סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור — הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ח׳
הקדמה והקשר של פרק ח׳
אחרי שבעה פרקים על עיקר תפילה (תפילת היחיד), מתחיל נושא חדש: תפילת הציבור. תפילה היא בעצם דבר שאדם עושה בינו לבין קונו — לא באופן מהותי דבר ציבורי. מכל הפרקים הקודמים רואים שהרמב״ם מדבר על התפלל לבד: בראש האילן, בראש העגלה, במיטה, הולך בדרך, והברכות שהרמב״ם מונה אין אומרים אותן בבית המדרש. אבל כשמתפללים בציבור, מצליחים יותר — לכן מתפללים בציבור, אבל זה לא עצם התפילה.
סדר הרמב״ם בפרק ח׳: תחילה מסביר את מעלת תפילת הציבור, ואחר כך נכנס לפרטים איך מארגנים תפילת הציבור (חזרת הש״ץ, קדושה, וכו׳ — דברים שיחיד לא עושה).
—
הלכה א — תפילת הציבור נשמעת תמיד
דברי הרמב״ם
“תפילת הציבור נשמעת תמיד… ואפילו היו בהם חוטאים, אין הקב״ה מואס תפילתן של רבים.”
פשט
תפילת הציבור תמיד מתקבלת אצל הקב״ה, אפילו כשביניהם יש חוטאים.
חידושים וביאורים
1. “הלכות לרבונו של עולם”: זו לא רק הלכה ליהודים איך להתפלל, אלא “הלכה לרבונו של עולם” — שכאשר יחיד מתפלל, הקב״ה עונה רק כשהוא רוצה (רק לצדיקים), אבל לציבור חייב הקב״ה תמיד לענות.
2. פעם ראשונה “נשמעת” בהלכות תפילה: עד עכשיו הרמב״ם רק דיבר שתפילה היא מצווה, חיוב. הוא עדיין לא פירט שהקב״ה עונה על תפילה. כאן זו הפעם הראשונה שמדברים על “נשמעת” — שתפילה נשמעת. זהו חידוש משמעותי במבנה ההלכות.
3. “חוטאים” = חסר כוונת הלב: זה מתקשר לפרק ד׳ (ופרק ב׳) שבו הרמב״ם אומר שכוונת הלב היא תנאי בתפילה — צריך לעמוד כאילו לפני המלך, לדבר עם השכינה. בלי זה התפילה לא מתקבלת. “חוטאים” פירושו כאן: חסר התנאי של כוונת הלב — לא דווקא שהם רשעים בעניינים אחרים. אף על פי כן, בתפילת הציבור זה מתקבל.
4. תפילת הציבור עצמה היא מעין כוונה: כשכל העולם עומד ומתפלל, זה עצמו יוצר כוונה — נמצאים כאן בתפילה. אבל הרמב״ם מתכוון למשהו עמוק יותר — הקב״ה עונה רק לצדיקים, אבל ציבור תמיד נענה.
5. סברא למה ציבור תמיד מתקבל: בכל ציבור יש צדיקים. יחיד יכול להיות חוטא, אבל בסך הכל לכלל תמיד יש מעלותיו, ולכן התפילה מתקבלת.
—
הלכה א (המשך) — לשתף עצמו עם הציבור
דברי הרמב״ם
“לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור.”
פשט
אדם צריך להתאחד עם הציבור ולא להתפלל לבד כשיכול להתפלל עם הציבור.
חידושים וביאורים
1. זה עוזר גם ליחיד: לא רק שהתפילה הכללית של הציבור מתקבלת, אלא תפילתו האישית של היחיד נכללת בתפילת הציבור. זכות הציבור עוזרת שתפילתו שלו תתקבל.
2. “כל זמן שיכול” — לא חיוב גמור, אלא העדפה: הרמב״ם לא אומר “חייב להתפלל בציבור”, אלא “כל זמן שיכול” — כשיש לו שתי אפשרויות (יחיד או ציבור), ירצה ציבור. אם אין לו שתי אפשרויות, אין שאלה — הוא מתפלל יחיד, וזה עדיין חיוב.
3. שאלה: תפילה בזמנה מול תפילה בציבור: אם אדם יכול להתפלל בותיקין (בנץ החמה) אבל הציבור מתפלל מאוחר יותר — האם עדיף להתפלל בזמנה או בציבור? זה לא כתוב כאן ברמב״ם — זו שאלה להלכה שצריכה ניתוח נפרד. “כל זמן שיכול” פירושו פשוט: כשיכול, ירצה; כשלא יכול (יש לו דבר חשוב יותר — הכל לשם שמים), יתפלל לבד.
4. חידוש רבינו יונה: “לשתף עצמו” = גם לשון רבים: רבינו יונה אומר ש״לשתף עצמו עם הציבור” פירושו לא רק ללכת פיזית לבית המדרש, אלא גם שלשון התפילה תהיה בלשון רבים: “רפאנו” לא “רפאני”, “סלח לנו” לא “סלח לי”, “שמע קולנו” לא “שמע קולי”. האדם אומר: לא רק אני צריך סליחה, כל כלל ישראל צריך סליחה — כך הוא משתתף עם הציבור.
—
הלכה א (המשך) — לעולם ישכים ויעריב לבית הכנסת
דברי הרמב״ם
“לעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת.”
פשט
אדם צריך תמיד לבוא מוקדם לשחרית ובערב למנחה-מעריב לבית הכנסת, כי תפילת האדם לא תמיד נשמעת אלא בבית הכנסת.
חידושים וביאורים
1. “בית הכנסת” — ציבור או גיאוגרפיה? האם “בית הכנסת” פירושו כאן מקום גיאוגרפי (שאפילו להתפלל לבד בבית הכנסת עדיף), או פירושו הציבור שמתפלל שם?
2. ראיה מ״בכל עת”: אם זה היה ענין של גיאוגרפיה, היה כתוב “בכל מקום” (בכל מקום לא נשמעת אלא בבית הכנסת). אבל כתוב “בכל עת” — בכל זמן לא נשמעת. פירוש: בדרך כלל כשאתה מתפלל, לפעמים הקב״ה עונה לך, לפעמים לא — אבל בבית הכנסת (= עם הציבור) זה תמיד נשמע. זה מתאים לחלק הראשון: “תפילת הציבור נשמעת תמיד.”
3. מעלה מיוחדת מלבד תפילת הציבור: הרמב״ם מביא זאת כמעלה נוספת (“לעולם ישכים…”) — לא רק יש מעלת תפילת הציבור, אלא גם להתפלל בבית הכנסת יש מעלה מיוחדת.
4. פשט אלטרנטיבי — “ישכים ויעריב לבית המדרש”: הפשט הפשוט של הגמרא (ברכות) שצריך ללכת לבית המדרש הוא מעשי: אדם אומר “אני לא הולך כי אני לא יודע אם יש מנין.” עונים לו: “לך מוקדם בבוקר ובערב לבית המדרש — תראה שיש מנין, תתפלל איתם; אם לא, תתפלל לבד.” הלשון “ישכים ויעריב” מתאים לזה — כשמשכים (התרנגול קורא), לך לבית המדרש; כשמחשיך, לך למנחה-מעריב.
5. ההלכה עצמה יוצרת את המנין: חידוש חשוב — אם כל אחד אומר “אולי אין מנין, אני לא בא,” לעולם לא יהיה מנין. לכן ההלכה היא שכל אחד ילך לבית המדרש — זה עצמו גורם שיהיה מנין. ההלכה כתובה ל״בלוק” — עשרה יהודים שגרים בקרבת מקום, כולם ילכו לבית המדרש מוקדם. זה גם הענין של “עשרה ראשונים” — מישהו צריך להקים בית מדרש, וזה גורם שיהיה מנין.
6. להתחבר לציבור בדרכים אחרות: אפילו בלי מנין שלם, אם יש עשרה אנשים בבית המדרש שמתפללים כל אחד לעצמו, יש קצת מעלה. והגמרא אומרת שאם אי אפשר ללכת לבית המדרש, יתפלל בבית בזמן שהציבור מתפלל.
—
הלכה א (סוף) — שכן רע
דברי הרמב״ם
“וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע.”
פשט
מי שיש לו בית כנסת בעירו ולא נכנס שם להתפלל נקרא “שכן רע.”
חידושים וביאורים
1. לא רק תפילה בציבור, אלא חובה חברתית: הרמב״ם לא כותב שהוא לא מתפלל עם מנין — הוא כותב שהוא לא נכנס לבית הכנסת. זה לא רק דין בהלכות תפילה, אלא דין בהשתתפות עם הציבור. הוא עושה שני חסרונות: (א) הוא לא ממלא את המצווה להתפלל עם הציבור, (ב) אפילו אם הוא יהודי טוב ולא צריך דווקא ציבור, הוא “שכן רע” כי העולם מתאמץ לעשות מנין והוא לא חלק מזה.
2. פסק מעשי: אפילו כשיש רק עשרה יהודים בעיר וצריך שכולם יבואו למנין — אם אחד אומר “יש ספק מנין, אני לא בא,” הוא שכן רע. כל המעלה של תפילה בציבור היא שמוותרים על הנוחות שלך בשביל הציבור. מי שאומר “אני כן רוצה תפילה בציבור, אבל אני הולך למקום אחר שאני אוהב יותר להתפלל,” ובית המדרש המקומי מתאמץ — זה באמת שכן רע.
3. [דיגרסיה: רבנים ושטיבלאך מקומיים]: יש רבנים שאוספים חסידים ועושים שול נוספת, וזה יכול לפגוע בבית המדרש המקומי. רבנים אחרים מקפידים על הרמ״א שלא להתרחק. הבעלזער רב התחנן מאוד שכאשר עושים בעלזער שטיבל בוויליאמסבורג, יקפידו לא לקחת למנין מהסקווירא שטיבל. היו רבנים שהתחשבו במניינים של רבנים אחרים.
4. הפסוק “מדוע באתי ואין איש”: מהגמרא בברכות — הקב״ה בא לבית המדרש ורואה שאין מנין. כשיש אפילו “איש” אחד אמיתי היה כבר מספיק לעשות מנין.
—
הלכה ב — מצווה לרוץ לבית הכנסת / אל יפסיע פסיעה גסה
דברי הרמב״ם
“מצווה לרוץ לבית הכנסת… שנאמר ‘נדעה נרדפה לדעת את ה”. וכשיוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה אלא ילך מעט מעט.”
פשט
צריך לרוץ לבית הכנסת בזריזות, אבל כשיוצאים צריך ללכת בשקט ובכבוד.
חידושים וביאורים
1. דבר המנוח: כשאדם הולך למקום מנוחתו (בית המדרש), הוא רץ, כי “שם ינוחו יגיעי כח” — שם הוא שקט. וכשיוצא, הולך לאט, כי היה רוצה להישאר שם. מי שיש לו שכל מבין שבבית המדרש הוא רוצה להיות, בחוץ הוא צריך להתאמץ.
2. מי שרץ החוצה הוא אותו שעומד ליד הדלת: מי שעושה פסיעה גסה ביציאה הוא אותו שעומד ליד הדלת — הוא תופס את ההזדמנות הראשונה לרוץ החוצה. זה ההיפך מקביעות ושמחה בבית המדרש.
—
הלכה ב (המשך) — שיעור שני פתחים
דברי הרמב״ם
“כשנכנס יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל.”
פשט
כשנכנסים לבית הכנסת צריך להיכנס שיעור של שתי דלתות, לא להישאר עומד בכניסה.
חידושים וביאורים
1. לא שתי דלתות פיזיות, אלא שיעור: הרמב״ם כותב “שיעור שני פתחים” — פירושו לא שצריך להיות שתי דלתות בבית המדרש, אלא שצריך להיכנס מספיק עמוק, מידה של שתי דלתות. (יש גמרא שדנה אם פירושו “דרך שני פתחים” או “שיעור שני פתחים.”)
2. הכנה לתפילה: לא לבוא מהרחוב ישר למרכז בית המדרש. זו הכנה גדולה — צריך להתכונן. כמו אדם שנכנס בחורף עם משקפיים מעורפלים — אל תיכנס כמו אורח, היכנס כשאתה כבר מוכן להתפלל.
3. לא לשבת ליד הדלת — ענין מוסרי חשוב: יש אנשים שתמיד עומדים ליד הדלת בבית המדרש. למה? כי הם מרגישים “באמצע הדרך” בבית המדרש, הם לא שייכים. או שהם רוצים לברוח מהר. אנשים חושבים שזו ענווה לשבת בשולחנות האחוריים — אבל זה אומר שאתה באמצע הדרך בבית המדרש. צריך להיכנס, למצוא שולחן, לשבת — להיות “שחקן.”
4. מקבילה למסיבה: כמו במסיבה שכולם נשארים בשולחנות האחוריים ובעל הבית אומר “התקדמו פנימה” — כך גם בבית המדרש.
5. מקבילה לשיעור: כשאדם בא לשיעור, הוא מתקדם לאחור. למה? הוא צריך לברוח באמצע. אבל צריך לשבת כמי שקבוע.
—
הלכה ג — בית המדרש גדול מבית הכנסת
דברי הרמב״ם
“בית המדרש גדול מבית הכנסת. חכמים גדולים אפילו… בעירם ובבית הכנסת [מתפללים בבית המדרש]… ולא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין בו בתורה — והוא שיתפלל שם תפילת ציבור.”
פשט
בית המדרש יש לו קדושה גבוהה יותר מבית הכנסת. רבי אמי ורבי אסי, למרות שהיו שלושה עשר בתי כנסת בטבריה, התפללו רק ליד העמודים שבהם למדו — בתנאי שיש שם תפילת ציבור.
חידושים וביאורים
1. החילוק בין בית הכנסת ובית המדרש: “בית הכנסת” — מלשון כנסייה, מקום שהעולם מתכנס להתפלל. “בית המדרש” — מלשון דורש/מחקר, מקום שחוקרים את התורה. “דורש” פירושו לא לדרוש לציבור, אלא מחקר — לחקור. אפשר היה לקרוא לזה “בית המחקר.”
2. בית המדרש הוא האקדמיה: בית המדרש הוא מקום היחידים, תלמידי החכמים, שחוקרים את התורה — כמו “בית מדרשו של אברהם אבינו,” “בית מדרשו של שם ועבר.” זה לא היה מקום שנתנו שיעור (שיעורים נתנו בבית הכנסת). בית המדרש הוא האקדמיה, מקום החכמים, הכולל.
3. “גדול” פירושו חשוב יותר: מקום החכמים חשוב יותר, יותר קדוש, ממקום שהעולם רק מתכנס להתפלל.
4. מחלוקת ראשונים בפשט הגמרא: שיטה אחת לומדת שרבי אמי ורבי אסי התפללו ביחידות בבית המדרש, כי המקום שבו הם לומדים חשוב יותר מתפילה בציבור. אבל הרמב״ם לומד אחרת — היה מנין בבית המדרש, והם התפללו באותו מנין. לכן הרמב״ם מוסיף את התנאי “והוא שיתפלל שם תפילת ציבור” — צריך להתפלל תפילת ציבור בבית המדרש.
5. למה בית המדרש חשוב יותר — שתי הסברות: (א) המקום נעשה קדוש דרך זה שיהודים מתפללים ולומדים שם (כמו שהרמב״ם אומר שמקום שיהודים מתפללים בו נעשה קדוש). (ב) לחכם עצמו — הוא חי שם, הוא חוגג שם, היראה חזקה יותר במקום תורתו.
6. לא כל אחד שייך לבית המדרש: תלמיד חכם שיש לו מקום בבית המדרש צריך להתפלל שם. אבל עם הארץ שלא לומד שם, לא נכלל בזכות בית המדרש — הוא שייך לבית הכנסת.
7. נפקא מינה מעשית: זה המקור שבחורי ישיבה צריכים להתפלל בישיבה שלהם (כמו שהמשגיחים אומרים). גם למה רבנים התפללו בשטיבל — שם הם עושים עבודת ה׳ כל היום, זה מקומם הקבוע. במקום כזה אפילו עדיף להתפלל ביחידות מאשר ללכת לבית כנסת אחר.
—
הלכה ד — מה פירוש “תפילת ציבור” — חידוש גדול
חידוש
תפילת ציבור פירושה לא סתם שעשרה אנשים מתפללים כל אחד לעצמו באותו זמן. תפילת ציבור פירושה ספציפית שאחד (שליח הציבור) אומר בקול רם, והאחרים שומעים ועונים אמן. תפילת הלחש שכל אחד מתפלל לעצמו אינה עצם תפילת ציבור.
ראיה מתפילת יחיד
בתפילת יחיד הרמב״ם אמר “צריך להשמיע לאוזנו” — צריך לשמוע את המילים שלו. זה מראה שהעיקר של תפילה הוא לשמוע את המילים. ביחיד שומע את עצמו (משמיע לאוזנו), בציבור שומעים את שליח הציבור.
מחלוקת
חבר לא מסכים עם הקשר ל״שמיעה” כעיקר — הוא סובר שתפילה בציבור פירושה פשוט שמתפללים ביחד עם ציבור. אבל המגיד שיעור סובר שמהות “בציבור” היא שאחד אומר והאחרים שומעים.
—
הלכה ד (המשך) — ואין עושין כן בפחות מעשרה
דברי הרמב״ם
“ואין עושין כן בפחות מעשרה… שליח ציבור אחד מהם” — צריך עשרה, ושליח הציבור אחד מהם (תשעה שומעים מלבד שליח הציבור).
חידושים
1. ציבור צריך מינימום: ציבור זה לא מספיק שלושה אנשים — המינימום לציבור הוא עשרה אנשים.
2. שאלה על שומע כעונה בלי עשרה: אם חמישה אנשים עומדים ביחד ואחד אומר בקול רם שמונה עשרה והאחרים שומעים — האם הם יוצאים דרך שומע כעונה? מסקנה: יכול להיות ששומע כעונה עובד, אבל זה לא תפילת ציבור. תפילת ציבור צריכה עשרה.
—
הלכה ד (המשך) — כבר התפללו — משלימין עשרה
דברי הרמב״ם
אפילו אם מיעוט (עד ארבעה) מהעשרה כבר התפללו (כבר התפללו ויצאו ידי חובתן), יכולים להשלים לעשרה, בתנאי שרוב עשרה מתפללים — הרוב מעשרה חייב להתפלל.
—
הלכה ה — דברים שעושים רק בעשרה
דברי הרמב״ם
**”אין אומרים קדושה… ולא קורין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה… ולא מפטירין בנביא… אלא בעשרה. ולא יהא אחד מברך ברכות שמע והכל שומעין
ועונין אחריו אמן אלא בעשרה. ואין אומרים קדיש אלא בעשרה. ואין כהן נושא את כפיו אלא בעשרה”** — והכהן מן המנין.
חידושים
1. פורס על שמע: המושג “פורס על שמע” פירושו שעושים תפילת ציבור גם על ברכות קריאת שמע — אחד אומר את הברכות (חוץ משמע עצמה) והעולם שומע ועונה אמן. זאת עושים רק בעשרה. אנחנו לא עושים זאת היום — כל אחד אומר ברכות קריאת שמע לעצמו. בפורס על שמע זו חומרא שכל יחיד יאמר זאת לעצמו, אבל בקדיש להיפך — קדיש בכלל לא מביאים ליחיד, זה לא שייך.
2. קריאת התורה בלי ברכות: קריאת התורה עצמה אפשר לעשות מה שרוצים, אבל ברכת התורה עם קריאת התורה והפטרה בנביא — רק בעשרה.
מקור לעשרה — עדה
“שכל עשרה מישראל הרי הן נקראים עדה, שנאמר ‘עד מתי לעדה הרעה הזאת׳ והם היו עשרה” — במרגלים, יהושע וכלב לא היו רעים, נשארו עשרה שנקראים “עדה הרעה.”
המינימום “עדה” (קהילה) הוא עשרה, וכל ענייני קדושה צריכים עדה. המקור של עדה = עשרה מובא מ״ויסורו מעל אהל העדה הרעה הזאת” — רש״י אומר ש״ויסורו” פירושו יהושע וכלב. כלומר, “העדה הרעה” היא רק עשרת המרגלים (לא כל שנים עשר), מה שמוכיח שמינימום עדה הוא עשרה.
“כל דבר שבקדושה” — לא הלכה חדשה
“וכל דבר שבקדושה לא יהא אלא בתוך עדה מישראל… ונקדשתי בתוך בני ישראל”
מועלית שאלה: מה פירוש “כל דבר שבקדושה” — האם זו הלכה חדשה מלבד שבעת הדברים שהרמב״ם כבר פירט? מסקנה: “כל דבר שבקדושה לא יהא אלא בתוך עדה מישראל” אינה הלכה חדשה, אלא המשך של המקור/הטעם לכל ההלכות הקודמות. הרמב״ם מביא יחד שני לימודים — “עדה” (= עשרה, מהמרגלים) ו״קדושה” (מ״ונקדשתי בתוך בני ישראל”) — כדי לבסס למה כל דברים שבקדושה צריכים עשרה. זהו סיום הדרשה, לא הלכה נפרדת.
—
הלכה ו — התחילו בעשרה ויצאו מקצתן
פשט
לכתחילה צריך שכל העשרה יהיו מתחילה ועד סוף. אבל אם התחילו בעשרה ובאמצע יצאו כמה, אבל הרוב (שישה) נשארו — יגמורו, גומרים.
חידושים
1. מה פירוש “יגמורו”? אולי פירושו רק שגומרים את השמונה עשרה שכבר התחילו, אבל קדיש אחר כך — שהוא דבר חדש שבקדושה — כבר לא צריך לומר, כי זה צריך עדה בשעת הקדושה.
2. הרמב״ם מביא במפורש שאם התחילו ברכות יוצר עם עשרה והעולם יצא, יגמרו אותו חלק (כלומר, הענין שכבר התחילו), אבל לא להתחיל דבר חדש שבקדושה.
—
הלכה ז — צריך להיות עשרה כולם במקום אחד
דברי הרמב״ם
“צריך להיות עשרה כולם במקום אחד, והשליח ציבור עמהם במקום אחד.”
פשט
כל העשרה עם שליח הציבור צריכים להיות במקום אחד (חדר אחד).
חידושים וביאורים
חצר קטנה שנפתחה לחצר גדולה
1. הכלל: חדר קטן שנפתח לחדר גדול — הקטנה בטלה לגדולה, אבל לא להיפך.
2. סברת הרמב״ם (יותר מורכבת מסתם “בטל”): כל האורך/השטח של הקטנה נמצא לגמרי בתוך (מחובר ל)הגדולה. אבל לגדולה יש חלקים (צד שמאל, צד ימין מאחורי הקיר) שאינם מחוברים לקטנה. לכן הקטנה כולה בתוך הגדולה, אבל הגדולה אינה כולה בתוך הקטנה.
3. נפקא מינה מעשית — עשרה בגדולה ויחיד בקטנה: היחיד בקטנה יכול להצטרף, כי הקטנה בטלה לגדולה. אבל להיפך — עשרה בקטנה ויחיד בגדולה — הוא לא יכול להצטרף, כי הגדולה אינה בטלה לקטנה, ו״שהרי הוא מופלג מהם ואינם במקום אחד.”
4. שליח ציבור: ציבור בגדולה וש״ץ בקטנה — יוצא (קטנה בטלה לגדולה). ציבור בקטנה וש״ץ בגדולה — לא יוצא.
5. על “ראייה”: הרמב״ם לא אומר כלום על ראייה. זה מדבר רק על “במקום אחד.” זה היה רלוונטי לשאלות קורונה (להתפלל במרפסות נפרדות, וכו׳) — שיטת הרמב״ם לא תומכת כל כך פשוט בצירוף דרך ראייה בלבד.
6. שאלה שנשארת פתוחה: מה כשבכלל לא נמצאים בבית מדרש — סתם בשדה, אנשים עומדים קרוב ומתפללים ביחד? הרמב״ם לא מדבר על זה כאן.
[דיגרסיה: צואה — נפקא מינה של חצר קטנה/גדולה]
אם יש צואה בגדולה — אסור להתפלל או לקרוא קריאת שמע בקטנה, כי כל המקום (קטנה כלולה) נקרא לא נקי. אבל אם יש צואה בקטנה — אפשר להמשיך להתפלל בגדולה, כי הקטנה לא משפיעה על הגדולה. זה מתאים לכלל שקטנה בטלה לגדולה אבל לא להיפך. (כבר נלמד בהלכות קריאת שמע ותפילה.)
—
הלכה ח — שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן
דברי הרמב״ם
“שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן. כיצד? בשעה שמתפלל והן שומעין ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, הרי הן כמתפללין. במה דברים אמורים? במי שאינו יודע להתפלל. אבל היודע, אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו.”
פשט
הש״ץ יכול להוציא את הציבור, אבל רק למי שלא יודע להתפלל לבד. מי שיודע להתפלל חייב להתפלל לבד.
חידושים וביאורים
1. “ועונין אמן” — תנאי: לענות אמן אחרי כל ברכה הוא תנאי בזה שהש״ץ מוציא את הציבור. זה לא סתם “שומע כעונה” — צריך לענות אמן באופן אקטיבי. זה מראה שזו צורה מיוחדת של תפילת הציבור, לא סתם שומע כעונה.
2. שומע כעונה מול תפילת הציבור: שומע כעונה לבדו לא היה מספיק כאן. צריך לראות לאילו הלכות שומע כעונה כן עוזר.
3. מה פירוש “יודע”? פשט פשוט: הוא יכול לומר את המילים בעברית, הוא יכול לזכור את נוסח התפילה. אולי גם מי שלא יכול היה לכוון (כמו שלמדנו קודם) יכול לצאת דרך הש״ץ — אבל הרמב״ם לא אומר זאת במפורש.
4. קושיא חזקה: יוצא שתפילת הציבור (כלומר, חזרת הש״ץ) רק מוציאה עמי הארץ שלא יודעים להתפלל! זה “מאוד מוזר” — כל המעלה של תפילת הציבור (שיותר נענית, כמו שהרמב״ם אמר קודם) לכאורה רק למי שלא יודעים?
5. תירוץ: עצם הענין של תפילת הציבור הוא שכולם מתכנסים ומתפללים במקום אחד — זו עצמה המעלה. חזרת הש״ץ היא תפקיד מיוחד — להוציא את מי שלא יודעים. אבל זה לא אומר שתפילת הציבור כולה רק לעמי הארץ.
6. נפקא מינה לסדר התפילה: מכאן יוצא הסדר: תחילה מתפללים תפילת הלחש (זו התפילה של “מי שיודע להתפלל”), אחר כך חזרת הש״ץ (למי שלא יודעים). זהו היסוד למה תפילת הלחש באה לפני חזרת הש״ץ.
7. מהי “תפילת הציבור” לפי הרמב״ם? עד נקודה זו בהלכה, המשמעות של תפילת הציבור היא: אחד (הש״ץ) מדבר, וכל העולם שומע. זו הצורה. עדיין לא דיברנו על “חזרה” (חזרת הש״ץ אחרי תפילת הלחש).
שני היבטים של תפילה — ציבורי ואישי
יש שני ענינים נפרדים בתפילה:
– תפילת הציבור — מתפללים על ענייני הציבור, בלשון רבים, זה הנוסח ששליח הציבור אומר בשם הציבור.
– תפילת היחיד — אדם מבקש לצרכיו האישיים, “בינו לבין קונו”. הרמב״ם אמר קודם שב״שומע תפילה” יאריך לצרכיו.
רבינו מנוח מובא: תפילת הציבור היא “ציבורית” — הנוסח בלשון רבים. אבל תפילת היחיד יש בה היבט של בקשות אישיות.
המושג “יחיד היודע להתפלל” פירושו שהוא מתפלל — יש לו קשר עם תפילה, הוא נאנח בברכה, הוא אומר ברכה שלוש פעמים, הוא יכול להתחבר לתפילה.
שליח הציבור לא רשאי להוסיף בקשות אישיות
שליח הציבור אינו רשאי להוסיף תפילות אישיות בתפילה מול העמוד — כי הוא מתפלל בשם הרבים. למשל, אפילו לשליח הציבור יש חולה בביתו, הוא לא מוסיף ברפאנו עבור החולה שלו, כי הוא מתפלל עבור הרבים. אבל יחיד שיש לו חולה בתוך ביתו — הוא מוסיף ברפאנו עבור החולה שלו (כמו שכתוב במפורש ברמב״ם). זו סיבה למה צריך להיות מקום לתפילת היחיד אפילו כשיש חזרת הש״ץ.
דוגמה: רבי עקיבא
רבי עקיבא היה מקצר כשהתפלל מול העמוד מפני כבוד הציבור — הוא אמר את הנוסח שכתוב בסידור. אבל כשהתפלל לבד, הוא אמר ספרי תפילות שלמים (ספר התפילות של רבי נתן, תפילת רבי רמילי, ספר התפילות של רמ״ק). זה מוכיח את החילוק בין תפילת היחיד (שבה אפשר להרחיב) ותפילת הציבור (שבה מחזיקים בנוסח).
—
הלכה ט — חילוק בין כל ימות השנה לבין ראש השנה ויום כיפור
דברי הרמב״ם
“במה דברים אמורים? בשאר הימים, כל ימות השנה — שליח הציבור מוציא רק את מי שלא יודע להתפלל לבד. אבל בשני ימים אלו — ראש השנה ויום כיפור שביובל (כשאומרים מלכיות זכרונות ושופרות) — שליח הציבור מוציא את היודע כשם שהוא מוציא את שאינו יודע, מפני שהן ברכות ארוכות ואין רוב היודעים אותן יכולין לכוין דעתן.”
פשט
כל ימות השנה היודע מתפלל לבד (תפילת הלחש), ושליח הציבור רק למי שאינו יודע. אבל ראש השנה ויום כיפור (מלכיות זכרונות שופרות) שליח הציבור מוציא את כולם — גם את היודע — כי הברכות כל כך ארוכות שאפילו היודע לא יכול לשמור כוונה.
חידושים וביאורים
1. חידוש הרמב״ם בפירוש “אין רוב היודעים יכולין לכוין דעתן”: אפשר היה ללמוד פשוט שהטעם הוא כי אנשים לא זוכרים את הברכות הארוכות. הרמב״ם אבל אומר אחרת: אפילו מי שיודעים כן את הנוסח — אפילו הם לא יכולים לכוון כמו שליח הציבור. כלומר, הרמב״ם לא מפרש “אינו יודע” כ״הוא לא זוכר את הנוסח”, אלא כ״הוא לא יכול לשמור כוונה כל כך הרבה זמן.”
2. למה שליח הציבור יכול לכוון יותר טוב? לשליח הציבור יש יותר שליטה — הוא שר ניגונים, יש לו את הלחץ של המחזור, הוא מנהל את התפילה. זה לא אומר כוונת פירוש המילות, אלא שהוא “בטוח נוכח” — הוא מחזיק בתפילה בתשומת לב מלאה. העיקר הוא ששליח הציבור מכוון יותר טוב מהיחיד.
3. קושיא מהטור: הטור מביא שזה יותר קשה לכוון אצל שליח הציבור, ויותר קל כשמתפללים לבד — הפוך מהרמב״ם שאומר שלהתפלל לבד יותר קשה לכוון בברכות ארוכות. זה מצוין כסתירה בין הרמב״ם והטור.
4. “אף על פי שהיודע מתפלל לעצמו” — למה הרמב״ם צריך לומר זאת? כי היינו חושבים שראש השנה/יום כיפור כמו כל ימות השנה — היודע מתפלל לבד (לחש) ושומע רק מה שהוא לא יודע מבעל התפילה. בא הרמב״ם לחדש: אפילו היודע ישמע את שליח הציבור — כי אפילו הוא הוא כביכול “אינו יודע” לגבי כוונה בברכות כל כך ארוכות.
5. תפקיד שליח הציבור כ״רשת ביטחון”: כל ימות השנה שליח הציבור הוא כמו “רשת ביטחון” — אם אדם מבין שאין לו בהירות בחלק מהתפילה, הוא יכול “לצ׳ק אאוט” ולשמוע מבעל התפילה, ואחר כך לחזור לתפילתו האישית. אבל ראש השנה/יום כיפור הלכתחילה היא לשמוע את שליח הציבור.
—
תקנת הרמב״ם בבית הכנסת שלו — תשובת הרמב״ם על תפילת לחש ותפילת הציבור
דברי הרמב״ם (מתשובות הרמב״ם, לא ממשנה תורה)
הרמב״ם ראה שבבית הכנסת שלו העולם לא שומע את תפילת שליח הציבור, והם לא התמצאו בתפילה לבד. לכן הוא עשה תקנה: שליח הציבור יאמר את התפילה בקול רם עם קדושה, ומי שלא יכול יצא, ומי שרוצה יאמר יחד באותו זמן. זה מבטל את המעבר השני (חזרת הש״ץ) ועושה רק תפילה אחת.
חידושים וביאורים
1. הנמקת הרמב״ם: “אל תעשו לשם אפרתורתכם” — לא לעשות מהתפילה בדיחה. הוא אמר: “אם היו אומרים בסירוגין, תופסק התפילה עד שיפסיקו, ואם לא יפסיקו, מוטב שתתבטל התפילה, וזה יש בו משום הסרת חילול השם, שלא יחשבו בונינו שהתפילה שלנו צחוק ולעג.” כשהיה מנין קטן של “אנשים מעטים ובקיאים”, הוא עשה את הסדר הרגיל — לחש וקול רם.
2. מנהג החתם סופר: החתם סופר היה מתפלל עם בעל התפילה בשעת חזרת הש״ץ, כי הוא סבר שזו עיקר תפילת הציבור — להתפלל יחד עם שליח הציבור. הוא גם היה מאריך בברכות קריאת שמע עם הציבור.
3. קושיא על שיטת החתם סופר: אם בעל התפילה עצמו לא מתפלל תפילת לחש לפני כן (כי הוא הולך להתפלל לבד אחר כך בקול רם), פירוש הדבר שחזרת הש״ץ אינה “שווה ערך” לתפילת לחש. הרמב״ם עונה שזו לא בעיה כי שליח הציבור מתפלל שוב (הוא חוזר).
4. חילוק בין משנה תורה ותשובות הרמב״ם — ספר תורת משה מול מנהגי בית המדרש: יסוד חשוב: במשנה תורה הרמב״ם כותב את עיקר הדין על פי הלכה — מה שהתורה שבעל פה אומרת. התקנה המעשית שלו בבית הכנסת שלו (מהתשובה) היא הוראת שעה מיוחדת שלא צריך לתעד במשנה תורה, כי זה לא תורה שבעל פה — זה שייך ל״מנהגי בית המדרש של הרמב״ם להיסטוריונים.”
זו ביקורת על הדרך של היום שבה כותבים כל דבר שפוסק עשה פעם ורואים בזה חומרא או תקנה. משנה תורה של הרמב״ם אינה “ספר מנהגי דברי משה” אלא “ספר תורת משה.”
—
עת לעשות לה׳ הפרו תורתך — תפקיד הרב לעשות נגד ההלכה כשצריך
חידושים וביאורים
1. “עת לעשות לה׳” הוא חלק רגיל מהוראה: הרמב״ם קורא לתקנתו במפורש “עת לעשות לה׳ הפרו תורתך.” הרמב״ם בהלכות ממרים אומר במפורש שזה חלק רגיל מעבודת הרב — לעשות “עת לעשות לה׳” כשצריך. זה לא חריג נדיר כמו שחושבים היום.
2. עבירה לשמה — איפה דעת תורה הכי נחוצה: כשעושים מצווה לשמה אין בעיה; כשעושים עבירה לשם עבירה לא שואלים יותר. המקום הקשה ביותר שבו צריך דעת תורה הוא עבירה לשמה — כשצריך לעשות נגד ההלכה למען מטרה גבוהה יותר. כאן יש דילמה, וכאן צריך הכי הרבה שיקול דעת.
3. התורה היא “על הכלל”: יסוד הרמב״ם הוא שהתורה ניתנה על הכלל — על המצב הרגיל. אבל כשרב רואה שבזמנו ובמקומו משהו מתקלקל — כמו המצב שהעולם עושה מהתפילה “צחוק ולעג” — הוא צריך להתאים, אפילו אם זה אומר לשנות את סדר התפילה. זה לא נגד תקנות חכמים, אלא חלק רגיל מהוראה.
—
בעיות מעשיות עם חזרת הש״ץ בבתי הכנסת שלנו
1. העולם לא שומע את חזרת הש״ץ: הרמב״ם אמר ש״גלוי לעין” — או שתפילת לחש עם חזרת הש״ץ היא סתם פורים (כפילות), או שאחת משתיהן לא טובה. בבתי הכנסת שלנו, חזרת הש״ץ — יש כמה אנשים חסידים שעומדים עם ידיים מושטות, אבל העולם לא שומע.
2. אנשים מתפללים מהר מדי: אנשים מתפללים שמונה עשרה של חמש דקות, ובסוף אין להם לא תפילת יחיד ולא תפילת רבים — כי כשהם גומרים, בעל התפילה כבר באמצע או בסוף, והם לא התפללו עם תפילת הציבור.
—
הלכה י — מי ראוי להיות שליח ציבור
דברי הרמב״ם
“אין מעמידין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו.”
פשט
לא ממנ
ים שליח ציבור אלא את הגדול שבציבור בחכמה ובמעשים טובים.
חידושים וביאורים
1. למה הוא צריך להיות הגדול? אם מבינים שליח ציבור לפי שומע כעונה (העולם יוצא דרך שמיעה), פשוט שהוא צריך להיות מומחה — הוא אומר עבור אחרים. אבל — הרמב״ם מעולם לא אמר שומע כעונה בהקשר הזה. לא צריך להכניס קטגוריה שלא כתובה. פשט הרמב״ם הוא ששליח הציבור מתפלל בשליחות הציבור — הוא שליח, הוא מתפלל בשליחותי.
2. הסבר אחר: הוא מעורר את העולם: מלבד הענין שהוא מתפלל ושומעים, הוא גם מעורר את העולם — הדרך שבה הוא מתפלל משפיעה על הציבור. לכן הוא צריך להיות גדול בחכמה ובמעשים.
3. “זקן” — זה שקנה חכמה: המילה “זקן” בהקשר הזה לא בהכרח זקן בגיל, אלא “זה קנה חכמה.” במקומות אחרים כתוב “מי שיש לו בנים” — מי שיש לו ילדים מתפלל עם יותר לב, כי יש לו צרות, יש לו צרכים.
4. [דיגרסיה: הברך משה מסאטמר]: הברך משה (הרבי מסאטמר) היה אומר בתמימות: איך יכול להיות שיהודי שיש לו ילדים לא יבכה פעם בתפילה? יש לו ילדים — לזה צריך את זה, לזה צריך את זה, זה שבור. זה אמת — למי שיש ילדים יש יותר על מה להתפלל.
—
הלכה י (המשך) — “משתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”
דברי הרמב״ם
“ומשתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות.”
פשט
משתדלים ששליח הציבור יהיה גם בעל קול נעים ורגיל לקרוא.
חידושים
1. “משתדלין” — מדרגה שנייה, לא העיקר: העיקר הוא שיהיה החכם הגדול ביותר עם מעשים טובים. בנוסף לכך משתדלים (משתדלין) שיהיה לו גם קול נעים ושיהיה רגיל לקרוא. זה מתאים לשיטת ר׳ חיים — חכמה ומעשים הם העיקר, קול ערב הוא תוספת.
2. “רגיל לקרות” — ניקוד טוב: “רגיל לקרות” פירושו שהוא קורא — הוא לא מדלג על המילים, יש לו ניקוד טוב, הוא מוציא היטב. זה מתאים למה שכתוב קודם “פיו ממהר” — הוא לא ירוץ עם המילים, הוא לא יבלע את המילים.
—
הלכה יא — “מי שלא נתמלא זקנו”
דברי הרמב״ם
“מי שלא נתמלא זקנו, אף על פי שהוא חכם גדול, לא יהא שליח ציבור מפני כבוד הציבור.”
פשט
מי שזקנו עדיין לא התמלא — אפילו הוא חכם גדול — לא יהיה שליח ציבור, מפני כבוד הציבור.
חידושים וביאורים
1. חילוק מ״וימואסו בו מפני ריבוי שערותיו”: קודם כתוב שלא ימאסו בו בגלל ריבוי שערות — האם זה לא אותו דבר? לא, זה דבר נפרד — שם מדברים על יותר מדי שיער (לא מטופח), כאן מדברים על מי שבכלל אין לו זקן — הוא עדיין בחור, הוא עדיין צעיר (כמו ר׳ אלעזר בן עזריה).
2. מה אם הוא זקן אבל אין לו זקן? שאלו את הרמב״ם: מה אם מישהו זקן, אבל פשוט לא צמח לו זקן? הרמב״ם עונה: לא, ההלכה מתכוונת לאדם צעיר שהוא מאוד צעיר — לא שמישהו זקן ופשוט אין לו זקן.
3. הטעם הוא כבוד הציבור, לא חכמה: הרמב״ם אומר “אף על פי שהוא חכם גדול” — זה מראה שהטעם אינו חכמה (יש לו חכמה), אלא כבוד הציבור — לא מתאים לכבוד הציבור שאדם צעיר מאוד יהיה השליח שלהם.
4. כבוד הציבור הוא יחסי: כבוד הציבור אינו גזירת הכתוב אלא הוא לפי המצב. בשטיבל קטן שכולם מכירים את כולם, הסטנדרט שונה מאשר בבית כנסת גדול של מאות אנשים. בישיבה פשוט שבחורים מתפללים — איפה שהוא צריך ללמוד — אפילו ראש הישיבה יושב שם. במחנה של בחורים בוודאי לוקחים את הבחור שיודע להתפלל טוב, לא דווקא את מגידי השיעורים.
5. הנהגה מעשית: בבית מדרש קטן שהבחור הוא בן של שכן, אחד מחברי הקהילה — “שול משפחתי” — לא להפלות נגד בחורים. הציבור יכול להסכים שבחור יתפלל מנחה שבת, אבל לא מנחה יום כיפור. הציבור קובע עד כמה כבוד הציבור הולך — באילו תפילות זה דורש יותר כבוד.
6. חילוק בין פורס על שמע ושליח ציבור: הרמב״ם עושה חילוק ברור — פורס על שמע (ברכות קריאת שמע) ושמונה עשרה (חזרת הש״ץ) אינם בהכרח אותו אדם. לפורס על שמע יש סף נמוך יותר: בן י״ג יכול, בלי זקן, בלי בגדים שלמים. זה מתאים למשנה שאומרת “קטן פורס על שמע” — הרמב״ם מפרש “קטן” לא ממש קטן (כי הוא לא יכול להוציא את העולם), אלא “קטן” פירושו אדם צעיר שעדיין לא נתמלא זקנו.
—
הלכה יא (המשך) — עילג בשליח ציבור
דברי הרמב״ם
“וכן העלג, כגון מי שאינו יכול להוציא את האותיות, כגון מי שקורא א׳ במקום ה׳ או ה׳ במקום א׳.”
פשט
העילג כאן שונה מהעילג הקודם. קודם דיברנו על כבד פה וכבד לשון — מי שבכלל לא יכול להוציא מילים. כאן מדברים על מי שלא יכול להבדיל בין אותיות — הוא אומר א׳ במקום ה׳ או להיפך.
חידושים
1. “דור העילגים”: בדורות האחרונים כולנו נעשינו עילגים — כולנו לא יודעים הבדל בין א׳ ל-ה׳, אנחנו לא יכולים להוציא היטב אותיות מסוימות.
—
הלכה יא (המשך) — הרב ממנה תלמידו
דברי הרמב״ם
“הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור.”
פשט
הרב יכול למנות אחד מתלמידיו להתפלל מול העמוד.
חידושים וביאורים
1. מה פירוש “לפניו”? פשט אחד: התלמיד עומד ליד הרב ומתפלל כשליח הרב — הרב נשאר כביכול שליח הציבור דרך תלמידו. פשט אחר: “לפניו” פירושו רק ברשותו.
2. פשט ר׳ אברהם נאוויטש — היתר לרב לא להתפלל בעצמו: לכאורה הגדול שבציבור צריך בעצמו להיות בעל התפילה. חידוש הרמב״ם הוא שהרב יכול למנות תלמיד — הוא לא צריך תמיד להתפלל בעצמו. זה היתר חדש: למרות שעיקר הדין הוא שהגדול שבציבור יהיה שליח הציבור, הרב יכול להאציל לתלמיד.
3. דוגמאות היסטוריות: אצל רבנים מסוימים (כמו ספינקא) תמיד שאלו את הרבי לפני התפילה, והיו רבנים שהתפללו כל התפילות כל שבוע, כל שנה — זה לכאורה עיקר הדין של גדול שבציבור.
4. “גדול שבציבור” לא אומר שהרב חייב להיות החזן: “גדול שבציבור” לא אומר שבגלל שהוא ראש הישיבה הוא חייב גם לעשות את העבודה של חזן. הרב כבר עסוק בתפקידו. מדברים על האנשים ש״זמינים” לשליח ציבור — מהם צריך לבחור את הטוב ביותר.
5. פשט אחר בהלכה: אולי הרמב״ם מתכוון שכל הדינים הקודמים (זקן, עילג, וכו׳) הם רק כשהקהילה עצמה בוחרת בעל תפילה. אבל כשהרב ממנה תלמיד, זו קטגוריה נפרדת — הרב לוקח את התלמיד הטוב ביותר, והכללים הרגילים שונים.
—
הלכה יא (המשך) — סומא (עיווד) כשליח ציבור
דברי הרמב״ם
“סומא פורס על שמע ונעשה שליח ציבור. אחד הקורא בתורה ואחד העובר לפני התיבה.”
פשט
אדם עיוור יכול לפרוס על שמע ויכול להיות שליח ציבור — הן קריאת התורה והן חזרת הש״ץ.
חידושים
1. שיטת רבי יהודה: הגמרא מביאה שרבי יהודה אמר שסומא לא יכול לפרוס על שמע. הטעם: הוא לא רואה את הכוכבים (צאת הכוכבים), והוא לא יכול לומר ברכת יוצר — “מאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים” — כי אין לו הנאה מאור. הרמב״ם פוסק שלא כרבי יהודה.
2. טעם החכמים: החכמים אומרים שאפילו סומא יכול להנות מאור — הוא יכול להרגיש שיש אור, או שאנשים אחרים יכולים לעזור לו. זה מתאים ליסוד הקודם של הרמב״ם שברכת יוצר קשורה לאיך אדם מתעורר ואור נכנס לעיניו.
—
הלכה יא (המשך) — פוחח (לא לבוש יפה) ובגדי שליח ציבור
דברי הרמב״ם
“פוחח — מי שאין לו בגד שמכסה כתפו — פורס על שמע, אבל שליח ציבור אינו יכול להתפלל אלא עטוף.”
פשט
מי שהולך לא לבוש יפה יכול לפרוס על שמע, אבל שליח ציבור חייב להיות עטוף — לבוש לגמרי, עם טלית או מעיל עליון.
חידושים
1. מקור למנהג ששליח ציבור לובש טלית: זה לכאורה המקור למנהג ששליח הציבור לובש טלית בתפילות מסוימות — זה כבוד הציבור שיהיה עטוף.
2. פורס על שמע — עקבי יותר קל: לפורס על שמע יש לאורך כל הדרך סף נמוך יותר: ילד יכול, בחור יכול, מי שהולך לא לבוש יפה יכול. שליח ציבור (שמונה עשרה) דורש יותר.
3. [דיגרסיה: מנהג סלבודקה]: בישיבת סלבודקה (מנהג ליטאי) שליח הציבור לובש טלית בכל תפילה — שחרית, מנחה, מעריב. אבל בסלבודקה עשו חילוק: מי שלובש קפוטה ארוכה לא צריך טלית במנחה; רק מי עם קפוטה קצרה צריך להתכסות. היסוד הוא ש״עטוף” פירושו לבוש יפה — קפוטה ארוכה כבר מספיקה.
4. עצה מעשית — טלית כפתרון: באים כל מיני אנשים לבית המדרש עם בגדים שונים. כדי לא לצטרך לבדוק את הבגדים של כל אחד, יש לכל אחד טלית — מכסים אותו, וזה הענין.
—
סיום: בזה מסתיים השיעור על פרק ח׳ מהלכות תפילה וברכת כהנים.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה פרק ח׳: תפילת הציבור — מעלת תפילת הציבור ובית הכנסת
הקדמה: מתפילת יחיד לתפילת ציבור
אוקיי, רבותי, אנחנו לומדים הלכות תפילה וברכת כהנים. אנחנו עדיין לא נלמד ברכת כהנים, אלא על תפילה פרק ח׳. אנחנו נמצאים בספר אהבה, הלכות תפילה, פרק ח׳.
ודיברנו שהרמב״ם היה יהודי נפלא מאוד, הוא עזר להרבה יהודים, הוא פרנס יהודים, הוא כתב מכתבים לעזור ליהודים. עלה בדעתו לעשות ארגון חסד לשכתב את כל ההלכות הקשות מהגמרא, לעזור לנו עם הארגון הקדוש הזה.
וזה בא בהמשך למה שלמדנו אתמול, שבעצם כל יהודי יכול להתפלל לבדו. אבל חכמים רצו פשוט לעזור ליהודים שיש להם לשון קשה, שאין להם שפה יפה לתפילה, לשון פיוטית, חכמים סיפקו להם נוסחאות שהן הוראות, עצות טובות שאה, זו דרך טובה של תפילה. כך רצה ר׳ יצחק ללמד אותנו, שלא להיות מדייק במילים. אני למדתי יותר שהם תיקנו את הדרך הנכונה להתפלל, שצריך ללמוד אותה כמו שלומדים קטע גמרא או קטע רמב״ם. אבל אין סתירה בין השניים. אוקיי, על זה נדבר עוד.
תורה היא חסד
אה, אם זו מצווה כזו, כל הענין של תורה הוא חסד, שיהודים יהיה להם בהירות. הרמב״ם רצה שתהיה בהירות, שכל אחד יוכל להבין את התורה. הרמב״ם אומר חסד… נו… תורת חסד על לשונה. ללמוד תורה עם אנשים זה החסד הגדול ביותר, אומר הרמב״ם, כן.
צריך לדעת שיש יהודים שהם עושים חסד עם אנשים, והם עושים שיוכל להיות השיעור. הם מעמידים את מגידי השיעור, הם משלמים עבור השיעור, עבור כל הכלים שמשתמשים, עבור כל הפרסומים ששולחים. והיום שילם ר׳ יואל ורצברגר, בעל מחבר “מעיין כרם לתורה וחכמה”. זה גם החסד שלו, החסד שלו שמבוסס על החסד של הרמב״ם. ובעזרת השם, כל אחד ילמד מזה, ומי שישלם עבור הרמב״ם, כשהוא ייפטר הרמב״ם יבוא לקבל את פניו, יאמר ישר כוח שהוא עזר לו עם ריבוי החסד שלו. הוא ישלח לו קישור לדף התורמים שלו. וגם זו עצה טובה, כך נעשים לפחות שותף קצת עם רבי יואל, הפטרון של הכרם.
תפילת יחיד לעומת תפילת ציבור
אוקיי, קיצור המעשה, עד עכשיו למדנו הלכות תפילה, שבעה פרקים למדנו על עיקר תפילה. עיקר תפילה הוא שמתפללים, כלומר ביחיד, אדם מתפלל. עכשיו נלמד שיש דבר כזה תפילת הציבור, שזה עוזר לתפילה. אני רוצה אולי להזכיר, אנשים חושבים, כי אנחנו מאוד רגילים שכל אחד מתפלל בציבור, שכלל תפילה היא דבר שעושים בציבור. לא, תפילה היא דבר שאדם עומד בינו לבין קונו. אבל כשמתפללים בציבור, מצליחים יותר. ממילא מתפללים בציבור, אבל זה לא הפשט שזה ה…
כן, מהפרקים הקודמים ראינו כמה פעמים שמדברים לכאורה על תפילה בסיסית לא בציבור. כלומר, אדם נמצא בראש העגלה, בראש העגלה, אדם נמצא במיטתו. מוסכם שהברכות שהרמב״ם אמר בבירור לא עושים בבית המדרש. אז עד עכשיו דיברנו על אנשים שמתפללים בבית. וכך גם משמע מ״הולך בדרך”, זה הרי כולם אנשים שהם מתפללים לבד כשהם בדרך. כאן נדבר בפעם הראשונה על מה שאנחנו יכולים לקרוא מעמד התפילה, באים לבית המדרש להתפלל תפילת הציבור.
וזה מתחיל עם המצווה, עם המעלה, עצם הנושא, למה צריך להתפלל בבית המדרש? מה הענין של תפילת הציבור? הרמב״ם הולך קודם להסביר מה המעלה של תפילת הציבור, איך זה עובד. אחר כך הוא נכנס לפרטים איך זה נראה בפועל, איך מארגנים את תפילת הציבור, שזה קצת סדר אחר מתפילת היחיד, כן? אבל מכאן גם יצא שכל מה שהרמב״ם הזכיר קודם, נוסחי התפילה, נוגע גם לתפילת יחידים. כלומר, למשל פסוקי דזמרה זה לא משהו שיחיד לא יגיד. זה בדיוק כמו אשירה לה׳, ומה שהרמב״ם מנה, תהלה לדוד לפני זה. אחר כך, כל סדר התפילה מהתחלה ועד הסוף נוגע גם ליחיד, לא רק שמונה עשרה. מה שזה לא יהיה, מה שהרמב״ם מנה אתמול.
אבל כאן יש דברים שיחיד לא עושה, נראה. יש חזרת הש״ץ, קדושה, וכדומה, דברים שעושים רק בציבור. אבל באופן כללי הסדר הוא גם ביחיד. כן.
הלכה א: תפילת הציבור נשמעת תמיד
תפילת הציבור מתקבלת תמיד
אומר הרמב״ם כך: “תפילת הציבור נשמעת תמיד”. יש פסק הלכה. יש הלכות ליהודים, ויש הלכות לרבונו של עולם. רבונו של עולם צריך לדעת שכשבא יחיד לביתו עם תפילה, לא תמיד צריך לענות לו אלא כרצונו. אבל זה רק ברצון, היחיד הוא צדיק, אז מגיע לו. אבל ציבור רבונו של עולם צריך תמיד לענות. זו הלכה לרבונו של עולם.
אני חושב שהרמב״ם מדבר מאוד הלכתית, כי בהלכות תפילה פרק ד׳ הרמב״ם אמר את הדברים שמפריעים לתפילה. הדבר הראשון היה כוונת הלב. מה זה כוונת הלב? שמתפללים כאילו, כמו שהוא מתבטא שם, אני חושב, בפרק ב׳, שהוא מדבר לפני המלך, הוא מדבר עם השכינה, יש מיינדסט מסוים, יש מדרגה מסוימת. ואם מתפללים לא במדרגה הזו, התפילה לא מתקבלת, או לפחות זו לא תפילה שנעשתה כתקנה.
אומר הוא, תפילת הציבור, אפילו אין את הכוונה, אין את הרמה של כוונה, אפילו אם הם חוטאים, חוטאים פירושו, חסרה טהרת הלב לתפילה, חסרה ה… אני לא מסכים, אני חושב שחסר התנאי של כוונת הלב, אבל בגלל זה אין הקב״ה מואס תפילתן של רבים, וזה לבדו עוזר.
ביאור: תפילת הציבור עצמה היא סוג של כוונה
אבל זה לא כל כך מובן, כי אתה לא יוצא מהווידאו, תפילת הציבור עצמה היא סוג של כוונה. כל העולם עומד ומתפלל, זה אומר שיש כוונה, שנמצאים בתפילה.
מה שכתוב ברמב״ם הוא משהו אחר. כשהוא אומר “אפילו אם הם חוטאים, אין הקב״ה מואס תפילתן של רבים”, הפירוש פשוט שהקב״ה עונה רק לצדיקים. רשע מתפלל שהקב״ה יעשה לו תשובה, או דברים אחרים שהוא צריך. עכשיו גילית שזה דבר פשוט, תפילה לא אומרת שהקב״ה נותן בחינם, הוא נותן למי שראוי. תפילה היא חיוב, מצווה.
אומרת ההלכה, זה בא מהגמרא וכדומה, ש… אם תוכל לקנות עוד אחד, כי הולכים להכות על זה. אם תצא כל פעם, תצא מהווידאו. אומרת ההלכה, ההגדה, אני לא יודע איך קורים לזה, אבל אומרת ההלכה שכשציבור יהודים מתפללים, הפשט הוא שבכל ציבור יש צדיקים, לכאורה זו הסברא. שיש לך חוטא, לא כולם חוטאים, ואפשר לומר שאפילו הכלל, סך הכל לא חוטא, באופן כללי לכל אחד יש מעלות וחסרונות. סך הכל, הכלל תמיד מגיע לו, והתפילה של ציבור עוזרת תמיד. והמעלה היא לא רק זו.
לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור
לפיכך, בואו נמשיך. לפיכך, כן, לפיכך, צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, שאדם צריך להצטרף, לעשות שותפות עם הציבור, ולא יתפלל יחידי כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור. כלומר, לא רק התפילה של כלל הציבור מתקבלת, אלא אם אני רוצה שהתפילה שלי תתקבל, אני נכנס לציבור, ואז התפילה שלי נכנסת עם תפילת הציבור. זה עוזר ליחיד גם, לא רק זה עוזר לציבור, זה עוזר גם ליחיד שזכות הציבור עוזרת לו שהתפילה שלו תתקבל. כך לדעתי הפשט.
חידוש: הפעם הראשונה שמדברים על “נשמעת”
בוודאי אפשר, מי שרוצה לרציונליזציה, צריך לומר שזה שהקב״ה עונה רק לצדיקים זה גם דבר שכלי. הוא עדיין לא מנה שתפילה רק תפילה של צדיק מתקבלת. הוא עדיין לא מנה שבכלל תפילה נענית. הוא עדיין לא מנה שבכלל צריך לענות את התפילה. כאן זו הפעם הראשונה שמדברים על נשמעת. כן? עד עכשיו רק אמרו שזו מצווה להתפלל, ועדיין לא אמרו שהקב״ה עוזר. זו הפעם הראשונה שמתחילים לדבר הלכות לקב״ה, כן? אני קורא לזה הלכות לקב״ה, זה מצחיק.
רבינו יונה: לשתף עצמו = גם לשון רבים
וחשבתי שהפשט הוא לא פשט רע, זה באמת לא כל כך פשוט. אבל הלאה, לעולם, נכון שרבינו יונה אומר בעצם את הפשט, הוא אומר גם שהוא מוסיף חידוש, שבשעת לשתף עצמו עם הציבור, פשוט פירושו שצריך ללכת להתפלל בבית המדרש כשהעולם מתפלל. אבל רבינו יונה אומר שזה אומר גם שלשון התפילה צריך להיות לשון רבים. כמו שרואים בשמונה עשרה, הכל אומרים בלשון רבים, לא אומרים “רפאני”, אומרים “רפאנו”, לא אומרים “סלח לי”, אומרים “סלח לנו”, “השיבנו”, כן? תגיד, יש הבדל של “נו” ו״ני”. לא אומרים “שמע קולי”, אומרים “שמע קולנו”. והפשט הוא, כך אומר רבינו יונה, שהאדם מחבר יותר, הוא אומר, “אני, לא רק אני צריך סליחה, כל כלל ישראל, כל היהודים צריכים סליחה.” אז הוא משתתף עם הציבור.
“כל זמן שיכול” — כשהוא יכול
אוקיי. אבל רואים שהגדר של הרמב״ם הוא “כל זמן שיכול”. כלומר, כשהוא יכול להתפלל עם הציבור, שיוכל. אה, אני חושב “כל זמן שיכול” הוא גם זמן הלכה, כי יש מצווה להתפלל כמה שיותר מוקדם. כלומר, להתפלל בנץ החמה עדיף מלהתפלל עם הציבור מאוחר יותר. ונגיד שלציבור יש זמן מאוחר יותר, שהוא עדיין לא יתפלל כל עוד הוא יכול עדיין להתפלל עם הציבור. ברגע שהציבור כבר התפלל, הוא הולך להתפלל, אבל הוא צריך לחכות לזה. אבל הפירוש הוא, כל זמן שיכול, כשזה שייך לו. זה כך, הוא לא אומר חייב להתפלל בציבור, הוא אומר אם אתה יכול, יש לך שתי אפשרויות, אתה יכול להתפלל ביחיד, אתה יכול להתפלל בציבור, תתפלל בציבור. אם אין לך שתי אפשרויות, אז אין שאלה. יש עדיין חיוב של תפילת יחיד.
לא, אבל זה יכול להיות גם שאם אדם חושב, אני אתפלל אצלי, ועוד תהיה תפילה בציבור, כל זמן שיכול להתפלל בציבור, שהוא עדיין לא יתפלל לבד. אבל זה לא הפירוש של המילים. לא, אבל אני אומר איך זה נוגע מבחינת הלכה, זו שאלה אחרת. אדם מתעורר בותיקין, עוד יהיו מניינים, שהוא יחכה. זה לא כתוב. זו שאלה להלכה, האם המעלה של תפילה בציבור גדולה יותר מהמעלה של תפילה בזמנה. צריך לשאול שאלה נוספת. כן, אבל אני חושב שזה לא כתוב כאן. כאן כתוב רק פשוט, לפיכך כשהוא לא יכול. אם הוא לא יכול, מישהו יש לו, כמו שהרמב״ן מביא, הכל לשם שמים, למישהו יש דבר חשוב יותר, והוא לא יכול ללכת לבית המדרש, שיתפלל. הרמב״ן אומר שיש מחלוקת.
לעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת
לעולם, אה, אחר כך אומר הרמב״ן עוד דבר. לעולם, מלבד התקנה של להתפלל בציבור, יש עוד דבר חשוב של להתפלל בבית המדרש. לעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת, אדם צריך תמיד לבוא מוקדם לשחרית ובלילה למעריב לבית הכנסת, שאין תפילתו של אדם נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת. התפילה של אדם לא נשמעת בכל עת, תמיד, אלא בבית הכנסת.
זה אומר, בית הכנסת כאן שהוא רוצה לומר כאן, בית הכנסת כאן לא פירושו דווקא בציבור, כי אפילו אדם מתפלל לבד, שהוא יעשה זאת אחרת בבית המדרש. כן, זה יכול להיות. אבל לכאורה מהלשון “בכל עת” פירושו “אלא בבית הכנסת שהוא של ציבור מתפללים”. כי אם זה היה ענין של גיאוגרפיה, מקום שבית הכנסת נמצא, היה כתוב “בכל מקום”. לא, “בכל עת” פירושו כשאדם מתפלל, רק בבית הכנסת שזה פשוטו של מקרא. שוב, “בכל עת” פירושו, שבדרך כלל כשאתה מתפלל, פעם הקב״ה עונה לך, פעם הוא לא עונה לך. ואומרים שיש ענין עם תפילה, לא שהתפילה עם תפילה.
תפילה בבית הכנסת: “שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת”
הלכה: תפילה בבית הכנסת – “בכל עת”
התפילה של אדם לא נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת.
מה שרוצים לומר כאן, בית הכנסת כאן לא פירושו דווקא בציבור. אפילו אדם מתפלל לבד, שהוא יעשה זאת אחרת בבית המדרש.
אבל לכאורה מהלשון “בכל עת” פירושו “אלא בבית הכנסת”, זה חשוב כמו ציבור מתפללים. כי אם זה היה ענין של גיאוגרפיה, מקום שבית הכנסת נמצא, היה כתוב “בכל מקום”. לא, “בכל עת” פירושו שכשאדם מתפלל שם בבית הכנסת, זה חשוב כמו ציבור מתפללים.
בכל עת הפירוש שבדרך כלל כשאתה מתפלל, פעם הקב״ה עונה לך ופעם הוא לא עונה לך, כמו שאומרים לגבי הציבור. אם אתה מתפלל בבית הכנסת, הוא עונה לך תמיד. זה הפירוש של “בכל עת”.
פירוש פשוט: “ישכים ויעריב לבית המדרש”
אבל אני חושב שהפירוש הפשוט פירושו… הגמרא אומרת שצריך ללכת לבית המדרש, שצריך להשתדל. הפירוש הפשוט פירושו כך: אדם אומר, “אני לא הולך, כי אני לא יודע אם יש מנין או לא.” אומר הוא, “לא, קודם כל, בבוקר ובלילה לך לבית המדרש. אתה תראה שיהיה מנין, תתפלל איתם. אם לא, תתפלל לבד.”
אני חושב שדווקא הרעיון של ההלכה שצריך להתפלל בבית המדרש אפילו בלי ציבור, נכון שיש כאלה שמפרשים את ההלכה, אבל אני לא יודע אם הלשון “ישכים ויעריב” פירושה זה. הוא אומר שצריך ללכת כל יום לבית המדרש, כי בדרך כלל שם יש מנין. כך אני חושב.
ההלכה יוצרת את המנין
לפעמים, אתה צריך לחשוב, איך נוצר מנין בבית המדרש? כי אם כל אחד יאמר, “אולי אין מנין, אני לא בא,” צריך לומר הלכה שכל אחד ילך לבית המדרש, כך בפועל יהיה מנין בבית המדרש. לא שכל אחד יאמר, “אני לא מחויב, ואם אני לא אבוא אני לא יכול לבוא, ולא יהיה מנין.”
אנחנו מסתכלים על זה מאוד כמו שעון, שבע בשעה מתפללים. אבל פעם חיו עם “הטבע”. התרנגול קרא, נעשה מוקדם, הלכו לבית המדרש. זה הפירוש “ישכים” – כשזה מוקדם תלך לבית המדרש. וכשנעשה חושך, אתה יודע שעכשיו אפשר עדיין להתכנס למנחה-מעריב, לך לבית המדרש.
אבל הוא אומר שההלכה, זו ההלכה שגורמת שבפועל יהיה מנין בבית המדרש. יש הרבה אנשים, ותמיד אתה אומר שבדרך כלל יש, אבל זו ההלכה.
חיבור עם תפילת הרבים
אז ההלכה, שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, היא ממש אותה הלכה כמו תפילת היחיד. אם יש חטאים, הקב״ה לא תמיד מקבל. אבל תפילת הרבים לא. זה אותו דבר.
אני חושב גם, זה יכול להיות אפילו אם אין דין תפילת הרבים, אבל עדיין יש קצת תפילה של… אין מנין שעומד באותו מקום, אבל יש עשרה אנשים בבית המדרש שמתפללים, כל אחד מתפלל את שלו.
אוקיי, נכון, יש אפילו שאומרים דברים אחרים, כתוב בגמרא שצריך להתפלל בבית, אם הוא לא יכול ללכת לבית המדרש, שיתפלל בבית בזמן שהציבור מתפלל, יש כל מיני דרכים איך להתחבר לציבור.
“עשרה ראשונים”
אבל אני חושב שהוא מביא שהגמרא של “ישר כוחם ויאריך ימיכם” שפירושו גם שיהיה “עשרה ראשונים”. אני חושב “עשרה ראשונים” זה לא מייג׳ור, זה אומר כי צריך שמישהו יעשה בית המדרש, שזה גורם שיהיה מנין, שהעולם עומד על הטלפון והולך לחכות שיהיו עשרה אנשים.
ההלכה נכתבה עבור הבלוק, הבלוק, הם כולם עשרה יהודים, שכולם ילכו לבית המדרש בבוקר ויעשו מנין. זה מתאים מאוד.
הלכה: “שכן רע” – מי שלא הולך לבית הכנסת
תפילת ציבור: בית המדרש, מהות תפילת ציבור, ודינים שבעשרה
הלכה: שכן רע
בואו נעבור לחלק הבא, אומר הרמב״ם, זה כבר גם חלק חברתי, עוד החסד לקהל…
אומר הרמב״ם כך, מי שיש בית כנסת בעירו, והוא לא נכנס להבטיח שיהיה מנין, אלא הוא מתפלל כשיש מנין, הוא שכן רע.
לא מדברים כאן על… זה לא דין בהלכות תפילה, זה דין בהלכות להיות שותף עם הציבור. באים לבית הכנסת, אנחנו בדיוק השביעי, ורק אנחנו כאן העשירי.
ר׳ יואל, יש לי נגיעות, אני קורא את זה, אני לא יכול להאמין להלכה הזו. גם לי יש אותן נגיעות.
כתוב כך, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע. לא כתוב שהוא לא מתפלל במנין. יש לו בית כנסת בעירו, מה זה? מקום שאפשר להתפלל בבית הכנסת שלו, הוא לא הולך לשם להתפלל, הוא נקרא שכן רע.
שני חסרונות
כלומר, אדם כזה עושה שני חסרונות: אחד, הוא לא ממלא את המצווה של להתפלל עם הציבור. יכול להיות שהוא באמת לא חייב, כי הוא לא חוטא, הוא יהודי טוב. אבל בכל זאת הוא שכן רע, כי עכשיו מתייגעים בבית הכנסת, והוא לא חלק מהציבור.
פסק הלכה: אפילו כשיש ספק מנין
גם לי יש נגיעות, אני רוצה להוסיף עוד דבר. פסק הלכה בזה, שזה אומר אפילו אם הוא אומר, הרי יש כאן ספק מנין, כי יש לי רק כאן עשרה, יש רק עשרה אברכים שגרים בעיר, ואני צריך להגיע, הוא רוצה להיות בטוח, הוא מעכב את עצמו…
כל המעלה של תפילה בציבור היא שלא מעכבים את הנוחות שלנו, אלא נותנים את עצמנו לציבור.
בא הוא ואומר, לא, אני כן רוצה את התפילה בציבור, ממילא לא בא אף פעם לבית המדרש של השכונה שלי, אני הולך למקום אחר רחוק יותר, כי שם אני אוהב יותר להתפלל, והעולם כאן מתייגע. זה באמת שכן רע, באמת שכן רע, האמת.
סטייה: רבנים ושטיבלעך מקומיים
ובואו נרחיב מעט, יש רבנים שאומרים, אנחנו מאספים את החסידים שלנו, אנחנו החסידים, אנחנו עושים בית כנסת נוסף. ויש רבנים שמקפידים על הרמ״א, והם אומרים, לא להתרחק, שיבוא אחד והוא ייתן קוויטל, והוא יאמר, אני הולך עכשיו לכנס כל שכן מעשרים הרחובות הבאים, ואני עושה שטיבל קטן של חמישה עשר מהחסידים שלי, והם לא יתפללו בבתי המדרש המקומיים הטובים. בסדר, זו חקירה אחרת, זה שיחה בפני עצמה. לא, זה אחד מהתנאים של בית הכנסת בעירו, לא מדברים על מי שמדברים.
אני יודע שסבא שלי, סבא הזקן שלי היה חסיד בעלזא, הוא היה קצת עסקן בשטיבל בעלזא בוויליאמסבורג, וראיתי בביתו הרבה מכתבים, כמה מכתבים מהרב מבעלזא, מהגבאי פויגל, הוא כותב שהרב, כשעושים את השטיבל, הרב מבקש מאוד שהשטיבל של בעלזא לא יהיה קרוב מדי לשטיבל של סקווירא – רבי סקווירא היה נכד בעלזא – והוא צריך להקפיד מאוד שלא לוקחים חס ושלום שום מנין מרבי סקווירא. אז כן, היו רבנים שהתחשבו גם ברבנים אחרים במנין. בסדר, טוב מאוד.
“מדוע באתי ואין איש”
בכל אופן, העובד את בוראו, כמו שדודי בא לדבר עם אבי בבית המדרש, הוא חזר על המשנה, שכשאחד בא לבית המדרש, הגמרא בברכות, הקב״ה בא לבית המדרש והוא רואה שאין מנין, מדוע באתי ואין איש. למה אין אפילו אדם אחד? כשיש איש אחד אמיתי היה כבר, היה כבר עושה, היה כבר עושה.
הלכה: מצוה לרוץ לבית הכנסת / אל יפסיע פסיעה גסה
אומר הרמ״א הלאה, מצוה לרוץ לבית הכנסת, זו מצווה לרוץ לבית הכנסת. צריך להשכים, צריך לקום מוקדם, וצריך לפתוח בזריזות, שנאמר “נדעה נרדפה לדעת את ה׳”. כבר מחזיקים במודה, כבר יודעים, עכשיו הולכים לרוץ לבית הכנסת לעבוד את ה׳.
וכשיוצא, להיפך. כשיוצא מבית הכנסת, אל יפסיע פסיעה גסה, הוא לא ירוץ, הוא לא ילך אפילו בגאווה, אלא ילך מעט מעט, הוא ילך בעדינות, בשקט.
דבר המנוח
אז המנוח אומר, הוא הולך מבית הכנסת. והוא רוצה לומר, כי קוראים לו מנוח, אומר הוא כך, שכשאדם הולך למקום מנוחתו, הוא רץ, כי שם ינוחו יגיעי כח, שם הוא שקט. והוא יוצא, הוא רוצה להישאר שם.
אומר הוא, מי שיש לו שכל, מבין הוא שבבית הכנסת, שם הוא רוצה להיות, בחוץ הוא צריך להתייגע, הוא רץ לבית הכנסת, וכשהוא יוצא בשקט. מה הכוונה? בבית הכנסת.
האדם שרץ החוצה הוא אותו אדם שעומד ליד הדלת
אותו אדם שרץ פסיעה גסה עומד גם ליד הדלת, הוא תופס את הראשון… שיוכל לרוץ מהר החוצה. אין המשך. צריך להיות בבית הכנסת בקביעות, בשמחה.
הלכה: שיעור שני פתחים – יכנס שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל
בסדר, כאשר, כשנכנס. אז האחרון שיעור שני פתחים, ואחר כך יתפלל. הוא לא יימצא מהרחוב הגדול עד ישירות למרכז בית הכנסת, כי צריך, זו הכנה רבה, צריך להיות מקום בחוץ להתכונן לבית הכנסת.
דרך שני פתחים או שיעור שני פתחים?
אני חושב שהוא לא יעמוד ליד הדלת, הוא ייכנס עמוק לתוך בית הכנסת בגודל של שני פתחים, כך. יש גמרא שמדברת, האם זה דרך שני פתחים או שיעור שני פתחים?
אבל אפשר לשמוע בפשטות פשוטה, יש חדר קטן, נכנסים, זה חורף והמשקפיים מעורפלים, אל תיכנס לבית הכנסת כמו אורח, היכנס לבית הכנסת כשאתה כבר מוכן להתפלל.
לא יראה מזוזות פתחי, הפתח של פתחי, הדלת שלי, דלת בית הכנסת, שם הקב״ה, הולכים דרך מזוזות, הולכים דרך שתי דלתות.
לא, אבל הפירוש הוא, אני חושב שהפירוש לפי מה שכתוב ברמב״ם שיעור שני פתחים, הפירוש הוא, לא שאתה צריך שיהיו בבית הכנסת שתי דלתות, אתה לא חייב שיהיו שתי דלתות.
לא לשבת ליד הדלת
הדבר הוא, יש אנשים שהם באים לבית הכנסת, אתה רואה, הוא עומד תמיד ליד הדלת. למה? כדי להראות, אני צריך מקום להיות מוכן. יש מי שיש לו מקום ליד הדלת, הוא עומד שם בצד, שלא יוכלו לשאול אותו.
אני מדבר למי שהרבה פעמים רואים אנשים באים בשבוע למנחה, כן, הוא עומד ליד הדלת. למה? כי אני רק באמצע הדרך בבית הכנסת, אני לא שייך כאן. לא, היכנס, תפוס שולחן, שב, מה שלא יהיה, זה יותר כזה, יש אנשים שמתביישים, ואולי הדבר הוא מה שאמרת.
אה, חשבתי על זה, שיש הרבה פעמים, יש מישהו עושה מסיבה, אני לא יודע מה, וכל האנשים נשארים בשולחנות האחוריים. הוא אומר, “תתקדמו פנימה, רבותי, תתקדמו פנימה.” מה זה? הוא עומד ככה… היכנס בין העמודים. אני שומע. אני חושב שזה הפשט.
הוא אומר, רבי נחמן אומר, שכאן אולי… זה תלוי אם אתה אומר שיש פרוזדור, פוליש, בדיוק בשביל זה זה נעשה, שמי שרוצה לעמוד בחוץ יעמוד בפוליש. אתה לא תעמוד סתם בפינה. זה לא דין טוב שישבו ליד הדלת.
אנשים חושבים שזו ענווה לשבת בשולחן האחורי
זה אותו דבר כמו עם הפסיעה הגסה. אותו אדם שרץ פסיעה גסה עומד גם ליד הדלת, הוא תופס את הראשון… שיוכל לרוץ מהר החוצה. אין המשך. צריך להיות בבית הכנסת בקביעות, בשמחה.
כן, אני מנסה. רואה, זה לא ענין, אנשים חושבים שזו ענווה לשבת בשולחן האחורי. השולחן האחורי אומר שאתה באמצע הדרך בבית הכנסת. שב בין העמודים.
היום אמרנו, לא בין העמודים, אל תעשה שני שולחנות. שב. אל תעשה ששיהיה שולחן מאחוריך, שורה. כי לא, כמו שהוא אומר, כשבא אדם, אני מגיד שיעור, בא אדם לשיעור, הוא מתקדם לאחור. למה הוא יושב מאחור? הוא צריך לרוץ החוצה באמצע. נו, בסדר, אם אתה צריך לרוץ החוצה, תרוץ החוצה. אבל שב כאן. היה שחקן.
הלכה: בית המדרש גדול מבית הכנסת
עכשיו בא ענין, בית המדרש. דיברנו על בית הכנסת. בית הכנסת הפירוש, מקום שהעולם מתכנס. כנסת הוא מלשון כנסייה, כן, מתכנסים להתפלל. בית הוועד, בית הכנסת, המקום שמתאספים.
בית המדרש – מקום החכמים
אבל מלבד זה היה, היום אין את המציאות כל כך חזק, אבל מלבד זה היה דבר כזה, בית המדרש, מדרש פירושו שם דורשים, שם מפרשים את התורה. אני חושב שמדרש היום תרגמנו, דורש לא אומר לשון דרשן לציבור. דורש פירושו כמו מחקר, לחקור. דורש בעצמו. היינו קוראים לזה בית המחקר. חוקרים. חוקרים את התורה, ושם לומדים.
יש שני בתי מדרשים. יש שיש עמוד ואחד מלמד אותם, ויש… שלנו הוא יותר בית כנסת, כמו שהוא אומר, בדרך כלל. בבית הכנסת לומדים גם.
בית המדרש הוא המקום שהיחידים, תלמידי החכמים, חוקרים את התורה. בית מדרשו של אברהם אבינו, בית מדרשו של שם ועבר. אני חושב שזה לא היה מקום שנתנו שיעור. נתנו את השיעור בבית המדרש. לא, השיעור היה בבית הכנסת. בית המדרש פירושו האקדמיה, מקום החכמים.
מובן שמקום החכמים חשוב יותר ממקום עם הארץ. זה אומר ההלכה, בית המדרש גדול מבית הכנסת. מקום החכמים, השטיבל שהרבי, שהחכמים לומדים, הכולל, שם בוודאי יש קדושה גדולה יותר משם.
גדול פירושו חשוב יותר. חשוב יותר, יותר קדוש, אני לא יודע איך רוצים לומר את זה, כן. חכמים גדולים אפילו שבאותו הדור ובתי כנסיות הרבה היו להם.
תפילת ציבור: בית המדרש, מהות תפילת ציבור, ודינים שבעשרה
בית המדרש חשוב יותר מבית הכנסת
זה לא היה שיעור, נתנו את השיעור בבית המדרש. לא, השיעור היה בבית הכנסת.
בית המדרש פירושו האקדמיה, מקום החכמים. אז מובן שמקום החכמים חשוב יותר ממקום העם. זה אומר ההלכה. בית המדרש טוב, ובית הכנסת… מקום החכמים, השטיבל שהרבי, שהחכמים לומדים, הכולל, שם בוודאי יש קדושה גדולה יותר משם. אני חושב ששם פירושו חשוב יותר. חשוב יותר, יותר קדוש, אני לא יודע איך רוצים לומר את זה, כן.
“חכמים גדולים שבאותו הדור, ובתי כנסיות הרבה היו להם”, היו להם כמה בתי כנסת שאנשים באו להתפלל. אה, זו לשון שכתובה על מי? חכמים גדולים. הרמב״ם לא רוצה לומר את שמם, כי הוא לא גורם לי לומר את השמות, כי אני רוצה לומר לך משהו. “והיו להם בתי מדרשות הרבה, והיו מתפללין בהם”, הם התפללו רק שם.
רבי אמי ורבי אסי, היו שלושה עשר בתי כנסת בטבריה, הם התפללו רק ליד העמודים שם שהם למדו. ליד העמודים שם שהם למדו. “ולא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין בו בתורה”, רק איפה שהם למדו.
מחלוקת ראשונים: תפילה ביחידות או בציבור?
אבל הרמב״ם מכניס תנאי, “והוא שיתפלל שם תפילת צבור”. כלומר, זה לא כל כך ברור, יש מחלוקת ראשונים איך לומדים את הגמרא. אתה רוצה לומר שזה אומר שהם למדו, הם לא הלכו לבית הכנסת, הם התפללו ביחידות, כי הם סברו שהמקום שהם לומדים חשוב יותר מהתפילה. אבל הרמב״ם לומד לא, היה מנין בבית המדרש, גם היה מנין. הדבר הוא שהם התפללו באותו מנין, כי הם רדפו אחרי הקדושה. צריך להיות תפילת הציבור בבית המדרש. אבל… צריך… כן, טוב.
נפקא מינה מעשית: מי שייך לבית המדרש?
בואו נמשיך. “קריאת התורה בתפילת הציבור”. בואו נמשיך. עד כאן למדנו את המעלה של תפילת הציבור, שתפילת הציבור חשובה מאוד, וצריך ללכת לבית המדרש, לבית הכנסת, או אם יש בית המדרש. יכול להיות שהחכמים, מילא, כל אחד יכול ללכת לבית המדרש. אבל מה יש בית כנסת?
חשבתי על זה, בית המדרש, רבי אמי ורבי אסי הלכו להתפלל שם שהם לומדים, כי זה היה מקומם הקדוש, זה היה מקום שקדוש, כי הם מתפללים שם ולומדים שם. אז תלמיד חכם שיש לו מקום בבית המדרש, שילך שם להתפלל. אבל עם הארץ שיישאר בבתי הכנסת לרבים, כי שם איפה שאתה שייך. אם אתה לא לומד כאן, אתה לא תופס את הזכות של בית המדרש.
אפשר ללמוד כך, שזה מקום קדוש. אז הרמב״ם אמר משה רבינו מקום שיהודים מתפללים נעשה קדוש המקום, אבל הפשט, החכם שיבוא להתפלל בבית המדרש, כי אז היראה, הוא חי, הוא חוגג. אז רבי אמי ורבי אסי, היכא דהוו גרסי, איפה שהם למדו, והרמב״ם אומר גם, שכל עוסקים בה בתורה, כן? אז מקום קבוע עוסקים בו בתורה, אפשר ללמוד את המקום שבאותו בית מדרש הם למדו, אבל הוא מתכוון כאן למקום שהחסידים למדו. טוב מאוד.
זה המקור שהמשגיחים, שבחור ישיבה צריך להתפלל בישיבה שלו. ופשוט זה לא למה הרבנים שהתפללו בשטיבל, התפללו בשטיבל, היה להם שם, שם הם עושים עבודת ה׳ כל היום, היה להם מקום קבוע של יהודים. למשל כאן, כאן יהודים שלומדים צריכים לעשות… לפי הרבנים צריכים כאן לעשות מנין, או אחרת כבר, אז עדיף אפילו כאן להתפלל ביחידות.
דיון: מה פירוש “תפילת ציבור”?
ויכול אפילו להיות, “ושם יתפלל תפילת ציבור” יכול גם לגמרי לומר שהוא מתפלל את סוג התפילה שעוסק בתורה יכול.
דובר 2: אה, כן, זה כבר תירוץ כזה, כמו שאתה רוצה להכניס אותי, מתפללים העוסק בתורה לפני העמוד.
דובר 1: “ושם יתפלל”, איזה סוג תפילה? תפילת ציבור! התפילה שהיא שמונה עשרה הוא בעל התפילה בקול רם, והאחרים עונים אמן. אם זה הפירוש תפילת ציבור, דרך אגב, שתפילת לחש היא לא באמת תפילת ציבור, זה אני רוצה לחדש כאן. תפילה בציבור הפירוש, לא פשט שעשרה אנשים מתפללים כל אחד לעצמו נוסף ביחד עם הציבור. כאן, ציבור, מתפללים אותו, זה אומר אחד מתפלל את התפילה, כי בתפילת יחיד הרמב״ם אמר צריך להשמיע לאוזנו, זו לא שתיקה שקוראים. הרמב״ם אמר שזה לא מספיק כמו שקוראים קריאת ספר. צריך להיות משמיע לאוזנו. כאן זה בכל שומן, זה מאוד פנימי, כי תפילת היחיד הוא צריך להוציא משמיע לאוזנו.
דובר 2: כן, כן, בוודאי, זה בלאך, הוא שומע.
דובר 1: עכשיו, מה פירוש תפילה בציבור?
דובר 2: לא, אני אומר טיפה יותר. אני אומר שנראה לי שעיקר התפילה היא לשמוע את המילים של תפילה. בוודאי, בוודאי. כששומעים מבעל התפילה שומעים את בעל התפילה, וכששומעים לבד שומעים משמיע לאוזנו, הוא שומע את התפילה שלו.
דובר 1: אני לא מסכים. אני לא מסכים.
דובר 2: אפשר לשמוע שהקריאה היא שני דברים ביחד. יש שיעור בקריאה.
דובר 1: תפילה בציבור הפירוש שמתפללים ביחד עם ציבור. מה פירוש מתפללים ביחד עם ציבור? שומעים שם אחד שאומר לפני כולם.
דובר 2: נכון. אבל אני אומר בתפילת יחיד הוא אמר איך הוא משמיע לאוזנו, אז יכול להיות שזה העיקר של לצאת, עם השמיעה של הקולות, משמיע לאוזנו, משמיע לאוזנו.
דובר 1: אני לא מסכים. אני לא מסכים. לא נכון.
הלכה ד: כיצד תפילת הציבור
“ואין עושין כן”. מי הוא ציבור? ציבור פירושו עשרה. ואין עושין כן, זה אומר תפילה בציבור.
דובר 2: לא, הוא רוצה לומר שתפילה בציבור פירושה שאחד אומר בקול רם והאחרים שומעים. מה אתה חושב, שאני אומר בקול רם ואתה גם תאמר בקול רם? לא, לא עושים תפילה בציבור כל עוד עדיין אין עשרה.
רמב״ם הלכות תפילה פרק ח: תפילת ציבור — מקור של עדה, במקום אחד, ושליח ציבור מוציא
דובר 1: אמרתי לו. תפילה בציבור היא סוג של מהות, סוג של דרך איך מתפללים. לא שכל אחד מתפלל לעצמו, אלא מתפללים בציבור. אבל כדי לעשות תפילה בציבור כזו, אמרו חכמים, אמר הקב״ה, שעושים… למה זה לא מתאים? ציבור צריך להיות לפחות עשרה אנשים, לא משהו כזה. שליח ציבור אחד מהם. כן, זה אומר שצריכים להתפלל תשעה אנשים חוץ מהשליח ציבור. טוב.
הלאה.
דובר 2: כך הולך הרמב״ם, אפילו אם מקצתם.
דובר 1: כן, זה עומד מאוד חשוב, הוא מביא ממש כך, עומד בפוסקים ואחרים, שמה שעשרה אנשים, תפילת הלחש אינה תפילה בציבור. מה שעשרה אנשים מתפללים באותו זמן, זה עדיין לא אומר תפילה בציבור. תפילה בציבור אומרת רק שאחד מדבר והאחרים שומעים.
דיון: שומע כעונה ועשרה
דובר 2: יש נפקא מינה להלכה למעשה, למשל, אם חמישה אנשים עומדים ביחד ואחד אומר בקול רם את שמונה עשרה והאחרים שומעים, האם לא יצאו? הם צריכים להשמיע לאוזניהם בעצמם, או ששומע כעונה עובד הלאה?
דובר 1: זה יכול להיות, אבל זה לא תפילה בציבור. תפילה בציבור אומרת שעשרה יהודים שומעים, או תשעה יהודים.
דובר 2: אוקיי, אז צריך לדעת אם יש דין נוסף של שומע כעונה. זה לא כל כך נכנס כאן. אבל אני שואל אם יוצאים אם כמה אנשים אומרים ביחד. אבל כאן השאלה אם לעשות את זה, אם לא לעשות את זה בבית המדרש, אם בזה נופלת אמירות. אבל זה לא שמיעת קולו, זה לא שמיעת קולו, הציבור, כן טוב?
דובר 1: אה, ואין עושין כן, כן, כי אפילו, אני רוצה להבין קצת יותר טוב, אצל ואין עושין כן, יכול להיות שמדברים כאן על בית המדרש, על בית המדרש כשיש שם עשרה מפריעים למתפללים ועושים תפילת הציבור. מה שאני מתכוון לשאול, ואין עושין כן אומר שאין חיוב, או זה אומר שלא יוצאים משמיעת התפילה של ההוא אם זה לא בכוח המסורה. לא תפילה בציבור, אפשר לראות עוד דברים שיש רק בציבור. ציבור צריך להיות ציבור, ציבור לא מספיק שלושה אנשים, ציבור צריך להיות קצת ציבור, המינימום ציבור הוא עשרה אנשים, זו הבעיה.
כבר התפללו – משלימין עשרה
וכן, אומר הוא, העשרה לא חייבים להיות עשרה שמתפללים, אפילו אם זה כבר התפללו, אפילו חלק מהם כבר התפללו. ההוא לא כל כך נכנס. אפילו אם העשרה לא חייבים להיות כבר התפללו ויצאו ידי חובתן, חלקם, זה אומר פחות מהמיעוט, זה אומר ארבעה מהם, משלימין עשרה, ושיעור רוב עשרה מתפללים, אם רוב מהעשרה מתפללים, יכול להיות מיעוט שלא מתפללים והם שם משלימים לעשרה. לא שהם לא מתפללים, אף אחד לא מתפלל, בוא נבין, אף אחד לא מתפלל, הוא כבר התפלל לעצמו, או שהוא כבר שמע מש״ץ שני וכדומה.
הלכה ד (המשך): דברים שעושים רק בעשרה
וכן עוד דבר, עוד דברים שיש רק בעשרה, תפילת ציבור עושים רק בעשרה. ועוד כמה דברים שלא עושים רק בעשרה. וכן, אין אומרים קדושה, לא אומרים קדושה, או כמו שלאחרים יש הגירסא, אין אומרים קדושה דסדרא, מה? ולא קורין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה, כן, קריאת התורה אפשר לעשות מה שרוצים, אבל לא עושים ברכת התורה עם קריאת התורה, ולא מפטירין בנביא, אלא בעשרה. הדברים האלה עושים רק עם עשרה.
הלכה ה: פורס על שמע
ועוד כמה דברים, וכן, לא יהא אחד מברך ברכות שמע והכל שומעין ועונין אחריו אמן, אלא בעשרה. זה אומר, תפילת ציבור בעיקר אומרת שמונה עשרה, אבל יש גם מנהג, שאותו דבר עושים… יש משהו שנקרא… אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לא עושים תפילת ציבור ברכות קריאת שמע, כי כל אחד אומר לעצמו ברכות קריאת שמע. אבל מה זה פורס על שמע? מי שפורס על שמע, בגמרא ובמשנה יש מושג כזה שנקרא פורס על שמע. מה זה אומר פורס על שמע? פורס על שמע אומר שעושים תפילת ציבור גם על ברכות קריאת שמע. אחד אומר את הברכות, והציבור שומע ועונה אמן. אחד אומר ברכות קריאת שמע, חוץ משמע עצמו. הברכות של קריאת שמע אחד אומר בקול, והציבור שומע ואומר אמן. זה גם עושים רק בעשרה. זו המשנה, אין פורסין על שמע בפחות מעשרה.
קדיש ונשיאת כפים
כן. עוד דבר שלא עושים, ואין אומרים קדיש אלא בעשרה. עוד דבר שלא אומרים רק בעשרה, זה דבר שנקרא קדיש. אנחנו עדיין לא יודעים מה זה. אבל זה מאוד מעניין, אצל פורס על שמע זה להיפך, זה חומרא שכל יחיד יאמר את זה בעצמו, וכאן בכלל לא אומרים קדיש. אתם בכלל לא מביאים קדיש, וזה לא שייך אצל יחיד. ואין כהן נושא את כפיו אלא בעשרה. כן. והעשרה הכהן מן המנין, אם חלק מהמנין הם כהנים, אפשר לעשות נשיאת כפים.
הלכה ה (המשך): מקור לעשרה – עדה
אומר לנו הרמב״ם את הסיבה על כל הדברים האלה שנקראים ענייני ציבור, תפילת ציבור, עושים רק עם עשרה. למה? שכל עשרה מישראל הרי הן נקראים עדה. הם יכולים להיקרא קהילה, עדה. התורה אומרת שרבים, כמה זה רבים? זה עשרה. כשעשרה נקרא עדה, כמו שכתוב אצל המרגלים, שנאמר “עד מתי לעדה הרעה הזאת”, והם היו עשרה, שהרי יהושע העדה הרעה הזאת. זה אומר, עדה היו שנים עשר, המרגלים, אבל הם לא היו רעה. רעה היו רק העשרה. ממילא רואים שהמינימום עדה הוא עשרה. כך הפשט. מקור אחר.
אבל בכל מקרה, זה בסדר. עכשיו, עוד דבר, “וכל דבר שבקדושה”… איזה דבר שבקדושה ישראל חצופה לא מנה? “וכל דבר שבקדושה”, כן?
רמב״ם הלכות תפילה פרק ח: תפילת ציבור — מקור של עדה, במקום אחד, ושליח ציבור מוציא
הלכה ה (המשך) — מקור של “עדה” = עשרה, ו״כל דבר שבקדושה”
דובר 1:
כך זה, “ויסורו מעל אהל העדה הרעה הזאת”, “ויסורו”, כותב רש״י, “יהושע וכלב”. זה אומר, העדה היו שנים עשר מרגלים, אבל הם לא רעה. רעה היו רק העשרה. ממילא רואים שהמינימום עדה הוא עשרה. כך הפשט. מקור מעניין.
אבל בכל מקרה, זה בסדר. עכשיו, “וכל דבר שבקדושה”, איזה דבר שבקדושה הוא מסביר? “וכל דבר שבקדושה”. כן, חוץ מזה, חוץ מכל הרשימה של דברים שהוא מנה, שבעת הדברים שהרמב״ם מנה שעושים רק עם עשרה גדולי ישראל וכו׳, בכלל, כל דבר שבקדושה לא יהיה רק עם עשרה.
למה כתוב כאן כל התפילות האחרות שהוא מנה, מלכיות, זכרונות, שופרות, או מה שזה לא יהיה, הכל תפילות. למה כתוב כאן “כל דבר”? אולי הוא מתכוון לומר את הכלל, הכלל של כל הדברים האלה? אני לא יודע. בוא נראה מה כאן… אני לא יודע. אני חושב שאף אחד לא הביא את הפשט כאן, אני רוצה לחשוב.
“כל דבר שבקדושה לא יהא אלא בתוך עדה מישראל”. מה הוא התכוון, חתונה? יש הרי הלכות. “ונקדשתי בתוך בני ישראל”. אה, אבל אצל קידוש השם יש לנו ממש כך, אם זה בפני עשרה מישראל. כן, אבל מה לעשרה מישראל עם הענין של תפילה בציבור? אין לזה שום קשר. יש איזה קשר שהרמב״ם אומר כאן.
לא, לא, לא, רגע, רגע, רגע. אני מצטער, אני מצטער. קראתי את זה לא נכון. קראתי את זה לא נכון. לא, לא, לא. זה ממש כך. כאן יש סיבה, שני הדברים מבלבלים אותנו. הוא רוצה לומר כך. מה המקור שיש דבר כזה שעושים את כל הדברים שנקראים “דברים שבקדושה” ב… אומר הוא, כי זה נקרא עדה. אומר הוא, אבל הדברים שבקדושה צריך לעשות עם עדה. והם אומרים שעדה, אצל בני ישראל לא כתוב המילה עדה, אבל רואים שמבינים שזה אומר עדה. וקדושה, “ונקדשתי”, זה ממש פשוט פשט אומר “ונקדשתי” בקדושת השם, אבל בוודאי מתכוונים כאן לא לקדושת, וה“ונקדשתי” הוא בתוך בני ישראל. אחד שדורש שהקדושה תהיה בתוך בני ישראל. זה המשך לטעם, למקור. זו לא הלכה חדשה. ההלכה מבלבלת, כתוב הלכה ו׳ אפילו, בעצם אולי זו טעות, אני לא יודע, אבל אני רואה שם גם כאן הלכה שהייתה עוד איתך. אבל הנקודה היא, זה ההמשך, הסיום של הלימוד. לומדים מעדה וקדושה שזה צריך להיות דווקא בתוך ישראל. טוב מאוד.
הלכה ו — התחילו בעשרה ויצאו מקצתן
דובר 1:
עכשיו, כל הדברים האלה, כן, חלילה או… מה שאמרנו שצריכים עשרה, בעצם לכתחילה צריכים כל העשרה להיות מתחילה ועד סוף, כן, שהם לא יצאו באמצע. אבל אם, כן, התחילו עם עשרה, באמצע קורה שנשארו רק שישה אנשים, ארבעה אנשים נשארו, אבל הם רובם, יגמורו, לא צריך עכשיו לשנות את דרך התפילה. אפשר להמשיך להתפלל כמו שנוסח התפילה כתוב. יכול בעל התפילה להמשיך והציבור ישמע ויצא. חזרת הש״ץ אותו דבר, אפשר גם… אה, צריך לחשוב מה אומר יגמורו? זה אומר, נראה מיד, עושים שחרית שלמה. יכול להיות זה אומר רק שיסיימו שמונה עשרה, אבל קדיש אחר כך אולי לא יאמר, כי זה צריך כבר עדה בשעת הקדושה. כך מביא הוא ממש בפירוש של… של הרמב״ם, שלמשל אם יש עשרה והתחילו ברכות יוצר ויצא הציבור, יאמרו אותם חלקים, זה אומר שלא יעשו את הדבר הבא. קדיש למשל מאחרי שמונה עשרה זה עוד דבר, שיסיימו את כל שמונה עשרה, למשל.
הלכה ז — צריך להיות עשרה כולם במקום אחד
דובר 1:
אומר הרמב״ם, “צריך להיות עשרה כולם במקום אחד, והשליח ציבור עמהם במקום אחד”. זה אומר, מה זה אומר? זו צורת התפילה בציבור, איך עומד הציבור? אומר הוא שכל העשרה עם בעל התפילה צריכים להיות בחדר אחד. כן, זה הלכות של קורונה. “צריך להיות עשרה כולם במקום אחד, והשליח ציבור עמהם במקום אחד”. למשל, איך זה צריך להיות? אומר הרמב״ם דוגמה. לא, הוא אומר דוגמה, הוא אומר שזה לא מובן ל… עכשיו יש הלכות שנקראות במקום אחד? בדרך כלל במקום אחד אומר באותו חדר. אבל יש יוצאים מן הכלל. מה היוצאים מן הכלל? חצר קטנה שנפתחה לחצר גדולה. יש חדר גדול יותר ובצד חדר קטן יותר. היכל קטן מול היכל גדול. עשרה בגדולה ויחיד בקטנה, זה מהקטנה יכול לראות את התשעה מהגדולה. לא כתוב כאן כלום על ראייה. כתוב שהם צריכים להצטרף לשם, להשתתף בדברים. הקטנה נעשית בטלה לגדולה, אבל הגדולה לא לקטנה. אם יש תשעה אנשים בחדר הקטן ואחד בחדר הגדול, זה לא אומר שהוא באותו חדר איתם, כי חדר גדול כולל בתוכו את החדר הקטן, אבל החדר הקטן לא כולל בתוכו את החדר הגדול. אותו דבר אם שליח הציבור במקום אחד, הוא הולך להסביר. אותו דבר, שליח ציבור בגדולה, סליחה, הציבור בגדולה ושליח ציבור בקטנה הוא יוצא, כי זו הקטנה. אבל להיפך, ציבור בקטנה ושליח ציבור בגדולה, הוא לא יוצא. שהרי, והוא אומר כאן את הטעם, שהרי הוא מופלג מהם, במקרה כזה שליח הציבור מופרד מהציבור, או היחיד שדיברנו עליו קודם, היחיד שרוצה להצטרף, ואינם במקום אחד.
סברת הרמב״ם: למה הקטנה בטלה לגדולה
דובר 1:
לא, הוא מסביר כאן אצל החצר גדולה וקטנה, שיש לגדולה פתח מכאן ומכאן. בין הגדולה והקטנה יש קיר, והרי כמה הפלגות יש מהקטנה שמפריד אותה מהקטנה. אבל בקטנה, מההפלגות מהגדולה, ליכא כי אם זה וזה שווה. כל הענין של תפילה הוא כך, שהקטן יתחבר ויתבטל לגדול. מה שהוא אומר כאן הוא כך, אצל הקטנה, בתמונה, אני לא יודע אם אני יכול להכניס את התמונה לסרטון, אבל הוא אומר דרך מעניינת. אמרתי פשוט שהקטן נעשה בטל לגדול, הרמב״ם אומר קצת יותר מסובך. הוא אומר כולי, אצל הקטנה, כל האורך של הקטנה, כל הדבר הוא לגמרי בגדולה. אצל הגדולה, הולכים לצד שמאל שם יש את הקיר שעושה אותו גדול יותר מהקטנה, שם אין קטנה. אז הגדולה לא לגמרי מחוברת לקטנה, אבל הקטנה לגמרי מחוברת לגדולה. זו כולי סברת הרמב״ם המעניינת.
שאלות שנשארות פתוחות
דובר 1:
בכל מקרה, המילה שלומדים מכל הדברים האלה היא שצריך להיות, לא לכתחילה, צריך להיות באותו מקום. הרמב״ם לא אומר שאפשר לעמוד בחצרות נוספות ולראות זה את זה, אני לא יודע. יש שאלות לרבנים בקורונה. אממ… כן. זה גם לא אומר שצריכים לראות בכלל. זה לא אומר כלום על ראייה. זה אומר על… אוקיי, הוא מדבר כאן במקרה שכן נמצאים בבית מדרש. מה קורה כשבכלל לא נמצאים בבית מדרש, ואפשר לצרף אנשים שהם… סתם בשדה, שקרובים והם מתפללים ביחד. אני צריך לבדוק את זה… הרב לא מדבר כאן על זה.
הלכה ח — נפקא מינה: צואה בגדולה וקטנה
דובר 1:
אוקיי, וכן… אה, אותה הלכה. מכיוון שההלכה היא שהקטנה נעשית בטלה לגדולה ולא הגדולה לקטנה? כן. למדנו… כבר למדנו את המושג שנקרא צואה, זה הרבה נכנס באהבה. כבר היה לנו אצל קריאת שמע ואצל תפילה, שאסור להתפלל… יש לך מקום בתפילה ובקריאת שמע. אז אם יש צואה בגדולה, אסור להתפלל ולקרוא קריאת שמע בקטנה, כי כל המקום נקרא עכשיו מקום שלא נקי. אבל הקטנה, אם יש צואה בקטנה, אפשר להמשיך להתפלל ולקרוא קריאת שמע בגדולה, כי הקטנה לא משפיעה כל כך על הגדולה. ולאו שמיה ריח, רבי ניסים היינו לומדים את זה.
הלכה ט — שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן
דובר 1:
טוב מאוד. עכשיו הולכים ללמוד מה קורה כשאנחנו מתפללים בציבור, האם אנחנו צריכים גם בעצמנו להתפלל בנוסף. אומר הרמב״ם: “שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן”. החובה שיש להם לומר קדושה או לומר תפילת שמונה עשרה, שליח הציבור עושה את זה בשבילם. “כיצד? בשעה שמתפלל”, כששליח הציבור מתפלל, “והן שומעין”, הציבור שומע, “ועונין אמן אחר כל ברכה וברכה, הרי הן כמתפללין”, זה כאילו הם התפללו. אומר הרמב״ם: “במה דברים אמורים? במי שאינו יודע להתפלל”, מי שלא יכול להתפלל בעצמו, יעשה את זה על ידי שמיעת בעל התפילה. “אבל היודע, אינו יוצא ידי חובתו אלא בתפלת עצמו”. מי שכן יכול להתפלל, הוא לא יוצא ידי חובתו מתפילה אלא כשהוא מתפלל בעצמו.
דיוק: “ועונין אמן” — תנאי
דובר 1:
כן. זה צריך להבין לגבי תפילת לחש. זה צריך לשאול קודם לגבי “שומע כעונה”, צריך לדעת איך ההלכה של “שומע כעונה” נוגעת, אבל נראה שיש מצווה של תפילה בעצמו אם יש את הענין של שליח ציבור שמוציא בשמיעה בעצמה. “ועונים אמן”, נראה גם כאן שזה ממש תנאי שם. כי זו תפילת הציבור. שומע כעונה לא היה עובד לזה נראה. צריך לראות איזו הלכה עוזר שומע כעונה. מה שנראה כאן. כן. השאלה, מה אומר יודע? זה פשוט פשט, הוא יכול, הוא יכול לומר את העברית, הוא יכול לזכור את נוסח התפילה. אוקיי, יכול להיות גם אם מישהו לא יכול לכוון למשל, מה שאמרנו קודם, צריך באופן כזה לצאת מהשליח ציבור. אני לא יודע, הרמב״ם לא אומר את הדבר יודע, אבל…
קושיא: תפילת הציבור היא רק לעמי הארץ?
דובר 1:
יוצא דבר מעניין, כל עוד תפילת הציבור עוזרת רק לכמה אנשים שלא יודעים עברית, זה מאוד מצחיק. הרמב״ם… אוקיי. מבין מה אני שואל? כן. וקודם אמרת… אני שואל אפילו קושיא יותר עמוקה, קודם אמרת שתפילת ציבור טובה יותר מתפילת יחיד, היא יותר נענית. אומר עכשיו לא, תפילת הציבור היא בכלל רק לעמי הארץ שלא יודעים.
תירוץ: תפילת הציבור היא הצורה, לא רק המוציא
הלכה ט (המשך) — שליח ציבור מוציא את שאינו יודע; חילוק בין כל ימות השנה לבין ראש השנה ויום כיפור
לא, לא. זה רק שזה תנאי מסוים בתפילת הציבור שזה יהיה מוציא. עצם הענין הוא שכולם יתכנסו ויתפללו במקום אחד. לא, מה שנאמר קודם, מהי תפילת הציבור? שוב. אמרתי לך עכשיו קודם כי כבר שאלתי אותך את הנקודה. שוב, יש לזה צורה מסוימת איך עושים את זה. שוב, זה לא, לא כתוב בפירוש, עדיין לא אמרו על חזרה, נכון? עד עכשיו מה שאמרו תפילת הציבור הפירוש הוא שאחד מדבר וכל הקהל שומע. זה הפירוש תפילת הציבור, אין פירוש אחר לתפילת הציבור.
עכשיו הוא אומר את חידוש הדבר, תפילת הציבור בכלל לא מוציאה את היחיד, אלא מי שלא יודע יוצא עם זה. זה מאוד מוזר, כל המעלה של תפילת הציבור יש רק לעמי הארץ. כך עומד ברמב״ם. לא יכול להיות, זה קצת מוזר, אבל כך כתוב כאן. נראה לנו מוזר. אבל יודע אינו יוצא אלא בתפילת עצמו. בואו נסיים. אצלנו, אף אחד לא יחזיק בסברא כזו בשבילך. כולם הם… מה אומר הרמב״ם? הרמב״ם לא אומר כלום. בואו נסיים את ההלכה. אבל יודע, אני חוזר על הדבר. מה חשוב? אבל יודע אינו יוצא אלא בתפילת עצמו, מה פירוש? אם היודע שמע מהשליח ציבור הוא עדיין לא יצא. לא, לא יצא. זה נקודות. זה משנה. אני מתכוון, זה כל עניין. אבל אני חושב שמכאן יש שוב… מהסדר יוצא שמתפללים קודם תפילת הלחש, זו התפילה של מי שיודע להתפלל, ואחר כך השליח ציבור למי שלא יודעים.
בואו נסיים, בואו נוציא. במה דברים אמורים, כן. במה דברים אמורים. כן. במה דברים אמורים שער היובל.
דברי הרמב״ם: במה דברים אמורים
דובר 1:
לא, הוא לא יוצא. זו הנקודה. זה מה שהוא לומד. זו משנה, אני מתכוון, זה כל עניין. אבל אני חושב, מכאן איך ההלכה של הסדר יוצאת שמתפללים קודם תפילה בלחש, זו התפילה של מי שיודע להתפלל, ואחר כך השליח ציבור למי שלא יודעים.
בואו נסיים, בואו נוציא. במה דברים אמורים? במה דברים אמורים? בשאר הימים. חס ושלום, כל השנה, כל ימות השנה. מה עושים אז? מה אז מי שיכולים להתפלל לבד, שיתפללו לבד, ורק מי שלא יכול יוצא מהשליח ציבור. אבל בשני ימים אלו, ראש השנה, יום כיפור, שביובל, כלומר כשאומרים מלכיות זכרונות ושופרות, אז השליח ציבור מוציא את היודע כשם שהוא מוציא את שאינו יודע, אז הוא מוציא את כולם. מפני שהן ברכות ארוכות, הן ברכות ארוכות, ואין רוב היודעים אותן, אפילו מי שיודעים את כל הברכות, יכולין לכוין דעתן, הם לא יכולים לשמור כוונת הדעת כל הזמן, שהוא לא עומד…
פירוש דברי הרמב״ם: “אין רוב היודעים יכולין לכוין דעתן”
אפילו מי שיודעים כן את התפילות, אבל הם לא יכולים להיות מכוונים כל כך טוב. הוא יכול היה לומר שהקהל לא זוכר. אני זוכר את התפילה של כל יום, או אפילו של יום טוב סתם אני זוכר. אבל הוא אומר אפילו מי שיודעים כן לא יכולים להיות מכוונים.
הוא אומר, פשוט הוא רצה לפרש את הגמרא שכתוב שהמשנה כתובה שהחילוק מלכיות זכרונות ושופרות, שהפשט הוא ברכה ארוכה, אתה לא זוכר את הברכה. אומר הרמב״ם לא, אפילו היודעים, כי האנשים הפשוטים הם יודעים. הוא אומר אפילו היודע, שהוא יודע כן, לא שהוא יודע את התפילות של כל ימות השנה, הוא יודע אפילו את התפילות של מלכיות זכרונות ושופרות, אבל הוא לא יכול לכוין דעתן כשליח ציבור.
מה פירוש הוא לא יכול לכוין דעתן כשליח ציבור? לשמור את הדעת כל כך הרבה זמן, לשמור את הכוונה. השליח ציבור יכול כן? השליח ציבור שר ניגונים, הוא שומר שליטה, יש לו לחץ מהמחזור. אני חושב שהרמב״ם לא מתכוון לפירוש המילות, אני חושב שהוא מתכוון שהוא בטוח כאן, הוא מנהל בטוח את התפילות.
מה הפירוש? הכלל הכללי הוא ששליח הציבור מכוון יותר טוב מהקהל.
אני חושב שזה מאוד מעניין, כי הוא אומר כאן “מוציא את היודע כשם שהוא מוציא את שאינו יודע”. למה צריך הרמב״ם לומר “ואף על פי שהיודע מתפלל לעצמו”? כי זה פשוט שבכל בית מדרש, כמו לפי הרמב״ם, אני לא זוכר כל כך טוב את הנוסח של פסח, אני לא זוכר את אותם חלקים, אותם חלקים אני שומע מהשליח ציבור. אבל ראש השנה ויום כיפור שכל אחד, אפילו היודע, ישמע כן את השליח ציבור, אפילו הוא יודע כן את החלקים. אפילו הוא יודע כן את החלקים, כי פשוט הוא אינו יודע לגבי החלקים, זה הנוסח. אפילו היודע, כן?
דובר 2:
כן.
תפקיד השליח ציבור כמו “מקום שבודקים בו”
דובר 1:
רואים כאן שהשליח ציבור היה כמו מקום שיכולת לבדוק. אדם נתקע, אין לי עכשיו בהירות, אתה יכול לבדוק, תשמע מהשליח ציבור, וכשתוכל לחזור פנימה. אבל ראש השנה ויום כיפור הלכתחילה היא שצריך, כן, צריך…
כן, זה מאוד מוזר, כי הוא מביא כאן, הטור אומר שכך ההלכה למעשה, כך גם נפסק בשולחן ערוך, שראש השנה ויום כיפור, מלכיות זכרונות שופרות, צריך לשמוע, צריך לצאת, אבל מה גורם לנו לצאת? אומר הוא שהטור מביא שקשה להיות מכוון אצל שליח הציבור, קל יותר להיות מכוון כשמתפללים לבד. אבל זה הפוך ממה שהרמב״ם אומר. הרמב״ם אומר שקשה יותר להיות מכוון כשאומרים את זה לבד. אני לא מבין מה קורה. למי שקשה לו כך עושים כך, ולמי שכך.
דיון: קושיה על החילוק בין יודע ואינו יודע
דובר 2:
אבל אני שואל אותך משהו אחר. אם אתה יודע להתפלל, הוא לא צריך לסמוך עליו. יודע חייב להתפלל לבד, כך אומר הרמב״ם, “יוצא ידי חובתו”. החידוש שאתה רוצה לעשות שפתאום הוא נעשה אינו יודע, למה? כי הוא לא זוכר יעקב וענוהו. עכשיו הוא אינו יודע גמור בזה? אוקיי, פירצה דחוקה, אני לא יודע אם זו ההלכה. יש אופנים שהפוסקים אומרים דברים כאלה, אם יש לו ספק, לעת עתה. אבל אני לא יודע את ההלכה.
אבל השאלה הבסיסית שלי ששאלתי קודם עניתי כאן, קשה לי מאוד. אם תפילת ציבור פירושה זה, וכל המעלה של תפילת ציבור היא זו. ואתה אומר שלא, תפילת ציבור היא רק מעלה למי שלא יכול להתפלל לבד. אבל כשהצד אומר את עצמו הבעיה ש… שלא יכולים לצאת עם זה לכולם. יש אנשים שחייבים דווקא לקבל תפילת הלחש כדי להיות עם כוונה.
תירוץ: ראש השנה יום כיפור — עושים את שניהם
דובר 1:
אז ראש השנה יום כיפור, ארגון החסד רצה לעזור ליותר יהודים. ראש השנה יום כיפור, שיעשו את שניהם. מי שיכולים לבד, ויכולים לבד לקבל כוונות גבוהות יותר, שיתפללו לבד, ואחר כך יש עוד את השליח ציבור. גם מהסיבה, כי זה מחזור גדול של התפילות העצומות שלנו. קשה מאוד להיות מכוון. אבל בכל זאת, מי שיכול להיות מכוון לבד וזה עוזר לו, עשו לו זמן. אז עושים את שניהם.
דובר 2:
כן. אבל באמת זה לא מתאים לשניהם. תפילת הלחש של ראש השנה יום כיפור, לכאורה נעשתה לפי הסברא שאתה אומר. למי שאז מתפלל יותר טוב. היהודי שמתפלל צריך לקבל מתפילת הלחש. והשאר יכולים לשמוע מהשליח ציבור.
דובר 1:
נו נו, ה… הרמב״ם… היה משהו, הרמב״ם ביטל לגמרי תפילת ה… תפילת ה… שליח ציבור, לא? בכל מקרה, נושא אחר. תן לי לשמוע, ספר.
תשובת הרמב״ם: תקנה בבית הכנסת שלו על סדר התפילה
דובר 2:
כך הוא מביא כאן… צריך לראות בבירור… איך הרמב״ם בתשובות. כן, אני לא רואה בבירור. הוא מביא תשובה ארוכה מהרמב״ם על ההלכות. אולי אפשר לראות בפרק הבא יותר פרטים על איך זה הולך.
הוא אומר שהוא ראה, מנהגנו אנו, שתפילת שחרית ומוסף… הוא ראה מה הוא אומר שתפילת שחרית אומר שליח הציבור בקול את התפילה, הוא אומר שהקהל לא שומע את תפילת השליח ציבור. ממילא בתפילה נחמה שפלה… הם לא יצאו בתפילה, הם לא יכולים את זה לבד. וממילא הוא שינה משהו. הוא עשה אחרת, הוא עשה שיעשו בקול קדושה תמיד, משהו כזה.
אמר הרמב״ם שזה לא עובד, “אל תעשו לשם אפרתורתכם”, כך הוא אומר. מאוד מאוד יפה לראות איך הרמב״ם חשב על דברים כאלה, הוא שינה את המנהג. הרמב״ם אמר שמאחר שהוא ראה שהקהל לא מתנהל, הוא לא מבין מה לעשות בתפילת הציבור, הוא עשה “אם היו אומרים בסירוגין, תופסק התפילה עד שיפסיקו, ואם לא יפסיקו, מוטב שתתבטל התפילה, וזה יש בו משום הסרת חילול השם, שלא יחשבו בנינו שהתפילה שלנו צחוק ולעג”.
אז ממילא אומר הוא, הוא אומר אם יש פעם מנין קטן של אנשים מעטים ובקיאים, אז הוא עושה נורמלי כמו שהסדר הוא, לחש וקול רם. אולי כך היום כל אחד מחזיק שכולם הם אנשים מעטים ובקיאים, אבל כשהקהל בא, הוא עשה, בגלל רוב האנשים, הוא עושה רק תפילה אחת. הוא אומר, הוא עושה רק תפילה בקול רם, הוא לא עושה… או להיפך, אני לא זוכר איזו. הוא עושה רק תפילת לחש עם קדושה, אם אני תופס עכשיו. אני לא תופס בבירור איזו הוא עושה רק. אני מבולבל.
על כל פנים, זה לא כל כך פשוט כל הנושא של תפילת לחש ותפילת הציבור. אני עדיין לא מבין את הדבר הבסיסי. אני מתכוון הוא אומר רק שליח ציבור ולשמוע ראש השנה, כך נראה לי מהלשון של רמב״ם. אוקיי, צריך להיכנס פנימה.
דיון: מה הייתה תקנת הרמב״ם
דובר 1:
אני יכול להיכנס לך פנימה, אבל זה ארוך מדי שאתפוס מה הדבר הבסיסי. שליח ציבור יאמר התפילה בקול רם עם קדושה, כך הוא אומר. הוא לא אומר אחד בקי יוצא, הבקי הוא לדעה… אה, הרמב״ם אומר… אה, הרמב״ם עשה דבר פשוט. הרמב״ם אמר, מי אמר לעשות שתיים, זה לוקח עשרים דקות כל המעשה, אני יודע כמה זמן זה לוקח, שתי לחש. בואו נגיד ששליח הציבור יאמר בקול, מי שלא יכול יצא, מי שרוצה יאמר באותו זמן. מה הבעיה? זו הייתה תקנת הרמב״ם.
דובר 2:
אני יודע שהחתם סופר היה עושה את זה.
דובר 1:
מה, תמיד?
דובר 2:
שהוא היה מתפלל עם השליח ציבור את תפילת הלחש.
דובר 1:
למה?
דובר 2:
כי הוא החזיק שזה עיקר תפילת הציבור. שהוא התפלל עם ה… זה עיקר תפילת הציבור.
דובר 1:
הוא היה מאריך בברכות קריאת שמע עם הציבור וכן הלאה. הוא היה מאריך בקריאת שמע.
דובר 2:
מה הוא עשה? הוא עמד להתפלל…
דובר 1:
גם על הסדר הזה הוא עמד להתפלל עם השליח ציבור את תפילת הלחש.
דובר 2:
הוא אמר שזה עיקר. הם לא יוצאים, כתוב לכאורה בבירור שהשליח ציבור גם לא מחויב שהוא לא מתפלל תפילת לחש לפני זה, כי הוא הולך להתפלל בעצמו.
דובר 1:
כאן אומר הרמב״ם, הרמב״ם עונה על הקושיה, לכאורה כתוב בגמרא בפירוש יחזור התפילה, אומר הרמב״ם שזו לא בעיה, כי הוא הולך להתפלל עוד פעם, הוא מתפלל עוד פעם לציבור, הוא מתפלל עוד פעם למוסף ראש השנה, אבל היומיומי… כאן הוא אומר צריך לפסוק, למדתי קודם שלא צריך ממש לדקדק, מעלה לכאורה אמת.
חילוק בין משנה תורה ותשובות הרמב״ם
דובר 2:
טוב מאוד. אומר הרמב״ם במה דברים אמורים, עוד מי הוא השליח ציבור? השליח ציבור. טוב מאוד. אם עושים שליח ציבור, יכול להיות שהרמב״ם עשה תקנה כזו בבית הכנסת שלו, אבל בספרו משנה תורה הוא כותב מה עיקר הדין הוא על פי הלכה. זה טוב.
דובר 1:
אז כאן אנחנו רואים שהרמב״ם הוא לא ספר מנהגי דברי משה, הוא ספר תורת משה, הוא רוצה לומר מה הגמרא היא, מה התורה שבעל פה אומרת. אבל שהוא עשה בבית הכנסת שלו שינוי, זה לא צריך להירשם, כי זה לא תורה שבעל פה, זה יכול לעמוד במנהגי בית המדרש של הרמב״ם להיסטוריונים.
אבל הדרך של היום איך הכל עובד עם הפוסקים היא, כותבים כל דבר שפוסק עשה פעם, ורואים את זה כאילו זו החומרא או התקנה שלו. זה אחד המקורות הגדולים, הוראה שהרמב״ם קורא לה בפירוש “עת לעשות לה׳ הפרו תורתך”, דרך אגב, חלק גדול מההוראה הוא לעשות עת לעשות לה׳. הרמב״ם אומר את זה בפירוש בהלכות ממרים.
עת לעשות לה׳ הפרו תורתך — התפקיד הרגיל של רב
הרב צריך לפעמים לעשות נגד ההלכה, הוא אומר כאן, זה לא נגד תקנות חכמים. מקום שצריך הכי הרבה להיות משמש עם דעת תורה הוא כשעושים עבירה לשמה. כי כשעושים מצוה לשמה אין לי בעיה, כשעושים עבירה לשם עבירה לא שואלים יותר. עבירה לשמה, כאן יש שאלה, כאן יש דילמה.
דובר 2:
כן כן, אני רוצה להוציא את הדברים של הרמב״ם, שאנחנו חושבים שזה דבר שעושה דבר יוצא מן הכלל לגמרי. רואים מהרמב״ם כאן בתשובה, וגם בפירוש בהלכות ממרים, שזה התפקיד הרגיל של רב, לעשות עת לעשות לה׳. כי התורה היא כללית. אבל אם אתה רואה שהיום זה לא הגיע, וזה נעשה פירה מקלקלת את השורה התפילה, דרך הרגל בתשובה.
הוראת שעה, תפילת יחיד לעומת תפילת הציבור, ומי ראוי להיות שליח ציבור
הוראת שעה — התפקיד הרגיל של רב
דובר 1:
כי עושים מצוה לשמה, אין לי בעיה. כי עושים עבירה לשמה, עבירה, אני לא רוצה להמשיך. עבירה לשמה, זה מה ששואלים, מה יש כאן דילמה?
כן, כן, אני רוצה להוציא מה שהרמב״ם מוציא, שאנחנו חושבים שאחד פלוס אחד זה משהו שעושה… זה לגמרי יוצא מן הכלל. רואים מהרמב״ם כאן בתשובה, וגם במפורש בהלכות ממרים, שזה התפקיד הרגיל של רב לעשות הוראת שעה. כי התורה היא כללית. אבל אם אתה רואה שהיום זה לא הגיע, זה נעשה פירה מקלקלת, חלילה, התפילה, דרך הרגל מסוים מגורמים שונים יכול לראות שמה שהרמב״ם אמר או הוא אמת, תפילת לחש עם חזרת הש״ץ היא סתם פורים, או אחד מהשניים לא טוב. הרמב״ם אמר כך, זה בבתי כנסת טובים יותר. גלוי לעין, כפי שזה גלוי לעין, דברי הרמב״ם, מי שיש לו עיניים יכול לראות שאו עושים… אני יודע, מה יש מצב באותו בית מדרש? אני יודע. יהודים מתפללים מאוד טוב, יהודים מתפללים מאוד קדוש, אשרי חלקם, תמשיכו להתפלל, עוד יותר.
בוא תיכנס, בוא תיכנס לבתי הכנסת שלנו ותראה שחזרת הש״ץ… יש כמה אנשים שומרי מצוות שיודעים כך כבר עומדים עם ידיים פתוחות לשמוע. אבל הקהל לא שומע את חזרת הש״ץ. רבי יצחק עכשיו מקטרג, אבל זו האמת.
בעיות מעשיות עם תפילת הציבור
ולמשל, אני רוצה לומר עוד דוגמה שקורה הרבה פעמים, שאנשים מתפללים מאוד מהר את שמונה עשרה. אנשים רגילים להתפלל שמונה עשרה של חמש דקות, ובסוף אין לו, לא תפילת יחיד, לא תפילת רבים, כי השליח ציבור מתפלל ומתפלל, והוא מסיים את תפילתו ופתאום באמצע השליח ציבור כבר בסוף או באמצע התפילה, אין לו תפילת הציבור גם לא. זה לא נקרא תפילת הציבור, שאו, אם אחד מאריך עד שהוא מתפלל עם תפילת השליח ציבור.
ואתה יודע עוד אני כי דראל לא שמעו על הבעיות, אני צריך להבין אותך, אבל אני אומר, אם זה חיבה לדבר לירות, זה על זה, כי זה שכח, יש לזה צורה, אנשים באים, יש לזה צורה, מתפללים ביחד, ואם כל אחד היום מתפלל במהירות שלו, וחצי דרך הוא עם השליח ציבור, זה ספידלר… אבל זה עושה את זה קשה, שהיחידים לא יוצאים עם תפילת ציבור, אוקיי, בואו נמשיך.
עד כה למדנו כיצד פועל השליח ציבור. עתה נלמד מי ראוי להיות שליח ציבור.
שני עניינים בתפילה: תפילת הציבור ותפילת היחיד
דובר 1:
הוא אומר שזה מדבר על שליח ציבור קבוע, לא סתם מישהו הולך למנחה ועושה הפסקות אפילו על שמו. יכול להיות שהחילוק בין יחיד ותפילת הציבור… רגע, אני רוצה עוד לחזור.
יש אולי קשר, רואים שיש שני עניינים בתפילה. יש להתפלל על ענייני הציבור, או אפילו לעשות בלשון, כמו שזה אחר כך מרבינו מנוח, שתפילת הציבור היא ציבורית. תפילת היחיד היא אדם מבקש לצרכיו, כמו שאמרנו קודם שלצרכיו צריך להאריך בשומע תפילה. יש דגש על צרכיך. אז ברפאנו הוא אומר, הוא עושה שם איזה שם.
אז תפילת היחיד יש בה ענין של “יחיד היודע להתפלל” לא רק שהוא יודע עברית. הוא מתפלל, יש לו דברים מסוימים, הוא נאנח בברכה ארוכה יותר, ברכה אחת הוא אומר שלוש פעמים. זה בסדר, כי זה בבית, שם הוא יכול להתחבר לתפילה. אז הוא יודע להתפלל את התפילה. אבל יש את המעלה של תפילת הציבור.
אבל למעשה האם נאמר בלשון רבינו מנוח, יכול להיות שכל הענין של אמירת לשון רבים הוא כשמתפללים תפילת הציבור. יכול להיות בתפילת היחיד, אני יכול קצת לומר אחרת. למשל למישהו יש חולה אצלו, הוא לא חייב לומר את הלשון רפאנו, הוא יכול לומר על בסיס זה, הוא יכול יותר לעשות את זה אישי את הברכה.
דובר 2:
מה שאתה אומר, זה כתוב בפירוש בפרק, אני לא זוכר, שאם למישהו יש חולה בתוך ביתו מוסיף ברפאנו על החולה שלו. אבל בוודאי השליח ציבור לא אומר את זה, אפילו לשליח ציבור יש חולה אצלו, הוא לא אומר את זה, כי הוא מתפלל עבור הרבים.
דיון: לשון רבים והחילוק בין יחיד ושליח ציבור
דובר 1:
אז אני אומר שיש שני דברים: יש תפילה ברבים, עשרה אנשים, ויש את נוסח התפילה שמבקש עבור הרבים, לעומת הדבר של אדם שמבקש לצרכיו. ושני הדברים חייבים להיות גם בקשר, כלומר שבעל התפילה אין לו רשות להתפלל תפילת רבים, והיחיד הוא זה שיש לו את ההזדמנות לעשות את זה. זה יכול לענות על הסוף, אפילו כשאומרים תפילה פרטית, כמו שהוא מצטרף עם חולי ישראל בתוך שאר חולי ישראל, אומרים את זה בלשון רבים.
דובר 2:
לא, כן, אפשר לומר כמו שכתוב בנוסח של הסידור כתוב בתוך שאר חולי ישראל, רואים את עצמו נכלל, כי זה עוזר.
דובר 1:
לא, אבל הייתי אומר למשל, נניח אדם יש לו חולה, בנו חולה, כן? ויש לו נוסח שלם, בורא עולם הסתכל על הבן שלי, והוא אומר את זה, הוא עושה את הנוסח של רפאנו, לא הפרעה, יוצא שהתפילה הוא רק מתחיל לדבר לקב״ה על הרפואה, הוא יצא לכאורה ידי חובת ברכת רפאנו.
דובר 2:
עכשיו אתה שואל שאלה אחרת, אם הוא רוצה לעשות את זה בתפילת יחיד, זה מה שראינו קודם, שהוא מאריך ב׳רפאנו׳ הוא עושה דבר שהוא משנה את הנוסח. זה לא חילוק. אני לא יודע פשט כאן, צריך לומר את לשון הרבים, אפשר ללכת אחורה ואחורה. שוב, כך אומר הרמב״ם, אתה רוצה לומר אחרת? הרמב״ם כן אמר כך. לא כולם, כבר אמרתי לך, הרשב״א אומר כמוך, והרמב״ם אומר כמוני. אז, אני לא מתכוון אני, אני אומר לך מה הרמב״ם אומר כן.
דובר 1:
זה לא הנקודה, אבל אתה צודק שאולי בגלל זה יש תפילת יחיד, כי יחיד ידי מתכוון שהוא יכול להציב את עצמו היחיד עם אחרים. אני אומר זה מסתדר איתך, בציבור, מה החילוק כאן שליח ציבור? אני לא מבין, אני לא יודע, אני לא מתכוון, מי אומר שהשליח ציבור גם לא יכול להוסיף? הוא לא יכול שם לדבר תפילות פרטיות, כי הוא עכשיו מוציא את הרבים, הוא מתפלל עכשיו בשם הרבים, אז הוא אומר לרבים את הנוסח שלהם.
כל הטבע של יחיד ידי תפילה הוא ענין של בינו לבין קונו, הוא צריך להזכיר לו מה שהוא צריך להזכיר לו. אני חושב, אני לא יודע, הוא יכול לומר את החולה ברוך ה׳ וסליחה, אבל נניח שהרב חולה ומתפללים בציבור ומוסיפים את התפילה עבור הרב, כי הרב בעצמו ציבור. אבל, אני מתכוון לומר, אני מבין שזה עושה מכשול כזה.
אדם יש לו ילד לשידוכים, והוא עכשיו מתחיל להתפלל על שם, אז יש לנו שיחה ארוכה בינו לבין קונו על שידוכים. לא שיחה ארוכה, זה עוד נוסח, אבל הוא מוסיף משהו על חיים שידוך. האם אתה חושב שבעל התפילה רשאי להוסיף לירושלים עירך ברחמים תשוב על השם? וכאן מי שברך לחולים, זה דבר, אבל כאן מתכוננים ב… דונט טריי את הום. בקיצור, אם אתה הולך לעמוד, אתה לא מוסיף את התלמוד ירושלמי עבורך. אני יודע שהמנהג לא לעשות כך, אבל אולי רב רשאי לעשות מה שהוא רוצה. אבל הדרך שאמרתי, זה מסתדר ספי, ודווקא השליח ציבור לא אומר את זה. צריך להיות מקום למה היחיד עדיין יתפלל לבד.
דובר 2:
אה, ושם כתוב שרבי עקיבא, בקיצור, הוא קיצר מפני כבוד הציבור. כלומר הוא התפלל לפני העמוד?
דובר 1:
אה? בקיצר, כלומר כשהקהל בא והוא התפלל לפני העמוד, הוא גם אמר את הנוסח שכתוב בסידור. אבל כשלא, הוא אמר ספר שלם של תפילות של רבי נתן, התפילה של רבי רמילי, ספר התפילות של רמ״ק, כל התפילות… יש לו תפילות שלמות של רבי עקיבא, יש, האוסף לא…
דובר 2:
אוקיי, בקיצור, נלמד עכשיו מי ראוי להיות שליח ציבור.
הלכה יא: מי ראוי להיות שליח ציבור
דובר 1:
הוא אומר הרמב״ם, “אין מעמידין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו”. זה מעניין, למה זה? אם זה פשוט, צריך באמת לדעת על הדין של שומע כעונה. אם זה פשוט שהלה אומר ואתה יוצא בשמיעה, והשליח ציבור צריך הוא להיות מומחה, הוא אומר עבור אחרים. הוא מעורר את הקהל.
נניח, אתה בעצמך אמרת דבר לפני שעה, הרמב״ם מעולם לא אמר את הדבר. עד עכשיו, אז אני לא יודע על זה. אנחנו לומדים מה כתוב ברמב״ם. הרמב״ם אומר, שליח ציבור פירושו אחד מתפלל לפנים והקהל שומע. אז בוודאי אם הלה יכול יותר טוב, הוא מבין יותר טוב מה פירוש להתפלל, יש לו יותר חכמה, יותר מעשים, אז הוא יותר טוב. הוא שליח, שליח פירושו הוא שליח, הוא מתפלל בשליחותי, כן, כאילו, אני פשוט.
דובר 2:
אם אתה אומר שהרמב״ם לא אמר כלום משומע כעונה, אבל הרמב״ם התעורר שכבר שמעו אומרים שומע כעונה, ואי אפשר בלי רקע. אנחנו מכניסים קטגוריה שלא כתובה.
דובר 1:
לא, אני מבין את הטענה שלו. “אין מעמידין שליח ציבור אלא גדול שבציבור בחכמתו ובמעשיו”. יכול להיות שמלבד הענין שהוא מתפלל ושומעים, הוא גם מעורר את הקהל. כלומר, הדרך שבה הוא מתפלל יש לה השפעה על הקהל. זה הענין. כמו שאומרים, “זקן המשובח ביותר”. המילה “זקן” לא פירושה זקן, פירושה “זה קנה חכמה”. יש שאומרים, הגמרא אומרת, “זקן ששכח תלמודו”, הגמרא אומרת שהוא כבר שבור, או “מי שיש לו בנים”. שם כתוב במקומות אחרים.
סטייה: הברך משה מסאטמר
הצעירים של היום, הנכדים של הברך משה מסאטמר, הוא היה הרבי בסאטמר כשגדלתי, והוא היה תמיד אומר בתמימות כזו, זה מעניין, הוא אומר זה ג׳נואין, איך יכול להיות, איך יכול להיות שיהודי שיש לו אבא שיש לו ילדים לא יבכה פעם בתפילה? יש לו ילדים, הזה צריך את זה, הזה צריך את זה, הזה שבור, הזה מוכה. זה אמת, זה לא חידוש. הוא אמר את זה בפשטות כזו. הוא צודק. זה אמת שהוא צריך להיות אדם בריא כזה. אולי צריך להיות כך, זה כל כך… אני לא יודע אם הוא יודע, אבל זה כל כך… כן, כן, כן. תלוי אם הוא מתפלל את זה חזק. לא, הוא אומר זה דברים, זה דברים… במקומות אחרים כתוב מי שיש לו ילדים. כן, אבל כאן, אולי צריך לומר, כאן מדברים אולי יותר על כבוד הציבור.
“משתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”
דובר 2:
חשיבות? אה, לא, אני חושב ל… אהה, “משתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”. אה, נכנסנו לנושא של תפילת מי מתקבלת. יכול להיות שזה פירושו כאן פשוט מכבוד הציבור, שהיהודי החשוב ביותר, אותו שולחים. היהודי המבוגר ביותר, הוא זקן רוכב. כן.
דובר 1:
“ומשתדלין להיות שליח ציבור קולו ערב ורגיל לקרות”. אה, רואה, אה, מעניין, הרמב״ם לא אומר כמו ר׳ חיים.
דובר 2:
לא, הרמב״ם אומר בדיוק כמו ר׳ חיים. הרמב״ם אומר כל הדברים האלה טוב, אבל “משתדלין”. איך צריכה להיות ההשתדלות העיקרית? על מה צריך בעיקר להסתכל?
דובר 1:
לא, “משתדלין” לא פירושו… הלו? לא, “משתדלין” פירושו בדיוק להיפך. “משתדלין” פירושו, להתפלל הוא צריך להיות החכם הגדול ביותר, ומנסים שהוא גם יהיה מי שיכול להתפלל יפה, ומה “רגיל לקרות” פירושו שהוא לא מגמגם את המילים, הוא יכול… הוא קורא. “רגיל” לא פירושו תלמיד חכם, בוודאי הוא “רגיל לקרות”.
קודם היה כתוב “פיו ממהר”, שהוא לא ירדוף את המילים. פירושו לכאורה שיש לו ארטיקולציה טובה, הוא מוציא טוב, לא מי שבולע את מילותיו.
“מי שלא נתמלא זקנו” — בחור צעיר לא יהיה שליח ציבור
דובר 1:
“מי שלא נתמלא זקנו, אף על פי שהוא חכם גדול לא יהא שליח ציבור מפני כבוד הציבור”. הרי היה כתוב קודם “וימואסו בו מפני ריבוי שערותיו”, אומרים שאין לו בכלל זקן בנוסף?
דובר 2:
לא, זה עוד דבר. אין לו בכלל זקן, הוא עוד בחור, כמו רבי אלעזר בן עזריה, אין לו בכלל זקן.
דובר 1:
אה, אתה מתכוון שהוא עוד צעיר.
דובר 2:
כן. אם הוא כל כך צעיר, אפילו הוא חכם גדול, לא יהיה שליח ציבור מפני כבוד הציבור.
זה מעניין, כי שהוא חכם גדול זה לא… שאלו את הרמב״ם שאלה, מה אם מישהו מבוגר מאוד, אבל בדיוק גם אין לו זקן, לא צמח לו. אה, אומר הרמב״ם, לא, לא מתכוונים לזה. הוא אומר, ההלכה מתכוונת לבחור צעיר שהוא מאוד צעיר, לא מתכוונים שמישהו הוא בדיוק גדול מאוד… אבל מה אולי אם הוא חכם גדול והקהל מכיר אותו כבר…
הלכות שליח ציבור — צעיר, מבוגר, רב ממנה תלמידו, סומא, ופוחח
הלכה יא — שליח ציבור שהוא צעיר (נתמלא זקנו)
דובר 1:
כן. אם הוא עוד מאוד צעיר, הרי לא ראוי להיות שליח ציבור בקהל הציבור.
מעניין, כאן הוא חכם גדול, הוא לא ראוי לציבור? שאלתי את הרמב״ם, מה ה… האם הוא מתכוון שהוא צעיר? שאלתי את הרמב״ם שאלה, מה מי שהוא מבוגר מאוד, אבל בדיוק אין לו זקן, לא צמח לו. אומר הרמב״ם, לא, הוא לא מתכוון לזה. אומר הוא, אתה מתכוון, ההלכה מתכוונת לבחור צעיר שהוא מאוד כל כך צעיר, לא מתכוונים שמישהו הוא בדיוק גדול… אבל אם הוא חכם גדול והקהל מכיר אותו, חכם גדול פירושו שהוא אחד מגדולי החכמים, רק שהוא צעיר. הוא בוודאי ראוי לציבור. בן שש עשרה, אפילו הוא נעשה חכם גדול, האם הוא ראוי לציבור? כן. לא, תחשוב, אפילו בחור מוכשר מאוד מאוד, כולם יאמרו עוד, הלא, הוא בחור, אין דרך. כן, אוקיי. הוא צעיר, אין לו אפילו זקן.
דיון: כבוד הציבור הוא יחסי
דובר 2:
לא, אבל אני מתכוון כבוד הציבור נכון, הוא לפי המצב. אם אתה בשדה התעופה ויש עשרה אנשים, כבוד הציבור הוא מי שהולך.
דובר 1:
לא, אבל הם אמרו שכל ההלכות האלה זה יותר כמו שליח ציבור בקביעות. לא מדברים בגב של המטוס. בגב של המטוס לא יתפללו שם, אמת. לא, אמת, אבל ציבור זה רק כשיש יותר כבוד כך, יש יותר משהו, משהו נותן לזה. סתם כל פורים על שמיא.
אבל בוודאי, אם הוא צעיר, חשבתי שאתה תאמר שאם הוא צעיר שזכה להיות רבי בשבע שנים, אז זה כבוד הציבור, כי אתה חייב לקיים את כבודו. אם זה הציבור שלך, דור דור ודורשיו, הם חכמים גדולים כאלה, הם אמרו שחכם גדול ילך להנהיג.
פורס על שמע — סף נמוך יותר
דובר 1:
אומר הרמב״ם, דוד, מי שהוא עוד ילד, עוד לא נתמלא זקנו, הוא אכן לא יהיה שליח ציבור, אבל הוא כן יכול להיות פורס על שמע, מי שהוא בן שלש עשרה שנה. מאוד מעניין, הרמב״ם אומר שהפורס על שמע צריך להיות גדול, כי הוא לא יכול להוציא אחרים אם הוא לא מחויב במצוות, אבל הוא לא חייב להיות עשרים והוא לא חייב להיות לו זקן. טוב מאוד.
דובר 2:
לא, מה כתוב, לא יהא שליח ציבור ופורס על שמע, האם לאו דווקא השליח ציבור?
דובר 1:
לא, זה עוד דבר. פורס על שמע הוא מי שאומר ברכות קריאת שמע, זה לא אותו אדם. ברכות קריאת שמע יכול כן להיות ילד, ושמונה עשרה, שאר השליח ציבור. לא, זה אכן לא היה פעם אותו אדם שאומר ברכות קריאת שמע ושמונה עשרה, יכול להיות שני אנשים. כמו שיש אנשים שאותם רק שולחים לפסוקי דזמרה. ולעולם לא ישלחו לשחרית. זה סתם… הציבור בכלל לא… לא, מדברים על כבוד, זה לא כבוד לפי התפילה החשובה. פוריש לשמיא, רואים שיש כן משהו שאפשר לקחת כל אחד. כן, רואים שהקהל לא מפריע להם, כן. ובמשנה כתוב “קטן פוריש לשמיא”. הרמב״ם אומר אכן, “קטן” לא פירושו ממש קטן, כי הוא לא יכול להוציא את הקהל. פירושו “קטן שאינו יודע לשער”.
הנהגה מעשית — בחורים כשליח ציבור
דובר 1:
אבל למשל, אני בבית הכנסת שלי מקל בזה, אני תמיד שולח בחורים. כשאבא שלי אצלי ביום טוב, לא היה נופל לו בחן, כי זה לא המנהג. אבל אני חושב שכשזה בית מדרש קטן שכל אחד מכיר כל בחור, הבחור הוא הבן של השכן שלי, זה בחור נחמד, זה לא משהו… אני לא רוצה לומר שזה לא כבוד הציבור. זה בית מדרש של… זה “פמילי שול”. זה לא קהל של מאות אנשים ואולי נותנים למשהו בחור. אבל אם זה מציאות שזה בחור מבית המדרש, אחד מחברי הקהילה, לא צריך לעשות אפליה נגד בחורים.
אבל התירוץ האמיתי הוא אולי משהו אחר, שהציבור קטן, אין מספיק אנשים שמחזיקים בתפילה, והבחורים מחזיקים במה שעושים. נושא אחר. אני לא יודע, לא, יש דבר. אני חושב שהענין של כבוד הציבור הוא מאוד יחסי. אם לקהל יש הנאה, יש בחור מתוק אחד שהוא הולך הרבה לעמוד, והקהל כבר יודע, אה, ינקי הולך לעמוד, צריך לבוא עם חבר. כשהבחור הוא אחד מהחברים. אבל זה לא נכון.
דובר 2:
ישיבה היא דוגמה טובה. האין זה כבוד לבחורים שבחור מתפלל בישיבה? אדרבה, איפשהו הוא צריך ללמוד. ואפילו ראש הישיבה יושב שם, אפילו יש מניין של מבוגרים שם.
דובר 1:
אה, טוב מאוד. מחנה של בחורים. אומרים שרק המגידי שיעורים צריכים ללכת? בוודאי לוקחים את הבחור שיודע להתפלל טוב. לא, זה פשוט. כבוד הציבור מדברים על בית מדרש של עיר. אבל זה לפי הציבור. כבוד הציבור הוא לפי הציבור. בוודאי, זה לא גזירת הכתוב. כבוד הציבור… כמו שאתה אומר, זה בית מדרש קטן, יכול להיות. גם אצלנו, בבית מדרש קטן, בחורים הלכו. כי אין שני, אבל אפילו יש כן.
דובר 2:
לא, אין שני, יש עשרים אנשים, פירושו שכל ארבע תפילות אין? מה, אתה יכול להחמיר לומר שרק הוא היה צריך. צריך עוד להיות גילוי מילתא למשל שהוא יתפלל מוסף יום הקדוש, כי זה משום כבוד בית המדרש.
דובר 1:
בסדר, ואז הציבור לא רוצה. הציבור יכול לעמוד בזה שהוא יתפלל מנחה בשבת, אבל הוא לא יכול לעמוד בזה שהוא יתפלל מנחה ביום כיפור. הציבור קובע עד כמה כבוד הציבור הולך. אם כבוד הציבור מאפשר לו ללכת, טוב.
הלכה יא (המשך) — עִלֵּג
דובר 1:
וכן העלג. דיברנו קודם על הלשונות עלגים, עכשיו אנחנו חוזרים שוב לעלגים. מה פירוש עלג? לא, כאן זה קצת אחרת. כאן זה לא אותו עלג. קודם הכוונה למי שהוא כבד פה וכבד לשון, הוא לא יכול להוציא מילים. כאן, כגון מי שאינו יכול להוציא את האותיות, כמו מי שלא יכול לומר א׳ או ה׳. הוא אומר א׳ במקום ה׳, או להיפך, הוא אומר תמיד א׳ במקום ה׳. לא הגיוני. אז…
אתה יכול לדבר עד מחר, והנה אנחנו כבר מדור העלגים. בדורות האחרונים נעשינו העלגים, כי אנחנו כולנו לא יודעים חילוק בין א׳ ו-ה׳. אנחנו לא יכולים להוציא היטב אותיות מסוימות.
הלכה יא (המשך) — הרב ממנה תלמידו
דובר 1:
אבל אין שני, הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו בציבור. מה זה בא כאן? מה זה קשור לזה? הוא אומר, “הרי יש חשש של אין כבוד הציבור.” אבל אם היהודי הוא בחור הבית של הרב או בן הרב, יכול הרב לתת משרה לאחד מתלמידיו. זה דבר חדש, זה בא מהרב.
דובר 2:
לא, “להתפלל לפניו”. הרבי עומד ליד הרבי, והוא שליח הרבי.
דובר 1:
אבל זה יותר, הרבי הוא כמו שליח ציבור. נראה, נכון? “הרב ממנה אחד מתלמידיו להתפלל לפניו”. זה היתר חדש, כאילו שיש רבי או ראש ישיבה, הוא יכול… המילה היא “לפניו”, כי הוא מתפלל עם הרבי? הכוונה לומר שיש לו רשות. אני לא יודע בבירור מה זה אומר. לא ברור מאיפה הוא לקח את ההלכה, אבל מה זה אומר. אה, הוא מתכוון לומר, אולי הוא מתכוון כך, הוא מפרש כך, ר׳ אברהם נאוויטש, שהוא למד שצריך לתת לגדול שבציבור צריך להיות ממונה, נכון? לכאורה הרב תמיד צריך להיות בעל תפילה, נכון? כמו שהיה אצל רבנים מסוימים, כן, רבני ספינקא, אני יודע, בתשובה היו תמיד שואלים את הרבי תמיד לפני התפילה. היו רבנים שהתפללו כל התפילות של שחרית רגילה, כל השבוע, כל השנה. רבי ישמעאל נהג כך. אז זה לכאורה עיקר הדין, כי שליח ציבור צריך להיות הגדול שבציבור. אומר הרמב״ם שאם רוצים את הרב, הרב יכול למנות אחד מתלמידיו, והוא לא צריך להיות בעל תפילה תמיד. אולי זה הפשט.
הלאה, הוא אומר דווקא על זה, שאפילו רבי יהודה הוא גדול שבציבור, הוא בכל זאת כמו הרב, שרצו לתת לו כבוד. ממש מעניין.
דיון: מה החידוש של ההלכה?
דובר 2:
אפילו הוא כן עלג, אפילו הוא כן בקי.
דובר 1:
לא, לא דווקא הוא עלג, העיקר שאפילו הוא לא הגדול שבציבור. הוא אומר כאן, “ובלבד שהוא כבד לשון או ערום”, הוא אומר כך. הפשט החלש. הפשט הטוב יותר הוא ש… לא, הוא אומר, בעצם שכל הדינים שהיו זה לא כשיש רב שממנה אחד מתלמידיו. זה כמו שיש כשהקהילה עושה ישיבה את מי לקחת לבעל תפילה, לוקחים את האחר. אבל הרב יכול למנות את תלמידיו, כי הוא התלמיד הטוב ביותר, הוא ייקח אותו.
דובר 2:
הייתי חושב יותר שלאו דווקא, הרבי צריך להתפלל בעצמו, כי הוא הרי הגדול שבציבור.
דובר 1:
יכול שניהם, יכול שניהם. פשוט, גדול שבציבור לא אומר שהרבי, כי הוא ראש הישיבה, צריך גם לעשות את העבודה של להיות החזן, אני מתכוון לא. בוודאי, גדול שבציבור לא אומר כי… הוא כבר תפוס, הוא כבר הרב. אלא האנשים שזמינים לשליח ציבור מדברים כאן כך, כן? קוראים משני הספסלים, בואו נבחר מהספסל שליח ציבור. שמע. יכול להיות.
הלכה יג — סומא (עיוור) כשליח ציבור
דובר 1:
הלאה, מי עוד יכול כן או לא? סומא, מי שלא יכול לראות. לא תחשוב ש״שמע ישראל” אומר שהאדם הפרטי… לא, לא. מה הבעיה עם סומא? כי הוא לא יכול לקרוא? כי הוא לא יכול לראות. הגמרא אומרת, רבי יהודה אמר שסומא לא יכול לפרוס על שמע. למה? כי הוא לא רואה את הכוכבים, הוא לא רואה את צאת הכוכבים. פורס על שמע פירושו ברכות יוצר. אה, ברכת יוצר, “מאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים”, הוא לא יכול. הרמב״ם מוסיף עוד דבר. הוא אומר, “אחד הקורא בתורה ואחד העובר לפני התיבה”, סומא. סומא פורס על שמע ונעשה שליח ציבור. סומא יכול להיות שליח ציבור. קריאת התורה, חזרת הש״ץ הוא יכול להיות. הוא יכול לתרגל. אבל להיות שליח ציבור הוא יכול, דלא כרבי יהודה. רבי יהודה אומר שלא יכול. והגמרא אמרה שהטעם לא כי הוא עיוור, אלא כי אחרים יכולים לראות. אה, הבעיה שלו היא שברכת קריאת שמע, “יוצר אור ובורא חושך”, מדברים על אור, וכמו שהרמב״ם אמר קודם, שכשמתעוררים זורח לתוך העיניים ומתעוררים, זו הדרך שבה אדם חי. הסומא אין לו למרבה הצער את כל הברכה, אין לו הנאה מהאור, הוא לא רואה אותו. כך אמר רבי יהודה. אבל החכמים אומרים שכן, אפילו סומא יכול להנות מהאור, הוא יכול להרגיש משהו שיש אור. או שאנשים אחרים יכולים לעזור לו ולקרוא לו.
הלכה יג (המשך) — פוחח (ערום/לא לבוש כראוי)
דובר 1:
“אבל קורא את המגילה, אבל פורס על שמע”. מי שאין לו בגד, כראוי משהו פחוח, כמו שכתוב במשנה, אין לו בגד שמכסה את כתפו, הוא לא הולך לבוש כראוי, הוא יכול לפרוס על שמע. כמו שראינו קודם, פורס על שמע הוא הרבה יותר קל, אפילו ילד יכול, אפילו בחור, מי שלא הולך לבוש כל כך כראוי. אבל שליח ציבור יכול להתפלל רק עטוף, הוא צריך להיות לבוש לגמרי, עטוף בטלית, עם בגד עליון. כאן רואים ששליח ציבור צריך ללכת עם… זה המקור לכאורה, אנחנו נוהגים לפחות בתפילות מסוימות ששליח ציבור הולך עם טלית. מה עניין טלית אצל שליח ציבור? זה כבוד הציבור, שהוא הולך עם טלית, הוא עטוף, הוא לבוש לגמרי.
מנהג סלבודקה — חילוק בין סרבל ארוך וקצר
דובר 1:
אפילו אם החשש של כתף על המגילה אולי, היום לא לובשים תמיד, אבל זה הרעיון, הוא הולך יותר לבוש, יותר לבוש ממה שצריך. בישיבת סלבודקה המנהג, אצל הליטאים, כן, אצלנו בדרך כלל במנחה לא הולך שליח ציבור עם טלית, אבל אצל הליטאים הולכים כל פעם, בשחרית, מנחה, מעריב, תמיד הוא מתפלל עם טלית. ובסלבודקה היה המנהג, שלא, אלא הם שומרים על המנהג, כלומר, מי שהולך עם סרבל ארוך לא צריך ללכת עם טלית במנחה. אם לשליח ציבור יש רק סרבל קצר, אז הוא פחוח, הוא צריך להתכסות במעט מגילה.
כן, זה יפה מאוד שפחוח יש עצה, באים כל מיני אנשים לבית המדרש, שלא יצטרכו לבדוק את בגדיו כך, יש לכל אחד טלית, נותנים להם כיסוי, זה העניין כך. אז שם הם עושים חילוק כמה ארוך הסרבל, זה הרעיון.
—
דובר 1:
נו, סיימנו את פרק חמישי.