הלכות תפילה וברכת כהנים פרק ז
אין דעם שיעור ווערט דורכגענומען פרק ז' פון הלכות תפילה וברכת כהנים, וואס באהאנדלט די ברכות און תפילות וואס מען זאגט במשך דעם טאג אויסער די דריי תפילות. דער רמב"ם לייגט אויס די סדר פון ברכות השחר, אנהייבנדיג פון קריאת שמע שעל המטה ביינאכט ביז די גאנצע סדר התפילה אינדערפרי, אריינגערעכנט ברכת המפיל, אלקי נשמה, ברכות התורה, פסוקי דזמרה, און די חיוב פון מאה ברכות בכל יום. ס'ווערט אויך דיסקוטירט די מחלוקת צווישן דעם רמב"ם און אנדערע ראשונים וועגן ווען און וויאזוי מען זאגט די ברכות, און צי מען דארף זיי זאגן בשעת מעשה אדער מען קען זיי זאגן כסדר אין שול.
▶ לצפייה ללא יוטיוב / Watch without YouTube ✕ חזרה ליוטיוב / Back to YouTube
📖 טקסט הפרק / Chapter Text (Sefaria) ›
סיכום השיעור 📋
סיכום פון שיעור — רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ז׳
—
הקדמה: סטרוקטור פון פרק ז׳ אין הלכות תפילה
דער רמב״ם גייט אריבער פון הלכות שמונה עשרה (פרקים א׳-ו׳) צו נייע סארטן תפילות און ברכות וואס חז״ל האבן מתקן געווען אויסער די דריי תפילות א טאג.
פשט: ביז יעצט האט דער רמב״ם געלערנט: (1) ווי הלכות תפילה האט זיך אנטוויקלט; (2) ווער איז מחויב; (3) פינף עיקר זאכן וואס מיינט דאווענען; (4) אכט תנאים אז די תפילה זאל זיין לייטיש. יעצט קומט א נייע קאטעגאריע: ברכות און תפילות אויסער שמונה עשרה.
חידושים:
1. דער רמב״ם׳ס סדר — סטרוקטור פאר כראנאלאגיע. דער רמב״ם גייט נישט לויט דער כראנאלאגישער סדר פון טאג (מודה אני, ברכות השחר, פסוקי דזמרה, שמונה עשרה…), נאר לויט סטרוקטור פון חשיבות: ערשט קריאת שמע (דאורייתא), דערנאך שמונה עשרה (דרבנן אבער עיקר תפילה), דערנאך ברכות (א שוואכערע מדרגה פון תקנת חכמים). דעם סדר התפילה פון טאג ברענגט ער ערשט שפעטער אין פרק, און אפילו דארט, ווען ער קומט צו שמונה עשרה, זאגט ער בלויז „ואומר שמונה עשרה ברכות” אן דעם נוסח. דאס ווייזט אז דער רמב״ם׳ס ספר איז נישט א סידור/שולחן ערוך, נאר א הלכה-ספר מיט סטרוקטור. אבער — אין הלכות קריאת שמע און הלכות תפילה דוקא קומט ארויס עפעס שולחן-ערוך-דיגס, ווייל דאס זענען די צוויי ענינים וואס די תורה האט אריינגעלייגט אין צייט.
2. וואס האבן חז״ל באמת געטון מיט׳ן מתקן זיין תפילה — מחלוקת. איין שיטה: חז״ל׳ס תקנה איז בעיקר א חסד-פראיעקט. זיי האבן „צוגעמאכט די גמרא” און זיך אוועקגעזעצט מיט פשוט׳ע מענטשן — נשים, עבדים, קטנים, מענטשן מיט „שפות עילגים” — און זיי צוגעשטעלט א שפראך צו דאווענען. דער עצם דערמאנען דעם אייבערשטן איז שוין דא, נאר חז״ל האבן געהאלפן מיט׳ן נוסח. ממילא קען מען נישט דוקא מדייק זיין אין יעדע ווארט פון נוסח התפילה ווי א תורה-לימוד, ווייל דער נוסח איז געמאכט ווי א פיוט — עפעס וואס מענטשן קענען גרינג געדענקען. אנדערע שיטה (ר׳ יצחק): דער נוסח וואס דער רמב״ם ברענגט אין סידור איז דוקא מדויק און מען קען דייק׳ן אין דעם לשון.
3. צי איז דאס שטענדיגע דערמאנען דעם אייבערשטן א דאורייתא? תפילה אליין איז דאורייתא (אן א שיעור — אן א ספעציפישע צייט, נוסח, אדער צאל). חז״ל האבן צוגעלייגט דריי זאכן: (1) פעמים (וויפיל תפילות א טאג); (2) נוסח; (3) זמן. די שאלה איז: צי דאס שטענדיגע דערמאנען דעם אייבערשטן (ביי יעדע געשעעניש פון טאג — אויפשטיין, גיין אין טוילעט, אנטון ציצית, אנטון תפילין) איז אויך א דאורייתא, און חז״ל האבן בלויז א נוסח צוגעלייגט? צד אז יא: דאס איז בכלל אהבת השם / זכירת מציאת השם, וואס איז זיכער דאורייתא. צד אז ניין: דער רמב״ם׳ס שיטה אין מצוות איז אז א מצוה מיינט א ספעציפישע פעולה, נישט בלויז א אידעע. די אידעע פון געדענקען דעם אייבערשטן איז דאורייתא, אבער די ספעציפישע פעולה פון ברכות איז דרבנן. דער חתם סופר׳ס שיטה (געבויט אויף דעם רמב״ן) — אז ביי חנוכה/הלל/פורים איז דא א חיוב דאורייתא צו דאנקען דעם אייבערשטן, און דער הלל/מגילה איז נאר א תקנתא — פאסט נישט מיט׳ן רמב״ם׳ס דרך, ווייל ביים רמב״ם, ווען ער זאגט א מצוה, מיינט ער די פעולה, נישט די אידעע.
4. פאראלעל צווישן תפילה און ברכות אין חז״ל׳ס תקנה. ביי תפילה האבן חז״ל מתקן געווען דריי זאכן: פעמים (3 תפילות), נוסח, זמן. ביי ברכות האבן זיי מתקן געווען פאראלעלע זאכן: (1) אמאונט — מאה ברכות בכל יום; (2) צייט — נישט א שעה אין טאג, אבער א „עת” — כשקם, כשנכנס לבית הכסא וכו׳; (3) נוסח — נוסח הברכות. דאס ווייזט אז ברכות זענען פאראלעל צו תפילה — חז״ל האבן גענומען א שיינע, נאטירליכע זאך (דאנקען דעם אייבערשטן) און געמאכט פון דעם א פארמאלע סדר.
5. צי מען איז יוצא מיט אן אנדערע נוסח? דער רמב״ם קלינגט ווי ער האלט אז די נוסח איז מעכב — ער ברענגט אריין דעם גאנצן סידור אין זיין ספר. אנדערע ראשונים זאגן בפירוש אז מען איז יא יוצא מיט אן אנדערע נוסח — ראיה: אסאך ראשוני אשכנז האבן זיך ערלויבט צו שרייבן זייער אייגענע נוסח אויף ברכת המזון, און נישט געהאלטן אז מען מוז קוקן אין גמרא נאך דער נוסח. ראיה אז נוסח איז נישט לגמרי מעכב: מען קען דאך דאווענען “בכל לשון” — דער רמב״ם אליין זאגט ביי קריאת שמע אז ווען מען זאגט בכל לשון דארף מען מאכן א גוטן טרענסלעישאן, אבער נישט פונקטליך.
6. וואס איז דער עיקר פון די תקנה — חיוב אדער עצה טובה? איין שיטה: חז״ל זענען געווען ווי א חסד ארגאניזאציע — דער מענטש וואס פלעגט דאווענען לשון עילג איז קיינמאל נישט מחויב געווארן מיט דער ספעציפישער נוסח. ער איז יוצא תפילה מיט וואס ער זאגט — אפילו אויב ער טראכט יעדע נאכט פון א ספעציפישע צרה. אנדערע שיטה: נאכדעם וואס חז״ל האבן געמאכט די תקנה, איז עס שוין א הלכה, א מצוה.
7. צי קען מען לערנען אינהאלטלעכע חיובים פון דעם נוסח? איין צד: מען קען זען אין דעם נוסח ווי א הינווייז וואס מען דארף טראכטן — למשל, ביינאכט דערמאנט מען מיתה, יצר הרע, חלומות רעים; אינדערפרי רעדט מען וועגן א נייע נשמה. שטארקע קאונטער-ארגומענט: דאס פירט צו שטותים — מענטשן וועלן זאגן “ס׳שטייט דאך דא אז מען מוז יעדן אינדערפרי מתפלל זיין אויף דעם,” ווען אין אמת׳ן שטייט גארנישט אזוינס. למשל: “מתיר אסורים” איז נישט א חיוב זיך צו שפירן ווי מען איז איינגעשפארט — עס איז פשוט א שיינע לשון (פון א פסוק) פאר דעם וואס מען קען באוועגן זיינע אברים אינדערפרי. חידוש: די לשון התפילות איז בעיקר א פאעטישע עלעוואציע פון וואס א מענטש וואלט נאטירלעך געזאגט — נישט א קוועלע פאר נייע חיובים אדער עיקרי אמונה.
8. דאפלטע נוסחאות אין אונזער סידור. אין אונזער סידור זענען דא ברכות וואס זענען בעצם א צווייטע נוסח פון דער זעלבער זאך. למשל, דער “אתה הוא” / “לאל עולם” נוסח מיט דער ברכה “ברוך המקדש שמך ברבים” — דאס איז בעצם אן אנדערע נוסח פון ברכות קריאת שמע, אויסגעבויט מיט דער זעלבער סטרוקטור (צוויי ברכות פארדעם, צוויי ברכות נאכדעם). דאס באווייזט אז עס זענען געווען פארשידענע נוסחאות אין אומלויף.
[הערה בצד: צדקה פאר׳ן דאווענען] דער רמב״ם דערמאנט נישט אין הלכות תפילה אז מ׳זאל געבן צדקה פאר׳ן דאווענען, אבער אין הלכות מתנות עניים זאגט ער יא אז מ׳זאל געבן צדקה פאר׳ן דאווענען.
—
הלכה א: ברכת המפיל — כשנכנס אדם למטתו לישן בלילה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כשנכנס אדם למטתו לישן בלילה, מברך ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי, ומאיר לאישון בת עין… יהי רצון מלפניך ה׳ אלקי שתשכיבני לשלום… ואל יבהלוני רעיוני וחלומות רעים והרהורים רעים, ושתהא מטתי שלמה לפניך, והאר עיני פן אישן המות… ברוך אתה ה׳ המאיר לכל העולם כולו בכבודו.”
פשט: ווען א מענטש גייט אריין אין בעט שלאפן ביינאכט, זאגט ער די ברכה פון המפיל. דאס הייבט אן דעם סדר פון ביינאכט, נאך מעריב.
חידושים:
1. “המפיל חבלי שינה על עיני” — א פאעטישע שפראך: דער אייבערשטער “ווארפט אראפ שטריקעלעך” פון שלאף אויף די אויגן. קליינע מלאכים מיט שטריקעלעך שלעפן אראפ די “ווינדאו שעטס” פון די אויגן.
2. “ומאיר לאישון בת עין” — דער זעלבער אייבערשטער וואס מאכט איינשלאפן, וועקט אויך אויף — ער מאכט ליכטיג צו דעם אישון בת עין (די פופיל פון אויג). אין נאטור וועקן זיך מענטשן אויף ווען די זון שיינט אריין אין די אויגן — דאס שטימט מיט דעם לשון.
3. יצר הרע, פגעי רע, חלומות רעים, הרהורים רעים — ביינאכט קומען פארשידענע סארטן צרות: (א) יצר הרע / פגעי רע — ביי טאג האט ער געזען רעות אסורות, און ביינאכט קומען זיי צוריק “איבערצווויזיטן”; (ב) חלומות רעים — שלעכטע חלומות; (ג) הרהורים רעים — דאס מיינט נישט הרהורי עבירה, נאר פחדים, דאגות, סטרעס, OCD — אלעס וואס א מענטש וואלט היינט גענומען צום טעראפיסט. חידוש: די ברכה כולל אלעס וואס א מענטש קען דארפן ביינאכט — סיי רוחניות׳דיגע נסיונות, סיי פיזישע/עמאציאנעלע פחדים.
4. “ושתהא מטתי שלמה לפניך” — פארשידענע פירושים: (א) רבינו בחיי: א המשך פון יצר הרע — אויב א מענטש האט א מקרה לילה, דארף מען איבערטוישן די לילעכער; (ב) רבינו מנוח: “שתעבד אשתו ותלד בנים הגונים” — אז זיין ווייב זאל געבוירן כשר׳ע קינדער; (ג) חידוש: “מטתי” קען מיינען די ווייב, אזוי ווי רבי חנינא האט געזאגט “ביתי זו אשתי”. ווען א מענטש גייט שלאפן מיט זיין ווייב, איז “מטתי שלמה” א ברכה אויף דעם זיווג — אז ס׳זאל ארויסקומען בנים שלמים. דאס איז אויך פארבונדן מיט יעקב אבינו׳ס בקשה אז אלע קינדער זאלן זיין בנים הגונים. ס׳מיינט נישט ליטעראלי אז די פיזישע בעט זאל זיין גאנץ.
5. “לחיים ולשלום” — מ׳בעט אז מ׳זאל אויפשטיין פון בעט לחיים ולשלום. חידוש: די בעט “טשארדזשט” דעם מענטש ביינאכט — זי גיט אים חיים ולשלום.
6. “ואור עיני פן אישן המות” — פריער האט ער געזאגט אז דער אייבערשטער וועקט אויף מיט ליכטיגקייט, אבער אמאל שטייט א מענטש נישט אויף — די אויג קען “שטארבן”. חידוש: “אישן המות” איז אן אליטעראציע מיט “אישון בת עין” — ווען דער אישון איז שוין טויט, העלפט נישט קיין ליכטיגקייט. דער פסוק אין תהלים זאגט “פן אישן מות” (אן ה״א), אבער דער נוסח פון ברכה זאגט “אישן המות” — דאס איז די זעלבע זאך.
7. “ברוך אתה ה׳ המאיר לכל העולם כולו” — “לכל העולם” — ווען דו גייסט שלאפן, איז דער אייבערשטער שוין מאיר ערגעץ אנדערש אין וועלט. אין לאנדאן איז שוין ליכטיג ווען אין דיין פלאץ איז נאכט. ערגעץ אנדערש זאגט מען שוין “מודה אני”. דאס שטימט מיט דער גמרא׳ס שאלה וואו גייט די זון ביינאכט.
—
הלכה א (המשך): קריאת שמע שעל המטה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “וקורא פרשה ראשונה של קריאת שמע, ואם תרדמה נופלת עליו, קורא אפילו פסוק ראשון בלבד, או פסוק אחד של רחמים, וישן.”
פשט: נאך ברכת המפיל ליינט מען די ערשטע פרשה פון קריאת שמע. אויב מען איז זייער מיד, איז אפילו פסוק ראשון אליין גענוג, אדער אפילו איין פסוק רחמים.
חידושים:
1. פארוואס נאכאמאל קריאת שמע? מ׳האט דאך שוין געזאגט קריאת שמע ביי מעריב (תורה׳דיגע קריאת שמע). צוויי מעגליכקייטן: (א) ס׳איז א קמיע — א שמירה פאר׳ן שלאפן; (ב) אבער דער רמב״ם האלט מ׳טאר נישט מאכן קמיעות — אלזא מוז ער עס אנדערש פארשטיין. דער רמב״ם׳ס שיטה: ס׳איז נישט א חיוב, נאר א “קורא” — א שיינע זאך, א מנהג טוב. ער האט נישט געמאכט קיין חיוב דערפון. דאס שטימט מיט רב האי גאון׳ס שיטה וואס דער רמב״ם ברענגט.
2. “ואם נתעורר שינה” — אויב ער ווערט שוין מיד, איז אפילו פסוק ראשון אליין גענוג. דאס ווייזט אז ס׳איז נישט א שטרענגער חיוב, נאר א גוטע הנהגה.
3. דער טעם פון קריאת שמע על המטה — הצלה מן יצר הרע און פון חלומות רעים. דאס איז א מין השתדלות — אזוי ווי מען זאגט פאר קינדער “חזר איבער עפעס” אדער “צייל ביז דרייסיג” כדי זיי זאלן נישט אנהייבן טראכטן שלעכטע מחשבות. א גוטע זאך איז מען זאל גיין שלאפן מיט דברי תורה, כדי עס זאל נישט זיין קיין יצר הרע׳דיגע מחשבות אדער חלומות רעים.
4. פאראלעל צום כהן גדול ערב יום כיפור: בעצם איז דאס וואס מען טוט פאר יעדן איד, דאס זעלבע וואס מען האט געטון פארן כהן גדול ערב יום כיפור — מען האט אים פארגעליינט זאכן אים צו דיסטרעקטן פון שלעכטע מחשבות. דער חילוק איז אז דארט האט מען אים נישט געלאזט שלאפן, ווייל די לעצטע מחשבות פארן שלאפן קומען צוריק וויזיטן אינדערפרי.
5. קשיא: פארוואס איז נישטא א מקביל׳ע קריאת שמע ביים אויפשטיין? אזוי ווי ביי מעריב איז דא קריאת שמע מיט ברכות, און נאכדעם זאגט מען עקסטער קריאת שמע גלייך ווען מען גייט שלאפן — לכאורה וואלט געדארפט זיין א מקביל אינדערפרי: גלייך ווען מען שטייט אויף זאל מען זאגן כאטש איין פסוק, אפילו מען גייט נישט אין שול. מען זעט נישט אז עס איז דא אזא זאך, אבער עס ווערט פארגעשלאגן אז עס איז א גוטע מנהג.
6. פראקטישע הלכה — דער עיקר הדין. די רמ״א זאגט: מען דארף זאגן ברכת המפיל, און ליינען די ערשטע פרשה אויב מען האט כח; אויב נישט — נאר די ערשטע פסוק. דאס איז דער עיקר הדין, נישט די לאנגע נוסח וואס שטייט אין סידור.
7. “על מיטתי” — מען דארף נישט זיך וואשן פריער. “על מיטתי” מיינט ממש אויף דער בעט. די רמ״א וואלט נישט גע׳פסק׳נט אז מען זאל זיך וואשן פאר דער תפילה על המטה. דער חידוש אז מען זאל זיך וואשן איז געווען פון אנדערע ראשונים. ווען די רמ״א זאגט מען דארף זיך וואשן איידער מען דאווענט, רעדט ער פון דאווענען (אין שול), נישט פון די תפילה וואס איז אינדערהיים — ווייל דאס איז נאך א חלק פון די לילה.
8. נפקא מינה: אלע הלכות תפילה (מקום נקי, א.א.וו.) גייען נישט אויף קריאת שמע על המטה. אויב דער מענטש איז אין בעט און עס איז נישט קיין מקום נקי, מען האט קינדער — זאגט מען עניוועי. די רמ״א זאגט בפירוש “אפילו אשתו ישנה עמו” — מען מעג. דאס איז דער דין הגמרא, דער דין הרמ״א, און אויך די מנהג פון דעם אריז״ל.
9. תפילת הדרך און קריאת שמע שעל המטה — א פארגלייך. דער רמב״ם דערמאנט נישט תפילת הדרך בפירוש — ער מאכט נאר א תפילה קצרה אנשטאט שמונה עשרה וואו מ׳בעט פאר חיות בדרך. א מענטש וואס איז אויפ׳ן וועג, דארף ער נישט אויך זאגן קריאת שמע שעל המטה ווען ער קומט צוריק? ביינאכט זארגט מען זיך פון חלומות און מיתה — דאס זענען ספעציפישע מחשבות וואס קומען ווען מ׳גייט שלאפן אין בעט. א מענטש וואס איז ארומגעריטן אויפ׳ן וועג האט געהאט אנדערע דאגות. אבער אויב ער גייט שלאפן אויפ׳ן וועג, האט ער די זעלבע ענין. דער עיקר חידוש: ס׳איז נישט א חיוב אין טעכנישן זין, ס׳איז א “לייפסטייל” — אזוי ווי דער סדר פון א מענטש׳ס טאג.
—
הלכה ב-ג: ברכת “אלקי נשמה” — כשיעור משנתו
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “בסוף שנתו, כשיעור משנתו, מברך: אלקי, נשמה שנפחת בי טהורה היא. אתה בראתה, ואתה יצרתה, ואתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה׳ אלקי ורבון כל המעשים. ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים מתים.”
פשט: ווען א מענטש שטייט אויף סוף שלאפן, מאכט ער די ברכה. אויב ער שטייט אויף אין מיטן נאכט און וויל נאך שלאפן, דארף ער נאך נישט מאכן די ברכה (כסף משנה, רבינו מנוח).
חידושים:
1. דער רמב״ם׳ס נוסח שטייט נישט “טהורה” ווי אין אונזער נוסח (“אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא”). דער רמב״ם טייטשט: “שהיא טהורה” — די נשמה וואס איז ריין — האסטו באשאפן. ווען א מענטש וועקט זיך אויף איז עס אזוי ווי דער אייבערשטער האט אריינגעבלאזן אין אים א נשמה פון ס׳נייע.
2. נשמה — וואס מיינט עס לויט דעם רמב״ם? דער רמב״ם האלט אז אין ספר התורה שטייט נישט איינמאל די ווארט “נשמה” אין דעם זין פון נפש השכלית — “נשמה” מיינט כח החיים, די כח פון לעבן. אבער אויב מען זאגט ווי דער רמב״ן אז נשמה מיינט נפש השכלית, שטימט עס אסאך בעסער מיט דער ברכה: ווען מען שלאפט, די נפש החיונית בלייבט (דער מענטש לעבט), אבער די שכל גייט אוועק — און דאס איז וואס קומט צוריק אינדערפרי.
3. “ואתה משמרה בקרבי” — דער אייבערשטער היט אפ די נשמה, ער האלט זי ביים מענטש. בשעת מען לעבט, ער געבט עס, ער האלט עס, ער מאכט זיכער אז עס בלייבט.
4. “ואתה עתיד ליטלה ממני” — מיתה ווערט אנגעקוקט ווי דער אייבערשטער נעמט אוועק די נשמה — ער האט געגעבן די נשמה פאר דעם גוף, און ער נעמט עס צוריק.
5. “ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא” — איך גלייב אין תחיית המתים. “לעתיד לבוא” מיינט פאר די צוקונפט — עס האט א קאנוטאציע פון אייביגקייט, נישט בלויז מארגן אינדערפרי. מען קען טייטשן “להחזירה” אויף יעדן מארגן (יעדע נאכט גייט די נשמה אוועק, יעדן מארגן קומט זי צוריק), אבער דער פשט פון “לעתיד לבוא” ווייזט אויף תחיית המתים, נישט אויף דעם טעגליכן ציקל.
6. “כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה׳ אלקי ורבון כל המעשים” — נאכדעם וואס מען האט געזאגט אז הקב״ה נפח, שומר, און וועט צוריקנעמען די נשמה — איז דער מסקנא: כל זמן שהנשמה בקרבי, האב איך איין זאך צו טון — מודה זיין. ווייל דאס וועט מען נישט קענען טון לעתיד לבוא (ווי עס שטייט “לא המתים יהללו י-ה”), איז דאס א ספעציעלע געלעגנהייט.
7. “רבון כל המעשים” — פארוואס דער טיטל דוקא דא? די נשמה איז דער כח וואס מאכט מעגליך אלע מעשים פון א מענטש. ווען הקב״ה גיט צוריק די נשמה, איז ער דערמיט דער אמת׳ער “רבון כל המעשים” — ווייל אן דער נשמה וואלט דער מענטש נישט געקענט טון גארנישט. דורך דעם איז הקב״ה דער רבון כל המעשים.
8. “טהורה” — קאנעקשן צו תפילת המפיל. ביי המפיל בעט מען “אל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים”. ווען מען שטייט אויף צופרי און מען קען זאגן “טהורה היא” — מיינט עס אז מען האט נישט געהאט קיין פגע רע ביינאכט. אויב א מענטש וועקט זיך אויף מלא תאוות אדער מלא עצבות, קען ער נישט ריכטיג זאגן “טהורה היא”. “טהורה” מיינט אויפגעפרישט, מיט קלארקייט — ווי א מקור מים חיים וואס איז מטהר דעם מענטש.
9. “המחזיר נשמות לפגרים מתים” — קאנעקשן צו “ישן המוות.” דער סוף פון דער ברכה דערמאנט נאכאמאל דעם מאטיוו פון פריער — “וירא אנו פן ישן המוות” — ווייל אפשר קען דער מוות איבערנעכטיגן. “יישר כח באשעפער, דו האסט מיר צוריקגעגעבן די נשמה.”
10. “אלהי נשמה” איז נישט פון דעם זעלבן מחבר ווי המפיל. די נוסח פון “אלהי נשמה” און “המפיל” זענען שטארק אנדערש אין זייער אויפקוק אויף שלאף. ביי “אלהי נשמה” איז דער מענטש א “פגר מת” — שלאף איז ווי טויט. דאס איז אנדערש פון המפיל׳ס אויפקוק. ווען עס וואלט געווען דער זעלבער פייטן, וואלט ער ווייטער געגאנגען מיט די זעלבע טעמעס (אור, יצר הרע).
11. פארוואס הייבט “אלהי נשמה” זיך נישט אן מיט “ברוך”? ראשונים פרעגן: א ברכה דארף זיך אנהייבן מיט “ברוך”. דער תירוץ: “אלהי נשמה” איז א ברכה הסמוכה לחברתה — עס איז א המשך פון דער ברכה פון המפיל וואס מען האט געזאגט פארן שלאפן גיין. אבער די נוסחאות זענען אינהאלטליך שטארק אנדערש, וואס שוואכט דעם תירוץ.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “הנותן לשכוי בינה”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה.”
פשט: א ברכה אויף דעם וואס מען הערט דעם תרנגול קרייען, אדער אויף דעם מענטש׳ס פעיקייט צו פארשטיין דעם חילוק צווישן טאג און נאכט.
חידושים:
1. מחלוקת מפרשים: וואס מיינט “שכוי”? צוויי שיטות: (א) “שכוי” מיינט דער תרנגול (האן); (ב) “שכוי” מיינט דער דעת/שכל פון אן אדם — דער מענטש׳ס פעיקייט צו פארשטיין דעם חילוק צווישן טאג און נאכט.
2. אויב “שכוי” מיינט דעם מענטש: דער חידוש איז: דער מענטש כאפט דעם סיגנאל פון דער תרנגול, וואס אן אנדער בעל חיים כאפט נישט. דאס אליין איז א חידוש — אז דער מענטש האט א ספעציעלע בינה צו פארשטיין נאטירליכע סימנים.
3. סדר היום — פארוואס נשמה פאר זון. “אלהי נשמה” קומט פאר ברכת יוצר (וואס רעדט פון דער זון): לויט דער סדר היום שטייט מען אויף פאר עלות השחר, ווען ס׳איז נאך נישט דא די זון. די נשמה קומט צוריק פריער ווי די זון שיינט. דערפאר רעדט מען ערשט פון נשמה, און שפעטער ביי ברכת יוצר רעדט מען פון דער זון.
4. דער תרנגול קרייט פאר עלות. דער תרנגול קרייט זייער פרי, פאר עלות השחר — ער ווייסט אז עס גייט ווערן ליכטיג. דאס פאסט אין דער סדר: ערשט נשמה (אלהי נשמה), דאן תרנגול (הנותן לשכוי), דאן ליכט (יוצר אור).
[דיגרעסיע: ליטווישע תרנגול vs. חסידישע תרנגול] א הומאריסטישע באמערקונג: די “ליטווישע תרנגול” איז דער סוף פון טאג (ער זאגט מוסר), און די “חסידישע תרנגול” איז דער אנהייב פון טאג. אויך א וויץ: איינער זאגט “הנותן לשכוי בינה” פערטל צו צוועלף, און א צווייטער זאגט אים “דער תרנגול וואס דו מאכסט א ברכה אויף אים איז שוין אין דער זופ.” דאס איז געקומען ווייל מען האט אריינגעלייגט אלע ברכות אין סידור צוזאמען, אבער לויט דער רמב״ם דארף מען זיי זאגן אויפ׳ן זייגער — יעדע ברכה ווען דער מאמענט קומט.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “מלביש ערומים”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם מלביש ערומים.”
פשט: מען זאגט דאס ווען מען טוט זיך אן, ווייל מען האט געשלאפן נאקעט (אדער כמעט נאקעט).
חידושים:
1. הקב״ה איז דער ערשטער “מלביש ערומים.” הקב״ה האט אריינגעבלאזן ביי אדם וחוה דעם געפיל פון בושה, און ער איז געווען דער ערשטער וואס האט זיי אנגעטון (כתנות עור). זייט דעמאלטס ליגט אין אונזער טבע אז מען טוט זיך אן.
2. “אתה נפחת בי” — מיינט עס אדם הראשון אדער מיך? ווען מען זאגט “אתה נפחת בי” — מיינט עס אז הקב״ה האט אריינגעבלאזן ביי אדם הראשון (און זייט דעמאלטס איז עס אזוי ביי יעדן מענטש), אדער מיינט עס ממש מיך, יעדן צופרי?
3. טוט הקב״ה עס יעצט אדער האט ער עס אריינגעלייגט אין טבע? הקב״ה טוט אלעס יעצט. אלע ברכות — “המוציא לחם”, “בורא פרי הגפן” — מיינען אז הקב״ה טוט עס יעצט. ווען א מענטש מאכט ברויט, איז הקב״ה דער וואס ברענגט עס ארויס. דאס איז דער גאנצער יסוד פון דאוונען.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “עוטר ישראל בתפארה”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם עוטר ישראל בתפארה.”
פשט: די ברכה ווערט געמאכט ווען מען לייגט אויף א קאפ-באדעקונג.
חידושים:
1. דאס גייט אויף דער קאפל/היט — אידישע סימבאל. עפעס וואס מבדיל אידן פון גוים. א געלע לאטע (ווי אין מיטלאלטער) איז נישט קיין “עוטר ישראל בתפארה” — וואס פאר א גזירה איז דאס? אבער א שיינע שטריימל, וואס איז מבדיל אידן פון גויים, דאס איז טאקע “עוטר ישראל בתפארה.”
2. פראקטישע המלצה: ווען אידן שפענדן זעקס טויזנט דאלער אויף א שטריימל — דאס איז דאך דער עיקר שבת — זאל מען ערב שבת ווען מען טוט אן דעם שטריימל מאכן “עוטר ישראל בתפארה” מיט כוונה. ווען מענטשן שטייען אין שטריימל-געשעפט און קוקן אין שפיגל, זאלן זיי בעסער צוגיין צום שפיגל און דאנקען דעם אויבערשטן “עוטר ישראל בתפארה.” דער איינציגסטער צייט ווען מען דארף קוקן אין שפיגל איז ביי “עוטר ישראל בתפארה.”
—
הלכה ג (המשך): ברכת “פוקח עורים”
פשט: ווערט פארבונדן מיט׳ן רייבן די אויגן — ווען עס איז נאך טונקל און מען איז שלעפעריג, רייבט מען די אויגן כדי בעסער צו זען.
חידוש: מענטשן וואס טוען זיך אן ברילן (גלעזער) אינדערפרי, דארפן מאכן “פוקח עורים” דעמאלטס — דאס איז ממש “עפענען די אויגן.”
—
הלכה ג (המשך): ברכת “מתיר אסורים”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווען ער זעצט זיך אויף אין בעט, מאכט ער “מתיר אסורים.”
פשט: ער ליגט מער נישט, ער זיצט — זיינע אברים זענען אפן, ער קען זיך רירן.
חידושים:
1. “מתיר אסורים” גייט אויף די “חבלי שינה” — דער שלאף האט אים כביכול געבונדן, געשטריקט צום בעט, און יעצט ווערט ער באפרייט.
2. וויכטיגער כלל: “די ברכה קומט אויף די פעולה, און נישט די פעולה קומט צוליב די ברכה.” מען מאכט נישט א פעולה כדי צו מאכן א ברכה — מען מאכט א ברכה ווייל מען טוט א פעולה. מ׳קען נישט מעביר על המצוות זיין — יעדע ברכה ווערט דעמאנסטרירט מיט דער פעולה.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי”
פשט: ווען א מענטש רייבט זיך אויס די אויגן און הייבט אן זיך אויפצוכאפן.
חידושים:
1. דער מענטש איז נאך אין בעט — ער האט זיך שוין אנגעטון (בגדים, קאפל), אבער ער איז נאך נישט ארויס פון בעט. אלע ברכות ביז אהער ווערן געמאכט אין בעט.
2. פארשידענע מענטשן האבן א פארשידענע סדר — מאנכע מאכן “המעביר שינה” פאר׳ן אנטון בגדים. אבער די ברכות זענען יא מתוקן געווארן מיט א געוויסן המשך, לויט דער וואס האט מתקן געווען.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “רוקע הארץ על המים”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “כשמנענע רגליו על המיטה ומניחן על הארץ” — ווען ער לייגט זיינע פיס אויף די ערד, מאכט ער “רוקע הארץ על המים.”
פשט: א ברכה אויף מעשה בראשית — דער אייבערשטער האט געמאכט אז די ערד זאל זיין אויף די וואסער, מ׳זינקט נישט אריין.
חידושים:
1. וואס איז דער שייכות פון “רוקע הארץ על המים” צום אויפשטיין? דער פשט איז פארקערט — מ׳האט געוואלט מאכן א סדר התפילה וואו מ׳דאנקט דעם אייבערשטן אויף אלעס, און מ׳האט עס אויסגעשטעלט אויף דעם סדר פון אויפשטיין. ס׳איז נישט אז מ׳דארף זיך דערמאנען צו דאנקען — ס׳איז אז מ׳וויל מאכן א כלליות׳דיגע תפילה, און מ׳האט עס צוגעפאסט צום סדר היום.
2. אנדערע ראשונים: ס׳שטייט אין אנדערע ראשונים אז ס׳איז געמאכט אויף “מנהגו של עולם” — אלגעמיינע דאנקבארקייט פאר׳ן בריאה, נישט נאר פאר׳ן ספעציפישן מאמענט.
3. שיף-משל: מענטשן פלעגן זיין אויף שיפלעך — אויף א שיף קען מען ליגן, אבער ווען מ׳שטעלט זיך אויף שאקלט זיך אלעס. ווען מ׳שטעלט זיך אויף אויף ערד, שאקלט זיך נישט — דאס איז “רוקע הארץ על המים.” יונה הנביא, ווען ער איז אהיימגעקומען פון ים, האט זיכער געזאגט “רוקע הארץ על המים” מיט א גרויסע כוונה.
4. אן דעם צווייטן טאג פון מעשה בראשית וואלט אלעס געווען מים — א מענטש וואלט ווי א פיש קיינמאל נישט געקענט עכט שלאפן.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “זוקף כפופים”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווען ער שטייט אויף, מאכט ער “זוקף כפופים.”
פשט: א מענטש קען שטיין גראד — נישט ווי א נחש אדער א בער, נאר אויף צוויי פיס.
חידוש: דאס קומט נאך “רוקע הארץ על המים” — ערשט לייגט ער די פיס אויף די ערד, דערנאך שטייט ער אויף גראד.
—
הלכה ד: נטילת ידים שחרית — ברכת “על נטילת ידים”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: נאכדעם וואשט ער זיך די הענט, מאכט ער ברכת המצוות “אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידים.”
חידושים:
1. וועלכע מצוה איז דאס צו וואשן די הענט אינדערפרי? “אשר קדשנו במצוותיו וצונו” — וואו איז דער ציווי? דער רמב״ם האט אין הלכות תפלה אויסגערעכנט “טהרת ידים” אלס איינע פון די חמשה דברים המעכבים את התפלה. נטילת ידים שחרית איז א תנאי אין תפלה — א מצוה דרבנן. אפשר איז עס א תקנת עזרא.
2. אלע ברכות ביז אהער זענען געווען פאר נטילת ידים — ער האט נאך נישט געוואשן קיין הענט. דאס ווייזט אז די ברכות השחר זענען נישט אפהענגיג פון נטילת ידים.
—
הלכה ד (המשך): רוחץ פניו — וואשן דאס פנים
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “רוחץ פניו ידיו ורגליו” — נאכדעם וואשט ער זיך זיין פנים.
חידושים:
1. חילוק צווישן נטילת ידים און רוחץ פניו: ביידע זענען פאר׳ן דאווענען, אבער זיי זענען צוויי באזונדערע זאכן. נטילת ידים איז טהרת ידים, און רוחץ פניו איז א באזונדערע תנאי אין תפלה.
2. דער עיקר ענין פון וואשן דאס פנים: ס׳איז נישט ווייל ס׳איז שמוציג — ס׳איז ווייל ער איז פארשלאפן. דער עיקר איז צו נעמען אוועק די “פאפי” (שלעפעריגקייט) פון די אויגן. דאס וועקט אים אויף.
—
הלכה ד (המשך): תפילה נאכ׳ן וואשן — “אל תרגילני לדבר מצוה / עבירה”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: נאכ׳ן וואשן מאכט מען א תפילה: “אל תרגילני לדבר עבירה, ואל תביאני לידי חטא… ותרגילני לדבר מצוה.”
פשט: פריער האט מען געבעטן פאר גוטע חלומות (ביים שלאפן), יעצט בעט מען פאר גוטע מעשים.
חידושים:
1. הרגלים: איינמאל מ׳ווערט צוגעוואוינט, טוט מען נאכאמאל און נאכאמאל. ער בעט דעם אייבערשטן אז ער זאל האבן גוטע הרגלים — ער זאל טון מצוות. גוטע הרגלים ברענגען א יצר טוב, גוטע מידות.
2. שייכות צו הלכות תשובה: דער רמב״ם אין הלכות תשובה זאגט אז מ׳קען נישט בעטן דעם אייבערשטן ער זאל אים פארסן (ווייל מ׳האט בחירה). תירוץ: מ׳בעט נישט אז דער אייבערשטער זאל אים צווינגען — מ׳בעט אז ער זאל הא
בן גוטע הרגלים, א גוטע סביבה, וואס מאכט עס גרינגער. דאס איז דרך הטבע — אויב א מענטש האט גוטע הרגלים, גייט אים גרינגער; אויב נישט, האט ער שווער תשובה צו טון. דאס קאנטראדיקטירט נישט בחירה חפשית.
—
הלכה ה: תפילת “להיות לרחמים בעיניך ובעיני כל רואי”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: א מענטש בעט באטאג ווען ער גייט ארויס צווישן מענטשן, ער זאל האבן חן וחסד ורחמים בעיני כל רואיו.
פשט: מען בעט אז די מענטשן מיט וועמען מען האט צו טון זאלן האבן א גוטע אויג אויף אים.
חידושים:
1. “בעיני כל רואי” ווערט מדויק: א מענטש דארף זיך נאר זארגן פאר די מענטשן וואס זעען אים, נישט פאר מענטשן אין אן אנדערע שטאט וואס טראכטן נישט פון אים. דאס גייט אויף די פראקטישע מענטשן מיט וועמען מען דרייט זיך.
2. רבינו יונה ווערט ציטירט: “מי שאינו נושא חן בעיני רואיו, אין לו למעשה כבוד, וטוב מותו מחייו” — א מענטש וואס קיינער ליידט אים נישט, איז ווי א “פגר רע”, ס׳איז נישט קיין לעבן. מען דארף זיין א מענטש וואס אנדערע ענדזשויען זיך מיט אים.
3. דער סדר פון די ברכות: ערשט בעט מען פאר׳ן דאווענען און מצוות, נאכדעם רעדט מען שוין פון ארויסגיין צווישן מענטשן — פרנסה, הצלחה, חסד ורחמים.
4. “חסדים טובים” — א דאפלטע לשון — ס׳איז דא אויך חסדים וואס זענען נישט טובים. דאס איז א חסידישע פראזע.
5. “גומל חסדים טובים” — דער רמב״ם לייענט נישט “לעמו ישראל” — דאס מיינט אז “גומל חסדים טובים” גייט אויך פאר גוים. נישט נאר דו בעטסט פאר חיים וחסד ורחמים, נאר יעדער בעט עס — ס׳וועט זיין א וועלט וואו ס׳איז דא גענוג פאר יעדן.
—
הלכה ו: הלכות בית הכסא — “התכבדו מכובדים קדושים”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: פאר מען גייט אריין אין בית הכסא זאגט מען: “התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, ושמרוני שמרוני עד שאכנס ואצא כי זה דרכם של בני אדם.”
פשט: מען געזעגנט זיך פון די מלאכים / גוטע מחשבות וואס באגלייטן דעם מענטש, ווייל אין בית הכסא פאסט נישט תורה און קדושה.
חידושים:
1. דער רמ״ע מפאנו׳ס יסוד: א מענטש וואס טראכט גוטע מחשבות — תורה, הרהורי קדושה — די מחשבות קומען צוריק און באגלייטן אים. ער לערנט מסכת חגיגה, מסכת סוכה, און דאס באגלייט דעם מענטש. די “מכובדים” זענען די דברי תורה און מחשבות טובות וואס מען האלט אינמיטן טראכטן.
2. פאראלעל צו שלאף: עס זענען צוויי צייטן ווען די גוף ארבעט שטארק און די נשמה (כח הבוחר, כח האוי״ן) איז נישט אקטיוו: (א) ווען מען שלאפט, (ב) ווען מען איז אין בית הכסא. ביי שלאף זאגט מען “אלקי נשמה” ווען מען וועקט זיך אויף; ביי בית הכסא זאגט מען “התכבדו” ווען מען גייט אריין — ביידע מאל לייגט מען אוועק די נשמה/רוחניות׳דיגע קאנעקשן.
3. גרויסע דיסקוסיע וועגן מלאכים ביים רמב״ם: א שטארקע טענה קעגן דעם פארשפרייטן מיסקאנצעפט אז “רמב״ם׳יסטן” גלייבן נישט אין מלאכים. דער רמב״ם גלייבט זייער אסאך אין מלאכים. אין הלכות יסודי התורה שטייט בפירוש: “וכל נוסח צורות לכל בעל צורה על ידי מלאך” — אלעס וואס עקזיסטירט אויף דער וועלט קומט דורך מלאכים. דער רמב״ם איז נאר מסביר אז א מלאך איז נישט א גשמיות׳דיגע זאך מיט פליגלעך, נאר א דבר רוחני/שכלי — פונקט ווי דער אייבערשטער איז נישט גשמי. ס׳איז נישט קיין סתירה אז דער רמב״ם ברענגט דעם נוסח “התכבדו” — ער האט זיין וועג ווי עס צו פארשטיין בהתאם מיט יסודי התורה. פונקט ווי “אתה נפחתה בי” מיינט נישט אז דער אייבערשטער האט א מויל וואס בלאזט, אזוי מיינט “התכבדו” נישט אז מלאכים שטייען פיזיש ביי דער טיר.
4. קעגן די אחרונים וואס זאגן אז מען פירט זיך נישט צו זאגן “התכבדו” ווייל מיר האלטן זיך נישט פאר צדיקים אז מלאכים זאלן זיך דרייען ביי אונז: דאס איז נישט א מדריגה-זאך. אזוי ארבעט די וועלט — מלאכים פירן דעם מענטש שטענדיג, ס׳איז נישט תלוי אין מדריגות. דער אריז״ל האט געזאגט מען זאל עס יא זאגן.
5. “שמרוני” — צוויי פירושים: (א) “ווארט מיך אפ” — מלשון “עובר ושב על הדרך” — ווארט אויף מיר ביז איך קום ארויס פון בית הכסא. דאס איז נישט א בקשה פאר הגנה, נאר א בקשה אז זיי זאלן ווארטן. (ב) “היט מיר” — אויף א דיפערן לעוועל.
6. צי איז דאס מתפלל זיין צו מלאכים? דער רמב״ם אסר׳ט “דינען” מלאכים, נישט סתם רעדן צו זיי. אלע קאמיוניקאציע — סיי צום אייבערשטן, סיי צו מלאכים — זענען נאר “מצדנו” (פון אונזער זייט). פונקט ווי תפילה צום אייבערשטן ארבעט נישט אזוי אז ער “ענטפערט צוריק” אין א פשוט׳ן זין, אזוי אויך מיט מלאכים.
7. פארוואס דארף מען זיי “אוועקשיקן” אויב זיי גייען סיי ווי נישט אריין? אוודאי גייען זיי נישט אריין אפילו אן דעם נוסח. אבער דאס איז פאר דעם מענטש — כדי ער זאל זיך דערמאנען אז ער לייגט אוועק די רוחניות. פונקט ווי אלע ברכות זענען פאר׳ן מענטש, נישט פאר׳ן אייבערשטן אדער פאר די מלאכים. מען קען נישט זאגן “ברוך אתה ה'” אין בית הכסא — די רוחניות פאסט נישט דארט.
8. צוויי פאמיליעס פון באגלייטער: (א) מחשבות טובות, הרהורי תורה, חלומות — איין מין; (ב) יצר הרע און יצר טוב (מלאכים) — אן אנדער מין. מען קען אפשר קאנעקטן אלע ברכות צוזאמען.
9. אלע ברכות זענען פאר דעם מענטש אליין — נישט פאר׳ן אייבערשטן און נישט פאר די מלאכים — כדי ער זאל זיך דערמאנען. דער מלך טוט זיינס סיי ווי סיי; די שאלה איז וואס דער מענטש ווייסט און פארשטייט. דער וואס זאגט נישט “אשר קדשנו במצוותיו” — אים גייט נישט אן קיין מלאכים אין זיין סובדזשעקטיווע ערפארונג, ער כאפט נישט. אבער דער מלך גייט ווייטער אן אים.
—
הלכה ו (המשך): ברכת “אשר יצר”
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ברוך… אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים… רופא כל בשר ומפליא לעשות.”
פשט: מען באדאנקט דעם אייבערשטן פאר דער חכמה אין דער בריאה פון דעם מענטשלעכן גוף.
חידושים:
1. מחלוקת אין פשט פון “בחכמה”: (א) רבינו מנוח׳ס פשט: “בחכמה” מיינט די אינדזשענירינג פון דעם מענטשלעכן גוף — דער מענטש אלס “משין” איז וואונדערבאר געמאכט. מען קוקט אויף די גוף: ס׳איז דא א פלאן, א סייכל, נישט סתם רענדאמלי לעכער — א לעכער פאר א ריזן, אלעס מיט א סדר. (ב) אנדערער פשט: “בחכמה” מיינט אז דער אייבערשטער האט געגעבן פאר׳ן מענטש חכמה (שכל). קשיא אויף דעם צווייטן פשט: אויב אזוי, איז די גאנצע וועלט באשאפן מיט חכמה (“חכמה בורא עלמא”) — וואס איז ספעציעל ביים מענטש?
2. “נקבים נקבים חלולים חלולים”: “חלולים” מיינט די אינעווייניגסטע “פלאמבינג סיסטעם” — לעכער וואס פירן דורך ליקווידס און זאכן. אויב זאלן זיי זיך נאר אביסל פארקרימען, אויב די סיסטעם זאל קראכן — קענען מענטשן נישט לעבן.
3. “רופא כל בשר”: “רופא” מיינט נישט “ער היילט” (אויסערהייט), נאר “ער האלט געזונט” — ער מיינטיינט דעם געזונטן צושטאנד. עס איז נישט א ברכה אויף רפואה נאך א קראנקהייט, נאר א באדאנקונג פאר דעם אז די סיסטעם ארבעט כסדר.
4. די סטרוקטור פון ברכות השחר — גוף, נשמה, מלאכים: דער מענטש וועקט זיך אויף, דער אייבערשטער שיינט אריין אין די נשמה (כח החיים, כח הבחירה), מען באדאנקט. דערנאך גייט מען זיך אפגעבן מיט׳ן גוף (בית הכסא), און ווען מען ענדיגט מאכט מען א ברכה אויפ׳ן גוף — “אשר יצר”. דערנאך גייט מען צוריק צו מוח מיט גוף — דברי תורה.
—
הלכה ז: ברכת “אוזר ישראל בגבורה” (אנטון דעם גארטל/חגורה)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווען מען טוט זיך אן דעם גארטל, מאכט מען “אוזר ישראל בגבורה.”
פשט: די חגורה איז דער ערשטער דרויסנדיגער מלבוש — נאכדעם וואס מען האט שוין אנגעטון די אונטערשטע בגדים און הויזן, און מען איז געווען אין בית הכסא, טוט מען זיך אן דעם גארטל.
חידושים:
1. די חגורה איז א “מעסקולינע” זאך — אויפן גארטל לייגט מען אויף דעם שווערד אדער כלי מלאכה. ווי עס שטייט “חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך” — דאס איז פארבונדן מיט ארבעט און מלחמה, מיט ארויסגיין אין דער וועלט.
2. דער בני מנוחה ברענגט א חסידישע טייטש: ווען מען טוט אן די חגורה גייט מען אויף די הויזן, וואס באדעקט די ערוה — דאס מיינט ער איז “גובר” און “כובש את יצרו”, און ער ווערט א תורה׳דיגער מענטש. דערפאר “אוזר ישראל בגבורה” — גבורה אויף כבישת היצר.
—
הלכה ז (המשך): ברכת “שעשה לי כל צרכי” (אנטון שיך)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: ווען מען טוט זיך אן שיך, מאכט מען “שעשה לי כל צרכי.”
פשט: מיט שיך איז מען ממש מסודר — מען קען ארויסגיין אין גאס, גיין אויף אלע מיני “פלארס”, אין שניי, אין מדבר.
חידושים:
1. “כל צרכי” מיינט נישט דווקא די שיך אליין. צוויי פשטים: (1) שיך איז דער גרעסטער צורך — אן שיך קען מען בכלל נישט ארויסגיין; (2) מיט שיך קען מען יעצט גיין טון אלע צרכים.
2. א גאנצע סדר פון ארויסגיין: די דריי ברכות (אוזר ישראל, שעשה לי כל צרכי, און המכין מצעדי גבר) זענען א געזעגענונג פאר׳ן ארויסגיין. אין געצעלט איז דא סחורה און שמאטעס אויף דער פאדלאגע — יעצט גרייט מען זיך ארויסצוגיין: מען טוט אן כלי זין (חגורה), דערנאך שיך, און מען גייט ארויס.
3. דער אייבערשטער האט אלעס געמאכט דורך מענטשן — ווער עס האט אויפגעטראפן שיך, אלעס קומט פון השגחה. דאס איז נישט בלויז א ברכה אויף א חפץ, נאר אויף השגחה פרטית — דער אייבערשטער פירט א מענטש וואוהין ער דארף גיין.
—
הלכה ח: ברכות “שלא עשני גוי”, “שלא עשני עבד”, “שלא עשני אשה”
חידושים:
1. ווען מען גייט ארויס אין מארק, קוקט מען אויף די קלאסן מענטשן: א איד אין ארץ ישראל — ער איז דער איד (נישט גוי), ער איז נישט קיין קנעכט, ער איז דער מאן וואס דרייט זיך אין ביזנעס.
2. רבינו מנוח זאגט אז מען מאכט די ברכות “בכל יום” — דאס איז נישט געבונדן צו א ספעציפישע צייט, מען קען עס מאכן פריער אדער שפעטער.
3. “שלא עשני אשה” — דער רמב״ם האט נישט געהאט די ברכה “שעשני כרצונו” (וואס פרויען זאגן היינט), ווייל עס מאכט נישט קיין סענס אז איינער האט א חסרון און מאכט אויף דעם א ברכה. א חסרון איז א צער, און מיט צער איז מען “ניחא” (מען באגנוגנט זיך).
4. “שלא עשני קטניה” — שטייט נישט אין רמב״ם. דאס איז א שפעטערדיגער מנהג וואס פרויען האבן מחדש געווען.
—
הלכה ט: סדר ברכות השחר — אכצן ברכות, יעדע בשעתה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: עס זענען אכצן ברכות השחר (אינקלודינג “על נטילת ידים” און “אשר יצר”), און זיי האבן נישט קיין פעסטן סדר — נאר יעדע ברכה זאגט מען “על דבר שהברכה בשבילו ובשעתו.”
חידושים:
1. אכצן ברכות פאראלעל צו שמונה עשרה: פונקט אזוי ווי שמונה עשרה האט אכצן ברכות, האבן ברכות השחר אויך אכצן. דאס איז אן אינטערעסאנטע פאראלעל.
2. דער רמב״ם׳ס שיטה: יעדע ברכה זאגט מען בשעת מען טוט די זאך. אויב מען טוט זיך אן דעם גארטל נאך אין בעט (במקומו), זאגט מען “אוזר ישראל” דעמאלטס — און מען זאגט עס נישט נאכאמאל שפעטער. אזוי אויך “הנותן לשכוי בינה” — נאר ווען מען הערט דעם האן.
3. ברכה וואס מען איז נישט מחויב: אויב מען האט נישט געהערט א קול תרנגול, אדער נישט אנגעטון א גארטל, אדער נישט אנגעטון שיך — זאגט מען נישט די ברכה. למשל יום כיפור און תשעה באב וואס מען גייט נישט מיט לעדערנע שיך — לויט דעם רמב״ם זאגט מען נישט “שעשה לי כל צרכי”.
—
הלכה י: דער מנהג קעגן דעם רמב״ם — ברכות אין בית הכנסת
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ורב בערינו מברכים ברכות אלו כולם זה אחר זה בבית הכנסת, בין ישן בין לא ישן” — און ער פסק׳נט “וטעות היא בידם ואין ראוי לעשות כן”, ווייל “לא יברך אדם ברכה אלא אם כן נתחייב בה.”
חידושים:
1. דער רמב״ם׳ס טענה: צוויי פראבלעמען: (1) מען זאגט זיי אלע אין בית הכנסת אנשטאט בשעת מעשה; (2) מען זאגט זיי אפילו ווען מען איז בכלל נישט מחויב געווארן (נישט געהערט האן, נישט אנגעטון גארטל, אאז״וו).
2. דער רמב״ם איז מודה אז אויב מען איז חייב געווארן און מען זאגט עס שפעטער (נישט בשעת מעשה), איז עס נישט לכתחילה אבער מען מעג. דער עיקר פראבלעם איז מאכן א ברכה וואס מען איז בכלל נישט מחויב.
3. די אנדערע ראשונים טענה׳ן אז די ברכות זענען אויף “מנהגו של עולם” — די וועלט פירט זיך אזוי, מענטשן שטעלן זיך אויף, טוען אן שיך, אאז״וו — דערפאר מאכט מען אלע ברכות אפילו אויב דער יחיד האט עס נישט געטון.
4. הלכה למעשה: מיר פירן זיך נישט ווי דער רמב״ם — מען זאגט אלע ברכות אין בית הכנסת, אפילו ווען מען איז נישט פערזענלעך מחויב. אבער עס זענען דא מחמירים ביי געוויסע זאכן ווי יום כיפור.
5. א טיפער פונקט: אויב מען זאגט אלע ברכות צוזאמען אין שול, פארלירן זיי זייער אייגנארטיגע כאראקטער אלס ברכות אויף ספעציפישע הנאות — זיי ווערן מער ווי “תפילה”. אבער תפילה האט מען שוין שמונה עשרה, און עס איז נישט קיין ברכת המצוה — “ס׳פארלירט די גאנצע זאך.”
—
הלכה יא: נעגל וואסער און מודה אני — היסטארישע אנטוויקלונג
חידושים:
1. מודה אני איז פיל שפעטער געקומען. פריער האט מען געזאגט “אלקי נשמה” גלייך ביים אויפשטיין. שפעטער איז געקומען איינער און געזאגט א חידוש: מודה אני האט נישט קיין שם השם, דערפאר מעג מען עס זאגן פאר׳ן וואשן נעגל וואסער. דער גאנצער זאך איז “א לאטע אויף א לאטע” — מען האט געמאכט א פראבלעם (מען דארף זיך וואשן פאר׳ן מזכיר זיין שם השם), מען האט געסאלווד די פראבלעם (מודה אני אן שם), אבער דער אריגינעלער מנהג איז אנדערש געווען.
2. דער רמ״א זאגט נישט אז מען זאל זיך וואשן פאר׳ן זאגן ברכות. דער וואשן די הענט איז נישט מחייב פאר ברכות — עס איז א רעספעקט פאר׳ן דאווענען.
—
הלכה יב: ברכות התורה — סדר השכמה
דער רמב״ם׳ס ווערטער: אויב א איד וויל זיך פירן ווי דוד המלך — אויפשטיין אינמיטן נאכט און לערנען תורה פאר קריאת שמע — דארף ער מאכן ברכות התורה. ער וואשט זיך נטילת ידים תחילה. מען מאכט דריי ברכות התורה, און לערנט א שטיקל תורה.
פשט: דער רמב״ם באשרייבט דעם סדר פון אויפשטיין: מען וואשט די הענט, מאכט דריי ברכות אויף תורה, לערנט א שטיקל, און ערשט דערנאך גייט מען ווייטער מיט׳ן סדר פון דאווענען.
חידושים:
1. פארוואס נטילת ידים פאר לערנען? א שווערע קשיא: פריער איז געשטאנען קלאר אז מען קען מאכן ברכות אן נטילת ידים. פארוואס דארף מען דא וואשן די הענט? עטלעכע מעגלעכקייטן: (א) אפשר ברכות התורה ספעציפיש דארפן נטילת ידים, אנדערש ווי אנדערע ברכות; (ב) אפשר איז עס נישט א חיוב נאר אזוי איז דער סדר; (ג) אפשר האט עס צוטון מיט׳ן לערנען אליין, נישט מיט דער ברכה. אין גמרא שטייט “רב מושי ידיה והדר מצלי” — רב האט געוואשן זיינע הענט און דערנאך געדאוונט, און דער רמב״ם האט ליב צו ברענגען רב׳ס מנהגים. דער ענין בלייבט “לא ברור”.
2. נוסח פון די דריי ברכות התורה: (א) “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על דברי תורה” — אין אונזער סידור שטייט “לעסוק בדברי תורה”, וואס איז אפשר די זעלבע זאך; (ב) “והערב נא” — א תפילה אז תורה זאל זיין זיס “בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל”, פאר אלע אידן, נישט נאר פאר זיך אליין. “ונהיה אנחנו וצאצאינו… יודעי שמך” פארבינדט זיך מיט׳ן זוהר הקדוש אז “תורה כולה שמותיו של הקב״ה”, אדער ווייל דורך תורה ווייסט מען די דרכי ה׳. “ולומדי תורתך לשמה” — תורה לשמה איז לכאורה די זעלבע זאך ווי “הערב נא”: מען לערנט ווייל עס איז זיס, נישט לשם כבוד אדער שכר; (ג) “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה׳ נותן התורה.”
3. פארוואס “בכל יום” ברכות התורה? דער אריגינעלער דין איז נאר “המשכים לקרות” — דער וואס שטייט אויף פרי צו לערנען. פארוואס דארף מען עס יעדן טאג? דער רמב״ם׳ס שיטה: ביי קריאת שמע זאגט מען שוין “אהבה רבה” וואס איז א מין ברכת התורה, אבער דער רמב״ם וויל אז מען זאל מאכן ברכות התורה קודם שיקרא קריאת שמע. עס זענען אפישעל צוויי מאל ברכת התורה — די פארמעלע ברכות און “אהבה רבה” — אבער עס בלייבט אנקלאר פארוואס ביידע זענען נויטיג.
4. “שלא עשני גוי” vs. “אשר בחר בנו”: נאכדעם וואס מען האט שוין געזאגט “אשר בחר בנו מכל העמים”, וואס איז דער טעם צו זאגן “שלא עשני גוי”? “אשר בחר בנו” איז ספעציפיש אויף תורה.
5. וואס לערנט מען נאך ברכות התורה? דער מנהג איז צו זאגן ברכת כהנים (“יברכך ה׳ וישמרך”). פארוואס דוקא ברכת כהנים? ווייל עס איז סיי א שטיקל תורה (א מצוה פון דער תורה) און סיי א תפילה/ברכה — א שיינע וועג צו אנהייבן דעם טאג. מאנכע זאגן “צו את בני ישראל” (קרבן תמיד), און מאנכע זאגן ביידע. דערצו זאגט מען א שטיקל משניות — “איזהו מקומן” (א פרק משנה) און א ברייתא פון “אלו דברים שאין להם שיעור”.
—
הלכה יג: זמירות (פסוקי דזמרה)
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “ושבחי חכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תהלים” — די חכמים האבן געלויבט דעם וואס זאגט זמירות פון תהלים. די זמירות זענען פון “תהלה לדוד” ביז “כל הנשמה תהלל י-ה”. כבר נהגו — מ׳האט מתקן געווען פסוקים לפניהם ולאחריהם. ותקנו חכמים ברכה לפני הזמירות — “ברוך שאמר”, וברכה לאחריהם — “ישתבח”.
פשט: דער רמב״ם רופט עס “זמירות” און עס איז א מנהג חכמים (א שיינע זאך צו טון), נישט א פארמעלער חיוב.
חידושים:
1. דאס איז קלאר א זאך פאר זיך, נישט פארבונדן מיט ברכת התורה. אזוי ווי א מענטש דארף זאגן דברי תורה און ס׳איז דא ברכת התורה, אזוי דארף מען זאגן זמירות און ס׳איז דא א ברכת הזמירות — א באזונדערע קאטעגאריע.
2. פלאץ פון זמירות אין סדר התפילה: “ואחר כך מברך על קריאת שמע וקורא קריאת שמע” — די זמירות קומען פאר ברכות קריאת שמע. פאר קריאת שמע זענען דא צוויי קאטעגאריעס מיט אייגענע ברכות: (1) ברכות התורה אויף די פסוקים וואס מ׳ליינט, (2) ברכת השירות אויף די זמירות, און דערנאך קומט ברכות קריאת שמע מיט קריאת שמע.
3. מנהגים וועגן שירת הים און שירת האזינו: דער רמב״ם דערמאנט אז ס׳איז דא פלעצער וואס זאגן שירת הים נאך “ישתבח”, און ס׳איז דא יחידים וואס זאגן ביידע שירת הים און שירת האזינו. דאס איז אלץ ענינים פון זמירות. חידוש: דער רמב״ם שטעלט אוועק אז “זמירות” מיינט ספעציפיש שירי דוד, נישט שירת הים. שירת הים איז א מנהג צוגאב.
—
הלכה יד: מאה ברכות בכל יום
דער רמב״ם׳ס ווערטער: “חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום.”
פשט: דאס איז נישט קיין נייע הלכה מיט נייע ברכות — ס׳איז א נאמבער, א כללי׳דיגער דין אויף אלע ברכות וואס א מענטש מאכט שוין סיי ווי. “יעדן טאג” מיינט צווישן 24 שעה.
חידושים:
1. דער חשבון פון הונדערט ברכות:
– ברכות השחר — 18 ברכות
– ברכות התורה — 3 ברכות (סה״כ 21)
– ברוך שאמר און ישתבח — 2 ברכות (סה״כ 23)
– ברכות קריאת שמע — שחרית 2 לפניה + 1 לאחריה, ערבית 2 לפניה + 2 לאחריה = 7 ברכות (סה״כ 30)
– ציצית — 1 ברכה “להתעטף בציצית” (סה״כ 31)
– תפילין — 1 ברכה “להניח תפילין” (סה״כ 32)
– דריי תפילות (שמונה עשרה) — 18 × 3 = 54 ברכות (סה״כ 86)
– צוויי סעודות א טאג, יעדע מיט 7 ברכות = 14 ברכות (סה״כ 100)
2. די 7 ברכות פון יעדע סעודה: נטילת ידים, המוציא, 3 (אדער 4) ברכות פון ברכת המזון, שהכל אויף וואסער נאך דער סעודה, בורא נפשות אויף דעם וואסער. חידוש: דער רמב״ם׳ס שיטה איז אז מ׳זאל נישט טרינקען בשעת דער סעודה, נאר צוואנציג מינוט פארדעם אדער נאכדעם.
3. חידוש וועגן תפילין: דער רמב״ם לייגט אריין די ברכה אויף תפילין דא — כאטש ס׳איז א ברכת המצוות וואס באלאנגט אין הלכות תפילין — ווייל ער וויל אויסרעכענען די הונדערט ברכות. דערפון זעט מען אז מ׳מוז יעדן טאג לייגן תפילין, ווייל מ׳דארף מאכן די ברכה אלס טייל פון די הונדערט.
4. דער רמב״ם האלט אז ברכת המזון האט 4 ברכות (נישט 3), און שמונה עשרה האט 19 ברכות (נישט 18 ווי ביי חול), וואס גיט 5 עקסטערע ברכות איבער 100.
5. שבת און יום טוב — דער פראבלעם: שמונה עשרה האט נאר 7 ברכות (נישט 18/19), און מ׳פעלט אויך 3 פון די 5 ברכות יוצרות. דאס מאכט א גרויסן חסרון אין די הונדערט. דער רמב״ם׳ס עצה: מ׳זאל עסן פירות — בורא פרי האדמה, בורא פרי העץ — כדי צו משלים זיין די הונדערט ברכות. אבער ער באטאנט: מ׳זאל נישט מאכן א ברכה לבטלה — מ׳זאל נישט מאכן א ברכה אויף א זאך וואס מ׳האט נישט קיין תאווה צו עסן. דער רמב״ם נעמט זייער ערנסט די הונדערט ברכות — ער פארלאנגט אז מ׳זאל אקטיוו זוכן וועגן צו משלים זיין. דאס איז שוין אין דער גמרא, נישט נאר דער רמב״ם׳ס חידוש.
6. אפענע שאלה: צו דער דין פון מאה ברכות אפליקירט אויף שבת און יום טוב גלייך ווי חול, אדער אפשר ס׳איז א באזונדערע שבת׳דיגע זאך — דאס איז א “בירור גדול.”
—
הלכה טו-טז: סדר תפילת היחיד — סיכום
דער רמב״ם׳ס ווערטער: דער גאנצער סדר פון א יחיד׳ס תפילה: בשחר — ברכות השחר (פון אלקי נשמה ביז אלע ברכות), זמירות — ברוך שאמר, שירי דוד, הללוי-ה׳ס, פסוקי דזמרה, (שירת הים לויט מנהג), ישתבח, ברכות קריאת שמע מיט קריאת שמע, שמונה עשרה.
חידוש: דער רמב״ם זאגט אז ביי תפילת יחיד מדלג הקדושה מברכה ראשונה שלפניה — אין ברכת יוצר (ברכה ראשונה פון ברכות קריאת שמע) זאגט א יחיד נישט די קדושה מיט אלע ענינים פון די מלאכים. מ׳זאגט נאר “קדוש קדוש קדוש” אליין. דאס איז א חילוק צווישן תפילת יחיד און תפילת ציבור.
—
הלכה יז: קדושת יוצר ביחיד, סמיכת גאולה לתפילה, סדר מנחה ומעריב
דער רמב״ם׳ס ווערטער: מ׳זאגט נישט קדושה פון ברכה ראשונה שלפניה (קדושת יוצר) ביחיד. ווען מ׳ענדיגט גאל ישראל, מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפילה. מתפלל מעומד כמו שאמרנו. כשישלים ישתחוה ויפול על פניו ויתחנן. נאכדעם שטעלט מען זיך אויף און זאגט תחנונים כפי כוחו, ויפוטר למעשיו. ביי מנחה — תהילה לדוד זיצנדיג, דערנאך מתפלל מעומד, דערנאך תחנונים. ביי מעריב — קריאת שמע וברכותיה, דערנאך תפילה מעומד, אבער נישט קיין נפילת אפים. יחידים וואס זאגן תחנון ביי מעריב — הרי זה משובח.
פשט: דער רמב״ם שטעלט אוועק דעם גאנצן סדר פון א יחיד׳ס תפילה דורכאויס דעם טאג — שחרית, מנחה, מעריב — מיט אלע פרטים פון קדושה, סמיכת גאולה לתפילה, נפילת אפים, און תחנונים.
חידושים:
1. קדושת יוצר ביחיד — מחלוקת מחבר ורמ״א. דער רמב״ם זאגט אז א יחיד זאגט נישט קיין קדושה — נישט נאר די קדושה פון שמונה עשרה, נאר אויך נישט די קדושה פון ברכת יוצר (אופנים וחיות הקודש, קדוש קדוש קדוש). דער שולחן ערוך (מחבר) פסק׳נט ווי דער רמב״ם אז מ׳זאגט עס נישט, און דער רמ״א חולק און מתיר. דאס ווייזט א יסוד׳דיגע מחלוקת צי קדושת יוצר האט דעם זעלבן דין ווי קדושת שמונה עשרה לגבי דבר שבקדושה.
2. סמיכת גאולה לתפילה — יסוד און משמעות. דער משל פון ר׳ סלמי (ברכות): א מלך קומט ארויס, מ׳פרעגט אים וואס דארפסטו, און ער גייט שוין אוועק — ווען מ׳האט שוין דעם מלך׳ס אויפמערקזאמקייט דורך שבח (ברכות קריאת שמע), איז דאס דער בעסטער מאמענט צו בעטן (תפילה). בעצם זענען הלכות תפילה און הלכות קריאת שמע צוויי באזונדערע מצוות וואס האבן נישט קיין שייכות. אבער סמיכת גאולה לתפילה מאכט זיי צו א “חלות אחת” — עס פארבינדט זיי צוזאמען.
3. וואס מיינט “גאולה” אין “גאולה לתפילה”? א חקירה: צי מיינט “גאולה” ספעציפיש די ברכה פון “גואל ישראל” (דער חתימה), אדער מיינט עס דעם אינהאלט פון גאולה — דהיינו הזכרת יציאת מצרים / קריעת ים סוף? נפקא מינה לגבי מעריב: די גמרא זאגט אז השכיבנו איז “כגאולה אריכתא דמיא” — אז מ׳רעכנט השכיבנו ווי א פארלענגערטע גאולה. אויב “גאולה” מיינט ספעציפיש די ברכת גואל ישראל, דאן איז השכיבנו א צוגאב וואס מ׳רעכנט ווי חלק פון גאולה. אויב “גאולה” מיינט דעם ענין, דאן איז השכיבנו א באזונדערע תקנה וואס מ׳האט מצרף צום ענין. דער נקודה בלייבט אפען.
4. אויפשטיין ביי גאל ישראל. דער רמב״ם איז משמע אז מ׳זאל שוין אויפשטיין (פון זיצן) ביי גאל ישראל — פריער איידער מ׳ענדיגט — כדי שתהא תחילת תפילה ממש גלייך ווען מ׳ענדיגט. דאס איז א פרקטישער חידוש אין ווי מ׳איז מקיים סמיכת גאולה לתפילה.
5. סדר מנחה — זיצן ביי אשרי. דער רמב״ם זאגט אז ביי מנחה זאגט מען תהילה לדוד (אשרי) זיצנדיג. אין ליטווישע מנינים זעצט מען זיך טאקע אוועק פאר אשרי, אבער אסאך פירן זיך נישט אזוי. דער רמב״ם׳ס שיטה איז קלאר אז מ׳דארף זיצן.
6. מעריב — נישט קיין נפילת אפים, אבער יחידים וואס זאגן תחנון זענען משובח. דאס איז א מדת חסידות, נישט א חיוב.
7. תפילת יחיד vs. תפילת רבים. דער גאנצער פרק רעדט פון תפילת יחיד — דער רמב״ם האט נישט דערמאנט קיין קדיש, קיין עלינו, ווייל דאס זענען ענינים פון תפילת רבים. דער נעקסטער פרק וועט באהאנדלען יחיד און ציבור, קדיש, וכו׳.
—
כללי׳דיגע באמערקונג וועגן סדר ברכות השחר
חידוש: דער גאנצער סדר ברכות השחר איז א כלליות׳דיגע תפילה — מ׳דאנקט דעם אייבערשטן אויף אלעס אין בריאה. דער רמ״א זאגט מ׳מאכט יעדע ברכה לויט דער סדר, אבער אנדערע ראשונים זאגן ס׳איז געמאכט אויף “מנהגו של עולם.” ביידע שיטות שטימען אז ס׳איז א סדר וואס פאסט צוזאמען — לכתחילה קומט עס צוזאמען מיט׳ן סדר פון אויפשטיין.
—
סיום: דערמיט ווערט פארענדיגט פרק ז׳ פון הלכות תפילה וברכת כהנים.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ז׳ – ברכות אחרות
מיקום אין לימוד
Speaker 1:
מיר זענען ביים לערנען הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ז׳. ביז וואו האבן מיר געלערנט? נאך קלייניקייטן פון ברכת כהנים, וואס איז נאך הלכות תפילה, פרק ז׳, די זיבעטע פרק פון הלכות פון תפילות.
געוואלדיג. מיר האבן געלערנט, קודם כל לאמיר דערמאנען און מסכים זיין על השבח די חשוב׳ע נדבנים פון אונזער שיעור, אונזער טייערער ידיד, אוהב תורה ולומדיה, הרב רבי יואב וועצבערגער, וואס איז מנדב די שיעורים, די ערשטע פאר שיעורים, בתנאי און ברצון אז דער עולם זאל זיך אויסלערנען פון דעם צו מנדב זיין די ווייטערדיגע שיעורים. בעזרת השם, מיר צושטעלן פאר׳ן עולם, מיר ווייסן נאך נישט וויאזוי צו שיקן די נדבות. מיר וועלן מודיע זיין דעם עולם וויאזוי פונקטליך. אזוי ווי ס׳איז די סדר נאכ׳ן דאווענען גייט ארום דער גבאי, אדער אינמיטן ביי “וברוך דוד”. מיר האלטן נאך נישט ביי “וברוך דוד” אין די סדר התפילה, אבער מ׳זעט אז דער רמב״ם זאגט אז מ׳דארף געבן צדקה דעמאלט.
הערה: צדקה פאר׳ן דאווענען
על כל פנים, ס׳איז א גרויסע ענין. דער רמב״ם האט דערמאנט יא, אין הלכות תפילה האט דער רמב״ם נישט דערמאנט אז מ׳זאל געבן צדקה פאר׳ן דאווענען, אבער אין הלכות מתנות עניים זאגט ער יא אז מ׳זאל געבן צדקה פאר׳ן דאווענען. יא?
Speaker 2:
אקעי, מיר וועלן אנקומען אפשר צו סדר התפילה. מיר דארפן עס טרעפן, האבן מיר עס געזען?
Speaker 1:
מ׳מוז עס טשעקן.
Speaker 2:
ניין, איך גלייב דיר פאר יעצט. ס׳וועט געבן, ס׳איז נישט קיין חילוק. ס׳וועט געבן. וואס שטייט?
Speaker 1:
יא, ס׳שטייט. נו, ס׳איז שוין אויפגעקומען. מ׳גיבט צדקה פאר׳ן דאווענען. דארף מען עס טרעפן. ס׳שטייט. האבן מיר דערמאנט דאס?
Speaker 2:
איך געדענק נישט.
Speaker 1:
אקעי. אקעי, מיר וועלן עס אפשר טרעפן דעם מקור. מיר וועלן אנקומען. מיר האבן נאך נישט געלערנט ענדס פון די סדר התפילה. ביז יעצט האבן מיר נאר געלערנט וועגן שמונה עשרה. די ענד פון די פרק און די נעקסטע פרק גייט ארום די גאנצע סדר התפילה פון מודה אני ביז די ענד. אפשר ערגעץ דארט וועלן מיר זען צו ער ברענגט עס.
על כל פנים, איז דא איז דער עולם זאל זיך אויסלערנען און צולייגן פאר די שיעור. ס׳ארבעט נישט פאר פרי. אלעס איז… יעצט גייען מיר לערנען אזוי.
הקדמה: סטרוקטור פון הלכות תפילה ביים רמב״ם
Speaker 1:
אקעי, לאמיר זאגן א קליינע הקדמה אזוי. מיר האבן געלערנט עיקר הלכות תפילה, וויאזוי הלכות תפילה האט זיך אנטוויקלט. נאכדעם האבן מיר געלערנט ווער איז מחויב, און די סארט זאכן. און ס׳איז געווען איין פרק וואס האט געזאגט די עיקרי, פינף עיקר זאכן וואס איז טייטש דאווענען, וואס מיר זענען מפרש על פי רב מיללער. און נאכדעם איז געווען נאך אכט, נאך אכט תנאים, אז א חלק זענען תנאים און א חלק זענען נדרים, אז די תפילה זאל זיין לייטיש, ווי שטארק א מענטש זאל זיך אנשטרענגען מיט די תפילה.
יעצט גייען מיר צו צו א נייע סארט ענין, אז די חכמים האבן מתקן געווען נאך סארטן תפילות און ברכות אויסער די דריי תפילות א טאג. אונז ווייסן שוין אז קיום המצוה דאורייתא איז נאר אז מ׳זאל דאווענען בכלל. די חכמים האבן געזאגט אז די תפילה דארף האבן א געוויסע מאל במשך דעם טאג, און זיי האבן מתקן געווען שחרית און מנחה. שפעטער האבן כלל ישראל אויף זיך ווייטער מחייב געווען אויך אין מעריב. סאו ווייסן אונז אז מ׳דאווענט דריי מאל א טאג, אבער דאס איז ווייל דו ווייסט נאך נישט אלעס. אויך במשך דעם טאג האבן חז״ל אריינגעפלאכטן תפילות.
מחלוקת: וואס האבן חז״ל באמת געטון מיט׳ן מתקן זיין תפילה?
סאו איך וויל דא מקדים זיין, איידער מ׳גייט ווייטער, איך האב געהאט א שטיקל מחלוקת צווישן מיר און ר׳ יצחק. איך ווייס נישט ווער ס׳האט באמערקט, ווער ס׳האלט מיט די שיעור, נישט אייביג זענען מיר אויף די זעלבע פעידזש, יעדער איינער קומט פון זיין… אונז זענען גראדע ביידע די תשובה אייניקלעך, וואס ס׳מיינט נישט אז איך טראכט אזוי ווי אים אדער אז ער טראכט אזוי ווי מיר.
און סאו איך האב געזאגט אזוי, אז דער רמב״ם האט אונז דערווייל געגעבן אסאך צו אנהערן וואס מיינט נשמה, וואס מיינט דער אייבערשטער, וואס זענען די יסודי התורה. און דערווייל אלעס שטימט, מער ווייניגער. סאו יעצט, ווען אונז גייען מיר ווייטער לערנען וועגן וויאזוי א מענטש זאל דערמאנען דעם אייבערשטן און די נשמה און די אלע ענינים יעדן טאג, דארף מען דאס אויך אנקוקן ווי דער רמב״ם פסק׳נט דעם לשון. זאגט ר׳ יצחק, ניין, ער ברענגט דעם לשון אין סידור.
איך מיין אז ס׳איז קאנעקטעד צו א גרעסערע שאלה: וואס האבן די חכמים געטון? די חכמים וואס האבן מתקן געווען די תפילה, האבן זיי עוסק געווען בדברי תורה אדער האבן זיי עוסק געווען בחסד? איך, אלס א צאנזער אייניקל, און יעצט איז דא א צאנזער יצחק, זאג איך אז מ׳קען עס זאגן אזוי, מ׳קען זאגן אז זיי זענען געווען אזעלכע בעלי חסד. זיי האבן צוגעמאכט די גמרא, די חומש, אלעס, און זיך אוועקגעזעצט מיט די נשים ועבדים וקטנים, מענטשן וואס האבן שפות עילגים, ווער ס׳האט געלערנט ביז יעצט, אז מענטשן האבן זייער גוט געדאוונט, נאר זיי האבן נישט גערעדט אין קיין נארמאלע שפראך, ס׳איז געווען געהאקטע אידיש, ענגליש, נישט קלאר. האבן זיי געטון א חסד און זיי האבן צוגעשטעלט פאר מענטשן א שפראך. און די חסד האבן זיי ווייטער געטון, ווייל מענטשן פלעגן מתפלל זיין. און איך וויל דיר זאגן, מ׳האט נאכאמאל א שאלה מיט רבי יצחק. די עצם ענין, סאו מיר האבן יעצט גערעדט אז מיר האבן דא געלערנט אז מערערע מאל א טאג איז דא תפילות, אזויווי מ׳זעט די זון, מ׳לייגט תפילין, מ׳טוט אן ציצית, מ׳גייט שלאפן, מערערע געשעענישן פון די טאג, צו אירע נאטורליכע געשעענישן, צו אירע געשעענישן וואס דער מענטש טוט מעשים, איז דא תפילות. און די נוסח התפילות איז דרבנן, אזוי זאגט דער רמב״ם. די תפילה אליין, לכאורה, איז אזויווי די עצם תפילה, אז א מענטש דערמאנט אפילו די אייבערשטער, אזויווי דער רמב״ם שפעטער זאגט אז ווען א מענטש וועקט זיך אויף זאגט ער “אה, שכוח באשעפער”, ס׳איז נישט געווען קיין שפראך פאר דעם. אבער מיט חז״ל, אויף דעם איז מתקן געווען א שפראך, כדי מ׳זאל עס נישט זאגן על פי עילגים. סאו די גאנצע ענין איז א ענין פון חסד, העלפן מענטשן. ממילא איז נישט דא אז די לשון, ער קען האבן א רעזולוציע, די לשון איז וואס מענטשן קענען די גרינגסטע געדענקען, ס׳איז אן ענין אזויווי א פיוט, און מ׳קען נישט דוקא מדייק זיין אין יעדע ווארט אז ס׳דארף עפעס לערנען ביי אים. סאו ס׳ווענדט זיך אין די מחלוקת, יא?
Speaker 2:
יא.
דער רמב״ם׳ס סדר: סטרוקטור פאר כראנאלאגיע
Speaker 1:
לאמיך אביסל זאגן וואס איך האב יעצט געכאפט וועגן די זאך, וועגן די נקודה. ווייל מיר האבן געזען, דער רמב״ם הייבט אן “כשתקנו חכמים דברי תפלות אלו”, דאס הייסט די תפילות, ער דארף שוין ברענגען “דברי תפלות”, ווייל די נוסח התפילה… ער דארף שוין ברענגען די נוסח. ווייל די נוסח התפילה, לכאורה, סתם פשוט׳ע פשט, די נוסח התפילה איז א לענגערע זאך. דער רמב״ם גייט סוף סוף אהערברענגען די גאנצע נוסח פון שמונה עשרה. די קורצע ברכות זענען די גאנצע וואס ער ברענגט שוין דא גלייך, ווייל די סדר פון רמב״ם אין די ענד איז נישט ממש א סדר וואס מ׳קען נוצן צו דאווענען, ס׳איז מער די לענגערע נוסחאות. אבער די וואס ווייסן די סדר דארף מען אויך געדענקען וואס איז די סדר פון די תפילה.
און איך וויל דיר זאגן נאך א סיבה, אויך איז זייער פראקטיש. ער זאגט דאך דא די סדר וויאזוי מ׳זאגט דאס צופרי, יא? ער גייט דאך ארויס, ווען מ׳ענדיגט, מ׳שטייט אויף, ס׳איז לויט די סדר פון טאג. דער רמב״ם גייט יא, ער גייט אויף די סדר, ער גייט אויך אין די ענד פון די פרק זאגן די גאנצע סדר התפילה מיט פסוקי דזמרה און אלעס. אבער ווען ער קומט צו צו שמונה עשרה זאגט ער נישט די נוסח, ער זאגט דיר “ואומר שמונה עשרה ברכות”, דו דארפסט קוקן ערגעץ אנדערש צו וויסן די נוסח. סאו ס׳איז נישט ממש אויסגעשטעלט פראקטיש וואס מ׳קען נוצן.
איך וויל אבער זאגן נאך עפעס ווייטער. די סדר פון רמב״ם איז געווענליך נישט אז ער באגלייט דיך ער איז אזויווי דיין לוח, ער באגלייט דיך אין דעם טאג. אבער אין הלכות קריאת שמע און הלכות תפילה, דאס זענען די צוויי צייטן אין דעם טאג וואס די תורה האט אונז אזויווי אריינגעלייגט אין צייט. אלע אנדערע זאכן איז נישטא קיין צייטן, למשל הלכות יסודי התורה האט נישט קיין צייט און זמן. עס איז דא אמאל טעג וואס א מענטש האט נישט געטראכט פון דעם אייבערשטן, ער איז נישט עובד געווען, אבער עס איז דא טעג וואס ער איז געווען ממש א גאנצע צייט עוסק געווען אין יסודי התורה. קריאת שמע און תפילה צווינגט אונז אריין אין צייט.
סאו ממילא, דא אפילו דער רמב״ם וואס מאכט נישט קיין שולחן ערוך, דא קומט א שולחן ערוך, ווייל דאס איז דער סדר פון תפילה, וואס מען רעכנט אויס פאר אונז אין א very limited state. ווייל אונזער סדר וואלט זיך אנגעהויבן, א ספר הלכה איז א ספר הלכה, אורח חיים. אונזער סדר וואלט זיך אנגעהויבן, יאמר מודה, וואטעווער, די ערשטע ברכה, און נאכדעם די צווייטע, און נאכדעם שמונה עשרה. דער רמב״ם גייט פארקערט, דער רמב״ם גייט קודם, ער גייט אין די סטרוקטור. אפילו אין תפילה גייט ער בעצם מיט די עיקר הלכות, גייט ער מיט די סטרוקטור פון תפילה. ס׳איז דא מה שנוגע הלכות קריאת שמע, וואס איז א מצוה דאורייתא, מצוה מדרבנן, אדער אביסל מדאורייתא אביסל מדרבנן. ס׳איז דא רבנן תפילה, וואס הייסט שמונה עשרה. נאכדעם איז דא נאך ברכות וואס זענען אפילו נישט אויף דעם לעוועל, יא, ס׳איז לכאורה א שוואכערע לעוועל אין תקנת חכמים אפילו ווי, איך גיי נישט יעצט זאגן צו ס׳איז אביסל ענליך, אבער בעצם איז עס זיכער א שוואכערע לעוועל. דו ווייסט נאך נישט די דאורייתא דערפון, ס׳איז נישט קיין שום ספק אז די עיקר תפילה איז שמונה עשרה. די אלע מער ברכות וואס מיר זאגן אלעמאל איז אויך א תקנת חכמים, אבער ס׳איז נישט אויף די זעלבע לעוועל. איך ווייס נישט פונקטליך וואס די נפקא מינה איז אויב ס׳איז נישט אויף די זעלבע לעוועל, ס׳איז עס גייט אויף די לעוועל פון די חומרא, פון די הגדרת הדברים. דאס איז דער סדר וואס דער רמב״ם גייט, שוין די סדר פון די…
שאלה: צי איז דאס שטענדיגע דערמאנען דעם אייבערשטן א דאורייתא?
מיין שאלה דא איז, וואס וואלט אויך געווען מסביר די חומרת הדבר, אז אין די תוך הדבר פון דאווענען יעדן טאג איז דאך א דאורייתא, נאר די זמן און די נוסח איז א דרבנן. די שאלה איז צו דאס אז מ׳זאל א גאנצע צייט דערמאנען דעם אייבערשטן איז עפעס א דאורייתא. דער רמב״ם זאגט שפעטער אז א מענטש דארף, “צדקתך כהררי אל”, “צדקת ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו”, אז א מענטש זאל טראכטן און דערמאנען דעם אייבערשטן. ער זאל דערמאנען א גאנצע צייט דעם אייבערשטן. אבער דאס איז אביסל אנדערש. אויב וואלט מען געקענט זאגן אז דאס אליין, די גאר אין דעם איז א דאורייתא, און די חכמים האבן צו דעם אויך צוגעלייגט ווערטער. אבער דער רמב״ם זאגט עס נישט קלאר.
Speaker 2:
ניין, ער קען זאגן. איך האב געוואלט טראכטן וועגן דעם, אבער… אבער נאר, דער לשון וואס דער רמב״ם זאגט אין סוף הלכות ברכות, ער מאכט עס, קען ער עס מאכן פאר א דאורייתא? אדער ערגעץ וואו זאגט ער עס איז א דאורייתא? ס׳איז נישט אזוי קלאר.
Speaker 1:
דו געדענקסט דאך אז מ׳זאל משבח זיין דעם אייבערשטן. דו געדענקסט דאך אז די משנה האט א מחלוקת, אבער די דין איז נישט אזוי. מ׳איז מודה צו מיר, מיין איך, אז די חתם סופר׳ס אידיע זאגט ביי חנוכה און ביי הלל, ביי פורים, אז מ׳קען זאגן אז ס׳איז דא א חיוב דאורייתא צו דאנקען דעם אייבערשטן, און דער הלל איז נאר א תקנתא דאורייתא, אז אפשר איז פורים דאורייתא. אבער דער רמב״ם, זיכער דער וועג ווי דער רמב״ם טראכט פון מצוות איז נישט אזוי. דאס איז אפשר דער רמב״ן, דער רמב״ן, דער חתם סופר איז געבויט אויף א רמב״ן. אבער דער רמב״ם זאגט קלאר נישט אזוי. דער רמב״ם ווען ער זאגט א מצוה, מיינט ער צו זאגן טון די פעולה. די איידיע קענסטו בכלל זאגן, די תרי״ג מצוות דאורייתא איז דאך אויך נאר א געוויסע ספעציפישע וועג וואס דו מוזט עס טון. די איידיע פון אלע מצוות איז דאך נאר איינס, צוויי איידיעס: זכירת מציאת השם וכדומה.
סאו ווען דו זאגסט אז א חיוב… אוודאי איז געבויט אלע מצוות, סיי מדאורייתא, סיי מדרבנן, זענען געבויט אויף א… מ׳קען זאגן אמת, די גרויסע איידיעס, די בעיסיק זאכן וואס זענען דאורייתא׳ס. אבער דו פרעגסט מיר צו א געוויסע פעולה, דו רעדסט וועגן די פעולה, דו רעדסט נישט וועגן די איידיע שבו. אוודאי די איידיע, צו געדענקען דעם אייבערשטן איז בכלל א מצוה פון אהבת השם, איז דאך בכלל א מצוה דאורייתא, ס׳איז נישט קיין ספק. איך האב אויך געטראכט אז ס׳קען ארויסקומען א גרויסע חילוק, אז לאמיר זאגן א מענטש וואס איז נישט מקפיד אויף ברכות, צו מ׳זאל זאגן אז דא איז אויך דא א דאורייתא דערפון פון זאגן שכוח פאר׳ן באשעפער. ער קומט ארויס פון טוילעט, זאגט ער שכוח פאר׳ן באשעפער. ס׳איז יא דא, ס׳איז אמת. אבער יא, לכאורה איז דאס אן אונטערשטעליגער וועג פון צו טון א מצוה דאורייתא.
פאראלעל צווישן תפילה און ברכות אין חז״ל׳ס תקנה
לאמיר טראכטן אזוי: ס׳איז דא מדאורייתא א מצוה פון תפילה. וואס די דאורייתא האט נישט קיין שיעור, אזוי זאגט דער רמב״ם, ס׳האט נישט קיין שיעור. כל יום, עפעס א שטיקל שיעור האט דער רמב״ם געגעבן, מ׳האט זיך גערעדט וועגן דעם צו ס׳מיינט ממש אפילו כל יום, אבער ס׳מיינט לכאורה אן א שיעור. קומען די רבנן, זיי מאכן, איך האב געוואלט זאגן אזוי, זיי מאכן דריי זאכן, זיי האבן געלערנט דריי זאכן: קודם כל א פעמים, וויפיל תפילות א טאג; צווייטנס, א נוסח; דריטנס, א זמן, יא? דריי עקסטערע דינים. לכאורה די זאכן מאכן זיי אויך אויף די ברכות, רייט? ווייל די אלע מאה ברכות, מ׳האט געלערנט אז ס׳איז דא אן אמאונט פון ברכות וואס מ׳דארף מאכן יעדן טאג, מאה ברכות בכל יום, יא? תפילה איז דא דריי תפילות א טאג, דא איז דא הונדערט ברכות. ס׳איז דא אן אמאונט. ס׳איז אויך דא א צייט, ס׳איז נישט ממש א צייט אין די טאג, אבער א צייט קען זיין אן עת, כשקם, כשנכנס לבית הכסא וכדומה. ס׳איז דא א נוסח, זיי האבן מתקן געווען אויך די נוסח הברכות. אויסצוטון. סאו לכאורה גייט עס מיט די זעלבע זאך, זיי האבן גענומען א מער פארמאלע זאך. ס׳וואלט געווען א שיינע זאך צו דאנקען דעם אייבערשטן אויף יעדע זאך, און זיי האבן געמאכט פון דעם א סדר פונקטליך. און נאך אלץ חלק פון זייער חסד ארגאניזאציע פון מענטשן זאלן נישט רעדן לשון הרע.
Speaker 2:
ס׳איז א גוטע סאדזשעסטשן.
תקנת חז״ל אויף תפילה און ברכות: נוסח, כמות, און זמן
דריי עלעמענטן פון די תקנה
Speaker 1:
קומען די רבנן, זיי מאכן, איך האב געוואלט זאגן אזוי, זיי מאכן דריי זאכן, זיי האבן געלערנט דריי זאכן: קודם כל, א פעם, וויפיל תפילות א טאג; צווייטנס, א נוסח; דריטנס, א זמן. יא? דריי עקסטערע דינים.
לכאורה די זאכן מאכן זיי אויך אויף די ברכות, רייט? ווייל די אלע מאה ברכות, מיר האבן געלערנט, ס׳איז דא אן אמאונט פון ברכות וואס צו מאכן יעדן טאג, מאה ברכות בכל יום, יא? חוץ פון תפילה, ס׳איז דא דריי תפילות א טאג און הונדערט ברכות, סאו ס׳איז דא אן אמאונט. ס׳איז אויך דא א צייט, ס׳איז נישט ממש א צייט אין די טאג, אבער א צייט, איך קען זאגן א מאורע, כשקם משנתו וכדומה, און ס׳איז דא א נוסח. זיי האבן געמאכט אויך די נוסח פון די ברכות, וויאזוי עס צו טון.
סאו, לכאורה גייט עס מיט די זעלבע זאך, זיי האבן גענומען א מער פארמאלע זאך, ס׳וואלט געווען א שיינע זאך צו דאנקען דעם אייבערשטן אויף יעדער זאך, און זיי האבן געמאכט פון דעם א סדר פונקטליך. און נאך אלס חלק פון זייער חסד ארגאניזעישאן פון מענטשן זאלן נישט רעדן לשון עילג, און זאל אויך האבן גוטע סאדזשעסטשענס.
שאלה: צי נוסח איז א חיוב אדער א סאדזשעסטשען?
Speaker 2:
סאו, אה, ווייט, דאס איז נאך אן אופן, ווייל אבער דער רמב״ם לערנט לכאורה אז ס׳איז א תקנה, נישט נאר א סאדזשעסטשען. סאו אויב ס׳איז א חיוב צו דאווענען ביי אונז די נוסח…
Speaker 1:
ניין, ווייט, ווייט, אבער דו קומסט צו… מ׳דארף זאגן, דער רמב״ם זאגט נישט… דו קענסט פרעגן א שאלה, וואס ווען מ׳זאגט אן אנדערע נוסח צו מ׳איז יוצא? דער רמב״ם זאגט נישט קיינמאל קלאר די דרך, איך האב געזאגט אנדערע ראשונים זאגן בפירוש קלאר אז מ׳איז יא יוצא מיט אן אנדערע נוסח. דער רמב״ם סאונדט אז ס׳איז עפעס שטייט. דער רמב״ם ברענגט אין ברכת המזון די הפטרה אין הלכות ברכות? איך געדענק נישט. אקעי. אבער דער רמב״ם זעט זיכער אז זיכער לכתחילה איז דא א מצוה מדרבנן צו זאגן די נוסח.
ראיה פון “בכל לשון”
יעצט, נאך אלץ איז דא א שאלה, אפילו לויטן רמב״ם איז דא א שאלה. דער רמב״ם אליין האט א תשובה וועגן דעם, אויב איינער האט פארשידענע גרסאות אין די גמרא, און היינטיגע סידורים שטייט אנדערש. איך גלייב נישט אז דער רמב״ם וואלט געזאגט אז ס׳איז בכלל א צרה און מ׳איז נישט יוצא, ווייל מ׳דארף גיין מיט די היסטארישע נוסח. איך האב א ראיה, ווייל מ׳קען דאך זאגן בכל לשון. בכל לשון איז צו זאגן אז מ׳דארף זאגן א פיר זאכן, דער רמב״ם האט קלאר, ניין, ניין, דער רמב״ם האט קלאר אז נישט.
דער גאנצער רמב״ם האט זיך מחולק געווען. דער רמב״ם האט געזאגט ביי קריאת שמע אז פארקערט. דער רמב״ם האט געזאגט יא, בכל לשון, אז ווען מ׳טוט בכל לשון דארף מען מאכן א גוטן טרענסלעישאן אויף יענע לשון. אבער דער רמב״ם זאגט נישט אז ס׳דארף זיין פונקטליך. דער רמב״ם זאגט ער פארשטייט נישט די חילוק.
אפשר שבח והודאה איז דאורייתא?
איך וויל אפשר זאגן א זאך. אפשר אז דער רמב״ם האט געזאגט אז די עצם קאנצעפט פון ס׳זאל זיין שבח והודאה, לאו דוקא משאלת צרכיו, איז אפשר א דאורייתא. ס׳איז דאך משמעות אין פסוק.
Speaker 2:
איך בין נישט מסכים. ס׳איז קלאר אז נישט, ווייל דו זעסט אז די תפילה איז…
Speaker 1:
אבער איך וויל זאגן אפשר איז ביי אלע תפילות איז דא אפשר א געוויסע, אפילו לאמיר זאגן אז ס׳איז נישט די נוסח, אבער ס׳געבט דיר א סאדזשעסטשן וואס בעט מען יעצט. ווייל למשל, לאמיר זאגן מ׳גייט שלאפן, דערמאנען חז״ל דא די מיתה אפאר מאל. “עתה תרצה שלום לפניך”, מיינע קינדער זאלן זיין אויסגעהאלטן, מ׳גייט דאך שטארבן. ס׳איז אפשר א מין, מ׳וויל נישט אזויפיל דערמאנען מיתה, אבער מ׳קען עט ליעסט קוקן וואס איז די שבח והודאה, בקשת צרכים?
דיסקוסיע: צי די נוסח לערנט אונז וואס מען דארף זאגן?
Speaker 2:
ניין, ניין, איך בין נישט מסכים. איך בין נישט מסכים. ס׳איז א געוויסע טים, עפעס דארף זיין דארט. ס׳זאל נישט זיין א רענדאם שכוח באשעפער. ס׳זאל נישט זיין שכוח באשעפער נאכ׳ן עסן און נאכ׳ן גיין אין טוילעט. ס׳דארף זיין אויף א געוויסע…
Speaker 1:
אבער דאס איז אלץ פארט פון דעם אז ס׳זאל נישט זיין לשון הדיוט. דאס הייסט, דאס אלעס איז א חלק אז דער מענטש זאל טראכטן. ניין, דאס אלעס איז נישט קיין חיוב. ס׳איז נישט קיין חיוב אז מ׳דארף רעדן וועגן דעם. ס׳איז אלץ א זאך אז איינער וואס זאגט סתם שכוח, איז דאך עפעס א שטיקל בעיבי׳איש. ער זאגט “טענק יו השם, טענק יו השם”. אקעי, קענסט עפעס זאגן עפעס שענער? האסט עפעס א שענערע נוסח? זייער גוט.
קומען די חכמים און זיי האבן געמאכט א תקנה אז דו זאלסט זאגן א שענערע נוסח. יעצט, די תקנה איז אז דו זאלסט זאגן א שענערע נוסח אויף יעדע זאך. זיי האבן אפילו געמאכט א שענערע נוסח. דו ביסט נישט עוקר פונקט זייער נוסח, דו טוסט נישט די נוסח.
חז״ל עלעווייטן די לשון הדיוט
Speaker 2:
לאמיך צולייגן א טראפ אין דיינע ווערטער. דו קענסט זאגן אזוי, אז חז״ל זענען דא צו עלעוועיטן די לשון הדיוט. וואטעווער דער מענטש קרעכצט סתם אזוי אין זיין אייגענע שפראך, זאגן זיי איבער אין ווערטער. אויב וויל איך גיין אזוי מיט אן עקסטרים, וואלט איך געזאגט אזוי למשל, אז ביינאכט ווען א מענטש גייט שלאפן טראכט ער פון שטארבן, ער טראכט פון יצר הרע ופגע רע, ווייל ס׳קען זיין, איי דאונט נאו, מ׳זאל האבן חלומות רעים. ממילא האבן זיי עס געלייגט אין א נוסח. און צופרי רעדט מען וועגן די נייע נשמה.
סאו לויט דעם וואלט א מענטש בעצם געדארפט מאכן א זאך, דאס איז אויך אז ווען ער גייט אריין צו א וויכטיגע מיטינג, וואטעווער איז וויכטיג פאר אים. דאס איז די זאך, די גמרא זאגט אז ווען א מענטש טראכט פון די אויבערשטן. וואלטן מיר געזען, וואלטן מיר געזען אויב ס׳איז דא א ברכה פאר דיין אייגענע מיטינג. איך האב נישט געלערנט. דאס זענען נאר די ברכות פון זאכן וואס זענען יעדן טאג, ווייסט, זאכן וואס מאכן סענס.
Speaker 1:
ס׳שטימט אז וואס חז״ל האבן די נוסח איז בערך וואס לשון וואס מענטשן וואלטן יעצט געזאגט. איך ווייס שוין וואס ס׳איז, איינער די עמבערע אינטשע וואס די באבעס זאגן ביים איינשלאפן, ביים אויפשטיין. איך ווייס דאס, אבער זאגן פארוואס. איך וואלט נישט געקענט לערנען קיין עיקר אמונה פון דעם. נישט דער רמב״ם, און נישט דער אראלב ברשוונים וואס שחל חז״ל האבן געלערנט פון דעם.
ביישפיל פון יגדל
דער עס איז נישט פון דער רמב״ם האט געווען א יגדל מיין וויסער חזרה. דער יגדל האט געשריבן איינער אסאך נאך, איך ווייס שווער עס געשריבן. אבער ער קענען נישט אמאל למשל. ס׳איז דארמאנט פארשידענע הועגדות וואס שטייט איבער זאל. נייען! דעז איז די היינט תורה! דעז איז די היינט תורה! מאדערניג דאס וועל איך וועלן מיך גלאד לאכעלע, אבער… איך מיין, איך מעג זיין מח חדש. אז דער משפחה אדער ברשמה א תש מאדיסאן?! איך דארף דארטן ער עד וועגן מועסעש. הער אויס, הער אויס. איך זע נישט אז ער עס רעדט וועגן מוסע, ביטע וועי.
די נוסח איז א שיינע לשון, נישט א חיוב אויף אינהאלט
אפארט פון די איך טראכט איז, דער אלע… לתימה דלשת שלימה סמיכה… לאמיר זאגן אז עס מיינט אזוי ווי דו וועטן לשון פון יעקב און איך ווייס שוין וואס מיינט יענט, אז דיינע קינדער זיינע איליג. לאמיר זאגן אז עס מיינט אז עס וויל דער שליח זאגן… עס איז נישט ענות אז דאס איז וואס מ׳דארף מחמז זיין ווען מ׳גייט שלאפן.
Speaker 2:
אה, אקעי. עס האט נישט גארנישט דער טון.
Speaker 1:
נארוואס… לאמיר אויספיר… נארוואס… ס׳איז א שיינע ניצח זאך א לשון מיטה שלימה. מען גייט אין בעט, א פויעט, איינער וואס האט א שיינע לשון, דערמאנט זיך, אה, מען קען דא אריינלייגן די א תפילה אויף דעם. אקעי, לאמיר עס אריינלייגן. אבער עס איז נישט פשוט א חיוב ווי יעדער נאכט דארף מען דארפן. איך ווייסט איך. אדער יא, אדער ניי. ס׳אויסט איז די גאנצע ווארט פון די… אסאך לשונות, פראט די וואס זענען מער פאעטיש, די גאנצע פוינט פון זיי איז, אז עס איז א שענדרה לשון. ווען מ׳שטייט אויף און מ׳מאכט “פוקח עורים”, און “פוקח עורים” איז נישט קיין עבירה געווען, אבער ס׳איז א שענדליכע לשון.
אפשר מען קען לערנען חז״ל׳ס כוונה פון די נוסח
Speaker 2:
איך וואלט יא געטראכט, אז ווייל אנשי כנסת הגדולה האבן עס געמאכט, קען מען דא טרעפן אזויווי אז בעסיקלי ס׳זאל אונז זאגן אז מ׳דארף… לאמיר זאגן אז ס׳שטייט אין חז״ל אז א מענטש דארף יעדן טאג מהרהר זיין אין יום המיתה. איז איינער פון די אנשי כנסת הגדולה האט געטראכט, “אה, דא האב איך א געלעגנהייט צו אזויווי אראפשיסן צוויי פייגל. איך וועל דא דערמאנען יום המיתה, איך וועל דא דערמאנען פאר א מענטש אז ס׳איז דא אזא זאך ווי א יצר הרע.” מיט דעם וואס מ׳זאגט “המעביר חבלי שינה”, “העולם יארגן זאגן יצר טוב און יצר הרע”. אבער מ׳האט דא, מ׳קען דא יא זען אזויווי חז״ל זענען אביסל מדרש׳ן.
פארוואס דאס איז א פראבלעמאטישע שיטה
Speaker 1:
איך מיין אז די לשון התפילות… איך וועל דיר זאגן פארוואס איך האב נישט ליב די תורות וואס דו זאגסט, ווייל דאס פירט צו אסאך שטותים.
Speaker 2:
וואס מאכט שטותים?
Speaker 1:
א מענטש וועט זאגן, “ס׳שטייט דאך דא אז מ׳מוז יעדן אינדערפרי מתפלל זיין אויף דעם.” ס׳שטייט נישט גארנישט! ס׳שטייט אז מ׳דארף מתפלל זיין. א איד דארף זיך רעדן פון זיך, ער דארף נישט רעדן קיין לשון עילג, ער דארף רעדן פראכטפול, שיין, געשמאקע ווערטער. און ווער ס׳איז א פייט, דו ווייסט אז…
דאס אנדערע ווארט, לאמיר זאגן, איינער זאל זאגן אזוי, ס׳שטייט דאך, דו זעסט דאך א ברכה “מתיר אסורים”. פארוואס מאכט מען “מתיר אסורים”? ווען מ׳עפנט זיך אויף די אברים אינדערפרי, איז דאס אזויווי “מתיר אסורים”. וועט קומען א בעל מוסר און זאגן דאך די דרשה, “מ׳דארף זיך שפירן ווי מ׳איז איינגעשפארט.” יא, נישט! מ׳דארף נישט שפירן גארנישט! דאס איז די שיינע וועג פון זאגן… אנשטאט דרייען מיט די פיס און איך קען זיך רוקן מיינע אברים, איז די לשון פון א פסוק “מתיר אסורים”. ס׳איז דא א פסוק, אדער א לשון פון די תפילה, איך ווייס נישט, א לשון “מתיר אסורים”. אנשטאט זאגן “עפן”, ס׳האט נישט קיין טעם. “מתיר אסורים” איז א שיינע זאך.
אן אלטערנאטיווע שיטה: חז״ל ווי א חסד ארגאניזאציע
Speaker 2:
לאמיך עס פרובירן נעמען צו אן אנדערע וועג, אזוי. מ׳קען זאגן אז די חז״ל האבן געזאגט אזוי: זיי זענען אריינגעקומען אין בית המדרש, זיי האבן געהערט מענטשן זאגן תפילות בלשון עילג, האבן זיי געטראכט פון די תפילות און זיי האבן געמאכט פאר זיי תפילות. א מענטש וואס ווען בלשון עילג פלעגט ער נישט דערמאנען גארנישט פון די זאכן, ער איז קיינמאל נישט מחויב געווארן מיט דעם. חז״ל האבן נישט דא מחייב געווען גארנישט.
מ׳קען זאגן אזוי, מ׳קען נעמען צו עקסטרעם, דאס איז א חסד ארגאניזאציע. חז״ל זענען געווען אזויווי סאטמארער רב, ער איז געגאנגען אין די מארק פארקויפן עפלעך, ער האט געהערט אידן דאווענען לשון עילג, האט ער געזאגט, “וואס דאווענען מענטשן? וואס דאווענען מענטשן?” ער האט די אלע זאכן גענומען אין מיינד און ער האט פאר זיי געמאכט. דער לשון עילג מענטש איז גארנישט מחויב געווארן דא, ווייל ס׳איז נישט געווען קיין תקנת חז״ל מ׳מוז דאס דאווענען. נאר, א מענטש דארף דאווענען יעדן טאג, און דאס זענען גוטע לשונות.
אויב א מענטש האט אנדערע דאגות ווען ער גייט שלאפן, למשל יעדע נאכט טראכט ער נאכאמאל פון די איין קינד נעבעך וואס מאכט אים עגמת נפש, אדער ער טראכט יעדע נאכט פון די געוויסע זאך וואס טוט אים וויי, און ער איז מתפלל אויף דעם, האט ער יוצא געווען תפילה לויט דעם. ס׳איז נישט קיין שאלה אז ער איז יוצא.
אבער נאכדעם וואס זיי האבן געמאכט די תקנה
Speaker 1:
מ׳קען זאגן אז די נוסח איז מעכב, און מ׳קען זאגן אז אפילו אויך נישט די איידיע וואס זיי זאגן אונז דא איז מעכב. פארקערט, מיר ווייסן די בעיסיק אז א מענטש זאל גאנץ טאג דאווענען צום אייבערשטן. ס׳איז אן עצה טובה אז מ׳זאל העלפן מיט די לשון, די “לייק” פראבלעם.
Speaker 2:
יא, אבער נאכדעם וואס זיי האבן געמאכט די תקנה, איז עס נישט נאר אן עצה טובה, ס׳איז יא א הלכה, ס׳איז א מצוה.
שאלה: וואס מיט אנדערע תפילות?
Speaker 1:
סא לאמיך פרעגן איין זאך. די תקנת חכמים, מ׳קען יעצט זאגן אז למשל אויב איינער האט געדאוונט די תפילה פון ר׳ אלימלך אדער די תפילה פון ר׳ נתן, א מינוט, ער איז נאך נישט יוצא געווען תפלת שמונה עשרה, אבער ס׳קען דאך זיין אז ער האט שוין דארט דערמאנט אלע מיני תפילות און אלע מיני זאכן. ס׳איז א גוטע, אבער ס׳איז שוין עפעס א תקנת חכמים, ס׳איז אויך א לשון אליגנטית.
Speaker 2:
ניין, אבער דאס זאג איך, דאס איז אן אנדערע שאלה. וואס איז א לשון וואס איז געדרוקט אין א סידור? דאס איז שוין צוויי שאלות. ס׳איז דא איין שאלה, די הלכה שאלה: מעג מען זאגן אנדערע נוסחאות? די ענטפער איז ניין. ניין, די ענטפער איז לויט די רמב״ם ניין, לויט אנדערע ראשונים יא. דאס איז לפי דעתי.
ראשונים וואס האבן געהאלטן אז נוסח איז נישט מעכב
איך קען אייך ברענגען אנדערע ראשונים וואס האבן נישט אריינגעלייגט א סידור אין זייער ספר. אפילו אויב זיי האבן יא אריינגעלייגט, האבן זיי יא פארשטאנען מער אז די סידור איז ממש אן עצה טובה. וואו דו רייסט זיך דא אנדערע נוסחאות פאר כמעט אלע ברכות אין די ראשוני אשכנז בפרט, זיי האבן זיך ערלויבט צו שרייבן אמאל זייער אייגענע נוסח אויף ברכת המזון אפילו וכדומה, זיי האבן נישט געהאלטן אז מ׳דארף קוקן אין די גמרא און זען די נוסח.
חובת הלבבות און תפילה
און איינער וואס לערנט חובת הלבבות, ער טראכט בכלל נישט וועגן תפילה. ער קען זיך דארט ווארפן אין די תפילות, און ער קען טרעפן געוויסע תפילות וואס ס׳קען אויך אלץ זיין אז זיי האבן געמאכט בנוסף צו די עיקר תפילות, נישט קיין ראיה. אבער ס׳איז זיכער אז ס׳זענען געווען אנדערע אידן וואס האבן געטראכט קלאר אז מ׳מעג זאגן אנדערע נוסחאות.
דאפלטע נוסחאות אין אונזער סידור
אזוי זעט מיר אויס, איך מיין אויך אז אין אונזער סידור פשוט פשט איז דא אסאך נוסחאות וואס מיר זענען בעצם א דאפלטע לשון, וואס איז נאך א נוסח פון די זעלבע זאך. למשל, וואס מ׳זאגט אינדערפרי ביי קריאת שמע, די “אתה הוא” וואס איז געגאנגען, די גאנצע נוסח “לאל עולם”, איז א קורצע הקדמה, ס׳איז א נוסח פון ברכות קריאת שמע. ס׳קומט דאך מיט א ברכה אין די ענדע, “ברוך המקדש שמך ברבים”. און ס׳איז בעצם א ברכת קריאת שמע. טראכט אריין צו זען אז ס׳איז מער ווייניגער… איך ווייס נישט וואס די סטרוקטור איז, ס׳איז אן אנדערע נוסח. ס׳איז נאך א נוסח פון וואו דו וועסט נישט קומען, ס׳איז נאך א נוסח פון ברכות השחר. מ׳איז יוצא מיט דעם ברכות יוצר. ס׳איז מער ווייניגער אויסגעבויט די זעלבע, צוויי ברכות פארדעם און צוויי ברכות נאכדעם.
ס׳קומט אויס אז די ענין פון דערמאנען דברי תורה ווערט איבערגעחזר׳ט אויך אפאר מאל. וועלכע דברי תורה? מ׳זאגט דברי תורה נאכן…
ברכת המפיל און קריאת שמע שעל המטה
הקדמה: די נאטור פון ברכות השחר און סדר התפילה
נאכאמאל, די לעצטע ברכת התורה. אדער איז עס אויך א ברכת התורה אפשר? ווייל מ׳זאגט א ברכת התורה, און נאכדעם זאגט מען נאכאמאל, אזויווי מ׳זאגט די ברכות, מ׳זאגט צופרי “אלו דברים שאין להם שיעור”, מ׳זאגט שוין “איזהו מקומן של זבחים”, און נאכדעם טוסטו עס נאכאמאל. יעצט, ס׳קען זיין אז וועגן דעם, אז וועגן יענע ברכת התורה איז עס נישט סתם אזא. על כל פנים, דו האסט אסאך דאפלט. און ס׳איז זיכער געווען אנדערע וואס האבן געהאלטן אז די פייטנים, אריגינעל די נוסח פון די פייטנים איז געווען אז מ׳האט געזאגט דאס אנשטאט די ברכה, אזויווי די מפרשים, יא, די אלע קרובות, פאר פיוטים האט מען געזאגט “אסתמך דוד”, און ס׳איז נישט געווען קיין קרובות. האט מען געזאגט בכלל די ערשטע ברכה האט מען געזאגט “ויהי ערב”, און דאס איז געווען במקום, מ׳האט אויסגעפירט די ברכה צו השם. איז דאס איז זיכער געווען די אנדערע שיטה. ס׳איז דא א רמב״ם זעהט אויס אז ער האט געהאלטן אז ס׳איז א תקנה. אבער דאס איז איין שאלה.
די צווייטע שאלה איז, וואס איז די מינינג פון די תקנה? לאמיר זאגן אז יא, ס׳איז א תקנה. איז די אנדערע שאלה, וואס איז די פשט? איז די פשט אז מ׳זאל אויסלערנען די אלע זאכן? מ׳זאל זאגן מוסר? מ׳זאל טראכטן ביינאכט וועגן דעם און אינדערפרי וועגן דעם, וכדומה? אדער, ווי דער רמב״ם לייגט עס אראפ איז נישט דאס. דער רמב״ם לייגט עס אראפ אז ס׳איז דא אן ענין פון דאווענען, אוודאי איז דא אן ענין פון דאווענען צוויי מאל א טאג, דריי מאל א טאג, ס׳איז אויך דא אן ענין פון דאווענען כסדר, אדער משבח זיין, וואטעווער מ׳רופט ברכות. און די חכמים האבן אזוי געזאגט, א טובה געטון, אבער נישט נאר א טובה געטון, אויך מחייב געווען עס צו זאגן אויף דעם שיינעם נוסח.
וועגן דעם, איך מיין אז מ׳ענטפערט אסאך קשיות וואס די מענטשן וואס זענען מדייק אנדערש איז זייער שווער. וואס קומט אריין א מלך חילוקי שירות? ס׳איז א פיוטישע לשון, ס׳איז א שיינע וועג פון זאגן. א גרויסער חלק פון תקנות התפילה איז אז מ׳זאל האבן א שיינע וועג פון זאגן זאכן. אוודאי איז דא שאלות אויף דעם רמב״ם. איך זאג נישט אז ס׳איז נישט דא וואס צו דארפן, אז יעדער נוסח איז דא אן אומשטעלער א מין חילוק.
תפילת הדרך און קריאת שמע שעל המטה — א פארגלייך
איך וואלט עס געזאגט א טראפעלע נאך עפעס וואס עס קען אריינפיטן דא. למשל, פריער האבן מיר געהאט אז אויב איינער גייט אין וועג זאל ער זאגן תפילת הדרך. דער רמב״ם האט דערמאנט תפילת הדרך? ניין. ער דערמאנט עס נישט. ער דערמאנט… איך מיין מיר האבן גערעדט וועגן דעם די ענד פון די לעצטע שיעור. אבער ווי ניין, נו, דער רמב״ם האט נישט דערמאנט תפילת הדרך. ער מאכט א תפילה קצרה אנשטאט די שמונה עשרה. אבער ער בעט דארט פאר חיות בדרך.
יענער מענטש איז נישט אויך א הולך למטתו לישן בלילה? ער איז נישט פשוט אז ווען יענער קומט צוריק דארף ער זאגן אויך, דארף ער נאך משלים זיין? ווייל יענע נאכט איז ער נישט געגאנגען אין זיין בעט, ער האט געהאט אנדערע דאגות. ניין, לויט מיין חשבון שטימט עס זייער גוט אזוי, ווייל ביינאכט זארגט מען זיך פון חלומות און מען זארגט זיך פון מיתה. ביי אים האבן חז״ל געגעבן א גוטע סאדזשעסטשן. די נאכט איז ער ארומגעריטן מיט א מאטארסייקל, ער האט געהאט אנדערע דאגות, ער האט נישט געהאט די סעט פון מחשבות. אבער אויב ער גייט שלאפן אויפן וועג האט ער די זעלבע. אבער ער גייט נעכסטן מיטתו שמא ימות, כשם שהוא נכנס למטתו שמא ימות, ער גייט געקרעשט ערגעץ צו גיין שלאפן.
ס׳איז נישט א חיוב, ס׳איז א לייפסטייל. ס׳איז אזוי ווי דער מענטש האט געענדיגט דאווענען, ער גייט… ניין, די סידור איז דא אזוי ווי “ואחר התפלה זאל ער יעצט גיין ארבעטן”, און נאכדעם זאל ער צוריקקומען דא צו די נעקסטע פעידזש, יא? ניין, ס׳איז אן אנדערע שאלה. דער רמב״ם האלט אזוי. דער רמב״ם גייט דיר זאגן אז מ׳זאגט די ברכות נאר כשנתחייב בהם.
הלכה א: כשנכנס אדם למטתו לישן בלילה — ברכת המפיל
אקעי, לאמיר אנהייבן, מיר האבן נישט גערעדט פאר צוואנציק מינוט בערך וועגן די חקירות. מיר דארפן אבער דאך גיין די גאנצע סדר. ס׳איז דא זייער אסאך ברכות אין דעם פרק, סאו מיר דארפן זיך ריקן.
“כשנכנס אדם למטתו לישן בלילה, מברך…”
די גמרא האט געזאגט “ואלו הן דברי תפלות”, די זעלבע צייט האט זי אויך געזאגט, “וזו היא תפלה”, ס׳האט אויך א דין תפלה דרבנן. סאו ווען איינער טוט נישט די ברכות איז פשוט אז ער פאלגט נישט די נוסח התפלה פון די חכמים.
וואס דארף מען זאגן ווען מען גייט אריין אין בעט צו שלאפן ביינאכט? די ערשטע איז די ברכה פון המפיל. דא הייבט זיך עס אן ביינאכט, נאך מעריב. מיר האבן שוין גערעדט וועגן מעריב פריער. וואס איז די נעקסטע? ס׳הייבט אן פון די אנפאנג פון די טאג, וואס איז ביינאכט. מ׳גייט שלאפן, זאגט מען א ספעציעלע ברכה.
נוסח הברכה: המפיל חבלי שינה
ווען מ׳גייט אריין אין בעט, מ׳זאגט א שיינע המפיל, א שיינע עלינו, סאו די פשוט׳ע טייטש איז אז דער אייבערשטער מאכט מיך איינשלאפן. ער זאגט עס אויף א שיינע וועג, אז דער אייבערשטער ווארפט אראפ, אזא פאעטישע וועג, אז דער אייבערשטער ווארפט אראפ שטריקעלעך. אויב איינער וואלט געוואלט מאכן א פעינטינג פון איינשלאפן, וואלט ער געמאכט אז דא זענען קליינע פיצי מלאכים און זיי האבן שטריקעלעך, זיי שלעפן אראפ זיינע אויגן און זיי לייגן אים שלאפן, די שעטס, די ווינדאו שעטס פון די אויגן.
“ומאיר לאישון בת עין”, און דער זעלבער אייבערשטער ווען ער וועקט אויף, מאכט ער ליכטיג צו די אישון בת עין, צו די מיטן פון די אויג, מיט די בארדזשאפל פון אויג, די חלק פון די אויג וואס מאכט אים זען. דאס איז די אישון, דאס איז די עיקר.
דאס איז די ברכה. די ברכה איז אז דער אייבערשטער, ס׳איז זייער אינטערעסאנט, צופרי, וואס געשעט צופרי? ס׳איז זייער אינטערעסאנט, די זון שיינט אריין, דאס איז די וועג וויאזוי מענטשן וועקן זיך אויף ווען זיי זענען אין נעטשור, די זון שיינט אריין אין די אויגן און ס׳וועקט אויף. איי גוט, דאס איז די ברכה, דאס איז די עיקר ברכה, מ׳דאנקט דעם אייבערשטן אז ער מאכט אונז איינשלאפן און אויפשטיין.
אזויווי ר׳ בנימין מיללער זאגט, אז אסאך מאל מ׳דארף דאווענען, מ׳דארף דאווענען אויף שלאפן און אויף אויפשטיין. ס׳קומט זיך אויף דעם א תפילה, אזוי ווי ס׳שטייט אז מ׳איז דאך איין תפילה, אז מ׳זאל זיך אויפוועקן גוט.
יהי רצון: שמירה פון יצר הרע, פגעי רע, חלומות רעים והרהורים רעים
אבער ס׳איז דא א פארמאט פון ר׳ זושא מ׳אניפאלי, אז ווען מ׳גייט שלאפן קומען די מחשבות וואס מ׳האט געטון במשך דעם טאג, און דאס איז די יצר הרע. אינמיטן טאג האט ער געזען רעות אסורות, און ס׳קומט אים די יצר הרע, אדער קומט עס ממש ווי א פגע רע, אמאל ער געדענקט פון גשמיות, אמאל קומט ממש איין געוויסע צורה קומט אים ארויף איבערצווויזיטן נאכאמאל.
“ובלהה ופחד”, וואס דערשרעקט א מענטש ווען ער ליגט אין בעט ביינאכט? אדער קען ער ווערן דערשראקן ברוחניות, כביכול פון יצר הרע, פגע רע, אדער קען ער טראכטן פון חלומות רעים והרהורים רעים האבן דאגות. יא, הרהורים רעים מיינט נישט הרהורי עבירה, דאס מיינט פחדים, אזעלכע זאכן. ס׳איז היינטיגע צייטן, מענטשן גייען צום טעראפיסט, צו פריער האט מען געזאגט טעראפיסט, טעראפיסט, העלף מיר מיט די יצר הרע, פגעי רע, איך גיי אין אפיס און איך האב די און די טעמפטעישאנס. און נאכדעם, טעראפיסט, העלף מיר, איך האב סטרעס, איך האב OCD.
דאס זעט מען א תפילה. דאס בעטן מיר פון אייבערשטן. אונז בעטן דאס פון אייבערשטן. אלעס וואס א מענטש קען דארפן האבן ביינאכט. ער זאגט זייער שיין, ביינאכט קומט אן דער יצר הרע, פגעי רע, אדער חלומות רעים ומהרהורים רעים. זייער גוט. די סימן איז נאכדעם. רעים מיינט סתם פיזיקל, א מחשבה, פחדים. וואס איז דא וואס ער זאגט? פחדים, חלום. ווייל ביינאכט, ער גייט צו רעסט, איז אויף ווי… מען קען פרעגן אזוי א שאלה, די ראשונים האבן אלע געהאלטן אז חלומות זענען עכט. דאס איז נישט אזוי ווי דו וואלסט אריינגעגאנגען אין זיין שאלה. אדער גייט ער נאכדעם, ער גייט נישט צו שאלה, ער גייט נישט צו שאלה. ניין, ער גייט נישט צו שאלה. ער גייט נישט צו שאלה. ס׳איז נישט קיין חילוק אין די מציאות. ס׳העלפט אפילו אויב מען גלייבט נישט אין דעם, האט אים א חכם געזאגט. אקעי.
ושתהא מטתי שלמה לפניך
“ושתהא מטתי שלמה לפניך”. וואס איז די טייטש פון דעם? וואס טייטש? די טייטש איז אז די בעט זאל סורווייוון די נאכט. ס׳איז דא זייער א שיינע לשון. ווי שטייט די לשון “מטתי שלמה”? איך ווייס נישט. ער זאגט, דער רבינו בחיי זאגט, ס׳קען זיין אז ס׳איז א המשך פון יצר הרע. אויב א מענטש האט א מקרה לילה, איז זיין בעט דארף מען יעצט איבערטוישן אלע לילעכער. וואס איז די בעט? די בעט איז יעצט א טומאת מת. די בעט איז א באנטש פון סחורה וואס ליגט אויף די ערד.
כ׳הער, איך זע אז דער רבינו מנוח ברענגט א פשט, “שתעבד אשתו ותלד בנים הגונים”. ס׳קען זיין, איך טראכט יעצט, אז ס׳קען זיין אז ווען א מענטש גייט שלאפן, אז אויב ער איז מיט זיין ווייב, גייט ער דאך יעצט טון די מצוה מיט זיין ווייב, קען זיין אז בעצם דאס איז אויך א ברכה אויף יענץ. אבער יעקב אבינו האט געבעטן אז אלע מיינע קינדער זאלן זיין בנים הגונים.
יא, אבער פארוואס הייסט עס “מטתי שלמה”? ווייל ער גייט אויפ׳ן בעט מאכן קינדער, ס׳גייט זיין זיווג, און ס׳זאל זיין א גוטע מטה, ס׳זאל זיין בנים שלמים. ניין, איך טראכט אז ס׳איז דא א גוטע תירוץ. וואס איז די ראשית נקיות פון רעדן וועגן די ווייב? “מטתי” מיינט אפשר די ווייב, אזוי ווי רבי חנינא האט געזאגט “ביתי זו אשתי”. די בעט איז די טייל פון די בעט. די ווייב איז די טייל פון די בעט. פארוואס הייסט עס “מטנים”? יא, מען רופט די כלה אויפ׳ן נאמען פון די מתנה, יא. ס׳קען זיין אז… ניין, יעצט איז זייער גוט. יעצט איז א תירוץ אויף די קשיא פונעם משכיל. ס׳איז נישט קיין עכטע… ס׳מיינט נישט ליטעראלי אז די בעט זאל זיין גאנץ. דאס איז זיכער. ס׳איז דא מענטשן וואס זאגן אזוי ווי די תפילת הרמב״ן פאר׳ן זיווג.
יא, זייער גוט. די קריאת שמע איז דאך יחודא עילאה, דאס איז א מינימום. יא. יא, ס׳איז זייער גוט. ס׳קען זיין אז די יראה וועט דיר אויך געבן, ס׳וועט גיין קעגן דעם. אנשטאט ס׳שטייט… און דאס איז א מדייק אין די ווערטער, “לחיים ולשלום”, זאלסט אויפשטיין פון די בעט לחיים ולשלום. יא, דאס איז… די בעט געט דיר די חיים ולשלום. ביז יעצט, זאגט מען מוטשעט זיך, די בעט געט דיר אזויווי ס׳טשארדזשט ביינאכט.
ואור עיני פן אישן המות
“ואור עיני פן אישן המות”. פריער האט ער געזאגט אז דער אייבערשטער וועקט אויף מיט א לעכטיגקייט. אבער די אויג קען שטארבן אמאל, און דעמאלטס העלפט נישט די לעכטיגקייט. ס׳איז אמאל וואס א מענטש שטייט נישט אויף אין דער פרי, בעט מען א תפילה אויף דעם. יא, איך זאג, פריער שטייט “מאיר לארץ”, אז דער אייבערשטער שיקט. אבער דאס העלפט נאר ווען דער מענטש איז דא, און דער מענטש וועקט זיך אויף פון די לעכטיגקייט. “ואור עיני”, די אויג זאל קענען קאמיוניקעיטן, “פן אישן המות”. ער ברענגט אבער די פסוק איז “פן אישן מות”, מיט “אישן המות” איז די זעלבע זאך. ס׳איז אן אליטערעישאן הייסט דאס. “פן אישן המות”. די אישן איז שוין טויט. דאס איז “אישן המות”. יא, דא זעסטו אז ס׳איז געמאכט פאעטיש. יא, ס׳איז זייער פאעטיש די ברכה.
חתימת הברכה: המאיר לכל העולם כולו
און מ׳פירט אויס “ברוך אתה ה׳ המאיר לכל העולם כולו”. דער אייבערשטער מאכט שוין א ברכה אויף אינדערפרי וואס ס׳גייט זיין לעכטיג. ניין, איך מיין אז ס׳שטימט מיט די היינטיגע זאכן שטימט עס זייער גוט. ווען דו גייסט שלאפן, איז שוין דער אייבערשטער וויאזוי ער מאכט לעכטיג אין לאנדאן. איך הער. ס׳איז אן אינטערעסאנטע ברכה. “לכל העולם”. יא, דער אייבערשטער גייט נישט יעצט… די גמרא פרעגט וואו גייט די זון ביינאכט, אבער דער אייבערשטער איז… ערגעץ אנדערש איז עס מאיר. אין אן אנדערע פלאץ זאגט מען אים שוין יעצט “מודה אני”. אקעי.
הלכה ב: וקורא פרשה ראשונה של קריאת שמע
“וקורא פרשה ראשונה של קריאת שמע”. אה, יעצט זאגט ער א נייע זאך. דא האסטו געהערט די ערשטע מאל פון קריאת שמע שעל המיטה. מ׳ליינט די ערשטע פרשה פון קריאת שמע און מ׳שלאפט. זייער גוט. און דאס איז די סדר, אזוי דארף מען טון ווען מ׳גייט שלאפן.
פארוואס נאכאמאל קריאת שמע?
ס׳איז זייער אינטערעסאנט, פארוואס זאגט מען יעצט נאכאמאל קריאת שמע? ס׳זעט אויס ווי נאכאמאל, א מענטש דארף וויסן וואס ער דאווענט. ס׳איז א מענטש אין קריאת שמע תורה׳דיגער קריאת שמע האט מען געזאגט, אבער דער רמב״ם זאגט דאס פארוואס. פארוואס מ׳דארף ליינען קריאת שמע. די גמרא זאגט אז מ׳איז “מחרף ומגדף”, יא. אבער דו ביסט נישט קלאר, דו קענסט לערנען אז קריאת שמע שעל המיטה איז די נוסח פון… לייגסט מיר צו דאס צו קריאת שמע של ערבית. ניין, יעצט איז די חיוב, די עצם חיוב.
דאס איז א קמיע, דאס איז א קמיע. אבער ס׳קען דאך זיין אז דער רמב״ם זאגט מ׳טאר נישט מאכן קיין קמיעות. ס׳איז מ׳דארף וויסן וויאזוי דער רמב״ם האט פארשטאנען דאס. ניין, דאס איז אפשר דעמאלטס איז דא א צלם אין די יצר הרע. אבער דער רמב״ם האט געלערנט, און דער רמב״ם ברענגט דאך די עיקרי אמונה. אה, ער ברענגט דאך פון רב האי גאון. אבער דער רמב״ם זעט אויס אז ער האט געהאלטן אז ס׳איז מער אזוי ווי דו זאגסט, א מאל, א שיינע זאך, נישט קיין חיוב. ער האט נישט געמאכט קיין חיוב. ס׳איז א קורא.
ואם אנסתהו שינה
און דאס זעט אויס אז דער רמב״ם זאגט, “ואם נתעורר שינה”, אויב ס׳איז שוין זיין א הרהור, אפילו פסוק ראשון און פסוק ראשון און פסוק ראשון.
קריאת שמע על המטה וברכת אלקי נשמה
קריאת שמע על המטה — טבע פון דעם חיוב
ניין, יעצט איז דער חיוב, דער עצם חיוב. דער עצם איז דא א קמיע, דער עצם איז דא א קמיע. אבער עס קען זיך פארשטיין אז דער רמב״ם זאגט מען טאר נישט מאכן קיין קמיעות. ס׳איז מען דארף עס וויסן. דער רמב״ם האט פארשטאנען דאס. ניין, דאס איז אפשר דעמאלטס הצלה מן יצר הרע. אבער דער רמב״ם האט געלערנט, מודיע אז דער אייבערשטער איז דער עיקר אמונה. ניין, ער ברענגט די תשובה פון רב האי גאון. דער רמב״ם זעט אז ער האט געהאלטן אז עס איז מער אזוי ווי דו זאגסט, ס׳איז א שיינע זאך, נישט קיין חיוב. ער האט נישט געמאכט אז ס׳איז א חיוב, ס׳איז א קולא.
ווען מען איז זייער מיד — “תרדמה נופלת עליו”
איך האב געזען אז דער רמב״ם זאגט, “ואם תרדמה נופלת עליו”, אויב ס׳איז שוין זייער גרויס, ליינט ער נאר די ערשטע פסוק פון שמע. אויב ער וויל, דארף ער אפילו נישט ליינען די ערשטע פסוק, ער קען ליינען אן אנדערע פסוק, אפילו איין פסוק רחמים.
איין פסוק. ס׳איז אפשר אזוי, אז ביי א מאפיל בעט מען הצלה מן יצר הרע און פון חלומות רעים. און דאס איז די השתדלות דערפון, אזוי ווי מען דארף טון תפילה און אויך השתדלות. די השתדלות איז, אזוי ווי מען זאגט פאר קינדער, דו ליגסט אין בעט, חזר איבער, אדער צייל ביז דרייסיג, אדער קוק שעפעלאך, ווייל אז נישט הייבט ער אן טראכטן, איך ווייס נישט וואס. איז א גוטע זאך, מען זאל גיין שלאפן מיט דברי תורה, אזוי זאל נישט זיין קיין יצר הרע׳דיגע אדער קיין חלומות רעים ורעים. אבער וואס איז בפרט פסוקים פון יחוד, פסוקים פון… אקעי, ס׳איז דא פסוק ראשון של קריאת שמע, אדער פסוקי רחמים.
פאראלעל צום כהן גדול ערב יום כיפור
בעצם איז דאס וואס מען טוט פאר יעדן איד טוט מען פארן כהן גדול ערב יום כיפור, אזוי ווי אין יענע משנה. מען ליינט פאר אים זאכן אים צו דיסטרעקטן פון שלעכטע מחשבות, ער זאל נישט האבן קיין… אקעי, אבער דאס איז ווען ער שלאפט נישט. אקעי, אקעי… עס שטייט, ער דרימלט איין ערגעץ ווי, אבער ניין. ניין, ניין, מען לאזט אים נישט שלאפן, ווייל דאס גייט נישט מאכן דיין טאג. דארט האבן זיי ממש מורא פון די… אה, אז ער גייט טראכטן? ניין, און צופרי גייסטו טראכטן וואס? די לעצטע מחשבות וואס דו האסט געטראכט, וועט עס קומען צוריק וויזיטן גלייך. ס׳איז וויל דאס גיין אן פריער און גייסטו טראכטן נישט גוטע זאכן. ס׳איז דא קריאת שמע, ס׳איז פריער אינסטאלירט אז די קריאת שמע זאל נאכקומען צוריק צו וויזיטן.
קשיא: פארוואס איז נישטא א מקביל׳ע קריאת שמע ביים אויפשטיין?
איך ווייס נישט, איך האב א קשיא, פארוואס איז נישט דא אזא ענין פון קריאת שמע של שחרית פונקט אזוי ווי ס׳איז דא קריאת שמע של ערבית? אין אנדערע ווערטער, אזוי ווי איך זאג דא, קריאת שמע וואס מ׳ליינט ביי מעריב מיט די ברכות און די גאנצע זאך, און נאכדעם זאגט מען עקסטער, זאגט מען קריאת שמע גלייך ווען מ׳גייט שלאפן. לכאורה וואלט געדארפט זיין א מקביל, אזוי ווי די מיראר פון דעם, אינדערפרי איז דא קריאת שמע וואס מ׳ליינט ביי שחרית, וואלט אויך גלייך ווען מ׳שטייט אויף זאל מען זאגן א קריאת שמע, אפילו מ׳גייט נישט אין שול. יא, אבער מ׳זאל זאגן כאטש איין פסוק ווען מ׳שטייט אויף. מ׳זעט נישט אז ס׳איז דא אזא זאך. איך טראכט אז ס׳איז א גוטע מנהג, עניוועיס.
פראקטישע הלכה — וואס איז עיקר הדין
וואס איז זייער וויכטיג, די עולם, אין די סידור שטייט זייער א לאנגע נוסח פון קריאת שמע. מ׳דארף וויסן וואס איז די עיקר הדין, ווייל מ׳האט נישט קיין כח. די רמ״א זאגט וואס מ׳דארף טון איז זאגן א ברכה פון המפיל, און ליינען די ערשטע פרשה אויב מ׳האט כח, אויב נישט, נאר די ערשטע פסוק. יא? אויך צוקער, זייער פשוט.
“על מיטתי” — מען דארף נישט זיך וואשן פריער
נאכדעם ווען מ׳שטייט אויף, זאגט מען די המשך פון די ברכה. לכאורה, “ועל מיטתי” זאגט מען נאך ווען מ׳איז אויף די בעט. די רמ״א וואלט נישט גע׳פסק׳נט אז מ׳זאל זיך וואשן פאר די תפילה. קלאר נישט, קלאר נישט. די חידוש אז מ׳זאל זיך וואשן איז געווען אנדערע ראשונים וואס האבן אויפגעקומען מיט יענע חידוש. אבער ווען די רמ״א זאגט מ׳דארף זיך וואשן איידער מ׳דאווענט, רעדט ער פון דאווענען, נישט פון די תפילה וואס איז אינדערהיים, ווייל דאס איז נאך א חלק פון די לילה. ס׳איז א מפורש׳ע “על מיטתי”. דאס איז די דין הגמרא, אויך די דין הרמ״א, אויך די מנהג פון רבינו אליעזר.
סא לכאורה וואלט איך געזאגט אז די אלע הלכות תפילה גייט נישט מיט די אלע תנאים פון הלכות תפילה, אז מ׳דארף האבן א מקום נקי. זיכער נישט. אויב דער מענטש איז אין בעט און ס׳איז נישט קיין מקום נקי, איך ווייס נישט, מ׳האט קינדער, זאגט מען עניוועי “אלקי נשמה”. רייט. סא מ׳זעט נישט אז די רמ״א זעט אז ס׳איז אן ענין פון תפילה וואס דארף די ספעציעלע זאכן. איך מיין אז די רמ״א זאגט בפירוש דאס אין א מינוט ערגעץ. איך זע אין כתבי ראשונים. לאמיר זען, באלד וועלן מיר זען בפירוש מיין איך. די רמ״א, ניין, זיכער. די רמ״א זאגט, “אפילו אשתו ישנה עמו”. ס׳איז דא א נוסח דא. איך ווייס נישט פונקטליך וואס קומט דא אריין. על כל פנים, ס׳איז קלאר אז מ׳מעג. איך זע אז ער ברענגט אזא נוסח. איך בלייב עס פשוט ביי די רמ״א. איך זע נישט אז מ׳דארף משמר זיין פון די אלע זאכן. יא. איך זע נישט אז אין די רמ״א׳ס נוסח שטייט עס, אבער איך זע אז די כסף משנה ברענגט אזא לשון. ס׳איז זיכער אז די רמ״א האלט אזוי.
ס׳איז גוט צו געדענקען, דאס איז די מנהג, די דין הגמרא איז אזוי, און אזוי איז אויך געווען די מנהג פון די אריז״ל. אזוי ווי דער סדר רבי.
דיסקוסיע: וואשן די הענט אינדערפרי
אבער מ׳דארף אויך געדענקען אז אונזער סדר האט אויך זייער אסאך סענס, ווייל אונז האבן מיר באמת א רגל זיך צו וואשן די הענט, און ס׳איז נארמאל אז א מענטש, אפילו סתם אזוי זאל ער זאגן פאר זיין קינד, “וואש דיר די הענט צופרי.” ניין, ס׳איז נישט אזוי, אבער ס׳איז פארן דאווענען וואשן די הענט איז א רעספעקט, אבער היינט די רעספעקט איז נישט אזוי… ניין, נאכאמאל, ס׳איז אן אנדערע שאלה צי מ׳מאכט א ברכה. ס׳געווען אנדערע שאלות וואס שטייט אין די טור, איך געדענק נישט פון וועמען, אז ער האט יא מקפיד געווען אפילו נישט צו מאכן א ברכה אויף אנוואשן די הענט, און ממילא האט מען גערופן די אלקי נשמה. מ׳האט געזאגט די אלקי נשמה ביז “מעשיך”, און שפעטער, די מודה אני איז פיל פיל שפעטער געקומען איינער און געזאגט, אויב אזוי, דעמאלטס איז געווען א נייע חידוש אז די מודה אני האט נישט קיין שם, און אויב מ׳איז נישט מזכיר שם השם מעג מען יא מזכיר זיין נאך אנוואשן די הענט. דער גאנצער זאך איז פאני, ס׳הייסט מ׳האט געמאכט א פראבלעם, מ׳האט געסאלווד די פראבלעם, ס׳איז אזוי ווי מ׳לאכט א לאטע אויף א לאטע. אויב איינער וויל זאל ער זיך פירן דעקראט מען.
אויך ביים אריינגיין אין בעד האט נישט דער רמ״א… דער רמ״א זאגט נישט אז מ׳זאל גיין מיט די הוט און רעקל, נאר מ׳זאל זיך אויסגעבן און זיך וואשן די הענט. אבער די וואשן די הענט היינט איז… מ׳זאל עס נישט צו טון, די וואשן די הענט איז נישט מחייב. ס׳איז דאך אן ענין צו דאנקען דעם אייבערשטן גלייך ווען דו שטייסט אויף. יא, די וואשן די הענט מאכט עס פאר א תפילה. ס׳איז נישט קיין תפילה, ס׳איז ברכות. מ׳האט אריינגעלייגט די וואשן די הענט אלס א בעיסיק זאך וואס מ׳הייבט אן די טאג, אבער ס׳איז נישט… האסט שוין אויפגעשטאנען, דו האלטסט שוין ביי סטעפ טו.
בשעת שאתה ישן, די הלכה איז… ניין, איך רעד יעצט פון נעגל וואסער. ס׳איז נישט קיין חילוק, דו האלטסט נאך אלץ ביי סטעפ טו, דו האלטסט נאך אלץ אין סטעפ טו, דו האסט שוין אויפגעשטאנען אבער דו האסט זיך נאך נישט געוואשן די הענט. דו האלטסט שוין ביי סטעפ טו, דו דארפסט שוין מאכן נאכדעם אן אנדערע ברכה על נטילת ידים, ס׳איז אן אנדערע סטעפ.
סדר פון מודה אני און נעגל וואסער
די סדר, אזוי טוט מען דאך, מ׳זאגט מודה אני פאר׳ן וואשן נעגל וואסער, אמת. פארוואס? ווייל ער פארשטייט, דער וואס האט געמאכט מודה אני פארשטייט אז ס׳קומט אמת׳דיג אז גלייך זאגט מען א ברכה, נאר ער האט געהאלטן די חומרא, האט ער געמאכט עס א נייע ברכה, וואס אויך האט נישט קיין שום מקור פאר די תירוץ, אויב מ׳איז שוין מחמיר זעה איך נישט אז ס׳זאל זיין א חילוק מיט השם אן השם. ביי על כל פנים, אזוי גייט די מנהג, אבער די רמ״א׳ס הלכה און אויך די גמרא איז נישט זיכער.
דיסקוסיע: וואשן נעגל וואסער לעבן דער בעט
ניין, אבער למעשה קומט ארויס זייער א שיינע פסק, דער וואס זיין מאמע אדער זיין ווייב אדער זיין יונגערע ברודער גרייט אן נעגל וואסער, וואש זיך נעגל וואסער ווען דו ליגסט נאך לעבן דיין בעט, ס׳איז נישטא קיין ריזן פארוואס נישט. פערפעקט. יא, ס׳איז יא דא א ריזן פארוואס נישט, וועל איך דיר זאגן. אפילו די וואס גרייטן זיך, איז נישט מיט קיין נשמה. אפילו די וואס מיינען לייגן נעגל וואסער, זאגן יא מודה אני פארדעם, אמת? בדווקא. ווייל ס׳קומט אזוי, וויאזוי שטייט אין סידור? מ׳זאגט מודה אני פארדעם, מ׳זאגט מודה אני פאר די נעגל וואסער, נישט נאך די נעגל וואסער. ווייל די ערשטע זאך וויל ער זאגן א ברכה, און אויב ער זאגט שוין א ברכה, קען ער זיך שוין זאגן די ברכה מיט די חוב.
יא, ס׳איז א קיצור פון דעם. ס׳קען זיין אז איינער וואס האט געזאגט מודה אני, ער זאל נאר זאגן די סוף אפשר פון ברוך אתה ה׳, וואס ס׳ווערט אן נייע שאלה, לויט גייט צוריק צו די פריערדיגע קורץ, אז מ׳קען זאגן צוויי מאל די זעלבע זאך, אדער מ׳קען זאגן די אנדערע נוסח. אויב איינער האט געזאגט די קיצור, זאל ער נאכדעם זאגן די לאנגע. אמת, אמת, אן גוטע ברכה. איך בין מסכים. ס׳קען זיין אז אויב לויט די רמב״ם, אויב איינער זאגט מודה אני, ס׳איז שווער אז ער דארף אלע אידן טוען זיך אזוי.
דיסקוסיע: ברוך המבדיל בין קודש לחול
איך אין ברוך המבדיל בין קודש לחול וואס ס׳ווערט מיט זולים ווייל מ׳נאט לכל התנה, און נאמער מאכט מען הבדלה. אה, דאס איז נישט קיין סתירה, ווייל ס׳קען זיין אז יא, יא, דא וואס רעדן וועגן יענע שאלה. איך האב געזען אין יום טוב אז ס׳איז דא איינער וואס זאגט אז ס׳איז א פראבלעם, אז מ׳קען נישט זיי טוען. און אויב מ׳זאגט ברוך המבדיל, קען מען נישט זאגן נאכאמאל הבדלה. אה, אזוי ביי איך האב געזען איינער וואס זאגט. ווייל די מבדיל איז עס אזוי ווי יעצט ביז א מבדיל. קומען, ס׳איז ווייסט יעצט מובד מיט דברים. דאס ווייס איך נישט, אבער ער האט שוין געזאגט די ברכה. ברכה לבטלה, קענסטו שוין די זעלבע ברכה צוויי מאל. קענסט פון זאגן, תפלה און על היין, מאכן איז דאך א תחילה צוויי מאל. דאס איז תפלה און דאס איז על היין. אבער אויב דו מאכסט צוויי מאל… איך האב געזען איינער רעדט ארוועגן און דערשיינער זיך. און איך ווייסט נישט קלאר… איך האב געפנים לאמיר גיין ווייטער…
ברכת “אלקי נשמה” — נוסח און פירוש
איז דא א נוסח… איך האב אויך געזען אז ער מודיעק בסוף שנאשי… סוייער וויכטיג! נישט פשט אז ער שטייט אויפ׳ן מיטן אינערנאכט דארף ער גלייך מאכן…
“בסוף שנתו” — ווען זאגט מען אלקי נשמה?
אויב ער שטייט אויפ׳ן מיטן אינערנאכט איז ער נאך מיד, און דער וויל נאך שלאפן, און דארף ער נאך נישט מאכן די ברכה, די ברכה איז נאר בסוף שנתו ווען ער, אזוי זאגט דער כסף משנה און רבי מנוח, ווען ער שטייט טראג, אזוי, אלוקיי, באשעפער…
דער בן יונו, זעהסט ער ברענגט דער בן יונו, זעהסט ער אויף וואס איז געקומען, דער עס זאגט, אייער שטייט אין דער גמרא אז מען האט געמאכט די ברכה׳ת געזאכט, זאגט אה, דער הייליגער גמרא, איז זייער הענט איז אלמאל געווען ריין. אקעי, וואלעזא, דער הספוק, דער מענטשער רב איז אמאל געווען שמוציג? ווייל איך לערנט די גמראות, וועלכע לערנט ביי פריער, און ביי תפילה דארפן וואשען די הענט, מ׳איז מיך חייב, מ׳איז מיך חייב. דער הייליגער רב וואס שטייט דא מיט זיין ווייסע בעקענטשע, כאילו בעל השמועה עמיד קינעקדא, און האט געגאנגען ווייטער, דער רענט איז איינער רבי׳ן. אבער ס׳איז זייער אינטערעסאנט צו זען וויאזוי מ׳האט אריינגעלייגט די ערשטע “אלקי” גלייך פאר די מענטשן וואס האבן אויסגערופן און געזאגט, “יא, מ׳האט אונז נישט געלערנט צו שרייען, איך זאל זאגן מיט די אייבערשטנ׳ס נאמען.” די אייבערשטנ׳ס נאמען האט מען געלייגט די ערשטע ווארט. קודם כל זאגט מען “אלקי”, און נישט “מודה”.
נוסח פון אלקי נשמה לויט דעם רמב״ם
איז אזוי, וויאזוי זאגט מען אז מ׳קען נישט זאגן “שנפחת בי טהורה”? ניין, דער רמב״ם טייטשט, דער רמב״ם׳ס נוסח איז לכאורה, ס׳שטייט נישט טהורה. ס׳הייסט, “נשמה שנפחת בי”, וויאזוי איז זי טהורה? “אתה בראתה, ואתה יצרתה, ואתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי”. ווען די נשמה קומט אריין איז זי ריין. ניין, ניין, טהורה מיינט די נשמה וואס איז “שהיא טהורה”, האסטו באשאפן. “אתה בראתה, אתה יצרתה, ואתה נפחתה בי” צווייטע מאל. ער קוקט אן אז ווען א מענטש וועקט זיך אויף איז עס אזויווי דער אייבערשטער האט אריינגעבלאזן אין אים א נשמה. ווען ער איז געשלאפן איז די נשמה געשלאפן אזוי צו זאגן, אזוי ווי אין די מאהל אז די נשמה איז ארויפגעגאנגען. אדער איז עס א בחינה פון משל. די ווארט איז, ער שטייט אויף און זעט אז ער לעבט. נאך, ס׳קען זיין אז ס׳איז אויך באמת אין א געוויסע זין, אזא מין דעת פון נישט שלאפן.
נשמה — וואס מיינט עס לויט דעם רמב״ם?
ס׳שטימט גראדע, די ראיה די האסט פריער געפרעגט צי ס׳שטימט מיט׳ן רמב״ם. ס׳שטימט זייער גוט מיט׳ן רמב״ם, ווייל דער רמב״ם האלט אז די נשמה, די עיקר נשמה, הגם ווען די ווארט נשמה, דער רמב״ם זאגט אז מ׳דארף דייקן אז אין ספר התורה שטייט נישט איינמאל די ווארט נשמה. נשמה מיינט די כח החיים, די כח פון לעבן. אבער אויב מ׳וועט זאגן אז נשמה מיינט יא די נפש השכלית, וויאזוי ס׳זאגט דער רמב״ן, שטימט עס גראדע אסאך בעסער, אז ווען מ׳שלאפט, ניין, ווען מ׳שלאפט, קודם כל איז עס ריין, אויך ווען מ׳שלאפט, וואס גייט אוועק? די נפש החיונית? ניין. די נפש החיונית בלייבט ווען מ׳שלאפט. נאר די שכל גייט אוועק ווען מ׳שלאפט, און דאס איז א קליינע צוריק אין די פרי.
“ואתה משמרה בקרבי”
על כל פנים, “ואתה משמרה בקרבי”, “ואתה” איז די צווייטע, “ואתה משמרה בקרבי”. אז א מענטש דארף האבן די אייבערשטנ׳ס הילף, יא, אזויווי פשוט, דער אייבערשטער מאכט אז ער זאל לעבן. ניין, ס׳איז אויך די לשון פון רמב״ם אין ספר התורה, “עילת נתינת הנשמה”, דער אייבערשטער געבט די נשמה, ער האלט די נשמה ביים מענטש. “משמרה”, ער היט עס אפ, אדער ער האלט עס. בשעת וואס מ׳לעבט, ער געבט עס, ער האלט עס בשעת וואס מ׳לעבט, ער מאכט זיכער אז ס׳בלייבט.
“ואתה עתיד ליטלה ממני”
און אזוי אויך ווייטער, “ואתה עתיד ליטלה ממני”. דו גייסט עס אוועקנעמען פון מיר. ס׳איז טייטש, ער קוקט אן מיתה ווי דער אייבערשטער נעמט אוועק די נשמה. יא, וואס איז דען מיתה? דער אייבערשטער נעמט עס צוריק. ער האט געגעבן די נשמה פאר די גוף.
“ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא”
אבער דאס איז אויך נאך נישט די ענד סטארי, “ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא”. איך גלייב אין תחיית המתים. אזוי זאגסטו, אזוי טייטשט ער. אז קענסטו אנדערש טייטשן מארגן, ס׳הייסט ניטל עווערי מארגן ביינאכט. ניין, מארגן ביינאכט, די חצות פון מארגן ביינאכט איז גייט אוועק. יעדן טאג גייט ער דאך הייבן שטיל אזוי, גייט ער בעטן, מארגן נאכאמאל.
יא, “ועתיד הקב״ה להחזירה לעתיד לבוא” מיינט פאר די פיוטשער. אזא קאנוטאציע. מ׳גייט נישט דא אט ליסט אריין אין די שאלה פון מיאוס, אבער אזוי ווי אייביג. “לעתיד לבוא” איז יא, אבער ס׳זעט אויס ווי א זייער א לאנגע לשון. ס׳מיינט א קאפל פון אכציג
ברכות השחר: אלהי נשמה, הנותן לשכוי בינה, מלביש ערומים, עוטר ישראל בתפארה
ברכת “אלהי נשמה” (המשך)
“כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך”
Speaker 1: אפשר נישט לעתיד לבוא מארגן, ווייל ס׳איז נישט “למחרת”. אוקיי, אויב נישט, מיינט עס קען דאס נישט בארגן. ס׳איז דא א רמז אויף תחיית המתים? איך ווייס נישט. דער פשוט׳ער פשט איז אז עס רעדט פון תחיית המתים, דאס דארף מען זאגן דער אמת. אבער דער אריז״ל סידור שטייט ביי אן טייטש. אבער ער זאגט… דער אריז״ל סידור שטייט אבער אויך אז יעדן טאג קען די נשמה אראפקומען צו מיט א נשמה פון א איד, צו מיט א נשמה פון א גוי. ס׳איז קען טאקע… איך האב אמאל געקענט מענטשן. ס׳איז אמאל איינער ווערט אויפגערעגט, דאס איז דער פשט. אוקיי, דאס איז… אבער ס׳איז נישט איינער ווערט אויפגערעגט, דאס איז דער פשט. די נשמה איז אראפגעקומען פון א גוי, ער קען נישט האבן קיין טענות אויף אים. ס׳איז נישט קיין נשמה. אבער ער האט א נשמה, און א גוי איז א נשמה פון א שידה וואס איז פון אסתר המלכה. ס׳איז דער וועט ער איז א איד. דאס איז וואס ער ווערט נישט האבן א הלכה׳דיגער גוי. יא, ממילא איז ער א בחינה׳ס גוי. אמת, יא.
קיצור, איך וואלט געזאגט אז אפשר איז דאס קאנעקטעד, מען האט געענדיגט מיט תפילה אז ער זאל נישט האבן קיין חלומות רעות, און קיין פגע רע, יצר הרע. און דאס איז, די נשמה וועקט זיך אויף צופרי און ער האט נישט קיין פגע רע מיט זיך.
חידוש: “טהורה היא” — קאנעקשן צו תפילת המפיל
אויב א מענטש וועקט זיך אויף צופרי מלא תאוות, לאמיר זאגן, אדער מלא עצבות, קען ער נישט זאגן “טהורה היא”. ער האט נישט באקומען קיין נשמה טהורה. אבער איינער וועקט זיך אויף און ער האט פארגעסן, ער האט טאקע נישט געהאט קיין דאגות ביינאכט, ער האט זיך נישט אויפגעוועקט מיט קיין פחדים. און מיר האבן נעבעך געקענט די אידן וואס האבן זיך אויפגעוועקט ביינאכט מיט פחדים, “הלא כסף ועדות וכדומה”. אבער ער קען זאגן צופרי “טהורה”. “טהורה” מיינט פשוט, ס׳איז א המשך. א פשוט׳ע המשך. ס׳מיינט די כח החיים אז איך קען לערנען. מען קען טייטשן “טהורה” אויפגעפרישט. יעדן אינדערפרי שטייט מען אויף, אויב מען האט געשלאפן מער ווייניגער, אבער מען שטייט אויף מיט א געוויסע קלארקייט. ס׳איז אנדערש. ס׳איז אזויווי א מקור מים חיים וואס איז מטהר א מענטש.
“רבון כל המעשים” — פארוואס דער טיטל דוקא דא?
קיצור, יעצט זאגט ער אזוי, וואס טוט מען… דער אייבערשטער, ער געבט עס און ער האלט עס און ער גייט עס צוריקנעמען. וואס טוט מען ביז דערווייל ווען ס׳איז דא? “כל זמן שהנשמה בקרבי” האב איך איין זאך צו טון: “מודה אני לפניך ה׳ אלקי ורבון כל המעשים”. אוקיי, דאס איז איין זאך האב איך צו טון, ס׳איז צוגעלייגט. אבער ווי לאנג איך לעב איז א גוטע געלעגנהייט צו דאנקען, ווייל דאס וועל איך נישט קענען טון לעתיד לבוא, אזוי אויבנאויף, יא? ווי לאנג די נשמה איז ביי מיר, “מודה אני לפניך ה׳ אלקי ורבון כל המעשים”.
ווען שטייט דא די נשמה איז א חפץ? אוקיי, נאך א מינוט. דאנק איך דיר, דער אייבערשטער, “רבון כל המעשים”. ס׳איז א טיטל פאר׳ן אייבערשטן, וואס קומט עס דא אריין? איך ווייס נישט. אזוי ווי דער אייבערשטער איז אזוי ווי “מנהיג לכל המעשים”, יא? און רבון מיינט אדון, אזוי ווי די זעלבע זאך, יא? יא. “ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים מתים”. דו געסט צוריק די נשמה.
שטימט, אז די נשמה מיינט די כח וואס מאכט אלע מעשים. דא דאנק איך דעם אייבערשטן אז ער איז דער עכטער “רבון כל המעשים”, וואס איך גיי יעצט אנהייבן טון טויזנטער מעשים. אן א נשמה וואלט איך נישט געקענט טון גארנישט. אבער אזוי איז דער אייבערשטער דער “רבון כל המעשים”, ווייל ער האט מיר געגעבן די נשמה וואס צו טון, און מארגן גייט ער מיר עס נאכאמאל געבן, וועל איך קענען נאכאמאל טון. מיט דעם איז דער אייבערשטער דער “רבון כל המעשים”. ס׳איז זייער שיין. ס׳איז דא א שיינע תורה דערויף.
“המחזיר נשמות לפגרים מתים” — קאנעקשן צו “ישן המוות”
מיר זענען ענדיגן “ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים מתים”. דארט דערמאנט ער נאכאמאל, אזוי ווי ער האט פריער געזאגט, “וירא אנו פן ישן המוות”, ווייל אפשר קען דער מוות איבערנעכטיגן, דער מוות וועט אויך זיין צופרי, איך וועל מיך נישט אויפוועקן. יישר כח, באשעפער, דו האסט מיר צוריקגעגעבן די נשמה.
“אלהי נשמה” איז נישט פון דעם זעלבן מחבר ווי המפיל
אויך, די נשמה, ביי די וועי, אן אינטערעסאנטע זאך, ס׳איז נישט געווען די זעלבע אנשי כנסת הגדולה וואס האבן געמאכט די נוסח. ווייל ווען יא, וואלט ער ווייטער געגאנגען מיט… ווען דער זעלבער פייטן וואלט ווען געדארפט מאכן די נעקסטע, וואלט ער געזאגט, “אה, יישר כח, באשעפער, דו האסט מיר אריינגעשיינט די אור וואס מיר האבן פריער געשמועסט.” ער וואלט נאכאמאל גערעדט וועגן פגריי, יצר הרע׳יי. ער קומט פון אן אנדערע… ער איז א איד וואס האט געטראכט וועגן א נשמה, ער האט עס אנגעקוקט אנדערש.
שאלה: פארוואס הייבט “אלהי נשמה” זיך נישט אן מיט “ברוך”?
איך מיין גראדע אז די צוויי ברכות… ס׳איז דא ראשונים וואס פרעגן א קושיא אז א ברכה דארף זיך אנהייבן מיט “ברוך”, יא? ווי “המעביר” הייבט זיך אן מיט “ברוך”. וואס איז פשט אז “אלהי נשמה” הייבט זיך נישט אן מיט “ברוך”? מ׳לייגט עס צו נעבן א ברכה פון די ברכות הסמוכות לחברותיהן, ווייל גלייך נאכ׳ן פארן גיין שלאפן האט מען געזאגט די “ברוך”, און דאס איז א המשך. ניין, מ׳קוקט די נוסח צו זען אז ס׳איז ממש כמעט די זעלבע אזוי. אבער מיר זעען אין די נוסח אז ס׳איז שטארק אנדערש. ווייל די מובן וויאזוי מ׳שלאפט איז זייער אנדערש דא. דאס איז דעם מענטש׳ס נשמה א פגר מת. וואס איז דאס? די אויגן טונקל׳ס, מ׳מאכט אויס.
Speaker 2: און שפעטער די ברכה פון הגומל חסדים טובים איז זייער ענפערן אלוקי נשמה?
Speaker 1: ניין, ס׳איז בחינה כנגד המפיל. דארט שטייט אויך “ואל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים”. יא, יא, יא. די זעלבע לשון שטייט דארט.
Speaker 2: אה, זייער אינטערעסאנט. ס׳קען זיין אז ס׳איז געווען איין פייטן וואס האט געמאכט יענץ און מ׳האט עס צושניטן?
Speaker 1: ניין, דאס איז דא א סטרוקטור. פריער האט מען גערעדט אז ס׳קומט אסאך קליינע ברכות. אבער דאס האט צוטון מיט די נשמה פון די פייטן. יא, מ׳דארף דאנקען די אייבערשטער, אבער צו מ׳זאל יעצט געבן א ברכה, ברענג אריין די זון ווי די אייבערשטער שיינט אריין, צו די נשמה וואס די אייבערשטער איז נותן פה, איך ווייס נישט צו ס׳איז אן ענין.
דיסקוסיע: פארוואס נשמה פאר זון?
אבער דו דארפסט באטראכטן אז די זון גייען מיר רעדן ביי ברכת יוצר. ס׳קען זיין אז ס׳איז שוין אויסגענוצט אביסל די theme פון די זון. מיין איך, ס׳קען זיין אז ס׳איז דא איין שרייבער וואס האט געשריבן פון די זון פארשידענע פיוטים, און ס׳איז געווארן צוטיילט, און מ׳האט געברענגט פון אן אנדערע מחבר, און ס׳איז נישט קאנעקטעד. מ׳דארף טראכטן.
ס׳קען זיין אז ווען מ׳שטייט אויף איז נאך נישט דא די זון. קען זיין דאס איז די פשט. אסאך מאל מענטשן שטייען אויף פאר… די סדר היום איז דאך אז מ׳שטייט אויף אביסל פאר. מ׳דארף דאך זאגן… ביי די נעץ דארף מען שוין זאגן קריאת שמע על המטה. דאס הייסט אז מ׳שטייט אויף אביסל פאר די עלות. קען זיין וועגן דעם איז נאכנישט דא די זון.
Speaker 2: אה, “אורו כבודי, אז אורו זאל זיין אור השמש”.
Speaker 1: די זון, אפילו ווען די זון איז דא, איז שוין די נשמה דא. ס׳קען זיין אז די נשמה קומט שוין פריער. און דא הייבט זיך אן, ווייל די סוף פון די ברכה איז דאך פאר עלות. נאך פאר ס׳ווערט לעכטיג. ס׳קען זיין אז אין די מהלך פון די סדר היום ווען מ׳שטייט אויף פארטאגס ווערט לעכטיג. און שפעטער ביי ברכת התורה, ביי איינע פון די ברכות ווערט שוין לעכטיג.
ברכת “הנותן לשכוי בינה”
סדר הברכות: תרנגול קומט פאר ליכט
די נעקסטע זאך איז די קריאת התרנגול. אבער ביי קריאת התרנגול איז נאכנישט לעכטיג. די תרנגול ווייסט אז ס׳גייט אנהייבן ווערן לעכטיג. די תרנגול קרייט זייער פרי. און וועלכע תרנגול? ווייסטו, ס׳איז דא א ליטווישע תרנגול און א חסידישע תרנגול. די ליטווישע איז די סוף פון טאג, ער זאגט מוסר. איך ווייס נישט פון וועלכע תרנגול מ׳רעדט דא. פון דעם איז געווארן קודם די נתינת התורה, און פון דעם איז געווארן אראפ, אראפ, אראפ, ביז עלות.
ניין, איך האב געזען אז ס׳קומט א איד דאווענען, ער זאגט “אלהי נשמה”, “שעשית לי כל צרכי”, “הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה”, אזוי פערטל צו צוועלעף. קומט אים א צווייטער און ער זאגט אים, “דער תרנגול וואס דו מאכסט א ברכה אויף אים איז שוין אין די זופ, ער איז שוין לאנג געשטארבן.”
קיצור, יא, דאס איז געקומען ווען מ׳האט אריינגעלייגט די גאנצע סידור אין ענדע, ווייל לויט די רמב״ם דארף מען גיין אויפ׳ן זייגער.
מחלוקת מפרשים: וואס מיינט “שכוי”?
יעצט, נאכדעם קומט “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה”. איז דא א מחלוקת מפרשים צו “שכוי” מיינט די תרנגול, אדער “שכוי” מיינט די דעת פון אן אדם. ס׳איז זיכער אז די ברכה מאכט מען בשעת דו הערסט די תרנגול. די שאלה איז נאר צו די ברכה איז אויף די תרנגול, אדער אויף די מענטש וואס ער ווייסט די חילוק פון טאג און נאכט, אז דער מענטש כאפט די סיגנאל פון די תרנגול. ס׳איז א חידוש, יא, ווייל א מענטש כאפט די סיגנאל פון די תרנגול, אן אנדער בעל חיים כאפט נישט. ס׳איז אזוי ווי א פריטש ווען אן אנדער בעל חיים וועקט דיך אויף.
Speaker 2: איך האב גראדע געוואלט פרעגן, איך הער אסאך מאל אינדערפרי הער איך נישט נאר די תרנגול, איך הער די פייגעלעך.
Speaker 1: יא, און דא ווערט שוין גערעדט וועגן הערן די פייגעלעך. א תרנגול מאכט גרעסערע נויז.
Speaker 2: יא, ער וועקט זיך אויף צופרי.
Speaker 1: יא, א תרנגול איז זייער לאוד. ער וואוינט אין א פלאץ וואס זאגט אין א גארטן, הערט מען אים זייער שטארק. אבער אפילו דאס, סתם אזוי זענען אלע חיות עוועילעבל אויפצואוועקן און מאכן נויז. אוקיי.
ברכת “מלביש ערומים”
פשט הברכה
נאכדעם וואס דו האסט גערעדט, ער טוט זיך אן. אמת, מיר שלאפן דאך נישט מיט קיין בגדים. מ׳איז געוואוינט צו שלאפן נאקעט, אזוי גייט די סדר אין די גמרא. אדער מיט עפעס כמעט נאקעט, אזא…
Speaker 2: ניין, ס׳איז נישט קיין מלביש ערומים.
Speaker 1: אה, מיט עפעס א פידזשאמע. אוקיי. דור דור ונקדישיו, וואס שלאפט מען מיט? יא, דאס הייסט די פידזשאמע. “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם מלביש ערומים”.
חידוש: הקב״ה איז דער ערשטער “מלביש ערומים”
ווייל דער אייבערשטער האט אריינגעבלאזן ביי אדם וחווה, און זייט דעמאלטס ליגט אין אונזער סיסטעם אז מ׳טוט זיך אן. דער אייבערשטער איז געווען דער ערשטער מלביש ערומים.
איך מיין אויך, ווען ער זאגט “אתה נפחת בי”, האב איך געטראכט צו ער מיינט צו זאגן אז דער אייבערשטער האט אריינגעבלאזן ביי אדם – ס׳איז די לשון פון אדם הראשון – ער האט אריינגעבלאזן ביי אדם, און זייט דעמאלטס איז עס אזוי ווי יעדן צופרי געשעט עס נאכאמאל אזוי ווי? אדער ווען ער זאגט “אתה נפחת בי”, מיינט ער מיך און מיך סינגל יחיד?
Speaker 2: יא, דער זעלבער, דו דארפסט פארשטיין די מאס פון עדים זוממים, דאס גייט דאך מלכות׳ן צו. דער אייבערשטער גיבט זיך אויך געפארן, עס איז נישט וואס פאר יעדער. מען זעט די זעלבע לשון, די זעלבע זאך מלכות אריבער. וויילן, שאולי איז עס געסקוטירן איינמאל צו יעדן צופרי.
Speaker 1: ניין, וואטער גוטער סיריעל. אלעס טוט דער אייבערשטער איז. יעדן צופרי?
Speaker 2: אדער ווען… ארידישענלי, ווען דער אייבערשטער טאקעשטעלט דעם נישט האבן מיט דעם געווען?
דיסקוסיע: טוט הקב״ה עס יעצט אדער האט ער עס אריינגעלייגט אין טבע?
Speaker 1: ניין, עס איז אויכעט יעצט. וואס איז שיינע? ווער געטוט אן די מענטשן היינט? דער אייבערשטער! נישט ליטשערעלי, דער אייבערשטער קומט מיט א נעס, און איז א חילוק. דער אייבערשטער טוט, דער אייבערשטער טוט אלעס. אלע ברכות זאגן נאך אויף דער אייבערשטער טוט אלעס.
Speaker 2: איך זאגן, אבער דא האסט אזוי אדרעס ווען דער אייבערשטער האט איז אריינגעלייגט אין די טבע?
Speaker 1: איך מיין אז מען ניצט נאר די לשון. קודם, די עס מאכט געווען עס רעדט פארן אדם.
Speaker 2: איך בין נישט מסכים. איך מיין אז ס׳רעדט… ס׳איז די לשון… ס׳איז יעצט. מ׳זאגט אויף די אייבערשטעס דוט אלס. אלע ברכות דער גייט, אבער מ׳זאגט אויף די אייבערשטעס. ווען איז דער אייבערשטער מוציא, לחם, ונרות… ווען מענטשן טוען עס… ווען טוט ער עס… יעצט טוט ער עס. ווען א מענטש מאכט ברויט, איז דער אייבערשטער בעתם דער רבותי׳ס. ס׳איז דער גאנצע סייעל דאוועמען. ס׳איז דער גרוב פון מענטשן וואס זאגן צוזאמען ברוך אטו ה׳ צוזאמען מיט גלייבן מיט דעי ה׳ האבן זיי מנציר מלכם און הרעד. יא.
ברכת “עוטר ישראל בתפארה”
דאס גייט אויף דער קאפל/היט — אידישע סימבאל
Speaker 1: א גוט אידן וואס שיינע קרויען, גוים גיין בילי ראש, דאס איז עפעס וואס באלאנגט פאר די אידן, עס איז נישט אויטער אדם. ס׳איז מוז אן אבעשה לשון, א פסוק. איך האב נישט געטראפן א געהעריגע פסוק, אבער עס איז דא פסוקים. ס׳איז זיכער אז עס שטייט אבעשה לשון אין ישעים, א טריכה, איבער עס איז איז אזעלכע דער שוין. ס׳איז דאס מיטן רעפערמענטס מיט יענעם פסוק.
וועגן דעם, וועגן דער רבל זאגט, צו דינען על ראשם, מיינט ער נישט צו זאגן בלבושים. ווען די אידישע זענען דא לויפש בגדם. אבער מען רעדט דא פון די קאפל. אבער דער קאפל איז א סימבאל, אבער מ׳איז א איד. אבער דער דארפקע דער רבל איז נישט גיין א קאפל. איך ווייש אז די היט מיינט א היט. ווייל עס קען אויך אידזיין למשל, אויב א איד דארף טראגן א געלע לאטע, ווארעבער ס׳איז א אידישע סימבאל. א געלע לאטע, נישט קיין אותה אבות דפרים.
Speaker 2: ניין, וואס עס איז נישט מיט דפרים, ווייל עס איז באגזאר.
Speaker 1: אבער אויב איד האט א שיינע שטריימל… א שטריימל. און דאס איז עטועס וואס מבדילט די אידן פון די גוים. זיי רוקר השטראמות אפרים. איך מיין אז עס ווערט אונז וואס איז מאכן אזא ספענדן אזוי פאר געלט אויף די שיינע שטריימעל איז די ערב שבת וואס מיר טיטל מיט שטריימעל זאל מען מאכן נאכאמאל א ברכה אויף די עס לאויז דערפארן. אזוי האלט איך. עס קען דאך נישט זיין אז דו גייסט גיין מיט א שטריימל, און עס איז די עיקר שבת, און דו ספענדסט זעקס טויזנט דאלער פאר דעם אן קיין ברכה.
Speaker 2: איך האב געטראכט עפעס אנדערש. ווען זיי שטייען אין די שטריימל סטאר…
ברכות השחר – סדר הברכות (המשך)
ברכת “עוטר ישראל בתפארה”
א געלע לאטע איז נישט קיין “עוטר ישראל בתפארה”, און אויב ס׳איז נישט קיין “עוטר ישראל בתפארה” וואס איז די גזירה? אבער אויב א איד האט א שיינע שטריימל, א שטריימל דאס איז עפעס וואס איז מבדיל די אידן פון די גויים, דאס איז “עוטר ישראל בתפארה”.
איך מיין אז, איך מיין אז ווען אידן האבן אויסגעגעבן געלט אויף א שיינע שטריימל, ערב שבת ווען מען טוט אן דעם שטריימל זאל מען מאכן “עוטר ישראל בתפארה”, אזוי האלט איך.
קויפן א שטריימל פאר גאנצע שטריימל, דאס איז דאך די עיקר שבת, מען ספענדט זעקס טויזנט דאלער פאר דעם און קיין ברכה? איך האב געטראכט אמאל אזוי, אז ווען זיי שטייען דארט, די שטריימל סטאר, זיי שטייען אזוי און קוקן אין שפיגל, און זיי קוקן אין שפיגל… די איינציגסטע צייט ווען מען דארף קוקן אין שפיגל איז ביי “עוטר ישראל בתפארה”. אויב זיי זענען אזוי עקסטער מיט זייער שפיגל שטריימל, זאלן זיי צוגיין צום שפיגל און דאנקען דעם אויבערשטן “עוטר ישראל בתפארה” פאר דעם שיינעם שטריימל.
ברכת “המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי”
יעצט! נאכדעם גייט עס אזוי, דער סדר איז אזוי, און נאכדעם איז “המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי”, וואס מיינט דאס? א מענטש שטייט אויף, מאכט ער עפעס אזוי. נישט “המעביר שינה מעיני”, אבער ער וועקט זיך אויף.
אזוי ווי דער רמב״ם זאגט, “רוחץ פניו ידיו ורגליו”? ניין, ניין, מיר האלטן נאך נישט דארט, מיר האלטן ער איז נאך אין בעט, געדענקסט? ער האלט נאך ביים אויפשטיין פון בעט. די אלע ברכות האבן מען מאכט אין בעט, ער האט זיך אנגעטון די בגדים, יא, ער וויל זיך ארויסגיין פון בעט נאקעט? ער טוט זיך אן זיינע בגדים, טוט זיך אן זיין קאפל אדער זיין היטל, איך ווייס נישט וואס ס׳איז, און ער רייבט זיך אויס די אויגן, ער מאכט אזוי.
פארשידענע סדרים
עס קען זיין אז דא איז א מענטש וואס טוט עס איין זאך פאר דעם, עס זענען דא מענטשן וואס זענען א “מעביר שינה” פארן לבוש בגדים. ער ווייסט אנדערש די סדר, די טוען מאכן די ברכות לויט אן אנדערע סדר. יא, רעכן דא איז בערך וואס מענטשן טוען די צייט פון טאג. עס מאכט, אבער די ברכות זענען יא מתוקן געווארן מיט א געוויסן המשך.
סאו, איך מיין אז לכאורה עס איז יא געמאכט אז לויט דער וואס האט געמאכט די ברכה האט עס געמאכט אז מסתם גייט אזוי די סדר. וואס איז טאקע די ענין פונעם “המעביר שינה מעיני”? אבער איך טו עס נישט אינדערפרי, אבער איך זע אז קינדער טוען עס. העלפט דאס? רייבן די אויגן העלפט עפעס?
ברכת “פוקח עורים”
הייבט מען אן צו טון, ס׳איז דא א ברכה פאר דעם. ס׳איז “פוקח עורים”, און ס׳קען זיין ווען עס איז טונקל און מען וועקט זיך דא אויף און עס איז נאך אלץ שלעפעריג, רייבן די אויגן העלפט מען זאל קענען בעסער זען? ס׳איז אזוי, ס׳איז געווענליך די אויגן ווערן אביסל שמוציג, איך ווייס נישט. שמוציג אפשר.
איך טראכט אז מען דארף, היינט וואס אסאך מענטשן גייען, טוען זיך אן גלעזער, דארפן מאכן דעמאלטס די ברכה “פוקח עורים”. ס׳איז “פוקח עורים”, יא. איך טראכט אז אויף דעם קומט די ברכה.
ברכת “מתיר אסורים”
יא. נאכדעם ווען ער שטעלט זיך אויף פון זיין בעט, ניין, ער זיצט אויף זיין בעט, עס הייסט ער זיצט זיך ארויף. ער ליגט מער נישט, מאכט ער א ברכה “מתיר אסורים”, אז ער קען זיך רירן, זיינע אברים זענען אפן. יא?
מ׳קען נישט מעביר על המצוות זיין, דאס איז פשוט, ווייל יעדע מצוה דא דעמאנסטרעיט מען אויך. אזוי ווי “מורר עינים”, “מצה עינים”, יא, ער זאגט דא, די אויגן וואס דו האסט מיר געגעבן, בכח עיני, די בעט, מתיר אסורים.
כלל: די ברכה קומט אויף די פעולה
די ברכה קומט אויף די פעולה, און נישט די פעולה קומט צוליב די ברכה. ניין, ס׳איז קודם די אויגן, יא, ער זאגט, דו ווייסט אויף די אויגן, און ער זאגט “פקח עורים”. די סדר איז אזוי, זיכער די סדר איז אזוי. איך לייג נישט, איך רייב נישט מיינע אויגן.
דיגרעסיע: טשעקן מיסד קאלס
וועקן מיר זיך אויף, טשעקן מיר אביסל די מיסד קאלס, פאון קאלס, ווייל מיר ווילן זיך צוגרייטן. אה, דעמאלט דארף מען זיכער מאכן אפשר, וועלכע אידן בעטן שאלות, און וואס איז די נייע שאלות וואס איז אריינגעקומען במשך די נאכט. דאס איז א ברכה, דאס איז אן אנדערע ברכה וואס מ׳דארף מאכן. קודם דארף מען מאכן “ברכת התורה”, און אויף דעם דארף מען מאכן “דברי תורה”.
דיסקוסיע: עוסק בצרכי ציבור – פטור פון ברכות?
אויב איז ער בצורכי ציבור איז ער פטור פון תפילה, האבן מיר פריער געלערנט all together. אבער אפשר זאל מען פאדערן טאקע מאכן איינע פון די ברכות. ער איז פטור פון ברכות, אפשר איז ער פטור פון ברכות. פארקערט, ער איז נאך מער פטור, ווייל ער טוט נישט די אלע זאכן. ער וועקט זיך אויף און ער איז גלייך… ער איז א בעל תשובה, אדער ער איז אן עובד ה׳. אקעי, עומד. זייער גוט.
חזרה צו סדר הברכות
לאמיר צוריקגיין. ווען ער שטעלט זיך אויף אין בעט, מאכט ער “מתיר אסורים”. דאס הייסט, ער זיצט אפ, right? ער ליגט נישט. נאכדעם, ווען ער לייגט אראפ די… ווי האלט איך דא? ווען ער זעצט זיך אויף, “מתיר אסורים”. וואס טייטשט ביינאכט קען מען זיך נישט אויפזעצן? ווען מ׳ליגט, ליגט מען. אקעי, גוט. ווען מ׳איז אויף, קען מען זיך א גאנצע טשעינדזש אין פאזישן. ס׳איז גוט, די חבלי שינה וואס האבן אים געשטריקט, וואס האבן אים געבונדן צו, כביכול.
ביאור: “שכבר עמד על רגליו”
ער זאגט, “שכבר עמד על רגליו”, דאס מיינט נאך פאר ער איז געשטאנען. ס׳איז נישט פשט אז ער זעצט זיך ארויף. קודם איז ער געלעגן, און יעצט האלט ער זיך שוין ביים אויף. ער זיצט אויף זיין בעט.
אקעי, די מלבושים ליגט ערגעץ אויף די פלאר לעבן די בעט. די מלבושים האט ער שוין אנגעטון פארדעם, לויט די סדר דא. ניין, אבער די מלבושים ערגעץ ליגט… אה, די מלבושים, דאס גייט צו די קלאזעט. דא דער מענטש ליגט נאך אין בעט און ער האט זיך שוין אנגעטון, ער האט שוין געלייגט א קאפל. ס׳ליגט אויף די בעט לעבן די… אויף די פלאר לעבן די בעט. אזוי זעט אויס.
ברכת “רוקע הארץ על המים”
און נאכדעם גייט ער ווייטער אויף די… און נאכדעם זעצט ער זיך נאך מער אויף. ער זיצט, לייגט זיין פיס אויף די ערד. ער שטייט אויף, ער שטייט שוין אויף. “כשמנענע רגליו על המיטה ומניחן על הארץ”, דאס איז א סטעידזש, ער לייגט די פיס אויף די ערד, מאכט ער א ברכה “רוקע הארץ על המים”. דאס איז ווייטער א ברכה אויף מעשה בראשית, אז דער אייבערשטער האט געמאכט אז די ערד זאל זיין אויף די וואסער. צו טרינקען, מ׳זינקט נישט אריין אין די וואסער.
דיסקוסיע: פארשטיין דעם ענין פון “רוקע הארץ על המים”
נאכדעם ווען ער שטייט אויף, אה, ער איז נאך אויף׳ן בעט, ער שטייט אויף, מאכט ער “זוקף כפופים”, אז ער קען שטיין גראד. נאכדעם וואשט ער זיך די הענט. דאס אלעס זעסטו אז ס׳איז קלאר אז דאס איז אלעס פאר נטילת ידים, ער האט נאך נישט געמאכט קיין נטילת ידים.
נאכדעם, טראכט אריין, מענטשן פלעגן זיין אויף שיפלעך אסאך, יא? אויף א שיף קענסטו ליגן, אבער ווען דו שטעלסט זיך אויף הייבט אן צו ווערן… ס׳שאקלט זיך יעצט אויף די שיף. א מענטש שטעלט זיך אויף, ער וועקט זיך אויף צופרי, און ער קען זיך געבן א שטעל אויף, א זעץ ארויף, די ערד גייט נישט אנהייבן זיך מער שאקלען.
די גמרא זאגט אז די ערד איז עפעס ארומגענומען מיט וואסער. דו זאגסט אן אינטערעסאנטע הלכה אז ווען מ׳איז אויף א שיף מאכט מען שהכל נהיה בדברו, איך ווייס נישט. אקעי, דעמאלטס דאנקט מען אויף די סטאביליטי פון די שיף. דאס איז דאך איינער וואס דאוונט תפילת הדרך. איך ווייס נישט.
ס׳איז אן אינטערעסאנטע ברכה “רוקע הארץ על המים” פונקט ווען מ׳שטעלט זיך אויף. וואס געשעט? אקעי, ווען ער שטייט אויף…
חידוש: דער פשט איז פארקערט
איך מיין אז דער פשט איז פארקערט. מ׳האט געוואלט מאכן אזא סדר התפילה וואו מ׳דאנקט דעם אייבערשטן אויף אלעס, האט מען עס אויסגעשטעלט אויף דעם סדר. ס׳איז נישט פשט אז מ׳דארף זיך דערמאנען אז מ׳דארף דאנקען דעם אייבערשטן אויף די ערד. ס׳איז פארקערט, פארשטייסטו וואס איך זאג? מ׳וויל מאכן די סדר, און ווען איך זאג די סדר קומט בעצם לכתחילה צוזאמען. מ׳מאכט עס יעדע זאך לויט די סדר וואס דער רמ״א זאגט, אבער ס׳איז געמאכט אויף די מנהגו של עולם, אזויווי ס׳שטייט אין אנדערע ראשונים.
כלליות׳דיגע תפילה
ס׳איז א כלליות׳דיגע תפילה. א מענטש טראכט, דו שטעלסט זיך פאר אז איך וואלט געווען א פיש, וואלט איך קיינמאל נישט געקענט עכט שלאפן, ווייל ס׳איז נישטא קיין שלאפן אין וואסער, מיין גאנצע צייט וואלט איך געווען ביזי. דער אייבערשטער האט מיר געמאכט, איך בין אויף א פלאץ וואס איז “רוקע הארץ על המים”. מיר קומט עס דא אריין. ס׳וואלט געווען פאר די צווייטע טאג פון מעשה בראשית וואלט געווען אלעס מים.
ווען יונה הנביא איז אהיימגעקומען, איך בין זיכער ער זאגט די ברכה מיט א גרויסע כוונה. אקעי, אז דו זאגסט, ווען ער גייט אראפ פון שיף, דעמאלטס דארף ער מאכן די ברכה. ער איז אראפ פון שיף. ניין, ער איז געווען אין די וואסער, ס׳האט אים נישט געטויגט. יעצט איז ער “רוקע הארץ על המים”.
ברכת “זוקף כפופים”
אקעי, כ׳האב געזאגט, ווען ער וואשט זיך די הענט, דעמאלטס מאכט ער “זוקף כפופים”. ניין, דא האב איך נישט געזאגט. יא, אה, שטייט מיר. ווען ער וועקט זיך אויף, זאגט ער “זוקף כפופים”. ער מאכט שטייעדיגערהייט, ס׳איז נישט אז א מענטש זאל זיין אזוי ווי א נחש, געבויגענערהייט. א מענטש זאל זיין אזוי ווי א נחש אדער ווי א בער. א מענטש שטייט אויף צוויי פיס.
ברכת “על נטילת ידים”
און נאכדעם וואשט ער זיך די הענט, מאכט ער א ברכת המצוות. ס׳איז זייער אינטערעסאנט. אשר קדשנו במצוותיו וציוונו, וועלכע מצוה איז דאס צו וואשן די הענט? און דאס איז איינע פון די מצוות האב צו דאווענען, “וצונו” איז איינע פון די חמשה דברים המעכבים את התפלה, אז דו דארפסט זיין טהור צו דאווענען.
אבער מ׳וואשט זיך די הענט פאר די איבעריגע זאכן, איינע פון די זאכן איז פאר׳ן דאווענען, אבער ביינאכט ווען די הענט איז נישט דוקא ריין, יעצט קומט אן אלע הלכות פון זיין ריין.
שאלה: וועלכע מצוה איז נטילת ידים?
איך פארשטיי נישט קלאר, וועלכע מצוה איז עס זיך צו וואשן די הענט אינדערפרי? אפילו דא, לאמיר זאגן אז ס׳איז דא א תקנת עזרא, וואס איז אפשר א מצוה, וועלכע מצוה? “אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידים”? ווייל דאס איז א תנאי אין תפלה, סאו דאס איז א תנאי אין תפלה, מ׳הייבט אן מיט דעם.
אפשר דאס איז דער מבדיל צווישן די תפלות וואס מ׳זאגט אין ווייניגער פארמעל, וואס מ׳קען זיין מיט א שמוציגע הענט, און פון די איבעריגע תפלות? ס׳זעט נישט אויס אזוי, ווייל נאכדעם קומט נאך ברכות. ניין, ניין, ניין, בכלל נישט. נאר וואס? ס׳איז נטילת ידים. ס׳איז נטילת ידים פאר… איך ווייס נישט, נישט נטילת ידים. די הענט איז אין טומאה, דאס איז די גאנצע זאך.
תירוץ: טהרת ידים – איינע פון חמשה דברים המעכבים את התפלה
אבער קודם כל, ס׳איז דא אפשר א מצוה צו וואשן די הענט, איך ווייס נישט וועלכע מצוה ס׳איז, איך פארשטיי נישט קלאר. אה, דער רמב״ם האט אין בהלכות תפלה האבן מיר אויך געלערנט אז ס׳איז דא “אין עומדין להתפלל אלא כשהוא רוחץ פניו”. דא איז עס. ניין, דאס איז אן אנדערע זאך. סיי נטילת ידים און סיי רוחץ פניו, איז דאס די רוחץ פניו פון פאר׳ן דאווענען.
איך בין נישט מסכים. ניין, ניין, ניין, איך בין נישט מסכים. פארוואס? איך פארשטיי נישט אז ס׳איז די זעלבע. ס׳קען זיין די פנים איז… וואס, דא קומט אריין נטילת ידים און רוחץ פניו, די ביידע זאכן, איינס נאכ׳ן צווייטן. נאכאמאל, וועלכע מצוה איז צו מאכן נטילת ידים? איך ווייס נאכנישט וועלכע מצוה ס׳איז.
ס׳איז א מצוה דרבנן וואס איז אין הלכות תפלה, וואס דער רמב״ם האט אויסגערעכנט אין די חמשה דברים המעכבים את התפלה, טהרת ידים. טהרת פנים, טעל מי, איך וויל שרייען “טעל מי”. אקעי.
רוחץ פניו
איז אזוי, “כשרוחץ פניו” איז… דאס איז נטילת ידים. נאכדעם וואשט ער זיך זיין פנים, אקעי? זייער א וויכטיגע זאך, א איד זאל זיך וואשן די פנים אינדערפרי, און דאס איז כנגד זיך אויפשרעקן. ס׳איז נישט ממש ווייל ס׳איז שמוציג, ס׳איז ווייל ער וועקט זיך אויף. אזוי ווי ער זאגט נאך די ברכה מאכט מען אז פון דעם ווערט ער אויף.
דאס איז אן אנדערע זאך, דאס זענען די גרינגע מצוות וואס מ׳עפנט אויף די סינק. אמאל האט מען געדארפט שיקן א וואסער-שעפער ספעציעל פאר צו וואשן, קיינער האט נישט געוואשן די הענט. פארוואס? וואס טוט ער אזוי? ער זאגט ווייל די הענט און די פנים זענען אנדערע זאכן, טוט מען אן מלבושים, גייט מען בלייבן ריין. דער פנים, נישט ווייל ס׳איז שמוציג, ס׳איז ווייל פארשלאפן. ס׳איז נישט קיין עקלדיגע זאך, א פנים איז שמוציג. דער עיקר ענין איז צו נעמען אוועק די פאפי פון די אויגן.
תפילה: “אל תרגילני לדבר עבירה”
און דערפאר דארף מען דאך מאכן א ברכה. פריער האט מען געמאכט א ברכה אויף ווען מען שלאפט, זאל מען האבן גוטע מחשבות, גוטע חלומות. יעצט מאכט מען א ברכה, א תפילה, אז ווען מ׳איז אויף זאל מען האבן גוטע מעשים. מ׳רעדט נאכנישט פון קיין קרבנות.
סאו ערשט איז “אל תרגילני לדבר מצוה”, זאל זיין א הרגל צו טון מצוות, אז מ׳זאל נישט האבן קיין יצר הרע, און אזוי ווייטער. “ואל תרגילני לדבר עבירה”, עס זאל נישט ווערן א הרגל צו טון עבירות. ווייל איינמאל מ׳ווערט א הרגל, טוט מען נאכאמאל און נאכאמאל די זאך. הרגלים מאכט א מענטש, און א מענטש ווערט צוגעוואוינט. סאו ער בעט דעם אייבערשטן אז ער זאל האבן גוטע הרגלים, ער זאל טון מצוות. און אויב מ׳האט גוטע הרגלים, האט מען א יצר טוב, האט מען גוטע מידות, און ווייטער און ווייטער.
דיסקוסיע: שייכות צו בחירה חפשית
ס׳איז נאך א זאך, איך ווייס נישט. “אל תרגילני לדבר מצוה, ולא לדבר עבירה”, דאס איז בעצם… דער רמב״ם אין הלכות תשובה האט געזאגט אז די תפילה וואס מ׳בעט אז מ׳זאל טון מצוות גייט נישט אויף די… ווייל מ׳האט דאך בחירה. א מענטש האט בחירה, ער קען נישט בעטן דעם אייבערשטן ער זאל אים פארסן.
נאר זיי האבן דאך געלערנט אז אויב א מענטש האט גוטע הרגלים, אדער דאס, אדער ער איז אין א גוטע סביבה, און ער האט גוטע הרגלים, גייט אים גרינגער, דאס איז דאך דער דרך הטבע. און אויב נישט, האט ער שווער תשובה צו טון. סאו ער בעט אז ער זאל האבן גוטע הרגלים, גייט אז דער יצר טוב מיינט גוטע הרגלים? איך ווייס נישט.
ס׳איז אזוי ווי די מקובלים זאגן, “אל תרגילני לדבר עבירה”. אז די שלעכטס קומט דיך וויזיטן. יעצט האט ער אבער נישט קיין מסירת נפש חידוש פון דעם מקובל, ער האט אבער מיין איך א שלעכטע יצר הרע. א רצון טוב, אדער א כח טוב, אדער א כח רב. שפעטער זעען מיר נאך, מ׳דארף נאך שמועסן דערוועגן פאר מ׳גייט אריין צום מקובל.
ברכות הבוקר: חן ורחמים, חסדים טובים, והלכות בית הכסא
“להיות לרחמים בעיניך ובעיני כל רואי”
אבער יצר טוב איז אזוי ווי די מקובלים זאגן, די גלגולי דורי דורות, אז די שלעכטס קומט דיך באזוכן. יצר טוב איז נישט קיין מורא׳דיגע חידוש פון די מקובלים, יצר טוב מיינט א שלעכטע יצר. א רצון טוב אדער א כח טוב אדער א כח הרע. שפעטער זעען מיר נאך, וואס דארף מען פאר מען גייט אריין אין קורבן צבור? וואס איז זיך מתקשר? איך מיין אז ס׳מיינט די ערשטע אדער צווייטע זאך.
און נאך א וויכטיגע זאך, וואס מ׳שטייט אויף אינדערפרי, “להיות לרחמים בעיניך ובעיני כל רואי”. א מענטש שטייט אויף, באטאג האט ער צו טון מיט מענטשן, ביינאכט האט ער צו טון מיט חלומות רעים וכו׳. באטאג האט ער צו טון מיט מענטשן, איז בעסער אז דער מענטש זאל אים געפעלן ביי מענטשן. אבער ניין, א מינוט, טראכט אריין, “בעיני כל רואי”, אלע וואס זעען מיך. א מענטש דארף זיך נאר זארגן פאר די מענטשן וואס זעען אים. די מענטשן וואס וואוינען אין אן אנדערע שטאט, זיי גייען נישט טראכטן וועגן דיר, זיי זאלן זאגן “אוי, חן טוב, מרוחמים על השלום”. ניין, דו דארפסט זיך זארגן אז די פאר מענטשן מיט וועמען דו ביסט ארום זאלן האבן חן און חסד פאר אייך.
די לשון פון רבינו יונה איז, “מי שאינו נושא חן בעיני רואיו, אין לו למעשה כבוד, וטוב מותו מחייו”. דער מענטש וואס קיינער ליידט אים נישט, ער איז די פגר רע וואס מ׳וויינט פאר די פגר רע, ס׳איז נישט קיין וועג, ס׳איז נישט קיין לעבן. דו דארפסט זיין א געשמאקע מענטש, מענטשן זאלן זיך ענדזשויען מיט דיר.
איך מיין אז מ׳רעדט דא אויך, ער גייט יעצט אנהייבן די טאג, באשעפער, העלף מיר אז די דאווענען זאל גיין גוט, די מצוות וואס איך גיי טון במשך די טאג זאל זיין גוט, און נאכדעם דא רעדט מען שוין פון גיין ארבעטן, אז מיר קענען ארויסגיין און האבן הצלחה. “בעיני כל רואי”, האב מיך חסד ורחמים, איך זאל האבן פרנסה.
“חסדים טובים” — די דאפלטע לשון
זאלן מיר געבן גוטע חסדים, “חסדים טובים”. ס׳איז דא אויך חסדים נישט טובים. דאס איז א חסידישע פראז, “חסדים טובים” איז א דאפלטע לשון. זאלן זיין חסדים טובים. נאכדעם, ברוך אתה השם גומל חסדים טובים. אינטערעסאנט, די ברכה איז פונקט אויף די לעצטע שטיקל, גומל חסדים טובים. שוין, גומל חסדים טובים. פשט זאגט מען לעמו ישראל, און דאס איז די רמב״ם לייט נישט, גומל חסדים טובים גייט אויך פאר גוים אויכעט.
אממ, יא. ס׳איז א מורא׳דיגע זאך, ווייל נישט נאר דו בעטסט פאר חיים וחסד ורחמים אז דו זאלסט זיין די בעסטע פון די קופקע, נאר יעדער איינער בעט עס. ס׳וועט זיין א מורא׳דיגע גוטע וועלט, א וועלט וואו ס׳איז דא גענוג און נאך פאר יעדן.
הלכות בית הכסא — “התכבדו מכובדים קדושים”
שוין, יעצט איז דא א הלכה, ס׳איז יעצט אויפ׳ן סדר, אבער אויכעט אלעמאל ווען מ׳טוט עס דארף מען טון די זעלבע זאך. יעדע מאל וואס א מענטש גייט אריין אין בית הכסא, איז קודם פאר ער גייט אריין זאגט ער אזוי, א פלא׳דיגע זאך. וואס איז די פלא? ס׳דארף איינער זאגן אז ס׳איז דא אזא זאך אז ס׳איז פשוט? ס׳איז א פלא׳דיגע זאך, נאר מ׳ווייסט נישט וויפיל דיסקוס איז דא אויף די פלא. התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, ושמרוני שמרוני עד שאכנס ואצא כי זה דרכם של בני אדם.
דער רמ״ע מפאנו׳ס ביאור: מחשבות טובות באגלייטן דעם מענטש
סאו לאמיר זאגן וואס איך מיין אז ער זאגט, וואס דער רמ״ע מפאנו זאגט עס אזוי, אז א מענטש טראכט פון גוטע מחשבות, קומען די גוטע מחשבות צוריק טראכטן פון אים. ער איז עוסק בתורה, ער האט פריער געלערנט מסכת חגיגה, מסכת סוכה, און אזוי ווייטער, און דאס באגלייט דעם מענטש. דער מענטש טראכט א גאנצע צייט פון לערנען, ער טראכט פון… נישט חלומות רעים ורהורים רעים, נאר גוטע מחשבות, ער טראכט פון אייבערשטן, ער טראכט פון לערנען.
ווען מ׳גייט אריין אין בית הכסא איז דא א מצוה אז מ׳זאל נישט לערנען קיין תורה, מ׳זאל נישט זאגן קיין קריאת שמע אין בית הכסא. ווען מ׳איז אין בית הכסא איז מען פאוקוסט אויף די באדי, מ׳איז דא אן ענין מיט רפואות, אזוי ווי א מענטש זאל יעדן טאג פאוקוסן אויף די באדי, ערגעץ וואו. ווען מ׳איז עוסק כבוד, אלע אנדערע צייטן טראכט מען פון אייבערשטן, מ׳טראכט פון די גוטס. פארדעם געזעגנט זיך פון די כח השכל פון די מענטש.
מכובדים, ענק, אביי ורבא איז דא, און דא איז דער רמב״ם מיט די אריז״ל, אלע דברי תורה וואס מ׳האלט אינמיטן טראכטן, זאגט מען פאר זיי, התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, די תורה פון וועם ער רעדט, אדער די מחשבות טובות פון וועם ער איז מקבל, איך ווייס נישט וואס, שמרוני שמרוני, ווארטס מיר, עד שאכנס ואצא, ווייל יעצט גיי איך אוועקגיין פון ענק. א גאנצע צייט טראכט מען פון זיי, ביינאכט חלומ׳ט מען פון זיי, בייטאג טראכט מען פון זיי. זאגט מען, ווארטס מיר דערויסן, ווייל ווען מ׳גייט אריין אין בית הכסא איז די איינציגסטע צייט ווען דער מלך גייט אליין. ווען ער גייט אריין אין בית הכסא, ער איז געזונקען אין זיינע מחשבות. קודם כל דארף מען וויסן אז מען מוז גיין ווען ס׳איז כבוד. אקעי. איך ווייס נישט צו ס׳איז פאר די מלאכים, פאר די גוטע מחשבות, ווערן מלאכים, און ווען דו טראכסט א גאנצע צייט פון מלאכים… איך ווייס, איך האב געזען ער איז געווען אן אריינגעבאמבסט. אבער דער פשוט׳ער פשט איז אז דער מענטש דרייט זיך מיט מלאכים.
צוויי פאמיליעס פון באגלייטער
סאו אויב גייט מען מיט מלאכים, גיי אביסל צוריק. האט מען געבעטן פון די יצר הרע׳ס. ס׳איז דא צוויי עצות. ס׳איז דא אדער מחשבות טובות און הרהורי תורה, חלומות והרהורים איז איין מין פאמיליע. נאכדעם יצר הרע און יצר טוב איז די אנדערע מין פאמיליע פון מלאכים. אפשר קען מען קאנעקטן אלע ברכות אויף איינמאל. דאס איז דאך יעדן טאג א גאנצע צייט. ווען בשעת׳ן ביידען, ווען מען קומט ארויס זאגט מען אויך אן ענליכע התנצלות. סאו מ׳זאגט אז ווען מען גייט אין בית הכסא, ס׳פאסט נישט, א מענטש פילט זיך סע״ד ער גייט אין בית הכסא. זאגט ער, לאזט די מלאכים זאלן מיך צו ווארטן, ווייל אזוי וויל איך טון די זאך בשם האדם.
פארוואס מ׳פירט זיך נישט צו זאגן
די שפעטערדיגע מפרשים זאגן אז מען פירט זיך נישט צו זאגן, ווייל מענטשן האלטן אז זיי דרייען זיך נישט מיט מלאכים. אבער ס׳איז נישט אמת, מ׳דרייט זיך נאך אלץ מיט מלאכים. איך מיין אז מ׳דארף עס נאך אלץ האבן. מ׳רעדט פון די זעלבע האנט וואס מ׳האט פריער געזאגט נשמה שנתת בי. ווען מ׳האט געשלאפן האט מען נישט געהאט די… פארוואס איז שלעכט אז דו האסט עס א גאנצע צייט? פארוואס גלייכסטו שוין די מלאכים? ווייל יעצט פאר אפאר מינוט גייט מען לייגן די נשמה, תורה, מחשבות טובות.
די מחלוקת צווישן צדוקים און פרושים
דו ווייסט אז יוסיפון זאגט אז ס׳איז דא דריי גרויסע מחלוקת׳ן אין השקפות צווישן די צדוקים און די פרושים. איינע פון זיי איז אז די צדוקים גלייבן נישט אין מלאכים, און די פרושים גלייבן אין מלאכים.
דיסקוסיע: דער רמב״ם און מלאכים
סאו, איך וויל זאגן פארוואס דער רמב״ם… דער רמב״ם ברענגט די גמרא. אפילו אויב ס׳שטימט נישט מיט דעם וואס שטייט אין יסודי התורה, האט ער עס נישט געזארגט, ווייל ער האט זיין וועג פון עס אריינלייגן. דער רמב״ם זאגט אין פיל פלעצער, ער זאגט עס בפירוש. דער רמב״ם זאגט אין יסודי התורה ס׳איז נישטא קיין מלאכים? ס׳פאלט דיר איין? ניין, ס׳איז יא דא מלאכים. ס׳איז דא דייקא יא דא מלאכים. אבער די מלאכים באגלייטן דעם מענטש. אז א מענטש דארף קאמיוניקעיטן מיט די מלאכים, מ׳האט נאכגעזען אין הלכות עבודה זרה. ניין, ניין, כוכבים, נישט פאר מלאכים. קיין מלאכים שטייט נישט אין הלכות עבודה זרה. כוכבים.
אוודאי באגלייטן מלאכים דעם מענטש. וויאזוי זיי באגלייטן זיי? צו ס׳איז מיט פליגלעך, צו ס׳איז מער א מופשט׳דיגע אופן, דאס איז שוין נישט די נושא דא. אויך דער אייבערשטער געבט נישט די נשמה אריין מיט א בלאז. ווען איינער לערנט דעם רמב״ם, נאכדעם בלאזט ער תורה, פרעגט ער דיך, מ׳דארף זאגן התנצלות פון די מלאכים. אוודאי, אוודאי, אוודאי. די מלאכים, אוודאי. אוודאי זיי זענען נישט… זיי זענען נישט שווערער ווי א מענטש.
Chavrusa A: ניין, דאס איז נאך נישט די תשובה. הער אויס א סעקונדע. ניין, דאס איז נאך נישט די תשובה. הער אויס א סעקונדע. דאס וואס דו האסט געזאגט, דו האסט געזאגט אזוי, “וכל נוסח צורות לכל בעל צורה על ידי מלאך”, עס שטייט אין הלכות יסודי התורה. אבער דער מענטש האט א קאמיוניקעישן מיט די מלאכים? איך פרעג דיך א שאלה, איין מינוט, איין מינוט, איין מינוט, איין מינוט. נישט איין מאל, איך פרעג דיך א שאלה. איין מינוט, הער אויס, הער אויס, הער אויס א סעקונדע.
דאס וואס מענטשן מיינען אז עס שטימט נישט, דאס איז נישט אמת. עס שטייט בפירוש אין הלכות יסודי התורה אז אלעס, יעדע צורה וואס איז דא אויף דער וועלט, קומט געדרייטשט על ידי מלאכים. יעצט, דו ווילסט נאך וויסן וויאזוי ער געבט עס? ער געבט עס ווייל דער מלאך שטייט מיט א פליגעלע ביי דיין אויער, אדער נישט? דאס איז שוין א פרטיות׳דיגע נושא. פונקט אזוי ווי דו פארשטייסט אויך, דו האסט נישט קיין שום פראבלעם צו זאגן “אתה נפחתה”, דער אייבערשטער האט נישט קיין מויל וואס ער בלאזט אריין נשמות. עס איז א משל, עס איז א משל אויף וואטעווער. די זעלבע זאך דא.
אבער די מלאכים קומען נישט אריין ווען א מענטש איז אין בית הכסא, ער איז נישט עוסק, ער איז נישט קאנעקטעד מיט די מלאכים. וואס מיינט די צורות און נוסח צורות, וואס אין אלע פעולות וואס א מענטש גייט מיט מלאכים? אזוי איז דער פאקט, אלעס וואס א מענטש טוט גייט מיט מלאכים א גאנצן טאג, שטייט אין הלכות יסודי התורה אין רמב״ם. אין בית הכסא פאסט נישט אז די מלאכים זאלן אריינגיין, ממילא זאגט מען זייער ס׳נאט איז. דו ווילסט וויסן זיי שטייען טאקע אינדרויסן אדער אינעווייניג? דאס איז שוין א געוויסע המחשבה, אזוי ווי אלע ברכות און תפילות זענען א געוויסע המחשבה. עס איז נאטינג ראנג, עס איז נישטא קיין אנדערע פשט. עס איז נישט אנדערש ווי אלע אנדערע ברכות. אזוי ווי מ׳זאגט “אתה נפחתה”, אזוי זאגט מען “התכבדו” וכו׳. עס איז נישטא קיין שום חילוק.
צוויי צייטן ווען די גוף ארבעט און די נשמה רוהט
איך וועל גיין ווייטער און זאגן אזוי, אז די צוויי צייטן ווען די גוף טוט זיין ארבעט מער און די נשמה טוט גארנישט, איז ווען מ׳שלאפט אדער ווען מ׳איז אין בית הכסא. אין ביידע צייטן איז די גוף זייער שטארק עקטיוו. יא, ביינאכט פארדייעט ער די עסן, וואטעווער די גוף טוט, און די נשמה איז אזוי ווי שלאפט. די נשמה, דאס הייסט די כח הבוחר פון דעם מענטש, די כח האוי״ן פון דעם מענטש, שלאפט. צופרי וועקט זיך די כח האוי״ן אויף, און מ׳זאגט “אלקי נשמה”, מ׳באגריסט די אלקי נשמה וואס איז אין אונז אריין. און יעצט לייגט מען אים צוריק צו די זעלבע סטעידזש אזויווי ווען מ׳שלאפט, אז די גוף גייט יעצט טון זיינס, און די נשמה באלאנגט נישט דארטן.
וואס הייסט די נשמה באלאנגט נישט דארטן? די נשמה איז אריינגעבונדן אין די מלאכים. דו ווילסט נישט זאגן מלאכים, זאג נישט מלאכים. מ׳זאגט נישט מלאכים, מ׳זאגט “התכבדו”.
Chavrusa B: ניין, דער רמב״ם זאגט אויך נישט וואס דו האסט געמיינט. ער מיינט כח השכלי פון דעם מענטש. ער איז נאר מסביר אז א מלאך איז נישט קיין דבר גשמי, א מלאך איז א כח שכלי. אבער אוודאי מיינט ער אויך די מלאכים.
Chavrusa A: ניין, ניין, ס׳איז נישט, ס׳איז נישט. איך ווייס נישט פארוואס, איך האב נישט קיין אנונג פארוואס, אלע מענטשן האבן געהערט אז ס׳איז דא אזא זאך וואס הייסט רמב״ם׳יסטן, מיינען זיי אז דער רמב״ם גלייבט נישט אין מלאכים. דער רמב״ם גלייבט זייער אסאך אין מלאכים. ער איז נאר מסביר אז א מלאך איז נישט קיין זאך מיט פליגלעך, אזוי ווי דער אייבערשטער איז נישט קיין זאך מיט פליגלעך, איז א מלאך אויך נישט קיין מלאך פון א דבר רוחני, א דבר שכלי. אבער אוודאי איז דא מלאכים, און אוודאי פירן די מלאכים דעם מענטש א גאנצע צייט. ס׳איז דא פסוקים אין חז״ל און אין תורה אז די מלאכים פירן דעם מענטש א גאנצע צייט. און אפילו, אזוי ווי דער רמב״ם אליין זאגט ערגעץ אנדערש, אפילו ווען מ׳זאגט דאס כיסוי אמת׳דיג “שומרני”, ער טייטשט נישט נאר “ווארטן”, מ׳היט מיך, נאר נאך א לעוועל אויפן, נישט דירעקטלי.
Chavrusa B: רבי יצחק, פארקערט, רגע, איך האב נישט געטראכט אז ס׳איז נישט דא מלאכים. איך האב נאר געטראכט אז די מלאכים האבן מער שליטה און זענען אויך אין די מוח פון דעם מענטש. נישט נאר… די מלאכים זענען שטענדיג… נישט נאר… די מלאכים זענען נאך אלץ דא.
Chavrusa A: דאס איז וואס די מפרשים זאגן, דאס איז וואס די מפרשים זאגן אז ס׳איז נישט דער מנהג היינט, ווייל אונז האלטן זיך נישט פאר אזעלכע צדיקים אז ס׳זאלן זיך דרייען מלאכים ביי אונז אין שטוב. איך האב דיר געזאגט, ס׳איז נישט אונזער שטוב, ס׳שטייט אין גרויסע פוסקים. די אחרונים זאגן אז מ׳פירט זיך נישט צו זאגן דאס ווייל אונז זענען נישט מוחזק אז ס׳זאלן זיך דרייען מלאכים. אבער אגב, דער אריז״ל האט געזאגט אז מ׳זאל עס יא זאגן, און ס׳איז נישטא קיין שום… די מלאכים גייען נאך אן, זיי האבן זיך נישט אפגעשטעלט.
ס׳איז נישט קיין מדריגה, דאס מיינט נישט אז ס׳איז דא א מדריגה פון א מענטש אז מלאכים דרייען זיך. אזוי ארבעט די וועלט, אז מלאכים פירן דעם מענטש. ס׳איז נישט קיין מדריגה. איך ווייס נישט ווער האט געזאגט פון די אחרונים אז ס׳איז פאר מדריגות, ס׳איז נישט פאר מדריגות.
Chavrusa B: און פארוואס שיקט מען זיי אוועק פאר מ׳גייט אין בית הכסא אויב זיי גייען דערויסן?
Chavrusa A: איך האב דיר יעצט געזאגט, ווייל ס׳פאסט נישט פאר די מלאכים צו גיין אין בית הכסא. אבער אמת׳דיג, אמת׳דיג…
Chavrusa B: און נאכאמאל, איך וואלט געזאגט אז זיי זענען אפילו נישט געגאנגען, אפילו דו געזעגנסט זיך נישט מיט זיי.
Chavrusa A: אוודאי נישט. אזוי ווי… אוודאי, אוודאי נישט. דאס מיינט נישט… ווען איך גיי אריין אין בית הכסא, זיי ווארטן אינדרויסן. זיי ווארטן אינדרויסן, זיי זענען אפילו נישט… ס׳איז נאר א… ס׳איז נישט פיזיקאל אז זיי ווארטן אינדרויסן, נאר זיי זענען נישט שייך דאס מקום. אוודאי נישט. איך האב דיר געזאגט, אויך דער אייבערשטער, איך קען נישט אריינגיין אין בית הכסא און זאגן “ברוך אתה ה'” אין די פרי. די אלע ברכות זענען כדי א מענטש זאל זיך דערמאנען, כדי א מענטש זאל… די רוחניות איז נישט פאר׳ן אייבערשטן און נישט פאר די מלאכים.
ברכת “אשר יצר” — די חכמה אין דער בריאה פון דעם מענטש
תפקיד פון ברכות — פאר וועמען זענען זיי?
Speaker 1:
די אלע ברכות איז כדי א מענטש זאל זיך דערמאנען. די ברכות איז נישט פאר׳ן אייבערשטן, נישט פאר די מלאכים. די ברכות איז פאר דיר. דער מלך טוט עניוועי זיין, דאס איז נישט די שאלה. די שאלה איז פאר דיר, דו ווייסט. און ממילא דער אחרון וואס מ׳זאגט, ווערט דער מענטש וואס זאגט נישט “אשר קדשנו במצוותיו”, אים טאקע גייט נישט אן קיין מלאכים אין זיין סובדזשעקט, ער כאפט נישט. אבער אוודאי דער מלך גייט ווייטער.
פונקט אזוי ווי ווען א מענטש זאגט… מיין נערעטיוו איז א בעסערע נערעטיוו. ניין, מיין נערעטיוו איז זייער פשוט. דער מענטש וועקט זיך אויף, דעמאלטס שיינט אריין דער אייבערשטער אין די נשמה, דאס הייסט די כח החיים, די כח הבחירה, די כוחות פון דעם מענטש, און ער באדאנקט. אויך איז נישט אמת. פונקט אזוי נישט אמת ווי דאס. און ווען דער מענטש טוט נישט די זאכן, וואס איז דער מענטש? ווען די נשמה איז נישט עכטע, איז זיין גוף עכטער. זיין גוף גייט ארום חשינה, און די גוף עמול די עסן, און אזוי ווייטער. און יעצט גייט מען אים מסביר זיין, ער גייט זיך אפגעבן מיט׳ן גוף. און ווען ער ענדיגט מאכט מען א ברכה אויפ׳ן גוף. “אשר קדשנו במצוותיו” איז אויפ׳ן גוף. יעצט גייט מען צוריק צו די מוח מיט די גוף, און רעדן דברי תורה, “עושה רבבה גבורה” און אזוי ווייטער. דא האט מען זיך אפגעגעבן מיט די גוף. און דעמאלטס אז מ׳האט זיך אפגעגעבן מיט די גוף, האבן מיר געזאגט דארט “אנטשולדיגט נשמה, כח החיים”.
מלאכים vs. נשמה — א פונדאמענטאלער חילוק
Speaker 1:
נישט נשמה, מלאך! דו ווייסט א חילוק צווישן א נשמה און א מלאך? א נשמה באלאנגט פאר דיר, א מלאך באלאנגט נישט פאר דיר. א מלאך. פארוואס זאלסטו אריינזאגן נשמה? ס׳שטייט א מלאך. פארוואס דארפסטו טוישן דעם מלאך פאר א נשמה? וואס שטערט דיר אז ס׳איז דא א מלאך? פארוואס זאלסטו זיין קעגן די מלאכים? ווייל ס׳איז דא א פערפעקט סטארי אן דעם. אבער דאס איז נישט אמת, און אין פסוק שטייט א מלאך. און דו ביסט מחויב צו עקנאלעדזשן אז ס׳איז דא א מלאך. “יושב בסתר עליון”, אוודאי. אה, זענען מיר נאכנישט אנגעקומען. א מינוט, א מינוט. מיר באדאנקען דעם אייבערשטן אויף די אלע זאכן, זענען מיר נישט באדאנקט אז מיר געבן א מכה? פונקט אזוי ווי מ׳גייט אין טוילעט זאגט מען “אה, אזא איך מחבר”. אוודאי, אוודאי איז עס א חיוב. אוודאי איז עס א חיוב. די אלע גראמער זאגן אז די צוויי גרעסטע יסודות פון אמונה איז צו וויסן אז ס׳איז דא דער אייבערשטער און אז ס׳איז דא מלאכים.
דיסקוסיע: האט מען געוואוסט פון מלאכים פריער?
Speaker 2:
וואס שטייט אין די מדרש? אוודאי איז עס א חיוב. ווער ס׳איז נישט געדענקט אז ס׳איז דא מלאכים איז כמעט א איד. וואס איז די שאלה? אבער ס׳איז זייער אינטערעסאנט אז די איינציגסטע פלאץ וואו זייט אונז האבן מיר אנגעהויבן לערנען, פון אנפאנג יסודי יסודות המאור החסידות, יא, ניין, ס׳איז נישט אמת. אזוי דער רמ״ח. לא נכון, לא נכון, צוויי פראקן, עס איז נאך שפעטער אז עס איז ענטפערן אז די מלאך באגלייט אונז, מ׳דארף עס…
Speaker 1:
האסט נישט געליינט גוט, האסט נישט געליינט גוט, האסט נישט געליינט גוט. הלכות יסודי התורה, יסודי התורה שטייט בפירוש צוויי גאנצע פראקן וואס ער האט געווען וועגן די מלאכים וואס פירן אונז.
Speaker 2:
אבער הלכות יסודי התורה איז נישט קיין סטעיטמענטס וואס ער זאגט צו זאגן, ער זאגט נישט שלום עליכם, ער זאגט נישט שלום עליכם, ער זאגט א תפילה ווען ער איז געקומען… ער באגלייט אים א גאנצע וואך, ער באגלייט אים ווען ער גייט אין בית הכסא, דעמאלטס איז די מענטש…
Speaker 1:
אודאי! ניין! דא האסטו זיך פארמאנט דא, ווייל דו האסט נישט געכאפט. דו האסט נישט געלערנט גוט הלכות יסודי התורה, האסט געמיינט אז עס שטייט נישט דארט. עס שטייט דארט א גאנצע וועגן מלאכים, דא איז דאך פרטים וויאזוי מען גייט מיט די סיי דריי תפילות, ברכות, וואס מען זאגט.
Speaker 2:
ס׳איז דא מלאכים, זיי זענען אינוויזיבל און זיי האבן זיי נאך נישט געזען ביז הלכות…
Speaker 1:
לא נכון, זיי האבן זיי יא געזען! זיי האבן זיי געזען בתורה, דארט מען רעדט וועגן נביאים און די ענין וואס איז געשען אין עולמות העליונים, דאס איז אז איך האב א רעלעישאנשיפ מיט א מלאך. פאר איך גיי אין בית הכסא דארף איך אים זאגן “התכבדו מכובדים”.
Speaker 2:
דאס איז נישט אמת, דאס איז נישט אמת. זיי האבן זיי יא געזען דארט, ס׳איז געשטאנען בפירוש, ס׳איז געשטאנען בפירוש נאך אין הלכות יסודי התורה אז די הנהגה פון דעם מענטש קומט פון די מלאכים, ס׳איז געשטאנען בפירוש. ס׳איז נישט אמת אז ער האט עס נישט געזען, ס׳איז יא געזען, ס׳איז געשטאנען געהעריג וועגן עולמות העליונים, ס׳איז געשטאנען אז ס׳פירט דעם עולם הזה.
Speaker 1:
די אלע נוסחאות התפילה דא זענען הגשמה אין א געוויסע זין, ווייל אויך דער אייבערשטער איז נישט מחויב מצד הגבוה צו ווערן א ליפט מיט זיינע הענט, דאס איז נישט די פראבלעם, פונקט אזוי, באט עס איז נישט קיין חידוש. ס׳איז נישט אמת אז מען האט יעצט דיסקאווערד אז דא זענען מלאכים, אונז האבן יעצט דיסקאווערד, אונז, מענטשן וואס האבן נישט געטראכט וואס עס שטייט פריער. שוין, גערוקט, מיר גייען ווייטער.
דיסקוסיע: קען מען קאמיוניקעיטן מיט מלאכים?
Speaker 2:
מיר עקזיסטן… לייקענען דאס אז מיר קאמיוניקעיטן מיט א מלאך איז א חידוש? יא, איך לייקן עס! עס שטייט בפירוש נאך אין הלכות יסודי התורה… מען קען נישט קאמיוניקעיטן! עס שטייט יא! מען קען נישט קאמיוניקעיטן מיט אים און ער ענטפערט צוריק. מען קען אויך מיט׳ן צדיק, מען קען אויך…
Speaker 1:
יו אר פארגעטינג, מען קען אויך קאמיוניקעיטן מיט׳ן אייבערשטן! דאס איז נישט די פוינט! אלע קאמיוניקעישאן זענען נאר מצדנו! מען קען נישט קאמיוניקעיטן מיט׳ן אייבערשטן! ס׳איז נישט געשטאנען! ס׳איז נישט געשטאנען! ס׳איז געשטאנען הלכות תפילה אז מען קען רעדן מיט׳ן אייבערשטן, ס׳איז נישט געשטאנען… ס׳איז נישט געשטאנען.
דאס איז טאקע תפילה, דאס איז פארשטיין וואס מיינט תפילה, וויאזוי ארבעט תפילה, וואס עס ארבעט פונקט אזוי צו די מלאכים ווי עס ארבעט פאר׳ן אייבערשטן, וואס איז די חילוק? עס איז אלעס א משל וויאזוי מען פארשטייט עס. אודאי יא, אודאי נישט, שמרני שמרני… אודאי יא, אודאי יא, ס׳איז דעם זעלבן זאך. פארוואס איז דאס נישט קיין פראבלעם מיט די הלכה? נישט דא קיין הלכה, דער רמב״ם זאגט אזא הלכה, דער רמב״ן האט געזאגט אזא הלכה, דער רמ״א האט נישט געזאגט אזא הלכה.
Speaker 2:
“לא לבדך תתפלל”, אה, ס׳איז דאך נישט די זעלבע זאך, ס׳איז נישט די זעלבע זאך, ס׳איז נישט די זעלבע זאך.
וויאזוי זאגט עס דער רמב״ם?
Speaker 1:
ער זאגט נישט. דער רמב״ם זאגט יא וועגן מתפלל זיין. און די נעקסטע עבודה זרה וואס איז געשטאנען איז געשטאנען וועגן מתפלל זיין צו מלאכים? ס׳איז געשטאנען וועגן דינען מלאכים. ס׳איז געשטאנען גארנישט וועגן מתפלל זיין. ס׳איז נישט געשטאנען מתפלל זיין. ווי איז געשטאנען אז דער רמב״ם האט געזאגט אז מ׳טאר נישט מתפלל זיין צו מלאכים? ס׳שטייט מפורש אין רמב״ם אז מ׳טאר נישט, מ׳היט זיך פון מתפלל זיין צו מלאכים.
Speaker 2:
“שמרינו שמרינו” איז א תפילה? מ׳בעט די מלאכים אדער מ׳בעט דעם אייבערשטן?
Speaker 1:
ס׳איז א בקשה. “שמרינו” – היט מיך. “קדושי משרתי עליון” – איך פארשטיי נישט. ווי שטייט אין רמב״ם אז מ׳טאר נישט זאגן “שלום עליכם מלאכי השרת”? ס׳שטייט אז דער רמב״ם זאגט יא.
קום, אונז דארפן ענדיגן, האלאו? ס׳איז שוין שפעט.
פשטים אין “שמרינו שמרינו”
Speaker 2:
“שמרינו שמרינו”, אפשר איז עס ווייל ס׳איז דא מזיקים אין בית הכסא, און דו דארפסט האבן די כח טוב, די משרתי עליון זאלן זיך מלחמה האלטן מיט זיי.
Speaker 1:
איך מיין אז ער האט נישט גערעדט. פשוט׳ע טייטש, פשוט׳ע טייטש “שמרינו” איז מלשון “עובר ושב על הדרך”, ווארט מיך צו. אזוי מיין איך פשוט׳ע טייטש, נישט היט מיך.
Speaker 2:
אדער ס׳איז דא כוחות מזיקים אין בית הכסא, און דו גייסט אריין מיט פארשידענע מעשיות, און דו בעטסט די קדושי משרתי עליון אז די מזיקים זאלן מנוצח זיין, די מלאכים זאלן זיין שטערקער ווי די מזיקים.
Speaker 1:
אבער דו גייסט זאגן אז מזיקים דארף מען וויסן… מזיקים ווייס איך נישט. מלאכים איז זיכער דא, און זיי זענען אלעמאל אקטיוו אין אונזערע מעשיות. מלאכים יא, מזיקים נישט. און דו נעמסט די טובה וואס דו ביסט מקבל, וועסטו אריינברענגען אין קדושה. אקעי.
Speaker 2:
רבי יצחק האט זייער ליב שיינע מלאכים. אונז האבן געלערנט ביי מלכה סעודתא, דארט איז נישט געשטאנען אז ס׳איז דא מזיקים. ס׳איז געשטאנען אז ס׳איז דא מלאכים.
Speaker 1:
אבער איך האב דיר געזאגט, “שמרינו” טייטש ווארט מיך אפ, נישט טייטש היט מיך אפ. פשוט׳ע טייטש. “שמרינו עד שאכנס ואצא”, ווארט מיך אפ. “שמרינו כשאני בבית הכסא”, פשוט׳ע טייטש, איך מיין אזוי. איך מיין אז פשוט׳ע טייטש מיינט ווארט מיך אפ. “התנו לי”, יא.
ברכת “אשר יצר” — די חכמה אין דער בריאה
Speaker 1:
עניוועיס, נאכדעם ווען ער קומט ארויס פון בית הכסא מאכט ער א ברכה, יא? וואס איז די ברכה וואס ער מאכט נאכדעם וואס ער גייט ארויס? יא? אבער ס׳איז אינטערעסאנט אז מ׳רעדט א קלייניגקייט. ס׳איז דא דא א גאנצער מענטש וואס איז דער נערעיטאר, און וואס יענער מענטש איז נישט די נשמה. סתם אינטערעסאנט, ווארפסטו אריין. ס׳איז נישט קיין סתירה, בכלל. און יעצט האב איך נאך פאר די נשמה. די נשמה ווארט אינדרויסן. און מ׳זאגט נישט אין די נשמה! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים אשר יעצא סעדה מחכמה… דער אייבערשטער האט געמאכט דעם מענטשן מיט א שיינע… די אינזשענירינג פון דער מענטשן, אזוי זאגט רבינו מנוח, אז די מענטש וואס איז א משין איז א מוראו׳דער זייט געמאכט. אה, נישט אז ער האט געגעבן פאר א מענטש חכמה.
דיסקוסיע: וואס מיינט “בחכמה”?
Speaker 1:
און אויך האט מען מינישט לערנען אז ער האט באשאפן די וועלט, אזוי ווי חכמה בורא אלמא, אזוי לויט א פלאן… דאס מיינט פשוט, מען קוקט אויף די גוף. עס זאלט א פלאנס, עס זאלט א סייכל. עס איז נישט סתם רענדאמעלי דא לעכערס, דא א לעכער פאר א ריזן, מיט א סידער. שוין ווי סתם החנא, ער זאגט, ער טייטשט אנדערש. בסייכל שבו יקד, כינע איז דער יוסף ווערשן אסעלם. אזא שייער יוסף איז אויך א געזעגענונג פאר די סייכל. ניין, ניין. לאמיר ליינען ווייל, לאמיר לערנען. ער טייטשט די אנדערע פשטש, אז דער מענטש האט א חכמה, אבער נאכטעם זאגט ער אז עס איז נישט אן אנדערע פשט. ער פרעגט אבער א קשי, אז אויב אזוי איז די גאנצע וועלט איז די חכמה. וואס עפעס איז א מענטש? ער האט נישט קיין פריילן. נאר יעצט רעדט מען פון דעם מענטש, כדי שוין עס איז א שווער. ער שטייט זיך געזאגט, ער זאגט אז דער מיינט טייטשט עס געגידן פאר א מענטש, כחמה. אבער איך צו פארשטייען, אבער איך קען קען שפערן פארוואס ער האט געטראכט אזוי. ווייל, מען האט דזשאסט אויפגעהאנגען די חכמה אויפ׳ן הענגער אינדערויסן…
Speaker 2:
לא נכן! מען האט נישט געזאבט די חכמה! מ׳האט גערעדט פון די מהלכה. יא יא יא, יא. פאר אויפ׳ן, נכבן, נכבן. יא, מען זעהסט דא אז עס איז דא דאספסט א אינטערעקצן מיט די גפניות, מיט די דיבור. מיין שולד איז צו פארגעהאנגען ביז כסף.
Speaker 1:
ניין, ס׳פשוט. וועמען קומט ארויס און זאגט מען שכוח, וואס ענטפערט אז דער געבן פאר א מענטש כאכמה? מען זעהאט זיך געווען צו רעפן דעם אייבערש, און מען זאגט אים אז ס׳פאר׳ס טאקע נישט זיך אים געגאנגען ביז כסף. אבער דיר האסט דאך געמאכט די גאנטע סיסטעם, און די סיסטעם האט דאך מיט א חכמה. עסט דאך געמאכט. פארוואס האט מיט א חכמה? ווייל אויב מען האט שאומי בזאת המכן, מען איין יחלית קבר פאר די שבחת. דאס איז בעיסיקעלע די חכמה. עס זענען דאך א חכמה. עס איז דאך געמאכט מיט א חכמה די סיסטעם, אז ס׳לאכט זיך ארבעטן.
“נקבים נקבים חלולים חלולים”
Speaker 1:
עס איז ברוך על השם רופא כל בשר ומפליא לעשות, עס איז שוי אייבערשטעט אויסגעהאלט עס איז דער וואס איז רופא כל בשר. אלויפט מיינט נישט ער היילט אויסערהייט, אלויפט מיינט ער האלט געזונט, עפעס וואס דארפן טייטשן. לכולם נקבים חלולים חלולים מיינט די אינעווייניגסטע פלאמבינג סיסטעם וואס טראגט ארויס די עפערנד, און ווייטער וועסטו עס איז אביסל מתאים. מען זעט אז דא דארטן לכמים און חלילים, אזוי ווי די לינק איז אויפגעבלאזענע זאך, עס איז דא זאכן לעכער וואס פירן דורך ליקווידס און זאכן, וואס אויב זאלן זיי זיך נאר אביסל פארקרימט אויב די סיסטעם זאל דארטן קראכן ווייל קענען מענטשן נישט לעבן. סאו די בתקותא דערמאנט נישט פאר א מענטש אז עס איז דער גרויסע כח פון די גוף. ווען מ׳דאנקט גייבערשט ארויבער דעם, דו וויסט כלל איז א ברכה אויף די גוף קען מען זאגן, אדער אויב די גוף האט אן אמער… ס׳איז א רפואה! ס׳איז עס אייסיג פון רפואה! אמת, אבער עס איז נישט באשרפט אז מען דאנקט דער אייבערשטער פאר די גרויסע תופן בתקות. ס׳איז מער איז מער פילט זיך באשלעכטן אין געגאנגען בתקות. ס׳איז מער זאגט, דו ביסט דאך אלסלטאך געמאכט מיט א וויסטערטע רפואה. ס׳איז ענט פון די התנאסל׳ס וואס הייבט זיך כח בפתח רבי ומחרבדים. ס׳איז דער טייטש. פאר דער פארנעמען זאגט מען שימי סתם! ס׳איז נישט קיין לעסן סייענס לעסן יעצט! ס׳איז מכוועך! ס׳איז העכוועך! נישט יעדע זאך! נאכדעם די ביסט פון איז געווען אין ביזקוס, און די לונג זאל אונזערס זיין, און די נירן זאלן אונזערס זיין, און די לעבער זאל אונזערס זיין. כער, די אונגארן, די רבניקה למעשה׳דיגע חלק.
די סיסטעם איז גוט געמאכט
Speaker 1:
ס׳איז גוט געמאכט, איך זאג דיר, ס׳איז גוט געמאכט, דאס איז די פוינט. ס׳איז גוט געמאכט די סיסטעם, ס׳איז זייער גוט געמאכט די סיסטעם. “כל אשר בשמים ובארץ” איז אלעס איבערגעשעפט. די גאנצע סיסטעם איז גוט געמאכט. די חכמה, די חכמה אלוקית…
ברכות השחר: סדר הברכות, חיוב הברכה, והמנהג
ברכת “אוזר ישראל בגבורה” — אנטון דעם גארטל
זאגט נישט דער רמב״ם. אקעי, שוין. דער רמב״ם, איך האב געזאגט, “בורא רפואות” מיינט אז דער אייבערשטער זאל באשאפן איינמאל די גאנצע “פלאמבינג סיסטעם”. “מפליא לעשות” מיינט אז ער מאכט אז עס זאל די גאנצע צייט ארבעטן, אז די “ליקוויד” זאל זיך טאקע א דורכדרייען, און די לונג זאל טון זיינס, און די ניר זיינס, און די לעבער זיינס. איך הער. די אנגיין, די רבון כל המעשים חלק.
ס׳איז גוט געמאכט. ס׳איז גוט געמאכט, דאס איז די פוינט. ס׳איז גוט געמאכט. דער אייבערשטער האט געמאכט די סיסטעם, ס׳איז זייער גוט געמאכט די סיסטעם. א כח ושפע, שפע אלפים ושפע. ס׳איז א גאנץ גוטע… די חכמה, א פלא. א פלאי פלאות.
אקעי, אזוי איז ער געגאנגען, ער האט זיך אנגעטון די אונטערשטע בגדים, ער האט זיך אנגעטון די הויזן. אקעי. יעצט טוט מען זיך אן… די גארטל איז די דרויסנדיגע מלבוש, אה, יעצט גייט ער שוין ארויס. אבער יעצט האט ער זיך געדרייט און אריינגעגאנגען אין בית הכסא מיט די אונטערשטע בגדים, מיט די הויזן. אקעי.
יעצט טוט ער זיך אן די גארטל. אה, ער טוט זיך אן די גארטל, מאכט ער א ברכה “אוזר ישראל בגבורה”. וואס איז שוין? א חגורה איז ער גייט א מענטש, ער גייט ארויף אויף זיין מישן. ער גייט… די חגורה איז אזוי ווי וואס? חגורה איז… אויפן גארטל לייגט ער אויף זיין גאן. “חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך”. אויף דעם לייגט ער אויף זיין שווערד. אויף די חגורה לייגט מען וואס מ׳האט, די שווערד אדער די כלי מלאכה. ס׳איז א “מעסקולען” זאך, ס׳איז א זאך וואס האט צו טון מיט ארבעט.
ער ברענגט א חסיד׳ישע טייטש, דער בני מנוחה, אז ווען מ׳גייט חגורה, גייט מען דאך אויף די הויזן, ס׳איז דאך ליידער די ערוה. איז ער גובר על כובש את יצרו, און שוין, ער איז א תורה׳דיגע.
ברכת “שעשה לי כל צרכי” — אנטון שיך
אקעי. “שלובש מנעלים מברך”… איך בין מער מבולבל ווי אים. “שלובש מנעלים מברך”, מ׳גייט צום מלך העולם “שעשה לי כל צרכי”. וואס איז די פשט? פארוואס די שיך ביסטו שוין ממש מסודר? איך מיין, א פשוט׳ע פשט, אז מיט די שיך קען מען גיין טון כל צרכי. ער גייט דאך ארויס יעצט, ער גייט אין די גאס, ער קען זיך דרייען אויף אלע מיני “פלארס”.
“כל צרכי” מיינט נישט דווקא די שיך. איך האב געזאגט אז “כל צרכי” איז די גרעסטע צורך וואס מ׳דארף האבן שיך. ס׳קען זיין “כל צרכי” אז מיט די שיך קען ער יעצט גיין שפאצירן.
די דריי ברכות פאר׳ן ארויסגיין
איך האב געזאגט אז די אלע דריי ברכות זענען א געזעגענונג פאר מ׳גייט ארויס. אין די געצעלט איז דא סחורה איבעראל אויף די “פלאר”, ס׳איז דא שמאטעס אויף די “פלאר”, און ס׳זעט אויס… און יעצט גרייט מען זיך ארויסצוגיין. קודם טוט מען זיך אן די כלי זין, די שווערד אדער די כלי מלאכה, ער איז שוין געגאנגען אין בית הכסא, ער איז שוין גרייט. מ׳טוט זיך אן די שיך, אז מ׳זאל קענען ארויסגיין אין די שניי, און די מדרש, און מ׳גייט ארויס, די לעצטע זאך איז א מלחמה מיט זיי די גוים, יעצט איך האב די טריט, ס׳איז דא די מאטיוועישאן ארויסצוגיין, איך האב כאטש מקיים געווען די סארט “שעשה לי כל צרכי”, דער אייבערשטער האט געמאכט אלעס וואס איך דארף, אז אפילו אויב מיינע פיס איז נישט אזוי געאייגנט פאר דעם און דעם וועטער, איז דא שיך.
און אזוי האט עס דער אייבערשטער געמאכט דורך מענטשן וואס האבן אויפגעטראפן די שיך, אלעס האט דער אייבערשטער געמאכט דורך מענטשן, דאס איז די פוינט. ס׳איז נישט שוין פון פרשת בראשית וועג, ווער איז געווען דער ערשטער וואס האט געמאכט די שיך, ס׳איז נישט די ידיעה, ס׳איז דא נאך די אלע ברכות׳ס וועג, און דער אייבערשטער האט געמאכט פאר אד ארויס מיט א שווערד, יעצט גייט מען ארויס פון די ארבעט, און מען גייט א וואק צו די מארק. עס איז מער ווי א ברכה עובד א השגחה, דער אייבערשטער פירט א מענטש וואס זאל גיין אין די ריכטיגע פלאץ, און יעצט, און מ׳איז אינדרויסן פאר פרנסה, קוקט מען אויף די קלעסעס פון די מענטשן וואס זענען דא.
ברכות “שלא עשני גוי”, “שלא עשני עבד”, “שלא עשני אשה”
ווער דרייט זיך אין די מארק? און א איד איז אין ארץ ישראל, עס ווערט דאך אין א גוטן פלאץ, ער איז דער איד, ער איז נישט קיין קנעכט, און ער איז דער מאן וואס דרייט זיך אין ביזנעס, און ער גייט מיט די חגורה און מיט די מנעלים.
ומברך אדם בכל יום, אזוי זאגט אייבער רבינו מנוח, ער טרעפט א גוי איבא די השם און דיין ארבעט, מען דענקט ער איז אן עבדלי צווישן זיי. איך הער, מען מאכט איר א ברכה “שלא עשני גוי”, אבער דער רב זאגט נישט אז עס האט דא א צייט פאר דעם, ער זאגט “בכל יום”. דאס איז א ברכה וואס קומט יעדן טאג, דאס קען מען באטער מאכן פריער שפעטער, און נישט קיין חילוק ווען.
ווען מען מאכט די ברכות
ער איז אינטערסאנט מען קען דא טראכטן, אז אויב א מענטש באלאנגט צו עפעס א געוויסע איליד, דאס איז די פלאץ צו דאנקען דעם אייבערשטער. “שלא עשני גוי”, אזוי איך האב געטראפן דעם דער צדיק, איך לערן דעם דער שורי רמב״ם, ולכאר דער שמוק אים עלך עולם, של סתני, תלמיד של שורי רמב״ם. ווען א מענטש פילט אז דעיס איז זיין עכט רב איבער, ווען א מענטש פילט למשל… לאמיר זאגן די עס אונז האבן היינט געמאכט גרינג ברכט, און ער זאגט שכויך באשעפער פאר מיך לייגן אין אמעריקע, וואס איז דער שטערקסטע לאנד, אדער… ווייל איך באלאנג צו א שטארקע אומן. עס איז דא געוויסע אנדערע קענען מיינע מעליות, אז איך בין נישט קיין סעקנד קלעסער איז דער… שבו עס אינער׳ן איז די עס איז די רצינ. וואס איז א גאט עס איז נישט די אריבער… אדער… א סעקונדע… אז מען זאל נישט זיין קיין לשון אילגים.
העלפן אידן, דאס איז די תכלית פון תפילה, העלפן אידן. אבער די זעלבע לשכה פון העלפן אידן האט געזאגט… דאס קען זיין, אבער דער רמב״ם האט נישט געהאט די ברכה, ווייל עס מאכט נישט קיין סענס אז איינער האט א חסרון און וויל נישט מאכן אויף דעם א ברכה. האסט א חסרון, און האבן א חסרון איז א צער, א צער ניחא מיט דעם.
“שלא עשני אשה” — די שאלה פון חסרון
אבער נאכאמאל, נייעס, איך וויל זאגן נייעס, עס איז דא א קעסט, מען האט דריי סארט מענטשן. נו, די אישה איז אויך בעסער ווי דער עבד. קען איך אלעס זאגן “שלא עשני גוי” און “שלא עשני עבד”? אמת, אן עבד קען זאגן “שלא עשני קטניה”, ער קען, באט ס׳מאכט נישט קיין סענס. אן עבד איז אן עבד, ער מאכט נישט. יא, אקעי. סתם, דער אייבערשטער האט געמאכט אן עבד, נו ברוך. אקעי, לאמיר גיין ווייטער, לאמיר גיין ווייטער.
אקעי, דער דראפט… איך מיין, עס איז אויך א מנהג. עס שטייט נישט אין רמב״ם “מברכים בכל יום שלא עשני קטניה”. א שפעטער׳דיגע מנהג, וואס די פרויען האבן מחדש געווען, איך ווייס נישט ווער. אקעי, איך דארף מיר אביסל רירן, סא לאמיר אפשר גיין אביסל שנעל.
הלכה ז: סדר הברכות — אכצן ברכות
נאכדעם, יעצט זאגט דער רמב״ם די הלכה פון די אכצן ברכות. וואלט געווען גוט, דא אכצן, איז זייער אינטערעסאנט. פונקט אזוי ווי ס׳איז דא אכצן ברכות פון שמונה עשרה, איז דא אכצן ברכות פון ברכות השחר. יא, אינקלודינג “על נטילת ידים” און “אשר יצר”.
שמונה עשרה ברכות אלו אין להן סדר, דאס הייסט נישט דו דארפסט גיין על הסדר. נאר מען מאכט יעדער איינער פון זיי על דבר שהברכה בשבילו ובשעתו, און דער רמב״ם גיבט די דוגמאות. כיצד, הרחיצה חגירה והמלבוש. דאס הייסט, ער גייט א גאנצע סדר, ער מאכט “אוזר ישראל” נאכדעם וואס מען האט זיך ארויסגעגאנגען פון בעט און מען טוט זיך אן די גארטל.
די ברכה זאגט מען בשעת מעשה
אבער יעדער איינער זאל באמערקן, דער רמב״ם זאגט דא, די ברכה זאגט מען ווען מ׳טוט די זאך, ווען מ׳טוט זיך אן די גארטל זאגט מען אזוי. ער רעדט זיך אויס, ער זאגט אויב איינער טוט זיך אן די גארטל שוין אין בעט, ער איז נאך אין בעט, ער איז במקומו, איז נישט די סדר פון דעם רמב״ם. דער רמב״ם גייט רעדן וועגן דעם, אויב ער גייט אין די בעט, ער מאכט טוט שוין אן זיין גארטל, ס׳איז נישט נאר די סדר דא וואס שטייט ער טוט אן די גארטל נאר שפעטער, ער מאכט שוין דעמאלטס “אוזר ישראל”. קענסט ער הייסט פון דעמאלטס, אדער ער וועט זאגן, ברוך “אוזר ישראל”, טוט ער עס נישט נאכאמאל.
אזוי ווי “שמע קול תרנגול” אחר כך, דעמאלטס זאגט ער “הנותן לשכוי בינה”. כאטש ער האט שוין געזאגט “שלא עשני גוי”, ער האט שוין געזאגט אלעס, ווען ער זעט די זון, איך מיין ווען ער הערט די קול תרנגול, דעמאלטס זאגט ער “הנותן לשכוי בינה”.
ברכה שלא נתחייב בה
וכל ברכה שלא נתחייב בה, האט מען נישט געזען די זאך, ער האט נישט געהערט א קול תרנגול, אדער ער האט נישט אנגעטון א גארטל, דארף מען נישט זאגן א ברכה.
זאגט קודם, דער לעצטער גמרא, למשל, לאמיר זאגן אז א מענטש שלאפט מיט פיזשאמעס, ער האט נישט קיין גארטל, ער האט נישט קיין שיך, ער האט נישט קיין זאקן, ער וועט דאך זיין חייב. איינער וואס גייט אן שיך, איינער וואס גייט אן שיך יום כיפור און תשעה באב, איינער וואס שטייט אויף פרי, איינער וואס דארף נישט גיין אין בית הכסא, זאגט דער רמב״ם גלייך, גלייך קומט ארויף א שאלה, מילא קומט אויס אז יום כיפור און תשעה באב זאגט מען נישט “שעשה לי כל צרכי”.
דיסקוסיע: יום כיפור און תשעה באב
ער זאגט נישט וועגן נישט וועגן “שעשה לי כל צרכי” אויף תשעה באב, אבער מען קען זאגן אז דארט איז מער וועגן די מצוה, ווייל עס איז נישט קיין מצוה פון רחיצה אלס דאס אליין, נאר ס׳איז א “העברת שינה”, דו זעסט, א “העברת שינה” זאגט מען יא אפילו ווען מען וואשט זיך נישט דאס פנים, געדענקסט? יא.
אז אויף יום כיפור און תשעה באב זאגט מען נישט “העברת שינה”, דאס איז אינטערסאנט. א גאנצע פלפול אין א ברכה פון אויפשטיין, און אויפשטיין שטייט מען זיך אויף יום כיפור און תשעה באב אויך. אבער דער רמב״ם וואלט נישט געזאגט אז יום כיפור גייט מען נישט “יחף” ווייל מען טוט זיך אן עפעס א שטיקל שיך, מען טוט נאר נישט קיין לעדערנע שיך, דאס וואס מען טוט יא אן איז ווייל דער עיקר גייט מען יא “יחף”. קען זיין אזוי, איך ווייס נישט.
און אויב ער איז נישט אריין אין בית הכסא זאגט דער רמב״ם, איינער וואס דארף נישט זאגן “אשר יצר”, זאגט מען נישט. נאר די אלע ברכות דארף מען נאר זאגן ווען מען איז מחויב, אזוי זאגט דער רמב״ם. דאס הייסט די ברכות זענען נאר “הנאה” ברכות.
הלכה ט: דער מנהג קעגן דעם רמב״ם
אבער דער מנהג איז, וואס איז דא א מנהג, ווייל מען איז ברב ערינו, רב אין אונזערע שטעט, מברכים ברכות אלו כולם זה אחר זה בבית הכנסת. עס קומען די מענטשן אין בית המדרש זאגן “מחדש השם”, און גייען אין עולם, און דער עולם ענטפערט אמן. צוויי זאכן, קודם מען זאגט זיי אלע אין בית הכנסת, און צווייטנס מען זאגט זיי בין ישן בין לא ישן.
אפילו ער האט נישט געהערט דעם האן, אפילו ער האט נישט אנגעטון א גארטל, זאגט דער רמב״ם “וטעות היא בידם ואין ראוי לעשות כן”. נישט ראוי אזוי צו טון. פאר וואס? גייט דער רמב״ם און זאגט, דאס איז ווייל די הלכה איז “לא יברך אדם ברכה אלא אם כן נתחייב בה”. א מענטש זאל נישט זאגן א ברכה נאר אויב ער איז געווארן מחויב, און דאס איז מען נישט געווארן מחויב, ווייל ער האט נישט אנגעטון דעם גארטל, ער האט זיך נישט אויפגעשטעלט.
די שיטה פון אנדערע ראשונים
אבער די הלכה פירן מיר נישט אזוי, היינט אין אנדערע ווערטער אז די אנדערע ראשונים טענה׳ן אז ניין, די ברכות איז בעצם אויף מנהג העולם. גראדע אין די גמרא שטייט אז עס איז שיינער צו זאגן א מסדר. וואס איז נישט ממש א ברכה אויף די זאך, ווייל דער מנהג העולם, אדער די שיטה פון אנדערע ראשונים, איז אז מ׳מאכט יא די ברכה אפילו לויט אונזער חיוב.
הגם ס׳איז דא וואס זענען מחמיר, אז א זאך ווי יום כיפור וכדומה, ווייל ס׳איז דא אונזער חיוב, ווייל ער האט נישט אנגעטון א העפסטער ווי א חגירה. אבער נעמען מיר דא אז ס׳איז געווען די זאך איז געשען, ער האט זיך אויפגעשטעלט אויף זיינע פיס און ער קען זאגן “רוקע על המים”, אבער ס׳איז נישט געשען יעצט, ס׳איז געשען א שעה צוריק.
דער רמב״ם איז מודה אז מ׳קען זאגן שפעטער
דאס איז מודה אז מ׳קען זאגן, ער איז מודה אז דעמאלט איז נישט קיין עבירה. דאס הייסט, אויב איינער איז חייב געווארן און ער מאכט עס שפעטער, נישט לכתחילה, אבער דער רמב״ם איז מודה אז מ׳מעג. דער רמב״ם איז טוען איז אויף דעם וואס מ׳מאכט א ברכה וואס מ׳איז בכלל נישט מחויב געווארן, ער האט נישט געהאט קיין חגירה וכדומה.
ער זאגט, ס׳איז צוויי זאכן: איין ראיה איז אז ס׳איז נישט ראוי צו טון על הסדר, אבער וואס מ׳זאל נישט טון זיכער נישט איז מאכן א ברכה וואס מ׳איז נישט מחויב געווארן.
הלכה למעשה
אבער די עיקר הלכה, די עיקר הלכה וואס די אחרונים פסק׳ענען איז אז מ׳מאכט יא די ברכות אפילו לויט אונזער חיוב. דאס איז די לויט די רמב״ם. אויב מ׳זאל וויסן, הלכה למעשה פירט מען זיך יא, מ׳זאל זיין אין בית הכנסת, דאס מעג מען טון אפילו לויט די רמב״ם, אבער דער מנהג איז אז מ׳זאגט עס אין בית המדרש.
אבער ס׳איז אויך דער מנהג אז מ׳מאכט עס אפילו לויט אונזער חיוב, חוץ, דער רמב״ם איז מעורר אז מ׳דערמאנט א גאנצע שם השם, און די אנדערע זאגן אז מ׳זאגט עס מיט א געוויסע, לויט די סדרי התפילות פון די… ווייל די עיקר, ווייל דעמאלט האט עס פארלוירן די זאך, ס׳איז נישט ברכות, ס׳איז תפילה. תפילה איז שוין דא, האסט דאך שוין שמונה עשרה. ס׳איז נישט קיין ברכת המצוה, ס׳פארלירט די גאנצע… אבער אזוי טוען אונז, אזוי טוען אסאך אידן, אט ליעסט.
הלכה י: ברכות התורה פאר לערנען ביינאכט
זאגט דער רמב״ם ווייטער, נאך ברכות וואס מ׳מאכט ווייטער. אונז האבן פריער געלערנט הלכות קריאת שמע, אז ווען מ׳וועקט זיך אויף לייענט מען קריאת שמע. אבער אויב א איד וויל זיך פירן אזוי ווי דוד המלך, פון אויפשטיין אינמיטן די נאכט און לערנען תורה נאך פאר קריאת שמע, ברכות התורה, דער רמב״ם האט געזאגט אז מ׳זאל מאחד זיין לילה מיט יום, רייט? דער רמב״ם האט געזאגט אז ס׳איז דא א מצוה צו לערנען בייטאג און ביינאכט.
אבער ער נוצט א גוטע צייט, ער טראכט עס אוועק איינמאל, און ער זעט אז ער שטייט אויף פאר עלות השחר, פאר זמן קריאת שמע גייט, פאר די נץ, און ער לערנט תורה שבכתב, תורה שבעל פה, נוטל ידיו תחילה, וואשט מען די הענט, אזוי ווי דו האסט פריער געזאגט, אז דו האסט א נייע וואשן די הענט. פארוואס איז עס ניי? ווייל פריער האסטו געוואשן די הענט
ברכות התורה – סדר השכמה
ברכות התורה קודם לימוד
Speaker 1: אה, ער זאגט אז ס׳איז דא א מצוה צו לערנען בייטאג און ביינאכט, אבער נישט א גאנצן טאג. ס׳איז דא א גוטע צייט. ער טראכט ער איז אויפגעשטאנען איין מאל, און ער קען זאגן ביי די איין מאל… אה, די נקודות קען ער יעצט זאגן. אבער דו מיינסט אז ער זאל עס זאגן פאר די אלע זאכן, פאר ער זאגט קריאת שמע, right? פאר די נץ?
Speaker 2: יא, יא. “יבחר בתורה שבכתב, יבחר בתורה שבעל פה”. יא. “נוטל ידיו תחילה”, וואשן די הענט, אזויווי מיר האבן פריער געזאגט. אזוי דו האסט געזאגט, א נייע וואשן די הענט. ס׳איז נישט ניי, ס׳הייסט פריער… “נוטל ידיו תחילה”, ער זאל וואשן די הענט. איך פארשטיי נישט פארוואס.
Speaker 1: ניין, ער איז אויפגעשטאנען פרי, ער האט נאכנישט געמאכט די אלע סדר אפילו. ער וויל ארייננעמען א גמרא אין זיין בעט, ער האט נאכנישט געמאכט די אלע סדר אפילו. פארוואס דארף ער מאכן נטילת ידים? פאר די ברכה? פאר די תורה? פארוואס?
Speaker 2: פאר תורה, יא.
דיון: פארוואס נטילת ידים פאר לימוד תורה?
Speaker 1: ס׳איז נישט קלאר. פריער איז געשטאנען קלאר אז מ׳קען מאכן די ברכות פאר נטילת ידים. ס׳זענען דא וואס זאגן אז אפשר ברכות התורה דארף מען יא נטילת ידים. אפשר פשוט מיינט ער צו זאגן אז אזוי איז דער סדר, אזוי זאל מען טון. אפשר איז נישט משמע אז מ׳איז מחויב צו טון אזוי. אפשר פשוט אזוי, אז ס׳מאכט סענס, וואשן די הענט. אנטון א גארטל דארף ער נאכנישט, אבער זיך וואשן די הענט זאל ער. איך ווייס נישט, ס׳איז נישט קלאר. לא ברור לי.
Speaker 2: דו פארשטייסט פארוואס ער זאל זיך וואשן די הענט? איז דאס צו טון מיט די לערנען אדער מיט די ברכה?
Speaker 1: אויף לערנען איז דא א חיוב אז מ׳טאר נישט לערנען מיט שמוציגע הענט? איז דא אזא הלכה? לאמיר זיך פרובירן צו דערמאנען. איך דארף אייביג קלערן אז איך ווייס. איך געדענק נישט אזא הלכה. אויף תפילה, אויף קריאת שמע, נישט אויף תלמוד תורה. אויף תלמוד תורה איז געשטאנען אז מ׳טאר נישט לערנען מיט שמוציגע הענט?
Speaker 2: לא ברור.
Speaker 1: “ומשה ידע”. וואס זאגט רבינו מנוח? ער זאגט נישט. לאמיר זען. איך האב נישט געזען אז ער זאגט. ער רעדט נישט וועגן דעם. ער איז נישט אין די ווערסיע. אפשר דא רעדט ער יא וועגן דעם. ער זאגט דא, ער שמועסט דא אויס וועגן די נוסח פון וואס מיר זאגן, די פסוקים פון… איין מינוט, מיר זענען נאך נישט אנגעקומען דערצו. וועלכעס איז א טעות. מען זאגט גארנישט אויף די זיך וואשענדע הענט. ניין.
Speaker 2: אה, זעסט, דרך אגב, ער ברענגט, עס איז געווען וואס האבן גע׳טענה׳ט אז מען זאגט נאר “שלא עשני גוי” ווען מען זעט א גוי טאקע. אבער דער רמב״ם איז משמע ניין, אז ער זאגט עס יעדן טאג. אינטערעסאנט.
Speaker 1: ס׳קען זיין אז די וואשן די הענט האט צוטון מיט דעם אז איינע פון די זאכן וואס מען זאגט איז “העושה ישועות”. ניין. דאס איז שוין אסאך שפעטער. איך ווייס נישט וואס איז שייך פארן וואשן די הענט.
ס׳שטייט אין די גמרא אז רב מושי ידיה והדר מצלי. אה, דער רמב״ם האט ליב צו ברענגען רב. דער רמב״ם איז א חסיד פון רב. יא, אזוי שטייט די לשון אין א גמרא. איך ווייס נישט פארוואס מען דארף אזוי טון. אפשר פשט איז נישט קלאר. ער דארף לערשט תפילה. “לא תהא תפילתך בוצינא דליסא” זאגט די גמרא, אז לערנען דארף האבן ריינקייט. ניין, איך בין נישט מסכים. ס׳מיינט אז ס׳דארף האבן קלארקייט, ס׳מיינט א גוטע ווערטער, איך ווייס וואס דאס איז. איך ווייס נישט.
ס׳קען זיין אז פשט איז ער גייט מאכן אן אייגענעם סדר. ער גייט נאכדעם דאווענען, סאו ער דארף ערשט לערנען, עפעס אין די דיטעלס פון דעם רמב״ם איז נישט קלאר.
נוסח ברכות התורה
Speaker 2: אקעי. ער זאגט אזוי, ער מאכט דריי ברכות. יא, ער וואשט זיך די הענט, ער מאכט דריי ברכות, און דעמאלטס קען ער לערנען, און אפילו קודם דעם קען ער לערנען בתורה. וואס זענען די דריי ברכות? ס׳איז אזוי: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על דברי תורה”. אויף די מצוה פון דברי תורה. אין אונזער סידור שטייט “לעסוק בדברי תורה”, ס׳איז אפשר די זעלבע זאך.
און דא קומט א תפילה: “והערב נא ה׳ אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל”, אלע אידן זאל די תורה זיין זיס. ס׳איז אינטערעסאנט, אויך “בחיים וחסד”. ניין, ס׳שטייט נישט פאר איינעם. “ובפיפיות עמך בית ישראל”, אלע אידן זאלן ליב האבן די תורה. נישט אז איך זאל זיין דער גרויסער חכם, נאר איך זאל געבן פאר די תורה א קרדום. “ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך כל בית ישראל” זאלן זיין “יודעי שמך”. ווייל די תורה, “תורה כולה שמותיו של הקב״ה” איז דאך שטייט אין זוהר הקדוש. אדער ווייל ווען מען ווייסט די תורה ווייסט מען די דרכיו של הקב״ה. “ולומדי תורתך לשמה”, מען זאל זוכה זיין צו די מדריגה פון תורה לשמה. לכאורה תורה לשמה איז די זעלבע זאך פון הערב נא. פשט, ווען ער לערנט די תורה, נישט כדי לקבל שכר, נאר ווייל עס איז אים זיס, ווייל ער פארשטייט די טובה פון די תורה אליין, ער לערנט די תורה לשמה, נישט לשם כבוד. יא, מאכט סענס.
Speaker 1: “שמע” און “יודע השם” חזר׳ט זיך פון די זעלבע שורש. יא, אבער ס׳איז נישט “יודע השם” חזר׳ט זיך, נאר “לשמה” און “לשם התורה”. ס׳איז א גרייז, אבער ס׳מיינט נישט די זעלבע. ווייס איך נישט.
Speaker 2: “ברוך אתה ה׳ נותן התורה”. נאכדעם מאכט ער א דריטע ברכה, “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”, דאס זעלבע סיום. אקעי, ער זאגט דריי ברכות אויף די תורה. זייער אינטערעסאנט. ס׳איז דאך קלאר אז נאכדעם איז דאך נישט די טעם צו זאגן “שלא עשני גוי”, ווייל ער האט שוין געזאגט “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”. איי, דאס איז אויף די תורה. איך ווייס נישט. ס׳איז מיר נישט קלאר פארוואס ס׳איז דא אזויפיל ברכות אויף די תורה. ס׳איז זייער אסאך ברכות. לפניה ולאחריה, און מ׳פרייט זיך דערמיט.
חיוב ברכות התורה בכל יום
Speaker 2: קיצור, און אזוי זאגט דער רמב״ם. זאגט דער רמב״ם נאכדעם, קודם האט ער געזאגט, זייער אינטערעסאנט, אז פשטות איז נאר דער וואס שטייט אויף פרי, ער דארף זאגן די ברכת התורה פאר׳ן דאווענען, ווייל ער גייט זיך לערנען פאר ער גייט זאגן די ברכות קריאת שמע. נאכדעם זאגט דער רמב״ם, ניין, “בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו”. און אויב אזוי, דארף ער זיך לערנען אביסל, מ׳קען נישט זאגן א ברכה אויף גארנישט. דארף ער לערנען. איך הייס נישט פארוואס. פארוואס דארף ער אזוי טון? וואס איז די חיוב בכל יום? ווייל אויב נישט גייט ער אפיציעל זאגן פון פאראויס, “היינט גיי איך נישט לערנען”? ניין, ער גייט לערנען נאכ׳ן דאווענען. ס׳איז נישט קיין פראבלעם. פשטות, וואס איז די פראבלעם פון לערנען נאכ׳ן דאווענען? איך קען זיך זאגן, איך גיי לערנען נאכ׳ן דאווענען. די אריגינעלע שטייט דאך נאר “המשכים לקרות” דארף מאכן די ברכות. פארוואס דארף מען יעדן טאג מאכן די דריי ברכות?
ס׳איז דא א נייע גדר, אזויווי די חכמים האבן געזאגט אז תפילה דארף זיין געוויסע צייטן, דארף אויך זיין תורה. ס׳איז דא א תקנה פון תורה בשעת תפילה, אזויווי נאך קריאת שמע און תפילה זאל זיין שנוי דברי תורה. דאס איז נישט נאך קריאת שמע, דאס איז נאך פאר. דער רמב״ם זאגט נישט ווען. ער זאגט ער שטייט אויף.
איך ווייס נישט. ס׳איז נישט קלאר צו מיר פארוואס מ׳זאל דארפן מאכן יעדן טאג. וואו איז די אנדערע רמב״ם וואס ער ברענגט? וואס זאגט ער נאך זאכן? דו פארשטייסט פארוואס? איך ווייס נישט פארוואס. אה, ער איז מסביר פארוואס: קודם שיקרא קריאת שמע. אבער אויב ליינט מען קריאת שמע זאגט מען דאך ביי די ברכות קריאת שמע שוין “אהבה רבה” מיט ברכת התורה. יא, יא. דער רמב״ם זאגט עס נישט אזוי קלאר, אבער אזוי סאונדט עס. אבער ער זאגט יא, קודם שיקרא קריאת שמע האט ער אנגעהויבן דארטן. פריער האט ער געזאגט אזוי, דער רמב״ם זאגט אז מ׳דארף עס יעדן טאג טון. I don’t understand. אה, מ׳האט איינמאל געזאגט מ׳דארף עס יעדן טאג טון, איז דא אפישעלי צוויי מאל ברכת התורה, ווייל יעצט איז געווען אן אנדערע ארדער. אויב ליינט ער נישט יעצט תורה, זאל ער כאטש לערנען, זאל ער יא לערנען, און איך כאפ פאר אים די ברכות. פריער האט עס געסאונדט אז ס׳איז צוויי אפשענס, נאר אין די צייט ווען דעמאלטס דארף מען. דא סאונדט עס אז מ׳דארף ביידע. איך האב נישט קיין אנונג פארוואס.
וואס לערנט מען נאך ברכות התורה
Speaker 2: אקעי. און ער זאגט, דער רמב״ם, וועלכע… מ׳דארף זאגן א שטיקל תורה נאכדעם. דער מנהג איז אז מ׳זאגט ברכת כהנים. פארוואס? ס׳איז א שיינע שטיקל תורה. ס׳איז דאך ביי די צוויי פסוקים ליינט ער “צו את בני ישראל”, דהיינו די קרבן תמיד, רייט? ס׳איז דאך עפעס וואס איז יעדן טאג. און ס׳איז דא וואס זאגן ביידע, און ס׳איז דא וואס זאגן אויך… ברכת כהנים האט מסתמא די מעלה ווייל ס׳איז סיי א תפילה און ס׳איז סיי א מצוה. זיי ווילן לערנען א מצוה פון די תורה. פאר די כהנים איז עס א מצוה. תפילה? הלכות תפילה, ברכת כהנים? ניין, אבער ס׳איז א שטיקל דברי תורה, ס׳איז א מצוה פון די תורה. די אליינס פון די מצוה פון ברכת כהנים. פארוואס איז דאס א שטיקל תורה? ס׳איז א מצוה. איך מיין צו זאגן, ס׳איז דא אסאך מצוות. ניין, אבער ס׳איז דאך אויך א תפילה. זיי האבן געוואלט זאגן “יברכך ה'”, ס׳איז א גוטע וועג צו אנהייבן דעם טאג, צו זאגן א קורצע תפילה. ס׳איז א שיינע תפילה, א תפילה וואס דער אייבערשטער האט געהייסן זאגן. ס׳איז נישט קיין תפילה, ס׳איז א ברכה. “יברכך ה׳ וישמרך”, “צו את בני ישראל”. ס׳איז דאך דא וואס ליינען אויך “צו”, ס׳איז אונז קענען אלץ די קרבנות, אבער דער רמב״ם ברענגט אויך “צו”. נישט די קרבנות, איין פרשה. ס׳איז קרבן תמיד. יא.
און ס׳איז דא וואס זאגן ביידע? “איזהו מקומן” שטייט ביידע, סיי ברכת כהנים און סיי “צו”. און ס׳איז דא אויך, נישט ס׳איז דא אויך, אפשר פארקערט, יעדער איינער… “פרק איזהו מקומן” איז א משנה און א ברייתא. ער זאגט אויך דא אביסל משניות. דאס איז לכאורה וואס מ׳זאגט אויך “איזהו מקומן” פרק… א ברייתא פון “אלו דברים שאין להם שיעור”, און נאכדעם זאגט מען “איזהו מקומן” מיט… שפעטער. יא, מ׳זאגט נישט “אלו דברים”, יא. דאס איז א משנה. אה, גוט. ס׳איז א ברייתא? אה, “אלו דברים שאין להם שיעור”. מיר זאגן “אלו דברים שאין להם שיעור”. און א ברייתא? ס׳איז דא וואס זאגן אז מ׳קען זאגן ביידע. דער רמב״ם רעדט ווייטער… איך דארף גיין מיט מיין בעיבי.
זמירות – פסוקי דזמרה
Speaker 2: סאו, אונז האבן געלערנט וועגן ברכת התורה. אונז האלטן נאך ביי די סדר. אונז האלטן נאך דא. יא. ער זאגט אז… מען זאגט ברכת התורה. נאכדעם זאגט ער, מיט מיט מיט די תורה. ושבחי חכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תהלים. ס׳זעט אויס אז ס׳איז א המשך פון דאס. פארשטייסט וואס איך זאג? אבער ער רופט עס זמירות. ער זאגט אז זמירות איז א זאך פאר זיך און ס׳איז אן א ברכה פון ברך… איך פארשטיי נישט! איך ווייס נישט! ס׳איז אלס עפעס אזוי פסוקים וואס מ׳זאגט. נאך פסוקים! לכאורה. נייערס. וועט איז הכהרה, איך ווייס נישט א ווייס. מען דעם באלדיגט מען זאגט זמירות איז מיך גענדיגט צוט געווען להבין די תורה, כולרון מעכמע דבורי תורה, יעצט אריין איינע זאך, מקור רע זמירות סיפור תהלים. אויב איינער וויל טון דעם מנהג חכמים איז עס א שיינע זאך, ער וויל נישט מזמות יחולים. דער חכמים האט נישט א בייך געווען דער וואס טוט אזוי. יא… כאבארן איינג געווען, אה, ער האט א מנהגלעס פסוקים ללמי אלא אחרים. אויסער דער תהלים דוד איז נאכט צו זאגן דעם פסוקים ללמי אלא אחרים סטאטשוואדי… ער וועט זען אז ער גייט זאגן א חלק פון די פסוקים אדער שפעטער, וועט זען אין די נוסף מחזא.
סדר תפילת היחיד — סיכום הסדר המלא
זמירות — המשך הבירור
Speaker 1:
וואס איז דאס די זמירות פון ספר תהלים? ער זאגט, פון “תהלה לדוד” ביז “כל הנשמה תהלל י-ה”. ער זאגט אז ס׳איז א שבח אויב איינער וויל טון דעם מנהג חכמים, איז עס א שיינע זאך. ער זאגט נישט אז מ׳איז מחויב. די חכמים האבן משבח געווען דער וואס טוט אזוי.
כבר נהגו, אה, מ׳האט מתקן געווען פסוקים לפניהם ולאחריהם, אויסער די “תהלה לדוד” דארף מען נאך זאגן די פסוקים לפניהם ולאחריהם, ס׳איז דאך “הודו” און… מ׳וועט זען, ער גייט זאגן א חלק פון די פסוקים, אדער שפעטער וועט מען זען אין די נוסח.
און ער זאגט, ותקנו חכמים ברכה לפני הזמירות, והיא הברכה של “ברוך שאמר”. זייער גוט. ער זאגט, מ׳זאגט די נוסח, מ׳וועט זען די נוסח התפילה. און די זעלבע זאך האבן זיי געמאכט א ברכה לאחריהם, וואס דאס איז “ישתבח”. יא? וואס ביידע רעדן וועגן זמירות, ביידע רעדן וועגן שירה נאה. די ברכות זענען אלע אויף די זמירות. זייער גוט.
ער זאגט, דאס איז גענומען געווארן, ס׳איז קלאר אז ס׳האט נישט מיט ברכת התורה און ס׳איז נישט קיין חלק פון תורה, נאר ס׳איז פסוקים פאר זיך. זיכער אז ס׳איז א זאך פאר זיך. אזוי ווי א מענטש דארף זאגן דברי תורה און ס׳איז דא א ברכת התורה, און מ׳דארף זאגן זמירות און ס׳איז דא א ברכת הזמירות. אקעי, איך הער, איך הער.
און נאכדעם איז דא… זייער גוט. און ער זאגט אזוי, ואחר כך מברך על קריאת שמע וקורא קריאת שמע. דאס הייסט, די זמירות, די פלאץ פון זיי איז פאר ברכות קריאת שמע. דאס איז די ווארט. ער זאגט, נאך פאר קריאת שמע איז דא נאך צוויי קאטעגאריעס וואס אויף זיי קומט אייגענע ברכות התורה. אזוי ווי ברכות קריאת שמע, איז דא ברכות התורה וואס מ׳זאגט פאר די פסוקים וואס מ׳ליינט, און ס׳איז דא נאך א ברכת השירות אויף די זמירות, און דערנאך קומט ברכות קריאת שמע מיט קריאת שמע. יא. זייער גוט.
מנהגים וועגן שירת היום
ס׳איז דא פלעצער וואס פירן זיך נאכדעם… איך ווייס נישט צו נאכדעם אדער פארדעם האט ער עס געזאגט. ער זאגט, יש מקומות שנהגו לומר בכל יום אחר שמברכין “ישתבח”, זאגט מען שירת היום. ס׳איז נישט פאר “ישתבח”, אין ביהמ״ד שטייט צוויי “ישתבח”. דא איז דא א רמז פון מנהגים אז מ׳זאגט עס נאך “ישתבח”. אה, ווייל “ישתבח” דאנקט מען אויף שירת דוד, שירת הים, שירת דוד. אה, קען זיין. און נאכדעם מברכין על שמע. איינער שרייבט אז דאס איז די רמז, אפשר סתם.
און ער זאגט, ס׳איז דא פלעצער וואס זאגן שירת הים… ס׳איז דא יחידים, נישט קיין פלעצער, ס׳איז דא מענטשן וואס פירן זיך צו זאגן ביידע, שירת הים און שירת האזינו. הכל כדי… דאס איז שוין מנהגים. דאס איז אלץ ענינים פון זמירות, אז שירת הים זאל זיין אין די זמירות. אמת, אבער ס׳איז נישט דעם זמירות ווייטער. די שאלה איז נאר צו מ׳זאל זאגן אויך נאר שירי דוד, צו מ׳זאל אויך זאגן שירי משה רבינו, שירי מרים הנביאה.
מאה ברכות בכל יום
יעצט האבן מיר געלערנט א באנטש פון ברכות. יעצט גייען מיר לערנען, אזויווי איך האב געזאגט אינעם אנהייב פון די שיעור, אז ס׳איז דא אויך א נאמבער וויפיל ברכות מ׳זאל זאגן יעדן טאג. יא? שטימט? איך מיין, דא זאגט ער אריין “חייב אדם לברך”. ס׳זאגט נישט אז ס׳איז אן ענין, ס׳זאגט נישט אז ס׳איז אן ענין. יא, נוסח התפילה שתקנו מקום נוסח התפילה האבן זיי מתקן געווען. אבער דו זעסט אז ס׳איז אזוי.
Speaker 2:
לאמיר זען, ס׳גייט דיר אזוי, ס׳גייט דיר אזוי פריערדיגע. די מאה ברכות אינקלודט די אלע ברכות וואס מיר האבן יעצט געלערנט, פלאס נאך אפאר וואס ער גייט אונז אויסרעכענען.
Speaker 1:
ניין, אבער איך מיין צו זאגן, די סיבה פאר די מאה ברכות קומט מיט די מעשה פון דוד המלך. און יעצט די זאכן פון די גמרא איז א דזשענעראל זאך פון צופרי ווען מ׳טוט די זאכן. ער מאכט א דיפערענשיעישאן מיט׳ן אנהייב מיט “חייב אדם לברך”. ער זאגט נישט אז “וחייב יש עוד ברכות”.
Speaker 2:
ניין, ס׳איז נישטא נאך ברכות. די מאה ברכות אינקלודט די אלע ברכות פון פריער מיט די אלע ברכות פון שמונה עשרה.
Speaker 1:
ס׳איז דאך א דין כללי אויף אלע אנדערע ברכות. ס׳איז א נאמבער. ס׳איז א נאמבער. ס׳איז נישט קיין נייע הלכה. ס׳איז א נאמבער. סתם, א חייב אדם צו מאכן הונדערט ברכות יעדן טאג. וואס הייסט יעדן טאג? נישט אין איין טאג, צווישן פיר און צוואנציג שעה.
דער חשבון פון הונדערט ברכות
וואס זענען די הונדערט ברכות? די רמ״א זאגט אזוי: אין דעם פרק האבן מיר גערעכנט דריי און צוואנציג. וועלכע דריי און צוואנציג? איך האב נישט קיין אנונג. די אכצן פון ברכות השחר. יא, נאכדעם דריי פון ברכות התורה, האלט מען ביי איינס און צוואנציג. נאכדעם נאך צוויי פון ישתבח והמבורך, איז דריי און צוואנציג. ברכות קריאת שמע האבן מיר נאך נישט גערעכנט, דאכט זיך מיר. דריי און צוואנציג אין דעם פרק.
נאכדעם איז דא זיבן ברכות פון ברכות קריאת שמע, אינדערפרי צוויי און ביינאכט צוויי, קומט אויס זיבן בסך הכל. האלטן מיר שוין ביי וויפיל? דרייסיג. איך האב ליב צו האלטן די נאמבערס, מ׳זאל קענען האלטן קאפ.
נאכדעם, אויף ציצית מאכט מען א ברכה “וציוונו להתעטף בציצית”. אויף תפילין מאכט מען א ברכה “וציוונו להניח תפילין”. האלטן מיר שוין ביי צוויי און דרייסיג.
Speaker 2:
ער זאגט אונז דא אזוי, תוך כדי רעדן וועגן די מאה ברכות, ווייל ער וויל דו זאלסט פריער קענען אויסרעכענען.
Speaker 1:
ווי? נאכ׳ן ענדיגן די גמרא, ווען מ׳טוט דאס אין סידור.
Speaker 2:
ניין, ס׳איז נישט דא. דאס איז נישט קיין ברכת השבח, דאס איז א ברכת המצוות גראדע, מען מאכט א מצוה, עס באלאנגט בעצם אין הלכות תפילין, אבער ער לייגט עס יא דא, אפשר ווייל עס איז בכל יום.
Speaker 1:
ער לייגט עס דא ווייל ער וויל רעכענען וויאזוי עס איז דא הונדערט ברכות יעדן טאג. מען פרעגט צו מען מוז יעדן טאג לייגן תפילין, דא זעסטו אז מען מוז יעדן טאג לייגן תפילין, מען דארף מאכן די ברכה, מען דארף זיכער מאכן א ברכה אויף די תפילין.
נאכדעם איז דא דריי תפילות יעדן טאג, יעדע איינס האט אכצן ברכות, קומט אויס צוזאמען מיט אלעס צוזאמען, אכצן מאל דריי איז פיר און פופציג, מיט וואס מען האט געהאט ביז יעצט צוויי און דרייסיג, קומט אויס 86.
די זיבן ברכות פון יעדע סעודה
נאכדעם, א מענטש עסט דאך צוויי סעודות א טאג, אין יעדע סעודה קומט סך הכל זיבן ברכות. איז ממילא צוויי מאל זיבן איז פערצן ברכות. און ער מאכט א חשבון וויאזוי איז דא זיבן ברכות צו יעדע סעודה: נטילת ידים, און אויפ׳ן עסן מאכט ער דאך בתחילה המוציא, און נאכדעם דריי אין די ענד, קומט אויס מ׳האלט מיר שוין ביי פיר. נאכדעם, על המים תחילה וסוף, וואס איז דאס?
Speaker 2:
ער מאכט נאך נטילת ידים?
Speaker 1:
ניין, חוץ די אוכל. טרינקט דאך יעדן טאג א מענטש וואסער אפאר מאל א טאג, אפשר איינמאל א טאג טרינקט ער.
Speaker 2:
דא שטייט דאך סעודה, ווייל א יין?
Speaker 1:
נישט קלאר, עפעס שטימט מיר נישט דא.
Speaker 2:
נאך צוויי? ער זאגט נישט דאס, ער רעדט פון א סעודה. אפשר ביי א סעודה מאכט מען נישט קיין ברכה אויף די מים? נישט בכלל ברכת המזון מאכט נישט קיין סענס. אפשר שטייט צו ביי לחם מאכט א ברכה? מים אחרונים האט א ברכה?
Speaker 1:
ניין, ער מיינט זיכער אז מען מאכט א ברכה ראשונה ואחרונה, אבער איך פארשטיי נישט פונקטליך, דאס איז אפשר עקסטער פון די סעודה, עפעס שטימט מיר נישט דא.
Speaker 2:
יא, אבער דער רמב״ם זאגט דאך אז מען זאל נישט טרינקען בשעת די סעודה, נאר אפשר צוואנציק מינוט פאר די סעודה, און דעמאלטס מאכט מען א ברכה בורא נפשות. אקעי, ממילא מאכט מען נאך צוויי ברכות. אקעי, נישט קלאר.
Speaker 1:
אזוי זאגט ער, ער שטעלט צו דארט, אדער מען וואשט זיך פארדעם אביסל.
Speaker 2:
איך ליידער וואש זיך נישט יעדן טאג.
Speaker 1:
נישט די וואשן, ער טרינקט וואסער נאכדעם. די וואסער טרינקט מען נאכדעם, זאגט ער, די הלכה איז, וואסער טרינקט מען נאכ׳ן סעודה, און מען מאכט א שהכל מיט א בורא נפשות. קומט אויס צו יעדע סעודה קומט אויס נאך צוויי ברכות. נאך א שהכל המוציא, און א שהכל המוציא. עס זענען דא זיבן ברכות, ביי פלאס 14 האלט מען שוין פינקטליך ביי 100, ווייסטע וואס איך שרייב יעדן טאג, ווער זאל קענען שרייבן יעדן טאג.
דער רבי שמעון סופר און די סאנזער רב
די היינטיגע זמנים איז, איך האב געליינט שבת, אז דער רבי שמעון סופר האט געזאגט, און דער שולי משה, ווען מ׳האט אים געשיקט א תשובה פון די סאנזער רב, האט ער געזאגט, פארצייל מיר פאר די תשובה, זאגט ער, ער האט זיך געשטעלט דאווענען ערגעץ ניין, אבער ער האט געדאווענט א צוויי שעה, און נאכדעם האט דער רב זיך אראפגעזעצט און מ׳האט געגעסן און ער האט געפראוועט יעדן טאג א טיש ביי פרישטאג, און נאכדעם איז מען אריין אין זיין צימער, און נאכדעם האט מען פארגעליינט די תשובה, ער זאגט איך קען אויך שרייבן אזא תשובה, אבער דאס נאך פראווען און שחרית פרישטאג און זיך אפגעבן מיט אידן.
די פינף עקסטערע ברכות
אקעי, עס איז קיצור סך הכל פינקטליך 100 ברכות המעכבים יעדן טאג, דער רמב״ם מאכט א חשבון, including די ברכות אויף די סעודה, ס׳איז אינטערעסאנט. יא, די ברכות. ער איז גוט. יעצט, ביז דא זאגט דער רמב״ם אז היינט זענען דא 99 ברכות אין שמונה עשרה, ס׳איז דא פיר ברכות אין ברכת המזון נישט דריי, קומט דא אויס דא פינף עקסטערע ברכות.
שבת און יום טוב — דער פראבלעם
יעצט, שבת און יום טוב איז דאך דא א פראבלעם. דאס קומט נישט ארויס, ס׳איז פון אים עקסטער סתם זאך צו וויסן, דער רמב״ם. מען זאל וויסן, מיר איז אבער א פלאס, אונז האבן עס היינט מיט א שמוץ אריבער. שבת יום טוב איז דאך דא נאר זיבן ברכות. זעלבע זאך אנדערע טעג, נישט אלעמאל מ׳איז מחויב אלע ברכות. דער רמב״ם טאקע זאגט אז א איד פעלט ברכות השחר, אויב למשל ער איז נישט געשלאפן א גאנצע נאכט, מאכט ער נישט קיין המעביר שינה און המפיל, אדער לא התירו חגורו, מאכט ער נישט קיין אוזר ישראל. עס גייט נישט אריין, זייגער. גייט, לא נכנס לבית הכסא קען ער נישט מאכן קיין אשר יצר.
מ׳דארף אים משלים זיין, מער ברכות לפירות, ער דארף עסן פרוכט צולייגן. איך מיין דאס איז עס שיין, דער רמב״ם האט א שטיקל פריער, מ׳דארף געדענקען אז דער רמב״ם האט אויך די הוצאות בלא שום ענין. סאו ער זאגט דא פריער האסטו פינף עקסטערע, סאו ווייניגער ווי דאס, ער האט געזאגט וואס מ׳דארף נעמען לחומרא, זיכער, אבער ס׳איז וויסן האסטו דא פינף עקסטערע.
נאר שבת נישט, שבת העלפט נישט, שבת זענען דא נאר זיבן ברכות. דאס איז די עיקר צייט וואס עס איז נישט דא קיין עקסטערע שבת.
Speaker 2:
אבער שבת דארף ער עסן פירות, ביזט נישט ביי א סעודה.
Speaker 1:
נישט אזוי א סאך פירות. דרך אגב, ס׳איז דא פעלט שבת א סאך, די פינף יוצרות, דריי פון די פינף יוצרות האבן מיר נישט שבת, ס׳איז נאר דא זיבן ברכות. דאס דארף מען געדענקען. ס׳העלפט נישט אזוי פיל. סאו עניוועיס, זאגט דער רמב״ם וואס טוט מען? מען עסט אביסל ירק און מאכט א ברכה, נאכדעם עסט מען אביסל פירות הייסט האדמה און עץ, סאו דאס מיינט ער. אויב ער וויל, ער וויל זיך משלים זיין צו הונדערט ברכות, קען ער מאכן ברכות. אבער ער זאל נישט מאכן קיין ברכה לבטלה. ער זאל זיך נישט גיין מאכן א ברכה אויף א זאך וואס ער האט נישט קיין תאווה צו עסן.
אבער דא פלוצלינג מוזן מיר עסן וואס מיר האלטן נישט יעדער דוקא ביים עסן, ווייל מיר מוזן עפעס אנפילן די הונדערט. א טאג וואס מיר האלטן נישט הונדערט, האלטן מיר נישט הונדערט. זעט אויס אז דער רמב״ם נעמט זייער ערנסט די הונדערט.
Speaker 2:
נכון, דערפאר זאגט ער דאס. ס׳איז פאני. נישט נאר דער רמב״ם, ס׳שטייט שוין אין די גמרא דאס. דאס איז דער רמב״ם. אבער ס׳קען זיין אז ס׳איז נישטא אויך א דין אין די יום טוב, אזוי ווי ס׳פאסט אזוי זאל זיין שבת און יום טוב. דאס איז א בירור גדול, אז ס׳קומט ביי שבת, לויט וויאזוי מיר מאכן נאכאמאל א ברכה און נאכאמאל א ברכה.
Speaker 1:
אמת, ס׳קען זיין אז ס׳איז א שבת׳דיגע זאך. דער רמב״ם זאגט אז אויף שבת, ער האט נישט סתם.
סדר תפילות — תפילת יחיד
יעצט אזוי, די סדר תפילות, און ער גייט די תפילות פון א יחיד. ביי א ציבור איז דא נאך זאכן. אבער א תפילה, וויאזוי דאוונט א איד, אזוי. ער גייט יעצט מאכן א סיכום פון אלע זאכן וואס מיר האבן געלערנט ביז יעצט, ס׳איז נישטא קיין חידושים כמעט אין די הלכות.
סדר תפילה כך היא, תפילת יחיד. בשחר משכים אדם, מברך די אלע ברכות, מיר האבן אנגעהויבן פון אלקי נשמה ביז די אלע אלע ברכות. מיר האבן אויסגערעכנט נאכדעם די אלע זמירות, מיר האבן אויסגערעכנט קורא זמירות, מיר ליינען ברוך שאמר מיט די אלע שירי דוד, מיט די אלע הללוי-ה׳ס, די פסוקי דזמרה, און שירת הים, וואס ער דערמאנט אין ברכות שלפניה ולאחריה. ער האט גראדע געזאגט אז שירת הים, ער מיינט זמירות מיינט נישט שירת הים, זמירות מיינט זמירות. אויב איינער האט א מנהג צו זאגן שירת הים, זאגט ער עס טאקע אויך.
וקורא קריאת שמע וברכות שלפניה ולאחריה, נאכדעם קומט ברכת שמע.
תפילת יחיד vs. תפילת רבים — קדושה
זאגט דער רמב״ם, דא קומט ארויס א פלאץ ווי תפילת יחיד און תפילת רבים איז נישט די זעלבע זאך, ווייל ס׳איז נישטא קיין קדושה פון די ברכה ראשונה שלפניה. זאגט דער רמב״ם, מדלג הקדושה מברכה ראשונה שלפניה, פון מ׳הייבט אן איינשפארן פון בי, און מ׳זאגט די קדושה בברכה שנייה, ביי מחיה המתים.
Speaker 2:
וואו, ער רעדט פון ברכת קריאת שמע יעצט. אין ברכת קריאת שמע, אין ברכת יוצר זאגט מען קדושה.
Speaker 1:
אה, אבער אין ברכת יוצר זאגט מען נישט די אלע ענינים פון די מלאכים, זאגט מען נישט. מ׳זאגט נאר קדוש קדוש קדוש.
סדר תפילת יחיד — סיום פרק ז׳ פון הלכות תפילה
קדושת יוצר ביחיד — מחלוקת מחבר ורמ״א
Speaker 1:
זאגט דער רמב״ם, אה, קומט דאך אויס אז א פלאץ ווי תפילת יחיד און תפילת רבים איז נישט די זעלבע זאך.
און מדלגין, מ׳זאגט נישט קיין קדושה פון די ברכה הראשונה שלפניו. זאגט דער רמב״ם, מדלגין הקדושה מברכה ראשונה שלפניו, דאס הייסט פון מ׳הייבט אן די ראש פינה פון רבים. אונז זאגן קדושה בברכה שניה, ביי מחיה מתים. אה, ער רעדט פון ברכות קריאת שמע יעצט. אין ברכות קריאת שמע, אין ברכת יוצר, זאגט מען קדושה. מ׳זאגט נישט די אלע ענינים פון די מלאכים, קדוש קדוש קדוש. זאגט דער רמב״ם אז מ׳זאגט עס נישט איבר יחיד, ווייל א יחיד זאגט נישט קיין קדושה, אזוי איז דאך די כלל. אונז פירן זיך אויך אזוי, נאר לגבי די קדושה פון שמונה עשרה. אבער דער רמב״ם זאגט אז א יחיד זאגט אויך נישט קדושה, די אופנים וחיות הקודש, די אלע שטיקלעך, קדושת יוצר. ווי ס׳קומט עס, איז דא א מחלוקת. דער מחבר פסק׳נט אזוי ווי דער שולחן ערוך, אז מ׳זאגט טאקע נישט קדושה, און דער רמ״א זאגט אז מ׳מעג זאגן קדושה אויך ביחיד.
סמיכת גאולה לתפילה — יסוד און משמעות
Speaker 1:
אבער ווען מ׳ענדיגט גאל ישראל, די צווייטע ברכה, מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפילה. דא ברענגט דער רמב״ם די מצוה, אז יעדער איינער וואס איז מתפלל זאל סומך זיין גאולה לתפילה. און ער איז מתפלל תיכף ומיד ווען ער ענדיגט די תפילה זאל ער בעטן פאר די גאולה. דא איז די ריכטיגע פלאץ צו בעטן אדער באדאנקען אויף די גאולה. גאולה איז די צווייטע ברכה. די פוינט איז נאר אז ער, אז ער, אז ער, נישט אז בעצם הלכות תפילה און הלכות קריאת שמע זענען צוויי אנדערע זאכן, נאר ס׳איז דאך אן ענין וואס מאכט די גאנצע א חלות אחת.
דיסקוסיע: וואס מיינט “גאולה” אין “גאולה לתפילה”?
Speaker 2:
אבער צו איז גאולה, צו איז דא א רמז? וואס איז גאולה? איך פארשטיי אז ס׳איז גאולה. די גמרא זאגט נישט וועגן… נאר די לשון. ניין, ס׳איז נאר א גאולה לשון. ס׳איז דא א פסוק אויף דעם. אבער עקשולי, איך ווייס נישט וואס שטייט.
Speaker 1:
אקעי, איך דארף עס ענדיגן פשוט. יא, ווייטער.
קיצור, איך ברענג נאר ארויס, גאולה לתפילה איז א חידוש, אבער מ׳דארף צאמלייגן ברכות קריאת שמע. בעצם איז עס צוויי אנדערע מצוות וואס האבן נישט קיין שייכות. יא, וואס מען קען טון אין אנדערע צייטן. מ׳קען מיט דעם עבד קען מען היינט אויך טון אנדערש. יא, יא.
די גמרא זאגט א משל, א ר׳ סלמי… אקעי, לאמיר זיך ריקן. ר׳ סלמי ברענגט א משל, א בהמה ווען ס׳איז א מלך קומט, און קומט דער מלך ארויס און ער פרעגט אים וואס דארפסטו? און ער איז שוין אוועקגעגאנגען. אוודאי, ער פרעגט אים וואס דארפסטו? און ער איז שוין אוועקגעגאנגען.
Speaker 2:
איך בין נישט מסכים מיט גאל ישראל. גאולה איז די… גאולה איז… גאל ישראל מיינט יציאת מצרים. גאולה איז די הזכרת יציאת מצרים. גאולה איז די תפילה… ווארט, וואס זאל דאס מיינען? ניין, אבער וואס, גאל איז נאך אזא ווי ווי איז גאולה אויסגעלייגט ביי די גאולות אין מצרים.
Speaker 1:
יא, די ווארט איז נאר אז מ׳קען עס אנקוקן אזוי ווי דער המשך פון שבח, מען איז מסדר שבחו של מקום, ואחר כך מתפלל. ואחר כך מתפלל, איז מ׳לייגט מען דאס אויך צו צו די תפילה, און נאכדעם קומט תפילה.
עממ… ממילא איז יעצט א גוטע צייט צו מתפלל זיין פאר די אייגענע צרכים. מתפלל מעומד כמו שאמרנו, אלעס וואס מ׳האט געלערנט. זייער גוט. ער שטעלט זיך אויף. יעצט שטעלט ער זיך אויף. זייער גוט. אה, דער רמב״ם זאגט אז ער זאל אויפשטיין שוין ביי גאל ישראל. ס׳איז משמע אז ער זאל אויפשטיין פריער, ער זאל קענען גלייך… כדי שתהא תחילת תפילה ממש.
סדר נאך שמונה עשרה — נפילת אפים ותחנונים
Speaker 1:
און ווען ער ענדיגט, זעצט ער זיך אוועק, און ער מאכט נפילת אפים ותחנונים, וואס דאס האבן מיר געלערנט פריער. דער רמב״ם רופט דאס אן השתחואה, רייט? כשישלים ישתחוה ויפול על פניו ויתחנן. דא קומט די תחינה וואס קומט מיט נפילת אפים. ווי א רושם, נאך די נפילת אפים, שטעלט מען זיך אויף, און מ׳זאגט נאכאמאל אביסל תחנונים ותחנונים ווי מ׳זאגט נאכאמאל יהי רצון, תהילה לדוד, נאכאמאל תהילה לדוד, ויסחננו כפי כוחו, און נאכאמאל בעטן כפי כוחו, וואס פעלט נאכאמאל אויס? מ׳האט זיך געבעטן שוין צוויי מאל, ויפוטר למעשה, און ער זאל גיין טון וואס ער האט צו טון. יא, גוט. ער איז נפטר, ער זאגט א גוטן, און ער גייט ווייטער, ער גייט צו דער ארבעט.
סדר תפילת מנחה
Speaker 1:
נאכדעם ביים מנחה, הייבט ער אן נאכאמאל תהילה לדוד זיצנדיג, מען האט געוויסט אז מען דארף זיצן ביי א מנחה פאר אשרי, ווייל מען פירט זיך נישט אזוי, אז מען דארף נאכאמאל מתפלל זיין תפילת המנחה, דאס איז א געכאפטע זאך. יא, אום די מספר תפילת המנחה. די ליטאים וואס גייען א ליטווישער מנין זאלן דאס קענען זען, מען זעצט זיך אוועק פאר אשרי.
נאכדעם ווען ער ענדיגט, מאכט ער ווייטער אלעס זעלבע זאך, אל תהי רשע בפני עצמך, דאס האט נאך אן ענד פון די תחנונים פון נאך די תפילה למעלה. יא, דו דארפסט זאגן תהילה לדוד, ער זאגט נאכאמאל.
סדר תפילת ערבית
Speaker 1:
מעריב זעלבע זאך, קודם זאגט ער קריאת שמע וברכותיה לפניה ולאחריה, זעלבע זאך נאכאמאל תפילה, מתפלל מעומד, כשיש לו מי שיענה אמן, ויפוטר. אה, דארף זיצן א ביסל, נפש כל חי, מען דארף זיצן נאך עמידה של שמונה עשרה ברכות. אה, נישט זאגן קיין נפילת אפים במעריב, דאס האט דער רמב״ם געזאגט.
אבער ער זעצט זיך אוועק. דער רמב״ם האט נישט געהאט דארטן קיין קדיש מיט קיין עלינו, אבער ער רעדט דא פון א יחיד, תפילת יחיד. מארגן ביי די נעקסטע פרק וועלן מיר זען יחיד און קדיש.
בהמשך נאך תפילת ערבית, הרי זה משובח. אה, דאס האט דער רמב״ם געזאגט אז יש יחידים וואס זאגן תחנון ביי מעריב, דער רמב״ם זאגט דא אז הרי זה משובח.
דיסקוסיע: השכיבנו און סמיכת גאולה לתפילה
Speaker 2:
דער רמב״ם מקשה, מהיכי תיתי דו זאגסט ביי שחרית סמיכת גאולה לתפילה, דו זאגסט נאכאמאל נאכדעם, וואס איז דער פשט? תירץ איז, סמיכת גאולה לתפילה, אבער השתא קא ברכה אחרת שצריך להסמיך לתפילה. אקיצור, די גמרא זאגט אז ההוא מינייהו אזוי ווי איך זאג, אדער וואס קען זיין אזוי ווי דו זאגסט.
אז די גאולה לתפילה מיינט די ברכה פון גואל ישראל ספעסיפיקלי, אדער עס מיינט די גאולה זעלבסט פון די ברכה? ספעסיפיקלי די ברכה אליין איז די חומרא. דער ההוא מינייהו פאוקסט אזוי אויף מיין וועג, אז גאולה לתפילה, היינט גואל ישראל מיט השכיבנו, דאס איז סמיכת גאולה לתפילה. נישט ריכטיג, סתם די גמרא זאגט אז השתא דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא, וואס מיינט כגאולה אריכתא?
Speaker 1:
דער פוינט איז, איך הער, דו זאגסט א גוטן פשט, לויט מיין וועג איז עס א גוטן פשט. איך האב געמיינט אלעמאל אז ס׳איז פסוקי דזמרה, וויל מען מיט אים. מ׳האט געלייגט נאך א ברכה. ס׳איז נאך אלץ פארט פון די ענטפער.
Speaker 2:
דו מיינסט אז די ווארט “גאולה” אין “גאולה לתפילה” מיינט וועגן די ווארט “גואל ישראל”?
Speaker 1:
ניין, ס׳מיינט די ברכה איז א קריעת ים סוף. נישט קלאר. איך הער, איך ווייס נישט. ס׳איז נישט מסתבר אויף אזא מורא׳דיגע זאך אז דו האסט אפשר א פוינט. אפשר. אבער איך האב נישט קיינמאל געטראכט אז דאס איז די פשט פון די נקודה. איך האב געמיינט אז די פשט איז, אזויווי יעדע זאך איז מלכות א הנהגה. נאכדעם אז די סידור שטייט… מ׳האט געלערנט אפאר זאכן. אויב די סידור האט שוין געמאכט די תקנות, גייט מען מיט די סידור, ס׳איז נישט קיין פראבלעם.
סיום
Speaker 1:
אקעי, עניוועיס, עד כאן, מ׳האלט שוין זייער לאנג, צוויי שעה די שיעור. עד כאן איז פרק ז׳ פון די תפילה. שיין.
✨ Transcription automatically generated by YiddishLabs, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80069#
YI אידיש ›
סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור — רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ז׳
—
הקדמה: מבנה פרק ז׳ בהלכות תפילה
הרמב״ם עובר מהלכות שמונה עשרה (פרקים א׳-ו׳) לסוגים חדשים של תפילות וברכות שחז״ל תקנו מלבד שלוש התפילות ביום.
פשט: עד כה למד הרמב״ם: (1) כיצד התפתחו הלכות תפילה; (2) מי חייב; (3) חמישה עיקרים של התפלה; (4) שמונה תנאים שהתפילה תהיה כדין. כעת באה קטגוריה חדשה: ברכות ותפילות מלבד שמונה עשרה.
חידושים:
1. סדר הרמב״ם — מבנה לפי חשיבות. הרמב״ם אינו הולך לפי הסדר הכרונולוגי של היום (מודה אני, ברכות השחר, פסוקי דזמרה, שמונה עשרה…), אלא לפי מבנה של חשיבות: תחילה קריאת שמע (דאורייתא), אחר כך שמונה עשרה (דרבנן אך עיקר תפילה), אחר כך ברכות (מדרגה חלשה יותר של תקנת חכמים). את סדר התפילה של היום הוא מביא רק מאוחר יותר בפרק, ואפילו שם, כשהוא מגיע לשמונה עשרה, הוא אומר רק “ואומר שמונה עשרה ברכות” בלי הנוסח. זה מראה שספר הרמב״ם אינו סידור/שולחן ערוך, אלא ספר הלכה עם מבנה. אבל — בהלכות קריאת שמע והלכות תפילה דווקא יוצא משהו דומה לשולחן ערוך, כי אלו שני הענינים שהתורה הכניסה בזמן.
2. מה באמת עשו חז״ל בתיקון התפילה — מחלוקת. שיטה אחת: תקנת חז״ל היא בעיקר פרויקט חסד. הם “סגרו את הגמרא” וישבו עם אנשים פשוטים — נשים, עבדים, קטנים, אנשים עם “לשון עלגים” — והעמידו להם לשון להתפלל. עצם הזכרת השם כבר קיימת, אלא שחז״ל עזרו בנוסח. ממילא אי אפשר להיות דווקא מדייק בכל מילה של נוסח התפילה כמו לימוד תורה, כי הנוסח נעשה כמו פיוט — משהו שאנשים יכולים לזכור בקלות. שיטה אחרת (ר׳ יצחק): הנוסח שהרמב״ם מביא בסידור הוא דווקא מדויק ואפשר לדייק בלשונו.
3. האם ההזכרה המתמדת של השם היא דאורייתא? תפילה עצמה היא דאורייתא (בלי שיעור — בלי זמן ספציפי, נוסח, או מספר). חז״ל הוסיפו שלושה דברים: (1) פעמים (כמה תפילות ביום); (2) נוסח; (3) זמן. השאלה היא: האם ההזכרה המתמדת של השם (בכל אירוע של היום — קימה, הליכה לשירותים, לבישת ציצית, הנחת תפילין) היא גם דאורייתא, וחז״ל רק הוסיפו נוסח? צד שכן: זה בכלל אהבת השם / זכירת מציאות השם, שזה בוודאי דאורייתא. צד שלא: שיטת הרמב״ם במצוות היא שמצוה פירושה פעולה ספציפית, לא רק רעיון. הרעיון של זכירת השם הוא דאורייתא, אבל הפעולה הספציפית של ברכות היא דרבנן. שיטת החתם סופר (הבנויה על הרמב״ן) — שבחנוכה/הלל/פורים יש חיוב דאורייתא להודות לשם, וההלל/מגילה הם רק תקנה — אינה מתאימה לדרך הרמב״ם, כי אצל הרמב״ם, כשהוא אומר מצוה, הוא מתכוון לפעולה, לא לרעיון.
4. הקבלה בין תפילה וברכות בתקנת חז״ל. בתפילה תקנו חז״ל שלושה דברים: פעמים (3 תפילות), נוסח, זמן. בברכות תקנו דברים מקבילים: (1) כמות — מאה ברכות בכל יום; (2) זמן — לא שעה ביום, אלא “עת” — כשקם, כשנכנס לבית הכסא וכו׳; (3) נוסח — נוסח הברכות. זה מראה שברכות מקבילות לתפילה — חז״ל לקחו דבר יפה וטבעי (הודיה לשם) ועשו ממנו סדר פורמלי.
5. האם יוצאים בנוסח אחר? הרמב״ם נשמע כאילו הוא סובר שהנוסח מעכב — הוא מכניס את כל הסידור בספרו. ראשונים אחרים אומרים במפורש שכן יוצאים בנוסח אחר — ראיה: הרבה ראשוני אשכנז התירו לעצמם לכתוב נוסח משלהם על ברכת המזון, ולא סברו שצריך לחפש בגמרא את הנוסח. ראיה שנוסח אינו לגמרי מעכב: הרי אפשר להתפלל “בכל לשון” — הרמב״ם עצמו אומר בקריאת שמע שכשאומרים בכל לשון צריך לעשות תרגום טוב, אבל לא בדיוק.
6. מה עיקר התקנה — חיוב או עצה טובה? שיטה אחת: חז״ל היו כמו ארגון חסד — האדם שהיה מתפלל לשון עלג מעולם לא התחייב בנוסח הספציפי. הוא יוצא תפילה במה שהוא אומר — אפילו אם הוא חושב כל לילה על צרה ספציפית. שיטה אחרת: לאחר שחז״ל עשו את התקנה, זו כבר הלכה, מצוה.
7. האם אפשר ללמוד חיובים תוכניים מהנוסח? צד אחד: אפשר לראות בנוסח כרמז למה צריך לחשוב — למשל, בלילה מזכירים מיתה, יצר הרע, חלומות רעים; בבוקר מדברים על נשמה חדשה. טענה נגדית חזקה: זה מוביל לשטויות — אנשים יאמרו “הרי כתוב כאן שצריך להתפלל על זה כל בוקר,” כשבאמת לא כתוב שום דבר כזה. למשל: “מתיר אסורים” אינו חיוב להרגיש כאילו אתה כלוא — זה פשוט לשון יפה (מפסוק) על היכולת להזיז את האיברים בבוקר. חידוש: לשון התפילות היא בעיקר התעלות פואטית של מה שאדם היה אומר באופן טבעי — לא מקור לחיובים חדשים או עיקרי אמונה.
8. נוסחאות כפולות בסידור שלנו. בסידור שלנו יש ברכות שהן בעצם נוסח שני של אותו דבר. למשל, נוסח “אתה הוא” / “לאל עולם” עם הברכה “ברוך המקדש שמך ברבים” — זה בעצם נוסח אחר של ברכות קריאת שמע, בנוי עם אותו מבנה (שתי ברכות לפניה, שתי ברכות אחריה). זה מוכיח שהיו נוסחאות שונות במחזור.
[הערה בצד: צדקה לפני התפילה] הרמב״ם לא מזכיר בהלכות תפילה שצריך לתת צדקה לפני התפילה, אבל בהלכות מתנות עניים הוא כן אומר שצריך לתת צדקה לפני התפילה.
—
הלכה א: ברכת המפיל — כשנכנס אדם למטתו לישן בלילה
דברי הרמב״ם: “כשנכנס אדם למטתו לישן בלילה, מברך ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי, ומאיר לאישון בת עין… יהי רצון מלפניך ה׳ אלקי שתשכיבני לשלום… ואל יבהלוני רעיוני וחלומות רעים והרהורים רעים, ושתהא מטתי שלמה לפניך, והאר עיני פן אישן המות… ברוך אתה ה׳ המאיר לכל העולם כולו בכבודו.”
פשט: כשאדם נכנס למיטה לישון בלילה, הוא אומר את ברכת המפיל. זה מתחיל את סדר הלילה, אחרי מעריב.
חידושים:
1. “המפיל חבלי שינה על עיני” — לשון פואטי: השם “משליך חבלים” של שינה על העיניים. מלאכים קטנים עם חבלים מורידים את “תריסי החלון” של העיניים.
2. “ומאיר לאישון בת עין” — אותו השם שמשרה שינה, גם מעיר — הוא מאיר את אישון העין (אישון העין). בטבע אנשים מתעוררים כשהשמש זורחת בעיניים — זה מתאים ללשון.
3. יצר הרע, פגעי רע, חלומות רעים, הרהורים רעים — בלילה באים סוגים שונים של צרות: (א) יצר הרע / פגעי רע — ביום הוא ראה דברים אסורים, ובלילה הם חוזרים “לבקר”; (ב) חלומות רעים — חלומות רעים; (ג) הרהורים רעים — זה לא אומר הרהורי עבירה, אלא פחדים, דאגות, מתח, OCD — כל מה שאדם היה לוקח היום לטיפול. חידוש: הברכה כוללת את כל מה שאדם יכול להזדקק לו בלילה — ניסיונות רוחניים, פחדים פיזיים/רגשיים.
4. “ושתהא מטתי שלמה לפניך” — פירושים שונים: (א) רבינו בחיי: המשך של יצר הרע — אם לאדם יש מקרה לילה, צריך להחליף את הסדינים; (ב) רבינו מנוח: “שתעבד אשתו ותלד בנים הגונים” — שאשתו תלד ילדים כשרים; (ג) חידוש: “מטתי” יכול להתכוון לאישה, כמו שרבי חנינא אמר “ביתי זו אשתי”. כשאדם הולך לישון עם אשתו, “מטתי שלמה” היא ברכה על הזיווג — שיצאו בנים שלמים. זה גם קשור לבקשת יעקב אבינו שכל הילדים יהיו בנים הגונים. זה לא אומר ממש שהמיטה הפיזית תהיה שלמה.
5. “לחיים ולשלום” — מבקשים שיקומו מהמיטה לחיים ולשלום. חידוש: המיטה “טוענת” את האדם בלילה — היא נותנת לו חיים ושלום.
6. “והאר עיני פן אישן המות” — קודם אמר שהשם מעיר באור, אבל לפעמים אדם לא קם — העין יכולה “למות”. חידוש: “אישן המות” הוא אליטרציה עם “אישון בת עין” — כשהאישון כבר מת, אין אור שעוזר. הפסוק בתהלים אומר “פן אישן מות” (בלי ה״א), אבל נוסח הברכה אומר “אישן המות” — זה אותו דבר.
7. “ברוך אתה ה׳ המאיר לכל העולם כולו” — “לכל העולם” — כשאתה הולך לישון, השם כבר מאיר במקום אחר בעולם. בלונדון כבר אור כשאצלך לילה. במקום אחר כבר אומרים “מודה אני”. זה מתאים לשאלת הגמרא לאן הולכת השמש בלילה.
—
הלכה א (המשך): קריאת שמע שעל המטה
דברי הרמב״ם: “וקורא פרשה ראשונה של קריאת שמע, ואם תרדמה נופלת עליו, קורא אפילו פסוק ראשון בלבד, או פסוק אחד של רחמים, וישן.”
פשט: אחרי ברכת המפיל קוראים את הפרשה הראשונה של קריאת שמע. אם מאוד עייף, אפילו הפסוק הראשון לבדו מספיק, או אפילו פסוק אחד של רחמים.
חידושים:
1. למה שוב קריאת שמע? הרי כבר אמרנו קריאת שמע במעריב (קריאת שמע תורנית). שתי אפשרויות: (א) זה קמיע — שמירה לשינה; (ב) אבל הרמב״ם סובר שאסור לעשות קמיעות — אז הוא חייב להבין זאת אחרת. שיטת הרמב״ם: זה לא חיוב, אלא “קורא” — דבר יפה, מנהג טוב. הוא לא עשה מזה חיוב. זה מתאים לשיטת רב האי גאון שהרמב״ם מביא.
2. “ואם נתעורר שינה” — אם הוא כבר עייף, אפילו הפסוק הראשון לבדו מספיק. זה מראה שזה לא חיוב קפדני, אלא הנהגה טובה.
3. הטעם של קריאת שמע על המטה — הצלה מיצר הרע ומחלומות רעים. זה סוג של השתדלות — כמו שאומרים לילדים “חזור על משהו” או “ספור עד שלושים” כדי שלא יתחילו לחשוב מחשבות רעות. דבר טוב הוא שאדם ילך לישון עם דברי תורה, כדי שלא יהיו מחשבות של יצר הרע או חלומות רעים.
4. הקבלה לכהן גדול ערב יום כיפור: בעצם זה מה שעושים לכל יהודי, אותו דבר שעשו לכהן גדול ערב יום כיפור — קראו לו דברים כדי להסיח את דעתו ממחשבות רעות. ההבדל הוא ששם לא נתנו לו לישון, כי המחשבות האחרונות לפני השינה חוזרות לבקר בבוקר.
5. קושיא: למה אין קריאת שמע מקבילה בקימה? כמו שבמעריב יש קריאת שמע עם ברכות, ואחר כך אומרים קריאת שמע נוספת ממש כשהולכים לישון — לכאורה היה צריך להיות מקביל בבוקר: ממש כשקמים לומר לפחות פסוק אחד, אפילו לא הולכים לבית הכנסת. לא רואים שיש דבר כזה, אבל מוצע שזה מנהג טוב.
6. הלכה למעשה — עיקר הדין. הרמ״א אומר: צריך לומר ברכת המפיל, ולקרוא את הפרשה הראשונה אם יש כוח; אם לא — רק הפסוק הראשון. זה עיקר הדין, לא הנוסח הארוך שבסידור.
7. “על מיטתי” — אין צורך לנטול ידיים קודם. “על מיטתי” פירושו ממש על המיטה. הרמ״א לא היה פוסק שצריך ליטול ידיים לפני תפילה על המטה. החידוש שצריך ליטול ידיים היה מראשונים אחרים. כשהרמ״א אומר שצריך ליטול ידיים לפני התפילה, הוא מדבר על תפילה (בבית הכנסת), לא על התפילה שבבית — כי זה עדיין חלק מהלילה.
8. נפקא מינה: כל הלכות תפילה (מקום נקי, וכו׳) לא חלות על קריאת שמע על המטה. אם האדם במיטה ואין זה מקום נקי, יש ילדים — אומרים בכל זאת. הרמ״א אומר במפורש “אפילו אשתו ישנה עמו” — מותר. זה דין הגמרא, דין הרמ״א, וגם מנהג האריז״ל.
9. תפילת הדרך וקריאת שמע שעל המטה — השוואה. הרמב״ם לא מזכיר תפילת הדרך במפורש — הוא רק עושה תפילה קצרה במקום שמונה עשרה שבה מבקשים חיים בדרך. אדם שבדרך, האם הוא לא צריך גם לומר קריאת שמע שעל המטה כשהוא חוזר? בלילה דואגים מחלומות וממיתה — אלו מחשבות ספציפיות שבאות כשהולכים לישון במיטה. אדם שנסע בדרך היו לו דאגות אחרות. אבל אם הוא הולך לישון בדרך, יש לו אותו ענין. עיקר החידוש: זה לא חיוב במובן הטכני, זה “אורח חיים” — כמו סדר היום של האדם.
—
הלכה ב-ג: ברכת “אלקי נשמה” — כשיעור משנתו
דברי הרמב״ם: “בסוף שנתו, כשיעור משנתו, מברך: אלקי, נשמה שנפחת בי טהורה היא. אתה בראתה, ואתה יצרתה, ואתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה׳ אלקי ורבון כל המעשים. ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים מתים.”
פשט: כשאדם קם בסוף שינתו, הוא עושה את הברכה. אם הוא קם באמצע הלילה ורוצה עוד לישון, עדיין לא צריך לעשות את הברכה (כסף משנה, רבינו מנוח).
חידושים:
1. נוסח הרמב״ם לא אומר “טהורה” כמו בנוסח שלנו (“אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא”). הרמב״ם מתרגם: “שהיא טהורה” — הנשמה שהיא טהורה — אתה בראת. כשאדם מתעורר זה כאילו השם נפח בו נשמה מחדש.
2. נשמה — מה זה אומר לפי הרמב״ם? הרמב״ם סובר שבספר התורה לא כתוב אפילו פעם אחת המילה “נשמה” במובן של נפש השכלית — “נשמה” פירושה כוח החיים, כוח החיות. אבל אם אומרים כמו הרמב״ן שנשמה פירושה נפש השכלית, זה מתאים הרבה יותר לברכה: כשישנים, נפש החיונית נשארת (האדם חי), אבל השכל הולך — וזה מה שחוזר בבוקר.
3. “ואתה משמרה בקרבי” — השם שומר את הנשמה, הוא מחזיק אותה אצל האדם. בזמן שחיים, הוא נותן אותה, הוא מחזיק אותה, הוא מוודא שהיא נשארת.
4. “ואתה עתיד ליטלה ממני” — מיתה נתפסת כאילו השם לוקח את הנשמה — הוא נתן את הנשמה לגוף, והוא לוקח אותה בחזרה.
5. “ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא” — אני מאמין בתחיית המתים. “לעתיד לבוא” פירושו לעתיד — יש לזה קונוטציה של נצחיות, לא רק מחר בבוקר. אפשר לתרגם “להחזירה” על כל בוקר (כל לילה הנשמה הולכת, כל בוקר היא חוזרת), אבל הפשט של “לעתיד לבוא” מצביע על תחיית המתים, לא על המחזור היומי.
6. “כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה׳ אלקי ורבון כל המעשים” — אחרי שאמרנו שהקב״ה נפח, שומר, ויקח את הנשמה — המסקנה: כל זמן שהנשמה בקרבי, יש לי דבר אחד לעשות — להודות. כי זה לא נוכל לעשות לעתיד לבוא (כמו שכתוב “לא המתים יהללו י-ה”), זו הזדמנות מיוחדת.
7. “רבון כל המעשים” — למה הכינוי הזה דווקא כאן? הנשמה היא הכוח שמאפשר את כל מעשי האדם. כשהקב״ה מחזיר את הנשמה, הוא בכך “רבון כל המעשים” האמיתי — כי בלי הנשמה האדם לא היה יכול לעשות כלום. דרך זה הקב״ה הוא רבון כל המעשים.
8. “טהורה” — קשר לתפילת המפיל. במפיל מבקשים “אל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים”. כשקמים בבוקר ויכולים לומר “טהורה היא” — פירוש שלא היו פגעים רעים בלילה. אם אדם מתעורר מלא תאוות או מלא עצבות, הוא לא יכול באמת לומר “טהורה היא”. “טהורה” פירושה רענן, עם בהירות — כמו מקור מים חיים שמטהר את האדם.
9. “המחזיר נשמות לפגרים מתים” — קשר ל״ישן המוות.” סוף הברכה מזכיר שוב את המוטיב מקודם — “והאר עיני פן אישן המות” — כי אולי המוות יכול להישאר. “תודה לבורא
, החזרת לי את הנשמה.”
10. “אלהי נשמה” אינה מאותו מחבר כמו המפיל. נוסח “אלהי נשמה” ו״המפיל” שונים מאוד בהשקפתם על שינה. ב״אלהי נשמה” האדם הוא “פגר מת” — שינה היא כמו מוות. זה שונה מהשקפת המפיל. אם זה היה אותו פייטן, הוא היה ממשיך עם אותם נושאים (אור, יצר הרע).
11. למה “אלהי נשמה” לא מתחילה ב״ברוך”? ראשונים שואלים: ברכה צריכה להתחיל ב״ברוך”. התירוץ: “אלהי נשמה” היא ברכה הסמוכה לחברתה — היא המשך של ברכת המפיל שאמרנו לפני השינה. אבל הנוסחאות שונות מאוד בתוכן, מה שמחליש את התירוץ.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “הנותן לשכוי בינה”
דברי הרמב״ם: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה.”
פשט: ברכה על שמיעת התרנגול קורא, או על יכולת האדם להבין את ההבדל בין יום ולילה.
חידושים:
1. מחלוקת מפרשים: מה פירוש “שכוי”? שתי שיטות: (א) “שכוי” פירושו התרנגול; (ב) “שכוי” פירושו הדעת/שכל של אדם — יכולת האדם להבין את ההבדל בין יום ולילה.
2. אם “שכוי” פירושו האדם: החידוש הוא: האדם תופס את האות של התרנגול, שבעל חיים אחר לא תופס. זה עצמו חידוש — שלאדם יש בינה מיוחדת להבין סימנים טבעיים.
3. סדר היום — למה נשמה לפני שמש. “אלהי נשמה” באה לפני ברכת יוצר (שמדברת על השמש): לפי סדר היום קמים לפני עלות השחר, כשעדיין אין שמש. הנשמה חוזרת לפני שהשמש זורחת. לכן מדברים תחילה על נשמה, ורק אחר כך בברכת יוצר מדברים על השמש.
4. התרנגול קורא לפני עלות. התרנגול קורא מוקדם מאוד, לפני עלות השחר — הוא יודע שעומד להיות אור. זה מתאים לסדר: תחילה נשמה (אלהי נשמה), אחר כך תרנגול (הנותן לשכוי), אחר כך אור (יוצר אור).
[דיגרסיה: תרנגול ליטאי מול תרנגול חסידי] הערה הומוריסטית: ה״תרנגול הליטאי” הוא סוף היום (הוא אומר מוסר), וה״תרנגול החסידי” הוא תחילת היום. גם בדיחה: אחד אומר “הנותן לשכוי בינה” רבע לשתים עשרה, והשני אומר לו “התרנגול שאתה מברך עליו כבר במרק.” זה בא כי הכניסו את כל הברכות לסידור ביחד, אבל לפי הרמב״ם צריך לומר אותן בזמן — כל ברכה כשהרגע מגיע.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “מלביש ערומים”
דברי הרמב״ם: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם מלביש ערומים.”
פשט: אומרים זאת כשמתלבשים, כי ישנו ערומים (או כמעט ערומים).
חידושים:
1. הקב״ה הוא ה״מלביש ערומים” הראשון. הקב״ה נפח באדם וחוה את תחושת הבושה, והוא היה הראשון שהלביש אותם (כתנות עור). מאז טבוע בטבענו שמתלבשים.
2. “אתה נפחת בי” — האם זה אדם הראשון או אני? כשאומרים “אתה נפחת בי” — האם זה אומר שהקב״ה נפח באדם הראשון (ומאז זה כך אצל כל אדם), או שזה ממש אני, כל בוקר?
3. האם הקב״ה עושה זאת עכשיו או שהוא הכניס זאת בטבע? הקב״ה עושה הכל עכשיו. כל הברכות — “המוציא לחם”, “בורא פרי הגפן” — פירושן שהקב״ה עושה זאת עכשיו. כשאדם עושה לחם, הקב״ה הוא זה שמוציא אותו. זה כל היסוד של התפילה.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “עוטר ישראל בתפארה”
דברי הרמב״ם: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם עוטר ישראל בתפארה.”
פשט: הברכה נעשית כשמניחים כיסוי ראש.
חידושים:
1. זה על הכיפה/כובע — סמל יהודי. משהו שמבדיל יהודים מגויים. טלאי צהוב (כמו בימי הביניים) אינו “עוטר ישראל בתפארה” — איזו גזירה זו? אבל שטריימל יפה, שמבדיל יהודים מגויים, זה באמת “עוטר ישראל בתפארה.”
2. המלצה מעשית: כשיהודים מוציאים שישה אלף דולר על שטריימל — זה הרי עיקר השבת — יאמרו ערב שבת כשלובשים את השטריימל “עוטר ישראל בתפארה” בכוונה. כשאנשים עומדים בחנות שטריימלים ומסתכלים במראה, שילכו למראה ויודו לקב״ה “עוטר ישראל בתפארה.” הפעם היחידה שצריך להסתכל במראה היא ב״עוטר ישראל בתפארה.”
—
הלכה ג (המשך): ברכת “פוקח עורים”
פשט: מקושרת לשפשוף העיניים — כשעדיין חשוך ומנומנם, משפשפים את העיניים כדי לראות טוב יותר.
חידוש: אנשים שלובשים משקפיים בבוקר, צריכים לומר “פוקח עורים” אז — זה ממש “פתיחת העיניים.”
—
הלכה ג (המשך): ברכת “מתיר אסורים”
דברי הרמב״ם: כשהוא יושב על המיטה, הוא מברך “מתיר אסורים.”
פשט: הוא כבר לא שוכב, הוא יושב — איבריו פתוחים, הוא יכול לזוז.
חידושים:
1. “מתיר אסורים” מתייחס ל״חבלי שינה” — השינה כביכול קשרה אותו, חיברה אותו למיטה, ועכשיו הוא משתחרר.
2. כלל חשוב: “הברכה באה על הפעולה, ולא הפעולה באה בגלל הברכה.” לא עושים פעולה כדי לברך — מברכים כי עושים פעולה. אי אפשר להיות מעביר על המצוות — כל ברכה מודגמת בפעולה.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי”
פשט: כשאדם משפשף את עיניו ומתחיל להתעורר.
חידושים:
1. האדם עדיין במיטה — הוא כבר התלבש (בגדים, כיפה), אבל הוא עדיין לא יצא מהמיטה. כל הברכות עד כאן נעשות במיטה.
2. אנשים שונים יש להם סדר שונה — יש שאומרים “המעביר שינה” לפני הלבישה. אבל הברכות אכן תוקנו עם המשכיות מסוימת, לפי מי שתיקן.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “רוקע הארץ על המים”
דברי הרמב״ם: “כשמנענע רגליו על המיטה ומניחן על הארץ” — כשהוא מניח את רגליו על הארץ, הוא מברך “רוקע הארץ על המים.”
פשט: ברכה על מעשה בראשית — הקב״ה עשה שהארץ תהיה על המים, לא שוקעים פנימה.
חידושים:
1. מה הקשר של “רוקע הארץ על המים” לקימה? הפשט הפוך — רצו לעשות סדר תפילה שבו מודים לקב״ה על הכל, וסידרו זאת לפי סדר הקימה. זה לא שצריך להיזכר להודות — זה שרוצים לעשות תפילה כללית, והתאימו אותה לסדר היום.
2. ראשונים אחרים: כתוב בראשונים אחרים שזה נעשה על “מנהגו של עולם” — הכרת תודה כללית על הבריאה, לא רק על הרגע הספציפי.
3. משל הספינה: אנשים היו על ספינות — על ספינה אפשר לשכב, אבל כשעומדים הכל מתנדנד. כשעומדים על הארץ, לא מתנדנד — זה “רוקע הארץ על המים.” יונה הנביא, כשחזר מהים, בוודאי אמר “רוקע הארץ על המים” בכוונה גדולה.
4. בלי היום השני של מעשה בראשית הכל היה מים — אדם כמו דג לעולם לא היה יכול באמת לישון.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “זוקף כפופים”
דברי הרמב״ם: כשהוא עומד, הוא מברך “זוקף כפופים.”
פשט: אדם יכול לעמוד זקוף — לא כמו נחש או דוב, אלא על שתי רגליים.
חידוש: זה בא אחרי “רוקע הארץ על המים” — תחילה מניח את הרגליים על הארץ, אחר כך עומד זקוף.
—
הלכה ד: נטילת ידיים שחרית — ברכת “על נטילת ידים”
דברי הרמב״ם: אחר כך הוא נוטל ידיו, מברך ברכת המצוות “אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידים.”
חידושים:
1. איזו מצוה זו לנטול ידיים בבוקר? “אשר קדשנו במצוותיו וצונו” — איפה הציווי? הרמב״ם מנה בהלכות תפלה “טהרת ידים” כאחד מחמשת הדברים המעכבים את התפילה. נטילת ידיים שחרית היא תנאי בתפילה — מצוה דרבנן. אולי זו תקנת עזרא.
2. כל הברכות עד כאן היו לפני נטילת ידיים — הוא עדיין לא נטל ידיים. זה מראה שברכות השחר אינן תלויות בנטילת ידיים.
—
הלכה ד (המשך): רוחץ פניו — רחיצת הפנים
דברי הרמב״ם: “רוחץ פניו ידיו ורגליו” — אחר כך הוא רוחץ את פניו.
חידושים:
1. הבדל בין נטילת ידיים ורוחץ פניו: שניהם לפני התפילה, אבל הם שני דברים נפרדים. נטילת ידיים היא טהרת ידים, ורוחץ פניו הוא תנאי נפרד בתפילה.
2. עיקר ענין רחיצת הפנים: זה לא כי זה מלוכלך — זה כי הוא מנומנם. העיקר הוא להסיר את ה״נמנום” מהעיניים. זה מעיר אותו.
—
הלכה ד (המשך): תפילה אחרי הרחיצה — “אל תרגילני לדבר מצוה / עבירה”
דברי הרמב״ם: אחרי הרחיצה עושים תפילה: “אל תרגילני לדבר עבירה, ואל תביאני לידי חטא… ותרגילני לדבר מצוה.”
פשט: קודם ביקשנו חלומות טובים (בשינה), עכשיו מבקשים מעשים טובים.
חידושים:
1. הרגלים: פעם אחת שמתרגלים, עושים שוב ושוב. הוא מבקש מהקב״ה שיהיו לו הרגלים טובים — שיעשה מצוות. הרגלים טובים מביאים יצר טוב, מידות טובות.
2. קשר להלכות תשובה: הרמב״ם בהלכות תשובה אומר שאי אפשר לבקש מהקב״ה שיכריח אותו (כי יש בחירה). תירוץ: לא מבקשים שהקב״ה יכריח אותו — מבקשים שיהיו לו הרגלים טובים, סביבה טובה, שעושה את זה קל יותר. זה דרך הטבע — אם לאדם יש הרגלים טובים, קל לו יותר; אם לא, קשה לו לעשות תשובה. זה לא סותר בחירה חופשית.
—
הלכה ה: תפילת “להיות לרחמים בעיניך ובעיני כל רואי”
דברי הרמב״ם: אדם מבקש ביום כשהוא יוצא בין אנשים, שיהיה לו חן וחסד ורחמים בעיני כל רואיו.
פשט: מבקשים שהאנשים שאיתם יש לו עסק יסתכלו עליו בעין טובה.
חידושים:
1. “בעיני כל רואי” מדויק: אדם צריך לדאוג רק לאנשים שרואים אותו, לא לאנשים בעיר אחרת שלא חושבים עליו. זה על האנשים המעשיים שאיתם הוא מסתובב.
2. רבינו יונה מצוטט: “מי שאינו נושא חן בעיני רואיו, אין לו למעשה כבוד, וטוב מותו מחייו” — אדם שאף אחד לא סובל אותו, הוא כמו “פגר רע”, זה לא חיים. צריך להיות אדם שאחרים נהנים ממנו.
3. סדר הברכות: תחילה מבקשים על התפילה והמצוות, אחר כך מדברים כבר על יציאה בין אנשים — פרנסה, הצלחה, חסד ורחמים.
4. “חסדים טובים” — לשון כפולה — יש גם חסדים שאינם טובים. זו ביטוי חסידי.
5. “גומל חסדים טובים” — הרמב״ם לא קורא “לעמו ישראל” — זה אומר ש״גומל חסדים טובים” הולך גם לגויים. לא רק אתה מבקש חיים וחסד ורחמים, אלא כולם מבקשים זאת — יהיה עולם שיש בו מספיק לכולם.
—
הלכה ו: הלכות בית הכסא — “התכבדו מכובדים קדושים”
דברי הרמב״ם: לפני שנכנסים לבית הכסא אומרים: “התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, ושמרוני שמרוני עד שאכנס ואצא כי זה דרכם של בני אדם.”
פשט: נפרדים מהמלאכים / מחשבות טובות המלוות את האדם, כי בבית הכסא לא מתאימה תורה וקדושה.
חידושים:
1. יסוד הרמ״ע מפאנו: אדם שחושב מחשבות טובות — תורה, הרהורי קדושה — המחשבות חוזרות ומלוות אותו. הוא לומד מסכת חגיגה, מסכת סוכה, וזה מלווה את האדם. ה״מכובדים” הם דברי התורה והמחשבות הטובות שהוא מחזיק באמצע החשיבה.
2. הקבלה לשינה: יש שני זמנים שהגוף עובד חזק והנשמה (כוח הבוחר, כוח האויון) אינה פעילה: (א) כששוכבים, (ב) כשנמצאים בבית הכסא. בשינה אומרים “אלקי נשמה” כשמתעוררים; בבית הכסא אומרים “התכבדו” כשנכנסים — בשני המקרים מניחים את הנשמה/הקשר הרוחני.
3. דיון גדול על מלאכים אצל הרמב״ם: טענה חזקה נגד התפיסה המוטעית הנפוצה ש״רמב״מיסטים” לא מאמינים במלאכים. הרמב״ם מאמין מאוד במלאכים. בהלכות יסודי התורה כתוב במפורש: “וכל נוסח צורות לכל בעל צורה על ידי מלאך” — כל מה שקיים בעולם בא דרך מלאכים. הרמב״ם רק מסביר שמלאך אינו דבר גשמי עם כנפיים, אלא דבר רוחני/שכלי — בדיוק כמו שהקב״ה אינו גשמי. אין סתירה שהרמב״ם מביא את נוסח “התכבדו” — יש לו דרך להבין זאת בהתאם ליסודי התורה. בדיוק כמו “אתה נפחתה בי” לא אומר שלקב״ה יש פה שנושף, כך “התכבדו” לא אומר שמלאכים עומדים פיזית ליד הדלת.
4. נגד האחרונים שאומרים שלא נוהגים לומר “התכבדו” כי אנחנו לא מחשיבים את עצמנו צדיקים שמלאכים יסתובבו אצלנו: זה לא עניין של מדרגה. כך העולם עובד — מלאכים מנהלים את האדם תמיד, זה לא תלוי במדרגות. האריז״ל אמר שכן צריך לומר זאת.
5. “שמרוני” — שני פירושים: (א) “חכו לי” — מלשון “עובר ושב על הדרך” — חכו לי עד שאצא מבית הכסא. זו לא בקשה להגנה, אלא בקשה שיחכו. (ב) “שמרו עלי” — ברמה אחרת.
6. האם זו תפילה למלאכים? הרמב״ם אוסר “עבודה” למלאכים, לא סתם דיבור איתם. כל תקשורת — בין לקב״ה, בין למלאכים — היא רק “מצדנו” (מצידנו). בדיוק כמו תפילה לקב״ה לא עובדת כך שהוא “עונה בחזרה” במובן פשוט, כך גם עם מלאכים.
7. למה צריך “לשלוח אותם” אם הם ממילא לא נכנסים? בוודאי הם לא נכנסים אפילו בלי הנוסח. אבל זה בשביל האדם — כדי שיזכור שהוא מניח את הרוחניות. בדיוק כמו שכל הברכות הן בשביל האדם, לא בשביל הקב״ה או בשביל המלאכים. אי אפשר לומר “ברוך אתה ה'” בבית הכסא — הרוחניות לא מתאימה שם.
8. שתי משפחות של מלווים: (א) מחשבות טובות, הרהורי תורה, חלומות — סוג אחד; (ב) יצר הרע ויצר טוב (מלאכים) — סוג אחר. אפשר אולי לקשר את כל הברכות ביחד.
9. כל הברכות הן בשביל האדם עצמו — לא בשביל הקב״ה ולא בשביל המלאכים — כדי שיזכור. המלך עושה את שלו בכל מקרה; השאלה היא מה האדם יודע ומבין. מי שלא אומר “אשר קדשנו במצוותיו” — לא הולכים אצלו מלאכים בחוויה הסובייקטיבית שלו, הוא לא תופס. אבל המלך ממשיך בלעדיו.
—
הלכה ו (המשך): ברכת “אשר יצר”
דברי הרמב״ם: “ברוך… אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים… רופא כל בשר ומפליא לעשות.”
פשט: מודים לקב״ה על החכמה בבריאת הגוף האנושי.
חידושים:
1. מחלוקת בפשט של “בחכמה”: (א) פשט רבינו מנוח: “בחכמה” פירושו ההנדסה של הגוף האנושי — האדם כ״מכונה” נעשה בצורה נפלאה. מסתכלים על הגוף: יש תכנית, שכל, לא סתם חורים אקראיים — חור לאף, הכל בסדר. (ב) פשט אחר: “בחכמה” פירושו שהקב״ה נתן לאדם חכמה (שכל). קושיא על הפשט השני: אם כך, כל העולם נברא בחכמה (“חכמה בורא עלמא”) — מה מיוחד באדם?
2. “נקבים נקבים חלולים חלולים”: “חלולים” פירושו מערכת ה״צנרת” הפנימית — חורים שמעבירים נוזלים ודברים. אם הם היו מתעקמים קצת, אם המערכת הייתה קורסת — אנשים לא יכלו לחיות.
3. “רופא כל בשר”: “רופא” לא אומר “הוא מרפא” (מבחוץ), אלא “הוא שומר בריא” — הוא מתחזק את המצב הבריא. זו לא ברכה על רפואה אחרי מחלה, אלא הודיה על כך שהמערכת עובדת כראוי.
4. מבנה ברכות השחר — גוף, נשמה, מלאכים: האדם מתעורר, הקב״ה מאיר בנשמה (כוח החיים, כוח הבחירה), מודים. אחר כך הולכים לטפל בגוף (בית הכסא), וכשמסיימים עושים ברכה על הגוף — “אשר י
צר”. אחר כך חוזרים למוח עם גוף — דברי תורה.
—
הלכה ז: ברכת “אוזר ישראל בגבורה” (חגירת החגורה/גרטל)
דברי הרמב״ם: כשחוגרים את החגורה, מברכים “אוזר ישראל בגבורה.”
פשט: החגורה היא הלבוש החיצוני הראשון — אחרי שכבר לבשו את הבגדים התחתונים והמכנסיים, והיו בבית הכסא, חוגרים את החגורה.
חידושים:
1. החגורה היא דבר “גברי” — על החגורה תולים את החרב או כלי העבודה. כמו שכתוב “חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך” — זה קשור לעבודה ומלחמה, ליציאה לעולם.
2. הבני מנוחה מביא פירוש חסידי: כשחוגרים את החגורה הולכים על המכנסיים, שמכסים את הערוה — זה אומר שהוא “גובר” ו״כובש את יצרו”, והוא הופך לאדם תורני. לכן “אוזר ישראל בגבורה” — גבורה על כיבוש היצר.
—
הלכה ז (המשך): ברכת “שעשה לי כל צרכי” (נעילת נעליים)
דברי הרמב״ם: כשנועלים נעליים, מברכים “שעשה לי כל צרכי.”
פשט: עם נעליים האדם ממש מסודר — יכול לצאת לרחוב, ללכת על כל סוגי “רצפות”, בשלג, במדבר.
חידושים:
1. “כל צרכי” לא בהכרח הנעליים עצמן. שני פשטים: (1) נעליים הן הצורך הגדול ביותר — בלי נעליים בכלל אי אפשר לצאת; (2) עם נעליים אפשר עכשיו ללכת לעשות את כל הצרכים.
2. סדר שלם של יציאה: שלוש הברכות (אוזר ישראל, שעשה לי כל צרכי, והמכין מצעדי גבר) הן ברכה על היציאה. בפנים יש סחורה ובגדים על הרצפה — עכשיו מתכוננים לצאת: לובשים כלי נשק (חגורה), אחר כך נעליים, ויוצאים.
3. הקב״ה עשה הכל דרך אנשים — מי שהמציא נעליים, הכל בא מהשגחה. זו לא רק ברכה על חפץ, אלא על השגחה פרטית — הקב״ה מוביל אדם לאן שהוא צריך ללכת.
—
הלכה ח: ברכות “שלא עשני גוי”, “שלא עשני עבד”, “שלא עשני אשה”
חידושים:
1. כשיוצאים לשוק, רואים את מעמדות האנשים: יהודי בארץ ישראל — הוא היהודי (לא גוי), הוא לא עבד, הוא האיש שמסתובב בעסקים.
2. רבינו מנוח אומר שמברכים את הברכות “בכל יום” — זה לא קשור לזמן ספציפי, אפשר לעשות זאת מוקדם או מאוחר יותר.
3. “שלא עשני אשה” — לרמב״ם לא הייתה הברכה “שעשני כרצונו” (שנשים אומרות היום), כי אין זה הגיוני שמישהו שיש לו חיסרון יברך על זה. חיסרון הוא צער, ועם צער “מסתפקים” (מתפשרים).
4. “שלא עשני קטנה” — לא מופיע ברמב״ם. זה מנהג מאוחר יותר שנשים חידשו.
—
הלכה ט: סדר ברכות השחר — שמונה עשרה ברכות, כל אחת בשעתה
דברי הרמב״ם: יש שמונה עשרה ברכות השחר (כולל “על נטילת ידים” ו״אשר יצר”), ואין להן סדר קבוע — אלא כל ברכה אומרים “על דבר שהברכה בשבילו ובשעתו.”
חידושים:
1. שמונה עשרה ברכות מקבילות לשמונה עשרה: בדיוק כמו ששמונה עשרה יש בה שמונה עשרה ברכות, יש גם לברכות השחר שמונה עשרה. זו הקבלה מעניינת.
2. שיטת הרמב״ם: כל ברכה אומרים בזמן שעושים את הדבר. אם חוגרים את החגורה עדיין במיטה (במקומו), אומרים “אוזר ישראל” אז — ולא אומרים זאת שוב מאוחר יותר. כך גם “הנותן לשכוי בינה” — רק כששומעים את התרנגול.
3. ברכה שלא מתחייבים בה: אם לא שמעו קול תרנגול, או לא חגרו חגורה, או לא נעלו נעליים — לא אומרים את הברכה. למשל יום כיפור ותשעה באב שלא הולכים בנעלי עור — לפי הרמב״ם לא אומרים “שעשה לי כל צרכי”.
—
הלכה י: המנהג נגד הרמב״ם — ברכות בבית הכנסת
דברי הרמב״ם: “ורב בערינו מברכים ברכות אלו כולם זה אחר זה בבית הכנסת, בין ישן בין לא ישן” — והוא פוסק “וטעות היא בידם ואין ראוי לעשות כן”, כי “לא יברך אדם ברכה אלא אם כן נתחייב בה.”
חידושים:
1. טענת הרמב״ם: שתי בעיות: (1) אומרים אותן כולן בבית הכנסת במקום בשעת מעשה; (2) אומרים אותן אפילו כשבכלל לא התחייבו (לא שמעו תרנגול, לא חגרו חגורה, וכו׳).
2. הרמב״ם מודה שאם התחייבו ואומרים זאת מאוחר יותר (לא בשעת מעשה), זה לא לכתחילה אבל מותר. הבעיה העיקרית היא לברך ברכה שבכלל לא התחייבו בה.
3. טענת הראשונים האחרים שהברכות הן על “מנהגו של עולם” — העולם נוהג כך, אנשים קמים, נועלים נעליים, וכו׳ — לכן מברכים את כל הברכות אפילו אם היחיד לא עשה זאת.
4. הלכה למעשה: אנחנו לא נוהגים כרמב״ם — אומרים את כל הברכות בבית הכנסת, אפילו כשלא התחייבנו אישית. אבל יש מחמירים בדברים מסוימים כמו יום כיפור.
5. נקודה עמוקה: אם אומרים את כל הברכות ביחד בבית הכנסת, הן מאבדות את האופי המיוחד שלהן כברכות על הנאות ספציפיות — הן הופכות יותר כמו “תפילה”. אבל תפילה כבר יש לנו שמונה עשרה, וזו לא ברכת המצוה — “זה מאבד את כל העניין.”
—
הלכה יא: נגל וואסר ומודה אני — התפתחות היסטורית
חידושים:
1. מודה אני באה הרבה יותר מאוחר. קודם היו אומרים “אלקי נשמה” מיד בקימה. מאוחר יותר בא מישהו וחידש: מודה אני אין בה שם השם, לכן מותר לאמרה לפני נטילת ידיים. כל העניין הוא “טלאי על טלאי” — עשו בעיה (צריך ליטול ידיים לפני הזכרת שם השם), פתרו את הבעיה (מודה אני בלי שם), אבל המנהג המקורי היה אחרת.
2. הרמ״א לא אומר שצריך ליטול ידיים לפני אמירת ברכות. נטילת הידיים אינה מחייבת לברכות — זה כבוד לתפילה.
—
הלכה יב: ברכות התורה — סדר השכמה
דברי הרמב״ם: אם יהודי רוצה לנהוג כדוד המלך — לקום באמצע הלילה וללמוד תורה לפני קריאת שמע — צריך לברך ברכות התורה. הוא נוטל ידיים תחילה. מברכים שלוש ברכות התורה, ולומדים קצת תורה.
פשט: הרמב״ם מתאר את סדר הקימה: נוטלים ידיים, מברכים שלוש ברכות על תורה, לומדים קצת, ורק אחר כך ממשיכים בסדר התפילה.
חידושים:
1. למה נטילת ידיים ללימוד? קושיא קשה: קודם עמד ברור שאפשר לברך בלי נטילת ידיים. למה צריך כאן ליטול ידיים? כמה אפשרויות: (א) אולי ברכות התורה ספציפית צריכות נטילת ידיים, אחרת מברכות אחרות; (ב) אולי זה לא חיוב אלא כך הסדר; (ג) אולי זה קשור ללימוד עצמו, לא לברכה. בגמרא כתוב “רב מושי ידיה והדר מצלי” — רב נטל ידיים ואחר כך התפלל, והרמב״ם אוהב להביא מנהגי רב. העניין נשאר “לא ברור”.
2. נוסח שלוש ברכות התורה: (א) “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על דברי תורה” — בסידור שלנו כתוב “לעסוק בדברי תורה”, שזה אולי אותו דבר; (ב) “והערב נא” — תפילה שתורה תהיה מתוקה “בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל”, לכל היהודים, לא רק לעצמו. “ונהיה אנחנו וצאצאינו… יודעי שמך” מתקשר לזוהר הקדוש ש״תורה כולה שמותיו של הקב״ה”, או כי דרך תורה יודעים את דרכי ה׳. “ולומדי תורתך לשמה” — תורה לשמה היא לכאורה אותו דבר כמו “והערב נא”: לומדים כי זה מתוק, לא לשם כבוד או שכר; (ג) “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה׳ נותן התורה.”
3. למה ברכות התורה “בכל יום”? הדין המקורי הוא רק “המשכים לקרות” — מי שקם מוקדם ללמוד. למה צריך זאת כל יום? שיטת הרמב״ם: בקריאת שמע כבר אומרים “אהבה רבה” שהיא סוג של ברכת התורה, אבל הרמב״ם רוצה שיברכו ברכות התורה קודם שיקרא קריאת שמע. יש רשמית שני פעמים ברכת התורה — הברכות הפורמליות ו״אהבה רבה” — אבל נשאר לא ברור למה שניהם נחוצים.
4. “שלא עשני גוי” מול “אשר בחר בנו”: אחרי שכבר אמרנו “אשר בחר בנו מכל העמים”, מה הטעם לומר “שלא עשני גוי”? “אשר בחר בנו” הוא ספציפית על תורה.
5. מה לומדים אחרי ברכות התורה? המנהג הוא לומר ברכת כהנים (“יברכך ה׳ וישמרך”). למה דווקא ברכת כהנים? כי זה גם קצת תורה (מצוה מהתורה) וגם תפילה/ברכה — דרך יפה להתחיל את היום. יש שאומרים “צו את בני ישראל” (קרבן תמיד), ויש שאומרים את שניהם. בנוסף אומרים קצת משניות — “איזהו מקומן” (פרק משנה) וברייתא של “אלו דברים שאין להם שיעור”.
—
הלכה יג: זמירות (פסוקי דזמרה)
דברי הרמב״ם: “ושבחו חכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תהלים” — החכמים שיבחו את מי שאומר זמירות מתהלים. הזמירות הן מ״תהלה לדוד” עד “כל הנשמה תהלל י-ה”. כבר נהגו — תיקנו פסוקים לפניהם ולאחריהם. ותקנו חכמים ברכה לפני הזמירות — “ברוך שאמר”, וברכה לאחריהם — “ישתבח”.
פשט: הרמב״ם קורא לזה “זמירות” וזה מנהג חכמים (דבר יפה לעשות), לא חיוב פורמלי.
חידושים:
1. זה בבירור דבר בפני עצמו, לא קשור לברכת התורה. כמו שאדם צריך לומר דברי תורה ויש ברכת התורה, כך צריך לומר זמירות ויש ברכת הזמירות — קטגוריה נפרדת.
2. מקום הזמירות בסדר התפילה: “ואחר כך מברך על קריאת שמע וקורא קריאת שמע” — הזמירות באות לפני ברכות קריאת שמע. לפני קריאת שמע יש שתי קטגוריות עם ברכות משלהן: (1) ברכות התורה על הפסוקים שקוראים, (2) ברכת השירות על הזמירות, ואחר כך באות ברכות קריאת שמע עם קריאת שמע.
3. מנהגים על שירת הים ושירת האזינו: הרמב״ם מזכיר שיש מקומות שאומרים שירת הים אחרי “ישתבח”, ויש יחידים שאומרים גם שירת הים וגם שירת האזינו. זה הכל ענייני זמירות. חידוש: הרמב״ם מניח ש״זמירות” פירושן ספציפית שירי דוד, לא שירת הים. שירת הים היא מנהג נוסף.
—
הלכה יד: מאה ברכות בכל יום
דברי הרמב״ם: “חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום.”
פשט: זו לא הלכה חדשה עם ברכות חדשות — זה מספר, דין כללי על כל הברכות שאדם מברך ממילא. “כל יום” פירושו בין 24 שעות.
חידושים:
1. חשבון מאה הברכות:
– ברכות השחר — 18 ברכות
– ברכות התורה — 3 ברכות (סה״כ 21)
– ברוך שאמר וישתבח — 2 ברכות (סה״כ 23)
– ברכות קריאת שמע — שחרית 2 לפניה + 1 לאחריה, ערבית 2 לפניה + 2 לאחריה = 7 ברכות (סה״כ 30)
– ציצית — 1 ברכה “להתעטף בציצית” (סה״כ 31)
– תפילין — 1 ברכה “להניח תפילין” (סה״כ 32)
– שלוש תפילות (שמונה עשרה) — 18 × 3 = 54 ברכות (סה״כ 86)
– שתי סעודות ביום, כל אחת עם 7 ברכות = 14 ברכות (סה״כ 100)
2. 7 הברכות של כל סעודה: נטילת ידיים, המוציא, 3 (או 4) ברכות של ברכת המזון, שהכל על מים אחרי הסעודה, בורא נפשות על המים. חידוש: שיטת הרמב״ם היא שלא לשתות במהלך הסעודה, אלא עשרים דקות לפניה או אחריה.
3. חידוש על תפילין: הרמב״ם מכניס את ברכת תפילין כאן — אף שזו ברכת המצוות ששייכת להלכות תפילין — כי הוא רוצה לחשב את מאה הברכות. מכאן רואים שצריך להניח תפילין כל יום, כי צריך לברך את הברכה כחלק ממאה.
4. הרמב״ם סובר שברכת המזון יש בה 4 ברכות (לא 3), ושמונה עשרה יש בה 19 ברכות (לא 18 כמו בחול), מה שנותן 5 ברכות נוספות מעל 100.
5. שבת ויום טוב — הבעיה: שמונה עשרה יש בה רק 7 ברכות (לא 18/19), וגם חסרות 3 מ-5 ברכות יוצרות. זה עושה חיסרון גדול במאה. עצת הרמב״ם: לאכול פירות — בורא פרי האדמה, בורא פרי העץ — כדי להשלים את מאה הברכות. אבל הוא מדגיש: לא לעשות ברכה לבטלה — לא לברך על דבר שאין תאווה לאכול אותו. הרמב״ם לוקח מאוד ברצינות את מאה הברכות — הוא דורש לחפש באופן אקטיבי דרכים להשלים. זה כבר בגמרא, לא רק חידוש הרמב״ם.
6. שאלה פתוחה: האם דין מאה ברכות חל על שבת ויום טוב כמו על חול, או אולי זה דבר שבתי נפרד — זה “בירור גדול.”
—
הלכה טו-טז: סדר תפילת היחיד — סיכום
דברי הרמב״ם: כל סדר תפילת היחיד: בשחר — ברכות השחר (מאלקי נשמה עד כל הברכות), זמירות — ברוך שאמר, שירי דוד, הללויה׳ס, פסוקי דזמרה, (שירת הים לפי מנהג), ישתבח, ברכות קריאת שמע עם קריאת שמע, שמונה עשרה.
חידוש: הרמב״ם אומר שבתפילת יחיד מדלג הקדושה מברכה ראשונה שלפניה — בברכת יוצר (ברכה ראשונה של ברכות קריאת שמע) יחיד לא אומר את הקדושה עם כל ענייני המלאכים. אומרים רק “קדוש קדוש קדוש” לבד. זה הבדל בין תפילת יחיד ותפילת ציבור.
—
הלכה יז: קדושת יוצר ביחיד, סמיכת גאולה לתפילה, סדר מנחה ומעריב
דברי הרמב״ם: לא אומרים קדושה של ברכה ראשונה שלפניה (קדושת יוצר) ביחיד. כשמסיימים גאל ישראל, מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפילה. מתפלל מעומד כמו שאמרנו. כשישלים ישתחווה ויפול על פניו ויתחנן. אחר כך עומדים ואומרים תחנונים כפי כוחו, ויפטר למעשיו. במנחה — תהילה לדוד בישיבה, אחר כך מתפלל מעומד, אחר כך תחנונים. במעריב — קריאת שמע וברכותיה, אחר כך תפילה מעומד, אבל לא נפילת אפיים. יחידים שאומרים תחנון במעריב — הרי זה משובח.
פשט: הרמב״ם מציג את כל סדר תפילת היחיד לאורך היום — שחרית, מנחה, מעריב — עם כל הפרטים של קדושה, סמיכת גאולה לתפילה, נפילת אפיים, ותחנונים.
חידושים:
1. קדושת יוצר ביחיד — מחלוקת מחבר ורמ״א. הרמב״ם אומר שיחיד לא אומר שום קדושה — לא רק הקדושה של שמונה עשרה, אלא גם לא הקדושה של ברכת יוצר (אופנים וחיות הקודש, קדוש קדוש קדוש). השולחן ערוך (מחבר) פוסק כרמב״ם שלא אומרים, והרמ״א חולק ומתיר. זה מראה מחלוקת יסודית האם לקדושת יוצר יש אותו דין כמו קדושת שמונה עשרה לגבי דבר שבקדושה.
2. סמיכת גאולה לתפילה — יסוד ומשמעות. משל ר׳ סלמי (ברכות): מלך יוצא, שואלים אותו מה אתה צריך, והוא כבר הולך — כשכבר יש את תשומת לב המלך דרך שבח (ברכות קריאת שמע), זה הרגע הטוב ביותר לבקש (תפילה). בעצם הלכות תפילה והלכות קריאת שמע הן שתי מצוות נפרדות שאין להן קשר. אבל סמיכת גאולה לתפילה עושה אותן ל״חלות אחת” — זה מחבר אותן יחד.
3. מה פירוש “גאולה” ב״גאולה לתפילה”? חקירה: האם “גאולה” פירושה ספציפית ברכת “גואל ישראל” (החתימה), או שזה פירושו תוכן הגאולה — כלומר הזכרת יציאת מצרים / קריעת ים סוף? נפקא מינה לגבי מעריב: הגמרא אומרת שהשכיבנו היא “כגאולה אריכתא דמיא” — שמחשיבים את השכיבנו כמו גאולה ארוכה. אם “גאולה” פירושה ספציפית ברכת גואל ישראל, אז השכיבנו היא תוספת שמחשיבים כחלק מגאולה. אם “גאולה” פירושה העניין, אז השכיבנו היא תקנה נפרדת שמצרפים לעניין. הנקודה נשארת פתוחה.
4. עמידה בגאל ישראל. הרמב״ם משמע שצריך כבר לעמוד (מישיבה) בגאל ישראל — לפני שמסיימים — כדי שתהיה תחילת תפילה ממש מיד כשמסיימים. זה חידוש מעשי באיך מקיימים סמיכת גאולה לת
פילה.
5. סדר מנחה — ישיבה באשרי. הרמב״ם אומר שבמנחה אומרים תהילה לדוד (אשרי) בישיבה. במניינים ליטאיים אכן יושבים לאשרי, אבל רבים לא נוהגים כך. שיטת הרמב״ם ברורה שצריך לשבת.
6. מעריב — לא נפילת אפיים, אבל יחידים שאומרים תחנון הם משובחים. זו מידת חסידות, לא חיוב.
7. תפילת יחיד מול תפילת רבים. כל הפרק מדבר על תפילת יחיד — הרמב״ם לא הזכיר שום קדיש, עלינו, כי אלו ענייני תפילת רבים. הפרק הבא יעסוק ביחיד וציבור, קדיש, וכו׳.
—
הערה כללית על סדר ברכות השחר
חידוש: כל סדר ברכות השחר הוא תפילה כללית — מודים לקב״ה על הכל בבריאה. הרמ״א אומר שמברכים כל ברכה לפי הסדר, אבל ראשונים אחרים אומרים שזה נעשה על “מנהגו של עולם.” שתי השיטות מסכימות שזה סדר שמתאים יחד — לכתחילה זה בא יחד עם סדר הקימה.
—
סיום: בזה מסתיים פרק ז׳ של הלכות תפילה וברכת כהנים.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ז׳ – ברכות אחרות
מיקום אין לימוד
דובר 1:
אנחנו לומדים הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ז׳. עד איפה למדנו? עוד פרטים של ברכת כהנים, שזה אחרי הלכות תפילה, פרק ז׳, הפרק השביעי של הלכות תפילה.
נפלא. למדנו, קודם כל בואו נזכיר ונסכים על השבח את הנדיבים החשובים של השיעור שלנו, ידידנו היקר, אוהב תורה ולומדיה, הרב רבי יואב וועצבערגער, שנדב את השיעורים, את השיעורים הראשונים, בתנאי וברצון שהציבור ילמד מזה לנדב את השיעורים הבאים. בעזרת השם, אנחנו מציעים לציבור, אנחנו עדיין לא יודעים איך לשלוח את הנדבות. נודיע לציבור איך בדיוק. כמו שזה הסדר אחרי התפילה עובר הגבאי, או באמצע ב״וברוך דוד”. אנחנו עדיין לא מחזיקים ב״וברוך דוד” בסדר התפילה, אבל רואים שהרמב״ם אומר שצריך לתת צדקה אז.
הערה: צדקה לפני התפילה
על כל פנים, זה ענין גדול. הרמב״ם הזכיר כן, בהלכות תפילה הרמב״ם לא הזכיר שצריך לתת צדקה לפני התפילה, אבל בהלכות מתנות עניים הוא אומר כן שצריך לתת צדקה לפני התפילה. כן?
דובר 2:
אוקיי, נגיע אולי לסדר התפילה. צריך למצוא את זה, ראינו את זה?
דובר 1:
צריך לבדוק.
דובר 2:
לא, אני מאמין לך לעת עתה. יהיה, אין הבדל. יהיה. מה כתוב?
דובר 1:
כן, כתוב. נו, זה כבר עלה. נותנים צדקה לפני התפילה. צריך למצוא את זה. כתוב. הזכרנו את זה?
דובר 2:
אני לא זוכר.
דובר 1:
אוקיי. אוקיי, נמצא אולי את המקור. נגיע. עדיין לא למדנו את סוף סדר התפילה. עד עכשיו למדנו רק על שמונה עשרה. סוף הפרק והפרק הבא עוסק בכל סדר התפילה ממודה אני עד הסוף. אולי איפשהו שם נראה אם הוא מביא את זה.
על כל פנים, הציבור צריך ללמוד ולהוסיף לשיעור. זה לא עובד בחינם. הכל… עכשיו נלמד כך.
הקדמה: מבנה הלכות תפילה אצל הרמב״ם
דובר 1:
אוקיי, בואו נאמר הקדמה קטנה כך. למדנו עיקר הלכות תפילה, איך הלכות תפילה התפתחו. אחר כך למדנו מי חייב, וסוג הדברים האלה. והיה פרק אחד שאמר את העיקרים, חמישה עיקרים שזה פירוש תפילה, שאנחנו מפרשים על פי רב מיללר. ואחר כך היו עוד שמונה, עוד שמונה תנאים, שחלק הם תנאים וחלק הם נדרים, שהתפילה תהיה ראויה, כמה אדם צריך להשתדל בתפילה.
עכשיו אנחנו עוברים לסוג ענין חדש, שהחכמים תקנו עוד סוגי תפילות וברכות מלבד שלוש התפילות ביום. אנחנו יודעים כבר שקיום המצווה דאורייתא הוא רק שיתפלל בכלל. החכמים אמרו שהתפילה צריכה להיות במועד מסוים במהלך היום, והם תקנו שחרית ומנחה. מאוחר יותר כלל ישראל חייבו על עצמם גם במעריב. אז אנחנו יודעים שמתפללים שלוש פעמים ביום, אבל זה כי אתה עדיין לא יודע הכל. גם במהלך היום חז״ל שזרו תפילות.
מחלוקת: מה חז״ל באמת עשו בתיקון התפילה?
אז אני רוצה להקדים כאן, לפני שממשיכים, היתה לי מחלוקת קטנה ביני לבין ר׳ יצחק. אני לא יודע מי שם לב, מי עוקב אחרי השיעור, לא תמיד אנחנו באותו עמוד, כל אחד בא מהרקע שלו… אנחנו שנינו נכדי תשובה, מה שלא אומר שאני חושב כמוהו או שהוא חושב כמוני.
ואז אמרתי כך, שהרמב״ם נתן לנו עד כה הרבה לשמוע מה פירוש נשמה, מה פירוש הקב״ה, מה הם יסודי התורה. ועד כה הכל מסתדר, פחות או יותר. אז עכשיו, כשאנחנו ממשיכים ללמוד על איך אדם צריך להזכיר את הקב״ה ואת הנשמה ואת כל הענינים האלה כל יום, צריך גם להסתכל איך הרמב״ם פוסק את הלשון. אומר ר׳ יצחק, לא, הוא מביא את הלשון בסידור.
אני חושב שזה קשור לשאלה גדולה יותר: מה החכמים עשו? החכמים שתקנו את התפילה, האם הם עסקו בדברי תורה או שהם עסקו בחסד? אני, כנכד צאנזר, ועכשיו יש כאן יצחק צאנזר, אומר שאפשר לומר כך, אפשר לומר שהם היו בעלי חסד כאלה. הם סגרו את הגמרא, את החומש, הכל, וישבו עם הנשים והעבדים והקטנים, אנשים שיש להם לשונות עלגות, מי שלמד עד עכשיו, שאנשים התפללו טוב מאוד, אלא שהם לא דיברו בשפה נורמלית, זה היה אידיש קצוץ, אנגלית, לא ברור. הם עשו חסד והם הכינו לאנשים שפה. והחסד הם המשיכו לעשות, כי אנשים היו מתפללים. ואני רוצה לומר לך, יש עוד שאלה עם רבי יצחק. העצם ענין, אז דיברנו עכשיו שיש כאן למדנו שכמה פעמים ביום יש תפילות, כמו שרואים את השמש, מניחים תפילין, לובשים ציצית, הולכים לישון, כמה אירועים של היום, או אירועים טבעיים שלהם, או אירועים שהאדם עושה מעשים, יש תפילות. ונוסח התפילות הוא דרבנן, כך אומר הרמב״ם. התפילה עצמה, לכאורה, היא כמו עצם התפילה, שאדם מזכיר אפילו את הקב״ה, כמו שהרמב״ם אומר מאוחר יותר שכשאדם מתעורר הוא אומר “אה, תודה לבורא”, לא היתה שפה לזה. אבל עם חז״ל, על זה תוקן שפה, כדי שלא יאמרו זאת בלשון עלגה. אז כל הענין הוא ענין של חסד, לעזור לאנשים. ממילא אין שהלשון, יכול להיות לו רזולוציה, הלשון הוא מה שאנשים יכולים לזכור בקלות, זה ענין כמו פיוט, ולא בהכרח מדייקים בכל מילה שצריך ללמוד ממנו משהו. אז זה תלוי במחלוקת, כן?
דובר 2:
כן.
סדר הרמב״ם: מבנה או כרונולוגיה
דובר 1:
בוא אגיד קצת מה תפסתי עכשיו לגבי הדבר, לגבי הנקודה. כי ראינו, הרמב״ם מתחיל “כשתקנו חכמים דברי תפלות אלו”, כלומר התפילות, הוא צריך כבר להביא “דברי תפלות”, כי נוסח התפילה… הוא צריך כבר להביא את הנוסח. כי נוסח התפילה, לכאורה, פשט פשוט, נוסח התפילה הוא דבר ארוך יותר. הרמב״ם הולך בסופו של דבר להביא את כל הנוסח של שמונה עשרה. הברכות הקצרות הן כל מה שהוא מביא כבר כאן מיד, כי הסדר של הרמב״ם בסוף הוא לא ממש סדר שאפשר להשתמש בו להתפלל, זה יותר הנוסחאות הארוכות. אבל מי שיודע את הסדר צריך גם לזכור מה הסדר של התפילה.
ואני רוצה לומר לך עוד סיבה, גם מאוד פרקטית. הוא אומר כאן את הסדר איך אומרים את זה בבוקר, כן? הוא הולך החוצה, כשמסיימים, עומדים, זה לפי סדר היום. הרמב״ם כן, הוא הולך לפי הסדר, הוא גם הולך בסוף הפרק לומר את כל סדר התפילה עם פסוקי דזמרה והכל. אבל כשהוא מגיע לשמונה עשרה הוא לא אומר את הנוסח, הוא אומר לך “ואומר שמונה עשרה ברכות”, אתה צריך לחפש במקום אחר לדעת את הנוסח. אז זה לא ממש מוצג פרקטית שאפשר להשתמש בו.
אני רוצה אבל לומר עוד משהו. הסדר של הרמב״ם בדרך כלל הוא לא שהוא מלווה אותך הוא כמו לוח שלך, הוא מלווה אותך ביום. אבל בהלכות קריאת שמע והלכות תפילה, אלה שני הזמנים ביום שהתורה הכניסה אותנו לתוך זמן. כל שאר הדברים אין להם זמנים, למשל הלכות יסודי התורה אין להם זמן. יש ימים שאדם לא חשב על הקב״ה, הוא לא עבד, אבל יש ימים שהוא היה ממש כל הזמן עוסק ביסודי התורה. קריאת שמע ותפילה כופים אותנו לתוך זמן.
אז ממילא, כאן אפילו הרמב״ם שלא עושה שולחן ערוך, כאן בא שולחן ערוך, כי זה סדר התפילה, שמחשבים לנו במצב מאוד מוגבל. כי הסדר שלנו היה מתחיל, ספר הלכה הוא ספר הלכה, אורח חיים. הסדר שלנו היה מתחיל, יאמר מודה, מה שלא יהיה, הברכה הראשונה, ואחר כך השנייה, ואחר כך שמונה עשרה. הרמב״ם הולך להיפך, הרמב״ם הולך קודם, הוא הולך במבנה. אפילו בתפילה הוא בעצם הולך עם עיקר ההלכות, הוא הולך עם המבנה של התפילה. יש מה שנוגע להלכות קריאת שמע, שזה מצווה דאורייתא, מצווה מדרבנן, או קצת מדאורייתא קצת מדרבנן. יש תפילה דרבנן, שפירושה שמונה עשרה. אחר כך יש עוד ברכות שהן אפילו לא באותה רמה, כן, זה לכאורה רמה חלשה יותר בתקנת חכמים אפילו מ, אני לא אומר עכשיו אם זה קצת דומה, אבל בעצם זה בוודאי רמה חלשה יותר. אתה עדיין לא יודע את הדאורייתא שבזה, אין שום ספק שעיקר התפילה היא שמונה עשרה. כל הברכות הנוספות שאנחנו אומרים תמיד זה גם תקנת חכמים, אבל זה לא באותה רמה. אני לא יודע בדיוק מה הנפקא מינה אם זה לא באותה רמה, זה הולך על רמת החומרא, של הגדרת הדברים. זה הסדר שהרמב״ם הולך, כבר הסדר של…
שאלה: האם הזכרת הקב״ה התמידית היא דאורייתא?
השאלה שלי כאן היא, מה שהיה גם מסביר את חומרת הדבר, שבתוך עצם הדבר של להתפלל כל יום יש דאורייתא, רק הזמן והנוסח הם דרבנן. השאלה היא האם זה שצריך כל הזמן להזכיר את הקב״ה הוא משהו דאורייתא. הרמב״ם אומר מאוחר יותר שאדם צריך, “צדקתך כהררי אל”, “צדקת ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו”, שאדם יחשוב ויזכיר את הקב״ה. הוא יזכיר כל הזמן את הקב״ה. אבל זה קצת אחרת. אם היינו יכולים לומר שזה עצמו, עצם הדבר הזה הוא דאורייתא, והחכמים הוסיפו לזה גם מילים. אבל הרמב״ם לא אומר את זה בבירור.
דובר 2:
לא, הוא יכול לומר. רציתי לחשוב על זה, אבל… אבל רק, הלשון שהרמב״ם אומר בסוף הלכות ברכות, הוא עושה את זה, האם הוא יכול לעשות את זה לדאורייתא? או איפשהו הוא אומר שזה דאורייתא? זה לא כל כך ברור.
דובר 1:
אתה זוכר שצריך לשבח את הקב״ה. אתה זוכר שבמשנה יש מחלוקת, אבל הדין לא כך. מודים לי, לדעתי, שהרעיון של החתם סופר אומר בחנוכה ובהלל, בפורים, שאפשר לומר שיש חיוב דאורייתא להודות לקב״ה, וההלל הוא רק תקנה דאורייתא, שאולי פורים הוא דאורייתא. אבל הרמב״ם, בוודאי הדרך שהרמב״ם חושב על מצוות היא לא כך. זה אולי הרמב״ן, הרמב״ן, החתם סופר בנוי על רמב״ן. אבל הרמב״ם לא אומר בבירור כך. הרמב״ם כשהוא אומר מצווה, הוא מתכוון לומר לעשות את הפעולה. הרעיון בכלל אפשר לומר, תרי״ג מצוות דאורייתא זה גם רק דרך ספציפית מסוימת שאתה חייב לעשות את זה. הרעיון של כל המצוות הוא רק אחד, שני רעיונות: זכירת מציאות השם וכדומה.
אז כשאתה אומר שיש חיוב… בוודאי בנויות כל המצוות, בין דאורייתא בין מדרבנן, בנויות על… אפשר לומר אמת, הרעיונות הגדולים, הדברים הבסיסיים שהם דאורייתא. אבל אתה שואל אותי על פעולה מסוימת, אתה מדבר על הפעולה, אתה לא מדבר על הרעיון שבה. בוודאי הרעיון, לזכור את הקב״ה הוא בכלל מצווה של אהבת השם, זה בכלל מצווה דאורייתא, אין ספק. גם חשבתי שיכול לצאת חילוק גדול, שנאמר אדם שלא מקפיד על ברכות, האם צריך לומר שכאן יש גם דאורייתא בזה של לומר תודה לבורא. הוא יוצא מהשירותים, הוא אומר תודה לבורא. יש כן, זה אמת. אבל כן, לכאורה זו דרך נמוכה יותר של לעשות מצווה דאורייתא.
הקבלה בין תפילה וברכות בתקנת חז״ל
בוא נחשוב כך: יש מדאורייתא מצווה של תפילה. מה שהדאורייתא אין לה שיעור, כך אומר הרמב״ם, אין לה שיעור. כל יום, קצת שיעור הרמב״ם נתן, דיברנו על זה האם זה פירושו ממש אפילו כל יום, אבל זה פירושו לכאורה בלי שיעור. באים הרבנן, הם עושים, רציתי לומר כך, הם עושים שלושה דברים, הם תיקנו שלושה דברים: קודם כל פעמים, כמה תפילות ביום; שנית, נוסח; שלישית, זמן, כן? שלושה דינים נוספים. לכאורה הדברים האלה הם עושים גם על הברכות, נכון? כי כל מאה הברכות, למדנו שיש כמות של ברכות שצריך לעשות כל יום, מאה ברכות בכל יום, כן? תפילה יש שלוש תפילות ביום, כאן יש מאה ברכות. יש כמות. יש גם זמן, זה לא ממש זמן ביום, אבל זמן יכול להיות עת, כשקם, כשנכנס לבית הכסא וכדומה. יש נוסח, הם תקנו גם את נוסח הברכות. לעשות. אז לכאורה זה הולך עם אותו דבר, הם לקחו דבר יותר פורמלי. היה דבר יפה להודות לקב״ה על כל דבר, והם עשו מזה סדר מדויק. ועוד הכל חלק מהחסד שלהם, ארגון שאנשים לא ידברו לשון עלגה.
דובר 2:
זו הצעה טובה.
תקנת חז״ל על תפילה וברכות: נוסח, כמות וזמן
שלושה יסודות של התקנה
דובר 1:
באים הרבנן, הם עושים, רציתי לומר כך, הם עושים שלושה דברים, הם תיקנו שלושה דברים: קודם כל, פעמים, כמה תפילות ביום; שנית, נוסח; שלישית, זמן. כן? שלושה דינים נוספים.
לכאורה הדברים האלה הם עושים גם על הברכות, נכון? כי כל מאה הברכות, למדנו, יש כמות של ברכות לעשות כל יום, מאה ברכות בכל יום, כן? מלבד תפילה, יש שלוש תפילות ביום ומאה ברכות, אז יש כמות. יש גם זמן, זה לא ממש זמן ביום, אבל זמן, אני יכול לומר אירוע, כשקם משנתו וכדומה, ויש נוסח. הם עשו גם את נוסח הברכות, איך לעשות את זה.
אז, לכאורה זה הולך עם אותו דבר, הם לקחו דבר יותר פורמלי, היה דבר יפה להודות לקב״ה על כל דבר, והם עשו מזה סדר מדויק. ועוד הכל חלק מהחסד שלהם, ארגון שאנשים לא ידברו לשון עלגה, וגם יהיו להם הצעות טובות.
שאלה: האם נוסח הוא חיוב או הצעה?
דובר 2:
אז, אה, רגע, זו עוד דרך, כי אבל הרמב״ם לומד לכאורה שזו תקנה, לא רק הצעה. אז אם זה חיוב להתפלל אצלנו את הנוסח…
דובר 1:
לא, רגע, רגע, אבל אתה מגיע ל… צריך לומר, הרמב״ם לא אומר… אתה יכול לשאול שאלה, מה כשאומרים נוסח אחר האם יוצאים? הרמב״ם לא אומר אף פעם בבירור את הדרך, אמרתי ראשונים אחרים אומרים בפירוש ברור שכן יוצאים בנוסח אחר. הרמב״ם נשמע שמשהו קבוע. הרמב״ם מביא בברכת המזון את ההפטרה בהלכות ברכות? אני לא זוכר. אוקיי. אבל הרמב״ם רואה בוודאי שבוודאי לכתחילה יש מצווה מדרבנן לומר את הנוסח.
ראיה מ״בכל לשון”
עכשיו, עדיין יש שאלה, אפילו לפי הרמב״ם יש שאלה. לרמב״ם עצמו יש תשובה על זה, אם למישהו יש גרסאות שונות בגמרא, והסידורים של היום כתוב אחרת. אני לא מאמין שהרמב״ם היה אומר שזו בכלל צרה ולא יוצאים, כי צריך ללכת עם הנוסח ההיסטורי. יש לי ראיה, כי אפשר לומר בכל לשון. בכל לשון זה לומר שצריך לומר ארבעה דברים, הרמב״ם ברור, לא, לא, הרמב״ם ברור שלא.
כל הרמב״ם נחלק. הרמב״ם אמר בקריאת שמע שלהיפך. הרמב״ם אמר כן, בכל לשון, שכשעושים בכל לשון צריך לעשות תרגום טוב לאותה לשון. אבל הרמב״ם לא אומר שזה צריך להיות מדויק. הרמב״ם אומר הוא לא מבין את ההבדל.
אולי שבח והודאה הם דאורייתא?
אני רוצה אולי לומר דבר. אולי שהרמב״ם אמר שעצם הקונספט שיהיה שבח והודאה, לאו דווקא משאלת צרכיו, הוא אולי דאורייתא. יש משמעות בפסוק.
דובר 2:
אני לא מסכים. ברור שלא, כי אתה רואה שהתפילה היא…
תרגום לעברית
דובר 1:
אבל אני רוצה לומר אולי בכל התפילות יש אולי מסוים, אפילו נאמר שזה לא הנוסח, אבל זה נותן לך הצעה מה מבקשים עכשיו. כי למשל, נאמר הולכים לישון, מזכירים חז״ל כאן את המיתה כמה פעמים. “עתה תרצה שלום לפניך”, ילדיי יהיו מוחזקים, הרי הולכים למות. זה אולי סוג של, לא רוצים כל כך להזכיר מיתה, אבל אפשר לפחות להסתכל מה הם השבח וההודאה, בקשת צרכים?
דיון: האם הנוסח מלמד אותנו מה צריך לומר?
דובר 2:
לא, לא, אני לא מסכים. אני לא מסכים. יש תימה מסוימת, משהו צריך להיות שם. שלא יהיה שכח בורא אקראי. שלא יהיה שכח בורא אחרי האכילה ואחרי הליכה לשירותים. זה צריך להיות על מסוים…
דובר 1:
אבל זה הכל עדיין חלק מזה שלא יהיה לשון הדיוט. כלומר, זה הכל חלק שהאדם יחשוב. לא, זה הכל לא חיוב. זה לא חיוב שצריך לדבר על זה. זה הכל דבר שמי שאומר סתם שכח, זה משהו קצת בעייתי. הוא אומר “תודה השם, תודה השם”. אוקיי, אתה יכול לומר משהו יותר יפה? יש לך נוסח יותר יפה? טוב מאוד.
באים החכמים והם עשו תקנה שתאמר נוסח יותר יפה. עכשיו, התקנה היא שתאמר נוסח יותר יפה על כל דבר. הם אפילו עשו נוסח יותר יפה. אתה לא עוקר בדיוק את הנוסח שלהם, אתה לא עושה את הנוסח.
חז״ל מעלים את לשון הדיוט
דובר 2:
תן לי להוסיף טרופ לדבריך. אתה יכול לומר כך, שחז״ל נמצאים כאן כדי להעלות את לשון הדיוט. מה שהאדם גונח סתם כך בשפה שלו, הם אומרים זאת במילים. אם אני רוצה ללכת כך עם אקסטרים, הייתי אומר כך למשל, שבלילה כשאדם הולך לישון הוא חושב על מוות, הוא חושב על יצר הרע ופגע רע, כי יכול להיות, אני לא יודע, שיהיו חלומות רעים. ממילא הם שמו את זה בנוסח. ובבוקר מדברים על הנשמה החדשה.
אז לפי זה אדם בעצם היה צריך לעשות דבר, זה גם שכשהוא נכנס לפגישה חשובה, מה שחשוב לו. זה הדבר, הגמרא אומרת שכשאדם חושב על העליון. היינו רואים, היינו רואים אם יש ברכה לפגישה שלך עצמך. אני לא למדתי. אלו רק הברכות של דברים שהם כל יום, אתה יודע, דברים שהגיוניים.
דובר 1:
נכון שמה שחז״ל עשו את הנוסח זה בערך לשון שאנשים היו אומרים עכשיו. אני יודע מה זה, אחד האינצ׳ה המבוכה שהסבתות אומרות בשינה, בקימה. אני יודע את זה, אבל אומרים למה. אני לא הייתי יכול ללמוד שום עיקר אמונה מזה. לא הרמב״ם, ולא הראשונים שחז״ל למדו מזה.
דוגמה של יגדיל
זה לא שהרמב״ם היה יגדיל חזרה שלי. היגדיל כתב מישהו הרבה אחר כך, אני יודע קשה מי כתב. אבל הם לא יכולים פעם למשל. זה מוזכר הלכות שונות שעומדות על זה. לא! זו התורה היום! זו התורה היום! מודרני זה אני ארצה להיות שמח קצת, אבל… אני מתכוון, אני יכול להיות מוח חדש. שהמשפחה או ברשמה תש מדיסון?! אני צריך שם לדבר על מוסר. תקשיב, תקשיב. אני לא רואה שהוא מדבר על מוסר, בבקשה.
הנוסח הוא לשון יפה, לא חיוב על תוכן
מלבד מה שאני חושב, כל ה… לתימה דלשת שלימה סמיכה… נאמר שזה אומר כמו שאתה רוצה לשון של יעקב ואני יודע מה אומר ההוא, שילדיך יהיו שלמים. נאמר שזה אומר שהשליח רוצה לומר… זה לא ענות שזה מה שצריך להתמקד בו כשהולכים לישון.
דובר 2:
אה, אוקיי. אין לזה שום קשר.
דובר 1:
רק מה… נאמר… רק מה… זה נוסח יפה מאוד לשון מיטה שלימה. הולכים למיטה, משורר, מי שיש לו לשון יפה, נזכר, אה, אפשר כאן להכניס תפילה על זה. אוקיי, בואו נכניס את זה. אבל זה לא פשוט חיוב שכל לילה צריכים צריכים. אני יודע. או כן, או לא. הנקודה היא כל המילה של ה… הרבה לשונות, בפרט אלו שהם יותר פואטיים, כל הפוינט שלהם הוא, שזו לשון יפה. כשקמים ועושים “פוקח עורים”, ו״פוקח עורים” לא היה עבירה, אבל זו לשון יפה.
אולי אפשר ללמוד את כוונת חז״ל מהנוסח
דובר 2:
אני הייתי כן חושב, שמכיוון שאנשי כנסת הגדולה עשו את זה, אפשר כאן למצוא כאילו שבעצם זה יגיד לנו שצריך… נאמר שכתוב בחז״ל שאדם צריך כל יום להרהר ביום המיתה. אז אחד מאנשי כנסת הגדולה חשב, “אה, כאן יש לי הזדמנות כאילו להפיל שני ציפורים. אני אזכיר כאן יום המיתה, אני אזכיר כאן לאדם שיש דבר כזה יצר הרע.” עם זה שאומרים “המעביר חבלי שינה”, “העולם צריך לומר יצר טוב ויצר הרע”. אבל יש כאן, אפשר כאן כן לראות כאילו חז״ל קצת מדרשים.
למה זו שיטה בעייתית
דובר 1:
אני מתכוון שלשון התפילות… אני אגיד לך למה אני לא אוהב את התורות שאתה אומר, כי זה מוביל להרבה שטויות.
דובר 2:
מה עושה שטויות?
דובר 1:
אדם יאמר, “הרי כתוב כאן שחייבים כל בוקר להתפלל על זה.” לא כתוב כלום! כתוב שצריך להתפלל. יהודי צריך לדבר על עצמו, הוא לא צריך לדבר לשון הדיוט, הוא צריך לדבר מפואר, יפה, מילים טעימות. ומי שהוא משורר, אתה יודע ש…
המילה האחרת, נאמר, מישהו יאמר כך, הרי כתוב, אתה רואה ברכה “מתיר אסורים”. למה עושים “מתיר אסורים”? כשנפתחים האיברים בבוקר, זה כאילו “מתיר אסורים”. יבוא בעל מוסר ויאמר את הדרשה, “צריך להרגיש שאתה כלוא.” כן, לא! לא צריך להרגיש כלום! זו הדרך היפה לומר… במקום לסובב את הרגליים ואני יכול להזיז את האיברים שלי, הלשון של פסוק “מתיר אסורים”. יש פסוק, או לשון מהתפילה, אני לא יודע, לשון “מתיר אסורים”. במקום לומר “פותח”, אין טעם. “מתיר אסורים” זה דבר יפה.
שיטה אלטרנטיבית: חז״ל כארגון חסד
דובר 2:
תן לי לנסות לקחת את זה לדרך אחרת, כך. אפשר לומר שחז״ל אמרו כך: הם נכנסו לבית המדרש, הם שמעו אנשים אומרים תפילות בלשון הדיוט, הם חשבו על התפילות והם עשו להם תפילות. אדם שכשבלשון הדיוט הוא לא היה מזכיר כלום מהדברים האלה, הוא אף פעם לא התחייב בזה. חז״ל לא חייבו כאן כלום.
אפשר לומר כך, אפשר לקחת לאקסטרים, זה ארגון חסד. חז״ל היו כאילו הסטמרער רב, הוא הלך בשוק למכור תפוחים, הוא שמע יהודים מתפללים לשון הדיוט, אמר, “מה מתפללים אנשים? מה מתפללים אנשים?” הוא לקח את כל הדברים האלה בחשבון והוא עשה להם. האדם בלשון הדיוט לא התחייב כאן כלום, כי לא היתה תקנת חז״ל שחייבים להתפלל את זה. אלא, אדם צריך להתפלל כל יום, ואלו לשונות טובים.
אם לאדם יש דאגות אחרות כשהוא הולך לישון, למשל כל לילה הוא חושב שוב על הילד האחד נבך שעושה לו עגמת נפש, או הוא חושב כל לילה על הדבר המסוים שכואב לו, והוא מתפלל על זה, הוא יצא תפילה לפי זה. אין שאלה שהוא יצא.
אבל אחרי שהם עשו את התקנה
דובר 1:
אפשר לומר שהנוסח מעכב, ואפשר לומר שאפילו גם לא הרעיון שהם אומרים לנו כאן מעכב. להיפך, אנחנו יודעים את הבסיס שאדם יתפלל כל היום לקב״ה. זו עצה טובה שיעזרו עם הלשון, הבעיה של “לייק”.
דובר 2:
כן, אבל אחרי שהם עשו את התקנה, זה לא רק עצה טובה, זה כן הלכה, זו מצוה.
שאלה: מה עם תפילות אחרות?
דובר 1:
אז תן לי לשאול דבר אחד. תקנת חכמים, אפשר עכשיו לומר שלמשל אם מישהו התפלל את התפילה של ר׳ אלימלך או את התפילה של ר׳ נתן, רגע, הוא עדיין לא יצא תפילת שמונה עשרה, אבל יכול להיות שהוא כבר הזכיר שם כל מיני תפילות וכל מיני דברים. זו טובה, אבל זו כבר תקנת חכמים, זו גם לשון אלגנטית.
דובר 2:
לא, אבל זה אני אומר, זו שאלה אחרת. מה זה לשון שמודפס בסידור? זה כבר שתי שאלות. יש שאלה אחת, שאלת ההלכה: מותר לומר נוסחאות אחרות? התשובה היא לא. לא, התשובה היא לפי הרמב״ם לא, לפי ראשונים אחרים כן. זה לפי דעתי.
ראשונים שסברו שנוסח אינו מעכב
אני יכול להביא לכם ראשונים אחרים שלא הכניסו סידור בספרם. אפילו אם הם כן הכניסו, הם כן הבינו יותר שהסידור הוא ממש עצה טובה. איפה אתה קורע כאן נוסחאות אחרות כמעט לכל הברכות בראשוני אשכנז בפרט, הם התירו לעצמם לכתוב לפעמים נוסח משלהם על ברכת המזון אפילו וכדומה, הם לא סברו שצריך להסתכל בגמרא ולראות את הנוסח.
חובת הלבבות ותפילה
ומי שלומד חובת הלבבות, הוא בכלל לא חושב על תפילה. הוא יכול שם להשתטח בתפילות, והוא יכול למצוא תפילות מסוימות שיכול גם להיות שהם עשו בנוסף לתפילות העיקר, לא ראיה. אבל בטוח שהיו יהודים אחרים שחשבו ברור שמותר לומר נוסחאות אחרות.
נוסחאות כפולים בסידור שלנו
כך נראה לי, אני מתכוון גם שבסידור שלנו פשוט פשט יש הרבה נוסחאות שאנחנו בעצם לשון כפולה, שיש עוד נוסח של אותו דבר. למשל, מה שאומרים בבוקר בקריאת שמע, ה״אתה הוא” שהלך, כל הנוסח “לאל עולם”, זו הקדמה קצרה, זה נוסח של ברכות קריאת שמע. זה בא עם ברכה בסוף, “ברוך המקדש שמך ברבים”. וזה בעצם ברכת קריאת שמע. תחשוב לראות שזה פחות או יותר… אני לא יודע מה המבנה, זה נוסח אחר. זה עוד נוסח שמאיפה לא תבוא, זה עוד נוסח של ברכות השחר. יוצאים עם זה ברכות יוצר. זה פחות או יותר בנוי אותו דבר, שתי ברכות לפני ושתי ברכות אחרי.
יוצא שהענין של הזכרת דברי תורה חוזר גם כמה פעמים. אילו דברי תורה? אומרים דברי תורה אחרי…
ברכת המפיל וקריאת שמע שעל המטה
הקדמה: טבע ברכות השחר וסדר התפילה
שוב, ברכת התורה האחרונה. או שזו גם ברכת התורה אולי? כי אומרים ברכת התורה, ואחר כך אומרים שוב, כאילו אומרים את הברכות, אומרים בבוקר “אלו דברים שאין להם שיעור”, אומרים כבר “איזהו מקומן של זבחים”, ואחר כך עושים את זה שוב. עכשיו, יכול להיות שבגלל זה, שבגלל אותה ברכת התורה זה לא סתם כזה. על כל פנים, יש לך הרבה כפילויות. ובטוח היו אחרים שסברו שהפייטנים, במקור נוסח הפייטנים היה שאמרו את זה במקום הברכה, כמו המפרשים, כן, כל הקרובות, פיוטים אמרו “אסתמך דוד”, וזה לא היה קרובות. אמרו בכלל את הברכה הראשונה אמרו “ויהי ערב”, וזה היה במקום, ביצעו את הברכה להשם. אז זו בטוח היתה השיטה האחרת. יש רמב״ם נראה שהוא סבר שזו תקנה. אבל זו שאלה אחת.
השאלה השנייה היא, מה המשמעות של התקנה? נאמר שכן, זו תקנה. אז השאלה האחרת, מה הפשט? האם הפשט שצריך ללמוד את כל הדברים האלה? לומר מוסר? לחשוב בלילה על זה ובבוקר על זה, וכדומה? או, כמו שהרמב״ם מניח את זה זה לא כך. הרמב״ם מניח את זה שיש ענין של תפילה, בוודאי יש ענין של תפילה פעמיים ביום, שלוש פעמים ביום, יש גם ענין של תפילה כסדר, או לשבח, מה שקורים ברכות. והחכמים אמרו כך, עשו טובה, אבל לא רק עשו טובה, גם חייבו לומר את זה על הנוסח היפה הזה.
בגלל זה, אני מתכוון שעונים על הרבה קושיות שהאנשים שמדייקים אחרת זה קשה להם. מה נכנס מלך חילוקי שירות? זו לשון פיוטית, זו דרך יפה לומר. חלק גדול מתקנות התפילה הוא שיהיה דרך יפה לומר דברים. בוודאי יש קושיות על הרמב״ם. אני לא אומר שאין מה לצרוך, שכל נוסח יש בו שינוי סוג של חילוק.
תפילת הדרך וקריאת שמע שעל המטה — השוואה
הייתי אומר את זה טרופ עוד משהו שיכול להתאים כאן. למשל, קודם היה לנו שאם מישהו הולך בדרך יאמר תפילת הדרך. הרמב״ם הזכיר תפילת הדרך? לא. הוא לא מזכיר את זה. הוא מזכיר… אני מתכוון דיברנו על זה בסוף השיעור הקודם. אבל איך לא, נו, הרמב״ם לא הזכיר תפילת הדרך. הוא עושה תפילה קצרה במקום שמונה עשרה. אבל הוא מבקש שם על חיות בדרך.
האדם ההוא לא גם הולך למטתו לישון בלילה? זה לא פשוט שכשההוא חוזר צריך הוא לומר גם, צריך הוא עוד להשלים? כי אותו לילה הוא לא הלך למיטתו, היו לו דאגות אחרות. לא, לפי חשבוני זה מסתדר מאוד טוב כך, כי בלילה דואגים מחלומות ודואגים ממיתה. אצלו חז״ל נתנו הצעה טובה. אותו לילה הוא רכב על אופנוע, היו לו דאגות אחרות, לא היה לו את הסט של מחשבות. אבל אם הוא הולך לישון בדרך יש לו אותו דבר. אבל הוא הולך למיטתו שמא ימות, כשם שהוא נכנס למטתו שמא ימות, הוא הולך מרוסק איפשהו לישון.
זה לא חיוב, זה אורח חיים. זה כמו שהאדם סיים להתפלל, הוא הולך… לא, הסידור כאן כמו “ואחר התפילה יעכשיו ללכת לעבוד”, ואחר כך יחזור כאן לעמוד הבא, כן? לא, זו שאלה אחרת. הרמב״ם סובר כך. הרמב״ם הולך לומר לך שאומרים את הברכות רק כשנתחייב בהם.
הלכה א: כשנכנס אדם למטתו לישון בלילה — ברכת המפיל
אוקיי, בואו נתחיל, לא דיברנו עשרים דקות בערך על החקירות. אבל אנחנו צריכים ללכת על כל הסדר. יש מאוד הרבה ברכות בפרק הזה, אז אנחנו צריכים לזוז.
“כשנכנס אדם למטתו לישון בלילה, מברך…”
הגמרא אמרה “ואלו הן דברי תפלות”, באותו זמן היא גם אמרה, “וזו היא תפלה”, יש לזה גם דין תפילה דרבנן. אז כשמישהו לא עושה את הברכות זה פשוט שהוא לא עוקב אחר נוסח התפילה של החכמים.
מה צריך לומר כשנכנסים למיטה לישון בלילה? הראשונה היא הברכה של המפיל. כאן זה מתחיל בלילה, אחרי מעריב. כבר דיברנו על מעריב קודם. מה הבא? זה מתחיל מתחילת היום, שהוא בלילה. הולכים לישון, אומרים ברכה מיוחדת.
נוסח הברכה: המפיל חבלי שינה
כשנכנסים למיטה, אומרים המפיל יפה, עלינו יפה, אז התרגום הפשוט הוא שהקב״ה משכיב אותי. הוא אומר את זה בדרך יפה, שהקב״ה מפיל, דרך כל כך פואטית, שהקב״ה מפיל, חבלים כאלה. אם מישהו היה רוצה לעשות ציור של שינה, היה עושה שיש מלאכים קטנים ויש להם חבלים, הם מושכים למטה את העיניים והם משכיבים אותו, התריסים, תריסי החלון של העיניים.
“ומאיר לאישון בת עין”, ואותו קב״ה כשהוא מעיר, הוא מאיר לאישון בת עין, לאמצע העין, עם הבבואה של העין, החלק של העין שגורם לו לראות. זה האישון, זה העיקר.
זו הברכה. הברכה היא שהקב״ה, זה מאוד מעניין, בבוקר, מה קורה בבוקר? זה מאוד מעניין, השמש זורחת פנימה, זו הדרך איך אנשים מתעוררים כשהם בטבע, השמש זורחת לתוך העיניים וזה מעיר. טוב, זו הברכה, זו הברכה העיקרית, מודים לקב״ה שהוא משכיב אותנו ומעיר אותנו.
כמו שר׳ בנימין מילר אומר, שהרבה פעמים צריך להתפלל, צריך להתפלל על שינה ועל קימה. מגיע על זה תפילה, כמו שכתוב שיש תפילה אחת, שיתעוררו טוב.
יהי רצון: שמירה מיצר הרע, פגעי רע, חלומות רעים והרהורים רעים
קריאת שמע על המטה וברכת אלקי נשמה
אבל יש פורמט של ר׳ זושא מאניפולי, שכאשר הולכים לישון באים המחשבות שעשה במשך היום, וזה היצר הרע. באמצע היום ראה ראיות אסורות, ובא לו היצר הרע, או בא ממש כמו פגע רע, לפעמים הוא נזכר מגשמיות, לפעמים באה ממש צורה מסוימת באה לבקר אותו שוב.
“ובלהה ופחד”, מה מפחיד אדם כשהוא שוכב במיטה בלילה? או יכול הוא להיות מפוחד ברוחניות, כביכול מיצר הרע, פגע רע, או יכול הוא לחשוב על חלומות רעים והרהורים רעים יש דאגות. כן, הרהורים רעים לא מכוון הרהורי עבירה, זה מכוון פחדים, דברים כאלה. זה בזמנים של היום, אנשים הולכים לטרפיסט, בעבר אמרו טרפיסט, טרפיסט, עזור לי עם היצר הרע, פגעי רע, אני הולך למשרד ויש לי פיתויים כאלה ואחרים. ואחר כך, טרפיסט, עזור לי, יש לי סטרס, יש לי OCD.
זה רואים תפילה. זה מבקשים אנחנו מהקב״ה. אנחנו מבקשים זאת מהקב״ה. כל מה שאדם יכול להזדקק בלילה. הוא אומר יפה מאוד, בלילה בא היצר הרע, פגעי רע, או חלומות רעים ומהרהורים רעים. טוב מאוד. הסימן הוא אחר כך. רעים מכוון סתם פיזי, מחשבה, פחדים. מה יש שהוא אומר? פחדים, חלום. כי בלילה, הוא הולך לנוח, זה על איך… אפשר לשאול שאלה כזו, הראשונים כולם סברו שחלומות הם אמיתיים. זה לא כמו שהיית נכנס לשאלה שלו. או הולך הוא אחר כך, הוא לא הולך לשאלה, הוא לא הולך לשאלה. לא, הוא לא הולך לשאלה. הוא לא הולך לשאלה. אין שום הבדל במציאות. זה עוזר אפילו אם לא מאמינים בזה, אמר לו חכם. בסדר.
ושתהא מטתי שלמה לפניך
“ושתהא מטתי שלמה לפניך”. מה הפירוש של זה? מה פירושו? הפירוש הוא שהמיטה תשרוד את הלילה. יש לשון יפה מאוד. איך כתוב הלשון “מטתי שלמה”? אני לא יודע. הוא אומר, רבינו בחיי אומר, יכול להיות שזה המשך של יצר הרע. אם אדם יש לו מקרה לילה, אז המיטה שלו צריך עכשיו להחליף את כל הסדינים. מה זה המיטה? המיטה היא עכשיו טומאת מת. המיטה היא ערימה של סחורה ששוכבת על הארץ.
אני שומע, אני רואה שרבינו מנוח מביא פירוש, “שתעבד אשתו ותלד בנים הגונים”. יכול להיות, אני חושב עכשיו, שיכול להיות שכאשר אדם הולך לישון, אם הוא עם אשתו, הולך הוא עכשיו לעשות המצווה עם אשתו, יכול להיות שבעצם זה גם ברכה על זה. אבל יעקב אבינו ביקש שכל ילדיו יהיו בנים הגונים.
כן, אבל למה נקרא “מטתי שלמה”? כי הוא הולך על המיטה לעשות ילדים, יהיה זיווג, וזה יהיה מיטה טובה, יהיו בנים שלמים. לא, אני חושב שיש תירוץ טוב. מה זה הראשית נקיות של דיבור על האישה? “מטתי” מכוון אולי האישה, כמו שרבי חנינא אמר “ביתי זו אשתי”. המיטה היא החלק של המיטה. האישה היא החלק של המיטה. למה נקרא “מטנים”? כן, קוראים לכלה בשם המתנה, כן. יכול להיות ש… לא, עכשיו טוב מאוד. עכשיו יש תירוץ על הקושיא של המשכיל. זה לא אמיתי… זה לא מכוון ליטרלי שהמיטה תהיה שלמה. זה בטוח. יש אנשים שאומרים כמו תפילת הרמב״ן לפני הזיווג.
כן, טוב מאוד. קריאת שמע היא יחודא עילאה, זה מינימום. כן. כן, טוב מאוד. יכול להיות שהיראה תיתן לך גם, זה ילך נגד זה. במקום שכתוב… וזה מדוייק במילים, “לחיים ולשלום”, שתקום מהמיטה לחיים ולשלום. כן, זה… המיטה נותנת לך החיים ולשלום. עד עכשיו, אומרים מתייגעים, המיטה נותנת לך כאילו נטענת בלילה.
ואור עיני פן אישן המות
“ואור עיני פן אישן המות”. קודם אמר שהקב״ה מעיר עם אור. אבל העין יכולה למות לפעמים, ואז לא עוזר האור. יש לפעמים שאדם לא קם בבוקר, מבקשים תפילה על זה. כן, אני אומר, קודם כתוב “מאיר לארץ”, שהקב״ה שולח. אבל זה עוזר רק כשהאדם נמצא, והאדם מתעורר מהאור. “ואור עיני”, העין תוכל לתקשר, “פן אישן המות”. הוא מביא אבל הפסוק הוא “פן אישן מות”, עם “אישן המות” זה אותו דבר. זה אליטרציה נקרא זה. “פן אישן המות”. השינה היא כבר מוות. זה “אישן המות”. כן, כאן רואים שזה נעשה פואטי. כן, זה מאוד פואטי הברכה.
חתימת הברכה: המאיר לכל העולם כולו
ומסיימים “ברוך אתה ה׳ המאיר לכל העולם כולו”. הקב״ה עושה כבר ברכה על הבוקר שיהיה אור. לא, אני מתכוון שזה מתאים לדברים של היום מתאים מאוד. כשאתה הולך לישון, כבר הקב״ה איך שהוא מאיר בלונדון. אני שומע. זו ברכה מעניינת. “לכל העולם”. כן, הקב״ה לא הולך עכשיו… הגמרא שואלת לאן הולכת השמש בלילה, אבל הקב״ה הוא… במקום אחר זה מאיר. במקום אחר אומרים לו כבר עכשיו “מודה אני”. בסדר.
הלכה ב: וקורא פרשה ראשונה של קריאת שמע
“וקורא פרשה ראשונה של קריאת שמע”. אה, עכשיו אומר הוא דבר חדש. כאן שמעת בפעם הראשונה על קריאת שמע שעל המיטה. קוראים הפרשה הראשונה של קריאת שמע והולכים לישון. טוב מאוד. וזה הסדר, כך צריך לעשות כשהולכים לישון.
למה שוב קריאת שמע?
זה מאוד מעניין, למה אומרים עכשיו שוב קריאת שמע? נראה כמו שוב, אדם צריך לדעת מה הוא מתפלל. זה אדם בקריאת שמע תורתית קריאת שמע אמרו, אבל הרמב״ם אומר זאת למה. למה צריך לקרוא קריאת שמע. הגמרא אומרת שזה “מחרף ומגדף”, כן. אבל אתה לא ברור, אתה יכול ללמוד שקריאת שמע שעל המיטה היא הנוסח של… מצרף לי זאת לקריאת שמע של ערבית. לא, עכשיו זה החיוב, עצם החיוב.
זה קמיע, זה קמיע. אבל יכול להיות שהרמב״ם אומר אסור לעשות קמיעות. צריך לדעת איך הרמב״ם הבין זאת. לא, זה אולי אז יש צלם ביצר הרע. אבל הרמב״ם למד, והרמב״ם מביא את עיקרי האמונה. אה, הוא מביא מרב האי גאון. אבל הרמב״ם נראה שהוא סבר שזה יותר כמו שאתה אומר, פעם, דבר יפה, לא חיוב. הוא לא עשה חיוב. זה קורא.
ואם אנסתהו שינה
וזה נראה שהרמב״ם אומר, “ואם נתעורר שינה”, אם זה כבר הרהור, אפילו פסוק ראשון ופסוק ראשון ופסוק ראשון.
קריאת שמע על המטה וברכת אלקי נשמה
קריאת שמע על המטה — טבע של החיוב
לא, עכשיו זה החיוב, עצם החיוב. העיקר הוא יש קמיע, העיקר הוא יש קמיע. אבל זה יכול להיות מובן שהרמב״ם אומר אסור לעשות קמיעות. צריך לדעת. הרמב״ם הבין זאת. לא, זה אולי אז הצלה מן יצר הרע. אבל הרמב״ם למד, מודיע שהקב״ה הוא עיקר האמונה. לא, הוא מביא התשובה מרב האי גאון. הרמב״ם רואה שהוא סבר שזה יותר כמו שאתה אומר, זה דבר יפה, לא חיוב. הוא לא עשה שזה חיוב, זה קולא.
כשעייפים מאוד — “תרדמה נופלת עליו”
ראיתי שהרמב״ם אומר, “ואם תרדמה נופלת עליו”, אם זה כבר גדול מאוד, קורא הוא רק הפסוק הראשון של שמע. אם הוא רוצה, אינו צריך אפילו לקרוא הפסוק הראשון, הוא יכול לקרוא פסוק אחר, אפילו פסוק אחד רחמים.
פסוק אחד. זה אולי כך, שבמיטה מבקשים הצלה מן יצר הרע ומחלומות רעים. וזו ההשתדלות של זה, כמו שצריך לעשות תפילה וגם השתדלות. ההשתדלות היא, כמו שאומרים לילדים, אתה שוכב במיטה, חזור, או ספור עד שלושים, או ראה כבשים, כי אם לא הוא מתחיל לחשוב, אני לא יודע מה. זה דבר טוב, שילכו לישון עם דברי תורה, כך לא יהיה יצר הרע או חלומות רעים ורעים. אבל מה זה בפרט פסוקים של יחוד, פסוקים של… בסדר, יש פסוק ראשון של קריאת שמע, או פסוקי רחמים.
מקבילה לכהן גדול ערב יום כיפור
בעצם זה מה שעושים לכל יהודי עושים לכהן גדול ערב יום כיפור, כמו באותה משנה. קוראים לפניו דברים להסיח דעתו ממחשבות רעות, שלא יהיה לו… בסדר, אבל זה כשהוא לא ישן. בסדר, בסדר… כתוב, הוא מנמנם איפשהו כמו, אבל לא. לא, לא, לא נותנים לו לישון, כי זה לא יעשה את היום שלך. שם היו ממש מפחדים מה… אה, שהוא ילך לחשוב? לא, ובבוקר תלך לחשוב מה? המחשבות האחרונות שחשבת, זה יחזור לבקר מיד. זה רוצה ללכת קודם ותלך לחשוב לא דברים טובים. יש קריאת שמע, זה מותקן מקודם שקריאת שמע תחזור לבקר.
קושיא: למה אין קריאת שמע מקבילה בקימה?
אני לא יודע, יש לי קושיא, למה אין ענין כזה של קריאת שמע של שחרית בדיוק כמו שיש קריאת שמע של ערבית? במילים אחרות, כמו שאני אומר כאן, קריאת שמע שקוראים במעריב עם הברכות וכל הדבר, ואחר כך אומרים נוסף, אומרים קריאת שמע מיד כשהולכים לישון. לכאורה היה צריך להיות מקביל, כמו המראה של זה, בבוקר יש קריאת שמע שקוראים בשחרית, היה גם מיד כשקמים צריך לומר קריאת שמע, אפילו לא הולכים לבית הכנסת. כן, אבל צריך לומר לפחות פסוק אחד כשקמים. לא רואים שיש דבר כזה. אני חושב שזה מנהג טוב, בכל מקרה.
הלכה מעשית — מה עיקר הדין
מה שחשוב מאוד, הציבור, בסידור כתוב נוסח ארוך מאוד של קריאת שמע. צריך לדעת מה עיקר הדין, כי אין כוח. הרמ״א אומר מה שצריך לעשות זה לומר ברכה של המפיל, ולקרוא הפרשה הראשונה אם יש כוח, אם לא, רק הפסוק הראשון. כן? גם פשוט, מאוד פשוט.
“על מיטתי” — אין צורך ליטול ידיים קודם
אחר כך כשקמים, אומרים המשך של הברכה. לכאורה, “ועל מיטתי” אומרים עוד כשנמצאים על המיטה. הרמ״א לא היה פוסק שצריך ליטול ידיים לפני התפילה. ברור שלא, ברור שלא. החידוש שצריך ליטול ידיים היה ראשונים אחרים שהמציאו את אותו חידוש. אבל כשהרמ״א אומר צריך ליטול ידיים לפני שמתפללים, מדבר הוא על התפילה, לא על התפילה שבבית, כי זה עוד חלק מהלילה. זה מפורש “על מיטתי”. זה דין הגמרא, גם דין הרמ״א, גם המנהג של רבינו אליעזר.
אז לכאורה הייתי אומר שכל הלכות תפילה לא הולכות עם כל התנאים של הלכות תפילה, שצריך להיות מקום נקי. בטוח לא. אם האדם במיטה וזה לא מקום נקי, אני לא יודע, יש ילדים, אומרים בכל מקרה “אלקי נשמה”. נכון. אז לא רואים שהרמ״א רואה שזה ענין של תפילה שצריך הדברים המיוחדים. אני מתכוון שהרמ״א אומר בפירוש זאת בעוד רגע איפשהו. אני רואה בכתבי ראשונים. בואו נראה, מיד נראה בפירוש אני מתכוון. הרמ״א, לא, בטוח. הרמ״א אומר, “אפילו אשתו ישנה עמו”. יש נוסח כאן. אני לא יודע בדיוק מה נכנס כאן. בכל אופן, ברור שמותר. אני רואה שהוא מביא נוסח כזה. אני נשאר פשוט אצל הרמ״א. אני לא רואה שצריך להישמר מכל הדברים האלה. כן. אני לא רואה שבנוסח הרמ״א כתוב זה, אבל אני רואה שהכסף משנה מביא לשון כזו. בטוח שהרמ״א סובר כך.
טוב לזכור, זה המנהג, דין הגמרא הוא כך, וכך היה גם המנהג של האריז״ל. כמו הסדר רבי.
דיון: נטילת ידיים בבוקר
אבל צריך גם לזכור שהסדר שלנו יש גם הרבה מאוד הגיון, כי אצלנו יש לנו רגל ליטול ידיים, וזה נורמלי שאדם, אפילו סתם כך יאמר לילדו, “טול ידיים בבוקר.” לא, זה לא כך, אבל זה לפני התפילה נטילת ידיים זה כבוד, אבל היום הכבוד לא כל כך… לא, שוב, זו שאלה אחרת אם עושים ברכה. היו שאלות אחרות שכתוב בטור, אני לא זוכר ממי, שהוא כן הקפיד אפילו לא לעשות ברכה על נטילת ידיים, וממילא קראו אלקי נשמה. אמרו אלקי נשמה עד “מעשיך”, ואחר כך, מודה אני הרבה הרבה יותר מאוחר בא אחד ואמר, אם כך, אז היה חידוש חדש שמודה אני אין בו שם, ואם לא מזכירים שם ה׳ מותר כן להזכיר לפני נטילת ידיים. כל הדבר מצחיק, כלומר עשו בעיה, פתרו את הבעיה, זה כמו צוחקים על עצמם. אם מישהו רוצה שיתנהג בצורה מכובדת.
גם בכניסה למיטה לא הרמ״א… הרמ״א לא אומר שצריך ללכת עם הכובע והמקטורן, אלא צריך להתפשט וליטול ידיים. אבל נטילת הידיים היום זה… לא צריך לעשות, נטילת הידיים לא מחויבת. זה ענין להודות לקב״ה מיד כשקמים. כן, נטילת הידיים עושה זאת לתפילה. זו לא תפילה, זה ברכות. הכניסו את נטילת הידיים כדבר בסיסי שמתחילים את היום, אבל זה לא… כבר קמת, אתה כבר בשלב שני.
בשעת שאתה ישן, ההלכה היא… לא, אני מדבר עכשיו על נגל וואסר. אין הבדל, אתה עדיין בשלב שני, אתה עדיין בשלב שני, כבר קמת אבל עדיין לא נטלת ידיים. אתה כבר בשלב שני, אתה צריך לעשות אחר כך ברכה אחרת על נטילת ידים, זה שלב אחר.
סדר של מודה אני ונגל וואסר
הסדר, כך עושים, אומרים מודה אני לפני נטילת נגל וואסר, אמת. למה? כי הוא מבין, מי שעשה מודה אני מבין שבאמת מיד אומרים ברכה, אלא שהוא החמיר, עשה זאת ברכה חדשה, שגם אין לה שום מקור לתירוץ, אם כבר מחמירים אני לא רואה שיהיה הבדל עם השם בלי השם. בכל אופן, כך הולך המנהג, אבל הלכת הרמ״א וגם הגמרא לא בטוח.
דיון: נטילת נגל וואסר ליד המיטה
לא, אבל למעשה יוצא פסק יפה מאוד, מי שאמו או אשתו או אחיו הצעיר מכינים נגל וואסר, טול נגל וואסר כשאתה עדיין שוכב ליד המיטה, אין שום סיבה למה לא. מושלם. כן, יש כן סיבה למה לא, אגיד לך. אפילו אלה שמכינים, זה לא עם נשמה. אפילו אלה שמתכוונים לשים נגל וואסר, אומרים כן מודה אני לפני זה, אמת? דווקא. כי זה בא כך, איך כתוב בסידור? אומרים מודה אני לפני זה, אומרים מודה אני לפני נגל וואסר, לא אחרי נגל וואסר. כי הדבר הראשון רוצה הוא לומר ברכה, ואם אומר כבר ברכה, יכול הוא כבר לומר הברכה עם החובה.
כן, זה קיצור של זה. יכול להיות שמי שאמר מודה אני, הוא יאמר רק הסוף אולי של ברוך אתה ה׳, שזו שאלה חדשה, לפי זה חוזרים לקושיא הקודמת, שאפשר לומר פעמיים אותו דבר, או אפשר לומר הנוסח האחר. אם מישהו אמר הקיצור, יאמר אחר כך הארוך. אמת, אמת, ברכה טובה. אני מסכים. יכול להיות שאם לפי הרמב״ם, אם מישהו אומר מודה אני, קשה שכל היהודים צריכים לעשות כך.
דיון: ברוך המבדיל בין קודש לחול
ברכות השחר: המשך אלוקי נשמה, הנותן לשכוי בינה, מלביש ערומים
אני בברוך המבדיל בין קודש לחול שנעשה בלא יין כי לא נטל לכל התנה, ואחר כך עושה הבדלה. אה, זה לא סתירה, כי יכול להיות שכן, כן, יש כאן שמדברים על אותה שאלה. ראיתי ביום טוב שיש מי שאומר שיש בעיה, שאי אפשר לעשות את שניהם. ואם אומרים ברוך המבדיל, אי אפשר לומר שוב הבדלה. אה, כך ראיתי מי שאומר. כי המבדיל זה כאילו עכשיו כבר הבדיל. אבל, זה עכשיו מובדל בדברים. זה אני לא יודע, אבל הוא כבר אמר את הברכה. ברכה לבטלה, אפשר לומר את אותה ברכה פעמיים? אי אפשר לומר, תפילה ועל היין, זה הרי התחלה פעמיים. זה תפילה וזה על היין. אבל אם עושים פעמיים… ראיתי מי שמדבר על זה ונראה לי. ואני לא יודע בבירור… ראיתי פנים, בואו נמשיך הלאה…
ברכת “אלוקי נשמה” — נוסח ופירוש
יש נוסח… ראיתי גם שהוא מדייק בסוף שנתו… חשוב מאוד! לא פשוט שאם הוא קם באמצע הלילה צריך מיד לעשות…
“בסוף שנתו” — מתי אומרים אלוקי נשמה?
אם הוא קם באמצע הלילה והוא עדיין עייף, והוא רוצה עוד לישון, אז אינו צריך עדיין לברך את הברכה, הברכה היא רק בסוף שנתו כאשר הוא, כך אומר הכסף משנה ורבי מנוח, כאשר הוא קם באמת, כך, אלוקי, הבורא…
הבן יונה, רואים שהוא מביא הבן יונה, רואים על מה הוא מבוסס, מה שאומר, הרי עומד בגמרא שעשו את הברכות אמרו, אומר אה, הגמרא הקדושה, הידיים שלהם היו תמיד נקיות. אוקיי, אז מה, האם האדם הרגיל היה פעם מלוכלך? כי אני לומד את הגמרות, שלומדים בבוקר, ובתפילה צריכים לרחוץ את הידיים, חייבים, חייבים. הרב הקדוש שעומד כאן עם הבגדים הלבנים שלו, כאילו בעל השמועה עמיד קינעקדא, והלך הלאה, הידיים הן של הרבי. אבל מעניין מאוד לראות איך הכניסו את המילה הראשונה “אלוקי” מיד עבור האנשים שקראו ואמרו, “כן, לא לימדו אותנו לצעוק, שאומר עם שם השם.” את שם השם שמו במילה הראשונה. קודם כל אומרים “אלוקי”, ולא “מודה”.
נוסח אלוקי נשמה לפי הרמב״ם
אז כך, איך אומרים שאי אפשר לומר “שנפחת בי טהורה”? לא, הרמב״ם מפרש, נוסח הרמב״ם הוא לכאורה, לא כתוב טהורה. כלומר, “נשמה שנפחת בי”, איך היא טהורה? “אתה בראתה, ואתה יצרתה, ואתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי”. כשהנשמה נכנסת היא נקייה. לא, לא, טהורה פירושו הנשמה ש״היא טהורה”, אתה יצרת. “אתה בראתה, אתה יצרתה, ואתה נפחתה בי” פעם שנייה. הוא רואה שכאשר אדם מתעורר זה כאילו הקב״ה נפח בו נשמה. כשהוא ישן הנשמה ישנה כביכול, כמו באותם זמנים שהנשמה עלתה. או שזה בחינה של משל. העניין הוא, הוא קם ורואה שהוא חי. עוד, יכול להיות שזה גם באמת במובן מסוים, סוג של דעת של לא לישון.
נשמה — מה פירושה לפי הרמב״ם?
זה מתאים בדיוק, הראיה ששאלת קודם האם זה מתאים עם הרמב״ם. זה מתאים מאוד עם הרמב״ם, כי הרמב״ם סובר שהנשמה, עיקר הנשמה, אף על פי שהמילה נשמה, הרמב״ם אומר שצריך לדייק שבספר התורה לא כתוב אפילו פעם אחת המילה נשמה. נשמה פירושה כוח החיים, כוח החיים. אבל אם נאמר שנשמה פירושה כן הנפש השכלית, כמו שאומר הרמב״ן, זה מתאים הרבה יותר טוב, שכאשר ישנים, לא, כשישנים, קודם כל זה טהור, גם כשישנים, מה הולך? הנפש החיונית? לא. הנפש החיונית נשארת כשישנים. רק השכל הולך כשישנים, וזה חזרה קטנה לפרי.
“ואתה משמרה בקרבי”
על כל פנים, “ואתה משמרה בקרבי”, “ואתה” זה השני, “ואתה משמרה בקרבי”. שאדם צריך את עזרת הקב״ה, כן, כמו פשוט, הקב״ה עושה שהוא יחיה. לא, זו גם לשון הרמב״ם בספר התורה, “עילת נתינת הנשמה”, הקב״ה נותן את הנשמה, הוא מחזיק את הנשמה באדם. “משמרה”, הוא שומר עליה, או מחזיק אותה. בזמן שחיים, הוא נותן אותה, הוא מחזיק אותה בזמן שחיים, הוא מוודא שהיא נשארת.
“ואתה עתיד ליטלה ממני”
וכך גם הלאה, “ואתה עתיד ליטלה ממני”. אתה עתיד ליקח אותה ממני. פירושו, הוא רואה את המוות כאילו הקב״ה לוקח את הנשמה. כן, מה זה מוות? הקב״ה לוקח אותה בחזרה. הוא נתן את הנשמה לגוף.
“ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא”
אבל זה גם עדיין לא סוף הסיפור, “ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא”. אני מאמין בתחיית המתים. כך אומרים, כך הוא מפרש. אז אפשר לפרש אחרת מחר, כלומר ניטל כל בוקר למחרת בלילה. לא, מחר בלילה, חצות של מחר בלילה הולך. כל יום הוא הרי מתחיל בשקט כך, הוא מבקש, מחר שוב.
כן, “ועתיד הקב״ה להחזירה לעתיד לבוא” פירושו לעתיד. יש כזו קונוטציה. לא נכנס כאן לשאלה של מיאוס, אבל כמו תמיד. “לעתיד לבוא” זה כן, אבל נראה כמו לשון ארוכה מאוד. פירושו כמה שמונים
ברכות השחר: אלהי נשמה, הנותן לשכוי בינה, מלביש ערומים, עוטר ישראל בתפארה
ברכת “אלהי נשמה” (המשך)
“כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך”
דובר 1: אולי לא לעתיד לבוא מחר, כי זה לא “למחרת”. אוקיי, אם לא, פירושו שזה לא יכול להיות מחר. האם יש רמז לתחיית המתים? אני לא יודע. הפשט הפשוט הוא שזה מדבר על תחיית המתים, זאת האמת. אבל בסידור האריז״ל עומד פירוש אחר. אבל הוא אומר… בסידור האריז״ל עומד אבל גם שכל יום יכולה הנשמה לרדת עם נשמה של יהודי, או עם נשמה של גוי. זה יכול באמת… הכרתי פעם אנשים. פעם מישהו מתרגז, זה הפשט. אוקיי, זה… אבל לא מישהו מתרגז, זה הפשט. הנשמה ירדה של גוי, אי אפשר להיות לו טענות עליו. זו לא נשמה. אבל יש לו נשמה, וגוי זו נשמה של שד שהיא מאסתר המלכה. זה אז הוא יהודי. זה שהוא לא יהיה גוי הלכתי. כן, ממילא הוא בחינת גוי. אמת, כן.
בקיצור, הייתי אומר שאולי זה מחובר, סיימו בתפילה שלא יהיו לו חלומות רעים, ושום פגע רע, יצר הרע. וזה, הנשמה מתעוררת בבוקר והוא לא נפגע רע עמו.
חידוש: “טהורה היא” — קשר לתפילת המפיל
אם אדם מתעורר בבוקר מלא תאוות, נניח, או מלא עצבות, אינו יכול לומר “טהורה היא”. הוא לא קיבל נשמה טהורה. אבל מי שמתעורר והוא שכח, הוא באמת לא היו לו דאגות בלילה, הוא לא התעורר עם פחדים. והכרנו נבוך את היהודים שהתעוררו בלילה עם פחדים, “הלא כסף ועדות וכדומה”. אבל הוא יכול לומר בבוקר “טהורה”. “טהורה” פירושו פשוט, זה המשך. המשך פשוט. פירושו כוח החיים שאני יכול ללמוד. אפשר לפרש “טהורה” מרוענן. כל בוקר קמים, אם ישנו פחות או יותר, אבל קמים עם בהירות מסוימת. זה אחרת. זה כמו מקור מים חיים שמטהר אדם.
“רבון כל המעשים” — למה התואר דווקא כאן?
בקיצור, עכשיו הוא אומר כך, מה עושים… הקב״ה, הוא נותן אותה והוא שומר אותה והוא עתיד ליקח אותה בחזרה. מה עושים בינתיים כשהיא כאן? “כל זמן שהנשמה בקרבי” יש לי דבר אחד לעשות: “מודה אני לפניך ה׳ אלקי ואדון כל המעשים”. אוקיי, זה דבר אחד שיש לי לעשות, זה נוסף. אבל כל עוד אני חי זו הזדמנות טובה להודות, כי זה לא אוכל לעשות לעתיד לבוא, כך לכאורה, כן? כל עוד הנשמה אצלי, “מודה אני לפניך ה׳ אלקי ואדון כל המעשים”.
מתי כתוב כאן שהנשמה היא חפץ? אוקיי, עוד רגע. אני מודה לך, הקב״ה, “אדון כל המעשים”. זה תואר לקב״ה, מה זה בא כאן? אני לא יודע. כמו שהקב״ה הוא כמו “מנהיג לכל המעשים”, כן? ואדון פירושו אדון, כמו אותו דבר, כן? כן. “ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים מתים”. אתה מחזיר את הנשמה.
נכון, שהנשמה פירושה הכוח שעושה את כל המעשים. כאן אני מודה לקב״ה שהוא האמיתי “אדון כל המעשים”, שאני עתיד עכשיו להתחיל לעשות אלפי מעשים. בלי נשמה לא הייתי יכול לעשות כלום. אבל כך הקב״ה הוא “אדון כל המעשים”, כי הוא נתן לי את הנשמה לעשות, ומחר הוא ייתן לי אותה שוב, אוכל שוב לעשות. בזה הקב״ה הוא “אדון כל המעשים”. זה יפה מאוד. יש תורה יפה על זה.
“המחזיר נשמות לפגרים מתים” — קשר ל״ישן המוות”
אנו מסיימים “ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים מתים”. שם הוא מזכיר שוב, כמו שאמר קודם, “וירא אנו פן ישן המוות”, כי אולי המוות יכול ללון, המוות יהיה גם בבוקר, לא אתעורר. ישר כוח, הבורא, החזרת לי את הנשמה.
“אלהי נשמה” אינו מאותו מחבר כמו המפיל
גם, הנשמה, דרך אגב, דבר מעניין, זה לא היה אותו אנשי כנסת הגדולה שעשו את הנוסח. כי אם כן, היה ממשיך עם… אם אותו פייטן היה צריך לעשות את הבא, היה אומר, “אה, ישר כוח, הבורא, הבאת לי את האור שדיברנו עליו קודם.” הוא היה מדבר שוב על פגרי, יצר הרע. הוא בא ממקום אחר… הוא יהודי שחשב על נשמה, הוא ראה את זה אחרת.
שאלה: למה “אלהי נשמה” לא מתחיל ב״ברוך”?
אני חושב בדיוק ששתי הברכות… יש ראשונים ששואלים קושיה שברכה צריכה להתחיל ב״ברוך”, כן? כמו “המעביר” מתחיל ב״ברוך”. מה הפשט ש״אלהי נשמה” לא מתחיל ב״ברוך”? שמים אותה ליד ברכה מהברכות הסמוכות לחברותיהן, כי מיד אחרי ההליכה לישון אמרו את ה״ברוך”, וזה המשך. לא, מסתכלים על הנוסח לראות שזה ממש כמעט אותו דבר. אבל אנו רואים בנוסח שזה שונה מאוד. כי ההבנה איך ישנים שונה מאוד כאן. כאן נשמת האדם היא פגר מת. מה זה? העיניים חשוכות, מכבים.
דובר 2: ואחר כך הברכה של הגומל חסדים טובים היא מאוד דומה לאלוקי נשמה?
דובר 1: לא, זה בחינת כנגד המפיל. שם גם כתוב “ואל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים”. כן, כן, כן. אותה לשון כתובה שם.
דובר 2: אה, מעניין מאוד. יכול להיות שהיה פייטן אחד שעשה את זה וחתכו אותו?
דובר 1: לא, יש כאן מבנה. קודם דיברנו שבאות הרבה ברכות קטנות. אבל זה קשור לנשמת הפייטן. כן, צריך להודות לקב״ה, אבל האם עכשיו לתת ברכה, להביא את השמש איך הקב״ה מאיר, או את הנשמה שהקב״ה נותן, אני לא יודע אם זה עניין.
דיון: למה נשמה לפני שמש?
אבל אתה צריך לשקול שעל השמש נדבר בברכת יוצר. יכול להיות שכבר נוצל קצת הנושא של השמש. כלומר, יכול להיות שיש כותב אחד שכתב על השמש פיוטים שונים, וזה חולק, והביאו ממחבר אחר, וזה לא מחובר. צריך לחשוב.
יכול להיות שכשקמים עדיין אין את השמש. יכול להיות זה הפשט. הרבה פעמים אנשים קמים קצת לפני… סדר היום הוא שקמים קצת לפני. צריך הרי לומר… בנץ צריך כבר לומר קריאת שמע על המטה. כלומר שקמים קצת לפני עלות. יכול להיות בגלל זה עדיין אין את השמש.
דובר 2: אה, “אורו כבודי, שאורו יהיה אור השמש”.
דובר 1: השמש, אפילו כשהשמש כאן, כבר הנשמה כאן. יכול להיות שהנשמה באה כבר קודם. וכאן מתחיל, כי סוף הברכה הוא לפני עלות. עוד לפני שמאיר. יכול להיות שבמהלך סדר היום כשקמים לפנות בוקר מאיר. ואחר כך בברכת התורה, באחת הברכות כבר מאיר.
ברכת “הנותן לשכוי בינה”
סדר הברכות: תרנגול בא לפני אור
הדבר הבא הוא קריאת התרנגול. אבל בקריאת התרנגול עדיין לא מאיר. התרנגול יודע שעומד להאיר. התרנגול קורא מוקדם מאוד. ואיזה תרנגול? יודעים, יש תרנגול ליטאי ותרנגול חסידי. הליטאי זה סוף היום, הוא אומר מוסר. אני לא יודע על איזה תרנגול מדברים כאן. מזה נעשה לפני מתן תורה, ומזה נעשה למטה, למטה, למטה, עד עלות.
לא, ראיתי שבא יהודי להתפלל, הוא אומר “אלהי נשמה”, “שעשית לי כל צרכי”, “הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה”, רבע לשתים עשרה. בא לו שני והוא אומר לו, “התרנגול שאתה מברך עליו כבר במרק, הוא כבר מת מזמן.”
בקיצור, כן, זה בא כשהכניסו את כל הסידור בסוף, כי לפי הרמב״ם צריך ללכת לפי השעון.
מחלוקת מפרשים: מה פירוש “שכוי”?
עכשיו, אחר כך בא “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה”. יש מחלוקת מפרשים האם “שכוי” פירושו התרנגול, או “שכוי” פירושו הדעת של אדם. בטוח שהברכה עושים כששומעים את התרנגול. השאלה היא רק האם הברכה על התרנגול, או על האדם שהוא יודע את ההבדל בין יום ולילה, שהאדם קולט את האות מהתרנגול. זה חידוש, כן, כי אדם קולט את האות מהתרנגול, בעל חיים אחר לא קולט. זה כמו פריצ׳ כשבעל חיים אחר מעיר אותך.
דובר 2: רציתי בדיוק לשאול, אני שומע הרבה פעמים בבוקר אני שומע לא רק את התרנגול, אני שומע את הציפורים.
דובר 1: כן, וכאן כבר מדברים על שמיעת הציפורים. תרנגול עושה רעש גדול יותר.
דובר 2: כן, הוא מתעורר מוקדם בבוקר.
דובר 1: כן, תרנגול הוא מאוד רועש. הוא גר במקום שאומרים בגן, שומעים אותו מאוד חזק. אבל אפילו זה, סתם כך כל החיות זמינות להתעורר ולעשות רעש. אוקיי.
ברכת “מלביש ערומים”
פשט הברכה
אחר כך שדיברת, הוא מתלבש. אמת, אנחנו לא ישנים עם בגדים. רגילים לישון ערומים, כך הולך הסדר בגמרא. או עם משהו כמעט ערום, כזה…
דובר 2: לא, זה לא מלביש ערומים.
דובר 1: אה, עם איזו פיג׳מה. אוקיי. דור דור ונקדישיו, עם מה ישנים? כן, כלומר הפיג׳מה. “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם מלביש ערומים”.
חידוש: הקב״ה הוא הראשון “מלביש ערומים”
כי הקב״ה נפח באדם וחווה, ומאז מונח במערכת שלנו שמתלבשים. הקב״ה היה המלביש ערומים הראשון.
אני חושב גם, כשהוא אומר “אתה נפחת בי”, חשבתי האם הוא מתכוון לומר שהקב״ה נפח באדם – זו לשון של אדם הראשון – הוא נפח באדם, ומאז זה כאילו כל בוקר קורה זה שוב כך? או כשהוא אומר “אתה נפחת בי”, הוא מתכוון אותי ואותי יחיד בודד?
דובר 2: כן, אותו דבר, אתה צריך להבין את המסה של עדים זוממים, זה הולך למלכות. הקב״ה גם נותן את עצמו, זה לא מה לכל אחד. רואים את אותה לשון, אותו דבר מלכות עובר. כי, שאולי זה נסקר פעם אחת לכל בוקר.
דובר 1: לא, מה טוב יותר סיריאל. הכל שהקב״ה עושה הוא. כל בוקר?
דובר 2: או כש… במקור, כשהקב״ה באמת לא היה עם זה?
דיון: האם הקב״ה עושה זאת עכשיו או הכניס זאת בטבע?
דובר 1: לא, זה גם עכשיו. מה יפה? מי מלביש את האנשים היום? הקב״ה! לא ממש, הקב״ה בא בנס, ויש הבדל. הקב״ה עושה, הקב״ה עושה הכל. כל הברכות אומרות שהקב״ה עושה הכל.
דובר 2: אני אומר, אבל כאן יש כזה כתובת כשהקב״ה הכניס זאת בטבע?
דובר 1: אני חושב שמשתמשים רק בלשון. קודם, זה נעשה מדבר לפני אדם.
ברכות השחר – סדר הברכות (המשך)
דובר 2: אני לא מסכים. אני חושב שזה מדבר… זו הלשון… זה עכשיו. אומרים על הקב״ה שעושה הכל. כל הברכות הולכות, אבל אומרים על הקב״ה. מתי הקב״ה מוציא לחם, נרות… כשבני אדם עושים את זה… מתי הוא עושה את זה… עכשיו הוא עושה את זה. כשאדם עושה לחם, הקב״ה הוא בעל הבית האמיתי. זה כל הסיפור שלנו. זה הקבוצה של אנשים שאומרים ביחד ברוך אתה ה׳ ביחד עם אמונה עם ה׳ שיש להם מלך ועולם. כן.
ברכת “עוטר ישראל בתפארה”
זה הולך על הכיפה/הכובע — סמל יהודי
דובר 1: יהודי טוב עם כיפה יפה, גויים הולכים בגילוי ראש, זה משהו ששייך ליהודים, זה לא אותו אדם. חייב להיות לשון כלשהי, פסוק. לא מצאתי פסוק מתאים, אבל יש פסוקים. בטוח שכתוב לשון כלשהי בישעיהו, כיסוי, על זה זה כזה דבר. זה עם ההתייחסות עם אותו פסוק.
לגבי זה, לגבי זה הרב אומר, לשים על ראשם, הוא לא מתכוון לומר בגדים. כשהיהודים יש להם בגדים. אבל מדברים כאן על הכיפה. אבל הכיפה היא סמל, אבל הוא יהודי. אבל הדבר הזה הרב לא הולך בלי כיפה. אני יודע שהכובע מתכוון כובע. כי זה יכול להיות גם למשל, אם יהודי צריך ללבוש טלאי צהוב, מה שזה לא יהיה סמל יהודי. טלאי צהוב, לא אותו אותיות דפרים.
דובר 2: לא, מה שזה לא עם דפרים, כי זה בגזירה.
דובר 1: אבל אם ליהודי יש שטריימל יפה… שטריימל. וזה משהו שמבדיל את היהודים מהגויים. הם עוטרים השטריימלות אפרים. אני חושב שזה הופך אותנו שצריך לעשות כזה הוצאה כל כך הרבה כסף על השטריימלים היפים זה ערב שבת שאנחנו מתעטפים בשטריימל צריך לעשות שוב ברכה על זה כדאי לזכור. כך אני סובר. זה לא יכול להיות שאתה הולך עם שטריימל, וזה עיקר שבת, ואתה מוציא שישה אלף דולר על זה בלי ברכה.
דובר 2: חשבתי משהו אחר. כשהם עומדים בחנות השטריימלים…
ברכות השחר – סדר הברכות (המשך)
ברכת “עוטר ישראל בתפארה”
טלאי צהוב זה לא “עוטר ישראל בתפארה”, ואם זה לא “עוטר ישראל בתפארה” מה הגזירה? אבל אם ליהודי יש שטריימל יפה, שטריימל זה משהו שמבדיל את היהודים מהגויים, זה “עוטר ישראל בתפארה”.
אני חושב ש, אני חושב שכשיהודים הוציאו כסף על שטריימל יפה, ערב שבת כשלובשים את השטריימל צריך לברך “עוטר ישראל בתפארה”, כך אני סובר.
לקנות שטריימל על כל השטריימל, זה הרי עיקר שבת, מוציאים שישה אלף דולר על זה ובלי ברכה? חשבתי פעם כך, שכשהם עומדים שם, בחנות השטריימלים, הם עומדים כך ומסתכלים במראה, והם מסתכלים במראה… הזמן היחיד שצריך להסתכל במראה זה ב״עוטר ישראל בתפארה”. אם הם כל כך נלהבים מהמראה שטריימל שלהם, שילכו למראה וישבחו את הקב״ה “עוטר ישראל בתפארה” על השטריימל היפה.
ברכת “המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי”
עכשיו! אחר כך הולך זה כך, הסדר הוא כך, ואחר כך יש “המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי”, מה זה אומר? אדם קם, הוא עושה משהו כזה. לא “המעביר שינה מעיני”, אבל הוא מתעורר.
כמו שהרמב״ם אומר, “רוחץ פניו ידיו ורגליו”? לא, לא, אנחנו עדיין לא שם, אנחנו עדיין במיטה, זוכר? הוא עדיין בקימה מהמיטה. את כל הברכות האלה עושים במיטה, הוא התלבש בבגדים, כן, הוא רוצה לצאת מהמיטה ערום? הוא לובש את בגדיו, לובש את כיפתו או כובעו, אני לא יודע מה זה, והוא משפשף את עיניו, הוא עושה כך.
סדרים שונים
יכול להיות שיש אדם שעושה את זה דבר אחד לפני, יש אנשים שהם “מעביר שינה” לפני לבישת בגדים. הוא יודע אחרת את הסדר, הם עושים את הברכות לפי סדר אחר. כן, כאן יש בערך מה שאנשים עושים בזמן היום. זה עושה, אבל הברכות כן תוקנו עם המשך מסוים.
אז, אני חושב שלכאורה זה כן נעשה שלפי מי שעשה את הברכה זה נעשה שסתם הולך כך הסדר. מה זה באמת הענין של “המעביר שינה מעיני”? אבל אני לא עושה את זה בבוקר, אבל אני רואה שילדים עושים את זה. זה עוזר? לשפשף את העיניים עוזר משהו?
ברכת “פוקח עורים”
מתחילים לעשות, יש ברכה על זה. יש “פוקח עורים”, ויכול להיות כשחשוך ומתעוררים כאן ועדיין הכל מטושטש, לשפשף את העיניים עוזר שיוכלו לראות יותר טוב? זה כך, זה רגיל שהעיניים נעשות קצת מלוכלכות, אני לא יודע. מלוכלכות אולי.
אני חושב שצריך, היום שהרבה אנשים הולכים, לובשים משקפיים, צריכים לעשות אז את הברכה “פוקח עורים”. זה “פוקח עורים”, כן. אני חושב שעל זה באה הברכה.
ברכת “מתיר אסורים”
כן. אחר כך כשהוא קם מהמיטה שלו, לא, הוא יושב על מיטתו, זה אומר שהוא מתיישב. הוא לא שוכב יותר, הוא מברך “מתיר אסורים”, שהוא יכול לזוז, איבריו פתוחים. כן?
אי אפשר להעביר על המצוות, זה פשוט, כי כל מצוה כאן מדגימים גם. כמו “פוקח עורים”, “מתיר אסורים”, כן, הוא אומר כאן, העיניים שנתת לי, בכוח עיני, המיטה, מתיר אסורים.
כלל: הברכה באה על הפעולה
הברכה באה על הפעולה, ולא הפעולה באה בגלל הברכה. לא, קודם העיניים, כן, הוא אומר, אתה יודע על העיניים, והוא אומר “פוקח עורים”. הסדר הוא כך, בטוח הסדר הוא כך. אני לא שוכב, אני לא משפשף את עיני.
דיגרסיה: בדיקת שיחות שלא נענו
כשאנחנו מתעוררים, בודקים קצת את השיחות שלא נענו, שיחות טלפון, כי אנחנו רוצים להתכונן. אה, אז צריך בטוח לעשות אולי, אילו יהודים שואלים שאלות, ומה השאלות החדשות שנכנסו במהלך הלילה. זו ברכה, זו ברכה אחרת שצריך לעשות. קודם צריך לעשות “ברכת התורה”, ועל זה צריך לעשות “דברי תורה”.
דיון: עוסק בצרכי ציבור – פטור מברכות?
אם הוא בצרכי ציבור הוא פטור מתפילה, למדנו קודם all together. אבל אולי צריך לדרוש ממש לעשות אחת מהברכות. הוא פטור מברכות, אולי הוא פטור מברכות. להיפך, הוא עוד יותר פטור, כי הוא לא עושה את כל הדברים. הוא מתעורר והוא מיד… הוא בעל תשובה, או שהוא עובד ה׳. אוקיי, עומד. טוב מאוד.
חזרה לסדר הברכות
בואו נחזור. כשהוא קם במיטה, הוא מברך “מתיר אסורים”. כלומר, הוא יושב, נכון? הוא לא שוכב. אחר כך, כשהוא מוריד את… איך אני מחזיק כאן? כשהוא מתיישב, “מתיר אסורים”. מה זה אומר בלילה אי אפשר להתיישב? כששוכבים, שוכבים. אוקיי, טוב. כשקמים, אפשר כל שינוי בתנוחה. זה טוב, חבלי השינה שקשרו אותו, שאסרו אותו, כביכול.
ביאור: “שכבר עמד על רגליו”
הוא אומר, “שכבר עמד על רגליו”, זה אומר עוד לפני שהוא עמד. זה לא פשט שהוא מתיישב. קודם הוא שכב, ועכשיו הוא כבר בקימה. הוא יושב על מיטתו.
אוקיי, הבגדים מונחים איפשהו על הרצפה ליד המיטה. את הבגדים הוא כבר לבש לפני כן, לפי הסדר כאן. לא, אבל הבגדים איפשהו מונחים… אה, הבגדים, זה הולך לארון. כאן האדם שוכב עדיין במיטה והוא כבר התלבש, הוא כבר שם כיפה. זה מונח על המיטה ליד ה… על הרצפה ליד המיטה. כך זה נראה.
ברכת “רוקע הארץ על המים”
ואחר כך הוא הולך הלאה על ה… ואחר כך הוא מתיישב עוד יותר. הוא יושב, שם את רגלו על הארץ. הוא קם, הוא כבר קם. “כשמניח רגליו על המיטה ומניחן על הארץ”, זה שלב, הוא שם את הרגליים על הארץ, הוא מברך “רוקע הארץ על המים”. זו עוד ברכה על מעשה בראשית, שהקב״ה עשה שהארץ תהיה על המים. לשתות, לא שוקעים לתוך המים.
דיון: להבין את הענין של “רוקע הארץ על המים”
אחר כך כשהוא קם, אה, הוא עדיין על המיטה, הוא קם, הוא מברך “זוקף כפופים”, שהוא יכול לעמוד זקוף. אחר כך הוא רוחץ את ידיו. את כל זה אתה רואה שברור שזה הכל לפני נטילת ידים, הוא עדיין לא עשה נטילת ידים.
אחר כך, תחשוב, אנשים היו על ספינות הרבה, כן? על ספינה אתה יכול לשכב, אבל כשאתה קם מתחיל להיות… זה מתנדנד עכשיו על הספינה. אדם קם, הוא מתעורר מוקדם, והוא יכול לתת לעצמו לקום, להתיישב, הארץ לא תתחיל להתנדנד יותר.
הגמרא אומרת שהארץ היא משהו מוקפת במים. אתה אומר הלכה מעניינת שכשנמצאים על ספינה מברכים שהכל נהיה בדברו, אני לא יודע. אוקיי, אז מודים על היציבות של הספינה. זה הרי מי שמתפלל תפילת הדרך. אני לא יודע.
זו ברכה מעניינת “רוקע הארץ על המים” בדיוק כשקמים. מה קורה? אוקיי, כשהוא קם…
חידוש: הפשט הוא הפוך
אני חושב שהפשט הוא הפוך. רצו לעשות סדר תפילה שבו מודים לקב״ה על הכל, אז סידרו את זה על הסדר. זה לא פשט שצריך להיזכר שצריך להודות לקב״ה על הארץ. זה הפוך, מבין מה אני אומר? רוצים לעשות את הסדר, וכשאני אומר את הסדר בעצם באים לכתחילה ביחד. עושים את זה כל דבר לפי הסדר שהרמ״א אומר, אבל זה נעשה על מנהגו של עולם, כמו שכתוב בראשונים אחרים.
תפילה כללית
זו תפילה כללית. אדם חושב, אתה מדמיין אם הייתי דג, לעולם לא הייתי יכול באמת לישון, כי אין שינה במים, כל הזמן הייתי עסוק. הקב״ה עשה לי, אני במקום שהוא “רוקע הארץ על המים”. זה נכנס לי כאן. היה לפני היום השני של מעשה בראשית היה הכל מים.
כשיונה הנביא חזר הביתה, אני בטוח הוא אומר את הברכה בכוונה גדולה. אוקיי, אז אתה אומר, כשהוא יורד מהספינה, אז הוא צריך לעשות את הברכה. הוא ירד מהספינה. לא, הוא היה במים, זה לא היה טוב לו. עכשיו הוא “רוקע הארץ על המים”.
ברכת “זוקף כפופים”
אוקיי, אמרתי, כשהוא רוחץ את ידיו, אז הוא מברך “זוקף כפופים”. לא, כאן לא אמרתי. כן, אה, עומד לי. כשהוא מתעורר, הוא אומר “זוקף כפופים”. הוא עושה זקיפות, זה לא שאדם יהיה כמו נחש, כפיפות. אדם יהיה כמו נחש או כמו דוב. אדם עומד על שתי רגליים.
ברכת “על נטילת ידים”
ואחר כך הוא רוחץ את ידיו, הוא מברך ברכת המצוות. זה מאוד מעניין. אשר קדשנו במצוותיו וצונו, איזו מצווה זו לרחוץ את הידיים? וזו אחת המצוות צריך להתפלל, “וצונו” היא אחת מחמשה דברים המעכבים את התפילה, שאתה צריך להיות טהור להתפלל.
אבל רוחצים את הידיים לשאר הדברים, אחד הדברים זה להתפלל, אבל בלילה כשהידיים לא דווקא נקיות, עכשיו באות כל ההלכות של להיות נקי.
שאלה: איזו מצווה היא נטילת ידים?
אני לא מבין בבירור, איזו מצווה זו לרחוץ את הידיים בבוקר? אפילו כאן, בואו נגיד שיש תקנת עזרא, שזו אולי מצווה, איזו מצווה? “אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידים”? כי זה תנאי בתפילה, אז זה תנאי בתפילה, מתחילים עם זה.
אולי זה המבדיל בין התפילות שאומרים בפחות פורמלי, שאפשר להיות עם ידיים מלוכלכות, ובין שאר התפילות? זה לא נראה כך, כי אחר כך באות עוד ברכות. לא, לא, לא, בכלל לא. אלא מה? זה נטילת ידיים. זה נטילת ידיים ל… אני לא יודע, לא נטילת ידיים. הידיים בטומאה, זה כל העניין.
תירוץ: טהרת ידיים – אחד מחמשה דברים המעכבים את התפילה
אבל קודם כל, יש אולי מצווה לרחוץ את הידיים, אני לא יודע איזו מצווה זו, אני לא מבין בבירור. אה, הרמב״ם יש בהלכות תפילה למדנו גם שיש “אין עומדין להתפלל אלא כשהוא רוחץ פניו”. הנה זה. לא, זה דבר אחר. גם נטילת ידים וגם רוחץ פניו, האם זה רוחץ פניו של לפני התפילה.
אני לא מסכים. לא, לא, לא, אני לא מסכים. למה? אני לא מבין שזה אותו הדבר. יכול להיות הפנים זה… מה, כאן נכנס נטילת ידיים ורוחץ פניו, שני הדברים, אחד אחרי השני. שוב, איזו מצווה זו לעשות נטילת ידיים? אני עדיין לא יודע איזו מצווה זו.
זו מצווה דרבנן שהיא בהלכות תפילה, שהרמב״ם מנה בחמשה דברים המעכבים את התפילה, טהרת ידיים. טהרת פנים, תגיד לי, אני רוצה לצעוק “תגיד לי”. אוקיי.
רוחץ פניו
אז כך, “כשרוחץ פניו” זה… זה נטילת ידיים. אחר כך הוא רוחץ את פניו, אוקיי? דבר חשוב מאוד, יהודי צריך לרחוץ את הפנים בבוקר, וזה כנגד להתעורר. זה לא ממש כי זה מלוכלך, זה כי הוא מתעורר. כמו שהוא אומר אחרי הברכה עושים שמזה הוא מתעורר.
זה דבר אחר, אלו המצוות הקלות שפותחים את הברז. פעם היו צריכים לשלוח נושא מים במיוחד כדי לרחוץ, אף אחד לא רחץ את הידיים. למה? מה הוא עושה כך? הוא אומר כי הידיים והפנים הם דברים אחרים, לובשים בגדים, הולכים להישאר נקיים. הפנים, לא כי זה מלוכלך, זה כי מנומנם. זה לא דבר מגעיל, פנים מלוכלכות. העיקר הענין זה להסיר את הנמנום מהעיניים.
תפילה: “אל תרגילני לדבר עבירה”
ולכן צריך להרי לברך. קודם עשו ברכה על כשישנים, שיהיו מחשבות טובות, חלומות טובים. עכשיו עושים ברכה, תפילה, שכשקמים יהיו מעשים טובים. עדיין לא מדברים על קרבנות.
אז ראשית “אל תרגילני לדבר מצווה”, שיהיה הרגל לעשות מצוות, שלא יהיה יצר הרע, וכן הלאה. “ואל תרגילני לדבר עבירה”, שלא יהפוך להרגל לעשות עבירות. כי פעם אחת נעשה הרגל, עושים שוב ושוב את הדבר. הרגלים עושים אדם, ואדם מתרגל. אז הוא מבקש מהקב״ה שיהיו לו הרגלים טובים, שיעשה מצוות. ואם יש הרגלים טובים, יש יצר טוב, יש מידות טובות, והלאה והלאה.
דיון: שייכות לבחירה חפשית
זה עוד דבר, אני לא יודע. “אל תרגילני לדבר מצווה, ולא לדבר עבירה”, זה בעצם… הרמב״ם בהלכות תשובה אמר שהתפילה שמבקשים שיעשו מצוות לא הולכת על ה… כי יש הרי בחירה. לאדם יש בחירה, הוא לא יכול לבקש מהקב״ה שיכריח אותו.
אלא הם הרי למדו שאם לאדם יש הרגלים טובים, או זה, או שהוא בסביבה טובה, ויש לו הרגלים טובים, קל לו יותר, זה הרי דרך הטבע. ואם לא, קשה לו לעשות תשובה. אז הוא מבקש שיהיו לו הרגלים טובים, האם יצר טוב אומר הרגלים טובים? אני לא יודע.
זה כמו שהמקובלים אומרים, “אל תרגילני לדבר עבירה”. שהרע בא לבקר אותך. עכשיו אין לו אבל חידוש מסירות נפש מהמקובל, יש לו אבל אני חושב יצר הרע רע. רצון טוב, או כוח טוב, או כוח רע. אחר כך נראה עוד, צריך עוד לדבר על זה לפני שנכנסים למקובל.
ברכות הבוקר: חן ורחמים, חסדים טובים, והלכות בית הכסא
“להיות לרחמים בעיניך ובעיני כל רואי”
אבל יצר טוב זה כמו שהמקובלים אומרים, גלגולי דורי דורות, שהרע בא לבקר אותך. יצר טוב זה לא חידוש מפחיד מהמקובלים, יצר טוב אומר יצר רע. רצון טוב או כוח טוב או כוח הרע. אחר כך נראה עוד, מה צריך לפני שנכנסים לקרבן ציבור? מה מתחבר? אני חושב שזה אומר הדבר הראשון או השני.
המשך ברכות השחר
ועוד דבר חשוב, שעומדים עליו בבוקר, “להיות לרחמים בעיניך ובעיני כל רואי”. אדם קם, ביום יש לו עסק עם בני אדם, בלילה יש לו עסק עם חלומות רעים וכו׳. ביום יש לו עסק עם בני אדם, אז עדיף שהאדם יהיה חביב על בני אדם. אבל לא, רגע, תחשוב על זה, “בעיני כל רואי”, כל מי שרואים אותי. אדם צריך לדאוג רק לאנשים שרואים אותו. האנשים שגרים בעיר אחרת, הם לא הולכים לחשוב עליך, שיאמרו “אוי, חן טוב, מרוחמים על השלום”. לא, אתה צריך לדאוג שאותם כמה אנשים שאתה נמצא איתם יהיה להם חן וחסד כלפיך.
לשון רבינו יונה היא, “מי שאינו נושא חן בעיני רואיו, אין לו למעשה כבוד, וטוב מותו מחייו”. האדם שאף אחד לא סובל אותו, הוא הפגר הרע שבוכים על הפגר הרע, זה לא דרך, זה לא חיים. אתה צריך להיות אדם נעים, שאנשים ייהנו ממך.
אני חושב שמדברים כאן גם, הוא עכשיו מתחיל את היום, השם יתברך, עזור לי שהתפילה תלך טוב, המצוות שאני הולך לעשות במשך היום יהיו טובות, ואחר כך כאן מדברים כבר על ללכת לעבוד, שנוכל לצאת ולהצליח. “בעיני כל רואי”, תן לי חסד ורחמים, שיהיה לי פרנסה.
“חסדים טובים” — הלשון הכפולה
שיתן לנו חסדים טובים, “חסדים טובים”. יש גם חסדים לא טובים. זו ביטוי חסידי, “חסדים טובים” זו לשון כפולה. שיהיו חסדים טובים. אחר כך, ברוך אתה ה׳ גומל חסדים טובים. מעניין, הברכה היא בדיוק על החלק האחרון, גומל חסדים טובים. נו, גומל חסדים טובים. הפשט אומר לעמו ישראל, וזה הרמב״ם לא שם, גומל חסדים טובים הולך גם לגויים גם כן.
אממ, כן. זה דבר נורא, כי לא רק אתה מבקש חיים וחסד ורחמים שאתה תהיה הטוב ביותר מהקופסה, אלא כל אחד מבקש את זה. זה יהיה עולם טוב נורא, עולם שבו יש מספיק ועוד לכל אחד.
הלכות בית הכסא — “התכבדו מכובדים קדושים”
נו, עכשיו יש הלכה, זה עכשיו על הסדר, אבל גם תמיד כשעושים את זה צריך לעשות את אותו הדבר. כל פעם שאדם נכנס לבית הכסא, קודם שהוא נכנס הוא אומר כך, דבר פלאי. מה הפלא? צריך מישהו לומר שיש דבר כזה שזה פשוט? זה דבר פלאי, אבל לא יודעים כמה דיון יש על הפלא הזה. התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, ושמרוני שמרוני עד שאכנס ואצא כי זה דרכם של בני אדם.
ביאור הרמ״ע מפאנו: מחשבות טובות מלוות את האדם
אז בואו נאמר מה אני חושב שהוא אומר, מה שהרמ״ע מפאנו אומר את זה כך, שאדם חושב מחשבות טובות, המחשבות הטובות חוזרות לחשוב עליו. הוא עוסק בתורה, הוא למד קודם מסכת חגיגה, מסכת סוכה, וכן הלאה, וזה מלווה את האדם. האדם חושב כל הזמן על לימוד, הוא חושב על… לא חלומות רעים והרהורים רעים, אלא מחשבות טובות, הוא חושב על הקב״ה, הוא חושב על לימוד.
כשנכנסים לבית הכסא יש מצוה שלא ללמוד תורה, שלא לומר קריאת שמע בבית הכסא. כשנמצאים בבית הכסא מתמקדים בגוף, יש ענין של רפואות, כמו שאדם צריך כל יום להתמקד בגוף, איפשהו. כשעוסקים בכבוד, כל שאר הזמנים חושבים על הקב״ה, חושבים על הטוב. לכן מתפרדים מכוח השכל של האדם.
מכובדים, הנה, אביי ורבא נמצאים כאן, וכאן הרמב״ם עם האריז״ל, כל דברי התורה שמחזיקים באמצע המחשבה, אומרים להם, התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, התורה שעליה הוא מדבר, או המחשבות הטובות שהוא מקבל, אני לא יודע מה, שמרוני שמרוני, חכו לי, עד שאכנס ואצא, כי עכשיו אני הולך להתרחק מכם. כל הזמן חושבים עליהם, בלילה חולמים עליהם, ביום חושבים עליהם. אומרים, חכו לי בחוץ, כי כשנכנסים לבית הכסא זה הזמן היחיד שהמלך הולך לבד. כשהוא נכנס לבית הכסא, הוא שקוע במחשבותיו. קודם כל צריך לדעת שצריך ללכת כשזה בכבוד. אוקיי. אני לא יודע אם זה למלאכים, למחשבות הטובות, שהופכים למלאכים, וכשחושבים כל הזמן על מלאכים… אני יודע, ראיתי שהוא היה מופצץ. אבל הפשט הפשוט הוא שהאדם מסתובב עם מלאכים.
שתי משפחות של מלווים
אז אם הולכים עם מלאכים, תחזור קצת אחורה. ביקשנו מהיצר הרע. יש שתי עצות. יש או מחשבות טובות והרהורי תורה, חלומות והרהורים זה סוג אחד של משפחה. אחר כך יצר הרע ויצר טוב זה הסוג האחר של משפחה של מלאכים. אולי אפשר לחבר את כל הברכות בבת אחת. זה הרי כל יום כל הזמן. כשבשניהם, כשיוצאים אומרים גם התנצלות דומה. אז אומרים שכשנכנסים לבית הכסא, זה לא מתאים, אדם מרגיש שהוא הולך לבית הכסא. אומר, תנו למלאכים לחכות לי, כי כך אני רוצה לעשות את הדבר בשם האדם.
למה לא נוהגים לומר
המפרשים המאוחרים אומרים שלא נוהגים לומר, כי אנשים חושבים שהם לא מסתובבים עם מלאכים. אבל זה לא אמת, עדיין מסתובבים עם מלאכים. אני חושב שצריך עדיין להחזיק בזה. מדברים על אותה יד שאמרנו קודם נשמה שנתת בי. כשישנו לא היה לנו את ה… למה זה רע שיש לך את זה כל הזמן? למה אתה כבר דומה למלאכים? כי עכשיו לכמה דקות הולכים להניח את הנשמה, תורה, מחשבות טובות.
המחלוקת בין צדוקים ופרושים
אתה יודע שיוסיפון אומר שיש שלוש מחלוקות גדולות בהשקפות בין הצדוקים והפרושים. אחת מהן היא שהצדוקים לא מאמינים במלאכים, והפרושים מאמינים במלאכים.
דיון: הרמב״ם ומלאכים
אז, אני רוצה לומר למה הרמב״ם… הרמב״ם מביא את הגמרא. אפילו אם זה לא מסתדר עם מה שכתוב ביסודי התורה, הוא לא דאג לזה, כי יש לו את הדרך שלו להכניס את זה. הרמב״ם אומר בהרבה מקומות, הוא אומר את זה בפירוש. הרמב״ם אומר ביסודי התורה שאין מלאכים? זה נראה לך? לא, יש כן מלאכים. יש דווקא כן מלאכים. אבל המלאכים מלווים את האדם. שאדם צריך לתקשר עם המלאכים, ראינו בהלכות עבודה זרה. לא, לא, כוכבים, לא למלאכים. שום מלאכים לא כתוב בהלכות עבודה זרה. כוכבים.
בוודאי מלאכים מלווים את האדם. איך הם מלווים אותם? אם זה עם כנפיים, אם זה בצורה מופשטת יותר, זה כבר לא הנושא כאן. גם הקב״ה לא נותן את הנשמה פנימה עם נשיפה. כשלומדים את הרמב״ם, אחר כך הוא נושף תורה, הוא שואל אותך, צריך לומר התנצלות מהמלאכים. בוודאי, בוודאי, בוודאי. המלאכים, בוודאי. בוודאי הם לא… הם לא כבדים יותר מאדם.
חברותא א׳: לא, זו עדיין לא התשובה. תקשיב שנייה. לא, זו עדיין לא התשובה. תקשיב שנייה. מה שאמרת, אמרת כך, “וכל נוסח צורות לכל בעל צורה על ידי מלאך”, זה כתוב בהלכות יסודי התורה. אבל לאדם יש תקשורת עם המלאכים? אני שואל אותך שאלה, רגע, רגע, רגע, רגע. לא פעם אחת, אני שואל אותך שאלה. רגע, תקשיב, תקשיב, תקשיב שנייה.
מה שאנשים חושבים שזה לא מסתדר, זה לא אמת. כתוב בפירוש בהלכות יסודי התורה שכל דבר, כל צורה שיש בעולם, באה מסובבת על ידי מלאכים. עכשיו, אתה רוצה עוד לדעת איך הוא נותן את זה? הוא נותן את זה כי המלאך עומד עם כנף ליד האוזן שלך, או לא? זה כבר נושא פרטי. בדיוק כמו שאתה מבין גם, אין לך שום בעיה לומר “אתה נפחת”, לקב״ה אין פה שהוא נושף פנימה נשמות. זה משל, זה משל על מה שזה לא יהיה. אותו דבר כאן.
אבל המלאכים לא נכנסים כשאדם נמצא בבית הכסא, הוא לא עוסק, הוא לא מחובר למלאכים. מה זה אומר הצורות ונוסח צורות, שבכל הפעולות שאדם הולך עם מלאכים? כך זה העובדה, כל מה שאדם עושה הולך עם מלאכים כל היום, כתוב בהלכות יסודי התורה ברמב״ם. בבית הכסא לא מתאים שהמלאכים ייכנסו, ממילא אומרים להם סליחה. אתה רוצה לדעת הם עומדים ממש בחוץ או בפנים? זו כבר המחשבה מסוימת, כמו שכל הברכות והתפילות הן המחשבה מסוימת. אין שום דבר לא נכון, אין שום פשט אחר. זה לא שונה מכל שאר הברכות. כמו שאומרים “אתה נפחת”, כך אומרים “התכבדו” וכו׳. אין שום הבדל.
שני זמנים שהגוף עובד והנשמה נחה
אני אלך הלאה ואומר כך, ששני הזמנים שהגוף עושה את עבודתו יותר והנשמה לא עושה כלום, זה כשישנים או כשנמצאים בבית הכסא. בשני הזמנים הגוף מאוד פעיל. כן, בלילה הוא מעכל את האוכל, מה שהגוף עושה, והנשמה כאילו ישנה. הנשמה, כלומר כוח הבחירה של האדם, כוח האדם של האדם, ישן. בבוקר כוח האדם מתעורר, ואומרים “אלוקי נשמה”, מברכים את אלוקי נשמה שנמצאת בתוכנו. ועכשיו מחזירים אותו לאותו שלב כמו כשישנים, שהגוף הולך לעשות את שלו, והנשמה לא שייכת לשם.
מה זה אומר הנשמה לא שייכת לשם? הנשמה קשורה למלאכים. אתה לא רוצה לומר מלאכים, אל תגיד מלאכים. לא אומרים מלאכים, אומרים “התכבדו”.
חברותא ב׳: לא, הרמב״ם גם לא אומר מה שחשבת. הוא מתכוון לכוח השכלי של האדם. הוא רק מסביר שמלאך הוא לא דבר גשמי, מלאך הוא כוח שכלי. אבל בוודאי הוא מתכוון גם למלאכים.
חברותא א׳: לא, לא, זה לא, זה לא. אני לא יודע למה, אין לי מושג למה, כל האנשים שמעו שיש דבר כזה שנקרא רמב״מיסטים, הם חושבים שהרמב״ם לא מאמין במלאכים. הרמב״ם מאמין מאוד במלאכים. הוא רק מסביר שמלאך הוא לא דבר עם כנפיים, כמו שהקב״ה הוא לא דבר עם כנפיים, כך מלאך גם לא מלאך של דבר רוחני, דבר שכלי. אבל בוודאי יש מלאכים, ובוודאי המלאכים מובילים את האדם כל הזמן. יש פסוקים בחז״ל ובתורה שהמלאכים מובילים את האדם כל הזמן. ואפילו, כמו שהרמב״ם עצמו אומר במקום אחר, אפילו כשאומרים את זה באמת “שומרני”, הוא לא מתרגם רק “חכו”, שומרים עלי, אלא עוד רמה למעלה, לא ישירות.
חברותא ב׳: רבי יצחק, להיפך, רגע, לא חשבתי שאין מלאכים. רק חשבתי שלמלאכים יש יותר שליטה והם גם במוח של האדם. לא רק… המלאכים תמיד… לא רק… המלאכים עדיין כאן.
חברותא א׳: זה מה שהמפרשים אומרים, זה מה שהמפרשים אומרים שזה לא המנהג היום, כי אנחנו לא מחזיקים את עצמנו כצדיקים כאלה שיסתובבו מלאכים אצלנו בבית. אמרתי לך, זה לא הבית שלנו, זה כתוב בפוסקים גדולים. האחרונים אומרים שלא נוהגים לומר את זה כי אנחנו לא מוחזקים שיסתובבו מלאכים. אבל אגב, האריז״ל אמר שכן צריך לומר את זה, ואין שום… המלאכים ממשיכים, הם לא הפסיקו.
זו לא מדרגה, זה לא אומר שיש מדרגה של אדם שמלאכים מסתובבים. כך העולם עובד, שמלאכים מובילים את האדם. זו לא מדרגה. אני לא יודע מי אמר מהאחרונים שזה למדרגות, זה לא למדרגות.
חברותא ב׳: ולמה שולחים אותם משם לפני שנכנסים לבית הכסא אם הם הולכים החוצה?
חברותא א׳: אמרתי לך עכשיו, כי לא מתאים למלאכים ללכת לבית הכסא. אבל באמת, באמת…
חברותא ב׳: ושוב, הייתי אומר שהם אפילו לא הלכו, אפילו לא נפרדים מהם.
חברותא א׳: בוודאי לא. כמו… בוודאי, בוודאי לא. זה לא אומר… כשאני נכנס לבית הכסא, הם מחכים בחוץ. הם מחכים בחוץ, הם אפילו לא… זה רק… זה לא פיזית שהם מחכים בחוץ, אלא הם לא שייכים למקום הזה. בוודאי לא. אמרתי לך, גם הקב״ה, אני לא יכול להיכנס לבית הכסא ולומר “ברוך אתה ה'” בבוקר. כל הברכות האלה הן כדי שאדם יזכור, כדי שאדם… הרוחניות היא לא לקב״ה ולא למלאכים.
ברכת “אשר יצר” — החכמה בבריאת האדם
תפקיד הברכות — למי הן?
דובר 1:
כל הברכות האלה הן כדי שאדם יזכור. הברכות הן לא לקב״ה, לא למלאכים. הברכות הן בשבילך. המלך עושה בכל מקרה את שלו, זו לא השאלה. השאלה היא בשבילך, אתה יודע. וממילא האחרון שאומרים, נהיה האדם שלא אומר “אשר קדשנו במצוותיו”, אותו ממש לא הולכים מלאכים בנושא שלו, הוא לא תופס. אבל בוודאי המלך ממשיך הלאה.
בדיוק כמו כשאדם אומר… הנרטיב שלי הוא נרטיב טוב יותר. לא, הנרטיב שלי מאוד פשוט. האדם מתעורר, אז נכנס הקב״ה לנשמה, כלומר כוח החיים, כוח הבחירה, הכוחות של האדם, והוא מודה. גם זה לא אמת. בדיוק לא אמת כמו זה. וכשהאדם לא עושה את הדברים, מה האדם? כשהנשמה לא אמיתית, הגוף שלו אמיתי יותר. הגוף שלו הולך סביב חושים, והגוף מעכל את האוכל, וכן הלאה. ועכשיו הולכים להסביר לו, הוא הולך להתעסק עם הגוף. וכשהוא מסיים עושים ברכה על הגוף. “אשר יצר” היא על הגוף. עכשיו חוזרים למוח עם הגוף, ומדברים דברי תורה, “עושה רבבה גבורה” וכן הלאה. כאן התעסקנו עם הגוף. ואז כשהתעסקנו עם הגוף, אמרנו שם “סליחה נשמה, כוח החיים”.
מלאכים מול נשמה — הבדל יסודי
דובר 1:
לא נשמה, מלאך! אתה יודע הבדל בין נשמה למלאך? נשמה שייכת לך, מלאך לא שייך לך. מלאך. למה תכניס נשמה? כתוב מלאך. למה אתה צריך להחליף את המלאך בנשמה? מה מפריע לך שיש מלאך? למה תהיה נגד המלאכים? כי יש סיפור מושלם בלי זה. אבל זה לא אמת, ובפסוק כתוב מלאך. ואתה מחויב להכיר שיש מלאך. “יושב בסתר עליון”, בוודאי. אה, עדיין לא הגענו. רגע, רגע. אנחנו מודים לקב״ה על כל הדברים, לא הודינו שאנחנו נותנים מכה? בדיוק כמו שהולכים לשירותים אומרים “אה, איזה חיבור”. בוודאי, בוודאי זה חיוב. בוודאי זה חיוב. כל הגדולים אומרים ששני היסודות הגדולים ביותר של אמונה הם לדעת שיש את הקב״ה ושיש מלאכים.
דיון: האם ידעו על מלאכים קודם?
דובר 2:
מה כתוב במדרש? בוודאי זה חיוב. מי שלא זוכר שיש מלאכים הוא כמעט לא יהודי. מה השאלה? אבל זה מאוד מעניין שהמקום היחיד שבו אנחנו התחלנו ללמוד, מההתחלה יסודי יסודות המאור החסידות, כן, לא, זה לא אמת. כך הרמ״ח. לא נכון, לא נכון, שני פרקים, זה רק מאוחר יותר שעונים שהמלאך מלווה אותנו, צריך את זה…
דובר 1:
לא קראת טוב, לא קראת טוב, לא קראת טוב. הלכות יסודי התורה, יסודי התורה כתוב בפירוש שני פרקים שלמים שהוא היה על המלאכים שמובילים אותנו.
דובר 2:
אבל הלכות יסודי התורה זה לא הצהרות שהוא אומר לומר, הוא לא אומר שלום עליכם, הוא לא אומר שלום עליכם, הוא אומר תפילה כשהוא בא… הוא מלווה אותו כל השבוע, הוא מלווה אותו כשהוא הולך לבית הכסא, אז האדם…
דובר 1:
בוודאי! לא! כאן טעית, כי לא תפסת. לא למדת טוב הלכות יסודי התורה, חשבת שלא כתוב שם. כתוב שם הרבה על מלאכים, כאן זה הרי פרטים איך הולכים עם שלוש התפילות, ברכות, מה שאומרים.
דובר 2:
יש מלאכים, הם בלתי נראים והם עדיין לא ראו אותם עד הלכות…
דובר 1:
לא נכון, הם כן ראו אותם! הם ראו אותם בתורה, שם מדברים על נביאים והענין שקרה בעולמות העליונים, זה שיש לי מערכת יחסים עם מלאך. לפני שאני הולך לבית הכסא צריך לומר לו “התכבדו מכובדים”.
תרגום לעברית
דובר 2:
זה לא נכון, זה לא נכון. הם כן ראו שם, היה כתוב בפירוש, היה כתוב בפירוש עוד בהלכות יסודי התורה שההנהגה של האדם באה מהמלאכים, היה כתוב בפירוש. זה לא נכון שהוא לא ראה את זה, כן ראו, היה כתוב כראוי על עולמות עליונים, היה כתוב שזה מנהיג את העולם הזה.
דובר 1:
כל נוסחאות התפילה הללו הן השגמה במובן מסוים, כי גם הקב״ה אינו מחויב מצד העליון להיות מורם בידיו, זו לא הבעיה, בדיוק כך, אבל זה לא חידוש. זה לא נכון שעכשיו גילינו שיש מלאכים, אנחנו עכשיו גילינו, אנחנו, אנשים שלא חשבו מה כתוב קודם. נו, די, אנחנו ממשיכים הלאה.
דיון: האם אפשר לתקשר עם מלאכים?
דובר 2:
אנחנו קיימים… להכחיש את זה שאנחנו מתקשרים עם מלאך זה חידוש? כן, אני מכחיש את זה! כתוב בפירוש עוד בהלכות יסודי התורה… אי אפשר לתקשר! כתוב כן! אי אפשר לתקשר איתו והוא עונה בחזרה. אפשר גם עם הצדיק, אפשר גם…
דובר 1:
אתה שוכח, אפשר גם לתקשר עם הקב״ה! זו לא הנקודה! כל התקשורת היא רק מצדנו! אי אפשר לתקשר עם הקב״ה! לא היה כתוב! לא היה כתוב! היה כתוב הלכות תפילה שאפשר לדבר עם הקב״ה, לא היה כתוב… לא היה כתוב.
זו דווקא תפילה, זה להבין מה זה אומר תפילה, איך עובדת תפילה, מה שעובד בדיוק כך למלאכים כמו שעובד להקב״ה, מה ההבדל? הכל משל איך מבינים את זה. ודאי כן, ודאי לא, שמרוני שמרוני… ודאי כן, ודאי כן, זה אותו דבר. למה זה לא בעיה עם ההלכה? אין הלכה כזו, הרמב״ם אומר הלכה כזו, הרמב״ן אמר הלכה כזו, הרמ״א לא אמר הלכה כזו.
דובר 2:
“לא לבדך תתפלל”, אה, זה לא אותו דבר, זה לא אותו דבר, זה לא אותו דבר.
איך אומר את זה הרמב״ם?
דובר 1:
הוא לא אומר. הרמב״ם אומר כן על להתפלל. והעבודה זרה הבאה שהיה כתוב היה כתוב על להתפלל למלאכים? היה כתוב על לעבוד מלאכים. לא היה כתוב כלום על להתפלל. לא היה כתוב להתפלל. איפה היה כתוב שהרמב״ם אמר שאסור להתפלל למלאכים? כתוב מפורש ברמב״ם שאסור, שנזהרים מלהתפלל למלאכים.
דובר 2:
“שמרוני שמרוני” זו תפילה? מבקשים מהמלאכים או מבקשים מהקב״ה?
דובר 1:
זו בקשה. “שמרוני” – שמור עלי. “קדושי משרתי עליון” – אני לא מבין. איפה כתוב ברמב״ם שאסור לומר “שלום עליכם מלאכי השרת”? כתוב שהרמב״ם אומר כן.
בוא, אנחנו צריכים לסיים, הלו? כבר מאוחר.
פירושים ב״שמרוני שמרוני”
דובר 2:
“שמרוני שמרוני”, אולי זה כי יש מזיקים בבית הכסא, ואתה צריך שיהיה לך הכוח הטוב, משרתי עליון ילחמו איתם.
דובר 1:
אני חושב שהוא לא דיבר. פשט פשוט, פשט פשוט “שמרוני” הוא מלשון “עובר ושב על הדרך”, חכה לי. כך אני חושב פשט פשוט, לא שמור עלי.
דובר 2:
או שיש כוחות מזיקים בבית הכסא, ואתה נכנס עם סיפורים שונים, ואתה מבקש מקדושי משרתי עליון שהמזיקים ינוצחו, שהמלאכים יהיו חזקים יותר מהמזיקים.
דובר 1:
אבל אתה הולך לומר שמזיקים צריך לדעת… מזיקים אני לא יודע. מלאכים זה בטוח יש, והם תמיד פעילים במעשינו. מלאכים כן, מזיקים לא. ואתה לוקח את הטובה שאתה מקבל, תכניס אותה לקדושה. אוקיי.
דובר 2:
רבי יצחק אוהב מאוד מלאכים יפים. למדנו במלכה סעודתא, שם לא היה כתוב שיש מזיקים. היה כתוב שיש מלאכים.
דובר 1:
אבל אמרתי לך, “שמרוני” פירושו חכה לי, לא פירושו שמור עלי. פשט פשוט. “שמרוני עד שאכנס ואצא”, חכה לי. “שמרוני כשאני בבית הכסא”, פשט פשוט, אני חושב כך. אני חושב שפשט פשוט פירושו חכה לי. “התנו לי”, כן.
ברכת “אשר יצר” — החכמה בבריאה
דובר 1:
בכל מקרה, אחר כך כשהוא יוצא מבית הכסא הוא מברך, כן? מה הברכה שהוא מברך אחרי שהוא יוצא? כן? אבל מעניין שמדברים קצת. יש כאן אדם שלם שהוא המספר, ומה שאותו אדם הוא לא הנשמה. סתם מעניין, זורקים פנימה. זו לא סתירה, בכלל. ועכשיו יש לי עוד לנשמה. הנשמה מחכה בחוץ. ולא אומרים לנשמה! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים אשר יצר את האדם בחכמה… הקב״ה עשה את האדם עם יפה… ההנדסה של האדם, כך אומר רבינו מנוח, שהאדם שהוא מכונה נעשה בצורה נפלאה. אה, לא שהוא נתן לאדם חכמה.
דיון: מה פירוש “בחכמה”?
דובר 1:
וגם צריך ללמוד שהוא ברא את העולם, כמו חכמה ברא עלמא, כך לפי תוכנית… זה פירושו פשוט, מסתכלים על הגוף. יש תוכנית, יש שכל. זה לא סתם באקראי יש חורים, יש חור לכל דבר, עם סדר. כבר כמו סתם החנא, הוא אומר, הוא מפרש אחרת. בשכל שבו יקד, כנראה זו גרסת יוסף אסעלם. גרסת יוסף כזו היא גם ברכה על השכל. לא, לא. בואו נקרא כי, בואו נלמד. הוא מפרש את הפשט האחר, שלאדם יש חכמה, אבל אחר כך הוא אומר שזה לא פשט אחר. הוא שואל אבל קושיה, שאם כך כל העולם הוא החכמה. מה יש מיוחד באדם? אין לו שאלה. אבל עכשיו מדברים על האדם, כדי שכבר זה קשה. הוא עומד אמר, הוא אומר שזה פירושו נתן לאדם, חכמה. אבל אני להבין, אבל אני יכול להרגיש למה הוא חשב כך. כי, הרגע תלינו את החכמה על הקולב בחוץ…
דובר 2:
לא נכון! לא אמרו את החכמה! דיברו על ההנהגה. כן כן כן, כן. המשך, נכון, נכון. כן, רואים כאן שיש כאן אינטראקציה עם הגופניות, עם הדיבור. אשמתי היא להמשיך עד כסף.
דובר 1:
לא, זה פשוט. מי שיוצא ואומר שכוח, מה עונה שנתן לאדם חכמה? הרגע התפללנו להקב״ה, ואומרים לו שזה דווקא לא הולך להתפלל אליו עד בית הכסא. אבל אתה הרי עשית את כל המערכת, והמערכת הרי עם חכמה. הרי נעשה. למה עם חכמה? כי אם שומע בזאת המכון, אחד יכול לקבל את השבח. זו בעיקר החכמה. הרי יש חכמה. הרי נעשה עם חכמה המערכת, שזה יכול לעבוד.
“נקבים נקבים חלולים חלולים”
דובר 1:
זה ברוך אתה ה׳ רופא כל בשר ומפליא לעשות, זה שהקב״ה מחזיק זה הוא שהוא רופא כל בשר. רופא לא פירושו הוא מרפא מחלות, רופא פירושו הוא שומר על הבריאות, משהו שצריך לתרגם. נקבים נקבים חלולים חלולים פירושו מערכת האינסטלציה הפנימית שמוציאה את הפסולת, ועוד תראה שזה קצת מתאים. רואים שיש שם נקבים וחלולים, כמו הקישור הוא דבר מנופח, יש דברים חורים שמעבירים דרכם נוזלים ודברים, שאם הם יסתמו קצת או המערכת תתקלקל שם לא יוכלו אנשים לחיות. אז הברכה מזכירה לאדם שזה הכוח הגדול של הגוף. כשמודים לקב״ה על זה, אתה יודע בכלל זו ברכה על הגוף אפשר לומר, או אם לגוף יש בעיה… זו רפואה! זה עניין של רפואה! אמת, אבל זה לא מוגדר שמודים להקב״ה על הגוף הגדול בברכות. זה יותר מרגיש מוגדר בהליכה לבית הכסא. זה יותר אומר, אתה הרי נעשית עם רפואה נפלאה. זה סוף ההתנהלות שמתחיל בכוח בפתח רבי ומחרבדים. זה הפירוש. לפני ההליכה אומרים שמרוני סתם! זה לא שיעור מדעים עכשיו! זה חכמה! זה חכמה! לא כל דבר! אחר כך אתה היית בבית הכסא, והריאות שלנו יהיו, והכליות יהיו שלנו, והכבד יהיה שלנו. כבד, הכבד, החלק הרפואי למעשה.
המערכת עשויה היטב
דובר 1:
זה עשוי היטב, אני אומר לך, זה עשוי היטב, זו הנקודה. זה עשוי היטב המערכת, זה עשוי מאוד היטב המערכת. “כל אשר בשמים ובארץ” הכל מושלם. כל המערכת עשויה היטב. החכמה, החכמה האלוקית…
ברכות השחר: סדר הברכות, חיוב הברכה, והמנהג
ברכת “אוזר ישראל בגבורה” — חגירת החגורה
לא אומר הרמב״ם. אוקיי, נו. הרמב״ם, אמרתי, “בורא רפואות” פירושו שהקב״ה ברא פעם אחת את כל “מערכת האינסטלציה”. “ומפליא לעשות” פירושו שהוא עושה שזה יעבוד כל הזמן, שה״נוזל” יעבור דרך, והריאות יעשו את שלהן, והכליות את שלהן, והכבד את שלו. אני שומע. הכבד, ריבון כל המעשים חלק.
זה עשוי היטב. זה עשוי היטב, זו הנקודה. זה עשוי היטב. הקב״ה עשה את המערכת, זה עשוי מאוד היטב המערכת. כוח ושפע, שפע אלפים ושפע. זו חכמה טובה מאוד… החכמה, פלא. פלא פלאות.
אוקיי, אז הוא הלך, הוא לבש את הבגדים התחתונים, הוא לבש את המכנסיים. אוקיי. עכשיו לובשים… החגורה היא הבגד החיצוני, אה, עכשיו הוא כבר יוצא. אבל עכשיו הוא הסתובב ונכנס לבית הכסא עם הבגדים התחתונים, עם המכנסיים. אוקיי.
עכשיו הוא לובש את החגורה. אה, הוא לובש את החגורה, הוא מברך “אוזר ישראל בגבורה”. מה זה כבר? חגורה הוא הולך אדם, הוא עולה על המשימה שלו. הוא הולך… החגורה היא כמו מה? חגורה היא… על החגורה הוא שם את הנשק שלו. “חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך”. על זה הוא שם את החרב שלו. על החגורה שמים מה שיש, החרב או כלי המלאכה. זה דבר “גברי”, זה דבר שקשור לעבודה.
הוא מביא פירוש חסידי, הבני מנוחה, שכשחוגרים, הולכים הרי על המכנסיים, זה הרי למטה מהערוה. אז הוא גובר על כובש את יצרו, ונו, הוא תורני.
ברכת “שעשה לי כל צרכי” — נעילת נעליים
אוקיי. “שלובש מנעלים מברך”… אני יותר מבולבל ממנו. “שלובש מנעלים מברך”, הולכים למלך העולם “שעשה לי כל צרכי”. מה הפשט? למה בנעליים אתה כבר ממש מסודר? אני חושב, פשט פשוט, שעם הנעליים אפשר ללכת לעשות כל צרכי. הוא הרי יוצא עכשיו, הוא הולך לרחוב, הוא יכול להסתובב על כל מיני “רצפות”.
“כל צרכי” לא פירושו דווקא הנעליים. אמרתי ש״כל צרכי” הוא הצורך הגדול ביותר שצריך להיות נעליים. יכול להיות “כל צרכי” שעם הנעליים הוא עכשיו יכול ללכת לטייל.
שלוש הברכות ליציאה
אמרתי ששלוש הברכות הללו הן ברכה ליציאה. באוהל יש סחורה בכל מקום על ה״רצפה”, יש בגדים על ה״רצפה”, וזה נראה… ועכשיו מתכוננים לצאת. קודם לובשים את כלי הזיין, החרב או כלי המלאכה, הוא כבר הלך לבית הכסא, הוא כבר מוכן. לובשים את הנעליים, שיהיה אפשר לצאת לשלג, ולמדרש, והולכים החוצה, הדבר האחרון הוא מלחמה איתם הגויים, עכשיו יש לי את הכוח, יש את המוטיבציה לצאת, קיימתי לפחות את הסוג “שעשה לי כל צרכי”, הקב״ה עשה את כל מה שאני צריך, שאפילו אם הרגליים שלי לא כל כך מתאימות למזג האוויר הזה והזה, יש נעליים.
וכך עשה את זה הקב״ה דרך אנשים שהמציאו את הנעליים, הכל עשה הקב״ה דרך אנשים, זו הנקודה. זה לא מפרשת בראשית, מי היה הראשון שעשה את הנעליים, זו לא הידיעה, יש עוד את כל הברכות, והקב״ה עשה לאדם לצאת עם חרב, עכשיו יוצאים מהעבודה, והולכים ללכת לשוק. זה יותר מברכה עובדת השגחה, הקב״ה מוביל אדם שילך למקום הנכון, ועכשיו, והם בחוץ לפרנסה, מסתכלים על המעמדות של האנשים שיש.
ברכות “שלא עשני גוי”, “שלא עשני עבד”, “שלא עשני אשה”
מי מסתובב בשוק? ויהודי הוא בארץ ישראל, זה הרי במקום טוב, הוא היהודי, הוא לא עבד, והוא הגבר שמסתובב בעסקים, והוא הולך עם החגורה ועם הנעליים.
ומברך אדם בכל יום, כך אומר רבינו מנוח, הוא פוגש גוי על השם ועל העבודה שלך, חושבים שהוא עבד ביניהם. אני שומע, עושים לו ברכה “שלא עשני גוי”, אבל הרב לא אומר שיש זמן לזה, הוא אומר “בכל יום”. זו ברכה שבאה כל יום, אפשר לברך את זה קודם מאוחר יותר, ואין הבדל מתי.
מתי מברכים את הברכות
הוא מעניין אפשר לחשוב כאן, שאם אדם שייך לאיזה מעמד מסוים, זה המקום להודות להקב״ה. “שלא עשני גוי”, כך פגשתי את הצדיק הזה, אני לומד את שיעורי הרמב״ם, ולכאורה השמוק אותו עולם, של סתני, תלמיד של שיעורי הרמב״ם. כשאדם מרגיש שזה הרב האמיתי שלו, כשאדם מרגיש למשל… בואו נגיד שאנחנו היום עשינו ברכת הגומל, והוא אומר שכוח הבורא עבורי לגור באמריקה, שהיא המדינה החזקה ביותר, או… כי אני שייך לאומה חזקה. יש מעלות מסוימות אחרות יכולות, שאני לא מעמד שני בזה… שבו בפנים זה הרצון. מה זה אלוהים זה לא זה… או… רגע… שלא יהיה לשון הרע.
לעזור ליהודים, זו התכלית של תפילה, לעזור ליהודים. אבל אותה לשון של לעזור ליהודים אמרה… זה יכול להיות, אבל הרמב״ם לא היתה לו הברכה, כי זה לא הגיוני שמישהו שיש לו חסרון ורוצה לא לברך על זה ברכה. יש לך חסרון, ולהיות עם חסרון זה צער, צער ניחא עם זה.
“שלא עשני אשה” — שאלת החסרון
אבל שוב, חדשות, אני רוצה לומר חדשות, יש קושיה, יש שלושה סוגי אנשים. נו, האישה היא גם טובה יותר מהעבד. האם אני יכול הכל לומר “שלא עשני גוי” ו“שלא עשני עבד”? אמת, עבד יכול לומר “שלא עשני אישה”, הוא יכול, אבל זה לא הגיוני. עבד הוא עבד, הוא לא עושה. כן, אוקיי. סתם, הקב״ה עשה עבד, נו ברוך. אוקיי, בואו נמשיך הלאה, בואו נמשיך הלאה.
אוקיי, הדרפט… אני חושב, זה גם מנהג. לא כתוב ברמב״ם “מברכים בכל יום שלא עשני אישה”. מנהג מאוחר יותר, שהנשים חידשו, אני לא יודע מי. אוקיי, אני צריך לזוז קצת, אז בואו אולי נלך קצת מהר.
הלכה ז: סדר הברכות — שמונה עשרה ברכות
אחר כך, עכשיו אומר הרמב״ם את ההלכה של שמונה עשרה הברכות. היה טוב, כאן שמונה עשרה, זה מאוד מעניין. בדיוק כמו שיש שמונה עשרה ברכות של שמונה עשרה, יש שמונה עשרה ברכות של ברכות השחר. כן, כולל “על נטילת ידים” ו“אשר יצר”.
שמונה עשרה ברכות אלו אין להן סדר, זה אומר לא צריך ללכת על הסדר. אלא עושים כל אחת מהן על דבר שהברכה בשבילו ובשעתו, והרמב״ם נותן את הדוגמאות. כיצד, הרחיצה חגירה והמלבוש. זה אומר, הוא הולך סדר שלם, הוא עושה “אוזר ישראל” אחרי שיצאו מהמיטה ולובשים את החגורה.
הברכה אומרים בשעת מעשה
אבל כל אחד ישים לב, הרמב״ם אומר כאן, הברכה אומרים כשעושים את הדבר, כשלובשים את החגורה אומרים כך. הוא מסביר, הוא אומר אם מישהו לובש את החגורה כבר במיטה, הוא עדיין במיטה, הוא במקומו, זה לא הסדר של הרמב״ם. הרמב״ם הולך לדבר על זה, אם הוא הולך למיטה, הוא כבר לובש את החגורה שלו, זה לא רק הסדר כאן שכתוב הוא לובש את החגורה רק אחר כך, הוא כבר עושה אז “אוזר ישראל”. יכול הוא להגיד מאז, או הוא יאמר, ברוך “אוזר ישראל”, הוא לא עושה את זה שוב.
כמו “שמע קול תרנגול” אחר כך, אז הוא אומר “הנותן לשכוי בינה”. למרות שהוא כבר אמר “שלא עשני גוי”, הוא כבר אמר הכל, כשהוא רואה את השמש, אני מתכוון כשהוא שומע את קול התרנגול, אז הוא אומר “הנותן לשכוי בינה”.
ברכה שלא נתחייב בה
וכל ברכה שלא נתחייב בה
וכל ברכה שלא נתחייב בה, לא ראה את הדבר, לא שמע קול תרנגול, או לא חגר חגורה, אינו צריך לברך.
אומר תחילה, הגמרא האחרונה, למשל, נניח שאדם ישן בפיג׳מה, אין לו חגורה, אין לו נעליים, אין לו גרביים, הרי הוא יהיה חייב. מי שהולך בלי נעליים, מי שהולך בלי נעליים ביום כיפור ובתשעה באב, מי שקם מוקדם, מי שאינו צריך ללכת לבית הכסא, אומר הרמב״ם מיד, מיד עולה שאלה, מילא יוצא שביום כיפור ובתשעה באב אין אומרים “שעשה לי כל צרכי”.
דיון: יום כיפור ותשעה באב
הוא לא אומר על “שעשה לי כל צרכי” בתשעה באב, אבל אפשר לומר ששם זה יותר על המצווה, כי אין מצווה של רחיצה כשלעצמה, אלא זו “העברת שינה”, אתה רואה, “העברת שינה” אומרים כן אפילו כשאין רוחצים את הפנים, זוכר? כן.
אם ביום כיפור ובתשעה באב אין אומרים “העברת שינה”, זה מעניין. כל הפלפול בברכת קימה, וקימה קמים גם ביום כיפור ובתשעה באב. אבל הרמב״ם לא היה אומר שביום כיפור הולכים “יחף” כי לובשים איזה נעליים, רק לא נעלי עור, מה שכן לובשים הוא כי בעיקר הולכים כן “יחף”. יכול להיות כך, איני יודע.
ואם לא נכנס לבית הכסא אומר הרמב״ם, מי שאינו צריך לומר “אשר יצר”, אינו אומר. אלא את כל הברכות צריך לומר רק כשחייבים, כך אומר הרמב״ם. כלומר הברכות הן רק ברכות “הנאה”.
הלכה ט: המנהג נגד הרמב״ם
אבל המנהג הוא, מהו המנהג, כי ברוב עריינו, רוב בעריינו, מברכים ברכות אלו כולם זה אחר זה בבית הכנסת. באים האנשים לבית המדרש אומרים “מחדש השם”, והולכים לעולם, והעולם עונה אמן. שני דברים, ראשית אומרים את כולן בבית הכנסת, ושנית אומרים אותן בין ישן בין לא ישן.
אפילו לא שמע את התרנגול, אפילו לא חגר חגורה, אומר הרמב״ם “וטעות היא בידם ואין ראוי לעשות כן”. אין ראוי לעשות כך. מדוע? הולך הרמב״ם ואומר, זה משום שההלכה היא “לא יברך אדם ברכה אלא אם כן נתחייב בה”. אדם לא יאמר ברכה אלא אם נתחייב, וכאן לא נתחייב, כי לא חגר את החגורה, לא קם.
השיטה של ראשונים אחרים
אבל ההלכה אנו לא נוהגים כך, כלומר במילים אחרות שהראשונים האחרים טוענים שלא, הברכות הן בעצם על מנהג העולם. דווקא בגמרא כתוב שיותר יפה לומר בסדר. מה שאינו ממש ברכה על הדבר, כי מנהג העולם, או השיטה של ראשונים אחרים, היא שכן עושים את הברכה אפילו לפי חיובנו.
אף על פי שיש מי שמחמירים, בדבר כמו יום כיפור וכדומה, כי יש את חיובנו, כי לא חגר חגירה. אבל ניקח כאן שהדבר קרה, הוא קם על רגליו והוא יכול לומר “רוקע על המים”, אבל זה לא קרה עכשיו, זה קרה לפני שעה.
הרמב״ם מודה שאפשר לומר מאוחר יותר
זה מודה שאפשר לומר, הוא מודה שאז אין זו עבירה. כלומר, אם אחד נתחייב והוא עושה זאת מאוחר יותר, לא לכתחילה, אבל הרמב״ם מודה שמותר. הרמב״ם טוען על זה שעושים ברכה שבכלל לא נתחייבו, לא היתה לו חגירה וכדומה.
הוא אומר, יש שני דברים: ראיה אחת היא שאין ראוי לעשות על הסדר, אבל מה שבוודאי לא צריך לעשות זה לעשות ברכה שלא נתחייבו בה.
הלכה למעשה
אבל ההלכה העיקרית, ההלכה העיקרית שהאחרונים פוסקים היא שכן עושים את הברכות אפילו לפי חיובנו. זה לפי הרמב״ם. אם צריך לדעת, הלכה למעשה נוהגים כן, צריך להיות בבית הכנסת, זה מותר לעשות אפילו לפי הרמב״ם, אבל המנהג הוא שאומרים זאת בבית המדרש.
אבל גם המנהג הוא שעושים זאת אפילו לפי חיובנו, חוץ מזה, הרמב״ם מעורר שמזכירים שם ה׳ שלם, והאחרים אומרים שאומרים זאת בצורה מסוימת, לפי סדרי התפילות של… כי העיקר, כי אז זה מאבד את הדבר, זה לא ברכות, זה תפילה. תפילה כבר יש, הרי כבר יש שמונה עשרה. זה לא ברכת המצווה, זה מאבד את כל… אבל כך אנחנו עושים, כך עושים הרבה יהודים, הנה קרא.
הלכה י: ברכות התורה לפני לימוד בלילה
אומר הרמב״ם הלאה, עוד ברכות שעושים הלאה. אנחנו למדנו קודם הלכות קריאת שמע, שכשקמים קוראים קריאת שמע. אבל אם יהודי רוצה לנהוג כמו דוד המלך, לקום באמצע הלילה וללמוד תורה עוד לפני קריאת שמע, ברכות התורה, הרמב״ם אמר שצריך לאחד לילה עם יום, נכון? הרמב״ם אמר שיש מצווה ללמוד ביום ובלילה.
אבל הוא מנצל זמן טוב, הוא חושב על זה פעם אחת, והוא רואה שהוא קם לפני עלות השחר, לפני זמן קריאת שמע, לפני הנץ, והוא לומד תורה שבכתב, תורה שבעל פה, נוטל ידיו תחילה, רוחץ את הידיים, כמו שאמרת קודם, שיש נטילת ידיים חדשה. למה זה חדש? כי קודם רחצת את הידיים
ברכות התורה – סדר השכמה
ברכות התורה קודם לימוד
דובר 1: אה, הוא אומר שיש מצווה ללמוד ביום ובלילה, אבל לא כל היום. יש זמן טוב. הוא חושב הוא קם פעם אחת, והוא יכול לומר בפעם האחת… אה, את הנקודות הוא יכול עכשיו לומר. אבל אתה מתכוון שהוא יאמר זאת לפני כל הדברים, לפני שהוא אומר קריאת שמע, נכון? לפני הנץ?
דובר 2: כן, כן. “יברך בתורה שבכתב, יברך בתורה שבעל פה”. כן. “נוטל ידיו תחילה”, רוחץ את הידיים, כמו שאמרנו קודם. אז אמרת, נטילת ידיים חדשה. זה לא חדש, כלומר קודם… “נוטל ידיו תחילה”, שירחץ את הידיים. אני לא מבין למה.
דובר 1: לא, הוא קם מוקדם, הוא עדיין לא עשה את כל הסדר בכלל. הוא רוצה לקחת גמרא למיטה שלו, הוא עדיין לא עשה את כל הסדר בכלל. למה הוא צריך לעשות נטילת ידיים? לפני הברכה? לפני התורה? למה?
דובר 2: לפני תורה, כן.
דיון: למה נטילת ידיים לפני לימוד תורה?
דובר 1: זה לא ברור. קודם היה כתוב ברור שאפשר לעשות את הברכות לפני נטילת ידיים. יש מי שאומרים שאולי ברכות התורה צריך כן נטילת ידיים. אולי פשוט הוא מתכוון לומר שכך הסדר, כך צריך לעשות. אולי לא משמע שחייבים לעשות כך. אולי פשוט כך, שזה הגיוני, לרחוץ את הידיים. לחגור חגורה הוא עדיין לא צריך, אבל לרחוץ את הידיים כן. אני לא יודע, זה לא ברור. לא ברור לי.
דובר 2: אתה מבין למה הוא ירחץ את הידיים? האם זה קשור ללימוד או לברכה?
דובר 1: על לימוד יש חיוב שאסור ללמוד בידיים מלוכלכות? יש הלכה כזו? בואו ננסה להיזכר. אני צריך תמיד לחשוב שאני יודע. אני לא זוכר הלכה כזו. על תפילה, על קריאת שמע, לא על תלמוד תורה. על תלמוד תורה היה כתוב שאסור ללמוד בידיים מלוכלכות?
דובר 2: לא ברור.
דובר 1: “ומשה ידע”. מה אומר רבינו מנוח? הוא לא אומר. בואו נראה. לא ראיתי שהוא אומר. הוא לא מדבר על זה. הוא לא בגרסה. אולי כאן הוא כן מדבר על זה. הוא אומר כאן, הוא מדבר כאן על הנוסח של מה שאנחנו אומרים, הפסוקים של… רגע, אנחנו עדיין לא הגענו לזה. איזה הוא טעות. לא אומרים כלום על רחיצת הידיים. לא.
דובר 2: אה, רואה, דרך אגב, הוא מביא, היו מי שטענו שאומרים רק “שלא עשני גוי” כשרואים גוי ממש. אבל הרמב״ם משמע לא, שאומרים זאת כל יום. מעניין.
דובר 1: יכול להיות שרחיצת הידיים קשורה לזה שאחד הדברים שאומרים הוא “העושה ישועות”. לא. זה כבר הרבה יותר מאוחר. אני לא יודע מה קשור לרחיצת הידיים.
כתוב בגמרא שרב מושי ידיה והדר מצלי. אה, הרמב״ם אוהב להביא את רב. הרמב״ם הוא חסיד של רב. כן, כך כתוב הלשון בגמרא. אני לא יודע למה צריך לעשות כך. אולי הפשט לא ברור. הוא צריך קודם תפילה. “לא תהא תפילתך בוצינא דליסא” אומרת הגמרא, שלימוד צריך להיות בטהרה. לא, אני לא מסכים. זה אומר שצריך להיות בהירות, זה אומר מילים טובות, אני יודע מה זה. אני לא יודע.
יכול להיות שהפשט הוא שהוא הולך לעשות סדר משלו. הוא הולך אחר כך להתפלל, אז הוא צריך קודם ללמוד, משהו בפרטים של הרמב״ם לא ברור.
נוסח ברכות התורה
דובר 2: בסדר. הוא אומר כך, הוא עושה שלוש ברכות. כן, הוא רוחץ את הידיים, הוא עושה שלוש ברכות, ואז הוא יכול ללמוד, ואפילו לפני כן הוא יכול ללמוד בתורה. מהן שלוש הברכות? זה כך: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על דברי תורה”. על מצוות דברי תורה. בסידור שלנו כתוב “לעסוק בדברי תורה”, זה אולי אותו דבר.
וכאן באה תפילה: “והערב נא ה׳ אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל”, כל היהודים שהתורה תהיה מתוקה. זה מעניין, גם “בחיים וחסד”. לא, זה לא כתוב לאחד. “ובפיפיות עמך בית ישראל”, כל היהודים יאהבו את התורה. לא שאני אהיה החכם הגדול, אלא שאתן לתורה קרדום. “ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך כל בית ישראל” יהיו “יודעי שמך”. כי התורה, “תורה כולה שמותיו של הקב״ה” הרי כתוב בזוהר הקדוש. או כי כשיודעים את התורה יודעים את דרכיו של הקב״ה. “ולומדי תורתך לשמה”, שנזכה למדרגה של תורה לשמה. לכאורה תורה לשמה זה אותו דבר כמו והערב נא. הפשט, כשהוא לומד את התורה, לא כדי לקבל שכר, אלא כי זה מתוק לו, כי הוא מבין את הטובה של התורה עצמה, הוא לומד את התורה לשמה, לא לשם כבוד. כן, הגיוני.
דובר 1: “שמע” ו״יודע השם” חוזרים מאותו שורש. כן, אבל זה לא “יודע השם” שחוזר, אלא “לשמה” ו״לשם התורה”. זה גרוז, אבל זה לא אומר אותו דבר. לא יודע.
דובר 2: “ברוך אתה ה׳ נותן התורה”. אחר כך הוא עושה ברכה שלישית, “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”, אותו סיום. בסדר, הוא אומר שלוש ברכות על התורה. מאוד מעניין. הרי ברור שאחר כך אין טעם לומר “שלא עשני גוי”, כי הוא כבר אמר “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”. איי, זה על התורה. אני לא יודע. לא ברור לי למה יש כל כך הרבה ברכות על התורה. יש מאוד הרבה ברכות. לפניה ולאחריה, ושמחים בזה.
חיוב ברכות התורה בכל יום
דובר 2: בקיצור, וכך אומר הרמב״ם. אומר הרמב״ם אחר כך, קודם הוא אמר, מאוד מעניין, שהפשטות היא רק מי שקם מוקדם, הוא צריך לומר את ברכת התורה לפני התפילה, כי הוא הולך ללמוד לפני שהוא הולך לומר את ברכות קריאת שמע. אחר כך אומר הרמב״ם, לא, “בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו”. ואם כך, הוא צריך ללמוד קצת, אי אפשר לומר ברכה על כלום. הוא צריך ללמוד. אני לא מבין למה. למה הוא צריך לעשות כך? מהו החיוב בכל יום? כי אם לא האם הוא הולך לומר רשמית מראש, “היום אני לא הולך ללמוד”? לא, הוא הולך ללמוד אחרי התפילה. אין בעיה. הפשטות, מה הבעיה ללמוד אחרי התפילה? אני יכול לומר לעצמי, אני הולך ללמוד אחרי התפילה. המקור כתוב רק “המשכים לקרות” צריך לעשות את הברכות. למה צריך כל יום לעשות את שלוש הברכות?
יש גדר חדש, כמו שהחכמים אמרו שתפילה צריכה להיות בזמנים מסוימים, צריך גם להיות תורה. יש תקנה של תורה בשעת תפילה, כמו שאחרי קריאת שמע ותפילה יהיה שינוי דברי תורה. זה לא אחרי קריאת שמע, זה לפני. הרמב״ם לא אומר מתי. הוא אומר הוא קם.
אני לא יודע. לא ברור לי למה צריך לעשות כל יום. איפה הרמב״ם האחר שהוא מביא? מה הוא אומר עוד דברים? אתה מבין למה? אני לא יודע למה. אה, הוא מסביר למה: קודם שיקרא קריאת שמע. אבל אם קוראים קריאת שמע אומרים הרי בברכות קריאת שמע כבר “אהבה רבה” עם ברכת התורה. כן, כן. הרמב״ם לא אומר זאת כל כך ברור, אבל כך זה נשמע. אבל הוא אומר כן, קודם שיקרא קריאת שמע הוא התחיל שם. קודם הוא אמר כך, הרמב״ם אומר שצריך לעשות זאת כל יום. I don’t understand. אה, פעם אחת אמרו שצריך לעשות זאת כל יום, יש רשמית פעמיים ברכת התורה, כי עכשיו היה סדר אחר. אם הוא לא קורא עכשיו תורה, שילמד לפחות, שילמד כן, ואני תופס לו את הברכות. קודם זה נשמע שיש שתי אפשרויות, רק בזמן שאז צריך. כאן זה נשמע שצריך את שניהם. אין לי מושג למה.
מה לומדים אחרי ברכות התורה
דובר 2: בסדר. והוא אומר, הרמב״ם, איזה… צריך לומר קצת תורה אחר כך. המנהג הוא שאומרים ברכת כהנים. למה? זה קטע יפה של תורה. הרי בשני הפסוקים הוא קורא “צו את בני ישראל”, כלומר קרבן תמיד, נכון? הרי זה משהו שהוא כל יום. ויש מי שאומרים את שניהם, ויש מי שאומרים גם… ברכת כהנים יש לה כנראה את המעלה כי זה גם תפילה וגם מצווה. הם רוצים ללמוד מצווה מהתורה. לכהנים זו מצווה. תפילה? הלכות תפילה, ברכת כהנים? לא, אבל זה קטע של דברי תורה, זו מצווה מהתורה. עצם המצווה של ברכת כהנים. למה זה קטע תורה? זו מצווה. אני מתכוון לומר, יש הרבה מצוות. לא, אבל זו גם תפילה. הם רצו לומר “יברכך ה'”, זו דרך טובה להתחיל את היום, לומר תפילה קצרה. זו תפילה יפה, תפילה שהקב״ה ציווה לומר. זו לא תפילה, זו ברכה. “יברכך ה׳ וישמרך”, “צו את בני ישראל”. הרי יש מי שקוראים גם “צו”, אנחנו יכולים את כל הקרבנות, אבל הרמב״ם מביא גם “צו”. לא הקרבנות, פרשה אחת. זה קרבן תמיד. כן.
ויש מי שאומרים את שניהם? “איזהו מקומן” כתוב שניהם, גם ברכת כהנים וגם “צו”. ויש גם, לא יש גם, אולי להיפך, כל אחד… “פרק איזהו מקומן” זו משנה וברייתא. הוא אומר גם כאן קצת משניות. זה לכאורה מה שאומרים גם “איזהו מקומן” פרק… ברייתא של “אלו דברים שאין להם שיעור”, ואחר כך אומרים “איזהו מקומן” עם… מאוחר יותר. כן, לא אומרים “אלו דברים”, כן. זו משנה. אה, טוב. זו ברייתא? אה, “אלו דברים שאין להם שיעור”. אנחנו אומרים “אלו דברים שאין להם שיעור”. וברייתא? יש מי שאומרים שאפשר לומר את שניהם. הרמב״ם מדבר הלאה… אני צריך ללכת עם התינוק שלי.
זמירות – פסוקי דזמרה
דובר 2: אז, אנחנו למדנו על ברכת התורה. אנחנו עדיין בסדר. אנחנו עדיין כאן. כן. הוא אומר ש… אומרים ברכת התורה. אחר כך הוא אומר, עם עם עם התורה. ושבחו חכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תהלים. נראה שזה המשך של זה. מבין מה אני אומר? אבל הוא קורא לזה זמירות. הוא אומר שזמירות זה דבר בפני עצמו וזה בלי ברכה של ברך… אני לא מבין! אני לא יודע! זה הכל איזה פסוקים שאומרים. עוד פסוקים! לכאורה. חדשים. מה זה הכרה, אני לא יודע. את זה מיד אומרים זמירות זה נגמר להבין את התורה, כולם מעכמע דברי תורה, עכשיו נכנס דבר אחד, מקור זה זמירות ספר תהלים. אם אחד רוצה לעשות את מנהג החכמים זה דבר יפה, הוא לא רוצה זמירות יחולים. החכמים לא היה להם בעיה עם מי שעושה כך. כן… כבר היה, אה, היה לו מנהג של פסוקים למי אלא אחרים. מלבד התהלים של דוד יש לומר את הפסוקים למי אלא אחרים סטטשוודי… הוא יראה שהוא הולך לומר חלק מהפסוקים או מאוחר יותר, יראה בנוסח המחזור.
סדר תפילת היחיד — סיכום הסדר המלא
זמירות — המשך הבירור
תרגום לעברית
דובר 1:
מהם הזמירות מספר תהלים? הוא אומר, מ“תהלה לדוד” עד “כל הנשמה תהלל י-ה”. הוא אומר שזה שבח אם מישהו רוצה לעשות את מנהג החכמים, זה דבר יפה. הוא לא אומר שחייבים. החכמים שיבחו את מי שעושה כך.
כבר נהגו, אה, תיקנו פסוקים לפניהם ולאחריהם, מלבד ה״תהלה לדוד” צריך עוד לומר את הפסוקים לפניהם ולאחריהם, הרי יש “הודו” ו… נראה, הוא הולך לומר חלק מהפסוקים, או אחר כך נראה בנוסח.
והוא אומר, ותקנו חכמים ברכה לפני הזמירות, והיא הברכה של “ברוך שאמר”. טוב מאוד. הוא אומר, אומרים את הנוסח, נראה את נוסח התפילה. ואותו דבר עשו ברכה לאחריהם, שזה “ישתבח”. כן? ששניהם מדברים על זמירות, שניהם מדברים על שירה נאה. הברכות כולן על הזמירות. טוב מאוד.
הוא אומר, זה נלקח, ברור שזה לא קשור לברכת התורה וזה לא חלק מתורה, אלא זה פסוקים בפני עצמם. בוודאי שזה דבר בפני עצמו. כמו שאדם צריך לומר דברי תורה ויש ברכת התורה, וצריך לומר זמירות ויש ברכת הזמירות. בסדר, אני שומע, אני שומע.
ואחר כך יש… טוב מאוד. והוא אומר כך, ואחר כך מברך על קריאת שמע וקורא קריאת שמע. כלומר, הזמירות, המקום שלהם הוא לפני ברכות קריאת שמע. זה העניין. הוא אומר, עוד לפני קריאת שמע יש עוד שתי קטגוריות שעליהן באות ברכות התורה משלהן. כמו ברכות קריאת שמע, יש ברכות התורה שאומרים לפני הפסוקים שקורים, ויש עוד ברכת השירות על הזמירות, ואחר כך באות ברכות קריאת שמע עם קריאת שמע. כן. טוב מאוד.
מנהגים לגבי שירת היום
יש מקומות שנוהגים לפי… אני לא יודע אם לפי זה או לפני זה הוא אמר את זה. הוא אומר, יש מקומות שנהגו לומר בכל יום אחר שמברכין “ישתבח”, אומרים שירת היום. זה לא לפני “ישתבח”, בבית המדרש כתוב שני “ישתבח”. כאן יש רמז למנהגים שאומרים את זה אחרי “ישתבח”. אה, כי “ישתבח” מודים על שירת דוד, שירת הים, שירת דוד. אה, יכול להיות. ואחר כך מברכין על שמע. מישהו כותב שזה הרמז, אולי סתם.
והוא אומר, יש מקומות שאומרים שירת הים… יש יחידים, לא מקומות, יש אנשים שנוהגים לומר שניהם, שירת הים ושירת האזינו. הכל כדי… זה כבר מנהגים. זה הכל עניינים של זמירות, ששירת הים תהיה בזמירות. אמת, אבל זה לא הזמירות הרגילות. השאלה היא רק אם לומר רק שירי דוד, או לומר גם שירי משה רבינו, שירי מרים הנביאה.
מאה ברכות בכל יום
עכשיו למדנו הרבה ברכות. עכשיו נלמד, כמו שאמרתי בתחילת השיעור, שיש גם מספר כמה ברכות צריך לומר כל יום. כן? נכון? אני מתכוון, כאן הוא אומר “חייב אדם לברך”. לא כתוב שזה עניין, לא כתוב שזה עניין. כן, נוסח התפילה שתקנו מקום נוסח התפילה תיקנו. אבל אתה רואה שזה כך.
דובר 2:
בוא נראה, זה הולך לך כך, זה הולך לך כך קודם. המאה ברכות כוללות את כל הברכות שלמדנו עכשיו, פלוס עוד כמה שהוא הולך לפרט לנו.
דובר 1:
לא, אבל אני מתכוון לומר, הסיבה למאה ברכות באה עם המעשה של דוד המלך. ועכשיו הדברים מהגמרא זה דבר כללי של בערך מתי עושים את הדברים. הוא עושה הבחנה בהתחלה עם “חייב אדם לברך”. הוא לא אומר ש״וחייב יש עוד ברכות”.
דובר 2:
לא, אין עוד ברכות. המאה ברכות כוללות את כל הברכות מקודם עם כל הברכות של שמונה עשרה.
דובר 1:
זה הרי דין כללי על כל שאר הברכות. זה מספר. זה מספר. זה לא הלכה חדשה. זה מספר. סתם, חייב אדם לעשות מאה ברכות כל יום. מה זה כל יום? לא ביום אחד, בין עשרים וארבע שעות.
החשבון של מאה ברכות
מה הן המאה ברכות? הרמ״א אומר כך: בפרק זה מנינו עשרים ושלוש. אילו עשרים ושלוש? אין לי מושג. השמונה עשרה של ברכות השחר. כן, אחר כך שלוש של ברכות התורה, מגיעים לעשרים ואחת. אחר כך עוד שתיים של ישתבח והמבורך, זה עשרים ושלוש. ברכות קריאת שמע עוד לא מנינו, נדמה לי. עשרים ושלוש בפרק זה.
אחר כך יש שבע ברכות של ברכות קריאת שמע, בבוקר שתיים ובלילה שתיים, יוצא שבע בסך הכל. מגיעים כבר לכמה? שלושים. אני אוהב לעקוב אחרי המספרים, שנוכל לעקוב.
אחר כך, על ציצית עושים ברכה “וציוונו להתעטף בציצית”. על תפילין עושים ברכה “וציוונו להניח תפילין”. מגיעים כבר לשלושים ושתיים.
דובר 2:
הוא אומר לנו כאן כך, תוך כדי דיבור על המאה ברכות, כי הוא רוצה שתוכל קודם לחשב.
דובר 1:
איך? אחרי סיום הגמרא, כשעושים את זה בסידור.
דובר 2:
לא, אין את זה. זה לא ברכת השבח, זה ברכת המצוות דווקא, עושים מצווה, זה שייך בעצם להלכות תפילין, אבל הוא שם את זה כן כאן, אולי כי זה בכל יום.
דובר 1:
הוא שם את זה כאן כי הוא רוצה לחשב איך יש מאה ברכות כל יום. שואלים אם צריך כל יום להניח תפילין, כאן רואים שצריך כל יום להניח תפילין, צריך לעשות את הברכה, צריך בוודאי לעשות ברכה על התפילין.
אחר כך יש שלוש תפילות כל יום, כל אחת יש שמונה עשרה ברכות, יוצא ביחד עם הכל ביחד, שמונה עשרה כפול שלוש זה חמישים וארבע, עם מה שהיה עד עכשיו שלושים ושתיים, יוצא 86.
שבע הברכות של כל סעודה
אחר כך, אדם אוכל הרי שתי סעודות ביום, בכל סעודה יוצא בסך הכל שבע ברכות. אז ממילא פעמיים שבע זה ארבע עשרה ברכות. והוא עושה חשבון איך יש שבע ברכות לכל סעודה: נטילת ידים, ועל האכילה עושה בתחילה המוציא, ואחר כך שלוש בסוף, יוצא מחזיקים כבר בארבע. אחר כך, על המים תחילה וסוף, מה זה?
דובר 2:
הוא עושה עוד נטילת ידים?
דובר 1:
לא, חוץ מהאוכל. שותה הרי כל יום אדם מים כמה פעמים ביום, אולי פעם אחת ביום הוא שותה.
דובר 2:
כאן כתוב הרי סעודה, כי יין?
דובר 1:
לא ברור, משהו לא מסתדר לי כאן.
דובר 2:
עוד שתיים? הוא לא אומר את זה, הוא מדבר על סעודה. אולי בסעודה לא עושים ברכה על המים? בכלל ברכת המזון לא עושה שום הגיון. אולי כתוב שעל לחם עושים ברכה? מים אחרונים יש ברכה?
דובר 1:
לא, הוא מתכוון בוודאי שעושים ברכה ראשונה ואחרונה, אבל אני לא מבין בדיוק, זה אולי נוסף לסעודה, משהו לא מסתדר לי כאן.
דובר 2:
כן, אבל הרמב״ם אומר הרי שלא לשתות בזמן הסעודה, אלא אולי עשרים דקות לפני הסעודה, ואז עושים ברכה בורא נפשות. בסדר, ממילא עושים עוד שתי ברכות. בסדר, לא ברור.
דובר 1:
כך הוא אומר, הוא מוסיף שם, או שמתרחצים לפני זה קצת.
דובר 2:
אני לצערי לא מתרחץ כל יום.
דובר 1:
לא הרחצה, הוא שותה מים אחר כך. המים שותים אחר כך, הוא אומר, ההלכה היא, מים שותים אחרי הסעודה, ועושים שהכל עם בורא נפשות. יוצא לכל סעודה יוצא עוד שתי ברכות. עוד שהכל המוציא, ושהכל המוציא. יש שבע ברכות, ביחד פלוס 14 מחזיקים כבר בדיוק ב-100, אתה יודע מה אני כותב כל יום, מי יכול לכתוב כל יום.
הרבי שמעון סופר והסאנזער רב
הזמנים של היום הם, קראתי בשבת, שהרבי שמעון סופר אמר, והשולי משה, כששלחו לו תשובה מהסאנזער רב, הוא אמר, ספר לי על התשובה, הוא אומר, הוא התחיל להתפלל איפשהו תשע, אבל הוא התפלל שעתיים, ואחר כך הרב התיישב ואכלו והוא ערך כל יום טיש בבוקר, ואחר כך נכנסו לחדר שלו, ואחר כך קראו את התשובה, הוא אומר אני יכול גם לכתוב תשובה כזו, אבל זה אחרי לערוך ושחרית בבוקר ולהתעסק עם יהודים.
חמש הברכות הנוספות
בסדר, זה בקיצור בסך הכל בדיוק 100 ברכות המעכבים כל יום, הרמב״ם עושה חשבון, כולל הברכות על הסעודה, זה מעניין. כן, הברכות. הוא טוב. עכשיו, עד כאן אומר הרמב״ם שהיום יש 99 ברכות בשמונה עשרה, יש ארבע ברכות בברכת המזון לא שלוש, יוצא כאן חמש ברכות נוספות.
שבת ויום טוב — הבעיה
עכשיו, שבת ויום טוב יש הרי בעיה. זה לא יוצא, זה מעבר לו סתם דבר לדעת, הרמב״ם. צריך לדעת, לי זה אבל פלוס, לנו עברנו את זה היום בקלות. שבת יום טוב יש הרי רק שבע ברכות. אותו דבר ימים אחרים, לא תמיד חייבים בכל הברכות. הרמב״ם דווקא אומר שיהודי חסר ברכות השחר, אם למשל הוא לא ישן כל הלילה, לא עושה המעביר שינה והמפיל, או לא התירו חגורו, לא עושה אוזר ישראל. זה לא נכנס, שעון. הולך, לא נכנס לבית הכסא לא יכול לעשות אשר יצר.
צריך להשלים אותו, יותר ברכות לפירות, הוא צריך לאכול פירות להוסיף. אני מתכוון זה יפה, לרמב״ם יש קצת קודם, צריך לזכור שלרמב״ם יש גם ההוצאות בלי שום עניין. אז הוא אומר כאן קודם יש לך חמש נוספות, אז פחות מזה, הוא אמר מה צריך לקחת לחומרא, בוודאי, אבל לדעת יש לך כאן חמש נוספות.
אבל שבת לא, שבת לא עוזר, שבת יש רק שבע ברכות. זה העיקר זמן שאין שום נוספות בשבת.
דובר 2:
אבל שבת הוא צריך לאכול פירות, לא בסעודה.
דובר 1:
לא כל כך הרבה פירות. דרך אגב, חסר בשבת הרבה, חמש היוצרות, שלוש מחמש היוצרות אין לנו בשבת, יש רק שבע ברכות. את זה צריך לזכור. זה לא עוזר כל כך הרבה. אז בכל מקרה, אומר הרמב״ם מה עושים? אוכלים קצת ירק ועושים ברכה, אחר כך אוכלים קצת פירות כלומר האדמה ועץ, אז זה הוא מתכוון. אם הוא רוצה, הוא רוצה להשלים למאה ברכות, יכול לעשות ברכות. אבל הוא לא יעשה ברכה לבטלה. הוא לא ילך לעשות ברכה על דבר שאין לו תאווה לאכול.
אבל כאן פתאום חייבים לאכול מה שאנחנו לא מחזיקים בהכרח באכילה, כי אנחנו חייבים למלא את המאה. יום שאנחנו לא מחזיקים מאה, לא מחזיקים מאה. נראה שהרמב״ם לוקח מאוד ברצינות את המאה.
דובר 2:
נכון, לכן הוא אומר את זה. זה מצחיק. לא רק הרמב״ם, כתוב כבר בגמרא את זה. זה הרמב״ם. אבל יכול להיות שאין גם דין ביום טוב, כמו שמתאים שיהיה שבת ויום טוב. זה ביאור גדול, שזה מגיע בשבת, לפי איך אנחנו עושים שוב ברכה ושוב ברכה.
דובר 1:
אמת, יכול להיות שזה דבר של שבת. הרמב״ם אומר שעל שבת, הוא לא סתם.
סדר תפילות — תפילת יחיד
עכשיו כך, סדר התפילות, והוא הולך על התפילות של יחיד. בציבור יש עוד דברים. אבל תפילה, איך יהודי מתפלל, כך. הוא הולך עכשיו לעשות סיכום של כל הדברים שלמדנו עד עכשיו, אין כמעט חידושים בהלכות אלה.
סדר תפילה כך היא, תפילת יחיד. בשחר משכים אדם, מברך את כל הברכות, התחלנו מאלקי נשמה עד כל כל הברכות. מנינו אחר כך את כל הזמירות, מנינו קורא זמירות, אנחנו קוראים ברוך שאמר עם כל שירי דוד, עם כל ההללוי-ה׳ס, פסוקי דזמרה, ושירת הים, שהוא מזכיר בברכות שלפניה ולאחריה. הוא דווקא אמר ששירת הים, הוא מתכוון זמירות לא מתכוון שירת הים, זמירות מתכוון זמירות. אם למישהו יש מנהג לומר שירת הים, הוא אומר את זה דווקא גם.
וקורא קריאת שמע וברכות שלפניה ולאחריה, אחר כך באה ברכת שמע.
תפילת יחיד vs. תפילת רבים — קדושה
אומר הרמב״ם, כאן יוצא מקום שתפילת יחיד ותפילת רבים זה לא אותו דבר, כי אין קדושה מהברכה ראשונה שלפניה. אומר הרמב״ם, מדלג הקדושה מברכה ראשונה שלפניה, ממתחילים לחסוך מבי, ואומרים את הקדושה בברכה שנייה, במחיה המתים.
דובר 2:
איפה, הוא מדבר על ברכת קריאת שמע עכשיו. בברכת קריאת שמע, בברכת יוצר אומרים קדושה.
דובר 1:
אה, אבל בברכת יוצר לא אומרים את כל העניינים של המלאכים, לא אומרים. אומרים רק קדוש קדוש קדוש.
סדר תפילת יחיד — סיום פרק ז׳ מהלכות תפילה
קדושת יוצר ביחיד — מחלוקת מחבר ורמ״א
דובר 1:
אומר הרמב״ם, אה, יוצא הרי שמקום שתפילת יחיד ותפילת רבים זה לא אותו דבר.
ומדלגין, לא אומרים קדושה מהברכה הראשונה שלפניו. אומר הרמב״ם, מדלגין הקדושה מברכה ראשונה שלפניו, כלומר ממתחילים את ראש הפינה של רבים. אנחנו אומרים קדושה בברכה שנייה, במחיה מתים. אה, הוא מדבר על ברכות קריאת שמע עכשיו. בברכות קריאת שמע, בברכת יוצר, אומרים קדושה. לא אומרים את כל העניינים של המלאכים, קדוש קדוש קדוש. אומר הרמב״ם שלא אומרים את זה ביחיד, כי יחיד לא אומר קדושה, כך הכלל. אנחנו נוהגים גם כך, רק לגבי הקדושה של שמונה עשרה. אבל הרמב״ם אומר שיחיד גם לא אומר קדושה, האופנים וחיות הקודש, כל החלקים, קדושת יוצר. איך זה בא, יש מחלוקת. המחבר פוסק כך כמו השולחן ערוך, שלא אומרים דווקא קדושה, והרמ״א אומר שמותר לומר קדושה גם ביחיד.
סמיכת גאולה לתפילה — יסוד ומשמעות
דובר 1:
אבל כשמסיימים גאל ישראל, הברכה השנייה, מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפילה. כאן מביא הרמב״ם את המצווה, שכל מי שמתפלל יסמוך גאולה לתפילה. והוא מתפלל תיכף ומיד כשהוא מסיים את התפילה יבקש על הגאולה. כאן זה המקום הנכון לבקש או להודות על הגאולה. גאולה היא הברכה השנייה. הנקודה היא רק שהוא, שהוא, שהוא, לא שבעצם הלכות תפילה והלכות קריאת שמע הם שני דברים אחרים, אלא יש עניין שעושה את כל זה לחטיבה אחת.
דיון: מה המשמעות של “גאולה” ב״גאולה לתפילה”?
דובר 2:
אבל האם גאולה, האם יש רמז? מה זה גאולה? אני מבין שזה גאולה. הגמרא לא אומרת על… רק הלשון. לא, זה רק לשון גאולה. יש פסוק על זה. אבל בעצם, אני לא יודע מה כתוב.
דובר 1:
בסדר, אני צריך לסיים את זה פשוט. כן, הלאה.
בקיצור, אני רק מוציא, גאולה לתפילה זה חידוש, אבל צריך לחבר ברכות קריאת שמע. בעצם זה שתי מצוות אחרות שאין להן שייכות. כן, שאפשר לעשות בזמנים אחרים. אפשר עם העבד אפשר היום גם לעשות אחרת. כן, כן.
הגמרא אומרת משל, ר׳ סלמי… בסדר, בוא נזוז. ר׳ סלמי מביא משל, בהמה כשמלך בא, ובא המלך ושואל אותו מה אתה צריך? והוא כבר הלך. בוודאי, הוא שואל אותו מה אתה צריך? והוא כבר הלך.
דובר 2:
אני לא מסכים עם גאל ישראל. גאולה היא… גאולה היא… גאל ישראל מתכוון יציאת מצרים. גאולה היא הזכרת יציאת מצרים. גאולה היא התפילה… רגע, מה זה אמור להיות? לא, אבל מה, גאל הוא עוד כזה איך גאולה מוסבר בגאולות במצרים.
דובר 1:
כן, הנקודה היא רק שאפשר להסתכל על זה כמו המשך של שבח, מסדרים שבחו של מקום, ואחר כך מתפלל. ואחר כך מתפלל, אז שמים את זה גם לתפילה, ואחר כך באה תפילה.
אממ… ממילא עכשיו זה זמן טוב להתפלל על הצרכים שלו. מתפלל מעומד כמו שאמרנו, כל מה שלמדנו. טוב מאוד. הוא עומד. עכשיו הוא עומד. טוב מאוד. אה, הרמב״ם אומר שהוא יעמוד כבר בגאל ישראל. משמע שהוא יעמוד קודם, שיוכל מיד… כדי שתהא תחילת תפילה ממש.
סדר אחרי שמונה עשרה — נפילת אפים ותחנונים
דובר 1:
וכשהוא מסיים, הוא יושב, והוא עושה נפילת אפיים ותחנונים, שזה למדנו קודם. הרמב״ם קורא לזה השתחוואה, נכון? כשישלים ישתחוה ויפול על פניו ויתחנן. כאן באה התחינה שבאה עם נפילת אפיים. כנראה, אחרי נפילת אפיים, עומדים, ואומרים עוד קצת תחנונים ותחנונים כמו שאומרים שוב יהי רצון, תהילה לדוד, שוב תהילה לדוד, ויתחנן כפי כוחו, ושוב מתחנן כפי כוחו, מה חסר עוד? כבר התפלל פעמיים, ויפטר למעשה, והוא ילך לעשות מה שיש לו לעשות. כן, טוב. הוא נפטר, הוא אומר שלום, והוא הולך הלאה, הוא הולך לעבודה.
סדר תפילת מנחה
דובר 1:
אחר כך במנחה, הוא מתחיל שוב תהילה לדוד בישיבה, ידעו שצריך לשבת במנחה לפני אשרי, כי לא מתנהגים כך, שצריך להתפלל שוב תפילת המנחה, זה דבר שנתפס. כן, על מספר תפילת המנחה. הליטאים שהולכים למנין ליטאי יכולים לראות את זה, יושבים לפני אשרי.
אחר כך כשהוא מסיים, הוא עושה הלאה את כל אותו הדבר, אל תהי רשע בפני עצמך, זה עוד סוף של התחנונים שאחרי התפילה למעלה. כן, אתה צריך לומר תהילה לדוד, הוא אומר שוב.
סדר תפילת ערבית
דובר 1:
מעריב אותו דבר, קודם הוא אומר קריאת שמע וברכותיה לפניה ולאחריה, אותו דבר שוב תפילה, מתפלל מעומד, כשיש לו מי שיענה אמן, ויפטר. אה, צריך לשבת קצת, נפש כל חי, צריך לשבת אחרי עמידה של שמונה עשרה ברכות. אה, לא אומרים נפילת אפיים במעריב, זה הרמב״ם אמר.
אבל הוא יושב. הרמב״ם לא היה לו שם קדיש ולא עלינו, אבל הוא מדבר כאן על יחיד, תפילת יחיד. מחר בפרק הבא נראה יחיד וקדיש.
בהמשך אחרי תפילת ערבית, הרי זה משובח. אה, זה הרמב״ם אמר שיש יחידים שאומרים תחנון במעריב, הרמב״ם אומר כאן שהרי זה משובח.
דיון: השכיבנו וסמיכת גאולה לתפילה
דובר 2:
הרמב״ם שואל, מהיכי תיתי אתה אומר בשחרית סמיכת גאולה לתפילה, אתה אומר שוב אחר כך, מה הפשט? התירוץ הוא, סמיכת גאולה לתפילה, אבל עכשיו יש ברכה אחרת שצריך להסמיך לתפילה. בקיצור, הגמרא אומרת שאפשר כך כמו שאני אומר, או מה שיכול להיות כמו שאתה אומר.
האם גאולה לתפילה מכוונת לברכה של גואל ישראל ספציפית, או שזה מכוון לגאולה עצמה של הברכה? ספציפית הברכה עצמה היא החומרא. האפשרות הזו פוסקת כך על דרכי, שגאולה לתפילה, היינו גואל ישראל עם השכיבנו, זה סמיכת גאולה לתפילה. לא נכון, סתם הגמרא אומרת שהשתא דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא, מה זה אומר כגאולה אריכתא?
דובר 1:
הנקודה היא, אני שומע, אתה אומר פשט טוב, לפי דרכי זה פשט טוב. חשבתי תמיד שזה פסוקי דזמרה, רוצים איתו. הוסיפו עוד ברכה. זה עדיין חלק מהתשובה.
דובר 2:
אתה מתכוון שהמילה “גאולה” ב״גאולה לתפילה” מכוונת למילה “גואל ישראל”?
דובר 1:
לא, זה מכוון שהברכה היא קריעת ים סוף. לא ברור. אני שומע, אני לא יודע. זה לא מסתבר על דבר כל כך חמור שאולי יש לך נקודה. אולי. אבל מעולם לא חשבתי שזה הפשט של הנקודה. חשבתי שהפשט הוא, כמו שכל דבר הוא מלכות והנהגה. אחרי שהסידור עומד… למדו כמה דברים. אם הסידור כבר עשה את התקנות, הולכים עם הסידור, אין בעיה.
סיום
דובר 1:
אוקיי, בכל מקרה, עד כאן, אנחנו כבר זמן רב מאוד, שעתיים השיעור. עד כאן זה פרק ז׳ של התפילה. יפה.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 80069#
HE עברית ›
📋 Shiur Overview
Summary of Rambam Learning: Laws of Prayer and Text of Blessings / Laws of Yom Kippur Service
—
A. Text of the Middle Blessing of Yom Kippur (Maariv, Shacharit, Mincha)
The Rambam’s Words: The middle blessing of Yom Kippur (for Maariv, Shacharit, Mincha, and Neilah) begins with “Atah bechartanu… vatiten lanu et yom hakippurim hazeh limechilah velilichah ulechapparah al kol avonotenu”, and contains the special prayer “mechal la’avonotenu beyom tzom hakippurim hazeh” with verses, and concludes with “melech al kol ha’aretz mochel vesole’ach la’avonot amo beit Yisrael umekadesh Yisrael veyom hakippurim”.
Plain Meaning: The middle blessing of Yom Kippur follows the general structure of all Yom Tov middle blessings: (1) Opening — “Atah bechartanu” with mention of the specific day; (2) Middle section — a special prayer for the day; (3) Conclusion — “kedoshanu bemitzvotecha” with the closing formula.
Insights and Explanations:
– Structure of the Middle Blessing for All Yamim Tovim: Every Yom Tov has a three-part structure: (a) Opening with “Atah bechartanu” and mention of the day with its own description (Pesach — “zeman cheirutenu”, Yom Kippur — “yom tzom hakippurim”); (b) A middle section that is unique to the day — on Shabbat we say verses, on Yom Tov we say Ya’aleh Veyavo, on Yom Kippur we say “mechal la’avonotenu” with verses; (c) Conclusion with the closing formula.
– Why Don’t We Say Verses on Yom Tov? Shabbat has verses (three different ones — for Maariv, Shacharit, Mincha), and Yom Kippur also has verses, but on regular Yamim Tovim we don’t say any verses in the middle blessing — only Ya’aleh Veyavo. This is an interesting question without a clear answer.
– “Mechal La’avonotenu” Is Instead of “Vehasi’enu”: The special prayer section of Yom Kippur — “mechal la’avonotenu” — stands in the same place as “vehasi’enu” on Yom Tov. Each Yom Tov has its own “special element” in the middle section: Yom Tov asks for abundance and blessing, Yom Kippur asks for forgiveness.
– Yom Kippur Is an Aspect of Shabbat: Yom Kippur follows the Shabbat model with verses in the middle blessing (both have verses, Yom Tov does not), which shows a connection between Yom Kippur and Shabbat.
– “Beyom Tzom Hakippurim” — Why Mention “Tzom”? Innovation: The forgiveness of Yom Kippur is connected to the fast itself. Unlike other Yamim Tovim where the essence of the day stands on its own, on Yom Kippur the fast (ta’anit) is a matter of repentance and forgiveness — they are intrinsically connected.
– The Closing Formula of Yom Kippur Is the Longest: Yom Kippur’s closing formula combines elements of Rosh Hashanah (“melech al kol ha’aretz”), a special Yom Kippur addition (“mochel vesole’ach la’avonot amo beit Yisrael”), and the standard Yom Tov closing (“umekadesh Yisrael veyom hakippurim”). This makes it the longest conclusion of all Yamim Tovim.
– “Min Ha’olam” — Hashem Is a Forgiver Forever: The language “ki atah salachan leYisrael min ha’olam” means that Hashem has long been forgiving the Jews — from Egypt until today.
– The Word “Yeshurun”: “Yeshurun” is mentioned several times in davening, more than other names of Klal Yisrael. The reason: We want a synonym for “Yisrael” in order to make a parallelism with “salachan umochalan”.
—
B. Text of Musaf of Yom Kippur
Plain Meaning: The Musaf of Yom Kippur is approximately like Musaf of every Yom Tov, with added special prayers for Yom Kippur (mechal la’avonotenu, meloch al kol ha’olam kulo, kedoshanu).
—
C. Custom of the People in Musaf — “Kemo Shekatuv Al Yedei Avdecha” (Korbanot Verses)
The Rambam’s Words: After all the Musaf texts, the Rambam brings a minhag ha’am: In all Musafim (Shabbat, Yom Tov, Yom Kippur) people customarily mention the sacrifices of the day with verses — “kemo shekatuv al yedei avdecha” — and we ask that the prayer be accepted instead of sacrifices.
Plain Meaning: The Rambam brings this separately as “nahagu ha’am” — not as part of the main text.
Insights and Explanations:
– Why Didn’t the Rambam Include the Verses in the Main Text? The Rambam did not write the korbanot verses into the text of Musaf itself, but brings it separately as “nahagu ha’am.” This shows that according to the Rambam this is not an obligation at all — it’s a custom. Proof: If it were an obligation, he would have included it in the main text, not separately as a custom.
– The Prayer Has Meaning Even Without the Verses: If one says “kemo shekatavta aleinu beToratecha” without actually quoting the verse, one fulfills the obligation. The Rambam’s language “kemo shekatavta” without the verse shows that the main prayer functions without the quotation — the verse is only an addition according to custom.
– Practical Difference: When someone doesn’t have a machzor (for example Chol HaMoed Sukkot) and doesn’t remember exactly which sacrifices/verses belong to the day, he can say the text without the verses and he fulfills his obligation, because according to the Rambam the main text is valid without them.
—
D. Text of Vidui of Yom Kippur — General Principles
The Rambam brings a text of vidui that we say at the end of Shemoneh Esrei on Yom Kippur. The Rambam already said in Hilchot Teshuvah (Chapters 1 and 2) that on Yom Kippur one confesses at every prayer — Shacharit, Maariv, etc. Here in Hilchot Tefillah he brings the text of the vidui.
Insights:
– The Rambam Doesn’t Bring Seder Ha’avodah (which we say during Musaf of Yom Kippur). It appears that the Rambam holds that Seder Ha’avodah is not essential, or that it’s a later custom that isn’t the main thing. Piyutim of Seder Ha’avodah are indeed old (there are piyutim from Sepharad, “Yedinuch Hashem”), but it could be that the Rambam simply didn’t practice it.
– Bowing on Yom Kippur: The question is asked whether the bowing (hishtachava’ah) on Yom Kippur is only a law in Seder Ha’avodah, or there is a separate custom of Yom Kippur. Conclusion: For those who don’t do Seder Ha’avodah, Yom Kippur is like other days — they also don’t bow. The Rambam doesn’t bring it as a separate law.
Structure of Vidui: The vidui consists of different pieces, a collection from different authors (as we see in Gemara Yoma). “Ana Elokeinu ve’Elokei avotenu” is one piece; “Ashamnu” is a second (alef-bet order); “Sarnu mimitzotecha” is a third; and then comes a more detailed vidui.
—
E. Text of Vidui — First Section: “Ana Elokeinu”
The Rambam’s Text: “Ana Elokeinu ve’Elokei avotenu, tavo lefanecha tefilatenu, ve’al tit’alem malkenu mitechinnatenu, she’ein anu azei fanim ukshei oref lomar lefanecha… tzaddikim anachnu velo chatanu, aval anachnu chatanu, anachnu va’avotenu.”
Plain Meaning: We don’t have the audacity to say that we are righteous. The truth is that we have sinned, we and our ancestors.
—
F. Text of Vidui — “Ashamnu Bagadnu” (Alef-Bet)
The Rambam’s Text: “Ashamnu, bagadnu, gazalnu, dibarnu dofi, he’evinu vehirshanu, zadnu, chamasnu, tafalnu sheker, ya’atznu ra, kizavnu, latznu, maradnu, ni’atznu, sararnu, avinu, pashanu, tzararnu, kishinu oref, rashanu, shichatnu, ti’avnu, ta’inu.”
Plain Meaning: Twenty-two expressions according to alef-bet order of different types of sin.
Insights and Explanations:
– General vs. Detailed Vidui: There is a fundamental question whether one must specify the sins or say a general vidui. “Ashamnu” and “Al Chet” hold that one must specify. “Sarnu mimitzotecha” is a general vidui. It’s a dispute of Tannaim in Masechet Yoma, and the Rambam rules that one doesn’t need to specify the sin — one fulfills the obligation essentially with one word “chatanu”.
– Practical Purpose of Alef-Bet Order — Two Approaches: (1) First one says everything that lies on one’s heart, then one searches according to alef-bet — “What else is there in my life that begins with an alef, with a bet?” (2) The opposite — the alef-bet order helps find everything one forgot.
– “Ashamnu” Alone Is Not Enough Without Intention: If someone actually has specific things he needs to confess, just saying “Ashamnu” won’t help him — unless he has intention with one of the words and thinks about it.
—
G. “Sarnu Mimishpatecha… Velo Shavah Lanu”
The Rambam’s Text: “Sarnu mimishpatecha hatovim velo shavah lanu.”
Plain Meaning: We have turned away from Your good laws, and it didn’t pay off for us.
Insights:
– “Velo Shavah Lanu”: This means that it didn’t pay to sin — it wasn’t a good idea. This is similar to “vayinachem Hashem ki asah” — the Ramban says that “nicham” means regret, “What a shame, it wasn’t worth it.”
—
H. “Mah Nomar Lefanecha Yoshev Marom”
The Rambam’s Text: “Mah nomar lefanecha yoshev marom, mah nesaper lefanecha shochen shchakim, halo hanistarot vehaniglot atah yode’a.”
Plain Meaning: What can we say to You? You know everything, hidden and revealed.
Insights:
– “Atah Yode’a” as Introduction to Details: It’s discussed whether this “atah yode’a” is an introduction to the detailed vidui — or precisely the opposite: I can’t really specify, but Hashem knows everything, so I can say a little. It’s compared to Nishmat: “Ilu finu malei shirah” — even when we can’t say everything, You know anyway.
– “Hagluyim Lefanecha Kevar Ne’elamim”: Things that are revealed — the person knows he sinned — but he can’t remember every single time. Hashem already knows.
[Note about the custom of vidui all year:] In Nusach Sephard/Eretz Yisrael we say vidui every day in Tachanun — Shacharit and Mincha. But Nusach Ashkenaz doesn’t say vidui every day. The Rambam’s text of vidui is specifically for Yom Kippur, not for the whole year.
—
I. “Yode’a Razei Olam Vechofes Kol Chadrei Vaten” — Introduction to Vidui
The Rambam’s Text: Hashem is “chofes kol chadrei vaten” — He searches inside the heart and the kidneys (kelayot she’hen yo’atzot), “ein davar ne’elam mimcha ve’ein nistar mineged einecha.”
Plain Meaning: This is an introduction to the vidui — You know all my sins, and I’m now going to enumerate some of them.
Insights:
– Deeper Meaning in “Yode’a Ta’alumot” and “Razei Olam”: This doesn’t just mean what happens in inner chambers, but Hashem knows the intention of a person’s actions — whether he meant for good or for bad, lishmah or shelo lishmah. Even the person himself sometimes doesn’t know what he really meant.
– An Interesting Point: There are things that a person says “al chet” about, but Hashem, who knows the true accounting, can view it as a mitzvah — He takes from his sins and puts them among his mitzvot. The person doesn’t know his exact status; Hashem knows better than him.
—
J. “Yehi Ratzon Verachamim Milfanecha”
The Rambam’s Text: “Yehi ratzon verachamim milfanecha Hashem Elokeinu ve’Elokei avotenu shetimchol lanu et kol chatoteinu utechaper lanu et kol avonotenu vetislach lechol pesha’einu.”
Innovation: The language “yehi ratzon verachamim milfanecha” is unusual — usually we say only “yehi ratzon milfanecha.” This is an addition of forgiveness of sins beyond what we already asked for in Shemoneh Esrei.
—
K. The Rambam’s “Al Chet” — Categories Instead of Specific Sins
The Rambam’s Text: The Rambam’s Al Chet is much shorter than our list. He doesn’t enumerate specific sins but categories of sins, from light to severe:
1. “Al chet shechatanu lefanecha beshogeg“
2. “Ve’al chet shechatanu lefanecha bezadon“
3. “Be’ones uveratzon” (a thing and its opposite)
4. “Ve’al chata’im she’anu chayavim aleihem aseh“
5. “Ve’al chata’im she’anu chayavim aleihem lo ta’aseh” (less severe because nitak la’aseh, it can be fixed, like “lo tigzol”)
6. “Ve’al chata’im she’anu chayavim aleihem korban” (usually beshogeg)
7. “Ve’al chata’im she’anu chayavim aleihem malkot arba’im“
8. “Ve’al chata’im she’anu chayavim aleihem mitah bidei shamayim“
9. “Ve’al chata’im she’anu chayavim aleihem karet“
10. “Ve’al chata’im she’anu chayavim aleihem arba mitot beit din — chenek, hereg, sereifah, usekilah”
Insights:
– The Rambam goes from light to severe, while our custom is the opposite.
– Our text has two alef-bets of specific sins, and only at the end do we say a version of the categories. In the Rambam this is the entire Al Chet.
– The language “chayavim aleihem” is interesting — “chayavim” is usually an obligation of a fine or sacrifice, and here it’s used for categories of punishments.
—
L. “Vehagluyim Lanu Kevar Amarnu Lefanecha”
The Rambam’s Text: “Vehagluyim lanu kevar amarnu lefanecha Hashem Elokeinu… hanistarot laHashem Elokeinu vehaniglot lanu ulevaneinu ad olam la’asot et kol divrei haTorah hazot. Ki atah soleichan leYisrael umochalan leshivtei Yeshurun uval’adecha ein lanu melech mochel vesole’ach.”
Insights:
– What Does “Hagluyim Lanu” Mean? It’s said earlier “baseter” — what only I know. “Gluyim lanu” means the opposite: what even I don’t know — complete inadvertence, “lo hoda” — I don’t even know that I sinned, or I don’t understand the severity of the matter, or I didn’t grasp what I was doing. But still one needs atonement for it (like someone who ate non-kosher and never became aware — if he finds out he must bring a sacrifice).
– What Does “Kevar Amarnu Lefanecha” Mean? Three Explanations:
1. By saying the categories of sins we’ve already included everything — every specific sin falls into one of the categories.
2. We’re talking about a person who does vidui properly — he already specifically stated his sins.
3. The person has thought through his day, he knows his few sins that he regularly stumbles in, and he already counted them to himself in one of the categories — “kevar amarnu” doesn’t necessarily mean saying out loud, but that they are “on his mind.”
– It’s also suggested that perhaps in the heavenly court Hashem has another type of punishment that we don’t know — not a sacrifice, not lashes, but some fifth thing.
– The verse “hanistarot laHashem Elokeinu vehaniglot lanu ulevaneinu” is a proof: What Hashem knows, He knows; but a person is obligated for what he knows, he also feels responsible for others, but what he doesn’t know — “hanistarot laHashem Elokeinu.”
– “Ki atah soleichan leYisrael” — This is essentially like an introduction to the closing formula “Baruch atah Hashem melech mochel vesole’ach.” In our text it was inserted there, so as not to end in the middle of sin — we conclude with something good.
—
M. “Eloki Ad Shelo Notzarti Eini Kedai” — The Last Prayer (from Rabbi Chiya)
The Rambam’s Text: “Eloki, ad shelo notzarti eini kedai, ve’achshav shenotzarti ke’ilu lo notzarti. Afar ani bechayai, kal vachomer bemitati. Hareini lefanecha Hashem Eloki kichli malei vushah uchlimah. Yehi ratzon milfanecha shelo echeta, umah shechatati merok berachamecha harabim aval lo al yedei yisurim.”
Plain Meaning: The person expresses his lowliness — before I was created I wasn’t worthy, and now that I’m here, it’s as if I wasn’t created. I am a vessel full of shame. Help me not to sin anymore, and erase my sins through mercy, not through suffering.
Insights:
– Meaning of “Ad Shelo Notzarti Eini Kedai”: This is like “tov lo la’adam shelo nivra mishenivra” — the person looks around at himself and doesn’t see that he is such a creation that when Hashem would have looked before creating him, He would have said “I need this.” And even now that he’s already here, he still doesn’t see that he’s needed. “One who is kedai” doesn’t mean from my perspective, but from creation’s perspective — he doesn’t enhance creation.
– [Digression: It’s mentioned that when a person is born, Hashem says “you are needed” — and the question is asked why when someone dies we don’t write “the day Hashem decided the world doesn’t need you.” Answer: “Even the wicked in their lives, all live through their death.”]
– The Prayer Is Not Human Greatness, But Human Lowliness: It’s the pain of a sinner, he pours out his anguish that he’s trapped in sin.
– “Shelo Echeta” — The Most Broken Vidui: This is the most desperate vidui of all — the person is in despair, he doesn’t even enumerate his sins, because he won’t stop anyway. He asks Hashem to help “shelo echeta” — he’s asking almost for a miracle.
– Innovation Regarding “Ve’eini Chozer Ladavar Zeh”: The Rambam says in Hilchot Teshuvah that the essence of vidui is to say “chatati aviti pashati ve’eini chozer ladavar zeh.” But in all texts of vidui it never says “ve’eini chozer ladavar zeh” — there’s regret but not acceptance for the future. The only place in the entire siddur where there’s a hint of stopping to sin, is here — “yehi ratzon shelo echeta.” And this is very “real” — the person doesn’t say it as a promise, but as a prayer of a broken person.
– “Aval Lo Al Yedei Yisurim”: This is a response to “ve’atah tzaddik al kol haba aleinu” — the person understands that Hashem is just with suffering, but he asks: “You are all-powerful, find another way to atone for my sins without suffering, through Your abundant mercy.” The person is already now in suffering — the words themselves are full of suffering — and he asks that this be enough.
– Existentialist Tone: The person says “look what a person is” — dust in life, all the more so in death. It’s an existential expression of human lowliness.
—
N. Order of Saying Vidui — Law 8: Individual vs. Prayer Leader
The Rambam’s Words: “Keseder hazeh mitvodim” — this vidui is said at Maariv, Shacharit, Musaf, and Mincha of Yom Kippur. “Bein yachid bein shaliach tzibbur. Bein yachid omer vidui zeh achar tefilato, achar shegomar sim shalom kodem sheyifsa shalosh pesi’ot. Ushaliach tzibbur omero be’emtza berachah revi’it kodem shomer… mechol la’avonotenu.”
Plain Meaning: The individual says vidui after Shemoneh Esrei, after “sim shalom” before stepping back three steps. The prayer leader inserts it in the middle of the fourth blessing (middle blessing), before “mechol la’avonotenu”.
Insights:
1. Why Is There a Difference Between Individual and Prayer Leader? Seemingly an individual can also say “me’ein haberachah” in the middle of a blessing — why doesn’t he say vidui in the middle of the fourth blessing? Answer: The individual wants to insert his personal details — his own sins and supplications — and this doesn’t fit in the middle of Shemoneh Esrei. But the prayer leader only says the general text without details, therefore it fits into the fourth blessing which is similar to forgiveness and pardon. But an individual who wants to “talk out” his entire daily routine — that belongs after Shemoneh Esrei, in the time of supplications.
2. Another Explanation: It was inserted for the prayer leader earlier (in the middle of Shemoneh Esrei) so that the Jew who cannot say vidui himself won’t have to wait until the end — he can fulfill his obligation with the prayer leader’s vidui.
3. The Custom to Say Along With the Prayer Leader: Our custom is that we say vidui along with the prayer leader when he says it — but this is already a custom, not from the Rambam’s essential law.
—
O. Text of Vidui of Neilah
The Rambam’s Words: At Neilah we say a different text: “Mah nomar lefanecha yoshev marom umah nesaper lefanecha shochen shchakim… ki avonotenu rabu milmnot vechato’teinu atzmu mispar… mah anu mah chayeinu…”
Plain Meaning: The text of Neilah expresses that it’s difficult to articulate our sins — they are too many to count. The person is nothing — even heroes, people of renown, wise men, understanding people — are “like nothing” before Hashem. “Ki kol yameinu tohu uma’aseinu hevel lefanecha”, like the verse “ein motar ha’adam min habehemah ein ki hakol havel.”
Insights:
1. The “Aval” of Neilah vs. the “Aval” of the Previous Vidui: The Neilah-vidui also has a “hakol havel” theme similar to the previous vidui, but the “aval” (=but) is different. In the previous vidui the “aval” comes from “anachnu” — we are Your people. In Neilah the “aval” comes from “atah” — Hashem: “atah hivdalta enosh merosh.” Hashem distinguished man from the beginning.
2. “Atah Hivdalta Enosh Merosh Vetakireihu”: Hashem as it were “introduced” Himself to man, made him known, and gave him the power “la’amod lefanecha” — to stand before the Creator. This is similar to Tehillim 8 — “mah enosh ki tizkerenu” — we don’t understand why man is so special, but “mi yomar lecha mah ta’aseh” — we can’t tell Hashem what to do.
3. Almost a “Tzidduk Hadin” on Man’s Greatness — and From That Comes Forgiveness: The text is almost a tzidduk hadin on the fact that Hashem makes man so great. Hashem Himself decided that He needs people, He created them with the power “la’amod lefanav” — therefore, if they sin, this is His problem as it were. He did this, therefore He must forgive. This is a strong argument in the text.
4. Another View — The Contradiction in Man: The text brings out a great contradiction: We see man as foolish and lowly, but Hashem wants the small person to be “la’amod lefanecha.” Answer: The language of teshuvah — the foolish-stupid person was yesterday (“emesh hayah”), but today, through Yom Kippur, he suddenly becomes the person who can stand before Hashem. Therefore Hashem had to give Yom Kippur — as “ketz lechol chala’einu” — so the lowly person could become “la’amod lefanecha.”
—
P. “Ketz Umechilah Uselichah Lechol Chata’einu” — Explanation
Insights:
1. Two Interpretations of “Ketz”:
– Interpretation A: A Deadline — All year one can sin, and at some point comes the end, one must be forgiven. “Ketz umechilah” are two separate things.
– Interpretation B: The End of Sins — “ketz lechata’einu”, the person stops sinning. This fits with the Rambam’s approach that the first thing in teshuvah is stopping the sin (azivat hachet).
2. Proof From the Text Itself: The next verse in the text — “lemaan nechdal me’oshek yadeinu venashuv elecha belevav shalem” — fits very well with interpretation B: “ketz” = stopping to sin, “mechilah” = Hashem’s forgiveness. From the person’s side is a “ketz” (stopping), from Hashem’s side is “mechilah.”
3. But the Rambam in Hilchot Teshuvah writes “ketz umechilah uselichah” — with a vav — which implies that “ketz” is a separate thing from “mechilah”, which supports more interpretation A.
4. A Connection to the Rambam’s Entire Teshuvah Approach: The two words — “ketz” (stopping sins) and “mechilah” (Hashem’s forgiveness) — bring out the Rambam’s entire teaching of teshuvah in two words.
—
Q. The Continuation of Neilah Text: “Dirshu Hashem Behimatz’o”
Plain Meaning: The text quotes “dirshu Hashem behimatz’o kera’uhu biheyoto karov” — a hint that the days (Aseret Yemei Teshuvah / Yom Kippur) are when Hashem is “close” and easily forgiving. “Ya’azov rasha darko… veyashuv el Hashem virachameihu… ki yarbeh lislo’ach.”
Insights:
1. “Rotzeh biteshuvatan shel resha’im ve’ein atah chafetz bemitatan” — Hashem doesn’t seek the death of the wicked, but their repentance. As it says “chai ani ne’um Hashem… im echpotz bemot harasha ki im beshuvo midarko vechayah.”
2. The Conclusion: “Hashiveinu… vekabbleinu… mechol lanu uselach kegodel chasdecha” — and we continue to “yihyu leratzon.” For the individual this is the end; for the prayer leader he goes to “mechol la’avonotenu.”
—
R. Laws of Yom Kippur Service — Law 1: Order of Viduyim of the Kohen Gadol
The Rambam’s Words: The Kohen Gadol confesses three times: on himself, on himself with his brother Kohanim, and on all of Israel. He confesses on the bull (twice) and on the scapegoat (once).
Plain Meaning: The Rambam rules that the Kohen Gadol says three viduyim in the Yom Kippur service — two on the bull and one on the goat.
Insights:
1. Two Approaches in Vidui — Rambam vs. Rashi/Tosafot: The Rambam rules that the first vidui on the bull is only on himself alone (without Kohanim), and the second vidui on the bull is on himself with his brother Kohanim. Rashi and Tosafot hold the opposite: the first vidui on the bull is already on himself with Kohanim, and the second vidui on the bull is also on himself with Kohanim (both times with Kohanim). The difference is whether the first vidui includes Kohanim or not.
2. The Source of the Dispute — Gemara Yoma: The Gemara (Yoma 36b) brings a Baraita that says “kach hayah omer: ana Hashem chatati aviti pashati lefanecha ani
uveiti” — this is the first vidui. The Rambam learns that “ani uveiti” means only he himself with his household (wife), without Kohanim. Only at the second vidui does it add “ani uveiti uvnei Aharon am kedoshecha.”
3. Rabbi Yosef Karo’s Question on the Rambam: The Kesef Mishneh asks: If the first vidui is only on himself, why do we need a second vidui on himself with Kohanim — let him make one vidui on everyone together? Answer: The Rambam derives it from the Baraita’s language, which makes a clear distinction between the first and second vidui.
—
S. Laws 2-3: Text of Vidui — Chatati, Aviti, Pashati
The Rambam’s Words: The text of vidui is “ana Hashem, chatati aviti pashati lefanecha ani uveiti, ana Hashem kaper na lachatayim vela’avonot velapesha’im shechatati veshe’aviti veshepashati lefanecha ani uveiti, kakatuv beTorah Moshe avdecha ki bayom hazeh yechaper aleichem…” and the people answer “baruch shem kevod malchuto le’olam va’ed.”
Plain Meaning: The Rambam brings the full text of vidui, with the order chet-avon-pesha, and the people’s response.
Insights:
1. Order Chet-Avon-Pesha vs. Chachamim: The Rambam rules like Rabbi Meir that the order is chatati, aviti, pashati — from lesser to greater sins (chet = inadvertent, avon = intentional, pesha = rebellion). The Chachamim hold the opposite: aviti, pashati, chatati. The Rambam rules like Rabbi Meir even though generally we rule like the Chachamim.
2. Why Does the Rambam Rule Like Rabbi Meir — Several Answers:
– (a) The Lechem Mishneh says that the Rambam had a version in the Baraita where Rabbi Meir’s position is actually the position of the Chachamim (the names are switched).
– (b) Others say that the Rambam learns that the verse “vaya’avor Hashem al panav vayikra… nosei avon vafesha vechata’ah” supports Rabbi Meir’s order, because the verse goes from great to small (avon, pesha, chata’ah), and the vidui goes the opposite — from small to great (chet, avon, pesha) — because we confess in ascending order.
– (c) The Kesef Mishneh brings that perhaps the Rambam relies on the Yerushalmi which supports Rabbi Meir’s order.
3. “Kakatuv beTorah Moshe Avdecha” — What Does This Mean? The Rambam brings that the Kohen Gadol says the verse “ki bayom hazeh yechaper aleichem letaher etchem mikol chatoteichem lifnei Hashem titharu.” It’s discussed whether this is part of the formula of vidui or an addition.
4. Baruch Shem Kevod Malchuto — Upon Hearing the Name: The people answered “baruch shem kevod malchuto le’olam va’ed” when they heard the explicit Name from the Kohen Gadol’s mouth. This is a special law of Yom Kippur, because the Kohen Gadol pronounced the Name as it’s written.
—
T. Laws 4-5: Shem HaMeforash — How the Kohen Gadol Pronounced the Name
The Rambam’s Words: The Kohen Gadol pronounced the Name as it’s written — this is the explicit Name of 42 letters (or 12 letters). In the Temple we say the Name as it’s written, but in the provinces (outside the Temple) we say the substitute name.
Plain Meaning: The Rambam explains that the explicit Name that the Kohen Gadol said during vidui is not the regular Name of Havayah, but a longer Name.
Insights:
1. What Is the “Shem HaMeforash”? — Dispute of Rishonim: The Rambam (Hilchot Yesodei HaTorah Chapter 6) writes that the explicit Name is the Name of 42 letters. This is an innovation, because simply one could think that the explicit Name is the Name Havayah (4 letters). The Rambam means that “Shem HaMeforash” means the Name that “explains” (mefaresh) the Name Havayah — that is, the Name of 42 or 12 letters.
2. Name of 12 Letters: The Rambam also mentions a Name of 12 letters. The Gemara (Kiddushin 71a) says that the Name of 12 letters used to be transmitted “to every person” (to every Kohen), but when the “dissolute ones” increased, it was only transmitted to “the modest of the priesthood.” The Name of 42 letters was only transmitted to “the modest ones” once in seven years.
3. The Name Havayah as We Read It — Adonut: In the provinces (outside the Temple) we read the Name Havayah with the substitute “Adonut.” The Rambam rules that in the Temple they said the Name as it’s written — that is, with its true pronunciation.
4. Did the Kohen Gadol Say the Name of 4 Letters or of 42? It’s discussed whether the Kohen Gadol said the Name Havayah (4 letters) with its true pronunciation during vidui, or the Name of 42 letters. The Rambam’s language in Hilchot Avodat Yom HaKippurim implies that he said the Name as it’s written — which could mean the Name Havayah with its correct pronunciation. But in Hilchot Yesodei HaTorah the Rambam calls the Name of 42 “Shem HaMeforash.”
5. [Digression: Name of 42 Letters in Kabbalah — The Name of 42 letters has a connection to “Ana Bekoach” (Rabbi Nechunya ben HaKanah’s prayer), which has 42 words, and the initial letters of the words form the Name of 42.]
—
U. Law 6: The Kohen Gadol’s Voice When Pronouncing the Name
The Rambam’s Words: The Kohen Gadol pronounced the Name in a loud voice (bekol ram), but later, when the Kohanim became more numerous (or when “dissolute ones” increased), he pronounced the Name in a soft voice, and the sound was “swallowed” (nivlah) among the singing of the Kohanim.
Plain Meaning: In earlier times the Name was heard, but later it was concealed.
Insights:
1. “Nivlah Bene’imat HaKohanim”: The Rambam explains that the Kohen Gadol pronounced the Name in a quiet voice, and the Kohanim sang at that time, so that the sound of the Name was “swallowed” (nivlah) in their singing. This was an intentional act so that the Name would not be heard.
2. Why Was It Concealed? Because “dissolute ones” (unworthy people) increased, and there was fear that the Name would be used inappropriately.
—
V. Laws 7-8: Lottery on the Goats, Scapegoat, Goat for Hashem
The Rambam’s Words: The Kohen Gadol places the two goats at the Nikanor Gate, one for Hashem and one for Azazel, he casts lots, ties a crimson thread on the scapegoat, and sends it away to the wilderness.
Plain Meaning: The order of the lots and the scapegoat is explained.
Insights:
1. Lashon Shel Zehorit — Red Thread: The Kohen Gadol tied a red thread (lashon shel zehorit) on the scapegoat. When the goat arrived in the wilderness and was thrown down, the thread changed from red to white — a sign that the sins were forgiven, as the verse says “im yihyu chata’eichem kashanim kasheleg yalbinu.”
2. Scapegoat — Atonement for All Sins: The scapegoat atones for all sins of Israel — whether light or severe, whether inadvertent or intentional — on condition that one does teshuvah. Without teshuvah it only atones for light sins.
—
W. Laws 9-10: Vidui on the Scapegoat, Sending the Goat
The Rambam’s Words: The Kohen Gadol confesses on the scapegoat for all sins of Israel, and the goat is sent away with an “ish iti” to the wilderness.
Plain Meaning: The third vidui is on the scapegoat, for all of Israel.
Insights:
1. “Ish Iti” — Who Sends the Goat? The “ish iti” is a person who was prepared beforehand for the mission. He leads the goat to the cliff (a steep rock in the wilderness) and throws it down.
2. Sukkot (Booths) on the Way: There were sukkot (booths/stations) on the way from Jerusalem to the cliff, where people waited, and they accompanied the ish iti part of the way. This is mentioned in the Mishnah.
—
X. Laws 11-12: Torah Reading, White Garments, Golden Garments
The Rambam’s Words: The Kohen Gadol reads from the Torah (Parshat Acharei Mot and the portion “ach be’asor”), and he changes his garments — from golden garments to white garments and back — five times, with immersions in between.
Plain Meaning: The order of changing garments and immersions is explained.
Insights:
1. White Garments for Inner Services: The Kohen Gadol wears white garments (4 garments — tunic, pants, sash, turban) for the services he performs inside the Holy of Holies. For the outer services he wears golden garments (8 garments).
2. Five Immersions and Ten Sanctifications of Hands and Feet: Each time the Kohen Gadol changes garments, he immerses, and he washes his hands and feet (kiddush yadayim veraglayim) before and after each immersion.
—
Y. Laws 13-15: Incense in the Holy of Holies
The Rambam’s Words: The Kohen Gadol enters the Holy of Holies with the fire pan (coal pan) and the spoon (ladle with incense), he places the incense on the coals, and the entire house becomes filled with smoke.
Plain Meaning: The order of offering the incense in the Holy of Holies is explained.
Insights:
1. Chefinah — With Both Hands: The Kohen Gadol takes a “melo chofnav” of incense — that is, he scoops with both hands. This is one of the most difficult services in the Temple, because he must hold the fire pan in one hand and place the incense with the other.
2. “Velo Yitkavein Letzad Zeh Velo Letzad Zeh” — He Should Not Intend Toward Any Side: When the Kohen Gadol places the incense, he should not intend toward a particular side, but should do it naturally.
—
Z. Laws 16-18: Sprinkling the Blood in the Holy of Holies
The Rambam’s Words: The Kohen Gadol sprinkles (mazeh) from the blood of the bull and from the goat on the kapporet — once upward and seven times downward.
Plain Meaning: The order of sprinklings is explained — one time above and seven times below, both from the bull’s blood and from the goat’s blood.
—
AA. Text of Vidui — “Ana BaShem” (Explicit Name in Vidui)
Insights:
1. How the Kohen Gadol Said “Ana BaShem”: The Rambam writes that the Kohen Gadol said “ana Hashem” — with the explicit Name. That is, instead of saying “ana Hashem” (with the substitute), he pronounced the Name as it’s written. The Rambam’s text in vidui is “ana Hashem, chatati…” — the “Hashem” here means the explicit Name.
2. Ten Times the Name: The Kohen Gadol pronounced the explicit Name ten times on Yom Kippur — three times in each vidui (three viduyim = nine times) and once at the lottery. (It’s discussed how this is calculated.)
—
BB. Rosh Hashanah — Memorial of the First Day, Creation of Adam HaRishon, and the Connection to Yom Kippur
Plain Meaning: Rosh Hashanah is a memorial of the first day — the day that Adam HaRishon was created. Hashem forgave Adam HaRishon who sinned on that day, and promised that He would forgive the Jews every year.
Insights:
1. Sin of Adam HaRishon as Foundation for Teshuvah: The strongest proof that a person needs teshuvah is that the first person himself sinned. This shows that sin is part of human reality, and therefore there must exist a Yom Kippur — a day of atonement.
2. The Text of Neilah “Atah Hivdalta Enosh Merosh” Relates to Creation of Adam: It is a continuation of the creation of Adam. Hashem then as it were “recognized” Adam, and there must come a Yom Kippur — because even Adam HaRishon sinned, which is the greatest proof that man is man (weak by his nature).
3. Shovavim Fasts and Sin of Adam HaRishon: It’s brought up that the 54 fasts of Shovavim also relate to the secret of the sin of Adam HaRishon. Because Rosh Hashanah is the day of creation of Adam, and Hashem then as it were “acknowledged” Adam — that is, He recognized man with his weaknesses. In this is formed an understanding that Yom Kippur must necessarily exist as a continuation of creation itself.
4. Atzeret (Shavuot) as Part of Rosh Hashanah: The Gemara says that Atzeret is a “techilat hashanah” — specifically a beginning of the year for tree fruits (peirot ha’ilan). This is mentioned as an additional point.
—
[Digression: The Apostate’s Wordplay]
A story is told of a Jew in Russia who converted (became a Christian), but still helped Jews — he said that not all blood libels are true, and so on. Rabbi Yitzchak Elchanan wrote to him “ki lechach notzarta” — a wordplay: “notzarta” can mean “you were created” or “you became a Notzri (Christian)” — wasn’t it for this that you became a Christian, to help Jews? The apostate answered back: “ad shelo natzarti eini kedai, ve’achar shenatzarti ke’ilu lo natzarti” — before converting no one spoke with me, and after converting it’s as if I didn’t convert (because I help Jews). This is a wordplay on the text “ad shelo notzarti eini kedai, ve’achshav shenotzarti ke’ilu lo notzarti.”
—
Conclusion
A feeling is expressed that learning the Rambam’s laws about Yom Kippur brings down a certain influence — atonement, forgiveness, pardon and atonement for everyone, a good and blessed year.
📝 Full Transcript
The Prayer Text of Yom Kippur — Middle Blessing, Musaf, and the Custom of Mentioning Sacrifices
Introduction
Speaker 1:
We are learning the end of Sefer Ahavah in the Rambam, Nusach HaTefillah. In Sefer Ahavah, the Rambam taught Hilchot Tefillah, and here at the end he has given us the entire Nusach HaTefillah. We are now holding at the prayer of Yom Kippur.
Before we go further, we want to acknowledge with praise the sponsor of our shiur, our friend R’ Yoel Wertzberger, along with all the other partners in this mitzvah, may they learn and may they do likewise.
The Middle Blessing of Yom Kippur — Arvit, Shacharit, Mincha, Neilah
Speaker 1:
The Rambam says as follows: The middle blessing. The middle blessing, not the… We learned that the special text for Shabbat and Yom Tov was made for one middle blessing, the one blessing that we make instead of all the requests for needs of the weekdays. This is the middle blessing of Yom HaKippurim for its four prayers. Musaf has a different one, but Arvit, Shacharit, Mincha, Neilah have this text: “Atah netata lanu kol amen, veratzita banu kelshonot, kidashta bemitzvotecha”.
Let’s try to make it a bit simpler. It’s the same text until… yes. Okay.
Structure of the Middle Blessing — Opening, Middle, Conclusion
Speaker 1:
Right, so let’s say clearly, you don’t have to say all the words, we’ll make it simpler. The middle blessing always has, like always, a beginning and an end, right? It almost always begins, not almost always, always begins “Atah bechartanu”, and we say “Vatiten lanu” the particular Yom Tov, and we say a certain description of the time, like on Pesach we say “zman cheiruteinu”, each Yom Tov with its unique… yes.
So that’s the first part. After that always come various prayers or verses that we mention, or prayers. On Shabbat, verses about Shabbat. On Yom Tov we don’t say any verses, we only say Ya’aleh VeYavo. It’s an interesting question why on each Yom Tov we shouldn’t say some verse that has to do with Yom Tov.
And after that comes a conclusion, like a prayer. On Shabbat, almost always we say “Kadshenu bemitzvotecha”, that piece. And the seal where we mention the day, either Shabbat, or Mekadesh Yisrael VeHazemanim, or Rosh Hashanah has the text of Melech al kol ha’aretz, etc.
Yom Kippur’s Middle Blessing — The Three Parts
Speaker 1:
So Yom Kippur goes the same way, it begins Atah bechartanu, when it comes to “et yom”, we say “et yom hakippurim hazeh”. When it comes to what theme there is in the day, we say the piece “limchilah velislichah ulechapparah al kol avonoteinu”. Yes? After that comes “geresh yegaresh”, after that comes another prayer, a special prayer of Yom Kippur, where we also mention verses from Yom Kippur, which is the prayer “mechal la’avonoteinu”. After that, such, this is the special prayer of Yom Kippur, where on Yom Tov for example we ask here that the Almighty should give us the blessing of Yom Tov, this is a general blessing, we ask for abundance, and here we ask for the gift of the Yom Tov, the “mechal la’avonoteinu”. Yes, approximately so is the order. And on Rosh Hashanah we ask about kingship here.
And each Yom Tov has something particular that we ask for regarding the holiness of the day, which is general for Shabbat and Yom Tov.
Speaker 2:
“VeHasi’einu” you mean?
Speaker 1:
Yes, see, this is in place of “VeHasi’einu”. The “mechal la’avonoteinu” is in place of “VeHasi’einu”. And in place of Rosh Hashanah there is the… “uvtzidkatam beranu yagilu”, yes, the kingship of heaven is instead of that piece?
Speaker 2:
No, Rosh Hashanah that one is said at Atah kadosh. Rosh Hashanah there isn’t, there is the piece that we say on Rosh Hashanah we also say on Yom Kippur, “Elokeinu vElokei avoteinu meloch al kol ha’olam kulo”.
Speaker 1:
Ah, ah, ah, ah, ah, okay.
Speaker 2:
But yes, something like that.
Discussion: Verses in the Middle Blessing — Shabbat, Yom Tov, Yom Kippur
Speaker 1:
It’s only on Yom Kippur that we mention verses from the Yom Tov, “ki bayom hazeh yechaper aleichem”, in the regular Shemoneh Esrei.
It’s very interesting, because on Shabbat they made three types of verses, at least two.
Speaker 2:
Three, two, yes, Mincha and at night and in the morning, yes. And Yom Tov only…
Speaker 1:
Mincha is simple.
Speaker 2:
Ah, Musaf, the sacrifices. Ah, one could have made the essence of the Yom Tov. Right. But Yom Kippur continues with Shabbat, okay? Yom Kippur is an aspect of Shabbat, there’s a connection. And that’s everything. After that we conclude, and the conclusion of the blessing is even the longest conclusion, it’s interesting, because on Yom Kippur we say “Melech al kol ha’aretz” like Rosh Hashanah, and also we added “selach na la’avon ha’am hazeh”, and after that the normal seal of a Yom Tov, “Mekadesh Yisrael veYom HaKippurim”.
The Text of “Mechal La’avonoteinu” — The Special Prayer of Yom Kippur
Speaker 1:
So basically, one must read the piece “mechal la’avonoteinu”. It’s the only innovation that’s here. “Mechal la’avonoteinu, Elokeinu vElokei avoteinu”, so is always the opening of this type of prayer. “Mechal la’avonoteinu beyom tzom hakippurim hazeh”. We also mention earlier “beyom tzom”, not here again, only there, “beyom tzom hakippurim hazeh”.
In general, the forgiveness has to do with the fast. It’s not like for example the mitzvah of resting on Yom Tov, the essence of the matter is not necessarily only the fast. The forgiveness and the fast are connected. The fast is something of an aspect of teshuva, and it’s an aspect of forgiveness. “Mechal la’avonoteinu beyom tzom hakippurim hazeh, umcheh veha’aver pesha’einu mineged einecha”. Take away the sins from before Your eyes. “Ka’amur, anochi anochi hu mocheh pesha’echa lema’ani”, as it says in the verse, “anochi anochi”, the Almighty says so, “hu mocheh pesha’echa lema’ani”, He erases the sins of Jews for the sake of the honor of Hashem, “vechatotecha lo ezkor”.
“Vene’emar”, another verse that the Almighty says to the Jews, “machiti khe’av pesha’echa”, I have erased your sins like a cloud that passes through, “vekhe’anan chatotecha”, another type of cloud, “shuvah eilai ki ge’alticha”. The Almighty says to a Jew, you can already return, I have already forgiven you. A person should already be comforted that his teshuva is already accepted, he can already return.
“Vechatuv, ki bayom hazeh yechaper aleichem”, it says about Yom Kippur, “ki bayom hazeh yechaper aleichem”, the day of Yom Kippur is the day that the Almighty grants atonement, “letaher etchem mikol chatoteichem lifnei Hashem titharu”. “Ki atah salchan leYisrael min ha’olam”, from the entire world the Almighty only forgives the Jews, “min ha’olam”, from forever. It means, You have already long been a salchan leYisrael, You’ve been doing this for so long. From Egypt until now, yes? And forgives all our sins, not forgave the tribes. Interesting, the word “Yeshurun” is mentioned a few times in davening, more than others. King of Israel, the opposite, Israel, Yeshurun is, we want to make a metaphor, we want to have like salchan umochlan, we also want to have a synonym for Israel. And Your kingship we have no king except You.
Conclusion of the Blessing — Reign Over the Entire World
Speaker 1:
And we go after that, we say the next blessing the same as Rosh Hashanah, reign over the entire world in Your glory, with the conclusion being the same as Shabbat, sanctify us with Your commandments, and the end is King over all the earth who forgives and pardons the sins of His people the House of Israel and sanctifies Israel and Yom Kippur. We have now done the text of the Shemoneh Esrei of Yom Kippur, the Arvit, Shacharit and Mincha. And now we will see the Musaf of Yom Kippur.
The Middle Blessing of Musaf Yom Kippur
Speaker 1:
What is, let’s at least make it simple, I mean that Musaf there’s nothing to innovate. The Musaf of Musaf is approximately like the Musaf of every Yom Tov, and you have a part with the additional prayers that we say in all the prayers of Yom Kippur, like for example we say “Atah bechartanu”, we say “perach et aniyei”, we say “Musaf tzom mechaper zayin”, and after that we say “mechal avonoteinu”, we say “meloch al kol ha’olam kulo bichvodecha”, we say “kadshenu”, and that’s everything. There’s no text that we don’t already know. I mean we can go to the next thing.
The Custom of the People — Mentioning Verses of Sacrifices in Musaf
The Rambam’s Approach: “Kemo Shekatavta Aleinu BaTorah” — Obligation or Custom?
Speaker 1:
Here there is an innovation, an important thing that we’ve already noticed the whole time that we’ve been learning Musaf, the Rambam finally goes to tell us what the story is with the… It didn’t say “kemo shekatuv al yedei avdecha”, it didn’t say after that the verse. The Rambam now says, tells us that earlier I gave you the short version, nahagu ha’am, the people don’t feel the short version, I gave you the halacha, right? Do you remember? What was the last Musaf where the Rambam brought the halacha? He says, after all Musafim, not the halacha, the text. After the text of all Musafim he tells us a certain custom in addition to the obligation. The text that he says now is the obligation, after that he adds a custom of the people that is practiced at all Musafim, not only Yom Kippur. At all Musafim, “kemo shekatuv al yedei avdecha”. I only agreed with this addition. But the Rambam didn’t put it in earlier in the text. Why not?
Speaker 2:
Great and to forgive… maybe to mention… okay, like to mention… but where does it say in the Torah? Maybe like Moses like silver. Ah, it’s not an obligation, because like Moses to stand and forgive and forgive alone is good enough. I give myself the reason, as you wrote in the Torah. If one wants, one can actually quote the Torah here, it fits very well. But if one doesn’t want to, not so good. I mean, not to mention…
Explanation: The Text Functions Without the Verses
Speaker 1:
Speak speak, it says again the custom of the people, what is confusing him. Earlier the custom of the people in all the prayers on the Sabbath, the people practice at all the Sabbath, Shabbat Yom Tov, that when one says the piece as it says Moses like silver tradition such Moses your servant, mentions sacrifices, makes the day, like Moses written in your Torah. He brings, one says, and reads the verses, one mentions which sacrifices. One shouldn’t stand off that our prayer should be accepted like sacrifices and the Almighty’s washing what the sacrifices are. Only one brings the verse, one says which sacrifices, one says the two young rams, one brings the verse, reads the verses. Yes, one says we will do and we will offer before You, that when it’s concentrated to come one must do, like Moses written in your Torah, and after that one says, we say a word like it says, by us, we add yes another word that it will connect you in the verse. Ah, like it says. The Rambam, I know if he said like it says, or something like that, he says plain, like Moses written? What did You write? Written such and such. Very good. But… I understand, if he didn’t mention the verse, he still said like Moses written the commandment I wanted, why does he need it. Must go out, the prayer has meaning without it also. Very good. And it also appears from the language the Rambam brings, he brings that it’s in fact the entire Solomon, which says the halacha. But it appears that the Rambam understood that it’s not an obligation at all, because otherwise he would have to say it earlier than my business, and after him say that it’s with the fact not. It says a lot that the text, the main text of the Rambam is still like Moses written and tradition, there is a custom that one also says the text, and on the day to mention apparently goes on this custom. Even according to this custom, it’s an innovation, I already know what I said, even according to this custom, if one said and didn’t remember the verse, this is a good thing, people often don’t have a machzor Sukkot Chol HaMoed, one must remember exactly which day it is, and if someone doesn’t have, he can say “Moses received Torah from Sinai”.
The Text of Vidui of Yom Kippur
Speaker 1: Secrets of the world, and hidden mysteries of all living things. You search all chambers of the belly, and see kidneys and heart, and nothing is hidden from You, and nothing is concealed from before Your eyes.
You know everything. You know the secrets of the world, you know the hidden things of every living being. You search out all chambers of the belly — You see the kidneys and the heart. No thing is hidden from You, and no thing is concealed from Your eyes.
Speaker 2: Yes.
Speaker 1: Uvchen yehi ratzon milfanecha, Hashem Elokeinu vElokei avoteinu, shetimchal lanu al kol chatoteinu, vetechaper lanu al kol avonoteinu, vetislach lanu al kol pesha’einu.
This is the request: that You should forgive us for all our sins, atone for us for all our iniquities, and pardon us for all our transgressions.
“Al Chet” — Detailed Confession
Speaker 1: Now comes the “Al Chet”, which is a more detailed confession:
Ve’al chet shechatanu lefanecha bishgagah, ve’al chet shechatanu lefanecha bezadon.
For the sin that we have sinned before You unintentionally, and for the sin that we have sinned before You intentionally.
Ve’al chet shechatanu lefanecha beseter, ve’al chet shechatanu lefanecha begalu.
For the sin that we have sinned in secret, and for the sin that we have sinned openly.
Ve’al chet shechatanu lefanecha be’ones, ve’al chet shechatanu lefanecha beratzon.
For the sin that we have sinned under duress, and for the sin that we have sinned willingly.
Ve’al chata’im she’anu chayavin aleihen aseh.
For the sins for which we are liable a positive commandment — a mitzvat aseh.
Ve’al chata’im she’anu chayavin aleihen lo ta’aseh shenitaq le’aseh.
For the sins for which we are liable a negative commandment that can be rectified through a positive commandment — a lo ta’aseh that can be corrected through a mitzvat aseh.
Ve’al chata’im she’anu chayavin aleihen lo ta’aseh.
For the sins for which we are liable a negative commandment.
Ve’al chata’im she’anu chayavin aleihen korban.
For the sins for which we are liable a sacrifice.
Ve’al chata’im she’anu chayavin aleihen malkot arba’im.
For the sins for which we are liable forty lashes.
Ve’al chata’im she’anu chayavin aleihen mitah bidei shamayim.
For the sins for which we are liable death at the hands of Heaven.
Ve’al chata’im she’anu chayavin aleihen karet.
For the sins for which we are liable karet.
Ve’al chata’im she’anu chayavin aleihem arba mitot beit din — chenek veherag sereifah uskilah.
For the sins for which we are liable the four death penalties of the court — strangulation, beheading, burning, and stoning.
Speaker 2: This is a list of all types of punishments that one can be liable for.
Speaker 1: Yes. And after that comes another piece:
Al hagluyim lanu, ve’al she’einan geluyim lanu.
For those that are revealed to us, and for those that are not revealed to us.
Hagluyim lanu kvar amarnunum lefanecha Hashem Elokeinu, veshe’einan geluyim lanu chatanu al kulam.
Those that are revealed to us we have already said before You, Hashem our God. And those that are not revealed to us — we have sinned regarding them all.
Ve’atah yodei’a kol hanistarot, kakatuv “hanistarot laHashem Elokeinu vehaniglot lanu ulevaneinu ad olam la’asot et kol divrei haTorah hazot”.
And You know all hidden things, as it is written: “The hidden things belong to Hashem our God, but the revealed things are for us and our children forever, to do all the words of this Torah.”
Ki atah salchan leYisrael umachlan leshivtei Yeshurun, umibal’adecha ein lanu melech mochel vesolei’ach.
For You are the forgiver of Israel and pardoner of the tribes of Yeshurun, and besides You we have no king who forgives and pardons.
“Elokai, Ad Shelo Notzarti”
Speaker 1: After that comes a piece that is very well known:
Elokai, ad shelo notzarti eini kedai.
My God, before I was formed I was not worthy.
Ve’achshav shenotzarti ke’ilu lo notzarti.
And now that I have been formed, it is as if I was not formed.
Afar ani bechaiyai, kal vachomer bemitati.
I am dust in my life, how much more so in my death.
Harei ani lefanecha Hashem Elokai kichli malei vushah uchlimah.
Behold I am before You, Hashem my God, like a vessel full of shame and humiliation.
Yehi ratzon milfanecha shelo echeta.
May it be Your will that I not sin.
Umah shechatati merok berachamecha harabim, aval lo al yedei yisurin.
And what I have sinned, erase in Your great mercy, but not through suffering.
Yihyu leratzon imrei fi vego’.
May the words of my mouth be acceptable, etc.
The Place of Vidui — When and Where We Say the Confession
Speaker 1: Now the Rambam says when we say the confession:
Keseder hazeh mitvadeh be’arvit veshacharit umusaf uminchah, bein yachid bein shaliach tzibur.
In this order one confesses at Arvit, Shacharit, Musaf, and Mincha — whether an individual or a prayer leader.
VeHayachid omer vidui zeh achar tefilato, achar shegomar sim shalom, kodem sheyifsa shalosh pesi’ot.
And the individual says this confession after his prayer, after he finishes Sim Shalom, before he takes the three steps.
Speaker 2: That means by us we say it within the Shemoneh Esrei itself, not after the Shemoneh Esrei.
Speaker 1: Yes, by us the custom is different. The Rambam says that an individual says it after the Shemoneh Esrei, after Sim Shalom, before the three steps.
Ushliach tzibur omro be’emtza berachah emtzait, kodem sheyomar “Elokeinu vElokei avoteinu mechal la’avonoteinu vekhu'”.
And the prayer leader says it in the middle of the middle blessing, before he says “Elokeinu vElokei avoteinu mechal la’avonoteinu, etc.”
Mitvadeh vidui keseder hazeh ve’achar kach omer “mechal la’avonoteinu beyom tzom hakippurim vekhu'”.
He confesses the confession in this order, and after that says “mechal la’avonoteinu beyom tzom hakippurim, etc.”
Speaker 2: That means the prayer leader says it within the middle blessing itself, before “mechal la’avonoteinu”.
Speaker 1: Yes, exactly so.
The Text of Vidui for Neilah — A Special Text
Speaker 1: Now comes a special text for Neilah:
Bineilah mitvadeh keseder hazeh, omer:
At Neilah one confesses in this order, one says:
Mah nomar lefanecha yoshev marom, mah nesaper lefanecha shochen shchakim.
What shall we say before You, dweller on high? What shall we tell before You, dweller in the heavens?
Ki avonotenu rabu milmnot, vechatoteinu atzmu milsaper.
For our iniquities are too many to count, and our sins are too numerous to recount.
Yom Kippur Vidui — Order of Recitation and Neilah Text
Because our iniquities (avonot) are too many to count, and our sins (chata’im) are too strong to recount.
Speaker 2: This is a new tone. Earlier it said “halo hanistarot v’hanigalot atah yodei’a” — You know everything. Here it says “avonotenu rabu milminot” — we cannot even count how many there are.
Speaker 1: Yes, this is a stronger language. This is for Neilah, the last prayer of Yom Kippur.
Mah anu, mah chayeinu, mah chasdenu, mah tzidkenu, mah ma’aseinu.
What are we? What is our life? What is our kindness? What is our righteousness? What are our deeds?
Mah nomar lefanecha Hashem Elokeinu.
What shall we say before You, Hashem our God?
Halo kol hagiborim k’ayin lefanecha, v’anshei hashem k’lo hayu.
Behold, all the mighty are as nothing before You, and men of renown are as if they never were.
V’chachamim k’vli mada, u’nevonim k’vli hasechel.
And the wise are as without knowledge, and the understanding are as without intellect.
Ki kol ma’aseinu tohu v’yemei chayeinu hevel lefanecha, kakatuv b’divrei kodshecha “u’motar ha’adam min habehemah ayin ki hakol havel”.
Because all our deeds are emptiness and our days of life are vanity before You, as it is written in Your holy words: “u’motar ha’adam min habehemah ayin ki hakol havel.”
Speaker 2: This is very strong language. Man is no better than an animal, everything is vanity.
Speaker 1: Yes. But then comes the second side:
Aval atah hivdalta enosh merosh, vatakirehu la’amod lefanecha.
But You distinguished man from the beginning, and You recognized him to stand before You.
Ki mi yomar lecha mah ta’aseh, v’im yitzdak mah yiten lach.
For who can tell You what to do, and if he is righteous, what does he give You?
Vatiten lanu Hashem Elokeinu et Yom HaKippurim hazeh ketz u’mechilas l’chol chatoteinu.
And You gave us, Hashem our God, this Yom Kippur as an end and forgiveness for all our sins.
L’ma’an nechdal me’oshek yadeinu, v’nashuv la’asot chukei retzoncha b’levav shalem.
So that we may cease from the oppression of our hands, and we may return to do the statutes of Your will with a whole heart.
Kadavar shene’emar “dirshu Hashem b’himatzo, kra’uhu b’heyoto karov, ya’azov rasha darko v’ish avon machshevotav, v’yashuv el Hashem virachameihu, v’el Elokeinu ki yarbeh lislo’ach”.
As it is written: “dirshu Hashem b’himatzo, kra’uhu b’heyoto karov, ya’azov rasha darko v’ish avon machshevotav, v’yashuv el Hashem virachameihu, v’el Elokeinu ki yarbeh lislo’ach.”
V’atah Eloha selichot, tov u’meitiv, chanun v’rachum, erech apayim v’rav chesed, marbeh l’hashiv.
And You are the God of forgiveness, good and beneficent, gracious and merciful, slow to anger and abundant in kindness, abundant in returning.
Rotzeh bitshuvatan shel resha’im v’ein atah chafeitz b’mitatan, shene’emar “chai ani ne’um Hashem Elokim im echpotz b’mot harasha, ki im b’shuv rasha midarko v’chayah, shuvu shuvu midarcheichem hara’im v’lamah tamutu beit Yisrael”.
You desire the repentance (teshuva) of the wicked and You do not desire their death, as it is written: “chai ani ne’um Hashem Elokim im echpotz b’mot harasha, ki im b’shuv rasha midarko v’chayah, shuvu shuvu midarcheichem hara’im v’lamah tamutu beit Yisrael.”
Hashiveinu v’kablenu u’mechol lanu u’selach k’godel chasdecha.
Turn us and accept us, and pardon us and forgive us according to Your great kindness.
Yihyu l’ratzon imrei fi v’gomer.
May the words of my mouth be acceptable, etc.
Speaker 2: This is a beautiful text for Neilah. It’s more a tone of supplication and pleading than the other confessions.
Speaker 1: Yes. This is the last prayer of Yom Kippur, and it’s said with a stronger feeling.
Speaker 2: And this is the end of the laws of prayer and the text of blessings for Yom Kippur?
Speaker 1: Yes, this is the end of the texts for Yom Kippur. The Rambam gave us the entire text of Maariv, Shacharit, Musaf, Mincha, and Neilah, with the confessions that are said at each prayer.
“Yodei’a razei olam v’chofeish kol chadrei vaten” – Introduction to the Vidui
Speaker 1:
Because the Almighty is chofeish kol chadrei vaten, He can search inside the belly, and He sees what happens in the heart and in the kidneys, in the kidneys that are counselors. Ein kol davar ne’elam mimcha, no thing is hidden, v’ein nistar mineged einecha.
Yes, this means that this is an introduction: You know all my sins, and I’m now going to enumerate some of them. Yes?
Speaker 2:
I would have thought that perhaps this means to say, the Almighty knows the intention. What this is razei olam, means not only what happens in the innermost chambers. There are things that a person does, he doesn’t know what he really meant. The Almighty knows whether you meant it for good or for bad. This is the main thing, yodei’a ta’alumot.
Speaker 1:
Aha, interesting. This means, there are things that a person says “al chet” about, and in truth, You know the calculations, it could be that the Almighty looks at it as if this was actually a mitzvah. And He will take from his sins and put it among his mitzvot.
Yes, there is such a concept, that even I don’t always know my exact situation, You know better than we do.
Speaker 2:
Aha, there are many things that even another person cannot know. A person does something, it’s according to… whether he meant it lishmah or he meant it for himself. The Almighty knows. Perhaps a person doesn’t always know. The Almighty knows. Yes.
“Yehi ratzon v’rachamim milfanecha”
Speaker 1:
Yehi ratzon milfanecha Hashem Elokeinu v’Elokei avoteinu, shetimchol lanu et kol chatoteinu, v’techaper lanu et kol avonoteinu, v’tislach l’chol pesha’einu. Yehi ratzon v’rachamim.
Yes, he says here only “yehi ratzon,” yes.
Speaker 2:
Yes, but it seems that it’s an addition to the forgiveness of sins. Earlier he also when in the text of Shemoneh Esrei of… of… when we ask for forgiveness of sins, did “rachamim” appear? I don’t remember.
Speaker 1:
The Rambam says “melech rachaman v’salchan,” he has something like that. But no, “yehi ratzon.” We always use “yehi ratzon milfanecha.” This is the first time I’ve heard in my life a text “yehi ratzon v’rachamim milfanecha.”
The Rambam’s “Al Chet” – Categories Instead of Specific Sins
Speaker 1:
Here the Rambam has a much shorter al chet than our list, much shorter than the Yom Kippur machzor. I don’t have the strength to say the long al chet, I say the Rambam’s text.
In the Rambam’s text there aren’t specific sins, there are only categories of sins.
Speaker 2:
Look, we say this at the end. We have in our al chet there is, we say how long does it go? There are two alef-bets, yes? We say double alef-bets, by the ways, and on each one we say a whole al chet. And afterwards we say this version of it. This is the end of the al chet. This is the end, right?
Speaker 1:
When it’s at the end, yes. He says like this, al chet is not specific sins, these are types of sins.
“Al chet shechatanu lefanecha b’shogeg, v’al chet shechatanu lefanecha b’zadon, b’ones, u’v’ratzon”. Ones is when it wasn’t done willingly, but ratzon is everything davar v’hipucho.
Then the categories of how serious the things are. “V’al chata’im she’anu chayavim aleihem aseh”, it’s an interesting language, “chayavim aleihem b’aseh.” There is an obligation, the Almighty gave the obligation in the form of a positive commandment. It’s an interesting word “al chata’im chayavim.” Chayavim is usually an obligation of a fine or a sacrifice. The obligation is in the category of aseh.
“V’al chata’im she’anu chayavim aleihem lo ta’aseh”, which is actually a lo ta’aseh, but it’s less serious because it’s nitak l’aseh, it can be fixed, like “lo tigzol” is a theft, “v’al chata’im she’anu chayavim aleihem lo ta’aseh”.
“V’al chata’im she’anu chayavim aleihem korban”, when it’s done b’shogeg generally.
“V’al chata’im she’anu chayavim aleihem malkot arba’im” on the prohibitions.
“V’al chata’im she’anu chayavim aleihem mitah b’yedei shamayim”, certain prohibitions.
“V’al chata’im she’anu chayavim aleihem karet”.
And then the most serious, “v’al chata’im she’anu chayavim aleihem arba mitot beit din, chenek v’hereg sreifah u’sekilah”.
Speaker 2:
The Rambam goes min hakal el hachaved, I mean we say the opposite way, because hageluyim lanu what is “v’hageluyim lanu”? It said earlier “b’seter,” did he mean b’seter that only I know. Here “geluyim lanu” that not even I know.
Discussion: What Does “V’hageluyim Lanu” Mean?
Speaker 1:
What is “v’hageluyim lanu” that not even I know? It’s shegagah gemurah, but still one needs atonement for it.
Speaker 2:
Ah, ah, apparently you’re right. “Geluyim lanu” like “lo hoda.” I myself don’t know that I sinned, or I don’t understand the seriousness of the matter, or I didn’t grasp what I’m doing.
No, not understanding the seriousness of the matter, the thing is more like b’shegagah that we calculated earlier. “V’hageluyim lanu” means I still don’t know now.
Speaker 1:
But how is it relevant? If someone ate treif and he was never aware of it, yes, it’s “lo hoda,” it’s “geluyim lanu,” it shouldn’t have a bad influence on him. Is there actually forgiveness yes?
Speaker 2:
If he found out he needs to bring a sacrifice, true?
Discussion: What Does “Kevar Amarnu Lefanecha” Mean?
Speaker 1:
“V’hageluyim lanu kevar amarnu lefanecha Hashem Elokeinu”. It’s interesting, because the revealed ones are in one of the categories is that enough? Or “kevar amarnu lefanecha Hashem Elokeinu” means that the person actually says it? Because we have a question here, because we’re talking about a person who does the law and he has already done the vidui.
Speaker 2:
“Kevar amarnu lefanecha Hashem Elokeinu” means by saying here all the sins that are in one of the categories? Or does it mean to say that there’s no need to add the sins that he remembers?
Speaker 1:
He’s explaining to him, “v’hageluyim lanu kevar amarnu lefanecha,” because we’re talking here about a person who does the vidui al chet properly, he says it out. But the Rambam doesn’t say.
Speaker 2:
It can mean, it means one of the categories, or from the categories of Moshe Rabbeinu. We can’t know, perhaps in the heavenly court perhaps the Almighty has another type of punishment that we don’t know, not a sacrifice, not lashes, but some fifth thing.
Speaker 1:
No, it can also mean simply, “v’hageluyim lanu kevar amarnu lefanecha Hashem Elokeinu,” it doesn’t have to mean even that he said the specific thing, but for example a person thinks about his day, and he knows his four sins that he most often stumbles in, and he counts himself in at one of the categories, he thought, ah, this is actually an aseh or a lo ta’aseh that I transgressed. So “v’hageluyim lanu” are the things that he doesn’t have on his head. It’s already not with saying. “Kevar amarnu lefanecha Hashem Elokeinu” means I’ve already placed them on one of the sins. They’re on my mind.
“Hanistarot LaHashem Elokeinu V’hanigalot Lanu U’l’vaneinu”
Speaker 1:
Atah yodei’a kol hanistarot, kakatuv hanistarot LaHashem Elokeinu v’hanigalot lanu u’l’vaneinu ad olam la’asot et kol divrei haTorah hazot. Ki atah solchan l’Yisrael u’machlan l’shivtei Yeshurun, u’vil’adecha ein lanu melech mochel v’sole’ach.
Yes, so the verse that he brings is apparently a proof for what he said. Hanistarot LaHashem Elokeinu, what You know You know, but hanigalot, it says in the commentaries, there one must conduct oneself as the commentators on that verse, yes, a person is obligated for what he knows, he also feels responsible for that, but what he doesn’t know is hanistarot LaHashem Elokeinu.
Apparently the ki atah solchan is, because we’ll see, the prayer says this is for the blessing Baruch atah, this is basically like an introduction for the Baruch atah Hashem melech mochel v’sole’ach. There they put it in, so for… well, we don’t want to end the video in the middle of the al chet, so before we go to the end of the video, we end with a siyum b’davar tov like this, that we’ve taken out about the forgiving.
“Elokai Ad Shelo Notzarti Eini K’dai” – The Last Prayer
Speaker 1:
And the last prayer is actually a different taste there, Rabbi Chiya, I don’t remember, Elokai, achshav shelo notzarti eini k’dai. What does that mean? I don’t understand. Achshav shenotzarti k’ilu lo notzarti? If you want to translate these things, what is the plain meaning of the words?
Speaker 2:
Perhaps it’s actually a joke. Afar ani b’chayi, kal v’chomer b’miti. I would have been like a piece of dust, when I die I’m certainly already fallen a piece of dust. Hareini lefanecha Hashem Elokai k’chli malei bushah u’chlimah. I’m a vessel that contains within it what? A bunch of shame, two hundred pounds of shame and humiliation. Yehi ratzon milfanecha shelo echeta, u’mah shechatati merok, wipe out, or be merarek, b’rachamecha harabim, aval lo al yedei yisurim which usually cleanses, but through Your abundant mercy.
Discussion: Plain Meaning of “Ad Shelo Notzarti”
Speaker 1:
What does lo notzarti mean, achshav shelo notzarti k’ilu lo notzarti?
Speaker 2:
I would have thought such a plain meaning that it’s like tov lo l’adam shelo nivra mishenivra, v’achshav shenivra yefashpeish, as if basically it’s not I’m such, I look around at myself, I don’t see that I’m some kind of creation that if I were the Almighty before He created me He would have said, yes, I need this.
You know the joke, when you were born, your birthday, the Almighty said we need you? The Rav or someone said, I think, they ask me, they don’t need me. I’m already yes here, I still don’t see that they need me.
Speaker 1:
Someone asked about that word about the birthday, why when someone dies don’t we write the same language. The day a person dies is the day the Almighty decided that the world doesn’t need you. Bye.
Speaker 2:
It’s very cruel, yes. He says, “even the wicked during their lives all live in their death.”
Speaker 1:
Someone k’dai doesn’t mean from me, but from the creation. The someone k’dai has somewhere where it shines on the creation like. We don’t mean here someone k’dai is this individual here, how I’ve struggled.
The Prayer is Human Lowliness, Not Human Greatness
Speaker 2:
“V’im lo notzarti, k’ilu lo notzarti”. It’s amazing that he means that. I don’t see that it’s a… the prayer is not human greatness, it’s more human lowliness than the greatness of the Creator. How long I’ve been a sinner. And about this he ends “u’shelo echeta.” He’s breaking out here the pain of a sinner, he’s breaking out here his anguish that he’s caught in sin, and he asks “shelo echeta.”
The Most Broken Vidui – “Shelo Echeta”
Speaker 1:
This is the most lost vidui of all viduis, yes? The previous ones said, “this I know, this I don’t know.” He doesn’t even try, he asks the Almighty, “You help me shelo echeta.” Yes, yes, yes. This is very… This is the most broken. This is a person who is despairing. “I’m not even going to enumerate my sins, I won’t stop anyway. I’m asking the Almighty He should help shelo echeta.” He’s asking for a miracle like.
Innovation: The Only Place Where We Say “V’eini Chozer L’davar Zeh”
Speaker 2:
This is very interesting, because people ask many times, that the Rambam says in Hilchot Teshuva that the main vidui is to say, “chatati aviti pashati, v’eini chozer l’davar zeh.” And in all the texts of vidui it never says “v’eini chozer l’davar zeh.” It always says the regret, but it doesn’t say what we’re going to do further.
The only place in the entire siddur where there’s some hint that we’re going to stop sinning, is where we say, “so it comes to me, I’m a piece of sand. Master of the Universe, help that I shouldn’t sin further.” It’s very true, it’s very real.
Speaker 1:
There is the usual prayer of “kadsheinu b’mitzvotecha… shelo nevosh v’lo nikalem,” yes, but not as the end of the vidui as the Rambam would have wanted to see it.
Speaker 2:
True.
“Aval Lo Al Yedei Yisurim” – A Response to “V’atah Tzadik”
Speaker 1:
This is also very beautiful. This means, this is also like a response to the “v’atah tzadik al kol haba aleinu.” Yes, “v’atah tzadik” says, “what happened to me, the Almighty was just.” And the righteous one says, “I understand that You would have been just, but I ask You, do me a favor, find another way how to atone for my sins and fix me the suffering. You are omnipotent, You can find another way, true?”
Speaker 2:
Yes, he calls out, “the person is already standing now in suffering, yes? The words are full of suffering. So I want it should have been enough with the suffering.”
Speaker 1:
It’s existentialist, he says, “Look what a person is.”
Yom Kippur Vidui — Order of Recitation and Neilah Text
Response to “V’atah Tzadakta Al Kol Haba Aleinu”
Speaker 1:
And it’s also very beautiful, this means, this is also a response to the “v’atah tzadakta al kol haba aleinu”. When the “v’atah tzadakta” says “what happened to me, the Almighty was just,” and the second one says “I agree that it would have been just, but I ask You, do me a favor, find another way how to atone for my sins and turn me in suffering. You are omnipotent, You can find another way,” true?
Yes, he’s speaking of a person who is already standing now in suffering, yes, the world is full of suffering. It’s been enough with the suffering. He’s an existentialist, he says, “Look, what is a person?” I mean the “u’netaneh tokef” also says such similar words, yes, “adam yesodo me’afar.”
Digression: The Apostate’s Joke
Yes, there was a Jew in Russia, I don’t remember exactly the name of the duke, he converted, he became an apostate, became a Christian, but he still loved himself, he used to help the Jews with danger, he had some position, he would say that not all blood libels are true, and so on. So, once he sent a letter to one of the gedolei Yisrael, I think Rabbi Yitzchak Elchanan, he says, “Ad shelo notzarti eini kedai, as long as I wasn’t yet a Christian no one spoke with me. V’achar shenotzarti ke’ilu lo notzarti, I help the Jews.”
Speaker 2:
No, I mean he, Rabbi Yitzchak Elchanan wrote him a letter, and he told him he should write something, and he wrote him “ki lechach notzarta.”
Speaker 1:
Ah, ah. “Ki lechach notzarta,” not for this did you become Christian so that you could help Jews? He answered him back, “Ad shelo notzarti eini kedai, v’achar shenotzarti ke’ilu lo notzarti.” Yes, good. Forget to accept the duke.
The Order of Reciting the Vidui – Law 24
Okay, now we’re going to learn when one says the vidui. Yes?
Yes, “Keseder hazeh mitvadin,” the vidui that we just learned is said at Maariv, Shacharit, Musaf, and Mincha. All five prayers of Yom Kippur.
Speaker 2:
Four, four, we’re not yet talking about Ne’ilah.
Speaker 1:
“Bein yachid bein shaliach tzibbur. Bein yachid omer vidui zeh achar tefilato, achar shegomar ‘Sim Shalom’ kodem sheyifsa shalosh pesi’ot.” The individual says it at the end, after “Sim Shalom,” before stepping back. “V’shaliach tzibbur,” when does he say it? It’s said in the middle of the middle blessing, “kodem she’yomar Elokeinu v’Elokei avoteinu mechol la’avonoteinu.” Before the end of the middle blessing they inserted the order of the vidui. The vidui should be said “v’acharei chen yomar mechol la’avonoteinu b’yom tzom hakippurim hazeh.” He doesn’t say why.
Discussion: Why is there a difference between the individual and the prayer leader?
Speaker 2:
No, I never understand why.
Speaker 1:
It goes apparently with the same logic as we saw for example by a fast, that a shaliach tzibbur inserts it into the main Shemoneh Esrei, he makes an extra blessing, an individual inserts it into Shema Koleinu. But one must understand, because even an individual may say within the blessing me’ein habracha. There’s certainly a concept of kedushat hayom of Yom Kippur to say vidui. But perhaps not, perhaps the point is, an individual wants to insert here his personal matters, it’s not fitting to insert it in the middle. The shaliach tzibbur doesn’t say any details, he’s only going to say the nusach.
There are those who say that it was inserted by the shaliach tzibbur earlier so that the Jew who cannot say vidui himself won’t have to wait until the end. It’s a practical matter, that because the shaliach tzibbur, this is the way when the individuals are accustomed to say vidui with the baal tefillah, they made it earlier.
Speaker 2:
I would have thought that apparently the logic is more like this, that the baal tefillah says, before he says in general, he doesn’t say…the prayer doesn’t have any place where to say after “Elokeinu v’Elokei avoteinu,” he says Kedushah, I mean, whatever, he goes further. There isn’t such a thing. The vidui of an individual is made that he should pour out his heart, say his supplications, this is the time of supplications.
Speaker 1:
No, what you’re saying makes strong sense, because here it fits in very well, because the blessing is me’ein mechilah u’selichah. Mechilah u’selichah comes in for what? For all the sins. But an individual, if you’re now going to suddenly pour out your entire order of the day, say that after Shemoneh Esrei. That’s what you’re saying.
That’s what I would have thought. We conduct ourselves that we say with the shaliach tzibbur, yes, when he says vidui. But that’s already another custom.
The Nusach of Vidui at Ne’ilah – Law 25
Yes. Okay, now at Ne’ilah, there is an extra nusach. At Ne’ilah there’s such an order, at Ne’ilah one says this sort of vidui, one says “Mah nomar lefanecha yoshev marom,” it’s the same reason as well, that one says that You know what to say, because You know everything. Not You know everything, rather it’s simply hard to express. “Mah nomar lefanecha yoshev marom u’mah nesaper lefanecha shochen shchakim.” It’s hard to express our sins, “ki avonotenu rabu milmenot,” they are too many to count, “v’chatoteinu atzmu mispar.”
“Mah anu, mah chayeinu,” what is a person? That’s what this piece brings out. What is our life? What are our good deeds, our kindness, our charity? We are nothing. “Mah anu lefanecha Hashem Elokeinu”? What can we say to You? “Halo kol hagiborim,” even the mighty among us are “ke’ayin lefanecha,” “v’anshei hashem,” all people who are famous among people as anshei hashem, wise men, understanding men, mighty men, are nothing “lefanecha,” before the Almighty, “ki kol yameinu tohu u’ma’aseinu hevel lefanecha.” As it says in the verse, “ein motar ha’adam min habehemah ein, ki hakol hevel.”
The “Aval” of Ne’ilah – “Atah hivdalta enosh merosh”
This is very similar to the “Hakol hevel” that he tells us earlier. But here comes another “aval,” there comes the “aval” of “anachnu,” here comes another “aval.” “Aval” it’s however not entirely so, “aval” there’s however still an “aval.” “Atah hivdalta enosh merosh,” the Almighty did however separate “enosh.” The generation of Enosh? Or does it mean Adam? Enosh is the person? The human species. Well, simply, he’s called enosh, not Adam. Enosh is there the grandson of Adam.
Speaker 2:
“Vatakirehu,” enosh can mean, one doesn’t say enosh any… Yes, one says for example “atah chonen le’adam da’at u’melamed le’enosh binah,” it means a person, the person.
Speaker 1:
“Atah hivdalta enosh merosh vatakirehu,” You recognized him. That means, the Almighty introduced Himself so to speak to Adam, the Almighty became acquainted with him. He gave him a power “la’amod lefanecha.” The Almighty gave Adam a power that he should be able to stand before his Creator, yes? “Mi yomar lecha mah ta’aseh,” who can tell the Almighty what to do? However, even when a person is a tzaddik and he does charity, one tells him what to give.
Connection to Tehillim Chapter 8
This looks very similar to Tehillim chapter 8, yes, “mah enosh ki tizkerenu… Hashem Adoneinu,” the Almighty, we don’t understand, we wouldn’t have asked, we wouldn’t have understood what the person is so special. But the Almighty is better than us, one cannot tell the Almighty what to do. He decided so, so it’s interesting.
Innovation: Almost a Tzidduk HaDin on Man’s Greatness – and from this comes forgiveness
I take it on. It’s almost a tzidduk hadin on the fact that He makes a person so great. But with this also comes the forgiveness. Therefore, when one contemplates, it’s not simple that the Almighty needs very important people, because one understands that people are so important, therefore if people sin it’s terrible. Come here, with Sodom begins the whole story. The Almighty decided, yes, He needs people. Seriously, You now have a problem that they did something wrong? He did that. Therefore, You must forgive him. It’s so.
Speaker 2:
Yes, but no, I see it a drop differently, like that here is a great contradiction. We see people for their foolishness and lowliness, and here the Almighty wants that the small person should be “la’amod lefanecha.” It must be, the language of teshuvah is indeed a foolish fool, but that’s what he was yesterday. Today, now suddenly he became the “emesh hayah,” and now he suddenly became the person who can be “la’amod lefanecha.” Therefore, it means that one had to give Yom Kippur, which is “keitz lechol chala’einu,” that the lowly person should be able to be “la’amod lefanecha.” In order that, the Almighty gave us this day that there should be an end.
Discussion: What does “keitz” mean – deadline or end of sins?
Speaker 1:
Yes. Keitz means the end of sins, right? It fits very well with the Rambam’s that the first thing is to stop the sins. “Keitz avonotenu u’mechilah.” I always thought, the Rambam brings the language in Hilchot Teshuvah, the language that Yom Kippur is “keitz u’mechilah.” I thought that keitz means a deadline. A whole year one can sin, and at some point comes the teshuvah, and one must forgive.
Speaker 2:
Ah, ah. You mean to say that the Aseret Yemei Teshuvah are the days of teshuvah, and now is the end. Okay.
Speaker 1:
But it can mean “keitz lechata’einu,” like the end. Also forgiveness. There is from the person’s side an end, and from the Almighty’s side a forgiveness. I thought that one translates it “keitz u’mechilah.” You say that one translates “keitz” which is a forgiveness for all our sins. You can say it both ways. But the Rambam there brings “keitz u’mechilah u’selichah.” He doesn’t say keitz lechata’enu, it would have been implied separately, therefore what you think so. It fits very well with the next verse, “lema’an nechdal me’oshek yadeinu,” our hands should stop stealing, “v’nashuv elecha b’lev shalem,” very good, that forgiveness is a part of the end of the sins and the beginning of doing the laws of righteousness. And the two words bring out the Rambam’s entire teshuvah.
Continuation of Ne’ilah Nusach: “Dirshu Hashem b’himatzeo”
“Kachkatuv ‘dirshu Hashem b’himatzeo,'” seek the Almighty when He is found, “kera’uhu biheyoto karov,” which he means apparently to hint at the fact that these days are the days when He is biheyoto karov, when the Almighty easily forgives and the Almighty accepts prayers. “Ya’azov rasha darko v’ish avon machshevotav v’yashuv el Hashem virachameihu v’el Elokeinu ki yarbeh lislo’ach.”
Now is a good time when the Almighty is found and close, it’s a good time that everyone should stop with his sins and one can now become again a tzaddik because the Almighty forgives. “V’atah Elokeinu selichot tov u’meitiv chanun v’rachum erech apayim v’rav chesed,” the Almighty who is erech apayim He holds in His anger at the wicked, “v’rav chesed marbeh lehashiv,” when He accepts people in teshuvah or He returns people in teshuvah, “rotzeh bitshuvatan shel resha’im v’ein atah chafeitz bemitatam.”
Shene’emar, the verse as one sees that the Almighty doesn’t seek that the wicked should die, rather He gives the wicked a chance to do teshuvah, as it says “chai ani ne’um Hashem Elokim,” the Almighty swears, “im echpotz b’mot harasha,” do I want the wicked to die, “ki im b’shuvo midarko v’chayah,” what I want is only that he should do teshuvah and live. “Shuvu shuvu midarcheichem hara’im v’lamah tamutu beit Yisrael,” return and don’t die, why should you die, it’s a shame.
And one concludes with “Hashiveinu” You should return us in teshuvah, “v’kablenu” You should accept us in teshuvah, “mechol lanu u’selach k’godel chasdecha,” and one continues to “Yihyu leratzon imrei fi” of the end of Shemoneh Esrei. This apparently he means by the individual, the shaliach tzibbur goes to “mechol la’avonoteinu,” until here is the prayer of Yom Kippur, very good, the Almighty forgave all sins and already, this is the end.
Innovation: Connection to the Creation of Man and Rosh Hashanah
I had some innovation to say about this, I don’t remember anymore what it was, ah, I’ll say like this, it occurred to me, why is there a law of Rosh Hashanah? One learned that it is a remembrance of the first day. Because then He created Adam, and the Almighty promised, as the verse says, that just as He forgave Adam who sinned on that day, He will forgive the Jews every year.
It could be that the view that speaks so much about “atah hivdalta enosh merosh” here at Yom Kippur, also has to do with this, which in Chassidut is explained, which is a continuation to the creation of Adam, then the Almighty was so to speak cooling down Adam, and in the picture of this view is that there must come a Yom Kippur, because not, even Adam HaRishon you see, what is the greatest proof that Adam is Adam?
Rosh Hashanah as Remembrance of the First Day – Creation of Adam HaRishon
One learned that it is a remembrance of the first day, because then one created Adam, and the Almighty promised, as He forgave Adam who sinned on that day, He will forgive the Jews every year.
Shovavim Fasts and the Sin of Adam HaRishon
It could be a view that speaks so much about the 54 fasts in Shovavim, that it also has to do with this, the secret of the sin of Adam HaRishon, it’s a continuation to the creation of Adam, then the Almighty was so to speak recognizing Adam.
And in this is built a view that there must come a Yom Kippur, because not, even Adam HaRishon you see, what is the greatest proof that a person needs teshuvah? Because the first person also sinned.
The Influence of Learning Rambam in the Nusach of Yom Kippur
I’m certain that when one learns Rambam in the nusach of Yom Kippur, comes down some influence, it should be for everyone kaparah, mechilah, mechilah u’selichah v’kaparah, a good blessed year.
Atzeret as the Beginning of the Year
Yes, and also the Gemara says that Atzeret is a bit of Rosh Hashanah, Atzeret is, it’s a beginning of the year for kelipah, yes. Nice.
✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6
⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.
📌 This Shiur Also On
📞 Listen by phone: call (848) 285-6807, press 6, then 800112#
EN English ›
-
📄 Download Transcript PDF Auto Translated 📋 Shiur Overview Summary of Shiur — Rambam Hilchot Tefillah U’Birkat Kohanim, Chapter…