האיסור לשוב למצרים תלוי במעשיה הרעים
את הגדרת מצרים כמקום שבו שלטה האלילות אשר עיקר דרך משה רבינו הוא לעקור אותה, ולפיכך נעשה יציאת מצרים בעצם יציאה ממקום האלילות והערווה, ניתן לראות יפה מחידושו של רבינו בפירוש האיסור לשוב לשבת בארץ מצרים.
ואלה דבריו הלכות מלכים ומלחמות פרק ה:
ז.
ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, מן הים הגדול המערבי ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתיישב בה:
ח.
ובשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר “לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד” (דברים י”ז:ט”ז), “לא תוסיף עוד לראותה” (דברים כ”ח:ס”ח), “לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם” (שמות י”ד:י”ג). ואלכסנדריא בכלל האיסור:
ט.
מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם. ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשב לישב ולהשתקע אין בו מעשה:
י.
וייראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה תורה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד גויים, מפני שמעשיה מקולקלין יתר מכל הארצות, שנאמר “כמעשה ארץ מצרים” וכו’ (ויקרא י”ח:ג’):
יש להבין הלכה זו כראוי בהקשרו. הרמב”ם מסדר בפרק זה את ענין מגורי ישראל, כלומר הצורך בשליטת מלך נכון על ארץ מסוימת בכדי לתקן בה את התקנות הראויות לחברה שלימה. ולפי המראה הזה הוא מסדר את כל ענין מלחמת מצוה שהוא כיבוש ומחיית ז’ עממים, ומחיית עמלק, והאיסור לשוב מצרימה, והאיסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ.
ודע שכל הלכה שסידר במקום זה כמצווה יש בה חידוש גדול, שכן למרות שכל אלה מבוססים על הפסוקים ויש בהם במאמרי חכמים לסמוך את כל דבריו, מכל מקום לא מצאנו לפניו מי שיסדר כל זה כהלכה פסוקה למעשה. ולא נמצאו לעניינים אלה החשובים ביותר לכאורה דיונים ראויים במשנה ובגמרא כפי שניתן למצוא על רוב המצוות שבתורה. וגם לאחריו לא נמצא כן דיון הלכתי ראוי בכל אלה. והרי רבינו עצמו גר במצרים כידוע ולא מצינו שדן בשאלת ההיתר בזה (למרות האגדות). וישראל בכל הדורות לא מצינו שחששו לכל זה בפועל אלא התגוררו באשר התגוררו כפי הצורך וההכרח. ולפי זה צריכים לדעת מה טעם רבינו בסידורו את כל זה.
אך יש בכל המראה שהוא מסדר בפנינו פה הבהרה עצומה של כל המצוות והפסוקים וההלכות האלה למעשה, בהיותם מאורגנים בחזון אחד של המלכות הנכונה, ככותרת הלכות מלכים ומלחמותיהם. ורבינו מראה בזה את כוחו הגדול לצרף את משפטי התורה והדרכותיה לכדי הדרכה אחת שלימה, ולא נשאר מצוה אחת שיש לקיימה כהלכתא בלא טעמא, בפרט בעניינים החמורים הללו. וראה כיצד בנושאים הכי חמורים אלה הוא מכריע הלכה מתוך סברות דעתו ללא ראיה מוצקה, מרוב בהירות הענין כאשר נסדר באור זה.
כל הפסוקים המדברים על האיסור לשוב מצרימה לכאורה קשה לראות כיצד הם ‘מצוות’ כלל. והרי הפסוק הראשון (בסדר התורה) הוא הבטחת משה רבינו לישראל כאשר פחדו מפני המצרים על הים סוף ‘אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפון לראותם עוד עד עולם’. והכיצד נעשה הבטחה כזו אל מצוה ואיסור לגור למצרים. ונגד זה ממש הם דבריו בתוכחה ‘והשיבך ה’ מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה’ וכי יעלה על הדעת שהתוכחה אומר שישיב אותם בדרך אשר יש איסור בדבר, ומה להם ולאיסור כאשר הם גולים. אלא הוא אומר ממש תתבטל הבטחה זו שהייתם בטוחים שאתם חופשיים ממצרים, ותשובו למצרים, ולא עוד אלא שתהיו במצב יותר גרוע ממה שהייתם בעת ששהיתם בגלות מצרים, שאז הייתם לפחות עבדים ואוכלים ושותים כעבדים כאשר אמרתם במדבר את הדגה אשר נאכל במצרים חנם כדין עבדים, ובשעת הגלות תתמכרו לעבדים ושפחות ואין קונה. וכאשר קרה כל זה בזמן גלות בית ראשון כידוע. לא נשאר אלא פסוק אחד בפרשת המלך ‘רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה’ אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד’. והנה הפסוק הזה אם שהוא בפרשת הלכה וכבר יש לדמות שיש בו איסור, הרי מתוך מהלך הפרשה בוודאי איננו מוסיף איסור נפרד אלא שהוא מוסיף טעם לאיסור הרבות סוס. וכאשר אמרו חכמים על זה הפסוק עצמו שהוא מקרא שנתגלה טעמו כלומר שהטעם לאיסור הרבות סוס נגלה במקרא זה, ולא שהוא איסור נפרד בפני עצמו. והרי פסוק זה בפירוש מציין אל מה שאמר להם לא תוסיפון לשוב, והיינו בהכרח דבריו שבפרשת בשלח. ומשמעות הענין הוא אמנם שיש רע בחזרה למצרים, והרי זה רע וודאי וכי לחינם יצאנו משם ואנחנו מודים על כך. ואפשר שמתכוון כאן למה שהוא סיום התוכחה שבעוון המלך סופם לשוב בדרך הזה עוד, או שכוונתו שכאשר יזדקקו למצרים ויסמכו עליו הרי סופם שישובו למצרים על ידי זה וזה גרוע, ופירוש ראשון עיקר שהרי כתוב ‘ולא ישיב את העם מצרימה’, כל העם במשמע.
ואל תשיבני שהדין הזה מדרש למרות שאינו פשט הכתוב, דלמה יפרש רבינו שבשלשה מקומות הזהיר הכתוב על כך, ואמנם הם דברי חכמים במכילתא וירושלמי, ויש לדון אם כוונת המכילתא שיש בדבר איסור או שאיננו עצה טובה, וכוונת המכילתא לדרוש שבגלל שסמכו על מצרים נפלו, ולא להביא מקורות ופסוקים לאיסור. וכבר ידוע שדרכו של רבינו להביא בכל מקום פסוקים המראים את האיסור בפשטות ללא צורך בדרשה, ובמקום שיש צורך בדרשה לפרש יציאת הדין מן הפסוק הוא מפרשה, ומה כוונתו בכל האריכות הזו.
אך פירושו של דבר יתבהר מתוך סוף דבריו. שבו מחדש חידוש גדול ועצום. למרות שכאשר חושבים על זה מצד מסוים הוא מוכרח. כי רבינו עורך ניסוי מחשבתי. ואומר נכון נניח שיש איסור לשוב מצרימה. מה יהא הדין אם יכבוש אותו מלך ישראל על פי בית דין. נכון שיהא בדבר דין כיבוש יחיד ונצטרך לדון אם נוהגת בו קדושת כל הארץ, אך מכל מקום מסוגיית כיבוש יחיד למדנו שהרשות ביד מלך ישראל לפי הסנהדרין לכבוש כל ארץ שהוא רוצה בכך, ובתנאי שהקדים לכבוש את ארץ כנען. והארץ הזו מתקדש ולו קדושה מועטת. וכי יעלה על הדעת שבכלל כוונת האיסור לשוב מצרימה הוא שלא נכבוש את מצרים לעולם. ומה אם יבוא המשיח ונכבוש את מצרים וכי עדיין יהיה איסור לישראל לגור בתוכה. בוודאי הדעת נותנת שלא.
אם כן ההכרח אומר, שלא הארץ מצרים הגיאוגרפית היא טמאה. אלא ביאור עמוק יותר יש בדבר. והביאור הזה מיישב גם את הבאת הפסוקים הללו. רגילים אנחנו להבין שיציאת מצרים הוא טובה שהטיב הקב”ה עמנו. וכן ישיבת ארץ ישראל הוא טובה שנתן לנו את הארץ הזאת. (וכפי הרגיל אצל הדנים לשיטה שאין כיבוש ארץ ישראל מצוה, אומרים אינו אלא הבטחה). ולפי ההבנה הזו אמנם הטובה הזו פרטית וספציפית. במקרה היינו עבדים במצרים ומשם הוציאנו ובמקרה הביאני לארץ הטובה והכניע בפנינו את הגוים אשר שם ועל כן עלינו להודות. אבל הרמב”ם לא מסוגל לקרוא כך את התורה, סתם מסמך ניצחון של גוי אחד על שכניו המעבידים אותו או על הנלחמים איתו שהוא לוקח את ארצם על לא דבר. דבר זה ביזיון התורה הוא. אלא בוודאי יש כאן אמת כללית ונצחית שהיא המתלבשת בכל הטובות הללו. ואם אמת יש בכך, חזר הדין שמצוות הם ולא טובות הקב”ה עלינו בלבד. שכן מהו המצווה אם לא פעולת ועשיית הטוב והאמת בעולם. אם כן יציאת מצרים ויישוב ארץ ישראל שניהם הבטחות ושניהם מצוות באותו המידה. יציאת מצרים מפורשת כטובה ומפורשת כמצוה, שכן יש ממש מצוה לצאת ממצרים ולא לשוב לגור בה. וכך יש טובה שנתן לנו הארץ ומצוה לעלות לארץ ישראל ולא לצאת הימנה.
ואת האמת הזאת הוא מוצא בפסוקים מפורשים בתורה. שכן מה אנחנו יודעים מהתורה על אנשי ארץ כנען ועל אנשי ארץ מצרים. אומר הפסוק בפירוש, מעשה ארץ כנען ומעשה ארץ מצרים גרועים הם. ועליכם ללמוד לא לעשות אותם. ואלה היו הארצות שבהם גדלנו לעם. ייתכן שהיו מעשיהם גרועים ממעשי שאר האומות כדברי מדרשים וייתכן שלא, אבל עכ”פ התנגדותנו אליהם איננו התנגדות אישית כי אם רעיונית. הם עשו מעשים רעים וכל עיקר התורה הוא להוציאנו ממעשים רעים אלה. אשר כללם הוא רעת הדעות כלומר העבודה זרה ורעת המידות כלומר התועבות בעריות. אשר שניהם מפורשים על מצרים וכנען. ולפי שהאדם נמשך אחר אנשי מקומו ואין תיקון שלם אלא בתיקון המדינה, לפיכך לא די לאדם פרטי לברוח אלא עיקר תורת משה הוא לייסד את המדינה השלימה במקום המדינה הרעה שהוא מצרים וכנען.
אלא ששני דרכים שונות הם בהתנגדותנו אל המעשים אלה. וחלוקה זו איננה אמיתית מצד העצם אלא מצד הנסיבות שהיינו בהם. לגבי רעת מצרים לא מצאנו באותה העת פתרון להלחם בהם ולהכניע את כל אליליהם בהשמדה. אמנם סופר לנו שהקב”ה עשה מעשה באלהי מצרים, אך לא היה במעשה זה די שנישאר במצרים ונעבוד שם את ה’. אלא הוציאנו לגמרי משם. וכפי הדין הנפסק בהלכות דעות שעל האדם לעזוב את המדינה שמנהגיה רעות. והוצאה זו היא מצוה חיובית. שלעולם אין לנו לגור במצרים שנימשך אחר מעשיה הרעים. ולא הותר אלא לזמן מועט שאין חשש שימשך אחרי מעשיהם. כי החשש העיקרי אינני הימשכות אדם פרטי אחר מעשה מצרים אלא הימשכות חברה שלימה לדרכים חרבות אלה, וזה לא ייתכן אלא בהשתקעות. וכנאמר ‘ולא ישיב את העם מצרימה’.
אבל אין זה דרך לברוח אל המדבר, כפי הרמוז בהלכות דעות, שהוא ממש המדבר שאליו ברחו ישראל לזבוח לה’ ביציאתם ממצרים. אבל המדבר איננו מקום ישוב. ועדיין צריכים אנחנו לייסד מלכות דקדושה. מלכות זו התאפשר לנו ונצטווינו לייסד אותה בארץ כנען. ואין העמדת מלכות זו אלא בביעור עבודה זרה וכל עובדיה, ככתוב בהרבה פסוקים מפורשים שזו עיקר סיבת השמדת אנשי כנען, שלא נלמד לעשות כתועבות הגוים ההם. ולאמיתו של דבר אין דין זה מיוחד לאנשי כנען (אלא המיוחד הוא אולי השמדת כל נשמה שהוא הכרחית בשלב הראשון של ייסוד מלכות קדושה, וברגע שזו כבר התקוממה בעולם אפשר לסמוך עליה שתגייר את השאר בלי להשמיד כל נשמה אלא בחינוך הקטנים לכך) אלא בכל מקום שנשלוט נצטווינו לעקור ממנו עבודה זרה ועובדיה, וכדין הריגת העובד עבודה זרה וכדין עיר הנדחת שהוא ממש הדין של לא תחיה כל נשמה החל על הכלל המושחת עד כדי עבודה זרה.
אבל משהעמדנו מלכות קדושה אחת בארץ כנען, כבר יכול להיות שיתאפשר לנו בעתיד לשלוט גם בארץ מצרים ולבער משם את העבודה זרה, שזהו משמעות הכיבוש על פי בית דין כלומר בייסוד שלטון התורה שם. ואז בוודאי לא תהיה ענין ‘יציאת מצרים’ והאיסור לשוב מצרימה כלל. כי כל הענין הזה הוא זהה לענין ביעור עבודה זרה. ובוודאי עדיף שגם מצרים תהיה מלכות קדושה, וכפי העתיד להיות בסוף.
וראה עד כמה היה פירוש זה ברור בדעת רבינו שפסק אותו להלכה. ופשוט בעיני שזה היה עיקר ההיתר שסמך עליו בישיבתו בארץ מצרים, מאחר וכבר נתבער ממנה עבודה זרה על ידי הכיבוש המוסלמי, וכדבריו בכמה מקומות עליהם. ולא שסמך על כל מיני היתרים טכניים מפוקפקים ראה הגהות מיימוניות, דכל זה יועיל לדבר קטן אבל לא לעיקר הענין לא לגור במקום שמשחית את הנפש וגורמת לעשות כמשיהם. אע”פ שאין מלכותם זו תקנה גמורה כמובן מכל מקום האיסור לשוב מצרימה ליכא לנו. שהרי אין דין ‘כיבוש מלך ישראל ועל ידי בית דין’ מין גזירת הכתוב אלא לפי טעמו שלא יהיו מעשיה רעים. וקרוב בעיני שלא כתב כל דין זה של כיבוש מלך ישראל אלא להוכיח ממנה את סברת הדין שהוא שלא ללמוד ממעשיהם הרעים.
ונמצאנו למדים שעיקר יציאת מצרים שהוא גם עיקר מצוות כיבוש ארץ כנען והשמדת שבעה עממים, הוא גופא היציאה מיד אלהי נכר. ושזו מצוה דרמיא עליה דאיניש בכל שנה ושנה, בבחינת חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, והלכה פסוקה הוא בהלכות מלכים ומלחמות.