סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור: חוש המישוש חרפה לנו – קדושה, תועבה, והאדם בין בהמה למלאך
—
I. הקדמה והערות ביניים
⟨הערת צד⟩: הרב ר׳ יואל תרם ספסל למגידי שיעורים בקראון הייטס. הכבוד מוזכר בקצרה, וממשיכים ללימוד.
—
II. החקירה בביטוי “חוש המשוש חרפה לנו”
א. מה משמעות הביטוי?
הביטוי מקורו באריסטו ומצוטט מספר פעמים על ידי הרמב״ם (הן בטעמי המצוות והן במקומות אחרים).
פשט: הכוונה אינה שיש בושה בעצם קיומו של חוש המישוש (sense of touch) – זה לא היה הגיוני. אלא: האדם שאינו מרוסן בתענוגי החוש (הנאות גשמיות) מזולזל בו ביותר בחברה – יותר מאשר בחטאים אחרים. זה לא דין שהחטא עצמו חמור יותר; זו מציאות חברתית-מוסרית – כך אנשים אכן מתייחסים לדבר.
ב. הספר “אגרת הקודש” (המיוחס לרמב״ן)
הספר כועס על לשון הרמב״ם. אבל צריך לדחות את אותה גירסה – זה לא הפשט האמיתי ברמב״ם.
ג. עקרון יסודי: המידות מתחילות מהמציאות
צעד ראשון: בוחנים כיצד אנשים אכן מתייחסים לדברים – בתרבות, בהלכה, בחינוך. דברי הרמב״ם מבוססים על תצפית עובדתית, לא רק על טענה נורמטיבית.
—
III. הוכחה מעשית: מדוע דווקא “בעל עבירה” בעריות מזולזל יותר?
א. השיח בבתי ספר מודרניים
⟨דוגמה שנויה במחלוקת למטרה מעשית⟩
בבתי ספר מסוימים פתוחים/מודרניים עולה שאלה: אדם החי בגלוי ביחסים חד-מיניים (משכב זכר) רוצה לקבל עלייה, או כבוד לחתונתו. טענתו: “ראש הקהל גנב – הוא מקבל עלייה. מחלל שבת גם מקבל. מדוע אני שונה?”
תשובה: מחלל שבת בפרהסיא גם לא אמור לקבל עלייה – זו הלכה. גנב – מעולם לא שמענו שמורידים אותו מעלייה, אבל זה דווקא מוכיח את הנקודה: החברה מתייחסת לעבירות של חוש המישוש אחרת מעבירות אחרות.
ב. טיעון ה״תועבה” ודחייתו
טענה מהצד ה״מחמיר”: על משכב זכר כתוב “תועבה” – זה מגעיל, לא רק עבירה.
טענה נגדית: המילה “תועבה” משמשת בתורה גם עבור:
– מידות ומשקלות כוזבות – “כי תועבת ה׳ אלקיך כל עושה אלה כל עושה עול” (סוף פרשת כי תצא)
– עבודה זרה
– מאכלות אסורות – “לא תאכל כל תועבה” (פרשת השבוע)
מסקנה: ההבדל באופן שאנשים מתייחסים לחטא עריות לעומת חטאים אחרים אינו בגלל המילה “תועבה” עצמה (כיון שהמילה משמשת באופן רחב). זה בגלל המציאות העמוקה יותר שהרמב״ם מתאר: חוש המשוש חרפה לנו.
⟨הערת שיטה⟩: היום אי אפשר לתפוס יהודי על פסוק, כי לכל אחד יש קונקורדנציה בטלפון – אפשר לבדוק מיד.
—
IV. חוסר עקביות מעשי בעולם החרדי
א. דוגמת שלמה קרליבך
⟨סטייה צדדית המשרתת את הטיעון⟩
– פעם: חרדים לא שרו ניגוני קרליבך (כי הוא “לא החזיק מעמד”).
– אחר כך: השלימו – “לכל אחד יש את התאוות שלו.”
– מאוחר יותר: “היפוך מוחלט של המוסר” – נזכרו האשמות, ועכשיו הקמפיין נגד שירת ניגוניו.
אבל: אף אחד מעולם לא ניהל קמפיין שלא ללמוד ספרים של, או לכבד, גנבים. גניבה היא “תמיד חמה” – כולם מסכימים שזה רע, אבל אף אחד לא מסולק בגללה.
הנקודה: העולם מתייחס ל״תועבה” באופן סלקטיבי – בחוש המישוש (עבירות מיניות) מסלקים; בגניבה/מידות כוזבות – לא. זה מוכיח שהתגובה אינה באמת מבוססת על המילה “תועבה” עצמה.
—
V. “תועבה” פירושה גועל (disgust), לא סתם “עבירה”
א. ניתוח לשוני: תֹּעֵבָה (באל״ף) לעומת תַּאֲוָה (בעי״ן)
– תועבה (תע״ב עם א׳) = מגעיל, disgusting
– תאוה (תע״ב עם ע׳) = תשוקה, חשק
– ב״הברה שלנו” הן נשמעות זהה, אבל הן הפכיות במשמעות.
– מדרש על “לאכול כתאוהו” מפרש: “כל שתאהבתי לך” – תאוה בהקשר זה אינה שלילית.
ב. תיאוריית היסודות המוסריים של Jonathan Haidt
⟨סטייה צדדית עם תפקיד טיעוני⟩
הפסיכולוג Jonathan Haidt מצא בספרו על “Foundations of Morality” שבעה יסודות שונים למוסר:
– רוב האנשים (במיוחד ליברלים) נתקעים בסוג אחד – “לא תשנא את אחיך” (harm/fairness).
– אבל אנשים אחרים סוברים שיש עוד סוגי נימוקים מדוע דבר טוב או רע – כולל disgust/purity (= תועבה!).
ג. שתי דרכים לתאר עבירות
– אפשר לאסור דבר כי הוא פוגע במישהו (harm-based) – כמו גניבה.
– אפשר לאסור דבר כי הוא מגעיל/מטמטם (purity/disgust-based) – כמו מאכלות אסורות.
ד. דוגמה: מאכלות אסורות (חזיר, בשר בחלב)
– גויים לא מבינים מדוע זה כל כך נורא – זה בסך הכל “רק מאכל.”
– יהודים מרגישים שזה “מטמטם את הלב” – תגובת purity/disgust.
– הלכתית אכילת חזיר היא רק לאו (לא כרת), אבל המנהג העולם מתייחס לזה כאל דבר נורא.
—
VI. קדושה, טאבו וגועל כקטגוריה מוסרית אוניברסלית
א. קדושת ישראל – אכילה וביאה
“ספר קדושה” של הרמב״ם כולל איסורי אכילה ואיסורי ביאה. קדושה היא מושג שכל יהודי מבין אינטואיטיבית – יש לו קשר למה שאוכלים ועם מי מקיימים יחסים אינטימיים.
ב. נקודת המבט של הגוי
גוי יכול להבין עקרונות תורה בסיסיים: אמונה באלוקים, לא לגנוב, לעבוד את ה׳. אבל – הרעיון שמאכלים מסוימים אסורים אינו מובן לו. הוא מבין מה יוצא מאדם (מעשים), אבל לא מה נכנס (אכילה). זו במיוחד ההשפעה הנוצרית – הנוצרים הראשונים דווקא ביטלו דיני כשרות כדי למחוק את ההבדל בין יהודים לגויים.
ג. טאבו על אכילה הם אוניברסליים
בכל תרבות בעולם יש טאבו על מאכלים – דברים שלא אוכלים, אפילו ללא סיבה הגיונית:
– אמריקה: לא אוכלים כלבים וחתולים. מספרים בזוועה שבסין אוכלים כלבים. אבל – מה ההבדל בין חתול לחזיר? חזיר אפילו חכם יותר מחתול! הסיבה האמיתית היא רק כי לאמריקאים יש מנהג להחזיק חתולים וכלבים כחיות מחמד.
⟨סטייה צדדית: רכיבה על סוסים⟩: המגיד שיעור מספר שרכב על סוס, מנהיג הסוס דיבר עם הסוס – הסוס הבין. הוא גם לא אוכל סוס. אבל בצרפת אוכלים סוס.
– אנגליה לעומת צרפת: האנגלים לועגים לצרפתים שהם אוכלים צפרדעים (“frog eaters”). זה אפילו היה סיבה למלחמות! אבל אף אחד לא יכול להסביר מדוע אכילת צפרדעים רעה.
ד. המעשה עם רבי עקיבא – גועל כשפה אוניברסלית
רבי עקיבא ברומי – המלך שלח לו זונה. רבי עקיבא סירב. כשהמלך שאל “אינך אדם?”, ענה רבי עקיבא: “אני מגעל מזה, כמו משרצים” – והגוי הבין. כי גועל הוא שפה שכל אדם מבין, אפילו כשהוא לא מבין כשרות.
ה. תועבה כקטגוריה מוסרית
תועבה אינה פירושה סתם “רע” – היא פירושה מלוכלך, נמוך. זו סוג שונה של שנאה מ”hate” – זו תחושת נמיכות ולכלוך. תרבויות שונות רואות דברים שונים כמלוכלכים, אבל המושג עצמו הוא אוניברסלי.
ו. קשר לאריסטו/רמב״ם – חינוך טוב וגועל טבעי
כשאדם מחונך היטב, הוא לא אוהב את הדברים הרעים/המלוכלכים – הוא לא צריך מוסר על כך. טאבו פועל אחרת מכלל: לא צריך להזכיר לאדם נורמלי לא לעשות דברים מגעילים, כי יש לו כבר דחייה טבעית מהם.
⟨סטייה צדדית: דגים כשרים לעומת טרפים⟩: דגים כשרים (עם סנפירים/קשקשים) הם “עדינים יותר” מטרפים – אולי פחות שומניים, יותר נקיים. לא הוכחה, אלא הערה מעניינת.
—
VII. “תועבה” כגועל – העמקה
א. יש דברים שהם מגעילים באופן טבעי, לפני התורה
בכל תרבות יש דברים שמגעילים באופן טבעי – לא כי התורה אסרה אותם, אלא כי אדם נורמלי מרגיש גועל. דוגמאות: אכילת חרקים, אכילת נחשים, זוחלים – אף אדם נורמלי לא מתאווה לזה. מי שעושה דברים כאלה אינו סתם עובר עבירה – הוא יצור נמוך, משהו תת-אנושי. זו קטגוריה מיוחדת – לא כמה חמורה העבירה, אלא משהו גדר אחר – “גועל.”
⟨סטייה צדדית: נישואין עם בני דודים⟩: באמריקה נישואין עם בן דוד הם “מגעילים,” אף שאצל יהודים ומוסלמים זה מותר. זה היה בחדשות – מרפאה שבה יהודים ומוסלמים באים לבדוק גנטיקה לשידוכים כאלה.
ב. מדוע דווקא חוש המישוש?
מדוע דווקא דברים של חוש המישוש (אכילה, עריות) נעשים מגעילים? יש לזה קשר לנקיות – מדרגת הנקיות של ר׳ פנחס בן יאיר, והקשר בין טומאה ותאוות (קרי, זיבה).
⟨סטייה צדדית – מדוע צואה אינה טמאה?⟩: כי כל אדם כבר מחזיק שזה טמא – לא צריך את התורה לכך. טומאה היא רק לדברים שלא היינו יודעים בעצמנו.
⟨סטייה צדדית – נקיות במחנה⟩: דיני הנקיות של התורה במחנה מלחמה – כי בבית שומרים כבר על נקיות, אבל במלחמה זה מתרופף, לכן התורה צריכה לצוות על כך.
ג. עובדה סטטיסטית
מתוך 118 פעמים שהשורש “תועבה” מופיע בתנ״ך, כ-90 הם על חוש המישוש או עבודה זרה, ורק 2-3 לא. זה מאשר ש״תועבה” קשורה בעיקר לדברי גועל.
—
VIII. עבודה זרה – התורה **עושה** אותה מגעילה
⟨סטייה צדדית חשובה⟩
עבודה זרה אינה מגעילה באופן טבעי – היא “די נעימה.” אבל התורה רוצה לעשות אנשים מגועלים ממנה:
– בעל פעור: המעשה שהיו מטילים לפניו אינו אמת – זו “ליצנותא דעבודה זרה,” לשון הרע מכוון על העבודה זרה כדי לבזותה.
– “שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו” – זה פועל (verb): יש לשקץ באופן אקטיבי את עבודה זרה.
– “גלוליהם” = מ״גללים” (צואה); “שקוצים” = דברים מגעילים.
– כסף וזהב של פסלים – לא תתאווה, אלא תתעב, תגיד “פוי”, אף שזה יפה.
החידוש העיקרי: התורה בונה על גועל טבעי ומרחיבה אותו
המהלך הוא:
1. לאנשים יש באופן טבעי דברים מסוימים שמגעילים (חוש המישוש).
2. התורה משתמשת בגועל הטבעי ומרחיבה אותו לדברים שבאמת רעים אבל לא מגעילים באופן טבעי (כמו גניבה, עבודה זרה).
—
IX. הפסוק “תועבת ה׳ כל עושה אלה כל עושה עול”
הפסוק (סוף פרשת כי תצא) אומר: אצל הקב״ה גנב מגעיל כמו נואף. אצל אנשים יש הבדל – נואף מגעיל, גנב לא כל כך. אבל מצד הקב״ה אין הבדל. התורה רוצה ש״לא תחמוד” יפעל חזק על ממונו של הזולת כמו על אשתו.
נקודה חשובה: הפסוק לא מוכיח שהכל שווה – להיפך, הוא מוכיח שיש כן הבדל טבעי, והתורה רוצה להשוות אותו.
—
X. נגד שיטת ישו – אזהרה חשובה
⟨סטייה צדדית עם נקודה עיקרית⟩
אם מפסיקים להחזיק שחזיר מגעיל (כמו הנצרות), מאבדים את כל השיח. אז לא אפשר יותר לומר “גניבה חמורה יותר מאכילת חזיר” – כי היסוד (חזיר = מגעיל) נעלם. “גדול המחטיאו יותר מן ההורגו” עובד רק כשהריגה נוראה – אם הריגה היא כלום, המשפט לא עובד. הרבה תורות צריכות את ההווה אמינא שעומד מאחוריהן.
—
XI. ההסבר מדוע חוש המישוש הוא “בהמי”
א. “נמוך” פירושו “פשוט/בהמי”, לא “רע”
כשאומרים שחוש המישוש “נמוך”, הכוונה אינה שזו עבירה לבהמה להיות בהמה – בהמה היא בהמה טובה. הנקודה היא שחסרה לה המעלה הספציפית של אדם. הדברים המשותפים בין אדם לבהמה – ספציפית חוש המישוש – הם לכן “נמוכים” במובן שהם מייצגים את החלק הבהמי של האדם.
ב. הבדל מכריע: לבהמות יש רק תאוות מחוש המישוש
הטענה העיקרית: אף בהמה מעולם לא צפתה בסרט, לא הייתה לה ראייה אסורה, לא היו לה מחשבות רעות. לבהמות יש רק תאוות בחוש המישוש (מגע, אכילה), לא בראייה, שמיעה, או ריח כהנאות עצמאיות.
קושיא צפויה: כלב מתחיל לרקוד כשרואה בשר – האם זה לא מוכיח שיש לו הנאה מראייה?
תשובה – ההבדל:
– הכלב שמח כי הראייה מזכירה לו את חוש המישוש (הוא הולך לאכול). זו לא הראייה עצמה שנותנת לו הנאה.
– הוכחה: אף כלב לא אוהב לראות תמונות יפות של בשר שהוא לא הולך לאכול. אם היה יודע שהוא לעולם לא יקבל את הבשר, לא היה שמח.
– בני אדם לעומת זאת: הולכים לסרטים, צופים בתוכניות טבע, נהנים מנוף יפה – אפילו כשאין לזה שום קשר לדבר שיקבלו.
– אותו דבר עם אריה: כשהוא רואה עז, הוא חושב על טריפה (חוש המישוש), לא על ראייה. אף אריה לא צופה בתוכניות טבע של עיזים יפות.
ג. ריח – מקבילה
⟨סטייה צדדית⟩
– בגמרא צריך לימוד חיצוני שריח הוא הנאה, כי ריח שונה מאכילה – הוא לא נכנס לגוף, הוא לא חוש המישוש.
– דוגמת ברכות: על בשמים עושים ברכה נפרדת. אבל כשמריחים חלה בשבת והולכים לאכול אותה מיד, לא עושים שתי ברכות – כי הריח כאן הוא רק הכנה לאכילה (חוש המישוש), לא הנאה עצמאית.
– דוגמת בושם: מעולם לא שמענו שדחו אדם “בחומרה” כי יש לו יותר מדי הנאה מריחות טובים. אבל כשמישהו “מתעניין” בבושם של אדם – זה כבר שוב חוש המישוש, כי הוא מתעניין באדם, לא בבושם.
ד. שמיעה – אותו עקרון
– לא אומרים על אדם שהוא בעל תאווה כי הוא שומע יותר מדי מוזיקה.
– קול באשה ערווה: הבעיה אינה השמיעה עצמה, אלא מה שהיא מזכירה את האישה (חוש המישוש). לכן “הקלטה” מותרת (וכן נהגו), כי בלי ההקשר של האדם השמיעה עצמה אינה הבעיה.
⟨הערת צד⟩: איסור הרהור פירושו לחשוב “ש” (לתכנן לעשות), לא לחשוב “על” (רק להיזכר).
ה. סיכום ההסבר
ההסבר מדוע אנשים מזלזלים במי שלא מרוסן בחוש המישוש: כי זה בהמי. התענוג מחוש המישוש יש לאדם באשר הוא בהמה, לא באשר הוא אדם. מה שאין כן מי שיש לו יותר מדי הנאה ממוזיקה – זו יכולה להיות עוולה, אבל זו לא עוולה בהמית, לכן מזלזלים בו פחות.
—
XII. הבעיה העיקרית שמועלית
“אין לי פתרון, יש לי רק בעיה.”
התחלנו בראיה (עדות) – אנשים אומרים כך, וזו ראיה טובה. אחר כך הבאנו הסבר (זה בהמי), שזה כבר “הכרח” – הכרח לוגי. אבל ההכרח יכול ללכת רחוק יותר ממה שאנשים באמת מתכוונים. אם ההסבר הולך רחוק יותר ממה שאנשים מסכימים, זו בעיה מתודולוגית: אי אפשר להשתמש בהסבר לאינטואיציות אנושיות אם ההסבר מוביל למסקנות שאף אדם לא יסכים להן.
המסקנה הבעייתית הראשונה: אכילה עצמה רעה?
אם ההסבר הוא שחוש המישוש רע כי הוא בהמי (משותף עם בהמות), אז:
– לא רק לחטוא בחוש המישוש רע –
– אכילה עצמה (פעולה נורמלית, לא חטא) היא גם בהמ
ית!
– אם מעלת האדם היא חלקו השכלי, יוצא שאדם שרוצה להיות “רק אדם” צריך לנסות לאכול כמה שפחות.
⟨סטייה צדדית – שתי דרכים להבין “דרך האמצע” באכילה⟩:
– דרך ראשונה: “דרך האמצע” היא שאלה מעשית – כמה אכילה נכונה? זו מחלוקת על כמה, לא על האם אכילה רעה.
– דרך שנייה (הבעייתית): אכילה היא דבר נמוך מטבעו, וצריך למזער אותה.
עמדת הרמב״ם – הערה מרתקת
הרמב״ם היה יכול לומר שאכילה עצמה רעה (לפי שיטתו הפילוסופית), אבל הוא לא אומר זאת. הרמב״ם אומר שהתורה לא מתירה לאכול מעט ככל שהפילוסופיה הייתה מגיעה – למשל, על פי פילוסופיה מותר לאכול חזיר (כי אריסטו אכל חזיר).
—
XIII. שיטת הרמב״ם: חזיר אינו רע פילוסופית
א. עמדת הרמב״ם המפורשת (פרק ו׳-ז׳ משמונה פרקים)
הרמב״ם אומר בפירוש: “על פי פילוסופיה” מותר לאכול חזיר. פילוסופית אין שום רע באכילת חזיר – אדם יכול להיות “אדם השלם” גם כשהוא אוכל חזיר.
ראיה: אריסטו עצמו נהג לאכול חזיר – אם הוא המופת של שלימות פילוסופית, חזיר לא יכול להיות רע מהותית.
פירוש הרמב״ם על הגמרא “אל יאמר אדם אי אפשר בבשר חזיר”: יהודי אסור לומר “אי אפשר לאכול חזיר” (כאי-אפשרות טבעית), כי זה היה שקר – פילוסופית זה אפשרי ולא רע. אלא יאמר: “אפשר, אבל התורה אסרה זאת.”
ב. מדוע התורה אסרה זאת?
לתורה יש חשבונות משלה – למשל לחנך אנשים, להוביל לכיוונים מסוימים. אבל: מה שהתורה אוסרת משהו, אינו ראיה שזה דבר רע מהותית.
—
XIV. ביקורת על הרמב״ם – שני כיוונים
א. ביקורת “מבפנים”
מי אמר שאריסטו צודק? אולי הגוי טועה?
ביקורת מבוססת תורה: בפסוק כתוב “לא תאכל כל תועבה” – זה מראה שהתורה נותנת טעם (תועבה = מגעיל/נדחה), לא רק חוק ללא טעם. בויקרא יש טעם אחד, בדברים אחר – אבל אף פעם לא כתוב שזה סתם “חוק.”
⟨הערת צד⟩: הרמב״ם אולי היה “ליברלי” בהקשר זה ולא מקבל גועל כסיבה תקפה.
ב. ביקורת דרך האמצע
לא 100% ברור מדוע הרמב״ם כל כך בטוח שחזיר לא נכנס לבעיות דרך האמצע.
—
XV. שתי חלופות לשיטת הרמב״ם
אפשרות 1: אין בכלל “דרך האמצע” – רק ציות
צריך פשוט לציית לתורה ללא טעמים משלנו. “אי אפשר” פירושו: צריך לציית, לא לעשות חשבונות משלנו. (זו השיטה שהרמב״ם דוחה.)
אפשרות 2: אנחנו חולקים מהי דרך האמצע
לאריסטו יש טעות – הוא לא ידע על התכלית האמיתית. הבדל מרכזי: אריסטו מדבר על שלימות אדם בעולם הזה (בריאות הגוף) – שם חזיר אכן לא רע. אבל לפי תכליות תורניות (עולם הבא, שלימות הנשמה) – החשבון משתנה, וחזיר נעשה רע.
⟨מקבילה נוצרית⟩: נוצרים (לא יהודים) שהולכים בדרך זו – הם אומרים שאריסטו פשוט לא ידע על דרך האמצע האמיתית. תומס אקווינס אומר בפירוש שאריסטו לא צודק בזה.
—
XVI. אפשרות שלישית רדיקלית: הגוף רע בכלל
א. הטיעון
אם תכלית האדם היא רק שכלו/נשמתו, צריך בכלל לא לאהוב שום דברים גשמיים. אכילה, אהבת אישה – כל זה בלית ברירה, לא מעלה. מסקנה רדיקלית: אדם שבכלל לא אוהב את אשתו (אהבה גשמית) היה למעשה הצדיק לפי דרך זו.
ב. בעיה בדרך זו
– רוב האנשים סוברים שמשהו הפוך באדם כזה.
– התורה גם אומרת אחרת: “לא תחמוד אשת רעך” – משמע כן תחמוד אשתך! “שמח באשת נעוריך” – כן אהב את אשתך. זו דרך האמצע: אהוב את אשתך כן, את אשת הזולת לא.
– הדרך השלישית מובילה לאתיקה חדשה לגמרי ששונאת את הגוף – וזה הולך רחוק יותר ממה שצריך להסביר.
ג. תשובת אריסטו לדרך השלישית
אריסטו בוודאי לא הולך בדרך השלישית. שיטתו: אדם שלא אוהב כלום הוא כמו בהמה – אפילו נמוך יותר. אפילו בהמה יש לה העדפות (אוהבת סוכר, לא אוהבת מלח). יצור שאוכל הכל ללא הבחנה (כמו עז) הוא המדרגה הנמוכה ביותר.
מטפורה: הנחש – “עפר לחמו” – אין לו טעם באכילה, זו קללה, לא מעלה. אי-אהבה אינה שלימות, זה אובדן אנושיות.
—
XVII. ההבדל בין ידיעה ואהבה – שני סוגי תאוות
א. תאוות כלליות (שווה בכל נפש)
כל האנשים רוצים לאכול כשהם רעבים, לשתות כשצמאים, ו(כשצעירים) יחסים אינטימיים. כאן לא שייך לומר טוב או רע – רק יותר או פחות (יותר מדי רע, פחות מדי כמעט לא קיים).
ב. תאוות ספציפיות (אינדיבידואליות)
אדם אחד אוהב את המאכל הזה, אחר את המאכל ההוא; אחד אוהב את האישה הזו. זה לא שווה בכל נפש – לכל אחד יש את התשוקות שלו.
ג. טענה סקפטית: “הכל דמיון”
⟨סטייה צדדית⟩
משגיח אמר: הכל דמיונות. משכנעים את עצמנו שאוהבים, אבל באמת זה רק על כפתור פיזי קטן (חוש המישוש) – ואותו אפשר “לקנות הרבה יותר בזול.” אותו דבר עם צ׳ולנט שבת לעומת חול – ההבדל הוא דמיון, לא הבדל טעם אמיתי. לפי זה יוצא: כל התאוות הן למעשה אותו דבר ברמת הגוף.
ד. הטיעון הנגדי: זה **לא** אותו דבר
אם כל התאוות היו רק “כמה” (כמות), לא היינו יכולים להסביר מדוע אחד אוהב יין ולא מים, או מדוע אנשים אוהבים מאות סוגי תה. ההבדלים בין העדפות ספציפיות מוסברים רק ברמה הבהמית (פיזיולוגית), אבל כאן יש סתירה – כי זה מרגיש כמו יותר מסתם פיזי.
—
XVIII. התזה המרכזית: טוב/רע בתענוגים טמון ב״סיפור”, לא בכמות
א. העקרון המרכזי
כשמדברים על טוב ורע בתענוגים, מדברים לא על מה שמשותף/כללי (כמה אוכלים), אלא על המעשה – ה״סיפור” סביב התענוג. לא מה עושים פיזית, אלא איזה מעשה/נרטיב מספרים על זה.
ב. ראיה מתורה/הלכה
זה מתאים מאוד להלכה: הרמב״ן כבר הראה שבתורה לא כתוב “כמה” לא נכון – כי כמות כמעט לא רלוונטית. אריסטו אומר שכמעט אף אחד לא אוכל יותר מדי (הערה הומוריסטית: “אני לא מכיר אנשים שאוכלים לא יותר מדי”). הבעיה היא בדרך כלל “the wrong one” או “the wrong way” – לא ממש יותר מדי.
ג. רק בני אדם, לא בהמות
בהמות לא יכולות להיות “יותר או פחות פרושות” – הן יכולות רק להיות בריאות או לא. מידת הפרישות יכולה להיות רק לאדם, כי היא טמונה בהבחנה (הבחנה) – איזה “סיפור” אבחר, איזו בחירה אעשה. לכן אפשר לחנך ברמת הסיפור, אבל לא ברמת הגוף (אי אפשר לחנך אדם שיאהב פחות את תנועת הגוף).
ד. דוגמת חתונה
כשמתחתנים ואוהבים, מחברים את התאווה למעשה – כשהתאווה באה, נזכרים באישה, שזו מצווה. זה חינוך ברמת ה״סיפור”.
ה. הפרדוקס
זה לא פתרון לגמרי ברור – זו יכולה להיות מחלוקת שיטות, ולכל שיטה יש נקודה.
—
XIX. המעשה של ר׳ ליב לשלאג – ה”Slavic pious”
⟨סטייה צדדית / המחשה המאירה את הנקודה המרכזית⟩
ר׳ לשלאג אמר: חסידיו, כשהם חוטאים, הם חוטאים גס – כי אין להם את “התענוגים העדינים” (רמת הסיפור).
– היהודי החסידי לא ילך ל״דייט” – אין לו בראש את כל הנרטיב/תרבות של רומנטיקה.
– אבל גופו עדיין עובד – התאווה הפיזית נשארת.
– הוא תלש את החלק היותר-אנושי (חלק הסיפור), אבל החלק הבהמי נשאר.
– זה תופעת ה”Slavic pious”: הוא “דתי” כי אין לו את המסגרת האנושית של תאווה – אבל כשהגוף מדבר, הוא מדבר גס, ללא עדינות.
הנקודה העיקרית: אפשר לתלוש את החלק האנושי/נשמתי של תאווה (רמת הסיפור), אבל זה משאיר רק את החלק הגס של הגוף – שזה למעשה גרוע יותר, לא טוב יותר.
—
XX. שתי שיטות הפוכות על גשמיות ואנושיות
א. הגוף נשאר אפילו כשהנשמה נתלשה
אפילו כשאדם תלש את תאוותיו – הוא לא חי בתרבות, הוא לא למד שום טעם – הגוף ממשיך לתפקד. ר׳ וולף אשלג מצוטט: אפשר לתלוש את חלקי הנשמה (החלקים היותר “אנושיים” של תאווה), אבל חלק הגוף הוא בעיה – הוא נשאר. כשאדם כזה נופל, הוא נופל מאוד גס ונמוך, כי אין לו מבנה “אנושי” סביב גשמיותו.
ב. צד ראשון: אנושיות בגשמיות עושה אותה טובה יותר
הדרך הראשונה טוענת: אדם שאוכל רק כמו בהמה – רק מה שהוא צריך – הוא הבהמה. מי שיש לו אחד עשר סוגי רטבים בסעודת שבת, עם סיפור שלם על כל רטב (אורגני, מארץ אחרת, כל תהליך) – הוא חי יותר אנושי. קצת תרבות סביב אכילה טובה יותר מזלילה גסה.
אבל הגבלה: לא “ככל שיותר מסובך, כך יותר טוב.” יש דרכים טובות ורעות, וכשזה הופך לעבירה גוררת עבירה, זה נעשה הרבה יותר גרוע.
ג. צד שני (הרמב״ם, מורה נבוכים חלק י״ח): להוסיף אנושיות לבהמיות עושה זאת **גרועה יותר**
הרמב״ם טוען בדיוק להיפך: להוסיף משל, שיר, “סיפור” לדבר בהמי לא עושה אותו טוב יותר – זה עושה אותו גרוע יותר. מדוע? כי השכל וכוח הדמיון ניתנו לחשוב על דברים גבוהים יותר. כשמשתמשים בשכל לתאוות אכילה, זה חילול כבוד השכל. בהמה שזוללת היא נבוך בהמה; אבל אדם שמשתמש בחלקו האנושי לאכילה הוא עוד יותר גרוע.
הרמב״ם גם מביא שאכילה וצרכי הגוף האחרים הם באותה קטגוריה – שומרים אותם בצנעה (בית כסא, לא בפומבי), מה שמוכיח שתמיד ידעו שזה לא כבוד.
—
XXI. משל הרפובליקה (אפלטון) – “עיר של חזירים”
⟨התייחסות פילוסופית להאיר את המחלוקת⟩
סוקרטס בונה עיר עם רק לחם ומים. גלאוקון מבקר: “עשית עיר לחזירים, לא לבני אדם!” אדם צריך מיונז, חזרת, בשר – משהו יותר. סוקרטס עונה: טוב, אבל בשביל זה צריך כבר צבא (כי צריך מותרות מארצות אחרות), ומזה באים כל הבעיות – מלחמה, חינוך חיילים, וכו׳.
אריסטו, להבדיל, אומר בבירור: אדם ללא שום טעם, ללא שום העדפה – הוא חזיר. הוא מסכים עם גלאוקון.
סוקרטס/אפלטון סוברים שהאדם נברא רק לכוח השכל; בלית ברירה צריך לעסוק בגשמיות. מה שנראה לאנשים פשוטים כמו “עיר של חזירים” הוא למעשה – לפי הפילוסופיה – דרך המלאכים.
הבעיה המעשית: הרבה פעמים מנסים להיות מלאך ונשארים חזיר.
—
XXII. השלכות מעשיות – מסורת חב״ד ושיטות חסידיות
– מסורת חב״ד (מבנו של האדמו״ר הזקן ר׳ משה): כל המצוות שהגוף נהנה מהן (כמו עונג שבת) צריך לא להכפיל – אוכלים מעט, זה לא דבר מתוק.
– הרבה יהודים חסידיים סוברים כמו סוקרטס/רמב״ם: מי שהולך למסעדה משובחת הוא גס יותר ממי שזולל פשוט חתיכת קוגל גסה.
– אבל הערה חשובה: זה הרמב״ם במורה נבוכים, לא בהלכה. ההלכה לא סוברת כך פשוטו כמשמעו – התורה עצמה אומרת שצריך לאכול עם מלח, כי אין כבוד לעשות המוציא בלי מלח. יש כאן בעיה אמיתית, לא תירוץ קל.
—
XXIII. שתי דרכים להיות שגוי – דרך האמצע שוב מועלית
יש שתי דרכים להיות שגוי – אחת להיות גרגרן (זולל), השנייה להיות אדם “אינטלקטואל-יתר” (מי שכל כך שקוע באינטלקט שהוא מאבד אנושיות). הדרך הנכונה היא משהו “באמצע” – אבל לברוח מבעיה אחת לא מביא אוטומטית לפתרון; ההיפך מטיפשות הוא בדרך כלל גם טיפשות. עדיין צריך להשתמש בשכל.
—
XXIV. השיטה הרדיקלית: אכילה עצמה היא הבעיה (קליפת השור מהלך)
שיטה חזקה (קשורה למהלך התניא): אכילה היא בעצם בעיה, לא רק אכילה שגויה. לפי זה:
– האדם לא נולד לאכילה, אלא למחשבה.
– אכילה לגיטימית רק בהכרח / בעל כרחו – כמו משל התניא של “קילוח השד” (תינוק ששותה חלב רק כי הוא חייב).
– אם לאהוב אכילה עצמה רע, אז כל מידה שלה רעה – לא רק יותר מדי.
בעיית החניוק (קושיית דיוגנס)
⟨סטייה צדדית שהופכת לטיעון מרכזי⟩
אם הולכים בשיטה שאכילה היא רק בלית ברירה – האם צריך לאכול כמו פרה? בלי כפית, בלי מפית, כמו דיוגנס הציניקן שגר בחבית? זה החניוק – מי שלא גורס אנושיות באכילה. הוא אומר: כפית עולה כסף, הכסף אפשר לקנות ספר. הוא אוכל כמו בהמה במכוון, כי הוא חושב ש״לאכול כמו אדם” גרוע יותר – זה מראה שאכפת יותר מדי.
סיגוף (להצטער) הוא גם אכפתיות יתר על הגוף – רק בכיוון השני.
—
XXV. שתי דרכים להבין את המהלך החסידי באכילה
מעשה מהסבא ר׳ שמואל פעלד: “מי שאוכל צ׳ולנט ליל שבת הוא זולל” (צ׳ולנט שייך לשבת ביום, לא ליל שבת). מכאן מתעוררות שתי דרכים:
דרך א – הדרך האריסטוטלית
יש סדר של אכילה טובה – מפית, גרטל, כובע, נימוסים נכונים. אכילה טובה היא דבר חיובי בעצם – עם הלכות, עם צניעות, עם סדר (כמו מחלוקת שמאי/הלל על נימוסי שולחן). אכילה נעשית טובה בעצמה, לא רק טפל.
דרך ב – דרך “אכילה היא טפל”
אכילה היא בעצם מלוכלכת/בעייתית. בסעודת מצווה אכילה נעשית טפל למצווה (להתכנס, ניגון, תורה). היהודי החסידי עושה אכילה משנית – זו לא מסעדה, זו סעודה חסידית.
אבל – אם אכילה טובה רק כטפל, אז האידיאל היה בכלל לא לאכול בשיעור (רק קערת מרק לפני השיעור, כמו חניוקים).
צניעות = סופרוסינה
⟨הערת צד⟩
המושג “צנוע” מתקשר ליווני “סופרון” (σώφρων) – האדם המרוסן. ראיה מ“הצנועין מושכין את ידיהם” (בחלוקת לחם הפנים) – הצנועים לא תפסו שיריים. האדמו״ר מוויז׳ניץ גם סבר כך, והוא עצמו היה אומר לתופסי שיריים: “הצנועין מושכין את ידיהם.”
—
XXVI. הקונפליקט הבלתי פתור
השיעור מסיים את החלק ללא פתרון ברור: אם הולכים בשיטה שאכילה היא רק טפל, מגיעים למסקנות מגעילות / לא מעשיות (אכילה מקערה בלי נימוסים). זה לא מתאים – “כי אתה יהודי בעל בית, זה לא מתאים לך.”
המתח נשאר: האם אכילה טובה בעצם (אריסטו/מהלך הסדר) או רק טובה כטפל (תניא/מהלך החניוק)?
—
XXVII. משל הבעש״ט – עונג שבת והגוף
המשל המפורסם של הבעש״ט על עונג שבת:
– המשל: בן מלך נתפס בין איכרים. הוא מקבל מכתב מאביו (המלך) עם שמחה. הוא רוצה לשמוח, אבל האיכרים לא מבינים מהו מלך, מהו המכתב. אז הוא קונה להם משקה, הם רוקדים על המשקה, והוא רוקד איתם – אבל שמחתו היא על המכתב מאביו.
– הנמשל: הנשמה רוצה לשמוח עם
הקב״ה בשבת. הגוף לא מבין. נותנים לגוף קצת אוכל/משקה כדי שהוא “ירקוד איתנו.”
ביקורת על המשל
לפי משל הבעש״ט יוצא שהגוף הוא בלית ברירה – אנחנו “תקועים” בו, הוא כמו כלא (jail). לגוף אין ערך משלו – הוא רק כלי נחוץ. אין שום טובה אמיתית בגוף עצמו.
—
XXVIII. קושיה: מדוע הקב״ה נתן טעם באכילה?
אם הגוף הוא רק כלי בלית-ברירה, מדוע הקב״ה ברא טעם (taste) באכילה? זה מרמז שלאכילה יש ערך משלה.
תשובה
– ר׳ בער לעטשעווער (סבו של מגיד השיעור) לא סבר כמו משל הבעש״ט. הוא כותב את אותה קושיה ואומר שהמשל בוודאי לא נכון.
– ר׳ בער הולך בדרך אחרת: הוא סובר שלאכילה יש מעשה משלה – צריך לכוון כוונות נכונות, אבל לאכילה עצמה יש ערך. זו מחלוקת יסודית.
⟨סטייה צדדית: דיון על טעמים באכילה⟩: “אנשים לא היו אוכלים בלי טעם” – אבל להכניס את הקב״ה לטיעון הזה “לא עוזר,” כי אפשר לשאול מדוע הוא גם ברא רצח (לאנשים יש גם תאווה לרצח – האם זה אומר שרצח טוב?). צריך להבחין: הקב״ה ברא מזון בסיסי, אבל בני אדם המציאו את כל מיני הטעמים המפוארים.
—
XXIX. שני אנשים קיצוניים ברחוב – הסתירה של חוש המישוש
ניסוי מחשבה עם שני תרחישים:
תרחיש 1: שני אוכלים
– אדם א: אוכל מאוד מפואר – הוא מחכה לשמש הנכונה, מוסיף מלח, נהנה מכל ביס במחשבה רבה.
– אדם ב: “מנדל החזיר” – קבצן שאוכל מהאשפה בלי שום מחשבה.
נקודה: כמעט כולם מבינים ששני הקיצונים יש בהם משהו בהמי. האוכל המעודן-יתר והאוכל-מהאשפה – שניהם מראים צורה של “לא-אנושיות” ביחס לאכילה.
תרחיש 2: שני אנשים ליד אשפה
– אחד אוכל מהאשפה בלי מחשבה (כמו בואש).
– אחד אוכל מהאשפה עם מחשבה גבוהה.
שניהם בעייתיים – זה מראה שמחשבה עצמה לא עושה את ההבדל.
העקרון
> לא נכון שהתרחקות מהרמה הבסיסית (הנאה בהמית) עושה זאת אוטומטית טובה יותר.
“טוב יותר” ו״גרוע יותר” נמצאים בממד אחר – לא סתם על סקאלה של יותר/פחות עידון. גם ברמה ה״גבוהה יותר” אפשר להיות יותר בהמי – הגורמה המעודן-יתר הוא גם צורה של בהמיות.
אנלוגיה לאומץ/פחד
⟨סטייה צדדית⟩
בגבורה/פחד יש שני קיצונים (יותר מדי פחד, פחות מדי פחד) – אבל אלה “two different things,” לא רק שני קצוות של ספקטרום אחד. כך גם בחוש המישוש: האוכל המעודן-יתר והזולל הם שתי צורות שונות של שגיאה, לא רק שני קיצונים של אותו דבר. יש הרבה מאוד דרכים להיות שגוי (wrong): הדרך הנכונה היא משהו “באמצע” – אבל “באמצע” לא המילה הנכונה, כי זה לא ממוצע פשוט.
—
XXX. סיום: “מה אכפת לך?”
השיעור מסתיים בסיום רטורי:
→ “מה אכפת לך?” – זו בדיוק השאלה שכל השיעור סבב סביבה.
הביטוי היידי השגרתי “מה אכפת לך?” מכיל בתוכו את כל התוכן הפילוסופי של הדיון: השאלה על מעורבות, רלוונטיות, שייכות, וקשר – מה שייך אליך, מה נוגע לך, מה העניין שלך. זה הליבה של כל החקירה: מה מהעולם הפיזי – אכילה, הנאה, חוש המישוש – “אכפת לך” כאדם, ומה הוא רק בהמי בלית-ברירה? השאלה נשארת פתוחה – מחלוקת שיטות בין אריסטו, הרמב״ם, התניא, הבעש״ט, והמסורת החסידית החיה.
תמלול מלא 📝
חוש המשוש חרפה לנו: המציאות של הערכה חברתית של עבירות
הקדמה: תודה על מתנה
מגיד שיעור:
והרב ר׳ יואל תרם ספסל למגידי השיעורים בקראון, אז הוא מונח שם. הוא שולח הודעה שזה מאוד חשוב. ספסל כל כך יפה. הוא אומר שיעור שם, ר׳ יונתן. אז תרם, הוא יקנה עם כתר כזה של הרבנים. זה יותר כזה מהמשרד. אבל בשבילי. הבקבוק של הרבי. בקיצור, לבן.
החקירה המרכזית: חוש המשוש חרפה לנו
מגיד שיעור:
אנחנו לומדים עדיין הכל. אנחנו צריכים חקירה חשובה אחת שאני צריך ללכת קצת איתה עם הציבור. יש לי עוד חידושים גם, אבל זה יהיה העיקר. ומה זה? העניין הוא בערך כך. העניין הוא בערך… ויש כאן קצת סתירה, קצת בעיה. וזה הדבר שאני רוצה לדבר עליו קצת.
הסתירה והבעיה
מה הסתירה והבעיה? הסתירה והבעיה היא כך, שהסברנו כאן את המאמר, שכתוב בספרים הקדושים, כלומר חוש המשוש חרפה לנו.
מה הסברנו? מה זה אומר? קודם כל, מה זה אומר? אמרנו, כך אני חושב שזה אמת. ברור שזה מה שזה אומר במקור. אני חושב שגם הדרמה מתכוונת לזה, שחוש המשוש חרפה לנו לא אומר שזה בושה להיות אדם עם חוש מישוש, זה אפילו לא הגיוני. אדם הוא אדם.
מה שזה אומר, שהאדם שהוא… הוא, אומרים, לא טוב, לא מתוקן, לא נכון. ובנושא של תענוגים של חוש המישוש, האדם הוא הכי מבוזה. זה בעצם מה שזה אומר. הכי מבוזה? אני חושב שזה אמת.
הרמב״ם ואריסטו
צריך שאנשים אומרים שזה דבר מוזר שהרמב״ם אמר, זה אמת. או מה שטענתי, אנחנו מסתכלים… כן. זה לשון של אריסטו. הרמב״ם מצטט את זה שלוש-ארבע פעמים. כן, בערך שלוש-ארבע פעמים ספציפית. אני זוכר שלא רשמתי את המקומות המדויקים, אבל כמה פעמים שהרמב״ם מצטט בדיוק את הלשונות, הן בטעם המצוות, הן ב… כמה פעמים שהוא ציטט במפורש את הלשון.
הם דיברו על זה שספר אגרת הקודש, המיוחס לרמב״ן, כועס על הלשון הזה. אבל… מה? כמו שטענו, שצריך למחוק את זה, זו לא הגרסה הנכונה.
הפשט של “חוש המשוש חרפה לנו”
על כל פנים, מה שזה אומר הוא זה, מה שזה אומר שזה אומר את הדבר הבסיסי שאפשר לראות בלשון בני אדם, לפחות היום, אני חושב גם בגמרא, בעל עבירה פירושו יותר ספציפית מי שנכשל ב… חטא הידוע, נכון? למה זה כל כך ידוע? כי זו בעיה של תענוגי החוש כאמור. זה העיקר. וזה מה שזה אומר.
זה לא אומר שזה לבד דבר רע. זה אומר רק שהאנשים שלא מגודלים, לא מוגדרים, לא מרוסנים בנושא, מסתכלים עליהם הכי מבוזה, לא מרוסנים לפי מה שבתרבות שלהם או מה שההלכה שלהם אומרת שזה לא נכון. זה מה שלמדנו, אני חושב שזה הפירוש הנכון.
מידות מתחילות מהמציאות
אבל זה מבוסס על מציאות. הרבה פעמים למדנו שהנושא של מידות מתחיל מהמציאות. המערכות אומרות איך אנשים מסתכלים על זה, איך מחנכים, איך זה עומד בהלכה, איך זה עומד בתרבות, איך מסתכלים על כל הדברים האלה. זה השלב הראשון.
למה מסתכלים יותר בבוז על עבירות של חוש המשוש?
מגיד שיעור:
עכשיו, כדי להסביר את זה, כדי שזה יהיה קצת… לתת סיבה למה, למה בעצם צריך להסתכל הכי בבוז על זה? מה יותר גרוע מי שהוא נואף ממי שהוא גנב? שניהם אנשים רעים. כלומר יש סיבה, האדם יש לו דרך ספציפית איך מסתכלים עליו יותר בבוז מאשר על הגנב. גנב ש… כן, כך אני טוען. אני חושב שזה אמת.
האם אני חושב כך יודע אני חושב שזה לא. לא, אני לא מדבר על החברה שלנו. כן כן, בכל העולם, רק שזה לא תמיד אותו דבר מה היא דרך המצווה בזה. אחד יגיד שצריך להיות לו שלוש, באחד סעודה, מי שהולך מהאישה שלו זו בעיה, למי שאין בעיה, הוא יכול להיות לו שלוש נשים. יש מנהגים שונים אחרים מה נקרא ההנהגה הנכונה לגבי חוש המשוש.
אבל הדבר המסכם הוא, כמו שהתניא… אני מתכוון, אני לא רואה שזה צריך להיות אחרת. כן, כן. יותר בדרך הספציפית, שהוא יותר מבוזה כאדם, לא שזו עבירה יותר גדולה.
דוגמה מעשית: השאלה של עליות בבית הכנסת
אני לא יודע, אתה רואה אנשים מנסים מאוד לעשות את זה. למה? כן, רוצה דוגמאות פוליטיות? אנשים מנסים… אני אתן לך דוגמה, דוגמה שנויה במחלוקת. למה לא? יש שני אנשים. אה, יש סרטון. כן? וה… אה, אתה רוצה גויי… והם כבר דיברו על זה, אני חושב שזה קצת חזרה, אבל אתה יכול לראות שיש מחלוקת, יש שיחה כזו שהולכת כך, ואתה מכיר את השיחה הזו?
יש שיחה כזו שהולכת כך. שיש אנשים שמרגישים שנוהגים היתר, זה עבירה שנעשתה לו כהיתר. של משכב זכר, והאנשים, וזה נעשה לו כהיתר זה דבר נורמלי, זה כבר עומד בגמרא, ואחר כך יש אנשים שחושבים שזו גם מצווה. אוקיי, זה כבר קצת יותר מדי, לא צריך לחשוב שזו מצווה.
בכל אופן, אז, ואתמול הם באים לבית המדרש, וצריך לטעון שלא נותנים לו עלייה. ובבית המדרש שלנו זה לא קורה, כי לא אומרים. אבל יש בתי מדרש שהוא כל כך חכם, שהוא עוד אומר, ואחר כך רוצים לתת לו עלייה. עוד בשם זה גם, הוא רוצה לתת לו עלייה לתורה לחתונה שלו גם.
לא, זה אני אומר, אבל כאן זה לא קורה, כי מי שמחלק לא אומר, ואנחנו הלכנו הלאה. אם אומרים, מתחילה בעיה.
הטענות והטענות-נגד
עכשיו, קראתי הרבה שיחות שהולכות כך. זה הולך כך, אם הולכים לבית כנסת יותר מודרני, בבית כנסת פתוח, הולכת כך השיחה. נורמלי נותנים לך, לא יודע, מה שבדיוק המנהג בבית הכנסת, לא נותנים לך את הכבוד שאתה חושב שמגיע לך. למה? זה הרי זרוק.
בא אחר והוא אומר, אני מבין, ראש הקהל הוא גנב, הוא יכול לקבל עלייה. לא רק את זה, יש אדם שאני יודע שהוא בא עם המכונית שלו לבית הכנסת, לו נותנים גם עלייה. מעשה כבר. רק אני, אתה יכול, למה אני כל כך נורא?
כך המעשה. אז, התירוץ שלי תמיד, לא נותנים למחלל שבת עלייה גם לא. אתה מתפלל כבר באיזה שיעור מצחיק שנותנים למחללי שבת עליות. אבל בכל אופן, מחלל שבת מקבל עלייה.
תלמיד:
שוב, אתה לא יודע. אני מדבר אם מישהו יודע. הוא מזדהה כבר כמחלל שבת.
מגיד שיעור:
אה, טוב מאוד. כאן נעשה כבר חילוק. בוא נגיד הוא מזדהה כן. אין הזדהות כזו, אין תנועה כזו של מחללי שבת. לא אומרים. כן, אל תשאל, אל תספר. הם נותנים לכל אחד מרון אלי. גם בסדר. כן, אבל זה לא מפריע. אם הייתי… אומרים, אומרים, אומרים, לא מדברים על הכל. מבין אותי. אל תשאל, אל תספר.
אבל בוא נדבר, אני רוצה זה רק כי יש לי מנהג להשתמש בפוליטיקה. להוציא את הפילוסופיה. אני לא יכול באמת להביא את הפילוסופיה. אז, אם יש טייגר או משהו… אני לא הולך. אז, לא, עדיין יש לי משהו קול בשבוע שעבר. אז, אה…
הטענה של “תועבה”
אז יש טענות כאלה. כך שואלים טוענים האנשים. מכיוון שזה כבר מקובל, כך טוענים, זה כבר מקובל אצל כל היהודים, שאין הבדל איזו עבירה עושים, כבוד מקבלים לא אותו דבר. במובן מסוים זה אכן אמת, גנב, מעולם לא שמעתי שגנב לא מקבל עלייה. אפילו בשבוע שעבר תפסו אותו, שמים אותו, כולם מסכימים, גנב את כל הקהילה, מקבל עוד גם. עלייה כזו, מה שזה לא יהיה, לא יותר, לא פחות, זה לא מקפיד, זה לא בעיה. להיות גנב זו לא בעיה.
שואל הוא, אומר הוא, בוא נגיד אני עבריין. אוקיי, נו, לא עשו עברייני. מחזיקים הרי בזמנים הישנים שצריך להתיר ביום כיפור להתפלל עם עבריינים? לא צריך להתיר כל השנה, אמת? ההיתר הולך הרי כל השנה. מתירים, מעולם לא אסרו את זה בחזרה. אומרים בבית הכנסת לפני כל נדרי, מתירים להתפלל עם עבריינים, ומעולם לא עושים את זה בחזרה אחרי כל נעילה, כי צריך להיות מקיים כל השנה, לא עבריינים.
לא, תמיד היה מקובל, היה אדם כזה שכל השנה לא נתנו לו, וביום כיפור נתנו להם. אבל בכל אופן, היום לא נוהגים בזה, שינהגו בזה עוד.
באים אנשים אחרים אומרים, מה זאת אומרת? כתוב הרי בתורה תועבה היא, כך כתוב, ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא. תועבה, זה אחרת. לא כתוב על מחלל שבת תועבה.
כך אומר האדם, נראה שזה מגעיל, זו לא רק עבירה. יש לי עבירה, אתה גם עושה עבירות, מה אתה רוצה ממני? לא, אתה מגעיל, אנשים מגעילים לא נותנים לי עליות. אני לא יודע אם תועבה מתורגם מגעיל, או משהו כזה, כן, תועבה.
הטענה-נגד: תועבה משמש באופן רחב
בא אחר, אומר הוא, קודם כל, כתוב גם באותה תורה שמי שאוכל את החסה שלא בדקו היא תועבה, אמת? “ואכלת כל תועבה”. כתוב גם בתורה תועבה על מי שיש לו, אם אני זוכר, על מי שיש לו מידות ומשקלות כתוב תועבה, על מי שאין לו… שהוא גנב, הוא מרמה. כתוב, אפשר לבדוק. זו הדוגמה המדויקת שאני צריך, אז אני הולך לבדוק את זה.
כן, גם עכשיו שהרבי בטוח לא צריך ללמוד עליי. כתוב במשלי, נו, זה לא תורה. אני הולך לבדוק. אני משתמש בזה רק כדי להגיע לנקודה, להוכיח שמה שהרמב״ם אומר הוא אמת. זו כל הנקודה שלי. מבין לאן אני רוצה להגיע. כן, ו…
תלמיד:
לא, באמת, יש לי מילה חשובה לומר כאן. זה נוגע לפשט, אני צריך לבדוק. היום אי אפשר לתפוס יהודי על פסוק, כי יש לו קונקורדנציה בטלפון שלו.
מגיד שיעור:
אז… כן? כתוב, אני צריך להראות. מאוד חשוב זה.
תועבה: הפשט בפסוק והאי-עקביות בטיפול המעשי
תועבה בתורה: לא רק בעריות
כתוב גם בתורה תועבה על מי שיש לו, אם אני זוכר, על מי שיש לו מידות ומשקלות, כתוב תועבה על מי שאין לו… שהוא גנב, הוא מרמה. כתוב, אפשר לבדוק. זו הדוגמה המדויקת שאני צריך, אז אני הולך לבדוק את זה. כן, גם עכשיו שהרבי בטוח לא צריך ללמוד עליי. כתוב במשלי, מה, זה לא תורה? זה הרי… זה הרי… זה לא נחשב? אני הולך לבדוק. אני משתמש בזה רק כדי להגיע לנקודה, להוכיח שמה שהרמב״ם אומר הוא אמת. זו כל הנקודה שלי. מבין לאן אני רוצה להגיע? יש לי כבר הרבה לאן אני רוצה להגיע.
כן, ו… לא באמת, יש לי מילה חשובה לומר כאן. זה נוגע לפשט, אני צריך לבדוק את זה. היום אפשר לא… אי אפשר לתפוס יהודי על פסוק, כי יש לו קונקורדנציה בטלפון שלו. אז, כן? כתוב, אני צריך כן להראות, זה מאוד חשוב. אוקיי.
הפסוק בכי תצא: אבן שלמה וצדק
כן, כתוב, “לא תאכל כל תועבה”, על זה דיברנו, כתוב בפרשה השבועית. תועבה כתוב גם השבוע על… איך קוראים לזה? על עבודה זרה, על כל מיני דברים כאלה. וכתוב גם פסוק, זה הפסוק החשוב ביותר, דרך אגב, אני רוצה כן לדבר, זה השבוע אותו דבר. זה הפסוק החשוב. כתוב, “אבן שלמה”… כתוב בסוף פרשת כי תצא, נכון? “אבן שלמה וצדק יהיה לך” וכו׳, “כי תועבת ה׳ אלקיך כל עושה אלה כל עושה עוול”.
יוצא, יהודי חסידי ממש שהוא בחנות שלו הוא לא מקפיד כל כך חזק, שהוא יבדוק שהקופה היא בדיוק, המאזניים, מה שזה לא יהיה, כן? היום יש קופות, הוא יכול גם לשים כמה סנטים, להוריד. הוא לא מחשיב שזה בדיוק מאה אחוז מדויק, הוא אותה תועבה. אם אתה חושב שהתועבה היא עבירה יותר גדולה, זה לא אותו דבר כמו כל העבירות, לא כל עבירה כתוב תועבה, רק על כמה מהן, צריך גם לזרוק את מי שלא מקפיד כאן על המידות והמשקלות שלו. זו הטענה.
הבעיה עם הטענה: אי-עקביות בפרקטיקה
עכשיו, מה הבעיה עם הטענה? הבעיה היא כך. אני רוצה להגיד לכם, ללמד איך ללמוד פסוק, כי אני חושב שזה מאוד חשוב. בוא נגיד כך, קודם כל, הבעיה היא כך, העובדה היא שאני לא חושב כך. העובדה היא שהאדם שהוא אומר שזו לא עבירה, על דברים אחרים, הוא גם חושב שאסור לשיר…
דוגמת שלמה קרליבך: היפוך מוחלט של המוסר
אותו אדם, דרך אגב, אני מדבר ממש פוליטיקה, אוקיי, אני מתכוון. אותו אדם שהוא חושב שזה נקרא חילול שבת, כל התאוות רצות לתוך בית הכנסת, אני גם נכנסתי, אותו אדם יש לו מסע חדש שלא לשיר ניגוני שלמה קרליבך, אתה יודע?
כשהיינו ילדים, פעם היו החרדים, לא שרו קרליבך, כי אני לא יודע, זה לא היה מדויק. ואחר כך הוא עצמו גם חשב, הוא אמר, “מה, מה אתה לא מבין? לכל אחד יש את התאוות שלו, יש לה את התאוות שלך, יש לו את התאוות שלו, זה לא מסוכן, הוא מתכוון לאהבת ישראל בכלל, זה לא עושה שום… חס ושלום לא, לא על דעתו.”
ואחר כך התהפכו היצירות, וחווינו היפוך מוחלט של המוסר, זה ממש פלא ופלא. והגענו למדרגה שככל שאתה יותר נאור, אסור לך לשיר קרליבך. למה? כי זה לא היה ברצון, ואותו אדם נזכר עשרים שנה אחר כך שהוא לא רצה את זה. מה שזה לא יהיה, או מיד אז, אין הבדל, אני לא נכנס ללשון הרע, זה על אנשים אחרים. והנקודה היא, ממילא זו תאווה, זה לא סתם כשאתה שר את זה, כן? מבין? זה אותו אדם.
האי-עקביות: גניבה מול עריות
במילים אחרות, ודרך אגב, בוא נחזור. אם היו תופסים את שלמה קרליבך שהוא גנב מאחד כסף, הוא גם לא היה חושב, אפילו בוא נגיד שהוא השבוע מאוד מקפיד על מידות ומשקלות, הוא עדיין לא היה אומר שלא לשיר את הניגונים שלו כי הוא איזה זרוק. כן, בוודאי, צריך להיות ישר. עדיין לא שמעתי את הקמפיין שלא ללמוד ספרים או לשיר ניגונים או לתת כבוד לגנבים. עדיין לא שמעתי. כולם מסכימים, אף אחד לא חולק שגניבה היא דבר רע, ולרמות בעסקים, נורא.
אני מראה לך הרי שאפילו אחרי שהפכו את זה לגמרי, מה שהיה מצווה בנושא של חוש המישוש נעשה עבירה, מה שהיה עבירה נעשה מצווה, ועדיין כולם מודים שמי שעושה עבירות על העבירה, לו לא נותנים עליות, את הניגונים שלו שרים. מי שהוא סתם גנב… אמת, אבל שניהם, הצד השווה שבהם, פעם עשרים שנה אחורה והיום, גם האנשים נגנבים, אמת? כן, אבל זה שאתה קורא להם שווים לגניבה. גניבה היא תמיד חמה. אף אחד לא פרו-גניבה, לא צריך תנועה של חופש גניבה, אין כזה. כולם פרו-גניבה, אמת.
כולם מסכימים שגניבה היא רעה
מה הוא חילוק שאתם לא תחזיקו בו?
רגע, רגע, אני רוצה לדבר איתך עוד. אני אדבר רק על מה שמחזיקים. אז גניבה – כולם מודים שזה באמת, כולם מודים. אחד אתה שואל פסוק, “אבן שלמה וצדק”? כל יהודי, כל גוי, אף רפורמר לא אמר שצריך להוציא את הפסוק. נכון? כולם מסכימים. זה נורא. יש לו משקלות מזויפות, הוא מוכר עשרים פאונד, הוא מקבל רק תשע עשרה. אני מתכוון, זו גניבה, זה ממש נורא. כולם מסכימים.
ועם כל זה, עדיין לא ראיתי את האדם שמחזיק שצריך לזרוק מבית הכנסת את אותו אדם, מה שאין כן בנושא של חוש המישוש, כולם מודים שאצלו זה רע כשצריך לזרוק מבית הכנסת. רק מי הוא רע. הוא מסכים.
הפשט ב״תועבה”: מאוס, לא סתם עבירה
אני יודע, אני יודע נגד זה עכשיו, בוא, אני רוצה לומר פה פירוש, אני רוצה לומר את זה פשוטו של מקרא, אני מאמין שזה פשוטו של מקרא, אתם יכולים להיות חלוקים עלי, אני אומר את זה לפי דעתי, צריך לעשות יותר מחקר, אבל כך אני מאמין שזה הפשט בפסוק.
עכשיו ככה, עכשיו נעשית קושיה. הקב״ה יש לו טענה, אבל בא אחד ואומר, התורה הקדושה לא מחזיקה כמוך. התורה הקדושה מחזיקה שיש תאווה כזו לקיים משקלות מזויפות, כמו כל חוקי התאווה שכתובים בפסוק, כל העריות שנקראות תאווה, וכן הלאה. גם עבודה זרה דרך אגב נקראת תאווה, הם מפורשים בתורה. הרבה פעמים. נכון? נכונה הקושיה? אנחנו לא מחזיקים עם התורה.
החילוק בין תֹּעֵבָה לתַּאֲוָה
אז אני מחזיק שהפירוש בכלל לא כך. יש כאן לגבי זה… מחקר, אמנם אנשים יכולים לחלוק עלי מה זה פירוש תאווה, וכבר בחז״ל אפשר למצוא. מה כתוב “לאכול כתאוותו”? מתרגם המדרש “כל שתאהבתי לך”. לא פשוט מתרגם “לאכול כתאוותו”? זה לא דבר מאוס. תאווה היא דבר מאוס.
כן, ההיפך מתאווה, לכן צריך לדעת את החילוק בין אל״ף לעי״ן. לא תאווה עם תאווה זה אותו דבר בהגייה שלנו. צריך לדעת שזה תֹּעֵבָה [תיעוב – עם אל״ף] וזה תַּאֲוָה [תשוקה – עם עי״ן]. מבין? בכל אופן, אז… יש תע״ב, תע״ב זה תע״ב, החילוק הוא רק אם יש עי״ן באמצע, או אל״ף. אז, כן, נכון? תאווה פירושה מלוכלך, מאוס, מגעיל באנגלית. על מה אומרים תועבה, מה פירוש תועבה? אף אחד לא יודע. מגעיל.
ג׳ונתן היידט ויסודות המוסר
אז, המילה היא כך. המילה היא, כך אני מאמין. המילה היא, יש חכם, קוראים לו… ג׳ונתן היידט, כן, אני לא יודע עליו. לאחרונה הוא נגד הסמארטפונים, אבל לפני כן, אני לא יודע עליו. עכשיו אתה יודע. היידט כותבים H-A-I-D-T. עכשיו, אני מאמין שאומרים היידט, אולי לא.
אז החכם כתב ספר חשוב פעם. זה היה פעם חשוב. זה נקרא, נו, איך קוראים לספר שלו? משהו כמו “היסודות של המוסר”, או “העקרונות של המוסר”, משהו כזה. אוקיי, הוא עשה מחקר, הוא פסיכולוג, הוא עשה מחקר, ויצא במחקרו שיש שבעה סוגים שונים של יסודות שאנשים קוראים להם מוסר.
שבעת יסודות המוסר
אני לא זוכר את הרשימה, והדבר החשוב שאני צריך לדבר עליו הוא זה, שהוא יצא שיש סוגים מסוימים של מוסר, סוגים מסוימים, איך קוראים לזה? הוא נקרא יונתן היידט, חסר לך. יש סוגים מסוימים של סיבות למה דברים הם, לא אילו דברים לא טובים. הוא מדבר על אילו סוגי סיבות, אילו סוגי דברים יכולים להיות לא טובים.
ובמחקרו הוא מצא שיש שבעה סוגים שונים של דברים. כשהבעיה הרגילה שאומרים לאדם מה טוב ומה לא טוב, רוב האנשים נתקעים בערך בדבר אחד, כמו “לא תשנא את אחיך בלבבך”. אמת שאפילו את זה לבדו אפשר לחלק לשניים או שלושה דרכים אחרות להבין אותם בעיקרון. אבל חוץ מזה הוא הביא שיש עוד דברים שאצל אנשים מסוימים זה לבדו הוא סיבה למה דבר טוב או לא טוב, ואצל אנשים אחרים סוג הסיבה הזה לא טוב, צריך למצוא סוג אחר של סיבה. נכון?
שתי דרכים לתאר עבירות של חוש המישוש
אז הנושא של, נאמר, הנושא שאנחנו מדברים, אני רוצה לדבר על חוש המישוש, הנושא של תענוגי אכילה ושינה, הנושא, העבירות שבהם, אפשר לתאר אותו בשתי דרכים, לפחות בשתי דרכים. יש גם דברים כאלה שאפשר לתאר בשתי הדרכים.
מאכלות אסורות: דוגמה לתועבה
כי למשל, בתורה יש איסור אכילה, נכון? אסור לאכול. כתוב בפרשת השבוע, “לא תאכל כל תועבה”. אסור לאכול מאכלות אסורות, נכון? עכשיו, יש מאוד משונים, צריך לדעת את זה, לומדים עכשיו פשט בתורה, ונבוא להסביר ולומר שהתורה עושה הרבה הגיון.
אז, אצל רוב היהודים, אם שואלים אותם, כן, השבוע שאני מסתובב אצל הגויים, הם לא הבינו, אפילו הגויים הדתיים. בברית הישנה כתוב משהו משונה, הוא לא זוכר, כתוב שאסור לאכול בשר בחלב. אז, זו גזירת הכתוב, שזה בין הדברים שברשימה שלו של הדברים שהאומות וישראל שהם שואלים, זה חוק, אה, למה? אני לא יודע כך, ואתה לא אוכל בשר עם חלב ביחד.
החילוק בין שאלות ספציפיות לכלליות
אוקיי, אז, עכשיו כך, עכשיו נעשית קושיה. לקב״ה יש טענה, אבל בא אחד ואומר, התורה הקדושה לא מחזיקה כמוך. התורה הקדושה מחזיקה שיש תאווה כזו לקיים משקלות מזויפות, כמו כל חוקי התאווה שכתובים בפסוק, כל העריות שנקראות תאווה, וכן הלאה. גם עבודה זרה דרך אגב נקראת תאווה, הם מפורשים בתורה. הרבה פעמים. נכון? נכונה הקושיה? אנחנו לא מחזיקים עם התורה.
החילוק בין תֹּעֵבָה לתַּאֲוָה
אז אני מחזיק שהפירוש בכלל לא כך. יש כאן לגבי זה… מחקר, אמנם אנשים יכולים לחלוק עלי מה זה פירוש תאווה, וכבר בחז״ל אפשר למצוא. מה כתוב “לאכול כתאוותו”? מתרגם המדרש “כל שתאהבתי לך”. לא פשוט מתרגם “לאכול כתאוותו”? זה לא דבר מאוס. תאווה היא דבר מאוס.
כן, ההיפך מתאווה, לכן צריך לדעת את החילוק בין אל״ף לעי״ן. לא תאווה עם תאווה זה אותו דבר בהגייה שלנו. צריך לדעת שזה תֹּעֵבָה [תיעוב – עם אל״ף] וזה תַּאֲוָה [תשוקה – עם עי״ן]. מבין? בכל אופן, אז… יש תע״ב, תע״ב זה תע״ב, החילוק הוא רק אם יש עי״ן באמצע, או אל״ף. אז, כן, נכון? תאווה פירושה מלוכלך, מאוס, מגעיל באנגלית. על מה אומרים תועבה, מה פירוש תועבה? אף אחד לא יודע. מגעיל.
ג׳ונתן היידט ויסודות המוסר
אז, המילה היא כך. המילה היא, כך אני מאמין. המילה היא, יש חכם, קוראים לו… ג׳ונתן היידט, כן, אני לא יודע עליו. לאחרונה הוא נגד הסמארטפונים, אבל לפני כן, אני לא יודע עליו. עכשיו אתה יודע. היידט כותבים H-A-I-D-T. עכשיו, אני מאמין שאומרים היידט, אולי לא.
אז החכם כתב ספר חשוב פעם. זה היה פעם חשוב. זה נקרא, נו, איך קוראים לספר שלו? משהו כמו “היסודות של המוסר”, או “העקרונות של המוסר”, משהו כזה. אוקיי, הוא עשה מחקר, הוא פסיכולוג, הוא עשה מחקר, ויצא במחקרו שיש שבעה סוגים שונים של יסודות שאנשים קוראים להם מוסר.
שבעת יסודות המוסר
אני לא זוכר את הרשימה, והדבר החשוב שאני צריך לדבר עליו הוא זה, שהוא יצא שיש סוגים מסוימים של מוסר, סוגים מסוימים, איך קוראים לזה? הוא נקרא יונתן היידט, חסר לך. יש סוגים מסוימים של סיבות למה דברים הם, לא אילו דברים לא טובים. הוא מדבר על אילו סוגי סיבות, אילו סוגי דברים יכולים להיות לא טובים.
ובמחקרו הוא מצא שיש שבעה סוגים שונים של דברים. כשהבעיה הרגילה שאומרים לאדם מה טוב ומה לא טוב, רוב האנשים נתקעים בערך בדבר אחד, כמו “לא תשנא את אחיך בלבבך”. אמת שאפילו את זה לבדו אפשר לחלק לשניים או שלושה דרכים אחרות להבין אותם בעיקרון. אבל חוץ מזה הוא הביא שיש עוד דברים שאצל אנשים מסוימים זה לבדו הוא סיבה למה דבר טוב או לא טוב, ואצל אנשים אחרים סוג הסיבה הזה לא טוב, צריך למצוא סוג אחר של סיבה. נכון?
שתי דרכים לתאר עבירות של חוש המישוש
אז הנושא של, נאמר, הנושא שאנחנו מדברים, אני רוצה לדבר על חוש המישוש, הנושא של תענוגי אכילה ושינה, הנושא, העבירות שבהם, אפשר לתאר אותו בשתי דרכים, לפחות בשתי דרכים. יש גם דברים כאלה שאפשר לתאר בשתי הדרכים.
מאכלות אסורות: דוגמה לתועבה
כי למשל, בתורה יש איסור אכילה, נכון? אסור לאכול. כתוב בפרשת השבוע, “לא תאכל כל תועבה”. אסור לאכול מאכלות אסורות, נכון? עכשיו, יש מאוד משונים, צריך לדעת את זה, לומדים עכשיו פשט בתורה, ונבוא להסביר ולומר שהתורה עושה הרבה הגיון.
אז, אצל רוב היהודים, אם שואלים אותם, כן, השבוע שאני מסתובב אצל הגויים, הם לא הבינו, אפילו הגויים הדתיים. בברית הישנה כתוב משהו משונה, הוא לא זוכר, כתוב שאסור לאכול בשר בחלב. אז, זו גזירת הכתוב, שזה בין הדברים שברשימה שלו של הדברים שהאומות וישראל שהם שואלים, זה חוק, אה, למה? אני לא יודע כך, ואתה לא אוכל בשר עם חלב ביחד.
החילוק בין שאלות ספציפיות לכלליות
אוקיי, אז, עכשיו כך, עכשיו צריך מאוד לתפוס את החילוק של דבר ספציפי שקשה להבין. אולי אני לא יכול ממש להסביר למה אני לא אוכל בשר עם חלב. והדבר הכללי שהוא, זה סוג השיעור שאני שמעתי לומר. נכון?
במילים אחרות, תשאל את הגוי יגיד לך, איך בכלל יכול להיות דבר כזה שסוג מאכל כזה לא אוכלים? לא סתם לא אוכלים. לא סתם לא אוכלים, אלא זה נורא, כן? כלומר, אכילת חזיר היא כל כך… אמנם אפילו על פי ההלכה זה לא עוד עשרות, לאו, זה אולי יש כאן היבטים מסוימים של קטגוריית הכרת, אבל זה לא משהו הדבר הגדול. אף אחד לא יכול להסביר למה זה הדבר הגרוע ביותר. אבל כל יהודי מבין שזה מטמטם את הלב, כן? זה משהו דבר נורא. אכילת חזיר, אפילו…
מנהג העולם וחשיבות החומרות
כאן זו אחת המוזרויות שמוצאים חומרות רבות, כולם יודעים. שם שיהודים מוצאים חומרות, הם תמיד צודקים. אתה אומר שזה תמיד צודק. צריך לקחת ברצינות את מנהג העולם. דברים מסוימים, מוצאים קהילות. על גניבה יש הרבה קהילות. זה מאוד חשוב, אולי הוא לא החזיק בזה, אפילו אני אבוא אליו…
קדושה, טאבו ותיעוב כקטגוריה מוסרית
קדושת ישראל – הנושאים של אכילה וביאה
אבל יש נושאים מסוימים שכל יהודי מבין, יש בזה משהו כזה, קוראים לזה קדושת ישראל, כן, בתורה כתוב, דיברו על זה, והרמב״ם שם ספר קדושה הוא הלכות איסורי אכילה ואיסורי ביאה. אז, יש משהו קדושה, ועל זה מחפשים כל מיני דברים.
נקודת המבט של הגוי – מה הוא מבין ומה לא
אז עכשיו בא אליך גוי והוא אומר לך, אני מבין, לא לגנוב, אני מבין להאמין באלוהים, אני מבין כל מיני סוגי רעיונות, דברים בסיסיים בתורה, מבין אני. אני יכול לומר שיש שלושה אלוהים, אתה אומר שיש רק אחד, פלא, אוקיי. אבל הרעיון למה צריך להאמין שיהיה חשוב שיש אלוהים, צריך לכבד את אלוהים, צריך לעבוד את אלוהים, את זה מבין כל אחד, כל אדם דתי, לפחות.
אז, אבל הרעיון אצלנו באמריקה, בפרט זה הנוצרים הרסו לנו את זה, אבל הרעיון שיש סוג אכילה שאסור לאכול, כבר נגמר, לא הבין את זה. הוא מבין שמה שיוצא מהפה הוא מבין שזו בעיה, מה שנכנס לפה הוא לא מבין הבדל.
תלמיד: כן כן, יש נקודה של אמת, אבל ר׳ אלימלך לא אמר שעל זה לא מקבלים אותו על זה, זה גם חשוב.
מרצה: הם באו והם ביטלו את סוגי הדברים האלה, זה היה כבר הנוצרים הראשונים, הם נעשו נוצרים גויים, הם ביטלו את כל סוגי הדברים האלה, לא יכול להיות סוג אכילה שעושה בעיה. היו סיבות אחרות שהם עצרו, כי זה עושה באמת הבדל בין יהודים לגויים, הם רצו דווקא לאחד.
האוניברסליות של טאבו האכילה
אצלנו, שאנחנו מתחילים עם ההנחות, חושבים שזה באמת מצחיק. אז היהודים הם אנשים משוגעים, הם מקריבים קרבנות, אבל זה לא דבר שאפשר בכלל להסביר. לא רק שלא אפשר להסביר למה זה בדיוק רע, לא אפשר אפילו להסביר את סוג הדבר הזה.
עכשיו, אם אתה באמת מסתכל מסביב בעולם, הדרך שבה אנשים באמת פועלים, לא מה שהם אומרים, אלא מה שהם עושים באמת, תראה שהם לא מתחילים. אין שום חברה בעולם שאין לה דבר שנקרא טאבו אכילה. דברים שלא אוכלים.
תלמיד: כי אתה מדבר על הסיבות.
מרצה: מה אני אומר סיבה? הסיבה היהודית היא כי כתוב בתורה, זו לא סיבה. זו לא סיבה כי אתה לא יכול.
תלמיד: כן כן, אני מבין, אני הולך, אני מחזיק באמצע.
מרצה: כן כן, אני מחזיק באמצע. אז, אני רוצה… זה הכי נורא הכל מבין כאן. אז אוקיי? זה אני נכנס.
תלמיד: זה אומר? אני לא, אני לא יודע. יש לי כאן קרח. יש לי קרח. אמיתי אולי… יש משהו על זה? אני נשכתי את הרגל שלי שם, אני נשכתי את הרגל שלי שם. אני לא עזרתי.
הטענה העיקרית: לכל תרבות יש טאבו אכילה
מרצה: אז מה אני אומר כאן? מה שאני אומר הוא שאתה מבין את הנקודה, המציאות היא, אם אתה שואל אנשים אמיתיים, הם לא יכולים להסביר אולי, אבל אם אתה שואל אנשים אמיתיים, תראה, וזה מה שאני רוצה להגיע לזה, תראה שבכל תרבות, יש דברים מסוימים שלא אוכלים. כמה דתי, כמה חמור זה, אפילו פיקוח נפש, אני לא יודע. אבל יש דברים שלא אוכלים.
תלמיד: זה דבר אחד?
מרצה: יש רק מה שלא אוכלים, אמרתי.
דוגמאות לטאבו אכילה בתרבויות שונות
באמריקה, לא אוכלים כלב, ומספרים לגוי אמריקאי שבסין אוכלים כלב, או מספרים שהמהגרים מהאיטי אוכלים חתול. כביכול הם אוכלים חתול. יכול להיות מה ההבדל לאכול חתול ולאכול חזיר? חתול הוא מודע ולא חזיר?
תלמיד: ברצינות?
מרצה: ברצינות? ברצינות, זה בעצם חיה כל כך חכמה. זה משהו חכם…
תלמיד: לא, זה אותו דבר חיות מחמד. הם מאוד חלילה נקראים. חתול הוא יותר חכם מחזיר?
מרצה: אה, כן. חתול יכול להיות לו קצת שכל.
תלמיד: תסתובב יותר בחזירים לראות שיש להם הרבה שכל.
מרצה: לא, לא, אין להם.
תלמיד: מה תדע? איך קוראים לזה?
מרצה: כך אני יודע. וקוראים לזה באמריקה, כי באמריקה זה מנהג מצחיק להחזיק חתולים וכלבים כחיות מחמד. וממילא לא אוכלים באמת בגלל זה, כי יש לזה קשר לשני הדברים. כי הם מעולם לא… עוף… אני לא יכול להגיע לביצת עוף, תפוח כבר, חתול וכלב…
תלמיד: חתולים לא מדברים על זה, אנשים מדמיינים שהם מדברים. אולי כלבים, אני לא יודע.
מרצה: כלבים בהחלט!
סטייה: סוסים וחיות אחרות גם מדברות
דרך אגב, כל החיות האחרות גם מדברות. החקלאים מדברים עם שלהם… רכבתי על סוס השבוע, והוא דיבר ממש עם הסוס, אוקיי? אני אומר לך שהסוס הבין. לך ימינה, הוא הלך ימינה. הוא עשה משהו, הוא נותן לו משיכה, הוא דיבר איתו גם. הוא מדבר, הוא מדבר כל הזמן עם הסוס. אני אומר לך שהמנהיג הסוס מדבר עם הסוס.
תלמיד: אני לא יודע מה לומר.
מרצה: הוא גם לא אוכל סוס. באמריקה, ובצרפת אוכלים סוס.
תלמיד: כן.
אנגליה נגד צרפת: צפרדעים ומלחמות
מרצה: כן. אוכלים צפרדעים, והאנגלים עושים חוזק מהצרפתים שהם אוכלי צפרדעים. אתה תופס? איזו תורה כתובה אפילו לא לאכול צפרדעים?
תלמיד: מעשה שאול.
מרצה: באנגליה שונאים כבר אלף שנה את הצרפתים, ועד כדי כך נהגו כמה מאות שנים לעשות מלחמות, ואחת הסיבות למה היו מלחמות היא כי הצרפתים אוכלים צפרדעים. אוקיי? מה רע?
מעניין שאין להם מדרש, שהאומות הן אנגלים, למה רע לאכול צפרדעים? למה זה לא עונה כלום? עונה, שצריך להתייחס לחשוב שהם ראויים. כל העולם אנשים הם מוזרים. בדיוק למה הוא מחזיק שצפרדעים זה לא טוב, ואתה מחזיק שלא רק צפרדעים, אלא גם חרקים אחרים.
המעשה הגמראי עם רבי עקיבא – תיעוב כשפה אוניברסלית
ואני שואל אותך, איזה גוי אוהב לאכול חרקים? והגמרא כתובה שאומרים לגויים שהם לא יכולים להשתמש בהם. רבי עקיבא אמר ששלחו זונה לרבי עקיבא, והמלך… כן, אתה יודע את המעשה? רבי עקיבא היה ברומי, הוא שלח לו זונה, זה היה מסיבה כזו. אז הוא התנהג כאילו לא יודע. בא המלך למחרת בבוקר, הוא שאל אותו, מה, אתה לא אדם?
אומר לו, אני אדם. מה אעשה שהזונה ששלחת, הם שולחים אותה, הם אוכלים אותה, הם לא אוכלים חרקים מרומתים, אני מתעב מזה. הוא אמר. והגוי הבין, אתה תופס? לא כך, אומר אני, אני איזה יצור משוגע, יש לי שיגעון, לא אוכלים חזירים. חזירים זו לא הבעיה. חזירים יהודים לא אוכלים, הגויים כן אוכלים. ואנחנו גם מחזיקים שזה מאוס, אבל כולם לא הבינו. אבל לכלוך וניקיון מבין כל אחד.
למעשה, גויים לא מקפידים, גויים הם חבורה מלוכלכת, הם אוכלים, הם לא בודקים את החסה שלהם, הם אוכלים כל היום טריפות. אז אתה תופס, מה פירוש “אני מוציא אותך”? כל אחד מבין שיש דברים שהם מאוסים, אוקיי?
תיעוב/תועבה כקטגוריה מוסרית
אז זה אחד הדברים, זה מה שחוזר לזה. יש דברים שהם מאוסים, בין בנושא של אכילה, בין בנושא של ביאה. העיקר בזה הוא, יש עוד דברים, להיות נקי, באופן כללי, בית הכסא, ניקיון, סוגים כאלה של דברים.
שבע הקטגוריות המוסריות
כל אחד אומר, שאל אנשים אם מותר לשכב עם האחות. כל אחד אומר שאסור, אף אחד לא יכול להסביר למה. כלומר, סוגים מסוימים של אנשים, אנשים יותר ליברליים. והוא הגיע לתיאוריה כזו לומר שיש שבעה סוגים שונים של דברים, אם אני זוכר זה מספר שבע, סוגים שונים של דברים שאנשים קוראים להם מוסר.
אחד מהם הוא תיעוב. תיעוב הוא השלילה, החיוב שלו הוא, אני לא יודע, להיות טהור, איזו מילה כזו נאמר. וטהרה, שההיפך ממנה הוא מאוס, תיעוב, או באידיש תועבה. אני מאמין שזה יותר מאחד הולך תרגום של אותה מילה. תועבה פירושה כבר מאוס, מתועב, זה דבר ששונאים, לא שונאים כי זה רע, שונאים כי זה מלוכלך. זו שנאה אחרת, מבין?
תיעוב זה לא אותו דבר כמו שנאה.
תלמיד: מה?
מרצה: סלידה היא מילה מאוד כללית, אבל זה מגעיל. אני מחזיק שאתה מלוכלך, שאתה משהו נמוך. זו נמיכות כזו, לכלוך.
האוניברסליות של התיעוב
עכשיו, יכול להיות תרבויות אחרות מחזיקות דברים אחרים מלוכלכים ודברים אחרים נמוכים. אבל יש דבר כזה שאדם לא עושה דבר מלוכלך. זה דבר מלוכלך…
תלמיד: מה?
מרצה: עכשיו, אני לא יכול להיכנס למה היהודים מחזיקים שחזיר הוא מלוכלך, והיהודים והמוסלמים, ואחרים מחזיקים שחזיר הוא ממש יפה. זה דווקא באמת מלוכלך, אבל יפה רוצה אני לעשות.
תלמיד: היית פעם במקום חזירים?
מרצה: זה מלוכלך, נכון? המסכן. צריך להתגבר על זה, לאכול אותו בכל זאת. אבל בכלל צריך זה מלוכלך, יותר מלוכלך מפרה.
דיגרסיה: דגים כשרים ודגים טרפים
תלמיד: הרינג?
מורה: זה תלוי אם שמים את… איך קוראים לזה? שמים את ה… ה… ה… האנאנס חלשים.
תלמיד: ויש לי הנאה, נדבר על זה מיד…
מורה: דרך אגב, אוקיי. יש דגים כשרים ודגים לא כשרים, אין לי מושג מה הקשר לזה. בכלל, דגים זה מלוכלך. דגים זה, מה שמנקים אותם, וואטאווער. ויכול להיות שהטריפה של הדגים היא אפילו יותר מלוכלכת. לא יודעים, יש יותר שומנים או דגיגים, וואטאווער, וואטאווער, מה שעושה דג, משהו כזה, לא יודעים.
מסתבר שהאוכל הכשר, שהוא האוכל היותר עדין. זה לא יכול להיות ההבדל, בשבילך הכל אותו דבר, אבל מי שאוכל אוכל, יודע שיש אוכל יותר עדין שהוא הכשר. זה חייב להיות, שוב, אני לא אומר שאני לא רוצה עכשיו לנסות להסביר למה אותו אוכל שיש לו משהו נוסף, נניח אצלו, משהו נוסף בשבילו, הוא עדין. אני אומר שזו עובדה שאנחנו מסתכלים על הדברים כגסים או מלוכלכים או נמוכים. וזה לא. וזה מה שהוא קרא דיסגאסט.
תלמיד: מה אני אחזור לזה?
הטבע של דיסגאסט וטאבו
מורה: עכשיו, כמובן, זה דברים מעניינים. דיסגאסט זה מאוד חשוב לתפוס. דברים מגעילים זה לא דבר שצריך בדרך כלל מוסר על זה לומר לא לעשות את זה. כשלתרבות יש טאבו, בדרך כלל, תמיד יכול להיות כזה דוחק, ודוחק יכול לעשות את זה בכל זאת. כשלתרבות יש טאבו, שזה מגעיל, זה בדרך כלל, יש תמיד אנשים שאוהבים דווקא לעשות את הדברים האלה, או איזו תאווה גדולה לאכול את הדבר המלוכלך.
הקשר לאריסטו ולרמב״ם – חינוך טוב
אבל אדם נורמלי, זה סימן טוב למה דיברנו כל הזמן על אריסטו [Aristotle] ועל הרמב״ם, שכשמחנכים טוב, אדם שהוא טוב, לא אוהב את הדברים הרעים. נכון? הרמב״ם אומר שצריך להיכנס לשיחה של אי אפשר בעתי חזרין. אבל בכל זאת, יש דברים שהם תועבה שהם מגעילים?
דבר שנניח ככה, לפני התורה, אוקיי? באופן טבעי, בכל תרבות, יש דברים שהם מגעילים, אין לו תאוות, אין אמריקאי גלות, אני רוצה לטעום טארק. יש אחד או שניים, אבל הנורמלי, רגיל מתון, אדם נורמלי, אין לו תאווה נוראה
תועבה, דיסגאסט, והיסוד הטבעי של האתיקה
תועבה ודיסגאסט: היסוד הטבעי של הגועל
דברים שהם טבעית מגעילים
נכון? הרמב״ם אומר, צריך להיכנס לשיחה של אי אפשר בעתי חזר. אבל בכל זאת, יש דברים שהם תועבה [to’eivah: דבר מתועב], שהם מגעילים? דבר שנניח ככה, לפני התורה, אוקיי? באופן טבעי, בכל תרבות, יש דברים שהם מגעילים, אין לו תאוות [ta’avos: תאוות]. אין אמריקאי גלות, אני רוצה לטעום טארק. יש אחד או שניים, אבל נורמלי רגיל מתון אדם נורמלי אין לו תאווה נוראה לאכול. איך טועם צפרדע? או איך בסין אוכלים כל מיני זוחלים עם אני לא יודע, עם נחש, אני לא יודע מה? אף אחד לא רוצה כי אין תאווה לאכול נחש.
נעשה משהו אדם. אפשר אפילו לכתוב בספר, שלא יאכלו נחש. אולי זה מסוכן, אולי זה מגעיל, וואטאווער זה. כי אדם נורמלי זה מגעיל. ולהיפך, אתה מספר לו שמישהו יש לו איזו תאווה לאכול צפרדע, אתה אומר, אתה יצור מוזר, אתה לא אדם נורמלי. נכון? ולא נותנים לו עליות, כי הוא נמוך, לא כי הוא עבירה גדולה יותר. אין לזה קשר לכמה גדולה וכמה קטנה העבירה. זה משהו גדר [geder: קטגוריה] אחר. זה מגעיל. נכון?
דוגמה של חתונה עם בני דודים
כן, אותו דבר באמריקה, מישהו התחתן עם בת דודו, הוא מגעיל, אמת? יהודים חושבים שזו מצווה דווקא. או מוסלמים. כן. זה מגעיל. אה, זה היה פעם. למה זה מגעיל? יש בעיה, גנטיקה, יכול להיות מחלה. אוקיי, יש דור ישראל אפשר לטפל בזה. זה בכל זאת מגעיל, אמת?
מעשה שהיה באמת? היה בחדשות גם לאחרונה. מישהו, אני לא זוכר, אתם לא קוראים את כל החדשות הגזעניות שיש, אבל מי שמסתכל יודע שהיה בחדשות. היה מישהו אפילו, בא שם איפשהו לומר שכן, יש מרפאה, ובאים יהודים מוסלמים. שתי קבוצות שנוהגות עדיין להתחתן עם בני דודים, ובודקים, אם אין בעיה, אפשר לבדוק, יש דברים מסוימים שבודקים, במיוחד בשביל זה, בדיקות גנטיות. בקיצור, זה עדיין מגעיל, למה?
הקשר בין נקיות לעריות
כי כאן הולכים ביחד, כאן בעצם באה המילה של אריסטו שאומר כשא משוש חרפה, והם באים להסביר, למה בעריות? אני חושב שאין שום עריות אחרות חוץ מדברים שנעשים מגעילים. ומישהו אומר, אולי נקיות [nekiyus: ניקיון], צריך לדבר על נקיות מסוימת, מישהו שלא, אבל אין טעם לזה. אין ענין לא, זה נקיות? זה מעניין הוא, אבל זה מעניין, יש כמו שר׳ פנחס מקוריץ אמר נקיות, רוצים כאן, כן, אחד מהרמות שלהם צריך להתכוון לנקיות ממשית.
ומעניין שחרוב אומר זה אמת, אני חושב ששתי החגים על הנקיות יש בדרך כלל גם קשר ל… לענייני התאוות, לכן יש את כל הנושא של טומאה [tumah: טומאה טקסית], כמו קרי [keri: קרי] וכמו זיבה [zivah: סוג של זיבה] וכמו…
למה צואה אינה טמאה
תמיד יש שאלה למה צואה אינה טמאה [tamei: טמא טקסית], אמת? אתה יודע למה זה לא טמא? לא צריך לעשות את זה טמא, כל אחד מחזיק מהר שזה טמא. טמא זה רק דברים שאתה לא יודע שזה טמא, הוא נגע אולי. אבל דבר שכל אחד מסכים שזה טמא, לא צריך אפילו שהתורה תפרש. אני חושב שזו התירוץ.
נקיות במחנה
רק במחנה [machaneh: מחנה], כי כשהולכים למלחמה לא צריך לעמוד, לא עומדים בבית. בבית יש לך קצת… אם אתה נמצא במחנה, במלחמה, נעשה שאז מתרפה הניקיון הבסיסי. התורה מסבירה, שישמרו על הניקיון הבסיסי שיש. הגויים נראה שהם לא היו מקפידים, בדרך לא עושים, ויש תרבויות שפחות מקפידות, ושבטים שיותר, יותר תרבויות נקיות, יחסית, כן?
אבל זה, אני לא יודע, אני לא יכול לומר שאדם מגעיל, אבל אני חושב שזה מספיק מגעיל שצריך בכלל לא לדבר על זה, אולי. אבל יש לזה גם קצת קשר לאהבה, שכשאוכלים זה נעשה… יש איזה קשר. יש את הנושא של תפילת עזרא [tefilas Ezra: תפילת עזרא], אתה רואה שזה מחובר, איכשהו זה מחובר.
הנקודה העיקרית: כולם מסכימים שזה מגעיל
הנקודה העיקרית שאני רוצה להוציא היא שהדברים האלה כולם מסכימים שזה מגעיל. יש כמה יצורים מודרניים, הם יצאו מהכלל, ועל זה בא הרב הצדיק והוא מסביר את זה. עכשיו אתה מבין למה האדם שהוא חוטא [chotei: חוטא], כל אחד, כמו שאתה אומר, בכל תרבות, בכל חברה, לפי החטאים [chata’im: חטאים] שלהם, אבל מי שחוטא בנושאים המגעילים, שם יש תחושה כזו שנקראת דיסגאסט. הוא מגעיל.
הוא לא סתם מי ששוכב עם הדבר הלא נכון או אוכל את הדבר הלא נכון. הוא לא סתם ה… אצל יהודים הכל נעשה לאו [lav: איסור שלילי], זו מצווה ועבירה. אבל יש דברים, אפילו בין, כמו שאתה אומר, צריך לדבר מהלב [lev: לב], אפשר לדבר על דברים שהם מעבר למצוות ועבירות. ואתה רואה שמישהו שאוכל חזיר [chazir: חזיר] או ששוכב עם הדברים הלא נכונים, הוא לא עובר על הלאו [oveid al ha’lav: עובר על לאו], הוא משהו לא-אדם, משהו יצור נמוך. וכל אחד… והתורה באה להסביר את זה. צריך למצוא הסבר לזה. עדיין לא אמרתי את ההסבר, אני רק אומר את העובדה שמסבירים.
השימוש של התורה בדיסגאסט: עבודה זרה ודברים אחרים
הפסוק של “תועבת ה׳ כל עושה אלה”
אבל בדרך אני רוצה להסביר את הפסוק שאותו אחד שאל את השאלה. אם כך, מה הפשט שהתורה שמה שני דברים שלכאורה לא מגעילים בכלל, והתורה אומרת שהם מגעילים, אמת? בואו נדבר על הפסוק בסוף פרשת כי תצא, ששם כתוב “תועבת ה׳ כל עושה אלה כל עושה עוול” [to’evas Hashem kol oseh eileh kol oseh avel: תועבת ה׳ כל עושה אלה כל עושה עוול]. כל אחד, זה הפסוק החזק ביותר.
כלל בלימודים: אי אפשר לעשות מדע מיוצא מן הכלל
האמת היא, ודרך אגב, צריך לדעת יש כלל כזה, בלימודים [limudim: לימודים], אי אפשר ללמוד א מדע אי אפשר לעשות, בטח לפי המידע שלנו אי אפשר לעשות מדע מיוצא מן הכלל [yotzei min ha’klal: יוצא מן הכלל], אמת. אם יש לי מכונה שיכולה לספור לי, ואני אגיד לכם, אם הוא יכניס אותי, הוא לא יכניס אותי זה לא.
סטטיסטיקה של “תאווה” בתנ״ך
אני יכול להגיד לכם שבתורה כתוב מאה ושמונה עשרה פעמים השורש תאווה [ta’avah: תאווה], אוקיי, בתנ״ך, סליחה. אבל אם אני יכול לראות כאן במהירות, בערך תשעים מהם הם על חוש המישוש [chush ha’mishush: חוש המישוש] או על עבודה זרה [avodah zarah: עבודה זרה], ושניים או שלושה לא. אז אם מישהו ישאל למה דווקא זה, יש רוב, רוב גדול על זה. אוקיי, אבל כן יש, כמו שאתה אומר, יש הרבה פסוקים, במשנה הרבה מאוד פעמים כתוב אהבת השם [ahavas Hashem: אהבת ה׳] על כמו שאתה אומר כל גבי לב [kol gabei lev: כל מה שקשור ללב], ועל עוד הרבה דברים, על אבן ואפן, על ממש פסוק, אבל עוד הרבה דברים.
פסוקים בספר דברים
לא, לא רק משלים [meshalim: משלים], אני רוצה לומר פשט בפרשה עצמה, בספר דברים. בספר דברים כתוב ככה. אני יכול קודם לדבר, אפשר אפילו לדבר על עבודה זרה, אבל עבודה זרה כל אחד יודע שמשתמשים על עבודה זרה דווקא לשונות של דיסגאסט.
עבודה זרה אינה טבעית מגעילה
כל אחד יודע שעבודה זרה אינה מגעילה, עבודה זרה היא לגמרי מושכת, חוץ מאשר המציאו מעשה יפה על הבעל פעור [Ba’al Pe’or: בעל פעור], שהמדרש על הבעל פעור הוא עצמו חלק מהזלזול בעבודה זרה [zilusa d’avodah zarah: זלזול בעבודה זרה], שקוראים ליצנות עבודה זרה [litzanusa d’avodah zarah: ליצנות עבודה זרה] בגמרא.
זה לא אמיתי שהבעל פעור עשה את זה, אוקיי, יכול להיות בטוח. הוא לא יכול להיות בטוח, אבל זה לא אמת. אנחנו יודעים… לא, הם לא עשו את זה. אני אומר לך מעשה, הם לא עשו את זה. זו לשון הרע [lashon hara: לשון הרע] שאנחנו אומרים על זה. כי פעור זה פשוט מקום, אנחנו יודעים מה זה. ובעל זה האל של אותו מקום, זה האפרי תב. בעל, כמו שיש בעל המון. בעל ואדון פירושם אבר סיריעס.
אם עשיתי את העבודה, הגמרא אומרת למדות. אני לא יודע. הגמרא עשתה עבודה כזו. אני לא מאמין שהייתה עבודה כזו. אבל אני אומר שזה חלק, והתורה רואים מאוד ברור, כן?
לשון הגועל של התורה כנגד עבודה זרה
גלילה [gelilah: גללים], כתוב משנה בשבת על זה. תזרם כמו דוי [tizrem k’mo davai: תזרם כמו דוי]. לתורה יש כזה… איך אומרים א מגן מעביר? אני חושב שכן. לתורה יש כזה… לתורה יש מאוד חזק ענין לעשות אנשים “מגועלים” מעבודה זרה. למרות שבאותם זמנים, “לפחות” אנשים אהבו עבודה זרה, התורה מחזיקה, ויכול להיות דרך אגב שזה אמת שכך היה.
למשל, כתוב פסוק “תועבת מצרים כל רועה צאן” [to’evas Mitzrayim kol ro’eh tzon: תועבת מצרים כל רועה צאן]. “לפחות” אומרים גם אנחנו פשט, לא ברור, המפרשים [mefarshim: מפרשים] מתקשים בפשט, אבל כתוב גם המילה “תועבה”. יכול גם להיות שהאנשים יש להם אל אחר, עושה את כל האנשים “מגעילים” לאנשים האחרים. יכול להיות שכבר היה דבר “תרבותי” כזה, שאתה האדם המודרני שעובד איזה “חיפושית”, אני לא יודע מה, האל שלך נראה מאוד “מצחיק”. זה מגעיל, לא “מצחיק”, זה מגעיל.
“שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו” – פועל
והתורה רוצה מאוד חזק, כמו שלמדנו, “שקץ” – פסוק מפורש בפרשה של השבוע האחרון, אמת? “שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו” [shaketz teshaktzenu v’ta’eiv te’ta’evenu: שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו]. כלומר, זה לא “שקץ ותעב”, זה “פועל”. היה משקץ [meshaketz: משקץ] את עבודה זרה, אמת? והתורה כבר קיימה את ה״פועל” הרבה פעמים. “שקוציהם וגלוליהם” [shikutzeihem v’giluleyhem: שקוציהם וגלוליהם] – “גלוליהם” פירושו “לא הלא גללים” [lo halu gelalim: הלא גללים], אמת? אז “שקוצים” פירושו גם “שקוצים”, דברים מגעילים.
התורה רוצה לשקץ את התורה. אתה רואה, כמו שכתוב בפסוק, אתה רואה כסף וזהב [kesef v’zahav: כסף וזהב], לא תתאווה, אלא תתעב. תאמר שזה מגעיל, תאמר “פוי”. זה מאוד “מצחיק”, כי זה בכלל לא מגעיל, זה מאוד יפה. כשיהודי עובר ליד הגדול, הוא יורק, כאילו הוא רואה דבר מגעיל. זה לימוד [limud: לימוד] שהתורה מלמדת אותנו, זה לא דבר שהוא עובדה.
התורה בונה על הגועל הטבעי
אבל זה מתחיל מזה, הם אומרים, זה חייב להיבנות על מה שלאנשים יש טבעית דברים מסוימים שהם “מגעילים”, והתורה משתמשת בזה ואומרת לך, כמו שאתה “מגועל” מלאכול חזיר, את זה אתה מבין, כך תסתכל על אליל.
“תועבת ה׳ כל עושה אלה” – נקודת המבט של הקב״ה
ואותו דבר כשהפסוק אומר “תועבת ה׳ כל עושה אלה”, הוא אומר את זה ככה: אני יודע שהקב״ה שונה ממך. אצלך דווקא הדבר הכי מגעיל הוא להיות אוכל, להיות איזה נואף [no’eif: נואף], סוג הדברים האלה, זה אצלך דווקא. כי הקב״ה לא חושב כך, הקב״ה לא עושה שום הבדל אם זה מגעיל או לא. כי הקב״ה, גנב [ganav: גנב], הוא מגעיל כמו נואף, כי זה לא עובד אצלך אצל אנשים.
התורה רוצה חזק לעשות, שיהיה אצלך תאווה לכסף של אחר כמו לאשת אחר. כמו שכתוב פסוק “לא תחמוד אשת רעך… ובית רעך” [lo sachmod eishes re’echa… u’veis re’echa: לא תחמוד אשת רעך… ובית רעך], נכון? זה לא אותו דבר. כי התורה רוצה שליבנו [libeinu: ליבנו] יעשו אותו דבר, כי במובן מסוים, ועל פי האמת, מצד הקב״ה אפשר לומר שבעולם הלא אנושי זה אותו דבר.
הפסוק מוכיח שיש הבדל
להיפך, מהפסוק הזה, לא רואים בפסוק הזה שבתורה זה אותו דבר, להיפך, כאן רואים שיש דברים כאלה שהם מגעילים. בכלל יש ראיה [re’ayah: ראיה] שכל הדברים האלה שמקובל בחוש המישוש הם רעים, והתורה רוצה להשתמש בדיסקורס ולהרחיב אותו על דברים שהם באמת רעים.
נביא יכול לומר שגניבה היא אפילו יותר גרועה
ואפילו נביא [navi: נביא] יכול אפילו לומר, זה יותר גרוע, לגנוב זה עוד יותר גרוע מ… כן, אפילו מה שישו אמר לא עובד אם אתה כבר לא חושב שזה מגעיל לאכול דבר מגעיל, נכון? זה יצא, אל תגיד רק הוא עוד יותר מגעיל מאשר לאכול חזיר. מי שהולך להפסיק לחשוב שחזיר מגעיל, המילה לא תשמע כלום לו.
“גדול המחטיאו יותר מן ההורגו”
גדול המחטיאו יותר מן ההורגו [gadol ha’machti’o yoser min ha’horgo: גדול המחטיאו יותר מן ההורגו], פירושו שהורגו [horgo: הורגו] זה נורא, זה עוד יותר גדול. הרגע שהולכים לומר בלאך להורגו זה כלום, המילים לא יעבדו. הרבה תורות עובדות כך, צריך תמיד לתפוס את ההווה אמינא [havah amina: הווה אמינא] שמאחוריהם.
השאלה: למה הנואף הוא הדוגמה העיקרית של אדם חוטא?
אוקיי, לחזור לעניננו [le’inyaneinu: לענייננו] נכון, זה מה שהתחלנו לומר. אז עכשיו, בא הרב הצדיק, האריינגעראנער, ההיסטוריאן, נתן לו הסבר. זה הדבר החשוב, וכאן אנחנו מגיעים לדבר.
תרגום לעברית
בא הסבר על זה, מה באמת הפשט שהוא בעל עבירה סתם הוא אחד שהוא נואף? מה יש לנושא של רע שעשה שהוא הדוגמה העיקרית של עבירה? או האדם הנמוך ביותר. יש הרבה דברים נמוכים, הרבה דברים רעים. אוקיי, זו היתה השאלה שהיתה לו.
התשובה האהובה של הרמב״ם
הוא בא עם תשובה. אני יודע אפילו שתי תשובות, אולי יש תשובות נוספות, ויש באמת יותר מתשובה אחת. אבל התשובה האחת שהרמב״ם אהב מאוד ורצה לחזור עליה כמה פעמים בדרכים אחרות, היא התשובה שיש לה קשר ליסוד היסודות של מהי אתיקה, מה האתיקה של להיות אדם, יוצא
חוש המישוש חרפה: ההסבר והבעיות שלו
היסוד: “נמוך” פירושו “בהמי”, לא “רע”
נמוך פירושו פשוט, זה לא רע לבהמה, עבירה, זו לא עבירה לבהמה להיות בהמה, היא בהמה טובה, אבל אין לה את המעלה, המעלה הספציפית של אדם. וסוג הדברים שבהם הם זהים אצל אדם ואצל בהמה, כמו הענינים של ספציפית חוש המישוש.
החילוק הקריטי: לבהמות יש רק תאוות מחוש המישוש
למה? כי הרי עברנו על השיחות, אני לא זוכר אם למדנו את זה כאן או לא למדנו, שאף בהמה מעולם לא צפתה בסרט, ואף בהמה מעולם לא היתה לה ראיה אסורה. דיברנו על השיחה הזו כאן? לא?
אני צריך לקצר מעט. לבהמות אין סרטים, אין להן ראיות אסורות, אין להן מחשבות רעות, יש להן רק רעות, לא רק מעשים, גם כמו תאוות, אבל במובן שהוא רוצה למלא את חוש המישוש שלו. מה שאין כן שלושת החושים, ראיה, שמיעה, ריח, בטוח שלבהמה אין תענוג בהם.
דוגמת הכלב: קושיה צפויה ותשובה
אתה מבין מה אני אומר? תשאל קושיה, ואני צריך להסביר את זה. תשאל קושיה, בוודאי כשאתה מביא לכלב שלך חתיכת בשר הוא מתחיל לרקוד כבר כשהוא רואה אותה, לא רק כשהוא אוכל אותה.
תן לי להסביר לך חילוק. אני יודע שזה דבר בסיסי, אני לא יכול להאריך בזה כי זה לא השיעור שלי להיום, יש שיעור ארוך על זה.
החילוק הוא, וזה השיעור כדי להבין מה באמת ראיות אסורות, החילוק הוא כך, אני אגיד לך, אני צריך למצוא את האמירה הברורה, החילוק הוא שאף כלב לא אוהב לראות תמונות יפות של בשר שהוא לא הולך לאכול. זה החילוק.
מה שאין כן אנשים הולכים לסרטים לא רק על דברים שהם הולכים לאכול, או שהם יכולים לראות שהולכים לאכול, אפילו מה שהם לעולם לא יאכלו, הם מעולם לא, אין שום דבר בסרט, אפילו לא צריך להיות על הנאה. יכול להיות שאדם יש לו תענוג מלראות נוף יפה, או יפה, אפילו זה מרגש, מה שזה לא יהיה, אבל לא בגלל שהוא הולך לקבל את זה.
הכלב שמתחיל לרוץ על זה, הוא כבר מריח את הבשר, מה שמרגש אותו, מה שמעורר אותו הוא חוש המישוש, לא הראייה. הוא הולך, אם היה יודע שהוא לעולם לא יקבל את חתיכת הבשר, אפשר לרמות אותו, אם הוא יודע שהוא לעולם לא יקבל אותה, הוא לעולם לא יתחיל להיות שמח. הוא נעשה שמח כי זה מזכיר לו או מביא לו את הרעיון של חוש המישוש, או שהוא הולך לקבל אותו, הוא רץ אחריו, וכדומה.
האריה והעז: הוכחה נוספת
אותו דבר כשאריה רואה עז במדבר, הוא נעשה שמח, כי עכשיו הוא הולך לטרוף את העז. אבל על מה הוא חושב? על לטרוף את העז הוא חושב, לא על לראות. אף אריה לא צופה בסרטי טבע של עיזים יפות. אנשים כן צופים בסרטי טבע של עיזים יפות. זה דבר אחר.
אני לא אומר שבגלל זה זה טוב יותר או גרוע יותר. יכול להיות שזה בזבוז זמן לצפות בסרטי טבע. אני רוצה להוציא שזה לא אותו דבר. התענוג, התאווה, התענוג, אולי צריך להבחין בין הדברים, אבל על כל פנים, התאווה והתענוג שיש לבהמות הוא תמיד על חוש המישוש. זה הדבר היחיד שיש להם.
אין להם, הגם שבוודאי בהמות יכולות לראות ולשמוע ולהריח אפילו טוב יותר מאנשים, אבל הטעם אין להם מהראייה, אלא ממה שמזכיר להם שהם הולכים לאכול. נכון? נכון החילוק?
החילוק אצל אנשים: ריח, טעם וחוש המישוש
אותו חילוק יש אצל אנשים, נכון? זה מה שאני אומר, אדם יכול, דיברנו בהלכה של מתענה, נכון? אדם יכול לטעום אוכל, וטעם הוא כבר יותר מסובך, בואו לא נדבר על טעם, אבל מריח, נכון?
ריח וברכות: המחשה
דיברנו, ריח עומד בגמרא שצריך לימוד מיוחד שזו הנאה, כי הריח עצמו הוא סוג אחר של הנאה מאכילה. זה לא נכנס לגוף, נכון? זה אחרת, אף על פי שזו הנאה מסוימת. טכנית משהו נכנס, משהו לכל הפחות, אבל זה לא אותו סוג, לא חוש המישוש, לא צריך לגעת. כך זה נקרא בגמרא, וכך אצל אריסטו זה נקרא גם שלא נוגע. אתה מתכוון שזה בגוף רגיל, אני לא צריך לגעת בדבר שאני מריח.
אז, אני מריח, אם אני מריח בשמים אני עושה על זה ברכה נוספת, אמת? יכול להיות שאפשר לעשות ברכות גם על דברים שאפשר גם לאכול, אבל אני אומר שאם מישהו מריח חתיכה שמתבשלת החלה בבית בשבת, והוא אומר “אה, אני הולך עכשיו לאכול את החלה”, אז הוא לא צריך לעשות ברכה על הנאה מהריח.
הוא צריך לעשות אולי ברכה על ה… יש שאלה, יש ברמ״א אולי יש ברכה של “נותן ריח טוב בפירות”, משהו כזה. אבל זה כשלא אוכלים אותו. כשאוכלים אותו כן, אני חושב שברור שלא עושים שתי ברכות על הריח ועל האכילה, כי הריח… אני לא יכול, אני משתמש בברכות להמחשה, יכול להיות שיש גדרים אחרים שם. אבל הריח, הוא מריח שהוא הולך לאכול. יש חילוק של ריח שאתה הולך לאכול, וריח.
הנקודה של בעל התניא: לא שומעים על יותר מדי הנאה מריחות
ובגלל זה אומר אריסטו, אנחנו מעולם לא שמענו על אדם — דיברנו על זה כאן על בעל התניא, נכון? — מעולם לא שמענו על אדם שנפטר בגלל שהיה לו יותר מדי הנאה מריחות טובים. הוא נורא “שקוע” בבשמים ודברים.
איפה כן שומעים? שומעים כן, הוא יותר מדי “שקוע” בבושם של אנשים, אמת? הוא “שקוע” בבושם, לא בבושם, לא אכפת לו מהבושם, אכפת לו ממי שמריח את הבושם. אה, זה כבר עוד חוש המישוש. זה דווקא, אפשר לקרוא לזה במקרה, כמו שהוא במקרה זה עובר דרך חוש הריח.
כשאתה מריח את הדבר שאתה אוהב, אתה נזכר בדבר, או זה מביא, אתה עובר מה״עבר” ל״עתיד”, אתה נזכר, אתה מתחיל להנות מהדבר, אבל הריח עצמו אינו דבר שיש לו “סוג השיפוט” של תאווה בגללו.
אותו עיקרון אצל שמיעה
אותו דבר לגבי ראייה, ואותו דבר לגבי שמיעה. לא אומרים על אדם שהוא בעל תאווה ששומע יותר מדי מוזיקה. אפשר כן לומר שמוזיקה מסוימת מעוררת את התאווה, כמו קול באשה ערווה.
קול באשה ערווה: הבעיה אינה השמיעה
הבעיה אינה השמיעה. מי שחושב שקול באשה ערווה הוא איסור מצד עצמו, הוא חושב חס ושלום, זו בעיה של האישה, הבעיה אינה הקול. לכן ברור ההלכה שאם זה “הקלטה” זה מותר, וכו׳ וכן נהגו.
ואם אתה יודע ב״מובן” שאתה יכול, לא יודע שאתה שמעת ממי שקראת את ה״ביוגרפיה” שלה, יודע מי זה אומר שאתה נזכר באדם הזה, וגם האדם, כבר דיברתי הרבה פעמים כאן, שהאיסור של הרהור פירושו לחשוב “ש”, לא לחשוב “על”. כמו הרהורי… לא שום…
סיכום: למה חוש המישוש הוא “חרפה”
אז זה רק להוציא את הדבר, שמה… זה רק להוציא את הדבר, שבאים עם הסבר למה רואים אנשים, ואולי גם התורה, אבל למה רואים אנשים את הדבר הנמוך ביותר, מי שלא מתאפק בנושא של תענוגי הגוף?
למה? כי זה דבר שהוא בהמי, וכל אחד מבין שאדם צריך להיות אדם, לא בהמה. זה כל אחד מבין. אבל זו ההנחה. ובגלל זה, הדבר הוא הכי בהמי. התענוג יש לאדם באשר הוא בהמה, לא באשר הוא אדם.
מה שאין כן אם מישהו למשל יש לו יותר מדי הנאה ממוזיקה, יכול להיות שזו עוולה, אבל זו עוולה, זו לא עוולה בהמית. ממילא מסתכלים עליו פחות למטה. השיפוט הספציפי שיש על האדם הזה, יש פחות. זו הטענה של חוש המישוש חרפה. נכון?
הבעיה העיקרית: כשההסבר הולך רחוק יותר מהראיה
עכשיו, כאן נעשית בעיה קטנה. זו הבעיה שרציתי לדבר עליה. אין לי פתרון לבעיה, יש לי רק בעיה. זה די טוב.
כאן נעשית בעיה קטנה. למה? כי זה בא עם הסבר לזה, וזה לא הסבר. התחילו עם ראיה, ראיות, ויש ראיה שאנשים אומרים כך. אנשים אומרים כך היא ראיה טובה, בכל כלי. חוץ מזה שיש ראיה נגד זה, אבל כברירת מחדל צריך לקבל שמה שאנשים אומרים יש לו סברא כלשהי.
ובאים עם הסבר שכבר לא רק אנשים אומרים, זה כבר הסבר, זה כבר הכרח מסוים. עכשיו, נעשה כאן כמו בעיה קטנה, שיכול להיות שההכרח הולך קצת רחוק יותר ממה שהאנשים אומרים. וכאן נעשית בעיה.
מה אני מתכוון שזה הולך רחוק יותר?
תן לי להסביר, מה אני מתכוון שזה הולך רחוק יותר? אני מתכוון שבטח היו מפרשים וספרים אחרים שלקחו את ההסבר הזה הרבה יותר רחוק ממה שאנשים מתכוונים. וזו כבר בעיה, כי אם אתה מתחיל מלהסביר מה אנשים אומרים, אם הולכים עם המהלך הזה, עם השיטה של מהלך, אי אפשר ללכת לעולם רחוק מדי. כי אז אתה כבר אומר דבר שאף אדם לא יסכים, וזו כבר קצת שאלה אם אפשר לעשות את המעלה. זו חקירה פילוסופית.
המסקנה הבעייתית הראשונה: אכילה עצמה היא רעה?
אז מה הדבר שאנשים מגיעים אליו? אנשים מגיעים לדבר המדויק שהבלזאק שלנו אומר שזה לא אומר. אנשים מגיעים ואומרים, אם כך, יש שני דברים הפוכים שאפשר להגיע אליהם. בואו נאמר את הראשון, דבר אחד שאפשר להגיע אליו, אפשר להגיע ולומר שאם כך, אכילה עצמה היא הבעיה.
אכילה אוכל אדם, למה? כי הוא אדם, נפש הבהמה שלו, גופו צריך לאכול. אז אם המעלה של אדם היא שהוא לא בהמה, זה לא שהוא לא אדם. המעלה של אדם היא, בואו נאמר החלק השכלי שלו, הדברים שמיוחדים לאדם אצל אדם אחר, לא הדברים שמשותפים בין האדם והבהמות.
יוצא שלא רק מי שחוטא, מחטיא בנושא של חוש המישוש צריך להיות האדם הגרוע ביותר, אלא בכלל מי שאוכל. אם מישהו רוצה להיות רק אדם, הוא צריך בכלל לנסות שם לא, אולי אי אפשר לגמרי, לנסות שם לא לאכול כמה שפחות.
שתי דרכים להבין “דרך האמצע” באכילה
אני רוצה לומר, יש מאוד, דיברנו על זה קצת בשיעור של הרב חשבון שליט״א, יש מאוד שתי דרכים אמיתיות אחרות לומר את זה. יש שתי דרכים אחרות.
אתה יכול לומר, אפשר לעשות חקירה, מהי דרך האמצע? דרך האמצע פירושה מה נכון, אוקיי? אחד יכול לומר שאצלכם, אצלכם באנגליה, אני לא יודע, נניח, שדרך האמצע לאכול בבוקר בייקון, ובלילה שתי כוסות בירה, וכן הלאה. זה אצלכם נורמלי, אני רואה את זה כמו גס כזה, אדם נורמלי, אוכל בבוקר חתיכת לחם, ובלילה חצי כוס מים, וזה מספיק.
זו לא מחלוקת שיש לה קשר לנושא של שאכילה היא רעה. זה נושא שאומר, אכילה היא דבר, זה דבר ניטרלי, אפשר לומר. בוודאי, אתה הופך אותה לרעה, וזה הגרוע ביותר, אבל לא על זה לדבר עכשיו.
אתה לא יכול לומר, אני רוצה לעשות חקירה, כמה יוצא, כמה נכון. אחד יכול לומר שמה שאתה קורא נכון זה יותר מדי מעט או יותר מדי הרבה. יכולות להיות הרבה מחלוקות מהי ההנהגה הנכונה. יכול להיות, צריך לדעת לפי מה הולכים לקבוע את זה, זו בעצמה חקירה. אבל זה סוג אחד של חקירה.
עמדת הרמב״ם: הערה מרתקת
ראיתי בפירוש, יש מי שאומרים. למשל, הרמב״ם למשל, היה יכול לומר את זה, הוא לא אומר את זה. נכון? זה מאוד מעניין.
הרמב״ם למשל היה קשה שהתורה לא מרשה לאכול הרבה פחות מכמה שהאמת יצא מהסוף. על פי הפילוסופיה מותר לאכול חזיר. כך אומר הרמב״ם. איך אתה יודע? חלילה אריסטו נהג לאכול חזירים, זה לא יכול להיות.
דרך הממוצע: מחלוקת אריסטו, רמב״ם ושיטות אלטרנטיביות
שאלת היסוד: מי קובע מה נכון?
אחד יכול לומר שמה שאתה קורא נכון זה יותר מדי מעט או יותר מדי הרבה. יכולות להיות הרבה מחלוקות מהי ההנהגה הנכונה. יכול להיות צריך לדעת לפי מה הולכים לקבוע את זה. זו חקירה אחת. אבל זה סוג אחד של חקירה.
שיטת הרמב״ם: חזיר אינו רע פילוסופית
עמדת הרמב״ם הברורה בשמונה פרקים
ראיתי בפירוש, יש מי שאומרים, למשל, הרמב״ם למשל היה יכול לומר את זה אבל הוא לא אומר את זה. נכון? זה מאוד מעניין. הרמב״ם למשל היה קשה שהתורה לא מרשה לאכול הרבה פחות מכמה שהאמת אומרת שיוצא מהסוף. מאיפה? על פי הפילוסופיה מותר לאכול חזיר. כך אומר הרמב״ם. איך אני יודע? על פי הפילוסופיה נהגו לאכול חזירים. לא יכול להיות שהרמב״ם… אני לא יודע מה הראיה האחרת? אולי זה לא נכון?
לא, אני רוצה להוציא נקודה מאוד מעניינת, ולמדתי את כל פרק ד׳. הרמב״ם אומר בפרק ז׳ חזק יותר מפרק ו׳, נכון? הרמב״ם אומר ברור, על פי הפילוסופיה, על זה אומר הרמב״ם תרגום. הרמב״ם יש לו תרגום נפלא, כן?
תרגום הרמב״ם על “אל יאמר אדם”
אל יאמר אדם, כתוב תרגום מהפרי, אל יאמר אדם, אי אפשר לבשר חזיר? אומר הרמב״ם, למה? כי יהודי צריך להיות בעל פילוסופיה טובה. אם מישהו יאמר, אי אפשר לבשר חזיר, הוא אומר שקר. פילוסופית, כי פילוסופית אין שום דבר עם אכילת חזיר. אדם יכול להיות אדם בריא, אדם טוב בלי לאכול חזיר.
אלא מה? שיאמר, אפשר אבל התורה אסרה, למה התורה אסרה זו כבר שאלה אחרת? אבל לא להיות מבולבל, אסור להיות מבולבל. אה, זה שהתורה אסרה משהו, זו עדיין לא ראיה שזה דבר רע מצד עצמו? לתורה יש עוד חשבונות למה היא אוסרת דברים, כי צריך ללכת בדרך באמצע, זה כדי לחנך את האנשים. זה כתוב בפרק ד׳, יכול להיות עוד סיבות, זה מה שהרמב״ם אומר. נכון?
ביקורת על הרמב״ם: למה הוא מאמין לאריסטו?
עכשיו, זה מאוד מעניין, אני רוצה להוציא את החילוק, לא דווקא לשאול את הקושיה על הרמב״ם. זה מאוד מעניין, כי הרמב״ם, פוסקים אחרים, היו הולכים אחרי אנשים אחרים. הוא אומר בפירוש שהוא לא מסכים עם זה.
תרגום לעברית
קודם כל, האם נאמר לפני הרמב״ם שזה טוב פילוסופית לאכול חזיר? איך יודעים? הרי כתוב במדרשים, ומי אומר שהעולם אומר כך. מי אומר שיסודות העולם כל כך צודקים? יכול להיות שהגוי טועה? אני כמעט בטוח שספינוזה שואל האם זה חזיר. אין לי שום… למה? לא יכול להיות שהוא טוען שזה רמן?
לא! מה? אולי… זה הפירוש של הרמב״ם, ואפשר לומר פירושים אחרים. מה? מי? לא יכול למצוא דרך? אני יכול למצוא לך דרך! הייתי אומר עכשיו, זה מלוכלך! לאותו לבד, היו נקיים! אין בעיה, החזיר נכנס לשאלה. לא, לא אחר כך.
הטעם של התורה עצמה: “תועבה”
אני כמעט בטוח שפשוטו של מקרא אינו כך. הרי כתוב מפורש “תועבה”. בורא עולם אוכל חזיר? יש שם, איך קוראים לזה? שם מה שכתב חוק כדי לנסות למצוא את ההיגיון של התורה. רואים בבירור, בספר ויקרא לא כתוב, לא כתוב שהתורה סוברת ש… לא בויקרא, בויקרא יש נימוק אחד, ובדברים יש נימוק אחר, אבל אף פעם לא כתוב שזה חוק.
אם התורה הייתה רוצה לכתוב לנו, משהו שאני ממש חושב, אני יכול לכתוב דברים כאלה. יכול להיות שיש מקומות שכתוב בפירוש את זה, אני לא יודע אם יש, כי התורה נותנת נימוק, היא נותנת טעם, תועבה, כי זה תועבה, “לא תאכל כל תועבה”, כן? תועבה פירושה שאתה מתעב. אוקיי, יכול להיות, אני מרחיב קצת, אני עושה את הגבולות קצת אחרת ממה שהיה קודם. אומרים שהתורה לא כותבת חידוש, אבל לא כתוב בתורה שזה משהו מוזר.
הרמב״ם והנושא של גועל
ושוב, יכול להיות שהרמב״ם לא היה מסכים עם הטעם. הבדיחות המגעילות, מגעיל לא נחשב. יכול להיות שהרמב״ם היה מהליברלים של היום, שלא סוברים שהנושא של הגועל הוא נימוק טוב. אבל אוקיי, יכול להיות. אבל אני רק אומר שלא ברור למה, אם חוזרים לדרך הממוצע של הנושא של חוש המישוש, לא מאה אחוז ברור למה הרמב״ם עדיין היה כל כך בטוח שחזיר הוא ה… אני אומר את זה רק בתוך המצב, בדיון של זה אפשר לומר עוד תורות.
שתי אפשרויות אלטרנטיביות לשיטת הרמב״ם
ומה שאני רק רוצה להוציא, שיש שתי אפשרויות פתוחות למי שהוא נתקל בשיטה או בתורה שאומרת אחרת ממה שיוצא לו דרך הממוצע, נכון? נניח, אצל אריסטו זה לא חזיר. יוצא שבספר א׳ בית ליה אריסטו כתוב ברור. זה כלום, אדם שאוכל חזיר הוא אדם שלם. אפשר להיות אדם שלם עם אכילת חזיר. כך אומר הרבן הקדוש. נכון? איך רשאי הרמב״ם לומר דבר כזה? אני לא יודע. כך הוא אומר. חוץ מזה, אסור לומר דבר כזה… אנשים נעשים כולם כועסים, נכון, לא נכעס. יש לו נימוק. כך הוא למד את הגמרא. אפשר ללמוד את הגמרא אחרת, זה פלוגתא בכל החוקים האחרים. אוקיי.
אפשרות 1: אין דרך הממוצע – רק ציות
מה אנשים אחרים יכולים לומר? זה מה שאני רק רוצה להוציא. אנשים אחרים יכולים לומר, לא, אני… כלומר, היו אפשרויות אחרות. אפשרות אחת הייתה לומר שלתורה אין דרך הממוצע. אתה החלטת שיש דבר שנקרא דרך הממוצע. יש דרך נכונה לכל דבר. יש רצון השם, הוא אומר כל דבר. אין דרך הממוצע, אין דבר שנקרא שלימות, כל העניין הוא ציות. צריך לציית, ובגלל זה להיפך. אי אפשר כי צריך לציית, לא לעשות טעמים משלנו. זו הטענה האחרת שהרמב״ם דוחה שם. וזו הייתה אפשרות אחת.
אפשרות 2: אנחנו חלוקים מהי דרך הממוצע
אוקיי, אפילו אם אתה אומר כן שיש לך דרך הממוצע, אתה יכול לומר צד אחר. אתה יכול לומר שאנחנו פשוט חלוקים מהי דרך הממוצע. אתה פרסר. אני יכול אפילו לתת טעם אם אתה רוצה.
החילוק בין עולם הזה ועולם הבא
אתה סובר, וזו נקודה שאנחנו צריכים לדבר עליה, אתה סובר שהשלימות של אדם להיות אדם בריא ושלם בעולם הזה, זה אכן לא קשור לאכילת חזיר. אבל התורה באה גם להיות אדם בריא, שלימות של אדם של עולם הבא, שם כן קשור לאכילת חזיר. אז לפי המטרות שלנו, לפי התכליתים שלנו, משתנה אם חזיר הוא דבר רע או טוב. ולפי התכלית השנייה לא פשוט שזה משהו נגד, זה לא נגד הגוף. יכול להיות כן, יכול להיות לא, יכול להיות פשוט. יש לך טעות, אתה חושב שחזיר טוב או רע.
מקבילות נוצריות
ראיתי בפירוש אנשים שלוקחים את הדרך הזו, הם אומרים, למעשה, לא ראיתי יהודים שלוקחים בפירוש את הדרך הזו, אבל הם אומרים, ראיתי נוצרים שאומרים את זה, ושאין דברים מסוימים באלפי התורה שאריסטו מתיר. פשוט כי אריסטו טעה, הוא לא ידע מהי דרך הממוצע. טעות בידו. והרבי מודה לידן כך, אקווינס אומר בפירוש שזו לא דרך הממוצע, הוא לא יודע על מה הוא מדבר.
בטח יש מחלוקות בזה. זה לא דבר מוזר. כל קולג׳ סובר. כל אחד סובר דרך הנביא. הוא סובר מהי דרך הנביא. זה לא כל כך מוזר. הרמב״ם מסומרי לא היה הולך בדרך הזו. זה מאוד מעניין. מה כל הרמב״ם? זה דבר מעניין של הרמב״ם שהוא הולך כמעט מאה אחוז עם אריסטו, אפילו בדברים שהוא לא עושה. אז מה הוא היה אומר?
האפשרות השלישית הרדיקלית: הגוף בכלל רע
זה מאוד שונה מדרך שלישית. הוא היה אומר, הדרך השלישית הייתה אומרת שכל העניין של דרך הממוצע, שיש דרך הממוצע בתענוגי הגוף, זה רק לאדם גופני, לעשו שחי בגוף. מי שהוא בכלל לא מחזיק מהגוף, הוא מבין, כמו שאריסטו גם אמר, שהתכלית של אדם היא השכל שלו, הנשמה שלו, השכל שלו, למה צריכים בכלל לאכול. באמת אולי צריכים לאכול, באמת, באונס, אבל ברצון, תבין, מי שאומר את זה, אתה מדבר עכשיו הכל על תאוות, אתה מדבר כבר רק על פעולות, אתה מדבר הכל גם על התענוגים, על התאוות, על האהבה.
המסקנה הרדיקלית: אהבה היא בעיה
יוצא, אם אנחנו אומרים שיש דרך הממוצע של אהבה, יש מידה מסוימת שאדם צריך לאהוב את האוכל, נכון? ובזה מתווכחים רק על מה הנימוק. אבל מהסברא שהוא אמר יכול לצאת דבר שלישי לגמרי, יכול לצאת דבר שלישי לגמרי, שלאהוב אוכל זה ניטרלי. בהמה אוהבת אוכל, אדם אולי צריך לאכול, אבל הוא לא אוהב לאכול. זה היה הארגומנט השונה מאוד שיוצא. אבל זה היה הלאו רק היה מוציא, זה מאוד שונה ממה שאנשים חושבים למעשה. האנשים שאנחנו התחלנו איתם, הם לא חושבים למעשה כך, נכון? זה מאוד חשוב לתפוס, אמת?
הדוגמה של אדם שלא אוהב את אשתו
אני אתן דוגמה, נכון? אם תפגוש… זה כבר החיצוניות, זה זוג. ויש כאן מחלוקת אמיתית, ויש עוד בעיה שאני צריך להזכיר. זו בעיה אחת. נכון הבעיה? אפשר לראות את הבעיה מהחיצוניות. אם אני אספר לך על אדם שהוא בכלל לא אוהב שום אוכל, אם אוכל הוא בעיה כשאוכלים, אני יכול להביא דוגמה טובה יותר. תמיד האישה היא דוגמה טובה יותר.
אם מישהו בכלל לא אוהב את אשתו, אין לו שום משיכה אליה, הוא לא אוהב. יש אנשים שמדברים על עצמם, יש אהבה שאין לה שום קשר לזה. נניח נאמר את זה. אבל אתם לא מדברים על זה, אתם מדברים על אהבה בין איש לאשתו. הוא בכלל לא אוהב את אשתו.
לפי הסברא שאומרת שבהמות אוהבות את נשותיהן, אבל בני אדם, לפחות אדם אחד לא היה בכלל אוהב אהבה, זה היה צדיק. אבל רוב האנשים, לא לחשוב שזה אוקיי, מותר. כמו שרוב האנשים חושבים שזה נלקח מדרך הממוצע, זה אומר שזה נסבל. רוב האנשים חושבים שזה עבירה. זה משהו לא בסדר, עבירה, ומסתכלים עליו מלמעלה, משהו לא אדם נורמלי, אתה לא אוהב כלום.
עמדת התורה: אהב את אשתך
כמובן, אשת חברך אסור לאהוב. כתוב בפסוק מפורש בתורה, לא תחמוד אשת רעך, זה משמע שאתה יכול לחמוד אשתך, כן, משמע מהפסוקים, אהב את אשתך. אומרים בפסוקים מפורשים, אומרים, שמח באשת נעוריך, אהב את אשתך, אל תאהב את אשת חברך. זו דרך המצווה, זו מצווה פירושה נכון.
הקושיא על הדרך השלישית
אבל מישהו יבוא ויאמר, נו, מה זה אומר? אמרתי עכשיו, למה אנחנו חושבים יותר רע על מי שאוהב את אשת חברו כי הוא עושה משהו בהמי? באישה אחת יש אותה בעיה. מה ההבדל? יש לך בלית ברירה? אוקיי, אין בעיה. אני מודה שזה בלית ברירה. אבל זה נעשה סוג חדש לגמרי של אתיקה ששונא בכלל את הגוף. הוא אומר שבאידיאל אדם בכלל לא היה צריך לאהוב בכלל את גופו. זו בעיה אחת.
עכשיו, זו שאלה חשובה. וזה לא ברור כאן. נראה שהטעם הולך הרבה יותר רחוק ממה שהוא מחויב, ממה שהוא בא להסביר. והם באו כאן להסביר למה אנשים מסתכלים יותר מלמעלה על הפרסר או על הנואף. וכשהם הגיעו לכך שצריך להסתכל מלמעלה יותר מאשר על הפרסר על הנואף, צריך בעצם להסתכל מלמעלה, אני יכול לעשות את הבעיה עוד יותר גרועה, צריך עוד יותר להסתכל מלמעלה על האדם שאוהב את אשתו, כי הוא חושב עוד שהוא עושה מצווה גם, אוקיי? על כל פנים, הנואף מרגיש רע. לא, יש נימוק טוב יותר למה אני יכול להסביר את זה. נניח את הנימוק הטוב יותר. אוקיי, זה נימוק אחד. נכון? זו שאלה. וזה אמיתי כאן, יש אמיתי… מה? יש מי שסובר, או? כן כן. שזה יותר גרוע. ומי עומד בקל וחומר באשת חבר? לא, ואשת חברו קל וחומר מי עומד. מה הקל וחומר? אז, בקיצור, אני רוצה להסביר איך זה יכול להיות יותר גרוע, לא ממש יותר גרוע, אבל עוד דרך איך זה יכול לצאת יותר גרוע. צריך להבין את זה מאוד טוב.
תשובת אריסטו: לא לאהוב זה נמוך יותר מבהמה
אבל נראה לי שהתירוץ יש על זה, אם זו קושיא, התירוץ, אריסטו בטח לא הולך בדרך הזו. ברור לו שמי שלא אוהב כלום יהיה כמו בהמה, ואין אנשים כאלה, ולא רק זה, אפילו בהמה שלא הייתה אוהבת כלום היו מסתכלים עליה מלמעלה. כך הוא אומר. מבין?
המעלה של העדפות
אפילו בהמה, תדמיין, אפילו בהמה אוהבת דברים מסוימים ולא אוהבת דברים מסוימים, בהמה שאוהבת הכל מסתכלים עליה מלמעלה. והוא אכן, הוא סוג נמוך, נחש, עפר לחמו, והוא אפילו לא… אפילו בהמה, ככל שהיא יותר אנושית, איך אומרים, יש בהמות שקרובות יותר לאדם. למה הן יותר קרובות לאדם? כי הן אהבו סוכר ולא מלח. הבהמה שאוכלת הכל היא ממש עז. עז היא סימן למחשבה, שהיא אוכלת הכל, מכיר עז? כמו שהנחש סובל מדיו שעפר רחמים, אבל אכן אין לו טעם גדול באוכל שלו.
אז אתה מבין, זה מאוד ההיפך, נכון? צריך לתפוס, אני אומר, אני מחדש את הבעיות, יש תירוצים שונים על זה, יש אכן אנשים שהולכים לקחת את הדרך, צריך להבין מה תלוי, אבל אני רוצה לעשות לכם עוד קונפליקט גדול יותר כאן.
הכרזה על קונפליקט גדול יותר: החילוק בין ידיעה ואהבה
הקונפליקט הגדול יותר הוא כך, נראה שזה החלק של הדין, עם מה שהוא יודע מה הוא עוזר. נכון, כאן צריך לעשות את החילוק. הידיעה והאהבה זה לא אותו דבר.
תאוות: כלליות וספציפיות – רמת הסיפור של טוב ורע
חידוד הבעיה: שני חילוקים
אז אתה מבין, זה מאוד ההיפך, נכון? צריך לחשוב, אני רוצה לחדד את הבעיה, יש תירוצים שונים על זה, יש אכן אנשים שהולכים לקחת את הדרך, צריך להבין מה תלוי, אבל אני רוצה לעשות לכם עוד קונפליקט גדול יותר כאן.
הקונפליקט הגדול יותר הוא כך… נראה שהחילוק מבפנים עם מה שהוא יודע מה הוא הלך. נכון, כאן צריך לעשות את החילוק, הידיעה והאהבה זה לא אותו דבר. לא, לא, כאן זה הראשון, אני רוצה… לעשות יותר מסובך. אוקיי? זה נעשה כאן אפילו יותר מסובך.
מה נעשה אפילו יותר מסובך כך? שיש דרכים יותר אנושיות של אכילה ופחות אנושיות. זה החילוק השני. שניהם חילוקים שעומדים בספר, וצריך להיות מודעים להם היטב.
שתי חקירות: חומר ותנאי
והם דיברו על זה, שכשאנחנו מדברים על מה טוב, נכון? אני לא זוכר אם דיברתי על זה מספיק ברור כאן. יש אמיתית שתי חקירות. על מה זה?
עד עכשיו דיברנו על החומר, על איזה חלק בנפש או איזה סוג דבר מדברים עליו. אבל עכשיו, אם אני אדבר לא, אתה אומר שהתיקון סוף דיברו עד עכשיו שאנחנו מדברים לא עליו. אם מדברים רגע, על התנאי שרוצים להדליק. אם מדברים רגע על הדבר שצריך כן לדבר, איך יודעים מה דבר טוב ומה לא דבר טוב?
אמרנו שצריך לעשות הקדמה, אני לא זוכר אם עשיתי את השיעור, ההקדמה מספיק. צריך לעשות את ההקדמה, אבל הם דיברו על זה, מנסים להיות ברורים באותו דבר כל הזמן.
שני סוגי תאוות: כללי וספציפי
ההקדמה: תאוות כלליות
עשו הקדמה שיש שני סוגי תאוות, אוקיי? שני סוגים אחרים של תאוות.
אחד הוא, תאוות שכל האנשים יש להם אותן. כל האנשים, כשהם רעבים, צריכים לאכול, רוצים לאכול, כשהם צמאים, רוצים לשתות, וכן הלאה. רצה אומר, וכשהם צעירים, רוצים במיטה. מה הלשון? כל האנשים. אוקיי, זו הכלליות.
עכשיו, בזה לא שייך לומר טוב או רע. אולי אפשר לומר יותר או פחות. אם מישהו רוצה יותר מדי, זה רע. פחות מדי בכלל אין מישהו, היה כמעט שבור בגופו. אבל יותר מדי, אולי יש. לא אמרתי כאן את השיעור כראוי. אני צריך עוד לומר שלם. וזו רמה אחת, אוקיי? סוג אחד של תאווה.
תאוות ספציפיות
עכשיו יש עוד סוג תאווה שהיא ספציפית. מה זה אומר שהיא ספציפית? אדם אחד אוהב את המאכל הזה, או תרבות אחת יכולה לאהוב את המאכל הזה, או אדם אחד אוהב את האישה הזו. זה לא דבר ששווה בכל, זה לא דבר השווה לכל נפש. זה דבר שכל אחד אוהב דבר מסוים.
החקירה הגדולה: מה זה אומר “אני אוהב”?
הטענה הספקנית
וכאן אני צריך להדגיש מאוד, כי רוב האנשים לא מסכימים עם זה, ובזה עצמו תלויה חקירה גדולה של זה. מה אני מתכוון שזה להביא כך, יש חקירה גדולה, ויש גוי שכתב ספר שלם להוכיח את זה, יש חקירה גדולה לגבי כשאנשים אומרים שהם אוהבים דבר מסוים.
המשך: חקירה בתאוות ובתענוגים
שוב, זה עובד הרבה יותר טוב אצל אישה מאשר איך עובד אצל אישה, או מסיבה כלשהי, כי אין לנו שפה, כי מסיבה כלשהי יש רצון גדול להרבה דברים, אבל יש דבר גדול. מבינים את החקירה? חקירה מעניינת.
דרך אגב, החקירה הולכת כך, הוא אומר אני אוהב נשים ולא גברים, או את הנשים ולא את הסוסים, אני לא יודע. בעיקרון זו חקירה יפה, נכון? מה אתה אוהב? מה אתה מתכוון לומר שאתה אוהב אישה? אפילו הוא אומר אני אוהב סוג מסוים, הוא אפילו לא צריך להיות ספציפי. לפעמים אומרים אני אוהב את המין הזה, את הצבע הזה, את הצורה הזו, אני לא יודע. כן? זה שואל את האדם.
התענוג של דמיונות
דיברנו קודם על חוש המישוש, נכון? הם טענו לך שהנושא כאן הוא חוש המישוש, כאן אני מביא את הסתירה. מה התענוג שאתה הולך לקבל מכל הדבר הזה?
שמעתי פעם ממשגיח, היית מסביר, ר׳ סנדר, היית מסביר שכל העניין הוא דמיונות. אתה משכנע את עצמך, אתה אוהב את עצמך, ואתה מתחיל, אתה רוצה לחפש איזה כפתור קטן שתוכל ללחוץ בגופך, וזה מה שאנשים אוהבים. את הכפתור אפשר בכלל לקנות הרבה יותר בזול, כמו שאמר ההוא, לא צריך לקנות מזה תקופה שלמה בשביל קצת חלב וכו׳, אבל… וזה מה שאתה רוצה.
אז כשאתה אומר שאתה אוהב אותה, אתה אוהב אותה, אתה אוהב אותה. כל העניין, המין הזה, הספציפי האחר, או אותו דבר אדם אומר, דיברתם על ההבדל בין חלה של שבת לחלה של חול, נכון? אתה אוהב את החלה השבתית. אתה לא אוהב את החלה השבתית. אין כאן שום טעם. ההוא אמר יש כאן חלק של שבת בזה. יש כאן דמיונות מדברים.
יש דבר אחד, כלומר, בגרון, בטעמים, יש איזה תענוג. זה מה שאתה אוהב. אוהב להיות עדין, יש עוד תענוגים. כל שאר הדברים זה יותר חזק.
הסברא: כל התאוות זה אותו דבר
אז יש סברא שאני חושב שהרבה אפילו אנשים פרומים דיברו על זה קצת, יש להם סברא כזו, הם דיברו על זה בדרך אחרת, כן. לפי זה יוצא שכל התאוות זה אותו דבר, נכון? לפי זה יוצא שכל התאוות זה אותו דבר, נכון? אני חושב כך.
הטענה הנגדית: זה לא אותו דבר
וזו הטענה. וכנגד זה יש טענה, טענה חשובה מאוד, שאני חושב שהיא נכונה, ואומרים שהיא לא נכונה.
והטענה כאן היא, שלדבר על… אם רוצים לדבר, זו בעצם הנקודה, בואו נבין זאת היטב, אבל אני רוצה להביא את זה כמו הסתירה.
הבעיה עם “כמה”
אם רוצים לדבר על תענוגים טובים, לא יכול להיות, על טובים או רעים, על דרך המצוי, לא יכול להיות מהרמה הראשונה, לא יכול להיות מהעניין של כמה, מהעניין שאני אוהב, שאני צמא אני אוהב לשתות מים. כי אם אני אוהב שם מים, לפי זה יוצא שכל אדם… יש כאן שתי תיאוריות הפוכות, זה מה שאני רוצה להביא.
יוצא שכל האנשים אוהבים לשתות מים. מאוד קר. מי שאוהב לשתות… איך מסבירים בכלל מי שאוהב לשתות יין? אתה תופס את הקושיא? מה זה אומר? זה דבר מזויף, לא דבר אמיתי. אני אוהב לשתות מים קרים.
תסביר לי, זה טועם יותר טוב? אוקיי. זה קצת טעם אחר? למה אתה אוהב את הטעם האחר? איך אתה אוהב טעם אחר? הרי יש דבר אחד שנקרא טעם, וזה מה שאתה אוהב.
העובדה: לאנשים יש העדפות שונות
אבל זה לא אמת. הרי זו עובדה שאנשים אוהבים מים קרים, מים חמים, מים רותחים, מים קרים עם קצת תה, עם הרבה תה. יש חמש מאות סוגי תה שאנשים שונים אוהבים. יש את כל ההבדלים האלה.
וכל ההבדלים מוסברים רק ברמת הבהמה, כך אני חושב. אני לא אומר שזה באמת בהמות, אני לא יודע את ההבדל, אני לא יודע רק כן. אבל יש כאן, לכן נוצרת כאן סתירה. אבל יש איזה הבדל בדיבור על שני הדברים.
הטענה העיקרית: טוב ורע נמצא ב״סיפור”
הנקודה העיקרית
ומה אנחנו אומרים, מה הטענה, הסברתי מספיק, שהטענה כאן היא שהתענוגים הטובים והרעים, על פי רוב, אולי קצת אפשר לדבר על לא לאכול יותר מדי, אבל על פי רוב כשאנחנו מדברים על טוב ורע בתענוגים, אנחנו לא מדברים על מה שמשותף, מה שכל אחד יש לו, אלא אנחנו מדברים על המעשה, על הסיפור. במילים אחרות, לא מה שרואים אם מדברים על…
ראיה מתורה והלכה
והאמת שכמעט כך ההלכה עובדת. מזה אני מאוד אוהב, שהדבר מתאים מאוד חזק עם התורה הקדושה. כל האנשים שאומרים שהתורה, ההלכה, המוסר, הרבה ספרי מוסר, יש להם כאן את הבעיה שהמוסר מתאים.
בתורה, דיברנו שהרמב״ן אפילו יש לו את הבעיה, שבתורה לא כתוב כמה זה לא נכון, כי כמה זה כמעט לא נוגע.
ראיה מאריסטו
דיברנו, אריסטו אומר שכמעט אף אחד לא אוכל יותר מדי. אני מדבר על זה, זה מאוד מצחיק לי, אני לא מכיר אנשים שלא אוכלים יותר מדי, אולי הוא חי בתרבות אחרת, אני לא יודע, אולי יש תירוץ אחר.
אבל גם באותו נושא, הבעיה בדרך כלל לא יותר מדי, הבעיה היא הלא נכון, או בדרך הלא נכונה, או יותר מדי גם, אבל לא יותר מדי במובן של יותר מדי ממש. יותר מדי אומר שאסור לאהוב את זה כל כך, צריך לאהוב את זה קצת פחות, או קצת יותר, או באופן אחר, או ביום שלישי ולא ביום רביעי.
הסיפור חשוב יותר מהפעולה
מיני דברים אחרים הם יותר, אפשר, אני אוהב לומר, זה יותר תלוי בסיפור שמספרים על זה מאשר בפעולה בפועל, מאשר בפעולה הגשמית. במילים אחרות, דברים שלבהמה זה לא היה הגיוני.
בהמות לא יכולות להיות פחות ויותר פרושות. הן יכולות להיות אולי לא בריאות, יש להן איזו בעיה עם התיאבון שלהן לאכול יותר מדי או פחות מדי. זה יכול להיות, אבל היא לא יכולה להיות יותר או פחות פרושה.
רק בני אדם יכולים לקבל מידת הפרישות
במילים אחרות יותר פחות, לקבל את מידת הפרישות, מה שהייתם יכולים, זה רק אדם יכול לקבל. למה? כי ההבחנות שנמצאות בזה, נמצאות רק בנושא של איזה מהמעשים אני מספר, אני אוהב את זה, זה תמיד בא עם בחירה מסוימת, עם תיאור מסוים שאפשר לחנך את זה.
תשובה על הקושיא של חינוך
כאן אפשר לענות על הקושיא שכל היהודים שואלים, אבל אי אפשר לחנך אדם שיהיה לו פחות אהבה לתנועת הגוף. זה בגלל שכל היהודים החסידיים שהם חושבים שהבעיה היא הגוף, נאבקים כל חייהם.
אבל אם אתה מבין שמדברים על רמת הסיפור, בהחלט אפשר לחנך. על זה כבר אמרתי כאן, על זה, נכון, אמרתי כאן את התורה.
דוגמה מחתונה
שאם יש חתונה ויש אהבה, זה צריך להיות פתרון לכל שאר הנשים. מה הקשר יש לזה? התירוץ הוא שעכשיו הוא חיבר את התאווה שלו עם המעשה. עכשיו, כשהוא מחזיק בתאווה שלו, הוא נזכר באשתו. האישה היא מצווה להיזכר. גם על זה יש הגדרות אחרות, אבל זה הרעיון.
הפרדוקס ומחלוקת השיטות
אז, ואנחנו מבינים שכאן מגיעים לפרדוקס, לקונפליקט שיש לי כאן. אין לי הסבר ברור… אני חושב שיש איזה הסבר ברור להבדל, אבל במשהו אני אתבלבל.
יוצא כאן שיכול להיות שזו גם מחלוקת על שיטות, אבל מעולם לא ראינו מחלוקת שיטות, אומר שכל אחד יש לו איזו נקודה, שצריך להבין איך כל אחד צודק. נכון? יש מחלוקת.
מעשה מר׳ לייב אשלג: ה״סלאבי החסיד”
המעשה
ראיתי, אמרתי מעשה, מעשה חסידי. ראיתי תורה מהרב רבי לייב אשלג. הרב אשלג אמר כך: שהחסידים שלו, אם יחטאו, הם חוטאים גס מאוד. למה? התענוגים העדינים אין להם. אני חושב שהוא מדבר על המצב.
היהודי החסידי ורמת הסיפור
אני מתכוון לומר, יש סוג כזה של יהודי חסידי, שאין לו… התאוות הרגילות שיש לגוי, אני לא יודע, אתה יכול לדבר על כבוד, זו לא דוגמה כל כך טובה, אבל אתה יכול אפילו לדבר על תאוות נשים. הוא רוצה לקבל… מה? כן, אני לא יודע מתי דיברתי. הוא מדבר בדרך כלל על תאוות הגוף.
זו שאלה שלמה אחרת, למה הרוצח כל כך נורא כמו הנואף? הוא פחות נורא במובן מסוים. ואני אביא את זה עוד בהרבה שיעורים.
ההבדל בין גוי ליהודי חסידי
אז, היהודי החסידי לא ירצה ללכת לדייט עם אף אחד. לגוי יש תאווה, זו תאווה חיצונית מללכת לדייט כמו לשכב, שני תענוגים שונים, זה עושה את זה מעניין יותר. העובד, הוא יכול לקבל את אותה תאווה מגופו של מעשה, אבל לדייט הוא לא הולך, הוא מדלג.
ה״סלאבי החסיד”
כמו הסלאבי החסיד, כן, שקורים לו חסיד. למה? כי אין לו בראש, זה אמת, כי אין לו בראש את הרעיון של מעשה, פגשתי, הסתובבנו ועשינו. יש לו… הגוף שלו עדיין עובד, כי הגוף שלו עובד תמיד, כמעט תמיד. חוץ מ… הגוף שלו עובד, הוא רוצה לעשות כל דבר.
אבל שהוא ייכנס לכל העניין, זה לא מדבר אליו, זה ממש לא מדבר אליו. ואתה יכול אפילו לומר, הוא יהיה עוקר בתאוות. אתה יכול לשאול שאלה, הוא צריך את זה כן מצווה, במקום מצוות המצווה. אני לא יודע, אבל הוא לא חי בתרבות, אין לו את הדברים הנלמדים. הוא לא למד, הוא לא התחנך, אין לו את הטעם. אבל הגוף שלו נשאר לו.
המסקנה של ר׳ אשלג
לכן אמר ר׳ אשלג, אמרתי, אני יכול לעקור את חלקי הנשמה, כמו החלקים היותר אנושיים.
המחלוקת על גשמיות ואנושיות: שתי שיטות הפוכות
הגוף נשאר אפילו כשהנשמה נעקרת
הגוף שלו עדיין עובד, כי הגוף שלו עובד תמיד, כמעט תמיד. הגוף שלו עובד, הוא רוצה לעשות כל דבר. אבל להיכנס לכל העניין, זה לא מדבר אליו, זה ממש לא מדבר אליו. ואתה יכול אפילו לומר, הוא יהיה עוקר כל תאווה. אתה יכול לשאול שאלה, הוא צריך את זה כן, מצווה, במקום מצוות המצווה. אני לא יודע, אבל הוא לא חי בתרבות, אין לו את הדברים הנלמדים. הוא לא למד, הוא לא התחנך, אין לו את הטעם. אבל הגוף שלו נשאר לו.
לכן אמר רבי וולף אשלג, אמרתי, עקרתי… אפשר לעקור את חלקי הנשמה, כמו החלקים היותר אנושיים. מהתאווה יותר קל לעקור, לחנך, אבל חלק הגוף הוא בעיה. אם הוא רוצה, איך הוא מתאפק? בדרך כלל הוא מתאפק, הוא עושה מה שהוא עושה. אבל אם נופלת לו נפילה, הוא הולך להיות מאוד גס, מאוד נמוך במובן, לא… מסכים עם מה שאני אומר?
תלמיד: נו, כך הוא אומר? טבע, איך קוראים לו?
מורה: נו, כך הוא טוען, כך אומרים החברים. אוקיי.
צד ראשון: אנושיות בגשמיות עושה את זה יותר טוב
אז, זו סברא. לא, זו סברא מעניינת. אז, עכשיו, כאן יש חקירה גדולה יותר. אתה תופס את החקירה? אם הולכים לומר, יש שני דברים אחרים שאפשר לומר.
אם הולכים לומר שהבעיה, בואו נגיד דבר אחד שהייתי עושה הרבה, אם הבעיה היא שלא אנושי, שמי שהוא רק זולל, כמו זה שהאריז״ל אמר שהיה אחד שהתפלל שהקב״ה יעשה את הלשון שלו, את הגרון שלו, גדול יותר, שיוכל לקבל יותר את תאוות האכילה, או הדבר האחר שאנשים מתפללים להיות גדול יותר כי הם חושבים שיהיה להם יותר תאווה כך, זה ממש בהמי, זו בעיה.
אם למשל מישהו שאוהב לקבל אחד עשר סוגי רטבים בסעודת השבת שלו, זה כבר… ואם כל רטב צריך לבוא מארץ אחרת, אני לא יודע, איזה מעשה שלם שבא מזה, איזה דבר מסובך שלם, זה צריך להיות אורגני, זה צריך לערבב שני אנשים ביום שלישי ירוק כשהלבנה מלאה, אני לא יודע, איזה מעשה שלם שבא עם זה, הוא איזה אדם. זו סעודה שלמה, הוא חי יותר אנושי, אמת? זו דרך אחת שאפשר לטעון.
רק כדי להיות ברור, אפילו הדרך הזו לא הולכת לומר שככל שהמעשה יותר מסובך זה יותר טוב. אני חושב שאף אחד לא אמר את זה. קצת זה יותר טוב מאשר להיות זולל. אני חושב שכולם מסכימים על זה, שלהיות זולל גס זה יותר רע מאשר להיות יהודי עדין, במובן מסוים.
וגם כולם מסכימים, שככל ש… זה סיפרו, מאמינים למעשה, זה כתוב על גב בקבוק היין, זה לא עושה את זה לבד יותר טוב, אבל יש מעשים כאלה שעושים אותם יותר טובים, ויש כאלה שהם יותר רעים, ויש כאלה שעושים את זה הרבה יותר רע, נכון? שזה נעשה עבירה גוררת עבירה, זה עושה את זה הרבה יותר רע. זו החקירה.
צד שני: הרמב״ם – להוסיף אנושיות לבהמיות עושה את זה יותר רע
אבל ה… ה… ה… זה כמו צד אחד, דבר אחד שעולה. אבל אני תופס שמהצד השני יוצא בדיוק הפוך. למה יוצא בדיוק הפוך?
אם לוקחים את הרעיון שאמרנו קודם עד הסוף, ואומרים שזה דבר בהמי, צריך להבין שלהוסיף… הרמב״ם אומר את הטענה בחלק י״ח בפירוש, להוסיף משל למעשה בהמה, הוא לא עושה את זה מעשה בהמה, הוא עושה את זה יותר רע. מסכים? למה?
כי אדם, כך אומר הרמב״ם בחלק י״ח, הרמב״ם אומר, הוא מאוד נגד. הרמב״ם אומר, שאתה רואה אנשים מתאספים יחד לאכול, צריך להסתכל שאנשים מתאספים יחד לעשות. זה אותו דבר, שניהם צרכי הגוף. כתוב פסוק מפורש, “וכל שולחנם מלא קיא צואה”.
אז, כלומר, לאנשים יש צורך הגוף. יש לו צורך הגוף! אתה שמרת בפנים. ר׳ יודל ג׳יקר אמר, הוא לא מבין, הרבי מנהל תיש ורבה. למה? שאף אחד לא יהיה בכתוב, עד שכתוב ברמדר גם כן.
תלמיד: כן, הם התביישו?
מורה: כן. לא בפני אנשים. לא בפשיטות ביחד.
תלמיד: כן, גם היום. זו מחיצה קטנה.
מורה: כן, זה עדין, היה בית כסא, זה לא היה בפומבי. צריך להבין, אפילו כשעשית ביחד, זה לא אומר שזה היה בפומבי. אתה תופס את ההבדל?
תלמיד: זה אומר פרטיות?
מורה: כן, זה היה מוסתר במקום, שם יוצאים החוצה, כמו שאפשר ללכת למקווה ביחד. זה בית כסא, כולם מודים שלא עשית בסעודה, ומה שזה היה אז, אני לא יודע מה, הפלטיא הגדולה שם.
תרגום לעברית
אז זו הטענה של הרמב״ם. כשהרמב״ם טוען, אה, יש אנשים שכותבים שירים על זה, על יין ועל תאוות אחרות, כותבים שירים שלמים, ועושים מזה כתיבה שלמה. אומר הרמב״ם, זה דבר גרוע יותר. למה יש לאדם שכל עם כוח, דמיון אפילו, עם כוח, ציור? כדי שיחשוב על דברים שאפשר רק לחשוב עליהם.
אם אתה משתמש בשכלך כדי לחשוב על אוכל, הרי זה מכלל היה כבוד השכל. לא, ממילא אתה זללן. הרמב״ם בעצם אומר את הטענה הזו. ממילא אתה זללן, הם עץ נבוך, גם אתה עץ. אבל אם אתה לוקח את החלק האנושי שבאדם ואתה משתמש בו לאכילה, יש לך עוד חשבון עם האכילה שלך, יש לך עוד קצת תורה על זה, מה קורה איתך? אתה גרוע יותר.
הסתירה: שתי דרכים הפוכות
זה מאוד מעניין, זה נראה ממש כסתירה. אני לא רואה שאפשר ליישב את שתי הדרכים. כלומר, הראשון אומר שמי שאוכל רק כי הוא צריך, רק כמו בהמה, רק מה שהוא רוצה, הוא הבהמה. והשני אומר שלא, שמי שיש לו מעשה, הוא הבהמה הגדולה יותר.
אני יכול לתת לך עוד דוגמה, עוד התייחסות לזה, ברפובליקה.
המשל מהרפובליקה: “עיר של חזירים”
אבל הראשון אומר שיש אוכל טוב ואוכל רע. הוא לא אומר שיש יותר מדי או מעט מדי, אבל יש כן הבדל גדול שהטיעון של להוסיף מעשיות עושה את זה גרוע יותר אינו לגמרי נכון. אני חושב שאפשר את זה, אבל אני מאמין שזו בבירור קצת מחלוקת. צריך להיכנס לעומק, אני רק רוצה להעלות את החקירה.
אני אחפש לך עוד התייחסות למחלוקת, אני מאמין שזו מפורשות מחלוקת. ברפובליקה כתוב, ואפשר את המעשה מהרפובליקה כתוב בכוזרי, כן, כולם יודעים.
בקיצור, סוקרטס מספר מעשה שהוא רוצה לתאר איך הוא אדם, כמשל לנפש, כולם יודעים, הוא מספר את המעשה של העיר הקטנה, והוא מספר שהולכים לייסד עיר. הוא מתחיל, מה עיר צריכה? אנשים? בסדר. מה אנשים צריכים? אוכל. בסדר, נאסוף קצת חיטה וקצת מים, נעשה קצת לחם, ונאכל.
בא מי שמדבר איתו שם, והוא אומר לו, רבי לבן, אני רוצה לספר לך מעשה. עשית עיר לחזירים, לפיגס. לא עשית שום עיר לאנשים.
הוא אומר, מה זאת אומרת? נתת לחם, נתת מים. זה ממש תיאור כזה, פז במלך.
אפשר לחיות. הוא אומר, מה זאת אומרת? אדם צריך לקבל קצת… קצת מיונז, קצת חריין, קצת בשר לפעמים. אדם לא חי ככה כמו חזיר, כמו שאתה מספר, אתה אוכל דשא.
הוא אומר, “אה, אתה צודק. אתה יודע מה? לכבוד זה צריך לעשות צבא, כי בעיר שלנו לא גדל מספיק שנוכל גם לעשות דיפס עם מלח, לא מלח, עם דבר אחר.”
וכאילו יש כאן ביקורת בזה. כלומר, הוא טוען שמה שאנשים מחפשים מותרות, זה עולה בכל הבעיות. בגלל זה מתחילה המלחמה, בגלל זה מתחיל, ממילא צריך כבר לחנך את מי שהולכים למלחמה, מתחילה בעיה שלמה.
כך כתוב מעשה, אם כתוב בפירוש ששיטת גלאוקון הייתה שזו עיר של חזירים, אלה שאוכלים בלי דיפס. הוא לא אומר בבירור את הביקורת שלא, אבל הוא נכנס לזה, ובמקום אנשים הולכים לאכול את זה.
שיטתו ההפוכה של אריסטו
נראה ש… איך קוראים לו? מה שאין כן אריסטו אומר מאוד בבירור שבמקומות שהוא רואה, הוא אומר מאוד בבירור שאדם שלא היה לו שום טעם ושום זה ושום העדפה הוא חזיר. הוא מסכים עם מי שאמר שזו עיר לחזירים.
לפי סוקרטס שאדם נעשה רק לעשות את כוח השכל, רק בלית ברירה צריך לטפל באנשים שלא מחזיקים בזה. נראה שמה שנראה לאנשים הפשוטים הוא עיר של חזירים, אתה תופס שזה נסתלק חזירים, כי הם, ועכשיו מסכים בכל הסברא, על פי פילוסופיה, על פי אפלטון, הם ממש המלאכים, לא שום חזירים.
הבעיה היא, הרבה פעמים מנסים להיות מלאך ונשארים חזיר, אולי זה בטוח לא שום דרך. אבל בטוח יש כאן משהו מחלוקת בסיסית אמיתית למי שהוא בכלל לא אוהב שום אוכל, בואו נגיד זה בלית ברירה ככה, האם הוא אדם טוב או אדם רע.
השאלה המעשית: מה המטרה?
זה אומר כבר יותר על דרך המצווה, אבל השאלה היא האם אוכל צריך לאהוב, כלומר לרצות, נכון?
תלמיד: כן, ליהודים הפשוטים ידעו ש… בליובאוויטש יש מסורה מבנו של הרבי הזקן ר׳ משה, שכל מצוות שהגוף מקבל הנאה לא צריך לכפול. כמו עונג שבת, כזה מין שבת. אז הם אומרים, מה?
מגיד שיעור: כן, בסדר, זה לא דבר נעים, זה נכון.
תלמיד: כן. ואוכלים מעט.
מגיד שיעור: בסדר.
השאלה הבלתי פתורה
והשאלה היא, האם הוא דווקא טוב יותר? מי שהולך שם, יהודי חסידי, הרבה יהודים חסידים, לא כולם, הרבה יהודים חסידים, זה נכון מחזיקים כמו שאמרנו, כמו שסוקרטס כאילו היה מחזיק כאן, שלא, שזה בחור גדול יותר, מי שהולך למסעדה ההיא, ממי שאוכל סתם חתיכת קוגל גסה.
זה הרמב״ם. הרמב״ם במורה, לא בהלכה. ההלכה לא מחזיקה כך, פשוטו כמשמעו. התורה הקדושה לא מחזיקה כך, אמת? בתורה כתוב שצריך לאכול עם מלח, כי אין כבוד לעשות המוציא ולאכול לחם בלי מלח, אמת?
תמיד אפשר לומר את התירוץ, אני לא יודע. אני לא יודע, זה תירוץ קל. אני מאמין שיש כאן בעיה אמיתית.
השאלה היא, כשאתה אומר שהיהודים הגדולים הם יהודים פשוטים, חלילה וחס, מה המטרה, אמת? אני לא יכול להתמקד בבעיה, או איך מתמקדים? לא מתמקדים בכלל לומר בלית ברירה יש לי גוף שאוהב לאכול, או לומר, לא, יש תועלת מסוימת, יש דרך מסוימת איך להיות אדם, וזה כולל לאהוב דברים מסוימים בדרך טובה.
מובן מאליו, צריך לדעת מה ומתי. אני לא אומר הכל, ואני לא אומר שכל פעם שמוסיפים קצת תורה לאוכל זה נעשה טוב יותר. יש חלקי תורה שטובים יותר ושגרועים יותר, אבל יש דרך מסוימת. מה זאת אומרת סעודת מצווה?
בסדר, אולי לא.
משל הבעל שם טוב על עונג שבת ובעיית הגשמיות
משל הבעל שם טוב על בן המלך והאיכרים
מגיד שיעור:
כמו שהבעל שם טוב, הבעל שם טוב אמר, כן? תורת הבעל שם טוב למשל, זה הולך עם הדרך הזו, נכון? הבעל שם טוב אמר למשל, כתוב בתולדות הרבה פעמים, למה עושים עונג שבת?
אתה מכיר את המשל שהיה איכר, לא איכר, סליחה, בן מלך. איך הולך המשל? כן, בן מלך היה שבוי במקום של איכרים. יום אחד הגיע אליו מכתב מאביו, איזו שמחה, הוא רצה לשמוח. אבל איך משתמחים? האיכרים לא מבינים מה זה המלך, לא מה זה המכתב, לא הבן מלך.
הוא קנה להם קצת משקה, והם רקדו בשביל המשקה, והוא רקד איתם בשביל הבן מלך. הוא אומר, מובן מאליו, כך עושים עונג שבת. הנשמה רוצה לשמוח עם הקב״ה, הגוף לא מבין, נותנים לו קצת משקה שירקוד איתם.
ביקורת על המשל: הגוף כבלית ברירה
מה זה אומר? לא כמו שאתה אומר. אתה אומר בעצם את כל הדבר בלית ברירה, אני תקוע, אני נבוך תקוע, למעשה הגוף בכלא, אני לא יכול, בלית ברירה אני חייב להגיע לגוף, כי אני לא יכול, אני באמת לא יכול, אני לא יכול להיות שמח בלי הגוף, אני חייב אותו.
אבל אין שום טוב, אין שום טוב בגוף עצמו להיות שמח. לא שמישהו אחר יוכל לומר, לא, צריך להיות שמח, לא כל השבוע, כל ימי החג מסופים, שבת.
קושיא: למה הקב״ה נתן טעם באוכל?
תלמיד:
למה הקב״ה נתן טעם באוכל?
מגיד שיעור:
אה, זו קושיא טובה. טוב מאוד.
שיטת ר׳ בערל לעטשעווער
על זה, זקני ר׳ בערל לעטשעווער לא החזיק כך. הוא כותב דווקא את הקושיא, והוא אומר שזה חייב להיות שזה לא נכון. אני לא יודע, מי מאיתנו מכיר את הבעל שם טוב, אפשר לפרש הכל, אבל הוא הולך בדרך אחרת.
הוא אומר דווקא שממילא הוא נכנס לדרך הראשונה. הוא אומר שכן צריך, צריך למצוא את הנכון, צריך לכוון את הכוונות הנכונות, מה שזה לא יהיה. אבל יש מעשה של האכילה, אם התירוץ שלי הוא שיש מעשה טובה של האכילה, וזה הופך הכל. מי שמכוון כוונות אכילה יש לו מעשה שלם למה הוא צריך לאכול, וזה ה… יש הבדל שהם אוכלים ושהם אוכלים שם זה לא אותו דבר. זו באמת מחלוקת אבל.
דיון: טעם, בהמות ואנשים
תלמיד:
מה לא אפשר לומר שהקב״ה עשה טעם כי אחרת אנשים לא יאכלו? המעשה מרגישה לרגע לאכול.
מגיד שיעור:
יכולים לאכול עוד. יש להם עוד טעם דווקא. זה לא קש. זה לא קש. זה לא קש.
לא, הסיפור הוא סך הכל שהאנשים… זה מביא את הקב״ה. זה דיברנו בשיעור על זה. אם מביאים את הקב״ה, עושים את זה יותר מסובך. אם אתה מחזיק שהקב״ה לא יכול היה לעשות שום… הוא עשה קש, כן? אתה רואה שאתה יכול לעשות אדם שיאכל קש, תן לפרד לאכול. יש סיבה גדולה לזה. למה הסיבה? למה הסיבה? למה הסיבה?
תלמיד:
מה אז?
מגיד שיעור:
אני מאמין שזה לא הגיוני שנתת… על מה דיברתם על זה ומתי דיברו על זה? אני מאמין שלהביא את הקב״ה זה לא מאוד… אני מאמין שזה לא מאוד מועיל. יש דבר כזה. יש דבר כזה. יש דבר כזה.
תלמיד:
לא, מיני האוכל זה דווקא, אנשים עשו את מיני האוכל. הקב״ה רק עשה מין אוכל אחד, האנשים עשו את כל מיני האוכל.
מגיד שיעור:
איך מיני האוכל כבר הקב״ה עשה? שניים, שלושה, אַרבעה, שבעה? הוא יכול, הוא יכול גם לרצוח. הוא לא יכול לרצוח. בליעות הוא דווקא עשה. מה הוא יודע, הוא יכול לרצוח. למה הוא עשה את זה? הוא אומר שלפעמים צריך לרצוח.
זו לא ראיה כל כך טובה, תאוות הרציחות, שיש אנשים שאוהבים מאוד רציחות, בגלל זה צריך לרצוח. אולי צריך להגיע לאנשים מסוימים לפעמים. אל תגיד, אבל…
מה אתה יכול לומר למה יש כל כך הרבה מיני טעמים באוכל? ויש חלק כזה שעושים כאן ל… לך דווקא עם השיטה האחרת ההיא. מה שאמרו קודם לא כל כך, כי סך הכל כל מיני הטעמים, זה האנשים, הסיפור שהאנשים מספרים, שהאנשים לקחו את השכל שלהם, והטעם יש לו כוח גם, כן?
תלמיד:
לא, שם לא. לא, הפרה מרגישה הבדל בין קש לדברים אחרים.
מגיד שיעור:
כן, יש כן, יש רק לא את ה… ה… ה… לבהמה רגילה יש הבדלים. כן, בוודאי, יש פינוקים, נותנים אפילו פינוקים לבהמות כשמאמנים אותן. זה לא אחרת. יש כל כך הרבה מיני טעמים באוכל.
ניתוח: שני אנשים קיצוניים ברחוב
מגיד שיעור:
בוא נבין. האלגוריה היא הרבי בראון. אני מרגיש שבונים את זה… אני יודע שהשאלה היא שאלה גדולה, אבל הדרך שבה בנו את השאלה, הדרך שבה בונים את זה… אני רואה איך בונים את השאלה, אני מאמין… זה מנסה לקבל תירוץ בדרך שמביאים את זה, אבל הם לא יודעים מה התירוץ.
תרחיש 1: הגורמה והקבצן
אני רוצה להציג כמה תרחישים. בוא ניקח תרחיש אחד, יש שני אנשים ברחוב. אחד הולך, והוא… אני לא יודע מה, הוא אוכל משהו מפואר… הוא אוכל ממש, אני לא יודע, הוא מחכה שיהיה מתחת לשמש, הוא שופך קצת מלח, והוא אוכל את זה, והוא… מה הוא?
בצד השני מסתובב איזה קבצן, מנדל החזיר, אני לא יודע, והוא אוכל מהזבל.
אני מאמין שכמעט כל אחד מבין שאפילו אלה הקיצוניות הגדולות ביותר, אני לא מבין. אני יכול לשמוע ששניהם, המחשבה הגדולה ביותר עם חוסר המחשבה הגדול ביותר, יש משהו אינטנסיבי בהמי, כמו שקוראים לזה עכשיו, אנשים בהמיים. מבינים את זה, נכון?
תרחיש 2: שני אנשים ליד הזבל
עכשיו בא הרמה הבאה של אדם. לא, האדם הראשון טוב יותר או גרוע יותר? אני רואה כאן שני אנשים, אחד… באותו זבל, אחד עומד ואוכל מהזבל בלי מחשבה, ואחד אוכל עם הרבה מחשבה.
איכשהו אנחנו, אנחנו צופים בשני האנשים, מבינים ששני האנשים עושים משהו שהוא משהו לא אנושי. הם… משהו יש… אפילו זה משתמש בהרבה מחשבה וזה משתמש בהרבה… אני מבין שאנחנו מעלים סתירה, כל השיחה הזו… להראות שיש סתירה.
דיון: איפה הסתירה?
תלמיד:
האדם שעומד שם, הוא היה שם בוכה, כי הוא מחזיק את ההנאה הגדולה ביותר שלו לעמוד ליד פח זבל. והשמש זורחת על הגלידה שלו אז, ומשהו, והוא חייב ממש, הוא לא אכל כל הדרך, ולהמשיך לאכול.
מגיד שיעור:
אני מאמין, מבינים, אני מאמין שאפשר לראות שיש שייכות, שאין סתירה. אני אומר, מדברים כאן נגד, ואני מאמין שצריך לבנות רמות כדי לראות איך זה נעשה סתירה. אנחנו לוקחים את זה, ואנחנו רוצים לעשות כך.
רגע, האדם מוסיף שכל המחשבה היא רעה, והאדם אין לו שום מחשבה, הוא מסתובב בזבל כמו בואש. בשאלה, ככל שהוא מוטרד יותר הוא בקיצוניות האחרת, נכון? האדם ש… אחד מסתובב בזבל.
תלמיד:
לא, אני יכול את זה בדרכים אחרות, זה יהיה עוד רלוונטי, היה לי פרדיגמה מהשבוע. האדם ש… אין לו שום דבר עם האוכל רק החלק הבהמי, רק זה שהוא צמא והוא רוצה לשפוך מים לצד.
מגיד שיעור:
כן, הוא מדבר על האדם שאוכל שם עם הזבל, אין לו שום דבר עם האוכל שם. הוא תופס זבל, הוא מאוד צמא. הוא תופס אוכל. ההוא כבד, אני לא יודע מה זה. זו לא תרבות אכילה. אני לא יודע מה זה. זה כן, זה משהו… זה משהו מצחיק, כן.
תלמיד:
אוקיי, מה שיש יותר עם המשחק.
נו, והאדם שהוא… אתה מביא את הסתירה… מהיכן אני עומד, כשאני מחכה שעומד לאדם שלי ברחוב, מהיכן אני עומד, זה אומר שלי, איך אני קורא לעצמי, אני הולך שלי. זה משהו יותר מדי. זה משהו יותר מדי.
העיקרון: התרחקות מהרמה הבסיסית אינה אוטומטית טובה יותר
הדבר האחד, הדבר האחד שהקב״ה רוצה מכל הדברים הוא, שזה לא אמת שהאנושי… זה לא אמת ש… זה לא אמת. במילים אחרות, צריך… אני חושב שהדרך הטכנית צריכה להיות שזה לא אמת שההתרחקות מהרמה הבסיסית עושה את זה טוב יותר. זה רק לגמרי נכון.
מה שנכון הוא שהטוב והרע לרוב נמצאים ברמה אחרת, אבל שם גם יש טוב ורע, והרע הוא דווקא יותר בהמי. מה אני מתכוון? אתה יודע מה אני מתכוון?
הקשר לשבת ויום שלישי
אני יכול לומר זאת, למשל, מי שכבר אוכל ביום שלישי, אני סבור שהוא בהמה. אבל יום שלישי… סליחה, אני רוצה לשאול.
תלמיד:
לא, אתה לא מבין שאני מתכוון שזה שריד משבת, אני לא יודע.
מגיד שיעור:
מגשימים את שני האנשים. למה? מגיע שבת, אין שום דבר שאוכלים. אני מתכוון שיש את הדחף, אני שואל, אני מתכוון שמגשימים כאן שני דברים עם החרפי הלני פון חישי משוש [התייחסות לא ברורה].
אנלוגיה לאומץ ופחד
אני עומד, אני רואה שיש שני אנשים, אחד מפחד מאוד מהאוכל שלו, ואחד אוכל וזולל. אני הולך להסתובב ברחוב בצד אחד, אחד הוא אדם מאוד מפחיד, הוא יושב איפשהו. מפחד לחצות את הרחוב, והשני רץ דרך עם שוט מפחיד, והוא שניים לחיות.
ואני מבין גם ששם יש ממוצע בין שתי מידות שיש להן שייכות. שתי המידות ויש להן שייכות, כי אצלנו עשינו שיעור עכשיו לפני כמה שבועות על חוש המישוש.
השאלה של השייכות
אבל אני שואל, מה באמת יש שייכות לשניים לומר ש… אוקיי, חוש המישוש הוא ביטוי של אני כאדם כאן. כמו שאני הולך לדבר על דבר הפוך מאומץ ופחד, זה שתי קיצוניות… אלה רק שתי קיצוניות, אבל אלה שני דברים שונים, נכון?
אבל זה לא שתי קיצוניות, אלא זה גם שני דברים שונים. אבל זה לא קיצוני, אלא כך להשיג את זה. אבל המחשבות על המצווה, זה גם שני דברים שונים. יש הרבה מאוד דרכים להיות לא נכון, הרבה מאוד דרכים. דרך אחת היא להיות גרגרן. דרך שנייה היא להיות אדם מעודן מדי.
הדרך הנכונה היא, אפשר לקרוא לזה משהו באמצע, אני מניח, אפשר לומר משהו כזה, או אולי באמצע זו לא המילה הנכונה, אבל… אז, ה… זה נכון כמו מה שאתה אומר, דרך המצוות מחזיקה, במידה שלא תמיד להתרחק מאדם אחד…
הקונפליקט בין שני מהלכים באכילה: סדר מול טפל
היסוד: שתי דרכים להיות שגוי
מגיד שיעור:
בוא נאמר כך, יש שתי דרכים להיות שגוי, יש שתי דרכים. דרך אחת היא להיות גרגרן, דרך שנייה היא להיות אדם מעודן מדי. הדרך הנכונה היא, אתה יכול לקרוא לזה משהו באמצע, אני מניח, אפשר לומר משהו כזה. או אולי באמצע זו לא המילה הנכונה, אבל בוא נאמר למשל, נכון?
אז, זה נכון כמו מה שאתה אומר, שדרך הממוצע מחזיקה במידה שלא תמיד להתרחק מבעיה אחת מוביל אותך לפתרון. תמיד צריך עוד הכל להשתמש בשכל, לברוח מהבעיה. ההיפך מטיפשות אינו שכל, ההיפך מטיפשות הוא בדרך כלל גם טיפשות. אז, כמו להיות הפחות, אבל עדיין נכון ששני הדברים האלה נכונים. זה מה שאני חושב שיש משהו כזה, שני הדברים האלה נכונים, שלהיות כמו אריה, בהמה שדורס ואוכל זה לא טוב, וגם להיות מישהו שבאמצע תשעה חושב על הסיום זה לא טוב, אתה תופס?
זה לא אומר… יש טוב מסוים ששייך לא להיות פרסר, ויש טוב אחר ששייך לא להיות יותר מדי עם השכל לזה. אבל עדיין נכון שכאן עדיין יש מחלוקת, יש מחלוקת אם יש שייך להיות כל שכל או כל אהבה בזה, אתה מבין?
השיטה הרדיקלית: האכילה עצמה היא הבעיה
מגיד שיעור:
זה לא יפתר על ידי הבעיה שלך. יש מחלוקת אם מישהו אומר, כמו, להיות ב… דוגמה, אולי זו לא הדרך היחידה לומר, להיות בגוף זה מקרה, ולאהוב דברים של הגוף זה מקרה מנקודת המבט של השכל, ולכן, אין שום כמות אוכל שטובה, אין שום כמות של אהבת תענוג שטובה. הכמות היחידה שטובה היא כשעושים את זה, כמו שהתניא אומר, בהכרח, בעל כרחו. בעל כרחו זה כמו טוב, הוא אומר, קילוח השד. קילוח השד, זו התשובה היחידה.
זה לא מצב של קילוח השד, נכון? זה לא מהלך קילוח השד. שני המהלכים האחרים, אני אוציא.
תלמיד:
מה? אם יש… לא, בסעודה של דבר תורה, אולי אוהבים את דבר התורה, לא את הסעודה.
מגיד שיעור:
טוב מאוד, זה מסתדר עם ה… טוב מאוד. הייתי רוצה לומר, אם מישהו לגמרי במהלך קליפת השור, הוא יאמר לא, כי הבעיה היא האכילה עצמה, הבעיה אינה האכילה הלא נכונה. ברגע שאומרים שהבעיה היא לאהוב את האוכל בצורה לא נכונה, אז אתה צודק, אז, זו לא בעיה, אני מסכים. אם אתה אומר את זה, אז זה יכול להיות שגוי בהרבה דרכים, זה יכול להיות שגוי ביותר מדי, זה יכול להיות שגוי במעט מדי, זה יכול להיות שגוי בעקום, כל מיני דרכים יכול להיות שגוי.
אבל אם השגיאה מורכבת מהאכילה עצמה, וזה לכאורה מה שיוצא מהסברא שמובאת כאן, שמסבירה לא את השגיאה, בוא נהיה ברורים, מה שמובא מסביר את השגיאה, מובא מסביר למה מי שטועה בזה גרוע יותר ממי שטועה בדברים אחרים. אבל אם לוקחים את זה קצת יותר רחוק את הסברא ואומרים שיש שגיאה באהבת אוכל עצמה, אז כל כמות שלה צריכה להיות שגויה. זה כמו קיצוני, אבל כמו, ניכנס לבעיה אחרת אם זה נקרא להיות קיצוני, אבל זה קיצוני ביחס לזה.
בעיית הציניקות: אכילה כמו בהמה
מגיד שיעור:
אבל זה קיצוני במובן שאתה אומר שאתה בכלל לא נולדת לאכול, אתה נולדת לחשוב. אז בכלל אכילה היא בכלל העבירה, ומה שבהכרח, ולית ברירה, כדי לחשוב צריך לאכול, אז אוכלים.
ועכשיו, יכולה להיות שאלה אחרת, עכשיו, בוא נאמר מישהו הולך על אותו מהלך, ולית ברירה צריך לאכול, עכשיו, שיהיה פרסר או לא? מישהו יכול לומר, עדיף להיות פרסר, או עדיף לאכול כמו האדם הדורס ואוכל, כי זה מהיר יותר. וכאן אפשר, לא ברור, מישהו באמת מאמין בזה, אתה רואה? זה המקום שהשאלה…
תלמיד:
לא, אבל אני שואל אותך, האם מי שסבור שהוא אוכל רק כדי לחיות, כדי ללמוד, האם הוא צריך ללכת להיות אוכל בשוק, כמו שאומרים הגמרא, הוא לא יכול, נכון?
מגיד שיעור:
אתה מתכוון שהוא אוכל כדי לחיות כך, ולא ברור שאנחנו חושבים שזה טוב.
תלמיד:
מה? הוא הולך לעשות פאריגאטש גם?
מגיד שיעור:
כן, כמו דיוגנס הציניקן, הוא גר בחבית, הוא אכל מה שמצא.
האם נלך עם זה? האם נלך עם האנשים שאנחנו חושבים עליהם כמופת שעושים דברים כאלה? זה בכל זאת ציניקן, לא? בעצם הרעיון של להיות ציניקן, נכון? הוא לא גורס אנושיות בדרכים מסוימות, הוא לא אוכל עם מזלג, כי מזלג קשור ל… פרה אוכלת גם בלי מזלג, הוא בטור פרה, נכון? הוא לא גורס את הפרה-יות שבו, הוא עושה את זה רק ולית ברירה, הוא אוכל והוא אוכל כמו פרה. פרה אוכלת בלי מזלג, הוא אוכל גם בלי מזלג. יש מושג כזה, לא? וזה מה שאתה אומר, לאכול כמו אדם. מה זה אומר לאכול כמו אדם? לאכול כמו אדם זה גרוע יותר מלאכול כמו פרה. אני רוצה לאכול כמו פרה.
תלמיד:
הוא היה ציניקן, אותו דבר. הציניקן היה עם אותה פילוסופיה. אני לא מעוניין בכל העניין של אכילה. צריך לאכול. בגלל זה, מזלג כף שעולה לך כסף, הכסף אני יכול לקנות חברותא, הכסף אני יכול לקנות ספר, הכסף אני יכול לקנות דבר אחר שאני צריך לעבוד. מה שזה לא יהיה, אני לא מספיק בתוך המהלך האמת.
מגיד שיעור:
יש באמת אנשים שחושבים כך. אתה רואה, עדיין יש קונפליקט. אז, אם אתה מחזיק באריסטו, אתה יכול לפתור את הקונפליקט. או אולי יש דרך לומר את זה.
שתי דרכים להבין את המהלך החסידי
הדרך הראשונה: סדר ונימוסי שולחן
מגיד שיעור:
אמת, שצריך לאכול בלית ברירה, אבל כשאתה אוכל עם מפה מראים שאתה מתעניין פחות. אני בעצם לא יודע איך זה עובד. היהודים החסידים ש… אני לא חושב ש… אולי הם באמת רק בחיות השעה. ואולי זה… ואתה חושב שאתה מתכוון שאני מתעניין יותר מדי, ואני מתעניין פחות, לכן אני לוקח את הראשון ואני ממשיך. אני לא שם מלח. נו, זו הדוגמה שלי שאנחנו מדברים. יש שיטה כזו? יש שיטה כזו? בטח שיש, כן. השאלה היא האם זו שיטה טובה?
תלמיד:
זה יותר סיגוף מצדנו.
מגיד שיעור:
סיגוף זה באמת יותר מדי. כשאתה אומר שאתה מתעניין בגוף שלך יותר מדי. מה אכפת לך? תאכל כן, תאכל לא, ותמשיך הלאה.
תלמיד:
אתה סיפרת קודם את הדבר, דיברת על סעודת מצווה. שאלת על סעודת מצווה, זו לא המצווה שבה. משהו אומרים, ומבינים שהמצווה היא שמתאספים ביחד, אולי יש מתאספים ביחד שרים ניגון, או לא שרים ביחד. מבינים שמשהו הסעודה עצמה… כי מתעניינים כי לאנשים יש גופים שאוהבים לאכול סעודות.
מגיד שיעור:
לא, לא, לא, אני מבין, אבל אני אומר, זה לא אותו דבר כמו לומר לאכול עם מפה. נראה שיש משהו יותר.
מעשה מר׳ שמואל׳ע פעלד: צ׳ולנט ערב שבת
מגיד שיעור:
אני אומר לך מסבא רבא שלי, ר׳ שמואל׳ע פעלד, הוא היה אומר, חסידי, מי שאוכל צ׳ולנט ערב שבת הוא פרסר. יש כמה יהודים שאוכלים צ׳ולנט, זו חברה חסידית, זה מה שהם אמרו. נכון?
אבל יש שתי דרכים להסביר את זה. שמי שמדבר על מנה, זה מבוסס על אותה תיאוריה, זה רק רעיון אחר של מה בתוך זה טוב. רק להיות ברור, יש שתי דרכים לומר את החברה החסידית הטובה. אפשר לומר… יש שתי דרכים להסביר את אותו דור חסידי. בדיחה, זה אומר קצת ציני, אבל יש בזה גם קצת אמת.
אז, יש שתי דרכים להסביר. דרך אחת להסביר היא הדרך האריסטוטלית לומר שיש סדר, כמו שהגמרא, אני מתכוון, במסכת ברכות לא כתוב אף פעם לאכול פחות. יש סדר של המחלוקות איך בדיוק סדר של סדר החסידים, כזה משום נקיות, כי שמאי ובית הלל התווכחו מה הם נימוסי השולחן הנכונים.
אז, יש סדר, אדם לא אוכל כמו חיה, הוא עושה נטילת ידיים שזה לא המתים הקדושים [?], הוא שוטף את הידיים, וכן הלאה. ואז אתה רואה, מי שאוכל צ׳ולנט, זה לא הסדר איך אוכלים. צ׳ולנט, יש סדר, שבת מגיע מוקדם.
תלמיד:
אה, סתם חבורה, צריך לאכול משהו, חבורה באה עם זה, אי אפשר לשבת…
מגיד שיעור:
בבעלז אמרו שאפשר לשבת עם קפה. זה לא מוכן, צריך כן כל החיים, אמת? מה הבעלזר יושב יותר לא? בקיצור, שאדם צריך לאכול, זה מתאים. אוקיי, אין בעיה.
המהלך האריסטוטלי: אכילה כדבר טוב
מגיד שיעור:
אז, לא כי זה הופך לטפל, אלא כי זה הופך לדבר טוב. יש הלכות אכילה טובה. אכילה טובה נראית עם מפה, עושים גרטל, בלי הגרטל, עם הכובע, עם הכובע, מה שזה לא יהיה.
אחר כך יש שיטה אחרת שאומרת, לא, אכילה היא דבר מלוכלך. אם צריך להתאסף, האכילה הופכת לטפל. דווקא בגלל צורך הגוף, או אפילו קצת יותר מזה, אבל ההבדל מהפרסר הוא… אצל היהודי החסידי, אצלו האכילה הפכה לטפל. זה כבר טפל, זו אספה חסידית, זו לא סעודה, לא הלכו למסעדה.
מה ההבדל בין ללכת למסעדה לכבוד יום טוב ולעשות סעודה גדולה בבית? זה בכל זאת כל ההבדל. מסעדה היא מקום אכילה. היהודי החסידי לא הולך למסעדה, הוא מביא את המסעדה אליך הביתה, אבל אז המסעדה באה אליו. מה ההבדל?
תלמיד:
אבל למה אתה לא יכול לומר לי שאכילה היא בעיה?
מגיד שיעור:
דרך אגב, שיריים אסור לאכול. כתוב “הצנועין מושכין את ידיהם”. אסור לתפוס בטח. הצנועין מושכין את ידיהם.
צניעות ושיריים
מגיד שיעור:
שכחתי, העברתי שיעור שלם על זה. רק חלק משיעור קודם שחיפשו מילה איך קוראים למי שמרוסן, שקוראים “סופרון” ביוונית. אז, לכאורה בחז״ל המילה היא “צנוע”. כמו שכתוב “הצנועין מושכין את ידיהם”, רבי עקיבא אמר “צנוע עלי”, צנוע היא מידה טובה. צניעות פירושה האדם המרוסן, צנוע.
וכתוב בחלוקה של לחם הפנים, “הצנועין מושכין את ידיהם”. צנוע פירושו אלה שלא היו פרסרים. אז מזה לומדים, ראיתי שהרבי מוויזניץ החזיק כמונו. הייתי אומר לאדם שתופס שיריים, הרי כתוב “הצנועין מושכין את ידיהם”.
הקונפליקט הבלתי פתור
תלמיד:
למה אתה לא יכול לומר לי שאכילה היא בעיה, אבל לפעמים אכילה טובה בסעודת מצווה? למה צריך להיות בעיה עם המילה “בעיה”?
מגיד שיעור:
למה? זה גדול מהכתוב? אוקיי, אם זה גדול מהכתוב, אז איך לפתור הכל, כי כשזה בא למטרה טובה, אדם שהולך לומר עכשיו דבר תורה… אוקיי, אז זה הופך לטפל יותר. זה לא טוב לעצמו, זה טוב לטפל. אז זה לא טוב.
תלמיד:
אם אפשר לומר את זה, אפשר לומר את זה. מה אז?
מגיד שיעור:
אתה הולך עם השיטות האחרות. אתה ממשיך לרדוף אחרי שזה לא טוב בעצם. ולא רק זאת, אלא אותה שיטה הייתה עדיפה לזלול… לומר תורה בלי אוכל. אבל בכלל, למה צריך לתת אוכל? כי היום יש שיעור בלי אוכל, רואה? אפשר עוד. רואה, למה נותנים אוכל בשיעור? כי הציבור חלש.
אם הציבור היה אמיתי יראי שמים, ציניקנים, היו נותנים מולם… צריך בכל זאת לאכול בישיבות, היו נותנים מולם סיר גדול של מרק, והם היו נכנסים לשיעור. זה היה האידיאל לפיך, נכון? אבל זה בכל זאת לא… אני מתכוון, שוב, יש אנשים שיש להם את האידיאל הזה, אבל זה מצחיק. אני מתכוון שזה מגעיל, אז…
תלמיד:
מגעיל, כי אתה יהודי בעל בית מעודן. זה לא מתאים לך.
מגיד שיעור:
כמו שהקוצקר אומר, אומרים שהקוצקר אומר…
הערת סיום: השאלה המרכזית
מגיד שיעור:
מה איכפת לך? זו בדיוק השאלה הזו.