סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור — רמב״ם הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ז׳
—
הקדמה: מבנה פרק ז׳ בהלכות תפילה
הרמב״ם עובר מהלכות שמונה עשרה (פרקים א׳-ו׳) לסוגים חדשים של תפילות וברכות שחז״ל תקנו מלבד שלוש התפילות ביום.
פשט: עד כה למד הרמב״ם: (1) כיצד התפתחו הלכות תפילה; (2) מי חייב; (3) חמישה עיקרים של התפלה; (4) שמונה תנאים שהתפילה תהיה כדין. כעת באה קטגוריה חדשה: ברכות ותפילות מלבד שמונה עשרה.
חידושים:
1. סדר הרמב״ם — מבנה לפי חשיבות. הרמב״ם אינו הולך לפי הסדר הכרונולוגי של היום (מודה אני, ברכות השחר, פסוקי דזמרה, שמונה עשרה…), אלא לפי מבנה של חשיבות: תחילה קריאת שמע (דאורייתא), אחר כך שמונה עשרה (דרבנן אך עיקר תפילה), אחר כך ברכות (מדרגה חלשה יותר של תקנת חכמים). את סדר התפילה של היום הוא מביא רק מאוחר יותר בפרק, ואפילו שם, כשהוא מגיע לשמונה עשרה, הוא אומר רק “ואומר שמונה עשרה ברכות” בלי הנוסח. זה מראה שספר הרמב״ם אינו סידור/שולחן ערוך, אלא ספר הלכה עם מבנה. אבל — בהלכות קריאת שמע והלכות תפילה דווקא יוצא משהו דומה לשולחן ערוך, כי אלו שני הענינים שהתורה הכניסה בזמן.
2. מה באמת עשו חז״ל בתיקון התפילה — מחלוקת. שיטה אחת: תקנת חז״ל היא בעיקר פרויקט חסד. הם “סגרו את הגמרא” וישבו עם אנשים פשוטים — נשים, עבדים, קטנים, אנשים עם “לשון עלגים” — והעמידו להם לשון להתפלל. עצם הזכרת השם כבר קיימת, אלא שחז״ל עזרו בנוסח. ממילא אי אפשר להיות דווקא מדייק בכל מילה של נוסח התפילה כמו לימוד תורה, כי הנוסח נעשה כמו פיוט — משהו שאנשים יכולים לזכור בקלות. שיטה אחרת (ר׳ יצחק): הנוסח שהרמב״ם מביא בסידור הוא דווקא מדויק ואפשר לדייק בלשונו.
3. האם ההזכרה המתמדת של השם היא דאורייתא? תפילה עצמה היא דאורייתא (בלי שיעור — בלי זמן ספציפי, נוסח, או מספר). חז״ל הוסיפו שלושה דברים: (1) פעמים (כמה תפילות ביום); (2) נוסח; (3) זמן. השאלה היא: האם ההזכרה המתמדת של השם (בכל אירוע של היום — קימה, הליכה לשירותים, לבישת ציצית, הנחת תפילין) היא גם דאורייתא, וחז״ל רק הוסיפו נוסח? צד שכן: זה בכלל אהבת השם / זכירת מציאות השם, שזה בוודאי דאורייתא. צד שלא: שיטת הרמב״ם במצוות היא שמצוה פירושה פעולה ספציפית, לא רק רעיון. הרעיון של זכירת השם הוא דאורייתא, אבל הפעולה הספציפית של ברכות היא דרבנן. שיטת החתם סופר (הבנויה על הרמב״ן) — שבחנוכה/הלל/פורים יש חיוב דאורייתא להודות לשם, וההלל/מגילה הם רק תקנה — אינה מתאימה לדרך הרמב״ם, כי אצל הרמב״ם, כשהוא אומר מצוה, הוא מתכוון לפעולה, לא לרעיון.
4. הקבלה בין תפילה וברכות בתקנת חז״ל. בתפילה תקנו חז״ל שלושה דברים: פעמים (3 תפילות), נוסח, זמן. בברכות תקנו דברים מקבילים: (1) כמות — מאה ברכות בכל יום; (2) זמן — לא שעה ביום, אלא “עת” — כשקם, כשנכנס לבית הכסא וכו׳; (3) נוסח — נוסח הברכות. זה מראה שברכות מקבילות לתפילה — חז״ל לקחו דבר יפה וטבעי (הודיה לשם) ועשו ממנו סדר פורמלי.
5. האם יוצאים בנוסח אחר? הרמב״ם נשמע כאילו הוא סובר שהנוסח מעכב — הוא מכניס את כל הסידור בספרו. ראשונים אחרים אומרים במפורש שכן יוצאים בנוסח אחר — ראיה: הרבה ראשוני אשכנז התירו לעצמם לכתוב נוסח משלהם על ברכת המזון, ולא סברו שצריך לחפש בגמרא את הנוסח. ראיה שנוסח אינו לגמרי מעכב: הרי אפשר להתפלל “בכל לשון” — הרמב״ם עצמו אומר בקריאת שמע שכשאומרים בכל לשון צריך לעשות תרגום טוב, אבל לא בדיוק.
6. מה עיקר התקנה — חיוב או עצה טובה? שיטה אחת: חז״ל היו כמו ארגון חסד — האדם שהיה מתפלל לשון עלג מעולם לא התחייב בנוסח הספציפי. הוא יוצא תפילה במה שהוא אומר — אפילו אם הוא חושב כל לילה על צרה ספציפית. שיטה אחרת: לאחר שחז״ל עשו את התקנה, זו כבר הלכה, מצוה.
7. האם אפשר ללמוד חיובים תוכניים מהנוסח? צד אחד: אפשר לראות בנוסח כרמז למה צריך לחשוב — למשל, בלילה מזכירים מיתה, יצר הרע, חלומות רעים; בבוקר מדברים על נשמה חדשה. טענה נגדית חזקה: זה מוביל לשטויות — אנשים יאמרו “הרי כתוב כאן שצריך להתפלל על זה כל בוקר,” כשבאמת לא כתוב שום דבר כזה. למשל: “מתיר אסורים” אינו חיוב להרגיש כאילו אתה כלוא — זה פשוט לשון יפה (מפסוק) על היכולת להזיז את האיברים בבוקר. חידוש: לשון התפילות היא בעיקר התעלות פואטית של מה שאדם היה אומר באופן טבעי — לא מקור לחיובים חדשים או עיקרי אמונה.
8. נוסחאות כפולות בסידור שלנו. בסידור שלנו יש ברכות שהן בעצם נוסח שני של אותו דבר. למשל, נוסח “אתה הוא” / “לאל עולם” עם הברכה “ברוך המקדש שמך ברבים” — זה בעצם נוסח אחר של ברכות קריאת שמע, בנוי עם אותו מבנה (שתי ברכות לפניה, שתי ברכות אחריה). זה מוכיח שהיו נוסחאות שונות במחזור.
[הערה בצד: צדקה לפני התפילה] הרמב״ם לא מזכיר בהלכות תפילה שצריך לתת צדקה לפני התפילה, אבל בהלכות מתנות עניים הוא כן אומר שצריך לתת צדקה לפני התפילה.
—
הלכה א: ברכת המפיל — כשנכנס אדם למטתו לישן בלילה
דברי הרמב״ם: “כשנכנס אדם למטתו לישן בלילה, מברך ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי, ומאיר לאישון בת עין… יהי רצון מלפניך ה׳ אלקי שתשכיבני לשלום… ואל יבהלוני רעיוני וחלומות רעים והרהורים רעים, ושתהא מטתי שלמה לפניך, והאר עיני פן אישן המות… ברוך אתה ה׳ המאיר לכל העולם כולו בכבודו.”
פשט: כשאדם נכנס למיטה לישון בלילה, הוא אומר את ברכת המפיל. זה מתחיל את סדר הלילה, אחרי מעריב.
חידושים:
1. “המפיל חבלי שינה על עיני” — לשון פואטי: השם “משליך חבלים” של שינה על העיניים. מלאכים קטנים עם חבלים מורידים את “תריסי החלון” של העיניים.
2. “ומאיר לאישון בת עין” — אותו השם שמשרה שינה, גם מעיר — הוא מאיר את אישון העין (אישון העין). בטבע אנשים מתעוררים כשהשמש זורחת בעיניים — זה מתאים ללשון.
3. יצר הרע, פגעי רע, חלומות רעים, הרהורים רעים — בלילה באים סוגים שונים של צרות: (א) יצר הרע / פגעי רע — ביום הוא ראה דברים אסורים, ובלילה הם חוזרים “לבקר”; (ב) חלומות רעים — חלומות רעים; (ג) הרהורים רעים — זה לא אומר הרהורי עבירה, אלא פחדים, דאגות, מתח, OCD — כל מה שאדם היה לוקח היום לטיפול. חידוש: הברכה כוללת את כל מה שאדם יכול להזדקק לו בלילה — ניסיונות רוחניים, פחדים פיזיים/רגשיים.
4. “ושתהא מטתי שלמה לפניך” — פירושים שונים: (א) רבינו בחיי: המשך של יצר הרע — אם לאדם יש מקרה לילה, צריך להחליף את הסדינים; (ב) רבינו מנוח: “שתעבד אשתו ותלד בנים הגונים” — שאשתו תלד ילדים כשרים; (ג) חידוש: “מטתי” יכול להתכוון לאישה, כמו שרבי חנינא אמר “ביתי זו אשתי”. כשאדם הולך לישון עם אשתו, “מטתי שלמה” היא ברכה על הזיווג — שיצאו בנים שלמים. זה גם קשור לבקשת יעקב אבינו שכל הילדים יהיו בנים הגונים. זה לא אומר ממש שהמיטה הפיזית תהיה שלמה.
5. “לחיים ולשלום” — מבקשים שיקומו מהמיטה לחיים ולשלום. חידוש: המיטה “טוענת” את האדם בלילה — היא נותנת לו חיים ושלום.
6. “והאר עיני פן אישן המות” — קודם אמר שהשם מעיר באור, אבל לפעמים אדם לא קם — העין יכולה “למות”. חידוש: “אישן המות” הוא אליטרציה עם “אישון בת עין” — כשהאישון כבר מת, אין אור שעוזר. הפסוק בתהלים אומר “פן אישן מות” (בלי ה״א), אבל נוסח הברכה אומר “אישן המות” — זה אותו דבר.
7. “ברוך אתה ה׳ המאיר לכל העולם כולו” — “לכל העולם” — כשאתה הולך לישון, השם כבר מאיר במקום אחר בעולם. בלונדון כבר אור כשאצלך לילה. במקום אחר כבר אומרים “מודה אני”. זה מתאים לשאלת הגמרא לאן הולכת השמש בלילה.
—
הלכה א (המשך): קריאת שמע שעל המטה
דברי הרמב״ם: “וקורא פרשה ראשונה של קריאת שמע, ואם תרדמה נופלת עליו, קורא אפילו פסוק ראשון בלבד, או פסוק אחד של רחמים, וישן.”
פשט: אחרי ברכת המפיל קוראים את הפרשה הראשונה של קריאת שמע. אם מאוד עייף, אפילו הפסוק הראשון לבדו מספיק, או אפילו פסוק אחד של רחמים.
חידושים:
1. למה שוב קריאת שמע? הרי כבר אמרנו קריאת שמע במעריב (קריאת שמע תורנית). שתי אפשרויות: (א) זה קמיע — שמירה לשינה; (ב) אבל הרמב״ם סובר שאסור לעשות קמיעות — אז הוא חייב להבין זאת אחרת. שיטת הרמב״ם: זה לא חיוב, אלא “קורא” — דבר יפה, מנהג טוב. הוא לא עשה מזה חיוב. זה מתאים לשיטת רב האי גאון שהרמב״ם מביא.
2. “ואם נתעורר שינה” — אם הוא כבר עייף, אפילו הפסוק הראשון לבדו מספיק. זה מראה שזה לא חיוב קפדני, אלא הנהגה טובה.
3. הטעם של קריאת שמע על המטה — הצלה מיצר הרע ומחלומות רעים. זה סוג של השתדלות — כמו שאומרים לילדים “חזור על משהו” או “ספור עד שלושים” כדי שלא יתחילו לחשוב מחשבות רעות. דבר טוב הוא שאדם ילך לישון עם דברי תורה, כדי שלא יהיו מחשבות של יצר הרע או חלומות רעים.
4. הקבלה לכהן גדול ערב יום כיפור: בעצם זה מה שעושים לכל יהודי, אותו דבר שעשו לכהן גדול ערב יום כיפור — קראו לו דברים כדי להסיח את דעתו ממחשבות רעות. ההבדל הוא ששם לא נתנו לו לישון, כי המחשבות האחרונות לפני השינה חוזרות לבקר בבוקר.
5. קושיא: למה אין קריאת שמע מקבילה בקימה? כמו שבמעריב יש קריאת שמע עם ברכות, ואחר כך אומרים קריאת שמע נוספת ממש כשהולכים לישון — לכאורה היה צריך להיות מקביל בבוקר: ממש כשקמים לומר לפחות פסוק אחד, אפילו לא הולכים לבית הכנסת. לא רואים שיש דבר כזה, אבל מוצע שזה מנהג טוב.
6. הלכה למעשה — עיקר הדין. הרמ״א אומר: צריך לומר ברכת המפיל, ולקרוא את הפרשה הראשונה אם יש כוח; אם לא — רק הפסוק הראשון. זה עיקר הדין, לא הנוסח הארוך שבסידור.
7. “על מיטתי” — אין צורך לנטול ידיים קודם. “על מיטתי” פירושו ממש על המיטה. הרמ״א לא היה פוסק שצריך ליטול ידיים לפני תפילה על המטה. החידוש שצריך ליטול ידיים היה מראשונים אחרים. כשהרמ״א אומר שצריך ליטול ידיים לפני התפילה, הוא מדבר על תפילה (בבית הכנסת), לא על התפילה שבבית — כי זה עדיין חלק מהלילה.
8. נפקא מינה: כל הלכות תפילה (מקום נקי, וכו׳) לא חלות על קריאת שמע על המטה. אם האדם במיטה ואין זה מקום נקי, יש ילדים — אומרים בכל זאת. הרמ״א אומר במפורש “אפילו אשתו ישנה עמו” — מותר. זה דין הגמרא, דין הרמ״א, וגם מנהג האריז״ל.
9. תפילת הדרך וקריאת שמע שעל המטה — השוואה. הרמב״ם לא מזכיר תפילת הדרך במפורש — הוא רק עושה תפילה קצרה במקום שמונה עשרה שבה מבקשים חיים בדרך. אדם שבדרך, האם הוא לא צריך גם לומר קריאת שמע שעל המטה כשהוא חוזר? בלילה דואגים מחלומות וממיתה — אלו מחשבות ספציפיות שבאות כשהולכים לישון במיטה. אדם שנסע בדרך היו לו דאגות אחרות. אבל אם הוא הולך לישון בדרך, יש לו אותו ענין. עיקר החידוש: זה לא חיוב במובן הטכני, זה “אורח חיים” — כמו סדר היום של האדם.
—
הלכה ב-ג: ברכת “אלקי נשמה” — כשיעור משנתו
דברי הרמב״ם: “בסוף שנתו, כשיעור משנתו, מברך: אלקי, נשמה שנפחת בי טהורה היא. אתה בראתה, ואתה יצרתה, ואתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי, ואתה עתיד ליטלה ממני, ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא. כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה׳ אלקי ורבון כל המעשים. ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים מתים.”
פשט: כשאדם קם בסוף שינתו, הוא עושה את הברכה. אם הוא קם באמצע הלילה ורוצה עוד לישון, עדיין לא צריך לעשות את הברכה (כסף משנה, רבינו מנוח).
חידושים:
1. נוסח הרמב״ם לא אומר “טהורה” כמו בנוסח שלנו (“אלקי נשמה שנתת בי טהורה היא”). הרמב״ם מתרגם: “שהיא טהורה” — הנשמה שהיא טהורה — אתה בראת. כשאדם מתעורר זה כאילו השם נפח בו נשמה מחדש.
2. נשמה — מה זה אומר לפי הרמב״ם? הרמב״ם סובר שבספר התורה לא כתוב אפילו פעם אחת המילה “נשמה” במובן של נפש השכלית — “נשמה” פירושה כוח החיים, כוח החיות. אבל אם אומרים כמו הרמב״ן שנשמה פירושה נפש השכלית, זה מתאים הרבה יותר לברכה: כשישנים, נפש החיונית נשארת (האדם חי), אבל השכל הולך — וזה מה שחוזר בבוקר.
3. “ואתה משמרה בקרבי” — השם שומר את הנשמה, הוא מחזיק אותה אצל האדם. בזמן שחיים, הוא נותן אותה, הוא מחזיק אותה, הוא מוודא שהיא נשארת.
4. “ואתה עתיד ליטלה ממני” — מיתה נתפסת כאילו השם לוקח את הנשמה — הוא נתן את הנשמה לגוף, והוא לוקח אותה בחזרה.
5. “ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא” — אני מאמין בתחיית המתים. “לעתיד לבוא” פירושו לעתיד — יש לזה קונוטציה של נצחיות, לא רק מחר בבוקר. אפשר לתרגם “להחזירה” על כל בוקר (כל לילה הנשמה הולכת, כל בוקר היא חוזרת), אבל הפשט של “לעתיד לבוא” מצביע על תחיית המתים, לא על המחזור היומי.
6. “כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה׳ אלקי ורבון כל המעשים” — אחרי שאמרנו שהקב״ה נפח, שומר, ויקח את הנשמה — המסקנה: כל זמן שהנשמה בקרבי, יש לי דבר אחד לעשות — להודות. כי זה לא נוכל לעשות לעתיד לבוא (כמו שכתוב “לא המתים יהללו י-ה”), זו הזדמנות מיוחדת.
7. “רבון כל המעשים” — למה הכינוי הזה דווקא כאן? הנשמה היא הכוח שמאפשר את כל מעשי האדם. כשהקב״ה מחזיר את הנשמה, הוא בכך “רבון כל המעשים” האמיתי — כי בלי הנשמה האדם לא היה יכול לעשות כלום. דרך זה הקב״ה הוא רבון כל המעשים.
8. “טהורה” — קשר לתפילת המפיל. במפיל מבקשים “אל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים”. כשקמים בבוקר ויכולים לומר “טהורה היא” — פירוש שלא היו פגעים רעים בלילה. אם אדם מתעורר מלא תאוות או מלא עצבות, הוא לא יכול באמת לומר “טהורה היא”. “טהורה” פירושה רענן, עם בהירות — כמו מקור מים חיים שמטהר את האדם.
9. “המחזיר נשמות לפגרים מתים” — קשר ל״ישן המוות.” סוף הברכה מזכיר שוב את המוטיב מקודם — “והאר עיני פן אישן המות” — כי אולי המוות יכול להישאר. “תודה לבורא
, החזרת לי את הנשמה.”
10. “אלהי נשמה” אינה מאותו מחבר כמו המפיל. נוסח “אלהי נשמה” ו״המפיל” שונים מאוד בהשקפתם על שינה. ב״אלהי נשמה” האדם הוא “פגר מת” — שינה היא כמו מוות. זה שונה מהשקפת המפיל. אם זה היה אותו פייטן, הוא היה ממשיך עם אותם נושאים (אור, יצר הרע).
11. למה “אלהי נשמה” לא מתחילה ב״ברוך”? ראשונים שואלים: ברכה צריכה להתחיל ב״ברוך”. התירוץ: “אלהי נשמה” היא ברכה הסמוכה לחברתה — היא המשך של ברכת המפיל שאמרנו לפני השינה. אבל הנוסחאות שונות מאוד בתוכן, מה שמחליש את התירוץ.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “הנותן לשכוי בינה”
דברי הרמב״ם: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה.”
פשט: ברכה על שמיעת התרנגול קורא, או על יכולת האדם להבין את ההבדל בין יום ולילה.
חידושים:
1. מחלוקת מפרשים: מה פירוש “שכוי”? שתי שיטות: (א) “שכוי” פירושו התרנגול; (ב) “שכוי” פירושו הדעת/שכל של אדם — יכולת האדם להבין את ההבדל בין יום ולילה.
2. אם “שכוי” פירושו האדם: החידוש הוא: האדם תופס את האות של התרנגול, שבעל חיים אחר לא תופס. זה עצמו חידוש — שלאדם יש בינה מיוחדת להבין סימנים טבעיים.
3. סדר היום — למה נשמה לפני שמש. “אלהי נשמה” באה לפני ברכת יוצר (שמדברת על השמש): לפי סדר היום קמים לפני עלות השחר, כשעדיין אין שמש. הנשמה חוזרת לפני שהשמש זורחת. לכן מדברים תחילה על נשמה, ורק אחר כך בברכת יוצר מדברים על השמש.
4. התרנגול קורא לפני עלות. התרנגול קורא מוקדם מאוד, לפני עלות השחר — הוא יודע שעומד להיות אור. זה מתאים לסדר: תחילה נשמה (אלהי נשמה), אחר כך תרנגול (הנותן לשכוי), אחר כך אור (יוצר אור).
[דיגרסיה: תרנגול ליטאי מול תרנגול חסידי] הערה הומוריסטית: ה״תרנגול הליטאי” הוא סוף היום (הוא אומר מוסר), וה״תרנגול החסידי” הוא תחילת היום. גם בדיחה: אחד אומר “הנותן לשכוי בינה” רבע לשתים עשרה, והשני אומר לו “התרנגול שאתה מברך עליו כבר במרק.” זה בא כי הכניסו את כל הברכות לסידור ביחד, אבל לפי הרמב״ם צריך לומר אותן בזמן — כל ברכה כשהרגע מגיע.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “מלביש ערומים”
דברי הרמב״ם: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם מלביש ערומים.”
פשט: אומרים זאת כשמתלבשים, כי ישנו ערומים (או כמעט ערומים).
חידושים:
1. הקב״ה הוא ה״מלביש ערומים” הראשון. הקב״ה נפח באדם וחוה את תחושת הבושה, והוא היה הראשון שהלביש אותם (כתנות עור). מאז טבוע בטבענו שמתלבשים.
2. “אתה נפחת בי” — האם זה אדם הראשון או אני? כשאומרים “אתה נפחת בי” — האם זה אומר שהקב״ה נפח באדם הראשון (ומאז זה כך אצל כל אדם), או שזה ממש אני, כל בוקר?
3. האם הקב״ה עושה זאת עכשיו או שהוא הכניס זאת בטבע? הקב״ה עושה הכל עכשיו. כל הברכות — “המוציא לחם”, “בורא פרי הגפן” — פירושן שהקב״ה עושה זאת עכשיו. כשאדם עושה לחם, הקב״ה הוא זה שמוציא אותו. זה כל היסוד של התפילה.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “עוטר ישראל בתפארה”
דברי הרמב״ם: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם עוטר ישראל בתפארה.”
פשט: הברכה נעשית כשמניחים כיסוי ראש.
חידושים:
1. זה על הכיפה/כובע — סמל יהודי. משהו שמבדיל יהודים מגויים. טלאי צהוב (כמו בימי הביניים) אינו “עוטר ישראל בתפארה” — איזו גזירה זו? אבל שטריימל יפה, שמבדיל יהודים מגויים, זה באמת “עוטר ישראל בתפארה.”
2. המלצה מעשית: כשיהודים מוציאים שישה אלף דולר על שטריימל — זה הרי עיקר השבת — יאמרו ערב שבת כשלובשים את השטריימל “עוטר ישראל בתפארה” בכוונה. כשאנשים עומדים בחנות שטריימלים ומסתכלים במראה, שילכו למראה ויודו לקב״ה “עוטר ישראל בתפארה.” הפעם היחידה שצריך להסתכל במראה היא ב״עוטר ישראל בתפארה.”
—
הלכה ג (המשך): ברכת “פוקח עורים”
פשט: מקושרת לשפשוף העיניים — כשעדיין חשוך ומנומנם, משפשפים את העיניים כדי לראות טוב יותר.
חידוש: אנשים שלובשים משקפיים בבוקר, צריכים לומר “פוקח עורים” אז — זה ממש “פתיחת העיניים.”
—
הלכה ג (המשך): ברכת “מתיר אסורים”
דברי הרמב״ם: כשהוא יושב על המיטה, הוא מברך “מתיר אסורים.”
פשט: הוא כבר לא שוכב, הוא יושב — איבריו פתוחים, הוא יכול לזוז.
חידושים:
1. “מתיר אסורים” מתייחס ל״חבלי שינה” — השינה כביכול קשרה אותו, חיברה אותו למיטה, ועכשיו הוא משתחרר.
2. כלל חשוב: “הברכה באה על הפעולה, ולא הפעולה באה בגלל הברכה.” לא עושים פעולה כדי לברך — מברכים כי עושים פעולה. אי אפשר להיות מעביר על המצוות — כל ברכה מודגמת בפעולה.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי”
פשט: כשאדם משפשף את עיניו ומתחיל להתעורר.
חידושים:
1. האדם עדיין במיטה — הוא כבר התלבש (בגדים, כיפה), אבל הוא עדיין לא יצא מהמיטה. כל הברכות עד כאן נעשות במיטה.
2. אנשים שונים יש להם סדר שונה — יש שאומרים “המעביר שינה” לפני הלבישה. אבל הברכות אכן תוקנו עם המשכיות מסוימת, לפי מי שתיקן.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “רוקע הארץ על המים”
דברי הרמב״ם: “כשמנענע רגליו על המיטה ומניחן על הארץ” — כשהוא מניח את רגליו על הארץ, הוא מברך “רוקע הארץ על המים.”
פשט: ברכה על מעשה בראשית — הקב״ה עשה שהארץ תהיה על המים, לא שוקעים פנימה.
חידושים:
1. מה הקשר של “רוקע הארץ על המים” לקימה? הפשט הפוך — רצו לעשות סדר תפילה שבו מודים לקב״ה על הכל, וסידרו זאת לפי סדר הקימה. זה לא שצריך להיזכר להודות — זה שרוצים לעשות תפילה כללית, והתאימו אותה לסדר היום.
2. ראשונים אחרים: כתוב בראשונים אחרים שזה נעשה על “מנהגו של עולם” — הכרת תודה כללית על הבריאה, לא רק על הרגע הספציפי.
3. משל הספינה: אנשים היו על ספינות — על ספינה אפשר לשכב, אבל כשעומדים הכל מתנדנד. כשעומדים על הארץ, לא מתנדנד — זה “רוקע הארץ על המים.” יונה הנביא, כשחזר מהים, בוודאי אמר “רוקע הארץ על המים” בכוונה גדולה.
4. בלי היום השני של מעשה בראשית הכל היה מים — אדם כמו דג לעולם לא היה יכול באמת לישון.
—
הלכה ג (המשך): ברכת “זוקף כפופים”
דברי הרמב״ם: כשהוא עומד, הוא מברך “זוקף כפופים.”
פשט: אדם יכול לעמוד זקוף — לא כמו נחש או דוב, אלא על שתי רגליים.
חידוש: זה בא אחרי “רוקע הארץ על המים” — תחילה מניח את הרגליים על הארץ, אחר כך עומד זקוף.
—
הלכה ד: נטילת ידיים שחרית — ברכת “על נטילת ידים”
דברי הרמב״ם: אחר כך הוא נוטל ידיו, מברך ברכת המצוות “אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידים.”
חידושים:
1. איזו מצוה זו לנטול ידיים בבוקר? “אשר קדשנו במצוותיו וצונו” — איפה הציווי? הרמב״ם מנה בהלכות תפלה “טהרת ידים” כאחד מחמשת הדברים המעכבים את התפילה. נטילת ידיים שחרית היא תנאי בתפילה — מצוה דרבנן. אולי זו תקנת עזרא.
2. כל הברכות עד כאן היו לפני נטילת ידיים — הוא עדיין לא נטל ידיים. זה מראה שברכות השחר אינן תלויות בנטילת ידיים.
—
הלכה ד (המשך): רוחץ פניו — רחיצת הפנים
דברי הרמב״ם: “רוחץ פניו ידיו ורגליו” — אחר כך הוא רוחץ את פניו.
חידושים:
1. הבדל בין נטילת ידיים ורוחץ פניו: שניהם לפני התפילה, אבל הם שני דברים נפרדים. נטילת ידיים היא טהרת ידים, ורוחץ פניו הוא תנאי נפרד בתפילה.
2. עיקר ענין רחיצת הפנים: זה לא כי זה מלוכלך — זה כי הוא מנומנם. העיקר הוא להסיר את ה״נמנום” מהעיניים. זה מעיר אותו.
—
הלכה ד (המשך): תפילה אחרי הרחיצה — “אל תרגילני לדבר מצוה / עבירה”
דברי הרמב״ם: אחרי הרחיצה עושים תפילה: “אל תרגילני לדבר עבירה, ואל תביאני לידי חטא… ותרגילני לדבר מצוה.”
פשט: קודם ביקשנו חלומות טובים (בשינה), עכשיו מבקשים מעשים טובים.
חידושים:
1. הרגלים: פעם אחת שמתרגלים, עושים שוב ושוב. הוא מבקש מהקב״ה שיהיו לו הרגלים טובים — שיעשה מצוות. הרגלים טובים מביאים יצר טוב, מידות טובות.
2. קשר להלכות תשובה: הרמב״ם בהלכות תשובה אומר שאי אפשר לבקש מהקב״ה שיכריח אותו (כי יש בחירה). תירוץ: לא מבקשים שהקב״ה יכריח אותו — מבקשים שיהיו לו הרגלים טובים, סביבה טובה, שעושה את זה קל יותר. זה דרך הטבע — אם לאדם יש הרגלים טובים, קל לו יותר; אם לא, קשה לו לעשות תשובה. זה לא סותר בחירה חופשית.
—
הלכה ה: תפילת “להיות לרחמים בעיניך ובעיני כל רואי”
דברי הרמב״ם: אדם מבקש ביום כשהוא יוצא בין אנשים, שיהיה לו חן וחסד ורחמים בעיני כל רואיו.
פשט: מבקשים שהאנשים שאיתם יש לו עסק יסתכלו עליו בעין טובה.
חידושים:
1. “בעיני כל רואי” מדויק: אדם צריך לדאוג רק לאנשים שרואים אותו, לא לאנשים בעיר אחרת שלא חושבים עליו. זה על האנשים המעשיים שאיתם הוא מסתובב.
2. רבינו יונה מצוטט: “מי שאינו נושא חן בעיני רואיו, אין לו למעשה כבוד, וטוב מותו מחייו” — אדם שאף אחד לא סובל אותו, הוא כמו “פגר רע”, זה לא חיים. צריך להיות אדם שאחרים נהנים ממנו.
3. סדר הברכות: תחילה מבקשים על התפילה והמצוות, אחר כך מדברים כבר על יציאה בין אנשים — פרנסה, הצלחה, חסד ורחמים.
4. “חסדים טובים” — לשון כפולה — יש גם חסדים שאינם טובים. זו ביטוי חסידי.
5. “גומל חסדים טובים” — הרמב״ם לא קורא “לעמו ישראל” — זה אומר ש״גומל חסדים טובים” הולך גם לגויים. לא רק אתה מבקש חיים וחסד ורחמים, אלא כולם מבקשים זאת — יהיה עולם שיש בו מספיק לכולם.
—
הלכה ו: הלכות בית הכסא — “התכבדו מכובדים קדושים”
דברי הרמב״ם: לפני שנכנסים לבית הכסא אומרים: “התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, ושמרוני שמרוני עד שאכנס ואצא כי זה דרכם של בני אדם.”
פשט: נפרדים מהמלאכים / מחשבות טובות המלוות את האדם, כי בבית הכסא לא מתאימה תורה וקדושה.
חידושים:
1. יסוד הרמ״ע מפאנו: אדם שחושב מחשבות טובות — תורה, הרהורי קדושה — המחשבות חוזרות ומלוות אותו. הוא לומד מסכת חגיגה, מסכת סוכה, וזה מלווה את האדם. ה״מכובדים” הם דברי התורה והמחשבות הטובות שהוא מחזיק באמצע החשיבה.
2. הקבלה לשינה: יש שני זמנים שהגוף עובד חזק והנשמה (כוח הבוחר, כוח האויון) אינה פעילה: (א) כששוכבים, (ב) כשנמצאים בבית הכסא. בשינה אומרים “אלקי נשמה” כשמתעוררים; בבית הכסא אומרים “התכבדו” כשנכנסים — בשני המקרים מניחים את הנשמה/הקשר הרוחני.
3. דיון גדול על מלאכים אצל הרמב״ם: טענה חזקה נגד התפיסה המוטעית הנפוצה ש״רמב״מיסטים” לא מאמינים במלאכים. הרמב״ם מאמין מאוד במלאכים. בהלכות יסודי התורה כתוב במפורש: “וכל נוסח צורות לכל בעל צורה על ידי מלאך” — כל מה שקיים בעולם בא דרך מלאכים. הרמב״ם רק מסביר שמלאך אינו דבר גשמי עם כנפיים, אלא דבר רוחני/שכלי — בדיוק כמו שהקב״ה אינו גשמי. אין סתירה שהרמב״ם מביא את נוסח “התכבדו” — יש לו דרך להבין זאת בהתאם ליסודי התורה. בדיוק כמו “אתה נפחתה בי” לא אומר שלקב״ה יש פה שנושף, כך “התכבדו” לא אומר שמלאכים עומדים פיזית ליד הדלת.
4. נגד האחרונים שאומרים שלא נוהגים לומר “התכבדו” כי אנחנו לא מחשיבים את עצמנו צדיקים שמלאכים יסתובבו אצלנו: זה לא עניין של מדרגה. כך העולם עובד — מלאכים מנהלים את האדם תמיד, זה לא תלוי במדרגות. האריז״ל אמר שכן צריך לומר זאת.
5. “שמרוני” — שני פירושים: (א) “חכו לי” — מלשון “עובר ושב על הדרך” — חכו לי עד שאצא מבית הכסא. זו לא בקשה להגנה, אלא בקשה שיחכו. (ב) “שמרו עלי” — ברמה אחרת.
6. האם זו תפילה למלאכים? הרמב״ם אוסר “עבודה” למלאכים, לא סתם דיבור איתם. כל תקשורת — בין לקב״ה, בין למלאכים — היא רק “מצדנו” (מצידנו). בדיוק כמו תפילה לקב״ה לא עובדת כך שהוא “עונה בחזרה” במובן פשוט, כך גם עם מלאכים.
7. למה צריך “לשלוח אותם” אם הם ממילא לא נכנסים? בוודאי הם לא נכנסים אפילו בלי הנוסח. אבל זה בשביל האדם — כדי שיזכור שהוא מניח את הרוחניות. בדיוק כמו שכל הברכות הן בשביל האדם, לא בשביל הקב״ה או בשביל המלאכים. אי אפשר לומר “ברוך אתה ה׳” בבית הכסא — הרוחניות לא מתאימה שם.
8. שתי משפחות של מלווים: (א) מחשבות טובות, הרהורי תורה, חלומות — סוג אחד; (ב) יצר הרע ויצר טוב (מלאכים) — סוג אחר. אפשר אולי לקשר את כל הברכות ביחד.
9. כל הברכות הן בשביל האדם עצמו — לא בשביל הקב״ה ולא בשביל המלאכים — כדי שיזכור. המלך עושה את שלו בכל מקרה; השאלה היא מה האדם יודע ומבין. מי שלא אומר “אשר קדשנו במצוותיו” — לא הולכים אצלו מלאכים בחוויה הסובייקטיבית שלו, הוא לא תופס. אבל המלך ממשיך בלעדיו.
—
הלכה ו (המשך): ברכת “אשר יצר”
דברי הרמב״ם: “ברוך… אשר יצר את האדם בחכמה, וברא בו נקבים נקבים חלולים חלולים… רופא כל בשר ומפליא לעשות.”
פשט: מודים לקב״ה על החכמה בבריאת הגוף האנושי.
חידושים:
1. מחלוקת בפשט של “בחכמה”: (א) פשט רבינו מנוח: “בחכמה” פירושו ההנדסה של הגוף האנושי — האדם כ״מכונה” נעשה בצורה נפלאה. מסתכלים על הגוף: יש תכנית, שכל, לא סתם חורים אקראיים — חור לאף, הכל בסדר. (ב) פשט אחר: “בחכמה” פירושו שהקב״ה נתן לאדם חכמה (שכל). קושיא על הפשט השני: אם כך, כל העולם נברא בחכמה (“חכמה בורא עלמא”) — מה מיוחד באדם?
2. “נקבים נקבים חלולים חלולים”: “חלולים” פירושו מערכת ה״צנרת” הפנימית — חורים שמעבירים נוזלים ודברים. אם הם היו מתעקמים קצת, אם המערכת הייתה קורסת — אנשים לא יכלו לחיות.
3. “רופא כל בשר”: “רופא” לא אומר “הוא מרפא” (מבחוץ), אלא “הוא שומר בריא” — הוא מתחזק את המצב הבריא. זו לא ברכה על רפואה אחרי מחלה, אלא הודיה על כך שהמערכת עובדת כראוי.
4. מבנה ברכות השחר — גוף, נשמה, מלאכים: האדם מתעורר, הקב״ה מאיר בנשמה (כוח החיים, כוח הבחירה), מודים. אחר כך הולכים לטפל בגוף (בית הכסא), וכשמסיימים עושים ברכה על הגוף — “אשר י
צר”. אחר כך חוזרים למוח עם גוף — דברי תורה.
—
הלכה ז: ברכת “אוזר ישראל בגבורה” (חגירת החגורה/גרטל)
דברי הרמב״ם: כשחוגרים את החגורה, מברכים “אוזר ישראל בגבורה.”
פשט: החגורה היא הלבוש החיצוני הראשון — אחרי שכבר לבשו את הבגדים התחתונים והמכנסיים, והיו בבית הכסא, חוגרים את החגורה.
חידושים:
1. החגורה היא דבר “גברי” — על החגורה תולים את החרב או כלי העבודה. כמו שכתוב “חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך” — זה קשור לעבודה ומלחמה, ליציאה לעולם.
2. הבני מנוחה מביא פירוש חסידי: כשחוגרים את החגורה הולכים על המכנסיים, שמכסים את הערוה — זה אומר שהוא “גובר” ו״כובש את יצרו”, והוא הופך לאדם תורני. לכן “אוזר ישראל בגבורה” — גבורה על כיבוש היצר.
—
הלכה ז (המשך): ברכת “שעשה לי כל צרכי” (נעילת נעליים)
דברי הרמב״ם: כשנועלים נעליים, מברכים “שעשה לי כל צרכי.”
פשט: עם נעליים האדם ממש מסודר — יכול לצאת לרחוב, ללכת על כל סוגי “רצפות”, בשלג, במדבר.
חידושים:
1. “כל צרכי” לא בהכרח הנעליים עצמן. שני פשטים: (1) נעליים הן הצורך הגדול ביותר — בלי נעליים בכלל אי אפשר לצאת; (2) עם נעליים אפשר עכשיו ללכת לעשות את כל הצרכים.
2. סדר שלם של יציאה: שלוש הברכות (אוזר ישראל, שעשה לי כל צרכי, והמכין מצעדי גבר) הן ברכה על היציאה. בפנים יש סחורה ובגדים על הרצפה — עכשיו מתכוננים לצאת: לובשים כלי נשק (חגורה), אחר כך נעליים, ויוצאים.
3. הקב״ה עשה הכל דרך אנשים — מי שהמציא נעליים, הכל בא מהשגחה. זו לא רק ברכה על חפץ, אלא על השגחה פרטית — הקב״ה מוביל אדם לאן שהוא צריך ללכת.
—
הלכה ח: ברכות “שלא עשני גוי”, “שלא עשני עבד”, “שלא עשני אשה”
חידושים:
1. כשיוצאים לשוק, רואים את מעמדות האנשים: יהודי בארץ ישראל — הוא היהודי (לא גוי), הוא לא עבד, הוא האיש שמסתובב בעסקים.
2. רבינו מנוח אומר שמברכים את הברכות “בכל יום” — זה לא קשור לזמן ספציפי, אפשר לעשות זאת מוקדם או מאוחר יותר.
3. “שלא עשני אשה” — לרמב״ם לא הייתה הברכה “שעשני כרצונו” (שנשים אומרות היום), כי אין זה הגיוני שמישהו שיש לו חיסרון יברך על זה. חיסרון הוא צער, ועם צער “מסתפקים” (מתפשרים).
4. “שלא עשני קטנה” — לא מופיע ברמב״ם. זה מנהג מאוחר יותר שנשים חידשו.
—
הלכה ט: סדר ברכות השחר — שמונה עשרה ברכות, כל אחת בשעתה
דברי הרמב״ם: יש שמונה עשרה ברכות השחר (כולל “על נטילת ידים” ו״אשר יצר”), ואין להן סדר קבוע — אלא כל ברכה אומרים “על דבר שהברכה בשבילו ובשעתו.”
חידושים:
1. שמונה עשרה ברכות מקבילות לשמונה עשרה: בדיוק כמו ששמונה עשרה יש בה שמונה עשרה ברכות, יש גם לברכות השחר שמונה עשרה. זו הקבלה מעניינת.
2. שיטת הרמב״ם: כל ברכה אומרים בזמן שעושים את הדבר. אם חוגרים את החגורה עדיין במיטה (במקומו), אומרים “אוזר ישראל” אז — ולא אומרים זאת שוב מאוחר יותר. כך גם “הנותן לשכוי בינה” — רק כששומעים את התרנגול.
3. ברכה שלא מתחייבים בה: אם לא שמעו קול תרנגול, או לא חגרו חגורה, או לא נעלו נעליים — לא אומרים את הברכה. למשל יום כיפור ותשעה באב שלא הולכים בנעלי עור — לפי הרמב״ם לא אומרים “שעשה לי כל צרכי”.
—
הלכה י: המנהג נגד הרמב״ם — ברכות בבית הכנסת
דברי הרמב״ם: “ורב בערינו מברכים ברכות אלו כולם זה אחר זה בבית הכנסת, בין ישן בין לא ישן” — והוא פוסק “וטעות היא בידם ואין ראוי לעשות כן”, כי “לא יברך אדם ברכה אלא אם כן נתחייב בה.”
חידושים:
1. טענת הרמב״ם: שתי בעיות: (1) אומרים אותן כולן בבית הכנסת במקום בשעת מעשה; (2) אומרים אותן אפילו כשבכלל לא התחייבו (לא שמעו תרנגול, לא חגרו חגורה, וכו׳).
2. הרמב״ם מודה שאם התחייבו ואומרים זאת מאוחר יותר (לא בשעת מעשה), זה לא לכתחילה אבל מותר. הבעיה העיקרית היא לברך ברכה שבכלל לא התחייבו בה.
3. טענת הראשונים האחרים שהברכות הן על “מנהגו של עולם” — העולם נוהג כך, אנשים קמים, נועלים נעליים, וכו׳ — לכן מברכים את כל הברכות אפילו אם היחיד לא עשה זאת.
4. הלכה למעשה: אנחנו לא נוהגים כרמב״ם — אומרים את כל הברכות בבית הכנסת, אפילו כשלא התחייבנו אישית. אבל יש מחמירים בדברים מסוימים כמו יום כיפור.
5. נקודה עמוקה: אם אומרים את כל הברכות ביחד בבית הכנסת, הן מאבדות את האופי המיוחד שלהן כברכות על הנאות ספציפיות — הן הופכות יותר כמו “תפילה”. אבל תפילה כבר יש לנו שמונה עשרה, וזו לא ברכת המצוה — “זה מאבד את כל העניין.”
—
הלכה יא: נגל וואסר ומודה אני — התפתחות היסטורית
חידושים:
1. מודה אני באה הרבה יותר מאוחר. קודם היו אומרים “אלקי נשמה” מיד בקימה. מאוחר יותר בא מישהו וחידש: מודה אני אין בה שם השם, לכן מותר לאמרה לפני נטילת ידיים. כל העניין הוא “טלאי על טלאי” — עשו בעיה (צריך ליטול ידיים לפני הזכרת שם השם), פתרו את הבעיה (מודה אני בלי שם), אבל המנהג המקורי היה אחרת.
2. הרמ״א לא אומר שצריך ליטול ידיים לפני אמירת ברכות. נטילת הידיים אינה מחייבת לברכות — זה כבוד לתפילה.
—
הלכה יב: ברכות התורה — סדר השכמה
דברי הרמב״ם: אם יהודי רוצה לנהוג כדוד המלך — לקום באמצע הלילה וללמוד תורה לפני קריאת שמע — צריך לברך ברכות התורה. הוא נוטל ידיים תחילה. מברכים שלוש ברכות התורה, ולומדים קצת תורה.
פשט: הרמב״ם מתאר את סדר הקימה: נוטלים ידיים, מברכים שלוש ברכות על תורה, לומדים קצת, ורק אחר כך ממשיכים בסדר התפילה.
חידושים:
1. למה נטילת ידיים ללימוד? קושיא קשה: קודם עמד ברור שאפשר לברך בלי נטילת ידיים. למה צריך כאן ליטול ידיים? כמה אפשרויות: (א) אולי ברכות התורה ספציפית צריכות נטילת ידיים, אחרת מברכות אחרות; (ב) אולי זה לא חיוב אלא כך הסדר; (ג) אולי זה קשור ללימוד עצמו, לא לברכה. בגמרא כתוב “רב מושי ידיה והדר מצלי” — רב נטל ידיים ואחר כך התפלל, והרמב״ם אוהב להביא מנהגי רב. העניין נשאר “לא ברור”.
2. נוסח שלוש ברכות התורה: (א) “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על דברי תורה” — בסידור שלנו כתוב “לעסוק בדברי תורה”, שזה אולי אותו דבר; (ב) “והערב נא” — תפילה שתורה תהיה מתוקה “בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל”, לכל היהודים, לא רק לעצמו. “ונהיה אנחנו וצאצאינו… יודעי שמך” מתקשר לזוהר הקדוש ש״תורה כולה שמותיו של הקב״ה”, או כי דרך תורה יודעים את דרכי ה׳. “ולומדי תורתך לשמה” — תורה לשמה היא לכאורה אותו דבר כמו “והערב נא”: לומדים כי זה מתוק, לא לשם כבוד או שכר; (ג) “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה׳ נותן התורה.”
3. למה ברכות התורה “בכל יום”? הדין המקורי הוא רק “המשכים לקרות” — מי שקם מוקדם ללמוד. למה צריך זאת כל יום? שיטת הרמב״ם: בקריאת שמע כבר אומרים “אהבה רבה” שהיא סוג של ברכת התורה, אבל הרמב״ם רוצה שיברכו ברכות התורה קודם שיקרא קריאת שמע. יש רשמית שני פעמים ברכת התורה — הברכות הפורמליות ו״אהבה רבה” — אבל נשאר לא ברור למה שניהם נחוצים.
4. “שלא עשני גוי” מול “אשר בחר בנו”: אחרי שכבר אמרנו “אשר בחר בנו מכל העמים”, מה הטעם לומר “שלא עשני גוי”? “אשר בחר בנו” הוא ספציפית על תורה.
5. מה לומדים אחרי ברכות התורה? המנהג הוא לומר ברכת כהנים (“יברכך ה׳ וישמרך”). למה דווקא ברכת כהנים? כי זה גם קצת תורה (מצוה מהתורה) וגם תפילה/ברכה — דרך יפה להתחיל את היום. יש שאומרים “צו את בני ישראל” (קרבן תמיד), ויש שאומרים את שניהם. בנוסף אומרים קצת משניות — “איזהו מקומן” (פרק משנה) וברייתא של “אלו דברים שאין להם שיעור”.
—
הלכה יג: זמירות (פסוקי דזמרה)
דברי הרמב״ם: “ושבחו חכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תהלים” — החכמים שיבחו את מי שאומר זמירות מתהלים. הזמירות הן מ״תהלה לדוד” עד “כל הנשמה תהלל י-ה”. כבר נהגו — תיקנו פסוקים לפניהם ולאחריהם. ותקנו חכמים ברכה לפני הזמירות — “ברוך שאמר”, וברכה לאחריהם — “ישתבח”.
פשט: הרמב״ם קורא לזה “זמירות” וזה מנהג חכמים (דבר יפה לעשות), לא חיוב פורמלי.
חידושים:
1. זה בבירור דבר בפני עצמו, לא קשור לברכת התורה. כמו שאדם צריך לומר דברי תורה ויש ברכת התורה, כך צריך לומר זמירות ויש ברכת הזמירות — קטגוריה נפרדת.
2. מקום הזמירות בסדר התפילה: “ואחר כך מברך על קריאת שמע וקורא קריאת שמע” — הזמירות באות לפני ברכות קריאת שמע. לפני קריאת שמע יש שתי קטגוריות עם ברכות משלהן: (1) ברכות התורה על הפסוקים שקוראים, (2) ברכת השירות על הזמירות, ואחר כך באות ברכות קריאת שמע עם קריאת שמע.
3. מנהגים על שירת הים ושירת האזינו: הרמב״ם מזכיר שיש מקומות שאומרים שירת הים אחרי “ישתבח”, ויש יחידים שאומרים גם שירת הים וגם שירת האזינו. זה הכל ענייני זמירות. חידוש: הרמב״ם מניח ש״זמירות” פירושן ספציפית שירי דוד, לא שירת הים. שירת הים היא מנהג נוסף.
—
הלכה יד: מאה ברכות בכל יום
דברי הרמב״ם: “חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום.”
פשט: זו לא הלכה חדשה עם ברכות חדשות — זה מספר, דין כללי על כל הברכות שאדם מברך ממילא. “כל יום” פירושו בין 24 שעות.
חידושים:
1. חשבון מאה הברכות:
– ברכות השחר — 18 ברכות
– ברכות התורה — 3 ברכות (סה״כ 21)
– ברוך שאמר וישתבח — 2 ברכות (סה״כ 23)
– ברכות קריאת שמע — שחרית 2 לפניה + 1 לאחריה, ערבית 2 לפניה + 2 לאחריה = 7 ברכות (סה״כ 30)
– ציצית — 1 ברכה “להתעטף בציצית” (סה״כ 31)
– תפילין — 1 ברכה “להניח תפילין” (סה״כ 32)
– שלוש תפילות (שמונה עשרה) — 18 × 3 = 54 ברכות (סה״כ 86)
– שתי סעודות ביום, כל אחת עם 7 ברכות = 14 ברכות (סה״כ 100)
2. 7 הברכות של כל סעודה: נטילת ידיים, המוציא, 3 (או 4) ברכות של ברכת המזון, שהכל על מים אחרי הסעודה, בורא נפשות על המים. חידוש: שיטת הרמב״ם היא שלא לשתות במהלך הסעודה, אלא עשרים דקות לפניה או אחריה.
3. חידוש על תפילין: הרמב״ם מכניס את ברכת תפילין כאן — אף שזו ברכת המצוות ששייכת להלכות תפילין — כי הוא רוצה לחשב את מאה הברכות. מכאן רואים שצריך להניח תפילין כל יום, כי צריך לברך את הברכה כחלק ממאה.
4. הרמב״ם סובר שברכת המזון יש בה 4 ברכות (לא 3), ושמונה עשרה יש בה 19 ברכות (לא 18 כמו בחול), מה שנותן 5 ברכות נוספות מעל 100.
5. שבת ויום טוב — הבעיה: שמונה עשרה יש בה רק 7 ברכות (לא 18/19), וגם חסרות 3 מ-5 ברכות יוצרות. זה עושה חיסרון גדול במאה. עצת הרמב״ם: לאכול פירות — בורא פרי האדמה, בורא פרי העץ — כדי להשלים את מאה הברכות. אבל הוא מדגיש: לא לעשות ברכה לבטלה — לא לברך על דבר שאין תאווה לאכול אותו. הרמב״ם לוקח מאוד ברצינות את מאה הברכות — הוא דורש לחפש באופן אקטיבי דרכים להשלים. זה כבר בגמרא, לא רק חידוש הרמב״ם.
6. שאלה פתוחה: האם דין מאה ברכות חל על שבת ויום טוב כמו על חול, או אולי זה דבר שבתי נפרד — זה “בירור גדול.”
—
הלכה טו-טז: סדר תפילת היחיד — סיכום
דברי הרמב״ם: כל סדר תפילת היחיד: בשחר — ברכות השחר (מאלקי נשמה עד כל הברכות), זמירות — ברוך שאמר, שירי דוד, הללויה׳ס, פסוקי דזמרה, (שירת הים לפי מנהג), ישתבח, ברכות קריאת שמע עם קריאת שמע, שמונה עשרה.
חידוש: הרמב״ם אומר שבתפילת יחיד מדלג הקדושה מברכה ראשונה שלפניה — בברכת יוצר (ברכה ראשונה של ברכות קריאת שמע) יחיד לא אומר את הקדושה עם כל ענייני המלאכים. אומרים רק “קדוש קדוש קדוש” לבד. זה הבדל בין תפילת יחיד ותפילת ציבור.
—
הלכה יז: קדושת יוצר ביחיד, סמיכת גאולה לתפילה, סדר מנחה ומעריב
דברי הרמב״ם: לא אומרים קדושה של ברכה ראשונה שלפניה (קדושת יוצר) ביחיד. כשמסיימים גאל ישראל, מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפילה. מתפלל מעומד כמו שאמרנו. כשישלים ישתחווה ויפול על פניו ויתחנן. אחר כך עומדים ואומרים תחנונים כפי כוחו, ויפטר למעשיו. במנחה — תהילה לדוד בישיבה, אחר כך מתפלל מעומד, אחר כך תחנונים. במעריב — קריאת שמע וברכותיה, אחר כך תפילה מעומד, אבל לא נפילת אפיים. יחידים שאומרים תחנון במעריב — הרי זה משובח.
פשט: הרמב״ם מציג את כל סדר תפילת היחיד לאורך היום — שחרית, מנחה, מעריב — עם כל הפרטים של קדושה, סמיכת גאולה לתפילה, נפילת אפיים, ותחנונים.
חידושים:
1. קדושת יוצר ביחיד — מחלוקת מחבר ורמ״א. הרמב״ם אומר שיחיד לא אומר שום קדושה — לא רק הקדושה של שמונה עשרה, אלא גם לא הקדושה של ברכת יוצר (אופנים וחיות הקודש, קדוש קדוש קדוש). השולחן ערוך (מחבר) פוסק כרמב״ם שלא אומרים, והרמ״א חולק ומתיר. זה מראה מחלוקת יסודית האם לקדושת יוצר יש אותו דין כמו קדושת שמונה עשרה לגבי דבר שבקדושה.
2. סמיכת גאולה לתפילה — יסוד ומשמעות. משל ר׳ סלמי (ברכות): מלך יוצא, שואלים אותו מה אתה צריך, והוא כבר הולך — כשכבר יש את תשומת לב המלך דרך שבח (ברכות קריאת שמע), זה הרגע הטוב ביותר לבקש (תפילה). בעצם הלכות תפילה והלכות קריאת שמע הן שתי מצוות נפרדות שאין להן קשר. אבל סמיכת גאולה לתפילה עושה אותן ל״חלות אחת” — זה מחבר אותן יחד.
3. מה פירוש “גאולה” ב״גאולה לתפילה”? חקירה: האם “גאולה” פירושה ספציפית ברכת “גואל ישראל” (החתימה), או שזה פירושו תוכן הגאולה — כלומר הזכרת יציאת מצרים / קריעת ים סוף? נפקא מינה לגבי מעריב: הגמרא אומרת שהשכיבנו היא “כגאולה אריכתא דמיא” — שמחשיבים את השכיבנו כמו גאולה ארוכה. אם “גאולה” פירושה ספציפית ברכת גואל ישראל, אז השכיבנו היא תוספת שמחשיבים כחלק מגאולה. אם “גאולה” פירושה העניין, אז השכיבנו היא תקנה נפרדת שמצרפים לעניין. הנקודה נשארת פתוחה.
4. עמידה בגאל ישראל. הרמב״ם משמע שצריך כבר לעמוד (מישיבה) בגאל ישראל — לפני שמסיימים — כדי שתהיה תחילת תפילה ממש מיד כשמסיימים. זה חידוש מעשי באיך מקיימים סמיכת גאולה לת
פילה.
5. סדר מנחה — ישיבה באשרי. הרמב״ם אומר שבמנחה אומרים תהילה לדוד (אשרי) בישיבה. במניינים ליטאיים אכן יושבים לאשרי, אבל רבים לא נוהגים כך. שיטת הרמב״ם ברורה שצריך לשבת.
6. מעריב — לא נפילת אפיים, אבל יחידים שאומרים תחנון הם משובחים. זו מידת חסידות, לא חיוב.
7. תפילת יחיד מול תפילת רבים. כל הפרק מדבר על תפילת יחיד — הרמב״ם לא הזכיר שום קדיש, עלינו, כי אלו ענייני תפילת רבים. הפרק הבא יעסוק ביחיד וציבור, קדיש, וכו׳.
—
הערה כללית על סדר ברכות השחר
חידוש: כל סדר ברכות השחר הוא תפילה כללית — מודים לקב״ה על הכל בבריאה. הרמ״א אומר שמברכים כל ברכה לפי הסדר, אבל ראשונים אחרים אומרים שזה נעשה על “מנהגו של עולם.” שתי השיטות מסכימות שזה סדר שמתאים יחד — לכתחילה זה בא יחד עם סדר הקימה.
—
סיום: בזה מסתיים פרק ז׳ של הלכות תפילה וברכת כהנים.
תמלול מלא 📝
הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ז׳ – ברכות אחרות
מיקום אין לימוד
דובר 1:
אנחנו לומדים הלכות תפילה וברכת כהנים, פרק ז׳. עד איפה למדנו? עוד פרטים של ברכת כהנים, שזה אחרי הלכות תפילה, פרק ז׳, הפרק השביעי של הלכות תפילה.
נפלא. למדנו, קודם כל בואו נזכיר ונסכים על השבח את הנדיבים החשובים של השיעור שלנו, ידידנו היקר, אוהב תורה ולומדיה, הרב רבי יואב וועצבערגער, שנדב את השיעורים, את השיעורים הראשונים, בתנאי וברצון שהציבור ילמד מזה לנדב את השיעורים הבאים. בעזרת השם, אנחנו מציעים לציבור, אנחנו עדיין לא יודעים איך לשלוח את הנדבות. נודיע לציבור איך בדיוק. כמו שזה הסדר אחרי התפילה עובר הגבאי, או באמצע ב״וברוך דוד”. אנחנו עדיין לא מחזיקים ב״וברוך דוד” בסדר התפילה, אבל רואים שהרמב״ם אומר שצריך לתת צדקה אז.
הערה: צדקה לפני התפילה
על כל פנים, זה ענין גדול. הרמב״ם הזכיר כן, בהלכות תפילה הרמב״ם לא הזכיר שצריך לתת צדקה לפני התפילה, אבל בהלכות מתנות עניים הוא אומר כן שצריך לתת צדקה לפני התפילה. כן?
דובר 2:
אוקיי, נגיע אולי לסדר התפילה. צריך למצוא את זה, ראינו את זה?
דובר 1:
צריך לבדוק.
דובר 2:
לא, אני מאמין לך לעת עתה. יהיה, אין הבדל. יהיה. מה כתוב?
דובר 1:
כן, כתוב. נו, זה כבר עלה. נותנים צדקה לפני התפילה. צריך למצוא את זה. כתוב. הזכרנו את זה?
דובר 2:
אני לא זוכר.
דובר 1:
אוקיי. אוקיי, נמצא אולי את המקור. נגיע. עדיין לא למדנו את סוף סדר התפילה. עד עכשיו למדנו רק על שמונה עשרה. סוף הפרק והפרק הבא עוסק בכל סדר התפילה ממודה אני עד הסוף. אולי איפשהו שם נראה אם הוא מביא את זה.
על כל פנים, הציבור צריך ללמוד ולהוסיף לשיעור. זה לא עובד בחינם. הכל… עכשיו נלמד כך.
הקדמה: מבנה הלכות תפילה אצל הרמב״ם
דובר 1:
אוקיי, בואו נאמר הקדמה קטנה כך. למדנו עיקר הלכות תפילה, איך הלכות תפילה התפתחו. אחר כך למדנו מי חייב, וסוג הדברים האלה. והיה פרק אחד שאמר את העיקרים, חמישה עיקרים שזה פירוש תפילה, שאנחנו מפרשים על פי רב מיללר. ואחר כך היו עוד שמונה, עוד שמונה תנאים, שחלק הם תנאים וחלק הם נדרים, שהתפילה תהיה ראויה, כמה אדם צריך להשתדל בתפילה.
עכשיו אנחנו עוברים לסוג ענין חדש, שהחכמים תקנו עוד סוגי תפילות וברכות מלבד שלוש התפילות ביום. אנחנו יודעים כבר שקיום המצווה דאורייתא הוא רק שיתפלל בכלל. החכמים אמרו שהתפילה צריכה להיות במועד מסוים במהלך היום, והם תקנו שחרית ומנחה. מאוחר יותר כלל ישראל חייבו על עצמם גם במעריב. אז אנחנו יודעים שמתפללים שלוש פעמים ביום, אבל זה כי אתה עדיין לא יודע הכל. גם במהלך היום חז״ל שזרו תפילות.
מחלוקת: מה חז״ל באמת עשו בתיקון התפילה?
אז אני רוצה להקדים כאן, לפני שממשיכים, היתה לי מחלוקת קטנה ביני לבין ר׳ יצחק. אני לא יודע מי שם לב, מי עוקב אחרי השיעור, לא תמיד אנחנו באותו עמוד, כל אחד בא מהרקע שלו… אנחנו שנינו נכדי תשובה, מה שלא אומר שאני חושב כמוהו או שהוא חושב כמוני.
ואז אמרתי כך, שהרמב״ם נתן לנו עד כה הרבה לשמוע מה פירוש נשמה, מה פירוש הקב״ה, מה הם יסודי התורה. ועד כה הכל מסתדר, פחות או יותר. אז עכשיו, כשאנחנו ממשיכים ללמוד על איך אדם צריך להזכיר את הקב״ה ואת הנשמה ואת כל הענינים האלה כל יום, צריך גם להסתכל איך הרמב״ם פוסק את הלשון. אומר ר׳ יצחק, לא, הוא מביא את הלשון בסידור.
אני חושב שזה קשור לשאלה גדולה יותר: מה החכמים עשו? החכמים שתקנו את התפילה, האם הם עסקו בדברי תורה או שהם עסקו בחסד? אני, כנכד צאנזר, ועכשיו יש כאן יצחק צאנזר, אומר שאפשר לומר כך, אפשר לומר שהם היו בעלי חסד כאלה. הם סגרו את הגמרא, את החומש, הכל, וישבו עם הנשים והעבדים והקטנים, אנשים שיש להם לשונות עלגות, מי שלמד עד עכשיו, שאנשים התפללו טוב מאוד, אלא שהם לא דיברו בשפה נורמלית, זה היה אידיש קצוץ, אנגלית, לא ברור. הם עשו חסד והם הכינו לאנשים שפה. והחסד הם המשיכו לעשות, כי אנשים היו מתפללים. ואני רוצה לומר לך, יש עוד שאלה עם רבי יצחק. העצם ענין, אז דיברנו עכשיו שיש כאן למדנו שכמה פעמים ביום יש תפילות, כמו שרואים את השמש, מניחים תפילין, לובשים ציצית, הולכים לישון, כמה אירועים של היום, או אירועים טבעיים שלהם, או אירועים שהאדם עושה מעשים, יש תפילות. ונוסח התפילות הוא דרבנן, כך אומר הרמב״ם. התפילה עצמה, לכאורה, היא כמו עצם התפילה, שאדם מזכיר אפילו את הקב״ה, כמו שהרמב״ם אומר מאוחר יותר שכשאדם מתעורר הוא אומר “אה, תודה לבורא”, לא היתה שפה לזה. אבל עם חז״ל, על זה תוקן שפה, כדי שלא יאמרו זאת בלשון עלגה. אז כל הענין הוא ענין של חסד, לעזור לאנשים. ממילא אין שהלשון, יכול להיות לו רזולוציה, הלשון הוא מה שאנשים יכולים לזכור בקלות, זה ענין כמו פיוט, ולא בהכרח מדייקים בכל מילה שצריך ללמוד ממנו משהו. אז זה תלוי במחלוקת, כן?
דובר 2:
כן.
סדר הרמב״ם: מבנה או כרונולוגיה
דובר 1:
בוא אגיד קצת מה תפסתי עכשיו לגבי הדבר, לגבי הנקודה. כי ראינו, הרמב״ם מתחיל “כשתקנו חכמים דברי תפלות אלו”, כלומר התפילות, הוא צריך כבר להביא “דברי תפלות”, כי נוסח התפילה… הוא צריך כבר להביא את הנוסח. כי נוסח התפילה, לכאורה, פשט פשוט, נוסח התפילה הוא דבר ארוך יותר. הרמב״ם הולך בסופו של דבר להביא את כל הנוסח של שמונה עשרה. הברכות הקצרות הן כל מה שהוא מביא כבר כאן מיד, כי הסדר של הרמב״ם בסוף הוא לא ממש סדר שאפשר להשתמש בו להתפלל, זה יותר הנוסחאות הארוכות. אבל מי שיודע את הסדר צריך גם לזכור מה הסדר של התפילה.
ואני רוצה לומר לך עוד סיבה, גם מאוד פרקטית. הוא אומר כאן את הסדר איך אומרים את זה בבוקר, כן? הוא הולך החוצה, כשמסיימים, עומדים, זה לפי סדר היום. הרמב״ם כן, הוא הולך לפי הסדר, הוא גם הולך בסוף הפרק לומר את כל סדר התפילה עם פסוקי דזמרה והכל. אבל כשהוא מגיע לשמונה עשרה הוא לא אומר את הנוסח, הוא אומר לך “ואומר שמונה עשרה ברכות”, אתה צריך לחפש במקום אחר לדעת את הנוסח. אז זה לא ממש מוצג פרקטית שאפשר להשתמש בו.
אני רוצה אבל לומר עוד משהו. הסדר של הרמב״ם בדרך כלל הוא לא שהוא מלווה אותך הוא כמו לוח שלך, הוא מלווה אותך ביום. אבל בהלכות קריאת שמע והלכות תפילה, אלה שני הזמנים ביום שהתורה הכניסה אותנו לתוך זמן. כל שאר הדברים אין להם זמנים, למשל הלכות יסודי התורה אין להם זמן. יש ימים שאדם לא חשב על הקב״ה, הוא לא עבד, אבל יש ימים שהוא היה ממש כל הזמן עוסק ביסודי התורה. קריאת שמע ותפילה כופים אותנו לתוך זמן.
אז ממילא, כאן אפילו הרמב״ם שלא עושה שולחן ערוך, כאן בא שולחן ערוך, כי זה סדר התפילה, שמחשבים לנו במצב מאוד מוגבל. כי הסדר שלנו היה מתחיל, ספר הלכה הוא ספר הלכה, אורח חיים. הסדר שלנו היה מתחיל, יאמר מודה, מה שלא יהיה, הברכה הראשונה, ואחר כך השנייה, ואחר כך שמונה עשרה. הרמב״ם הולך להיפך, הרמב״ם הולך קודם, הוא הולך במבנה. אפילו בתפילה הוא בעצם הולך עם עיקר ההלכות, הוא הולך עם המבנה של התפילה. יש מה שנוגע להלכות קריאת שמע, שזה מצווה דאורייתא, מצווה מדרבנן, או קצת מדאורייתא קצת מדרבנן. יש תפילה דרבנן, שפירושה שמונה עשרה. אחר כך יש עוד ברכות שהן אפילו לא באותה רמה, כן, זה לכאורה רמה חלשה יותר בתקנת חכמים אפילו מ, אני לא אומר עכשיו אם זה קצת דומה, אבל בעצם זה בוודאי רמה חלשה יותר. אתה עדיין לא יודע את הדאורייתא שבזה, אין שום ספק שעיקר התפילה היא שמונה עשרה. כל הברכות הנוספות שאנחנו אומרים תמיד זה גם תקנת חכמים, אבל זה לא באותה רמה. אני לא יודע בדיוק מה הנפקא מינה אם זה לא באותה רמה, זה הולך על רמת החומרא, של הגדרת הדברים. זה הסדר שהרמב״ם הולך, כבר הסדר של…
שאלה: האם הזכרת הקב״ה התמידית היא דאורייתא?
השאלה שלי כאן היא, מה שהיה גם מסביר את חומרת הדבר, שבתוך עצם הדבר של להתפלל כל יום יש דאורייתא, רק הזמן והנוסח הם דרבנן. השאלה היא האם זה שצריך כל הזמן להזכיר את הקב״ה הוא משהו דאורייתא. הרמב״ם אומר מאוחר יותר שאדם צריך, “צדקתך כהררי אל”, “צדקת ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו”, שאדם יחשוב ויזכיר את הקב״ה. הוא יזכיר כל הזמן את הקב״ה. אבל זה קצת אחרת. אם היינו יכולים לומר שזה עצמו, עצם הדבר הזה הוא דאורייתא, והחכמים הוסיפו לזה גם מילים. אבל הרמב״ם לא אומר את זה בבירור.
דובר 2:
לא, הוא יכול לומר. רציתי לחשוב על זה, אבל… אבל רק, הלשון שהרמב״ם אומר בסוף הלכות ברכות, הוא עושה את זה, האם הוא יכול לעשות את זה לדאורייתא? או איפשהו הוא אומר שזה דאורייתא? זה לא כל כך ברור.
דובר 1:
אתה זוכר שצריך לשבח את הקב״ה. אתה זוכר שבמשנה יש מחלוקת, אבל הדין לא כך. מודים לי, לדעתי, שהרעיון של החתם סופר אומר בחנוכה ובהלל, בפורים, שאפשר לומר שיש חיוב דאורייתא להודות לקב״ה, וההלל הוא רק תקנה דאורייתא, שאולי פורים הוא דאורייתא. אבל הרמב״ם, בוודאי הדרך שהרמב״ם חושב על מצוות היא לא כך. זה אולי הרמב״ן, הרמב״ן, החתם סופר בנוי על רמב״ן. אבל הרמב״ם לא אומר בבירור כך. הרמב״ם כשהוא אומר מצווה, הוא מתכוון לומר לעשות את הפעולה. הרעיון בכלל אפשר לומר, תרי״ג מצוות דאורייתא זה גם רק דרך ספציפית מסוימת שאתה חייב לעשות את זה. הרעיון של כל המצוות הוא רק אחד, שני רעיונות: זכירת מציאות השם וכדומה.
אז כשאתה אומר שיש חיוב… בוודאי בנויות כל המצוות, בין דאורייתא בין מדרבנן, בנויות על… אפשר לומר אמת, הרעיונות הגדולים, הדברים הבסיסיים שהם דאורייתא. אבל אתה שואל אותי על פעולה מסוימת, אתה מדבר על הפעולה, אתה לא מדבר על הרעיון שבה. בוודאי הרעיון, לזכור את הקב״ה הוא בכלל מצווה של אהבת השם, זה בכלל מצווה דאורייתא, אין ספק. גם חשבתי שיכול לצאת חילוק גדול, שנאמר אדם שלא מקפיד על ברכות, האם צריך לומר שכאן יש גם דאורייתא בזה של לומר תודה לבורא. הוא יוצא מהשירותים, הוא אומר תודה לבורא. יש כן, זה אמת. אבל כן, לכאורה זו דרך נמוכה יותר של לעשות מצווה דאורייתא.
הקבלה בין תפילה וברכות בתקנת חז״ל
בוא נחשוב כך: יש מדאורייתא מצווה של תפילה. מה שהדאורייתא אין לה שיעור, כך אומר הרמב״ם, אין לה שיעור. כל יום, קצת שיעור הרמב״ם נתן, דיברנו על זה האם זה פירושו ממש אפילו כל יום, אבל זה פירושו לכאורה בלי שיעור. באים הרבנן, הם עושים, רציתי לומר כך, הם עושים שלושה דברים, הם תיקנו שלושה דברים: קודם כל פעמים, כמה תפילות ביום; שנית, נוסח; שלישית, זמן, כן? שלושה דינים נוספים. לכאורה הדברים האלה הם עושים גם על הברכות, נכון? כי כל מאה הברכות, למדנו שיש כמות של ברכות שצריך לעשות כל יום, מאה ברכות בכל יום, כן? תפילה יש שלוש תפילות ביום, כאן יש מאה ברכות. יש כמות. יש גם זמן, זה לא ממש זמן ביום, אבל זמן יכול להיות עת, כשקם, כשנכנס לבית הכסא וכדומה. יש נוסח, הם תקנו גם את נוסח הברכות. לעשות. אז לכאורה זה הולך עם אותו דבר, הם לקחו דבר יותר פורמלי. היה דבר יפה להודות לקב״ה על כל דבר, והם עשו מזה סדר מדויק. ועוד הכל חלק מהחסד שלהם, ארגון שאנשים לא ידברו לשון עלגה.
דובר 2:
זו הצעה טובה.
תקנת חז״ל על תפילה וברכות: נוסח, כמות וזמן
שלושה יסודות של התקנה
דובר 1:
באים הרבנן, הם עושים, רציתי לומר כך, הם עושים שלושה דברים, הם תיקנו שלושה דברים: קודם כל, פעמים, כמה תפילות ביום; שנית, נוסח; שלישית, זמן. כן? שלושה דינים נוספים.
לכאורה הדברים האלה הם עושים גם על הברכות, נכון? כי כל מאה הברכות, למדנו, יש כמות של ברכות לעשות כל יום, מאה ברכות בכל יום, כן? מלבד תפילה, יש שלוש תפילות ביום ומאה ברכות, אז יש כמות. יש גם זמן, זה לא ממש זמן ביום, אבל זמן, אני יכול לומר אירוע, כשקם משנתו וכדומה, ויש נוסח. הם עשו גם את נוסח הברכות, איך לעשות את זה.
אז, לכאורה זה הולך עם אותו דבר, הם לקחו דבר יותר פורמלי, היה דבר יפה להודות לקב״ה על כל דבר, והם עשו מזה סדר מדויק. ועוד הכל חלק מהחסד שלהם, ארגון שאנשים לא ידברו לשון עלגה, וגם יהיו להם הצעות טובות.
שאלה: האם נוסח הוא חיוב או הצעה?
דובר 2:
אז, אה, רגע, זו עוד דרך, כי אבל הרמב״ם לומד לכאורה שזו תקנה, לא רק הצעה. אז אם זה חיוב להתפלל אצלנו את הנוסח…
דובר 1:
לא, רגע, רגע, אבל אתה מגיע ל… צריך לומר, הרמב״ם לא אומר… אתה יכול לשאול שאלה, מה כשאומרים נוסח אחר האם יוצאים? הרמב״ם לא אומר אף פעם בבירור את הדרך, אמרתי ראשונים אחרים אומרים בפירוש ברור שכן יוצאים בנוסח אחר. הרמב״ם נשמע שמשהו קבוע. הרמב״ם מביא בברכת המזון את ההפטרה בהלכות ברכות? אני לא זוכר. אוקיי. אבל הרמב״ם רואה בוודאי שבוודאי לכתחילה יש מצווה מדרבנן לומר את הנוסח.
ראיה מ״בכל לשון”
עכשיו, עדיין יש שאלה, אפילו לפי הרמב״ם יש שאלה. לרמב״ם עצמו יש תשובה על זה, אם למישהו יש גרסאות שונות בגמרא, והסידורים של היום כתוב אחרת. אני לא מאמין שהרמב״ם היה אומר שזו בכלל צרה ולא יוצאים, כי צריך ללכת עם הנוסח ההיסטורי. יש לי ראיה, כי אפשר לומר בכל לשון. בכל לשון זה לומר שצריך לומר ארבעה דברים, הרמב״ם ברור, לא, לא, הרמב״ם ברור שלא.
כל הרמב״ם נחלק. הרמב״ם אמר בקריאת שמע שלהיפך. הרמב״ם אמר כן, בכל לשון, שכשעושים בכל לשון צריך לעשות תרגום טוב לאותה לשון. אבל הרמב״ם לא אומר שזה צריך להיות מדויק. הרמב״ם אומר הוא לא מבין את ההבדל.
אולי שבח והודאה הם דאורייתא?
אני רוצה אולי לומר דבר. אולי שהרמב״ם אמר שעצם הקונספט שיהיה שבח והודאה, לאו דווקא משאלת צרכיו, הוא אולי דאורייתא. יש משמעות בפסוק.
דובר 2:
אני לא מסכים. ברור שלא, כי אתה רואה שהתפילה היא…
תרגום לעברית
דובר 1:
אבל אני רוצה לומר אולי בכל התפילות יש אולי מסוים, אפילו נאמר שזה לא הנוסח, אבל זה נותן לך הצעה מה מבקשים עכשיו. כי למשל, נאמר הולכים לישון, מזכירים חז״ל כאן את המיתה כמה פעמים. “עתה תרצה שלום לפניך”, ילדיי יהיו מוחזקים, הרי הולכים למות. זה אולי סוג של, לא רוצים כל כך להזכיר מיתה, אבל אפשר לפחות להסתכל מה הם השבח וההודאה, בקשת צרכים?
דיון: האם הנוסח מלמד אותנו מה צריך לומר?
דובר 2:
לא, לא, אני לא מסכים. אני לא מסכים. יש תימה מסוימת, משהו צריך להיות שם. שלא יהיה שכח בורא אקראי. שלא יהיה שכח בורא אחרי האכילה ואחרי הליכה לשירותים. זה צריך להיות על מסוים…
דובר 1:
אבל זה הכל עדיין חלק מזה שלא יהיה לשון הדיוט. כלומר, זה הכל חלק שהאדם יחשוב. לא, זה הכל לא חיוב. זה לא חיוב שצריך לדבר על זה. זה הכל דבר שמי שאומר סתם שכח, זה משהו קצת בעייתי. הוא אומר “תודה השם, תודה השם”. אוקיי, אתה יכול לומר משהו יותר יפה? יש לך נוסח יותר יפה? טוב מאוד.
באים החכמים והם עשו תקנה שתאמר נוסח יותר יפה. עכשיו, התקנה היא שתאמר נוסח יותר יפה על כל דבר. הם אפילו עשו נוסח יותר יפה. אתה לא עוקר בדיוק את הנוסח שלהם, אתה לא עושה את הנוסח.
חז״ל מעלים את לשון הדיוט
דובר 2:
תן לי להוסיף טרופ לדבריך. אתה יכול לומר כך, שחז״ל נמצאים כאן כדי להעלות את לשון הדיוט. מה שהאדם גונח סתם כך בשפה שלו, הם אומרים זאת במילים. אם אני רוצה ללכת כך עם אקסטרים, הייתי אומר כך למשל, שבלילה כשאדם הולך לישון הוא חושב על מוות, הוא חושב על יצר הרע ופגע רע, כי יכול להיות, אני לא יודע, שיהיו חלומות רעים. ממילא הם שמו את זה בנוסח. ובבוקר מדברים על הנשמה החדשה.
אז לפי זה אדם בעצם היה צריך לעשות דבר, זה גם שכשהוא נכנס לפגישה חשובה, מה שחשוב לו. זה הדבר, הגמרא אומרת שכשאדם חושב על העליון. היינו רואים, היינו רואים אם יש ברכה לפגישה שלך עצמך. אני לא למדתי. אלו רק הברכות של דברים שהם כל יום, אתה יודע, דברים שהגיוניים.
דובר 1:
נכון שמה שחז״ל עשו את הנוסח זה בערך לשון שאנשים היו אומרים עכשיו. אני יודע מה זה, אחד האינצ׳ה המבוכה שהסבתות אומרות בשינה, בקימה. אני יודע את זה, אבל אומרים למה. אני לא הייתי יכול ללמוד שום עיקר אמונה מזה. לא הרמב״ם, ולא הראשונים שחז״ל למדו מזה.
דוגמה של יגדיל
זה לא שהרמב״ם היה יגדיל חזרה שלי. היגדיל כתב מישהו הרבה אחר כך, אני יודע קשה מי כתב. אבל הם לא יכולים פעם למשל. זה מוזכר הלכות שונות שעומדות על זה. לא! זו התורה היום! זו התורה היום! מודרני זה אני ארצה להיות שמח קצת, אבל… אני מתכוון, אני יכול להיות מוח חדש. שהמשפחה או ברשמה תש מדיסון?! אני צריך שם לדבר על מוסר. תקשיב, תקשיב. אני לא רואה שהוא מדבר על מוסר, בבקשה.
הנוסח הוא לשון יפה, לא חיוב על תוכן
מלבד מה שאני חושב, כל ה… לתימה דלשת שלימה סמיכה… נאמר שזה אומר כמו שאתה רוצה לשון של יעקב ואני יודע מה אומר ההוא, שילדיך יהיו שלמים. נאמר שזה אומר שהשליח רוצה לומר… זה לא ענות שזה מה שצריך להתמקד בו כשהולכים לישון.
דובר 2:
אה, אוקיי. אין לזה שום קשר.
דובר 1:
רק מה… נאמר… רק מה… זה נוסח יפה מאוד לשון מיטה שלימה. הולכים למיטה, משורר, מי שיש לו לשון יפה, נזכר, אה, אפשר כאן להכניס תפילה על זה. אוקיי, בואו נכניס את זה. אבל זה לא פשוט חיוב שכל לילה צריכים צריכים. אני יודע. או כן, או לא. הנקודה היא כל המילה של ה… הרבה לשונות, בפרט אלו שהם יותר פואטיים, כל הפוינט שלהם הוא, שזו לשון יפה. כשקמים ועושים “פוקח עורים”, ו״פוקח עורים” לא היה עבירה, אבל זו לשון יפה.
אולי אפשר ללמוד את כוונת חז״ל מהנוסח
דובר 2:
אני הייתי כן חושב, שמכיוון שאנשי כנסת הגדולה עשו את זה, אפשר כאן למצוא כאילו שבעצם זה יגיד לנו שצריך… נאמר שכתוב בחז״ל שאדם צריך כל יום להרהר ביום המיתה. אז אחד מאנשי כנסת הגדולה חשב, “אה, כאן יש לי הזדמנות כאילו להפיל שני ציפורים. אני אזכיר כאן יום המיתה, אני אזכיר כאן לאדם שיש דבר כזה יצר הרע.” עם זה שאומרים “המעביר חבלי שינה”, “העולם צריך לומר יצר טוב ויצר הרע”. אבל יש כאן, אפשר כאן כן לראות כאילו חז״ל קצת מדרשים.
למה זו שיטה בעייתית
דובר 1:
אני מתכוון שלשון התפילות… אני אגיד לך למה אני לא אוהב את התורות שאתה אומר, כי זה מוביל להרבה שטויות.
דובר 2:
מה עושה שטויות?
דובר 1:
אדם יאמר, “הרי כתוב כאן שחייבים כל בוקר להתפלל על זה.” לא כתוב כלום! כתוב שצריך להתפלל. יהודי צריך לדבר על עצמו, הוא לא צריך לדבר לשון הדיוט, הוא צריך לדבר מפואר, יפה, מילים טעימות. ומי שהוא משורר, אתה יודע ש…
המילה האחרת, נאמר, מישהו יאמר כך, הרי כתוב, אתה רואה ברכה “מתיר אסורים”. למה עושים “מתיר אסורים”? כשנפתחים האיברים בבוקר, זה כאילו “מתיר אסורים”. יבוא בעל מוסר ויאמר את הדרשה, “צריך להרגיש שאתה כלוא.” כן, לא! לא צריך להרגיש כלום! זו הדרך היפה לומר… במקום לסובב את הרגליים ואני יכול להזיז את האיברים שלי, הלשון של פסוק “מתיר אסורים”. יש פסוק, או לשון מהתפילה, אני לא יודע, לשון “מתיר אסורים”. במקום לומר “פותח”, אין טעם. “מתיר אסורים” זה דבר יפה.
שיטה אלטרנטיבית: חז״ל כארגון חסד
דובר 2:
תן לי לנסות לקחת את זה לדרך אחרת, כך. אפשר לומר שחז״ל אמרו כך: הם נכנסו לבית המדרש, הם שמעו אנשים אומרים תפילות בלשון הדיוט, הם חשבו על התפילות והם עשו להם תפילות. אדם שכשבלשון הדיוט הוא לא היה מזכיר כלום מהדברים האלה, הוא אף פעם לא התחייב בזה. חז״ל לא חייבו כאן כלום.
אפשר לומר כך, אפשר לקחת לאקסטרים, זה ארגון חסד. חז״ל היו כאילו הסטמרער רב, הוא הלך בשוק למכור תפוחים, הוא שמע יהודים מתפללים לשון הדיוט, אמר, “מה מתפללים אנשים? מה מתפללים אנשים?” הוא לקח את כל הדברים האלה בחשבון והוא עשה להם. האדם בלשון הדיוט לא התחייב כאן כלום, כי לא היתה תקנת חז״ל שחייבים להתפלל את זה. אלא, אדם צריך להתפלל כל יום, ואלו לשונות טובים.
אם לאדם יש דאגות אחרות כשהוא הולך לישון, למשל כל לילה הוא חושב שוב על הילד האחד נבך שעושה לו עגמת נפש, או הוא חושב כל לילה על הדבר המסוים שכואב לו, והוא מתפלל על זה, הוא יצא תפילה לפי זה. אין שאלה שהוא יצא.
אבל אחרי שהם עשו את התקנה
דובר 1:
אפשר לומר שהנוסח מעכב, ואפשר לומר שאפילו גם לא הרעיון שהם אומרים לנו כאן מעכב. להיפך, אנחנו יודעים את הבסיס שאדם יתפלל כל היום לקב״ה. זו עצה טובה שיעזרו עם הלשון, הבעיה של “לייק”.
דובר 2:
כן, אבל אחרי שהם עשו את התקנה, זה לא רק עצה טובה, זה כן הלכה, זו מצוה.
שאלה: מה עם תפילות אחרות?
דובר 1:
אז תן לי לשאול דבר אחד. תקנת חכמים, אפשר עכשיו לומר שלמשל אם מישהו התפלל את התפילה של ר׳ אלימלך או את התפילה של ר׳ נתן, רגע, הוא עדיין לא יצא תפילת שמונה עשרה, אבל יכול להיות שהוא כבר הזכיר שם כל מיני תפילות וכל מיני דברים. זו טובה, אבל זו כבר תקנת חכמים, זו גם לשון אלגנטית.
דובר 2:
לא, אבל זה אני אומר, זו שאלה אחרת. מה זה לשון שמודפס בסידור? זה כבר שתי שאלות. יש שאלה אחת, שאלת ההלכה: מותר לומר נוסחאות אחרות? התשובה היא לא. לא, התשובה היא לפי הרמב״ם לא, לפי ראשונים אחרים כן. זה לפי דעתי.
ראשונים שסברו שנוסח אינו מעכב
אני יכול להביא לכם ראשונים אחרים שלא הכניסו סידור בספרם. אפילו אם הם כן הכניסו, הם כן הבינו יותר שהסידור הוא ממש עצה טובה. איפה אתה קורע כאן נוסחאות אחרות כמעט לכל הברכות בראשוני אשכנז בפרט, הם התירו לעצמם לכתוב לפעמים נוסח משלהם על ברכת המזון אפילו וכדומה, הם לא סברו שצריך להסתכל בגמרא ולראות את הנוסח.
חובת הלבבות ותפילה
ומי שלומד חובת הלבבות, הוא בכלל לא חושב על תפילה. הוא יכול שם להשתטח בתפילות, והוא יכול למצוא תפילות מסוימות שיכול גם להיות שהם עשו בנוסף לתפילות העיקר, לא ראיה. אבל בטוח שהיו יהודים אחרים שחשבו ברור שמותר לומר נוסחאות אחרות.
נוסחאות כפולים בסידור שלנו
כך נראה לי, אני מתכוון גם שבסידור שלנו פשוט פשט יש הרבה נוסחאות שאנחנו בעצם לשון כפולה, שיש עוד נוסח של אותו דבר. למשל, מה שאומרים בבוקר בקריאת שמע, ה״אתה הוא” שהלך, כל הנוסח “לאל עולם”, זו הקדמה קצרה, זה נוסח של ברכות קריאת שמע. זה בא עם ברכה בסוף, “ברוך המקדש שמך ברבים”. וזה בעצם ברכת קריאת שמע. תחשוב לראות שזה פחות או יותר… אני לא יודע מה המבנה, זה נוסח אחר. זה עוד נוסח שמאיפה לא תבוא, זה עוד נוסח של ברכות השחר. יוצאים עם זה ברכות יוצר. זה פחות או יותר בנוי אותו דבר, שתי ברכות לפני ושתי ברכות אחרי.
יוצא שהענין של הזכרת דברי תורה חוזר גם כמה פעמים. אילו דברי תורה? אומרים דברי תורה אחרי…
ברכת המפיל וקריאת שמע שעל המטה
הקדמה: טבע ברכות השחר וסדר התפילה
שוב, ברכת התורה האחרונה. או שזו גם ברכת התורה אולי? כי אומרים ברכת התורה, ואחר כך אומרים שוב, כאילו אומרים את הברכות, אומרים בבוקר “אלו דברים שאין להם שיעור”, אומרים כבר “איזהו מקומן של זבחים”, ואחר כך עושים את זה שוב. עכשיו, יכול להיות שבגלל זה, שבגלל אותה ברכת התורה זה לא סתם כזה. על כל פנים, יש לך הרבה כפילויות. ובטוח היו אחרים שסברו שהפייטנים, במקור נוסח הפייטנים היה שאמרו את זה במקום הברכה, כמו המפרשים, כן, כל הקרובות, פיוטים אמרו “אסתמך דוד”, וזה לא היה קרובות. אמרו בכלל את הברכה הראשונה אמרו “ויהי ערב”, וזה היה במקום, ביצעו את הברכה להשם. אז זו בטוח היתה השיטה האחרת. יש רמב״ם נראה שהוא סבר שזו תקנה. אבל זו שאלה אחת.
השאלה השנייה היא, מה המשמעות של התקנה? נאמר שכן, זו תקנה. אז השאלה האחרת, מה הפשט? האם הפשט שצריך ללמוד את כל הדברים האלה? לומר מוסר? לחשוב בלילה על זה ובבוקר על זה, וכדומה? או, כמו שהרמב״ם מניח את זה זה לא כך. הרמב״ם מניח את זה שיש ענין של תפילה, בוודאי יש ענין של תפילה פעמיים ביום, שלוש פעמים ביום, יש גם ענין של תפילה כסדר, או לשבח, מה שקורים ברכות. והחכמים אמרו כך, עשו טובה, אבל לא רק עשו טובה, גם חייבו לומר את זה על הנוסח היפה הזה.
בגלל זה, אני מתכוון שעונים על הרבה קושיות שהאנשים שמדייקים אחרת זה קשה להם. מה נכנס מלך חילוקי שירות? זו לשון פיוטית, זו דרך יפה לומר. חלק גדול מתקנות התפילה הוא שיהיה דרך יפה לומר דברים. בוודאי יש קושיות על הרמב״ם. אני לא אומר שאין מה לצרוך, שכל נוסח יש בו שינוי סוג של חילוק.
תפילת הדרך וקריאת שמע שעל המטה — השוואה
הייתי אומר את זה טרופ עוד משהו שיכול להתאים כאן. למשל, קודם היה לנו שאם מישהו הולך בדרך יאמר תפילת הדרך. הרמב״ם הזכיר תפילת הדרך? לא. הוא לא מזכיר את זה. הוא מזכיר… אני מתכוון דיברנו על זה בסוף השיעור הקודם. אבל איך לא, נו, הרמב״ם לא הזכיר תפילת הדרך. הוא עושה תפילה קצרה במקום שמונה עשרה. אבל הוא מבקש שם על חיות בדרך.
האדם ההוא לא גם הולך למטתו לישון בלילה? זה לא פשוט שכשההוא חוזר צריך הוא לומר גם, צריך הוא עוד להשלים? כי אותו לילה הוא לא הלך למיטתו, היו לו דאגות אחרות. לא, לפי חשבוני זה מסתדר מאוד טוב כך, כי בלילה דואגים מחלומות ודואגים ממיתה. אצלו חז״ל נתנו הצעה טובה. אותו לילה הוא רכב על אופנוע, היו לו דאגות אחרות, לא היה לו את הסט של מחשבות. אבל אם הוא הולך לישון בדרך יש לו אותו דבר. אבל הוא הולך למיטתו שמא ימות, כשם שהוא נכנס למטתו שמא ימות, הוא הולך מרוסק איפשהו לישון.
זה לא חיוב, זה אורח חיים. זה כמו שהאדם סיים להתפלל, הוא הולך… לא, הסידור כאן כמו “ואחר התפילה יעכשיו ללכת לעבוד”, ואחר כך יחזור כאן לעמוד הבא, כן? לא, זו שאלה אחרת. הרמב״ם סובר כך. הרמב״ם הולך לומר לך שאומרים את הברכות רק כשנתחייב בהם.
הלכה א: כשנכנס אדם למטתו לישון בלילה — ברכת המפיל
אוקיי, בואו נתחיל, לא דיברנו עשרים דקות בערך על החקירות. אבל אנחנו צריכים ללכת על כל הסדר. יש מאוד הרבה ברכות בפרק הזה, אז אנחנו צריכים לזוז.
“כשנכנס אדם למטתו לישון בלילה, מברך…”
הגמרא אמרה “ואלו הן דברי תפלות”, באותו זמן היא גם אמרה, “וזו היא תפלה”, יש לזה גם דין תפילה דרבנן. אז כשמישהו לא עושה את הברכות זה פשוט שהוא לא עוקב אחר נוסח התפילה של החכמים.
מה צריך לומר כשנכנסים למיטה לישון בלילה? הראשונה היא הברכה של המפיל. כאן זה מתחיל בלילה, אחרי מעריב. כבר דיברנו על מעריב קודם. מה הבא? זה מתחיל מתחילת היום, שהוא בלילה. הולכים לישון, אומרים ברכה מיוחדת.
נוסח הברכה: המפיל חבלי שינה
כשנכנסים למיטה, אומרים המפיל יפה, עלינו יפה, אז התרגום הפשוט הוא שהקב״ה משכיב אותי. הוא אומר את זה בדרך יפה, שהקב״ה מפיל, דרך כל כך פואטית, שהקב״ה מפיל, חבלים כאלה. אם מישהו היה רוצה לעשות ציור של שינה, היה עושה שיש מלאכים קטנים ויש להם חבלים, הם מושכים למטה את העיניים והם משכיבים אותו, התריסים, תריסי החלון של העיניים.
“ומאיר לאישון בת עין”, ואותו קב״ה כשהוא מעיר, הוא מאיר לאישון בת עין, לאמצע העין, עם הבבואה של העין, החלק של העין שגורם לו לראות. זה האישון, זה העיקר.
זו הברכה. הברכה היא שהקב״ה, זה מאוד מעניין, בבוקר, מה קורה בבוקר? זה מאוד מעניין, השמש זורחת פנימה, זו הדרך איך אנשים מתעוררים כשהם בטבע, השמש זורחת לתוך העיניים וזה מעיר. טוב, זו הברכה, זו הברכה העיקרית, מודים לקב״ה שהוא משכיב אותנו ומעיר אותנו.
כמו שר׳ בנימין מילר אומר, שהרבה פעמים צריך להתפלל, צריך להתפלל על שינה ועל קימה. מגיע על זה תפילה, כמו שכתוב שיש תפילה אחת, שיתעוררו טוב.
יהי רצון: שמירה מיצר הרע, פגעי רע, חלומות רעים והרהורים רעים
קריאת שמע על המטה וברכת אלקי נשמה
אבל יש פורמט של ר׳ זושא מאניפולי, שכאשר הולכים לישון באים המחשבות שעשה במשך היום, וזה היצר הרע. באמצע היום ראה ראיות אסורות, ובא לו היצר הרע, או בא ממש כמו פגע רע, לפעמים הוא נזכר מגשמיות, לפעמים באה ממש צורה מסוימת באה לבקר אותו שוב.
“ובלהה ופחד”, מה מפחיד אדם כשהוא שוכב במיטה בלילה? או יכול הוא להיות מפוחד ברוחניות, כביכול מיצר הרע, פגע רע, או יכול הוא לחשוב על חלומות רעים והרהורים רעים יש דאגות. כן, הרהורים רעים לא מכוון הרהורי עבירה, זה מכוון פחדים, דברים כאלה. זה בזמנים של היום, אנשים הולכים לטרפיסט, בעבר אמרו טרפיסט, טרפיסט, עזור לי עם היצר הרע, פגעי רע, אני הולך למשרד ויש לי פיתויים כאלה ואחרים. ואחר כך, טרפיסט, עזור לי, יש לי סטרס, יש לי OCD.
זה רואים תפילה. זה מבקשים אנחנו מהקב״ה. אנחנו מבקשים זאת מהקב״ה. כל מה שאדם יכול להזדקק בלילה. הוא אומר יפה מאוד, בלילה בא היצר הרע, פגעי רע, או חלומות רעים ומהרהורים רעים. טוב מאוד. הסימן הוא אחר כך. רעים מכוון סתם פיזי, מחשבה, פחדים. מה יש שהוא אומר? פחדים, חלום. כי בלילה, הוא הולך לנוח, זה על איך… אפשר לשאול שאלה כזו, הראשונים כולם סברו שחלומות הם אמיתיים. זה לא כמו שהיית נכנס לשאלה שלו. או הולך הוא אחר כך, הוא לא הולך לשאלה, הוא לא הולך לשאלה. לא, הוא לא הולך לשאלה. הוא לא הולך לשאלה. אין שום הבדל במציאות. זה עוזר אפילו אם לא מאמינים בזה, אמר לו חכם. בסדר.
ושתהא מטתי שלמה לפניך
“ושתהא מטתי שלמה לפניך”. מה הפירוש של זה? מה פירושו? הפירוש הוא שהמיטה תשרוד את הלילה. יש לשון יפה מאוד. איך כתוב הלשון “מטתי שלמה”? אני לא יודע. הוא אומר, רבינו בחיי אומר, יכול להיות שזה המשך של יצר הרע. אם אדם יש לו מקרה לילה, אז המיטה שלו צריך עכשיו להחליף את כל הסדינים. מה זה המיטה? המיטה היא עכשיו טומאת מת. המיטה היא ערימה של סחורה ששוכבת על הארץ.
אני שומע, אני רואה שרבינו מנוח מביא פירוש, “שתעבד אשתו ותלד בנים הגונים”. יכול להיות, אני חושב עכשיו, שיכול להיות שכאשר אדם הולך לישון, אם הוא עם אשתו, הולך הוא עכשיו לעשות המצווה עם אשתו, יכול להיות שבעצם זה גם ברכה על זה. אבל יעקב אבינו ביקש שכל ילדיו יהיו בנים הגונים.
כן, אבל למה נקרא “מטתי שלמה”? כי הוא הולך על המיטה לעשות ילדים, יהיה זיווג, וזה יהיה מיטה טובה, יהיו בנים שלמים. לא, אני חושב שיש תירוץ טוב. מה זה הראשית נקיות של דיבור על האישה? “מטתי” מכוון אולי האישה, כמו שרבי חנינא אמר “ביתי זו אשתי”. המיטה היא החלק של המיטה. האישה היא החלק של המיטה. למה נקרא “מטנים”? כן, קוראים לכלה בשם המתנה, כן. יכול להיות ש… לא, עכשיו טוב מאוד. עכשיו יש תירוץ על הקושיא של המשכיל. זה לא אמיתי… זה לא מכוון ליטרלי שהמיטה תהיה שלמה. זה בטוח. יש אנשים שאומרים כמו תפילת הרמב״ן לפני הזיווג.
כן, טוב מאוד. קריאת שמע היא יחודא עילאה, זה מינימום. כן. כן, טוב מאוד. יכול להיות שהיראה תיתן לך גם, זה ילך נגד זה. במקום שכתוב… וזה מדוייק במילים, “לחיים ולשלום”, שתקום מהמיטה לחיים ולשלום. כן, זה… המיטה נותנת לך החיים ולשלום. עד עכשיו, אומרים מתייגעים, המיטה נותנת לך כאילו נטענת בלילה.
ואור עיני פן אישן המות
“ואור עיני פן אישן המות”. קודם אמר שהקב״ה מעיר עם אור. אבל העין יכולה למות לפעמים, ואז לא עוזר האור. יש לפעמים שאדם לא קם בבוקר, מבקשים תפילה על זה. כן, אני אומר, קודם כתוב “מאיר לארץ”, שהקב״ה שולח. אבל זה עוזר רק כשהאדם נמצא, והאדם מתעורר מהאור. “ואור עיני”, העין תוכל לתקשר, “פן אישן המות”. הוא מביא אבל הפסוק הוא “פן אישן מות”, עם “אישן המות” זה אותו דבר. זה אליטרציה נקרא זה. “פן אישן המות”. השינה היא כבר מוות. זה “אישן המות”. כן, כאן רואים שזה נעשה פואטי. כן, זה מאוד פואטי הברכה.
חתימת הברכה: המאיר לכל העולם כולו
ומסיימים “ברוך אתה ה׳ המאיר לכל העולם כולו”. הקב״ה עושה כבר ברכה על הבוקר שיהיה אור. לא, אני מתכוון שזה מתאים לדברים של היום מתאים מאוד. כשאתה הולך לישון, כבר הקב״ה איך שהוא מאיר בלונדון. אני שומע. זו ברכה מעניינת. “לכל העולם”. כן, הקב״ה לא הולך עכשיו… הגמרא שואלת לאן הולכת השמש בלילה, אבל הקב״ה הוא… במקום אחר זה מאיר. במקום אחר אומרים לו כבר עכשיו “מודה אני”. בסדר.
הלכה ב: וקורא פרשה ראשונה של קריאת שמע
“וקורא פרשה ראשונה של קריאת שמע”. אה, עכשיו אומר הוא דבר חדש. כאן שמעת בפעם הראשונה על קריאת שמע שעל המיטה. קוראים הפרשה הראשונה של קריאת שמע והולכים לישון. טוב מאוד. וזה הסדר, כך צריך לעשות כשהולכים לישון.
למה שוב קריאת שמע?
זה מאוד מעניין, למה אומרים עכשיו שוב קריאת שמע? נראה כמו שוב, אדם צריך לדעת מה הוא מתפלל. זה אדם בקריאת שמע תורתית קריאת שמע אמרו, אבל הרמב״ם אומר זאת למה. למה צריך לקרוא קריאת שמע. הגמרא אומרת שזה “מחרף ומגדף”, כן. אבל אתה לא ברור, אתה יכול ללמוד שקריאת שמע שעל המיטה היא הנוסח של… מצרף לי זאת לקריאת שמע של ערבית. לא, עכשיו זה החיוב, עצם החיוב.
זה קמיע, זה קמיע. אבל יכול להיות שהרמב״ם אומר אסור לעשות קמיעות. צריך לדעת איך הרמב״ם הבין זאת. לא, זה אולי אז יש צלם ביצר הרע. אבל הרמב״ם למד, והרמב״ם מביא את עיקרי האמונה. אה, הוא מביא מרב האי גאון. אבל הרמב״ם נראה שהוא סבר שזה יותר כמו שאתה אומר, פעם, דבר יפה, לא חיוב. הוא לא עשה חיוב. זה קורא.
ואם אנסתהו שינה
וזה נראה שהרמב״ם אומר, “ואם נתעורר שינה”, אם זה כבר הרהור, אפילו פסוק ראשון ופסוק ראשון ופסוק ראשון.
קריאת שמע על המטה וברכת אלקי נשמה
קריאת שמע על המטה — טבע של החיוב
לא, עכשיו זה החיוב, עצם החיוב. העיקר הוא יש קמיע, העיקר הוא יש קמיע. אבל זה יכול להיות מובן שהרמב״ם אומר אסור לעשות קמיעות. צריך לדעת. הרמב״ם הבין זאת. לא, זה אולי אז הצלה מן יצר הרע. אבל הרמב״ם למד, מודיע שהקב״ה הוא עיקר האמונה. לא, הוא מביא התשובה מרב האי גאון. הרמב״ם רואה שהוא סבר שזה יותר כמו שאתה אומר, זה דבר יפה, לא חיוב. הוא לא עשה שזה חיוב, זה קולא.
כשעייפים מאוד — “תרדמה נופלת עליו”
ראיתי שהרמב״ם אומר, “ואם תרדמה נופלת עליו”, אם זה כבר גדול מאוד, קורא הוא רק הפסוק הראשון של שמע. אם הוא רוצה, אינו צריך אפילו לקרוא הפסוק הראשון, הוא יכול לקרוא פסוק אחר, אפילו פסוק אחד רחמים.
פסוק אחד. זה אולי כך, שבמיטה מבקשים הצלה מן יצר הרע ומחלומות רעים. וזו ההשתדלות של זה, כמו שצריך לעשות תפילה וגם השתדלות. ההשתדלות היא, כמו שאומרים לילדים, אתה שוכב במיטה, חזור, או ספור עד שלושים, או ראה כבשים, כי אם לא הוא מתחיל לחשוב, אני לא יודע מה. זה דבר טוב, שילכו לישון עם דברי תורה, כך לא יהיה יצר הרע או חלומות רעים ורעים. אבל מה זה בפרט פסוקים של יחוד, פסוקים של… בסדר, יש פסוק ראשון של קריאת שמע, או פסוקי רחמים.
מקבילה לכהן גדול ערב יום כיפור
בעצם זה מה שעושים לכל יהודי עושים לכהן גדול ערב יום כיפור, כמו באותה משנה. קוראים לפניו דברים להסיח דעתו ממחשבות רעות, שלא יהיה לו… בסדר, אבל זה כשהוא לא ישן. בסדר, בסדר… כתוב, הוא מנמנם איפשהו כמו, אבל לא. לא, לא, לא נותנים לו לישון, כי זה לא יעשה את היום שלך. שם היו ממש מפחדים מה… אה, שהוא ילך לחשוב? לא, ובבוקר תלך לחשוב מה? המחשבות האחרונות שחשבת, זה יחזור לבקר מיד. זה רוצה ללכת קודם ותלך לחשוב לא דברים טובים. יש קריאת שמע, זה מותקן מקודם שקריאת שמע תחזור לבקר.
קושיא: למה אין קריאת שמע מקבילה בקימה?
אני לא יודע, יש לי קושיא, למה אין ענין כזה של קריאת שמע של שחרית בדיוק כמו שיש קריאת שמע של ערבית? במילים אחרות, כמו שאני אומר כאן, קריאת שמע שקוראים במעריב עם הברכות וכל הדבר, ואחר כך אומרים נוסף, אומרים קריאת שמע מיד כשהולכים לישון. לכאורה היה צריך להיות מקביל, כמו המראה של זה, בבוקר יש קריאת שמע שקוראים בשחרית, היה גם מיד כשקמים צריך לומר קריאת שמע, אפילו לא הולכים לבית הכנסת. כן, אבל צריך לומר לפחות פסוק אחד כשקמים. לא רואים שיש דבר כזה. אני חושב שזה מנהג טוב, בכל מקרה.
הלכה מעשית — מה עיקר הדין
מה שחשוב מאוד, הציבור, בסידור כתוב נוסח ארוך מאוד של קריאת שמע. צריך לדעת מה עיקר הדין, כי אין כוח. הרמ״א אומר מה שצריך לעשות זה לומר ברכה של המפיל, ולקרוא הפרשה הראשונה אם יש כוח, אם לא, רק הפסוק הראשון. כן? גם פשוט, מאוד פשוט.
“על מיטתי” — אין צורך ליטול ידיים קודם
אחר כך כשקמים, אומרים המשך של הברכה. לכאורה, “ועל מיטתי” אומרים עוד כשנמצאים על המיטה. הרמ״א לא היה פוסק שצריך ליטול ידיים לפני התפילה. ברור שלא, ברור שלא. החידוש שצריך ליטול ידיים היה ראשונים אחרים שהמציאו את אותו חידוש. אבל כשהרמ״א אומר צריך ליטול ידיים לפני שמתפללים, מדבר הוא על התפילה, לא על התפילה שבבית, כי זה עוד חלק מהלילה. זה מפורש “על מיטתי”. זה דין הגמרא, גם דין הרמ״א, גם המנהג של רבינו אליעזר.
אז לכאורה הייתי אומר שכל הלכות תפילה לא הולכות עם כל התנאים של הלכות תפילה, שצריך להיות מקום נקי. בטוח לא. אם האדם במיטה וזה לא מקום נקי, אני לא יודע, יש ילדים, אומרים בכל מקרה “אלקי נשמה”. נכון. אז לא רואים שהרמ״א רואה שזה ענין של תפילה שצריך הדברים המיוחדים. אני מתכוון שהרמ״א אומר בפירוש זאת בעוד רגע איפשהו. אני רואה בכתבי ראשונים. בואו נראה, מיד נראה בפירוש אני מתכוון. הרמ״א, לא, בטוח. הרמ״א אומר, “אפילו אשתו ישנה עמו”. יש נוסח כאן. אני לא יודע בדיוק מה נכנס כאן. בכל אופן, ברור שמותר. אני רואה שהוא מביא נוסח כזה. אני נשאר פשוט אצל הרמ״א. אני לא רואה שצריך להישמר מכל הדברים האלה. כן. אני לא רואה שבנוסח הרמ״א כתוב זה, אבל אני רואה שהכסף משנה מביא לשון כזו. בטוח שהרמ״א סובר כך.
טוב לזכור, זה המנהג, דין הגמרא הוא כך, וכך היה גם המנהג של האריז״ל. כמו הסדר רבי.
דיון: נטילת ידיים בבוקר
אבל צריך גם לזכור שהסדר שלנו יש גם הרבה מאוד הגיון, כי אצלנו יש לנו רגל ליטול ידיים, וזה נורמלי שאדם, אפילו סתם כך יאמר לילדו, “טול ידיים בבוקר.” לא, זה לא כך, אבל זה לפני התפילה נטילת ידיים זה כבוד, אבל היום הכבוד לא כל כך… לא, שוב, זו שאלה אחרת אם עושים ברכה. היו שאלות אחרות שכתוב בטור, אני לא זוכר ממי, שהוא כן הקפיד אפילו לא לעשות ברכה על נטילת ידיים, וממילא קראו אלקי נשמה. אמרו אלקי נשמה עד “מעשיך”, ואחר כך, מודה אני הרבה הרבה יותר מאוחר בא אחד ואמר, אם כך, אז היה חידוש חדש שמודה אני אין בו שם, ואם לא מזכירים שם ה׳ מותר כן להזכיר לפני נטילת ידיים. כל הדבר מצחיק, כלומר עשו בעיה, פתרו את הבעיה, זה כמו צוחקים על עצמם. אם מישהו רוצה שיתנהג בצורה מכובדת.
גם בכניסה למיטה לא הרמ״א… הרמ״א לא אומר שצריך ללכת עם הכובע והמקטורן, אלא צריך להתפשט וליטול ידיים. אבל נטילת הידיים היום זה… לא צריך לעשות, נטילת הידיים לא מחויבת. זה ענין להודות לקב״ה מיד כשקמים. כן, נטילת הידיים עושה זאת לתפילה. זו לא תפילה, זה ברכות. הכניסו את נטילת הידיים כדבר בסיסי שמתחילים את היום, אבל זה לא… כבר קמת, אתה כבר בשלב שני.
בשעת שאתה ישן, ההלכה היא… לא, אני מדבר עכשיו על נגל וואסר. אין הבדל, אתה עדיין בשלב שני, אתה עדיין בשלב שני, כבר קמת אבל עדיין לא נטלת ידיים. אתה כבר בשלב שני, אתה צריך לעשות אחר כך ברכה אחרת על נטילת ידים, זה שלב אחר.
סדר של מודה אני ונגל וואסר
הסדר, כך עושים, אומרים מודה אני לפני נטילת נגל וואסר, אמת. למה? כי הוא מבין, מי שעשה מודה אני מבין שבאמת מיד אומרים ברכה, אלא שהוא החמיר, עשה זאת ברכה חדשה, שגם אין לה שום מקור לתירוץ, אם כבר מחמירים אני לא רואה שיהיה הבדל עם השם בלי השם. בכל אופן, כך הולך המנהג, אבל הלכת הרמ״א וגם הגמרא לא בטוח.
דיון: נטילת נגל וואסר ליד המיטה
לא, אבל למעשה יוצא פסק יפה מאוד, מי שאמו או אשתו או אחיו הצעיר מכינים נגל וואסר, טול נגל וואסר כשאתה עדיין שוכב ליד המיטה, אין שום סיבה למה לא. מושלם. כן, יש כן סיבה למה לא, אגיד לך. אפילו אלה שמכינים, זה לא עם נשמה. אפילו אלה שמתכוונים לשים נגל וואסר, אומרים כן מודה אני לפני זה, אמת? דווקא. כי זה בא כך, איך כתוב בסידור? אומרים מודה אני לפני זה, אומרים מודה אני לפני נגל וואסר, לא אחרי נגל וואסר. כי הדבר הראשון רוצה הוא לומר ברכה, ואם אומר כבר ברכה, יכול הוא כבר לומר הברכה עם החובה.
כן, זה קיצור של זה. יכול להיות שמי שאמר מודה אני, הוא יאמר רק הסוף אולי של ברוך אתה ה׳, שזו שאלה חדשה, לפי זה חוזרים לקושיא הקודמת, שאפשר לומר פעמיים אותו דבר, או אפשר לומר הנוסח האחר. אם מישהו אמר הקיצור, יאמר אחר כך הארוך. אמת, אמת, ברכה טובה. אני מסכים. יכול להיות שאם לפי הרמב״ם, אם מישהו אומר מודה אני, קשה שכל היהודים צריכים לעשות כך.
דיון: ברוך המבדיל בין קודש לחול
ברכות השחר: המשך אלוקי נשמה, הנותן לשכוי בינה, מלביש ערומים
אני בברוך המבדיל בין קודש לחול שנעשה בלא יין כי לא נטל לכל התנה, ואחר כך עושה הבדלה. אה, זה לא סתירה, כי יכול להיות שכן, כן, יש כאן שמדברים על אותה שאלה. ראיתי ביום טוב שיש מי שאומר שיש בעיה, שאי אפשר לעשות את שניהם. ואם אומרים ברוך המבדיל, אי אפשר לומר שוב הבדלה. אה, כך ראיתי מי שאומר. כי המבדיל זה כאילו עכשיו כבר הבדיל. אבל, זה עכשיו מובדל בדברים. זה אני לא יודע, אבל הוא כבר אמר את הברכה. ברכה לבטלה, אפשר לומר את אותה ברכה פעמיים? אי אפשר לומר, תפילה ועל היין, זה הרי התחלה פעמיים. זה תפילה וזה על היין. אבל אם עושים פעמיים… ראיתי מי שמדבר על זה ונראה לי. ואני לא יודע בבירור… ראיתי פנים, בואו נמשיך הלאה…
ברכת “אלוקי נשמה” — נוסח ופירוש
יש נוסח… ראיתי גם שהוא מדייק בסוף שנתו… חשוב מאוד! לא פשוט שאם הוא קם באמצע הלילה צריך מיד לעשות…
“בסוף שנתו” — מתי אומרים אלוקי נשמה?
אם הוא קם באמצע הלילה והוא עדיין עייף, והוא רוצה עוד לישון, אז אינו צריך עדיין לברך את הברכה, הברכה היא רק בסוף שנתו כאשר הוא, כך אומר הכסף משנה ורבי מנוח, כאשר הוא קם באמת, כך, אלוקי, הבורא…
הבן יונה, רואים שהוא מביא הבן יונה, רואים על מה הוא מבוסס, מה שאומר, הרי עומד בגמרא שעשו את הברכות אמרו, אומר אה, הגמרא הקדושה, הידיים שלהם היו תמיד נקיות. אוקיי, אז מה, האם האדם הרגיל היה פעם מלוכלך? כי אני לומד את הגמרות, שלומדים בבוקר, ובתפילה צריכים לרחוץ את הידיים, חייבים, חייבים. הרב הקדוש שעומד כאן עם הבגדים הלבנים שלו, כאילו בעל השמועה עמיד קינעקדא, והלך הלאה, הידיים הן של הרבי. אבל מעניין מאוד לראות איך הכניסו את המילה הראשונה “אלוקי” מיד עבור האנשים שקראו ואמרו, “כן, לא לימדו אותנו לצעוק, שאומר עם שם השם.” את שם השם שמו במילה הראשונה. קודם כל אומרים “אלוקי”, ולא “מודה”.
נוסח אלוקי נשמה לפי הרמב״ם
אז כך, איך אומרים שאי אפשר לומר “שנפחת בי טהורה”? לא, הרמב״ם מפרש, נוסח הרמב״ם הוא לכאורה, לא כתוב טהורה. כלומר, “נשמה שנפחת בי”, איך היא טהורה? “אתה בראתה, ואתה יצרתה, ואתה נפחתה בי, ואתה משמרה בקרבי”. כשהנשמה נכנסת היא נקייה. לא, לא, טהורה פירושו הנשמה ש״היא טהורה”, אתה יצרת. “אתה בראתה, אתה יצרתה, ואתה נפחתה בי” פעם שנייה. הוא רואה שכאשר אדם מתעורר זה כאילו הקב״ה נפח בו נשמה. כשהוא ישן הנשמה ישנה כביכול, כמו באותם זמנים שהנשמה עלתה. או שזה בחינה של משל. העניין הוא, הוא קם ורואה שהוא חי. עוד, יכול להיות שזה גם באמת במובן מסוים, סוג של דעת של לא לישון.
נשמה — מה פירושה לפי הרמב״ם?
זה מתאים בדיוק, הראיה ששאלת קודם האם זה מתאים עם הרמב״ם. זה מתאים מאוד עם הרמב״ם, כי הרמב״ם סובר שהנשמה, עיקר הנשמה, אף על פי שהמילה נשמה, הרמב״ם אומר שצריך לדייק שבספר התורה לא כתוב אפילו פעם אחת המילה נשמה. נשמה פירושה כוח החיים, כוח החיים. אבל אם נאמר שנשמה פירושה כן הנפש השכלית, כמו שאומר הרמב״ן, זה מתאים הרבה יותר טוב, שכאשר ישנים, לא, כשישנים, קודם כל זה טהור, גם כשישנים, מה הולך? הנפש החיונית? לא. הנפש החיונית נשארת כשישנים. רק השכל הולך כשישנים, וזה חזרה קטנה לפרי.
“ואתה משמרה בקרבי”
על כל פנים, “ואתה משמרה בקרבי”, “ואתה” זה השני, “ואתה משמרה בקרבי”. שאדם צריך את עזרת הקב״ה, כן, כמו פשוט, הקב״ה עושה שהוא יחיה. לא, זו גם לשון הרמב״ם בספר התורה, “עילת נתינת הנשמה”, הקב״ה נותן את הנשמה, הוא מחזיק את הנשמה באדם. “משמרה”, הוא שומר עליה, או מחזיק אותה. בזמן שחיים, הוא נותן אותה, הוא מחזיק אותה בזמן שחיים, הוא מוודא שהיא נשארת.
“ואתה עתיד ליטלה ממני”
וכך גם הלאה, “ואתה עתיד ליטלה ממני”. אתה עתיד ליקח אותה ממני. פירושו, הוא רואה את המוות כאילו הקב״ה לוקח את הנשמה. כן, מה זה מוות? הקב״ה לוקח אותה בחזרה. הוא נתן את הנשמה לגוף.
“ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא”
אבל זה גם עדיין לא סוף הסיפור, “ואתה עתיד להחזירה בי לעתיד לבוא”. אני מאמין בתחיית המתים. כך אומרים, כך הוא מפרש. אז אפשר לפרש אחרת מחר, כלומר ניטל כל בוקר למחרת בלילה. לא, מחר בלילה, חצות של מחר בלילה הולך. כל יום הוא הרי מתחיל בשקט כך, הוא מבקש, מחר שוב.
כן, “ועתיד הקב״ה להחזירה לעתיד לבוא” פירושו לעתיד. יש כזו קונוטציה. לא נכנס כאן לשאלה של מיאוס, אבל כמו תמיד. “לעתיד לבוא” זה כן, אבל נראה כמו לשון ארוכה מאוד. פירושו כמה שמונים
ברכות השחר: אלהי נשמה, הנותן לשכוי בינה, מלביש ערומים, עוטר ישראל בתפארה
ברכת “אלהי נשמה” (המשך)
“כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך”
דובר 1: אולי לא לעתיד לבוא מחר, כי זה לא “למחרת”. אוקיי, אם לא, פירושו שזה לא יכול להיות מחר. האם יש רמז לתחיית המתים? אני לא יודע. הפשט הפשוט הוא שזה מדבר על תחיית המתים, זאת האמת. אבל בסידור האריז״ל עומד פירוש אחר. אבל הוא אומר… בסידור האריז״ל עומד אבל גם שכל יום יכולה הנשמה לרדת עם נשמה של יהודי, או עם נשמה של גוי. זה יכול באמת… הכרתי פעם אנשים. פעם מישהו מתרגז, זה הפשט. אוקיי, זה… אבל לא מישהו מתרגז, זה הפשט. הנשמה ירדה של גוי, אי אפשר להיות לו טענות עליו. זו לא נשמה. אבל יש לו נשמה, וגוי זו נשמה של שד שהיא מאסתר המלכה. זה אז הוא יהודי. זה שהוא לא יהיה גוי הלכתי. כן, ממילא הוא בחינת גוי. אמת, כן.
בקיצור, הייתי אומר שאולי זה מחובר, סיימו בתפילה שלא יהיו לו חלומות רעים, ושום פגע רע, יצר הרע. וזה, הנשמה מתעוררת בבוקר והוא לא נפגע רע עמו.
חידוש: “טהורה היא” — קשר לתפילת המפיל
אם אדם מתעורר בבוקר מלא תאוות, נניח, או מלא עצבות, אינו יכול לומר “טהורה היא”. הוא לא קיבל נשמה טהורה. אבל מי שמתעורר והוא שכח, הוא באמת לא היו לו דאגות בלילה, הוא לא התעורר עם פחדים. והכרנו נבוך את היהודים שהתעוררו בלילה עם פחדים, “הלא כסף ועדות וכדומה”. אבל הוא יכול לומר בבוקר “טהורה”. “טהורה” פירושו פשוט, זה המשך. המשך פשוט. פירושו כוח החיים שאני יכול ללמוד. אפשר לפרש “טהורה” מרוענן. כל בוקר קמים, אם ישנו פחות או יותר, אבל קמים עם בהירות מסוימת. זה אחרת. זה כמו מקור מים חיים שמטהר אדם.
“רבון כל המעשים” — למה התואר דווקא כאן?
בקיצור, עכשיו הוא אומר כך, מה עושים… הקב״ה, הוא נותן אותה והוא שומר אותה והוא עתיד ליקח אותה בחזרה. מה עושים בינתיים כשהיא כאן? “כל זמן שהנשמה בקרבי” יש לי דבר אחד לעשות: “מודה אני לפניך ה׳ אלקי ואדון כל המעשים”. אוקיי, זה דבר אחד שיש לי לעשות, זה נוסף. אבל כל עוד אני חי זו הזדמנות טובה להודות, כי זה לא אוכל לעשות לעתיד לבוא, כך לכאורה, כן? כל עוד הנשמה אצלי, “מודה אני לפניך ה׳ אלקי ואדון כל המעשים”.
מתי כתוב כאן שהנשמה היא חפץ? אוקיי, עוד רגע. אני מודה לך, הקב״ה, “אדון כל המעשים”. זה תואר לקב״ה, מה זה בא כאן? אני לא יודע. כמו שהקב״ה הוא כמו “מנהיג לכל המעשים”, כן? ואדון פירושו אדון, כמו אותו דבר, כן? כן. “ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים מתים”. אתה מחזיר את הנשמה.
נכון, שהנשמה פירושה הכוח שעושה את כל המעשים. כאן אני מודה לקב״ה שהוא האמיתי “אדון כל המעשים”, שאני עתיד עכשיו להתחיל לעשות אלפי מעשים. בלי נשמה לא הייתי יכול לעשות כלום. אבל כך הקב״ה הוא “אדון כל המעשים”, כי הוא נתן לי את הנשמה לעשות, ומחר הוא ייתן לי אותה שוב, אוכל שוב לעשות. בזה הקב״ה הוא “אדון כל המעשים”. זה יפה מאוד. יש תורה יפה על זה.
“המחזיר נשמות לפגרים מתים” — קשר ל״ישן המוות”
אנו מסיימים “ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים מתים”. שם הוא מזכיר שוב, כמו שאמר קודם, “וירא אנו פן ישן המוות”, כי אולי המוות יכול ללון, המוות יהיה גם בבוקר, לא אתעורר. ישר כוח, הבורא, החזרת לי את הנשמה.
“אלהי נשמה” אינו מאותו מחבר כמו המפיל
גם, הנשמה, דרך אגב, דבר מעניין, זה לא היה אותו אנשי כנסת הגדולה שעשו את הנוסח. כי אם כן, היה ממשיך עם… אם אותו פייטן היה צריך לעשות את הבא, היה אומר, “אה, ישר כוח, הבורא, הבאת לי את האור שדיברנו עליו קודם.” הוא היה מדבר שוב על פגרי, יצר הרע. הוא בא ממקום אחר… הוא יהודי שחשב על נשמה, הוא ראה את זה אחרת.
שאלה: למה “אלהי נשמה” לא מתחיל ב״ברוך”?
אני חושב בדיוק ששתי הברכות… יש ראשונים ששואלים קושיה שברכה צריכה להתחיל ב״ברוך”, כן? כמו “המעביר” מתחיל ב״ברוך”. מה הפשט ש״אלהי נשמה” לא מתחיל ב״ברוך”? שמים אותה ליד ברכה מהברכות הסמוכות לחברותיהן, כי מיד אחרי ההליכה לישון אמרו את ה״ברוך”, וזה המשך. לא, מסתכלים על הנוסח לראות שזה ממש כמעט אותו דבר. אבל אנו רואים בנוסח שזה שונה מאוד. כי ההבנה איך ישנים שונה מאוד כאן. כאן נשמת האדם היא פגר מת. מה זה? העיניים חשוכות, מכבים.
דובר 2: ואחר כך הברכה של הגומל חסדים טובים היא מאוד דומה לאלוקי נשמה?
דובר 1: לא, זה בחינת כנגד המפיל. שם גם כתוב “ואל יבהלוני חלומות רעים והרהורים רעים”. כן, כן, כן. אותה לשון כתובה שם.
דובר 2: אה, מעניין מאוד. יכול להיות שהיה פייטן אחד שעשה את זה וחתכו אותו?
דובר 1: לא, יש כאן מבנה. קודם דיברנו שבאות הרבה ברכות קטנות. אבל זה קשור לנשמת הפייטן. כן, צריך להודות לקב״ה, אבל האם עכשיו לתת ברכה, להביא את השמש איך הקב״ה מאיר, או את הנשמה שהקב״ה נותן, אני לא יודע אם זה עניין.
דיון: למה נשמה לפני שמש?
אבל אתה צריך לשקול שעל השמש נדבר בברכת יוצר. יכול להיות שכבר נוצל קצת הנושא של השמש. כלומר, יכול להיות שיש כותב אחד שכתב על השמש פיוטים שונים, וזה חולק, והביאו ממחבר אחר, וזה לא מחובר. צריך לחשוב.
יכול להיות שכשקמים עדיין אין את השמש. יכול להיות זה הפשט. הרבה פעמים אנשים קמים קצת לפני… סדר היום הוא שקמים קצת לפני. צריך הרי לומר… בנץ צריך כבר לומר קריאת שמע על המטה. כלומר שקמים קצת לפני עלות. יכול להיות בגלל זה עדיין אין את השמש.
דובר 2: אה, “אורו כבודי, שאורו יהיה אור השמש”.
דובר 1: השמש, אפילו כשהשמש כאן, כבר הנשמה כאן. יכול להיות שהנשמה באה כבר קודם. וכאן מתחיל, כי סוף הברכה הוא לפני עלות. עוד לפני שמאיר. יכול להיות שבמהלך סדר היום כשקמים לפנות בוקר מאיר. ואחר כך בברכת התורה, באחת הברכות כבר מאיר.
ברכת “הנותן לשכוי בינה”
סדר הברכות: תרנגול בא לפני אור
הדבר הבא הוא קריאת התרנגול. אבל בקריאת התרנגול עדיין לא מאיר. התרנגול יודע שעומד להאיר. התרנגול קורא מוקדם מאוד. ואיזה תרנגול? יודעים, יש תרנגול ליטאי ותרנגול חסידי. הליטאי זה סוף היום, הוא אומר מוסר. אני לא יודע על איזה תרנגול מדברים כאן. מזה נעשה לפני מתן תורה, ומזה נעשה למטה, למטה, למטה, עד עלות.
לא, ראיתי שבא יהודי להתפלל, הוא אומר “אלהי נשמה”, “שעשית לי כל צרכי”, “הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה”, רבע לשתים עשרה. בא לו שני והוא אומר לו, “התרנגול שאתה מברך עליו כבר במרק, הוא כבר מת מזמן.”
בקיצור, כן, זה בא כשהכניסו את כל הסידור בסוף, כי לפי הרמב״ם צריך ללכת לפי השעון.
מחלוקת מפרשים: מה פירוש “שכוי”?
עכשיו, אחר כך בא “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה”. יש מחלוקת מפרשים האם “שכוי” פירושו התרנגול, או “שכוי” פירושו הדעת של אדם. בטוח שהברכה עושים כששומעים את התרנגול. השאלה היא רק האם הברכה על התרנגול, או על האדם שהוא יודע את ההבדל בין יום ולילה, שהאדם קולט את האות מהתרנגול. זה חידוש, כן, כי אדם קולט את האות מהתרנגול, בעל חיים אחר לא קולט. זה כמו פריצ׳ כשבעל חיים אחר מעיר אותך.
דובר 2: רציתי בדיוק לשאול, אני שומע הרבה פעמים בבוקר אני שומע לא רק את התרנגול, אני שומע את הציפורים.
דובר 1: כן, וכאן כבר מדברים על שמיעת הציפורים. תרנגול עושה רעש גדול יותר.
דובר 2: כן, הוא מתעורר מוקדם בבוקר.
דובר 1: כן, תרנגול הוא מאוד רועש. הוא גר במקום שאומרים בגן, שומעים אותו מאוד חזק. אבל אפילו זה, סתם כך כל החיות זמינות להתעורר ולעשות רעש. אוקיי.
ברכת “מלביש ערומים”
פשט הברכה
אחר כך שדיברת, הוא מתלבש. אמת, אנחנו לא ישנים עם בגדים. רגילים לישון ערומים, כך הולך הסדר בגמרא. או עם משהו כמעט ערום, כזה…
דובר 2: לא, זה לא מלביש ערומים.
דובר 1: אה, עם איזו פיג׳מה. אוקיי. דור דור ונקדישיו, עם מה ישנים? כן, כלומר הפיג׳מה. “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם מלביש ערומים”.
חידוש: הקב״ה הוא הראשון “מלביש ערומים”
כי הקב״ה נפח באדם וחווה, ומאז מונח במערכת שלנו שמתלבשים. הקב״ה היה המלביש ערומים הראשון.
אני חושב גם, כשהוא אומר “אתה נפחת בי”, חשבתי האם הוא מתכוון לומר שהקב״ה נפח באדם – זו לשון של אדם הראשון – הוא נפח באדם, ומאז זה כאילו כל בוקר קורה זה שוב כך? או כשהוא אומר “אתה נפחת בי”, הוא מתכוון אותי ואותי יחיד בודד?
דובר 2: כן, אותו דבר, אתה צריך להבין את המסה של עדים זוממים, זה הולך למלכות. הקב״ה גם נותן את עצמו, זה לא מה לכל אחד. רואים את אותה לשון, אותו דבר מלכות עובר. כי, שאולי זה נסקר פעם אחת לכל בוקר.
דובר 1: לא, מה טוב יותר סיריאל. הכל שהקב״ה עושה הוא. כל בוקר?
דובר 2: או כש… במקור, כשהקב״ה באמת לא היה עם זה?
דיון: האם הקב״ה עושה זאת עכשיו או הכניס זאת בטבע?
דובר 1: לא, זה גם עכשיו. מה יפה? מי מלביש את האנשים היום? הקב״ה! לא ממש, הקב״ה בא בנס, ויש הבדל. הקב״ה עושה, הקב״ה עושה הכל. כל הברכות אומרות שהקב״ה עושה הכל.
דובר 2: אני אומר, אבל כאן יש כזה כתובת כשהקב״ה הכניס זאת בטבע?
דובר 1: אני חושב שמשתמשים רק בלשון. קודם, זה נעשה מדבר לפני אדם.
ברכות השחר – סדר הברכות (המשך)
דובר 2: אני לא מסכים. אני חושב שזה מדבר… זו הלשון… זה עכשיו. אומרים על הקב״ה שעושה הכל. כל הברכות הולכות, אבל אומרים על הקב״ה. מתי הקב״ה מוציא לחם, נרות… כשבני אדם עושים את זה… מתי הוא עושה את זה… עכשיו הוא עושה את זה. כשאדם עושה לחם, הקב״ה הוא בעל הבית האמיתי. זה כל הסיפור שלנו. זה הקבוצה של אנשים שאומרים ביחד ברוך אתה ה׳ ביחד עם אמונה עם ה׳ שיש להם מלך ועולם. כן.
ברכת “עוטר ישראל בתפארה”
זה הולך על הכיפה/הכובע — סמל יהודי
דובר 1: יהודי טוב עם כיפה יפה, גויים הולכים בגילוי ראש, זה משהו ששייך ליהודים, זה לא אותו אדם. חייב להיות לשון כלשהי, פסוק. לא מצאתי פסוק מתאים, אבל יש פסוקים. בטוח שכתוב לשון כלשהי בישעיהו, כיסוי, על זה זה כזה דבר. זה עם ההתייחסות עם אותו פסוק.
לגבי זה, לגבי זה הרב אומר, לשים על ראשם, הוא לא מתכוון לומר בגדים. כשהיהודים יש להם בגדים. אבל מדברים כאן על הכיפה. אבל הכיפה היא סמל, אבל הוא יהודי. אבל הדבר הזה הרב לא הולך בלי כיפה. אני יודע שהכובע מתכוון כובע. כי זה יכול להיות גם למשל, אם יהודי צריך ללבוש טלאי צהוב, מה שזה לא יהיה סמל יהודי. טלאי צהוב, לא אותו אותיות דפרים.
דובר 2: לא, מה שזה לא עם דפרים, כי זה בגזירה.
דובר 1: אבל אם ליהודי יש שטריימל יפה… שטריימל. וזה משהו שמבדיל את היהודים מהגויים. הם עוטרים השטריימלות אפרים. אני חושב שזה הופך אותנו שצריך לעשות כזה הוצאה כל כך הרבה כסף על השטריימלים היפים זה ערב שבת שאנחנו מתעטפים בשטריימל צריך לעשות שוב ברכה על זה כדאי לזכור. כך אני סובר. זה לא יכול להיות שאתה הולך עם שטריימל, וזה עיקר שבת, ואתה מוציא שישה אלף דולר על זה בלי ברכה.
דובר 2: חשבתי משהו אחר. כשהם עומדים בחנות השטריימלים…
ברכות השחר – סדר הברכות (המשך)
ברכת “עוטר ישראל בתפארה”
טלאי צהוב זה לא “עוטר ישראל בתפארה”, ואם זה לא “עוטר ישראל בתפארה” מה הגזירה? אבל אם ליהודי יש שטריימל יפה, שטריימל זה משהו שמבדיל את היהודים מהגויים, זה “עוטר ישראל בתפארה”.
אני חושב ש, אני חושב שכשיהודים הוציאו כסף על שטריימל יפה, ערב שבת כשלובשים את השטריימל צריך לברך “עוטר ישראל בתפארה”, כך אני סובר.
לקנות שטריימל על כל השטריימל, זה הרי עיקר שבת, מוציאים שישה אלף דולר על זה ובלי ברכה? חשבתי פעם כך, שכשהם עומדים שם, בחנות השטריימלים, הם עומדים כך ומסתכלים במראה, והם מסתכלים במראה… הזמן היחיד שצריך להסתכל במראה זה ב״עוטר ישראל בתפארה”. אם הם כל כך נלהבים מהמראה שטריימל שלהם, שילכו למראה וישבחו את הקב״ה “עוטר ישראל בתפארה” על השטריימל היפה.
ברכת “המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי”
עכשיו! אחר כך הולך זה כך, הסדר הוא כך, ואחר כך יש “המעביר שינה מעיני ותנומה מעפעפי”, מה זה אומר? אדם קם, הוא עושה משהו כזה. לא “המעביר שינה מעיני”, אבל הוא מתעורר.
כמו שהרמב״ם אומר, “רוחץ פניו ידיו ורגליו”? לא, לא, אנחנו עדיין לא שם, אנחנו עדיין במיטה, זוכר? הוא עדיין בקימה מהמיטה. את כל הברכות האלה עושים במיטה, הוא התלבש בבגדים, כן, הוא רוצה לצאת מהמיטה ערום? הוא לובש את בגדיו, לובש את כיפתו או כובעו, אני לא יודע מה זה, והוא משפשף את עיניו, הוא עושה כך.
סדרים שונים
יכול להיות שיש אדם שעושה את זה דבר אחד לפני, יש אנשים שהם “מעביר שינה” לפני לבישת בגדים. הוא יודע אחרת את הסדר, הם עושים את הברכות לפי סדר אחר. כן, כאן יש בערך מה שאנשים עושים בזמן היום. זה עושה, אבל הברכות כן תוקנו עם המשך מסוים.
אז, אני חושב שלכאורה זה כן נעשה שלפי מי שעשה את הברכה זה נעשה שסתם הולך כך הסדר. מה זה באמת הענין של “המעביר שינה מעיני”? אבל אני לא עושה את זה בבוקר, אבל אני רואה שילדים עושים את זה. זה עוזר? לשפשף את העיניים עוזר משהו?
ברכת “פוקח עורים”
מתחילים לעשות, יש ברכה על זה. יש “פוקח עורים”, ויכול להיות כשחשוך ומתעוררים כאן ועדיין הכל מטושטש, לשפשף את העיניים עוזר שיוכלו לראות יותר טוב? זה כך, זה רגיל שהעיניים נעשות קצת מלוכלכות, אני לא יודע. מלוכלכות אולי.
אני חושב שצריך, היום שהרבה אנשים הולכים, לובשים משקפיים, צריכים לעשות אז את הברכה “פוקח עורים”. זה “פוקח עורים”, כן. אני חושב שעל זה באה הברכה.
ברכת “מתיר אסורים”
כן. אחר כך כשהוא קם מהמיטה שלו, לא, הוא יושב על מיטתו, זה אומר שהוא מתיישב. הוא לא שוכב יותר, הוא מברך “מתיר אסורים”, שהוא יכול לזוז, איבריו פתוחים. כן?
אי אפשר להעביר על המצוות, זה פשוט, כי כל מצוה כאן מדגימים גם. כמו “פוקח עורים”, “מתיר אסורים”, כן, הוא אומר כאן, העיניים שנתת לי, בכוח עיני, המיטה, מתיר אסורים.
כלל: הברכה באה על הפעולה
הברכה באה על הפעולה, ולא הפעולה באה בגלל הברכה. לא, קודם העיניים, כן, הוא אומר, אתה יודע על העיניים, והוא אומר “פוקח עורים”. הסדר הוא כך, בטוח הסדר הוא כך. אני לא שוכב, אני לא משפשף את עיני.
דיגרסיה: בדיקת שיחות שלא נענו
כשאנחנו מתעוררים, בודקים קצת את השיחות שלא נענו, שיחות טלפון, כי אנחנו רוצים להתכונן. אה, אז צריך בטוח לעשות אולי, אילו יהודים שואלים שאלות, ומה השאלות החדשות שנכנסו במהלך הלילה. זו ברכה, זו ברכה אחרת שצריך לעשות. קודם צריך לעשות “ברכת התורה”, ועל זה צריך לעשות “דברי תורה”.
דיון: עוסק בצרכי ציבור – פטור מברכות?
אם הוא בצרכי ציבור הוא פטור מתפילה, למדנו קודם all together. אבל אולי צריך לדרוש ממש לעשות אחת מהברכות. הוא פטור מברכות, אולי הוא פטור מברכות. להיפך, הוא עוד יותר פטור, כי הוא לא עושה את כל הדברים. הוא מתעורר והוא מיד… הוא בעל תשובה, או שהוא עובד ה׳. אוקיי, עומד. טוב מאוד.
חזרה לסדר הברכות
בואו נחזור. כשהוא קם במיטה, הוא מברך “מתיר אסורים”. כלומר, הוא יושב, נכון? הוא לא שוכב. אחר כך, כשהוא מוריד את… איך אני מחזיק כאן? כשהוא מתיישב, “מתיר אסורים”. מה זה אומר בלילה אי אפשר להתיישב? כששוכבים, שוכבים. אוקיי, טוב. כשקמים, אפשר כל שינוי בתנוחה. זה טוב, חבלי השינה שקשרו אותו, שאסרו אותו, כביכול.
ביאור: “שכבר עמד על רגליו”
הוא אומר, “שכבר עמד על רגליו”, זה אומר עוד לפני שהוא עמד. זה לא פשט שהוא מתיישב. קודם הוא שכב, ועכשיו הוא כבר בקימה. הוא יושב על מיטתו.
אוקיי, הבגדים מונחים איפשהו על הרצפה ליד המיטה. את הבגדים הוא כבר לבש לפני כן, לפי הסדר כאן. לא, אבל הבגדים איפשהו מונחים… אה, הבגדים, זה הולך לארון. כאן האדם שוכב עדיין במיטה והוא כבר התלבש, הוא כבר שם כיפה. זה מונח על המיטה ליד ה… על הרצפה ליד המיטה. כך זה נראה.
ברכת “רוקע הארץ על המים”
ואחר כך הוא הולך הלאה על ה… ואחר כך הוא מתיישב עוד יותר. הוא יושב, שם את רגלו על הארץ. הוא קם, הוא כבר קם. “כשמניח רגליו על המיטה ומניחן על הארץ”, זה שלב, הוא שם את הרגליים על הארץ, הוא מברך “רוקע הארץ על המים”. זו עוד ברכה על מעשה בראשית, שהקב״ה עשה שהארץ תהיה על המים. לשתות, לא שוקעים לתוך המים.
דיון: להבין את הענין של “רוקע הארץ על המים”
אחר כך כשהוא קם, אה, הוא עדיין על המיטה, הוא קם, הוא מברך “זוקף כפופים”, שהוא יכול לעמוד זקוף. אחר כך הוא רוחץ את ידיו. את כל זה אתה רואה שברור שזה הכל לפני נטילת ידים, הוא עדיין לא עשה נטילת ידים.
אחר כך, תחשוב, אנשים היו על ספינות הרבה, כן? על ספינה אתה יכול לשכב, אבל כשאתה קם מתחיל להיות… זה מתנדנד עכשיו על הספינה. אדם קם, הוא מתעורר מוקדם, והוא יכול לתת לעצמו לקום, להתיישב, הארץ לא תתחיל להתנדנד יותר.
הגמרא אומרת שהארץ היא משהו מוקפת במים. אתה אומר הלכה מעניינת שכשנמצאים על ספינה מברכים שהכל נהיה בדברו, אני לא יודע. אוקיי, אז מודים על היציבות של הספינה. זה הרי מי שמתפלל תפילת הדרך. אני לא יודע.
זו ברכה מעניינת “רוקע הארץ על המים” בדיוק כשקמים. מה קורה? אוקיי, כשהוא קם…
חידוש: הפשט הוא הפוך
אני חושב שהפשט הוא הפוך. רצו לעשות סדר תפילה שבו מודים לקב״ה על הכל, אז סידרו את זה על הסדר. זה לא פשט שצריך להיזכר שצריך להודות לקב״ה על הארץ. זה הפוך, מבין מה אני אומר? רוצים לעשות את הסדר, וכשאני אומר את הסדר בעצם באים לכתחילה ביחד. עושים את זה כל דבר לפי הסדר שהרמ״א אומר, אבל זה נעשה על מנהגו של עולם, כמו שכתוב בראשונים אחרים.
תפילה כללית
זו תפילה כללית. אדם חושב, אתה מדמיין אם הייתי דג, לעולם לא הייתי יכול באמת לישון, כי אין שינה במים, כל הזמן הייתי עסוק. הקב״ה עשה לי, אני במקום שהוא “רוקע הארץ על המים”. זה נכנס לי כאן. היה לפני היום השני של מעשה בראשית היה הכל מים.
כשיונה הנביא חזר הביתה, אני בטוח הוא אומר את הברכה בכוונה גדולה. אוקיי, אז אתה אומר, כשהוא יורד מהספינה, אז הוא צריך לעשות את הברכה. הוא ירד מהספינה. לא, הוא היה במים, זה לא היה טוב לו. עכשיו הוא “רוקע הארץ על המים”.
ברכת “זוקף כפופים”
אוקיי, אמרתי, כשהוא רוחץ את ידיו, אז הוא מברך “זוקף כפופים”. לא, כאן לא אמרתי. כן, אה, עומד לי. כשהוא מתעורר, הוא אומר “זוקף כפופים”. הוא עושה זקיפות, זה לא שאדם יהיה כמו נחש, כפיפות. אדם יהיה כמו נחש או כמו דוב. אדם עומד על שתי רגליים.
ברכת “על נטילת ידים”
ואחר כך הוא רוחץ את ידיו, הוא מברך ברכת המצוות. זה מאוד מעניין. אשר קדשנו במצוותיו וצונו, איזו מצווה זו לרחוץ את הידיים? וזו אחת המצוות צריך להתפלל, “וצונו” היא אחת מחמשה דברים המעכבים את התפילה, שאתה צריך להיות טהור להתפלל.
אבל רוחצים את הידיים לשאר הדברים, אחד הדברים זה להתפלל, אבל בלילה כשהידיים לא דווקא נקיות, עכשיו באות כל ההלכות של להיות נקי.
שאלה: איזו מצווה היא נטילת ידים?
אני לא מבין בבירור, איזו מצווה זו לרחוץ את הידיים בבוקר? אפילו כאן, בואו נגיד שיש תקנת עזרא, שזו אולי מצווה, איזו מצווה? “אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת ידים”? כי זה תנאי בתפילה, אז זה תנאי בתפילה, מתחילים עם זה.
אולי זה המבדיל בין התפילות שאומרים בפחות פורמלי, שאפשר להיות עם ידיים מלוכלכות, ובין שאר התפילות? זה לא נראה כך, כי אחר כך באות עוד ברכות. לא, לא, לא, בכלל לא. אלא מה? זה נטילת ידיים. זה נטילת ידיים ל… אני לא יודע, לא נטילת ידיים. הידיים בטומאה, זה כל העניין.
תירוץ: טהרת ידיים – אחד מחמשה דברים המעכבים את התפילה
אבל קודם כל, יש אולי מצווה לרחוץ את הידיים, אני לא יודע איזו מצווה זו, אני לא מבין בבירור. אה, הרמב״ם יש בהלכות תפילה למדנו גם שיש “אין עומדין להתפלל אלא כשהוא רוחץ פניו”. הנה זה. לא, זה דבר אחר. גם נטילת ידים וגם רוחץ פניו, האם זה רוחץ פניו של לפני התפילה.
אני לא מסכים. לא, לא, לא, אני לא מסכים. למה? אני לא מבין שזה אותו הדבר. יכול להיות הפנים זה… מה, כאן נכנס נטילת ידיים ורוחץ פניו, שני הדברים, אחד אחרי השני. שוב, איזו מצווה זו לעשות נטילת ידיים? אני עדיין לא יודע איזו מצווה זו.
זו מצווה דרבנן שהיא בהלכות תפילה, שהרמב״ם מנה בחמשה דברים המעכבים את התפילה, טהרת ידיים. טהרת פנים, תגיד לי, אני רוצה לצעוק “תגיד לי”. אוקיי.
רוחץ פניו
אז כך, “כשרוחץ פניו” זה… זה נטילת ידיים. אחר כך הוא רוחץ את פניו, אוקיי? דבר חשוב מאוד, יהודי צריך לרחוץ את הפנים בבוקר, וזה כנגד להתעורר. זה לא ממש כי זה מלוכלך, זה כי הוא מתעורר. כמו שהוא אומר אחרי הברכה עושים שמזה הוא מתעורר.
זה דבר אחר, אלו המצוות הקלות שפותחים את הברז. פעם היו צריכים לשלוח נושא מים במיוחד כדי לרחוץ, אף אחד לא רחץ את הידיים. למה? מה הוא עושה כך? הוא אומר כי הידיים והפנים הם דברים אחרים, לובשים בגדים, הולכים להישאר נקיים. הפנים, לא כי זה מלוכלך, זה כי מנומנם. זה לא דבר מגעיל, פנים מלוכלכות. העיקר הענין זה להסיר את הנמנום מהעיניים.
תפילה: “אל תרגילני לדבר עבירה”
ולכן צריך להרי לברך. קודם עשו ברכה על כשישנים, שיהיו מחשבות טובות, חלומות טובים. עכשיו עושים ברכה, תפילה, שכשקמים יהיו מעשים טובים. עדיין לא מדברים על קרבנות.
אז ראשית “אל תרגילני לדבר מצווה”, שיהיה הרגל לעשות מצוות, שלא יהיה יצר הרע, וכן הלאה. “ואל תרגילני לדבר עבירה”, שלא יהפוך להרגל לעשות עבירות. כי פעם אחת נעשה הרגל, עושים שוב ושוב את הדבר. הרגלים עושים אדם, ואדם מתרגל. אז הוא מבקש מהקב״ה שיהיו לו הרגלים טובים, שיעשה מצוות. ואם יש הרגלים טובים, יש יצר טוב, יש מידות טובות, והלאה והלאה.
דיון: שייכות לבחירה חפשית
זה עוד דבר, אני לא יודע. “אל תרגילני לדבר מצווה, ולא לדבר עבירה”, זה בעצם… הרמב״ם בהלכות תשובה אמר שהתפילה שמבקשים שיעשו מצוות לא הולכת על ה… כי יש הרי בחירה. לאדם יש בחירה, הוא לא יכול לבקש מהקב״ה שיכריח אותו.
אלא הם הרי למדו שאם לאדם יש הרגלים טובים, או זה, או שהוא בסביבה טובה, ויש לו הרגלים טובים, קל לו יותר, זה הרי דרך הטבע. ואם לא, קשה לו לעשות תשובה. אז הוא מבקש שיהיו לו הרגלים טובים, האם יצר טוב אומר הרגלים טובים? אני לא יודע.
זה כמו שהמקובלים אומרים, “אל תרגילני לדבר עבירה”. שהרע בא לבקר אותך. עכשיו אין לו אבל חידוש מסירות נפש מהמקובל, יש לו אבל אני חושב יצר הרע רע. רצון טוב, או כוח טוב, או כוח רע. אחר כך נראה עוד, צריך עוד לדבר על זה לפני שנכנסים למקובל.
ברכות הבוקר: חן ורחמים, חסדים טובים, והלכות בית הכסא
“להיות לרחמים בעיניך ובעיני כל רואי”
אבל יצר טוב זה כמו שהמקובלים אומרים, גלגולי דורי דורות, שהרע בא לבקר אותך. יצר טוב זה לא חידוש מפחיד מהמקובלים, יצר טוב אומר יצר רע. רצון טוב או כוח טוב או כוח הרע. אחר כך נראה עוד, מה צריך לפני שנכנסים לקרבן ציבור? מה מתחבר? אני חושב שזה אומר הדבר הראשון או השני.
המשך ברכות השחר
ועוד דבר חשוב, שעומדים עליו בבוקר, “להיות לרחמים בעיניך ובעיני כל רואי”. אדם קם, ביום יש לו עסק עם בני אדם, בלילה יש לו עסק עם חלומות רעים וכו׳. ביום יש לו עסק עם בני אדם, אז עדיף שהאדם יהיה חביב על בני אדם. אבל לא, רגע, תחשוב על זה, “בעיני כל רואי”, כל מי שרואים אותי. אדם צריך לדאוג רק לאנשים שרואים אותו. האנשים שגרים בעיר אחרת, הם לא הולכים לחשוב עליך, שיאמרו “אוי, חן טוב, מרוחמים על השלום”. לא, אתה צריך לדאוג שאותם כמה אנשים שאתה נמצא איתם יהיה להם חן וחסד כלפיך.
לשון רבינו יונה היא, “מי שאינו נושא חן בעיני רואיו, אין לו למעשה כבוד, וטוב מותו מחייו”. האדם שאף אחד לא סובל אותו, הוא הפגר הרע שבוכים על הפגר הרע, זה לא דרך, זה לא חיים. אתה צריך להיות אדם נעים, שאנשים ייהנו ממך.
אני חושב שמדברים כאן גם, הוא עכשיו מתחיל את היום, השם יתברך, עזור לי שהתפילה תלך טוב, המצוות שאני הולך לעשות במשך היום יהיו טובות, ואחר כך כאן מדברים כבר על ללכת לעבוד, שנוכל לצאת ולהצליח. “בעיני כל רואי”, תן לי חסד ורחמים, שיהיה לי פרנסה.
“חסדים טובים” — הלשון הכפולה
שיתן לנו חסדים טובים, “חסדים טובים”. יש גם חסדים לא טובים. זו ביטוי חסידי, “חסדים טובים” זו לשון כפולה. שיהיו חסדים טובים. אחר כך, ברוך אתה ה׳ גומל חסדים טובים. מעניין, הברכה היא בדיוק על החלק האחרון, גומל חסדים טובים. נו, גומל חסדים טובים. הפשט אומר לעמו ישראל, וזה הרמב״ם לא שם, גומל חסדים טובים הולך גם לגויים גם כן.
אממ, כן. זה דבר נורא, כי לא רק אתה מבקש חיים וחסד ורחמים שאתה תהיה הטוב ביותר מהקופסה, אלא כל אחד מבקש את זה. זה יהיה עולם טוב נורא, עולם שבו יש מספיק ועוד לכל אחד.
הלכות בית הכסא — “התכבדו מכובדים קדושים”
נו, עכשיו יש הלכה, זה עכשיו על הסדר, אבל גם תמיד כשעושים את זה צריך לעשות את אותו הדבר. כל פעם שאדם נכנס לבית הכסא, קודם שהוא נכנס הוא אומר כך, דבר פלאי. מה הפלא? צריך מישהו לומר שיש דבר כזה שזה פשוט? זה דבר פלאי, אבל לא יודעים כמה דיון יש על הפלא הזה. התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, ושמרוני שמרוני עד שאכנס ואצא כי זה דרכם של בני אדם.
ביאור הרמ״ע מפאנו: מחשבות טובות מלוות את האדם
אז בואו נאמר מה אני חושב שהוא אומר, מה שהרמ״ע מפאנו אומר את זה כך, שאדם חושב מחשבות טובות, המחשבות הטובות חוזרות לחשוב עליו. הוא עוסק בתורה, הוא למד קודם מסכת חגיגה, מסכת סוכה, וכן הלאה, וזה מלווה את האדם. האדם חושב כל הזמן על לימוד, הוא חושב על… לא חלומות רעים והרהורים רעים, אלא מחשבות טובות, הוא חושב על הקב״ה, הוא חושב על לימוד.
כשנכנסים לבית הכסא יש מצוה שלא ללמוד תורה, שלא לומר קריאת שמע בבית הכסא. כשנמצאים בבית הכסא מתמקדים בגוף, יש ענין של רפואות, כמו שאדם צריך כל יום להתמקד בגוף, איפשהו. כשעוסקים בכבוד, כל שאר הזמנים חושבים על הקב״ה, חושבים על הטוב. לכן מתפרדים מכוח השכל של האדם.
מכובדים, הנה, אביי ורבא נמצאים כאן, וכאן הרמב״ם עם האריז״ל, כל דברי התורה שמחזיקים באמצע המחשבה, אומרים להם, התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, התורה שעליה הוא מדבר, או המחשבות הטובות שהוא מקבל, אני לא יודע מה, שמרוני שמרוני, חכו לי, עד שאכנס ואצא, כי עכשיו אני הולך להתרחק מכם. כל הזמן חושבים עליהם, בלילה חולמים עליהם, ביום חושבים עליהם. אומרים, חכו לי בחוץ, כי כשנכנסים לבית הכסא זה הזמן היחיד שהמלך הולך לבד. כשהוא נכנס לבית הכסא, הוא שקוע במחשבותיו. קודם כל צריך לדעת שצריך ללכת כשזה בכבוד. אוקיי. אני לא יודע אם זה למלאכים, למחשבות הטובות, שהופכים למלאכים, וכשחושבים כל הזמן על מלאכים… אני יודע, ראיתי שהוא היה מופצץ. אבל הפשט הפשוט הוא שהאדם מסתובב עם מלאכים.
שתי משפחות של מלווים
אז אם הולכים עם מלאכים, תחזור קצת אחורה. ביקשנו מהיצר הרע. יש שתי עצות. יש או מחשבות טובות והרהורי תורה, חלומות והרהורים זה סוג אחד של משפחה. אחר כך יצר הרע ויצר טוב זה הסוג האחר של משפחה של מלאכים. אולי אפשר לחבר את כל הברכות בבת אחת. זה הרי כל יום כל הזמן. כשבשניהם, כשיוצאים אומרים גם התנצלות דומה. אז אומרים שכשנכנסים לבית הכסא, זה לא מתאים, אדם מרגיש שהוא הולך לבית הכסא. אומר, תנו למלאכים לחכות לי, כי כך אני רוצה לעשות את הדבר בשם האדם.
למה לא נוהגים לומר
המפרשים המאוחרים אומרים שלא נוהגים לומר, כי אנשים חושבים שהם לא מסתובבים עם מלאכים. אבל זה לא אמת, עדיין מסתובבים עם מלאכים. אני חושב שצריך עדיין להחזיק בזה. מדברים על אותה יד שאמרנו קודם נשמה שנתת בי. כשישנו לא היה לנו את ה… למה זה רע שיש לך את זה כל הזמן? למה אתה כבר דומה למלאכים? כי עכשיו לכמה דקות הולכים להניח את הנשמה, תורה, מחשבות טובות.
המחלוקת בין צדוקים ופרושים
אתה יודע שיוסיפון אומר שיש שלוש מחלוקות גדולות בהשקפות בין הצדוקים והפרושים. אחת מהן היא שהצדוקים לא מאמינים במלאכים, והפרושים מאמינים במלאכים.
דיון: הרמב״ם ומלאכים
אז, אני רוצה לומר למה הרמב״ם… הרמב״ם מביא את הגמרא. אפילו אם זה לא מסתדר עם מה שכתוב ביסודי התורה, הוא לא דאג לזה, כי יש לו את הדרך שלו להכניס את זה. הרמב״ם אומר בהרבה מקומות, הוא אומר את זה בפירוש. הרמב״ם אומר ביסודי התורה שאין מלאכים? זה נראה לך? לא, יש כן מלאכים. יש דווקא כן מלאכים. אבל המלאכים מלווים את האדם. שאדם צריך לתקשר עם המלאכים, ראינו בהלכות עבודה זרה. לא, לא, כוכבים, לא למלאכים. שום מלאכים לא כתוב בהלכות עבודה זרה. כוכבים.
בוודאי מלאכים מלווים את האדם. איך הם מלווים אותם? אם זה עם כנפיים, אם זה בצורה מופשטת יותר, זה כבר לא הנושא כאן. גם הקב״ה לא נותן את הנשמה פנימה עם נשיפה. כשלומדים את הרמב״ם, אחר כך הוא נושף תורה, הוא שואל אותך, צריך לומר התנצלות מהמלאכים. בוודאי, בוודאי, בוודאי. המלאכים, בוודאי. בוודאי הם לא… הם לא כבדים יותר מאדם.
חברותא א׳: לא, זו עדיין לא התשובה. תקשיב שנייה. לא, זו עדיין לא התשובה. תקשיב שנייה. מה שאמרת, אמרת כך, “וכל נוסח צורות לכל בעל צורה על ידי מלאך”, זה כתוב בהלכות יסודי התורה. אבל לאדם יש תקשורת עם המלאכים? אני שואל אותך שאלה, רגע, רגע, רגע, רגע. לא פעם אחת, אני שואל אותך שאלה. רגע, תקשיב, תקשיב, תקשיב שנייה.
מה שאנשים חושבים שזה לא מסתדר, זה לא אמת. כתוב בפירוש בהלכות יסודי התורה שכל דבר, כל צורה שיש בעולם, באה מסובבת על ידי מלאכים. עכשיו, אתה רוצה עוד לדעת איך הוא נותן את זה? הוא נותן את זה כי המלאך עומד עם כנף ליד האוזן שלך, או לא? זה כבר נושא פרטי. בדיוק כמו שאתה מבין גם, אין לך שום בעיה לומר “אתה נפחת”, לקב״ה אין פה שהוא נושף פנימה נשמות. זה משל, זה משל על מה שזה לא יהיה. אותו דבר כאן.
אבל המלאכים לא נכנסים כשאדם נמצא בבית הכסא, הוא לא עוסק, הוא לא מחובר למלאכים. מה זה אומר הצורות ונוסח צורות, שבכל הפעולות שאדם הולך עם מלאכים? כך זה העובדה, כל מה שאדם עושה הולך עם מלאכים כל היום, כתוב בהלכות יסודי התורה ברמב״ם. בבית הכסא לא מתאים שהמלאכים ייכנסו, ממילא אומרים להם סליחה. אתה רוצה לדעת הם עומדים ממש בחוץ או בפנים? זו כבר המחשבה מסוימת, כמו שכל הברכות והתפילות הן המחשבה מסוימת. אין שום דבר לא נכון, אין שום פשט אחר. זה לא שונה מכל שאר הברכות. כמו שאומרים “אתה נפחת”, כך אומרים “התכבדו” וכו׳. אין שום הבדל.
שני זמנים שהגוף עובד והנשמה נחה
אני אלך הלאה ואומר כך, ששני הזמנים שהגוף עושה את עבודתו יותר והנשמה לא עושה כלום, זה כשישנים או כשנמצאים בבית הכסא. בשני הזמנים הגוף מאוד פעיל. כן, בלילה הוא מעכל את האוכל, מה שהגוף עושה, והנשמה כאילו ישנה. הנשמה, כלומר כוח הבחירה של האדם, כוח האדם של האדם, ישן. בבוקר כוח האדם מתעורר, ואומרים “אלוקי נשמה”, מברכים את אלוקי נשמה שנמצאת בתוכנו. ועכשיו מחזירים אותו לאותו שלב כמו כשישנים, שהגוף הולך לעשות את שלו, והנשמה לא שייכת לשם.
מה זה אומר הנשמה לא שייכת לשם? הנשמה קשורה למלאכים. אתה לא רוצה לומר מלאכים, אל תגיד מלאכים. לא אומרים מלאכים, אומרים “התכבדו”.
חברותא ב׳: לא, הרמב״ם גם לא אומר מה שחשבת. הוא מתכוון לכוח השכלי של האדם. הוא רק מסביר שמלאך הוא לא דבר גשמי, מלאך הוא כוח שכלי. אבל בוודאי הוא מתכוון גם למלאכים.
חברותא א׳: לא, לא, זה לא, זה לא. אני לא יודע למה, אין לי מושג למה, כל האנשים שמעו שיש דבר כזה שנקרא רמב״מיסטים, הם חושבים שהרמב״ם לא מאמין במלאכים. הרמב״ם מאמין מאוד במלאכים. הוא רק מסביר שמלאך הוא לא דבר עם כנפיים, כמו שהקב״ה הוא לא דבר עם כנפיים, כך מלאך גם לא מלאך של דבר רוחני, דבר שכלי. אבל בוודאי יש מלאכים, ובוודאי המלאכים מובילים את האדם כל הזמן. יש פסוקים בחז״ל ובתורה שהמלאכים מובילים את האדם כל הזמן. ואפילו, כמו שהרמב״ם עצמו אומר במקום אחר, אפילו כשאומרים את זה באמת “שומרני”, הוא לא מתרגם רק “חכו”, שומרים עלי, אלא עוד רמה למעלה, לא ישירות.
חברותא ב׳: רבי יצחק, להיפך, רגע, לא חשבתי שאין מלאכים. רק חשבתי שלמלאכים יש יותר שליטה והם גם במוח של האדם. לא רק… המלאכים תמיד… לא רק… המלאכים עדיין כאן.
חברותא א׳: זה מה שהמפרשים אומרים, זה מה שהמפרשים אומרים שזה לא המנהג היום, כי אנחנו לא מחזיקים את עצמנו כצדיקים כאלה שיסתובבו מלאכים אצלנו בבית. אמרתי לך, זה לא הבית שלנו, זה כתוב בפוסקים גדולים. האחרונים אומרים שלא נוהגים לומר את זה כי אנחנו לא מוחזקים שיסתובבו מלאכים. אבל אגב, האריז״ל אמר שכן צריך לומר את זה, ואין שום… המלאכים ממשיכים, הם לא הפסיקו.
זו לא מדרגה, זה לא אומר שיש מדרגה של אדם שמלאכים מסתובבים. כך העולם עובד, שמלאכים מובילים את האדם. זו לא מדרגה. אני לא יודע מי אמר מהאחרונים שזה למדרגות, זה לא למדרגות.
חברותא ב׳: ולמה שולחים אותם משם לפני שנכנסים לבית הכסא אם הם הולכים החוצה?
חברותא א׳: אמרתי לך עכשיו, כי לא מתאים למלאכים ללכת לבית הכסא. אבל באמת, באמת…
חברותא ב׳: ושוב, הייתי אומר שהם אפילו לא הלכו, אפילו לא נפרדים מהם.
חברותא א׳: בוודאי לא. כמו… בוודאי, בוודאי לא. זה לא אומר… כשאני נכנס לבית הכסא, הם מחכים בחוץ. הם מחכים בחוץ, הם אפילו לא… זה רק… זה לא פיזית שהם מחכים בחוץ, אלא הם לא שייכים למקום הזה. בוודאי לא. אמרתי לך, גם הקב״ה, אני לא יכול להיכנס לבית הכסא ולומר “ברוך אתה ה׳” בבוקר. כל הברכות האלה הן כדי שאדם יזכור, כדי שאדם… הרוחניות היא לא לקב״ה ולא למלאכים.
ברכת “אשר יצר” — החכמה בבריאת האדם
תפקיד הברכות — למי הן?
דובר 1:
כל הברכות האלה הן כדי שאדם יזכור. הברכות הן לא לקב״ה, לא למלאכים. הברכות הן בשבילך. המלך עושה בכל מקרה את שלו, זו לא השאלה. השאלה היא בשבילך, אתה יודע. וממילא האחרון שאומרים, נהיה האדם שלא אומר “אשר קדשנו במצוותיו”, אותו ממש לא הולכים מלאכים בנושא שלו, הוא לא תופס. אבל בוודאי המלך ממשיך הלאה.
בדיוק כמו כשאדם אומר… הנרטיב שלי הוא נרטיב טוב יותר. לא, הנרטיב שלי מאוד פשוט. האדם מתעורר, אז נכנס הקב״ה לנשמה, כלומר כוח החיים, כוח הבחירה, הכוחות של האדם, והוא מודה. גם זה לא אמת. בדיוק לא אמת כמו זה. וכשהאדם לא עושה את הדברים, מה האדם? כשהנשמה לא אמיתית, הגוף שלו אמיתי יותר. הגוף שלו הולך סביב חושים, והגוף מעכל את האוכל, וכן הלאה. ועכשיו הולכים להסביר לו, הוא הולך להתעסק עם הגוף. וכשהוא מסיים עושים ברכה על הגוף. “אשר יצר” היא על הגוף. עכשיו חוזרים למוח עם הגוף, ומדברים דברי תורה, “עושה רבבה גבורה” וכן הלאה. כאן התעסקנו עם הגוף. ואז כשהתעסקנו עם הגוף, אמרנו שם “סליחה נשמה, כוח החיים”.
מלאכים מול נשמה — הבדל יסודי
דובר 1:
לא נשמה, מלאך! אתה יודע הבדל בין נשמה למלאך? נשמה שייכת לך, מלאך לא שייך לך. מלאך. למה תכניס נשמה? כתוב מלאך. למה אתה צריך להחליף את המלאך בנשמה? מה מפריע לך שיש מלאך? למה תהיה נגד המלאכים? כי יש סיפור מושלם בלי זה. אבל זה לא אמת, ובפסוק כתוב מלאך. ואתה מחויב להכיר שיש מלאך. “יושב בסתר עליון”, בוודאי. אה, עדיין לא הגענו. רגע, רגע. אנחנו מודים לקב״ה על כל הדברים, לא הודינו שאנחנו נותנים מכה? בדיוק כמו שהולכים לשירותים אומרים “אה, איזה חיבור”. בוודאי, בוודאי זה חיוב. בוודאי זה חיוב. כל הגדולים אומרים ששני היסודות הגדולים ביותר של אמונה הם לדעת שיש את הקב״ה ושיש מלאכים.
דיון: האם ידעו על מלאכים קודם?
דובר 2:
מה כתוב במדרש? בוודאי זה חיוב. מי שלא זוכר שיש מלאכים הוא כמעט לא יהודי. מה השאלה? אבל זה מאוד מעניין שהמקום היחיד שבו אנחנו התחלנו ללמוד, מההתחלה יסודי יסודות המאור החסידות, כן, לא, זה לא אמת. כך הרמ״ח. לא נכון, לא נכון, שני פרקים, זה רק מאוחר יותר שעונים שהמלאך מלווה אותנו, צריך את זה…
דובר 1:
לא קראת טוב, לא קראת טוב, לא קראת טוב. הלכות יסודי התורה, יסודי התורה כתוב בפירוש שני פרקים שלמים שהוא היה על המלאכים שמובילים אותנו.
דובר 2:
אבל הלכות יסודי התורה זה לא הצהרות שהוא אומר לומר, הוא לא אומר שלום עליכם, הוא לא אומר שלום עליכם, הוא אומר תפילה כשהוא בא… הוא מלווה אותו כל השבוע, הוא מלווה אותו כשהוא הולך לבית הכסא, אז האדם…
דובר 1:
בוודאי! לא! כאן טעית, כי לא תפסת. לא למדת טוב הלכות יסודי התורה, חשבת שלא כתוב שם. כתוב שם הרבה על מלאכים, כאן זה הרי פרטים איך הולכים עם שלוש התפילות, ברכות, מה שאומרים.
דובר 2:
יש מלאכים, הם בלתי נראים והם עדיין לא ראו אותם עד הלכות…
דובר 1:
לא נכון, הם כן ראו אותם! הם ראו אותם בתורה, שם מדברים על נביאים והענין שקרה בעולמות העליונים, זה שיש לי מערכת יחסים עם מלאך. לפני שאני הולך לבית הכסא צריך לומר לו “התכבדו מכובדים”.
תרגום לעברית
דובר 2:
זה לא נכון, זה לא נכון. הם כן ראו שם, היה כתוב בפירוש, היה כתוב בפירוש עוד בהלכות יסודי התורה שההנהגה של האדם באה מהמלאכים, היה כתוב בפירוש. זה לא נכון שהוא לא ראה את זה, כן ראו, היה כתוב כראוי על עולמות עליונים, היה כתוב שזה מנהיג את העולם הזה.
דובר 1:
כל נוסחאות התפילה הללו הן השגמה במובן מסוים, כי גם הקב״ה אינו מחויב מצד העליון להיות מורם בידיו, זו לא הבעיה, בדיוק כך, אבל זה לא חידוש. זה לא נכון שעכשיו גילינו שיש מלאכים, אנחנו עכשיו גילינו, אנחנו, אנשים שלא חשבו מה כתוב קודם. נו, די, אנחנו ממשיכים הלאה.
דיון: האם אפשר לתקשר עם מלאכים?
דובר 2:
אנחנו קיימים… להכחיש את זה שאנחנו מתקשרים עם מלאך זה חידוש? כן, אני מכחיש את זה! כתוב בפירוש עוד בהלכות יסודי התורה… אי אפשר לתקשר! כתוב כן! אי אפשר לתקשר איתו והוא עונה בחזרה. אפשר גם עם הצדיק, אפשר גם…
דובר 1:
אתה שוכח, אפשר גם לתקשר עם הקב״ה! זו לא הנקודה! כל התקשורת היא רק מצדנו! אי אפשר לתקשר עם הקב״ה! לא היה כתוב! לא היה כתוב! היה כתוב הלכות תפילה שאפשר לדבר עם הקב״ה, לא היה כתוב… לא היה כתוב.
זו דווקא תפילה, זה להבין מה זה אומר תפילה, איך עובדת תפילה, מה שעובד בדיוק כך למלאכים כמו שעובד להקב״ה, מה ההבדל? הכל משל איך מבינים את זה. ודאי כן, ודאי לא, שמרוני שמרוני… ודאי כן, ודאי כן, זה אותו דבר. למה זה לא בעיה עם ההלכה? אין הלכה כזו, הרמב״ם אומר הלכה כזו, הרמב״ן אמר הלכה כזו, הרמ״א לא אמר הלכה כזו.
דובר 2:
“לא לבדך תתפלל”, אה, זה לא אותו דבר, זה לא אותו דבר, זה לא אותו דבר.
איך אומר את זה הרמב״ם?
דובר 1:
הוא לא אומר. הרמב״ם אומר כן על להתפלל. והעבודה זרה הבאה שהיה כתוב היה כתוב על להתפלל למלאכים? היה כתוב על לעבוד מלאכים. לא היה כתוב כלום על להתפלל. לא היה כתוב להתפלל. איפה היה כתוב שהרמב״ם אמר שאסור להתפלל למלאכים? כתוב מפורש ברמב״ם שאסור, שנזהרים מלהתפלל למלאכים.
דובר 2:
“שמרוני שמרוני” זו תפילה? מבקשים מהמלאכים או מבקשים מהקב״ה?
דובר 1:
זו בקשה. “שמרוני” – שמור עלי. “קדושי משרתי עליון” – אני לא מבין. איפה כתוב ברמב״ם שאסור לומר “שלום עליכם מלאכי השרת”? כתוב שהרמב״ם אומר כן.
בוא, אנחנו צריכים לסיים, הלו? כבר מאוחר.
פירושים ב״שמרוני שמרוני”
דובר 2:
“שמרוני שמרוני”, אולי זה כי יש מזיקים בבית הכסא, ואתה צריך שיהיה לך הכוח הטוב, משרתי עליון ילחמו איתם.
דובר 1:
אני חושב שהוא לא דיבר. פשט פשוט, פשט פשוט “שמרוני” הוא מלשון “עובר ושב על הדרך”, חכה לי. כך אני חושב פשט פשוט, לא שמור עלי.
דובר 2:
או שיש כוחות מזיקים בבית הכסא, ואתה נכנס עם סיפורים שונים, ואתה מבקש מקדושי משרתי עליון שהמזיקים ינוצחו, שהמלאכים יהיו חזקים יותר מהמזיקים.
דובר 1:
אבל אתה הולך לומר שמזיקים צריך לדעת… מזיקים אני לא יודע. מלאכים זה בטוח יש, והם תמיד פעילים במעשינו. מלאכים כן, מזיקים לא. ואתה לוקח את הטובה שאתה מקבל, תכניס אותה לקדושה. אוקיי.
דובר 2:
רבי יצחק אוהב מאוד מלאכים יפים. למדנו במלכה סעודתא, שם לא היה כתוב שיש מזיקים. היה כתוב שיש מלאכים.
דובר 1:
אבל אמרתי לך, “שמרוני” פירושו חכה לי, לא פירושו שמור עלי. פשט פשוט. “שמרוני עד שאכנס ואצא”, חכה לי. “שמרוני כשאני בבית הכסא”, פשט פשוט, אני חושב כך. אני חושב שפשט פשוט פירושו חכה לי. “התנו לי”, כן.
ברכת “אשר יצר” — החכמה בבריאה
דובר 1:
בכל מקרה, אחר כך כשהוא יוצא מבית הכסא הוא מברך, כן? מה הברכה שהוא מברך אחרי שהוא יוצא? כן? אבל מעניין שמדברים קצת. יש כאן אדם שלם שהוא המספר, ומה שאותו אדם הוא לא הנשמה. סתם מעניין, זורקים פנימה. זו לא סתירה, בכלל. ועכשיו יש לי עוד לנשמה. הנשמה מחכה בחוץ. ולא אומרים לנשמה! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים! מלאכים אשר יצר את האדם בחכמה… הקב״ה עשה את האדם עם יפה… ההנדסה של האדם, כך אומר רבינו מנוח, שהאדם שהוא מכונה נעשה בצורה נפלאה. אה, לא שהוא נתן לאדם חכמה.
דיון: מה פירוש “בחכמה”?
דובר 1:
וגם צריך ללמוד שהוא ברא את העולם, כמו חכמה ברא עלמא, כך לפי תוכנית… זה פירושו פשוט, מסתכלים על הגוף. יש תוכנית, יש שכל. זה לא סתם באקראי יש חורים, יש חור לכל דבר, עם סדר. כבר כמו סתם החנא, הוא אומר, הוא מפרש אחרת. בשכל שבו יקד, כנראה זו גרסת יוסף אסעלם. גרסת יוסף כזו היא גם ברכה על השכל. לא, לא. בואו נקרא כי, בואו נלמד. הוא מפרש את הפשט האחר, שלאדם יש חכמה, אבל אחר כך הוא אומר שזה לא פשט אחר. הוא שואל אבל קושיה, שאם כך כל העולם הוא החכמה. מה יש מיוחד באדם? אין לו שאלה. אבל עכשיו מדברים על האדם, כדי שכבר זה קשה. הוא עומד אמר, הוא אומר שזה פירושו נתן לאדם, חכמה. אבל אני להבין, אבל אני יכול להרגיש למה הוא חשב כך. כי, הרגע תלינו את החכמה על הקולב בחוץ…
דובר 2:
לא נכון! לא אמרו את החכמה! דיברו על ההנהגה. כן כן כן, כן. המשך, נכון, נכון. כן, רואים כאן שיש כאן אינטראקציה עם הגופניות, עם הדיבור. אשמתי היא להמשיך עד כסף.
דובר 1:
לא, זה פשוט. מי שיוצא ואומר שכוח, מה עונה שנתן לאדם חכמה? הרגע התפללנו להקב״ה, ואומרים לו שזה דווקא לא הולך להתפלל אליו עד בית הכסא. אבל אתה הרי עשית את כל המערכת, והמערכת הרי עם חכמה. הרי נעשה. למה עם חכמה? כי אם שומע בזאת המכון, אחד יכול לקבל את השבח. זו בעיקר החכמה. הרי יש חכמה. הרי נעשה עם חכמה המערכת, שזה יכול לעבוד.
“נקבים נקבים חלולים חלולים”
דובר 1:
זה ברוך אתה ה׳ רופא כל בשר ומפליא לעשות, זה שהקב״ה מחזיק זה הוא שהוא רופא כל בשר. רופא לא פירושו הוא מרפא מחלות, רופא פירושו הוא שומר על הבריאות, משהו שצריך לתרגם. נקבים נקבים חלולים חלולים פירושו מערכת האינסטלציה הפנימית שמוציאה את הפסולת, ועוד תראה שזה קצת מתאים. רואים שיש שם נקבים וחלולים, כמו הקישור הוא דבר מנופח, יש דברים חורים שמעבירים דרכם נוזלים ודברים, שאם הם יסתמו קצת או המערכת תתקלקל שם לא יוכלו אנשים לחיות. אז הברכה מזכירה לאדם שזה הכוח הגדול של הגוף. כשמודים לקב״ה על זה, אתה יודע בכלל זו ברכה על הגוף אפשר לומר, או אם לגוף יש בעיה… זו רפואה! זה עניין של רפואה! אמת, אבל זה לא מוגדר שמודים להקב״ה על הגוף הגדול בברכות. זה יותר מרגיש מוגדר בהליכה לבית הכסא. זה יותר אומר, אתה הרי נעשית עם רפואה נפלאה. זה סוף ההתנהלות שמתחיל בכוח בפתח רבי ומחרבדים. זה הפירוש. לפני ההליכה אומרים שמרוני סתם! זה לא שיעור מדעים עכשיו! זה חכמה! זה חכמה! לא כל דבר! אחר כך אתה היית בבית הכסא, והריאות שלנו יהיו, והכליות יהיו שלנו, והכבד יהיה שלנו. כבד, הכבד, החלק הרפואי למעשה.
המערכת עשויה היטב
דובר 1:
זה עשוי היטב, אני אומר לך, זה עשוי היטב, זו הנקודה. זה עשוי היטב המערכת, זה עשוי מאוד היטב המערכת. “כל אשר בשמים ובארץ” הכל מושלם. כל המערכת עשויה היטב. החכמה, החכמה האלוקית…
ברכות השחר: סדר הברכות, חיוב הברכה, והמנהג
ברכת “אוזר ישראל בגבורה” — חגירת החגורה
לא אומר הרמב״ם. אוקיי, נו. הרמב״ם, אמרתי, “בורא רפואות” פירושו שהקב״ה ברא פעם אחת את כל “מערכת האינסטלציה”. “ומפליא לעשות” פירושו שהוא עושה שזה יעבוד כל הזמן, שה״נוזל” יעבור דרך, והריאות יעשו את שלהן, והכליות את שלהן, והכבד את שלו. אני שומע. הכבד, ריבון כל המעשים חלק.
זה עשוי היטב. זה עשוי היטב, זו הנקודה. זה עשוי היטב. הקב״ה עשה את המערכת, זה עשוי מאוד היטב המערכת. כוח ושפע, שפע אלפים ושפע. זו חכמה טובה מאוד… החכמה, פלא. פלא פלאות.
אוקיי, אז הוא הלך, הוא לבש את הבגדים התחתונים, הוא לבש את המכנסיים. אוקיי. עכשיו לובשים… החגורה היא הבגד החיצוני, אה, עכשיו הוא כבר יוצא. אבל עכשיו הוא הסתובב ונכנס לבית הכסא עם הבגדים התחתונים, עם המכנסיים. אוקיי.
עכשיו הוא לובש את החגורה. אה, הוא לובש את החגורה, הוא מברך “אוזר ישראל בגבורה”. מה זה כבר? חגורה הוא הולך אדם, הוא עולה על המשימה שלו. הוא הולך… החגורה היא כמו מה? חגורה היא… על החגורה הוא שם את הנשק שלו. “חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך”. על זה הוא שם את החרב שלו. על החגורה שמים מה שיש, החרב או כלי המלאכה. זה דבר “גברי”, זה דבר שקשור לעבודה.
הוא מביא פירוש חסידי, הבני מנוחה, שכשחוגרים, הולכים הרי על המכנסיים, זה הרי למטה מהערוה. אז הוא גובר על כובש את יצרו, ונו, הוא תורני.
ברכת “שעשה לי כל צרכי” — נעילת נעליים
אוקיי. “שלובש מנעלים מברך”… אני יותר מבולבל ממנו. “שלובש מנעלים מברך”, הולכים למלך העולם “שעשה לי כל צרכי”. מה הפשט? למה בנעליים אתה כבר ממש מסודר? אני חושב, פשט פשוט, שעם הנעליים אפשר ללכת לעשות כל צרכי. הוא הרי יוצא עכשיו, הוא הולך לרחוב, הוא יכול להסתובב על כל מיני “רצפות”.
“כל צרכי” לא פירושו דווקא הנעליים. אמרתי ש״כל צרכי” הוא הצורך הגדול ביותר שצריך להיות נעליים. יכול להיות “כל צרכי” שעם הנעליים הוא עכשיו יכול ללכת לטייל.
שלוש הברכות ליציאה
אמרתי ששלוש הברכות הללו הן ברכה ליציאה. באוהל יש סחורה בכל מקום על ה״רצפה”, יש בגדים על ה״רצפה”, וזה נראה… ועכשיו מתכוננים לצאת. קודם לובשים את כלי הזיין, החרב או כלי המלאכה, הוא כבר הלך לבית הכסא, הוא כבר מוכן. לובשים את הנעליים, שיהיה אפשר לצאת לשלג, ולמדרש, והולכים החוצה, הדבר האחרון הוא מלחמה איתם הגויים, עכשיו יש לי את הכוח, יש את המוטיבציה לצאת, קיימתי לפחות את הסוג “שעשה לי כל צרכי”, הקב״ה עשה את כל מה שאני צריך, שאפילו אם הרגליים שלי לא כל כך מתאימות למזג האוויר הזה והזה, יש נעליים.
וכך עשה את זה הקב״ה דרך אנשים שהמציאו את הנעליים, הכל עשה הקב״ה דרך אנשים, זו הנקודה. זה לא מפרשת בראשית, מי היה הראשון שעשה את הנעליים, זו לא הידיעה, יש עוד את כל הברכות, והקב״ה עשה לאדם לצאת עם חרב, עכשיו יוצאים מהעבודה, והולכים ללכת לשוק. זה יותר מברכה עובדת השגחה, הקב״ה מוביל אדם שילך למקום הנכון, ועכשיו, והם בחוץ לפרנסה, מסתכלים על המעמדות של האנשים שיש.
ברכות “שלא עשני גוי”, “שלא עשני עבד”, “שלא עשני אשה”
מי מסתובב בשוק? ויהודי הוא בארץ ישראל, זה הרי במקום טוב, הוא היהודי, הוא לא עבד, והוא הגבר שמסתובב בעסקים, והוא הולך עם החגורה ועם הנעליים.
ומברך אדם בכל יום, כך אומר רבינו מנוח, הוא פוגש גוי על השם ועל העבודה שלך, חושבים שהוא עבד ביניהם. אני שומע, עושים לו ברכה “שלא עשני גוי”, אבל הרב לא אומר שיש זמן לזה, הוא אומר “בכל יום”. זו ברכה שבאה כל יום, אפשר לברך את זה קודם מאוחר יותר, ואין הבדל מתי.
מתי מברכים את הברכות
הוא מעניין אפשר לחשוב כאן, שאם אדם שייך לאיזה מעמד מסוים, זה המקום להודות להקב״ה. “שלא עשני גוי”, כך פגשתי את הצדיק הזה, אני לומד את שיעורי הרמב״ם, ולכאורה השמוק אותו עולם, של סתני, תלמיד של שיעורי הרמב״ם. כשאדם מרגיש שזה הרב האמיתי שלו, כשאדם מרגיש למשל… בואו נגיד שאנחנו היום עשינו ברכת הגומל, והוא אומר שכוח הבורא עבורי לגור באמריקה, שהיא המדינה החזקה ביותר, או… כי אני שייך לאומה חזקה. יש מעלות מסוימות אחרות יכולות, שאני לא מעמד שני בזה… שבו בפנים זה הרצון. מה זה אלוהים זה לא זה… או… רגע… שלא יהיה לשון הרע.
לעזור ליהודים, זו התכלית של תפילה, לעזור ליהודים. אבל אותה לשון של לעזור ליהודים אמרה… זה יכול להיות, אבל הרמב״ם לא היתה לו הברכה, כי זה לא הגיוני שמישהו שיש לו חסרון ורוצה לא לברך על זה ברכה. יש לך חסרון, ולהיות עם חסרון זה צער, צער ניחא עם זה.
“שלא עשני אשה” — שאלת החסרון
אבל שוב, חדשות, אני רוצה לומר חדשות, יש קושיה, יש שלושה סוגי אנשים. נו, האישה היא גם טובה יותר מהעבד. האם אני יכול הכל לומר “שלא עשני גוי” ו“שלא עשני עבד”? אמת, עבד יכול לומר “שלא עשני אישה”, הוא יכול, אבל זה לא הגיוני. עבד הוא עבד, הוא לא עושה. כן, אוקיי. סתם, הקב״ה עשה עבד, נו ברוך. אוקיי, בואו נמשיך הלאה, בואו נמשיך הלאה.
אוקיי, הדרפט… אני חושב, זה גם מנהג. לא כתוב ברמב״ם “מברכים בכל יום שלא עשני אישה”. מנהג מאוחר יותר, שהנשים חידשו, אני לא יודע מי. אוקיי, אני צריך לזוז קצת, אז בואו אולי נלך קצת מהר.
הלכה ז: סדר הברכות — שמונה עשרה ברכות
אחר כך, עכשיו אומר הרמב״ם את ההלכה של שמונה עשרה הברכות. היה טוב, כאן שמונה עשרה, זה מאוד מעניין. בדיוק כמו שיש שמונה עשרה ברכות של שמונה עשרה, יש שמונה עשרה ברכות של ברכות השחר. כן, כולל “על נטילת ידים” ו“אשר יצר”.
שמונה עשרה ברכות אלו אין להן סדר, זה אומר לא צריך ללכת על הסדר. אלא עושים כל אחת מהן על דבר שהברכה בשבילו ובשעתו, והרמב״ם נותן את הדוגמאות. כיצד, הרחיצה חגירה והמלבוש. זה אומר, הוא הולך סדר שלם, הוא עושה “אוזר ישראל” אחרי שיצאו מהמיטה ולובשים את החגורה.
הברכה אומרים בשעת מעשה
אבל כל אחד ישים לב, הרמב״ם אומר כאן, הברכה אומרים כשעושים את הדבר, כשלובשים את החגורה אומרים כך. הוא מסביר, הוא אומר אם מישהו לובש את החגורה כבר במיטה, הוא עדיין במיטה, הוא במקומו, זה לא הסדר של הרמב״ם. הרמב״ם הולך לדבר על זה, אם הוא הולך למיטה, הוא כבר לובש את החגורה שלו, זה לא רק הסדר כאן שכתוב הוא לובש את החגורה רק אחר כך, הוא כבר עושה אז “אוזר ישראל”. יכול הוא להגיד מאז, או הוא יאמר, ברוך “אוזר ישראל”, הוא לא עושה את זה שוב.
כמו “שמע קול תרנגול” אחר כך, אז הוא אומר “הנותן לשכוי בינה”. למרות שהוא כבר אמר “שלא עשני גוי”, הוא כבר אמר הכל, כשהוא רואה את השמש, אני מתכוון כשהוא שומע את קול התרנגול, אז הוא אומר “הנותן לשכוי בינה”.
ברכה שלא נתחייב בה
וכל ברכה שלא נתחייב בה
וכל ברכה שלא נתחייב בה, לא ראה את הדבר, לא שמע קול תרנגול, או לא חגר חגורה, אינו צריך לברך.
אומר תחילה, הגמרא האחרונה, למשל, נניח שאדם ישן בפיג׳מה, אין לו חגורה, אין לו נעליים, אין לו גרביים, הרי הוא יהיה חייב. מי שהולך בלי נעליים, מי שהולך בלי נעליים ביום כיפור ובתשעה באב, מי שקם מוקדם, מי שאינו צריך ללכת לבית הכסא, אומר הרמב״ם מיד, מיד עולה שאלה, מילא יוצא שביום כיפור ובתשעה באב אין אומרים “שעשה לי כל צרכי”.
דיון: יום כיפור ותשעה באב
הוא לא אומר על “שעשה לי כל צרכי” בתשעה באב, אבל אפשר לומר ששם זה יותר על המצווה, כי אין מצווה של רחיצה כשלעצמה, אלא זו “העברת שינה”, אתה רואה, “העברת שינה” אומרים כן אפילו כשאין רוחצים את הפנים, זוכר? כן.
אם ביום כיפור ובתשעה באב אין אומרים “העברת שינה”, זה מעניין. כל הפלפול בברכת קימה, וקימה קמים גם ביום כיפור ובתשעה באב. אבל הרמב״ם לא היה אומר שביום כיפור הולכים “יחף” כי לובשים איזה נעליים, רק לא נעלי עור, מה שכן לובשים הוא כי בעיקר הולכים כן “יחף”. יכול להיות כך, איני יודע.
ואם לא נכנס לבית הכסא אומר הרמב״ם, מי שאינו צריך לומר “אשר יצר”, אינו אומר. אלא את כל הברכות צריך לומר רק כשחייבים, כך אומר הרמב״ם. כלומר הברכות הן רק ברכות “הנאה”.
הלכה ט: המנהג נגד הרמב״ם
אבל המנהג הוא, מהו המנהג, כי ברוב עריינו, רוב בעריינו, מברכים ברכות אלו כולם זה אחר זה בבית הכנסת. באים האנשים לבית המדרש אומרים “מחדש השם”, והולכים לעולם, והעולם עונה אמן. שני דברים, ראשית אומרים את כולן בבית הכנסת, ושנית אומרים אותן בין ישן בין לא ישן.
אפילו לא שמע את התרנגול, אפילו לא חגר חגורה, אומר הרמב״ם “וטעות היא בידם ואין ראוי לעשות כן”. אין ראוי לעשות כך. מדוע? הולך הרמב״ם ואומר, זה משום שההלכה היא “לא יברך אדם ברכה אלא אם כן נתחייב בה”. אדם לא יאמר ברכה אלא אם נתחייב, וכאן לא נתחייב, כי לא חגר את החגורה, לא קם.
השיטה של ראשונים אחרים
אבל ההלכה אנו לא נוהגים כך, כלומר במילים אחרות שהראשונים האחרים טוענים שלא, הברכות הן בעצם על מנהג העולם. דווקא בגמרא כתוב שיותר יפה לומר בסדר. מה שאינו ממש ברכה על הדבר, כי מנהג העולם, או השיטה של ראשונים אחרים, היא שכן עושים את הברכה אפילו לפי חיובנו.
אף על פי שיש מי שמחמירים, בדבר כמו יום כיפור וכדומה, כי יש את חיובנו, כי לא חגר חגירה. אבל ניקח כאן שהדבר קרה, הוא קם על רגליו והוא יכול לומר “רוקע על המים”, אבל זה לא קרה עכשיו, זה קרה לפני שעה.
הרמב״ם מודה שאפשר לומר מאוחר יותר
זה מודה שאפשר לומר, הוא מודה שאז אין זו עבירה. כלומר, אם אחד נתחייב והוא עושה זאת מאוחר יותר, לא לכתחילה, אבל הרמב״ם מודה שמותר. הרמב״ם טוען על זה שעושים ברכה שבכלל לא נתחייבו, לא היתה לו חגירה וכדומה.
הוא אומר, יש שני דברים: ראיה אחת היא שאין ראוי לעשות על הסדר, אבל מה שבוודאי לא צריך לעשות זה לעשות ברכה שלא נתחייבו בה.
הלכה למעשה
אבל ההלכה העיקרית, ההלכה העיקרית שהאחרונים פוסקים היא שכן עושים את הברכות אפילו לפי חיובנו. זה לפי הרמב״ם. אם צריך לדעת, הלכה למעשה נוהגים כן, צריך להיות בבית הכנסת, זה מותר לעשות אפילו לפי הרמב״ם, אבל המנהג הוא שאומרים זאת בבית המדרש.
אבל גם המנהג הוא שעושים זאת אפילו לפי חיובנו, חוץ מזה, הרמב״ם מעורר שמזכירים שם ה׳ שלם, והאחרים אומרים שאומרים זאת בצורה מסוימת, לפי סדרי התפילות של… כי העיקר, כי אז זה מאבד את הדבר, זה לא ברכות, זה תפילה. תפילה כבר יש, הרי כבר יש שמונה עשרה. זה לא ברכת המצווה, זה מאבד את כל… אבל כך אנחנו עושים, כך עושים הרבה יהודים, הנה קרא.
הלכה י: ברכות התורה לפני לימוד בלילה
אומר הרמב״ם הלאה, עוד ברכות שעושים הלאה. אנחנו למדנו קודם הלכות קריאת שמע, שכשקמים קוראים קריאת שמע. אבל אם יהודי רוצה לנהוג כמו דוד המלך, לקום באמצע הלילה וללמוד תורה עוד לפני קריאת שמע, ברכות התורה, הרמב״ם אמר שצריך לאחד לילה עם יום, נכון? הרמב״ם אמר שיש מצווה ללמוד ביום ובלילה.
אבל הוא מנצל זמן טוב, הוא חושב על זה פעם אחת, והוא רואה שהוא קם לפני עלות השחר, לפני זמן קריאת שמע, לפני הנץ, והוא לומד תורה שבכתב, תורה שבעל פה, נוטל ידיו תחילה, רוחץ את הידיים, כמו שאמרת קודם, שיש נטילת ידיים חדשה. למה זה חדש? כי קודם רחצת את הידיים
ברכות התורה – סדר השכמה
ברכות התורה קודם לימוד
דובר 1: אה, הוא אומר שיש מצווה ללמוד ביום ובלילה, אבל לא כל היום. יש זמן טוב. הוא חושב הוא קם פעם אחת, והוא יכול לומר בפעם האחת… אה, את הנקודות הוא יכול עכשיו לומר. אבל אתה מתכוון שהוא יאמר זאת לפני כל הדברים, לפני שהוא אומר קריאת שמע, נכון? לפני הנץ?
דובר 2: כן, כן. “יברך בתורה שבכתב, יברך בתורה שבעל פה”. כן. “נוטל ידיו תחילה”, רוחץ את הידיים, כמו שאמרנו קודם. אז אמרת, נטילת ידיים חדשה. זה לא חדש, כלומר קודם… “נוטל ידיו תחילה”, שירחץ את הידיים. אני לא מבין למה.
דובר 1: לא, הוא קם מוקדם, הוא עדיין לא עשה את כל הסדר בכלל. הוא רוצה לקחת גמרא למיטה שלו, הוא עדיין לא עשה את כל הסדר בכלל. למה הוא צריך לעשות נטילת ידיים? לפני הברכה? לפני התורה? למה?
דובר 2: לפני תורה, כן.
דיון: למה נטילת ידיים לפני לימוד תורה?
דובר 1: זה לא ברור. קודם היה כתוב ברור שאפשר לעשות את הברכות לפני נטילת ידיים. יש מי שאומרים שאולי ברכות התורה צריך כן נטילת ידיים. אולי פשוט הוא מתכוון לומר שכך הסדר, כך צריך לעשות. אולי לא משמע שחייבים לעשות כך. אולי פשוט כך, שזה הגיוני, לרחוץ את הידיים. לחגור חגורה הוא עדיין לא צריך, אבל לרחוץ את הידיים כן. אני לא יודע, זה לא ברור. לא ברור לי.
דובר 2: אתה מבין למה הוא ירחץ את הידיים? האם זה קשור ללימוד או לברכה?
דובר 1: על לימוד יש חיוב שאסור ללמוד בידיים מלוכלכות? יש הלכה כזו? בואו ננסה להיזכר. אני צריך תמיד לחשוב שאני יודע. אני לא זוכר הלכה כזו. על תפילה, על קריאת שמע, לא על תלמוד תורה. על תלמוד תורה היה כתוב שאסור ללמוד בידיים מלוכלכות?
דובר 2: לא ברור.
דובר 1: “ומשה ידע”. מה אומר רבינו מנוח? הוא לא אומר. בואו נראה. לא ראיתי שהוא אומר. הוא לא מדבר על זה. הוא לא בגרסה. אולי כאן הוא כן מדבר על זה. הוא אומר כאן, הוא מדבר כאן על הנוסח של מה שאנחנו אומרים, הפסוקים של… רגע, אנחנו עדיין לא הגענו לזה. איזה הוא טעות. לא אומרים כלום על רחיצת הידיים. לא.
דובר 2: אה, רואה, דרך אגב, הוא מביא, היו מי שטענו שאומרים רק “שלא עשני גוי” כשרואים גוי ממש. אבל הרמב״ם משמע לא, שאומרים זאת כל יום. מעניין.
דובר 1: יכול להיות שרחיצת הידיים קשורה לזה שאחד הדברים שאומרים הוא “העושה ישועות”. לא. זה כבר הרבה יותר מאוחר. אני לא יודע מה קשור לרחיצת הידיים.
כתוב בגמרא שרב מושי ידיה והדר מצלי. אה, הרמב״ם אוהב להביא את רב. הרמב״ם הוא חסיד של רב. כן, כך כתוב הלשון בגמרא. אני לא יודע למה צריך לעשות כך. אולי הפשט לא ברור. הוא צריך קודם תפילה. “לא תהא תפילתך בוצינא דליסא” אומרת הגמרא, שלימוד צריך להיות בטהרה. לא, אני לא מסכים. זה אומר שצריך להיות בהירות, זה אומר מילים טובות, אני יודע מה זה. אני לא יודע.
יכול להיות שהפשט הוא שהוא הולך לעשות סדר משלו. הוא הולך אחר כך להתפלל, אז הוא צריך קודם ללמוד, משהו בפרטים של הרמב״ם לא ברור.
נוסח ברכות התורה
דובר 2: בסדר. הוא אומר כך, הוא עושה שלוש ברכות. כן, הוא רוחץ את הידיים, הוא עושה שלוש ברכות, ואז הוא יכול ללמוד, ואפילו לפני כן הוא יכול ללמוד בתורה. מהן שלוש הברכות? זה כך: “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על דברי תורה”. על מצוות דברי תורה. בסידור שלנו כתוב “לעסוק בדברי תורה”, זה אולי אותו דבר.
וכאן באה תפילה: “והערב נא ה׳ אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל”, כל היהודים שהתורה תהיה מתוקה. זה מעניין, גם “בחיים וחסד”. לא, זה לא כתוב לאחד. “ובפיפיות עמך בית ישראל”, כל היהודים יאהבו את התורה. לא שאני אהיה החכם הגדול, אלא שאתן לתורה קרדום. “ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך כל בית ישראל” יהיו “יודעי שמך”. כי התורה, “תורה כולה שמותיו של הקב״ה” הרי כתוב בזוהר הקדוש. או כי כשיודעים את התורה יודעים את דרכיו של הקב״ה. “ולומדי תורתך לשמה”, שנזכה למדרגה של תורה לשמה. לכאורה תורה לשמה זה אותו דבר כמו והערב נא. הפשט, כשהוא לומד את התורה, לא כדי לקבל שכר, אלא כי זה מתוק לו, כי הוא מבין את הטובה של התורה עצמה, הוא לומד את התורה לשמה, לא לשם כבוד. כן, הגיוני.
דובר 1: “שמע” ו״יודע השם” חוזרים מאותו שורש. כן, אבל זה לא “יודע השם” שחוזר, אלא “לשמה” ו״לשם התורה”. זה גרוז, אבל זה לא אומר אותו דבר. לא יודע.
דובר 2: “ברוך אתה ה׳ נותן התורה”. אחר כך הוא עושה ברכה שלישית, “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”, אותו סיום. בסדר, הוא אומר שלוש ברכות על התורה. מאוד מעניין. הרי ברור שאחר כך אין טעם לומר “שלא עשני גוי”, כי הוא כבר אמר “אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו”. איי, זה על התורה. אני לא יודע. לא ברור לי למה יש כל כך הרבה ברכות על התורה. יש מאוד הרבה ברכות. לפניה ולאחריה, ושמחים בזה.
חיוב ברכות התורה בכל יום
דובר 2: בקיצור, וכך אומר הרמב״ם. אומר הרמב״ם אחר כך, קודם הוא אמר, מאוד מעניין, שהפשטות היא רק מי שקם מוקדם, הוא צריך לומר את ברכת התורה לפני התפילה, כי הוא הולך ללמוד לפני שהוא הולך לומר את ברכות קריאת שמע. אחר כך אומר הרמב״ם, לא, “בכל יום חייב אדם לברך שלש ברכות אלו”. ואם כך, הוא צריך ללמוד קצת, אי אפשר לומר ברכה על כלום. הוא צריך ללמוד. אני לא מבין למה. למה הוא צריך לעשות כך? מהו החיוב בכל יום? כי אם לא האם הוא הולך לומר רשמית מראש, “היום אני לא הולך ללמוד”? לא, הוא הולך ללמוד אחרי התפילה. אין בעיה. הפשטות, מה הבעיה ללמוד אחרי התפילה? אני יכול לומר לעצמי, אני הולך ללמוד אחרי התפילה. המקור כתוב רק “המשכים לקרות” צריך לעשות את הברכות. למה צריך כל יום לעשות את שלוש הברכות?
יש גדר חדש, כמו שהחכמים אמרו שתפילה צריכה להיות בזמנים מסוימים, צריך גם להיות תורה. יש תקנה של תורה בשעת תפילה, כמו שאחרי קריאת שמע ותפילה יהיה שינוי דברי תורה. זה לא אחרי קריאת שמע, זה לפני. הרמב״ם לא אומר מתי. הוא אומר הוא קם.
אני לא יודע. לא ברור לי למה צריך לעשות כל יום. איפה הרמב״ם האחר שהוא מביא? מה הוא אומר עוד דברים? אתה מבין למה? אני לא יודע למה. אה, הוא מסביר למה: קודם שיקרא קריאת שמע. אבל אם קוראים קריאת שמע אומרים הרי בברכות קריאת שמע כבר “אהבה רבה” עם ברכת התורה. כן, כן. הרמב״ם לא אומר זאת כל כך ברור, אבל כך זה נשמע. אבל הוא אומר כן, קודם שיקרא קריאת שמע הוא התחיל שם. קודם הוא אמר כך, הרמב״ם אומר שצריך לעשות זאת כל יום. I don’t understand. אה, פעם אחת אמרו שצריך לעשות זאת כל יום, יש רשמית פעמיים ברכת התורה, כי עכשיו היה סדר אחר. אם הוא לא קורא עכשיו תורה, שילמד לפחות, שילמד כן, ואני תופס לו את הברכות. קודם זה נשמע שיש שתי אפשרויות, רק בזמן שאז צריך. כאן זה נשמע שצריך את שניהם. אין לי מושג למה.
מה לומדים אחרי ברכות התורה
דובר 2: בסדר. והוא אומר, הרמב״ם, איזה… צריך לומר קצת תורה אחר כך. המנהג הוא שאומרים ברכת כהנים. למה? זה קטע יפה של תורה. הרי בשני הפסוקים הוא קורא “צו את בני ישראל”, כלומר קרבן תמיד, נכון? הרי זה משהו שהוא כל יום. ויש מי שאומרים את שניהם, ויש מי שאומרים גם… ברכת כהנים יש לה כנראה את המעלה כי זה גם תפילה וגם מצווה. הם רוצים ללמוד מצווה מהתורה. לכהנים זו מצווה. תפילה? הלכות תפילה, ברכת כהנים? לא, אבל זה קטע של דברי תורה, זו מצווה מהתורה. עצם המצווה של ברכת כהנים. למה זה קטע תורה? זו מצווה. אני מתכוון לומר, יש הרבה מצוות. לא, אבל זו גם תפילה. הם רצו לומר “יברכך ה׳”, זו דרך טובה להתחיל את היום, לומר תפילה קצרה. זו תפילה יפה, תפילה שהקב״ה ציווה לומר. זו לא תפילה, זו ברכה. “יברכך ה׳ וישמרך”, “צו את בני ישראל”. הרי יש מי שקוראים גם “צו”, אנחנו יכולים את כל הקרבנות, אבל הרמב״ם מביא גם “צו”. לא הקרבנות, פרשה אחת. זה קרבן תמיד. כן.
ויש מי שאומרים את שניהם? “איזהו מקומן” כתוב שניהם, גם ברכת כהנים וגם “צו”. ויש גם, לא יש גם, אולי להיפך, כל אחד… “פרק איזהו מקומן” זו משנה וברייתא. הוא אומר גם כאן קצת משניות. זה לכאורה מה שאומרים גם “איזהו מקומן” פרק… ברייתא של “אלו דברים שאין להם שיעור”, ואחר כך אומרים “איזהו מקומן” עם… מאוחר יותר. כן, לא אומרים “אלו דברים”, כן. זו משנה. אה, טוב. זו ברייתא? אה, “אלו דברים שאין להם שיעור”. אנחנו אומרים “אלו דברים שאין להם שיעור”. וברייתא? יש מי שאומרים שאפשר לומר את שניהם. הרמב״ם מדבר הלאה… אני צריך ללכת עם התינוק שלי.
זמירות – פסוקי דזמרה
דובר 2: אז, אנחנו למדנו על ברכת התורה. אנחנו עדיין בסדר. אנחנו עדיין כאן. כן. הוא אומר ש… אומרים ברכת התורה. אחר כך הוא אומר, עם עם עם התורה. ושבחו חכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תהלים. נראה שזה המשך של זה. מבין מה אני אומר? אבל הוא קורא לזה זמירות. הוא אומר שזמירות זה דבר בפני עצמו וזה בלי ברכה של ברך… אני לא מבין! אני לא יודע! זה הכל איזה פסוקים שאומרים. עוד פסוקים! לכאורה. חדשים. מה זה הכרה, אני לא יודע. את זה מיד אומרים זמירות זה נגמר להבין את התורה, כולם מעכמע דברי תורה, עכשיו נכנס דבר אחד, מקור זה זמירות ספר תהלים. אם אחד רוצה לעשות את מנהג החכמים זה דבר יפה, הוא לא רוצה זמירות יחולים. החכמים לא היה להם בעיה עם מי שעושה כך. כן… כבר היה, אה, היה לו מנהג של פסוקים למי אלא אחרים. מלבד התהלים של דוד יש לומר את הפסוקים למי אלא אחרים סטטשוודי… הוא יראה שהוא הולך לומר חלק מהפסוקים או מאוחר יותר, יראה בנוסח המחזור.
סדר תפילת היחיד — סיכום הסדר המלא
זמירות — המשך הבירור
תרגום לעברית
דובר 1:
מהם הזמירות מספר תהלים? הוא אומר, מ“תהלה לדוד” עד “כל הנשמה תהלל י-ה”. הוא אומר שזה שבח אם מישהו רוצה לעשות את מנהג החכמים, זה דבר יפה. הוא לא אומר שחייבים. החכמים שיבחו את מי שעושה כך.
כבר נהגו, אה, תיקנו פסוקים לפניהם ולאחריהם, מלבד ה״תהלה לדוד” צריך עוד לומר את הפסוקים לפניהם ולאחריהם, הרי יש “הודו” ו… נראה, הוא הולך לומר חלק מהפסוקים, או אחר כך נראה בנוסח.
והוא אומר, ותקנו חכמים ברכה לפני הזמירות, והיא הברכה של “ברוך שאמר”. טוב מאוד. הוא אומר, אומרים את הנוסח, נראה את נוסח התפילה. ואותו דבר עשו ברכה לאחריהם, שזה “ישתבח”. כן? ששניהם מדברים על זמירות, שניהם מדברים על שירה נאה. הברכות כולן על הזמירות. טוב מאוד.
הוא אומר, זה נלקח, ברור שזה לא קשור לברכת התורה וזה לא חלק מתורה, אלא זה פסוקים בפני עצמם. בוודאי שזה דבר בפני עצמו. כמו שאדם צריך לומר דברי תורה ויש ברכת התורה, וצריך לומר זמירות ויש ברכת הזמירות. בסדר, אני שומע, אני שומע.
ואחר כך יש… טוב מאוד. והוא אומר כך, ואחר כך מברך על קריאת שמע וקורא קריאת שמע. כלומר, הזמירות, המקום שלהם הוא לפני ברכות קריאת שמע. זה העניין. הוא אומר, עוד לפני קריאת שמע יש עוד שתי קטגוריות שעליהן באות ברכות התורה משלהן. כמו ברכות קריאת שמע, יש ברכות התורה שאומרים לפני הפסוקים שקורים, ויש עוד ברכת השירות על הזמירות, ואחר כך באות ברכות קריאת שמע עם קריאת שמע. כן. טוב מאוד.
מנהגים לגבי שירת היום
יש מקומות שנוהגים לפי… אני לא יודע אם לפי זה או לפני זה הוא אמר את זה. הוא אומר, יש מקומות שנהגו לומר בכל יום אחר שמברכין “ישתבח”, אומרים שירת היום. זה לא לפני “ישתבח”, בבית המדרש כתוב שני “ישתבח”. כאן יש רמז למנהגים שאומרים את זה אחרי “ישתבח”. אה, כי “ישתבח” מודים על שירת דוד, שירת הים, שירת דוד. אה, יכול להיות. ואחר כך מברכין על שמע. מישהו כותב שזה הרמז, אולי סתם.
והוא אומר, יש מקומות שאומרים שירת הים… יש יחידים, לא מקומות, יש אנשים שנוהגים לומר שניהם, שירת הים ושירת האזינו. הכל כדי… זה כבר מנהגים. זה הכל עניינים של זמירות, ששירת הים תהיה בזמירות. אמת, אבל זה לא הזמירות הרגילות. השאלה היא רק אם לומר רק שירי דוד, או לומר גם שירי משה רבינו, שירי מרים הנביאה.
מאה ברכות בכל יום
עכשיו למדנו הרבה ברכות. עכשיו נלמד, כמו שאמרתי בתחילת השיעור, שיש גם מספר כמה ברכות צריך לומר כל יום. כן? נכון? אני מתכוון, כאן הוא אומר “חייב אדם לברך”. לא כתוב שזה עניין, לא כתוב שזה עניין. כן, נוסח התפילה שתקנו מקום נוסח התפילה תיקנו. אבל אתה רואה שזה כך.
דובר 2:
בוא נראה, זה הולך לך כך, זה הולך לך כך קודם. המאה ברכות כוללות את כל הברכות שלמדנו עכשיו, פלוס עוד כמה שהוא הולך לפרט לנו.
דובר 1:
לא, אבל אני מתכוון לומר, הסיבה למאה ברכות באה עם המעשה של דוד המלך. ועכשיו הדברים מהגמרא זה דבר כללי של בערך מתי עושים את הדברים. הוא עושה הבחנה בהתחלה עם “חייב אדם לברך”. הוא לא אומר ש״וחייב יש עוד ברכות”.
דובר 2:
לא, אין עוד ברכות. המאה ברכות כוללות את כל הברכות מקודם עם כל הברכות של שמונה עשרה.
דובר 1:
זה הרי דין כללי על כל שאר הברכות. זה מספר. זה מספר. זה לא הלכה חדשה. זה מספר. סתם, חייב אדם לעשות מאה ברכות כל יום. מה זה כל יום? לא ביום אחד, בין עשרים וארבע שעות.
החשבון של מאה ברכות
מה הן המאה ברכות? הרמ״א אומר כך: בפרק זה מנינו עשרים ושלוש. אילו עשרים ושלוש? אין לי מושג. השמונה עשרה של ברכות השחר. כן, אחר כך שלוש של ברכות התורה, מגיעים לעשרים ואחת. אחר כך עוד שתיים של ישתבח והמבורך, זה עשרים ושלוש. ברכות קריאת שמע עוד לא מנינו, נדמה לי. עשרים ושלוש בפרק זה.
אחר כך יש שבע ברכות של ברכות קריאת שמע, בבוקר שתיים ובלילה שתיים, יוצא שבע בסך הכל. מגיעים כבר לכמה? שלושים. אני אוהב לעקוב אחרי המספרים, שנוכל לעקוב.
אחר כך, על ציצית עושים ברכה “וציוונו להתעטף בציצית”. על תפילין עושים ברכה “וציוונו להניח תפילין”. מגיעים כבר לשלושים ושתיים.
דובר 2:
הוא אומר לנו כאן כך, תוך כדי דיבור על המאה ברכות, כי הוא רוצה שתוכל קודם לחשב.
דובר 1:
איך? אחרי סיום הגמרא, כשעושים את זה בסידור.
דובר 2:
לא, אין את זה. זה לא ברכת השבח, זה ברכת המצוות דווקא, עושים מצווה, זה שייך בעצם להלכות תפילין, אבל הוא שם את זה כן כאן, אולי כי זה בכל יום.
דובר 1:
הוא שם את זה כאן כי הוא רוצה לחשב איך יש מאה ברכות כל יום. שואלים אם צריך כל יום להניח תפילין, כאן רואים שצריך כל יום להניח תפילין, צריך לעשות את הברכה, צריך בוודאי לעשות ברכה על התפילין.
אחר כך יש שלוש תפילות כל יום, כל אחת יש שמונה עשרה ברכות, יוצא ביחד עם הכל ביחד, שמונה עשרה כפול שלוש זה חמישים וארבע, עם מה שהיה עד עכשיו שלושים ושתיים, יוצא 86.
שבע הברכות של כל סעודה
אחר כך, אדם אוכל הרי שתי סעודות ביום, בכל סעודה יוצא בסך הכל שבע ברכות. אז ממילא פעמיים שבע זה ארבע עשרה ברכות. והוא עושה חשבון איך יש שבע ברכות לכל סעודה: נטילת ידים, ועל האכילה עושה בתחילה המוציא, ואחר כך שלוש בסוף, יוצא מחזיקים כבר בארבע. אחר כך, על המים תחילה וסוף, מה זה?
דובר 2:
הוא עושה עוד נטילת ידים?
דובר 1:
לא, חוץ מהאוכל. שותה הרי כל יום אדם מים כמה פעמים ביום, אולי פעם אחת ביום הוא שותה.
דובר 2:
כאן כתוב הרי סעודה, כי יין?
דובר 1:
לא ברור, משהו לא מסתדר לי כאן.
דובר 2:
עוד שתיים? הוא לא אומר את זה, הוא מדבר על סעודה. אולי בסעודה לא עושים ברכה על המים? בכלל ברכת המזון לא עושה שום הגיון. אולי כתוב שעל לחם עושים ברכה? מים אחרונים יש ברכה?
דובר 1:
לא, הוא מתכוון בוודאי שעושים ברכה ראשונה ואחרונה, אבל אני לא מבין בדיוק, זה אולי נוסף לסעודה, משהו לא מסתדר לי כאן.
דובר 2:
כן, אבל הרמב״ם אומר הרי שלא לשתות בזמן הסעודה, אלא אולי עשרים דקות לפני הסעודה, ואז עושים ברכה בורא נפשות. בסדר, ממילא עושים עוד שתי ברכות. בסדר, לא ברור.
דובר 1:
כך הוא אומר, הוא מוסיף שם, או שמתרחצים לפני זה קצת.
דובר 2:
אני לצערי לא מתרחץ כל יום.
דובר 1:
לא הרחצה, הוא שותה מים אחר כך. המים שותים אחר כך, הוא אומר, ההלכה היא, מים שותים אחרי הסעודה, ועושים שהכל עם בורא נפשות. יוצא לכל סעודה יוצא עוד שתי ברכות. עוד שהכל המוציא, ושהכל המוציא. יש שבע ברכות, ביחד פלוס 14 מחזיקים כבר בדיוק ב-100, אתה יודע מה אני כותב כל יום, מי יכול לכתוב כל יום.
הרבי שמעון סופר והסאנזער רב
הזמנים של היום הם, קראתי בשבת, שהרבי שמעון סופר אמר, והשולי משה, כששלחו לו תשובה מהסאנזער רב, הוא אמר, ספר לי על התשובה, הוא אומר, הוא התחיל להתפלל איפשהו תשע, אבל הוא התפלל שעתיים, ואחר כך הרב התיישב ואכלו והוא ערך כל יום טיש בבוקר, ואחר כך נכנסו לחדר שלו, ואחר כך קראו את התשובה, הוא אומר אני יכול גם לכתוב תשובה כזו, אבל זה אחרי לערוך ושחרית בבוקר ולהתעסק עם יהודים.
חמש הברכות הנוספות
בסדר, זה בקיצור בסך הכל בדיוק 100 ברכות המעכבים כל יום, הרמב״ם עושה חשבון, כולל הברכות על הסעודה, זה מעניין. כן, הברכות. הוא טוב. עכשיו, עד כאן אומר הרמב״ם שהיום יש 99 ברכות בשמונה עשרה, יש ארבע ברכות בברכת המזון לא שלוש, יוצא כאן חמש ברכות נוספות.
שבת ויום טוב — הבעיה
עכשיו, שבת ויום טוב יש הרי בעיה. זה לא יוצא, זה מעבר לו סתם דבר לדעת, הרמב״ם. צריך לדעת, לי זה אבל פלוס, לנו עברנו את זה היום בקלות. שבת יום טוב יש הרי רק שבע ברכות. אותו דבר ימים אחרים, לא תמיד חייבים בכל הברכות. הרמב״ם דווקא אומר שיהודי חסר ברכות השחר, אם למשל הוא לא ישן כל הלילה, לא עושה המעביר שינה והמפיל, או לא התירו חגורו, לא עושה אוזר ישראל. זה לא נכנס, שעון. הולך, לא נכנס לבית הכסא לא יכול לעשות אשר יצר.
צריך להשלים אותו, יותר ברכות לפירות, הוא צריך לאכול פירות להוסיף. אני מתכוון זה יפה, לרמב״ם יש קצת קודם, צריך לזכור שלרמב״ם יש גם ההוצאות בלי שום עניין. אז הוא אומר כאן קודם יש לך חמש נוספות, אז פחות מזה, הוא אמר מה צריך לקחת לחומרא, בוודאי, אבל לדעת יש לך כאן חמש נוספות.
אבל שבת לא, שבת לא עוזר, שבת יש רק שבע ברכות. זה העיקר זמן שאין שום נוספות בשבת.
דובר 2:
אבל שבת הוא צריך לאכול פירות, לא בסעודה.
דובר 1:
לא כל כך הרבה פירות. דרך אגב, חסר בשבת הרבה, חמש היוצרות, שלוש מחמש היוצרות אין לנו בשבת, יש רק שבע ברכות. את זה צריך לזכור. זה לא עוזר כל כך הרבה. אז בכל מקרה, אומר הרמב״ם מה עושים? אוכלים קצת ירק ועושים ברכה, אחר כך אוכלים קצת פירות כלומר האדמה ועץ, אז זה הוא מתכוון. אם הוא רוצה, הוא רוצה להשלים למאה ברכות, יכול לעשות ברכות. אבל הוא לא יעשה ברכה לבטלה. הוא לא ילך לעשות ברכה על דבר שאין לו תאווה לאכול.
אבל כאן פתאום חייבים לאכול מה שאנחנו לא מחזיקים בהכרח באכילה, כי אנחנו חייבים למלא את המאה. יום שאנחנו לא מחזיקים מאה, לא מחזיקים מאה. נראה שהרמב״ם לוקח מאוד ברצינות את המאה.
דובר 2:
נכון, לכן הוא אומר את זה. זה מצחיק. לא רק הרמב״ם, כתוב כבר בגמרא את זה. זה הרמב״ם. אבל יכול להיות שאין גם דין ביום טוב, כמו שמתאים שיהיה שבת ויום טוב. זה ביאור גדול, שזה מגיע בשבת, לפי איך אנחנו עושים שוב ברכה ושוב ברכה.
דובר 1:
אמת, יכול להיות שזה דבר של שבת. הרמב״ם אומר שעל שבת, הוא לא סתם.
סדר תפילות — תפילת יחיד
עכשיו כך, סדר התפילות, והוא הולך על התפילות של יחיד. בציבור יש עוד דברים. אבל תפילה, איך יהודי מתפלל, כך. הוא הולך עכשיו לעשות סיכום של כל הדברים שלמדנו עד עכשיו, אין כמעט חידושים בהלכות אלה.
סדר תפילה כך היא, תפילת יחיד. בשחר משכים אדם, מברך את כל הברכות, התחלנו מאלקי נשמה עד כל כל הברכות. מנינו אחר כך את כל הזמירות, מנינו קורא זמירות, אנחנו קוראים ברוך שאמר עם כל שירי דוד, עם כל ההללוי-ה׳ס, פסוקי דזמרה, ושירת הים, שהוא מזכיר בברכות שלפניה ולאחריה. הוא דווקא אמר ששירת הים, הוא מתכוון זמירות לא מתכוון שירת הים, זמירות מתכוון זמירות. אם למישהו יש מנהג לומר שירת הים, הוא אומר את זה דווקא גם.
וקורא קריאת שמע וברכות שלפניה ולאחריה, אחר כך באה ברכת שמע.
תפילת יחיד vs. תפילת רבים — קדושה
אומר הרמב״ם, כאן יוצא מקום שתפילת יחיד ותפילת רבים זה לא אותו דבר, כי אין קדושה מהברכה ראשונה שלפניה. אומר הרמב״ם, מדלג הקדושה מברכה ראשונה שלפניה, ממתחילים לחסוך מבי, ואומרים את הקדושה בברכה שנייה, במחיה המתים.
דובר 2:
איפה, הוא מדבר על ברכת קריאת שמע עכשיו. בברכת קריאת שמע, בברכת יוצר אומרים קדושה.
דובר 1:
אה, אבל בברכת יוצר לא אומרים את כל העניינים של המלאכים, לא אומרים. אומרים רק קדוש קדוש קדוש.
סדר תפילת יחיד — סיום פרק ז׳ מהלכות תפילה
קדושת יוצר ביחיד — מחלוקת מחבר ורמ״א
דובר 1:
אומר הרמב״ם, אה, יוצא הרי שמקום שתפילת יחיד ותפילת רבים זה לא אותו דבר.
ומדלגין, לא אומרים קדושה מהברכה הראשונה שלפניו. אומר הרמב״ם, מדלגין הקדושה מברכה ראשונה שלפניו, כלומר ממתחילים את ראש הפינה של רבים. אנחנו אומרים קדושה בברכה שנייה, במחיה מתים. אה, הוא מדבר על ברכות קריאת שמע עכשיו. בברכות קריאת שמע, בברכת יוצר, אומרים קדושה. לא אומרים את כל העניינים של המלאכים, קדוש קדוש קדוש. אומר הרמב״ם שלא אומרים את זה ביחיד, כי יחיד לא אומר קדושה, כך הכלל. אנחנו נוהגים גם כך, רק לגבי הקדושה של שמונה עשרה. אבל הרמב״ם אומר שיחיד גם לא אומר קדושה, האופנים וחיות הקודש, כל החלקים, קדושת יוצר. איך זה בא, יש מחלוקת. המחבר פוסק כך כמו השולחן ערוך, שלא אומרים דווקא קדושה, והרמ״א אומר שמותר לומר קדושה גם ביחיד.
סמיכת גאולה לתפילה — יסוד ומשמעות
דובר 1:
אבל כשמסיימים גאל ישראל, הברכה השנייה, מיד יעמוד כדי שיסמוך גאולה לתפילה. כאן מביא הרמב״ם את המצווה, שכל מי שמתפלל יסמוך גאולה לתפילה. והוא מתפלל תיכף ומיד כשהוא מסיים את התפילה יבקש על הגאולה. כאן זה המקום הנכון לבקש או להודות על הגאולה. גאולה היא הברכה השנייה. הנקודה היא רק שהוא, שהוא, שהוא, לא שבעצם הלכות תפילה והלכות קריאת שמע הם שני דברים אחרים, אלא יש עניין שעושה את כל זה לחטיבה אחת.
דיון: מה המשמעות של “גאולה” ב״גאולה לתפילה”?
דובר 2:
אבל האם גאולה, האם יש רמז? מה זה גאולה? אני מבין שזה גאולה. הגמרא לא אומרת על… רק הלשון. לא, זה רק לשון גאולה. יש פסוק על זה. אבל בעצם, אני לא יודע מה כתוב.
דובר 1:
בסדר, אני צריך לסיים את זה פשוט. כן, הלאה.
בקיצור, אני רק מוציא, גאולה לתפילה זה חידוש, אבל צריך לחבר ברכות קריאת שמע. בעצם זה שתי מצוות אחרות שאין להן שייכות. כן, שאפשר לעשות בזמנים אחרים. אפשר עם העבד אפשר היום גם לעשות אחרת. כן, כן.
הגמרא אומרת משל, ר׳ סלמי… בסדר, בוא נזוז. ר׳ סלמי מביא משל, בהמה כשמלך בא, ובא המלך ושואל אותו מה אתה צריך? והוא כבר הלך. בוודאי, הוא שואל אותו מה אתה צריך? והוא כבר הלך.
דובר 2:
אני לא מסכים עם גאל ישראל. גאולה היא… גאולה היא… גאל ישראל מתכוון יציאת מצרים. גאולה היא הזכרת יציאת מצרים. גאולה היא התפילה… רגע, מה זה אמור להיות? לא, אבל מה, גאל הוא עוד כזה איך גאולה מוסבר בגאולות במצרים.
דובר 1:
כן, הנקודה היא רק שאפשר להסתכל על זה כמו המשך של שבח, מסדרים שבחו של מקום, ואחר כך מתפלל. ואחר כך מתפלל, אז שמים את זה גם לתפילה, ואחר כך באה תפילה.
אממ… ממילא עכשיו זה זמן טוב להתפלל על הצרכים שלו. מתפלל מעומד כמו שאמרנו, כל מה שלמדנו. טוב מאוד. הוא עומד. עכשיו הוא עומד. טוב מאוד. אה, הרמב״ם אומר שהוא יעמוד כבר בגאל ישראל. משמע שהוא יעמוד קודם, שיוכל מיד… כדי שתהא תחילת תפילה ממש.
סדר אחרי שמונה עשרה — נפילת אפים ותחנונים
דובר 1:
וכשהוא מסיים, הוא יושב, והוא עושה נפילת אפיים ותחנונים, שזה למדנו קודם. הרמב״ם קורא לזה השתחוואה, נכון? כשישלים ישתחוה ויפול על פניו ויתחנן. כאן באה התחינה שבאה עם נפילת אפיים. כנראה, אחרי נפילת אפיים, עומדים, ואומרים עוד קצת תחנונים ותחנונים כמו שאומרים שוב יהי רצון, תהילה לדוד, שוב תהילה לדוד, ויתחנן כפי כוחו, ושוב מתחנן כפי כוחו, מה חסר עוד? כבר התפלל פעמיים, ויפטר למעשה, והוא ילך לעשות מה שיש לו לעשות. כן, טוב. הוא נפטר, הוא אומר שלום, והוא הולך הלאה, הוא הולך לעבודה.
סדר תפילת מנחה
דובר 1:
אחר כך במנחה, הוא מתחיל שוב תהילה לדוד בישיבה, ידעו שצריך לשבת במנחה לפני אשרי, כי לא מתנהגים כך, שצריך להתפלל שוב תפילת המנחה, זה דבר שנתפס. כן, על מספר תפילת המנחה. הליטאים שהולכים למנין ליטאי יכולים לראות את זה, יושבים לפני אשרי.
אחר כך כשהוא מסיים, הוא עושה הלאה את כל אותו הדבר, אל תהי רשע בפני עצמך, זה עוד סוף של התחנונים שאחרי התפילה למעלה. כן, אתה צריך לומר תהילה לדוד, הוא אומר שוב.
סדר תפילת ערבית
דובר 1:
מעריב אותו דבר, קודם הוא אומר קריאת שמע וברכותיה לפניה ולאחריה, אותו דבר שוב תפילה, מתפלל מעומד, כשיש לו מי שיענה אמן, ויפטר. אה, צריך לשבת קצת, נפש כל חי, צריך לשבת אחרי עמידה של שמונה עשרה ברכות. אה, לא אומרים נפילת אפיים במעריב, זה הרמב״ם אמר.
אבל הוא יושב. הרמב״ם לא היה לו שם קדיש ולא עלינו, אבל הוא מדבר כאן על יחיד, תפילת יחיד. מחר בפרק הבא נראה יחיד וקדיש.
בהמשך אחרי תפילת ערבית, הרי זה משובח. אה, זה הרמב״ם אמר שיש יחידים שאומרים תחנון במעריב, הרמב״ם אומר כאן שהרי זה משובח.
דיון: השכיבנו וסמיכת גאולה לתפילה
דובר 2:
הרמב״ם שואל, מהיכי תיתי אתה אומר בשחרית סמיכת גאולה לתפילה, אתה אומר שוב אחר כך, מה הפשט? התירוץ הוא, סמיכת גאולה לתפילה, אבל עכשיו יש ברכה אחרת שצריך להסמיך לתפילה. בקיצור, הגמרא אומרת שאפשר כך כמו שאני אומר, או מה שיכול להיות כמו שאתה אומר.
האם גאולה לתפילה מכוונת לברכה של גואל ישראל ספציפית, או שזה מכוון לגאולה עצמה של הברכה? ספציפית הברכה עצמה היא החומרא. האפשרות הזו פוסקת כך על דרכי, שגאולה לתפילה, היינו גואל ישראל עם השכיבנו, זה סמיכת גאולה לתפילה. לא נכון, סתם הגמרא אומרת שהשתא דתקינו רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמיא, מה זה אומר כגאולה אריכתא?
דובר 1:
הנקודה היא, אני שומע, אתה אומר פשט טוב, לפי דרכי זה פשט טוב. חשבתי תמיד שזה פסוקי דזמרה, רוצים איתו. הוסיפו עוד ברכה. זה עדיין חלק מהתשובה.
דובר 2:
אתה מתכוון שהמילה “גאולה” ב״גאולה לתפילה” מכוונת למילה “גואל ישראל”?
דובר 1:
לא, זה מכוון שהברכה היא קריעת ים סוף. לא ברור. אני שומע, אני לא יודע. זה לא מסתבר על דבר כל כך חמור שאולי יש לך נקודה. אולי. אבל מעולם לא חשבתי שזה הפשט של הנקודה. חשבתי שהפשט הוא, כמו שכל דבר הוא מלכות והנהגה. אחרי שהסידור עומד… למדו כמה דברים. אם הסידור כבר עשה את התקנות, הולכים עם הסידור, אין בעיה.
סיום
דובר 1:
אוקיי, בכל מקרה, עד כאן, אנחנו כבר זמן רב מאוד, שעתיים השיעור. עד כאן זה פרק ז׳ של התפילה. יפה.