייט צו טון דאס. דאס קען פארענטפערן דאס סוף, אפילו ווען מ׳זאגט א תפילה פרטית, אזוי ווי ער פאראייניגט זיך מיט די חולי ישראל בתוך שאר חולי ישראל, זאגט מען עס אין די לשון רבים.

Speaker 2:

ניין, יא, קענסט זאגן אזוי ווי עס שטייט אין די נוסח פון די סידור שטייט בתוך שאר חולי ישראל, זעט מען זיך כולל, ווייל דאס העלפט.

Speaker 1:

ניין, איך וואלט אבער געזאגט למשל, לאמיר זאגן א מענטש האט א חולה, זיין זון איז קראנק, יא? און ער האט צו זיך א גאנצע נוסח, באשעפער קוק אויף מיין זון, און ער זאגט דאס, ער טוט דעם נוסח פון רפאנו, נישט אן שטויס, עס קומט אויס די תפילה הייבט ער נאר אן רעדן צום אויבערשטן וועגן די רפואה, ער האט יוצא געווען מצות ברכת רפאנו לכאורה.

Speaker 2:

יעצט פרעגסטו א אנדערע שאלה, אויב ער וויל עס מאכן אין די תפילת יחיד, דאס איז וואס מיר האבן געזען פריער, אז ער איז מאריך ב׳רפאנו׳ ער מאכט א דאנק וואס ער טוישט דעם נוסח. דאס איז נישט קיין חילוק. איך ווייס נישט פשט דא, מען מוז זאגן די לשון הרבים, מען קען גיין צוריק און צוריק. אגעין, אזוי זאגט דער רמב״ם, דו ווילסט זאגן אנדערש? דער רמב״ם האט יא אזוי געזאגט. נישט אלע, איך האב דיר שוין געזאגט, דער רשב״א זאגט אזוי ווי דיר, און דער רמב״ם זאגט אזוי ווי מיך. אלזא, איך מיינסט נישט מיך, איך זאג דיר וואס דער רמב״ם זאגט יא.

Speaker 1:

ס׳איז נישט די פוינט, אבער דו ביסט גערעכט אז אפשר וועגן דעם איז דא תפילת יחיד, ווייל יחיד א ידי מיינט אז ער קען זיך צושטעלן דעם איינציגער מיט אנדערע. איך זאג דאס שטימט מיט דיר, בציבור, וואס איז די חילוק דא שליח ציבור? איך פארשטיי נישט, איך ווייס נישט, איך מיינסט נישט, ווער זאגט אז דער שליח ציבור קען אויך נישט צולייגן? ער קען נישט דארטן רעדן תפילות פרטיות, ווייל ער איז יעצט מוציא דעם רבים, ער דאוונט יעצט בשם דעם רבים, סאו ער זאגט דעם רבים זייער נוסח.

די גאנצע נעיטשער פון יחיד א ידי תפילה איז א ענין פון בינו לבין קונו, ער דארף אים דערמאנען וואס ער דארף אים דערמאנען. איך קער, איך ווייס נישט, ער קען זאגן דעם חולה ברוך ה׳ און שולדיג, אבער לאמיר זאגן אז דער רב איז קראנק און מען דאוונט בציבור און מען לייגט צו די תפילה פארן רב, ווייל דער רב איז אליינס א ציבור. נאר, איך מיין צו זאגן, איך פארשטיי אז עס מאכט אזוי א מכשול.

א מענטש האט א קינד אויף שידוכים, און ער גייט יעצט אנהייבן דאווענען פאר א נאמען, זענען מיר האבן א לאנגע שמועס בינו לבין קונו וועגן שידוכים. נישט א לאנגע שמועס, דאס איז נאך א נוסח, אבער ער לייגט צו עפעס פאר א חיים שידוך. מיינסטו דער בעל תפילה מעג צולייגן לירושלים עירך ברחמים תשוב פאר דעם נאמען? און דא מי שברך לחולים, דאס איז א זאך, אבער דא גרייט מען זיך ביי א… דאונט טריי עט האום. בקיצור, אויב דו גייסט צו צום עמוד, דו לייגסט נישט צו די תלמוד ירושלמי פאר אייערעך. איך ווייס אז דער מנהג איז נישט אזוי צו טון, אבער אפשר א רב מעג טון וואס ער וויל. אבער די וועג וואס איך האב געזאגט, עס שטימט סיפי, און טאקע די שליח ציבור זאגט עס נישט. עס דארף זיין א מקום פארוואס דער יחיד זאל נאך אלץ דאווענען אליין.

Speaker 2:

אה, און דארט שטייט אז רבי עקיבא, בקיצור, ער האט מקצר געווען מיט כבוד הציבור. מיינט ער האט געדאווענט פארן עמוד?

Speaker 1:

אה? בקיצור, מיינט אז ווען דער עולם איז געקומען און ער האט געדאווענט פארן עמוד, האט ער אויך געזאגט די נוסח וואס שטייט אין סידור. אבער ווען נישט, האט ער אויסגעזאגט א גאנצע ספר התפילות פון רבי נתן, די תפילה פון רבי רמילי, ספר התפילות פון רמ״ק, אלע תפילות… ער האט גאנצע תפילות פון רבי עקיבא, ס׳איז דא, די אינזאמלונג איז נישט…

Speaker 2:

אקעי, בקיצור, מיר גייען מיר לערנען יעצט ווער איז כדאי א שליח ציבור.

הלכה יא: ווער איז ראוי צו זיין שליח ציבור

Speaker 1:

ער זאגט דער רמב״ם, “אין מעמידין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו”. ס׳איז אינטערעסאנט, פארוואס איז דאס? אויב איז פשוט, מ׳דארף עכט וויסן וועגן דעם דין פון שומע כעונה. אויב איז פשוט אז יענער זאגט און דו ביסט יוצא מיטן הערן, און דער שליח ציבור דארף ער דאך זיין א מומחה, ער זאגט דאך פאר אנדערע. ער איז מעורר דעם עולם.

לאמיר זאגן, דו האסט אליינס געזאגט א זאך א שעה צוריק, דער רמב״ם האט קיינמאל נישט געזאגט די זאך. ביז דערווייל, סאו איך ווייס נישט וועגן דעם. אונז לערנען וואס שטייט אין רמב״ם. דער רמב״ם זאגט, שליח ציבור טייטשט איינער דאוונט פאר און דער עולם הערט אויס. איז אוודאי אויב יענער קען בעסער, ер פארשטייט בעסער וואס מיינט דאווענען, ער האט מער חכמה, מער מעשים, איז ער בעסער. ער איז א שליח, שליח טייטשט ער איז א שליח, ער דאוונט אין מיין שליחות, יא, כאילו, איך פשוט.

Speaker 2:

אז דו זאגסט אז דער רמב״ם האט גארנישט געזאגט פון שומע כעונה, אבער דער רמב״ם איז מעורר געווען אז מ׳האט שוין געהערט זאגן שומע כעונה, און מ׳קען נישט קיין בעקגראונד. אונז לייגן אריין א קאטעגאריע וואס שטייט נישט.

Speaker 1:

ניין, איך פארשטיי זיין טענה. “אין מעמידין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו”. ס׳קען זיין אז אויסער די ענין אז ער דאוונט און מ׳הערט, איז ער אויך מעורר דעם עולם. ס׳טייטש, די וועג וויאזוי ער דאווענט האט א השפעה אויף די עולם. דאס איז די ענין. ווי מ׳זאגט, “זקן המשובח ביותר”. דאס ווארט “זקן” מיינט נישט זקן, ס׳מיינט “זה קנה חכמה”. ס׳דא וואס זאגן, די גמרא זאגט, “זקן ששכח תלמודו”, די גמרא זאגט אז ער איז שוין צעבראכן, אדער “מי שיש לו בנים”. דארט שטייט אין אנדערע פלעצער.

דיגרעסיע: דער ברך משה פון סאטמאר

די היינטיגע יונגעלייט, די אייניקלעך פון די ברך משה פון סאטמאר, ער איז געווען דער רבי אין סאטמאר ווי איך בין אויפגעוואקסן, און ער פלעגט אייביג זאגן מיט אזא תמימות, ס׳איז אינטערעסאנט, ער זאגט דאס איז דזשעניואן, ווי קען דען זיין, ווי קען דען זיין אז א איד וואס האט א טאטע וואס האט אז ער האט קינדער זאל נישט אמאל וויינען ביים דאווענען? ער האט דאך קינדער, דער דארף דאס, דער דארף יענץ, דער איז צעבראכן, דער איז צוקלאפט. ס׳איז אמת, ס׳איז נישט קיין חידוש. ער האט עס געזאגט מיט אזא פשטות. ער איז גערעכט. ס׳איז אמת אז ער דארף זיין אזא געזונטער מענטש. אפשר דארף דאס זיין, ס׳איז אזוי… איך ווייס נישט צו ער ווייסט, אבער ס׳איז אזוי… יא, יא, יא. ווענדט זיך אויב ער דאווענט דאס שטארק. ניין, ער זאגט דאס איז זאכן, דאס איז זאכן… אין אנדערע פלעצער שטייט איינער וואס האט קינדער. יא, אבער דא, אפשר זאל מען זאגן, דא רעדט מען אפשר פון כבוד הציבור מער.

“משתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”

Speaker 2:

חשיבות? אה, ניין, איך טראכט צו… אהא, “משתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”. אה, מיר זענען אריינגעגאנגען אין די נושא פון וועמענס תפילה איז מתקבל. קען זיין אז דאס מיינט דא פשוט פון כבוד הציבור, אז די חשוב׳סטע איד, אים שיקט מען צו. דער עלטסטער איד, ער איז אן אלטער רוכב. יא.

Speaker 1:

“ומשתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”. אה, זעסט, אה, אינטערעסאנט, דער רמב״ם זאגט נישט אזוי ווי ר׳ חיים.

Speaker 2:

ניין, דער רמב״ם זאגט פונקט ווי ר׳ חיים. דער רמב״ם זאגט די אלע זאכן איז גוט, אבער “משתדלין”. ווי אזוי דארף זיין די עיקר השתדלות? וואס דארף מען בעיקר קוקן?

Speaker 1:

ניין, “משתדלין” מיינט נישט… העלא? ניין, “משתדלין” מיינט פונקט פארקערט. “משתדלין” מיינט, דאווענען דארף ער זיין דער גרעסטער חכם, און מען פרובירט אז ער זאל אויך זיין איינער וואס קען שיין דאווענען, און וואס “רגיל לקרות” מיינט אז ער האקט נישט איבער די ווערטער, ער קען… ער איז א ליינער. “רגיל” מיינט נישט א תלמיד חכם, אוודאי איז ער “רגיל לקרות”.

פריער איז געשטאנען “פיו ממהר”, ער זאל נישט יאגן די ווערטער. ס׳מיינט לכאורה אז ער האט א גוטע ארטיקולאציע, ער גיבט גוט ארויס, נישט איינער וואס שלינגט זיינע ווערטער.

“מי שלא נתמלא זקנו” — א יונגערמאן זאל נישט זיין שליח ציבור

Speaker 1:

“מי שלא נתמלא זקנו, אף על פי שהוא חכם גדול לא יהא שליח ציבור מפני כבוד הציבור”. ס׳איז דאך געשטאנען פריער “וימואסו בו מפני ריבוי שערותיו”, זאגט מען אז ער האט גארנישט קיין בארד דערצו?

Speaker 2:

ניין, ס׳איז נאך א זאך. ער האט בכלל נישט קיין בארד, ער איז נאך א בחור, אזויווי ר׳ אלעזר בן עזריה, ער האט בכלל נישט קיין בארד.

Speaker 1:

אה, דו מיינסט אז ער איז נאך יונג.

Speaker 2:

יא. אויב ער איז אזוי יונג, אפילו ער איז א חכם גדול, זאל ער נישט זיין שליח ציבור מפני כבוד הציבור.

ס׳איז אינטערעסאנט, ווייל ער איז א חכם גדול איז נישט… מען האט געפרעגט פון די רמב״ם א שאלה, וואס איז אויב איינער איז גאר אלט, נאר ער האט פונקט אויך נישט קיין בארד, ס׳איז אים נישט געוואקסן. אה, זאגט דער רמב״ם, ניין, מען מיינט נישט דאס. ער זאגט, די הלכה מיינט א יונגערמאן וואס איז זייער יונג, ס׳מיינט נישט אז איינער איז פונקט א גרויסער… אבער וואס איז אפשר אויב איז ער א חכם גדול און דער עולם ווייסט אים שוין…

הלכות שליח ציבור — יונג, עלג, רב ממנה תלמידו, סומא, ופוחח

הלכה יא — שליח ציבור וואס איז יונג (נתמלא זקנו)

Speaker 1:

יא. אויב ער איז נאך זייער יונג, איז דאך נישט ראוי צו זיין שליח ציבור אין א קהל הציבור.

אינטערעסאנט, דא איז ער א חכם גדול, איז ער נישט ראוי להציבור? איך האב געפרעגט פארן רמב״ם, וואס איז די… צו מיינט ער אז ער איז יונג? איך האב געפרעגט פארן רמב״ם א שאלה, וואס איז איינער וואס איז גאר אלט, נאר ער האט פונקט ארויס נישט קיין בארד, ס׳איז אים נישט געוואקסן. זאגט דער רמב״ם, ניין, ער מיינט נישט דאס. זאגט ער, דו מיינסט, די הלכה מיינט א יונגערמאן וואס איז זייער אזוי יונג, ס׳מיינט נישט אז איינער איז פונקט א גרויסער… אבער אויב איז ער א חכם גדול און עולם ווייסט אים, חכם גדול מיינט אז ער איז איינער פון די גדולי החכמים, פונקט איז ער יונג. ער איז זיכער ראוי להציבור. א זעכצן יעריגער, אפילו ער איז געווארן א חכם גדול, איז ער יא ראוי להציבור? יא. ניין, טראכט דיר, אפילו א גאר א גאר א מוכשר׳דיגער בחור, וועלן ווייטער אלע זאגן, העלאו, ער איז א בחור, ס׳איז נישט קיין וועג. יא, אקעי. ער איז דאך יונג, ער האט דאך אפילו קיין בארד.

דיסקוסיע: כבוד הציבור איז רעלאטיוו

Speaker 2:

ניין, אבער איך מיין כבוד הציבור איז רעכט, איז לפי המצב. אויב דו ביסט אין די עירפארט און ס׳איז דא צען מענטשן, איז כבוד הציבור דער וואס גייט צו.

Speaker 1:

ניין, אבער זיי האבן געזאגט אז די אלע הלכות איז מער אזויווי א שליח ציבור בקביעות. מ׳רעדט נישט אין די בעק פון די עירפלעין. אין די בעק פון די עירפלעין זאל מען נישט דאווענען דארטן, אמת. ניין, אמת, אבער ציבור איז נאר ווען ס׳איז מער כבוד אזוי, ס׳איז מער עפעס, עפעס געט עס צו. סתם אלע פורים יעל שמיא.

אבער אוודאי, אויב ער איז א יוניקער, איך האב געמיינט אז דו גייסט זאגן אז אויב ער איז א יוניקער וואס האט געוואונען צו זיין א רבי ביי די זיבן יאר, דעמאלטס איז דאס די כבוד הציבור, ווייל דו מוזט אים מקיים זיין זיין כבוד. אויב דאס איז דיין ציבור, דור דור ודורשיו, זיי זענען אזעלכע גרויסע חכמים, האבן זיי געזאגט אז א חכם גדול זאל אנגיין פירן.

פורס על שמע — א גרינגערע שוועל

Speaker 1:

זאגט דער רמב״ם, דוד, וואס איז נאך א קינד, נאך נישט נתמלא זקנו, ער זאל טאקע נישט זיין שליח ציבור, אבער ער קען יא זיין פורס על שמע, מי שהוא בן שלש עשרה שנה. זייער אינטערעסאנט, דער רמב״ם זאגט אז דער פורס על שמע דארף זיין א גדול, ווייל ער קען נישט מוציא זיין אנדערע אויב ער איז נישט מחויב במצוות, אבער ער מוז נישט זיין צוואנציג און ער מוז נישט האבן קיין בארד. זייער גוט.

Speaker 2:

ניין, וואס שטייט, לא יהא שליח ציבור ופורס על שמע, איז לאו דווקא די שליח ציבור?

Speaker 1:

ניין, ס׳איז נאך א זאך. פורס על שמע איז דער וואס זאגט ברכות קריאת שמע, ס׳איז נישט די זעלבע מענטש. ברכות קריאת שמע מעג יא זיין א קינד, און שמונה עשרה, די איבריגע שליח ציבור. ניין, ס׳איז טאקע נישט געווען אמאל די זעלבע מענטש וואס זאגט ברכות קריאת שמע און שמונה עשרה, ס׳קען זיין צוויי מענטשן. אזוי ווי ס׳איז דא מענטשן וואס מ׳איז זיי נאר צושיקן פאר פסוקי דזמרה. און מ׳זאל קיינמאל נישט שיקן צו שחרית. ס׳איז דאך סתם… דער ציבור איז בכלל נישט קיין… ניין, מ׳רעדט פון כבוד, ס׳איז נישט כבוד לויט די חשוב׳ע תפילה. פוריש לשמיא, זעט אז ס׳איז יא עפעס וואס מ׳קען נעמען א סיי ווער. יא, זעט אז די עולם שטערט עס נישט, יא. און אין די משנה שטייט “קטן פוריש לשמיא”. דער רמב״ם זאגט טאקע, “קטן” מיינט נישט ממש א קטן, ווייל ער קען נישט מוציא זיין דעם עולם. ס׳מיינט “קטן שאינו יודע לשער”.

פראקטישע הנהגה — בחורים אלס שליח ציבור

Speaker 1:

אבער למשל, איך אין מיין שול בין מקיל אויף דעם, איך שיק צו אייביג בחורים. ווען מיין טאטע איז ביי מיר יום טוב, וואלט ער עס אים נישט געפאלן, ווייל ס׳איז נישט דער מנהג. אבער איך מיין אז ווען ס׳איז א קליינע ביהמ״ד וואו יעדער איינער קען יעדער בחור, דער בחור איז דער זון פון מיין שכן, ס׳איז א פיינע בחור, ס׳איז נישט עפעס… איך וויל נישט זאגן ס׳איז נישט קיין כבוד הציבור. ס׳איז א בית המדרש פון… ס׳איז א “פעמילי שול”. ס׳איז נישט א עולם פון הונדערטער מענטשן און מ׳געט אפשר פאר עפעס א בחור׳ל. אבער אויב ס׳איז א מציאות אז ס׳איז א בחור פון די ביהמ״ד, איינער פון די חברי הקהילה, זאל מען נישט דיסקרימינירן קעגן בחורים.

אבער די אמת׳ע תירוץ איז אפשר עפעס אנדערש, אז די ציבור איז קליין, ס׳איז נישטא גענוג מענטשן וואס האלטן ביים דאווענען, און די בחורים האלטן דערביי וואס מ׳טוט. אנדערע נושא. איך ווייס נישט, ניין, ס׳איז דא א זאך. איך מיין אז די ענין פון כבוד הציבור איז זייער רעלאטיוו. אויב די עולם האט הנאה, ס׳איז דא איין זיסע בחור׳ל וואס ער גייט אסאך צו צום עמוד, און די עולם ווייסט שוין, אה, יענקי גייט צו צום עמוד, דארף מען קומען מיט א חבר. ווען דער בחור איז איינער פון די חברים׳ס. אבער ס׳איז נישט ריכטיג.

Speaker 2:

א ישיבה איז דאך א גוטע דוגמא. ס׳איז נישט קיין כבוד פאר די בחורים אז א בחור דאוונט אין א ישיבה? אדרבה, ערגעץ דארף ער זיך דאך אויסלערנען. און אפילו די ראש ישיבה זיצט דארט, אפילו ס׳איז דא א מנין פון מבוגרים דארטן.

Speaker 1:

אה, זייער גוט. א קעמפ פון בחורים. זאגן אז נאר די מגידי שיעורים דארפן צוגיין? אוודאי נעמט מען די בחור וואס קען גוט דאווענען. ניין, ס׳איז פשוט. כבוד הציבור רעדט מען זיך דאך פון א ביהמ״ד פון א שטאט. אבער ס׳איז לפי הציבור. כבוד הציבור איז דאך לפי הציבור. אוודאי, ס׳איז נישט קיין גזירת הכתוב. כבוד הציבור… אזוי ווי דו זאגסט, ס׳איז א קליינע ביהמ״ד, קען זיין. ביי אונז אויך, אין א קליינע ביהמ״ד, זענען בחורים געגאנגען צו. ווייל ס׳איז נישטא קיין צווייטער, אבער אפילו ס׳איז יא דא.

Speaker 2:

ניין, ס׳איז נישטא קיין צווייטער, ס׳איז דא צוואנציג מענטשן, מיינט אז יעדע פיר תפילות איז נישטא? וואס, דו קענסט מחמיר זיין צו זאגן אז נאר דער וואלט מען געדארפט. ס׳דארף נאך אלץ זיין א גילוי מילתא למשל אז ער זאל דאווענען מוסף יום הקדוש, ווייל דאס איז איינעם משום כבוד בית המדרש.

Speaker 1:

אקעי, און דעמאלטס דער ציבור וויל נישט. דער ציבור קען באשטיין אז ער זאל דאווענען מנחה שבת, אבער ער קען נישט באשטיין אז ער זאל דאווענען מנחה יום כיפור. דער ציבור מאכט אויס ווי גרויס כבוד הציבור גייט. אויב דער כבוד הציבור לאזט אים צו גיין, איז גוט.

הלכה יא (המשך) — עלג

Speaker 1:

וכן העלג. מיר האבן פריער גערעדט וועגן די לשונות עלגים, יעצט קומען מיר נאכאמאל צוריק צו די עלגים. וואס איז טייטש עלג? ניין, דא איז אביסל אנדערש. דא איז נישט די זעלבע עלג. פריער מיינט עס איינער וואס איז א כבד פה וכבד לשון, ער קען נישט ארויסברענגען ווערטער. דא, כגון מי שאינו יכול להוציא את האותיות, אזוי ווי איינער וואס קען נישט זאגן א׳ אדער ה׳. ער זאגט א׳ אנשטאט ה׳, אדער פארקערט, ער זאגט אלעמאל א׳ אנשטאט ה׳. מאכט נישט קיין סענס. דעמאלטס…

דו קענסט רעדן ביז מארגן, אונז זענען מיר שוין פון די דור העלגים. בדורות האחרונים זענען מיר געווארן די עלגים, ווייל מיר ווייסן אלע נישט קיין חילוק צווישן א׳ און ה׳. מיר קענען נישט גוט ארויסזאגן געוויסע אותיות.

הלכה יא (המשך) — דער רב ממנה תלמידו

Speaker 1:

דאך נישטא קיין צווייטער, הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור. וואס קומט דאס דא אריין? וואס האט דאס צו טון מיט דעם? ער זאגט, “לוין איז מען עלול זיין, נישט קיין כבוד הציבור.” אבער אויב איז דער איד דער רב׳ס הויז בחור אדער דער רב׳ס זון, קען דער רב געבן א שטעלע איינעם פון זיינע תלמידים. דאס איז א נייע זאך, ס׳קומט פון דעם רב.

Speaker 2:

ניין, “להתפלל לפניו”. דער רבי שטייט לעבן דעם רבי׳ן, און ער איז דער רבי׳ס שליח.

Speaker 1:

אבער ס׳איז ווייטער, דער רבי איז אזוי ווי דער שליח ציבור. ס׳זעט אויס, רייט? “הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו”. דאס איז א נייע היתר, כאילו אז ס׳איז דא א רבי אדער א ראש ישיבה, קען ער… די ווארט איז “לפניו”, ווייל ער דאוונט מיט׳ן רבי׳ן? ס׳מיינט צו זאגן אז ער האט א רשות. איך ווייס נישט פשוט קלאר וואס דאס מיינט. נישט קלאר פון וואו ער האט גענומען די הלכה, אבער וואס דאס מיינט. אה, ער מיינט צו זאגן, אפשר מיינט ער אזוי, ער טייטשט אזוי, ר׳ אברהם נאוויטש, אז ער האט זיך געלערנט אז מ׳דארף געבן דער גדול שבציבור דארף דאך ממנה זיין, רייט? לכאורה דער רב גייט אלעמאל דארפן זיין דער בעל תפילה, רייט? אזוי ווי ס׳איז געווען געוויסע רבי׳ס, יא, ספינקא רבי׳ס, איך ווייס, אין די תשובה האבן זיי אלעמאל געפרעגט דעם רבי׳ן אלעמאל פאר׳ן דאווענען. ס׳איז געווען רבי׳ס וואס האבן געדאוונט אלע תפילות פון נארמאל שחרית, א גאנצע וואך, א גאנץ יאר. רבי ישמעאל פירט זיך אזוי. איז דאס איז לכאורה דער עיקר הדין, ווייל דער שליח ציבור דארף זיין דער גדול שבציבור. זאגט דער רמב״ם אז אויב מ׳וועט אין דעם רב, דער רב קען ממנה זיין איינעם פון זיינע תלמידים, און ער דארף נישט זיין דער בעל תפילה אלעמאל. אפשר דאס איז דער פשט.

ווייטער, ער זאגט טאקע וועגן דעם, אז אפילו רבי יהודה איז א גדול שבציבור, איז ער דאך אזוי ווי דער רב, וואס מ׳האט אים געוואלט געבן כבוד. טאקע אינטערעסאנט.

דיסקוסיע: וואס איז דער חידוש פון די הלכה?

Speaker 2:

אפילו ער איז יא עלג, אפילו ער איז יא א בקי.

Speaker 1:

ניין, נישט דווקא ער איז עלג, די עיקר איז אז אפילו ער איז נישט דער גדול שבציבור. ער זאגט דאך דא, “אבי שהוא כבד לשון או ערום”, ער זאגט אזוי. דער שוואכער פשט. דער בעסערער פשט איז אז… ניין, ער זאגט, בעצם איז אז די אלע דינים וואס איז דא געווען איז נישט ווען ס׳איז דא א רב וואס איז ממנה איינער פון זיינע תלמידים. דאס איז אזוי ווי ס׳איז דא ווען די קהילה מאכט א מיטינג וועמען זאל מען נעמען פאר בעל תפילה, נעמט מען דעם אנדערן. אבער דער רב קען ממנה זיין זיינע תלמידים, ווייל ער איז דער בעסטער תלמיד, וועט ער אים נעמען.

Speaker 2:

איך וואלט מער געטראכט אז לאו דווקא, דער רבי דארף אלס אליינס דאווענען, ווייל ער איז דאך דער גדול שבציבור.

Speaker 1:

קען ביידעס, קען ביידעס. פשוט, א גדול שבציבור מיינט דאך נישט אז דער רבי, ווייל ער איז דער ראש ישיבה, דארף ער אויך טון די דזשאב פון זיין דער חזן, איך מיין לא. אוודאי, א גדול שבציבור מיינט נישט ווייל… ער איז שוין פארכאפט, ער איז שוין דער רב. נאר די מענטשן וואס זענען עוועילעבל פאר שליח ציבור רעדט מען דאך דא אזוי, יא? מ׳רופט פון די צוויי בענק, לאמיר קלויבן פון ענק א שליח ציבור. חער. קען זיין.

הלכה יג — סומא (בלינדער) אלס שליח ציבור

Speaker 1:

ווייטער, ווער נאך קען יא אדער נישט? א סומא, איינער וואס קען נישט זען. זאלסטו נישט מיינען אז “שמע ישראל” מיינט אז דער אינדיווידזשועל מענטש… ניין, ניין. וואס איז די פראבלעם מיט א סומא? ווייל ער קען נישט ליינען? ווייל ער קען נישט זען. די גמרא זאגט, רבי יהודה האט געזאגט אז א סומא קען נישט פורס זיין על שמע. פארוואס? ווייל ער זעט נישט די כוכבים, ער זעט נישט די צאת הכוכבים. פורס על שמע מיינט דאך די ברכות יוצר. אה, ברכת יוצר, “מאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים”, קען ער נישט. דער רמב״ם לייגט צו נאך א זאך. ער זאגט, “אחד הקורא בתורה ואחד העובר לפני התיבה”, א סומא. סומא פורס על שמע ונעשה שליח ציבור. א סומא קען זיין א שליח ציבור. קריאת התורה, חזרת הש״ץ קען ער זיין. קען ער פראקטיצן. אבער זיין א שליח ציבור קען ער, דלא כרבי יהודה. רבי יהודה זאגט אז קען נישט. און די גמרא האט געזאגט אז ס׳איז נישט טעם ווייל ער איז בלינד, נאר ווייל אנדערע קענען זען. אה, זיין פראבלעם איז אז די ברכת קריאת שמע, “יוצר אור ובורא חושך”, מ׳רעדט וועגן לעכטיגקייט, און אזוי ווי דער רמב״ם האט פריער געזאגט, אז ווען מ׳וועקט זיך אויף שיינט אריין אין די אויגן און מ׳וועקט זיך אויף, דאס איז דער וועג וויאזוי א מענטש לעבט. דער סומא האט נעבעך נישט די גאנצע ברכה, ער האט נישט הנאה פון די לעכטיגקייט, ער זעט עס נישט. אזוי האט רבי יהודה געזאגט. אבער די חכמים זאגן אז דאך, אפילו א סומא קען האבן הנאה פון די לעכטיגקייט, ער קען האבן עפעס א הרגשה אז ס׳איז דא לעכטיגקייט. אדער אז די אנדערע מענטשן קענען אים העלפן און פארליינען פאר אים.

הלכה יג (המשך) — פוחח (ערום/נישט גוט אנגעטון)

Speaker 1:

“אבישע קורע את המגילה, אבישע פושט על שמע”. איינער וואס האט נישט קיין העמד, געהעריג עפעס א פחיחא, ווי ס׳שטייט אין די משנה, ער האט נישט קיין בגד וואס דעקט נישט צו זיין כתפו, ער גייט נישט גוט אנגעטון, ער קען פושט על שמע זיין. אזוי ווי מ׳האט פריער געזען, א פושט על שמע איז אסאך גרינגער, אפילו א קינד קען, אפילו א בחור, איינער וואס גייט נישט אזוי גוט אנגעטון. אבער א שליח ציבור קען נאר דאווענען עטוף, ער דארף זיין גאנץ אנגעטון, עטוף מיט א טלית, מיט אן אויבערשטוב. דא זעט מען אז דער שליח ציבור דארף גיין מיט א… דאס איז די מקור לכאורה, אונז פירן זיך לכל הפחות ביי געוויסע תפילות אז דער שליח ציבור גייט א טלית. וואס קומט אריין א טלית ביי א שליח ציבור? דאס איז כבוד הציבור, אז ער גייט מיט א טלית, ער איז עטוף, ער איז גאנץ אנגעטון.

מנהג סלאבאדקע — חילוק צווישן לאנגע און קורצע רעקל

Speaker 1:

אפילו אויב דער חשש פון כתף על המגילה איז אפשר, היינט טוט מען נישט אן אייביג, אבער ס׳איז דאך די איידיע, ער גייט מער אנגעטון, מער אנגעטון ווי מ׳דארף. אין סלאבאדקער ישיבה איז דער מנהג, ביי די ליטווישע, יא, ביי אונז איז געווענליך ביי מנחה גייט נישט דער שליח ציבור מיט א טלית, אבער ביי די ליטווישע גייט מען יעדע מאל, ביי שחרית, מנחה, מעריב, אלעמאל דאווענט ער מיט א טלית. און אין סלאבאדקע איז געווען דער מנהג, אז ניין, נאר זיי האלטן די מנהג, דאס הייסט, איינער וואס גייט א לאנגע רעקל דארף נישט גיין קיין טלית ביי מנחה. אויב דער שליח ציבור האט נאר א קורצע רעקל, דעמאלטס דארף ער א פחיחא, ער דארף זיך צודעקן מיט א שטיקל מגילה.

איי, ס׳איז זייער שיין אז פחיחא איז אן עצה, ס׳קומען אלע סארטן מענטשן אין בית המדרש, זאל מען נישט דארפן טשעקן צו זיין בגדים דאס, האט מען פאר יעדן איינעם א טלית, מ׳געט זיי א דעק צו, דאס איז די ענין אזוי. סאו דארט מאכן זיי א חילוק צו ווי לאנג די רעקל איז, דאס איז די איידיע.

—

Speaker 1:

שוין, האט מען געענדיגט פרק חמישי.

✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

YI אידיש ›

📄 Download Transcript PDF סיכום השיעור 📋 סיכום פון שיעור — הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ח׳ הקדמה און קאנטעקסט פון פרק…

…

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור — הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ח׳

הקדמה והקשר של פרק ח׳

אחרי שבעה פרקים על עיקר תפילה (תפילת היחיד), מתחיל נושא חדש: תפילת הציבור. תפילה היא בעצם דבר שאדם עושה בינו לבין קונו — לא באופן מהותי דבר ציבורי. מכל הפרקים הקודמים רואים שהרמב״ם מדבר על התפלל לבד: בראש האילן, בראש העגלה, במיטה, הולך בדרך, והברכות שהרמב״ם מונה אין אומרים אותן בבית המדרש. אבל כשמתפללים בציבור, מצליחים יותר — לכן מתפללים בציבור, אבל זה לא עצם התפילה.

סדר הרמב״ם בפרק ח׳: תחילה מסביר את מעלת תפילת הציבור, ואחר כך נכנס לפרטים איך מארגנים תפילת הציבור (חזרת הש״ץ, קדושה, וכו׳ — דברים שיחיד לא עושה).

—

הלכה א — תפילת הציבור נשמעת תמיד

דברי הרמב״ם

“תפילת הציבור נשמעת תמיד… ואפילו היו בהם חוטאים, אין הקב״ה מואס תפילתן של רבים.”

פשט

תפילת הציבור תמיד מתקבלת אצל הקב״ה, אפילו כשביניהם יש חוטאים.

חידושים וביאורים

1. “הלכות לרבונו של עולם”: זו לא רק הלכה ליהודים איך להתפלל, אלא “הלכה לרבונו של עולם” — שכאשר יחיד מתפלל, הקב״ה עונה רק כשהוא רוצה (רק לצדיקים), אבל לציבור חייב הקב״ה תמיד לענות.

2. פעם ראשונה “נשמעת” בהלכות תפילה: עד עכשיו הרמב״ם רק דיבר שתפילה היא מצווה, חיוב. הוא עדיין לא פירט שהקב״ה עונה על תפילה. כאן זו הפעם הראשונה שמדברים על “נשמעת” — שתפילה נשמעת. זהו חידוש משמעותי במבנה ההלכות.

3. “חוטאים” = חסר כוונת הלב: זה מתקשר לפרק ד׳ (ופרק ב׳) שבו הרמב״ם אומר שכוונת הלב היא תנאי בתפילה — צריך לעמוד כאילו לפני המלך, לדבר עם השכינה. בלי זה התפילה לא מתקבלת. “חוטאים” פירושו כאן: חסר התנאי של כוונת הלב — לא דווקא שהם רשעים בעניינים אחרים. אף על פי כן, בתפילת הציבור זה מתקבל.

4. תפילת הציבור עצמה היא מעין כוונה: כשכל העולם עומד ומתפלל, זה עצמו יוצר כוונה — נמצאים כאן בתפילה. אבל הרמב״ם מתכוון למשהו עמוק יותר — הקב״ה עונה רק לצדיקים, אבל ציבור תמיד נענה.

5. סברא למה ציבור תמיד מתקבל: בכל ציבור יש צדיקים. יחיד יכול להיות חוטא, אבל בסך הכל לכלל תמיד יש מעלותיו, ולכן התפילה מתקבלת.

—

הלכה א (המשך) — לשתף עצמו עם הציבור

דברי הרמב״ם

“לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור.”

פשט

אדם צריך להתאחד עם הציבור ולא להתפלל לבד כשיכול להתפלל עם הציבור.

חידושים וביאורים

1. זה עוזר גם ליחיד: לא רק שהתפילה הכללית של הציבור מתקבלת, אלא תפילתו האישית של היחיד נכללת בתפילת הציבור. זכות הציבור עוזרת שתפילתו שלו תתקבל.

2. “כל זמן שיכול” — לא חיוב גמור, אלא העדפה: הרמב״ם לא אומר “חייב להתפלל בציבור”, אלא “כל זמן שיכול” — כשיש לו שתי אפשרויות (יחיד או ציבור), ירצה ציבור. אם אין לו שתי אפשרויות, אין שאלה — הוא מתפלל יחיד, וזה עדיין חיוב.

3. שאלה: תפילה בזמנה מול תפילה בציבור: אם אדם יכול להתפלל בותיקין (בנץ החמה) אבל הציבור מתפלל מאוחר יותר — האם עדיף להתפלל בזמנה או בציבור? זה לא כתוב כאן ברמב״ם — זו שאלה להלכה שצריכה ניתוח נפרד. “כל זמן שיכול” פירושו פשוט: כשיכול, ירצה; כשלא יכול (יש לו דבר חשוב יותר — הכל לשם שמים), יתפלל לבד.

4. חידוש רבינו יונה: “לשתף עצמו” = גם לשון רבים: רבינו יונה אומר ש״לשתף עצמו עם הציבור” פירושו לא רק ללכת פיזית לבית המדרש, אלא גם שלשון התפילה תהיה בלשון רבים: “רפאנו” לא “רפאני”, “סלח לנו” לא “סלח לי”, “שמע קולנו” לא “שמע קולי”. האדם אומר: לא רק אני צריך סליחה, כל כלל ישראל צריך סליחה — כך הוא משתתף עם הציבור.

—

הלכה א (המשך) — לעולם ישכים ויעריב לבית הכנסת

דברי הרמב״ם

“לעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת.”

פשט

אדם צריך תמיד לבוא מוקדם לשחרית ובערב למנחה-מעריב לבית הכנסת, כי תפילת האדם לא תמיד נשמעת אלא בבית הכנסת.

חידושים וביאורים

1. “בית הכנסת” — ציבור או גיאוגרפיה? האם “בית הכנסת” פירושו כאן מקום גיאוגרפי (שאפילו להתפלל לבד בבית הכנסת עדיף), או פירושו הציבור שמתפלל שם?

2. ראיה מ״בכל עת”: אם זה היה ענין של גיאוגרפיה, היה כתוב “בכל מקום” (בכל מקום לא נשמעת אלא בבית הכנסת). אבל כתוב “בכל עת” — בכל זמן לא נשמעת. פירוש: בדרך כלל כשאתה מתפלל, לפעמים הקב״ה עונה לך, לפעמים לא — אבל בבית הכנסת (= עם הציבור) זה תמיד נשמע. זה מתאים לחלק הראשון: “תפילת הציבור נשמעת תמיד.”

3. מעלה מיוחדת מלבד תפילת הציבור: הרמב״ם מביא זאת כמעלה נוספת (“לעולם ישכים…”) — לא רק יש מעלת תפילת הציבור, אלא גם להתפלל בבית הכנסת יש מעלה מיוחדת.

4. פשט אלטרנטיבי — “ישכים ויעריב לבית המדרש”: הפשט הפשוט של הגמרא (ברכות) שצריך ללכת לבית המדרש הוא מעשי: אדם אומר “אני לא הולך כי אני לא יודע אם יש מנין.” עונים לו: “לך מוקדם בבוקר ובערב לבית המדרש — תראה שיש מנין, תתפלל איתם; אם לא, תתפלל לבד.” הלשון “ישכים ויעריב” מתאים לזה — כשמשכים (התרנגול קורא), לך לבית המדרש; כשמחשיך, לך למנחה-מעריב.

5. ההלכה עצמה יוצרת את המנין: חידוש חשוב — אם כל אחד אומר “אולי אין מנין, אני לא בא,” לעולם לא יהיה מנין. לכן ההלכה היא שכל אחד ילך לבית המדרש — זה עצמו גורם שיהיה מנין. ההלכה כתובה ל״בלוק” — עשרה יהודים שגרים בקרבת מקום, כולם ילכו לבית המדרש מוקדם. זה גם הענין של “עשרה ראשונים” — מישהו צריך להקים בית מדרש, וזה גורם שיהיה מנין.

6. להתחבר לציבור בדרכים אחרות: אפילו בלי מנין שלם, אם יש עשרה אנשים בבית המדרש שמתפללים כל אחד לעצמו, יש קצת מעלה. והגמרא אומרת שאם אי אפשר ללכת לבית המדרש, יתפלל בבית בזמן שהציבור מתפלל.

—

הלכה א (סוף) — שכן רע

דברי הרמב״ם

“וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע.”

פשט

מי שיש לו בית כנסת בעירו ולא נכנס שם להתפלל נקרא “שכן רע.”

חידושים וביאורים

1. לא רק תפילה בציבור, אלא חובה חברתית: הרמב״ם לא כותב שהוא לא מתפלל עם מנין — הוא כותב שהוא לא נכנס לבית הכנסת. זה לא רק דין בהלכות תפילה, אלא דין בהשתתפות עם הציבור. הוא עושה שני חסרונות: (א) הוא לא ממלא את המצווה להתפלל עם הציבור, (ב) אפילו אם הוא יהודי טוב ולא צריך דווקא ציבור, הוא “שכן רע” כי העולם מתאמץ לעשות מנין והוא לא חלק מזה.

2. פסק מעשי: אפילו כשיש רק עשרה יהודים בעיר וצריך שכולם יבואו למנין — אם אחד אומר “יש ספק מנין, אני לא בא,” הוא שכן רע. כל המעלה של תפילה בציבור היא שמוותרים על הנוחות שלך בשביל הציבור. מי שאומר “אני כן רוצה תפילה בציבור, אבל אני הולך למקום אחר שאני אוהב יותר להתפלל,” ובית המדרש המקומי מתאמץ — זה באמת שכן רע.

3. [דיגרסיה: רבנים ושטיבלאך מקומיים]: יש רבנים שאוספים חסידים ועושים שול נוספת, וזה יכול לפגוע בבית המדרש המקומי. רבנים אחרים מקפידים על הרמ״א שלא להתרחק. הבעלזער רב התחנן מאוד שכאשר עושים בעלזער שטיבל בוויליאמסבורג, יקפידו לא לקחת למנין מהסקווירא שטיבל. היו רבנים שהתחשבו במניינים של רבנים אחרים.

4. הפסוק “מדוע באתי ואין איש”: מהגמרא בברכות — הקב״ה בא לבית המדרש ורואה שאין מנין. כשיש אפילו “איש” אחד אמיתי היה כבר מספיק לעשות מנין.

—

הלכה ב — מצווה לרוץ לבית הכנסת / אל יפסיע פסיעה גסה

דברי הרמב״ם

“מצווה לרוץ לבית הכנסת… שנאמר ‘נדעה נרדפה לדעת את ה”. וכשיוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה אלא ילך מעט מעט.”

פשט

צריך לרוץ לבית הכנסת בזריזות, אבל כשיוצאים צריך ללכת בשקט ובכבוד.

חידושים וביאורים

1. דבר המנוח: כשאדם הולך למקום מנוחתו (בית המדרש), הוא רץ, כי “שם ינוחו יגיעי כח” — שם הוא שקט. וכשיוצא, הולך לאט, כי היה רוצה להישאר שם. מי שיש לו שכל מבין שבבית המדרש הוא רוצה להיות, בחוץ הוא צריך להתאמץ.

2. מי שרץ החוצה הוא אותו שעומד ליד הדלת: מי שעושה פסיעה גסה ביציאה הוא אותו שעומד ליד הדלת — הוא תופס את ההזדמנות הראשונה לרוץ החוצה. זה ההיפך מקביעות ושמחה בבית המדרש.

—

הלכה ב (המשך) — שיעור שני פתחים

דברי הרמב״ם

“כשנכנס יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל.”

פשט

כשנכנסים לבית הכנסת צריך להיכנס שיעור של שתי דלתות, לא להישאר עומד בכניסה.

חידושים וביאורים

1. לא שתי דלתות פיזיות, אלא שיעור: הרמב״ם כותב “שיעור שני פתחים” — פירושו לא שצריך להיות שתי דלתות בבית המדרש, אלא שצריך להיכנס מספיק עמוק, מידה של שתי דלתות. (יש גמרא שדנה אם פירושו “דרך שני פתחים” או “שיעור שני פתחים.”)

2. הכנה לתפילה: לא לבוא מהרחוב ישר למרכז בית המדרש. זו הכנה גדולה — צריך להתכונן. כמו אדם שנכנס בחורף עם משקפיים מעורפלים — אל תיכנס כמו אורח, היכנס כשאתה כבר מוכן להתפלל.

3. לא לשבת ליד הדלת — ענין מוסרי חשוב: יש אנשים שתמיד עומדים ליד הדלת בבית המדרש. למה? כי הם מרגישים “באמצע הדרך” בבית המדרש, הם לא שייכים. או שהם רוצים לברוח מהר. אנשים חושבים שזו ענווה לשבת בשולחנות האחוריים — אבל זה אומר שאתה באמצע הדרך בבית המדרש. צריך להיכנס, למצוא שולחן, לשבת — להיות “שחקן.”

4. מקבילה למסיבה: כמו במסיבה שכולם נשארים בשולחנות האחוריים ובעל הבית אומר “התקדמו פנימה” — כך גם בבית המדרש.

5. מקבילה לשיעור: כשאדם בא לשיעור, הוא מתקדם לאחור. למה? הוא צריך לברוח באמצע. אבל צריך לשבת כמי שקבוע.

—

הלכה ג — בית המדרש גדול מבית הכנסת

דברי הרמב״ם

פשט

בית המדרש יש לו קדושה גבוהה יותר מבית הכנסת. רבי אמי ורבי אסי, למרות שהיו שלושה עשר בתי כנסת בטבריה, התפללו רק ליד העמודים שבהם למדו — בתנאי שיש שם תפילת ציבור.

חידושים וביאורים

1. החילוק בין בית הכנסת ובית המדרש: “בית הכנסת” — מלשון כנסייה, מקום שהעולם מתכנס להתפלל. “בית המדרש” — מלשון דורש/מחקר, מקום שחוקרים את התורה. “דורש” פירושו לא לדרוש לציבור, אלא מחקר — לחקור. אפשר היה לקרוא לזה “בית המחקר.”

2. בית המדרש הוא האקדמיה: בית המדרש הוא מקום היחידים, תלמידי החכמים, שחוקרים את התורה — כמו “בית מדרשו של אברהם אבינו,” “בית מדרשו של שם ועבר.” זה לא היה מקום שנתנו שיעור (שיעורים נתנו בבית הכנסת). בית המדרש הוא האקדמיה, מקום החכמים, הכולל.

3. “גדול” פירושו חשוב יותר: מקום החכמים חשוב יותר, יותר קדוש, ממקום שהעולם רק מתכנס להתפלל.

4. מחלוקת ראשונים בפשט הגמרא: שיטה אחת לומדת שרבי אמי ורבי אסי התפללו ביחידות בבית המדרש, כי המקום שבו הם לומדים חשוב יותר מתפילה בציבור. אבל הרמב״ם לומד אחרת — היה מנין בבית המדרש, והם התפללו באותו מנין. לכן הרמב״ם מוסיף את התנאי “והוא שיתפלל שם תפילת ציבור” — צריך להתפלל תפילת ציבור בבית המדרש.

5. למה בית המדרש חשוב יותר — שתי הסברות: (א) המקום נעשה קדוש דרך זה שיהודים מתפללים ולומדים שם (כמו שהרמב״ם אומר שמקום שיהודים מתפללים בו נעשה קדוש). (ב) לחכם עצמו — הוא חי שם, הוא חוגג שם, היראה חזקה יותר במקום תורתו.

6. לא כל אחד שייך לבית המדרש: תלמיד חכם שיש לו מקום בבית המדרש צריך להתפלל שם. אבל עם הארץ שלא לומד שם, לא נכלל בזכות בית המדרש — הוא שייך לבית הכנסת.

7. נפקא מינה מעשית: זה המקור שבחורי ישיבה צריכים להתפלל בישיבה שלהם (כמו שהמשגיחים אומרים). גם למה רבנים התפללו בשטיבל — שם הם עושים עבודת ה׳ כל היום, זה מקומם הקבוע. במקום כזה אפילו עדיף להתפלל ביחידות מאשר ללכת לבית כנסת אחר.

—

הלכה ד — מה פירוש “תפילת ציבור” — חידוש גדול

חידוש

תפילת ציבור פירושה לא סתם שעשרה אנשים מתפללים כל אחד לעצמו באותו זמן. תפילת ציבור פירושה ספציפית שאחד (שליח הציבור) אומר בקול רם, והאחרים שומעים ועונים אמן. תפילת הלחש שכל אחד מתפלל לעצמו אינה עצם תפילת ציבור.

ראיה מתפילת יחיד

בתפילת יחיד הרמב״ם אמר “צריך להשמיע לאוזנו” — צריך לשמוע את המילים שלו. זה מראה שהעיקר של תפילה הוא לשמוע את המילים. ביחיד שומע את עצמו (משמיע לאוזנו), בציבור שומעים את שליח הציבור.

מחלוקת

חבר לא מסכים עם הקשר ל״שמיעה” כעיקר — הוא סובר שתפילה בציבור פירושה פשוט שמתפללים ביחד עם ציבור. אבל המגיד שיעור סובר שמהות “בציבור” היא שאחד אומר והאחרים שומעים.

—

הלכה ד (המשך) — ואין עושין כן בפחות מעשרה

דברי הרמב״ם

“ואין עושין כן בפחות מעשרה… שליח ציבור אחד מהם” — צריך עשרה, ושליח הציבור אחד מהם (תשעה שומעים מלבד שליח הציבור).

חידושים

1. ציבור צריך מינימום: ציבור זה לא מספיק שלושה אנשים — המינימום לציבור הוא עשרה אנשים.

2. שאלה על שומע כעונה בלי עשרה: אם חמישה אנשים עומדים ביחד ואחד אומר בקול רם שמונה עשרה והאחרים שומעים — האם הם יוצאים דרך שומע כעונה? מסקנה: יכול להיות ששומע כעונה עובד, אבל זה לא תפילת ציבור. תפילת ציבור צריכה עשרה.

—

הלכה ד (המשך) — כבר התפללו — משלימין עשרה

דברי הרמב״ם

אפילו אם מיעוט (עד ארבעה) מהעשרה כבר התפללו (כבר התפללו ויצאו ידי חובתן), יכולים להשלים לעשרה, בתנאי שרוב עשרה מתפללים — הרוב מעשרה חייב להתפלל.

—

הלכה ה — דברים שעושים רק בעשרה

דברי הרמב״ם

**”אין אומרים קדושה… ולא קורין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה… ולא מפטירין בנביא… אלא בעשרה. ולא יהא אחד מברך ברכות שמע והכל שומעין

ועונין אחריו אמן אלא בעשרה. ואין אומרים קדיש אלא בעשרה. ואין כהן נושא את כפיו אלא בעשרה”** — והכהן מן המנין.

חידושים

1. פורס על שמע: המושג “פורס על שמע” פירושו שעושים תפילת ציבור גם על ברכות קריאת שמע — אחד אומר את הברכות (חוץ משמע עצמה) והעולם שומע ועונה אמן. זאת עושים רק בעשרה. אנחנו לא עושים זאת היום — כל אחד אומר ברכות קריאת שמע לעצמו. בפורס על שמע זו חומרא שכל יחיד יאמר זאת לעצמו, אבל בקדיש להיפך — קדיש בכלל לא מביאים ליחיד, זה לא שייך.

2. קריאת התורה בלי ברכות: קריאת התורה עצמה אפשר לעשות מה שרוצים, אבל ברכת התורה עם קריאת התורה והפטרה בנביא — רק בעשרה.

מקור לעשרה — עדה

“שכל עשרה מישראל הרי הן נקראים עדה, שנאמר ‘עד מתי לעדה הרעה הזאת׳ והם היו עשרה” — במרגלים, יהושע וכלב לא היו רעים, נשארו עשרה שנקראים “עדה הרעה.”

המינימום “עדה” (קהילה) הוא עשרה, וכל ענייני קדושה צריכים עדה. המקור של עדה = עשרה מובא מ״ויסורו מעל אהל העדה הרעה הזאת” — רש״י אומר ש״ויסורו” פירושו יהושע וכלב. כלומר, “העדה הרעה” היא רק עשרת המרגלים (לא כל שנים עשר), מה שמוכיח שמינימום עדה הוא עשרה.

“כל דבר שבקדושה” — לא הלכה חדשה

“וכל דבר שבקדושה לא יהא אלא בתוך עדה מישראל… ונקדשתי בתוך בני ישראל”

מועלית שאלה: מה פירוש “כל דבר שבקדושה” — האם זו הלכה חדשה מלבד שבעת הדברים שהרמב״ם כבר פירט? מסקנה: “כל דבר שבקדושה לא יהא אלא בתוך עדה מישראל” אינה הלכה חדשה, אלא המשך של המקור/הטעם לכל ההלכות הקודמות. הרמב״ם מביא יחד שני לימודים — “עדה” (= עשרה, מהמרגלים) ו״קדושה” (מ״ונקדשתי בתוך בני ישראל”) — כדי לבסס למה כל דברים שבקדושה צריכים עשרה. זהו סיום הדרשה, לא הלכה נפרדת.

—

הלכה ו — התחילו בעשרה ויצאו מקצתן

פשט

לכתחילה צריך שכל העשרה יהיו מתחילה ועד סוף. אבל אם התחילו בעשרה ובאמצע יצאו כמה, אבל הרוב (שישה) נשארו — יגמורו, גומרים.

חידושים

1. מה פירוש “יגמורו”? אולי פירושו רק שגומרים את השמונה עשרה שכבר התחילו, אבל קדיש אחר כך — שהוא דבר חדש שבקדושה — כבר לא צריך לומר, כי זה צריך עדה בשעת הקדושה.

2. הרמב״ם מביא במפורש שאם התחילו ברכות יוצר עם עשרה והעולם יצא, יגמרו אותו חלק (כלומר, הענין שכבר התחילו), אבל לא להתחיל דבר חדש שבקדושה.

—

הלכה ז — צריך להיות עשרה כולם במקום אחד

דברי הרמב״ם

“צריך להיות עשרה כולם במקום אחד, והשליח ציבור עמהם במקום אחד.”

פשט

כל העשרה עם שליח הציבור צריכים להיות במקום אחד (חדר אחד).

חידושים וביאורים

חצר קטנה שנפתחה לחצר גדולה

1. הכלל: חדר קטן שנפתח לחדר גדול — הקטנה בטלה לגדולה, אבל לא להיפך.

2. סברת הרמב״ם (יותר מורכבת מסתם “בטל”): כל האורך/השטח של הקטנה נמצא לגמרי בתוך (מחובר ל)הגדולה. אבל לגדולה יש חלקים (צד שמאל, צד ימין מאחורי הקיר) שאינם מחוברים לקטנה. לכן הקטנה כולה בתוך הגדולה, אבל הגדולה אינה כולה בתוך הקטנה.

3. נפקא מינה מעשית — עשרה בגדולה ויחיד בקטנה: היחיד בקטנה יכול להצטרף, כי הקטנה בטלה לגדולה. אבל להיפך — עשרה בקטנה ויחיד בגדולה — הוא לא יכול להצטרף, כי הגדולה אינה בטלה לקטנה, ו״שהרי הוא מופלג מהם ואינם במקום אחד.”

4. שליח ציבור: ציבור בגדולה וש״ץ בקטנה — יוצא (קטנה בטלה לגדולה). ציבור בקטנה וש״ץ בגדולה — לא יוצא.

5. על “ראייה”: הרמב״ם לא אומר כלום על ראייה. זה מדבר רק על “במקום אחד.” זה היה רלוונטי לשאלות קורונה (להתפלל במרפסות נפרדות, וכו׳) — שיטת הרמב״ם לא תומכת כל כך פשוט בצירוף דרך ראייה בלבד.

6. שאלה שנשארת פתוחה: מה כשבכלל לא נמצאים בבית מדרש — סתם בשדה, אנשים עומדים קרוב ומתפללים ביחד? הרמב״ם לא מדבר על זה כאן.

[דיגרסיה: צואה — נפקא מינה של חצר קטנה/גדולה]

אם יש צואה בגדולה — אסור להתפלל או לקרוא קריאת שמע בקטנה, כי כל המקום (קטנה כלולה) נקרא לא נקי. אבל אם יש צואה בקטנה — אפשר להמשיך להתפלל בגדולה, כי הקטנה לא משפיעה על הגדולה. זה מתאים לכלל שקטנה בטלה לגדולה אבל לא להיפך. (כבר נלמד בהלכות קריאת שמע ותפילה.)

—

הלכה ח — שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן

דברי הרמב״ם

פשט

הש״ץ יכול להוציא את הציבור, אבל רק למי שלא יודע להתפלל לבד. מי שיודע להתפלל חייב להתפלל לבד.

חידושים וביאורים

1. “ועונין אמן” — תנאי: לענות אמן אחרי כל ברכה הוא תנאי בזה שהש״ץ מוציא את הציבור. זה לא סתם “שומע כעונה” — צריך לענות אמן באופן אקטיבי. זה מראה שזו צורה מיוחדת של תפילת הציבור, לא סתם שומע כעונה.

2. שומע כעונה מול תפילת הציבור: שומע כעונה לבדו לא היה מספיק כאן. צריך לראות לאילו הלכות שומע כעונה כן עוזר.

3. מה פירוש “יודע”? פשט פשוט: הוא יכול לומר את המילים בעברית, הוא יכול לזכור את נוסח התפילה. אולי גם מי שלא יכול היה לכוון (כמו שלמדנו קודם) יכול לצאת דרך הש״ץ — אבל הרמב״ם לא אומר זאת במפורש.

4. קושיא חזקה: יוצא שתפילת הציבור (כלומר, חזרת הש״ץ) רק מוציאה עמי הארץ שלא יודעים להתפלל! זה “מאוד מוזר” — כל המעלה של תפילת הציבור (שיותר נענית, כמו שהרמב״ם אמר קודם) לכאורה רק למי שלא יודעים?

5. תירוץ: עצם הענין של תפילת הציבור הוא שכולם מתכנסים ומתפללים במקום אחד — זו עצמה המעלה. חזרת הש״ץ היא תפקיד מיוחד — להוציא את מי שלא יודעים. אבל זה לא אומר שתפילת הציבור כולה רק לעמי הארץ.

6. נפקא מינה לסדר התפילה: מכאן יוצא הסדר: תחילה מתפללים תפילת הלחש (זו התפילה של “מי שיודע להתפלל”), אחר כך חזרת הש״ץ (למי שלא יודעים). זהו היסוד למה תפילת הלחש באה לפני חזרת הש״ץ.

7. מהי “תפילת הציבור” לפי הרמב״ם? עד נקודה זו בהלכה, המשמעות של תפילת הציבור היא: אחד (הש״ץ) מדבר, וכל העולם שומע. זו הצורה. עדיין לא דיברנו על “חזרה” (חזרת הש״ץ אחרי תפילת הלחש).

שני היבטים של תפילה — ציבורי ואישי

יש שני ענינים נפרדים בתפילה:

– תפילת הציבור — מתפללים על ענייני הציבור, בלשון רבים, זה הנוסח ששליח הציבור אומר בשם הציבור.

– תפילת היחיד — אדם מבקש לצרכיו האישיים, “בינו לבין קונו”. הרמב״ם אמר קודם שב״שומע תפילה” יאריך לצרכיו.

רבינו מנוח מובא: תפילת הציבור היא “ציבורית” — הנוסח בלשון רבים. אבל תפילת היחיד יש בה היבט של בקשות אישיות.

המושג “יחיד היודע להתפלל” פירושו שהוא מתפלל — יש לו קשר עם תפילה, הוא נאנח בברכה, הוא אומר ברכה שלוש פעמים, הוא יכול להתחבר לתפילה.

שליח הציבור לא רשאי להוסיף בקשות אישיות

שליח הציבור אינו רשאי להוסיף תפילות אישיות בתפילה מול העמוד — כי הוא מתפלל בשם הרבים. למשל, אפילו לשליח הציבור יש חולה בביתו, הוא לא מוסיף ברפאנו עבור החולה שלו, כי הוא מתפלל עבור הרבים. אבל יחיד שיש לו חולה בתוך ביתו — הוא מוסיף ברפאנו עבור החולה שלו (כמו שכתוב במפורש ברמב״ם). זו סיבה למה צריך להיות מקום לתפילת היחיד אפילו כשיש חזרת הש״ץ.

דוגמה: רבי עקיבא

רבי עקיבא היה מקצר כשהתפלל מול העמוד מפני כבוד הציבור — הוא אמר את הנוסח שכתוב בסידור. אבל כשהתפלל לבד, הוא אמר ספרי תפילות שלמים (ספר התפילות של רבי נתן, תפילת רבי רמילי, ספר התפילות של רמ״ק). זה מוכיח את החילוק בין תפילת היחיד (שבה אפשר להרחיב) ותפילת הציבור (שבה מחזיקים בנוסח).

—

הלכה ט — חילוק בין כל ימות השנה לבין ראש השנה ויום כיפור

דברי הרמב״ם

“במה דברים אמורים? בשאר הימים, כל ימות השנה — שליח הציבור מוציא רק את מי שלא יודע להתפלל לבד. אבל בשני ימים אלו — ראש השנה ויום כיפור שביובל (כשאומרים מלכיות זכרונות ושופרות) — שליח הציבור מוציא את היודע כשם שהוא מוציא את שאינו יודע, מפני שהן ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותן יכולין לכוין דעתן.”

פשט

כל ימות השנה היודע מתפלל לבד (תפילת הלחש), ושליח הציבור רק למי שאינו יודע. אבל ראש השנה ויום כיפור (מלכיות זכרונות שופרות) שליח הציבור מוציא את כולם — גם את היודע — כי הברכות כל כך ארוכות שאפילו היודע לא יכול לשמור כוונה.

חידושים וביאורים

1. חידוש הרמב״ם בפירוש “אין רוב היודעים יכולין לכוין דעתן”: אפשר היה ללמוד פשוט שהטעם הוא כי אנשים לא זוכרים את הברכות הארוכות. הרמב״ם אבל אומר אחרת: אפילו מי שיודעים כן את הנוסח — אפילו הם לא יכולים לכוון כמו שליח הציבור. כלומר, הרמב״ם לא מפרש “אינו יודע” כ״הוא לא זוכר את הנוסח”, אלא כ״הוא לא יכול לשמור כוונה כל כך הרבה זמן.”

2. למה שליח הציבור יכול לכוון יותר טוב? לשליח הציבור יש יותר שליטה — הוא שר ניגונים, יש לו את הלחץ של המחזור, הוא מנהל את התפילה. זה לא אומר כוונת פירוש המילות, אלא שהוא “בטוח נוכח” — הוא מחזיק בתפילה בתשומת לב מלאה. העיקר הוא ששליח הציבור מכוון יותר טוב מהיחיד.

3. קושיא מהטור: הטור מביא שזה יותר קשה לכוון אצל שליח הציבור, ויותר קל כשמתפללים לבד — הפוך מהרמב״ם שאומר שלהתפלל לבד יותר קשה לכוון בברכות ארוכות. זה מצוין כסתירה בין הרמב״ם והטור.

4. “אף על פי שהיודע מתפלל לעצמו” — למה הרמב״ם צריך לומר זאת? כי היינו חושבים שראש השנה/יום כיפור כמו כל ימות השנה — היודע מתפלל לבד (לחש) ושומע רק מה שהוא לא יודע מבעל התפילה. בא הרמב״ם לחדש: אפילו היודע ישמע את שליח הציבור — כי אפילו הוא הוא כביכול “אינו יודע” לגבי כוונה בברכות כל כך ארוכות.

5. תפקיד שליח הציבור כ״רשת ביטחון”: כל ימות השנה שליח הציבור הוא כמו “רשת ביטחון” — אם אדם מבין שאין לו בהירות בחלק מהתפילה, הוא יכול “לצ׳ק אאוט” ולשמוע מבעל התפילה, ואחר כך לחזור לתפילתו האישית. אבל ראש השנה/יום כיפור הלכתחילה היא לשמוע את שליח הציבור.

—

תקנת הרמב״ם בבית הכנסת שלו — תשובת הרמב״ם על תפילת לחש ותפילת הציבור

דברי הרמב״ם (מתשובות הרמב״ם, לא ממשנה תורה)

הרמב״ם ראה שבבית הכנסת שלו העולם לא שומע את תפילת שליח הציבור, והם לא התמצאו בתפילה לבד. לכן הוא עשה תקנה: שליח הציבור יאמר את התפילה בקול רם עם קדושה, ומי שלא יכול יצא, ומי שרוצה יאמר יחד באותו זמן. זה מבטל את המעבר השני (חזרת הש״ץ) ועושה רק תפילה אחת.

חידושים וביאורים

1. הנמקת הרמב״ם: “אל תעשו לשם אפרתורתכם” — לא לעשות מהתפילה בדיחה. הוא אמר: “אם היו אומרים בסירוגין, תופסק התפילה עד שיפסיקו, ואם לא יפסיקו, מוטב שתתבטל התפילה, וזה יש בו משום הסרת חילול השם, שלא יחשבו בונינו שהתפילה שלנו צחוק ולעג.” כשהיה מנין קטן של “אנשים מעטים ובקיאים”, הוא עשה את הסדר הרגיל — לחש וקול רם.

2. מנהג החתם סופר: החתם סופר היה מתפלל עם בעל התפילה בשעת חזרת הש״ץ, כי הוא סבר שזו עיקר תפילת הציבור — להתפלל יחד עם שליח הציבור. הוא גם היה מאריך בברכות קריאת שמע עם הציבור.

3. קושיא על שיטת החתם סופר: אם בעל התפילה עצמו לא מתפלל תפילת לחש לפני כן (כי הוא הולך להתפלל לבד אחר כך בקול רם), פירוש הדבר שחזרת הש״ץ אינה “שווה ערך” לתפילת לחש. הרמב״ם עונה שזו לא בעיה כי שליח הציבור מתפלל שוב (הוא חוזר).

4. חילוק בין משנה תורה ותשובות הרמב״ם — ספר תורת משה מול מנהגי בית המדרש: יסוד חשוב: במשנה תורה הרמב״ם כותב את עיקר הדין על פי הלכה — מה שהתורה שבעל פה אומרת. התקנה המעשית שלו בבית הכנסת שלו (מהתשובה) היא הוראת שעה מיוחדת שלא צריך לתעד במשנה תורה, כי זה לא תורה שבעל פה — זה שייך ל״מנהגי בית המדרש של הרמב״ם להיסטוריונים.”

זו ביקורת על הדרך של היום שבה כותבים כל דבר שפוסק עשה פעם ורואים בזה חומרא או תקנה. משנה תורה של הרמב״ם אינה “ספר מנהגי דברי משה” אלא “ספר תורת משה.”

—

עת לעשות לה׳ הפרו תורתך — תפקיד הרב לעשות נגד ההלכה כשצריך

חידושים וביאורים

1. “עת לעשות לה'” הוא חלק רגיל מהוראה: הרמב״ם קורא לתקנתו במפורש “עת לעשות לה׳ הפרו תורתך.” הרמב״ם בהלכות ממרים אומר במפורש שזה חלק רגיל מעבודת הרב — לעשות “עת לעשות לה'” כשצריך. זה לא חריג נדיר כמו שחושבים היום.

2. עבירה לשמה — איפה דעת תורה הכי נחוצה: כשעושים מצווה לשמה אין בעיה; כשעושים עבירה לשם עבירה לא שואלים יותר. המקום הקשה ביותר שבו צריך דעת תורה הוא עבירה לשמה — כשצריך לעשות נגד ההלכה למען מטרה גבוהה יותר. כאן יש דילמה, וכאן צריך הכי הרבה שיקול דעת.

3. התורה היא “על הכלל”: יסוד הרמב״ם הוא שהתורה ניתנה על הכלל — על המצב הרגיל. אבל כשרב רואה שבזמנו ובמקומו משהו מתקלקל — כמו המצב שהעולם עושה מהתפילה “צחוק ולעג” — הוא צריך להתאים, אפילו אם זה אומר לשנות את סדר התפילה. זה לא נגד תקנות חכמים, אלא חלק רגיל מהוראה.

—

בעיות מעשיות עם חזרת הש״ץ בבתי הכנסת שלנו

1. העולם לא שומע את חזרת הש״ץ: הרמב״ם אמר ש״גלוי לעין” — או שתפילת לחש עם חזרת הש״ץ היא סתם פורים (כפילות), או שאחת משתיהן לא טובה. בבתי הכנסת שלנו, חזרת הש״ץ — יש כמה אנשים חסידים שעומדים עם ידיים מושטות, אבל העולם לא שומע.

2. אנשים מתפללים מהר מדי: אנשים מתפללים שמונה עשרה של חמש דקות, ובסוף אין להם לא תפילת יחיד ולא תפילת רבים — כי כשהם גומרים, בעל התפילה כבר באמצע או בסוף, והם לא התפללו עם תפילת הציבור.

—

הלכה י — מי ראוי להיות שליח ציבור

דברי הרמב״ם

“אין מעמידין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו.”

פשט

לא ממנ

ים שליח ציבור אלא את הגדול שבציבור בחכמה ובמעשים טובים.

חידושים וביאורים

1. למה הוא צריך להיות הגדול? אם מבינים שליח ציבור לפי שומע כעונה (העולם יוצא דרך שמיעה), פשוט שהוא צריך להיות מומחה — הוא אומר עבור אחרים. אבל — הרמב״ם מעולם לא אמר שומע כעונה בהקשר הזה. לא צריך להכניס קטגוריה שלא כתובה. פשט הרמב״ם הוא ששליח הציבור מתפלל בשליחות הציבור — הוא שליח, הוא מתפלל בשליחותי.

2. הסבר אחר: הוא מעורר את העולם: מלבד הענין שהוא מתפלל ושומעים, הוא גם מעורר את העולם — הדרך שבה הוא מתפלל משפיעה על הציבור. לכן הוא צריך להיות גדול בחכמה ובמעשים.

3. “זקן” — זה שקנה חכמה: המילה “זקן” בהקשר הזה לא בהכרח זקן בגיל, אלא “זה קנה חכמה.” במקומות אחרים כתוב “מי שיש לו בנים” — מי שיש לו ילדים מתפלל עם יותר לב, כי יש לו צרות, יש לו צרכים.

4. [דיגרסיה: הברך משה מסאטמר]: הברך משה (הרבי מסאטמר) היה אומר בתמימות: איך יכול להיות שיהודי שיש לו ילדים לא יבכה פעם בתפילה? יש לו ילדים — לזה צריך את זה, לזה צריך את זה, זה שבור. זה אמת — למי שיש ילדים יש יותר על מה להתפלל.

—

הלכה י (המשך) — “משתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”

דברי הרמב״ם

“ומשתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות.”

פשט

משתדלים ששליח הציבור יהיה גם בעל קול נעים ורגיל לקרוא.

חידושים

1. “משתדלין” — מדרגה שנייה, לא העיקר: העיקר הוא שיהיה החכם הגדול ביותר עם מעשים טובים. בנוסף לכך משתדלים (משתדלין) שיהיה לו גם קול נעים ושיהיה רגיל לקרוא. זה מתאים לשיטת ר׳ חיים — חכמה ומעשים הם העיקר, קול ערב הוא תוספת.

2. “רגיל לקרות” — ניקוד טוב: “רגיל לקרות” פירושו שהוא קורא — הוא לא מדלג על המילים, יש לו ניקוד טוב, הוא מוציא היטב. זה מתאים למה שכתוב קודם “פיו ממהר” — הוא לא ירוץ עם המילים, הוא לא יבלע את המילים.

—

הלכה יא — “מי שלא נתמלא זקנו”

דברי הרמב״ם

“מי שלא נתמלא זקנו, אף על פי שהוא חכם גדול, לא יהא שליח ציבור מפני כבוד הציבור.”

פשט

מי שזקנו עדיין לא התמלא — אפילו הוא חכם גדול — לא יהיה שליח ציבור, מפני כבוד הציבור.

חידושים וביאורים

1. חילוק מ״וימואסו בו מפני ריבוי שערותיו”: קודם כתוב שלא ימאסו בו בגלל ריבוי שערות — האם זה לא אותו דבר? לא, זה דבר נפרד — שם מדברים על יותר מדי שיער (לא מטופח), כאן מדברים על מי שבכלל אין לו זקן — הוא עדיין בחור, הוא עדיין צעיר (כמו ר׳ אלעזר בן עזריה).

2. מה אם הוא זקן אבל אין לו זקן? שאלו את הרמב״ם: מה אם מישהו זקן, אבל פשוט לא צמח לו זקן? הרמב״ם עונה: לא, ההלכה מתכוונת לאדם צעיר שהוא מאוד צעיר — לא שמישהו זקן ופשוט אין לו זקן.

3. הטעם הוא כבוד הציבור, לא חכמה: הרמב״ם אומר “אף על פי שהוא חכם גדול” — זה מראה שהטעם אינו חכמה (יש לו חכמה), אלא כבוד הציבור — לא מתאים לכבוד הציבור שאדם צעיר מאוד יהיה השליח שלהם.

4. כבוד הציבור הוא יחסי: כבוד הציבור אינו גזירת הכתוב אלא הוא לפי המצב. בשטיבל קטן שכולם מכירים את כולם, הסטנדרט שונה מאשר בבית כנסת גדול של מאות אנשים. בישיבה פשוט שבחורים מתפללים — איפה שהוא צריך ללמוד — אפילו ראש הישיבה יושב שם. במחנה של בחורים בוודאי לוקחים את הבחור שיודע להתפלל טוב, לא דווקא את מגידי השיעורים.

5. הנהגה מעשית: בבית מדרש קטן שהבחור הוא בן של שכן, אחד מחברי הקהילה — “שול משפחתי” — לא להפלות נגד בחורים. הציבור יכול להסכים שבחור יתפלל מנחה שבת, אבל לא מנחה יום כיפור. הציבור קובע עד כמה כבוד הציבור הולך — באילו תפילות זה דורש יותר כבוד.

6. חילוק בין פורס על שמע ושליח ציבור: הרמב״ם עושה חילוק ברור — פורס על שמע (ברכות קריאת שמע) ושמונה עשרה (חזרת הש״ץ) אינם בהכרח אותו אדם. לפורס על שמע יש סף נמוך יותר: בן י״ג יכול, בלי זקן, בלי בגדים שלמים. זה מתאים למשנה שאומרת “קטן פורס על שמע” — הרמב״ם מפרש “קטן” לא ממש קטן (כי הוא לא יכול להוציא את העולם), אלא “קטן” פירושו אדם צעיר שעדיין לא נתמלא זקנו.

—

הלכה יא (המשך) — עילג בשליח ציבור

דברי הרמב״ם

“וכן העלג, כגון מי שאינו יכול להוציא את האותיות, כגון מי שקורא א׳ במקום ה׳ או ה׳ במקום א׳.”

פשט

העילג כאן שונה מהעילג הקודם. קודם דיברנו על כבד פה וכבד לשון — מי שבכלל לא יכול להוציא מילים. כאן מדברים על מי שלא יכול להבדיל בין אותיות — הוא אומר א׳ במקום ה׳ או להיפך.

חידושים

1. “דור העילגים”: בדורות האחרונים כולנו נעשינו עילגים — כולנו לא יודעים הבדל בין א׳ ל-ה׳, אנחנו לא יכולים להוציא היטב אותיות מסוימות.

—

הלכה יא (המשך) — הרב ממנה תלמידו

דברי הרמב״ם

“הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור.”

פשט

הרב יכול למנות אחד מתלמידיו להתפלל מול העמוד.

חידושים וביאורים

1. מה פירוש “לפניו”? פשט אחד: התלמיד עומד ליד הרב ומתפלל כשליח הרב — הרב נשאר כביכול שליח הציבור דרך תלמידו. פשט אחר: “לפניו” פירושו רק ברשותו.

2. פשט ר׳ אברהם נאוויטש — היתר לרב לא להתפלל בעצמו: לכאורה הגדול שבציבור צריך בעצמו להיות בעל התפילה. חידוש הרמב״ם הוא שהרב יכול למנות תלמיד — הוא לא צריך תמיד להתפלל בעצמו. זה היתר חדש: למרות שעיקר הדין הוא שהגדול שבציבור יהיה שליח הציבור, הרב יכול להאציל לתלמיד.

3. דוגמאות היסטוריות: אצל רבנים מסוימים (כמו ספינקא) תמיד שאלו את הרבי לפני התפילה, והיו רבנים שהתפללו כל התפילות כל שבוע, כל שנה — זה לכאורה עיקר הדין של גדול שבציבור.

4. “גדול שבציבור” לא אומר שהרב חייב להיות החזן: “גדול שבציבור” לא אומר שבגלל שהוא ראש הישיבה הוא חייב גם לעשות את העבודה של חזן. הרב כבר עסוק בתפקידו. מדברים על האנשים ש״זמינים” לשליח ציבור — מהם צריך לבחור את הטוב ביותר.

5. פשט אחר בהלכה: אולי הרמב״ם מתכוון שכל הדינים הקודמים (זקן, עילג, וכו׳) הם רק כשהקהילה עצמה בוחרת בעל תפילה. אבל כשהרב ממנה תלמיד, זו קטגוריה נפרדת — הרב לוקח את התלמיד הטוב ביותר, והכללים הרגילים שונים.

—

הלכה יא (המשך) — סומא (עיווד) כשליח ציבור

דברי הרמב״ם

“סומא פורס על שמע ונעשה שליח ציבור. אחד הקורא בתורה ואחד העובר לפני התיבה.”

פשט

אדם עיוור יכול לפרוס על שמע ויכול להיות שליח ציבור — הן קריאת התורה והן חזרת הש״ץ.

חידושים

1. שיטת רבי יהודה: הגמרא מביאה שרבי יהודה אמר שסומא לא יכול לפרוס על שמע. הטעם: הוא לא רואה את הכוכבים (צאת הכוכבים), והוא לא יכול לומר ברכת יוצר — “מאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים” — כי אין לו הנאה מאור. הרמב״ם פוסק שלא כרבי יהודה.

2. טעם החכמים: החכמים אומרים שאפילו סומא יכול להנות מאור — הוא יכול להרגיש שיש אור, או שאנשים אחרים יכולים לעזור לו. זה מתאים ליסוד הקודם של הרמב״ם שברכת יוצר קשורה לאיך אדם מתעורר ואור נכנס לעיניו.

—

הלכה יא (המשך) — פוחח (לא לבוש יפה) ובגדי שליח ציבור

דברי הרמב״ם

“פוחח — מי שאין לו בגד שמכסה כתפו — פורס על שמע, אבל שליח ציבור אינו יכול להתפלל אלא עטוף.”

פשט

מי שהולך לא לבוש יפה יכול לפרוס על שמע, אבל שליח ציבור חייב להיות עטוף — לבוש לגמרי, עם טלית או מעיל עליון.

חידושים

1. מקור למנהג ששליח ציבור לובש טלית: זה לכאורה המקור למנהג ששליח הציבור לובש טלית בתפילות מסוימות — זה כבוד הציבור שיהיה עטוף.

2. פורס על שמע — עקבי יותר קל: לפורס על שמע יש לאורך כל הדרך סף נמוך יותר: ילד יכול, בחור יכול, מי שהולך לא לבוש יפה יכול. שליח ציבור (שמונה עשרה) דורש יותר.

3. [דיגרסיה: מנהג סלבודקה]: בישיבת סלבודקה (מנהג ליטאי) שליח הציבור לובש טלית בכל תפילה — שחרית, מנחה, מעריב. אבל בסלבודקה עשו חילוק: מי שלובש קפוטה ארוכה לא צריך טלית במנחה; רק מי עם קפוטה קצרה צריך להתכסות. היסוד הוא ש״עטוף” פירושו לבוש יפה — קפוטה ארוכה כבר מספיקה.

4. עצה מעשית — טלית כפתרון: באים כל מיני אנשים לבית המדרש עם בגדים שונים. כדי לא לצטרך לבדוק את הבגדים של כל אחד, יש לכל אחד טלית — מכסים אותו, וזה הענין.

—

סיום: בזה מסתיים השיעור על פרק ח׳ מהלכות תפילה וברכת כהנים.

תמלול מלא 📝

הלכות תפילה פרק ח׳: תפילת הציבור — מעלת תפילת הציבור ובית הכנסת

הקדמה: מתפילת יחיד לתפילת ציבור

אוקיי, רבותי, אנחנו לומדים הלכות תפילה וברכת כהנים. אנחנו עדיין לא נלמד ברכת כהנים, אלא על תפילה פרק ח׳. אנחנו נמצאים בספר אהבה, הלכות תפילה, פרק ח׳.

ודיברנו שהרמב״ם היה יהודי נפלא מאוד, הוא עזר להרבה יהודים, הוא פרנס יהודים, הוא כתב מכתבים לעזור ליהודים. עלה בדעתו לעשות ארגון חסד לשכתב את כל ההלכות הקשות מהגמרא, לעזור לנו עם הארגון הקדוש הזה.

וזה בא בהמשך למה שלמדנו אתמול, שבעצם כל יהודי יכול להתפלל לבדו. אבל חכמים רצו פשוט לעזור ליהודים שיש להם לשון קשה, שאין להם שפה יפה לתפילה, לשון פיוטית, חכמים סיפקו להם נוסחאות שהן הוראות, עצות טובות שאה, זו דרך טובה של תפילה. כך רצה ר׳ יצחק ללמד אותנו, שלא להיות מדייק במילים. אני למדתי יותר שהם תיקנו את הדרך הנכונה להתפלל, שצריך ללמוד אותה כמו שלומדים קטע גמרא או קטע רמב״ם. אבל אין סתירה בין השניים. אוקיי, על זה נדבר עוד.

תורה היא חסד

אה, אם זו מצווה כזו, כל הענין של תורה הוא חסד, שיהודים יהיה להם בהירות. הרמב״ם רצה שתהיה בהירות, שכל אחד יוכל להבין את התורה. הרמב״ם אומר חסד… נו… תורת חסד על לשונה. ללמוד תורה עם אנשים זה החסד הגדול ביותר, אומר הרמב״ם, כן.

צריך לדעת שיש יהודים שהם עושים חסד עם אנשים, והם עושים שיוכל להיות השיעור. הם מעמידים את מגידי השיעור, הם משלמים עבור השיעור, עבור כל הכלים שמשתמשים, עבור כל הפרסומים ששולחים. והיום שילם ר׳ יואל ורצברגר, בעל מחבר “מעיין כרם לתורה וחכמה”. זה גם החסד שלו, החסד שלו שמבוסס על החסד של הרמב״ם. ובעזרת השם, כל אחד ילמד מזה, ומי שישלם עבור הרמב״ם, כשהוא ייפטר הרמב״ם יבוא לקבל את פניו, יאמר ישר כוח שהוא עזר לו עם ריבוי החסד שלו. הוא ישלח לו קישור לדף התורמים שלו. וגם זו עצה טובה, כך נעשים לפחות שותף קצת עם רבי יואל, הפטרון של הכרם.

תפילת יחיד לעומת תפילת ציבור

אוקיי, קיצור המעשה, עד עכשיו למדנו הלכות תפילה, שבעה פרקים למדנו על עיקר תפילה. עיקר תפילה הוא שמתפללים, כלומר ביחיד, אדם מתפלל. עכשיו נלמד שיש דבר כזה תפילת הציבור, שזה עוזר לתפילה. אני רוצה אולי להזכיר, אנשים חושבים, כי אנחנו מאוד רגילים שכל אחד מתפלל בציבור, שכלל תפילה היא דבר שעושים בציבור. לא, תפילה היא דבר שאדם עומד בינו לבין קונו. אבל כשמתפללים בציבור, מצליחים יותר. ממילא מתפללים בציבור, אבל זה לא הפשט שזה ה…

כן, מהפרקים הקודמים ראינו כמה פעמים שמדברים לכאורה על תפילה בסיסית לא בציבור. כלומר, אדם נמצא בראש העגלה, בראש העגלה, אדם נמצא במיטתו. מוסכם שהברכות שהרמב״ם אמר בבירור לא עושים בבית המדרש. אז עד עכשיו דיברנו על אנשים שמתפללים בבית. וכך גם משמע מ״הולך בדרך”, זה הרי כולם אנשים שהם מתפללים לבד כשהם בדרך. כאן נדבר בפעם הראשונה על מה שאנחנו יכולים לקרוא מעמד התפילה, באים לבית המדרש להתפלל תפילת הציבור.

וזה מתחיל עם המצווה, עם המעלה, עצם הנושא, למה צריך להתפלל בבית המדרש? מה הענין של תפילת הציבור? הרמב״ם הולך קודם להסביר מה המעלה של תפילת הציבור, איך זה עובד. אחר כך הוא נכנס לפרטים איך זה נראה בפועל, איך מארגנים את תפילת הציבור, שזה קצת סדר אחר מתפילת היחיד, כן? אבל מכאן גם יצא שכל מה שהרמב״ם הזכיר קודם, נוסחי התפילה, נוגע גם לתפילת יחידים. כלומר, למשל פסוקי דזמרה זה לא משהו שיחיד לא יגיד. זה בדיוק כמו אשירה לה׳, ומה שהרמב״ם מנה, תהלה לדוד לפני זה. אחר כך, כל סדר התפילה מהתחלה ועד הסוף נוגע גם ליחיד, לא רק שמונה עשרה. מה שזה לא יהיה, מה שהרמב״ם מנה אתמול.

אבל כאן יש דברים שיחיד לא עושה, נראה. יש חזרת הש״ץ, קדושה, וכדומה, דברים שעושים רק בציבור. אבל באופן כללי הסדר הוא גם ביחיד. כן.

הלכה א: תפילת הציבור נשמעת תמיד

תפילת הציבור מתקבלת תמיד

אומר הרמב״ם כך: “תפילת הציבור נשמעת תמיד”. יש פסק הלכה. יש הלכות ליהודים, ויש הלכות לרבונו של עולם. רבונו של עולם צריך לדעת שכשבא יחיד לביתו עם תפילה, לא תמיד צריך לענות לו אלא כרצונו. אבל זה רק ברצון, היחיד הוא צדיק, אז מגיע לו. אבל ציבור רבונו של עולם צריך תמיד לענות. זו הלכה לרבונו של עולם.

אני חושב שהרמב״ם מדבר מאוד הלכתית, כי בהלכות תפילה פרק ד׳ הרמב״ם אמר את הדברים שמפריעים לתפילה. הדבר הראשון היה כוונת הלב. מה זה כוונת הלב? שמתפללים כאילו, כמו שהוא מתבטא שם, אני חושב, בפרק ב׳, שהוא מדבר לפני המלך, הוא מדבר עם השכינה, יש מיינדסט מסוים, יש מדרגה מסוימת. ואם מתפללים לא במדרגה הזו, התפילה לא מתקבלת, או לפחות זו לא תפילה שנעשתה כתקנה.

אומר הוא, תפילת הציבור, אפילו אין את הכוונה, אין את הרמה של כוונה, אפילו אם הם חוטאים, חוטאים פירושו, חסרה טהרת הלב לתפילה, חסרה ה… אני לא מסכים, אני חושב שחסר התנאי של כוונת הלב, אבל בגלל זה אין הקב״ה מואס תפילתן של רבים, וזה לבדו עוזר.

ביאור: תפילת הציבור עצמה היא סוג של כוונה

אבל זה לא כל כך מובן, כי אתה לא יוצא מהווידאו, תפילת הציבור עצמה היא סוג של כוונה. כל העולם עומד ומתפלל, זה אומר שיש כוונה, שנמצאים בתפילה.

מה שכתוב ברמב״ם הוא משהו אחר. כשהוא אומר “אפילו אם הם חוטאים, אין הקב״ה מואס תפילתן של רבים”, הפירוש פשוט שהקב״ה עונה רק לצדיקים. רשע מתפלל שהקב״ה יעשה לו תשובה, או דברים אחרים שהוא צריך. עכשיו גילית שזה דבר פשוט, תפילה לא אומרת שהקב״ה נותן בחינם, הוא נותן למי שראוי. תפילה היא חיוב, מצווה.

אומרת ההלכה, זה בא מהגמרא וכדומה, ש… אם תוכל לקנות עוד אחד, כי הולכים להכות על זה. אם תצא כל פעם, תצא מהווידאו. אומרת ההלכה, ההגדה, אני לא יודע איך קורים לזה, אבל אומרת ההלכה שכשציבור יהודים מתפללים, הפשט הוא שבכל ציבור יש צדיקים, לכאורה זו הסברא. שיש לך חוטא, לא כולם חוטאים, ואפשר לומר שאפילו הכלל, סך הכל לא חוטא, באופן כללי לכל אחד יש מעלות וחסרונות. סך הכל, הכלל תמיד מגיע לו, והתפילה של ציבור עוזרת תמיד. והמעלה היא לא רק זו.

לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור

לפיכך, בואו נמשיך. לפיכך, כן, לפיכך, צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, שאדם צריך להצטרף, לעשות שותפות עם הציבור, ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור. כלומר, לא רק התפילה של כלל הציבור מתקבלת, אלא אם אני רוצה שהתפילה שלי תתקבל, אני נכנס לציבור, ואז התפילה שלי נכנסת עם תפילת הציבור. זה עוזר ליחיד גם, לא רק זה עוזר לציבור, זה עוזר גם ליחיד שזכות הציבור עוזרת לו שהתפילה שלו תתקבל. כך לדעתי הפשט.

חידוש: הפעם הראשונה שמדברים על “נשמעת”

בוודאי אפשר, מי שרוצה לרציונליזציה, צריך לומר שזה שהקב״ה עונה רק לצדיקים זה גם דבר שכלי. הוא עדיין לא מנה שתפילה רק תפילה של צדיק מתקבלת. הוא עדיין לא מנה שבכלל תפילה נענית. הוא עדיין לא מנה שבכלל צריך לענות את התפילה. כאן זו הפעם הראשונה שמדברים על נשמעת. כן? עד עכשיו רק אמרו שזו מצווה להתפלל, ועדיין לא אמרו שהקב״ה עוזר. זו הפעם הראשונה שמתחילים לדבר הלכות לקב״ה, כן? אני קורא לזה הלכות לקב״ה, זה מצחיק.

רבינו יונה: לשתף עצמו = גם לשון רבים

וחשבתי שהפשט הוא לא פשט רע, זה באמת לא כל כך פשוט. אבל הלאה, לעולם, נכון שרבינו יונה אומר בעצם את הפשט, הוא אומר גם שהוא מוסיף חידוש, שבשעת לשתף עצמו עם הציבור, פשוט פירושו שצריך ללכת להתפלל בבית המדרש כשהעולם מתפלל. אבל רבינו יונה אומר שזה אומר גם שלשון התפילה צריך להיות לשון רבים. כמו שרואים בשמונה עשרה, הכל אומרים בלשון רבים, לא אומרים “רפאני”, אומרים “רפאנו”, לא אומרים “סלח לי”, אומרים “סלח לנו”, “השיבנו”, כן? תגיד, יש הבדל של “נו” ו״ני”. לא אומרים “שמע קולי”, אומרים “שמע קולנו”. והפשט הוא, כך אומר רבינו יונה, שהאדם מחבר יותר, הוא אומר, “אני, לא רק אני צריך סליחה, כל כלל ישראל, כל היהודים צריכים סליחה.” אז הוא משתתף עם הציבור.

“כל זמן שיכול” — כשהוא יכול

אוקיי. אבל רואים שהגדר של הרמב״ם הוא “כל זמן שיכול”. כלומר, כשהוא יכול להתפלל עם הציבור, שיוכל. אה, אני חושב “כל זמן שיכול” הוא גם זמן הלכה, כי יש מצווה להתפלל כמה שיותר מוקדם. כלומר, להתפלל בנץ החמה עדיף מלהתפלל עם הציבור מאוחר יותר. ונגיד שלציבור יש זמן מאוחר יותר, שהוא עדיין לא יתפלל כל עוד הוא יכול עדיין להתפלל עם הציבור. ברגע שהציבור כבר התפלל, הוא הולך להתפלל, אבל הוא צריך לחכות לזה. אבל הפירוש הוא, כל זמן שיכול, כשזה שייך לו. זה כך, הוא לא אומר חייב להתפלל בציבור, הוא אומר אם אתה יכול, יש לך שתי אפשרויות, אתה יכול להתפלל ביחיד, אתה יכול להתפלל בציבור, תתפלל בציבור. אם אין לך שתי אפשרויות, אז אין שאלה. יש עדיין חיוב של תפילת יחיד.

לא, אבל זה יכול להיות גם שאם אדם חושב, אני אתפלל אצלי, ועוד תהיה תפילה בציבור, כל זמן שיכול להתפלל בציבור, שהוא עדיין לא יתפלל לבד. אבל זה לא הפירוש של המילים. לא, אבל אני אומר איך זה נוגע מבחינת הלכה, זו שאלה אחרת. אדם מתעורר בותיקין, עוד יהיו מניינים, שהוא יחכה. זה לא כתוב. זו שאלה להלכה, האם המעלה של תפילה בציבור גדולה יותר מהמעלה של תפילה בזמנה. צריך לשאול שאלה נוספת. כן, אבל אני חושב שזה לא כתוב כאן. כאן כתוב רק פשוט, לפיכך כשהוא לא יכול. אם הוא לא יכול, מישהו יש לו, כמו שהרמב״ן מביא, הכל לשם שמים, למישהו יש דבר חשוב יותר, והוא לא יכול ללכת לבית המדרש, שיתפלל. הרמב״ן אומר שיש מחלוקת.

לעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת

לעולם, אה, אחר כך אומר הרמב״ן עוד דבר. לעולם, מלבד התקנה של להתפלל בציבור, יש עוד דבר חשוב של להתפלל בבית המדרש. לעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, אדם צריך תמיד לבוא מוקדם לשחרית ובלילה למעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת. התפילה של אדם לא נשמעת בכל עת, תמיד, אלא בבית הכנסת.

זה אומר, בית הכנסת כאן שהוא רוצה לומר כאן, בית הכנסת כאן לא פירושו דווקא בציבור, כי אפילו אדם מתפלל לבד, שהוא יעשה זאת אחרת בבית המדרש. כן, זה יכול להיות. אבל לכאורה מהלשון “בכל עת” פירושו “אלא בבית הכנסת שהוא של ציבור מתפללים”. כי אם זה היה ענין של גיאוגרפיה, מקום שבית הכנסת נמצא, היה כתוב “בכל מקום”. לא, “בכל עת” פירושו כשאדם מתפלל, רק בבית הכנסת שזה פשוטו של מקרא. שוב, “בכל עת” פירושו, שבדרך כלל כשאתה מתפלל, פעם הקב״ה עונה לך, פעם הוא לא עונה לך. ואומרים שיש ענין עם תפילה, לא שהתפילה עם תפילה.

תפילה בבית הכנסת: “שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת”

הלכה: תפילה בבית הכנסת – “בכל עת”

התפילה של אדם לא נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת.

מה שרוצים לומר כאן, בית הכנסת כאן לא פירושו דווקא בציבור. אפילו אדם מתפלל לבד, שהוא יעשה זאת אחרת בבית המדרש.

אבל לכאורה מהלשון “בכל עת” פירושו “אלא בבית הכנסת”, זה חשוב כמו ציבור מתפללים. כי אם זה היה ענין של גיאוגרפיה, מקום שבית הכנסת נמצא, היה כתוב “בכל מקום”. לא, “בכל עת” פירושו שכשאדם מתפלל שם בבית הכנסת, זה חשוב כמו ציבור מתפללים.

בכל עת הפירוש שבדרך כלל כשאתה מתפלל, פעם הקב״ה עונה לך ופעם הוא לא עונה לך, כמו שאומרים לגבי הציבור. אם אתה מתפלל בבית הכנסת, הוא עונה לך תמיד. זה הפירוש של “בכל עת”.

פירוש פשוט: “ישכים ויעריב לבית המדרש”

אבל אני חושב שהפירוש הפשוט פירושו… הגמרא אומרת שצריך ללכת לבית המדרש, שצריך להשתדל. הפירוש הפשוט פירושו כך: אדם אומר, “אני לא הולך, כי אני לא יודע אם יש מנין או לא.” אומר הוא, “לא, קודם כל, בבוקר ובלילה לך לבית המדרש. אתה תראה שיהיה מנין, תתפלל איתם. אם לא, תתפלל לבד.”

אני חושב שדווקא הרעיון של ההלכה שצריך להתפלל בבית המדרש אפילו בלי ציבור, נכון שיש כאלה שמפרשים את ההלכה, אבל אני לא יודע אם הלשון “ישכים ויעריב” פירושה זה. הוא אומר שצריך ללכת כל יום לבית המדרש, כי בדרך כלל שם יש מנין. כך אני חושב.

ההלכה יוצרת את המנין

לפעמים, אתה צריך לחשוב, איך נוצר מנין בבית המדרש? כי אם כל אחד יאמר, “אולי אין מנין, אני לא בא,” צריך לומר הלכה שכל אחד ילך לבית המדרש, כך בפועל יהיה מנין בבית המדרש. לא שכל אחד יאמר, “אני לא מחויב, ואם אני לא אבוא אני לא יכול לבוא, ולא יהיה מנין.”

אנחנו מסתכלים על זה מאוד כמו שעון, שבע בשעה מתפללים. אבל פעם חיו עם “הטבע”. התרנגול קרא, נעשה מוקדם, הלכו לבית המדרש. זה הפירוש “ישכים” – כשזה מוקדם תלך לבית המדרש. וכשנעשה חושך, אתה יודע שעכשיו אפשר עדיין להתכנס למנחה-מעריב, לך לבית המדרש.

אבל הוא אומר שההלכה, זו ההלכה שגורמת שבפועל יהיה מנין בבית המדרש. יש הרבה אנשים, ותמיד אתה אומר שבדרך כלל יש, אבל זו ההלכה.

חיבור עם תפילת הרבים

אז ההלכה, שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, היא ממש אותה הלכה כמו תפילת היחיד. אם יש חטאים, הקב״ה לא תמיד מקבל. אבל תפילת הרבים לא. זה אותו דבר.

אני חושב גם, זה יכול להיות אפילו אם אין דין תפילת הרבים, אבל עדיין יש קצת תפילה של… אין מנין שעומד באותו מקום, אבל יש עשרה אנשים בבית המדרש שמתפללים, כל אחד מתפלל את שלו.

אוקיי, נכון, יש אפילו שאומרים דברים אחרים, כתוב בגמרא שצריך להתפלל בבית, אם הוא לא יכול ללכת לבית המדרש, שיתפלל בבית בזמן שהציבור מתפלל, יש כל מיני דרכים איך להתחבר לציבור.

“עשרה ראשונים”

אבל אני חושב שהוא מביא שהגמרא של “ישר כוחם ויאריך ימיכם” שפירושו גם שיהיה “עשרה ראשונים”. אני חושב “עשרה ראשונים” זה לא מייג׳ור, זה אומר כי צריך שמישהו יעשה בית המדרש, שזה גורם שיהיה מנין, שהעולם עומד על הטלפון והולך לחכות שיהיו עשרה אנשים.

ההלכה נכתבה עבור הבלוק, הבלוק, הם כולם עשרה יהודים, שכולם ילכו לבית המדרש בבוקר ויעשו מנין. זה מתאים מאוד.

הלכה: “שכן רע” – מי שלא הולך לבית הכנסת

תפילת ציבור: בית המדרש, מהות תפילת ציבור, ודינים שבעשרה

הלכה: שכן רע

בואו נעבור לחלק הבא, אומר הרמב״ם, זה כבר גם חלק חברתי, עוד החסד לקהל…

אומר הרמב״ם כך, מי שיש בית כנסת בעירו, והוא לא נכנס להבטיח שיהיה מנין, אלא הוא מתפלל כשיש מנין, הוא שכן רע.

לא מדברים כאן על… זה לא דין בהלכות תפילה, זה דין בהלכות להיות שותף עם הציבור. באים לבית הכנסת, אנחנו בדיוק השביעי, ורק אנחנו כאן העשירי.

ר׳ יואל, יש לי נגיעות, אני קורא את זה, אני לא יכול להאמין להלכה הזו. גם לי יש אותן נגיעות.

כתוב כך, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע. לא כתוב שהוא לא מתפלל במנין. יש לו בית כנסת בעירו, מה זה? מקום שאפשר להתפלל בבית הכנסת שלו, הוא לא הולך לשם להתפלל, הוא נקרא שכן רע.

שני חסרונות

כלומר, אדם כזה עושה שני חסרונות: אחד, הוא לא ממלא את המצווה של להתפלל עם הציבור. יכול להיות שהוא באמת לא חייב, כי הוא לא חוטא, הוא יהודי טוב. אבל בכל זאת הוא שכן רע, כי עכשיו מתייגעים בבית הכנסת, והוא לא חלק מהציבור.

פסק הלכה: אפילו כשיש ספק מנין

גם לי יש נגיעות, אני רוצה להוסיף עוד דבר. פסק הלכה בזה, שזה אומר אפילו אם הוא אומר, הרי יש כאן ספק מנין, כי יש לי רק כאן עשרה, יש רק עשרה אברכים שגרים בעיר, ואני צריך להגיע, הוא רוצה להיות בטוח, הוא מעכב את עצמו…

כל המעלה של תפילה בציבור היא שלא מעכבים את הנוחות שלנו, אלא נותנים את עצמנו לציבור.

בא הוא ואומר, לא, אני כן רוצה את התפילה בציבור, ממילא לא בא אף פעם לבית המדרש של השכונה שלי, אני הולך למקום אחר רחוק יותר, כי שם אני אוהב יותר להתפלל, והעולם כאן מתייגע. זה באמת שכן רע, באמת שכן רע, האמת.

סטייה: רבנים ושטיבלעך מקומיים

ובואו נרחיב מעט, יש רבנים שאומרים, אנחנו מאספים את החסידים שלנו, אנחנו החסידים, אנחנו עושים בית כנסת נוסף. ויש רבנים שמקפידים על הרמ״א, והם אומרים, לא להתרחק, שיבוא אחד והוא ייתן קוויטל, והוא יאמר, אני הולך עכשיו לכנס כל שכן מעשרים הרחובות הבאים, ואני עושה שטיבל קטן של חמישה עשר מהחסידים שלי, והם לא יתפללו בבתי המדרש המקומיים הטובים. בסדר, זו חקירה אחרת, זה שיחה בפני עצמה. לא, זה אחד מהתנאים של בית הכנסת בעירו, לא מדברים על מי שמדברים.

אני יודע שסבא שלי, סבא הזקן שלי היה חסיד בעלזא, הוא היה קצת עסקן בשטיבל בעלזא בוויליאמסבורג, וראיתי בביתו הרבה מכתבים, כמה מכתבים מהרב מבעלזא, מהגבאי פויגל, הוא כותב שהרב, כשעושים את השטיבל, הרב מבקש מאוד שהשטיבל של בעלזא לא יהיה קרוב מדי לשטיבל של סקווירא – רבי סקווירא היה נכד בעלזא – והוא צריך להקפיד מאוד שלא לוקחים חס ושלום שום מנין מרבי סקווירא. אז כן, היו רבנים שהתחשבו גם ברבנים אחרים במנין. בסדר, טוב מאוד.

“מדוע באתי ואין איש”

בכל אופן, העובד את בוראו, כמו שדודי בא לדבר עם אבי בבית המדרש, הוא חזר על המשנה, שכשאחד בא לבית המדרש, הגמרא בברכות, הקב״ה בא לבית המדרש והוא רואה שאין מנין, מדוע באתי ואין איש. למה אין אפילו אדם אחד? כשיש איש אחד אמיתי היה כבר, היה כבר עושה, היה כבר עושה.

הלכה: מצוה לרוץ לבית הכנסת / אל יפסיע פסיעה גסה

אומר הרמ״א הלאה, מצוה לרוץ לבית הכנסת, זו מצווה לרוץ לבית הכנסת. צריך להשכים, צריך לקום מוקדם, וצריך לפתוח בזריזות, שנאמר “נדעה נרדפה לדעת את ה'”. כבר מחזיקים במודה, כבר יודעים, עכשיו הולכים לרוץ לבית הכנסת לעבוד את ה׳.

וכשיוצא, להיפך. כשיוצא מבית הכנסת, אל יפסיע פסיעה גסה, הוא לא ירוץ, הוא לא ילך אפילו בגאווה, אלא ילך מעט מעט, הוא ילך בעדינות, בשקט.

דבר המנוח

אז המנוח אומר, הוא הולך מבית הכנסת. והוא רוצה לומר, כי קוראים לו מנוח, אומר הוא כך, שכשאדם הולך למקום מנוחתו, הוא רץ, כי שם ינוחו יגיעי כח, שם הוא שקט. והוא יוצא, הוא רוצה להישאר שם.

אומר הוא, מי שיש לו שכל, מבין הוא שבבית הכנסת, שם הוא רוצה להיות, בחוץ הוא צריך להתייגע, הוא רץ לבית הכנסת, וכשהוא יוצא בשקט. מה הכוונה? בבית הכנסת.

האדם שרץ החוצה הוא אותו אדם שעומד ליד הדלת

אותו אדם שרץ פסיעה גסה עומד גם ליד הדלת, הוא תופס את הראשון… שיוכל לרוץ מהר החוצה. אין המשך. צריך להיות בבית הכנסת בקביעות, בשמחה.

הלכה: שיעור שני פתחים – יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל

בסדר, כאשר, כשנכנס. אז האחרון שיעור שני פתחים, ואחר כך יתפלל. הוא לא יימצא מהרחוב הגדול עד ישירות למרכז בית הכנסת, כי צריך, זו הכנה רבה, צריך להיות מקום בחוץ להתכונן לבית הכנסת.

דרך שני פתחים או שיעור שני פתחים?

אני חושב שהוא לא יעמוד ליד הדלת, הוא ייכנס עמוק לתוך בית הכנסת בגודל של שני פתחים, כך. יש גמרא שמדברת, האם זה דרך שני פתחים או שיעור שני פתחים?

אבל אפשר לשמוע בפשטות פשוטה, יש חדר קטן, נכנסים, זה חורף והמשקפיים מעורפלים, אל תיכנס לבית הכנסת כמו אורח, היכנס לבית הכנסת כשאתה כבר מוכן להתפלל.

לא יראה מזוזות פתחי, הפתח של פתחי, הדלת שלי, דלת בית הכנסת, שם הקב״ה, הולכים דרך מזוזות, הולכים דרך שתי דלתות.

לא, אבל הפירוש הוא, אני חושב שהפירוש לפי מה שכתוב ברמב״ם שיעור שני פתחים, הפירוש הוא, לא שאתה צריך שיהיו בבית הכנסת שתי דלתות, אתה לא חייב שיהיו שתי דלתות.

לא לשבת ליד הדלת

הדבר הוא, יש אנשים שהם באים לבית הכנסת, אתה רואה, הוא עומד תמיד ליד הדלת. למה? כדי להראות, אני צריך מקום להיות מוכן. יש מי שיש לו מקום ליד הדלת, הוא עומד שם בצד, שלא יוכלו לשאול אותו.

אני מדבר למי שהרבה פעמים רואים אנשים באים בשבוע למנחה, כן, הוא עומד ליד הדלת. למה? כי אני רק באמצע הדרך בבית הכנסת, אני לא שייך כאן. לא, היכנס, תפוס שולחן, שב, מה שלא יהיה, זה יותר כזה, יש אנשים שמתביישים, ואולי הדבר הוא מה שאמרת.

אה, חשבתי על זה, שיש הרבה פעמים, יש מישהו עושה מסיבה, אני לא יודע מה, וכל האנשים נשארים בשולחנות האחוריים. הוא אומר, “תתקדמו פנימה, רבותי, תתקדמו פנימה.” מה זה? הוא עומד ככה… היכנס בין העמודים. אני שומע. אני חושב שזה הפשט.

הוא אומר, רבי נחמן אומר, שכאן אולי… זה תלוי אם אתה אומר שיש פרוזדור, פוליש, בדיוק בשביל זה זה נעשה, שמי שרוצה לעמוד בחוץ יעמוד בפוליש. אתה לא תעמוד סתם בפינה. זה לא דין טוב שישבו ליד הדלת.

אנשים חושבים שזו ענווה לשבת בשולחן האחורי

זה אותו דבר כמו עם הפסיעה הגסה. אותו אדם שרץ פסיעה גסה עומד גם ליד הדלת, הוא תופס את הראשון… שיוכל לרוץ מהר החוצה. אין המשך. צריך להיות בבית הכנסת בקביעות, בשמחה.

כן, אני מנסה. רואה, זה לא ענין, אנשים חושבים שזו ענווה לשבת בשולחן האחורי. השולחן האחורי אומר שאתה באמצע הדרך בבית הכנסת. שב בין העמודים.

היום אמרנו, לא בין העמודים, אל תעשה שני שולחנות. שב. אל תעשה ששיהיה שולחן מאחוריך, שורה. כי לא, כמו שהוא אומר, כשבא אדם, אני מגיד שיעור, בא אדם לשיעור, הוא מתקדם לאחור. למה הוא יושב מאחור? הוא צריך לרוץ החוצה באמצע. נו, בסדר, אם אתה צריך לרוץ החוצה, תרוץ החוצה. אבל שב כאן. היה שחקן.

הלכה: בית המדרש גדול מבית הכנסת

עכשיו בא ענין, בית המדרש. דיברנו על בית הכנסת. בית הכנסת הפירוש, מקום שהעולם מתכנס. כנסת הוא מלשון כנסייה, כן, מתכנסים להתפלל. בית הוועד, בית הכנסת, המקום שמתאספים.

בית המדרש – מקום החכמים

אבל מלבד זה היה, היום אין את המציאות כל כך חזק, אבל מלבד זה היה דבר כזה, בית המדרש, מדרש פירושו שם דורשים, שם מפרשים את התורה. אני חושב שמדרש היום תרגמנו, דורש לא אומר לשון דרשן לציבור. דורש פירושו כמו מחקר, לחקור. דורש בעצמו. היינו קוראים לזה בית המחקר. חוקרים. חוקרים את התורה, ושם לומדים.

יש שני בתי מדרשים. יש שיש עמוד ואחד מלמד אותם, ויש… שלנו הוא יותר בית כנסת, כמו שהוא אומר, בדרך כלל. בבית הכנסת לומדים גם.

בית המדרש הוא המקום שהיחידים, תלמידי החכמים, חוקרים את התורה. בית מדרשו של אברהם אבינו, בית מדרשו של שם ועבר. אני חושב שזה לא היה מקום שנתנו שיעור. נתנו את השיעור בבית המדרש. לא, השיעור היה בבית הכנסת. בית המדרש פירושו האקדמיה, מקום החכמים.

מובן שמקום החכמים חשוב יותר ממקום עם הארץ. זה אומר ההלכה, בית המדרש גדול מבית הכנסת. מקום החכמים, השטיבל שהרבי, שהחכמים לומדים, הכולל, שם בוודאי יש קדושה גדולה יותר משם.

גדול פירושו חשוב יותר. חשוב יותר, יותר קדוש, אני לא יודע איך רוצים לומר את זה, כן. חכמים גדולים אפילו שבאותו הדור ובתי כנסיות הרבה היו להם.

תפילת ציבור: בית המדרש, מהות תפילת ציבור, ודינים שבעשרה

בית המדרש חשוב יותר מבית הכנסת

זה לא היה שיעור, נתנו את השיעור בבית המדרש. לא, השיעור היה בבית הכנסת.

בית המדרש פירושו האקדמיה, מקום החכמים. אז מובן שמקום החכמים חשוב יותר ממקום העם. זה אומר ההלכה. בית המדרש טוב, ובית הכנסת… מקום החכמים, השטיבל שהרבי, שהחכמים לומדים, הכולל, שם בוודאי יש קדושה גדולה יותר משם. אני חושב ששם פירושו חשוב יותר. חשוב יותר, יותר קדוש, אני לא יודע איך רוצים לומר את זה, כן.

“חכמים גדולים שבאותו הדור, ובתי כנסיות הרבה היו להם”, היו להם כמה בתי כנסת שאנשים באו להתפלל. אה, זו לשון שכתובה על מי? חכמים גדולים. הרמב״ם לא רוצה לומר את שמם, כי הוא לא גורם לי לומר את השמות, כי אני רוצה לומר לך משהו. “והיו להם בתי מדרשות הרבה, והיו מתפללין בהם”, הם התפללו רק שם.

רבי אמי ורבי אסי, היו שלושה עשר בתי כנסת בטבריה, הם התפללו רק ליד העמודים שם שהם למדו. ליד העמודים שם שהם למדו. “ולא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין בו בתורה”, רק איפה שהם למדו.

מחלוקת ראשונים: תפילה ביחידות או בציבור?

אבל הרמב״ם מכניס תנאי, “והוא שיתפלל שם תפילת צבור”. כלומר, זה לא כל כך ברור, יש מחלוקת ראשונים איך לומדים את הגמרא. אתה רוצה לומר שזה אומר שהם למדו, הם לא הלכו לבית הכנסת, הם התפללו ביחידות, כי הם סברו שהמקום שהם לומדים חשוב יותר מהתפילה. אבל הרמב״ם לומד לא, היה מנין בבית המדרש, גם היה מנין. הדבר הוא שהם התפללו באותו מנין, כי הם רדפו אחרי הקדושה. צריך להיות תפילת הציבור בבית המדרש. אבל… צריך… כן, טוב.

נפקא מינה מעשית: מי שייך לבית המדרש?

בואו נמשיך. “קריאת התורה בתפילת הציבור”. בואו נמשיך. עד כאן למדנו את המעלה של תפילת הציבור, שתפילת הציבור חשובה מאוד, וצריך ללכת לבית המדרש, לבית הכנסת, או אם יש בית המדרש. יכול להיות שהחכמים, מילא, כל אחד יכול ללכת לבית המדרש. אבל מה יש בית כנסת?

חשבתי על זה, בית המדרש, רבי אמי ורבי אסי הלכו להתפלל שם שהם לומדים, כי זה היה מקומם הקדוש, זה היה מקום שקדוש, כי הם מתפללים שם ולומדים שם. אז תלמיד חכם שיש לו מקום בבית המדרש, שילך שם להתפלל. אבל עם הארץ שיישאר בבתי הכנסת לרבים, כי שם איפה שאתה שייך. אם אתה לא לומד כאן, אתה לא תופס את הזכות של בית המדרש.

אפשר ללמוד כך, שזה מקום קדוש. אז הרמב״ם אמר משה רבינו מקום שיהודים מתפללים נעשה קדוש המקום, אבל הפשט, החכם שיבוא להתפלל בבית המדרש, כי אז היראה, הוא חי, הוא חוגג. אז רבי אמי ורבי אסי, היכא דהוו גרסי, איפה שהם למדו, והרמב״ם אומר גם, שכל עוסקים בה בתורה, כן? אז מקום קבוע עוסקים בו בתורה, אפשר ללמוד את המקום שבאותו בית מדרש הם למדו, אבל הוא מתכוון כאן למקום שהחסידים למדו. טוב מאוד.

זה המקור שהמשגיחים, שבחור ישיבה צריך להתפלל בישיבה שלו. ופשוט זה לא למה הרבנים שהתפללו בשטיבל, התפללו בשטיבל, היה להם שם, שם הם עושים עבודת ה׳ כל היום, היה להם מקום קבוע של יהודים. למשל כאן, כאן יהודים שלומדים צריכים לעשות… לפי הרבנים צריכים כאן לעשות מנין, או אחרת כבר, אז עדיף אפילו כאן להתפלל ביחידות.

דיון: מה פירוש “תפילת ציבור”?

ויכול אפילו להיות, “ושם יתפלל תפילת ציבור” יכול גם לגמרי לומר שהוא מתפלל את סוג התפילה שעוסק בתורה יכול.

דובר 2: אה, כן, זה כבר תירוץ כזה, כמו שאתה רוצה להכניס אותי, מתפללים העוסק בתורה לפני העמוד.

דובר 1: “ושם יתפלל”, איזה סוג תפילה? תפילת ציבור! התפילה שהיא שמונה עשרה הוא בעל התפילה בקול רם, והאחרים עונים אמן. אם זה הפירוש תפילת ציבור, דרך אגב, שתפילת לחש היא לא באמת תפילת ציבור, זה אני רוצה לחדש כאן. תפילה בציבור הפירוש, לא פשט שעשרה אנשים מתפללים כל אחד לעצמו נוסף ביחד עם הציבור. כאן, ציבור, מתפללים אותו, זה אומר אחד מתפלל את התפילה, כי בתפילת יחיד הרמב״ם אמר צריך להשמיע לאוזנו, זו לא שתיקה שקוראים. הרמב״ם אמר שזה לא מספיק כמו שקוראים קריאת ספר. צריך להיות משמיע לאוזנו. כאן זה בכל שומן, זה מאוד פנימי, כי תפילת היחיד הוא צריך להוציא משמיע לאוזנו.

דובר 2: כן, כן, בוודאי, זה בלאך, הוא שומע.

דובר 1: עכשיו, מה פירוש תפילה בציבור?

דובר 2: לא, אני אומר טיפה יותר. אני אומר שנראה לי שעיקר התפילה היא לשמוע את המילים של תפילה. בוודאי, בוודאי. כששומעים מבעל התפילה שומעים את בעל התפילה, וכששומעים לבד שומעים משמיע לאוזנו, הוא שומע את התפילה שלו.

דובר 1: אני לא מסכים. אני לא מסכים.

דובר 2: אפשר לשמוע שהקריאה היא שני דברים ביחד. יש שיעור בקריאה.

דובר 1: תפילה בציבור הפירוש שמתפללים ביחד עם ציבור. מה פירוש מתפללים ביחד עם ציבור? שומעים שם אחד שאומר לפני כולם.

דובר 2: נכון. אבל אני אומר בתפילת יחיד הוא אמר איך הוא משמיע לאוזנו, אז יכול להיות שזה העיקר של לצאת, עם השמיעה של הקולות, משמיע לאוזנו, משמיע לאוזנו.

דובר 1: אני לא מסכים. אני לא מסכים. לא נכון.

הלכה ד: כיצד תפילת הציבור

“ואין עושין כן”. מי הוא ציבור? ציבור פירושו עשרה. ואין עושין כן, זה אומר תפילה בציבור.

דובר 2: לא, הוא רוצה לומר שתפילה בציבור פירושה שאחד אומר בקול רם והאחרים שומעים. מה אתה חושב, שאני אומר בקול רם ואתה גם תאמר בקול רם? לא, לא עושים תפילה בציבור כל עוד עדיין אין עשרה.

רמב״ם הלכות תפילה פרק ח: תפילת ציבור — מקור של עדה, במקום אחד, ושליח ציבור מוציא

דובר 1: אמרתי לו. תפילה בציבור היא סוג של מהות, סוג של דרך איך מתפללים. לא שכל אחד מתפלל לעצמו, אלא מתפללים בציבור. אבל כדי לעשות תפילה בציבור כזו, אמרו חכמים, אמר הקב״ה, שעושים… למה זה לא מתאים? ציבור צריך להיות לפחות עשרה אנשים, לא משהו כזה. שליח ציבור אחד מהם. כן, זה אומר שצריכים להתפלל תשעה אנשים חוץ מהשליח ציבור. טוב.

הלאה.

דובר 2: כך הולך הרמב״ם, אפילו אם מקצתם.

דובר 1: כן, זה עומד מאוד חשוב, הוא מביא ממש כך, עומד בפוסקים ואחרים, שמה שעשרה אנשים, תפילת הלחש אינה תפילה בציבור. מה שעשרה אנשים מתפללים באותו זמן, זה עדיין לא אומר תפילה בציבור. תפילה בציבור אומרת רק שאחד מדבר והאחרים שומעים.

דיון: שומע כעונה ועשרה

דובר 2: יש נפקא מינה להלכה למעשה, למשל, אם חמישה אנשים עומדים ביחד ואחד אומר בקול רם את שמונה עשרה והאחרים שומעים, האם לא יצאו? הם צריכים להשמיע לאוזניהם בעצמם, או ששומע כעונה עובד הלאה?

דובר 1: זה יכול להיות, אבל זה לא תפילה בציבור. תפילה בציבור אומרת שעשרה יהודים שומעים, או תשעה יהודים.

דובר 2: אוקיי, אז צריך לדעת אם יש דין נוסף של שומע כעונה. זה לא כל כך נכנס כאן. אבל אני שואל אם יוצאים אם כמה אנשים אומרים ביחד. אבל כאן השאלה אם לעשות את זה, אם לא לעשות את זה בבית המדרש, אם בזה נופלת אמירות. אבל זה לא שמיעת קולו, זה לא שמיעת קולו, הציבור, כן טוב?

דובר 1: אה, ואין עושין כן, כן, כי אפילו, אני רוצה להבין קצת יותר טוב, אצל ואין עושין כן, יכול להיות שמדברים כאן על בית המדרש, על בית המדרש כשיש שם עשרה מפריעים למתפללים ועושים תפילת הציבור. מה שאני מתכוון לשאול, ואין עושין כן אומר שאין חיוב, או זה אומר שלא יוצאים משמיעת התפילה של ההוא אם זה לא בכוח המסורה. לא תפילה בציבור, אפשר לראות עוד דברים שיש רק בציבור. ציבור צריך להיות ציבור, ציבור לא מספיק שלושה אנשים, ציבור צריך להיות קצת ציבור, המינימום ציבור הוא עשרה אנשים, זו הבעיה.

כבר התפללו – משלימין עשרה

וכן, אומר הוא, העשרה לא חייבים להיות עשרה שמתפללים, אפילו אם זה כבר התפללו, אפילו חלק מהם כבר התפללו. ההוא לא כל כך נכנס. אפילו אם העשרה לא חייבים להיות כבר התפללו ויצאו ידי חובתן, חלקם, זה אומר פחות מהמיעוט, זה אומר ארבעה מהם, משלימין עשרה, ושיעור רוב עשרה מתפללים, אם רוב מהעשרה מתפללים, יכול להיות מיעוט שלא מתפללים והם שם משלימים לעשרה. לא שהם לא מתפללים, אף אחד לא מתפלל, בוא נבין, אף אחד לא מתפלל, הוא כבר התפלל לעצמו, או שהוא כבר שמע מש״ץ שני וכדומה.

הלכה ד (המשך): דברים שעושים רק בעשרה

וכן עוד דבר, עוד דברים שיש רק בעשרה, תפילת ציבור עושים רק בעשרה. ועוד כמה דברים שלא עושים רק בעשרה. וכן, אין אומרים קדושה, לא אומרים קדושה, או כמו שלאחרים יש הגירסא, אין אומרים קדושה דסדרא, מה? ולא קורין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה, כן, קריאת התורה אפשר לעשות מה שרוצים, אבל לא עושים ברכת התורה עם קריאת התורה, ולא מפטירין בנביא, אלא בעשרה. הדברים האלה עושים רק עם עשרה.

הלכה ה: פורס על שמע

ועוד כמה דברים, וכן, לא יהא אחד מברך ברכות שמע והכל שומעין ועונין אחריו אמן, אלא בעשרה. זה אומר, תפילת ציבור בעיקר אומרת שמונה עשרה, אבל יש גם מנהג, שאותו דבר עושים… יש משהו שנקרא… אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא עושים תפילת ציבור ברכות קריאת שמע, כי כל אחד אומר לעצמו ברכות קריאת שמע. אבל מה זה פורס על שמע? מי שפורס על שמע, בגמרא ובמשנה יש מושג כזה שנקרא פורס על שמע. מה זה אומר פורס על שמע? פורס על שמע אומר שעושים תפילת ציבור גם על ברכות קריאת שמע. אחד אומר את הברכות, והציבור שומע ועונה אמן. אחד אומר ברכות קריאת שמע, חוץ משמע עצמו. הברכות של קריאת שמע אחד אומר בקול, והציבור שומע ואומר אמן. זה גם עושים רק בעשרה. זו המשנה, אין פורסין על שמע בפחות מעשרה.

קדיש ונשיאת כפים

כן. עוד דבר שלא עושים, ואין אומרים קדיש אלא בעשרה. עוד דבר שלא אומרים רק בעשרה, זה דבר שנקרא קדיש. אנחנו עדיין לא יודעים מה זה. אבל זה מאוד מעניין, אצל פורס על שמע זה להיפך, זה חומרא שכל יחיד יאמר את זה בעצמו, וכאן בכלל לא אומרים קדיש. אתם בכלל לא מביאים קדיש, וזה לא שייך אצל יחיד. ואין כהן נושא את כפיו אלא בעשרה. כן. והעשרה הכהן מן המנין, אם חלק מהמנין הם כהנים, אפשר לעשות נשיאת כפים.

הלכה ה (המשך): מקור לעשרה – עדה

אומר לנו הרמב״ם את הסיבה על כל הדברים האלה שנקראים ענייני ציבור, תפילת ציבור, עושים רק עם עשרה. למה? שכל עשרה מישראל הרי הן נקראים עדה. הם יכולים להיקרא קהילה, עדה. התורה אומרת שרבים, כמה זה רבים? זה עשרה. כשעשרה נקרא עדה, כמו שכתוב אצל המרגלים, שנאמר “עד מתי לעדה הרעה הזאת”, והם היו עשרה, שהרי יהושע העדה הרעה הזאת. זה אומר, עדה היו שנים עשר, המרגלים, אבל הם לא היו רעה. רעה היו רק העשרה. ממילא רואים שהמינימום עדה הוא עשרה. כך הפשט. מקור אחר.

אבל בכל מקרה, זה בסדר. עכשיו, עוד דבר, “וכל דבר שבקדושה”… איזה דבר שבקדושה ישראל חצופה לא מנה? “וכל דבר שבקדושה”, כן?

רמב״ם הלכות תפילה פרק ח: תפילת ציבור — מקור של עדה, במקום אחד, ושליח ציבור מוציא

הלכה ה (המשך) — מקור של “עדה” = עשרה, ו״כל דבר שבקדושה”

דובר 1:

כך זה, “ויסורו מעל אהל העדה הרעה הזאת”, “ויסורו”, כותב רש״י, “יהושע וכלב”. זה אומר, העדה היו שנים עשר מרגלים, אבל הם לא רעה. רעה היו רק העשרה. ממילא רואים שהמינימום עדה הוא עשרה. כך הפשט. מקור מעניין.

אבל בכל מקרה, זה בסדר. עכשיו, “וכל דבר שבקדושה”, איזה דבר שבקדושה הוא מסביר? “וכל דבר שבקדושה”. כן, חוץ מזה, חוץ מכל הרשימה של דברים שהוא מנה, שבעת הדברים שהרמב״ם מנה שעושים רק עם עשרה גדולי ישראל וכו׳, בכלל, כל דבר שבקדושה לא יהיה רק עם עשרה.

למה כתוב כאן כל התפילות האחרות שהוא מנה, מלכיות, זכרונות, שופרות, או מה שזה לא יהיה, הכל תפילות. למה כתוב כאן “כל דבר”? אולי הוא מתכוון לומר את הכלל, הכלל של כל הדברים האלה? אני לא יודע. בוא נראה מה כאן… אני לא יודע. אני חושב שאף אחד לא הביא את הפשט כאן, אני רוצה לחשוב.

“כל דבר שבקדושה לא יהא אלא בתוך עדה מישראל”. מה הוא התכוון, חתונה? יש הרי הלכות. “ונקדשתי בתוך בני ישראל”. אה, אבל אצל קידוש השם יש לנו ממש כך, אם זה בפני עשרה מישראל. כן, אבל מה לעשרה מישראל עם הענין של תפילה בציבור? אין לזה שום קשר. יש איזה קשר שהרמב״ם אומר כאן.

לא, לא, לא, רגע, רגע, רגע. אני מצטער, אני מצטער. קראתי את זה לא נכון. קראתי את זה לא נכון. לא, לא, לא. זה ממש כך. כאן יש סיבה, שני הדברים מבלבלים אותנו. הוא רוצה לומר כך. מה המקור שיש דבר כזה שעושים את כל הדברים שנקראים “דברים שבקדושה” ב… אומר הוא, כי זה נקרא עדה. אומר הוא, אבל הדברים שבקדושה צריך לעשות עם עדה. והם אומרים שעדה, אצל בני ישראל לא כתוב המילה עדה, אבל רואים שמבינים שזה אומר עדה. וקדושה, “ונקדשתי”, זה ממש פשוט פשט אומר “ונקדשתי” בקדושת השם, אבל בוודאי מתכוונים כאן לא לקדושת, וה“ונקדשתי” הוא בתוך בני ישראל. אחד שדורש שהקדושה תהיה בתוך בני ישראל. זה המשך לטעם, למקור. זו לא הלכה חדשה. ההלכה מבלבלת, כתוב הלכה ו׳ אפילו, בעצם אולי זו טעות, אני לא יודע, אבל אני רואה שם גם כאן הלכה שהייתה עוד איתך. אבל הנקודה היא, זה ההמשך, הסיום של הלימוד. לומדים מעדה וקדושה שזה צריך להיות דווקא בתוך ישראל. טוב מאוד.

הלכה ו — התחילו בעשרה ויצאו מקצתן

דובר 1:

עכשיו, כל הדברים האלה, כן, חלילה או… מה שאמרנו שצריכים עשרה, בעצם לכתחילה צריכים כל העשרה להיות מתחילה ועד סוף, כן, שהם לא יצאו באמצע. אבל אם, כן, התחילו עם עשרה, באמצע קורה שנשארו רק שישה אנשים, ארבעה אנשים נשארו, אבל הם רובם, יגמורו, לא צריך עכשיו לשנות את דרך התפילה. אפשר להמשיך להתפלל כמו שנוסח התפילה כתוב. יכול בעל התפילה להמשיך והציבור ישמע ויצא. חזרת הש״ץ אותו דבר, אפשר גם… אה, צריך לחשוב מה אומר יגמורו? זה אומר, נראה מיד, עושים שחרית שלמה. יכול להיות זה אומר רק שיסיימו שמונה עשרה, אבל קדיש אחר כך אולי לא יאמר, כי זה צריך כבר עדה בשעת הקדושה. כך מביא הוא ממש בפירוש של… של הרמב״ם, שלמשל אם יש עשרה והתחילו ברכות יוצר ויצא הציבור, יאמרו אותם חלקים, זה אומר שלא יעשו את הדבר הבא. קדיש למשל מאחרי שמונה עשרה זה עוד דבר, שיסיימו את כל שמונה עשרה, למשל.

הלכה ז — צריך להיות עשרה כולם במקום אחד

דובר 1:

אומר הרמב״ם, “צריך להיות עשרה כולם במקום אחד, והשליח ציבור עמהם במקום אחד”. זה אומר, מה זה אומר? זו צורת התפילה בציבור, איך עומד הציבור? אומר הוא שכל העשרה עם בעל התפילה צריכים להיות בחדר אחד. כן, זה הלכות של קורונה. “צריך להיות עשרה כולם במקום אחד, והשליח ציבור עמהם במקום אחד”. למשל, איך זה צריך להיות? אומר הרמב״ם דוגמה. לא, הוא אומר דוגמה, הוא אומר שזה לא מובן ל… עכשיו יש הלכות שנקראות במקום אחד? בדרך כלל במקום אחד אומר באותו חדר. אבל יש יוצאים מן הכלל. מה היוצאים מן הכלל? חצר קטנה שנפתחה לחצר גדולה. יש חדר גדול יותר ובצד חדר קטן יותר. היכל קטן מול היכל גדול. עשרה בגדולה ויחיד בקטנה, זה מהקטנה יכול לראות את התשעה מהגדולה. לא כתוב כאן כלום על ראייה. כתוב שהם צריכים להצטרף לשם, להשתתף בדברים. הקטנה נעשית בטלה לגדולה, אבל הגדולה לא לקטנה. אם יש תשעה אנשים בחדר הקטן ואחד בחדר הגדול, זה לא אומר שהוא באותו חדר איתם, כי חדר גדול כולל בתוכו את החדר הקטן, אבל החדר הקטן לא כולל בתוכו את החדר הגדול. אותו דבר אם שליח הציבור במקום אחד, הוא הולך להסביר. אותו דבר, שליח ציבור בגדולה, סליחה, הציבור בגדולה ושליח ציבור בקטנה הוא יוצא, כי זו הקטנה. אבל להיפך, ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה, הוא לא יוצא. שהרי, והוא אומר כאן את הטעם, שהרי הוא מופלג מהם, במקרה כזה שליח הציבור מופרד מהציבור, או היחיד שדיברנו עליו קודם, היחיד שרוצה להצטרף, ואינם במקום אחד.

סברת הרמב״ם: למה הקטנה בטלה לגדולה

דובר 1:

לא, הוא מסביר כאן אצל החצר גדולה וקטנה, שיש לגדולה פתח מכאן ומכאן. בין הגדולה והקטנה יש קיר, והרי כמה הפלגות יש מהקטנה שמפריד אותה מהקטנה. אבל בקטנה, מההפלגות מהגדולה, ליכא כי אם זה וזה שווה. כל הענין של תפילה הוא כך, שהקטן יתחבר ויתבטל לגדול. מה שהוא אומר כאן הוא כך, אצל הקטנה, בתמונה, אני לא יודע אם אני יכול להכניס את התמונה לסרטון, אבל הוא אומר דרך מעניינת. אמרתי פשוט שהקטן נעשה בטל לגדול, הרמב״ם אומר קצת יותר מסובך. הוא אומר כולי, אצל הקטנה, כל האורך של הקטנה, כל הדבר הוא לגמרי בגדולה. אצל הגדולה, הולכים לצד שמאל שם יש את הקיר שעושה אותו גדול יותר מהקטנה, שם אין קטנה. אז הגדולה לא לגמרי מחוברת לקטנה, אבל הקטנה לגמרי מחוברת לגדולה. זו כולי סברת הרמב״ם המעניינת.

שאלות שנשארות פתוחות

דובר 1:

בכל מקרה, המילה שלומדים מכל הדברים האלה היא שצריך להיות, לא לכתחילה, צריך להיות באותו מקום. הרמב״ם לא אומר שאפשר לעמוד בחצרות נוספות ולראות זה את זה, אני לא יודע. יש שאלות לרבנים בקורונה. אממ… כן. זה גם לא אומר שצריכים לראות בכלל. זה לא אומר כלום על ראייה. זה אומר על… אוקיי, הוא מדבר כאן במקרה שכן נמצאים בבית מדרש. מה קורה כשבכלל לא נמצאים בבית מדרש, ואפשר לצרף אנשים שהם… סתם בשדה, שקרובים והם מתפללים ביחד. אני צריך לבדוק את זה… הרב לא מדבר כאן על זה.

הלכה ח — נפקא מינה: צואה בגדולה וקטנה

דובר 1:

אוקיי, וכן… אה, אותה הלכה. מכיוון שההלכה היא שהקטנה נעשית בטלה לגדולה ולא הגדולה לקטנה? כן. למדנו… כבר למדנו את המושג שנקרא צואה, זה הרבה נכנס באהבה. כבר היה לנו אצל קריאת שמע ואצל תפילה, שאסור להתפלל… יש לך מקום בתפילה ובקריאת שמע. אז אם יש צואה בגדולה, אסור להתפלל ולקרוא קריאת שמע בקטנה, כי כל המקום נקרא עכשיו מקום שלא נקי. אבל הקטנה, אם יש צואה בקטנה, אפשר להמשיך להתפלל ולקרוא קריאת שמע בגדולה, כי הקטנה לא משפיעה כל כך על הגדולה. ולאו שמיה ריח, רבי ניסים היינו לומדים את זה.

הלכה ט — שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן

דובר 1:

טוב מאוד. עכשיו הולכים ללמוד מה קורה כשאנחנו מתפללים בציבור, האם אנחנו צריכים גם בעצמנו להתפלל בנוסף. אומר הרמב״ם: “שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן”. החובה שיש להם לומר קדושה או לומר תפילת שמונה עשרה, שליח הציבור עושה את זה בשבילם. “כיצד? בשעה שמתפלל”, כששליח הציבור מתפלל, “והן שומעין”, הציבור שומע, “ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, הרי הן כמתפללין”, זה כאילו הם התפללו. אומר הרמב״ם: “במה דברים אמורים? במי שאינו יודע להתפלל”, מי שלא יכול להתפלל בעצמו, יעשה את זה על ידי שמיעת בעל התפילה. “אבל היודע, אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו”. מי שכן יכול להתפלל, הוא לא יוצא ידי חובתו מתפילה אלא כשהוא מתפלל בעצמו.

דיוק: “ועונין אמן” — תנאי

דובר 1:

כן. זה צריך להבין לגבי תפילת לחש. זה צריך לשאול קודם לגבי “שומע כעונה”, צריך לדעת איך ההלכה של “שומע כעונה” נוגעת, אבל נראה שיש מצווה של תפילה בעצמו אם יש את הענין של שליח ציבור שמוציא בשמיעה בעצמה. “ועונים אמן”, נראה גם כאן שזה ממש תנאי שם. כי זו תפילת הציבור. שומע כעונה לא היה עובד לזה נראה. צריך לראות איזו הלכה עוזר שומע כעונה. מה שנראה כאן. כן. השאלה, מה אומר יודע? זה פשוט פשט, הוא יכול, הוא יכול לומר את העברית, הוא יכול לזכור את נוסח התפילה. אוקיי, יכול להיות גם אם מישהו לא יכול לכוון למשל, מה שאמרנו קודם, צריך באופן כזה לצאת מהשליח ציבור. אני לא יודע, הרמב״ם לא אומר את הדבר יודע, אבל…

קושיא: תפילת הציבור היא רק לעמי הארץ?

דובר 1:

יוצא דבר מעניין, כל עוד תפילת הציבור עוזרת רק לכמה אנשים שלא יודעים עברית, זה מאוד מצחיק. הרמב״ם… אוקיי. מבין מה אני שואל? כן. וקודם אמרת… אני שואל אפילו קושיא יותר עמוקה, קודם אמרת שתפילת ציבור טובה יותר מתפילת יחיד, היא יותר נענית. אומר עכשיו לא, תפילת הציבור היא בכלל רק לעמי הארץ שלא יודעים.

תירוץ: תפילת הציבור היא הצורה, לא רק המוציא

הלכה ט (המשך) — שליח ציבור מוציא את שאינו יודע; חילוק בין כל ימות השנה לבין ראש השנה ויום כיפור

לא, לא. זה רק שזה תנאי מסוים בתפילת הציבור שזה יהיה מוציא. עצם הענין הוא שכולם יתכנסו ויתפללו במקום אחד. לא, מה שנאמר קודם, מהי תפילת הציבור? שוב. אמרתי לך עכשיו קודם כי כבר שאלתי אותך את הנקודה. שוב, יש לזה צורה מסוימת איך עושים את זה. שוב, זה לא, לא כתוב בפירוש, עדיין לא אמרו על חזרה, נכון? עד עכשיו מה שאמרו תפילת הציבור הפירוש הוא שאחד מדבר וכל הקהל שומע. זה הפירוש תפילת הציבור, אין פירוש אחר לתפילת הציבור.

עכשיו הוא אומר את חידוש הדבר, תפילת הציבור בכלל לא מוציאה את היחיד, אלא מי שלא יודע יוצא עם זה. זה מאוד מוזר, כל המעלה של תפילת הציבור יש רק לעמי הארץ. כך עומד ברמב״ם. לא יכול להיות, זה קצת מוזר, אבל כך כתוב כאן. נראה לנו מוזר. אבל יודע אינו יוצא אלא בתפילת עצמו. בואו נסיים. אצלנו, אף אחד לא יחזיק בסברא כזו בשבילך. כולם הם… מה אומר הרמב״ם? הרמב״ם לא אומר כלום. בואו נסיים את ההלכה. אבל יודע, אני חוזר על הדבר. מה חשוב? אבל יודע אינו יוצא אלא בתפילת עצמו, מה פירוש? אם היודע שמע מהשליח ציבור הוא עדיין לא יצא. לא, לא יצא. זה נקודות. זה משנה. אני מתכוון, זה כל עניין. אבל אני חושב שמכאן יש שוב… מהסדר יוצא שמתפללים קודם תפילת הלחש, זו התפילה של מי שיודע להתפלל, ואחר כך השליח ציבור למי שלא יודעים.

בואו נסיים, בואו נוציא. במה דברים אמורים, כן. במה דברים אמורים. כן. במה דברים אמורים שער היובל.

דברי הרמב״ם: במה דברים אמורים

דובר 1:

לא, הוא לא יוצא. זו הנקודה. זה מה שהוא לומד. זו משנה, אני מתכוון, זה כל עניין. אבל אני חושב, מכאן איך ההלכה של הסדר יוצאת שמתפללים קודם תפילה בלחש, זו התפילה של מי שיודע להתפלל, ואחר כך השליח ציבור למי שלא יודעים.

בואו נסיים, בואו נוציא. במה דברים אמורים? במה דברים אמורים? בשאר הימים. חס ושלום, כל השנה, כל ימות השנה. מה עושים אז? מה אז מי שיכולים להתפלל לבד, שיתפללו לבד, ורק מי שלא יכול יוצא מהשליח ציבור. אבל בשני ימים אלו, ראש השנה, יום כיפור, שביובל, כלומר כשאומרים מלכיות זכרונות ושופרות, אז השליח ציבור מוציא את היודע כשם שהוא מוציא את שאינו יודע, אז הוא מוציא את כולם. מפני שהן ברכות ארוכות, הן ברכות ארוכות, ואין רוב היודעים אותן, אפילו מי שיודעים את כל הברכות, יכולין לכוין דעתן, הם לא יכולים לשמור כוונת הדעת כל הזמן, שהוא לא עומד…

פירוש דברי הרמב״ם: “אין רוב היודעים יכולין לכוין דעתן”

אפילו מי שיודעים כן את התפילות, אבל הם לא יכולים להיות מכוונים כל כך טוב. הוא יכול היה לומר שהקהל לא זוכר. אני זוכר את התפילה של כל יום, או אפילו של יום טוב סתם אני זוכר. אבל הוא אומר אפילו מי שיודעים כן לא יכולים להיות מכוונים.

הוא אומר, פשוט הוא רצה לפרש את הגמרא שכתוב שהמשנה כתובה שהחילוק מלכיות זכרונות ושופרות, שהפשט הוא ברכה ארוכה, אתה לא זוכר את הברכה. אומר הרמב״ם לא, אפילו היודעים, כי האנשים הפשוטים הם יודעים. הוא אומר אפילו היודע, שהוא יודע כן, לא שהוא יודע את התפילות של כל ימות השנה, הוא יודע אפילו את התפילות של מלכיות זכרונות ושופרות, אבל הוא לא יכול לכוין דעתן כשליח ציבור.

מה פירוש הוא לא יכול לכוין דעתן כשליח ציבור? לשמור את הדעת כל כך הרבה זמן, לשמור את הכוונה. השליח ציבור יכול כן? השליח ציבור שר ניגונים, הוא שומר שליטה, יש לו לחץ מהמחזור. אני חושב שהרמב״ם לא מתכוון לפירוש המילות, אני חושב שהוא מתכוון שהוא בטוח כאן, הוא מנהל בטוח את התפילות.

מה הפירוש? הכלל הכללי הוא ששליח הציבור מכוון יותר טוב מהקהל.

אני חושב שזה מאוד מעניין, כי הוא אומר כאן “מוציא את היודע כשם שהוא מוציא את שאינו יודע”. למה צריך הרמב״ם לומר “ואף על פי שהיודע מתפלל לעצמו”? כי זה פשוט שבכל בית מדרש, כמו לפי הרמב״ם, אני לא זוכר כל כך טוב את הנוסח של פסח, אני לא זוכר את אותם חלקים, אותם חלקים אני שומע מהשליח ציבור. אבל ראש השנה ויום כיפור שכל אחד, אפילו היודע, ישמע כן את השליח ציבור, אפילו הוא יודע כן את החלקים. אפילו הוא יודע כן את החלקים, כי פשוט הוא אינו יודע לגבי החלקים, זה הנוסח. אפילו היודע, כן?

דובר 2:

כן.

תפקיד השליח ציבור כמו “מקום שבודקים בו”

דובר 1:

רואים כאן שהשליח ציבור היה כמו מקום שיכולת לבדוק. אדם נתקע, אין לי עכשיו בהירות, אתה יכול לבדוק, תשמע מהשליח ציבור, וכשתוכל לחזור פנימה. אבל ראש השנה ויום כיפור הלכתחילה היא שצריך, כן, צריך…

כן, זה מאוד מוזר, כי הוא מביא כאן, הטור אומר שכך ההלכה למעשה, כך גם נפסק בשולחן ערוך, שראש השנה ויום כיפור, מלכיות זכרונות שופרות, צריך לשמוע, צריך לצאת, אבל מה גורם לנו לצאת? אומר הוא שהטור מביא שקשה להיות מכוון אצל שליח הציבור, קל יותר להיות מכוון כשמתפללים לבד. אבל זה הפוך ממה שהרמב״ם אומר. הרמב״ם אומר שקשה יותר להיות מכוון כשאומרים את זה לבד. אני לא מבין מה קורה. למי שקשה לו כך עושים כך, ולמי שכך.

דיון: קושיה על החילוק בין יודע ואינו יודע

דובר 2:

אבל אני שואל אותך משהו אחר. אם אתה יודע להתפלל, הוא לא צריך לסמוך עליו. יודע חייב להתפלל לבד, כך אומר הרמב״ם, “יוצא ידי חובתו”. החידוש שאתה רוצה לעשות שפתאום הוא נעשה אינו יודע, למה? כי הוא לא זוכר יעקב וענוהו. עכשיו הוא אינו יודע גמור בזה? אוקיי, פירצה דחוקה, אני לא יודע אם זו ההלכה. יש אופנים שהפוסקים אומרים דברים כאלה, אם יש לו ספק, לעת עתה. אבל אני לא יודע את ההלכה.

אבל השאלה הבסיסית שלי ששאלתי קודם עניתי כאן, קשה לי מאוד. אם תפילת ציבור פירושה זה, וכל המעלה של תפילת ציבור היא זו. ואתה אומר שלא, תפילת ציבור היא רק מעלה למי שלא יכול להתפלל לבד. אבל כשהצד אומר את עצמו הבעיה ש… שלא יכולים לצאת עם זה לכולם. יש אנשים שחייבים דווקא לקבל תפילת הלחש כדי להיות עם כוונה.

תירוץ: ראש השנה יום כיפור — עושים את שניהם

דובר 1:

אז ראש השנה יום כיפור, ארגון החסד רצה לעזור ליותר יהודים. ראש השנה יום כיפור, שיעשו את שניהם. מי שיכולים לבד, ויכולים לבד לקבל כוונות גבוהות יותר, שיתפללו לבד, ואחר כך יש עוד את השליח ציבור. גם מהסיבה, כי זה מחזור גדול של התפילות העצומות שלנו. קשה מאוד להיות מכוון. אבל בכל זאת, מי שיכול להיות מכוון לבד וזה עוזר לו, עשו לו זמן. אז עושים את שניהם.

דובר 2:

כן. אבל באמת זה לא מתאים לשניהם. תפילת הלחש של ראש השנה יום כיפור, לכאורה נעשתה לפי הסברא שאתה אומר. למי שאז מתפלל יותר טוב. היהודי שמתפלל צריך לקבל מתפילת הלחש. והשאר יכולים לשמוע מהשליח ציבור.

דובר 1:

נו נו, ה… הרמב״ם… היה משהו, הרמב״ם ביטל לגמרי תפילת ה… תפילת ה… שליח ציבור, לא? בכל מקרה, נושא אחר. תן לי לשמוע, ספר.

תשובת הרמב״ם: תקנה בבית הכנסת שלו על סדר התפילה

דובר 2:

כך הוא מביא כאן… צריך לראות בבירור… איך הרמב״ם בתשובות. כן, אני לא רואה בבירור. הוא מביא תשובה ארוכה מהרמב״ם על ההלכות. אולי אפשר לראות בפרק הבא יותר פרטים על איך זה הולך.

הוא אומר שהוא ראה, מנהגנו אנו, שתפילת שחרית ומוסף… הוא ראה מה הוא אומר שתפילת שחרית אומר שליח הציבור בקול את התפילה, הוא אומר שהקהל לא שומע את תפילת השליח ציבור. ממילא בתפילה נחמה שפלה… הם לא יצאו בתפילה, הם לא יכולים את זה לבד. וממילא הוא שינה משהו. הוא עשה אחרת, הוא עשה שיעשו בקול קדושה תמיד, משהו כזה.

אמר הרמב״ם שזה לא עובד, “אל תעשו לשם אפרתורתכם”, כך הוא אומר. מאוד מאוד יפה לראות איך הרמב״ם חשב על דברים כאלה, הוא שינה את המנהג. הרמב״ם אמר שמאחר שהוא ראה שהקהל לא מתנהל, הוא לא מבין מה לעשות בתפילת הציבור, הוא עשה “אם היו אומרים בסירוגין, תופסק התפילה עד שיפסיקו, ואם לא יפסיקו, מוטב שתתבטל התפילה, וזה יש בו משום הסרת חילול השם, שלא יחשבו בנינו שהתפילה שלנו צחוק ולעג”.

אז ממילא אומר הוא, הוא אומר אם יש פעם מנין קטן של אנשים מעטים ובקיאים, אז הוא עושה נורמלי כמו שהסדר הוא, לחש וקול רם. אולי כך היום כל אחד מחזיק שכולם הם אנשים מעטים ובקיאים, אבל כשהקהל בא, הוא עשה, בגלל רוב האנשים, הוא עושה רק תפילה אחת. הוא אומר, הוא עושה רק תפילה בקול רם, הוא לא עושה… או להיפך, אני לא זוכר איזו. הוא עושה רק תפילת לחש עם קדושה, אם אני תופס עכשיו. אני לא תופס בבירור איזו הוא עושה רק. אני מבולבל.

על כל פנים, זה לא כל כך פשוט כל הנושא של תפילת לחש ותפילת הציבור. אני עדיין לא מבין את הדבר הבסיסי. אני מתכוון הוא אומר רק שליח ציבור ולשמוע ראש השנה, כך נראה לי מהלשון של רמב״ם. אוקיי, צריך להיכנס פנימה.

דיון: מה הייתה תקנת הרמב״ם

דובר 1:

אני יכול להיכנס לך פנימה, אבל זה ארוך מדי שאתפוס מה הדבר הבסיסי. שליח ציבור יאמר התפילה בקול רם עם קדושה, כך הוא אומר. הוא לא אומר אחד בקי יוצא, הבקי הוא לדעה… אה, הרמב״ם אומר… אה, הרמב״ם עשה דבר פשוט. הרמב״ם אמר, מי אמר לעשות שתיים, זה לוקח עשרים דקות כל המעשה, אני יודע כמה זמן זה לוקח, שתי לחש. בואו נגיד ששליח הציבור יאמר בקול, מי שלא יכול יצא, מי שרוצה יאמר באותו זמן. מה הבעיה? זו הייתה תקנת הרמב״ם.

דובר 2:

אני יודע שהחתם סופר היה עושה את זה.

דובר 1:

מה, תמיד?

דובר 2:

שהוא היה מתפלל עם השליח ציבור את תפילת הלחש.

דובר 1:

למה?

דובר 2:

כי הוא החזיק שזה עיקר תפילת הציבור. שהוא התפלל עם ה… זה עיקר תפילת הציבור.

דובר 1:

הוא היה מאריך בברכות קריאת שמע עם הציבור וכן הלאה. הוא היה מאריך בקריאת שמע.

דובר 2:

מה הוא עשה? הוא עמד להתפלל…

דובר 1:

גם על הסדר הזה הוא עמד להתפלל עם השליח ציבור את תפילת הלחש.

דובר 2:

הוא אמר שזה עיקר. הם לא יוצאים, כתוב לכאורה בבירור שהשליח ציבור גם לא מחויב שהוא לא מתפלל תפילת לחש לפני זה, כי הוא הולך להתפלל בעצמו.

דובר 1:

כאן אומר הרמב״ם, הרמב״ם עונה על הקושיה, לכאורה כתוב בגמרא בפירוש יחזור התפילה, אומר הרמב״ם שזו לא בעיה, כי הוא הולך להתפלל עוד פעם, הוא מתפלל עוד פעם לציבור, הוא מתפלל עוד פעם למוסף ראש השנה, אבל היומיומי… כאן הוא אומר צריך לפסוק, למדתי קודם שלא צריך ממש לדקדק, מעלה לכאורה אמת.

חילוק בין משנה תורה ותשובות הרמב״ם

דובר 2:

טוב מאוד. אומר הרמב״ם במה דברים אמורים, עוד מי הוא השליח ציבור? השליח ציבור. טוב מאוד. אם עושים שליח ציבור, יכול להיות שהרמב״ם עשה תקנה כזו בבית הכנסת שלו, אבל בספרו משנה תורה הוא כותב מה עיקר הדין הוא על פי הלכה. זה טוב.

דובר 1:

אז כאן אנחנו רואים שהרמב״ם הוא לא ספר מנהגי דברי משה, הוא ספר תורת משה, הוא רוצה לומר מה הגמרא היא, מה התורה שבעל פה אומרת. אבל שהוא עשה בבית הכנסת שלו שינוי, זה לא צריך להירשם, כי זה לא תורה שבעל פה, זה יכול לעמוד במנהגי בית המדרש של הרמב״ם להיסטוריונים.

אבל הדרך של היום איך הכל עובד עם הפוסקים היא, כותבים כל דבר שפוסק עשה פעם, ורואים את זה כאילו זו החומרא או התקנה שלו. זה אחד המקורות הגדולים, הוראה שהרמב״ם קורא לה בפירוש “עת לעשות לה׳ הפרו תורתך”, דרך אגב, חלק גדול מההוראה הוא לעשות עת לעשות לה׳. הרמב״ם אומר את זה בפירוש בהלכות ממרים.

עת לעשות לה׳ הפרו תורתך — התפקיד הרגיל של רב

הרב צריך לפעמים לעשות נגד ההלכה, הוא אומר כאן, זה לא נגד תקנות חכמים. מקום שצריך הכי הרבה להיות משמש עם דעת תורה הוא כשעושים עבירה לשמה. כי כשעושים מצוה לשמה אין לי בעיה, כשעושים עבירה לשם עבירה לא שואלים יותר. עבירה לשמה, כאן יש שאלה, כאן יש דילמה.

דובר 2:

כן כן, אני רוצה להוציא את הדברים של הרמב״ם, שאנחנו חושבים שזה דבר שעושה דבר יוצא מן הכלל לגמרי. רואים מהרמב״ם כאן בתשובה, וגם בפירוש בהלכות ממרים, שזה התפקיד הרגיל של רב, לעשות עת לעשות לה׳. כי התורה היא כללית. אבל אם אתה רואה שהיום זה לא הגיע, וזה נעשה פירה מקלקלת את השורה התפילה, דרך הרגל בתשובה.

הוראת שעה, תפילת יחיד לעומת תפילת הציבור, ומי ראוי להיות שליח ציבור

הוראת שעה — התפקיד הרגיל של רב

דובר 1:

כי עושים מצוה לשמה, אין לי בעיה. כי עושים עבירה לשמה, עבירה, אני לא רוצה להמשיך. עבירה לשמה, זה מה ששואלים, מה יש כאן דילמה?

כן, כן, אני רוצה להוציא מה שהרמב״ם מוציא, שאנחנו חושבים שאחד פלוס אחד זה משהו שעושה… זה לגמרי יוצא מן הכלל. רואים מהרמב״ם כאן בתשובה, וגם במפורש בהלכות ממרים, שזה התפקיד הרגיל של רב לעשות הוראת שעה. כי התורה היא כללית. אבל אם אתה רואה שהיום זה לא הגיע, זה נעשה פירה מקלקלת, חלילה, התפילה, דרך הרגל מסוים מגורמים שונים יכול לראות שמה שהרמב״ם אמר או הוא אמת, תפילת לחש עם חזרת הש״ץ היא סתם פורים, או אחד מהשניים לא טוב. הרמב״ם אמר כך, זה בבתי כנסת טובים יותר. גלוי לעין, כפי שזה גלוי לעין, דברי הרמב״ם, מי שיש לו עיניים יכול לראות שאו עושים… אני יודע, מה יש מצב באותו בית מדרש? אני יודע. יהודים מתפללים מאוד טוב, יהודים מתפללים מאוד קדוש, אשרי חלקם, תמשיכו להתפלל, עוד יותר.

בוא תיכנס, בוא תיכנס לבתי הכנסת שלנו ותראה שחזרת הש״ץ… יש כמה אנשים שומרי מצוות שיודעים כך כבר עומדים עם ידיים פתוחות לשמוע. אבל הקהל לא שומע את חזרת הש״ץ. רבי יצחק עכשיו מקטרג, אבל זו האמת.

בעיות מעשיות עם תפילת הציבור

ולמשל, אני רוצה לומר עוד דוגמה שקורה הרבה פעמים, שאנשים מתפללים מאוד מהר את שמונה עשרה. אנשים רגילים להתפלל שמונה עשרה של חמש דקות, ובסוף אין לו, לא תפילת יחיד, לא תפילת רבים, כי השליח ציבור מתפלל ומתפלל, והוא מסיים את תפילתו ופתאום באמצע השליח ציבור כבר בסוף או באמצע התפילה, אין לו תפילת הציבור גם לא. זה לא נקרא תפילת הציבור, שאו, אם אחד מאריך עד שהוא מתפלל עם תפילת השליח ציבור.

ואתה יודע עוד אני כי דראל לא שמעו על הבעיות, אני צריך להבין אותך, אבל אני אומר, אם זה חיבה לדבר לירות, זה על זה, כי זה שכח, יש לזה צורה, אנשים באים, יש לזה צורה, מתפללים ביחד, ואם כל אחד היום מתפלל במהירות שלו, וחצי דרך הוא עם השליח ציבור, זה ספידלר… אבל זה עושה את זה קשה, שהיחידים לא יוצאים עם תפילת ציבור, אוקיי, בואו נמשיך.

עד כה למדנו כיצד פועל השליח ציבור. עתה נלמד מי ראוי להיות שליח ציבור.

שני עניינים בתפילה: תפילת הציבור ותפילת היחיד

דובר 1:

הוא אומר שזה מדבר על שליח ציבור קבוע, לא סתם מישהו הולך למנחה ועושה הפסקות אפילו על שמו. יכול להיות שהחילוק בין יחיד ותפילת הציבור… רגע, אני רוצה עוד לחזור.

יש אולי קשר, רואים שיש שני עניינים בתפילה. יש להתפלל על ענייני הציבור, או אפילו לעשות בלשון, כמו שזה אחר כך מרבינו מנוח, שתפילת הציבור היא ציבורית. תפילת היחיד היא אדם מבקש לצרכיו, כמו שאמרנו קודם שלצרכיו צריך להאריך בשומע תפילה. יש דגש על צרכיך. אז ברפאנו הוא אומר, הוא עושה שם איזה שם.

אז תפילת היחיד יש בה ענין של “יחיד היודע להתפלל” לא רק שהוא יודע עברית. הוא מתפלל, יש לו דברים מסוימים, הוא נאנח בברכה ארוכה יותר, ברכה אחת הוא אומר שלוש פעמים. זה בסדר, כי זה בבית, שם הוא יכול להתחבר לתפילה. אז הוא יודע להתפלל את התפילה. אבל יש את המעלה של תפילת הציבור.

אבל למעשה האם נאמר בלשון רבינו מנוח, יכול להיות שכל הענין של אמירת לשון רבים הוא כשמתפללים תפילת הציבור. יכול להיות בתפילת היחיד, אני יכול קצת לומר אחרת. למשל למישהו יש חולה אצלו, הוא לא חייב לומר את הלשון רפאנו, הוא יכול לומר על בסיס זה, הוא יכול יותר לעשות את זה אישי את הברכה.

דובר 2:

מה שאתה אומר, זה כתוב בפירוש בפרק, אני לא זוכר, שאם למישהו יש חולה בתוך ביתו מוסיף ברפאנו על החולה שלו. אבל בוודאי השליח ציבור לא אומר את זה, אפילו לשליח ציבור יש חולה אצלו, הוא לא אומר את זה, כי הוא מתפלל עבור הרבים.

דיון: לשון רבים והחילוק בין יחיד ושליח ציבור

דובר 1:

אז אני אומר שיש שני דברים: יש תפילה ברבים, עשרה אנשים, ויש את נוסח התפילה שמבקש עבור הרבים, לעומת הדבר של אדם שמבקש לצרכיו. ושני הדברים חייבים להיות גם בקשר, כלומר שבעל התפילה אין לו רשות להתפלל תפילת רבים, והיחיד הוא זה שיש לו את ההזדמנות לעשות את זה. זה יכול לענות על הסוף, אפילו כשאומרים תפילה פרטית, כמו שהוא מצטרף עם חולי ישראל בתוך שאר חולי ישראל, אומרים את זה בלשון רבים.

דובר 2:

לא, כן, אפשר לומר כמו שכתוב בנוסח של הסידור כתוב בתוך שאר חולי ישראל, רואים את עצמו נכלל, כי זה עוזר.

דובר 1:

לא, אבל הייתי אומר למשל, נניח אדם יש לו חולה, בנו חולה, כן? ויש לו נוסח שלם, בורא עולם הסתכל על הבן שלי, והוא אומר את זה, הוא עושה את הנוסח של רפאנו, לא הפרעה, יוצא שהתפילה הוא רק מתחיל לדבר לקב״ה על הרפואה, הוא יצא לכאורה ידי חובת ברכת רפאנו.

דובר 2:

עכשיו אתה שואל שאלה אחרת, אם הוא רוצה לעשות את זה בתפילת יחיד, זה מה שראינו קודם, שהוא מאריך ב׳רפאנו׳ הוא עושה דבר שהוא משנה את הנוסח. זה לא חילוק. אני לא יודע פשט כאן, צריך לומר את לשון הרבים, אפשר ללכת אחורה ואחורה. שוב, כך אומר הרמב״ם, אתה רוצה לומר אחרת? הרמב״ם כן אמר כך. לא כולם, כבר אמרתי לך, הרשב״א אומר כמוך, והרמב״ם אומר כמוני. אז, אני לא מתכוון אני, אני אומר לך מה הרמב״ם אומר כן.

דובר 1:

זה לא הנקודה, אבל אתה צודק שאולי בגלל זה יש תפילת יחיד, כי יחיד ידי מתכוון שהוא יכול להציב את עצמו היחיד עם אחרים. אני אומר זה מסתדר איתך, בציבור, מה החילוק כאן שליח ציבור? אני לא מבין, אני לא יודע, אני לא מתכוון, מי אומר שהשליח ציבור גם לא יכול להוסיף? הוא לא יכול שם לדבר תפילות פרטיות, כי הוא עכשיו מוציא את הרבים, הוא מתפלל עכשיו בשם הרבים, אז הוא אומר לרבים את הנוסח שלהם.

כל הטבע של יחיד ידי תפילה הוא ענין של בינו לבין קונו, הוא צריך להזכיר לו מה שהוא צריך להזכיר לו. אני חושב, אני לא יודע, הוא יכול לומר את החולה ברוך ה׳ וסליחה, אבל נניח שהרב חולה ומתפללים בציבור ומוסיפים את התפילה עבור הרב, כי הרב בעצמו ציבור. אבל, אני מתכוון לומר, אני מבין שזה עושה מכשול כזה.

אדם יש לו ילד לשידוכים, והוא עכשיו מתחיל להתפלל על שם, אז יש לנו שיחה ארוכה בינו לבין קונו על שידוכים. לא שיחה ארוכה, זה עוד נוסח, אבל הוא מוסיף משהו על חיים שידוך. האם אתה חושב שבעל התפילה רשאי להוסיף לירושלים עירך ברחמים תשוב על השם? וכאן מי שברך לחולים, זה דבר, אבל כאן מתכוננים ב… דונט טריי את הום. בקיצור, אם אתה הולך לעמוד, אתה לא מוסיף את התלמוד ירושלמי עבורך. אני יודע שהמנהג לא לעשות כך, אבל אולי רב רשאי לעשות מה שהוא רוצה. אבל הדרך שאמרתי, זה מסתדר ספי, ודווקא השליח ציבור לא אומר את זה. צריך להיות מקום למה היחיד עדיין יתפלל לבד.

דובר 2:

אה, ושם כתוב שרבי עקיבא, בקיצור, הוא קיצר מפני כבוד הציבור. כלומר הוא התפלל לפני העמוד?

דובר 1:

אה? בקיצר, כלומר כשהקהל בא והוא התפלל לפני העמוד, הוא גם אמר את הנוסח שכתוב בסידור. אבל כשלא, הוא אמר ספר שלם של תפילות של רבי נתן, התפילה של רבי רמילי, ספר התפילות של רמ״ק, כל התפילות… יש לו תפילות שלמות של רבי עקיבא, יש, האוסף לא…

דובר 2:

אוקיי, בקיצור, נלמד עכשיו מי ראוי להיות שליח ציבור.

הלכה יא: מי ראוי להיות שליח ציבור

דובר 1:

הוא אומר הרמב״ם, “אין מעמידין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו”. זה מעניין, למה זה? אם זה פשוט, צריך באמת לדעת על הדין של שומע כעונה. אם זה פשוט שהלה אומר ואתה יוצא בשמיעה, והשליח ציבור צריך הוא להיות מומחה, הוא אומר עבור אחרים. הוא מעורר את הקהל.

נניח, אתה בעצמך אמרת דבר לפני שעה, הרמב״ם מעולם לא אמר את הדבר. עד עכשיו, אז אני לא יודע על זה. אנחנו לומדים מה כתוב ברמב״ם. הרמב״ם אומר, שליח ציבור פירושו אחד מתפלל לפנים והקהל שומע. אז בוודאי אם הלה יכול יותר טוב, הוא מבין יותר טוב מה פירוש להתפלל, יש לו יותר חכמה, יותר מעשים, אז הוא יותר טוב. הוא שליח, שליח פירושו הוא שליח, הוא מתפלל בשליחותי, כן, כאילו, אני פשוט.

דובר 2:

אם אתה אומר שהרמב״ם לא אמר כלום משומע כעונה, אבל הרמב״ם התעורר שכבר שמעו אומרים שומע כעונה, ואי אפשר בלי רקע. אנחנו מכניסים קטגוריה שלא כתובה.

דובר 1:

לא, אני מבין את הטענה שלו. “אין מעמידין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו”. יכול להיות שמלבד הענין שהוא מתפלל ושומעים, הוא גם מעורר את הקהל. כלומר, הדרך שבה הוא מתפלל יש לה השפעה על הקהל. זה הענין. כמו שאומרים, “זקן המשובח ביותר”. המילה “זקן” לא פירושה זקן, פירושה “זה קנה חכמה”. יש שאומרים, הגמרא אומרת, “זקן ששכח תלמודו”, הגמרא אומרת שהוא כבר שבור, או “מי שיש לו בנים”. שם כתוב במקומות אחרים.

סטייה: הברך משה מסאטמר

הצעירים של היום, הנכדים של הברך משה מסאטמר, הוא היה הרבי בסאטמר כשגדלתי, והוא היה תמיד אומר בתמימות כזו, זה מעניין, הוא אומר זה ג׳נואין, איך יכול להיות, איך יכול להיות שיהודי שיש לו אבא שיש לו ילדים לא יבכה פעם בתפילה? יש לו ילדים, הזה צריך את זה, הזה צריך את זה, הזה שבור, הזה מוכה. זה אמת, זה לא חידוש. הוא אמר את זה בפשטות כזו. הוא צודק. זה אמת שהוא צריך להיות אדם בריא כזה. אולי צריך להיות כך, זה כל כך… אני לא יודע אם הוא יודע, אבל זה כל כך… כן, כן, כן. תלוי אם הוא מתפלל את זה חזק. לא, הוא אומר זה דברים, זה דברים… במקומות אחרים כתוב מי שיש לו ילדים. כן, אבל כאן, אולי צריך לומר, כאן מדברים אולי יותר על כבוד הציבור.

“משתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”

דובר 2:

חשיבות? אה, לא, אני חושב ל… אהה, “משתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”. אה, נכנסנו לנושא של תפילת מי מתקבלת. יכול להיות שזה פירושו כאן פשוט מכבוד הציבור, שהיהודי החשוב ביותר, אותו שולחים. היהודי המבוגר ביותר, הוא זקן רוכב. כן.

דובר 1:

“ומשתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”. אה, רואה, אה, מעניין, הרמב״ם לא אומר כמו ר׳ חיים.

דובר 2:

לא, הרמב״ם אומר בדיוק כמו ר׳ חיים. הרמב״ם אומר כל הדברים האלה טוב, אבל “משתדלין”. איך צריכה להיות ההשתדלות העיקרית? על מה צריך בעיקר להסתכל?

דובר 1:

לא, “משתדלין” לא פירושו… הלו? לא, “משתדלין” פירושו בדיוק להיפך. “משתדלין” פירושו, להתפלל הוא צריך להיות החכם הגדול ביותר, ומנסים שהוא גם יהיה מי שיכול להתפלל יפה, ומה “רגיל לקרות” פירושו שהוא לא מגמגם את המילים, הוא יכול… הוא קורא. “רגיל” לא פירושו תלמיד חכם, בוודאי הוא “רגיל לקרות”.

קודם היה כתוב “פיו ממהר”, שהוא לא ירדוף את המילים. פירושו לכאורה שיש לו ארטיקולציה טובה, הוא מוציא טוב, לא מי שבולע את מילותיו.

“מי שלא נתמלא זקנו” — בחור צעיר לא יהיה שליח ציבור

דובר 1:

“מי שלא נתמלא זקנו, אף על פי שהוא חכם גדול לא יהא שליח ציבור מפני כבוד הציבור”. הרי היה כתוב קודם “וימואסו בו מפני ריבוי שערותיו”, אומרים שאין לו בכלל זקן בנוסף?

דובר 2:

לא, זה עוד דבר. אין לו בכלל זקן, הוא עוד בחור, כמו רבי אלעזר בן עזריה, אין לו בכלל זקן.

דובר 1:

אה, אתה מתכוון שהוא עוד צעיר.

דובר 2:

כן. אם הוא כל כך צעיר, אפילו הוא חכם גדול, לא יהיה שליח ציבור מפני כבוד הציבור.

זה מעניין, כי שהוא חכם גדול זה לא… שאלו את הרמב״ם שאלה, מה אם מישהו מבוגר מאוד, אבל בדיוק גם אין לו זקן, לא צמח לו. אה, אומר הרמב״ם, לא, לא מתכוונים לזה. הוא אומר, ההלכה מתכוונת לבחור צעיר שהוא מאוד צעיר, לא מתכוונים שמישהו הוא בדיוק גדול מאוד… אבל מה אולי אם הוא חכם גדול והקהל מכיר אותו כבר…

הלכות שליח ציבור — צעיר, מבוגר, רב ממנה תלמידו, סומא, ופוחח

הלכה יא — שליח ציבור שהוא צעיר (נתמלא זקנו)

דובר 1:

כן. אם הוא עוד מאוד צעיר, הרי לא ראוי להיות שליח ציבור בקהל הציבור.

מעניין, כאן הוא חכם גדול, הוא לא ראוי לציבור? שאלתי את הרמב״ם, מה ה… האם הוא מתכוון שהוא צעיר? שאלתי את הרמב״ם שאלה, מה מי שהוא מבוגר מאוד, אבל בדיוק אין לו זקן, לא צמח לו. אומר הרמב״ם, לא, הוא לא מתכוון לזה. אומר הוא, אתה מתכוון, ההלכה מתכוונת לבחור צעיר שהוא מאוד כל כך צעיר, לא מתכוונים שמישהו הוא בדיוק גדול… אבל אם הוא חכם גדול והקהל מכיר אותו, חכם גדול פירושו שהוא אחד מגדולי החכמים, רק שהוא צעיר. הוא בוודאי ראוי לציבור. בן שש עשרה, אפילו הוא נעשה חכם גדול, האם הוא ראוי לציבור? כן. לא, תחשוב, אפילו בחור מוכשר מאוד מאוד, כולם יאמרו עוד, הלא, הוא בחור, אין דרך. כן, אוקיי. הוא צעיר, אין לו אפילו זקן.

דיון: כבוד הציבור הוא יחסי

דובר 2:

לא, אבל אני מתכוון כבוד הציבור נכון, הוא לפי המצב. אם אתה בשדה התעופה ויש עשרה אנשים, כבוד הציבור הוא מי שהולך.

דובר 1:

לא, אבל הם אמרו שכל ההלכות האלה זה יותר כמו שליח ציבור בקביעות. לא מדברים בגב של המטוס. בגב של המטוס לא יתפללו שם, אמת. לא, אמת, אבל ציבור זה רק כשיש יותר כבוד כך, יש יותר משהו, משהו נותן לזה. סתם כל פורים על שמיא.

אבל בוודאי, אם הוא צעיר, חשבתי שאתה תאמר שאם הוא צעיר שזכה להיות רבי בשבע שנים, אז זה כבוד הציבור, כי אתה חייב לקיים את כבודו. אם זה הציבור שלך, דור דור ודורשיו, הם חכמים גדולים כאלה, הם אמרו שחכם גדול ילך להנהיג.

פורס על שמע — סף נמוך יותר

דובר 1:

אומר הרמב״ם, דוד, מי שהוא עוד ילד, עוד לא נתמלא זקנו, הוא אכן לא יהיה שליח ציבור, אבל הוא כן יכול להיות פורס על שמע, מי שהוא בן שלש עשרה שנה. מאוד מעניין, הרמב״ם אומר שהפורס על שמע צריך להיות גדול, כי הוא לא יכול להוציא אחרים אם הוא לא מחויב במצוות, אבל הוא לא חייב להיות עשרים והוא לא חייב להיות לו זקן. טוב מאוד.

דובר 2:

לא, מה כתוב, לא יהא שליח ציבור ופורס על שמע, האם לאו דווקא השליח ציבור?

דובר 1:

לא, זה עוד דבר. פורס על שמע הוא מי שאומר ברכות קריאת שמע, זה לא אותו אדם. ברכות קריאת שמע יכול כן להיות ילד, ושמונה עשרה, שאר השליח ציבור. לא, זה אכן לא היה פעם אותו אדם שאומר ברכות קריאת שמע ושמונה עשרה, יכול להיות שני אנשים. כמו שיש אנשים שאותם רק שולחים לפסוקי דזמרה. ולעולם לא ישלחו לשחרית. זה סתם… הציבור בכלל לא… לא, מדברים על כבוד, זה לא כבוד לפי התפילה החשובה. פוריש לשמיא, רואים שיש כן משהו שאפשר לקחת כל אחד. כן, רואים שהקהל לא מפריע להם, כן. ובמשנה כתוב “קטן פוריש לשמיא”. הרמב״ם אומר אכן, “קטן” לא פירושו ממש קטן, כי הוא לא יכול להוציא את הקהל. פירושו “קטן שאינו יודע לשער”.

הנהגה מעשית — בחורים כשליח ציבור

דובר 1:

אבל למשל, אני בבית הכנסת שלי מקל בזה, אני תמיד שולח בחורים. כשאבא שלי אצלי ביום טוב, לא היה נופל לו בחן, כי זה לא המנהג. אבל אני חושב שכשזה בית מדרש קטן שכל אחד מכיר כל בחור, הבחור הוא הבן של השכן שלי, זה בחור נחמד, זה לא משהו… אני לא רוצה לומר שזה לא כבוד הציבור. זה בית מדרש של… זה “פמילי שול”. זה לא קהל של מאות אנשים ואולי נותנים למשהו בחור. אבל אם זה מציאות שזה בחור מבית המדרש, אחד מחברי הקהילה, לא צריך לעשות אפליה נגד בחורים.

אבל התירוץ האמיתי הוא אולי משהו אחר, שהציבור קטן, אין מספיק אנשים שמחזיקים בתפילה, והבחורים מחזיקים במה שעושים. נושא אחר. אני לא יודע, לא, יש דבר. אני חושב שהענין של כבוד הציבור הוא מאוד יחסי. אם לקהל יש הנאה, יש בחור מתוק אחד שהוא הולך הרבה לעמוד, והקהל כבר יודע, אה, ינקי הולך לעמוד, צריך לבוא עם חבר. כשהבחור הוא אחד מהחברים. אבל זה לא נכון.

דובר 2:

ישיבה היא דוגמה טובה. האין זה כבוד לבחורים שבחור מתפלל בישיבה? אדרבה, איפשהו הוא צריך ללמוד. ואפילו ראש הישיבה יושב שם, אפילו יש מניין של מבוגרים שם.

דובר 1:

אה, טוב מאוד. מחנה של בחורים. אומרים שרק המגידי שיעורים צריכים ללכת? בוודאי לוקחים את הבחור שיודע להתפלל טוב. לא, זה פשוט. כבוד הציבור מדברים על בית מדרש של עיר. אבל זה לפי הציבור. כבוד הציבור הוא לפי הציבור. בוודאי, זה לא גזירת הכתוב. כבוד הציבור… כמו שאתה אומר, זה בית מדרש קטן, יכול להיות. גם אצלנו, בבית מדרש קטן, בחורים הלכו. כי אין שני, אבל אפילו יש כן.

דובר 2:

לא, אין שני, יש עשרים אנשים, פירושו שכל ארבע תפילות אין? מה, אתה יכול להחמיר לומר שרק הוא היה צריך. צריך עוד להיות גילוי מילתא למשל שהוא יתפלל מוסף יום הקדוש, כי זה משום כבוד בית המדרש.

דובר 1:

בסדר, ואז הציבור לא רוצה. הציבור יכול לעמוד בזה שהוא יתפלל מנחה בשבת, אבל הוא לא יכול לעמוד בזה שהוא יתפלל מנחה ביום כיפור. הציבור קובע עד כמה כבוד הציבור הולך. אם כבוד הציבור מאפשר לו ללכת, טוב.

הלכה יא (המשך) — עִלֵּג

דובר 1:

וכן העלג. דיברנו קודם על הלשונות עלגים, עכשיו אנחנו חוזרים שוב לעלגים. מה פירוש עלג? לא, כאן זה קצת אחרת. כאן זה לא אותו עלג. קודם הכוונה למי שהוא כבד פה וכבד לשון, הוא לא יכול להוציא מילים. כאן, כגון מי שאינו יכול להוציא את האותיות, כמו מי שלא יכול לומר א׳ או ה׳. הוא אומר א׳ במקום ה׳, או להיפך, הוא אומר תמיד א׳ במקום ה׳. לא הגיוני. אז…

אתה יכול לדבר עד מחר, והנה אנחנו כבר מדור העלגים. בדורות האחרונים נעשינו העלגים, כי אנחנו כולנו לא יודעים חילוק בין א׳ ו-ה׳. אנחנו לא יכולים להוציא היטב אותיות מסוימות.

הלכה יא (המשך) — הרב ממנה תלמידו

דובר 1:

אבל אין שני, הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור. מה זה בא כאן? מה זה קשור לזה? הוא אומר, “הרי יש חשש של אין כבוד הציבור.” אבל אם היהודי הוא בחור הבית של הרב או בן הרב, יכול הרב לתת משרה לאחד מתלמידיו. זה דבר חדש, זה בא מהרב.

דובר 2:

לא, “להתפלל לפניו”. הרבי עומד ליד הרבי, והוא שליח הרבי.

דובר 1:

אבל זה יותר, הרבי הוא כמו שליח ציבור. נראה, נכון? “הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו”. זה היתר חדש, כאילו שיש רבי או ראש ישיבה, הוא יכול… המילה היא “לפניו”, כי הוא מתפלל עם הרבי? הכוונה לומר שיש לו רשות. אני לא יודע בבירור מה זה אומר. לא ברור מאיפה הוא לקח את ההלכה, אבל מה זה אומר. אה, הוא מתכוון לומר, אולי הוא מתכוון כך, הוא מפרש כך, ר׳ אברהם נאוויטש, שהוא למד שצריך לתת לגדול שבציבור צריך להיות ממונה, נכון? לכאורה הרב תמיד צריך להיות בעל תפילה, נכון? כמו שהיה אצל רבנים מסוימים, כן, רבני ספינקא, אני יודע, בתשובה היו תמיד שואלים את הרבי תמיד לפני התפילה. היו רבנים שהתפללו כל התפילות של שחרית רגילה, כל השבוע, כל השנה. רבי ישמעאל נהג כך. אז זה לכאורה עיקר הדין, כי שליח ציבור צריך להיות הגדול שבציבור. אומר הרמב״ם שאם רוצים את הרב, הרב יכול למנות אחד מתלמידיו, והוא לא צריך להיות בעל תפילה תמיד. אולי זה הפשט.

הלאה, הוא אומר דווקא על זה, שאפילו רבי יהודה הוא גדול שבציבור, הוא בכל זאת כמו הרב, שרצו לתת לו כבוד. ממש מעניין.

דיון: מה החידוש של ההלכה?

דובר 2:

אפילו הוא כן עלג, אפילו הוא כן בקי.

דובר 1:

לא, לא דווקא הוא עלג, העיקר שאפילו הוא לא הגדול שבציבור. הוא אומר כאן, “ובלבד שהוא כבד לשון או ערום”, הוא אומר כך. הפשט החלש. הפשט הטוב יותר הוא ש… לא, הוא אומר, בעצם שכל הדינים שהיו זה לא כשיש רב שממנה אחד מתלמידיו. זה כמו שיש כשהקהילה עושה ישיבה את מי לקחת לבעל תפילה, לוקחים את האחר. אבל הרב יכול למנות את תלמידיו, כי הוא התלמיד הטוב ביותר, הוא ייקח אותו.

דובר 2:

הייתי חושב יותר שלאו דווקא, הרבי צריך להתפלל בעצמו, כי הוא הרי הגדול שבציבור.

דובר 1:

יכול שניהם, יכול שניהם. פשוט, גדול שבציבור לא אומר שהרבי, כי הוא ראש הישיבה, צריך גם לעשות את העבודה של להיות החזן, אני מתכוון לא. בוודאי, גדול שבציבור לא אומר כי… הוא כבר תפוס, הוא כבר הרב. אלא האנשים שזמינים לשליח ציבור מדברים כאן כך, כן? קוראים משני הספסלים, בואו נבחר מהספסל שליח ציבור. שמע. יכול להיות.

הלכה יג — סומא (עיוור) כשליח ציבור

דובר 1:

הלאה, מי עוד יכול כן או לא? סומא, מי שלא יכול לראות. לא תחשוב ש״שמע ישראל” אומר שהאדם הפרטי… לא, לא. מה הבעיה עם סומא? כי הוא לא יכול לקרוא? כי הוא לא יכול לראות. הגמרא אומרת, רבי יהודה אמר שסומא לא יכול לפרוס על שמע. למה? כי הוא לא רואה את הכוכבים, הוא לא רואה את צאת הכוכבים. פורס על שמע פירושו ברכות יוצר. אה, ברכת יוצר, “מאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים”, הוא לא יכול. הרמב״ם מוסיף עוד דבר. הוא אומר, “אחד הקורא בתורה ואחד העובר לפני התיבה”, סומא. סומא פורס על שמע ונעשה שליח ציבור. סומא יכול להיות שליח ציבור. קריאת התורה, חזרת הש״ץ הוא יכול להיות. הוא יכול לתרגל. אבל להיות שליח ציבור הוא יכול, דלא כרבי יהודה. רבי יהודה אומר שלא יכול. והגמרא אמרה שהטעם לא כי הוא עיוור, אלא כי אחרים יכולים לראות. אה, הבעיה שלו היא שברכת קריאת שמע, “יוצר אור ובורא חושך”, מדברים על אור, וכמו שהרמב״ם אמר קודם, שכשמתעוררים זורח לתוך העיניים ומתעוררים, זו הדרך שבה אדם חי. הסומא אין לו למרבה הצער את כל הברכה, אין לו הנאה מהאור, הוא לא רואה אותו. כך אמר רבי יהודה. אבל החכמים אומרים שכן, אפילו סומא יכול להנות מהאור, הוא יכול להרגיש משהו שיש אור. או שאנשים אחרים יכולים לעזור לו ולקרוא לו.

הלכה יג (המשך) — פוחח (ערום/לא לבוש כראוי)

דובר 1:

“אבל קורא את המגילה, אבל פורס על שמע”. מי שאין לו בגד, כראוי משהו פחוח, כמו שכתוב במשנה, אין לו בגד שמכסה את כתפו, הוא לא הולך לבוש כראוי, הוא יכול לפרוס על שמע. כמו שראינו קודם, פורס על שמע הוא הרבה יותר קל, אפילו ילד יכול, אפילו בחור, מי שלא הולך לבוש כל כך כראוי. אבל שליח ציבור יכול להתפלל רק עטוף, הוא צריך להיות לבוש לגמרי, עטוף בטלית, עם בגד עליון. כאן רואים ששליח ציבור צריך ללכת עם… זה המקור לכאורה, אנחנו נוהגים לפחות בתפילות מסוימות ששליח ציבור הולך עם טלית. מה עניין טלית אצל שליח ציבור? זה כבוד הציבור, שהוא הולך עם טלית, הוא עטוף, הוא לבוש לגמרי.

מנהג סלבודקה — חילוק בין סרבל ארוך וקצר

דובר 1:

אפילו אם החשש של כתף על המגילה אולי, היום לא לובשים תמיד, אבל זה הרעיון, הוא הולך יותר לבוש, יותר לבוש ממה שצריך. בישיבת סלבודקה המנהג, אצל הליטאים, כן, אצלנו בדרך כלל במנחה לא הולך שליח ציבור עם טלית, אבל אצל הליטאים הולכים כל פעם, בשחרית, מנחה, מעריב, תמיד הוא מתפלל עם טלית. ובסלבודקה היה המנהג, שלא, אלא הם שומרים על המנהג, כלומר, מי שהולך עם סרבל ארוך לא צריך ללכת עם טלית במנחה. אם לשליח ציבור יש רק סרבל קצר, אז הוא פחוח, הוא צריך להתכסות במעט מגילה.

כן, זה יפה מאוד שפחוח יש עצה, באים כל מיני אנשים לבית המדרש, שלא יצטרכו לבדוק את בגדיו כך, יש לכל אחד טלית, נותנים להם כיסוי, זה העניין כך. אז שם הם עושים חילוק כמה ארוך הסרבל, זה הרעיון.

—

דובר 1:

נו, סיימנו את פרק חמישי.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

HE עברית ›

📄 Download Transcript PDF תורגם אוטומטית סיכום השיעור 📋 סיכום שיעור — הלכות תפילה וברכת…

…

📄 Download Transcript PDF

Auto Translated

📋 Shiur Overview

Summary of the Lecture on Rambam – Text of Birkat HaMazon and Blessings of the Haftarah

—

A. Birkat HaZan (First Blessing of Birkat HaMazon)

The Rambam’s Words: The blessing concludes with “HaZan et hakol”, and in the middle comes the language “mechin mazon”.

Explanation: The one blessing thanks the Almighty for food for himself and for all creatures.

Insights and Explanations:

– The language “mechin mazon” in the middle of the blessing creates a pause – it is a repetition of the same idea in other words, like quoting a verse (for example “ki Hu…”). The structure is: one states the matter, repeats it with “mechin mazon”, and concludes with “HaZan et hakol”. The language “mechin mazon” fits better in the middle than at the beginning.

—

B. Birkat HaAretz (Second Blessing of Birkat HaMazon)

The Rambam’s Words: “Nodeh lecha Hashem Elokeinu u’nevarechecha Malkeinu ki hinchalta la’avoteinu eretz chemdah tovah u’rechavah, brit v’Torah… v’al shehotzeitanu mei’eretz Mitzrayim u’feditanu mibeit avadim, v’al Toratecha shelimadtanu v’al chukei retzoncha shehodatanu… al kulam anachnu modim lach…” Conclusion: “Nodeh lecha Hashem al ha’aretz v’al hamazon”. This blessing is a berachah hasmuchah lachaverta – it doesn’t begin with “Baruch” and ends with “Baruch”.

Explanation: We thank the Almighty for Eretz Yisrael, brit milah, Torah, the Exodus from Egypt, and all kindnesses together.

Insights and Explanations:

1. What does “rechavah” mean?

A sharp question: Eretz Yisrael is a narrow land – what does “rechavah” mean? Compared to America, Russia, Canada? If it said “aruchah” one could still understand (long but narrow), but “rechavah”?

Answer: “Rechavah” doesn’t mean geographic width, but “rechavat yadayim” – there is enough space for everyone, for all the tribes. The Jews who composed the prayer knew that Eretz Yisrael is sufficient for Klal Yisrael. It’s also noted that the original borders of Eretz Yisrael – “mi’nehar Prat ad nehar Mitzrayim” – are actually quite large; what we have is only a small area of it.

2. “Brit v’Torah” – why in Birkat HaAretz?

Brit milah came before Eretz Yisrael (already with Avraham), but Eretz Yisrael is ostensibly the cause for the food – why mix in brit and Torah?

The Foundation: The verse says “v’achalta v’savata u’verachta et Hashem Elokecha al ha’aretz hatovah” – the author of the prayer understood that the verse means a broader picture of gratitude. We don’t just thank for the piece of bread, but for the field that grew it, for the land that provided a field, and by the same reasoning also for Torah, chukim, wisdom – everything the Creator has given. One should broaden the gratitude – everything is contained in the verse.

Rav Nachman said that this is according to an approach that sees Eretz Yisrael as something that goes together with Torah and brit. But the main point is not a Zionist idea, but the principle of gratitude – one broadens the view from the piece of bread to all kindnesses.

3. The Rambam mentions Torah twice

The Rambam mentions Torah twice: once “brit v’Torah” and again “v’al Toratecha shelimadtanu v’al chukei retzoncha shehodatanu”. Our text (Ashkenaz/Sefard) doesn’t say “brit v’Torah” in the middle, but we say “al britcha shechatamta bivesareinu” – a more expanded style. Our text is more beautiful than the Rambam’s in this point.

4. The Rambam doesn’t mention food again in the middle of Birkat HaAretz

In our text we say “v’al achilat mazon she’atah zan u’mefarneis otanu” – we mention food again in the middle of Birkat HaAretz. The Rambam’s text doesn’t mention food again – he holds that we already spoke about it in Birkat HaZan. Our text adds it so that food should be mentioned not only in the conclusion but also in the middle.

5. [Digression: Critique of our text of Birkat HaMazon in general]

The Rambam’s text is generally much shorter than our siddur. Whoever compiled our siddur chose from different texts and put everything into one kugel. This brings problems:

– One loses the structure of each blessing – one doesn’t know how each blessing begins and ends.

– It becomes a “chovat amirot” – one says words without understanding the form.

– Rabbi Yitzchak says: “A person should not fulfill his obligation unless he has learned it” – a person must understand what he is saying.

– The advice: one should zoom out from the piece of bread and think how many people had to work, how many systems need to function, for there to be bread on the table.

6. “Al hakol” – conclusion of Birkat HaAretz

“Al kulam anachnu modim lach” – for all the mentioned things. The conclusion “Nodeh lecha Hashem al ha’aretz v’al hamazon” – “al hamazon” means not only the land itself, but everything that causes the food – the entire chain of kindnesses.

—

C. Birkat Rachem / Boneh Yerushalayim (Third Blessing of Birkat HaMazon)

The Rambam’s Words: “Rachem Hashem Elokeinu al Yisrael amecha v’al Yerushalayim irecha v’al Tzion mishkan kevodecha v’al haBayit hagadol v’hakadosh shenikra shimcha alav… u’malchut beit David meshichecha tachazirena limkomah bimheirah b’yameinu… u’vneh Yerushalayim bekarov ka’asher dibarta. Baruch atah Hashem boneh berachamav Yerushalayim.”

Explanation: A request/prayer (not praise like the first two blessings) – we ask for mercy for Israel, Jerusalem, Zion, the Beit HaMikdash, and the kingdom of the house of David. Also a berachah hasmuchah lachaverta – no opening with “Baruch”.

Insights and Explanations:

1. The structure: from broad to narrow

The blessing goes in a funnel from broad to specific:

– “Yisrael amecha” – the broadest picture (the entire nation)

– “Yerushalayim irecha” – narrower (the city)

– “Tzion mishkan kevodecha” – even narrower (the mountain/area of the Beit HaMikdash)

– “HaBayit hagadol v’hakadosh” – the most specific (the courtyards, the actual Beit HaMikdash)

2. What is “Tzion” versus “HaBayit”?

If “Tzion” is the Beit HaMikdash, what is the difference between “Tzion” and “HaBayit hagadol v’hakadosh”?

Answer: “Tzion” is the entire area/region (Har Tzion, the mountain on which the Beit HaMikdash is built), and “HaBayit hagadol v’hakadosh” is the actual Beit HaMikdash with the courtyards. Thus the structure from broad to narrow fits.

3. “Tachazirena limkomah” – not a physical place

By “malchut beit David meshichecha tachazirena limkomah” – “limkomah” doesn’t mean a physical place (not Ir David), but back to kingship – we ask that the kingdom should return to its status.

4. A verse is missing in the conclusion

In Birkat HaZan and Birkat HaAretz there is a verse that supports the blessing (for example “v’achalta v’savata u’verachta”), but in Birkat Boneh Yerushalayim the Rambam doesn’t bring any verse. This is troubling.

One could perhaps add the verse “Boneh Yerushalayim Hashem nidchei Yisrael yechanes” (Tehillim 147:2) – which fits with the conclusion “boneh berachamav Yerushalayim”. But the Rambam himself didn’t include it.

—

D. Fourth Blessing – HaTov v’HaMeitiv

The Rambam’s Words: The blessing contains three times malchut (Melech ha’olam, Malkeinu, HaMelech), three times the language tov (HaMelech hatov v’hameitiv, bechol tuv), and three times the language gemilah (gemalanu, gomlenu, yigmelenu).

Explanation: A blessing that thanks the Almighty for His goodness – in past, present, and future.

Insights and Explanations:

– Three times malchut corresponding to the previous blessings: In the first three blessings the language “Melech” is missing (because they don’t have malchut shamayim explicitly in the body of the blessing). The fourth blessing “completes” the deficiency by mentioning malchut three times – once corresponding to each previous blessing. This is called “beautiful hints”.

– Three times “tov” and three times “gemilah” (gemalanu – past, gomlenu – present, yigmelenu – future). The Rambam’s text doesn’t have the three-fold language of gemilah, but other texts have it.

—

E. HaRachamans after the Four Blessings

The Rambam’s Words: “HaRachaman hu yishtabach ledor dorim, HaRachaman hu yitpa’ar lanetzach netzachim, HaRachaman hu yefarnseinu bechavod.” Then: “HaRachaman hu yizkeinu limot haMashiach v’livnyan Beit HaMikdash u’lechayei ha’olam haba.”

Explanation: The first two HaRachamans are blessings for the honor of Heaven – we ask that the Almighty should be praised. The third is a request for livelihood with honor. Then we ask for three levels of redemption.

Insights and Explanations:

– The order of “yemot haMashiach, binyan Beit HaMikdash, chayei ha’olam haba” fits with the Rambam’s overall hashkafah: yemot haMashiach is the end of the world as we can know it – a time of rest; after that comes binyan Beit HaMikdash; and the highest level is chayei ha’olam haba. The Rambam’s order here reflects his approach that chayei ha’olam haba is the highest goal.

—

F. Migdol Yeshuot Malko

The Rambam’s Words: “Migdol yeshuot malko v’oseh chesed limshicho l’David u’lezaro ad olam.”

Explanation: The Almighty is a “migdol” (tower) of salvations for His king (David), and He increases kindness for His anointed, for David and his descendants forever. This is a continuation of the prayer for Mashiach.

Insights and Explanations:

– Migdil vs. Migdol: The verse appears twice in Tanach – once in Shmuel (migdil) and once in Tehillim (migdol). The custom among Sefardim (and so it appears in their siddur) is that on Shabbat one says one version and during the week the other. The Rambam didn’t know of this distinction – he simply says “migdol yeshuot malko”. The plain meaning of “migdol” is “migdil” – the Almighty increases salvations for His king.

—

G. Verses after Birkat HaMazon

The Rambam’s Words: Afterwards one says verses about livelihood and salvation: “Hashem lo yechsar kol tov” and “Hodu l’Hashem ki tov ki le’olam chasdo”.

Insights and Explanations:

– The HaRachamans and verses are not external things – from the Rambam’s understanding it appears that the El HaRachaman / HaRachaman section is like a conclusion to the four blessings. It is part of the structure, not just an addition.

– The host can add – when the leader (who leads Birkat HaMazon) adds, this is the place where the host can himself say his own requests.

—

Blessings of the Haftarah

—

H. Blessing before the Haftarah

The Rambam’s Words: “Baruch atah Hashem Elokeinu Melech ha’olam asher bachar binevi’im tovim v’ratzah bedivreichem hane’emarim be’emet.” Conclusion: “Baruch atah Hashem habocher baTorah u’veMoshe avdo u’veYisrael amo u’vinevi’ei ha’emet v’hatzedek.”

Explanation: This is a special birkat haTorah for prophets. When one reads Torah one says “asher natan lanu Torat emet” / “asher bachar banu mikol ha’amim v’natan lanu et Torato”. But when one reads prophets, one uses a special text for prophecy.

Insights and Explanations:

1. “Nevi’im tovim” – not that there are bad prophets

The plain meaning of “bachar binevi’im tovim” is not that the Almighty chose between good and bad prophets. “Bachar” here means that He wanted, He agrees to them. “Nevi’im tovim” mainly means prophets who tell us good things – because most haftarot are consolations. Almost every haftarah in the year is a good prophecy. The Almighty gives good prophets good prophecies.

2. “V’ratzah bedivreichem” – the will is beforehand, not afterwards

The language “v’ratzah bedivreichem” doesn’t mean that the Almighty wanted afterwards what they said, but beforehand – the will of Hashem is the source of their speech. Just as “v’ratzah binachalateinu et haShabbat” means that the will of Hashem is that He should have Shabbat, so “v’ratzah bedivreichem” means that the will of Hashem is that He should have the words of prophecy. The will comes first, not later.

3. “Divreichem” – interesting because it is “dibur rav”

As if they say it in the name of Hashem, but it is called “divreichem” – their words.

4. The conclusion – prophets cannot add to Torah

The conclusion “habocher baTorah u’veMoshe avdo u’veYisrael amo u’vinevi’ei ha’emet v’hatzedek” – here lies an important foundation of the Rambam: prophets cannot add any Torah. Prophecy is an external category, separate from Torah. The conclusion makes a clear division: Torah – Moshe – Israel – prophets. Israel can make Torah “in the manner of custom”, and true and righteous prophets “in the manner of prophetic custom”.

5. Structural parallel to birkat haTorah

Just as birkat haTorah goes “asher bachar banu… v’natan lanu… Baruch atah Hashem notein haTorah”, so the blessing for haftarah goes: “asher bachar binevi’im… v’natan lahem nevuah tovah… Baruch atah Hashem habocher binevi’im”.

—

I. First Blessing after the Haftarah – “HaEl haNe’eman”

The Rambam’s Words: “Baruch atah Hashem Elokeinu Melech ha’olam tzur kol ha’olamim, tzadik bechol hadorot, HaEl hane’eman ha’omer v’oseh, hamedaber u’mekayem, shekol devarav emet vatzedek. Ne’eman atah Hashem Elokeinu v’ne’emanim devarecha, v’davar echad midevarecha achor lo yashuv reikam. Ki El ne’eman atah. Baruch atah Hashem HaEl hane’eman bechol devarav.”

Explanation: After reading the words of the prophet, one expresses faith that the Almighty is faithful and all His promises will be fulfilled.

Insights and Explanations:

1. “Tzur kol ha’olamim, tzadik bechol hadorot” – why specifically here?

An innovative explanation: The haftarot are prophecies that the Almighty promised (Mashiach will come, consolation of Zion, etc.), and it has already been a long time since they were said. Therefore one emphasizes: The Almighty is “tzur kol ha’olamim” – He lives forever, He is the source of all generations (as the Rambam explains “tzur” in another place). He is “tzadik bechol hadorot” – just as each generation has a “tzadik hador”, the Almighty is the tzadik of all generations, He lives through all generations. Even though it has already been several generations and what the prophet says hasn’t happened yet, one must know that the Almighty is faithful – “omer v’oseh, medaber u’mekayem”.

2. “V’davar echad midevarecha achor lo yashuv reikam”

Not a single thing that the Almighty has said will ultimately turn out to be incorrect.

3. The two-part structure of “before” and “after”

The blessing before the haftarah says that we believe in the prophet – that this is the correct words of prophecy. The blessing after says: now that we already believe in the prophecy, we believe that it will actually happen, even if it takes time – “achakeh lo”. This is parallel to birkat haTorah: before one says “asher bachar banu” (we believe in the source), after one says how good and how faithful it is.

—

J. Second Blessing after the Haftarah – “Rachem al Tzion”

The Rambam’s Words: “Rachem al Tzion ki hi beit chayeinu, v’le’agumat nefesh tinkom nakam meheirah b’yameinu. Baruch atah Hashem boneh Yerushalayim.”

Explanation: A prayer for mercy for Zion – our house of life – that the Almighty should take vengeance on the wicked who have tormented Zion, and should rebuild Zion speedily.

Insights and Explanations:

– What does this have to do with haftarah? Many of the prophets are “ba’alei hanechamah”. The main reason why we read haftarot is to remember the good consolations, and all the blessings of the haftarah revolve around this. Therefore we ask that the Almighty should indeed have mercy.

– “Le’agumat nefesh” vs. “le’alibut nefesh”: Some texts say “le’alibut nefesh” but the Rambam’s text is “le’agumat nefesh”.

– The punishment is only a preparation for the consolation – this is how one must understand the order of the blessings.

—

K. Third Blessing after the Haftarah – “Sameach / Magen David”

The Rambam’s Words: “Sameach David… meheirah tatzmiach keren tarum yeshuatecha. Baruch atah Hashem magen David.”

Explanation: A request for the coming of Mashiach ben David.

Insights and Explanations:

– This is exactly the blessing of “et tzemach David” from Shemoneh Esrei – almost the same text, except that it ends with “magen David” (not “matzmiach keren yeshuah”). It’s interesting that the blessing of the haftarah mirrors the prayer of Shemoneh Esrei.

—

L. Fourth (Last) Blessing after the Haftarah – Thanksgiving

The Rambam’s Words: “Al hakol anachnu modim lach u’mevarechim shemecha. Al haTorah v’al hanevi’im v’al yom hamenuchah hazeh shenatata lanu Hashem Elokeinu likdushah v’limnuchah lechavod u’letifaret. Al hakol Hashem Elokeinu anachnu modim lach u’mevarechim shemecha.” Conclusion: “Baruch atah Hashem mekadesh haShabbat” (on Shabbat), “Baruch atah Hashem mekadesh Yisrael v’hazemanim” (on Yom Tov).

Explanation: A thanksgiving blessing that brings together all the gifts: Torah, prophets, and the day (Shabbat/Yom Tov).

Insights and Explanations:

– Shabbat vs. Yom Tov – different languages: On Shabbat the language is “likdushah v’limnuchah lechavod u’letifaret”, and on Yom Tov the language is “lesason u’lesimchah” – fitting the character of each day.

– Conclusion of Rosh Hashanah, Yom Kippur, etc.: The Rambam states a rule: “As the text with which one concludes in prayer the middle blessing of the day, so does one conclude in the blessing after in this text” – if one wants to know what to say on Rosh Hashanah or Yom Kippur, the conclusion of the last blessing of the haftarah is the same as the conclusion of the middle blessing of that day’s prayer.

—

M. When does one read haftarah?

The Rambam’s Words: One reads haftarah from the prophets: Shabbat, Yom Tov, and fast days at Minchah.

Explanation: After the Torah reading at the above-mentioned times one reads haftarah.

—

N. Order of Haftarot – The Rambam’s List

The Rambam’s Words: “The custom that most people practice to read from the prophets on every Shabbat are haftarot, and these are they” – the Rambam brings a list of haftarot for each parshah.

Explanation: The Rambam lists which section of the prophets one reads for each Shabbat parshah, but he doesn’t explain why one reads specifically that section.

Insights and Explanations:

1. “Custom of most people” – not fixed law

The Rambam uses the language “custom of most people”, which is very interesting. He doesn’t say it’s a law, but a custom. This explains why there are differences between Ashkenaz custom, Sefard custom, and Yemenite custom – because it’s a custom, not a fixed law.

2. Haftarot of Shabbat are not in the Gemara

The haftarot of Shabbat are not in the Gemara – only the haftarot of Yamim Tovim are in the Gemara (which the Rambam already brought by the Torah reading). Therefore the Rambam brings this here as a custom.

3. Rule for combined parshiyot

The Rambam says: “Every Shabbat when two parshiyot are read, one reads haftarah on the topic of the last parshah, and this is the custom of most places” – when one reads two parshiyot (like Behar-Bechukotai), one says the haftarah of the last parshah. Except for Parashat Acharei Mot, where there are places that conduct themselves somewhat differently.

4. Sheva d’Nechamta

The Rambam says that “most people” have a custom that from after Tisha B’Av until Rosh Hashanah one reads haftarot of consolations from Yeshayahu – the well-known “sheva d’nechamta”. He brings the seven haftarot. This is also “most people”, the same language as by the regular haftarot. Tosafot says that there is possibly a dispute in the Gemara about this order, because in the Gemara there is a haftarah for Rosh Chodesh Av that falls on Shabbat, and our order is different.

5. Different names for parshiyot by the Rambam

The Rambam calls many parshiyot by different names than we are accustomed to. For example: “Bamidbar Sinai” (not just “Bamidbar”), “Vayikach Korach”, “Vayar Balak”, “Pinchas”, “Roshei HaMatot”, “Eleh hadevarim asher diber”. This is interesting as a historical point.

—

O. The Matter of Haftarah – Why does one read from the prophets?

Insights and Explanations:

1. Connecting Torah with prophets

The greater matter of haftarah is to connect Torah with prophets, to show that the words of the prophets are just as important as Torah.

2. [Digression: Haftarah as consolation and tidings of redemption]

A broader explanation of haftarah: The main goal is to say that Mashiach will come. A Jew comes to shul and asks: “How long will the exile continue? Will there be a redemption?” – shouldn’t we tell him? This fits with the old custom (from the Midrash) that one concludes every sermon with “bulmosim goel” (with tidings of redemption).

3. “Mesayem bedavar tov”

The commentators say that the entire haftarah is a matter of “mesayem bedavar tov” for the Torah reading – one always brings some good tidings. And in the haftarah itself one also sees that one ends with a good thing.

4. Most haftarot are consolations – proof

A long list of haftarot is gone through to prove that almost 90 percent (or at least a great majority) of the haftarot are basically consolations:

– Metzora – consolation (though not at first glance).

– Acharei Mot-Kedoshim – consolation.

– Emor el haKohanim – speaks of kohanim, but speaks of the future.

– Bechukotai – consolation.

– Bamidbar – consolation, “vayomer Hashem livnei Yisrael”.

– Naso – the story of Shimshon, the Almighty helps Jews.

– Beha’alotecha – “Roni v’simchi” – consolation.

– Shelach – the story of Yehoshua’s spies – this is the rectification of the spies (the spies said it’s not good, this says it is good).

– Korach – Shmuel – absolutely consolation.

– Chukat – the story of parah adumah – almost most is consolation.

Not all 100 percent are consolations – some haftarot have other topics (like Beit HaMikdash, laws, etc.) – but a large percentage supports the explanation that haftarah is mainly a matter of consolation. It’s not just talking about Sefer Melachim, but about Yechezkel, Yeshayahu, Yirmiyahu – prophets who speak of redemption and the future.

5. Practical note

It is lamented that people don’t recite the beautiful verses of consolation in the haftarot, and one must try to bring this back – but one must first know (understand what one is saying), because if one doesn’t know it has no meaning.

—

Conclusion

The Rambam ends with “ad kan seder hatefilot” – this is the end of Hilchot Tefillah u’Virkat Kohanim / Seder HaTefillah.

📝 Full Transcript

Birkat HaMazon – Rambam’s Version (Birkat HaZan, Birkat HaAretz, Birkat Rachem)

Birkat HaZan – The First Blessing

He thanks and he thanks on behalf of all other people who have what to eat for themselves.

The piece “mechin mazon” we say in the beginning, I think it fits better than us saying something like “ki tov Hashem ki l’olam chasdo”, “mechin mazon” we say in the middle. Because here he says a conclusion, like “ki hu”, like one says a verse, because there comes “hazan et hakol”, and “mechin mazon” is a hefsek, an interruption in the language, saying again the same thing. “Baruch Hashem hazan et hakol”. This is Birkat HaZan.

Birkat HaAretz – The Second Blessing

Structure of the Blessing

The second blessing, Birkat HaAretz, is like this, one doesn’t begin and it ends with “baruch”. “Nodeh lecha Hashem Elokeinu u’nevarechecha malkeinu ki hinchalta la’avoteinu”, You have given as an inheritance, You have given to our forefathers an inheritance, “eretz chemdah”, a desirable, a beautiful land that everyone desires, “tovah u’rechavah”, a broad one.

What Does “Rechavah” Mean?

It’s interesting, what does broad mean? Broad compared to what? To America? To Russia? To Canada? What is the reality? It’s a good Canada. But there is tov that is small, here it is one tov that is broad, rechavah.

The thing is, Eretz Yisrael is a narrow land. If it said “aruchah”, I would say, “well, well, actually very narrow on today’s map”. “Rechavah” means “rechovot yadayim”, one has enough here for each one, for all the tribes to be able to be there. It must be that Eretz Yisrael is enough for Jews, for Jews who made the tefillah knew about.

Yes, he may add more to Eretz Yisrael, nothing happened. Brit, no, Eretz Yisrael has the chemdah. The additions don’t have to do with rechavah, it has to do with the chemdah. No, the original Eretz Yisrael is from the Euphrates River to the River of Egypt, it’s quite large. Our Eretz Yisrael that we have is only a small area of it.

Brit and Torah – Why Are They Mentioned in Birkat HaAretz?

Besides the fact that the Almighty gave as an inheritance to the Jews Eretz Yisrael, He gave us as an inheritance, gave as a gift, “brit”, a brit, a connection between HaKadosh Baruch Hu and the Jews. What does brit milah mean, right? What does brit milah mean? That’s how we learned in Birkat HaMazon. “V’Torah”, the things that we received.

It’s interesting, because brit we received before the land, but the land is seemingly the cause for the food. One thanks for the land that produces and for what You have given us brit and Torah, “v’al shehotzeitanu mei’eretz Mitzrayim u’feditanu mibeit avadim”. It also has to do with land, because that was like the end of yetziat Mitzrayim was to become ourselves masters with our own inheritance, with our own land. “V’al Toratecha shelimadtanu v’al chukei retzoncha shehodatanu”. This is again like saying, Torah, or brit and Torah, or Torah.

The Rambam Says Torah Twice

Yes, it’s interesting that the Rambam says Torah twice. We actually don’t say here brit and Torah, we only say this, we also say a piece “al britcha shechatamta bivesareinu”, so one makes the same style everything. The Rambam’s style is not as beautiful as ours, in my opinion, here.

The Rambam Doesn’t Mention Food Again in the Middle of Birkat HaAretz

Ah, okay, “v’al hakol”. No, we say more here, one speaks again about eating, and in the Rambam’s blessing one doesn’t say anymore again about the eating. No, it’s not missing, one already spoke in the first blessing about that. We say another whole piece “v’al achilat mazon she’achalnu v’al chemdatcha shehinchaltanu”, eating food, this is a whole piece. Yes, it’s interesting.

Digression: Critique of Our Version of Birkat HaMazon in General

And this is in general, I already spoke about this, Birkat HaMazon, I spoke that I have my own version, but one can read better the Rambam’s version, which is generally much shorter than what’s in our siddur. The one who wrote our siddur simply licked from different versions and put everything into one kugel. It’s not any… I don’t understand why.

Even the Rambam is a bit doubled language, but it’s beautiful. But the question is what he’s going to do with the time he’s going to take. It’s not with the time, it’s with the… with what one speaks to the Almighty or one says thanksgiving, it has become even the one who is pious and he says yes every word, it’s simply an obligation of recitation. One makes such beautiful things. If someone has nerves and says a beautiful long version, fine. But it becomes such an “adra tra tra tra”, one doesn’t even know the structure of what one is saying, because many times when one changes the things a bit, the structure goes down, there’s no form in the blessing.

Like every blessing begins and ends. You know how it begins, how does one come to the end? Ask a normal person, a blessing, one comes to the end and one says like “ki”, right? How does that happen in Birkat HaMazon, in Birkat HaAretz? How? No one knows, because it’s simply made that way, one says it. It’s not any…

Anyway, I’m free to make my own versions and look in the Rambam. And Pesach one goes to other places.

“Al Kulam” – The Conclusion of Birkat HaAretz

Fine. Al kulam, on all these mentioned things. Now we carry out, yes. Al kulam anachnu modim lach. On all these mentioned things, he speaks of yetziat Mitzrayim and so on, anachnu modim lach etc. ka’omr, as it says in the verse, “v’achalta v’savata u’verachta et Hashem Elokecha al ha’aretz hatovah”. The Torah tells us that one should be grateful also for the land that gives us the produce.

The Bigger Picture of Hakarat HaTov

And it seems that the bigger picture is, one sees here hakarat hatov. Therefore I have hakarat hatov for what I have a Torah, I have chukei retzoncha, yes, I say this “v’achalta v’savata u’verachta”. It tells us clearly “al ha’aretz”. Because seemingly the author of the prayer understood here that the verse tells us the bigger picture, that one must thank in general. If one has a land, one must thank for the land. If one has a Torah, one must also thank for Torah.

And they spoke about this, there is Rav Nachman says that this is according to the opinion of an early Zionist who says that Eretz Yisrael is a thing by itself. Eretz Yisrael goes together with Torah and brit. He didn’t go that far. I mean, it’s always good to fix a Zionist, but from here one can perhaps learn it out.

But the matter is the matter of hakarat hatov. The verse shows that it’s not only hakarat hatov for the piece of bread, there is hakarat hatov also for the field that grew it, and not only for the field, but for the land that provided you a field. It’s this expanding, this broadening your view. He says, with the same calculation you must also think what the Creator has given you wisdom, He has given you Torah, He has given you chukim, that each one should have his field, no one should steal from the other, one should know what one has to do, and wisdom, all these things. One should broaden the hakarat hatov, everything lies in this verse.

“Al HaKol” – On Everything That Causes the Food

Agreed. Because “al hakol” it seems to me, one gives this on everything. “Nodeh lecha Hashem al ha’aretz v’al hamazon” itself, al hamazonot, it seems to me that here there is, on the vine and other things one says this. But this is that when one says here “al hamazon”, one doesn’t mean the land itself, but one means everything that causes the food.

Afterwards, before that we add the piece, because we want yes to mention the food in the middle of the blessing, and before that one says “v’al achilat mazon” should be also not only in the conclusion. This is seemingly the reason for our version that we are accustomed to.

The Pleasure of Thinking in Birkat HaMazon

Okay, very good. I have great pleasure from this, because if one wants to think a bit about the blessing for itself, like Rabbi Yitzchak said “al yetzei adam yedei chovato ela im ken lemadah”, a person can think, or the point here is to zoom out from the piece of bread, and think how many people had to work, how many systems need to be in place, how many companies need to be effective, that you should have bread on the table. Truly a broad and expansive measure.

Birkat Rachem / Boneh Yerushalayim – The Third Blessing

Structure of the Blessing

Further, the next blessing is Birkat Rachem. Both are a blessing adjacent to its companion, therefore they don’t have an opening with “baruch”. One requests like this, it’s a request. The others were praises, this is more a request. It’s a prayer like this: “Rachem Hashem Elokeinu al Yisrael amecha v’al Yerushalayim irecha v’al Tzion mishkan kevodecha v’al habayit hagadol v’hakadosh sheniqra shimcha alav”.

The Panel from Broad to Narrow

Interesting, Yerushalayim, and in Yerushalayim there is Tzion. One means by this the area of the Beit HaMikdash. And “v’al habayit hagadol v’hakadosh” means actually the Beit HaMikdash itself. Tzion is perhaps Har Tzion, on which the Beit HaMikdash is built. It’s another expression, another point, but I think that usually it’s Yerushalayim and Tzion.

Originally it could be Tzion is the name of one mountain there, or of one place, one area there. And here it would fit: “Yisrael amecha” is the broader picture, then one goes down to “Yerushalayim irecha”, and then “Tzion mishkan kevodecha”, and then even more specific “habayit hagadol v’hakadosh”. But what is Tzion then, besides the Beit? It doesn’t make any sense. No, Tzion is the whole area, and “habayit hagadol v’hakadosh” is the actual Beit HaMikdash, the azarot, that is the “bayit hagadol v’hakadosh”.

Malchut Beit David

And “malchut beit David meshichecha tachazirena limkomah bimheirah v’yameinu”. Ir David was next to that, no? Something like that. No, it has no connection. One speaks of malchut beit David. “Tachazirena limkomah” doesn’t necessarily mean the place, it means back to kingship.

The Conclusion – A Verse is Missing

“U’vneh Yerushalayim bekarov ka’asher dibarta. Baruch atah Hashem boneh berachamav Yerushalayim.” There’s no verse here. Usually there is a verse. Perhaps holds, did you see? Boneh berachamav Yerushalayim is the language of a verse. No, it can’t be that simply the… Boneh Yerushalayim Hashem et nidchei Yisrael yechanes. I can perhaps put in the verse that you place, because it bothers me why every piece has a verse and here not. Can I add a verse, but the Rambam doesn’t have it.

So, one can perhaps go up on this verse.

Fourth Blessing (Continued), HaRachamans, and Blessings of the Haftarah

Fourth Blessing – HaTov V’HaMeitiv (Continued)

Three Times Malchut, Three Times Tov, Three Times Gemilah

Right, here in the blessing is hinted three times malchut: melech ha’olam, malkeinu hamelech. This was learned against the two previous blessings where melech is missing. Generally, it completes here. There is also here three times the language of tov, yes? Hamelech hatov v’hameitiv, bechol tuv. And there is also here three times the language of gemilah, which the Rambam doesn’t have, and they also have three gemilahs: gemalanu, gomlanu, yigmelanu. This is all beautiful hints.

HaRachamans – Blessings on Kavod Shamayim and Parnassah

Yes. HaRachaman hu yishtabach ledor dorim, HaRachaman hu yitpa’ar lenetzach netzachim, HaRachaman hu yefarnseinu bechavod. The two are blessings on malchut shamayim, on kavod Hashem so to speak, and the last is HaRachaman yefarnseinu bechavod, this is the blessing on parnassah.

HaRachaman – For Yemot HaMashiach, Building of Beit HaMikdash, Chayei Olam HaBa

And further one requests HaRachaman hu yezakeinu limot haMashiach v’livnyan beit haMikdash u’lechayei ha’olam haba. He should make us worthy of yemot haMashiach, and of building the Beit HaMikdash. After bi’at haMashiach comes building of the Beit HaMikdash, and lechayei ha’olam haba. We discussed that it fits with the Rambam’s order, that yemot haMashiach is the end of the world as we can know it, which is more rest, and afterwards comes building of the Beit HaMikdash, but the greatest redemption is chayei ha’olam haba.

Migdol Yeshuot Malko

Migdol yeshuot malko. The Almighty, the language of the verse is the Almighty is the migdol yeshuot, he is help for his king. Does the king need… Migdol means a tower, a tower of salvations, he brings salvations for his king.

Yes, the Almighty is magdil… the verse appears twice, once in Shmuel and once in, what’s it called, in Divrei HaYamim I think, ah, no, sorry, in Tehillim. And once it says magdil and once it says migdol. And we conduct ourselves, the Sephardim, and in our siddur it says that on Shabbat one should say this verse and during the week that one. The Rambam didn’t know about this, the Rambam says migdol yeshuot malko. It means magdil, it means the Almighty is magdil yeshuot for his king, and he is marbeh chesed for his anointed, to David and to his seed forever. This is a continuation to the prayer for Mashiach seemingly.

Verses About Parnassah and Yeshuah

Afterwards one must say verses that are about parnassah and about yeshuah. Hashem lo yechsar kol tov, v’hodu laHashem ki tov ki le’olam chasdo.

The HaRachamans Are an End to the Four Blessings

And he takes that version. It’s not a version. A Rambam, as we learn, we will see. It seems from the Rambam’s understanding that the HaRachamans are like an end to the four blessings. It’s still part of it. It’s not really extra things, it’s still part of the four blessings. The blessing here, if the editor adds here, is the blessing that the baal habayit for example, he has already said the version that the Rambam says that one must say. He can say himself.

—

Blessings of the Haftarah

Now we’re going to learn the blessings that one says on the haftarah. Afterwards the Rambam will say which haftarah one reads each week, and you need to look yourself in the Rambam to know what it is. But the blessings we will learn.

When Does One Read Haftarah

Blessings of the haftarah says the Rambam, after kriat haTorah the Rambam already said in the laws of kriat haTorah that one is maftir in the prophets. And when is one maftir in the prophets? Shabbat and Yom Tov. And on a fast day at minchah. I think that’s how I saw that the Rambam brought.

Blessing Before the Haftarah

He means like this, one blesses before it and after it, one makes a blessing. Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam asher bachar binevi’im tovim v’ratzah bidvarihem hane’emarim be’emet. This is a sort of special birkat haTorah for the prophet. Because when one reads in the Torah one says birkat haTorah, and it fits very well, asher natan lanu Torat emet, or asher bachar banu mikol ha’amim v’natan lanu et Torato, the Torah that one is reading now. But when one is going to read the prophets, one says a birkat haTorah, but one uses a special version for the prophets. Baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam asher bachar binevi’im tovim v’ratzah bidvarihem hane’emarim be’emet.

“Nevi’im Tovim” – Prophets Who Say Good Things

That means, he says two things. First, the Almighty chose, meaning to say He wanted, He agrees to. Not the simple meaning that there are bad prophets and He chose the good prophets. The Almighty has good prophets. But the Almighty also chooses whom to give prophecy. But I think that “nevi’im tovim” means here mainly prophets who tell us good things, because most haftarot one says comforts. Almost, even if there is good comfort, but almost every haftarah in the year is a good prophecy. So the Almighty gives to the good prophets good prophecies.

“V’Ratzah Bidvarihem” – The Will Comes First

V’ratzah bidvarihem hane’emarim be’emet – His will is in their words that are said in truth, that they are not liars, they say the true things, and the Almighty will fulfill their promises.

V’ratzah bidvarihem is interesting, because divarihem is much speech, as if they say it in Hashem’s name. One can say on everything ratzah, ratzah Hashem, v’ratzah benachalateinu et haShabbat. Yes, what does that mean? The will of Hashem is He should have Shabbat, the will of Hashem is He should have the words of prophecy. He doesn’t mean to say that the prophets said after the Almighty wanted, but He wanted before they said. Before they say, this is His will.

Conclusion: HaBocher BaTorah U’veMoshe Avdo U’veYisrael Amo U’vinevi’ei HaEmet V’haTzedek

Very good. Baruch atah Hashem, the conclusion is, baruch atah Hashem habocher baTorah u’veMoshe avdo u’veYisrael amo u’vinevi’ei ha’emet v’hatzedek. There are extra things. It’s very good, the Rambam is explaining, prophets cannot add any Torah, prophets are an extra category. This was done, Torah is Moshe, Yisrael, and the good truthful prophets.

So Yisrael can make Torah in the manner of custom, and nevi’ei ha’emet v’hatzedek in the manner of the custom of prophets.

Blessings After the Haftarah

First Blessing: HaEl HaNe’eman

And blessed after it, simply because the prophets say good things for the Jews. Here one sees that the Almighty loves the Jews. The prophets are in praise of the Jews. I mean you are right, this is very similar to birkat haTorah, asher bachar banu mikol ha’amim v’natan lanu, baruch atah Hashem notein haTorah. Let it be so, asher bachar binevi’im v’natan lahem nevuah tovah, baruch atah Hashem habocher binevi’im. This is approximately the structure of the blessing. Yes, this is fine, one says the words of the prophet, the haftarah.

And afterwards, after it one says like this, baruch atah Hashem Elokeinu melech ha’olam, tzur kol ha’olamim. Tzur means the strong one, yes, the ruler seemingly in all the worlds. Tzadik bechol hadorot, He is always just, He is always righteous. HaEl hane’eman, He is faithful, omer, what He does, that He says, and what He speaks, that He fulfills, v’chol devarav hu emet vatzedek.

Why “Tzur Kol HaOlamim” and “Tzadik Bechol HaDorot”?

I wanted to explain here, what does tzur kol ha’olamim (Rock of all worlds) and tzaddik b’chol ha’doros (righteous in all generations) mean here? I wanted to explain, because the haftaros are all kinds of prophecies where the Almighty promised that Mashiach will come and the like, as we saw a minute ago, we speak of rachem al Tzion (have mercy on Zion) and so on, and it was a long time ago sometimes. So we say, the Almighty is however kol ha’olamim, the Almighty lives forever, the Almighty is the ruler or the source, as the Rambam in another place translates tzur, of all generations. He is tzaddik b’chol ha’doros. There is a tzaddik hador (righteous one of the generation), yes, every generation has one tzaddik, but there is a tzaddik b’chol ha’doros, the Almighty, He lives through all generations. So even though it’s already several generations and what the prophet says hasn’t happened yet, one must know that the Almighty is ne’eman (faithful). Omer v’oseh, medaber u’mekayem (He says and does, speaks and fulfills). He is faithful to it, He is reliable, He is trustworthy that He will still fulfill even what He already said several generations ago.

“Ne’eman atah Hashem Elokeinu v’ne’emanim devarecha”

Yes good, ki El ne’eman atah, baruch atah Hashem. Wait, you skipped a piece. Ne’eman atah… ah, emes v’tzedek, this is also interesting from grammatical perspectives. Ne’eman atah Hashem Elokeinu v’ne’emanim devarecha, v’davar echad midevareha achor lo yashuv reikam. No single thing that the Almighty has said will ultimately turn out to be incorrect. Ki El ne’eman atah, baruch atah Hashem ha’El ha’ne’eman b’chol devarav. This we say after divrei hanavi (the words of the prophet), that we believe in the divrei hanavi, that what the Almighty promised will happen.

The Two-Part Structure: Before and After

That is, in the blessing before we say that we believe in the prophet that this is the correct divrei hanevu’ah (words of prophecy). And here we say, now that we already believe in the prophecy, we believe that it will actually happen, even if there is time, achakeh lo (I will wait for him). This is also similar to birkas haTorah (the blessing over Torah). Before we say “asher bachar banu” (who chose us), and here we say “asher natan lanu” (who gave us). What here we say how good the Torah is, we say how good and how faithful the prophecy is. Something like that.

Second Blessing: Rachem al Tzion

The next blessing is a prayer: “Rachem al Tzion ki hi beis chayeinu” (Have mercy on Zion for it is the house of our life). Zion is the place where we live, this is our beis chayeinu. “Ul’alvus nefesh”, to Zion which is so sad, which is so agmas nefesh (distressed), “toshia b’karov”. We say “l’alvus nefesh”, but there are those who say “l’agumas nefesh”. “Toshia b’karov”, Zion was so greatly bent in Zion, they tortured Zion, let there be vengeance on the wicked. “Meheirah b’yameinu uvneh”, or “u’svnehu”, that You should rebuild Zion speedily. Baruch atah Hashem boneh Yerushalayim.

What Does This Have to Do with the Haftarah?

What does this have so directly to do with the haftarah? Many of the prophets are ba’alei hanechamah (bearers of consolation). The main reason why we read haftaros is to remember the good consolations, and all these blessings of the haftarah revolve around this. And consequently we ask that the Almighty should indeed have mercy. Yes, the suffering is only a preparation for the consolation. That’s how one must say it.

Third Blessing: Sameach/Magen David

“Sameach David meheirah tatzmiach keren tarum yeshuasecha”, baruch atah Hashem magen David. This is interesting, this is exactly the blessing of “es tzemach David” from Shemoneh Esrei. Almost, except the ending which ends with the consolation. We say “boneh Yerushalayim”.

Fourth Blessing: Thanksgiving

And the last blessing is, I thank the Almighty. It ends “al hakol anachnu modim lach u’mevarkhim shmecha”. For all these things we will bless ourselves. For what? “Al haTorah v’al hanevi’im, v’al yom hamenuchah hazeh shenasata lanu Hashem Elokeinu likdushah v’limnuchah, l’chavod ul’tifares. Al hakol Hashem Elokeinu anachnu modim lach u’mevarkhim shmecha”. For all these gifts of the same thing.

The Final Blessing of the Haftarah and the Order of Haftaros

The Final Blessing of the Haftarah – “Al haTorah v’al hanevi’im”

And the last blessing is “al haTorah v’al hanevi’im”. I thank the Almighty, and we say “modim”… ah, it ends “al hakol anu modim u’meshabchim lishemcha”. For all these things we will bless ourselves, for what? “Al haTorah v’al hanevi’im v’al yom hamenuchah hazeh”, the yom menuchah of Shabbos, “shenasata lanu Hashem Elokeinu likdushah, l’chavod ul’tifares”. “Al hakol anu modim u’meshabchim lishemcha”. For all these gifts of Torah, prophets, and this, we thank ourselves, “baruch atah Hashem mekadesh haShabbos”.

If it’s Yom Tov, what do we say on Yom Tov? We say “al yom tov mikra kodesh hazeh shenasata lanu l’sason ul’simchah”. There where we said for Shabbos “likdushah, l’chavod ul’tifares”, here it is “l’sason ul’simchah”. “Baruch atah Hashem mekadesh Yisrael v’hazemanim”.

“K’nusach shechoteim bitfilah birchas emtza’is shel yom, kach hu choteim b’vrachah acharonah b’nusach zeh”. It means the same thing, if you want to know regarding Rosh Hashanah or Yom Kippur, it’s the same chasimah (closing) as the middle blessing.

The Order of Haftaros – The Rambam’s List

Very good. And now, I just want to say something about this, and I don’t want to say that we do things unknowingly, so the Rambam now says, “Hanohagim shenohagim rov ha’am likros min hanevi’im b’chol Shabbos v’Shabbos haftaros, v’eilu hen”. The Rambam goes through the custom. Again, this is the custom of most people, very interesting, because not everything goes with us according to the Rambam. In the haftaros there are really differences, yes, nusach Ashkenaz, nusach Sefard, nusach Teiman. I don’t know, in the chumashim it’s even or it’s printed differently. But the Rambam says that this is the custom of most people, very interesting.

And he brings for each parshah the piece that we read. The Rambam doesn’t say why we read these pieces, he only brings them. A large part is what we do, some are different.

Discussion: Where Is the Custom From?

Speaker 1: For whom is the custom at all? Is it a midrash, a gemara?

Speaker 2: No, in the gemara there weren’t yet these customs. The custom of most people, he doesn’t say. And every Yom Tov is inyanah shel Yom Tov (the topic of the holiday). Every week is inyanah shel haparshah (the topic of the Torah portion). He goes through all the parshiyos, and after what the Rambam says yamim tovim? No, the haftarah of yamim tovim is indeed in the gemara. The Rambam already spoke after krias haTorah (the Torah reading). If we remember, the topics are in the gemara. But the haftarah of Shabbos is not in the gemara, so it’s only a custom, he brings it here.

Rules in the Order of Haftaros

And afterwards the Rambam says various rules that are worthwhile to know. The Rambam, “Kol Shabbos shekorin bo shtei parshiyos, maftir b’inyan haparshah ha’acharonah, v’zehu minhag rov hamekomos”. So usually when there is Behar-Bechukosai, we say the haftarah of Bechukosai. Except parshas Acharei, he says, there are places that conduct themselves a bit differently. But generally this is the rule.

Sheva D’nechamta

The Rambam says another thing which is not like the custom that he said. The Rambam here brings haftaros on the words of “Va’eschanan”, “Eikev”, “Re’eh”, etc., according to the topic of the parshah. And afterwards he says that most people have a custom that “they read haftaros from the consolations of Isaiah after Tisha B’Av until Rosh Hashanah”. This is the correct custom, just as he said earlier he says “most people”, he also says here “most people”. But there are two customs. Tosafos says that it’s possibly a dispute in the gemara, and in the gemara we see that it’s actually not so, because we learned that in the gemara it states the haftarah of Rosh Chodesh Av that falls on Shabbos, and we do a different order.

And the Rambam says that the custom is that from after Tisha B’Av until Rosh Hashanah we read haftaros of consolations from Isaiah, which we call “sheva d’nechamta” (seven of consolation). And he brings here the seven haftaros. These are our seven haftaros, I think, that we say, right? Yes. And “ad kan seder hatefilos” (until here the order of prayers).

The Topic of Haftarah – Why Do We Read from the Prophets?

What is the greater topic? The greater topic is to connect Torah with prophets, to show that the words of the prophets are equally important.

Discussion: The Reason for Haftarah

Speaker 1: You love to say that. I know, they learned why.

Speaker 2: No, the Rambam didn’t bring today why there is the haftarah. No, there is a topic to read in the prophets. I once said what could be a simple explanation in the haftarah. I think it’s because we always want to say that Mashiach will come. People come to shul. As I told you, if you look in the midrash, the custom that we have, every drasha is concluded with “bulmosim go’el” (speedily the redeemer), this is a custom in the midrash, a very old custom. And the reason is because a Jew comes to shul, come here, how long will this story go on? Will there be a redemption? Won’t we tell him this?

Speaker 1: Ah, no, the commentators say that the entire haftarah is a matter of “mesayem b’davar tov” (ending with a good thing) for the Torah reading. We always bring something… And then in the haftarah itself we always see to end with a davar tov. Aaron will.

Most Haftaros Are Consolations

Not known from parshas Metzora. Acharei Mos Kedoshim is also consolation. Emor el hakohanim is consolation. Because it speaks of kohanim, but it speaks of the future to come. Bechukosai is consolation.

Speaker 1: But there are laws of the Beis Hamikdash.

Speaker 2: Yes, but think about it, he’s speaking about the pieces, not just a story from the book of Kings. It’s Yechezkel, Yeshayahu, Yirmiyahu. Bamidbar is consolation, we didn’t say this week it was Rosh Chodesh, but it’s consolation from “Vayomer Hashem livnei Yisrael”. Naso is the story of Shimshon, the song, the Almighty helps Jews. Beha’aloscha is “Roni v’simchi”, it’s consolation. Shelach is the story of the spies of Yehoshua, also, it’s the correction of the spies, yes? The spies said it’s not good, this is indeed good. Korach is Shmuel, it’s really consolation there. Chukas is the story of the red heifer, almost most is consolation.

And you see here that the Rama has different names for many parshiyos. For example, which parshah is this week for us? Ah, the Rama calls it parshas Bamidbar Sinai. And Vayikach Korach, and Vayar Balak, Pinchas, Roshei Hamatos. It’s interesting, “Eileh hadevarim” which is Churban. In short, it seems to me that 90 percent, at least, of the haftaros are basically consolations.

Speaker 1: No, I said a large percentage. But what do you do with all the beautiful Torah thoughts that you made on the remaining 30 percent?

Speaker 2: Okay. Hello, but beautiful Torah thoughts have already been made by the chevrei haftarah. True, as I said that in truth most of them end with good good, and we unfortunately haven’t been helped by the world that doesn’t even say the beautiful verses. But this is a topic, we must try to bring it back, but first we must know, if we don’t know it has no point. Okay, until here is the laws of the order of prayer.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

EN English ›

📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of the Lecture on Ra…

…

✍ עוד על פרק זה / More on This Chapter

Laws of Prayer and the Priestly Blessing, Chapter 8 (Auto Translated)

📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of Lecture — Laws of Prayer and Priestly Blessing, Chapter 8…