שבועות, קציר, וערך וסכנת האמונה בתורה מן השמים (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום מהלך הטיעון המשולב: הפשט האמיתי של שבועות, התורה כאוטופיה, ובעיית האמונה בנבואה

—

1. מסגרת הפתיחה: שתי מטרות לשיעור

מוכרזות שתי מטרות:

1. להציג את הפשט האמיתי של חג השבועות.

2. לטפל בטענה פרובוקטיבית “קליקבייטית”: למה זה לא רעיון טוב להאמין בתורה ומסורה — נדחה להמשך.

ניתן קרדיט לרב דביר לרר על התובנה המרכזית שתוצג.

—

2. הבעיה: על מה באמת חג השבועות?

2א. השם אינו אינפורמטיבי

“שבועות” פשוט אומר “שבועות” — “חג השבועות”. ההסבר הסטנדרטי (ספרנו שבעה שבועות כדי להגיע אליו) הוא מעגלי ואינו אומר לנו דבר על *תוכן* החג.

2ב. “זמן מתן תורתנו” אין לו מקור מקורי

הכינוי הליטורגי “זמן מתן תורתנו” אינו מופיע בחומש, ואפילו לא במשנה. אף אחד לא יכול להצביע על מקור טקסטואלי מקורי המזהה את שבועות עם מתן תורה.

2ג. חגיגת קבלת קוד חוקי היא מוזרה מבחינה קונספטואלית

– פסח / זמן חירותנו (חירות) — ברור ששווה לחגוג.

– סוכות / זמן שמחתנו (שמחת הקציר) — ברור ששווה לחגוג.

– פורים, חנוכה — “ניסו להרוג אותנו, לא הצליחו, לכן אנחנו אוכלים” — שמחה אינטואיטיבית.

– אבל לחגוג קבלת קוד חוקי? אין אנלוגיה נפוצה של “יום החוקה”. ה-4 ביולי חוגג עצמאות, לא את החוקה (שבאה 11 שנים מאוחר יותר).

> [סטייה צדדית: מקבילות בין-דתיות] תלמיד מזכיר את ליילת אל-קדר (ליל הגורל ברמדאן) החוגג את התגלות הקוראן, ומישהו מזכיר מקבילה הינדית עם המהבהרטה. אלה מוכרות חלקית, אבל המקבילה לקוראן היא על *התגלות* באופן רחב, והטקסט ההינדי אינו ספר של *חוק*. החידה נשארת: למה לחגוג קבלת *חוקים* דווקא?

—

3. עקרון מתודולוגי: התורה מציינת רק את המובן מאליו והנראה לעין

3א. התורה שבכתב מתעדת רק את המובן באופן ישיר

עקרון הרמנויטי: התורה שבכתב מציינת רק דברים שניתנים לצפייה, חוויתיים, וניתנים להסבר אפילו לילד (“בן חמש למקרא”). קציר, חירות, הצלה — כולם נראים, מוחשיים. מציאויות רוחניות/מטפיזיות (ראש השנה כיום הדין, עולם הבא וכו׳) אינן מוצהרות בחומש דווקא כי אינן מובנות מאליהן.

3ב. ייחוס

עקרון זה מיוחס לרמב״ן (שאומר שהתורה מתעדת רק את מה שניתן “לראות”). לרמב״ם יש גישה הפוכה (פרטים נדחים).

> [סטייה צדדית: קריאה בלי רש״י] התייחסות למורה נבוכים של הרמב״ם, חלק ג׳, ועקרון שקריאת התורה *בלי רש״י* לעתים קרובות מבהירה אותה יותר — רוב בעיות “פשוטו של מקרא” נעלמות. מוצהר במפורש: “זה לא הנושא שלנו היום”.

3ג. יישום על שבועות

הסיבה ש״מתן תורה” לא מופיע בחומש כסיבה לשבועות היא כי זה לא הגיוני באופן מובן מאליו — זה לא מסוג הדברים שהתורה מציינת. ההיעדרות עצמה היא ראיה שה*פשט* האמיתי חייב להיות משהו אחר — משהו נראה ומוחשי.

—

4. הפשט האמיתי מתחיל: שבועות כחג חקלאי של הארץ

4א. מה שהתורה אומרת במפורש

בפרשת אמור (ויקרא ~כ״ג) ובפרשת ראה (דברים):

– “כי תבואו אל הארץ” — “כשתבואו אל הארץ…”

– “וקצרתם את קצירה” — “…ותקצרו את קצירכם…”

– אתם מביאים את קרבן העומר, אז סופרים (ספירת העומר), וביום החמישים מביאים את שתי הלחם (שתי חלות, תנופה).

– זה חג השבועות.

4ב. שבועות הוא חג של אנשים החיים על אדמתם

במדבר, בעצם לא היה שבועות — וגם לא סוכות (הם כבר גרו בסוכות!). פסח נשמר במדבר (מפורש בפרשת בהעלותך) כי הוא מנציח אירוע היסטורי. אבל שבועות וסוכות הם חגים חקלאיים הקשורים למגורים בארץ ישראל. ספר דברים מפורש שמצוות אלו הן לאנשים החיים על אדמתם.

4ג. לוח הקציר

הפשט מתחבר לסדר קציר התבואה: דגנים מסוימים מבשילים ונקצרים מוקדם יותר, אחרים מאוחר יותר. שבועות מסמן נקודה במחזור החקלאי הזה.

—

5. הניכור המודרני מהמציאות החקלאית

אנשים מודרניים הולכים לעבודה, מקבלים משכורת, אבל אין להם הבנה ישירה של איך העבודה שלהם מייצרת ערך — מה שמרקס כינה “ניכור העבודה”. בהקשר החקלאי העתיק, הקשר בין עבודה (נטיעה, קצירה) לפרנסה היה ישיר ונראה לעין.

באופן פרדוקסלי, קפיטליסטים ובעלי עסקים מודרניים קרובים יותר למודל הכלכלי המשוער של התורה מאשר עובדים, כי קפיטליסטים משקיעים (*זריעה*) ואז ממתינים לתשואות (*קצירה*), משקפים את מחזור הזריעה והקצירה.

> [סטייה צדדית: טרמינולוגיה של מרקס וחכירות] ה*אריס* (חוכר, שמקבל אחוז מתנובת השדה) מתחבר לקטגוריות מרקסיסטיות. החוכר הוא “מצב עצוב” אבל עדיין מחובר יותר למחזור הייצור מאשר עובד שכיר מודרני.

—

6. העולם המשוער של התורה: חקלאים ולוחמים

התורה בעצם מכירה רק בשני עיסוקים: חקלאים ולוחמים. היסטורית, ~80% מהאנושות היו חקלאים או עוזרים לחקלאות. הקצב העונתי היה: חקלאות בחורף, לחימה בקיץ.

> [סטייה צדדית: ציידים] ציד הוא שולי בתורה — עשו היה ציד (מוצג בצורה שלילית), יעקב היה חקלאי/רועה, וגם נמרוד (פרשת נח) מוצג בצורה שלילית. ציד הוא בעצם עיסוק של “אנשים רעים” במסגרת התורה.

—

7. תפילה והמחזור החקלאי

7א. ברך עלינו ומשמעות “שנה”

התפילה לפרנסה בשמונה עשרה מברכת “את השנה הזאת”. “שנה” במקור פירושה מחזור היבול של שנה, לא תקופת זמן מופשטת. המילה הושאלה ממשמעות חקלאית לציון תקופת זמן הנמדדת בעונות. זו הסיבה ש:

– בחורף, אנו מתפללים לגשם (התרומה האלוהית החיונית לצמיחה)

– בקיץ, אנו מתפללים ל*טל*, כלומר הגנה על תוצרת שכבר גדלה מפני חום מוגזם או נזק

7ב. מוריד הטל ותפילת טל

תפילת הטל בפסח מבקשת במפורש הגנה על הקציר, לא רק טל מטאורולוגי. השירה סביבה מבהירה את המשמעות החקלאית הזו.

—

8. סוף החורף המפחיד

לאחר הקציר, יש לאחסן תבואה לשנה שלמה. עד סוף החורף (אדר / פברואר-מרץ), המזון המאוחסן מתמעט באופן מסוכן; אנשים מתחילים לקצוב. זה היסטורית כאשר מתרחש רעב — חוויה אנושית אוניברסלית עד לאחרונה.

> [סטייה צדדית: התייחסויות תרבותיות] אזכורים קצרים של סיפורי גבול אמריקאיים (מסיבת דונר, להיות חסום בשלג) כמקבילות לחוויה העתיקה הזו של מחסור בסוף החורף.

—

9. חודש האביב וקציר השעורה — השכבה החקלאית של פסח

9א. אביב = קציר שעורים

אביב פירושו המילולי “קציר השעורים” (מצוטט *שעורה אביב* מהתורה), לא “אביב” במובן המופשט. שעורים הם הדגן הראשון להבשיל, והגעתם מסמנת הישרדות. זה מתחבר לקרבן העומר (יום שני של פסח): קרבן תודה על ההישרדות בשנה ועל קיום מזון שוב.

9ב. טבע השעורים

– שעורים נקראים *מאכל בהמה* על ידי חז״ל — איכות נמוכה לצריכה אנושית.

– הם לא עולים טוב / יש להם תכולת גלוטן נמוכה, מה שמקשה מאוד על החמצתם (*חמץ*).

– שעורים נאכלים בדרך כלל כדגן קלוי, סולת, או הכנות פשוטות (*קלי, כרמל*) — מזון של עניים.

– זה מתחבר למצה: אפשר לקיים את החובה בשעורים; מצה היא בעצם לחם שעורים, שהוא באופן טבעי לא מחומץ.

9ג. התכנסות של משמעויות חקלאיות והיסטוריות

המשמעות החקלאית (שרדנו את החורף, יש לנו מזון מינימלי — מצה/שעורים) משקפת את המשמעות ההיסטורית (שרדנו את מצרים, ברחנו כמעט בלי כלום). שניהם סיפורים של הישרדות בקושי והכרת תודה.

—

10. חדש והמעבר לעונת הקציר

*חדש* (התבואה “החדשה”) מסמן את הגבול: בשנים שופעות, תבואה ישנה מהשנה הקודמת מחזיקה מעמד עד הקציר החדש. לאחר חגיגת קרבן העומר, אנשים חוזרים לעבודה חקלאית אינטנסיבית.

—

11. שבעת השבועות של הקציר — ספירת העומר

מפסח עד בערך *חמישה עשר באב* (ט״ו באב), יבולים שונים מבשילים בלוח זמנים מדורג — בערך כל שבועיים. זו התקופה האינטנסיבית ביותר בעבודה של השנה: עובדים קמים לפני עלות השחר (*ותיקין*), עובדים כל שעות האור.

הפסוק מירמיהו מצוטט: ה׳ “נותן גשם בעתו” ו״שומר לנו שבעות חוקות קציר”. שבועות אלו מסוכנים: גשם בלתי צפוי אחד או גל קור יכולים להרוס הכל, כלומר מוות/רעב לאותה שנה. אנלוגיה מודרנית: תקופה זו היא כמו כאשר השקעה מבשילה — אתה חייב מיד לאבטח את התמורה.

—

12. מהישרדות לשגשוג: הקשת החקלאית-רוחנית (פסח → שבועות)

בפסח אנו קוצרים שעורים (קיום בסיסי, הישרדות = מצה), בעוד שבשבועות אנו קוצרים חיטה (*חיטה*), שממנה ניתן לעשות חמץ — משהו עשיר יותר וטוב יותר. הטקס של שתי הלחם (שתי חלות חמץ המוקרבות בשבועות) מסמל את המעבר מהישרדות בלבד לשגשוג. זה ממופה על המסע מיציאת מצרים (יציאה = הישרדות) לקבלת התורה (= שגשוג). קריאה זו נמצאת בזוהר (*לחם מן השמים / לחם מן הארץ*) אבל היא גם פשוטו של פשט, מיוחס לדביר לרר.

> [סטייה צדדית: זיהוי דביר לרר] יהודי המתגורר בישראל, ניתן למצוא בפייסבוק, ששם משפחתו פירושו “מורה” (מהגרמנית *Lehrer*). טנגנט הומוריסטי קצר על האטימולוגיה של השם.

—

13. מה הקשר לתורה?

הקריאה החקלאית נראית מאוד גשמיות. התנגדות זו נדחית: התורה ניתנה לבני אדם, לא למלאכים — אין שום דבר רע בגשמיות. אבל מעבר לכך, יש קשר עמוק יותר בין תורה לשפע חומרי.

13א. ה״פשט הליטאי” (קריאה ראשונה)

התורה היא ברית: אם אתה שומר את התורה, אתה מקבל גשם ומזון; אם לא, אתה מאבד פרנסה. אז הקציר עצמו הוא עדות לשמירת התורה. המילה “תורה” בחומש נושאת במידה רבה את המשמעות הברית-כלכלית הזו. קריאה זו מוכרת כ״דקה מאוד” אם כי נכונה.

13ב. ה״פשט החסידי” (הקריאה הטובה יותר של דביר לרר)

בפרשת אמור, מיד לאחר מצוות שבועות, התורה מכניסה חוקי לקט, שכחה ופאה (מתנות חקלאיות לעניים): “ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט… לעני ולגר תעזב אתם”. קטע זה לכאורה לא במקומו — הוא כבר נאמר בפרשת קדושים. למה לחזור עליו כאן באמצע דיני שבועות?

התשובה: שבועות חוגג את רגע קבלת שכר — עבדת כל החורף ועכשיו קוצר את הפירות. התורה מכניסה את החוקים האלה דווקא כאן כדי ללמד שאיך אתה מארגן את חלוקת השכר שלך חשוב. יש דרכים טובות יותר ופחות טובות לארגן כלכלה, והתורה קובעת את הדרך הטובה יותר.

—

14. תורה כתכנית כלכלית, לא רשימת חובות

14א. ביקורת על הקריאה “האורתודוקסית” של קטעים משפטיים

הגישה האורתודוקסית המקובלת קוראת את הקטעים המשפטיים של התורה (קדושים, כי תצא, משפטים וכו׳) כרשימת חובות — “האם אנחנו חייבים לעשות את זה כך או אחרת?” זה הופך את הפרשיות האלה למשעממות. אנשים נהנים מפרשיות סיפוריות (שמות, בשלח, יתרו — סיפורים, דרמה, רעם וברק) אבל משועממים מקודים משפטיים. אפילו מתן תורה, שחוגגים אותו כגדול, הוא באמת רק הקדמה ל״רשימת חוקים” (משפטים), ואנשים מוצאים את המעבר מתסכל.

> [סטייה צדדית: דירוגים והומור] טנגנט הומוריסטי קצר על האם פרשיות תורה מקבלות “דירוגים” (התייחסות למישהו שמדרג ספרים), ובדיחות על המעורבות הנמוכה עם פרשיות משפטיות.

14ב. “בעיית העוגת הגבינה”

הגישה הליטאית הסטנדרטית לשבועות מוצגת בסאטירה: אנחנו אוכלים עוגת גבינה ואומרים אקדמות… אז אנחנו צריכים לדעת את ההבדל בין עבד עברי לעבד כנעני? אנחנו חוגגים מתן תורה כדי שנוכל ללמוד מסכת כתובות? השמחה של החג לא מתאימה לתוכן המשפטי היבש כפי שמובן באופן מקובל. יש אנשים שמוצאים הנאה אמיתית בלימוד תלמודי ומזהים את זה עם ה׳, וזה מכובד, אבל משהו “אפילו יותר מגניב” מוצע.

—

15. התזה המרכזית: פרשיות משפטיות כתיאורי אוטופיות

הקטעים המשפטיים של התורה — קדושים, בהר, משפטים, ראה עד כי תבוא — צריכים להיקרא לא כרשימות חובות אלא כתיאורים של אוטופיות. כל קוד משפטי עצמאי הוא חזון דמיוני של חברה אידיאלית — תכניות לדרך הטובה ביותר האפשרית לארגן חיים וכלכלה אנושיים.

15א. חוסר המעשיות של קריאת התורה כקוד משפטי טהור

חוקי נדל״ן ומכירת קרקעות של *פרשת בהר* מעולם לא תפקדו באמת כחקיקה מעשית. אם הם היו, הם היו דורשים מנגנון משפטי מורכב מאוד (*חושן משפט*). לחוק מעשי, מתייעצים עם ה*משנה* או *חושן משפט*. ה*חומש* משרת מטרה שונה. עקרון שחוזר: ה*חומש* תמיד הגיוני (גם כאשר ה*הלכה* הנגזרת ממנו עשויה להיות לה סיבות שאיננו מבינים).

15ב. הקריאה האוטופית מפורטת

התורה מציגה ארגון אפשרי הטוב ביותר של החברה המדומיין: מערכת חוקים המכסה נישואין, תקיפה, מלחמה, צדקה, פיקדונות ועוד — מתוכננת לא לשרת את בעלי הכוח אלא לשרת את הטוב הכללי ואת ה׳. המחוקק (*משה רבינו* / *השם*) דמיין: איך היה נראה מערך הכללים האידיאלי לעם חופשי? חוקים אלה הם אוטופיות ריאליסטיות: הם מתייחסים לבעיות אנושיות אמיתיות (עבדות, עוני, סכסוכי רכוש) במקום לפנטז על ביטול קניין פרטי או שיתוף נשים (כמו ב*המדינה* של אפלטון).

> [סטייה צדדית: כללי ישיבה כדוגמה נגדית] חוקי האוטופיה של התורה מנוגדים ל*תקנות הישיבה*, המאופיינים כמשרתים את ה*משגיח* ונוחות מוסדית במקום מטרות אלוהיות או ממוקדות תלמיד. דוגמה: זמני שיעור קבועים (*שמירת הזמנים*) קיימים כי ה*מגיד שיעור* “עצלן” ורוצה ללמד את כולם בבת אחת, במקום באופן אינדיבידואלי כפי שתהיה חובתו האמיתית. הערה היסטורית: בזמן הגמרא ובתקופת ה*פרי מגדים*, לא היו לוחות זמנים נוקשים — תלמידים באו ושאלו שאלות באופן אורגני. נקודה: רוב המערכות המשפטיות האנושיות (כולל כללי ישיבה) משרתות את בעלי הכוח, בניגוד לחזון האוטופי של התורה.

15ג. ניגוד עם חוקי מצרים

ל*מצרים* היו חוקים גם — לכולם יש חוקים. ההבדל הוא שחוקי מצרים שירתו את פרעה ואת החזקים (למשל, מס חקלאי של 20% המתואר ב*פרשת ויגש* שהעשיר את המלך). חוקי התורה הם חוקים אלוהיים שנועדו לשרת את העם, במיוחד את הפגיעים: העניים, ה*גר*, *יתום* ו*אלמנה*.

15ד. העשרת הדברות כחזון אוטופי מרוכז

עשרת הדברות הם גרסה מרוכזת של אותו פרויקט: העקרונות הבסיסיים ביותר של עולם אידיאלי (מונותאיזם, שבועות כנות, כבוד הורים, שבת, זכויות ק

ניין, יושר בבית דין וכו׳). יפה כחזון, אבל להפוך את זה למציאות דורש חקיקה מפורטת הרבה יותר.

15ה. עבדות כהמחשה של אוטופיה ריאליסטית

התורה לא מבטלת עבדות אלא מטילה מגבלת זמן — שיפור ריאליסטי. המוסד של *עבד נרצע* מתייחס למקרה הקיצוני שבו להישאר בעבדות מועיל לעבד. זה מראה שהתורה פותרת בעיות אמיתיות בהדרגה במקום לכפות אידיאלים בלתי אפשריים.

> [סטייה צדדית: עמדת הרמב״ם הנגדית] תלמיד מעלה את דעת הרמב״ם שחוקי תורה רבים הם פשרות במקום אידיאלים. זה מוכר כעמדה ההפוכה (נדונה בשיעור קודם) אבל הקריאה הנוכחית ממשיכה להתפתח.

—

16. שכר ועונש כראיה לקריאה האוטופית

מסגרת השכר והעונש של התורה (*עיקרא דתורה שכר ועונש*) תומכת בקריאה זו:

– עונש = לחיות תחת חוקים רעים (מצרים, שבה חוקים משרתים את המלך וכל השאר סובלים).

– שכר = לחיות תחת חוקי התורה כאנשים חופשיים — ממש, השכר המתואר ב*פרשת בחוקותי* הוא חירות ושגשוג.

– מערכת המס של התורה (מעשרות, חוקי קציר) מחלקת מחדש עושר ל*כהנים* (שמלמדים אנשים להיות טובים) ולעניים, בניגוד למערכת הסחיטה של מצרים.

—

17. הסינתזה: למה חג הקציר = זמן מתן תורתנו

חוקי הקציר (*שכחה*, *לקט*, *פאה* וכו׳) הם המנגנונים של התורה המבטיחים שהקציר מועיל לכולם, לא רק לעשירים. זו הסיבה שחג הקציר וחג מתן התורה הם אותו חג: התורה *היא* המערכת שהופכת את הקציר לצודק ושמח. *חג הקציר* ו*זמן מתן תורתנו* אינם שני רעיונות שונים — הם אותה חגיגה: תחת חוקי התורה, הקציר טוב יותר, שוויוני יותר, וכולם מאושרים יותר.

> [סטייה צדדית: תפקיד שבט לוי] בחברה חקלאית (שהייתה כל העולם עד ~150 שנה), הצלחה כלכלית *היא* הצלחה חקלאית. *שבט לוי* גם נהנה מהקציר — זה מפורש בפסוקים על שבועות ו”*והלוי אשר בשעריך*”. ה*לוי* נהנה מהמערכת גם; תפקידו של למידה/הוראה לא פוטר אותו מהחגיגה החומרית. החגים (*מועדים*) כוללים עלייה לרגל לירושלים בחלקה כדי שגם ה*לויים* יוכלו לחגוג ולהשתתף בשפע.

הערה מסכמת (הומוריסטית)

מה אנחנו חוגגים בשבועות? שחיי תורה מביאים שגשוג ואושר לכולם — נשים, ילדים, עניים. אבל מכיוון שאנחנו לא ממלאים כרגע את חזון התורה, אנחנו לא צריכים לחגוג אלא לבכות — “זו הסיבה שהם הולכים לישיבה”.

—

18. הבעיה: אנחנו לא באמת ממלאים את זה

מכיוון שאנחנו לא כרגע *מקיימים* את התורה במובן המערכתי הזה, אין לנו באמת שבועות. החגיגה נשמעת חלולה.

– טענה מרכזית: בלי החברה המתפקדת על בסיס התורה, כל הימים טובים הם “קצת מזויפים”. הנביאים עצמם אמרו זאת — “אף אחד לא צריך את היום טוב שלכם” אם התורה לא מיושמת.

– ביקורת על השמירה העכשווית: בהיעדר התוכן האמיתי, אנשים ממלאים את החלל בפרקטיקות תחליפיות — להישאר ערים כל הלילה ללמוד, חובות, עוגת גבינה — “דברים אקראיים כי אין לך את הדבר הבסיסי”.

– קשר לתשעה באב: הבלבול לגבי שבועות משקף את הבלבול לגבי תשעה באב. אם אנחנו לא מבינים מה אנחנו חוגגים, אנחנו גם לא יכולים להבין מה אנחנו מתאבלים עליו. “שום דבר לא עובד”.

שבועות כתקופה, לא יום

שבועות הוא “חג השבועות” — חג של *שבועות*. זו תקופה, לא יום אחד. החגיגה מתאימה לכל עונת הקציר, לא לרגע אחד.

—

19. תקנת עזרא של קריאת הקללות לפני שבועות

19א. אמירת הגמרא

התלמוד הבבלי מתעד שעזרא הסופר תיקן לקרוא את ה*ברכות וקללות* של פרשת בחוקותי לפני שבועות (עצרת), ואלה של כי תבוא (משנה תורה) לפני ראש השנה.

19ב. ההסבר של הבבלי אינו משביע רצון

הגמרא מסבירה: *”תכלה שנה וקללותיה”* — “תכלה השנה עם קללותיה”. זה לא מספק מאוד:

– זה מצמצם את תקנת עזרא לסגולה אמונית תפלה — דומה לאכילת תפוח ודבש בראש השנה.

– זה לא ראוי לעזרא, שהיה האדריכל של כל המצאה מחדש של חיי התורה לאחר הגלות.

– “אנחנו צריכים את עזרא ל*זה*? סגולה אקראית נחמדה?”

> [הערת צד: סדר הקריאה] מחזור קריאת התורה השבועי הנוכחי שלנו במקרה ממקם את בחוקותי לפני שבועות, אבל לעזרא כנראה לא היה *סדר הפרשיות* השבועי שלנו (מערכת הפרשה השבועית). עזרא פשוט *קרא* את הקטעים האלה; ההתאמה למחזור השבועי שלנו היא מקרית.

19ג. מי היה עזרא?

כל פרויקט החיים של עזרא היה יישום התוכנית המפורטת ב*ברכת הקללות* (ברכות וקללות התורה):

– עזרא הכיר בכך שהגלות קרתה כי ישראל נכשל לנהל את החברה שלו על פי התורה.

– הוא חזר מבבל ומצא קהילה מתקשה — הפרויקט של זרובבל לא עבד, ירושלים לא הייתה מוגנת, החברה הייתה לא קוהרנטית.

– האבחנה שלו: הבעיות אינן מזל רע אקראי אלא תוצאה טבעית של אי-ביצוע התכנית החברתית-כלכלית של התורה.

19ד. הרפורמות הספציפיות של עזרא

– נישואין/קוהרנטיות חברתית: גברים נטשו את נשותיהם (*אשת נעורים*) כדי להתחתן עם נשים זרות (בנות מואב), מחפשים התקדמות חברתית עם האליטה המקומית. זה הורס קוהרנטיות קהילתית.

– מערכת כלכלית (מעשרות/תרומה): הכהנים לקחו מעשרות בלי לבצע את תפקידם האמיתי (הוראה, שיפור החברה). עזרא קרא להם גנבים (*גנבים*).

– שמיטה וחוקים מערכתיים אחרים: כולם מכוונים להפוך את מערכת התורה לפועלת באמת.

> [נקודת צד: עזרא = מלאכי] עזרא מזוהה עם הנביא מלאכי (מצוטט הגמרא: “מלאכי זה עזרא”). “מלאכי” הוא שם בדוי (“מלאכי”) — “השם הבדוי הכי ברור בעולם”. ספר מלאכי מבטא בדיוק את התוכנית של עזרא.

19ה. המשמעות האמיתית של “תכלה שנה וקללותיה”

“שנה” פירושה מחזור קציר, לא “שנה” במובן המופשט. אם הקציר שלך נכשל (כי לא עשית *מעשר*, כמתואר במלאכי), אז ה*שנה* שלך הייתה רעה — אנשים שונאים אותך, גונבים ממך, שום דבר לא עובד. התרופה: להתחיל לעשות *מעשר*, ומחזור הנטיעה הבא אחרי סוכות ילך טוב יותר.

קריאת הקללות של עזרא לא הייתה טקס קסום אלא הצהרה תכניתית: הנה מה שהשתבש, הנה האבחנה של התורה, הנה התוכנית. שני זמנים מרכזיים להוראה זו:

– ראש השנה: עזרא בעצם יצר את הרעיון של ראש השנה כ*יום הדין* — זה לא מוצהר במפורש בתורה אלא היה חידוש של עזרא. הוא אמר לאנשים לעשות *תשובה* אז.

– שבועות: זה התזמון של התורה עצמה — אתה בא לארץ, אתה עושה את הקציר (*קציר*), אתה נותן לעניים את חלקם, ותהיה לך שנה טובה יותר.

—

20. המשנה בראש השנה: “בארבעה פרקים העולם נידון”

20א. ארבע תקופות הדין

המשנה (מסכת ראש השנה) קובעת:

– פסח — דין על *תבואה* (דגנים/דגנים)

– עצרת (שבועות) — דין על *פירות האילן*

– ראש השנה — כל הבריות עוברות לפני ה׳

– חג (סוכות) — דין על מים/גשם

מאיפה המשנה קיבלה את זה? היא לא המציאה את זה — היא פשוט ממופה על המחזור החקלאי.

20ב. ההיגיון החקלאי

– פסח: דגן (שעורים, אז חיטה) מתחיל להיכנס — זה כאשר אתה רואה אם ה*תבואה* עבדה.

– שבועות ואחריו: פירות עץ גדלים מאוחר יותר בקיץ, כל אחד בתקופה שלו.

> [סטייה צדדית: אוצר מילים חקלאי עברי] *קיץ* לא אומר “קיץ” — זה אומר קציר תאנים (*קיץ תאנים*), במיוחד חיתוך תאנים. זה הקציר המאוחר ביותר, ולכן קשור לתמוז/אב. *זמיר* (*עת הזמיר הגיע*) פירושו חיתוך ענבים. *בציר* גם קשור לקציר ענבים. *ימי ביכורי ענבים* — הזמן שענבים מבשילים, בסביבות תמוז, זמן קצר אחרי שבועות. מילים ספציפיות אלה קיימות כי אנשים שחיו בעולם החקלאי ההוא היו צריכים טרמינולוגיה מדויקת.

—

21. ההתקדמות מהישרדות למותרות דרך המחזור

21א. כל שלב עובר מצרכים לצרכי מותרות

– פסח: שעורים — מזון הישרדות בסיסי.

– שבועות: חיטה/לחם — לחם *חמץ*, *לחם משנה* — לחם אמיתי, מהנה.

– עמוק יותר בקיץ: יין — אתה אפילו יכול לשתות יין. *חמישה עשר באב* — ה*כרמים* נקצרים, אז אנשים חוגגים ורוקדים שם.

– אפילו מאוחר יותר: פירות מתוקים, תותים, מותרות — *בורא נפשות רבות וחסרונן*.

– סתיו/חנוכה: זיתים נסחטים לשמן — קשור למה אנחנו מדליקים את המנורה בחנוכה (מיוחס לפרשנות של יובלמן).

> [סטייה צדדית: מגשי פירות בראש השנה] חילופי דברים הומוריסטיים קצרים על פירות סתיו, חקלאות אמריקאית שלא מתאימה למחזור התורה, והמנהג של מגשי פירות משוכללים בראש השנה.

21ב. קיץ = כיף כי קיץ = פירות מותרות

הקיץ הוא זמן ההנאה כי כל “פירות הכיף” גדלים אז — אתה לא רק שורד, אתה משגשג: יין, שביעות רצון (*ואכלת ושבעת וברכת*), שפע.

—

22. הנקודה התיאולוגית המרכזית: תורה היא על שגשוג, לא רק הישרדות

22א. “עצרת על פירות האילן” = תורה היא על מותרות

שבועות הוא על מותרות, לא הישרדות. המנהג לאכול *דבש וחלב* (דבש וחלב), חלבי, דברים מתוקים בשבועות משקף זאת.

– יציאת מצרים (פסח) = הישרדות. אתה אוכל מצה — אתה שורד.

– מתן תורה (שבועות) = שגשוג. אתה אוכל חמץ, עוגת גבינה — אתה נהנה מהחיים.

22ב. אנלוגיית עוגת הגבינה

– אף אחד מעולם לא נכשל לשרוד כי חסרה לו עוגת גבינה.

– באופן דומה, אף אחד מעולם לא נכשל לשרוד כי חסרה לו התורה המלאה — שבע מצוות בני נח מספיקות להישרדות בסיסית.

– אבל אם אתה רוצה עוגת גבינה (שגשוג, מותרות, החיים הטובים), אתה צריך תרי״ג מצוות (613 המצוות המלאות). זה המחיר. זה ה*משל*.

—

23. פולמוס נגד “רצון השם” כמושג

23א. הבעיה

אנשים (במיוחד ב״לייקווד” והקהילות הסובבות) חושבים שהסיבה שאנחנו עושים מצוות היא בגלל משהו שנקרא “רצון השם” — רצון אלוהי מופשט, לא מוסבר. זה נקרא “אליל פגאני” — פסל שצריך להרוס כמו שאברהם הרס את פסלי אביו. נעשה הבחנה בין המושג הבעייתי של “רצון השם” (משמש כתירוץ/הפשטה חסרת משמעות) לבין המושג הלגיטימי של *רצון הבורא*, שאומר משהו שונה ומהותי.

23ב. הסיבה הנכונה למצוות

הסיבה שאנחנו עושים מצוות היא כי זה יותר כיף — התורה עצמה אומרת: אם תעשה את המצוות, יהיה לך יותר כיף, חיים טובים יותר, קציר טוב יותר. זה מה שהתורה מבטיחה במפורש. המצוות הן הדרך לשגשוג, לא חובה שרירותית.

23ג. התנגדות והבהרה

– התנגדות: איך מצוות יכולות להיות “אופציונליות” או על כיף כשיש עונשים — סקילה, מלקות, עונשי מוות?

– תגובה (חלקית): אתה לא באמת נסקל או מוצלף — “זה חלק מהסיפור היפה שיש לנו”. ההתנגדות נדחית אבל מוכרת כ״בעיה גדולה” שתטופל בזמן אחר.

> [סטייה צדדית: מטאפורת המצה/חמץ להרצאה עצמה] החומר החקלאי הבסיסי היה ה״מצה” (תוכן ברמת הישרדות) והנקודה התיאולוגית העמוקה יותר היא ה״חמץ” (התוכן המהנה, המהותי). חילופי דברים הומוריסטיים על טמפרטורת החדר וטווחי קשב.

—

24. מקרה הבוחן “עבדאללה”: תובע עכשווי לנבואה

24א. הקמת המקרה

דמות עכשווית אמיתית — אדם בשם עבדאללה — טוען להיות שליח שנשלח אלוהית. הוא מוצג כמקרה בוחן חי, קונקרטי לשאלות תיאולוגיות על סמכות נבואית. מאפיינים מרכזיים:

– הוא מצביע על פסוקים ספציפיים בתורה ובקוראן שהוא אומר שמנבאים את בואו, עם סימנים מזהים (“סימנים”) שהוא טוען שהם “מדויקים 100 אחוז”.

– הוא טוען להיות היחיד שקורא לאנשים לעבוד את ה׳ לבדו.

– הוא קורא לכל האנשים לעקוב אחריו, מבטיח חיי נצח למאמינים וגיהנום לכופרים.

– הוא צבר עוקבים משמעותיים — אנשים מצהירים נאמנות בפומבי (“שהאדות”), עם ערוץ יוטיוב פעיל ונוכחות ברשתות חברתיות.

– לאחרונה הוא נקלע לצרות משפטיות באנגליה.

24ב. הטיעון התיאולוגי המרכזי של עבדאללה (מוצג באהדה)

זה ממוסגר כאתגר חזק באמת (“קושיא מדהימה”):

1. הנביאים המקוריים היו פשוטים, לא מלומדים: מוחמד לא נתן דרשות מתוחכמות או תורה פרשנית עמוקה. הוא פשוט אמר: “אני שליח, גבריאל דיבר איתי, נאמר לי לומר את זה, ואמרתי את זה”. עבדאללה טוען לעשות בדיוק אותו דבר.

2. הממסד הדתי תמיד דוחה נביאים חדשים: החוקרים האיסלאמיים (עולמא), תיאולוגים נוצריים — כולם צוחקים על עבדאללה. אבל עבדאללה משיב: זה בדיוק מה שקרה למוחמד עצמו. הרשויות הדתיות של זמנו של מוחמד גם לעגו לו. המעט “פשוטים” (*תמימים/נרונים*) שעקבו אחרי מוחמד נחגגים כעת כ״חברי הנביא”, בעוד הספקנים המתוחכמים נשכחו או מגונים.

3. האשמת הצביעות: עבדאללה מאשים את הממסד הדתי בצביעות — הם טוענים להאמין בנביא שאושר על ידי סימנים ונסים פשוטים, אך כאשר מישהו בא עושה את אותו סוג דבר, הם מבטלים אותו. הם החליפו אמונה נבואית חיה בשכבות של פרשנות מלומדת (פשט, רמז, דרוש, סוד) ואיבדו את האמונה הבסיסית. “כתבי הקודש יצאו מהפסוק” — הכתבים הקדושים מקורם בהתבטאות נבואית פשוטה, אך עכשיו אנשים מכבדים רק את הפירוש המשוכלל, לא את הטענה הנבואית הגולמית.

4. המקבילה למשה: משה בא לפרעה עם דרישות ונסים פשוטים. רוב הרשויות הדתיות של אותו זמן ביטלו את זה כטריקים. המעטים שעקבו זוכים לשבחים עד היום. הדפוס חוזר עם כל נביא.

24ג. הערכה: זו בעיה רצינית

– “זו קושיא טובה מאוד” (אתגר חזק מאוד).

– יש “חצי משש תירוצים” (תשובות), כלומר אף אחת מהן לא ממש משביעת רצון.

– התשובה הקלה ש״שני הניסים שלנו היו אמיתיים” נדחית — השאלה חזקה יותר מהתגובה הזו.

—

25. “כלל 400 השנים” — התנגדות המרחק הזמני

25א. הרדוקציו אד אבסורדום

סוג מסוים של אדם דתי (ה״תיאולוג” או המאמין המתוחכם) לעולם לא יתגייר לדת חדשה אלא רק לישנה, מבוססת:

– כל דת מתחילה עם מסר פשוט וקבוצה קטנה של עוקבים סביב דמות כריזמטית.

– רק אחרי כמה מאות שנים מתפתחות פילוסופיות מתוחכמות, תיאולוגיות ומסורות פרשניות מורכבות.

– לכן, סוג האדם הרציני אינטלקטואלית שמוצא דת משכנעת דרך עומקה וחוכמה מצטברת לעולם לא היה משתכנע על ידי הגרסה המקורית, הפשוטה של אותה דת.

– השלכה: אם היית מאמין בדת רק אחרי 400 שנות התפתחות, אתה צריך לחגוג *ל״ג בעומר* (מסמן חוכמה תלמודית מאוחרת יותר) במקום *שבועות* (מסמן את התגלות סיני המקורית, “הפשוטה”).

> [סטייה צדדית: מורמוניזם ותנועות רפורמה] תלמיד מעלה מורמ

וניזם (~300 שנה) כדוגמה נגדית אפשרית. תנועות כמו חסידות או תנועות רפורמה/התחדשות יהודיות אחרות אינן דתות חדשות — הן שיפוצים של מסורת קיימת. לטעון להיות דת חדשה או משיח היא טענה חזקה איכותית יותר מאשר רפורמה פנימית.

25ב. עקרון אחרי מות קדושים תאמרו — האשמת הצביעות

ההוראה של הרב מאיר׳ל מליז׳נסק: כופר גדול ניצח כל רב בוויכוח. כשהוא בא לברדיצ׳בר, הרבי פשוט אמר: “אני שומע, אבל אולי יש אלוקים”.

אנשים תמיד אמרו את אותם דברים מבטלים על משה ודוד בזמנם. *דור לדור ישבח מעשיך* — כל דור משבח את הצדיקים של הדור הקודם אבל דוחה את החיים. המבחן האמיתי של אמונה הוא להאמין בצדיקים הנוכחיים, לא רק באלה המתים בבטחה.

הבעיה המבנית שנחשפה:

– יש מתח עמוק: אנחנו טוענים להאמין בנבואה, אבל אנחנו מקבלים רק נביאים שמתו ולא ניתן לבדוק אותם.

– המדרש עצמו אומר *אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו על החיים* — ה׳ לא מצרף את שמו לחיים.

– זה יוצר האשמת צביעות: “תיאורטית אני מאמין בנבואה, אבל מעשית לעולם לא אקבל שום נביא חי”.

התשובות המעשיות (חוכמה מצטברת, זהירות לגבי דמויות חיות) מוכרות אבל מוצהרות לא מספיקות כדי לפתור את המתח הבסיסי.

—

26. הפתרון המרכזי: “הדמיון שלנו שקרי”

26א. הדמיון השקרי של איך נבואה נראית

גם עבדאללה וגם אנחנו יש לנו דמיון שקרי של איך החוויה הנבואית המקורית הייתה נראית. היורש של מוחמד מדמיין שמוחמד דיבר באיזה רגיסטר נבואי יוצא דופן, עולם-אחר. אבל מוחמד בעצם התחיל עם כמה מאות עוקבים, מדבר במוסכמות של זמנו.

26ב. מוחמד כדוגמה לעקרון

המשפטים של הקוראן — “כה אמר אלוהים”, הצהרות פואטיות — נשמעים זרים ו״נבואיים” לנו רק כי אלף שנים עברו, השפה המקורית כבר לא מדוברת בשיחה יומיומית, והמוסכמות הרטוריות של אותה תקופה אבדו. בימיו של מוחמד, כל מטיף ונביא פגאני כנראה דיבר בצורות פואטיות, דרשניות דומות. מוחמד לא עשה משהו ייחודי פורמלית — הוא היה בעצם *דרשן* (מטיף) עם תוכן טוב יותר (לפי המוסלמים). יצירות המטיפים האחרים הושמדו כי אף אחד לא זוכר אותם, יוצר את האשליה שדיבור נבואי היה צורה ייחודית, סוי ג׳נריס.

> [סטייה צדדית: דעות יהודיות על מוחמד] רוב היהודים רואים במוחמד נביא שקר, אם כי מצוין חריג היסטורי: יהודי תימני שכתב שמוחמד עשוי להיות נביא אמיתי, מה שגרם ל*אגרת תימן* של הרמב״ם בתגובה.

26ג. העקרון הכללי מיושם

הדרך האמיתית להיות נביא היא לדבר כמו אדם רגיל בתוך המוסכמות הרטוריות של זמנו — לא באיזה רגיסטר “נבואי” מיוחד. היום יש הרבה רגיסטרים רטוריים (מטיף חסידי, מרצה ליטאי, אוונגליסט, פרשן רדיו, פודקאסטר) — אף אחד מהם לא מתיימר לשכפל איזו צורה נבואית עתיקה. אותו עקרון חל על התנ״ך עצמו (אם כי לא על החומש/תורה, שמובחן).

—

27. ירמיהו וטבע הדיבור הנבואי

אנשים מדמיינים שירמיהו כתב שירה נבואית יפה בצורה “נבואית” מיוחדת, אומר *כה אמר ה׳*, ולכן עשה משהו שונה איכותית ממה שמורה או מטיף רגיל עושה. זה מאותגר: ירמיהו פונקציונלית עשה את אותו דבר כמו *משגיח* — אמר לאנשים להפסיק את ההתנהגות הלא מוסרית שלהם ולחיות נכון. הצורה הנבואית לא משנה את הטבע המהותי של הפעילות: הוראה מוסרית המופנית לבעיות אנושיות אמיתיות.

> [סטייה צדדית] *משגיח* לא באמת מתייחס לבעיות אמיתיות (כמו בגידה זוגית) אבל צריך — ירמיהו כן התייחס לבעיות אמיתיות. גם צוין: הנטייה העכשווית לפרש מחדש “עבודה זרה” כבחינת עבודה זרה בלבד (משהו *כמו* עבודה זרה) — “אנחנו חיים ב*עולם הבחינה* — אנחנו לא אמיתיים”.

—

28. העקרון המרכזי של הישיבה: אמונת חכמים מוגדרת מחדש

עקרון יסוד: אמונת חכמים לא אומר להאמין בכל מה שהחכמים אמרו — זו תהיה רק כניעה לסמכות (*נעשה ונשמע* כציות עיוור). המושג של סמכות נדחה לטובת המושג של הוראה. יש להקשיב לחכמים כמורים שאולי יש להם משהו חשוב לומר, לא כסמכויות שחייבים לציית להן.

—

29. סיפור הרב מברדיצ׳ב — כוח ה״אולי”

הסיפור על קדושת לוי (רבי לוי יצחק מברדיצ׳ב): כופר גדול ניצח כל רב בוויכוח. כשהוא בא לברדיצ׳בר, הרבי פשוט אמר: “אני שומע, אבל אולי יש אלוקים”.

ה״אולי” הזה אינו הימור הסתברותי (הימור של פסקל) ולא טענה על סיבתיות. זו פתיחה — בקשה להפסיק להיות סגור, להקשיב לרגע. מישהו טוען שיש לו מסר (*בשורה*). אולי, רק אולי, שווה לשמוע. ה״אולי” הזה יוצר את האפשרות של מעורבות אמיתית במקום קבלה כפויה או דחייה.

—

30. הטענה הגדולה על הקדמונים

הוגים ונביאים עתיקים נדחים באופן שגרתי בחברה המודרנית עם ההסבר “באותם ימים אנשים האמינו בזה” — כאילו הקשר היסטורי הוא הסבר מספיק *למה* הם האמינו בזה. נגד זה: אולי הם ניסו לומר לנו משהו. הם לא תמיד צדקו (הם היו בני אדם), ואנחנו לא צריכים לקבל אותם באמונה — אבל אנחנו צריכים להקשיב.

—

31. תורה כהוראה — היציבה הנכונה

מכיוון שהאירוע הוא שבועות (חג התורה שבכתב), הטענה מתרחבת לחומש, נביאים וכל הכתובים:

– המודל “קח או עזוב” — שבו תורה היא סמכות אלוהית שחייבים לקבל בעונש של כפירה — הוא הדרך השגויה לקרוא אותה.

– יש לקרוא את התורה כפי ששמה מרמז מילולית: הוראה (*תורה* מהשורש שפירושו “ללמד/להדריך”).

– “אולי היא אומרת משהו” — אותה יציבה של פתיחות.

– לומר שהיא “אלוהית” (*מן השמים*) אינו לא חשוב, אבל זה לא אומר “לכן אתה חייב לקבל את זה”. זה אומר: זה חומר מאוד חזק, מאוד אמיתי — בבקשה תקשיב לזה.

– הבינארי של “לקבל או לדחות” מקריס את האפשרות של הבנה אמיתית.

—

32. נביאים כהוגים אנושיים נאבקים עם בעיות אנושיות

נביאים ממוסגרים מחדש כאנשים נאבקים עם בעיות אנושיות, במיוחד בעיית האלוקים, מבטאים את מחשבתם בניב הדתי של זמנם (פסוק נבואי). חלק מספרי התנ״ך הם פילוסופיה ישירה (איוב, קהלת) — עדיין חלק מכתבי הקודש אבל בעצם ספרי פילוסופיה. אפילו ירמיהו ומשה היו נותנים מחשבה ומנסים ללמד.

—

33. הפרדוקס: לאפיקורס יש יותר סיבה לקרוא תורה

פרדוקס בולט:

– אם אתה מאמין שאלוקים כתב את התורה, זה אולי לא מעניין — אלוקים בלתי מובן, אולי יש לו “משוגעת” (אקסצנטריות).

– אם אתה אפיקורס שחושב שאדם כתב את התורה, אז אתה *במיוחד* חייב לקרוא אותה — כי בן אדם חשב שזה הגיוני, בנה את זה כסיפור, וניסה לתקשר משהו משמעותי.

> [סטייה צדדית / הבהרה] חילופי דברים קצרים על האם כמה אנשים כתבו את התורה. זה נדחה כשאלה על *הלכות נבואה*, לא רלוונטי עכשיו. אין סתירה בין ייחוס התורה לאלוקים לבין אדם שכתב אותה — אבל הבנת זה דורשת תיאולוגיה עמוקה שלא מטופלת כאן.

—

34. למה צריך להקשיב לקדמונים

סיבה פשוטה לקחת ברצינות סופרים עתיקים: “הוא כתב ספר, אני לא”. העובדה שמישהו יצר יצירה מתמשכת, משמעותית היא עצמה ראיה לרצינות ואינטליגנציה ששווה להתעסק איתה.

> [סטייה צדדית] חילופי דברים הומוריסטיים על האם הדובר עצמו כתב ספר — הוא מבהיר שעבודתו היא “מהדורה של הספר, לא *הספר*”.

—

35. ביקורת על הדיכוטומיה אלוקים-או-פולקלור

הדיכוטומיה השקרית מותקפת: או שהתורה היא דבר אלוקים או שהיא “פולקלור”.

– פולקלור עצמו מכיל חוכמה גדולה — המילה “פולקלור” הומצאה על ידי רומנטיקנים כדי לסווג (ובכך להסביר) חוכמה מסורתית.

– אולי זה גם אלוקים וגם פולקלור, או לא — אולי הקטגוריות האלה לא מספיקות.

– אנשים מוצאים את זה מאיים כי “אולי זה אמת” הוא האיום האמיתי. אם התורה באמת אמיתית במובן מהותי, אנושי, היא עשויה לדרוש ממך לשנות אמונות שאתה מחזיק, כולל דתיות.

—

36. דוגמת השמיטה — “אולי זה אמת”

דוגמה קונקרטית: שמיטה (שנת השמיטה לקרקע). התורה אומרת שתהיה *ברכה* — לא *נס*. *ברכה* אומרת שדברים עובדים טוב. אולי ההיגיון החקלאי והכלכלי של שמיטה באמת עובד. אבל אנשים דתיים כל כך משוכנעים שזה *לא יכול* לעבוד באופן טבעי (כי “אנחנו יודעים איך הטבע עובד”) שהם מניחים שזה חייב להיות נס על-טבעי — למעשה מתייחסים לזה כאקסצנטריות של אלוקים במקום אמת מעשית.

הנקודה העמוקה יותר: להכיר בניהול של אלוקים על העולם (*השגחה*) ולא לקחת בעלות מוגזמת על דברים היא דרך חיים טובה יותר — מעשית, אפילו כלכלית. אבל מעט מאוד אנשים דתיים מוכנים לשקול את האפשרות שהמרשמים של התורה עשויים להיות באמת אמיתיים במובן אנושי, מעשי.

—

37. תורה מן השמים כמכשול להבנת התורה

ניסוח חד: תורה מן השמים היא מה שמונע מאיתנו להבין את התורה. כשאתה מתייחס אליה כאלוהית בלבד ומעבר להבנה אנושית, היא הופכת ל״איזה *געטשקע* אקראי” (פסל/חפץ) — לא באמת אלוהית, רק חפץ של כניעה.

—

38. מקור: הרבי רש״ב מליובאוויטש

הרבי רש״ב (רבי שלום דובער שניאורסון מליובאוויטש) דאג מהמתח בין *אמונה* ו*שכל* (הבנה). הוא הצהיר מספר פעמים שתיאורטית, אפיקורס שהתחיל מאמונה היה משיג הבנה טובה יותר (*השכלה*) וידיעת אלוקים (*ידיעת אלוקות*) מאשר מאמין. למה? כי המאמין מוטה — אם הוא לא מבין, הוא יאמין בכל מקרה, אז הוא אף פעם לא באמת דוחף להבין. האדם שמתחיל בלי להאמין, ורק מאמין אם יש משהו שבאמת שווה להאמין בו, הוא זה שבאמת יבין.

> [סטייה צדדית] אזכור קצר שזה מתחבר לבעיה של חסדאי קרשקש לגבי *מצוות* — שאם משהו מצווה, הוא יכול להתקיים בלי האלוקים “מעליו”. הקשר מוכר אבל לא מפותח.

—

39. התשובה לקליקבייט: ערך ונזק של תורה מן השמים

התשובה לשאלת הכותרת הפרובוקטיבית:

– הנזק של תורה מן השמים: זה גורם לך לא להבין את התורה — היא הופכת לא באמת אלוהית ולא משמעותית אנושית, רק חפץ אינרטי של כניעה.

– הערך של תורה מן השמים: זה אומר לך לקחת את הטקסטים האלה ברצינות — להבין שמשה, ירמיהו ואחרים לא היו מוזרים או חברי כת אלא הוגים רציניים העוסקים באמיתות אמיתיות בשפה של זמנם.

—

40. תמונה סופית: משה לא היה ברסלבר — הוא היה ליטאי

מסגור חי מחדש של משה רבינו:

– משה לא היה “ברסלבר” — כלומר מישהו שיש לו מדבקה (*אין עוד מלבדו* — “אין דבר מלבד אלוקים”), מנופף בה, וקורא לך כופר אם אתה לא מצטרף לכת שלו. אנשים מדמיינים את משה כפונקציונלית מסוג הדמות הזו — “משוגע” שאף אחד לא האמין לו, שהסתובב עם הסיסמה שלו וזה איכשהו עבד.

– התמונה הזו נדחית לחלוטין. משה היה *אמתי* (אמיתי/אותנטי) אדם שמנסה לשכנע אנשים באמת. הוא השתמש בשפה שאנשים הבינו — אולי זה כלל ניסים, אולי אלוקים עשה ניסים כדי שמשה יוכל לתקשר. אבל הפעילות המהותית הייתה שכנוע לקראת אמת, לא סמכות כתית.

– משה היה “הליטאי הכי גדול” — רציונליסט, הוגה רציני, לא מיסטיקן כריזמטי הדורש אמונה עיוורת.

—

41. אלוקים לא עושה ניסים כי אנחנו לא מדברים בשפה הזו

העמדה הרמב״מית הסטנדרטית ממוסגרת מחדש: זה לא שאלוקים נמנע מניסים באופן שרירותי. אלא, ניסים אינם השפה האפיסטמית שלנו — הם לא המדיום שדרכו אנחנו מעבדים אמת. “אני מכיר את האנשים שעובדים עם ניסים. הם חבורה של משוגעים. אלוקים לא מדבר עם משוגעים. אלוקים מדבר תמיד דרך תודעה”.

> [סטייה צדדית: האם ניסים מתמשכים ישכנעו?] תלמיד מתנגד: אם ניסים היו ממשיכים לקרות, האם הם בסופו של דבר לא ישכנעו אנשים? זה נדחה: ניסים חוזרים פשוט יתאזרחו — הם יאבדו את איכותם הנסית ופשוט יהפכו ל״טבע”. העלאת הרף ללא הרף מובילה לאבסורד. העולם בנוי כפי שהוא מסיבה — ניסים *לא אמורים* לעבוד ככלי אפיסטמי קבוע.

—

42. הניסים של משה היו הגרסה הטובה ביותר של שפה ידועה

42א. הקשר מחדש היסטורי

בזמנו של משה, עשיית ניסים הייתה פרקטיקה תרבותית נפוצה, מובנת. תגובת פרעה (“אתה מביא קש לעיר תבואה” — *תבן אתה מכניס לעפרים*) מראה שניסים לא היו יוצאי דופן כקטגוריה. משה לא עשה משהו *זר*; הוא עשה משהו *טוב יותר*. המטה-נחש שלו בלע את האחרים — הוא היה “בחור הניסים הכי טוב בסביבה”. זה מרמז שהייתה איזושהי ידע שיטתי או “מדע” מאחורי עשיית ניסים — בתי ספר, שיטות, טכניקות שניתן ללמוד.

42ב. עליונות משה = הבנה אמיתית יותר של המציאות

מסגור “טריק קסמים” נדחה בתוקף: “הוא לא עשה שום טריקי קסמים, חס ושלום”. משה הפגין שליטה עליונה במציאות, ומהעליונות הזו הוא טען: “האלוקים שלי טוב יותר משלך כי התיאוריה שלי עובדת יותר משלך — יש לי פחות טעויות בהבנה שלי”. אנלוגיה מודרנית: זה יהיה כמו מישהו היום שיש לו בינה מלאכותית טובה יותר — לא דבר שונה קטגורית, רק גרסה חזקה יותר של מה שכולם כבר עובדים איתו.

—

43. איבדנו את השפה לחלוטין

אם משה היה מסביר את ההבנה שלו לנו היום, “כנראה לא היינו מבינים כי זה היה *מצרי*” (הקשר מצרי). אנחנו לא מדברים בשפה, לא יודעים את המושגים, לא יודעים מה המונחים אומרים. מה שיש לנו הוא “שרידים של שרידים של שרידים” — *זכר התורה* (הד של התורה), לא התורה עצמה, מפורש מחדש דרך אינספור רגיסטרים עד ש״אף אחד לא יודע כלום יותר”.

—

44. הטעות המרכזית: לבלבל מרחק מהשפה עם המהות שלה

הנקודה הפילוסופית המסכמת: אנחנו בטעות מניחים שה*זרות* של הניב המקראי (ניסים, אירועים על-טבעיים) היא *מהותית* למה שהתגלות היא. אנחנו עושים פטישיזם לזרות. אבל בכל תקופה שבה התגלות הייתה אמיתית, זה היה בדיוק ההפך — זה נחווה כ*אמת*, לא כמוזר. “בזמנים של התנ״ך זה לא היה התנ״ך, זה היה האמת”.

לכן: אנשים שהיום מחקים ניסים בסגנון מקראי הם גרועים יותר, לא טובים יותר — הם לא מסונכרנים עם המציאות. להיות לא מסונכרן הופך אותך לפחות אמין, לא יותר.

—

45. ויתור פרגמטי ופלורליזם

ויתור: עבור *חלק* מהאנשים, שפת ניסים עדיין עשויה לעבוד — “דבר איתם בדרך הזו, אין בעיה”. ניסוח פרובוקטיבי: “אם הדבר היחיד שיגרום למישהו להיות אדם טוב הוא לספר לו שנחש דיבר איתך, אז ספר לו שנחש דיבר איתך — 100 אחוז”. א

בל עבור “אנחנו” (הקהל הזה), זה לא עובד, ואין שום דבר רע בכך שזה לא עובד.

—

46. ניסוח סיכום סופי

“מה שמעניין הוא האמיתיות, לא הזרות”. תפסיקו להתרגש מהאריזה העל-טבעית; התמקדו בתוכן האמת. זה ה״דרוש” על איך אמונה בתורה מן השמים גם עוזרת וגם מזיקה — עוזרת בכך שמעגנת אותנו במסורת של אמת, מזיקה כשאנחנו מתקבעים על הצורה הנסית במקום על המהות האפיסטמית.

—

סיום

איחולים לשבועות שמח, בקשות לעוגת גבינה, קריאות לקציר טוב ושלום — סיום קליל להומוריסטי לטיעון פילוסופי צפוף.

תמלול מלא 📝

המשמעות האמיתית של שבועות: חג חקלאי ובעיית חגיגת החוק

מבוא: סדר היום הדו-חלקי

מרצה:

כן, אנחנו טוב. אז זה הסיפור. אנחנו הולכים לומר פשט [פירוש פשוט וישיר] על שבועות, הפשט האמיתי, ואז אנחנו הולכים לדבר על מה הייתה השאלה בפרסומת המושכת שלי? אה, על תורה ומסורה. כן, למה זה לא רעיון טוב להאמין בתורה ומסורה. בסדר. אבל קודם אנחנו צריכים לומר את התורה ומסורה.

אז זה מאוד חשוב להבין את הפשט האמיתי של חג השבועות, כי רוב האנשים מאוד מבולבלים לגבי זה. אני חוזר על מה שחבר שלי הרב דביר לרר אמר לי היום, או כתב בפייסבוק שלו. ואני אחזור על זה בדרך שלי. וזה עומד על משהו מאוד מאוד פשוט. בסדר?

הבעיה עם שבועות: על מה באמת החג הזה?

השם הלא אינפורמטיבי

כולם יודעים שיש יום טוב הזה שנקרא שבועות. והשם שלו, כמו רוב השמות של דברים בתורה, לא מספר לנו הרבה על מה זה, כי שבועות פשוט אומר שבועות. אז חג השבועות, חג השבועות – מאוד אינפורמטיבי, עוזר לנו מאוד.

כמובן, אתם כנראה יודעים למה אנשים חושבים שזה נקרא ככה, כי ספרנו שבעה שבועות כדי להגיע לשם, וזה שוב לא מאוד אינפורמטיבי או שימושי. אז אנחנו לא באמת יודעים מה זה אומר בכלל. נכון? כולם יודעים.

המקור החסר ל״זמן מתן תורתנו”

אז אם אתם מסתכלים במחזור שלכם, אתם תראו שכתוב חג השבועות, זמן מתן תורתנו. וזו, שוב, בעיה נוספת לאנשים שבאים לשיעור שלי. כולם שמעו שזה לגמרי לא נוכח בטקסט. לא רק בטקסט, גם במשנה זה לא אומר. אף אחד לא יודע למה מישהו החליט ששבועות היה – כלומר, אנחנו יודעים למה, אבל זה לא – אין שום מקור מקורי לכך שהחג עוסק בזמן מתן התורה. זו שאלה אחת.

הבעיה הרעיונית: למה לחגוג קבלת חוקים?

יש שאלה גדולה יותר מזה, שדיברנו עליה בשנה שעברה בשיעור, שהיה על שבועות, אני חושב, שהיא מה – זה נשמע כמו סיבה מוזרה לעשות חג בכל מקרה. כלומר, זמן חירותנו, או להשתחרר ממצרים, להפוך לעצמאיים, זה דבר שמח. זמן שמחתנו, שפשוט אומר השמחה שלנו, אבל שמחה על משהו, גם זה הגיוני.

אבל לחגוג את יום קבלת התורה זה דבר קצת מוזר לחגוג. אני לא יודע הרבה תרבות או דת השוואתית, אבל אני לא באמת יודע על הרבה עמים או תרבויות אחרים, או אפילו התרבות שלנו – התורה לא אומרת, נכון? אבל אני לא יודע על הרבה רעיונות של חגיגת יום החתימה על החוק, או מתן החוק, או הכרזת העצמאות – זה זמן חירותנו. ה-4 ביולי זה לא כשהחוקה נכתבה. החוקה נכתבה 11 שנים אחר כך או משהו. אין יום חוקה.

תלמיד:

כן, אף אחד לא יודע על זה, בסדר? אף אחד לא עושה ברביקיו.

מרצה:

אז זה לא נחשב. אז זו השאלה. שאלה מאוד בסיסית. שתי שאלות כפולות. אחת היא שאני חושב שהשאלה הזו הולכת ביחד כי אם אתה קורא את החומש בצורה פשוטה, הכל שם הגיוני. נכון?

עקרון מתודולוגי: התורה מציינת רק מה שהגיוני באופן ברור

קריאה בלי רש״י

אחד הסודות של התורה הוא שאם אתה קורא אותה בלי רש״י, זה יותר הגיוני. במילים אחרות, רוב הבעיות, כמו פשוטו של מקרא וכן הלאה, די נופלות. זה משהו שהרמב״ם ציין בספרו, בחלק השלישי. בסדר, זה לא הנושא שלנו היום, אנחנו הולכים לדלג על זה.

התורה מתעדת רק דברים נצפים, מוחשיים

אבל תראה, התורה הגיונית. וזה הגיוני לחגוג בצורה שהתורה דנה בדברים הגיוני. התורה אומרת שאתה צריך לזכור את היום שיצאת ממצרים – זה הגיוני מאוד. התורה לא באמת נותנת סיבות היסטוריות לשום חג אחר. והסיבה שזה לא הגיוני – מקרא אומר, השפה לנצח זוכרת את השיעור של שבוע שעבר. וזה הגיוני.

אנשים שמחים, או בתורה כתוב, כשאתה קוצר את הקציר שלך, אתה קוצר את הדברים שלך, האדמה שלך, האוכל שלך, אתה שמח. או אולי כשאתה אוסף אותו לתוך הבית שלך בחודש השביעי, אתה שמח. דברים כאלה, כל מה שהיינו קוראים לו דברים רוחניים לא אומרים כלום, נכון? זה בגלל שהדברים האלה לא הגיוניים, נכון?

התורה לא אומרת בשום מקום – הרמב״ם מדבר על זה, זה לא משהו שגילינו – היא לא אומרת בשום מקום כי זה דבר רוחני. ראית את זה פעם? אף אחד לא יודע על זה. אז זה לא אומר בחומש. יש רק דברים שיכולנו לראות, נכון? זה מה שהרמב״ן אומר. כלומר, הרמב״ם לא אומר את זה. יש לו שיטה הפוכה. אבל בכל מקרה, זו הסיבה שזה לא אומר שום דבר על עולם הבא או משהו כזה.

יישום זה על שבועות

אז אנחנו צריכים להבין את הסיפור הזה. אז זו בעיה עם שבועות, שזה גם לא אומר וגם לא הגיוני. והסיבה שזה לא הגיוני – סליחה, הסיבה שזה לא הגיוני היא כי זה לא אומר. לא, הסיבה שזה לא אומר היא כי זה לא הגיוני.

כל אדם מבין. הוא רואה קציר, או הוא רואה אסיפה, או הוא רואה עצמאות, או הוא רואה שהוצלו מאויב כלשהו, כמו חנוכה, פורים – כל הדברים האלה הגיוניים לגמרי. כפי שכולם יודעים, הם ניסו להרוג אותנו, הם לא הצליחו, לכן אנחנו אוכלים. הגיוני לגמרי. אבל קיבלנו חוק, לכן אנחנו אוכלים – זה לא הגיוני. וזה נכון שזה לא הגיוני, כי זה לא אומר בתורה, נכון?

והמדרש אומר, והגמרא אומרת – זה אפילו לא אומר במשנה, אולי, אבל הגמרא אומרת דברים שלא הגיוניים גם, אז זה לא קשיא. אבל החומש אומר רק דברים שהגיוניים, אז זו הסיבה.

כשאני אומר שזה לא הגיוני, אני מתכוון לא הגיוני במבט ראשון, נכון? אני לא אומר שזה לא הגיוני. זה לא ברור. זה לא פשוט. זה לא משהו שאתה יכול להסביר לבן חמש למקרא, או כמו שהרבי מלובביץ׳ אומר. בגיל חמש, אתה לא מבין את זה. אז זו בעיה. בסדר?

הפשט האמיתי: שבועות כחג חקלאי של הארץ

התשובה הפשוטה

עכשיו, יש ויכוח בסיסי. יש תשובה אמיתית לשאלה הזו. ואני חוזר מהחבר שלי, הרב דביר, היום. שזה מאוד פשוט. בסדר? ואם אתה מקבל את התשובה האמיתית, הבסיסית לשאלה הזו, אתה תבין גם איך זה כן הגיוני לדבר על מתן תורה, לא בצורה שרוב האנשים מדברים על זה, אלא בפשט האמיתי. והראשונים גם הולכים לבקש את הפשט הזה.

והתורה כן אומרת מה זה שבועות, ומאוד מפורשות, אם אתה מחבר את זה לפסוקים אחרים ולהקשר אחר שאנחנו יודעים על זה. אתה תבין למה זה נקרא חג השבועות, אבל זה לא אומר בתורה – זה לא אומר ככה.

תלמיד:

אני רק רוצה לומר שלמוסלמים יש את עשרת הימים האחרונים של רמדאן לחגוג את מתן התורה וליילת אל-קדר.

מרצה:

אני לא יודע, אבל זה כמו מתן תורה?

תלמיד:

לא. זה התגלות אחרת.

מרצה:

בסדר, אולי. אולי. אני תוהה אם זו אנלוגיה טובה. אני לא יודע מספיק על זה.

תלמיד:

אתה חושב שזה היה גם מה שאני זוכר מהמסורת ההינדית, שבה גם היה חגיגה בין המהבהרטה, איך שזה נקרא, האפוס והמספר?

מרצה:

כן, אבל זה לא ספר חוק.

תלמיד:

בסדר.

מרצה:

אז חוקים הם בעיה. למה נהיה כל כך שמחים על זה? בסדר, אז ככה.

המקורות המפורשים בתורה

הפשט הפשוט הוא ככה, בסדר? הסיפור הפשוט הוא ככה, וזה כל כך פשוט שהעובדה שלא הבנו את זה עד היום הייתה בגלל שאנחנו כל כך שטופי מוח עכשיו מכל מיני רעיונות תורניים שאף אחד לא מבין, והם שכחו לומר את הדברים שאנחנו מבינים.

אז הפשט הפשוט הוא ככה. והתורה, היא אומרת ככה, היא אומרת משהו על חג המצות, ואז היא אומרת, אם אתה מסתכל גם בפרשת אמור, שבה נאמר הסיפור של שבועות, הסיפור שלו, ואז פרשת ראה, וזה בצורה קצת שונה, אבל שניהם אומרים משהו כזה.

שבועות לא היה קיים במדבר

במדבר, למשל, לא היה שבועות, נכון? לא היו חגים. בכלל היה פסח, כי אנחנו מנציחים את מצרים. הסיפור של פרשת בהעלותך הוא האנשים חוגגים פסח במדבר, אבל חוץ מזה, זה לא הגיוני. הם לא אכלו בסוכה. הם היו בסוכה.

תלמיד:

אה, כן.

מרצה:

או בסוכות ישבתי.

אבל החגים האלה הם חגים של אנשים שחיים בארצם. אז בכלל, כמו שאמרתי, בספר דברים זה מפורש, ובכל התורה, אפילו בספר ויקרא במדבר, לפעמים מפורש שהתורה ניתנה לאנשים שחיים על אדמתם, נכון? וזה אפילו יותר מפורש לגבי חג השבועות.

המסגרת החקלאית

זה אומר מאוד מפורשות בתחילת המצווה של ספירת העומר וקרבן העומר, ספירת העומר ושבועות, בספר ויקרא פרק 20 ומשהו, כתוב, ואז אתה תעשה – כתוב, אתה תעשה, ואז בתחילת הספירה זה לא אומר, זה מה שאתה הולך לעשות, כתוב, ואז כתוב שתספור, ואז כתוב, וביום החמישים תביא – תביא מה שאנחנו קוראים, וזה יהיה – זה מה שאנחנו קוראים חג השבועות, נכון? מאוד מאוד ברור, נכון?

סיפור מאוד פשוט, והסיפור פשוט ככל שיכול להיות. אבל אם אתה יודע קצת על סדר הקציר, שאני לא יודע – אני רק יודע את זה מהסיפור הזה בתורה – אבל אני מניח שזה נכון גם אם אתה מסתכל בשדות, שלפחות בישראל, בצורה, בעיקר בצורה שהחקלאות עובדת, יש דגנים שמתחילים לצמוח, שקוצרים אותם, הזמן שלהם להיות בשלים ולקצור. כי קודם לכן, יש דברים שהם מאוחר יותר, נכון? בכלל, זה הולך ככה.

הניכור המודרני מהמציאות החקלאית

אני אגיד לך הבנה מאוד מעניינת של זה. כולם יודעים, ואם אתה מקשיב לשיעור שלי על ברכות ותפילה והרמב״ם לאחרונה, אתה תלמד על זה. כולם יודעים שאנחנו חיים במצב מאוד מוזר. למה אנחנו חיים במצב מוזר? כי רוב מאיתנו הולכים לעבודה כל יום בבוקר, ובסוף השבוע או בסוף התקופה הדו-שבועית, מקבלים איזשהו תלוש משכורת.

אף אחד לא יודע איך בדיוק העבודה שלנו עשתה את התלוש הזה – משהו שמרקס קרא לו ניכור העבודה. אתה יודע איך התלוש שלך בא מהעבודה שלך? אף אחד לא יודע. איכשהו, אתה לא יודע איך העבודה שלך מייצרת את הערך שאתה מקבל ממנה. איכשהו, יש מערכת שאיכשהו טוענת שאם אתה ממלא הרבה טפסים, אתה לוחץ הרבה פעמים הבא באינטרנט במהלך השבוע, איכשהו –

מחזור החקלאות כבסיס חיי התורה: מעבודה מודרנית לקצב הקציר העתיק

המרחק בין עבודה מודרנית למחזורים טבעיים

עובדים מודרניים מול קפיטליסטים ויזמים

מרצה: ולכן, אתה מסוגל לשלם שכר דירה. ולכן, אתה מסוגל להמשיך את החיים שלך. אבל יש מעט מאוד מחזורי ייצור, שבהם אתה רואה עשיתי עבודה, ואז אני מקבל. אני מקבל את הפרס שלי, נכון? זה גדל. זה נמכר קצת יותר.

תלמיד: אז אנשים שיש להם עסקים משלהם או אנשים שהם קפיטליסטים, הם כן…

מרצה: אם אתה קפיטליסט, אז אתה יותר קרוב. זה מאוד מוזר – עובדים הם הכי רחוקים מהמערכת העתיקה. הקפיטליסט והבעלים יותר קרובים לזה.

תלמיד: האחרים, כמו מישהו שמקבל אחוז מהשדה, כמו חוכר?

מרצה: כן, זה עדיין מצב עצוב, אבל כן. אבל אני אומר היום כשאתה עובד, אתה פשוט עובד. אני מבין. כלומר, אתה פשוט עובד ליום ואתה מקבל את התשלום שלך. זה מעט מאוד מחובר למחזורים טבעיים. יש מחזורי עסקים או יש מחזורי ייצור, אתה לא באמת יודע על זה. אתה פשוט חי ב…

תלמיד: עבדות תהיה קשורה לייצור. היית מקבל יותר או פחות.

מרצה: אולי, אולי, או אולי זה מוחלק. אבל אין… וזו הסיבה שאנחנו חיים עולם מאוד מאוד מאוד מוזר. אבל התורה מניחה, וכמו שאני אומר, הקפיטליסט המודרני או מישהו שמשקיע ומחכה שהעסק ייתן מעשרות, נכון, יניב פרי, או מישהו עם סוגים שונים של יזמות – היו דרכים שונות שיכולת להתקרב לזה. וזה המחזור הבסיסי של חקלאי בימים עברו, בימי קדם. ועד לא מאוד, לא כל כך מזמן, בערך 80% מהאנושות היו חקלאים או עוזרים לחקלאים.

שתי העיסוקים של התורה: חקלאים ולוחמים

מרצה: ואתה קורא את זה – בתורה, יש רק שתי עבודות שמוזכרות: חקלאים ולוחמים. זה בעצם מה שאתה עושה. והם יכולים – בחורף אתה מעבד את האדמה ובקיץ אתה נלחם. זה פחות או יותר…

תלמיד: מה עם ציידים?

מרצה: ציידים? בעיקר, כן, לא הרבה. כלומר, עשו היה ציד.

תלמיד: ובכן, יעקב היה חקלאי.

מרצה: אבי יעקב, רועה.

תלמיד: מה? כמו…

מרצה: איש יקר [נמרוד], כן. כן, אלה אנשים רעים.

מרצה: בסדר, בסדר, בואו נחזור ל… אנחנו הולכים להיות מעורבים בזה.

המחזור הטבעי והברכה לשנה

הבנת ברך עלינו [ברכת השנים בתפילת שמונה עשרה]

מרצה: הנקודה היא, יש מחזור טבעי. ולכן, למשל – ואנשים מאוד מבולבלים – יש ברכה בשמונה עשרה לכסף, לפרנסה, נכון? זה נקרא ברך עלינו או ברך עינו. ואם זה בקיץ או בחורף. וזו ברכה למשהו שנקרא השנה. מה זה השנה? אף אחד לא יודע למה אנחנו מברכים את השנה.

אבל השנה כאן אומרת את היבול של השנה. זה לא אומר ממש השנה, או אולי ההיפך. המילה שנה כנראה במקור אמרה את היבול של שנה, או מחזור של יבול. ואז הושאלה לומר גם רק תקופת זמן, שאנחנו סופרים פחות או יותר לפי העונות, שהן מה שנותן לנו את מחזור היבול.

ולכן, הברכה לפרנסה היא שהיבול של השנה הזו יצליח. זו הסיבה שבחורף אנחנו מתפללים לגשם, ובקיץ אנחנו סוג של פשוט מתפללים להגנה עליו, שנקרא טל, אבל זה פשוט אומר שהפרי או הדגנים שכבר גדלו, או מה שאתה מגדל, לא יהרסו מחום רב מדי או משהו כזה. זה מה שמוריד הטל, זה מה שברכת טל אומרת. אם מישהו עדיין לא ידע, זה מה שזה אומר. אתה יכול לקרוא את כל השירה סביב זה, ואתה תראה שזה אומר מפורשות את זה.

שתי העונות: נטיעה והמתנה

מרצה: אז, זה המחזור הטבעי, נכון? עכשיו, זה אומר משהו כזה: מכיוון, לפחות בסוג האקלים שאנחנו חושבים עליו, בדרך כלל יש סוג של שתי תקופות עיקריות אלה, שאנחנו קוראים להן קיץ וחורף בכלל, שבהן, במשהו כמו בתחילת החורף או מתישהו בחורף, אתה נוטע. ואז אתה מחכה כמה חודשים ושום דבר לא קורה. אתה מחכה שאלוהים ישלח גשם. זה החלק של אלוהים בתהליך הזה. אתה לא עושה כלום. אתה יושב ומקריא תהילים או כותב ספרים או מה שזה שאתה עושה במהלך החורף, משחק קלפים או מה שזה, ועושה חיי חנוכה, מה שזה לא יהיה, כל מיני דברים אקראיים. ואז באביב דברים מתחילים לצמוח.

האימה של סוף החורף: הישרדות ורעב

תרגום לעברית

המרצה: עכשיו זה אומר, למשל, שסוף החורף הוא זמן מאוד מפחיד, כי אחרי שהדברים מתחילים לצמוח צריך למצוא דרך לאחסן את התבואה לכל השנה, כי אחרת בחורף בקושי יהיה לך מה לאכול. זו הסיבה שסוף החורף הוא זמן של רעב. זה הזמן שבו כולם רעבים. אם תקרא כל דבר עתיק, תראה שאין לנו מספיק אוכל כדי להחזיק מעמד עד סוף החורף. והחורף מסתיים, אנחנו מתחילים לקצוב את האוכל שלנו.

תלמיד: כן, יש סיפורים אמריקאים על זה, אבל כל מיני סיפורים.

המרצה: כמו שאמרתי, עד לא מזמן, אנשים חיו ככה. עכשיו, זה אומר שכשמגיע, כמו, חודש אדר, לפורים יש דבר מעניין גדול שיש לנו יום טוב באותו זמן. אבל כשמגיע, כמו, אדר, סוף ה—אתה יודע, כמו, פברואר, מרץ—אנשים ממש ממש מתוחים, והם אולי לא ישרדו כי אם הקציר יגיע מאוחר מדי אתה הולך למות.

חודש האביב: קציר השעורים ומשמעות הפסח

הקציר הראשון: שעורים

המרצה: ואז סוף סוף מגיע חודש האביב. אביב פירושו המילולי—ומה אביב אומר? תרגום מילולי?

תלמיד: לא…

המרצה: אביב פירושו קציר השעורים. אביב פירושו המילולי קציר השעורים כי זה הדגן הראשון שנקצר, שמתבשל, שמבשיל. וסוף סוף, אנחנו די שמחים ששרדנו. יש לנו קצת שעורים, ואנחנו יכולים לאכול קצת.

זו הסיבה שיש לנו פסח. או לא בדיוק פסח, לפחות היום השני של פסח. קרבן עומר. פסח זה כשיש לנו את העצמאות. אבל יש פירוש שני של פסח, אולי המחצית השנייה של פסח. יש כל מיני תיאוריות אקראיות על הסבר הקשר בין זה לפסח. אבל קרבן עומר פירושו שאנחנו שמחים ששרדנו את השנה הזאת. עכשיו נראה שאנחנו הולכים להחזיק מעמד עוד כמה שבועות. יש לנו אוכל.

טבע השעורים: מאכל עניים

המרצה: עכשיו, לצערנו, שעורים זה לא דגן טוב במיוחד. בדרך כלל אנחנו קוראים לזה, בחז״ל, מאכל בהמה—בהמות אוהבות לאכול את זה. בסדר, אתה יכול לתת את זה לבהמות שלך, הן יאכלו את זה, ואתה תהרוג את הבהמות ותאכל אותן. אתה יכול לשרוד על זה, אתה יכול לעשות מזה לחם או משהו. זה לא עושה לחם טוב במיוחד. אי פעם אכלת לחם משעורים? זה לא טוב במיוחד.

וגם זה לא תופח טוב במיוחד. לפחות בזמנים העתיקים, קראתי, או זה מה שהחבר שלי אמר לי היום—אני סומך על זה לעת עתה—שכיום אולי אפשר לשים שמרים מלאכותיים, אבל בדרכים שבהן לחם תפח והפך לחמץ, זה מאוד קשה להפוך שעורים לחמץ כי באופן טבעי הוא לא מתסס. אין לו את תכולת הגלוטן או מה שזה לא יהיה כדי להפוך אותו לחמץ.

אז שעורים בדרך כלל נאכלים—אם אנשים אוכלים אותם הם אוכלים אותם כמו שכתוב בתורה בסיפור העומר: קלי, כרמל, עם כל מיני דברים אקראיים—אתה עושה דגנים, אתה עושה איזה סולת מזה, או אתה אופה את זה, אתה עושה איזה סוג של עוגות, כל מיני דברים. זה סוג של מאכל עניים, אבל לפחות הוא שרד.

קרבן עומר: הודיה על ההישרדות

המרצה: זה נקרא קרבן עומר, וכמובן אנחנו מביאים את הראשון לבית המקדש כדי להראות את הערכתנו לתחילת הקציר. וזה גם, אם תחשוב על זה, בעצם מתאים מאוד למשמעות ההיסטורית של פסח, שהיא ששרדנו, נכון? יצאנו ממצרים, שרדנו, אנחנו כאן, יש לנו קצת מצה. אין לנו הרבה מה לאכול, יש לנו קצת מצה. מצה, שהיא—מצה, אתה יוצא עם שעורים, בטוח, נכון? סוג של מצה, או כל שעורים זה מצה, או מצה עשויה משעורים, ואתה בסדר.

חדש: התבואה החדשה

המרצה: בסדר. חודש, זה הדבר הגדול של חודש—יש דבר חדש. נכון? אתה קורא את הסיפור של שמיטה ופרשת בהר, אתה רואה שזה כמו, אם יש שפע גדול גדול, עדיין יש לך תבואה ישנה מהשנה שעברה. בדרך כלל, זה נגמר בסוף השנה, בסוף המחזור.

עכשיו, אתה הולך לבית המקדש, אתה עושה מסיבה גדולה, אתה מביא איזה קרבן וכן הלאה, ועכשיו אתה חוזר לעבודה.

שבעת השבועות של הקציר: עבודה וחרדה

התקופה הכי מלחיצה בשנה

המרצה: אז זה אחד הזמנים הכי מלחיצים בשנה במערכת כזאת. אתה חוזר לעבודה וזה מתחיל להתחמם ואתה צריך ללכת לשדה ולקצור את כל הדברים שצומחים. ובתוך שבעת השבועות האלה, פחות או יותר—עוד כמה שבועות—אם אי פעם דיברת עם חקלאים או אתה הולך לקיבוץ בישראל שיש להם כל מיני צמחים אקראיים ודברים, כל כמה שבועות, במהלך הקיץ, בעצם מפסח עד בערך חמישה עשר באב, כל שבועיים משהו אחר מבשיל. זה ממש לוח זמנים, פחות או יותר.

וכל כמה—אתה בעצם בעבודה, וכשאתה קוצר, אתה צריך ללכת לעבודה מהבוקר, מותיקין, ואתה מתעורר לפני השמש, כי אין לך הרבה זמן, ואתה לא יכול לעבוד בלילה, אז אתה צריך למלא את כל הזמן שלך בעבודה. זה מה שאנשים עושים במשך שבעה שבועות.

שמירת ה׳ על שבועות הקציר

המרצה: זו הסיבה שיש פסוק שאומר בירמיהו שהשם—הוא נותן גשם בזמן ואז הוא שומר לנו את השבועות של אלה שצריך לשמור. צריך לוודא—לפעמים אם יש גשם אקראי או התקררות אקראית או משהו, הכל מתקלקל ואז אתה מת לאותה שנה. אז אתה צריך לוודא שיש לך קציר טוב ואתה עובד על זה.

זה—זה הזמן, כמו מישהו שיש לו—כיום אנחנו, כמו שאמרתי, אנחנו לא ממש חיים ככה—אבל מישהו שיש לו איזו השקעה ואז זה הזמן שבו היא מבשילה, נכון? הוא מקבל את התמורה שלו. ואתה צריך לוודא מיד לשים את זה בצד, להוציא את זה.

התורה כחזון אוטופי: מהישרדות לשגשוג והתכנית הכלכלית של שבועות

המעבר משעורים לחיטה – מהישרדות לשגשוג

זה בעצם מה שאנשים עושים במהלך הקציר. זה הקציר. עכשיו, כשאתה הולך קצת יותר רחוק בזמן, כמו בזמן שבועות, אנחנו מקבלים את החיטה, חיטה, וחיטה כמובן יכולה להיעשות לחמץ, היא יכולה להיעשות לדברים הרבה יותר טובים משעורים. וזו הסיבה שאנחנו מאוד שמחים על זה. ואנחנו עושים משהו שנקרא שתי הלחם, ואנחנו עושים את זה ל—זה נקרא, אנחנו לא רק שורדים, אנחנו גם משגשגים. זה ההבדל.

תלמיד: אז, פסח—

המרצה: בדיוק. זה קצת פשט זוהר. זה אומר, אבל זה פשט. מהאות, זה פשט וזה 100% נכון—מלחם עוני אנחנו הולכים מהישרדות לשגשוג, שזה אותו דבר. הלכתי מיציאת מצרים למתן תורה. ואני חושב עוד קצת—אסביר לך איך זה מתחבר לזה, מה זה אומר, מה יש לזה לעשות עם תורה.

זיהוי המקור: דביר לטרר

בסדר, עכשיו מה יש לזה לעשות עם תורה? אז הוא אומר ככה. או שהיה לי פשט אחר פעם, אבל יותר סביר הפשט הזה, וזה יותר—תראה, זה יותר—אז אני הולך להגיד שאני אומר את הפשט הזה. אם אתה רוצה את הפשט שלי, אתה יכול לחפש באיזה ישן—אני צריך אותך—אתה לא מכיר אותו, אתה צריך להכיר אותו, אבל זה מסובך. הוא גר בישראל. תחפש בפייסבוק: דוד לייטר לטרר. לטר מלמד—לטר, מורה. ממורה, מגרמניה, נקרא לטר. בכל מקרה, אז אני לא רוצה להגיד עובד עור, לא עור—לטר, לטר.

תלמיד: לא, זה עם D.

המרצה: בסדר.

הקשר בין תורה לשפע חומרי

אז עכשיו אנחנו צריכים להבין מה יש לזה לעשות עם התורה, בסדר? נראה להיות מאוד גשמיותי, כמו שהמשגיח היה אומר. אז עכשיו, חוץ מגשמיות—אין שום דבר רע בגשמיות, מה? כן, כמו שדיברנו שבוע שעבר. חוץ מזה שהתורה לא—אין שום דבר רע בגשמיות, זה מה שאתה צריך להיות שמח עליו—יש גם פשט יותר בסיסי עם תורה שיש לו קשר לזה. וזה גם מאוד ברור אם אתה קורא פרשת אמור ופרשת בהר בצורה קצת שונה. אתה תראה שהתורה היא מה שיוצר אפילו יותר שפע ויותר שמחה בסוג כזה של זמן קציר, שבו אתה סוף סוף—איך אומרים—אתה סוף סוף, סוף סוף ממש את האופציות שלך ואתה מקבל את הכסף מהעבודה שעשית כל השנה מאז שנה שעברה, והקב״ה עוזר לך עם הגשם שלו במהלך החורף. וזה ככה.

הפשט הליטאי: תורה כברית פרנסה

אז הפשט הליטאי שלי היה שהתורה אומרת שאם—העסקה הבסיסית של התורה נקראת ברית, והתורה אומרת שאם לא תעשה את התורה, לא יהיה לך אוכל לבהמות שלך. אז, כמובן, אם יש לך אוכל, זה אומר שעשית את התורה. זאת המשמעות של המילה תורה בעצם, בחומש לפחות, לרוב, פירושה זה. זה היה הפשט הליטאי הישן שלי.

עכשיו אני הולך לתת לך פשט יותר טוב, כי זה כמו מאוד דק. למרות שזה נכון, ואנחנו יכולים להיכנס להרבה תורות על זה, אבל אני אתן לך פשט יותר טוב מרב דביר.

הפשט הטוב יותר: לקט, שכחה ופאה בהקשר של שבועות

והוא אמר ככה. המילים שאומרות בתורה על שבועות, זה אומר ככה: אחרי שזה אומר את המצווה של שבועות, זה אומר לקט, שכחה, ופאה. אז באקראי—וזה פחות או יותר חזר מפרשת קדושים. או זה חזר, זה כבר נאמר בפרשת קדושים. אז באקראי באמצע הלכות שבועות, קיבלנו הלכות לקט שכחה פאה.

כמובן, אם אתה קורא את הסיפור של מגילת רות, זה גם אותו סיפור של זה. ומה יש לזה לעשות עם משהו? הבנת מה יש לזה לעשות, כי זה הזמן שאנחנו עושים את זה. אבל זה עדיין קצת לא במקום.

והציווי הוא ששבועות זה החגיגה הזאת של התקופה הזאת שבה אנחנו סוף סוף מקבלים שכר. זמן השכר. אתה עובד ואתה מקבל שכר. אתה עובד כל החורף ואתה מקבל את השכר שלך. דברים צומחים באביב ובקיץ.

ארגון כלכלי ותכנית התורה

עכשיו, זה מאוד חשוב להבין שיש דרכים טובות יותר וגרועות יותר לארגן את הכלכלה שלך. הדרכים הגרועות יותר גורמות לכולם להיות עם פחות כסף, והדרכים הטובות יותר גורמות לכולם להיות עם יותר כסף. איך קוראים לדרכים הטובות והגרועות האלה?

תלמיד: בסדר.

המרצה: לא, הסברנו שזה רק גרוע יותר לקפיטליסטים, כי זה סוג של קפיטליסטי. יש אנשים שמשקיעים, ו—אתה יכול להגביר את המזגן, אם אתה יכול? כלומר, חזק יותר, כמו להוריד את זה. יש שלט שם.

אז זה קפיטליזם. קר. קר.

תלמיד: תעשה את זה יותר קר, אם אתה מוכן, אם לא אכפת לך, אלא אם כן קר לך מדי. פשוט תוריד שתי מעלות.

המרצה: אז זה ככה. יש דרכים טובות יותר וגרועות יותר ליצור חברה ולהיות עם כסף. וכמובן, כל הנקודה של התורה היא להיות עם הדרך הטובה יותר. זה מה שתורה היא.

דחיית קריאת “רשימת החובות”

וזה מאוד חשוב, כי יש לנו את הדרך המטורפת הזאת לקרוא את התורה כרשימת חובות. וזה שטויות. אף אחד לא היה עושה רשימת חובות. הנקודה של תורה היא—

תלמיד: אנשים עושים את זה.

המרצה: לא, הם משקרים לעצמם שהם עושים את זה. אתה יכול לבוא לבית הכנסת לאחרונה, אבל הם לא עושים את זה. אנשים אומרים הרבה מזה. אבל מה שהתורה היא—לא, מה שאני מתכוון להגיד זה ככה.

הבעיה עם איך שאנחנו קוראים קטעים משפטיים

כשאנחנו—אנחנו משתמשים, למשל, אנחנו קוראים—אנחנו קוראים—יש פרשיות שונות שאנחנו קוראים, נכון? אם אתה—כולם קוראים כל שבוע את הפרשה של השבוע, בין אם אתה שומע את זה בבית הכנסת או אתה קורא את זה בעצמך או אתה שומע משהו על זה. וכל מי שעושה את זה, שעוקב אחרי המחזור, יודע שיש פרשיות שיותר—שאנשים יותר שמחים על הפרשה, שאנשים פחות שמחים עליה, נכון?

הן כמו סיפור של שמות—כולם די שמחים. זה הרבה טעים להגיד. או איזו פרשה של כמו—וזה—יש פרשיות של חומש שאנשים אחרים אוהבים, כמו ויקרא—אנשים שאוהבים את הפרשיות האלה. לכל אחד יש את הסיפורים שהוא אוהב, נכון? בראשית, נח, כל הסיפורים היפים האלה שהילדים אוהבים, והמורים עושים להם תמונות, וכן הלאה.

אז אנחנו קוראים, כמו, פרשת משפטים, או פרשת קדושים, או איזו פרשה—פשוט חבורה של רשימות של חוקים. וחלק מהם שמחים, כי הם יכולים להגיד שיעור, וזה אין לזה שום קשר לפרשה. זה כמו הלכה שמוזכרת בה. זה הפרשה, טכנית. אבל רוב האנשים האחרים די משועממים ומחכים שזה יגמר, נכון?

תלמיד: סיפור אמיתי. אני חושב שזה הכי נמוך בדירוג של אבן כספי, נכון? הוא נותן דירוגים, הוא מדרג אותם, הוא מדרג את הסיפורים.

המרצה: כן, כן, חסר פחד. הוא מעריץ ענק של דירוגים.

תלמיד: בסדר.

המרצה: אבל אני אומר שזו עובדה, נכון? כולם מדרגים דברים. וחכה, חכה—אני לא הולך—אני לא הולך לתת דירוגים עכשיו. מה שאנחנו הולכים לעשות זה לתת לך—זה יוטיוב שורט טוב? אתה גורר אותם לעמודות?

תלמיד: שונה, כן. לא.

הגישה האורתודוקסית המקובלת לטקסטים משפטיים

המרצה: מה שאני אומר זה שזו אחת הסיבות שאנחנו מאוד חלשים. כמו, מה אתה עושה? מה היחס שלך? איזה סוג של סיפור זה? קרא כמו פרשת קדושים. קח פרשה, כמו עצמאית, איך קוראים לזה, קוד חוק, נכון? פחות או יותר אומר לך הכל על איך להיות יהודי. כמו קצת יורה דעה, קצת חושן משפט, קצת ערכין, קצת אבן העזר, קצת מהכל, נכון?

או בספר דברים, מראה עד כי תבוא, פחות או יותר, נכון? יש את כל הגרסאות העצמאיות הקטנות האלה של התורה, ופרשת משפטים, ופרשת בשלח אפילו, וכן הלאה. אז, במקרה זה—אני מצטער, יש את כל הדברים הקטנים האלה, ואנשים פשוט קוראים את זה.

עכשיו, מי כן קורא את זה? איך אנחנו חושבים שצריך לקרוא את זה? כמו שאמרתי, אם מישהו הוא כמו איש הלכה, אם אתה כמו, בסדר, או בכלל, אתה כמו יהודי אורתודוקסי, ואורתודוקסי פירושו משהו כמו, אני חושב שהתורה היא רשימת חובות, אז אתה כמו, רגע, זה משהו שאתה צריך לעשות. אנחנו צריכים לעשות את זה ככה? אנחנו צריכים לעשות את זה ככה? אנחנו יכולים לנהל דיונים. זה באמת אומר את זה? אנחנו צריכים לעשות היתר מכירה? אנחנו לא צריכים לעשות את זה? זה באמת מה—איך אנחנו קוראים את זה, נכון?

ואם אתה קורא את זה ככה, אז בסדר, אם אתה כמו איש הלכה, יהיה לך איזה תועלת מזה, כי יש לך—ככה אתה מרוויח את הכסף שלך. אבל לא מרגש. אף אחד לא שמח עם זה, נכון? שום דבר לא מרגש, נכון?

החוויה המתרוקנת של מתן תורה

כמו שהייתי בשיעור – ליטבק אמר, “וואו, כולם אוהבים פרשת יתרו כי אומרים לנו שמתן תורה זה דבר גדול.” למרות שזה גם רק רשימה של חוקים, אבל לפחות יש את הסיפורים היפים האלה של הרעם והברק וקול שופר ודרמטי. ואז כאילו, אוקיי, ומה זו התורה? אם קוראים כל יום, אז זה פרשת משפטים, שאמורה להיות קצת—

תלמיד: קנדית?

מרצה: שלום, בגלל זה יש לנו שבועות. אנחנו אוכלים עוגת גבינה כדי שנדע את ההבדל בין עבד עברי לעבד כנעני. זה לא הגיוני. וזה היה—כן, ככה אנחנו יודעים—הילדים, לומדים תורה. זה המסר.

תלמיד: כן.

מרצה: אבל זה שטויות. לא—גיליתי שזה מה ש—לא, האמת היא שהאנשים האלה בדרך כלל הם—חלק מהם ש—הם נהנים ללמוד חושן משפט. בגלל זה הם עושים את זה, נכון? בטח יש להם איזו הנאה בזה, והם מזהים את ההנאה הזאת עם הקב״ה, וזה מגניב.

תלמיד: עכשיו אני חושב שאתה מתכוון למגניב בצורה אמיתית.

מרצה: כן, אני מתכוון—אוקיי, זה לא השיח שלנו. אנחנו רק מתלוצצים על עדן עכשיו.

החלופה המוצעת: התורה כתיאור אוטופי

ה—הנקודה שלי היא שיש לי דרך טובה יותר לקרוא את זה, בסדר? וזה הרבה—אני חושב שאנחנו צריכים לקרוא את פרשת קדושים ופרשת [בהר]—את כל הפרשיות האלה—כאילו כל אחת מהן היא כמו דבר עצמאי, אני חושב. ואתה צריך לקרוא אותן כתיאורים של אוטופיות. זה בעצם מה שהן.

מה שהן הן—והן כולן דמיוניות. אף אחד שקרא את פרשת בהר לא דיבר על איך אנחנו הולכים למכור את הבתים שלנו ויהיו לנו כל החוקים המסובכים האלה איך ומתי אפשר להיות גואל בנדל״ן שלך. זה אף פעם לא באמת עבד.

חוקי התורה כחזון אוטופי: למה חג הקציר וזמן מתן תורתנו הם אחד

הקריאה האוטופית של דיני התורה

הבעיה עם מערכות הישיבות העכשוויות

מרצה: אבל כמובן, תקנות הישיבה שאני מכיר הן חבורה של שטויות. כולן שם כדי לשרת את המשגיח, לא כדי לשרת מישהו אחר, נכון? הן לא על לשרת את ה׳. הן אפילו לא מתחילות איתנו. הן מוסדות, נכון? יש מערכת. היא צריכה לעבוד. אנחנו משרתים את המערכת הזאת, נכון?

אבל בוא נגיד שהייתי צדיק והייתי הולך להר סיני. והייתי הולך להשם והייתי אומר, בוא נדמיין ביחד סוג של מערכת, רשימה של חוקים שלא ישרתו את האנשים או את מי שנמצא בראש, כמו לוודא שהוא—

אתה יודע, למה יש זמן מסוים שאתה צריך להיות שם? אחרת יהיה מאוד קשה ללמד את כולם באופן ספציפי. זה באמת מה שהוא היה צריך לעשות, כי זו המצווה שלו, ללמד את הילדים. אבל מכיוון שהוא עצלן, הוא רוצה לעשות את זה בבת אחת. הוא אומר, כולם צריכים להיות בזמן של הסדר. אז זמן השיעור, שמירת הזמן, אני כאן כדי לשרת אותו. אין שום דבר רע בזה, אבל זה לא כאן.

כן, אתה כמו, אתה בא. בימים עברו, זה לא היה זמן. אתה מסתכל על הגמרא, איך הם מתארים את זה. אתה בא בבוקר, אתה שואל את הקושיא שעלתה. היה איזשהו מבנה, אבל אני לא אומר שלא צריך להיות לנו מבנה. אני רק נותן לך דוגמה של כאילו, אתה יכול לראות בצורה מאוד ברורה שכולנו חיים בתוך מבנים מסוימים.

הניגוד בין חוקים אנושיים לחוקים אלוהיים

כמו משה רבינו חי במצרים, נכון? במצרים היו מלאים בחוקים והם לא חיו בלי חוקים. לא כמו שאנחנו מדמיינים כמו, באו לתורה ונתנו חוקים. לכולם יש חוקים, נכון? הבעיה היא, אלה לא חוקים אלוהיים, נכון? אלה חוקים שמשרתים כוח, הם משרתים את מי שעושה אותם.

אתה מוודא שכולם בזמן כי אחרת זה קשה להם. הם מוודאים שאתה מקבל—יש חוק שלם שאתה צריך לספור את היבול שלך כדי שיוכלו להטיל עליו מס, אתה יודע? כל מיני חוקים כאלה. אז נכון, הרבה חוקים נהדרים שכמו שיש לנו, נכון? אם תפקיד יותר מעשרת אלפים דולר אתה צריך לדווח על זה כי כך הממשלה תוכל לעקוב אחריך אם אתה מוכר סמים. אוקיי, זה חוק אבל לא עוזר לי בכלל, נכון? לא עוזר לאלוקים. אולי כן, אלוהים, אבל כנראה שלא.

הפרויקט האוטופי של משה רבינו

אבל אז עכשיו משה רבינו בא והוא אמר, בואו נדמיין איך זה—איך אנחנו מארגנים? אנחנו צריכים לעשות הרבה דברים. אנחנו צריכים לעשות מלך אולי או לא מלך או כהן או מה שזה לא יהיה. אבל גם אנחנו צריכים לעשות חוקים. אז בואו נדמיין את רשימת החוקים שהולכים להיות הכי טובים. הם אוטופיים. כל החוקים הם אוטופיים, כמעט כולם.

הם לא אוטופיים במיוחד כי הם מתייחסים לכוח שיש לאנשים, כמו שדיברנו בשנה שעברה. אבל הם אוטופיים במובן שאם אתה מסתכל עליהם כיחידה, כולם ביחד, הם מתארים איזשהו מצב אידיאלי והם פותרים את כל הבעיות.

כמובן שבמציאות אתה אף פעם לא פותר את הבעיות כי בכל פעם שאתה עושה חוק לכיוון הזה יש בעיה מהכיוון השני ואתה צריך בית דין חי כדי לפתור את סוג הסתירות האלה. כל חוק הוא חוק הפוך, נכון? אתה לא צריך להגיע להסתכל אבל לא יותר מדי, נכון? כמו שאנחנו מדברים על ההערות שלהם וכן הלאה.

אבל באופן אידיאלי אם אתה קורא פרשה—או פרשיות—הן כולן על יצירת החוקים המושלמים לחלוטין האלה.

תלמיד: כן, כן, זו העמדה ההפוכה שהייתי מדבר עליה בשבוע שעבר.

מרצה: עכשיו אני רק מנסה להגיד לך מה זה—כמו זה. אבל מה הנקודה של החוק הזה? זה לא שאתה צריך לעשות, אתה צריך לעשות את זה אולי. אבל הנקודה של נתינת הסיפורים האלה שאני כמו מספר לך היא משהו כמו—

עשרת הדברות כחזון אוטופי

ועשרת הדברות הן גרסה של זה, נכון? היו לנו הרבה שיעורים של החומש הזה כדי להסביר מה היו עשרת הדברות. אבל איזה הסבר יהיה משהו כמו: בואו נחשוב על כמו הדברים הכי בסיסיים שבעולם האידיאלי שלנו, זה מה שכולם יעקבו אחריו. מאוד פשוט.

הם הולכים להאמין באל אחד והם לא הולכים להישבע בשמו לשקר, שזה השימוש העיקרי של האמונה באל אחד, אגב. והם הולכים לכבד את ההורים שלהם ולשמור שבת ולא לגנוב או לשקר במיוחד בבית משפט—או כן, היה לנו שיעור על מה זה אומר—והם לא ילקחו דברים של אנשים אחרים, הם יכבדו רכוש ולא את הנשים שלהם, לא את הרכוש שלהם, לא את היושר שלהם וכן הלאה.

זה הסיפור. זה סיפור יפה. אתה רוצה להפוך את זה למציאות? אתה הולך להבין הרבה יותר דברים מאשר רק הרשימה הזאת של עשרה חוקים. אבל זה סיפור מאוד יפה. מה שזה מתאר זה כמו חזון של איך הכל יכול לעבוד בחברה היפה ביותר הזאת.

ואם היית אומר, אה, אני צריך עוד פרטים. הם אומרים, אתה יודע מה? תן לי להגיד לך. יש דבר כזה שנקרא עבדות. אני חושב שזה יהיה ממש נחמד אם יהיה לנו חוק מיוחד שלעבדות צריך להיות מגבלת זמן. אה, אבל רגע, לפעמים אנחנו מושלמים מאוד כאן. לפעמים זה לטובת העבד להישאר שם. אוקיי, אז יהיה לנו איזה מוסד מיוחד שנקרא עבד נרצע שיפתור את הבעיה הזאת, וכן הלאה וכן הלאה.

תלמיד: אתה אומר שזה משלב את המציאות המלאה, בעצם, במקום רק לחשוב על אדם אחד ספציפי?

מרצה: אני לא אומר, אבל אני אומר רק נקודה אחת: שבמקום לקרוא רשימה שלמה של דברים שצריך לעשות, אתה קורא את זה כתסריט של אוטופיה. תדמיין שהיית כותב, יש לך חוקים טובים יותר, אתה יודע משהו, תעשה את החוקים שלך, אין בעיה.

תלמיד: כמו אוטופיה של מצב נוכחי.

מרצה: כן, אוטופיה, אוטופיה ריאליסטית. זו לא אוטופיה לא ריאליסטית שבה כמו, יהיה לנו אין רכוש פרטי ונחלוק את הנשים שלנו כמו הרפובליקה. לא, זו אוטופיה מאוד ריאליסטית המבוססת על פתרון כל הבעיות שאני יכול לחשוב עליהן שאני יכול לראות שיש לך עכשיו. אבל היא לא שם כדי לתת לך רק מה שאתה צריך לעשות.

שכר ועונש כראיה לקריאה האוטופית

ואיך אני יודע שזה לא מה שהתורה עושה? כי היא תמיד מבטיחה משהו שנקרא שכר ועונש. מה זה שכר ועונש? כולם יודעים, עיקרא דתורה שכר ועונש.

שכר ועונש אומר, תראה, עכשיו אתה בעונש. אתה במצרים. למה אתה במצרים? כי למצרים יש חוקים רעים. הם משרתים את המלך וכל השאר צריכים לסבול. זה נקרא להיות במצרים.

אנחנו הולכים להיות תורה לבני חורין ויהיה לנו ארגון של חברה שראוי לבני חורין. וזה השכר. זה ממש אומר שהשכר הוא שתהיה חופשי, נכון? זה מה שזה אומר.

מערכת המיסוי המצרית מול חלוקה מחדש של התורה

או שיש לך חוקים במצרים שהם—אתה קורא פרשת ויגש, אתה רואה את החוקים של מצרים. כל החקלאות של מצרים מאורגנת כך שהמלך יקבל את מס ה-20% שלו. זה בעצם למה הם שותלים שם. ומה הם עושים עם מס ה-20%? אלוהים יודע מה.

ויהיו לנו חוקים שונים. יהיו לנו גם מסים אבל הם הולכים להיות לטובתך והם הולכים להיות לכל העניים כך שגם הם מתוכננים. מאוד שונה ממצרים שכל הכסף הולך לעשירים שמתעשרים.

יהיה לנו כל המערכת הזאת של מסים שבסופו של דבר תתמוך בכהנים שמלמדים אנשים להיות אנשים טובים ותומכת באנשים עניים כמו שכתוב בספר דברים יותר במפורש.

יהיה לנו כל החוק הזה של קציר ואנחנו חוזרים למקום שבו אנחנו נמצאים. יהיה לנו כל החוק הזה שכשאתה קוצר אתה מוודא שאתה לא היחיד שנהנה מהקציר. כל העניים—הגר, היתום, והאלמנה—יש לנו כל מיני טריקים אקראיים לוודא שכשאתה קוצר זה לא אתה, זה לא רק אתה וחמשת האנשים בראש שמרוויחים את כל הכסף, שמקבלים את כל התוצר. זה הולך להיות גם לעניים. זה מה שהתורה היא.

למה חג הקציר שווה לזמן מתן תורתנו

סיפור טוב. עכשיו, ועל סיפור כזה צריך לעשות חג, לא שיעור. ואתה צריך לקרוא לנו מתן תורה? לא, אבל מתן תורה אנחנו לא אומרים משהו שונה מחג הקציר. אנחנו רק אומרים שיש לנו אחד טוב יותר כי יש לנו תורה. זה מה שהתורה הייתה עליו.

תלמיד: מה אתה מתכוון? זה הולך תרבותי.

מרצה: כן, אבל כמו שאמרתי ב—בחברה החקלאית שהיא כל העולם עד לפני כמו 250 שנה, העיקרי—כמו הכלכלה העיקרית היא שכמו להיות מצליח אומר—ועדיין אומר את זה במובן מסוים אבל אנחנו חיים אנחנו בהרבה הסחות דעת—אבל בעצם אומר את זה.

אז אולי אתה יכול להגיד אבל נכון, אתה יודע שבט לוי וכהן—ולוי הוא לוי גם. בגלל זה יש לנו את כל הפסוקים האלה במדבר, בדברים, בגלל זה אנחנו צריכים ללכת במועדים לארץ ישראל לירושלים לתת ללוי שגם להם יהיה יום טוב. אחרת לא היה להם—

כן, אבל זה לא—תורה לא—זה אפילו לא הרמב״ם. שבט לוי הוא—כשיש לו יום טוב, הוא לא צריך את היום טוב כי הוא תמיד לומד. אבל הימים טובים שלו הם עדיין, במובן המילולי, כמו שאמרתי, היינו אומרים את הפסוקים, כי כולם מנסים להגיד דברים מסובכים, אף אחד לא מבין.

שבט לוי גם נהנה מהקציר. זה מה שכתוב במפורש בפסוקים של שבועות, הלוי גם נהנה מהקציר. כמובן, כולם הולכים להשתמש בזה. הנקודה היא לא רק לחיות ולהיות כסף. הנקודה היא לעשות דברים עם זה, עם החיים שלך. אף אחד לא חולק על זה. ואז, כמו הכללי, יש אנשים כמו לוי, או מי שאתה רוצה לקרוא לזה שעושים יותר מזה. זו לא בעיה.

אבל זה עדיין החג הוא עדיין חג הקציר וזה החג של הרעיון האידיאלי הזה שכשאתה חי בחיי התורה של התורה אז יש לך קציר טוב יותר ויש לך יותר כסף ואתה יותר שמח והאישה שלך יותר שמחה, הילדים שלך יותר שמחים, העניים יותר שמחים, הם פחות עניים או לפחות מסופקים. ובגלל זה זה מתן תורה.

אני חושב שזה הפשט הכי טוב. זה פשט מאוד טוב.

מסקנה: מה אנחנו באמת חוגגים

אז מה אנחנו חוגגים? שקיבלנו הרבה כסף. למרבה הצער בימינו אנחנו לא—הם לא סוג התורה שלי ואין לנו יותר כסף אז אנחנו לא צריכים לחגוג, אנחנו צריכים לבכות במקום. זה מה שהם הולכים—נשמע.

המשמעות האמיתית של שבועות ותקנת עזרא: קריאת הקללות לפני החג

החגיגה האמיתית של שבועות

מרצה: אז מה אנחנו חוגגים? שקיבלנו הרבה כסף. למרבה הצער בימינו אנחנו לא—אנחנו לא סוג התורה שלי, ואין לנו יותר כסף, אז אנחנו לא צריכים לחגוג, אנחנו צריכים לבכות במקום. זה מה שהם עושים בנשינא [התייחסות לא ברורה], אבל הם לא מבינים. בגלל זה אני צריך ללמוד את כל זה.

מה החגיגה בפועל? אני חוגג מה? הרעיון הזה שהרעיונות ניתנו איך לעשות את העולם… לא ניתנו לנו, אנחנו חיים את זה. אנחנו עושים את החגים רק חיים את זה. היום טוב הוא לחיות את זה. זה לא לדבר על זה. דיבור הוא חסר ערך.

אז אנחנו חוגגים את היום… אחרי, זה בתורה. זה כשתבוא ל… שוב זה החלק—יש רק זמן אחד בשנה, או שבוע אחד, זה לא יום, זה שווה את זה—זה השבועות, זה התקופה הזאת. אתה לא יכול לרקוד או מה שאתה עושה שנקרא לחגוג חג—אתה עושה את זה יום אחד, אבל זה כמו בחירה. זה לא יום אחד, זו התקופה, נכון? וזה הזמן שבו אתה בעצם שם בכיס את הכסף שעבדת עליו כל השנה. ואיך עבדת את הכסף? עם התורה. בלי התורה זה לא היה עובד. כן, זה לא ספציפית היום.

ומה ברור? יש לי כל דיון אחר לגמרי לחלק השני לזה. זה לא מה שברור. זה ברור שמי שעושה את זה הוא שונה, הוא שונה מאשר לחכות… כן.

תלמיד: אוקיי, אז אתה כבר יודע שאתה יכול—אתה לא צריך ללכת הביתה.

מרצה: היו לי עוד הרבה תיאוריות להגיד על זה. אבל זה פשט מאוד טוב. לא, אבל אני צריך לסיים את זה, כי זה בעצם לא עובד.

הבעיה: אין לנו באמת תורה

במילים אחרות, אנחנו לא שם. לא לגמרי שם, לפחות אולי במידה מסוימת אנחנו כן. בשנה שעברה הייתה דרשה שלאחר שבועות כדי להסביר באיזה מובן יש לנו תורה, ואנחנו צריכים להיות שמחים. אבל במובנים רבים אנחנו לא.

וברור, איך אני יודע שאנחנו לא? כלומר, כבר בזמנים של התורה, זה לא היה. בגלל זה כתוב שימים טובים הם סוג של מזויפים, אם אתה לא מקיים את התורה. ויש כל מיני נביאים שאומרים את זה ואומרים שאף אחד לא צריך את היום טוב שלך. זה לא רק על להיות הרבה עוגת גבינה. זה על המערכת הזאת שאמורה לעבוד ולעשות אותך יותר שמח ולעשות את כולם יותר שמחים. וזה מה שנקרא תורה.

למרבה הצער, לפחות אם אתה מאמין שיש משהו שנקרא גלות, שהתורה עצמה מדברת עליו, נכון? וזה אומר בצורה מאוד ברורה שזה בגלל שאתה לא עוקב אחרי התורה—במילים אחרות, זה הולך להרוס אותך. במובן הזה אין לנו שבועות. אין לנו שום תורה אחרת.

זה רע או שזה רק… אה, זה רק… אז אתה מגיע עם כל מיני תורות. אתה מתחיל לדבר על חובה ואתה מתחיל לדבר על קישורים כל הלילה, לדבר על כל מיני דברים אקראיים, כי אין לך את הדבר הבסיסי ואין לך אפילו את השפה.

ואתה בא… כלומר, למה היינו בוכים? נראה שאנחנו מצליחים מצוין. אוקיי, אין בעיה. גם לא ידענו מה זה שבועות, אז שום דבר לא עובד. זו בעיה אמיתית.

תקנת עזרא: קריאת הקללות לפני שבועות

אני יכול אפילו לספר לכם דרשה על הבעיה הזאת אם אתם רוצים. לא דרשה, משהו חשוב מאוד. גם, אני הולך להסביר לכם משהו שנראה כמו סתם מנהג מיסטי בצורה פשוטה ורצינית מאוד.

בכל מקרה, כתוב בתלמוד בבלי שעזרא הסופר תיקן את התקנה שאנחנו צריכים לקרוא את ברכות הקללות לפני שבועות, זוכרים? זה למה אנחנו קוראים את בחוקותי בדרך כלל בסדר שלנו – אני לא יודע אם זה מה שעזרא התכוון, אבל בסדר שלנו, בדרך כלל בחוקותי זה שבוע אחד לפני שבועות, נכון?

ובשביל… הבבלי לא ממש מבין את זה. כתוב, “תכלה שנה וקללותיה”. אוקיי, מה זה אומר? סימן? אנחנו צריכים לדבר על קללות בסוף השנה, אז… אתם יודעים מה זה אומר? מה זה אומר “תכלה שנה”? זה כמו שאתה צריך להיות עצוב בראש השנה כדי שביום הבא תהיה שמח. מה זה אומר?

חוסר ההסבר הסטנדרטי

בשביל זה אנחנו צריכים את עזרא. עזרא, זה שבעצם יצר את החידוש של התורה, שעדיין יש לנו במובן מסוים. אנחנו צריכים אותו שיגיד לנו סגולה יפה, שאנחנו צריכים לקרוא את כל התורה לפני ראש השנה. וגם לפני עצרת, כי אתם יודעים שבהתחלה של השיעור עצרת היה כמו ראש השנה קטן. ויפה מאוד, זו סגולה יפה ואקראית. זה שווה בערך כמו לאכול תפוח ודבש בראש השנה.

אז אני הולך לשאול אתכם, מה זה… שמי עזרא. עזרא, אני מישראל, אני ילד קטן, אני מעצרת, ואני לומד עצרת. מה אתה אוהב בזה?

שאלה טובה. אנשים שאלו את השאלה הזאת או את השאלה הזאת לפניך, אבל זה מה שכתוב בגמרא. זה כנראה… זה כנראה לא מה שזה אומר. זה – הסדר שלנו במקרה יוצא שאנחנו עושים את זה. לא יוצא בדיוק, אבל כנראה הם פשוט עשו קריאה, הם קראו את זה, שום קשר לסימן שאני צריך או מה שזה לא יהיה. אני לא יודע אם לעזרא היה את הפרשה הזאת כמו שיש לי אפילו. זהו. כן, זה דבר משלהם. זה חנות זולה.

אבל מה קורה? אני לא יודע מה קורה. זה אחד מהדברים האלה – אתה קורא וכולם מדברים על זה, זה כמו מחשבה אקראית. אף אחד לא יודע מה זה אומר. כן, זו שירה טובה, אבל ברצינות לא אומר כלום.

אוקיי, אז אני הולך להגיד לכם מה זה אומר.

כן, כן, זה עגול יפה… כן, אתה צריך לאכול הרבה דבש בראש השנה כדי שתהיה לך שנה טובה. האם אי פעם – האם מישהו אי פעם בדק אם אתה אוכל יותר בשמחה בראש השנה יש לך שנה טובה יותר?

כן, זה חמוד. אני לא אומר מה עובד בשבילי. זה עובד? כן, זה עובד. אני לא אומר שזה לא עובד, אבל זה כזה. שום דבר מעניין.

אבל אני חושב שאם אתה יודע את ההקשר, אתה תראה שזה מאוד רציני. לא מאוד רציני, לא מאוד פשוט.

הבנת ההקשר והמשימה של עזרא

אתם זוכרים את עזרא? מי היה עזרא? עזרא היה זה שקרא את ברכות הקללות, שקרא את פרשת בחוקותי ופרשת כי תבוא, אבל אולי אפילו יותר בחוקותי במובן מסוים, ואמר, “וואו, זה הסיפור שקרה לנו.”

זה כל כך ברור שכמה חוקרים אפוקליפטיים אמרו שעזרא בטח כתב את זה, נכון? זוכרים? מה שאני רק מראה מזה זה שזה מאוד ברור מדבר עליו, נכון? הוא היה זה מהעבודה שלו, מהפרויקט שלו, פרויקט החיים שלו – אתה יכול לראות שזה מה שהוא הפנים. הוא חי במסגרת הזאת של ברכות הקללות של התורה.

האבחנה של עזרא את הבעיה

עזרא בא ואמר, “כלל ישראל, אנחנו תקועים בזה. אנחנו פוסט-גלות במובן מסוים, אבל בעצם לא פתרנו את הבעיה של הגלות עדיין. היתה לנו הממלכה היפה הזאת, נכון? מלכות בית שני. זה נגמר. נתקענו בגלות. ואנחנו נאבקים להתחיל מחדש את הדבר, נכון? לא עובד טוב מאוד. יש לנו את שבט זרובבל. נאבקים, נאבקים, נאבקים. ירושלים לא מאוד טובה, מוגנת היטב. תראו את הבעיות האלה, נכון?”

ואז מה הוא בא והוא אומר? “טוב, יש לנו תוכנית לבעיה הזאת. מה התוכנית? התוכנית הבסיסית שלי, כלל ישראל: אם אתם רואים אנשים נאבקים, אם שום דבר לא עובד טוב מאוד, זה בגלל שאנחנו לא עושים את התורה.” לא בגלל שהוא היה פונדמנטליסט, כמו הבחור הזה שאומר שתהיה לו הכלכלה של מכה, כי הוא אמר, “רגע, אנחנו צריכים ליצור חברה. אנחנו בגלות כי אנחנו לא יודעים איך לנהל את החברה שלנו טוב. אז אנחנו הולכים ללמוד איך לנהל אותה, ואז יהיו לנו חיים טובים יותר.” זה מה שכתוב בברכות הקללות. זו התורה, נכון? אימות מבוסס תוצאות.

קריאת התורה הציבורית הראשונה של עזרא

אז עזרא בא, והוא אמר לאנשים את זה. הוא אמר, “תראו,” והוא היה זה שהמציא – אני לא יודע אם המציא, אבל הוא היה זה שעשה את הקריאה בתורה הציבורית המתועדת הראשונה בהיסטוריה. בא לירושלים בחודש השביעי, בראש השנה. כתוב בברכות הקללות. והוא קרא להם את התורה. איזה חלק של התורה הוא קרא להם? ספר דברים, ספר שמות. חלקים מסוימים הוא מדבר עליהם, אבל אנחנו…

הוא קרא להם את הרעיון הבסיסי שהוא לקח מהתורה והוא הסביר את זה. כתוב בתורה שאם אתה תתמודד בבירור עם… זה מה שעזרא אמר, אוקיי?

עזרא כמלאכי

הוא כתב ספר שנקרא מלאכי שבו הוא הסביר את עצמו טוב מאוד. והוא אמר – מלאכי, זה עזרא. שתי מילים. כמובן שזה היה עזרא. אם זה לא היה עזרא, אז זה היה הגלגול שלו. מה ההבדל? אותו רעיון. הוא בא והוא אמר – זה היה שם העט שלו.

תלמיד: מה אתה מתכוון?

מרצה: מלאכי זה שם מזויף. זה הפסאודונים הכי ברור בעולם. מלאכי, “מלאכי”. אוקיי, מי? מלאכי.

אז הוא אמר… והוא אמר בספר… אז הוא אמר, “תראו, זה לא יעבוד לכם אם כל מה שאתם הולכים לעשות זה לנסות להשתלב עם האליטות המקומיות, ואתם לא הולכים לדאוג לנשים והילדים שלכם. כל אדם שיש לו את האישה שלו שהוא התחתן איתה כשהוא היה צעיר, ועכשיו היא לא מספיק יפה בשבילו והוא יותר עשיר, והוא הולך ומסתובב עם בני ישמעל שם, כמו מחמוד וכליאן עשו, כמו הסיפור של בנות מואב ופרשת פנחס, מטות, כמו שהתורה אומרת שיקרה. ואז כמובן לא תצליחו. החברה שלכם תאבד את הקוהרנטיות שלה ואתם תתפרקו.”

זה היה אחד הדברים שהוא אמר. והוא אמר עוד כמה דברים בכיוון הזה.

הרפורמות המערכתיות של עזרא

והוא אמר, “תקשיבו, יש לנו מערכת טובה.” הוא היה מאוד בעניין המערכת הכלכלית – המעשרות, התרומה וכן הלאה. הוא אמר, “תראו, אם אתם הולכים לקחת מעשרות ולא לעשות כלום, לא להיות רואה חשבון, לא לעשות את העבודה של כהן, לא ללמד את האנשים, לא לעשות אותם טובים יותר, אתם פשוט גנבים. אתם לא עוזרים להשם. אתם הורסים אותו.”

הוא עשה כל מיני תקנות. והוא ניסה לומר, “אנחנו צריכים לעקוב אחרי התורה. אנחנו צריכים לעשות שמיטה. אנחנו צריכים לעשות את כל הדברים האלה כדי שהמערכת תעבוד.”

אז הוא היה האדם שפרויקט החיים שלו היה ליישם את התוכנית של ברכות הקללות, את התוכנית של התורה. זה היה הפרויקט שלו. עזרא הסופר. זו היתה תוכנית החיים שלו. והוא במפורש – זו לא התורה שלי. הוא במפורש אומר את זה. הוא במפורש אמר להם, “זה מה שכתוב בתורה,” וניסה לגרום להם לעקוב אחרי התורה. “ואז הדברים יהיו טובים יותר בשבילכם.” אוקיי?

המשמעות של “תכלה שנה”

ואנחנו יודעים במפורש שהוא עשה את זה כאשר… אז, אני מניח שכתוב בגמרא לפני שהוא קרא… אז זה… מה זה אומר “שנה”?

[הקטע מסתיים באמצע הדיון]

המחזור החקלאי של התורה: מהישרדות לשגשוג

הוראת עזרא על מחזור הקציר וארבעת תקופות הדין

קריאת עזרא לפני ראש השנה: הבנת “שנה”

מרצה: אוקיי? ואנחנו יודעים במפורש שהוא עשה את זה כאשר, אז, אני מניח שכתוב בגמרא, הוא קרא, אז זה, מה זה אומר שנה? תודה רבה. שנה בשנה. שנה במחזור הקציר, נכון?

אז, אם הקציר שלך לא יצא טוב מאוד בשנה שעברה כי לא עשית מעשר, כמו שכתוב בספר מלאכי, אין לך מעשר, שום דבר לא עובד כי כולם שונאים אותך ואנשים גונבים את הדברים שלך ואין לך חברה טובה מאוד. לכן, מה אתה צריך לעשות? אתה צריך להתחיל לעשות מעשר ואז בשנה הבאה, אחרי סוכות, אתה הולך לעשות שתילה שוב. השנה הבאה הולכת לעבוד טוב יותר. נכון?

והגמרא אמרה, או דמיינה ואמרה, שיש בעצם שני זמנים שאנחנו מדברים על זה. אחד זה ראש השנה, אז עזרא היה זה שבעצם יצר את הרעיון של ראש השנה כמו שדיברנו, זה לא כתוב בתורה. אבל עזרא במפורש מאוד אמר לכולם להיות נאמנים לגבי ראש השנה, וזה הגיוני. אבל גם, מאוד ברור בשבועות, כי שבועות זה מה שכתוב בתורה, אתה הולך לבוא לארץ ואתה רוצה שהדברים יעבדו טוב, אז אתה הולך לעשות את הקציר, ואתה הולך לתת לעניים שלך את הדברים שלהם.

טוב, כל אדם פה על הטלפון שלו. זה מדהים.

ואתה הולך לתת לעניים את הדברים שלהם, ותהיה לך שנה טובה יותר. תהיה לך שנה טובה יותר. אז הוא לימד את האנשים את זה לפני הקציר, כמו לפני שמחזור השנה מתחיל, וזה למה ראש השנה הוא שנת מעדין לאנשים, ואחרי שזה התחיל או בזמן שזה כבר מתחיל לקרות ולהראות להם האם היה לך קציר טוב השנה? טוב אם היה לך זה היה בגלל שעשית את זה. אם עשית במידה שלא זה בגלל שלא קיבלת את הצמיגים. ניסיתי להתחיל את זה שוב.

ארבעת הפרקים של המשנה: היגיון חקלאי, לא אקראי

מרצה: וכשכתוב מארבעה פרקים, טוב אני הייתי אומר שזה פרשת על זוכרים שזה גם לא אקראי נכון? למה כתוב ארבעה פרקים? מה זה אומר? היית גבינה בשוויץ כי כתוב חשבתי מה הטעם. מה כל זה? מאיפה המשנה קיבלה את זה? מה כל זה? מי אמר להם את כל הדברים האלה?

תלמיד: בדיוק.

מרצה: זה פשוט ככל שיכול להיות, נכון? כמו שדיברנו. בפסח זה כשהתבואה מתחילה לבוא. אז פסח זה כשאנחנו רואים אם התבואה, שזה הדגנים, נכון? התבואות, שעורה ואז החיטה ואז כל התבואות אם יש לך באים. אז בפסח, זה הזמן שאנחנו רואים אם הפניצילין עבד. בסדר, התבואה, נכון?

אז, אם אי פעם הלכת לחווה אתה יכול לראות את זה אפילו בלייקווד, אתה תדע שעצי הפרי או פירות העץ, נכון? כמו, איזה סוג של פירות בעצם גדלים מאוחר יותר בקיץ. לכל אחד יש את התקופה שלו.

אוצר מילים חקלאי עברי: קיץ, זמיר, ועונות הקציר

מרצה: לדוגמה, המילה קיץ, אתם יודעים את המילה קיץ, נכון? אבל קיץ אנשים חושבים אומר קיץ. קיץ אומר קציר תאנים, במיוחד, נכון?

תלמיד: מה?

מרצה: קיץ אומר חיתוך תאנים, במיוחד. כן, תקראו בתורה, תראו, תמיד. קיץ זה משהו שקשור לתאנה. וזמיר אומר, עת הזמיר הגיע, אומר חיתוך ענבים וכן הלאה.

תלמיד: מה?

מרצה: כן, כן, כן, יש לנו. בוונצואלה וכן הלאה, יש לנו מילים לזה, כי אם אתה חי בעולם הזה, זה ברור. יש מילים ספציפיות לזה. וקיץ פשוט אומר, זה המאוחר ביותר אני חושב שזה אחד הדברים המאוחרים ביותר ולכן אנחנו קוראים לזה קיץ כמו תמוז של לפני זה יש לנו כמו למשל כמו שכתוב אני מתכוון אולי כורן אובן נכון איזה זמן בשנה היה הזמן שהענבים מתכוננים נכון זה בערך תמוז פחות או יותר קצת קצת אחרי חיות אז ובמילים אחרות הם הדברים שגדלים בקיץ.

ההתקדמות מהישרדות לשפע דרך המחזור החקלאי

מרצה: אתם תזכרו משהו מאוד מעניין שדיברנו שככל שאתה מתקדם במחזור אנחנו מדברים יותר על מותרות על שגשוג במקום הישרדות נכון? מפסח כשאנחנו הולכים בפסח יש לנו שעורה אנחנו יכולים לשרוד אנחנו יכולים לחיות על זה במידה מסוימת ממה כן זה נהיה טוב יותר וטוב יותר. משבועות אנחנו מקבלים לחם אנחנו יכולים לעשות לחם אנחנו יכולים לעשות לחם חמץ זה לחם געשמאַקע אנחנו יכולים לעשות לחם משנה. אתה הולך קצת יותר רחוק אתה מקבל יין אתה יכול אפילו לשתות קצת יין נכון זה היה בדיוק למעלה הם הלכו לכרמים אני חושב שזה מה שהם באים נעשים אז הם נקצרים אז אתה יכול כמו לעשות ריקוד שם וכן הלאה. יש לך אפילו כמו פירות מתוקים, כל מיני דברים כאלה. אלה כ…

זה די מוזר. למי אכפת? התורה לא עובדת באמריקה, אני מבין. כן, זה מאוחר יותר, אבל זה הסתיו. זה כמו המאוחר ביותר. זה אחרי הכל. אוקיי. היה לי ברביקיו גדול. היה יותר מדי שומן. ברביקיו גדול עם מגשי אוכל, אתם יודעים, כמה סולמות.

זה למה הקיץ הוא כמו זמן של כיף כי הקיץ זה כשכל הפירות הכיפיים גדלים. אתה לא רק שורד, יש לך יין. אתה מקבל, דרך אגב, זיתים אפילו מאוחר יותר לפעמים כל הדרך לחנוכה. בכל מקרה, כן, זה למה אנחנו אוהבים חנוכה, אתם יודעים. אני לא המצאתי את הצ׳אט הזה על חנוכה. הילדים בחמאס אמרו שהזיתים נסחטים באותו זמן.

שבועות: חג המותרות, לא ההישרדות

מרצה: כן אז הילדים הם קמצן זה מה שאמרתי כטפיל אומר אתה מבין אז ובכמובן חג על מיין כי זה לפני נכון שם אז אחרי זה זו התקופה שזה צריך להתחיל לרדת לנו על אז כמו שנתנו את הרוסית הזאת רוסיה אף אחד גם אותו שמלה הוא אמר על היא היתה ולמה הם אומרים שהיא היתה כי זוכרים זה המיינד אבל הנקודה העיקרית שלי חוזרת לנקודה המקורית שלו בעצם זה על מותרות כמו זה כמו מה אומר אומר, כמו, יש לנו מנטי לאכול, דבש וחלב, נכון, מילכיקס, ודברים מתוקים, נכון?

כי הנקודה של התורה היא לא רק לשרוד, בשביל זה יש לנו קהלת וצאי, אבל הנקודה של התורה היא ליהנות. לאכול חמץ, בדיוק, לא לשרוד, לא, אנחנו צריכים לאכול מץ חמץ, ואנחנו צריכים לאכול עוגת גבינה.

אף אחד אף פעם לא לא שרד כי לא היתה לו עוגת גבינה. גם, אף אחד אף פעם לא לא שרד כי לא היתה לו כל התורה, מבינים? אנחנו צריכים להיות מצווה, זה מספיק כדי לשרוד, לפחות. אבל אם אתה רוצה לאכול עוגת גבינה, אז אתה צריך להיות תרי״ג מצוות. זה המחיר. זה המושך.

תלמיד: מה זה בשביל? ה?

מרצה: הקליקבייט.

תלמיד: אה, מה השעה?

מרצה: 10-11.

תלמיד: אה, זה עוד דף שלם.

מרצה: אה, לא. לא, אתה לא יכול לעשות את זה. אין קמפיין ליד זה. אני יכול לעשות מה שאני רוצה. שלום. אנחנו אמורים ליהנות. על הספר. הדף הזה עצמו, דרך אגב, היה ה… אני יכול להגיד לך, אבל זה יכול להיות מהיר מדי בשבילך להבין. זה הבסיסי. אוקיי, אז המט הוא כזה. החומש הוא כזה. אבל אתם כולכם כבר נרדמים. תעשו את זה אפילו יותר קר שם. אין יותר מדי על עישוב. אין יותר מדי על קצירה. יש גבול לכמה קצירה יכולה להיות מעניינת. זה מאוד מעניין, דווקא.

הבעיה עם “רצון השם” כאליל

הרס האל הפגאני של הרצון האלוהי המופשט

מרצה: אוקיי, אז ככה. אז כמו שאמרתי, כולם מבולבלים כי כולם חושבים שהתורה היא משהו שהם צריכים לעשות מאיזושהי סיבה אקראית. אנשים באגם נקראו *רצון השם*, שזה איזה *געכקע* מסוים שנקרא *רצון השם*. אם אי פעם תפגשו בזה, אתם צריכים להשמיד אותו, כמו שאני זוכר כשהוא השמיד את האלילים של אביו. *רצון השם* הוא אליל פגאני.

תלמיד: איך זה שזה אופציונלי? אני אומר את זה כי… רגע, אתה רוצה להיות מוכה או שאתה רוצה לשאול… אני רוצה לדעת אם אתה רוצה להיהרג או להיסקל או להילקות, אז למה זה יהיה אופציונלי?

מרצה: אתה לא נהרג ולא נסקל ולא נלקה. זה חלק מהסיפור היפה שיש לנו. תקשיב…

תלמיד: אם אתה מוצא איזה עוזרים?

מרצה: מה? אתה פשוט צריך לשרוף את זה?

תלמיד: לא, הם לא יכולים להגיד את זה.

מרצה: כמובן, יש שזה לא אומר שנכון לא הדבר שהדבר שהדבר שעובד לא לא לא זה שונה אוקיי אוקיי.

הסיבה האמיתית למצוות: כי זה יותר כיף

מרצה: אני מדבר על משהו מאוד פשוט. אתה רוצה שאני אגיד, אתה רוצה שאני באמת אבין, אתה רוצה באמת להבין אתה יכול להיות כאן עד השבוע הבא. כן. אני מנסה להבין קודם. מה אתה מתכוון?

מה שאני מתכוון זה שאנשים בעיר הזאת חושבים ש, בעיר השכנה, בעיר השכנה הקטנה ליד האוול, אנשים חושבים שהסיבה שאנחנו עושים את המצוה היא בגלל משהו שנקרא *רצון השם*, אוקיי? זו לא הסיבה. הסיבה שאנחנו עושים את המצוה היא כי זה יותר כיף. זה מה שכתוב בתורה. אם תעשה את המצוה יהיה לך יותר כיף.

תלמיד: אני לא יכול לחיות ככה. אני מנסה לעשות כל מיני דברים כשחוכים מדבר על זה. מה הוא מתכוון הכל זה לא העניין להגיד את כל אותם הדברים שמתכוונים לדברים אחרים זה תמיד האמת אוקיי כי אתה לא יודע בדיוק על מה אני מדבר.

מרצה: לא לא לא אני חייב להגיד את זה אני חייב להגיד את זה וזו בעיה גדולה זו בעיה מאוד גדולה אתה רוצה לדעת מה הבעיה אבל יש לי עוד לא עוד דבר אחד שאני צריך להגיד על זה אבל נגיע לזה בפעם אחרת זו הבעיה הגדולה אתה מבין מה זה הבעיה למה זו בעיה הבעיה הפשוטה היא כמו שאתה יכול לראות במקומות מסוימים ודיברנו קצת לפני פסח שאז כשמישהו מבין אז אני אגיד לך את הבעיה אוקיי אני אגיד לך את הדרשה המושכת שלי.

הסיפור המושך: תובע יוטיוב לכמה תארים משיחיים

מרצה: זה מתחיל ככה אבל זו לא כל הדרשה אתה יכול להתחיל את הסרטון אם אתה רוצה אבל זה ייקח יותר מדי זמן אז אז אל תעשה את זה לא לא אל תעשה את זה לא לא הכל זה עם דרשה בלי דרשה לא עובד אז הדבר הזה הוא ככה אני רוצה לספר לכם סיפור אני רוצה לספר לכם סיפור 9 זה עכשיו לא תשאיר את זה כאן 10 15 אני אספר לכם סיפור.

סיפורים כאלה. הייתי ביוטיוב יום אחד כמו שעושים וראיתי בחור. פגשתי אותו כאילו ראיתי את הערוץ של הבחור אומר שהוא המובטח משהו השני. הוא גם השני. הוא הביאה השנייה של לא השני השאלה הראשונה היא הביאה האפיפיור עצמו. הוא אמר שהאפיפיור מת ואף אחד, הוא תבע את האפיפיורות לפני שמישהו אחר עשה את זה, אז הוא האפיפיור האמיתי. וגם, הוא אמר שהוא גם המהדי האמיתי שהובטח ל…

מקרה הבוחן של עבדאללה: נביא עכשווי והאתגר לסמכות הדתית

טענות הנבואה של עבדאללה

כולם צוחקים עליו, כאילו, “הפסוק לא אומר את זה, זה לא אומר את זה.” והוא כאילו, “אתם חבורה של צבועים. אני אומר בדיוק מה שמוחמד אמר כשהוא בא. מה הוא בא? הוא לא אמר, ‘קראת את הקוראן? זה אומר, אבל מה שזה באמת אומר, פסוק?’ מאוד פשוט. אני שליח, גבריאל דיבר איתי. הוא אמר, לך ודבר את זה וזה. וזה מה שאני אומר בדיוק אותו דבר. אני שליח, אלוהים שלח אותי. אני בא לאותו דבר. אני זה שמנבא את הפסוק שאני אבוא. אני זה שישוע אמר שיבוא. כל מה שאתם מאמינים זה גרסאות שקריות של זה, אבל אני מצאתי את הגרסה הנכונה.” ואנשים מאמינים להם, נכון?

אתם לגבי האדם שבמקרה נולד מוסלמי או נוצרי ולכן יש לכם סיפורים יפים. כן, הפסוק עלות של פחד, אבל האמונה הבסיסית אין לכם, נכון? אם מישהו בא ואומר את אותו הדבר בדיוק שהנביא שלכם שאתם טוענים שאתם מאמינים בו אמר, אתם כאילו, “אה, הבחור הוא או משוגע או רשע.” כאילו, לפחות אתם צריכים, אתה יודע, משהו, אולי אני הלא נכון. בדקת? סקרת את שלושת הרשעים שהם האמיתי? אתה אפילו לא מסתכל על זה, נכון? כי זה לא תפילה תורה, זה לא פסוק.

מה קורה איתך? כי זה פסוק, נכון? אתה חבורה של צבועים.

הערכת המרצה: קושיא מדהימה

מרצה: הבחור הזה, אני חושב שזו קושיא מדהימה. כל מי שמעולם לא…

תלמיד: זו שאלה מצוינת.

מרצה: אם הייתי צריך להיות כאן היום, הייתי חושב שהוא משוגע.

תלמיד: לא, לא, זו שאלה עמוקה יותר.

מרצה: הוא אומר שהמייסד המקורי של הדת שלך לא היה החכם. זה היה מאוד פשוט. אתה קורא את הקוראן. זה אומר דברים כאלה. הוא אמר שיירד גשם, וירד גשם. אוקיי, אני אעשה אותו דבר. הוא אמר שהמלך הזה ימות, והמלך האחר יהפוך, וזה מה שקרה, ואז כולם מאמינים לו.

והעם היהודי אפילו לא לוקח… זו לא הבעיה שאתה לא לוקח אותי ברצינות. אל תיקח את כל הסוג הזה של דבר ברצינות, נכון? כל העניין שלך הוא שאתה לוקח את הסוג הזה של דבר ברצינות. איזה בחור בא ואמר פסוק ונתן לאנשים ללכת ואז הוא בקע את הים וכמובן רוב החכמים כנראה גם אמרו שזה איזה טריק והתמימים המעטים שהלכו אחריו, הם אלה שאתה משבח באמזון. אתה יודע, חבריו של הנביא. הנרונים המעטים שהלכו אחריו. ואז הוא הולך והוא קורא לחברים שלו החברים. שכחתי איך זה בערבית כמו האמיתי… רואה אותם וכל השאר הם פשוט נמוכים שם, הם לא אמיתיים, נכון?

תלמיד: רגע, רגע, אז אתה יכול זה כמו תשובה אחת זה לא אוקיי אני לא הולך לדבר על התשובה הזאת שהעניין הוא העניין הוא זו קושיא מצוינת אני לא חושב שתירוץ טוב הוא להגיד אבל הניסים שלנו היו אמיתיים אוקיי אני לא אוהב את זה אז עכשיו אין בעיה בשבילך אתה יכול לצאת עם זה אני לא אני חושב ש…

מרצה: אבל אם הקושיא רעה, אז זהו. אז אני חושב שזו קושיא מאוד טובה. ויש לי שישה תירוצים, מה שאומר שאני לא מאוד טוב. אבל מה שאני חושב הוא משהו כזה.

מטרת התורה: לעשות דברים טובים יותר

אז מה אני חושב? אני אגיד לך מה אני חושב על הקושיא הזאת. אני חושב שזו קושיא מאוד רצינית. ואתה צריך לחשוב עליה מאוד ברצינות. אז מה שאני חושב הוא משהו כזה.

אתה תזכור שהעניין של כל זה, של החשיבה התורנית הזאת, הוא לעשות דברים טובים יותר, אוקיי? כל ההפרעות שנתתי לך שאני יכול להיות עם יותר כסף זה רק רמה אחת. יש גם אחרים, הנשמה שלי והנשמה שלך, אוקיי? אבל העניין הוא עדיין לעשות דברים טובים יותר ואמיתיים יותר ויפים יותר. זה העניין, אוקיי? שאם אתה לא מקבל את זה ושום דבר לא מתחיל, אם אתה חושב שזה רק בגלל שאתה רק עוקב אחרי התורה כי אלוהים… אין שם לפי דעתי אתה אפיקורוס ועם הראיות מתוך השלטון כי אני בחור טוב אני ריאליסטי אבל כשאני אומר שאתה מזויף זה מה שעכשיו הוא לא מסתיר אבל מה אני צריך לעשות ילדים אמרו.

עכשיו לכן מה שאני חושב הוא מאוד… אבל אני חושב ש… אבל אבל אני כן חושב אבל נכון ואז אתה צריך להגיד אוקיי מאוד יפה אבל מוסלמי או מי שלא תהיה איזו דת שאתה מאמין בה עשה משהו כזה נכון? הוא לא אמר את הדרוש שלי. אני מתכוון שזה מדרש אם אתה קורא את זה אם אתה מבין את זה אבל הוא גם עשה את כל המופתים ואת כל המקלות ואת כל הניסים ואת כל הדברים האקראיים האלה ובעצם פשוט זה נראה ככה נכון?

הבעיה: האופי הפשטני של הנבואה המקורית

אז זה נראה ככה. זה נראה שאתה קורא את החומש וזה הדבר הכי פשטני נכון, אוקיי? וכאילו אם מישהו היה עושה את זה אתה היית בעצם צוחק עליו. לא רק זה, אנחנו היינו צוחקים עליו. במיוחד האנשים שטוענים שהם המאמינים הכי גדולים בתורה היו צוחקים עליו אפילו יותר מסיבות שונות. הסיבה שנתתי לפני שזה לא מתוחכם מספיק, זו רק אחת מהן. אבל יש סיבות אחרות כי הם פשוט מאמינים דוגמטיים במה שלימדו אותם. אז כמובן שהם לא היו מאמינים לבחור החדש הזה שבא ויש לו אלוהים חדש. אנשים שמרנים, יש כל מיני סיבות.

אבל זו השאלה. ואני חושב שהתשובה לא יכולה להיות שאוקיי, לכן אתה צריך לעקוב אחרי כל מתחיל שאומר את הטענות שאלוהים דיבר איתו. שלום, זה נכון שאנחנו לא צריכים. ואני חושב שזה גם נכון, אני חושב שזה גם נכון שזו גם כמו שאלה אמיתית שלא הגיונית אבל נכון. כי אם הייתי הוא אז הייתי הוא ולא אני. אבל אם הייתי בזמנים של איזה נביא שאתה מאמין בו מאוד והוא היה בא בסגנון שהבחור הזה בא ביוטיוב הייתי אומר, “וואו, זה די מגניב כמה אנשים טיפשים שיש לו…” אם אתה רוצה לראות אותם, הבחור חוץ מזה אני לא לומד שום דבר מזה, נכון? זה מה שהייתי אומר. והייתי אומר את זה גם לנביא המקורי שלך, אני חושב.

אני מתכוון, שוב, אם הייתי אז, אז לא הייתי אני, והמצב היה שונה. אבל אם זה היה אני מעכשיו, וזה מאז, בדרך שאתה מדמיין את זה, התשובה נכונה.

שאלת הנס: האם היית משתכנע?

תלמיד: אם אני יכול להיות האדם שהולך אחרי משה, אני לא משה.

מרצה: אני אומר, גם אם מישהו היה בא אליי ואומר, “יש לי נס שמש בשבילך, ובקעתי את הים, ואני הולך לעשות סערת רעמים גדולה על הר,” אני גם לא מאוד מתרשם מזה ומה… לא אני לא אמיר לדת שלו. שמעתי את הסיפור הזה לפני. אני לא מעוניין. זה אני.

תלמיד: אתה תחליט את זה אבל אני רוצה…

מרצה: לא נזק, לא נזק אתה לא תעשה. אני רוצה אבל רק כדי להיות ברור הסיפורים האלה לא באמת קורים ככה. הם תמיד… כל ב… וזה מתעד את התורה שאנשים רבים לא האמינו למשה אז ברור שזה לא היה ברור כמו שאתה מעמיד פנים שזה היה. אז תמיד יש כמו ההזנה ולהאמין. אם הם לא מבינים, הם יותר כמו, “כן, הייתי תקוע שם, אבל אני עדיין לא מאמין בזה.” תמיד יש מתנגדים כאלה. הסוג הזה של אנשים. אתה יכול לקרוא להם קשונים, אפיקורסים, אבל אין שום סוג של התגלות שפותר את הבעיה הזאת. שאי פעם קרה בהיסטוריה, כולל בתורה.

תמיד יש אנשים שאמרו, כאילו, “מי אתה? אנחנו בחורים חכמים,” והם מתעדים את התורה. הם אומרים, “הממ, אוקיי, אז אמרת.” הם היו שם בזמן שראיתי אותה או מה שזה לא יהיה. אז, כן, אוקיי, אז לא לא הסכמנו.

לקראת הבנה אחרת

אנחנו נכנסים לוויכוחים על פרטים. העניין הוא, אני חושב שהטיעון הזה נכון. ואני חושב שאנחנו צריכים להיות עם מחשבה הרבה יותר טובה על כל זה. ויש לי הרבה מהן. אני לא יודע איזה מהן נכון או באיזו מידה הן נכונות. אבל אני חושב שאנחנו צריכים לחשוב כמה דברים כאלה. אולי אני אקפוץ עד הסוף לדבר האחרון שאני חושב. הדבר האחרון שאני חושב הוא, ואני יכול להגיד לך את הדברים הקודמים.

הדבר האחרון שאני חושב הוא שזה פשוט פשט שגוי. זה לא נכון. וזה מה ששומני ניסה להגיד. אני חושב שזה מאוד שגוי, וזה לא תנועה אי פעם עשתה, או מישהו.

ניתוח המודל של עבדאללה

במילים אחרות, אם אתה חושב, הבחור הזה, בוא נבין משהו כזה. בוא נדבר על הבחור עבדאללה הזה, כי זה יותר קל מאשר לדבר על העניין היהודי. הבחור עבדאללה הזה, הוא חושב, והוא בעצם מוחמד, והוא בעצם קורא, הוא חושב בקוראן, במקום שהבחור האחר אומר, והוא מאוד ברור. בדיוק כמו שהוא אמר פסוק, וזה היה נכון, וזה סחר של אלוהים אליו, הוא עושה את אותו הדבר בדיוק. יש לו פסוק. או שהוא אפילו אומר את העמדה הישנה, וזה אומר אז.

בעיית הדמיון הנבואי: למה אנחנו לא מבינים את הצורה המקורית של ההתגלות

“כלל 400 השנה” והצביעות של האמונה המתוחכמת

דוגמת עבדאללה והמרחק הזמני

מרצה: במילים אחרות, אם אתה חושב הבחור הזה, בוא נבין משהו כזה. בוא נדבר על הבחור עבדאללה הזה כי זה יותר קל מאשר לדבר על העניין היהודי. הבחור עבדאללה הזה, הוא חושב שהוא בעצם מוחמד והוא בעצם קורא, הוא חושב בקוראן במקום שהבחור האחר אומר, והוא מאוד ברור. בדיוק כמו שהוא אמר את זה וזה היה נכון וזה ישר של אלוהים אליו, הוא עושה את אותו הדבר בדיוק. יש לו הפוך או שהוא אפילו אומר את ההפוך וזה אומר אז זה פשוט ככל האפשר, נכון? והוא בדמיון שלו אתה פשוט מוזר שאתה רק, אתה יכול רק להיות, בעצם אתה יכול רק להאמין בדת אחרי 300 שנה כי קודם תצפה באוזניים שלך זה פשטני, אז יש כל מיני פילוסופיות וצעצועים ומינוס אתה מדהים וזה כן אומר אז אתה מתחיל להפוך, אין להפוך, נכון?

כל דת מתחילה ככה זה אחד מכמו טיעונים של אנשים כאלה, נכון? כל דת, לפחות רוב הדתות, מתחילות בעצם ככה. יש כמו מסר מאוד פשוט, פשוט ויש איזה פשוט רואים אותם סביב הבחור שיש לו מסר. ואז כמה שנים אחר כך יש כמו אנשים שנולדים לתוכו או שאפילו שמתגיירים אליו, זה לא בהכרח נולדים לתוכו, אבל הם כמו אנשים יותר מסובכים ויש להם כל מיני פילוסופיות ותיאולוגיות מפוארות.

אז בעצם תיאולוגים הם הסוג של אנשים שלעולם לא יתגיירו לדת חדשה, רק לישנות. ומאיזושהי סיבה זה הגיוני להם, אוקיי? והם מאוד טובים, זה אחד, אחד למעלה לאחד למעלה רק להגיד.

תלמיד: כן, מאוד טוב. ואנחנו הסוג של אנשים שרק מתגיירים לדתות בנות 400 שנה כי זה מתי שהן מתחילות להיות הגיוניות. אם הבחור הזה יסכים שיש לי את הדת שלך 400 שנה, אין בעיה, נתחיל לקחת את הטענה שלו ברצינות. זהו.

מרצה: כן, זה, אני חושב שזה קצת יותר מדי, אבל אתה מקבל, אתה מקבל, אתה מקבל—

תלמיד: רגע, רגע, רגע, רגע, לא, אבל רגע, רגע, זו, זו תשובה מעשית אבל זה לא—

מרצה: רגע, רגע, יש לי עוד דף. אמרתי לך שאני לא הולך לסיים את הדף הזה היום. אני רק הולך לגרום לך לנער אותו עם קושיות.

הבחנת תנועת הרפורמה

תלמיד: תראה, זו לא דת חדשה. זה רפורמטור, איזושהי התחדשות של דת ישנה. זה הדבר הקל יותר לעשות. זה לא אותו דבר. אתה לא צריך להיות עם הטענה הזאת.

מרצה: יכול להיות, אבל זו לא הבעיה הזאת. אין להם את הבעיה הזאת כי הם אפילו לא טוענים להיות דת חדשה. לטעון להיות דת חדשה או אפילו משהו כמו המשיח של דת ישנה זו טענה הרבה יותר חזקה ממה שדברים כמו חסידות או כל אחד אחר עושה. זה מאוד שונה.

אני הולך להשיג שקיות גדולות יותר שלא עושות כל כך הרבה פצפוצים. מאוד מעצבן. אתה הולך לשמוע את הסרטון, אתה הולך לשמוע את רוב הזמן.

תלמיד: ממה?

מרצה: הסלילים של רקון. כן, עושה הרבה רעש.

תלמיד: דוחף?

מרצה: בכל מקרה, בפעם הבאה, השקיות הגדולות יותר שלי. זה לוקח רק פעם אחת.

תשובת החוכמה המצטברת והמגבלות שלה

מורה: לא, זה נהדר. אני רק אומר, הנקודה היא, הנקודה שלי היא שאני חושב שאתה יכול היית לגרוע את התשובה ולומר כמו, אוקיי, אתה כמו בחור שמרן, אתה מאמין כמו בחוכמה המצטברת ואתה אומר מה, אנחנו לא באמת יודעים את המילה אומה חוגגת בחירה, אתה צריך לחגוג איזה חג שחוגג כמו, כמו למה אני צריך לחגוג אבל לא בטוח מה נכון, כמו מה היה, מה קורה אלף שנה אחרי ההתגלות המקורית מה כבר הגיוני. אבל בטוח זה, זה כמו שלושה בחורים סביב ההר, אוקיי, שש מאות אלף בחורים, לא משנה, סביב ההר עם בחור שאומר דברים פשוטים ואומר שאלוהים דיבר אליו, אוקיי? אף אחד מאיתנו לא היה הולך על הדת הזאת חוץ ממך אם יש מספיק אורות מרשימים, אבל רוב לא הייתי מבין את זה, אין בעיה.

אז זו תשובה אחת. זו לא תשובה טובה. לא, זו לא תשובה טובה כי היא לא עונה על הטענה הזו של הטיעון הזה, ההאשמה הזו של צביעות, נכון? אפילו האנשים המסובכים האלה, כולם ממשיכים, הם כן חוגגים, נכון? הם ממשיכים בזה, הם המשמעות של ההתגלות המקורית ויש בזה כל כך הרבה עומק וכל זה. ואז אתה, אתה מעמת אותם עם ההתגלות המקורית כפי שהיא נתפסה על ידי אנשים באותו זמן, אתה יודע, כמו ממש שם.

עקרון רבי מיליך: אחרי מות קדושים תאמרו

המכתב לרבי מלז׳ינסק

מורה: אבל רבי מיליך אומר את זה, אומר, אתה יודע, נכון, הרבי כתב מכתב שעושה בדיוק את הטיעון הזה, נכון? מישהו כתב, כתב לרבי אלימלך מליז׳נסק שהוא לא מאמין בעיר יש חבורה של מזייפים ומשיחיסטים ומפסידים. והוא אמר, כן, אנשים כמוך אמרו אותו דבר על משה ועל דוד. והוא אמר, בכל פעם, כמו, הדור הבא, הם אמרו שזה שקר. הצדיקים הקודמים הם נהדרים, אבל הצדיקים הם מזויפים. הנקודה היא להאמין בצדיקים, לא בקודמים.

יש טיעון מאוד חזק, אבל הוא עושה את אותו סוג של, יש לו את אותו מבנה כמו טיעון, נכון? אתה לא יכול לומר, כן, כי כשאנשים חיים, זה לא מוכח אם הם אמיתיים. הרעיון הזה, למעשה יש בו הרבה חוכמה, אם אתה חושב כמו שאנשים אומרים, אבל אתה אומר, איך אתה יכול לדעת כשמישהו חי? ראשית, הוא יכול להפוך כמו צדיק אחרי 80 שנה אם הוא רוצה.

המדרש על אי קריאת החיים “איש אלוהים”

מורה: זה מדרש: אנחנו לא קוראים לאף אדם חי איש אלוהים, רק אחרי שהוא מת. אנחנו לא אומרים רק אחרי שאברהם מת, כי זה לא עובד ככה, אוקיי?

אבל זו עדיין הטענה של צביעות, כמו הטענה שלכן אתה לא לוקח את הרעיון של מישהו שהוא איש אלוהים ברצינות. יש כאן בעיה אמיתית. תגיד, טוב, אני כן לוקח את זה ברצינות, אבל אני פשוט חושב שזה לא אתה. אבל זה כמו תירוץ. זה כמו הכל. תיאורטית, אני מאמין בנבואה, אבל אין נביא אמיתי שהייתי מקבל אי פעם, חוץ מאחד שמת ואני לא באמת יכול לבדוק. יש משהו מאוד בעייתי כאן.

אני חושב שהתשובות המעשיות האלה הן תשובות מעשיות, אבל הן לא פותרות את המתח הבסיסי שהשאלה הזו מעלה.

ההתנגדות המעשית

תלמיד: אז מה כן פותר את זה במידה מסוימת… הסיבה הגרועה ביותר להאמין בנביא היא כי הוא נביא ולא ללכת על הרעיונות שלו.

מורה: אוקיי. אבל שוב, הנביאים עצמם, הם כן אומרים שאתה צריך להאמין בהם כי הם נביאים. זה כמו שאתה שחקן בטון. זה כמו שאנחנו שם, זה קורה, אתה אומר את המילה שלך שם, זה יותר טוב מדהים, נכון?

כל אחד שאומר אני מאמין כי אני לא יודע, אני מאמין כי לא הייתי בערך אם הייתי עסוק, הייתי כמו, תראה, הקוגל לא היה כל כך טוב, הסלצר היה מאוד, מה אנחנו, חם עד שהגעתי לשם. כן, כן, זה היה אירוע טוב, אבל כמו, אה, אחרי 500 שנה אנשים מדברים על זה, אוקיי, זה הופך לדבר גדול.

כן, זו שאלה אמיתית.

תחילת התשובה האמיתית: הדמיון שלנו הוא שקרי

הדמיון השקרי של שני הצדדים

מורה: זה אני חושב שאנחנו צריכים להיות עם סוג יותר טוב של תשובה, והתשובה מתחילה כמו, נסה מתחיל, התחלתי את המשחק מאז זה מתחיל על ידי על ידי הסבר שהדמיון שלנו הוא שקרי והדמיון של עבדאללה הוא שקרי. מוחמד שלו מעולם לא בא לא דיבר בדרך שלו, אתה יודע, אני יודע כי הוא למעשה, טוב, הוא אולי היה אמא איבד רק כמה ורק ראה אותם כשהוא התחיל ואז הוא הפך גדול, אז אני לעולם לא יכול לדעת. לא, זה לא, זו לא תשובת הדבר היא, כן, זו זו התשובה הראשונה שאני לא כל כך מרוצה ממנה.

מוחמד כנביא אמת או שקר

מורה: אני חושב שהתשובה שלהם היא כי הדרך האמיתית, ראשית מוחמד הוא לא קצת, זו הסיבה שאנחנו לא, אנחנו היהודים חושבים עליו כנביא שקר לרוב. יש כמה יהודים מוזרים, חושבים שהוא היה נביא אמת, כמו רבי, ואיך קראו לבחור מתאילנד, אבל בכל מקרה שכתב לרמב״ם. לא, אתה יודע למה אני מתכוון. בכל מקרה, האדם שהרמב״ם הביא יחד מתאילנד, הוא כתב ספר שאומר שדוד מוחמד היה היה נביא אמת. וזו הסיבה שאני הולך לענות על זה.

אז, פשוט אמר להם, ערבים, מה שאתם, ערבים הם תורה. עכשיו, אבל רוב היהודים לא מאמינים בזה כי הם אומרים, אוקיי, אבל זו עדיין בעיה.

העיקרון המרכזי: נביאים דיברו במוסכמות רטוריות רגילות

מורה: אבל אני חושב שאפילו מדברים על הדוגמה הזו, הייתי אומר משהו כמו, זה לא נכון שהנביא המקורי היה מוזר שטען להיות נביא. איך אני יודע את זה? טוב, כמו שהוא אמר, כי הוא היה מצליח. אבל זה לא ממש מצליח. בואו נניח שבדרך כלל הוא בעצם הצליח לדבר עם אנשים רגילים, לא רק עם הכתיסטים, כמו האנשים שהסכימו להיות חלק מהכת שלו. לפעמים הוא נלחם איתם, לפעמים הוא, יש את הסוגים האלה של דרכים לשכנע אותם. אולי הדרכים האלה של שכנוע לא היו מאוד משכנעות לך, אבל בתוך המבנה שהוא חי זה ברור שהיה הגיוני, נכון?

ומה שאני מתכוון לומר זה שהבחור הזה כמו זה: אם מישהו בא ואומר סטיקל תורה לשיעור והמאסטר שלו מצטט נכון ואתה כמו, כן, זה עבודה טובה, טוב בפני עצמו, זה טוב כילד, זה נכון, אני מקבל את זה. אם אז אני פשוט הוא הקוראן עצמו, זה אומר קאמרה שם בלה בלה בלה בלה, אני סוגד לי ועקוב אחרי ויהיה לך חיים טובים, כמו זה שטויות. אבל הקוראן הוא אלה, סוגי המשפטים האלה, זה כל מה שיש, נכון?

אבל ככה המשפטים האלה נשמעים אחרי אלף שנה שאף אחד לא מדבר את השפה המקורית הזו, שאף אחד לא יודע את המוסכמות שלהם של שירה, המוסכמות שלהם של דרשנים. זה מאוד אפשרי שביום של מוחמד, זה מה שכל דרשן אמר. הוא לא היה פשוט עם דרשות יותר טובות מרוב האנשים. הוא לא עשה משהו איכותי, כמו בצורה שלו לא היה שונה מהצורה שהבחור הבא, הה של הנביא הפגאני הבא, הפעם הבאה אמר. הוא היה, שניהם אמרו את הדרשות היפות והמר במידה מסוימת מטר פיוטי. והוא עשה את אותו דבר. היה לו תוכן יותר טוב והוא באמת היה מאלוהים לפי המוסלמים. לכן הוא התקבל והוא היה יותר מצליח.

האשליה שנוצרה על ידי מרחק היסטורי

מורה: אבל יש לך את הדמיון המוזר הזה שכי ברור שכל הספרים האחרים האלה הושמדו כי מי לא יזכור את הבחורים האלה, נכון? אבל היית חושב שהדרך להיות נביא היא לדבר בדרך הזו. לא, הדרך להיות נביא היא לדבר כמו אדם רגיל, להסביר לאנשים בדרכים שהם מבינים.

כמובן, תמיד יש המון מוסכמות. אפילו היום, אין רק רגיסטר רטורי אחד שאתה יכול לדבר בו. אתה יכול לדבר כמו דרשן חסידי, אתה יכול לדבר כמו דרשן ליטאי, אתה יכול לדבר כמו אוונגליסט, אתה יכול לדבר כמו בחור אסלאמי שמדבר ברדיו ונותן את הדעות הפוליטיות שלו, אתה יכול לעשות פודקאסט, אתה יכול לעשות הרבה דברים. אף אחד מהם לא מעמיד פנים להיות משהו שלא קיים יותר או איזה סוג של מוסכמה או איזה סוג של צורה שבמקרה היא הדרך שהנביא העתיק שלך דיבר.

ממשיכים הלאה.

יישום על התנ״ך: המקרה של ירמיהו

החידוש הגדול ביותר: צורה מול תוכן בנבואה

מורה: והייתי אומר את אותו דבר על התנ״ך, נכון? ונדבר בעוד שנייה על פסוקי נבואה, שאני חושב שזה רק על הצורה, זה לא על התוכן, כמו שהחכמים עצמם אומרים במפורש.

מה שהייתי אומר זה משהו כזה. אנחנו מדמיינים שירמיהו הנביא, אנשים מדמיינים שירמיהו בא וכתב את השירים היפים האלה על איך כולם לא מוסריים, והם אמרו תשובה, והוא כתב את זה בצורה נבואית הזו, והוא אמר, ולכן הוא חייב לעשות משהו שונה איכותית, שונה לגמרי ממה שהמשגיח שלך עושה.

הערך והפגיעה של תורה מן השמים: קריאת כתבי הקודש כהוראה ולא כסמכות

הרגיסטר הנבואי מול הוראה מוסרית מעשית

מורה: מה שהייתי אומר זה משהו כזה. אנחנו מדמיינים שירמיהו, אנשים מדמיינים שירמיהו בא וכתב את השירה היפה הזו על איך כולם לא מוסריים והם צריכים לעשות תשובה, והוא כתב את זה בצורה נבואית הזו, והוא אמר, “כה אמר ה'”, ולכן הוא חייב לעשות משהו שונה איכותית, שונה לגמרי ממה שהמשגיח שלך עושה כשהוא אומר, “בחורים, אין לכם חיים טובים כי אתם לא מתנהגים נכון. תפסיקו לבגוד באשתכם ואולי יהיו לכם חיים יותר טובים.”

אבל ירמיהו לא אומר את זה כי הוא לא מדבר על בעיות אמיתיות. אבל זה מה שהוא היה צריך לומר, נכון? ירמיהו אומר כמו ככה, נכון? “תפסיקו לעבוד עבודה זרה.” זה לא התכוון [לעבודה זרה ממש], נכון? אתה באמיתי, נכון?

אז זה מה שהיום אנחנו מנסים לומר שזה אומר, כי אנחנו חיים בעולם הבחינה. אנחנו לא אמיתיים. אבל אתה מבין למה אני מתכוון?

העיקרון המרכזי של הישיבה: אמונת חכמים מחדש

מורה: מה שאני אומר זה, ולכן מה שאני חושב זה שיש לי טענה גדולה. מה הטענה הגדולה שלי על הקדמונים, נכון? מה הטענה הגדולה שלי? יש לך בישיבה—כאילו ראית, הסמינר, אחד מהם נקרא “משמעות אמונת חכמים”. ומה שזה אומר זה לא שאנחנו מאמינים בכל מה שהחכם אמר, נכון? זו לא אמונת חכמים. זה… איך אנחנו קוראים לזה? אנחנו צריכים למצוא את המילה.

תלמיד: מה?

מורה: שמיעה?

תלמיד: לא, זה כמו…

מורה: זה לא… בדיוק. משהו כזה. לא בדיוק. זה כמו יותר חובה, נכון? המושג של סמכות. אנחנו לא מאמינים בסמכות. טוב, אנחנו מאמינים במשהו שנקרא הוראה, נכון? אנחנו מאמינים שאולי… כמו שהרב מברדיטשוב אמר.

סיפור הרב מברדיטשוב: כוחו של “אולי”

מורה: אולי יש אלוהים. זוכרים את הסיפור של הרב מברדיטשוב? אמרתי את זה באחת הנאומים שלי על הקמפיין, נכון? זה היה גדול… הם באו לכל הרבנים ואף אחד לא הצליח לשכנע אותם. הוא כתב נאומים ארוכים עם כולם, אף אחד לא נתן לו לעבוד. ואז הוא בא לקדושת לוי, והקדושת לוי, הוא הלך הלוך ושוב כמו שהבחור היה מספר לו את כל זה, והוא היה, אתה יודע, כמו רבי חסידי, ואחרי הכל, אני חושב שהוא ניגש ואמר, “אולי יש אלוהים.”

אולי. לא, לא, זה לא התכוון—אנשים חושבים שזה אומר לפתור את ההימור של פסקל. אה, מה שהוא התכוון זה כמו, “אני בטוח שאתה… רק רצית לפתוח אותו כשראיתי סגור.” האפיקורס, הבחורים הכי זקנים סוגרים לאולי. כן, לא אומר אולי, “אני לכן אתה צריך לעשות הימור.” פשוט אולי. כן, תקשיב לשנייה. יש בחור שטוען שהם צפו במשהו, תגיד אולי. כן, נכון?

אני אוהב מאוד את ה״אולי” הזה כי זה כמו, זה פותח.

הטענה הגדולה על הקדמונים

מורה: אז האמונה הבסיסית שלי היא שכל האנשים העתיקים האלה שלימדו מאוד בחברות שלנו כמו לומר, “הם היו מוזרים ובימים ההם אנשים מאמינים בזה,” כאילו זו תשובה למה הם מאמינים בזה, נכון? אז אולי. כן, אולי הוא מנסה לספר לנו משהו. לא אומר שהוא תמיד צודק. כנראה שלא. הוא בן אדם. האם זה אומר שאנחנו צריכים לקבל אותו באמונה? לא. טוב, אתה צריך להקשיב, נכון?

יישום זה על תורה ונביאים: תורה כהוראה

מורה: עכשיו, מכיוון שזה השיחה שאנחנו מדברים על מנהיגות עצמה לא גם, אבל אני רוצה להעלות את הטענה שזה גם נכון לחומש ולנביאים וכן הלאה. אני לא חושב שהדרך הטובה ביותר לקרוא אותם היא בדרך של “קח או עזוב”, כמו, “זו הסמכות, אלוהים אמר כך, ולכן אתה צריך לקבל את זה. אם אתה לא מקבל את זה, אתה לא כופר או חשש כופר, וזו הדרך שזה נקרא.”

אני חושב שצריך לקרוא את זה כמורים, כמו תורה, ממש, כהוראה. אולי אומר משהו. ואם אתה אומר שזה אלוהי, אוקיי, מה לא אלוהי? זו לא טענה מאוד מעניינת. כמובן, זה אומר משהו שהם אומרים שזה אלוהי. אני מתכוון, אבל מה שזה לא אומר זה לכן אתה צריך לקבל את זה. מה שזה אומר זה שזה על דברים מאוד אמיתיים. בבקשה תקשיב לזה. מאוד שונה מ״לכן אתה צריך לקבל את זה.”

ואז יש כמו שהמודאליות היחידה היא או לקבל את זה או שאתה לא מקבל את זה. ואם אתה חושב על נביאים כפשוט אנשים שנאבקים עם בעיות אנושיות מסוימות, כולל על אלוהים, או אולי בעיקר על אלוהים כי זו בעיה אנושית גדולה, נכון? והם מבטאים את זה ברגיסטר של הזמן שלהם. כמובן שהם מדברים בפסוק נבואי.

נביאים כהוגים אנושיים: פילוסופיה בקנון המקראי

מורה: אני לא אומר שהם כתבו ספרי פילוסופיה, אם כי חלקם כן עשו, כמו ספר איוב, ואולי זו לא נבואה, וספר קהלת וכן הלאה, שעדיין חלק מהתנ״ך, חלק מה… אבל הם פשוט ספרי פילוסופיה, נכון? אבל אפילו ירמיהו ואפילו משה, הם פשוט נותנים מחשבות והם מנסים ללמד אותך משהו.

הפרדוקס: לאפיקורס יש יותר סיבה לקרוא תורה

מורה: הוא אמר את זה. אני תמיד אומר לכולם שאם אתה מאמין באלוהים עם התורה, אז זה אולי לא מעניין, כי אלוהים, מי מבין את אלוהים? אולי יש לו משוגעות. זה לא חן. אבל אם אתה אפיקורס שחושב שהאדם כתב את התורה, אז אתה חייב לקרוא את זה. כי יש בחור שבאמת חשב שזה הגיוני, נכון?

תלמיד: כן, בטוח. ארבע.

מורה: אבל זה באמת לא משנה כי יש לזה קשר להלכות נבואה. לא הנקודה לעכשיו, אבל העובדה שזה מיוחס לאלוהים לא אומר שבני אדם לא כתבו את זה. זה לא מצב של שני הדברים האלה. אבל בשביל זה, אתה צריך להבין הרבה תיאולוגיה. ואני לא עושה את זה עכשיו.

תלמיד: גם, האם זה אפשרי מהספרים השונים של דברים אתה רואה סוגים שונים, השפה במיוחד?

מורה: כן, כמובן. כמו שאנחנו אומרים, מדברים אנשים שונים, זה פותר בעיות שונות. זה לפעמים משתנה לפי המציאות. כמובן.

למה צריך להקשיב לקדמונים

מורה: הנקודה היא לא שזה… הנקודה היא פשוט שזה משהו שאתה צריך להקשיב לו. אתה צריך להקשיב לזה כי זה אנשים, ואנחנו מניחים שהם יותר חכמים מאיתנו. איך אני יודע? כי הוא כתב ספר. אני לא. אני מתכוון, מספר אחד. ואיזה ספר! אם כתבת ספר…

תלמיד: עורך ומרווח מחדש את הספר שלו.

מורה: מי, אני? כן, כן, זו מהדורה של הספר. זה לא ספר. זה לא הספר. אני לא טוען להיות הספר. ואתה צריך להקשיב לזה. זה הכל. אתה מבין?

ביקורת על הדיכוטומיה של אלוהים או פולקלור

מורה: ובמובן הזה, לרעיון של תורה מן השמים יש רק משמעות של… תורה יכולה רק להיות משמעות. כמו שאנשים אומרים, “אחרת זה פולקלור.” אגב, מה רע בפולקלור? לפולקלור יש הרבה חוכמה בו. פולקלור זה פשוט מילה שאיזה רומנטיקן המציא כדי להסביר את החוכמה של הפולקלור, אגב.

אבל, נכון, יש לנו את הספרות הזאת שאומרת שזה או אלוהים או זה פולקלור. אני לא יודע, אולי זה שניהם. אני לא יודע, אולי זה אף אחד מהם. אולי הקטגוריות האלה מוזרות.

דוגמת השמיטה: “אולי זה אמת”

מרצה: אתם יודעים למה התחלתי בזה? כי אז אולי זה אמת. זאת האיום הגדול. אפילו ירמיהו, הכי הרבה מבחור, הוא בעצם חושב שיש שטויות שאלוהים אמר. אולי זה אמת. במילים אחרות, אולי, נכון? זה גם אומר כופר בהרבה דברים שאתה מאמין אחרת, נכון? אולי זה אמת שזה יהיה טוב שתהיה שמיטה כל שבע שנים. אנחנו בטוחים שחייב להיות נס, נכון? שאלת אותי על הנס.

זה לא אומר שזה נס. זה אומר ברכה. ברכה, כי כל העניין הוא לתת לך ברכה, לגרום לדברים לעבוד. לא אומר שזה נס. אולי זה נכון. אולי זה עובד. אבל אנחנו כל כך בטוחים שזה בטוח לא עובד כי אנחנו יודעים בדיוק איך הטבע עובד, כאילו, והכל. זה לא יכול לעבוד. זה חייב להיות משוגעות של אלוהים. לא, אולי ככה זה עובד.

כמובן, זה גם מה שזה אומר. ברור, כי כשאתה לוקח יותר מדי בעלות על דברים, הדברים לא עובדים. להכיר בניהול של אלוהים על העולם, או הטבע, זה דרך חיים טובה יותר. יש לך יותר כסף אם אתה עושה את זה. ואולי זה כן עובד. אבל מעט מאוד אנשים מוכנים לשקול את המחשבה, “אולי זה אמת.” הם מאוד נוחים לחשוב שזה כנראה לא אמת. אני לא בטוח במובן במובן האנושי, אבל אני לא יודע.

תלמיד: האם זה מה שגורם לנו לא להבין את התורה, כי אתה תזכור את ההבנה הזאת של התנ״ך, זו לא אשמתי שהם יודעים.

תורה מן השמים כמכשול להבנה

מרצה: אוקיי, אוקיי, אוקיי. אני חייב לסיים כאן. אני חייב לסיים. אני חייב לסיים. אני חייב לסיים. לא עשיתי קליקבייט. עשיתי. אני מדבר כבר חצי שעה בשלב הזה ואני מספיק. אני אקבל מספיק ליפט גייט, אבל אני הולך לתת לכם מקור כי אנחנו צריכים לומר הכל בשם צדיקים, אחרת אתם חושבים שאני אפיקורס.

מקור: האדמו״ר הרש״ב מליובאוויטש על אמונה מול שכל

מרצה: אני אגיד לכם מי אומר את זה. אמרתי לכם הרבה פעמים. אני רוצה לקרוא את התיאור של האינסיידר שלי מזה, מהאפיקורס הכי גדול שהיה שם. אחרת זה לא מעניין, נכון? כמובן שהמאמינים אומרים דברים. הם תמיד אומרים דברים.

וזה אמר האדמו״ר הרש״ב מליובאוויטש [רבי שלום דובער שניאורסון]. אז האדמו״ר הרש״ב היה קצת מודאג מהבעיה הזאת. הוא, לא בשביל עצמו, אבל ברור שהיה מודאג מזה. ובכמה מקומות הוא אומר שיש שני דברים שנקראים אמונה ושכל. ובשבילו אמונה פירושה מה שאנחנו קוראים תורה מן השמים, או זה כאילו, לא בדיוק כי כנראה יש לו הבנה יותר מסובכת של מה זה אמונה, אבל, ושכל פירושו להבין דברים.

והוא אמר, הוא אומר הרבה פעמים שתיאורטית, אפיקורס, מישהו שלא מתחיל מהאמונה, יהיה לו השכלה טובה יותר, יהיו לו רעיונות טובים יותר של ידיעת אלקות מאשר למאמין. אז יש כמה פעמים בכתביו. למה? כי הוא לא מוטה. מאוד ברור, נכון?

אנחנו לומדים לומר את זה, אבל זה קצת מזויף. אנחנו מנסים להבין את אלוהים, אבל אם אנחנו לא מבינים, אנחנו עדיין הולכים להאמין בו. אז אנחנו כאילו אף פעם לא באמת הולכים להבין. הבחור היחיד שבאמת הולך להבין הוא האדם שמתחיל בלי להאמין. אולי הם גם לא מאמינים, כי יש גם במה להאמין. אבל זה האדם.

אז יש לו כל מיני דברים לנסות לפתור את זה. כמו, מה אנחנו עושים עם הבעיה הזאת? הוא קצת מודאג מהבעיה הזאת. הוא מנסה לומר, מה אנחנו עושים? אנחנו עדיין יכולים איכשהו לעבוד עם שניהם. הוא מודאג מזה.

תלמיד: זה קרשקש [חסדאי קרשקש, פילוסוף יהודי מימי הביניים]. לקרשקש יש את הבעיה הזאת עם מצווה, נכון? שזה. אם זו מצווה, היא יכולה להתקיים בלי האלוהים מעל זה.

מרצה: כן, אוקיי. כן. זה אולי מסובך. כן, כן. אני לא הולך, אני הולך לנסות לפתור את הבעיה הזאת.

תשובת הקליקבייט: הערך והנזק של תורה מן השמים

מרצה: הנקודה היא, אנשים שמו לב לבעיה הזאת. וזו הסיבה שאני טוען ש, אה, אז עכשיו אתם צריכים, לא סיימתי את הדבר העיקרי. אז כשאני אומר תורה מן השמים, התשובה לכותרת הקליקבייט שלי, מה הערך של תורה מן השמים ומה הנזק שבה?

הנזק ברור, כי זה גורם לך לא להבין את התורה. אז היא גם לא אלוהית, היא רק איזה גטשקע אקראי. אבל גם הערך שבה הוא מה שהסברתי לכם עכשיו. אנחנו צריכים להבין, אנחנו צריכים לנסות לקרוא דברים בצורה הזאת.

תמונה אחרונה: משה לא היה ברסלבר—הוא היה ליטאי

מרצה: אנחנו צריכים להבין שבזמן של משה, או בהקשר של משה, או בהקשר של ישו, אם אתה נוצרי או מה שזה לא יהיה, הוא לא היה מוזר. הוא לא היה ברסלבר. משה רבינו היה הליטאי הכי גדול.

לא ברסלבר. מה זה ברסלבר? כשאני מתכוון לברסלבר, אני מתכוון למישהו שבא ואומר, כמו שהעולם אומר, אבל יש לי מדבקת פגוש שאומרת, וזה משנה הכל. ואם אתה לא מאמין לי, אתה לא כופר. אז הכת שלי זה האנשים שמאמינים בזה.

ואנשים מדמיינים שמשה רבינו היה בעצם כזה, כי כל העולם לא האמין לו. הייתה לו מדבקת פגוש שאומרת, והוא הסתובב וצפצף בצופר שלו, מה שהאמונה שלו הייתה. אבל משהו, הנקודה היא לא זאת, כמובן שהייתה לו אמונה טובה יותר מנ נח, אבל זה היה פונקציונלית אותו סוג של משוגעות. כולם חשבו שזו משוגעות. והוא המשיך בזה והוא אמר, וזה עבד, נכון? זה הבסיס. זו הטענה שאמרנו בשם עבדאללה הזה מקודם.

ואני כאן כדי לומר לכם שזה שקר. אנחנו צריכים להפסיק לדמיין את משה בצורה הזאת. משה היה בחור אמתי שניסה לשכנע אנשים באמת. כמובן, הוא שכנע אותם בשפה שהם הבינו. אולי הם לא היו פילוסופים גדולים, אז הוא עשה להם ניסים. אולי אלוהים עשה ניסים כדי לדבר איתם בשפה שלהם.

למה ניסים לא עובדים היום: אובדן השפה האפיסטמית והסמכות האמיתית של משה

הבעיה היסודית: ניסים אינם השפה שלנו

זה יהיה בזבוז זמן. לא כמו שהרמב״ם אומר שהוא לא עושה ניסים מאיזו סיבה אקראית. הוא לא עושה ניסים כי זו לא השפה שאנחנו מדברים. אני מכיר את הבחורים שעובדים עם ניסים. הם הולכים להיות משוגעים. אלוהים לא מדבר משוגעים. אלוהים מדבר תמיד דרך זה [תודעה/הבנה].

תלמיד: אין בעיה. אני לא מדבר עליהם. אם היית ממשיך תמיד, זו לא הייתה בעיה.

מרצה: זה היה. זה היה. זה היה. זה היה. זה היה. זה היה כי זה סכל. אם זה לא היה לוקח 10 שנים, זו לא הייתה בעיה.

תלמיד: לא, זה היה. זה היה. באופן אישי, זה היה מהטבע.

מרצה: יש בעיה יסודית.

תלמיד: דבר אחר שמעולם לא קרה לפני כן. דבר אחר שמעולם לא קרה לפני כן.

מרצה: כן, כן. ואז אתה צריך להמשיך להעלות את הרף ואנחנו הולכים להגיע למצב של כמו—לא, העולם צריך—יש סיבה למה העולם לא כמו שהוא. כלומר, יש שיעור כמה סוכר אתה יכול לעשות. אתה יכול לקרוע את הים פעם ופעמיים ועשרה ימים. בשלב מסוים אנחנו הולכים לחיות בחלל החיצון. אתה צריך לעשות משהו.

תלמיד: לא, אני לא חושב—אני לא חושב כך. אני חושב—

מרצה: אני חושב כך.

תלמיד: אני לא חושב כך.

אלוהים מדבר לכל אחד בדרך שהוא מבין

מרצה: אני חושב שהסיבה שהדברים האלה לא עובדים היא כי הם לא אמורים לעבוד. אלוהים אמור לדבר לכל אחד בדרך שהוא מבין את זה, בצורה רגילה.

ניסיו של משה לא היו שונים קטגורית

כשמשה עשה ניסים, כמו שפרעה אמר, לא היה שום דבר מוזר במשה שבא וטען לנס. כולם טענו לניסים. הוא פשוט היה איש הניסים הכי טוב בסביבה. בימינו, אתה צריך להיות הכי טוב.

תלמיד: טוב מאוד. הבחור הזה יכול רק להפוך מקל למקל. הוא יכול להפוך את המקלות בזמן שהמקלות. געוואלדיק, אתה נס טוב יותר.

מרצה: אבל זו שפה שהייתה הגיונית. וברור, אגב, אם זה היה הגיוני, אולי הייתה איזו מדע על זה או כמה דרכים של לימוד או כמה בתי ספר של איך לעשות ניסים וקסמים. ומשה לא טען להיות לגמרי שונה קטגורית, למרות שכמה מהשיטות חושבות כך—אני לא חושב שזה נכון. הוא אמר אני הכי טוב ולכן האלוהים שלי טוב יותר משלכם ואני מסביר על אלוהים יותר ברור. יש לי פחות טעויות בתיאוריה שלי על אלוהים משלכם כי התיאוריה שלי עובדת יותר משלכם. אבל זה לא היה לבוא ולומר—

במילים אחרות, המשה שאתה צריך לדמיין משהו כזה: עכשיו שכולם מאמינים בבינה מלאכותית, למשה יש טובה יותר—זה יהיה מישהו שיש לו אחת טובה יותר, לא שיש לו דבר לגמרי שונה. המדען נשמע מוזר כי למדע יש לנו סוג מוזר של מדע שלא מתחבר לשום דבר. אבל הנקודה היא שאין סיבה לדמיין שיש לנו את הדבר המוזר הזה.

תלמיד: תן לי לסיים, תן לי לסיים, תן לי לסיים.

הבנה אמיתית יותר של המציאות, לא טריקים קסומים

מרצה: לא, לא טריק קסם טוב יותר—הבנה אמיתית יותר של המציאות. הבנה אמיתית יותר של המציאות. הוא לא עשה שום טריקים קסומים. הוא רק עשה דברים שהראו שיש לו שליטה טובה יותר במציאות מהמצרים, והייתה לו.

אם הוא היה מספר לנו היום את ההבנה שלו, כנראה לא היינו מבינים את זה כי זה לא היה מצרים. אנחנו לא מדברים את השפה. אין דרך לדבר את השפה. גם אם היית מדבר את השפה, היית יודע את כל המושגים, אתה לא יודע מה זה אומר.

יש לנו רק שאריות של שאריות

אבל יש לנו רק כמו—יש לנו כמו—אין לנו את התורה, נכון? יש לנו כמו שאריות של שאריות של שאריות ואנחנו מנסים לפרש את זה וזה פורש מחדש בכל כך הרבה רגיסטרים שונים ואף אחד לא יודע כלום יותר.

הטעות המרכזית: לבלבל בין מרחק למהות

אבל הדבר החשוב הוא שאנחנו צריכים להפסיק לדמיין את זה. יש לנו את זה—אני רק הולך לומר את הנקודה הזאת, וכל התפיסות שלכם, תחשבו עליהן בלילה.

ויש לנו את הדבר המוזר הזה להניח שהמרחק שלנו מהשפה והדרך שבה זה עבד הוא מהותי לזה, ומהותי למה שזה. ואנחנו שוכחים שבכל זמן ובכל תקופה ובכל פעם כשזה אמיתי, זה בדיוק ההיפך.

למה ניסים בסגנון המקראי לא עובדים היום

הסיבה שאנחנו לא צריכים להאמין לאנשים שמעמידים פנים שעושים ניסים בסגנון התנ״ך בימינו היא בדיוק כי בזמנים של התנ״ך זה לא היה התנ״ך—זה לא היה עמל. ברגע שאתה לא מסונכרן עם המציאות אז אתה יותר גרוע, אתה לא יותר טוב.

אנחנו צריכים להאמין ואנחנו כן מאמינים לאנשים שמדברים אלינו בשפה שלנו. כמובן שהם יכולים להסביר את ההתגלויות הקודמות והם יכולים להסביר איך הכל אומר את זה וכן הלאה. אבל אתה לא יכול להניח שהעובדה שאנחנו מדברים אחרת—יש לנו דברים שונים שעובדים.

ויתורים פרגמטיים ופלורליזם

אגב, יש כמה אנשים שאולי זה עובד—אין בעיה, דבר איתם בצורה הזאת. אני לא אומר—יש לי תיאוריות שונות למה זה לא עובד לרוב האנשים שם בחוץ. אני יכול לתת—כן, אני לא חושב שיש משהו לא בסדר אם יש לך אנשים שהולכים להאמין לך על ידי טענה שנחש דיבר איתך וזה הדבר היחיד שהם מאמינים כדי להפוך לאנשים טובים, אתה צריך להגיד להם שנחש דיבר איתך, 100%.

אבל בשבילנו זה לא עובד ואין שום דבר לא בסדר בזה שזה לא עובד ומה כן עובד. ואתה צריך לשכוח את זה—תפסיק, תפסיק לדמיין שמה שמעניין זה המוזרות.

סיכום סופי: אמת, לא מוזרות

מה שמעניין זה האמיתיות, לא המוזרות.

מובן? זו המסקנה שלי. זו הדרך שבה זה גם עוזר וגם פוגע. להאמין בתורה מן השמים.

סיום

וכולם צריכים להיות עם יום תשובה שמח. שלחו לי הרבה עוגת גבינה. ויהיה לכם הרבה קציר טוב. ושלום.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

וועכנטליכער שיעור אין פרשת השבוע על פי הזוהר הקדוש

שיעור חדש

‘שער׳ בינה הוא ‘בבא׳ כמו ‘בבא קמא׳ והוא כניסה אל הכלל המלמד את הכל | זוהר במדבר ספירת העומר תשפ״ו

שבועות, קציר, וערך וסכנת האמונה בתורה מן השמים (תורגם אוטומטית)

סיכום השיעור 📋

סיכום מהלך הטיעון המשולב: הפשט האמיתי של שבועות, התורה כאוטופיה, ובעיית האמונה בנבואה

1. מסגרת הפתיחה: שתי מטרות לשיעור

2. הבעיה: על מה באמת חג השבועות?

2א. השם אינו אינפורמטיבי

2ב. “זמן מתן תורתנו” אין לו מקור מקורי

2ג. חגיגת קבלת קוד חוקי היא מוזרה מבחינה קונספטואלית

3. עקרון מתודולוגי: התורה מציינת רק את המובן מאליו והנראה לעין

3א. התורה שבכתב מתעדת רק את המובן באופן ישיר

3ב. ייחוס

3ג. יישום על שבועות

4. הפשט האמיתי מתחיל: שבועות כחג חקלאי של הארץ

4א. מה שהתורה אומרת במפורש

4ב. שבועות הוא חג של אנשים החיים על אדמתם

4ג. לוח הקציר

5. הניכור המודרני מהמציאות החקלאית

6. העולם המשוער של התורה: חקלאים ולוחמים

7. תפילה והמחזור החקלאי

7א. *ברך עלינו* ומשמעות “שנה”

7ב. *מוריד הטל* ו*תפילת טל*

8. סוף החורף המפחיד

9. *חודש האביב* וקציר השעורה — השכבה החקלאית של פסח

9א. אביב = קציר שעורים

9ב. טבע השעורים

9ג. התכנסות של משמעויות חקלאיות והיסטוריות

10. *חדש* והמעבר לעונת הקציר

11. שבעת השבועות של הקציר — ספירת העומר

12. מהישרדות לשגשוג: הקשת החקלאית-רוחנית (פסח → שבועות)

13. מה הקשר לתורה?

13א. ה״פשט הליטאי” (קריאה ראשונה)

13ב. ה״פשט החסידי” (הקריאה הטובה יותר של דביר לרר)

14. תורה כתכנית כלכלית, לא רשימת חובות

14א. ביקורת על הקריאה “האורתודוקסית” של קטעים משפטיים

14ב. “בעיית העוגת הגבינה”

15. התזה המרכזית: פרשיות משפטיות כתיאורי אוטופיות

15א. חוסר המעשיות של קריאת התורה כקוד משפטי טהור

15ב. הקריאה האוטופית מפורטת

15ג. ניגוד עם חוקי מצרים

15ד. ה*עשרת הדברות* כחזון אוטופי מרוכז

15ה. עבדות כהמחשה של אוטופיה ריאליסטית

16. שכר ועונש כראיה לקריאה האוטופית

17. הסינתזה: למה *חג הקציר* = *זמן מתן תורתנו*

הערה מסכמת (הומוריסטית)

18. הבעיה: אנחנו לא באמת ממלאים את זה

שבועות כתקופה, לא יום

19. תקנת עזרא של קריאת הקללות לפני שבועות

19א. אמירת הגמרא

19ב. ההסבר של הבבלי אינו משביע רצון

19ג. מי היה עזרא?

19ד. הרפורמות הספציפיות של עזרא

19ה. המשמעות האמיתית של “תכלה שנה וקללותיה”

20. המשנה בראש השנה: “בארבעה פרקים העולם נידון”

20א. ארבע תקופות הדין

20ב. ההיגיון החקלאי

21. ההתקדמות מהישרדות למותרות דרך המחזור

21א. כל שלב עובר מצרכים לצרכי מותרות

21ב. קיץ = כיף כי קיץ = פירות מותרות

22. הנקודה התיאולוגית המרכזית: תורה היא על שגשוג, לא רק הישרדות

22א. “עצרת על פירות האילן” = תורה היא על מותרות

22ב. אנלוגיית עוגת הגבינה

23. פולמוס נגד “רצון השם” כמושג

23א. הבעיה

23ב. הסיבה הנכונה למצוות

23ג. התנגדות והבהרה

24. מקרה הבוחן “עבדאללה”: תובע עכשווי לנבואה

24א. הקמת המקרה

24ב. הטיעון התיאולוגי המרכזי של עבדאללה (מוצג באהדה)

24ג. הערכה: זו בעיה רצינית

25. “כלל 400 השנים” — התנגדות המרחק הזמני

25א. הרדוקציו אד אבסורדום

25ב. עקרון *אחרי מות קדושים תאמרו* — האשמת הצביעות

26. הפתרון המרכזי: “הדמיון שלנו שקרי”

26א. הדמיון השקרי של איך נבואה נראית

26ב. מוחמד כדוגמה לעקרון

26ג. העקרון הכללי מיושם

27. ירמיהו וטבע הדיבור הנבואי

7א. ברך עלינו ומשמעות “שנה”

7ב. מוריד הטל ותפילת טל

9. חודש האביב וקציר השעורה — השכבה החקלאית של פסח

10. חדש והמעבר לעונת הקציר

15ד. העשרת הדברות כחזון אוטופי מרוכז

17. הסינתזה: למה חג הקציר = זמן מתן תורתנו

25ב. עקרון אחרי מות קדושים תאמרו — האשמת הצביעות

28. העקרון המרכזי של הישיבה: אמונת חכמים מוגדרת מחדש

37. תורה מן השמים כמכשול להבנת התורה

39. התשובה לקליקבייט: ערך ונזק של תורה מן השמים