הלכות ברכות פרק ז׳ (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור – רמב״ם הלכות ברכות, פרק ז׳, הלכות י״א–ט״ו

—

הקדמה: פרק הרמב״ם על דרך ארץ בסעודה

דברי הרמב״ם: “מנהגות רבים נהגו חכמי ישראל בסעודה… וכולן דרך ארץ הן”

פשט: הרמב״ם פותח פרק חדש העוסק בהלכות דרך ארץ בסעודה — כיצד מתנהגים בסעודה. הוא מדגיש שכל המנהגים הללו הם “דרך ארץ.”

חידושים והסברות:

1. מדוע נמצא הפרק כאן בהלכות ברכות? הפרק אינו ממש עניין של ברכות — הוא רק מעט קשור. החוט הלוגי הוא: הלכות ברכות → ברכת הזימון → אנשים יושבים יחד בסעודה → דרך ארץ בסעודה. זוהי הערה מבנית מעניינת על סדר הרמב״ם.

2. סדר הרמב״ם לעומת סדר השולחן ערוך: השולחן ערוך הוא “ספר הדרכה” המלווה אדם לפי סדר היום (השכמת הבוקר, תפילה, עבודה, מנחה, וכו׳), אך ספר הרמב״ם הולך לפי סדר המצוות, לא לפי סדר הזמנים. לכן יוצא דופן שהרמב״ם מכניס פרק שלם על דרך ארץ בסעודה, שהוא יותר הנהגה מעשית מאשר מצווה פורמלית.

3. מחלוקת בפירוש “וכולן דרך ארץ הן”:

– שיטה א׳: כל פרט של דרך ארץ בסעודה נובע למעשה מהלכה אחרת — עניני בריאות הם ענף של “ונשמרתם,” כבוד לאב הוא כיבוד אב, כבוד לבעל הבית שייך לספר המדות. רק מפני שהכל מתכנס בסעודה, הרמב״ם ריכז זאת כאן.

– שיטה ב׳ (ר׳ יצחק): לשון הרמב״ם “וכולן דרך ארץ הן” באה לשלול שאלו הלכות ספציפיות (כמו הלכות ברכות, כיבוד אב, וכו׳) — להיפך, הכל קטגוריה אחת: דרך ארץ. אפילו עניינים שהיינו חושבים שהם הלכות ברכות (כמו מצווה מן המובחר לבצוע על שלם) הם למעשה דרך ארץ, לא דין בברכה.

– פירוש ר׳ יואל דוד שוורץ: מה הקשר בין כל ההלכות השונות הללו? הרמב״ם אומר ב״כולן דרך ארץ הן” שזה המאחד — הכל מתאחד תחת המושג “דרך ארץ.”

4. האם דרך ארץ בסעודה היא חיוב? הרמב״ם משתמש בשתי לשונות: (א) חכמי ישראל נהגו כך, (ב) זה דרך ארץ. זה מעלה שאלה: האם החיוב הוא משום שחכמים תיקנו כך, או משום שדרך ארץ עצמה היא חיוב?

5. האם דרך ארץ בסעודה חלה רק בסעודה פורמלית? מי שתופס כריך במכונית (בחור עובד קשה או מתמיד) אינו מחויב בהלכות אלו, כי זו אינה “סעודה.” אך הוא עדיין מחויב בניקיון וברכת המזון בכוונה. הרמב״ם לא כותב שבכל פעם שאוכלים צריך לערוך סעודה — אלא כשעורכים סעודה, יש לעשות זאת בדרך ארץ. ר׳ יצחק עמד על כך: גם במכונית צריכה להיות דרך ארץ — אך באופן אחר.

6. הרמב״ם מדבר על מצב אידיאלי: הרמב״ם מדבר הרבה על “מצליח” — בעל בית שיש לו ילדים/משרתים המשרתים אותו, עם מיטות, סעודה יפה. זה אולי לא המציאות לרוב האנשים, אך הרמב״ם מצייר את התמונה האידיאלית — “כשהכל עובד בשבילו, כיצד עליו לעשות זאת בצורה הטובה ביותר.” הלכות הסעודה נכתבו לבעלי בתים חשובים — מי הולך קודם, כיצד מסדרים את הכלים, משרת (שמש) ליד השולחן. אך בסופו של דבר, כל יהודי צריך להתנהג בדרך ארץ — אפילו עני שבישראל, כפי שרואים מהמשנה (פסחים) “אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב” — כל השבוע הוא אינו אוכל בסעודה, אך בשבת, יום טוב, פסח הוא עורך סעודה כראוי.

7. חומרות נועדו לבעלי בתים, לא לכולם. מעשה בבחור שבחול המועד בפארק נסע לקנות בקבוק מלח מחנות גויים כדי להקפיד על מלח ליד הלחם — אולי הוא בכלל לא עושה את הדבר הנכון, כי החומרות נועדו לאנשים החיים חיים נורמליים כבעלי בתים חשובים. גם אנשים החיים במצבים קשים (כמו גרושים) אין להעמיס עליהם חומרות שאינן מיועדות להם.

8. שני סוגי הלכות קיצוניות: יש הלכות חסידות/חומרות ל״אריסטוקרטים” (הלכות מותרות), ויש הלכות לפועל שאין לו זמן — למשל, פועל מברך רק שתי ברכות בבנטשן כי אין לו זמן. זה מראה שהתורה מכסה כל סוגי האנשים — עשירים ועניים — שזה שונה מחוקה חילונית שנכתבת על ידי סוג אחד של אנשים.

9. עניין הכרת הטוב כמניע של הפרק: הלכות ברכת המזון בכלל קשורות מאוד להכרת הטוב, והפרק במיוחד עוסק בכיבוד הגדול שבכולם — שזה גם ביטוי של הכרת הטוב.

[דיגרסיה: מדוע יהודים חסידיים ביטלו נימוסים] — התרבות הגרמנית הקפידה מאוד על נימוסים, ולאחר השואה הורינו גידלו אותנו עם שנאה לתרבות הגרמנית. זה גרם לכך שוויתרו על דרך ארץ בסעודה, ולקח זמן עד שהתחילו שוב להעריך דרך ארץ.

—

הלכה א: גדול שבכולן נוטל ידו תחילה

הרמב״ם: “כשהן נכנסין לסעודה, גדול שבכולן נוטל ידו תחילה.”

פשט: המבוגר/החשוב ביותר נוטל ידיו ראשון. הגדול מקבל את הכבוד ליטול ראשון, כשם שהוא מקבל כבוד בברכת המזון.

חידושים והסברות:

1. מחלוקת רמב״ם ורא״ש על מי נוטל ראשון. הרא״ש אינו מסכים עם הרמב״ם. טענת הרא״ש: אם הגדול נוטל ראשון, והוא הבוצע (חותך ומחלק את הלחם), עליו להמתין עד שכולם יסיימו ליטול וישבו — ורק אז הוא מברך המוציא. זה הופך אותו למפסיק הכי הרבה בין נטילת ידיים לסעודה, וזו בעיה לפי מה שלמדנו קודם שצריך להפסיק כמה שפחות אחרי נטילה. לכן הרא״ש נהג שהגדול נוטל אחרון.

2. הרמב״ם לא סובר שזו בעיה של הפסק. הרמב״ם לא הקפיד כל כך על ההפסק, כי הוא סובר שכאשר הגדול מדבר מעניינא דסעודתא — “ילדים, כבר נטלתם, אני הולך לברך המוציא” — זה ממש מעניינא דסעודתא, לא הפסק. הרמב״ם הקפיד יותר על טירחא דציבורא (לא להמתין את כולם) ועל כבוד (הגדול מקבל את הכבוד ראשון). זה אולי בכלל לא מחלוקת להלכה — זה רק דרך ארץ, וכל אחד יכול להדגיש מה שהוא רוצה.

3. מנהג למעשה: מנהג הוא שהאב תמיד נוטל אחרון אחרי כל הילדים (כרא״ש). אחרים נוהגים שהאב נוטל קודם.

—

הלכה א (המשך): סדר ישיבה — מסבים

הרמב״ם: “ויושב ומסבים, והגדול מיסב בראש… שאין לו אלא מסב אחד.”

פשט: לאחר הנטילה יושבים בהסבה (מסבים). הגדול יושב בראש — בקצה. השני (שני בחשיבות) שוכב ליד רגלי הגדול (למטה ממנו), כי כך הגדול יכול לדבר איתו מבלי לסובב את ראשו.

חידושים והסברות:

1. “למטה” פירושו ממש תחת רגליו. לא ישבו על כיסאות גבוהים. הגדול אולי ישב מדרגה גבוהה יותר (על יותר כריות), והתלמיד מתחתיו. זה המקור ל״מסב אצל רגלי חכמים” — התלמיד שישב קרוב לגדול היה ממש ליד רגליו.

2. שיטה חלופית בסדר ישיבה: אם הופכים את הסדר, השני למעלה ממנו (גבוה מראשו) והשלישי למטה ממנו. הגמרא אומרת שהגדול מדבר יותר עם החשוב (שני), לא עם השלישי.

3. זה מדבר על רבי עם תלמידים, לא על משפחה. ההיררכיה של ישיבה (מי יושב איפה) מקבילה להלכות תלמוד תורה על איך הרבי יושב. בבית אין היררכיה כזו — אב לוקח את הילד שהוא רוצה לקרב אליו. נשאלת שאלה האם האם תשב ליד האב מצד כיבוד אב ואם, אך זה נשאר פתוח. גם לא ידוע אם נשים בכלל אכלו יחד בסעודות — אלו מנהגי חז״ל שהם בערך מנהגי רומא.

4. ההלכה היא היסטורית. למעשה, מלבד בקהילות מזרחיות שעדיין יושבים כך, כל הסדר של מסבים הוא היסטורי. במשפחות ספרדיות בפסח יושבים ממש מסבים על הרצפה כמו שכתוב בתורה.

—

הלכה ב: בעל הבית בוצע — ברכת המוציא וחיתוך הלחם

הרמב״ם: “בעל הבית מברך המוציא לחם” — הוא מברך וחותך את הלחם אחרי הברכה.

פשט: בעל הבית מברך המוציא וחותך את הלחם אחרי הברכה.

חידושים והסברות:

1. מחלוקת רמב״ם והגהות מיימוניות על חיתוך לפני או אחרי הברכה. הרמב״ם אומר שלא לבצוע (לחתוך) לפני שמסיימים את הברכה — קודם מברכים את כל הברכה על פת שלמה, ואחר כך חותכים. הגהות מיימוניות קיבל אחרת: יש לחתוך קודם (להתחיל לחתוך) ולהחזיק את הלחם, ואז לברך — כמו שאנו עושים בימי החול (חותכים מעט לפני הברכה). הטעם של הגהות מיימוניות הוא בגלל הפסק — החיתוך אחרי הברכה הוא הפסק. הרמב״ם סובר שזו לא בעיה של הפסק, והוא רוצה דווקא ברכה על פת שלמה (זלזול השלמים — לא לזלזל בלחם שלם).

2. הרמב״ם פחות מקפיד על הפסק בין ברכה לאכילה — הוא לא סובר שהחיתוך אחרי הברכה הוא בעיה של הפסק, כי החיתוך הוא חלק מתהליך האכילה. בימי החול (כשאין עניין של שלמות כמו בשבת) נהגו כמעט לחתוך לגמרי לפני הברכה, רק להשאיר משהו.

3. בבולקיות/לחמניות קטנות לא מתחילה כל השאלה — אפשר פשוט לשבור. השאלה היא רק בלחם גדול שצריך לחתוך לאנשים רבים, וזה לוקח זמן.

—

הלכה ב (המשך): בעל הבית בוצע, אורח מברך ברכת המזון

הרמב״ם: בעל הבית הוא זה שחותך (בוצע) ומחלק לכל אחד, כי זה הלחם שלו. האורח מברך ברכת המזון — “כדי שיברך בעל הבית.”

פשט: בעל הבית מחלק כי הוא יודע כמה לתת. אם הוא נותן לאורח לחלק, האורח לא ידע כמה לתת, ויפחד לתת יותר מדי על חשבון בעל הבית. ברכת המזון יאמר האורח, כי בנוסח ברכת המזון יש ברכה לבעל הבית, והאורח יכול לומר זאת כשהוא מברך לכולם.

חידושים והסברות:

1. בנטשן האורח הוא דבר עמוק יותר. האורח נותן שבח להקב״ה ולבעל הבית, שניהם. ברכת האורח היא כמו “רמז, נימה מברכת המזון הגדולה” — מברכים את בעל הבית הגדול (הקב״ה) דרך האורח המברך את בעל הבית הקטן. המקור הוא מאברהם אבינו שהזמין אורחים ואמר “ברכו את ה׳.”

2. “ואם היו כולם בעלי בתים — גדול שבהם בוצע.” “כולם” פירושו משפחה או שותפות שאף אחד אינו אורח. גדול שבהם הוא זה שבוצע ומברך ברכת המזון.

—

הלכה ב (המשך): גודל הפרוסות

הרמב״ם: “ולא פרוסה גדולה… ולא פרוסה קטנה”

פשט: הבוצע (בעל הבית) לא יתן חתיכות קטנות מדי — זה נראה כאילו הוא קמצן (צר עין). אפילו אם האורח יכול לבקש עוד, זה נראה צר עין.

חידושים: מדברים ספציפית כשיש אורח שיכול להרגיש כך — אצל אב עם ילדיו זה אחרת.

—

הלכה ב (המשך): ממקום שבישולו יפה יפה

הרמב״ם: “ואין בוצעין אלא ממקום שבישולו יפה יפה”

פשט: יש לחתוך מהמקום שהוא אפוי היטב.

חידושים:

1. זהו כבוד לברכה — מברכים על החתיכה הטובה ביותר. זה לא רק דבר מעשי (למנוע הפסק), אלא עניין של כבוד.

2. [דיגרסיה: מעשה במנשה המלך ורב אשי] — הגמרא המפורסמת בסנהדרין: רב אשי דיבר על “שלשה מלכים שאין להם חלק לעולם הבא” (מנשה הוא אחד). הוא אמר “מחר נדבר על חברינו.” מנשה בא אליו בחלום: “אני חברך? אתה אפילו לא יודע מאיפה מתחילים לבצוע!” מנשה אמר לו: “ממקום הקרום שנשלה” — מהמקום שהוא אפוי יותר. רב אשי שאל: “אם אתה תלמיד חכם כזה, למה עבדת עבודה זרה?” מנשה ענה: “אילו היית אצלי, היית מרים את המעיל כדי לרוץ אחרי עבודה זרה.” למחרת אמר רב אשי: “היום נדבר על רבותינו” (רבנו מנשה).

—

הלכה ב (המשך): מצווה מן המובחר לבצוע על כיכר שלמה

הרמב״ם: “מצוה מן המובחר לבצוע” על כיכר שלמה.

פשט: לכתחילה יש לברך המוציא על שלמה (לחם שלם).

חידושים ודיון:

1. “מצווה מן המובחר” חלה על הברכה — המצווה היא הברכה, ויש לכבד את הברכה על ידי עשייתה על חלה יפה, שלמה, אפויה היטב. כשם שמכבדים יהודי חשוב, מכבדים ברכה.

2. שאלה: ברכה היא הרי תודה על האוכל — האדם “שמח” עם מה שהוא הולך לאכול. כיצד הברכה הופכת ל״מלך” (העיקר)?

3. תירוץ: זה לא שהאוכל הוא “הכנה” להמוציא. אם מישהו אוכל רק כדי לומר ברכת המוציא, הוא אולי פטור מדאורייתא, כי זה לא בכלל “ואכלת ושבעת” — צריך לאכול לשובע ולהודות לה׳, הכרת הטוב. אבל לכתחילה יש עניין של כבוד לברכה.

4. מסקנה: אם אין שלמה — אין. “מצווה מן המובחר” היא רק אם יש — לכתחילה שלמה.

—

הלכה ב (המשך): שלמה של שעורים מול פרוסה של חיטים

הרמב״ם: אם יש לו שלמה של שעורים ופרוסה (חתיכה) של חיטים — “מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע משתיהן” — מניח את הפרוסה בתוך השלמה ובוצע משתיהן, כדי שיבצע מחיטים עם שלמה.

פשט: יש כאן שתי מעלות מתנגשות — חיטים חשוב יותר (מין טוב יותר), אך שעורים שלם (שלם). הפתרון הוא לשים אותם יחד ולבצוע משניהם, כך יש שתי המעלות.

חידושים:

1. מוסר השכל: שלמות חשובה יותר מגדלות — בולקה קטנה שלמה עדיפה על חצי גדולה. אבל “זה לא אומר שצריך להיות קיצוני” — לכל דבר יש שיעור.

2. הגהות מיימוניות מביא אופנים נוספים של לחם באיכות טובה יותר עם חלש יותר. שם מובא בשם “שר מקוצי” (המוכר כר׳ שמשון מקוצי, אך יש מחלוקת אם הוא היה “שר” או “רב”; יש האומרים ש״שר” הוא סימון של שי״ן-דל״ת-מ״ם): אם יש לו פת עכו״ם (שלמה) ופת ישראל (פרוסה), יש לבטל את פת עכו״ם ולברך רק על פת ישראל — לא לצרף פת עכו״ם עם פת ישראל.

[דיגרסיה: באירופה אכלו פת עכו״ם כי היו רק כמה מאפיות.]

—

הלכה ב (המשך): שבת — “יש לו לאכול פת גדולה”

הרמב״ם: “יש לו לאכול פת גדולה” בשבת.

פשט: בשבת מותר/ראוי לאכול פרוסה גדולה.

חידושים:

1. “יש לו” — מותר או ראוי? לכאורה שניהם. למה? הגמרא אומרת: כל השבוע הוא אוכל בעדינות (חתיכות קטנות, לא להיראות כזלזן), אבל בשבת יודעים שהוא עושה זאת לא כי הוא זלזן, אלא לרחבות של שבת.

2. [דיגרסיה: מעשיות על חלוקת חלה] — ר׳ אלימלך בידרמן היה מחלק בשבת לכל בחור חצי חלה — מקיים “והתעטרו גדולים.” גם האדמו״ר מטאש נתן הרבה מאוד אוכל לכל אחד. העיקר אינו “שיריים” אלא חלוקת אוכל ליהודים — זה עניין בעל הבית בוצע.

—

הלכה ב (המשך): לחם משנה בשבת ויום טוב

הרמב״ם: “בשבתות ובימים טובים חייב לבצוע על שתי כיכרות.”

פשט: צריך להיות שתי ככרות לחם (לחם משנה) בכל סעודה של שבת ויום טוב, זכר למן.

חידושים:

1. היכן נמצאת ההלכה אצל הרמב״ם? הרמב״ם מביא זאת בהלכות ברכות (דרך ארץ בסעודה) ולא בהלכות שבת ספציפית. לאחר בדיקה מתברר שהוא לא מביא זאת שוב בהלכות שבת.

2. יום טוב — מהיכן? הפסוק על לחם משנה לא כותב בבירור שיום טוב גם היה לחם משנה. בכל זאת פוסק הרמב״ם שגם ביום טוב יש לחם משנה. רבינו מנוח אומר ש

לא בכל מקום זה ברור, אך הרמב״ם פוסק שכן.

3. מהו הטעם ללחם משנה — הסבר עמוק יותר: הגמרא אומרת שזה זכר למן. אך נשאלת השאלה: המן ביום שישי היה כפול, בשבת היה אחד (אכלו את מה שנשאר). אם כן, מה חוגגים בשתי ככרות בכל סעודה? התירוץ/ההסבר: לחם משנה אינו רק “זכר” למן, אלא חגיגה של השפע שהשבת מביאה. פעם, אדם השיג ככר אחת ליום — להיות עם ככר נוספת זו מותרות גדולה. אנו מראים בשתי ככרות שבשבת באה יותר ברכה מאשר בכל השבוע, בדיוק כמו שהמן הראה. זה לא רק זיכרון היסטורי, אלא הדגמה של הרחבה ושפע.

4. מנהג האריז״ל של שתים עשרה ככרות: האריז״ל אומר שיש לשים שתים עשרה ככרות על השולחן — לזכר לחם הפנים. זה עניין של רמז עם המספר. אך העיקר של לחם משנה הוא להראות שפע — “העניין של לחם משנה הוא להראות שיש שפע.” מצווה מן המובחר היא שיהיו בולקיות יפות, לא סתם שאריות.

5. שתי דברים של רבינו מנוח בשם “אבא מארי” (אביו): אביו היה חותך לחם בשבת לפי הסדר: ליל שבת — שבע פרוסות, שבת בצהריים — חמש, סעודה שלישית — שלוש. זה לפי סדר ה״ג (הגדול): בקריאת התורה — שני וחמישי שלושה עולים, יום טוב חמישה, שבת שבעה. אותו סדר בקידוש החודש.

—

הלכה ג: חלוקת הפרוסות — נותן לפניהם, לא ביד

הרמב״ם: הבוצע (החותך את הלחם) — הוא הגדול שבכולם — הוא מחלק לכל אחד, “נותן לפניהם.” “ואינו נותן בידו” — הוא לא נותן לתוך היד. “ואם נותן בידו — הרי זה אבל” — רק לאבל נותנים לתוך היד.

פשט: מניחים את הפרוסה לפני האדם, לא נותנים ישירות לידיו. רק לאבל זה אחרת.

חידושים:

1. למה לא ביד? יש האומרים שזה רמז ל״פרוסה כציון בידו.” אך הפשט הפשוט הוא: זה לא יפה, זה כמו עני ואביון המתחנן בידיים. זה גורם לאדם להרגיש כאילו הוא “הלוקח.” אדם רגיל אוכל לחם מהסעודה — אין צורך להאכיל אותו כעני.

2. לאבל — למה כן? כי אבל הוא נצרך, מרגישים איתו, הוא כמו מסכן. משנה ברורה אומר: אין לעשות זאת לאחר (שאינו אבל), כי יחשבו שהוא אבל.

3. כבוד בעל הבית: הבוצע הוא הגדול שבכולם — הוא לא צריך להתכופף כל כך. אך גם — לא באו אליו לקחת, הוא גם לא צריך ממש להכניס ליד.

—

הלכה ג (המשך): סדר האכילה — הבוצע אוכל ראשון

הרמב״ם: “והבוצע פושט ידו תחילה ואוכל” — הבוצע אוכל ראשון. “ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך” — המסובים אסורים לאכול עד שהמברך טועם.

חידושים:

1. מהו הסדר? הבוצע מברך, הוא טועם מיד (הוא אוכל ראשון), אחר כך הוא מחלק לכל אחד. המסובים אסורים לאכול עד שהוא כבר טעם. כך נראה הסדר לפי הרמב״ם.

2. מחלוקת בפירוש: האם הבוצע מחלק ראשון לכולם ואחר כך הוא מתחיל לאכול, או שהוא אוכל קודם את החתיכה שלו (כדי לא להפסיק בין ברכה לאכילה) ואחר כך מחלק. הלומד אומר שהוא נוהג כפשוטו של רמב״ם — קודם לחלק לכולם, אחר כך לאכול.

—

הלכה ג (המשך): לכבד את רבו

הרמב״ם: “ואם רצה הבוצע להחליק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בחכמה, ורצה שיושיט ידו קודם לו, הרשות בידו”

פשט: הבוצע רשאי לתת כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בחכמה, שאותו יאכל לפניו.

חידושים: מציינים שזה לא כל כך חלק — יש דעות שהפירוש ברמב״ם מדויק, אך זה לא מבוצע.

—

הלכה ג (המשך): שניים ממתינים זה לזה בקערה

הרמב״ם: “שנים ממתינים זה לזה בקערה, אבל שלשה אין ממתינין”

פשט: שני אנשים האוכלים יחד ממתינים אחד לשני. אך שלושה אינם צריכים להמתין.

חידושים: הפירוש מוסבר שזה מדבר על אכילה מקערה אחת (קערה) — לא צלחות נפרדות. כששניים אוכלים מקערה אחת ואחד מפסיק לרגע, השני צריך להמתין, כדי שלא יקח את כל האוכל. בשלושה זה כבר קבוצה גדולה יותר, אין צורך להתחשב בכל אחד ואחד.

—

הלכה ג (המשך): גמרו מהם שניים — שלישי מפסיק

הרמב״ם: “גמרו מהם שנים, שלישי מפסיק עמהם. אבל אם גמרו אכילתן מהם שנים, אין מפסיקין להם, אלא אוכלים ואוכלים עד שיגמרו”

פשט: כששניים משלושה סיימו לאכול, השלישי מפסיק איתם. אך כששניים עדיין לא סיימו, הם לא צריכים להפסיק בגלל האחד שכבר סיים.

חידושים: נפקא מינה מעשית: בסעודות שבת, מתי להתחיל זמירות? צריך להמתין עד שלפחות רוב הציבור סיים לאכול, כי אחרת זה “קצת להטריד את הציבור.” הרמב״ם לא אומר במפורש מה הכלל ברוב ציבור.

—

הלכה: אין משיחין בסעודה

הרמב״ם: “אין משיחין בסעודה, כדי שלא יבא לידי סכנה”

פשט: אין מדברים בשעת אכילה, כי האוכל יכול להיכנס לריאות (להיחנק).

חידושים:

1. “אין משיחין בסעודה” לא אומר שאסור לדבר כל הסעודה, אלא בשעת בליעה — בשעת בליעה.

2. האם הדין הוא רק ליד השולחן? או גם כשאדם עומד סתם ושותה יין עם חבר? הסכנה היא הרי אותו דבר בכל מקום, לא רק ליד השולחן.

3. הרמב״ם לא אומר שזה קיום של “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” — זה יותר הלכה של דרך ארץ/סדר הסעודה, לא הלכות פיקוח נפש.

4. נפקא מינה מעשית עם ברכות: דין “אין משיחין” קשור למה שכבר למדנו — שאם מישהו מברך על יין בתוך המזון, האחרים לא ינסו לענות אמן בשעת שהם עדיין בולעים אוכל, כי זו הסכנה.

—

הלכה: אין מסתכלין בפני אוכל

הרמב״ם: “אין מסתכלין בפני אוכל”

פשט: אין מסתכלים על אדם כשהוא אוכל, ולא על צלחתו, כי זה גורם לו אי נוחות.

חידושים:

1. שאלה מעשית לגבי רבנים האוכלים בפומבי בטישים: הציבור מסתכל על הרבי איך הוא אוכל, וזה מאוד לא נוח לרוב האנשים. הציבור העומד ליד הטיש צריך להתנהג בדרך ארץ ולא להסתכל על הרבי כשהוא אוכל.

2. [דיגרסיה: שיחה חסידית] — אנשים המסתכלים על הרבי באכילה, אחר כך לא שומעים את תורתו באותה רצינות — “התורה קשה להבנה” (אך האכילה קלה להבנה).

—

הלכה: שמש שעומד לפניהם

הרמב״ם: “שמש עומד לפניהם ומסובין, אינו אוכל עמהם… יליטנו לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל כדי ליישב דעתו”

פשט: שמש (משרת) העומד ומשרת את המסובין, אינו אוכל איתם יחד. אך דרך רחמנות מכניסים לו חתיכות קטנות מכל תבשיל, כדי ליישב דעתו.

חידושים:

1. לשמש אין זכות לאוכל — זו אינה הסעודה שלו, הוא אינו מסובין. זו קטגוריה הלכתית, לא רק מנהג.

2. משל מעשי: אורח רשאי לאכול כמה שהוא רוצה. אך מוזיקאי או זמר בחתונה שמקבל $6,000 — האם הוא גם צריך לקבל את ה-$100 meal? האדם העובד ב-coat room לא אוכל את ה-meal. זה מקובל היסטורית — השמש לא אוכל. אך היום, במקום עושר, בעל השמחה בדרך כלל לא אכפת לו.

3. קשר למסכת פסחים: לשמש אין שולחן ראוי — הוא אוכל בעמידה. בתחילת פסחים מוזכר שהשמש יורד לשתות יין כי הוא מחזיק חתיכת לחם בלחיו (בכיס העליון), כי מכניסים לו לתוך פיו.

4. קשר ללוי יאיר (שכבר נלמד): “מברך על כל כוס וכוס שנותנים לו” — השמש מברך על כל כוס יין בנפרד, כי הוא לא יכול לסמוך על עוד. אצל אורח שיודע שהוא רוצה לשתות עוד, הברכה הראשונה פוטרת. אך אצל השמש הכל מסתובב סביב רחמנות — הוא לא יודע כמה בעל הבית ייתן לו, לכן כל כוס היא מתנה חדשה.

5. “דרך רחמנות” — מה זה אומר הלכתית? הרמב״ם קורא לזה “דרך רחמנות,” לא חיוב גמור. אצל שור הוא באמת רעב כשהוא דש תבואה — תן לו לאכול (“לא תחסום שור בדישו”). אצל השמש הוא לא גוסס מרעב, יש לו סעודה בבית. גם לשמש יש “הסדר תשלום” — הוא מקבל שכר. אך דרך רחמנות היא שלא לצער אותו.

6. יסוד גדול — “דרך רחמנות” אינה פחות חשובה מחיוב גמור: כשהרמב״ם אומר “דרך ארץ” או “דרך רחמנות,” זה לא אומר שאין צורך לעשות זאת. להיפך — אולי צריך לעשות זאת אפילו יותר מדברים שיש בהם חיוב גמור. צריך לעשות זאת כבן אדם, כנכד של אדם — לא רק כנכד של אברהם. אם לא עושים זאת, הוא אכזרי. אך זו אינה גזירת הכתוב — אין חובה לעשות בדיוק באופן הספציפי הזה.

7. [דיגרסיה: למה לא מברכים על צדקה?] שיטה של ראשון אחד: מצוות שגם אומות העולם עושות, לא מברכים עליהן. לכן לא מברכים על צדקה. הרב וואזנר (שבט הלוי) שואל להיפך: דווקא המצוות שגם אומות העולם עושות, עלינו להראות את קדושתנו הגדולה יותר — שאנו עושים זאת לכבוד ה׳. התירוץ: הפשט של “אשר קדשנו במצוותיו” הוא שאנו מודים על המצוות הנוספות. המצוות שיש לכל בני האדם, אנו עושים כי אנו נכדים של אדם — לפני שאנו נכדים של אברהם, יצחק, יעקב ומשה רבינו. “לעולם יהא אדם” — אלו הבסיסים, והחיובים אפילו גדולים יותר.

—

הלכה: נטילת ידיים בשתייה ובחזרה לשולחן

דברי הרמב״ם: “יוצא לאכול ולא מצא מים… ואם היו מסובין לשתיה… נכנס ויושב במקומו ונוטל ידו… דברים חברים והפליג…”

פשט: כשמישהו יוצא ממקומו וחוזר, עליו ליטול ידיו. כשיושבים רק לשתייה (לא אכילה), יש גם חיוב נטילת ידיים כשחוזרים.

חידושים וביאורים:

1. “דברים חברים והפליג” – פירוש: הביטוי פירושו שהוא היה משם זמן רב, הוא הסתובב, דיבר עם אנשים, ובוודאי נעשה מוסח הדעת. זה מתאים לכלל הרמ״א (שנלמד ביום הקודם) שאם אינו מסיח דעת אין צורך ליטול שוב — אך “דברים חברים” פירושו שהוא בוודאי הוסח דעתו.

2. נפקא מינה מעשית – חתונות: זו הלכה מעשית מאוד. בחתונות אנשים יוצאים ונכנסים, רוקדים, מדברים, נוגעים באלפי אנשים. אז “ידיו עסקניות הן” אפילו יותר מסתם “דברים חברים”, כי הידיים נעשות מזיעות ומלוכלכות ממגע באנשים אחרים. חובה ליטול לפני שחוזרים לאכול.

3. נטילת ידיים לשתייה – חידוש: הרמב״ם סובר שאפילו כשמסבים רק לשתייה (“סעודת שתייה”), צריך גם נטילת ידיים. זה לא בגלל ששתייה דורשת נטילה כמו אכילה, אלא בגלל שזה עניין של אנושיות ודרך ארץ — באים מבחוץ עם ידיים מלוכלכות, זה לא אנושי לשבת בסעודה כך. כוס מים סתם לא צריך, אך בסעודת שתייה פורמלית כן.

4. זיעה מהידיים – האם זה “מלוכלך”: נשאלת השאלה האם זיעה מיד האדם נכללת בקטגוריה של “מקומות המכוסים” שעושה מלוכלך. זה נשאר שאלה פתוחה.

—

הלכה: כבוד האוכלין — כיצד מתייחסים לאוכל

דברי הרמב״ם: “אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס על הפת, ואין מעבירין צלוחית על הפת… ואין זורקין את הפת ולא את החתיכות… ולא אוכלים שאינם קלופין… ומותר להמשיך יין בצינורות בבתי חתנים… ואין נוטלין ידיהם ביין בין חי בין מזוג, וכל המאבדן אינו אלא עובר בלא תעשה.”

פשט: אין מניחים בשר חי על לחם, אין מעבירים כוס או צלחת מעל לחם, אין זורקים לחם או חתיכות אוכל, אין זורקים פירות רכים. מותר לשפוך יין דרך צינורות בחתונות. אין נוטלים ידיים ביין.

חידושים וביאורים:

1. “חתיכות” – בשר או פת? נדון האם “חתיכות” פירושו חתיכות פת או חתיכות בשר. “חתיכה” בחז״ל פירושה בדרך כלל בשר (כמו “חתיכה” בהלכות חכמה/בשר בחלב).

2. תוספות – גם פירות רכים: תוספות אומר שאפילו פירות רכים (אוכלים שאינם קלופין) אסור לזרוק, כי הם נעשים נמאסים.

3. בל תשחית – גדר: הרמב״ם לא מביא כאן את הלאו של “בל תשחית” על אוכלין סתם. מדאורייתא בל תשחית הוא רק על עצים. כאן זה יותר עניין דרבנן של לא לעשות אוכל נמאס ומלוכלך, לא הלאו של בל תשחית. אך בגמרא כתובה דרשה של בל תשחית על דברים רחבים יותר.

4. יין דרך צינורות בחתונות: המנהג היה לשפוך יין דרך צינורות בחתונות — לא לבזבז, אלא שתו אותו אחר כך. זה מותר כי זה עושה שמחה, אך לא שופכים אותו לארץ.

5. זריקת אגוזים/קליפות: לא דואגים לקליפות ואגוזים כי הם קשים ולא נעשים נמאסים. אך הזריקה היא רק “משום זריקת שמחה” — לעשות שמחה, לא סתם ללכלך.

6. [דיגרסיה: מנהג רבנים לזרוק תפוחים] — לרבנים יש מנהג לזרוק תפוחים, אך לחם לעולם לא זורקים.

7. לא ליטול ידיים ביין – בל תעשה: הרמב״ם אומר “וכל המאבדן אינו אלא עובר בלא תעשה” — מי שמאבד אוכל/משקה דרך בזיון עובר על לאו. זו בושה לאדם — הוא לא מכבד משהו שראוי לכבוד. אוכל הוא דבר רציני שמחיה אנשים.

8. עיקר כבוד פת: כמו שהגמרא אומרת שצריך לכבד עץ כי הוא נותן חיים לאדם, כך צריך לכבד פת שאנשים חיים ממנה. מעשה בניצול שואה שהיה לו גועל נפש כשראה שזורקים אוכל, כי הוא זכר איך חתיכת לחם נתנה חיים.

9. [דיגרסיה: זמנים היום ובזבוז] — היום אנשים מאוד “מפונקים” — חברות מייצרות הרבה יותר אוכל ממה שאנשים צריכים, בחתונות יודעים שכפול ממה שאוכלים הולך לפח. אי אפשר לעצור זאת, אך העניין של כבוד לאוכל נשאר.

10. “והתקדשתם והייתם קדושים” – דרך ארץ: כל העניין של כבוד האוכלין הוא חלק מ״והתקדשתם והייתם קדושים” — ניקיון, נימוס, אנושיות. ההבדל בין אדם לבהמה הוא שאדם אוכל עם כלים (מזלג, כף). חזיר מתהפך בבוץ — זה הטבע שלו, אך אדם צריך להתנהג גבוה יותר. “דרך ארץ קדמה לתורה.”

—

הלכה: הנהגת אורחים — לא לבייש את בעל הבית

דברי הרמב״ם: “אסור לאורחים ליטול כלום משלפניהם וליתן לבנו או לעבדו של בעל הבית, שמא יבוש בעל הסעודה שלא היה לו מה שיביא לפניו.”

פשט: אורח בסעודה אסור ליקח מהאוכל שלו ולתת לילד או למשרת של בעל הבית, כי אולי בעל הבית יתבייש שאין לו מספיק להגיש.

חידושים וביאורים:

1. המצב: האורח יושב ליד השולחן, הוא רוצה לתת חתיכת אוכל לילד של בעל הבית (“ילד מתוק”). זה אסור, כי לבעל הבית אולי אין שפע כזו גדולה — הוא הכין במיוחד לאורח, ואם האורח נותן מזה, השולחן יישאר ריק, ובעל הבית יתבייש.

2. קשר להלכות תשובה — “חסיד שאינו מספיק”: בהלכות תשובה הרמב״ם מדבר על “ליהנות מחסיד שאינו מספיק לבעל הבית.” יהודי חכם לעולם לא היה מוצא את עצמו במצב כזה. אך כאן זה אחרת — בעל הבית “מספיק” לאורח, אך לא מספיק שגם הילדים ייקחו. האורח צריך להיות רגיש למצב.

3. הרמב״ם גם אומר שלא לשלוח חבית יין עם שמן שצף למעלה (“ושמן צף על פיו”), ו״וכן כל כיוצא בזה.” אין לשלוח מתנה שנראית גדולה אך ריקה מבפנים, כי המקבל יחשוב שיש לו מספיק לאורחיו, וכשיפתח זאת יתבייש. דוגמה מודרנית: כמו לקנות סל גדול שמלמטה יש קלקר ורק למעלה מונח מעט פרי

4. “וכן כל כיוצא בזה”: הרמב״ם מביא רק שתי דוגמאות מהגמרא, אך הוא מתכוון שנבין בעצמנו שזה חל על כל המצבים הדומים שבהם אפשר לבייש את בעל הבית. הדוגמאות אינן סתם — הן עושות את הלומד “מוסף לבב” (רגיש), שהוא יזהה בעצמו מצבים דומים. הרמ״א הרגיש “לא נוח” עם רק שתי דוגמאות ייחודיות כאלה, והוסיף ש״וכן כל כיוצא בזה” פירושו כל מה שיכול להביא בושה ועלבון.

5. דוגמה מעשית (ילדים בסעודה): מישהו עורך שבע ברכות, קונה בדיוק 20 קינוחים ל-20 אורחים (הוא לא עני, אלא “חסיד שאינו מספיק” — אין לו עודפים). אורח קם ונותן את שלו לילד — עכשיו חסר לאורח. זה מצב ריאליסטי שבו ההלכה חלה.

6. [דיגרסיה: ילדים בסעודות] — יותר מטריד מה שילדים קטנים עומדים בסעודה ומסתכלים בתאווה על קינוח שהם לא מקבלים — “אין לו בולי, הוא לא יכול לבכות בחזרה.” אפשר היה לומר שלא לערוך סעודה אם אין מספיק לילדים. אך “רוב האנשים דואגים יותר שלאב יהיה מאשר לילדים.”

7. הנקודה הכללית: הרמב״ם למד קודם לכן איך בעל הבית צריך להיות רגיש לאורחים (לתת למשרת, לשלם לכל אחד). עכשיו הוא מתהפך — האורחים גם צריכים להיות רגישים לבעל הבית. זה לא שההוא ימות מרעב, אך “אסור לבייש יהודי.”

—

הלכה: מלח בהמוציא — מנהג הרמ״א

הרמ״א אומר שיש תמיד לשים מלח על השולחן, רמז לקרבנות, כי “שולחנו של אדם מכפר” (במקום המזבח).

פשט: מבוסס על הגמרא שאחרי החורבן, השולחן של אדם (שבו הוא נותן צדקה ומארח אורחים) הוא במקום המזבח, והקרבנות היו צריכים מלח.

חידושים וביאורים:

1. “שולחנו של אדם מכפר” — מה זה אומר? זה לא אומר מה שהוא אוכל עם מלח, אלא מה שהוא מארח אורחים. ממילא העניין של מלח על השולחן לכאורה רלוונטי רק בסעודה עם אורחים, לא כשקונים כריך ברחוב. אפשר לומר: כל סעודת שבת, כי סעודת שבת אמיתית היא עם אורחים. אך גם סעודה עם ילדים — “הילדים הם האורחים שלך.”

2. היום לא צריך מלח: האחרונים אומרים שהיום כשלחם כבר נאפה עם מלח, אין צורך לשים מלח נוסף. ההבדל הוא בין “פת כיבר” (לחם גס שצריך מלח) ל״פת נקי” (לחם עדין שלא צריך). כמעט כל המוצרים היום יש בהם כבר מלח — אלא אם כן קונים במיוחד “ללא מלח.”

3. עמדת החזון איש: אנשים מביאים שלאריז״ל יש כוונה — מלח = גימטריא 78 = לחם = שלוש הויות, ממתיקים דינים בחסדים. החזון איש ענה: מי אומר שאי אפשר לכוון את אותה כוונה על המלח שכבר בלחם? כוונות לא צריכות להיות כל כך מילוליות.

4. עיקר העניין של מלח בהמוציא: יש לכבד את פרוסת ההמוציא — לאכול אותה בטעם. אם מתכננים למרוח חמאה על לחם, יש למרוח גם על החתיכה הראשונה של המוציא. זה העניין האמיתי — לא סתם טבילה סמלית במלח.

5. [דיגרסיה: הפסק בנטילת ידיים] — יש מקומות שהכיור לנטילת ידיים רחוק מהשולחן, שמים חתיכות לחם קטנות ליד הכיור כדי לא להפסיק. אך בכך לא אוכלים “המוציא כתקנה” — לא מהפרוסות הטובות ביותר, לא עם ריבה או מלח. זו סתירה — מחמירים על הפסק אך מקילים על כבוד הפרוסה.

—

הלכה: סדר מים אחרונים — מי נוטל ראשון?

הרמב״ם: “כל המברך ברכת המזון הוא נוטל ידיו תחילה” — מי שמברך (המזמן/בעל הבית) נוטל ידיו ראשון במים אחרונים. “כדי שלא ישהה הגדול וימתין לו הקטן” — שהגדול לא יצטרך להמתין עד שהקטן נוטל.

פשט: המזמן נוטל ראשון, כדי שלא יישב וימתין עם ידיים מלוכלכות עד שכולם יסיימו ליטול.

חידושים:

1. “ידיו מזוהמות” — שני פירושים: (1) רטובות ממים אחרי הנטילה, או (2) מלוכלכות לפני הנטילה.

2. הגדול אינו דווקא המברך ברכת המוציא — זה לא דין בברכת המוציא, זה דין בנתינת ההזדמנות הראשונה ליטול לגדול — דין כבוד, לא דין ברכה.

3. “אין מכבדין בידים מזוהמות” — למה? כשיש ידיים מלוכלכות, זה לא מצב של כבוד. אין צורך לומר “נא, נטול אתה ראשון” — אלא כל אחד נוטל מהר זה אחר זה. זה לא מקום מכובד, זה משהו שעושים מצורך — כמו בדרך (ולא בהליכת הדרך) גם לא מצב של כבוד. רק כשנכנסים דרך פתח רחב והמזוזה, אז הרבי צריך להיכנס קודם — כי זה מצב יפה שבו כבוד שייך.

4. ניקוי השולחן לפני מים אחרונים: מהמשנה (מחלוקת בית שמאי/בית הלל) עולה שצריך לנקות את השולחן לפני נטילת מים אחרונים, כדי שלא יישארו חתיכות לחם שהמים ייפלו עליהן (פירורים של כזית, שמתקלקלים מהמים). זו נפקא מינה מעשית עבורנו הנוטלים מים אחרונים על השולחן — אולי צריך להוריד הכל לפני הבנטשן.

השגת הראב״ד על סדר מים אחרונים

1. קושיית הראב״ד: הרי כתוב שהרבי יכול לתת רשות לאחר לברך ברכת המזון. אם כן, למה דווקא הגדול יטול ראשון במים אחרונים?

2. תירוץ הראב״ד: אם הרבי נותן רשות לאחר לברך, יש סיבה אחרת למה אותו יטול קודם במים אחרונים — כדי שיהיה לו זמן להסתכל בברכת המזון. הרבי יודע את ברכת המזון בעל פה, אצלו זה רק עניין כבוד. אך התלמיד שמקבל רשות צריך להסתכל בספר, ובזמן שהציבור נוטל מים אחרונים, יש לו זמן להתכונן.

—

הלכה: מוגמר ובשמים אחרי הסעודה

הרמב״ם: אחרי ברכת המזון מביאים מוגמר (דבר ריח) ומברכים בורא מיני בשמים. מביאים גם יין (כוס של ברכה) ובשמים. מחזיקים את היין בימינו ואת הבשמים בשמאלו, מברכים, אחר כך מברכים על היין, אחר כך על הבשמים.

פשט: הסדר אחרי ברכת המזון הוא: כוס של ברכה, ברכה על יין, ברכה על בשמים.

חידושים:

1. מוגמר לעומת בשמים — מוגמר ובשמים הם שני דברים שונים, שניהם להריח, אך ההבדל אינו ברור.

2. למה מחזיקים בשמים ביד בזמן הבנטשן? אפשר לקחת אחרי הבנטשן! התירוץ: כמו כלי שרת — הבשמים הם חלק מסט הבנטשן, כמו כוס של ברכה. בהבדלה גם נוהגים כך — מחזיקים את הבשמים, וזה כתוב בשולחן ערוך.

3. הרמב״ם מדבר כאן על ימי חול, לא דווקא הבדלה — סדר הרמב״ם הוא שבכל סעודה גדולה באמצע השבוע באים מוגמר ובשמים. זה היה סדר כללי, לא רק למוצאי שבת.

4. מנהג ספרדי — אצל ספרדים נוהגים כך: כמעט כל כוס של ברכה (בחתונה, וכו׳) מביאים גם בשמים. הרמב״ם מתכוון לכאורה לדבר כזה — בדיוק כמו שהגיוני לברך עם כוס, הגיוני לברך עם בשמים.

5. שמן בשמים על ראש השמש — אם הבשמים הוא שמן, טוחה בראש השמש — מורחים אותו על ראש השמש (מי שמשרת ליד השולחן). בדרך צחות: כאן רואים שהשמש לא רשאי ללכת בכיפה, כי צריך למרוח על ראש השמש. תלמיד חכם אבל לא יוצא לרחוב עם שיער מבושם — הוא צריך לנגב את השמן.

—

הלכה: כוס של ברכה

הרמב״ם: “ברכת המזון אינה צריכה כוס” — אין חיוב. אך אם משתמשים בכוס: “צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים וישטפנו מבחוץ. וממלאהו יין חי. וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים כדי שתהא ראויה לשתיה.”

פשט: שוטפים את הכוס מבפנים ומבחוץ, ממלאים ביין טהור (לא מעורב), ובברכת הארץ יוצקים מעט מים.

חידושים:

1. למה דווקא בברכת הארץ? רבינו מנוח מסביר: זה מצביע על שפע של ארץ ישראל — בארץ ישראל היין כל כך חזק שמשתים אותו עם מזיגה. זה מתאים למה שלמדנו קודם שעיקר ברכה היא ברכת הארץ.

2. “אין משיחין על כוס של ברכה” — אין משוחחים בינתיים עד שהמברך שותה את הכוס. כולם שותים מכוס של ברכה.

3. עשרה דברים לכוס של ברכה — הגמרא מביאה עשרה כללים, אך הרמב״ם — שאוהב מאוד לעשות מספרים — לא מביא את עשרת הדברים. הטעם: הגמרא עצמה אומרת שלא נוהגים כל הדברים.

—

הערה כללית לסוף פרק ז׳

חידוש: צריך להבין שברכה סתם לא הייתה מקבלת כבוד כזה (כוס, בשמים, סדרים מיוחדים). רק בגלל שזה חלק מדרך ארץ בסעודה, בגלל שזו ברכת המזון — לכן היא מקבלת את כל ההידורים הללו. זה היסוד של פרק ז׳: הברכות כלולות בדרך ארץ בסעודה.

תמלול מלא 📝

רמב״ם הלכות ברכות פרק ז׳ – דרך ארץ בסעודה

הקדמה לשיעור

רבותי, אנו לומדים את הרמב״ם הקדוש, פרק בכל יום, הלכות ברכות, פרק ז׳. אנו לומדים הלכות ברכות. הפרק הוא פרק מעניין, כי זה לא ממש ענין של ברכות, אלא זה מעט קשור, כי בפרק הקודם למדנו – למדנו כך, את כללי הלכות ברכות, אבל הלכנו יותר לפרט של איך ברכת הזימון עובדת, ומברכת הזימון הגענו, אם אנשים יושבים ביחד, מה שמוביל טוב מאוד לכך שנתבונן עכשיו לגבי סעודה. מניח כאן הרמב״ם את הלכות דרך ארץ בסעודה, שאין להן ממש עם הלכות ברכות. חלק מזה הוא איך עושים את הברכה על איזה סוג לחם, אבל הדבר העיקרי הוא איך עורכים סעודה יפה, אנושית, בדרך ארץ.

הלכות ברכת המזון הן מאוד ענין של הכרת הטוב. גם הפרק, במיוחד, הוא ענין של לכבד את הגדול שבכולם, כפי שנראה אחר כך בפנים, וענין של הכרת הטוב.

הודעה לגבי השיעור

היום, ידידי היקר ושותפי בשיעור, הרב רבי יצחק, יש לו בית מדרש שבו הוא מלמד כמה שיעורים, שהרבה יהודים לומדים ממנו. גם אני קיבלתי ממנו הרבה תורה. אז כהכרת הטוב מתאים שכל אחד יכנס, יהיה מעורב, יעזור, יהיה שותף, וכך יוכל להמשיך בעבודת הקודש.

השיעור מוקדש על ידי ידידנו, שותף שעוזר בעבודת הקודש של רבי יצחק ושל השיעור, הרב רבי יואל וועזבערגער, והזכות תעמוד לו, אמן, עד מאה ועשרים שנה.

לשון הרמב״ם: “מנהגות רבים נהגו חכמי ישראל בסעודה”

אומר הרמב״ם: “מנהגות רבים נהגו חכמי ישראל בסעודה.”

זה מעניין, צריך להיות “מנהגות רבות”, לא? אם זה “מנהגים רבים”, אז “מנהגות רבות”. אכן, הרמב״ם בדרך כלל לא מספר מעשיות. אומרים שהרמב״ם לא היה בדרך כלל מספר מעשיות. הפרק הוא בדרך כלל על פי רוב… הרמב״ם עולה על מצווה מסוימת, כשהוא מתחיל נושא חדש הוא כותב את לשון הפסוק או משהו.

הפרק הוא קצת פרק מעניין, כי מדברים על איך להתנהג בעת האכילה.

דיון: סדר הרמב״ם לעומת סדר השולחן ערוך

דובר 1: ואנחנו עומדים כאן עוד בוויכוח ארוך שהיה לי עם שותפי ר׳ יצחק. טענתי שזה קצת דבר מעניין, כי סדר השולחן ערוך הוא שהשולחן ערוך הוא כמו “ספר הדרכה” לאדם. השולחן ערוך נמצא כאן כדי לעזור ליהודים לעבור את יומם, אז מתחילים עם כשאדם קם בבוקר, “שויתי ה׳ לנגדי תמיד”, מתחילים עם כך וכך, והוא הולך איתך בסדר היום. אחרי התפילה עומדים הולכים לעבוד, ואחר כך עומדות הלכות מנחה, וכן הלאה.

אבל לרמב״ם יש “משימה” אחרת. הוא עושה גם את אותו דבר “בסיסי” שהוא נמצא כאן כדי לעזור ליהודים לדעת את ה׳, לדעת איך לעקוב אחר תורת הקב״ה, אבל הוא לא אומר זאת באופן כזה. הוא אומר שכל מה שעומד בתורה שבכתב ותורה שבעל פה אני אסדר לך בדרך יפה ונוחה על פי המצוות בעיקר. אז בעצם, בגלל זה ספר הרמב״ם אינו כמו שולחן ערוך ללוות אדם לפי סדר הזמנים, כמו שמתחיל למשל בהלכות זמנים הוא לא מתחיל מניסן והולך הלאה סיוון לפי סדר השנה, או לפי סדר היום או שבת הוא לא יתחיל כמו שהשולחן ערוך מתחיל עם הלכות השכמת הבוקר והוא הולך בסדר והוא הולך למלאכות, אלא הוא הולך עם העיקרים, כי הוא הולך לפי המצוות.

כאן אנחנו כן, בספר אהבה היינו כן, כי כבר היה לנו שהרמב״ם סיפר לנו בדיוק איך יהודי מתחיל את יומו עד אחרי התפילה. כן, אבל זה “לא בדיוק”. כי למשל באופן מסוים אתה יכול לטעון שקריאת שמע באה לפני תפילה, אבל הרמב״ם הניח הלכות קריאת שמע והוא אומר שדווקא יש עוד ברכות קריאת שמע עומדות עוד דעות, שזה מאוד מעניין. אז בדרך כלל הרמב״ם בכלל לא היה צריך ללוות אדם כשהוא הולך, מה הוא עושה מה.

אלא הרמב״ם רצה לספר בברכות שהברכות עושים בשעה שחווים משהו. למשל כשאדם יוצא מבית הכסא צריך הוא לעשות את הברכה, או כשהוא מתעורר צריך הוא לעשות “הנותן לשכוי בינה”. אבל הוא מתעורר צריך הוא לעשות “עושה מעשה בראשית”. הוא מדבר גם, הולכים לבית המדרש, ויש כבר ענין של… הוא לא אמר גם מתי להתפלל בשעה שעומד כאן קריאת שמע.

דובר 2: אתה מתכוון לפרק אחד, אתה מדבר על פרק אחד שהוא מהלכות ברכות השחר.

דובר 1: בסדר, כי זה הרי רשימת ברכות שהולכת על השנייה. וכאן אנחנו הולכים עוד קצת, כי הוא רק סיים כמו… אבל מה שחשבת, אפילו כאן, קודם הוא אמר שיש דבר של ברכת המזון, אחר כך הוא למד שיש עיקר וטפל וכן הלאה. עכשיו כאן זה לא כל כך ה…

דובר 2: לא, אבל אני רוצה להגיע למשהו שהפרק הוא ממש לגמרי מאוד מעניין אחרת.

דיון: למה שייך דרך ארץ בסעודה כאן?

דובר 1: כי טענתי לר׳ יצחק שמה זה אומר דרך ארץ בסעודה? אם תיכנס לכל פרט קטן של דרך ארץ, זה הרי נובע ממקום אחר. דברים מסוימים הם ענין של מה שבריא כך, ממילא זה ענף של “ונשמרתם”. דברים מסוימים הם כי זה כיבוד אב, אז זה ענף של כיבוד אב. דברים מסוימים הם כבוד לבעל הבית, או ממילא שייך זה בספר המדות, “קודם כל תהיה חכם”. אבל למעשה, כי זו סעודה, זה קיבל הלכות סעודה.

דובר 2: ר׳ יצחק טוען לא, שהסיבה למה צריך להתנהג אחרת בסעודה היא לא בגלל… אני אטען מה שאני אטען. שניהם אמת. אני טוען את הראשונה. בוא נקרא את הראשונה. אני לא טוען כלום. אנחנו לומדים וטוענים ומספרים שיטה. אולי כבר דיברת על זה בסוגריים לגמרי. אני לא יודע.

לשון הרמב״ם: “וכולן דרך ארץ הן”

דובר 1: כן, אלא מאי, הרמב״ם אומר שהמנהגים שעומדים בגמרא הם אכן רק מנהגים, זה לא שום הלכה, לא דאורייתא. לא דרבנן, אלא מנהג. אבל יש כן חיוב, כי זה כולן להיות דרך ארץ. ודרך ארץ הוא דבר שכל אחד צריך להתנהג. אז יכול להיות שזה למה זה עומד כאן “וכולן דרך ארץ הן”, לומר לך שהמנהגים, זה לא סתם מנהג כמו המנהגים האחרים שיש לנו, מנהג בית אבא בידי.

אנחנו יכולים להיות דרך ארץ קצת, כפי שלמדנו, שכל אלה החכמים הנהיגו משום דרך ארץ. אז למה אנחנו צריכים לעקוב אחר זה? זו גם הייתה שאלה. אנחנו צריכים לעקוב אחר זה כי חכמי ישראל הנהיגו זאת, או כי זה דרך ארץ? אבל הרמב״ם אומר שניהם.

יכול להיות כך, שיש הרבה ענינים של דרך ארץ שיש בתרבות הגדולה, אבל אתה לא חייב לעקוב אחר זה. אתה ראית שחכמי ישראל בחרו. קודם כל אמרת דבר גם שלא ללכת אחרי מנהגים של גויים שזה לא ענין של דרך ארץ, סתם מנהג כזה. אז מה אנחנו צריכים לעשות כדרך ארץ? כל שכן שאנחנו לא הולכים אחרי מנהגים רגילים. דרך הארץ שלנו אנחנו צריכים ללכת רק מה שחכמי ישראל בחרו, בחרו שזה דרך ארץ מאומצת. אבל דרך ארץ היא המילה.

דיון: פירושו של ר׳ יואל דוד שווארץ ב״וכולן דרך ארץ הן”

דובר 2: לא, אני רוצה להגיע לזה, כי כאן יש עוד דבר. טענתי כך, אני חושב ש, אני זוכר שכבר למדנו את זה פעם אחת כשהיינו ביחד, אני לא יודע אם היתה לנו אז המחלוקת או לא, בכל אופן כך אני זוכר. והלשון “כולן דרך ארץ הן” מניח לי על האפוקי מה שר׳ יואל דוד שווארץ אומר. ר׳ יואל דוד שווארץ אומר שכאן זה בעצם אוסף הלכות. היה לו קשה את הקשר, מאיפה זה בא? זה הרי דבר אחר, אחד הוא הלכות זה, אחד הוא הלכות ההוא. תמיד הכל בא ביחד בסעודה. בא הרמב״ם והוא אומר לא, “כולן דרך ארץ הן”. הא, עומד אחר כך הלכות שמבצעים על שלם למשל, לכאורה היינו חושבים שזה הלכות ברכות, השיעור של הברכה.

דובר 1: טוען הוא, טוען יצחק?

דובר 2: לא.

דובר 1: לא, אלה הוראות, ואמרנו ברור הרבה פעמים, מצווה מן המובחר לבצוע על שלם. זו המצווה מן המובחר של הברכה.

דובר 2: שמעתי מה שאתה אומר. טוען הוא שעל זה בא הרמב״ם וכתב “כולן דרך ארץ הן”, וזה הכל דרך ארץ. דרך אגב, דרך ארץ לברכה הוא גם סוג של דרך ארץ. בסך הכל אני חושב שזה לא שום דין בברכה, זה יותר דרך ארץ. בדיוק כמו שכיבוד אב ואם הוא חיוב דאורייתא, אבל זה שהאבא יושב מלמעלה, הגדול, זה לא עומד בהלכות כיבוד אב ואם כיצד כיבוד אב ואם, הוא יושב למעלה בסעודה. זה סגנון דרך ארץ, הנכון, מה שאתה אומר התרבות או הנימוסים שמתנהגים, ומשום שזה לדרך ארץ, אבל זה מדין. יכול להיות שאפילו לגבי דרך ארץ מה החיוב לחבר להיות גדול וכדומה, וזה לא ממש אותו חיוב. זה דרך ארץ, מבין אתה מה שאני אומר? לכן אפשר ללמוד כללים בדרך ארץ, ואדם אומר, אף אחד מהדברים האלה אינו שום הלכה. אם אצל מישהו זה אומר שבצלמו ודמותו זה מזלזל שלא יהיה שום הלכה, דרך ארץ.

דובר 1: אה, דרך ארץ, זו שאלה שנייה שאנחנו חשבנו על הפרק, האם זה חיוב?

דיון: האם דרך ארץ בסעודה הוא חיוב?

דובר 1: כי אדם יכול ללמוד את הפרק ולחשוב, מעכשיו אני יודע שאני צריך כל יום לאכול ארוחת בוקר ליד השולחן לבוש יפה וכמו אדם, כמו שסבתא ההונגרית שלי אמרה, “תאכל כמו אדם, תתלבש כמו אדם, תתכונן,” כי צריך להתייחס לזה.

הביא רבי יצחק דבר מעניין, שלמדנו אתמול ברמב״ם שהדרך איך נוטלים ידיים היא שאחד יוצק לו. אני מחכה, אני מושיט את ידי כבר עשר דקות, אף אחד לא יוצק, הגבאים שלי לא, החסידים שלי עוד לא חסידים גדולים מספיק, אני לא יודע. זה בכל אופן לא פשוט שזה חיוב שכל אחד צריך להיטהר כך. הרמב״ם מדבר מאוד הרבה, בהלכה אפשר לראות, שמדברים על המצליח, האדם שהוא ראש הבית שיש לו ילדים שעומדים שם ומשרתים אותו.

אני לא יודע אם רוב האנשים מגיעים לשם, או אפילו מיעוט. אני לא יודע, יכול להיות שזה רק “תמונה מושלמת” של אחד מאלף אנשים שיש לו כזה מין, הכל עובד בשבילו, והוא יושב, ויש משרתים, ואם אין לי שלושה משרתים אחד מול השני, ההלכות הן הרי…

דובר 2: כן טוב, איך הצורה היפה ביותר שאדם שיש לו כן הכל מסודר והכל עובד בשבילו, והוא עורך סעודה יפה, איך הוא צריך לעשות זאת בדרך הטובה ביותר.

דובר 1: כן טוב, אז זו לא סתירה. צריך לחשוב הלכה, כי אני רק רוצה לברר לעצמי.

דיון: האם דרך ארץ בסעודה חל רק בסעודה רשמית?

דובר 1: אחד יכול לומר כך, אם אחד למשל הוא אברך שעובד קשה, או הוא מתמיד גדול, והוא תופס סנדוויץ׳ במכונית, אחד יאמר, זה לא נקרא אכל לפי הלכות דרך ארץ וסעודה. אבל אני הייתי טוען שלא, הייתי טוען שסעודה היא הערכה של מין בחורים שיושבים ואוכלים סעודה. אבל כמו שאדם טרוד, או אדם היה כל כך משקיע בלימוד כל שבוע, הוא לא יושב עם בחורים והוא תופס סנדוויץ׳, זו לא סעודה, אז הוא פטור מהדרך ארץ. אבל הוא עדיין מחויב בענינים של נקיון, הוא עדיין מחויב לעשות ברכת המזון בכוונה. הוא צריך למצוא את הדרך הטובה ביותר שלו לעשות. הוא צריך לחשוב מתי הוא הולך לעבוד על זה.

דובר 2: לא, אני מתכוון לומר, כאן באים שוב כן חזרה, כי זה דרך ארץ. אתה חושב שבמכונית אתה פטור מדרך ארץ? במכונית צריך גם להיות נקי.

דובר 1: אבל לא באופן, אבל זה עוד נושא.

דובר 2: לא עומד כאן, בוא נהיה ברורים, לא עומד כאן שכל פעם שאוכלים צריך לעשות את הסעודה. עומד כשעושים סעודה, סעודה שבאה עם כל הכבוד,

הלכות דרך ארץ בסעודה — גדול שבכולן נוטל ידו תחילה, סדר ישיבה, ובעל הבית בוצע

הקדמה: דרך ארץ בסעודה — הלכות לעשירים

דרך אגב, דרך ארץ, יכול להיות שיש פסוק כזה “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים”. יכול להיות שדרך ארץ, בכלל מה פירוש דרך ארץ? יש, כמו שהזכרנו שיש כשיהודים חסידיים מתנהגים עם דברים הם לפעמים, ויש אולי נקודה, שיש גוי שהוא מאוד יפה, שהוא רע. בסדר, אבל העצם רואים חז״ל מאוד חזקים מאריכים בדרך ארץ.

הלכות דרך ארץ, אני חושב שזו שאלה אם אפשר לומר זאת בבית המדרש, הלכות דרך ארץ שזה ההלכות שעומד מי הולך קודם, האם שמים את המזלג בצד שמאל ואת הכף בצד ימין, אני לא יודע איזה דברים. טוב מאוד, אני חושב שהענין הוא דבר מאוד מעניין, כן. זה דבר מרומם, והפשט שיהודי, כמו שעומד משנה בפסח, אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. זה אומר, כל שבוע הוא אכן לא אוכל בסעודה. אבל הנה שבת, יום טוב, פסח, בא יהודי והוא עושה סעודה שלמה.

בוודאי, דרך ארץ, הלכות דרך ארץ באות לאנשים שהם עשירים. כל ההלכות האלה ממסכת ברכות רואים שיש משרת. איך רואים משרת? איך רואים משרת? יש לי אשת ניקיון, היא לא משרתת לסעודה. זה דבר מאוד מעניין. אבל בעצם, כל יהודי צריך להיות עשיר עם זה. אני מתכוון, הדרך למה יהודים ישרים, שמעו הרבה פעמים לבטל את האתיקט, מאוד אפשרי שהגרמנים היו מאוד מקפידים. שם היה השיא של זה, התרבות הגרמנית.

ההורים שלנו גדלו וגידלו אותנו עם שנאה מלוכלכת לתרבות הגרמנית. לקח לנו כאן קצת זמן עד שחזרנו להתחיל להעריך דרך ארץ בסעודה. ואחד כבר לא גדל על זה, וסתם זה אכן יותר קל.

אני מתכוון לומר, ספרדים הלכה, יהודי ספרדי עשיר יותר היה גם לו סגנון מסוים שהוא שונה. היה סתם גם חילוק גדול בין העניים והעשירים. מי שהוא בעל בית, אבל בעל בית ספרדי, הם הולכים להישאר נוחים, היה לו גם הסגנון העשיר יותר.

הלכה למעשה יוצא כך, הלכות סעודה נכתבו לעשירים. ובוודאי, כל אלה, אם יכול להיות אפילו עני להקפיד על הלכות מסוימות, צריך להיות לזה טעם. יש לו שני חתיכות לחם שבורות, יש שלמה, אם למישהו יש כבוד יפה. אבל זה לא עליו מדברים. מדברים על חלה גדולה עם כיסוי.

מעשה: מלח בפארק

יש מעשה נפלאה, ראיתי אחד הלך חול המועד להחזיק, אברך, והיה לו שם משהו רול או משהו, והוא מאוד רצה להקפיד על ענין של מלח. מיד ראו שהסוס עומד בגלל לטבול את הלחם במלח. אז הוא הלך לקנות בחנות גויים מקומית בקבוק מלח, והוא נשא את עצמו לפארק והוא שפך קצת במלח. איפה שאפשר לומר, “וואו, האדם שממש משתדל לעשות מצווה כתיקונה,” אבל יכול להיות שהוא בכלל לא עושה את הדבר הנכון.

חומרות לפסח — למי הן נעשו?

בוא נראה מיד איך אנחנו רק כי אנחנו. אמרתי על זה מנהג מעניין. אני נפגש עם הרבה גרושים, יש לי את הארגון “אחר מדרך”, אני עם ר׳ משה אבוטבול שיודע, ואני פוסק לפסח. ראיתי שהרבה מהם יש להם קושי גדול עם חומרות לפסח, כי הם רגילים בנוחות, לאדם יש דלפק גדול והוא הולך עכשיו לכסות אותו. הרבה מהם חיים חיים כאלה של עבדות, הם חיים לבד, אין להם… זה כזה “מערת גבר” כמו שקוראים לזה.

תרגום לעברית

כתבתי שרוב החומרות לפסח נעשו עבור אנשים שאינם מוותרים על כלום, הם בעלי בתים חשובים בישראל. מי שחי אולי בסיטואציה כל כך מביישת, התורה לא בהכרח פונה אליו בכל דבר. כי התורה מדברת אליו גם, אבל זה שוב ההידור וה… יש שני סוגים הפוכים של הלכות.

שני קצוות: הלכות חסידות והלכות פועל

יש הלכות חסידות, כמו שאמרנו, יש ספרים שלמים שיש בהם רק חומרות ועבור אריסטוקרטים, אומרים. ואחר כך יש הלכות סוכה, אני יודע, מדברים על מי שעושה סוכה עם שלושה קרשים. ההלכה עוסקת בקיצוניות. זה luxury, זו הלכת luxury עבור ה… Exactly.

יש הלכות, הלכות תלוי שצריך לברך. הם אפילו למדו, למשל, פועל כזה עושה רק שתי ברכות כי אין לו זמן. אני תופס איך הצד השני הולך לקיצוניות. אותו פועל, אתה יכול להיות בטוח, אינו מקפיד על כל ההלכות. הוא לא נוגע בדבר.

זו למעשה נקודה מעניינת. זה אומר שלמשל, ספר חוקה, חוקה שנכתבה על ידי אנשים מסוימים בזמנים מסוימים, הם לא כיסו כל כך הרבה כמו התורה היהודית, כי היו אמוראים ופוסקים שהיו עשירים, היו עניים, היו כל המינים. ממילא מכסים את הפועל שעומד בראש האילן ואת בעל הבית כאן.

אבל בואו ניכנס לעניין.

—

הלכה: גדול שבכולן נוטל ידו תחילה

כשנכנסים לסעודה, כן. אומר הרמב״ם, “כשהן נכנסין לסעודה, גדול שבכולן נוטל ידו תחילה”.

מי שהוא הגדול שבהם, כמו שגם למדנו בברכת המזון שעושים את הגדול שבכולם, הוא נוטל ראשון.

אז כן, הוא נוטל קודם, “ואחר כך נכנסים”.

מחלוקת רמב״ם ורא״ש: מי נוטל ראשון?

אז יש כאן קצת מחלוקת, כי ראיתי כאן בעמוד הרמב״ם אורח, כי ראיתי גם במקומות אחרים שנוהגים בשני אופנים לגבי זה. כי הראשונים האחרים, הרא״ש, הרא״ש אמר שהוא לא מסכים עם ההלכה הזו. הוא לא אוהב שכתוב כאן שהגדול נוטל את הידיים, ואחר כך הולכים לראות שהוא בוצע לכולם. כולם ממתינים, כולם הולכים עכשיו להמתין עד שהוא מסיים את ה… לא כולם ממתינים לו, הוא צריך להמתין. הוא צריך להמתין לכולם. הוא צריך להמתין עד שכולם מוכנים ללחם שלהם. הוא צריך להמתין עד שכולם נטלו וישבו, ואחר כך הוא מחלק את הלחם, ואחר כך הוא עושה את המוציא. כי הגדול הולך להיות הבוצע.

יוצא שהגדול, לפי הרמב״ם, הרמב״ם נותן לו כבוד שהוא כבר בשורות הראשונות. אז טוב, הוא צריך אומלל לא לדבר. והרא״ש אומר, לא רק שהוא לא יכול לדבר, הוא הכי הרבה מפסיק בין נטילת ידיים לסעודה. הרי למדנו קודם שהעיקר של נטילת ידיים הוא כמה שפחות להפסיק.

אז הרא״ש נהג הפוך, שהוא נוטל אחרון. אז אבא שלי, למשל, נוהג הפוך, הוא תמיד נוטל אחרון אחרי כל הילדים, בגלל הרא״ש. ויש אחרים שנוהגים הפוך, שהאבא נוטל קודם.

שיטת הרמב״ם: לא מקפיד על הפסק

אבל אני חושב שזה בכלל לא תלוי, כי הרמב״ם לא היה כל כך מקפיד על ההפסק. הרמב״ם רצה שלא יעשו שום הפסק ביניהם, שום דבר. אז אם הוא מדבר ענייני, הוא אומר, “ילדים, בחורים, כבר נטלתם, אני הולך לעשות המוציא”, זה ממש ענייני, מכינים את המוציא. הרמב״ם היה יותר מקפיד על זה לא להפסיק, כי הוא סבר שזה טירחא לעמידה.

אבל הרמב״ם גם היה יותר מדגיש את הכבוד, שנותנים לו את הכבוד, שהוא ינטול ראשון, אבל דרך ארץ. אה, אם זה רק דרך ארץ, אפשר לעשות איך שכל אחד יותר מדגיש את זה. זו לא מחלוקת להלכה אפילו, זו רק דרך ארץ.

עוד דבר, הרמב״ם מדבר על הגדול שבכולם, כשהוא רק תלמיד, מישהו יוצק לו. מי שיוצק עדיין לא מוכן, הוא עוד הולך אחר כך ליטול, הוא צריך להיות נקי.

—

הלכה: סדר ישיבה — מסבים

“ויושב ומסבים”, אחר כך יושבים מסבים, מוטים, “והגדול מיסב בראש”, בראש השולחן יושב הגדול, “שאין לו אלא מסב אחד”.

אז אין ממש כאן שולחן, נכון? כשיושבים מסבים יש שולחן, אפשר לשבת מימין לרבי ומשמאל לרבי. אז כאן זו ההלכה כשמסבים, מה שאנחנו אף פעם לא עושים, אולי הספרדים.

הבן שלי הלך לבקר אצל מישהו בפסח, והוא אומר שהם יושבים ממש כך מסבים כמו שכתוב בתורה, אוכלים על הרצפה. כן, זו משפחה שלמה כך. אצלם מקובל שבפסח עושים הכל.

אז בכל מקרה, כאן הולך מסבים, שכל אחד יושב על המיטה שלו. אז הגדול הוא בראש, פשט הוא איפה הראש?

פשט: השני שוכב ליד רגלי הגדול

הנקודה היא שהשני, הוא שוכב ליד רגלי הגדול. פשט הוא שכשהגדול מסתכל, כך כתוב כאן בעמוד, הוא יכול לדבר איתו, הוא לא צריך לסובב את הראש, כי הוא בכיוון ההוא. אבל אם היו מסובבים את זה כאן, אז זה נעשה יותר מסובך.

אבל הפשט הוא, “למטה” פירושו מלמטה, ממש. פשט הוא כך, לא יושבים ממש על הרצפה, והם בוודאי לא ישבו על ספסלים גבוהים כמונו. אז יכול להיות שהגדול ישב מדרגה גבוה יותר, הוא ישב על יותר כריות או משהו, והאדם מתחתיו. הנקודה היא ש״למטה” פירושו לומר מתחת לרגליו.

אחר כך, מה זה אומר, שוכבים פרושים קצת, כמו שהיה מסב אצל רגלי חכמים, היו רגילים לשבת ממש מסב ליד הרגליים. כי התלמיד שישב הכי קרוב לגדול נעשה מלוכלך מרגלי הרבי, כי הוא יושב ליד רגליו. כן, הוא יושב ליד רגליו, ואנחנו לא עושים כך.

סדר אלטרנטיבי: למעלה ממנו

אם מסובבים, אז הגדול מיסב בראש. השני הולך גבוה ממנו. למעלה ממנו פירושו גבוה מראשו, והשלישי למטה ממנו. הגמרא אומרת שהגדול הולך לרצות לדבר עם השני, הוא צריך לצעוק. אבל עם השני הוא מדבר פחות, הוא מדבר יותר עם החשובים. אה, נכון, למעלה ממנו. הנקודה היא ששם זה המקום המכובד כביכול, בראש הגדולה זה יותר מכובד.

דיון: רבי עם תלמידים או משפחה?

זה דבר שיוצא, שזה ישב בצד ימין, וזה ישב בצד שמאל, וזה ישב בצד ימין, וזה ישב בצד שמאל. לא מדברים כאן על משפחה, לכאורה, מדברים כאן על רבי עם תלמידים.

אבל מדברים כאן על משפחה, לכאורה יש כאן את האבא ואת האמא, לכאורה אולי כקיבוד אב ואם צריכים הילדים לתת לאמא לשבת ליד האבא. אפילו נניח שהאבא לא צריך לכבד.

מדברים כנראה על רבי עם כמה תלמידים. לא, צריך לדעת איך היה המנהג אצלם בסעודות, האם האמהות בכלל ישבו בסעודה. זה הכל מנהגי יהודי ספרד. זה מנהגי חכמינו זכרונם לברכה. אבל מה שהם נהגו זה מנהגי… אני מתכוון לומר מי שעוקב בדיוק זה בערך מנהגי רומא, אני מתכוון לומר המנהגים שהיו נוהגים.

אני לא יודע איך הנשים היו, אולי בכלל לא אכלו ביחד. אין לי מושג. הן הרי היו צריכות לשמוע קידוש והמוציא וכל הדברים האלה. אני לא יודע.

לכאורה מדברים כאן על רבי עם תלמידים. ממילא יש את ההיררכיה, כמו ההיררכיה שלמדנו איך הרבי צריך לשבת בהלכות תלמוד תורה, יש היררכיה. בבית אין שום היררכיה. האבא רוצה עכשיו לקרב את הילד, הוא לוקח אותו לידו. זה לא נוגע. מדברים רק על מה שהיה רגיל.

ההלכה היא היסטורית

מה עושים הלאה? ההלכה היא ממש היסטורית. חוץ מאם מישהו הולך איפשהו במזרח שם שיושבים כך, אז למעשה זה היסטורי.

—

הלכה: בעל הבית בוצע

בעל הבית מברך המוציא לחם, אחרי הברכה, והוא עושה את כל ה…

מה זה אומר המוציא לחם? הוא עושה את הברכה? אשר… מה הוא צריך לעמוד? הוא עושה את הברכה? לא, הוא מתכוון לומר שהוא לא יבצע לפני שהוא מסיים את הברכה. אחר כך הוא חותך, שהוא לא יבצע.

מחלוקת: לחתוך לפני או אחרי הברכה?

על זה אומרות הגהות מיימוניות שהוא קיבל לא, שזה הפסק. אחר כך צריך לחתוך. להפך, צריך קודם לחתוך ולהחזיק את הלחם, כמו שאנחנו עושים בשבוע. הרי זה העניין של הזלזול בשלמים שקיבלנו כך הגהות מיימוניות.

הרמב״ם אומר משנתן, שעושים את כל הברכה על הפת שלמה. נו, הרי הרמב״ם יותר מקפיד על ההפסק מאחרים. הוא לא סובר שזו בעיה של הפסק במשנתן, זו הרי הברכה של… אוקיי, כן.

“ועורך בברכת המזון”, שאשר יברך מלאזי…

הלכות ברכות פרק ז׳ – סדר הבציעה, ברכת המזון דרך האורח, ומצוה מן המובחר

שיטת הרמב״ם בחיתוך הלחם

דובר 1: להפך, צריך קודם לחתוך, ולהחזיק את הלחם, כמו שאנחנו עושים בשבוע כשאין את העניין של שלמות, מה שאנחנו אומרים רק כמו הגהות מיימוניות. אבל הרמב״ם אומר שחותכים על… עושים את הברכה ואחר כך חותכים. נראה שהרמב״ם פחות מקפיד על ההפסק מאחרים. הוא לא סובר שזו בעיה של הפסק, כי חותכים, זו הרי הברכה על… אוקיי, כן.

בעל הבית בוצע, אורח מברך ברכת המזון

דובר 1: מי צריך לברך. הוא אומר רק שהסדר מי עושה אילו ברכות, בעל הבית… מהגדול מדברים על בעל הבית, בעל הבית הוא המוציא, אבל בעל הבית הוא זה שחותך לכל אחד, זה הלחם שלו, הוא מחלק. אבל ברכת המזון לא יאמר בעל הבית, אלא צריך לתת הזדמנות לאורח “כדי שיברך בעל הבית”. הרי למדנו אתמול בהלכות הקודמות נוסח ברכת המזון שיש ברכה לבעל הבית, אז האורח יוכל לומר אותה. כי פעם, מדברים כאן שמי שמברך, רק הוא מברך, וכל האחרים עונים, שומעים ומקיימים כשומעים. אז האורח יהיה היחיד שאומר את זה, הוא יוכל לברך את בעל הבית.

דיון: הטעם של “כדי שיברך בעל הבית”

דובר 2: אני חושב, אבל מה שאמרת עכשיו שהאחרים, התוספות, הרא״ש, הם אומרים שצריך לחתוך, אבל הם גם אומרים שצריך להחזיק את הלחם שלם. אז נהגו שבשבוע צריך לחתוך כמעט לגמרי, רק משהו להשאיר. אין לנו לחם שלם בדרך כלל כל השבוע, אז זה לא נוגע. רול, אוקיי, רול לא צריך לבצוע.

דובר 1: כן, האמת היא לכאורה באמת לחמנייה קטנה כזו או משהו כזה לא צריך לקרוע. זה לא מתחיל את כל השאלה, כי מדברים על לחם גדול שהולכים לרצות לפני זה לחתוך. אני חושב שזה גם רק לבעל הבית. כשמישהו אוכל לבד, הוא יכול לתת קריעה ולאכול מאותה חתיכה שהוא התחיל. מדברים כאן כשיש ציבור שלם וצריך לחתוך, זה לוקח כמה דקות עד שחותכים לכולם.

דובר 2: אני חושב עכשיו שהאורח מברך זה דבר פשוט. אברהם אבינו הרי הזמין אורחים, הוא רצה לברך אותם, הוא אמר, “ברך את ה'”.

דובר 1: אבל נראה שיכול להיות שהאורח, מתאים שהוא אומר את התודה על הסעודה, באופן כללי. בוודאי הוא נותן תודה לה׳, ולבעל הבית, שניהם. אבל ברכת האורח היא כמו נימוס, רמז של ברכת המזון הגדולה, שמברכים את בעל הבית הגדול. אז זה הגיוני, זה לא סתם עניין של “כדי שיברך”, שיהיה לו מה להנות.

אני מבין שיש אוקיי. “ואם היו כולם בעלי בתים”. מה זה אומר “אם היו כולם”? “כולם” פירושו לכאורה שזו משפחה. שותפות או משפחה. “גדול שבהם בוצע”. אז הגדול שבהם בוצע ומברך בן חתם. הוא מברך רוב הזמן. אה, טוב. אוקיי.

בעל הבית הוא זה שחותך

דובר 1: אגיד לך עניין, “אחד בוצע ואחד אינו רשאי לבצוע עד שיביאנו מלח ויטול לפני כל אחד ואחד”. זה דבר מעניין. אני חוזר לעניין שבעל הבית הוא זה שחותך את הלחם. זה גם לא דווקא. אני מרגיש שהרבה פעמים בשלוש סעודות שמים לפני אנשים חלה גדולה, אני יודע, שהרב יעשה. אני לא כל כך אוהב דברים רבניים דווקא, או עדיין לא, אני לומד לעצמי. ואני מרגיש שזה לא עניין שזה כבוד לחתוך את החלה הגדולה, אלא בעל הבית מברך המוציא לחם, כי זו החלה שלו, הוא מחלק. אם הוא הולך לתת לאורח לחלק, האורח לא יידע כמה לתת, והוא גם יפחד לתת יותר מדי על חשבון בעל הבית. בעל הבית חותך את החלה. ברכת המזון זה כבר לא העניין. אני לא יודע אם זה עניין של כבוד או להפך, יכול להיות שזה פחות כבוד. הרבי צריך להיות זה שחותך את החלה לעולם.

דיון: טעמים של בעל הבית בוצע

דובר 2: יש שני דברים, יש את בעל הבית. בעל הבית, כי הוא נותן לחם, זה שלו, הוא מחלק כמה שהוא רוצה לתת.

דובר 1: לא, זה לטובת עין יפה כמו שמביא הקרבן נתנאל. לא, לטובת עין יפה.

דובר 2: אה, מי זה דבר אחר? כאילו שנה צריך לחלק שיריים.

דובר 1: אני רק אומר, אין שום כבוד בחיתוך החלה הגדולה. כשאני שני חלה גדולה. כשאני חותך את החיתוך. לא, החיתוך הראשון. כי היום מה שהעולם עושה המוציא לעצמם, אני סתם מזלזל בכל הדבר. מדברים כאן על יהודים שהיו גינל. היה לרבי, הרבי חותך את המוציא, והוא נותן לכל אחד חתיכת חלק. בוודאי, הגינל צועק. כשאני, אני צועק כל יום בסופר, אני נותן את זה לילדים.

דובר 2: לא, הרבי לא אהב לחלק בגלל הצעקות, הוא אהב לתת מתנות. הוא חילק אוכל ליהודים, זה היה מין דבר אחר.

דובר 1: אה, זה מה שהוא מתכוון, זה העניין. העיקר הוא לא צעקות, אלא לחלק אוכל ליהודים.

“ולא פרוסה גדולה… ולא פרוסה קטנה”

דובר 1: כמו שאתה אומר, הסדר היה פעם, וגם היום יש מקומות שנוהגים כך, כן, מביאים מגש גדול, והרבי שם על המגש הגדול. ונראה כך, איינער בצעה ולא פרוסה קטנה, הוא לא יתן חתיכה קטנה מדי, כי זה נראה כאילו הוא קמצן. וגם הוא לא יתן קמצני מאוד, שזה באמת לא יהיה קמצני.

דובר 2: אה, נראה אתה מתכוון לומר, כי אפילו הוא לוקח עוד חתיכה, שצריך לתת ברוחב. מדברים כאן גם באופן שהאורח ירגיש בנוח.

דובר 1: כן, אני מבין, אני רק אומר נראה, כי זה באמת נראה צר עין. אפילו יש לו דרך לתת עוד אם צריך. אפשר לומר, מי שצריך יבקש עוד, אבל זה נראה צר עין. מדברים כבר על אבא לילדיו, מדברים כשיש אורח שיכול להרגיש. לא, הבוצע, בעל הבית שבוצע.

דיון: “ולא פרוסה יוצאת מן הקערה” – ההקשר

דובר 1: עם זאת, אני אומר, אבל אני אומר לך, כל העניינים, צריך להבין את ההקשר. ההקשר הוא, ולא פרוסה יוצאת מן הקערה, שהוא לא ייראה כמו זלילן. כמו למשל, זה הרי שייך נוגע היום כשאוכלים סעודה גדולה. אומר הוא בשבת, אומר הרמב״ם בשבת, יש לו לאכול פת גדולה. יש לו פירושו מותר או צריך?

דובר 2: צריך, לכאורה כאן זה אומר או מותר או צריך.

דובר 1: למה? הגמרא אומרת, כי כל השבוע הוא אוכל עדין, אז כשהוא עושה כך בשבת יודעים שהוא לא עושה את זה כי הוא זלילן, אלא הוא עושה את זה כי הוא רוצה שיהיה רוחב של שבת.

מעשיות של חלוקת חלה

תרגום לעברית

דובר 1: הייתי אוכל אצל ר׳ אלימלך בידרמן בשבת, לפני שהפך לרב גדול. הוא היה מחלק לכל בחור חצי חלה. כך הוא קיים את ההלכה, והתעטרו גדולים. הוא הלך, ראיתי אותו, הוא קונה שקית כזו, הוא הולך למכולת ערב שבת, הוא קונה שקית גדולה כזו, והוא חתך חלה. זה היה בערך חצי חלה לכל אחד. והיינו צריכים, כן, הבחורים לסיים את זה, בכל מקרה, זה לא בעיה. וכך, עוד חלה, הוא יכול לסמן דור קודם. אני לא יודע איך זה נכנס, אבל כך היה המנהג.

דובר 2: כן, האדמו״ר מטאש גם שוכב ממש שם, דור קודם. הוא חי בשנות. והאדמו״ר מטאש, הוא גם עשה לכל אחד, הוא נתן להם מאוד אוכל.

“ואין בוצעין אלא ממקום שבישולו יפה יפה”

דובר 1: “ואין בוצעין אלא ממקום שבישולו יפה יפה”, צריך לחתוך ממקום שכבר אפוי היטב, כדי שלא להתעכב. כלומר, אם אדם יעשה את הברכה ואחר כך יחתוך, אם הוא יחתוך ממקום שלא בטוח שזה כבר כל כך טוב, יהיה הפסק.

דובר 2: לא, הולכים לאכול את זה בכל מקרה. אני מתכוון שזה כבוד לברכה. הברכה עושים על החתיכה הכי טובה. פשוט ככה, כן.

דובר 1: “בוצעין מעב”, זה אומר איך הוא מתחיל, הוא הולך להמשיך לתת, הוא לא ישאיר חצי מהברכה. על זה, כך אני מתכוון, כך נראה לי, כך תמיד התכוונתי לפשט.

מעשה על מנשה המלך ורב אשי

דובר 1: על זה יש את הגמרא הידועה בסנהדרין שמנשה המלך אמר את ההלכה, כן? אתה זוכר? אחאב, מי זה היה? רב אשי אמר שיעור, הוא החזיק במסכת סנהדרין ודיבר על שלושת המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, שאחד מהם הוא מנשה. הוא אמר, “מחר נדבר על חברינו”. בא אליו בחלום מנשה, אמר לו, “אתה, חבר? אתה, אני חבר שלך? אני חבר של אבא שלך? מה אתה מתכוון? מי אתה חושב שאני?” אמר לו, “אתה אפילו לא יודע מאיפה מתחילים לעשות המוציא, ואתה קורא לי חבר?” אמר לו, “נו, אמור לי באמת מאיפה מתחילים המוציא?” אמר לו מנשה, “מתחילים ממקום הקרום שבשלה, ממקום שיותר אפוי.” אמר לו, “אה, אתה כן תלמיד חכם, למה עבדת עבודה זרה?” אמר לו, “אתה מדבר? אם היית אצלי, היית רץ אחרי עבודה זרה.” הוא הרים את המעיל כדי לרוץ.

למחרת בבוקר הוא אמר, “אנחנו הולכים היום להתחיל לדבר על רבותינו.” כי רב אשי קרא, זה המקור למה שקורים לזקן הקדוש קורח. רב אשי אמר שמנשה, רבנו, רבנו מנשה, הוא היה רבו, הוא אמר לו הלכה איך בוצעים את הפת.

אני חושב איזו שאלה מפורסמת אני צריך לקחת ולראות את הטוב שלו. אני חושב על זה אצל המועמדים שלי.

“מצוה מן המובחר לבצוע” – כבוד לברכה

דובר 1: טוב, כך הרבי מתכוון… לפי זה רואים שלכתחילה זה כבוד לברכה. כך הוא מתכוון. אני חושב הרבה, כי אנשים לא כל כך שמחים עם האוכל שלהם, הוא שם הרבה כמות במקום איכות. להיפך, תאכל את הטוב ביותר ותאכל שיעור. מצוה מן המובחר לבצוע, כשמסתכלים בשולחן ערוך, להתחיל, ברכת המוציא צריכה להיות על ככר שלמה.

דיון: מה זה אומר “מצוה מן המובחר”?

דובר 2: אז כאן אתה צודק, שכאן כתוב כן מצוה, שיש ענין שזה לא יהיה דרך ארץ. אבל יש להבין, עד עכשיו הלשון היא “מצוה מן המובחר”. איפה כתוב כך בגמרא? כך?

דובר 1: כן, אני לא יודע. זו מצוה על פי… כן, כן. הלשון היא “מצוה מן המובחר”.

דובר 2: זה קצת עזות, כי זה לא שבמצוה מבינים שצריך להיות ענין של “זה אלי ואנוהו”. לעשות המוציא על החתיכת לחם הכי טובה, צריך לחשוב מה קורה. זה כבוד על ברכת המוציא. המוציא הוא אפילו כשהוא אוכל לחם הוא צריך להישאר שלושה שיעורים על הלחם. מה הפשט? אבל זה לא סתירה, כי… אה, אני חושב לומר… אני רוצה לומר כך, זה לא פשט שהאכילה היא הכנה למוציא. כך יכול לפעמים לומר עובד ה׳ גדול, שלמה הוא אוכל? כדי שהאכילה תהיה מצוה של המוציא. אבל אם מישהו אוכל רק כדי שיוכל לומר ברכת המוציא, הוא אולי פטור מהתורה, כי זה לא בכלל “ואכלת ושבעת”. צריך לאכול לשובע, וצריך להודות להקב״ה, צריך להיות הכרת הטוב.

דובר 1: אני שומע. לא ברור.

דובר 2: “מצוה מן המובחר” לכאורה עולה על הברכה. המצוה היא הברכה, בוודאי. זה כבוד לברכה. אני מתכוון שזה הפירוש. זה הכי הרבה שאני שומע את זה בניגון. ברכה היא כבוד. אני מתכוון שזו הדרך. אני חושב כך, זה כבוד לברכה. כמו שצריך להיות כבוד ליהודי חשוב וכדומה, צריך להיות כבוד לברכה. ברכה עושים עם חתיכת חלה יפה. יש טעם לעשות ברכה של השבוע ברכה.

דובר 1: כן, אבל ברכה שעשיתי רק כי האדם מאוד שמח עם מה שהוא הולך לאכול עכשיו.

דובר 2: מאוד טוב. הוא לא היה שמח עם ה… הוא קמצן, הוא רצה לאכול את החצי. הוא רצה לאכול את החצי. אין בעיה, אם הוא לא רוצה, הוא לא צריך. מדברים עכשיו על המצב… מסכימים על שניהם. לכן אומרים “מצוה מן המובחר”. בוודאי לא צריך לזרוק לחם בגלל זה, זה חשוב.

אבל למעשה, יש שאלה. אתה עושה ברכה כצעקה על האוכל, אבל עכשיו הברכה כבר נעשית המלך. אז המסקנה שאם אין אין. בנטילת מצוה מן המובחר אם יש, לכתחילה ככר שלמה. אוקיי, עוד דבר כזה, אם יש מקרה מעניין שיש לו שלמה משעורים, ופרוסה, פרוסה.

דיני בציעת הפת: שלמה מול פרוסה, לחם משנה, וסדר חלוקת הפרוסות

הלכה ב (המשך) — שלמה משעורים מול פרוסה מחיטים

דובר 1: אין בעיה, אם הוא לא רוצה הוא לא צריך. מדברים כבר שדיברו. הוא מסכים על שניהם. לכן אומרים מצוה מן המובחר. כי לא תזרוק לחם בגלל זה, זה לא… הוא מסכים. זה באמת נכון, אתה עושה ברכה כי זו צעקה על האוכל, אבל עכשיו הברכה כבר נעשית המלך, וזו הקדימה. הוא מסכים שאם אין אין. מדברים על מצוה מן המובחר, אם יש.

לצורך ככר שלמה. אוקיי. מה עוד דבר? אם יש מקרה קיצוני שיש לו שלמה משעורים ופרוסה, חתיכת חלה, חתיכת לחם מחיטים. מצד החיטים יותר חשוב, מצד שני השעורים בשלמות. מה הוא עושה? מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע משתיהן, כדי שיבצע מחיטים עם שלימה. הוא עושה שידוך בין שני יהודים, הוא שם את שניהם ביחד, שני היהודים יעשו, לאחד יש מעלה ולאחד יש חסרון, הוא עושה להם חברותא, שיבצעו משניהם.

וכאן אומרים המגידים, המשגיחים, ששלמות חשובה יותר מגדלות. שלחמנייה קטנה שלמה טובה יותר מחצי גדולה. ואז אפשר לעשות את שניהם. אה, כן. שמים את שתי המעלות. כן, יש מחלוקת בכלבו, מה שכתוב בתורת. זה אמת ששלמות מאוד חשובה, אבל זה לא אומר שבגלל זה צריך להיות קמצן. לכל דבר יש שיעור.

הגהות מיימוניות — ה״שר מקוצי” ופת עכו״ם

דובר 1: שבת ויום טוב, כן, ההגהות מיימוניות מביא עוד אופנים כאלה של לחם באיכות טובה יותר עם חלשה יותר. ושם הוא אומר שהשר מקוצי, הוא קורא לו… ידוע שהיה רבי שמשון מקוצי, אתה מכיר ראשון?

דובר 2: כן, כן.

דובר 1: והיה שר, יש מעשה כזה שקורים לו שר מקוצי, הסתם מקוצי אמר שהיו אוכלים פת עכו״ם באירופה. כך היה הסדר, כי היו רק כמה מאפיות וכו׳. הוא אומר שאם למישהו יש פת עכו״ם ופת ישראל, והפת עכו״ם שלמה והפת ישראל חצי, פרוסה, הוא צריך להעדיף את פת עכו״ם. הוא לא צריך לעשות ברכה על פת עכו״ם יחד עם פת ישראל, אלא הוא צריך להעדיף את פת עכו״ם, הוא צריך רק לעשות את הברכה על פת ישראל.

דיגרסיה: השם “שר מקוצי”

דובר 1: הוויקיפדיה אומרת שיש מי שאומרים שהוא היה באמת שר, אחרים אומרים שזה לא יכול להיות כי הוא היה ראשון. הורש, הוא הפך את זה כמו השי״ן דל״ת מ״ם.

דובר 2: לא, הוא התכוון לשר. למה תהיה רב? אני רוצה להיות שר. אני רוצה להיות שר על העולם, אני רוצה להיות שר על הדברים.

הלכה ב (המשך) — לחם משנה בשבת ויום טוב

דובר 1: אוקיי, הלאה. בשבתות ובימים טובים, אומר הרמב״ם, צריך לקחת שתיים. חייב לבצוע על שתי כיכרות. זה דין בהלכות שבת, כי הגמרא אומרת שיש רמז ללחם משנה. אבל הרמב״ם, אני מתכוון שההלכה היא בהלכות דרך ארץ בסעודה, הוא מזכיר שם כל מה שחשוב בסעודה. אני מתכוון שהוא לא מביא את זה בהלכות שבת מלבד ההלכה. זה לא כתוב? בוא נבדוק אם כתוב בהלכות שבת ההלכה.

דיסקוסיה: יום טוב — מאיפה?

דובר 1: העניין הוא, מעניין לעמוד על בימים טובים. הפסוק שלנו לא כתוב ברור שיום טוב גם היה לחם משנה. אבל לכאורה, אנחנו נוהגים ביום טוב לחם משנה. למה לא?! הענין של לחם משנה הוא לא שאי אפשר לקטוף.

דובר 2: הוא אומר שאולי מתכוון בהלכה השנייה שכשיש שתי ככרות באמת חייבים, זה לא סתם ענין. אבל אז עדיין עומד, איך צריך להחזיק את שתיהן כשעושים את הברכה? כיוון שזה שתיים, אבל לחיתוך חותכים רק אחת. צריך לקחת את שני הלחמים.

דובר 1: אני מבין, אני צריך לדבר. הוא מסתכל פנימה, הוא לא מביא בהלכות שבת שוב. הם היו מביאים שם אם כתוב שוב בהלכות שבת ההלכה של לחם משנה. נראה לי.

רבינו מנוח אומר באמת שלא בכל מקום ברור שגם ביום טוב יש. אבל הרמב״ם פוסק שגם ביום טוב יש לחם משנה.

רבינו מנוח: שני דברים בשם אבא מארי

דובר 1: רבינו מנוח אומר שני דברים מעניינים. הוא מספר לנו, יש מפרש יפה מאוד על הרמב״ם ששמו רבינו מנוח. אנחנו לא יודעים כל כך הרבה עליו. אנחנו יודעים שקראו לו רבינו מנוח, ואנחנו יודעים שהוא חי בערך לפני 600 שנה. והוא מביא שני דברים בשם אבא מארי, שמלבד רבי יצחק אף אחד אחר לא יודע מי זה. אבא של רבינו מנוח, אשרי יולדתו, הוא מספר שאביו חתך בשבת, הוא חתך לכבוד הסעודה, הוא חתך לפי הסדר: ליל שבת הוא חתך שבע פרוסות, בבוקר חמש, ובשלוש סעודות שלוש.

כמו הסדר של ה״ב שלו, סליחה, ה״ג שלו, שלפעמים יש לנו את הסדר הזה, למשל שבכל יום קוראים בקריאת התורה מבה״ב, כששני ורביעי עולים שלושה אנשים, יום טוב עולים חמישה אנשים, ושבת עולים שבעה אנשים. וגם אותו דבר לגבי מצוות קידוש החודש. לאביו היה ענין, בשבת חתכו לפי הסדר. אם מישהו יודע את הטעם והענין על פי קבלה, או אם מישהו רוצה לעשות מחקר על אבא של רבינו מנוח.

דיסקוסיה: מה הטעם של לחם משנה?

דובר 1: ואחר כך הוא מביא עוד הלכה מאביו ש… מה הענין של לחם משנה? רגע, אני טוען שזה בוודאי ודאי, הסיבה של לחם משנה כתובה בגמרא, יודע כל אחד, בגלל המן. אבל זה בטוח ש… בוא נחשוב פנימה, זה לא הגיוני. המן ביום שישי היה שניים, בשבת היה אחד.

דובר 2: אה, זה מה ששאלתי אותך, שאם זה ממש… אנחנו יכולים ללמוד שזה ממש חגיגה של… שבכל שבת, כשאדם… היום יש הרחבה, תסתכל, פעם היה, למשל, כל יום אדם השיג לחם ליום. שיהיה לחם נוסף זה מותרות גדולה. בכל סעודה שיהיה לך לחם נוסף. זו שאלה, שלוש סעודות צריך להיות לך ליום ראשון. לחם משנה זה לא פשט שזה נשאר ליום ראשון, לחם משנה נגמר בשבת. אבל אין דרך אחרת איך לחגוג. אנחנו לא יכולים לחגוג, כי מישהו היה יכול לומר, כי מביאים הביתה שני לחמים ביום שישי… אבל אנחנו רוצים לחגוג, זה אומר שעושים עוד דבר נוסף, מלבד הלחם שאוכלים, עושים עוד משהו לחגוג את לחם משנה של המן.

דובר 1: הייתי בטוח חושב שהפירוש הוא שזה לא רק פשט שזה זכר למן. הפשט הוא, אנחנו משתמשים בזכר למן כדי להראות ששבת הוא יום יותר יפה, היה יותר, היו שני לחמים. אולי, הייתי חושב שצריך לאכול את שני הלחמים בסעודה, כי לא זה מאוד מצחיק. בוא נחשוב, אנחנו רוצים לומר לא שאנחנו אוכלים לחם משנה זכר למן. הקב״ה נתן לחם משנה ערב שבת במדבר כדי שהיהודים יהיה להם לחם משנה, כדי שהיהודים יהיה להם ברווחה, היהודים יהיה להם לשבת. אני רק רוצה להוציא, בשבת באה יותר ברכה, אתה רואה מהמן, בשבת באה יותר ברכה מאשר כל השבוע. יום שישי, שבת, זה אותו דבר. אנחנו רק מראים דבר יותר יפה, אנחנו עושים שני לחמים, לא רק אחד.

במילים אחרות, פעם, כל אחד, עשיר אכל… האריז״ל אומר שצריך לשים שנים עשר לחמים ליד הדלת. מה זה אומר שנים עשר לחמים?

דובר 2: לא, אני אומר לך את הטעם.

דובר 1: כן, כן, אני אומר על השנים עשר, אני אומר שם מי זה גולד וטמר.

דובר 2: לא, הפשט הפשוט הוא, הוא לא מדבר על הרבנים, הוא שם לחם לסגולה בעלמא. מדברים שיש לזה יותר…

דובר 1: מאוד טוב. שמים שנים עשר, לזכר, כנגד לחם הפנים. אבל זה כמו שהרמב״ם עשה שבע כנגד הדורות. יש ענין שרוצים לעשות רמז עם המספר. אבל לכאורה, זה הפשט. תראה, זה גם בא אחרי האבן שצריך לעשות את הברכה על הלחם הכי טוב, על לחם טוב, על ככר שלמה, כן? הוא אומר, אי אפשר להיות חיים שצריך לכבד את הרבנים, שתיים למצוה. עושים עוד לחם חשוב.

דובר 2: אה, מאוד טוב. זה נכנס לשווה. זה הדיבור על הלחם. זה עזרה של המצוה כשהמובחר והבציעה. זה מאוד מצחיק שמדובר על לקבל אדם אצל של השידור, ושמים חמישים לחמים על השולחן.

דובר 1: אני יודע מה שם שמים את הלחם. כל אחד היה צריך שניים. אתה צריך כאן ריבוא של חמישים אלף לחם. מה חסר אני צריך לעשות להחזיק את זה? הרב אומר באמת אני אנחנו צריכים להחזיק את שניהם.

דובר 2: כן. מה מה עושים באופן ש… אבל רק כך הם מונים את זה מלחם משנה?

דובר 1: אני הולך? אני אומר שם שזה לא חסר.

דובר 2: כן, אמת, אמת. זה דבר שאנחנו עושים מה שלא חסר. בקידוש לבנה אומרים טיפול עלי מסר פאכן וולפאי שלום עליכם. יש אנשים שמחפשים עד הקצה השני כדי למצוא מישהו להגיד. אבל אם יודעים את הטעם, זה שכי אמרו טיפול עלי מסר פאכן שצריך להיות שלום. אומרים, לא מתכוונים לכם שלום עליכם כמו האנשים מסביב. אבל אנשים לא פועלים כך. פעם בהלכה, תופסים רק שתי לחמניות.

דובר 1: לא, זה באמת לא חסר. כי הענין של לחם משנה הוא להראות ששפע יש שפע. וסכנה שהשלישי הוא המצוה מן המובחר להיות, שזה באמת יהיה לחמניות יפות, לא דברים שהשלישי הוא לחמניות. אבל זה לא הפוינט. עושים את המצוה כמו שכתוב. הלאה.

הלכה ג — חלוקת הפרוסות: נותן לפניהם, לא ביד

תרגום לעברית

דובר 1: אוקיי, עוד נותן. ביצה, נותן פרוסטר. עכשיו, חיים עוד דבר. כן, נותנים פרוסות. מי שחותך, בעל הבית, עומד גדול שבכולם, הוא המוציא ברוך. הוא נותן לכל אחד ואחד, הוא מניח לפני כל אחד ואחד חתיכה, ואינו נותן בידו. הוא לא נותן ביד. ואם נותן בידו, הוא כן נותן ממש ביד, אבל אחד, מתי נותנים כן ממש בידיו? זה אבל. ואם נותן בידו, הרי זה אבל.

יש אומרים שזה רמז למה שכתוב “פרוסה כציון בידו”, אבל פשוט פשט אני חושב שזה לא יפה, זה כמו עני ואביון, מבקשים בידיים. אבל זה בסדר, אוקיי, מרגישים איתו יותר כאילו הוא מסכן, הוא נצרך. אבל בעצם זה לא דבר יפה, זה לא כבוד. כתוב שלאבל, להיפך, לא בגלל שמשנה ברורה אומר שלאבל עושים כך, שלא יעשו לאחר, יחשבו שהוא אבל, אלא לאנשים אחרים לא צריך, זה לא כבוד. הבוצע הוא הגדול שבכולם, הוא לא צריך להשתחוות אליו כל כך. זה לא רק בגלל זה, אני אומר שלא יפה לתת לאדם בידיים, זה גורם לו להרגיש כאילו הוא הלוקח. אם הוא נצרך, כן. לא נצרך, אם הוא נצרך, אבל אדם סתם, הוא אוכל לחם מהסעודה, לא צריך להאכיל אותו, לא צריך לתת לו כמו לעני מניחים לו ביד.

אז זו ההלכה. אבל יש את כבוד בעל הבית, שהוא לא צריך ממש…

דובר 2: לא, הוא אומר כן, נותן לפניהם כדרך שמחלקים.

דובר 1: אוקיי, איך זה עובד בדיוק עם בעל הבית, אני לא יודע. לא באים אליו לקחת, אבל הוא גם לא צריך ממש…

הלכה ג (המשך) — סדר האכילה: הבוצע אוכל תחילה

דובר 1: אוקיי, והבוצע פושט ידו תחילה ואוכל. הבוצע שעשה את הברכה, הוא מתחיל והוא אוכל ראשון.

אוקיי, הוא אוכל ראשון, ואחר כך הוא מתחיל לחלק את האוכל לאחרים.

דובר 2: לא, הוא נותן, ואחר כך מתחיל לאכול, או שהוא אוכל ואחר כך מחלק לאחרים?

דובר 1: אגיד לך עצה, תראה. ואין המסובין רשאין לטעום עד שיטעום המברך. כתוב שהוא מחלק קודם לכל אחד, אבל הם לא רשאים לאכול עד שהוא טועם.

דובר 2: לא, נראה שהוא אוכל קודם, אחר כך מחלק.

דובר 1: קרא, קרא את כל ההלכה. ואין המסובין רשאין לטעום עד שיאכל הוא מן הפת רובו של מסובין. אתה רואה שהוא עדיין באמצע לומר את הברכה, והוא צריך לחכות שהם יאמרו אמן. זה חייב להיות שהוא טועם מיד, אחר כך מחלק לכל אחד. כך זה נראה.

הלכה ג (המשך) — מכבד את רבו

דובר 1: ואמרו, הבוצע יאכל לחלוק כבוד לרבו, אלא אם כן הוא גדול ממנו בחכמה. אם בעל הבית רוצה לעשות אחרת והוא רוצה לתת כבוד לרבו, הוא לא גדול ממנו בחכמה. כדי לפשוט ידו קודם לו, והוא רוצה לכבד את האדם שהוא צריך לכבד, הוא רשאי. זה לא חיסרון. אני רואה כאן הוא מביא שזה לא ברור, יש אומרים שפשט ברמב״ם הוא… אבל בקיצור, זה לא כל כך חלק.

הלכות דעות פרק ה – דיני דרך ארץ בסעודה (המשך)

הלכה: הבוצע רשאי לכבד רבו או מי שגדול ממנו בחכמה

כך זה נראה כאן.

אוקיי. “ואם רצה הבוצע להחליק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בחכמה, ורצה שיושיט ידו קודם לו, הרשות בידו”. אם הבוצע רוצה לעשות אחרת והוא רוצה לתת כבוד לרבו או למי שגדול ממנו בחכמה, והוא רוצה לכבד את האדם שצריך לכבד, שהוא יאכל קודם, הרשות בידו. כאן אין שום… אני רואה כאן שהוא מביא שזה לא ברור.

יש אומרים שהפשט ברמב״ם הוא שהרמב״ם מתכוון באמת לומר שהוא מחלק ואחר כך מתחיל לאכול, והטענה האחרת היא שזה הפסק ושצריך קודם לאכול ואחר כך לחלק. אין בזה… ראיתי גם על זה… כן כן, מוצאים לי את זה. ראיתי גם על זה מנהגים שונים אצל אנשים, כשאדם חותך את החלה, האם הוא עושה בעצמו ברכה קודם, כלומר, האם הוא אוכל את החתיכה שלו קודם, או שהוא ממתין קודם לחלק לכל אחד.

אני נוטה לעשות כמו הפשט של רמב״ם שהוא אומר, כפשוטו של רמב״ם, וקודם נותנים לכל אחד ואחר כך אוכלים. אין בזה פשט כי גומרים, כי אני לא רוצה להפסיק. אני רעב. זו הסברא שלי, זו סברא חדשה.

הלכה: שנים ממתינים זה לזה בקערה

אוקיי, טוב מאוד. אומר הרמב״ם הלאה, עוד דין בסעודה: “שנים ממתינים זה לזה בקערה”. כתוב, אם מביאים אוכל, כן, יש אוכל, ואחד כבר הביא את הצלחת שלו, הוא לא רשאי להתחיל לאכול לפני שהביאו את המנה של האדם האחר, כי אותו יושב שם רעב. “אבל שלשה אין ממתינין”. אבל שלושה אנשים ממתינים, ושל אחד כבר הגיע, הוא לא צריך לחכות, כי זה לוקח יותר זמן. לא צריכים השניים לחכות לשלישי.

אז, על צלחת זה שאוכלים מקערה אחת, כך אני מבין. ואם אחד… שניהם אוכלים ביחד. אז, אם אחד מפסיק לאכול לרגע, ממתינים לו, כי אני לא אתפוס את הכל, אני לא… שלא יצא שלא מתאים. עם שלושה, כמו שאתה אומר, שלושה זה כבר כל… לא צריך כל אחד… מתחשבים בכל אחד. כך אני מבין.

הלכה: גמרו מהם שנים – השלישי מפסיק עמהם

“גמרו מהם שנים לאכול” – תגיד מה שאתה אומר, זה גם ענין של דרך ארץ, זה הגיוני. אדם יושב לסעודה עם אחר, כן, הוא ממתין שאותו יקבל. אבל זה כל חידוש גדול אצל כולם, הוא יחכה לכל אחד, הוא לא יכול לסיים.

“גמרו מהם שנים” – שני אנשים כבר סיימו לאכול, “השלישי מפסיק עמהם” – השלישי לא צריך לצעוק שהם כבר סיימו והוא עדיין אוכל. כן. “אבל אם גמרו אכילתן מהם שנים, אין מפסיקין להם, אלא אוכלים ואוכלים עד שיגמרו”. זה לא דבר כל כך פשוט. למשל, כל ליל שבת בסעודות אני חושב מתי צריך להתחיל זמירות. זה אומר כאילו קצת להטריד את העולם לחכות לאכול. אז לכאורה הייתי צריך לראות, לא כתוב מה זה רוב העולם, אבל על כל פנים רוב העולם צריך לפחות להחזיק שסיימו. אז, נו, זה שבת סעודות, פארן פארן פארן…

הלכה: אין משיחין בסעודה – כדי שלא יבא לידי סכנה

אוקיי. אומר הרמב״ם הלאה, “אין משיחין בסעודה”. לא משוחחים באמצע אכילה, “כדי שלא יבא לידי סכנה”. כלומר, זה דין אחר בדרך ארץ, אבל זה דין של “שלא יבא לידי סכנה”. הגמרא אומרת כי המשקה יכול להיכנס לריאות. כן, בואו נהיה, שאפשר להיחנק, בואו נהיה ריאליים, הסכנה היא לא סכנה כל כך גדולה, זה גם באמת ענין של מנטליות. כמה פעמים אפשר להיחנק כשאוכלים באמצע? זה יכול לקרות.

אז זה באמת שלמשל ההלכה היא באמת גם רק נוגעת כשיושבים ליד השולחן היפה. אם אדם סתם שותה כוס גדולה של יין והוא עומד ומדבר עם חבר, הוא גם צריך לשים לב, כי ה״שלא יבא לידי סכנה” היא אותה הולכת. אם הוא מחמיר בהלכות סכנה… יש עוד דרך ארץ שנוגעת גם לאדם בעצמו, אבל זה לא הלכות פיקוח נפש, זה נפרד מהסדר הרגיל של הסעודה. הרמב״ם לא אומר שצריך לקיים את המצווה של “ונשמרתם”.

דיון: מה פירוש “אין משיחין בסעודה”?

גם מה שכתוב “אין משיחין בסעודה” לא אומר שאסור לדבר כל הסעודה. זה אומר בשעת אכילה, בשעת בליעה.

ועל זה, ועל זה, ועל זה אמרו חכמים, “ועל זה אמרו שאין צריכין המזון”. כבר למדנו את ההלכה שברכות, אחד מברך וכל אחד עונה אמן. אבל כשאנשים מחזיקים באמצע שתייה, שהאנשים יתנו מנוחה. מביאים יין בתוך המזון, מביאים יין בתוך המזון. מחזיקים באמצע אכילה ונכנס בקבוק יין, האם זה סדר?

אה, “אם בשעת הבליעה” אומר באמצע האכילה? כן, כן, כן. טוב שיש לך סדר. למדנו. אה, כן, ישר כוח. פנים, מזון. כן, כן, ישר כוח. אז לא צריך לעשות אחד מרים את הברכה על היין, כי האדם ינסה לענות אמן כי הוא עדיין באמצע לבלוע אוכל, וזו הסכנה. איך אתה רוצה סכנה כזו?

הלכה: אין מסתכלין בפני אוכל

עוד דבר, ההלכה: “אין מסתכלין בפני אוכל”. לא מסתכלים על האדם כשהוא מחזיק באמצע אכילה, כי אולי הוא לא אוכל כך. אנשים לא נוחים כשמסתכלים על אותו באכילה, או מסתכלים על הצלחת שלו. לא מסתכלים על הצלחת של אותו. זה פשוט. זה לא דרך ארץ.

דיון: הרבי׳ם שאוכלים למעלה בטישים

מבין? כי הרבי׳ם שיושבים למעלה ואוכלים, צריך לשאול האם מותר להסתכל על הצלחת שלהם. הם מוותרים. אוקיי, הרבי׳ם מוותרים לכל העולם. לא, הוא לא מסתכל על העולם, העולם מסתכל עליו. כן. אבל האם הם באים על דבר כזה? כן. נו, נו. אני יודע שזה מאוד לא נוח. לרבי׳ם זה לא נוח. מאוד לא נוח לרוב האנשים. לא, לשבת למעלה ולאכול כך.

העולם צריך… אני מחזיק שהעולם שעומד ליד הטיש צריך גם להתנהג טוב בדרך ארץ ולא להסתכל על הרבי כשהוא אוכל. הוא רשאי לאכול. הוא אוכל למעלה את הדבר הרגיל שלו. תן לכל אחד לאכול בשקט. אבל הם לא מסתכלים סתם עליו.

אבל הרבי׳ם, הרבי׳ם הקודמים, האכילה היא עבור הטיש, וליד הטיש האכילה היא רק הדברים שצריך. זה גם, אבל אין הבדל. אתה מבין שאדם לא נוח, אל תסתכל לו בפנים. זה לא דרך.

יש שיחה גדולה בספרים חסידיים, לא יודעים האם אפשר להיות מאוחר יותר כשהוא אומר את התורה. הוא אומר את התורה, אוקיי? האדם שמסתכל על הרבי איך הוא אוכל, הוא לא שומע את התורה שלו ברצינות כמו האכילה. התורה קשה להבנה.

הלכה: שמש עומד לפניהם ומסובין – אינו אוכל עמהם

כמו שהרמב״ם אומר, “שמש עומד לפניהם ומסובין, אינו אוכל עמהם”. זה, כל אחד צריך לדעת את מקומו, הקטגוריות. היום אין ברוך השם את התפקיד של שמש. אם אחד הוא גבאי של רבי, פשוט שהוא מכבד רבי, אין לו דין של שמש. “שמש עומד לפניהם ומסובין” הוא כעין עבד כזה. “אינו אוכל עמהם”.

כלומר, כי הוא משרת הוא לא ראוי לשכוח. כלומר, הם אומרים שזה לא שייך לו, זה לא האוכל שלו, אין לו זכות. זו הלכה.

משל של משפיע חשוב: כמה רשאי אורח לאכול?

משפיע חשוב אמר דבר טוב. הוא אמר, אורח בדרך כלל רשאי לאכול כמה שהוא רוצה. עכשיו יש שאלה, כמה רשאי אורח לאכול? כמה שהוא רוצה. כמה שהוא רוצה. אומר הוא, יש הלכה באוכל, יש הלכה באוכל. הוא אומר, אני אגיד לך איך לומדים את ההלכה. יש אנשים, זמרים, או אנשי מוזיקה שעושים מוזיקה כל החתונה, הם מבינים שהם צריכים לקבל את ה-meal. נו, מה יש לחשוב? האדם מקבל שישה אלף דולר, הוא צריך עוד לקבל גם את מאה הדולר עבור ה-meal? לא. למה? האדם שעובד ב-coat room שם בחוץ לא אוכל את ה-meal. נו, נו, אוכלים כי זה מנהג, ובדרך כלל בעל שמחה לא אכפת לו, ובמקום עניות במקום עשירות, אבל לא, ההלכה של “אין אוכל” היא בוודאי הלכה היסטורית. זה היה מקובל אז ששמש לא אוכל.

דרך רחמנות: יליטנו לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל

אם אתה רואה לא, אתה רואה מברר את השמש, בדרך רחמנות, “יליטנו לתוך פיו מכל תבשיל ותבשיל כדי ליישב דעתו”. מכניסים לו לפיו חתיכות קטנות. זה לא אומר ממש כך, נותנים לו על הצלחת, נותנים לו משהו לאכול, כדי ליישב דעתו.

כמו שראינו, זה לא יפה, זה מגעיל, אבל אנחנו רואים את המילים רואים אנחנו בתחילת מסכת פסחים, שהגמרא אומרת שהשמש יורד לשתות יין כי הוא מחזיק חתיכת לחם בלחיו, כי הולכים לתת לו לתוך פיו. אין לו צלחת מסודרת עם שולחן מסודר, הוא לא יושב, הוא זה שאוכל כן בעמידה. אז הוא הולך לחפש יין, הוא מניח את הלחם שלו על החבית למעלה, כי הוא עומד שם והוא צריך לבדוק.

קשר ללוי יאיר: מברך על כל כוס וכוס

כמו שראינו בלוי יאיר, “מברך על כל כוס וכוס שנותנים לו”, כשהיה אורח שהוא יודע שהוא רוצה עוד לשתות כך וכך, ברכת הגפן הראשונה פוטרת. אבל אצלו זה הופך לגמרי לרחמנות, הוא מחפש את הרחמנות, כי הוא לא יכול לסמוך על בעל הבית כמה הוא ילך לתת לו, כי כל פעם זה כאילו חדש “מברך על כל כוס וכוס שנותנים לו, נותן לו שתיה יתירה שלא ברצונו אלא ברצונו”.

יסוד: דרך רחמנות לא פחות חשובה מחיוב גמור

עד כאן למדנו את הסדר שיש לתת, ללמוד עוד דברים מ… ממה? אתה כבר יודע? מדרך ארץ, מנקיות, שזה דרך רחמנות. הרמב״ם מתכוון לומר, לכאורה, הרמב״ם אומר כשאנשים בעניות, וזה היה שהיה יוצא כסף. הוא לא אומר שזו מצווה. זה צריך להיות מצווה לכל הפחות כמו “לא תחסום שור בדישו”. אותו לא ימות מרעב, יש לו סעודה בבית לא. אבל הפשט הולך באמת לא. “לא תחסום שור בדישו” הפשט הוא שהשור נעשה מאוד רעב כשהוא דורך את התבואה. תן לו לאכול. זה אומר באמת דרך רחמנות. זה לא חיוב גמור, זו דרך רחמנות. כן, כי זה מקובל, יש לו אולי, אפילו במטבח הוא יכול לאכול בלי זה.

אבל התשובה היא שלשמש יש לכאורה איזה “payment arrangement” עם בעל הבית. הוא צריך לשלם לו שבועית. אבל דרך רחמנות היא שלא יהיה לו צער איתו. אפילו הוא משלם לו “anyway”, אבל עם השור לא תשלם לעולם.

גם, גם צריך לזכור יסוד חשוב. כשכתוב ברמב״ם דרך ארץ או דרך רחמנות, זה לא אומר שבגלל זה לא צריך לעשות את זה. צריך את זה אולי עוד יותר מצריך לעשות דברים שכתוב חיוב גמור. אתה צריך לעשות את זה כבן אדם, כנכד של אדם, לא רק כנכד של אברהם. איי, זה חיוב גדול, דרך הרחמנות. ואם אתה לא עושה את זה, אתה אכזרי. בוודאי לפי הענין, כמו שאתה אומר, לפעמים זה לא נראה. אבל זה לא גזירת הכתוב, לא חייבים לעשות בדיוק באופן.

דיגרסיה: למה לא מברכים על צדקה?

ראיתי בדיוק את השאלה על… יש מצוות מסוימות שלא מברכים. ראיתי שיש, אני לא זוכר מי מהראשונים, שהמצוות שגם אומות העולם עושים, לא מברכים על זה. בגלל זה לא צריך לברך על מצוות צדקה. שואל הרב ואזנר בשבט הלוי, בדיוק להיפך, המצוות שגם אומות העולם עושים, צריך להראות לנו את הרמה הגבוהה יותר של קדושה שלנו, שאנחנו עושים את זה רק לכבוד הקב״ה, אנחנו לא עושים את זה בגלל בני האדם המיאוסים.

אבל השבט הלוי, ולכאורה זה לא הענין. הענין הוא “אשר קדשנו במצוותיו”, אנחנו מודים לקב״ה על המצוות הנוספות. המצוות שכל האנשים יש להם, עושים אנחנו כי אנחנו גם נכדים של אדם, עבורנו אנחנו נכדים של משה רבינו, אברהם יצחק ויעקב. כן. אני מברך, על המקום הנוסף. הרחמנא ליצלן הפשט הוא שזה עוד בסיסי יותר, והחיובים עוד יותר גדולים, לעולם יהא אדם. כן, אני לא יודע מי אומר את התורה, אבל אתה רואה שהוא החזיק באמת להיפך, הוא אפילו לא ידע מה עושים. אוקיי.

הלכה: יצא יחידי מן המסובין להשתין מים

מאיר, אולי אני לא כל כך… כן. אוקיי, בואו נראה כך. יצא יחידי מן המסובין להשתין מים, הוא לא הלך לשירותים שיש שם אצלו, הוא לא צריך לרחוץ אצלו.

הלכות ברכות / הלכות דעות – נטילת ידיים, כבוד האוכלין, והנהגת אורחים

נטילת ידיים בחזרה לשולחן

דובר 1: כן, אני לא עושה חשבון, יש לי עוד מקום נוסף. לכן, אני חושב שהפשט הוא שזה עוד בסיסי יותר והחיובים עוד יותר גדולים, לעולם יהא אדם. כן, אני לא יודע מי אומר את התורה, אבל הוא החזיק באמת להיפך, שלמה לא מה שעושים. אוקיי, אנחנו יודעים אולי לא כל כך… כן.

תרגום לעברית

אוקיי, גמרא אומרת כך: יוצא לאכול ולא מצא מים – הוא לא הלך לרחוץ ארבע אמותיו, הוא לא צריך לרחוץ שתי ידיים. למה? כי לכאורה הוא רק נגע ביד אחת במשהו כזה, אז איפה יש מים שמוציג? אבל מים הוא תמיד מקיל, שלא רוחצים דברים כל כך מלוכלכים. כן, דברים חברים והפליג – אם הוא יצא לטיול ארוך והסתובב, אז זו שאלה, כי ידיו עסקניות הן, הוא בטח נגע בדברים.

דובר 2: ואם היו מסובין לשתייה?

דובר 1: אז המסיבה לא הייתה לאכילה שצריך לרחוץ את הידיים, זה רק לשתייה, אין חיוב לעשות זאת בבית.

אני חושב שהלשון “דברים חברים והפליג” היא לשון מעניינת. הוא מתכוון לומר שעבר זמן רב. אבל אני חושב שהוא גם מתכוון לומר – הרמ״א לימד אותנו אתמול שאם לא היה הסח הדעת לא צריך לרחוץ שוב. אבל “דברים חברים”, הפשט הוא שהוא בטח הוסח מדעתו, הוא הלך לטיול, הוא שכח, הוא חזר. אז “דברים חברים” פירושו שהוא בטח דיבר, כמו בחתונה.

נפקא מינה מעשית – חתונות

יוצא, קורה דבר כזה הרבה פעמים, צריך לדעת את ההלכה הזו. אנשים הולכים לחתונה, אני לא יודע, אולי רוקדים בזמן הסעודה. אנשים יוצאים ונכנסים, אני לא יודע, מדברים. לא, אני אומר רוקדים, אם משהו זה עוד יותר. אם יש פעם ידיו עסקניות הן, כשהידיים נעשות מזיעות ומלוכלכות מאנשים אחרים. אבל נגעת באלף אנשים.

אם יש ניקיון שלא צריך לגעת באוכל שלך עם… אם יש ניקיון של לא לגעת באוכל רטוב, כמו שלמדנו אתמול, זה בטח בגלל שהידיים שלך נוגעות. הידיים שלך יש בהן הכי הרבה חיידקים, ואם רקדת עם אלף אנשים, בוודאי הם ישראל קדושים וזו זכות גדולה, אבל אולי מחויבים לרחוץ לפני שהולכים לאכול. הייתי אומר שאז זו המצווה העיקרית, כי אז ידיו עסקניות הן עוד יותר מ״דברים חברים”.

דובר 2: אני לא יודע, אני חושב שהמקומות המכוסים, אני לא יודע אם זיעה מיד של אדם נקראת בכלל מלוכלך. אני לא יודע, איך יכול להיות? אני לא אומר שזה אולי רפואה. יכול להיות שזה פשוט חסר דבר טוב, אבל…

נטילת ידיים בשתייה

דובר 1: כן, כשמסובין לשתייה, שאנשים יושבים לשולחן משקה, הנקודה היא שאז אין בעיה של שולחן משקה, סעודת משקה, כן, סעודת משקה.

נכנס ויושב במקומו ונוטל ידו – כמו שאמרנו נכנס, הוא נכנס, לא שהוא רוחץ את הידיים לפני שהוא נכנס. הוא חזר, הוא יצא, הוא בא, יושב חזרה ונוטל ידו, ואחר כך מברך בורא נפשות. למה? ולאו שאומרים את הטעם, ולאו שאומרים את הטעם, צריך להיות במקומו, שם יטול ידו, משום שם מחילה.

כלומר, אין חובה, כשאדם נכנס לסעודה של לחם, כולם יודעים שהוא רחץ, הוא יהודי, יהודי רוחץ לפני שהוא אוכל לחם. אבל כאן, מי שנכנס מבחוץ, הוא בא עם ידיים מלוכלכות, הוא צריך לרחוץ את הידיים, הוא בא עם…

דובר 2: אבל מסובין לשתייה פירושו ישיבה למשקה.

דובר 1: לא, לא, לא, פשוט, לא אנושי, לשבת בסעודה עם אנשים שלא רחצו את הידיים. נכון?

דובר 2: אפילו הוא לא נוגע באוכל, הוא רק שותה משקה?

דובר 1: כן. מעניין.

דובר 2: לא ידעתי שצריך גם נטילת ידיים לשתייה.

דובר 1: עכשיו אתה יודע. לא צריך, לא צריך, אתה לוקח כוס מים ואתה שותה. יש אכן מי שאומרים שצריך, הרמב״ם אכן סובר שצריך, אבל אני חושב שזה אחד מאנושיות, זה דרך ארץ. אתה נכנס, מכאן לומדים דבר חשוב, שהנושא של נטילת ידיים, יש אכן הלכות נטילת ידיים, שזה גם נטילת ידיים. נכנסים לאוכל, בכל אולם כתוב שהציבור ירחץ את הידיים לפני שהם נוגעים באוכל. זה דבר נורמלי, אתה בא מבחוץ, מי יודע איפה היית, רחץ את הידיים. ואפילו לשתייה צריך גם נטילת ידיים. זה מעניין.

דובר 2: כי לא צריך, אם היו צריכים היה דברים חביבה, או גם לכאורה לאסטן מים.

דובר 1: שניהם, כן. אבל מדברים גם באופן שעומדים שם מלצרים עם קערות מים. זה דבר מוזר כשהוא צריך עכשיו לסחוב איתו… בזמנים של היום יש כיור, אין בעיה. לא, לא תמיד יש כיור מול האנשים. נראה שהוא צריך להדגים עם המים שהוא לא מלוכלך. אבל מדברים בעצם על השיטה, שנכון. אמת, זה מדבר על מישהו שעומד עם כוס מים. אנחנו מדברים כאן על כבוד האוכלים, איך לכבד את האוכל.

כבוד האוכלין

אומר הרמב״ם, “אין מניחין בשר חי על הפת” – לא מניחים בשר חי על פת. “ואין מעבירין כוס על הפת” – לא מעבירים כוס מעל הפת, זה הפירוש. “ואין מעבירין צלוחית על הפת” – לא משתמשים בפת גם כדי להשעין את הצלחת או משהו.

מה זה כל אלה? פשוט אלה לא דברים יפים, נעשים מגועלים, הרי הולכים לאכול.

דובר 2: זו הנקודה, כן. פת היא, כמו שהגמרא אומרת שצריך לכבד עץ כי עץ נותן חיים לאדם, כמו שכתוב שם.

דובר 1: כן, אבל אני אומר, זו הנקודה. על פת חיים אנשים, צריך לכבד אותה. למה ניצול שואה, כשהוא ראה איך זורקים אוכל, היה לו מזה צער נפש? כי הוא זכר איך פרוסת הלחם הזו נתנה לאדם חיים.

אנחנו מאוד מפונקים היום, זורקים הרבה מאוד, כי מייצרים… יכול להיות שההלכות אכן השתנו קצת, כי מה אפשר לעשות? אי אפשר לעצור. החברות מייצרות היום הרבה יותר אוכל ממה שאנשים צריכים בפועל, והחשבון הוא מעיקרא שעושים חתונה ויודעים שיזרקו לפח כפליים ממה שאוכלים. אבל אי אפשר לעצור. אבל יש כאן ענין של כבוד לאוכל שעליו חיים אנשים.

זריקת אוכל

“ואין זורקין את הפת” – לא זורקים לחם.

דובר 2: מה אתה אומר שלרבנים יש מנהג לזרוק תפוחים?

דובר 1: לחם לא זורקים. עוד מעט נראה מה מותר לזרוק. “ולא את החתיכות” – גם לא זורקים חתיכות של אוכל.

דובר 2: או חתיכות פירושו חתיכות של פת?

דובר 1: אתה חושב שחתיכות פירושו חתיכות בשר בדרך כלל?

דובר 2: לא, כמו חתיכה…

דובר 1: בדרך כלל חתיכה בחכמה, כשכתוב המילה חתיכה פירושה בשר.

דובר 2: אם הוא חבר, כן, אוקיי.

דובר 1: כך אני חושב, כן.

אבל ולא אוכלים שאינם קלופין – לא קולפים אוכל שאין להם קליפות, כגון פירות רכים. תוספות אומר, עם אחד גם אסור לזרוק, לא היינו הך לא היינו הך, כי זה נעשה נמאס.

בל תשחית

טוב מאוד. אנחנו תמיד אומרים את המילה בל תשחית. הרמב״ם מביא בל תשחית סתם על אוכלים. בל תשחית הוא רק על אילנות, בל תשחית הוא עצים. לא, כאן אתה רואה שזה ענין של דרבנן. זה לא לעשות את השולחן, נעשה מלוכלך, האוכל יהיה מלוכלך.

דובר 2: כן, מה רע בזה?

דובר 1: עוד ועוד, יש פשט של לא להשחית דברים טובים. יש ענין כזה שם, אבל כאן זה לא כתוב. בגמרא כתובה הדרשה, בל תשחית. חיפשתי דבר אחר. אבל כאן זה לא כתוב, כאן כתוב שזה יותר ענין של… זה הולך להיות נמאס.

כן, הלאה.

יין בחתונות

אבל מה מותר כן לעשות? ומותר להמשיך יין בצינורות בבתי חתנים – היו מקומות שהיה מנהג שיוצקים יין. לא רק מביאים כמה יין שצריך לשתות, גם מזים יין ו…

דובר 2: כן, זה ענין, ואחר כך שותים אותו.

דובר 1: מביאים מים עם צינור, אחר כך שותים אותו. שותים אותו אחר כך, יוצקים אותו ככה.

אומר הרמב״ם, אסור להמשיך בצינורות, כי זה לא אנושיות. אתה כבר תראה. כי זה נעשה קצת נמאס. אבל שותים אותו.

דובר 2: כך כתוב כאן? אולי כל אחד שותה מאותו צינור?

דובר 1: לא, תמיד, שותים מאותו בקבוק או מאותו, אני יודע מה. תופסים אותו אחר כך בכלי, אני לא יודע. זה ענין, זה עושה מופע מהאוכל, זה לא הדרך הרגילה, אבל זה לא ששופכים אותו לארץ. אבל מותר כן, כי זה עושה שמחה, יש גדר מסוים.

לא זורקים קליפות ואגוזים, כי הם קשים יותר, זה לא כמו הענבים הקלופים. אבל רק הזריקה, גם רק משום זריקת שמחה, לא היינט. חושבים שזה מלוכלך, זה בוצי בארץ, והם רצים עם החליפות, זה נעשה מלוכלך.

לא לרחוץ ידיים ביין

עוד דבר שלא עושים, לא רוחצים את הידיים ביין. ואין נוטלין ידיהם ביין בין חי בין מזוג. למה לא? הלאה, כי יין הוא יין, זה לא לרחוץ את הידיים. וכל המאבדן אינו אלא עובר בלא תעשה. גם למשל דרך בוז, כמו שאתה רואה, הרמב״ם אומר שזה כן בבושה, לא כמו שאמרתי.

אה, אולי הוא מתכוון לומר להפיק כשיש כבוד לאדם. זה סתם לבזבז כסף, להראות, זה לא אנושי, אבל למשל כשיש כבוד וכדומה, אז נכן.

דיון: בושה לאדם או לאוכל?

אוקיי. עכשיו נלמד הלכות. זו בושה לאדם או לאוכל?

דובר 2: זו בושה לאדם. האוכל לא מרגיש.

דובר 1: אני חושב שזו בושה לאדם, שהוא לא מכבד משהו שמגיע לו כבוד. אוכל הוא דבר שהוא רציני, ואדם הוא רציני. כל ההבדל בין אדם לבהמה, או אחד ההבדלים הוא שאדם אוכל עם מזלג, אוקיי?

דובר 2: אוקיי, אני יודע עם כף.

דובר 1: אדם צריך להיות קצת, כלומר ניקיון, כלומר “והתקדשתם והייתם קדושים”. אני חושב שזה אחד הפירושים, נכון? שיהיה נימוס מסוים, מסוים, לא משחקים, לא מתלכלכים, לא חזיר.

דובר 2: מה רע בלהיות חזיר?

דובר 1: מה רע בלהיות חזיר? לחזיר חקוק הטבע שלו, הוא מתגלגל בבוץ. מישהו שהולך עירום זה איסור חמור יותר מאשר אם יהיה לו חוצפה גסה? אבל כאן לא מדברים על הרמה הזו. צריך את הרעיון, צריך, זה חלק מאנושיות לעשות את כל הדברים האלה. זה נקרא דרך ארץ, “דרך ארץ קדמה לתורה” וכו׳. גם על זה זה כתוב.

הנהגת אורחים – לא לבייש את בעל הבית

אוקיי. עכשיו נכנס לעניינים של איך להתנהג עם אורחים. דברים מעניינים, הלכות על איך לוודא שלא מביישים אף אחד, שאין להם מספיק, וכו׳.

“אסור לאורחים ליטול כלום משלפניהם” – אורחים יושבים בסעודה אצל בעל הבית, והוא חושב, הוא רוצה לקחת חתיכה מהאוכל שנתנו לו, ולתת למישהו, אולי ילד מתוק שם, הבן של בעל הבית, לתת לו. אסור. לא לעשות זאת. “שמא יבוש בעל הסעודה” – כי אולי זה יבייש את בעל הסעודה. “שלא היה לו מה שיביא לפניו” – כי אתה לא יודע את המצב של בעל הבית. יכול להיות שאין לו שפע כל כך גדול, והאוכל שהוא הכין לך זה כי הוא רוצה לכבד אותך, ועכשיו אם תיתן מזה קצת, לא יהיה לו מספיק לתת לך עוד.

דובר 2: זו המילה?

דובר 1: כן. זו תהיה בושה, השולחן יישאר ריק. השולחן יהיה ריק. זו סיטואציה, מה זו הסיטואציה. הנקודה היא, צריך אחר כך… אם הם למדו היטב את הרמב״ם בהלכות תשובה, הוא דיבר על להנות מחסיד שאינו מספיק לבעל הבית.

דובר 2: כן.

דובר 1: יהודי חכם לעולם לא היה נקלע למצב כזה.

דובר 2: לא אמרתי שזה חסיד שאינו מספיק, הוא מספיק, אבל לא מספיק שגם הילדים יקחו.

דובר 1: לא, זו הבעיה. אתה יודע מה זה חסיד שאינו מספיק לבעל הבית? יהודי חכם לא היה נקלע למצב כזה.

דובר 2: אני לא מסכים איתך. הסיטואציה האחרונה היא שהאבא צריך לחיות בבעיה.

הלכות דעות / הלכות ברכות – דינים של סעודה: רגישות לבעל הבית, מלח בהמוציא, ומים אחרונים

האורח לא יבייש את בעל הבית – המשך: חבית היין עם השמן

דובר 1: השולחן יהיה ריק. זה מדבר על סיטואציה, זה הטוויסט. הנקודה היא, יותר מזה, כי אם נלמד היטב את הרמב״ם אני חושב בהלכות תשובה, הוא דיבר על להנות מחסיד שאינו מספיק לו על לבדו. אז יהודי חכם לעולם לא היה נקלע למצב כזה.

פעם שהאחרון עם הסיטואציה שהאבא צריך להחזיר את… אין מספיק גם לאורחים, גם לילדים. אבל צריך לדמיין סיטואציה כמו שקורה מקרה נורמלי בעולם שאנחנו מסתובבים בו. אפשר לשמוע דברים כאלה. יהודי עושה שבע ברכות אצלך בבית. עשיר, אני לא מדבר על עני, אוקיי? אין לו, אין לו לקנות. חסיד שאינו מספיק הוא אין לו, אין לו אפילו ללכת לחנות.

אני עושה שבע ברכות אצלי בבית, אני קונה עשרים חתיכות קינוחים יפים, כל אחד עולה דולר וחמישים. אני לא קונה יותר, אין לי יותר. חישבתי שיבואו עשרים אנשים, ואני אתן לכולם קינוח. עומד אחד, והוא רואה איזה ילד, והוא נותן לו. אתה תופס? עכשיו אין לי לתת לאורחים. לא בגלל שאני לא יכול להשיג, אני יכול למות מרעב, לא בגלל שאני עני. זה קצת… זה מקרה שבו אני צריך לקיים את ההלכה. תסתכל עליו. כך כתוב?

דובר 2: כן.

דובר 1: זה מוזר. אפילו הוא לוקח את שלו, אין. אין עוד להביא לך.

גלידה, הרבה פעמים בשמחות חסרה גלידה. למה? זה לא כל כך חשוב, לא קונים כל כך הרבה. אוקיי, אבל זה דבר.

דוגמת הרמב״ם: “לא ישלח אדם לחבירו חבית יין ושמן צף על פיו”

דובר 1: אוקיי, עוד דוגמה מעניינת משהו, מאוד מוזרה.

דובר 2: כן.

דובר 1: “לא ישלח אדם לחבירו חבית יין ושמן צף על פיו”. לא למכור חבית יין. למכור מותר, אבל הוא מדבר על לשלוח. “לא ישלח אדם לחבירו חבית יין ושמן צף על פיו”. אדם שולח מתנה, גדולה… אני אגיד לך איך זה נהוג בימינו. אני לא יודע אם זה נהוג, כי אולי לאנשים יש יותר שכל. קונים סל גדול, מלמטה יש קלקר, ומלמעלה עומד קצת פרי, אני יודע מה.

הוא אומר לא לעשות דבר כזה. למה? כי ההוא יזמין אורחים, הוא חושב שיש לו סל גדול, עד שבינתיים הוא פותח אותו זה ריק. הדוגמה כאן היא שמן צף על פיו. שוכב שמן על ראש ההוא, שמן צף למעלה, אז אפשר לעשות תעלול כזה, וממנו יעלה השמן, שמן אפשר לתת לאלפי אוכלים.

דובר 2: כן, אחד הוא דבר אחר, הוא רוצה לעשות סעודה לשמן, אני לא יודע מה, הוא רוצה שיהיו שניהם, לפחות שיהיה.

דובר 1: מה שיהיה, הוא לא יכול היה לחשב, הוא אומר שהאורח שלי יתבייש. וכן כל כיוצא בזה, דברים אלו נמסרו לבושה של בעל הסעודה, סוברים.

הרמ״א ענה על זה וכן כל כיוצא בזה, כי הוא הרגיש קצת לא נוח, מה זה שני מקרים כל כך ייחודיים מעניינים, כנראה בגמרא יש איזה סיפור שהתבייש.

סטייה: ההלכה הראשונה והילדים

דובר 1: למשל, ההלכה הראשונה גרמה לי אי נוחות, כי אם הייתי כותב את ההלכה הייתי אומר, אדם לא יעשה סעודה אם אין לו מספיק לילדים הקטנים שעומדים שם מסכנים, וזה רץ ומזיל מפיהם מתאווה שהאבא מקבל את הקינוח. זה הטריד אותי יותר מהאורח, לא מתאים לו לאורח היפה שלו.

תרגום לעברית

רוב האנשים אינם עבים, רוב האנשים אינם עבים. רוב האנשים, כי הוא קטן, אין לו בולי, הוא לא יכול להחזיר, אוקיי, עכשיו אומרת התורה, אני הולך לתת קול לילד. אני אומר על זה מסיים הרמ״א, שאם אתה משתמש בדבר כזה, כי זה יכול להביא בושה ועלבון. אני איתך, אני מתכוון אני שומע מה שאתה אומר, זה דבר גדול ויפה מה שאתה אומר, אבל המציאות היא שאנשים דואגים יותר אם לאבא יהיה מאשר לילדים.

מה רוצים לעשות? הייתי במסיבת חנוכה, ילד אחד כבר התרוצץ, גם לא נתנו בקידוש שם לילדים, אני לא יודע מה. אני לא יודע את הדיבורים של בני אדם ששולחים את הילדים כי זה לא מתאים. זה לא מתאים, לך, אני שולח אותך, אני לא צריך אותך. אני איתך, הוא צריך להיות טוב. אני רק אומר לך שהמציאות היא שהרבה אנשים, אני לא יודע מה עושים, ובדיוק מה הבעיה כאן הולכת להיות.

הנקודה הכללית: רגישות משני הצדדים

דובר 1: אבל בכלל, מה שהוא אומר כאן הוא, הרמב״ם כבר סיפר לו כמה חזק בעל הבית צריך להיות מתחשב באורחים, הוא יתן לשמש, הוא יתן, הוא ישלם לכל אחד בנפרד. עכשיו הוא אומר, האורחים גם יהיו רגישים. הוא מביא לך שתי דוגמאות מהגמרא, והוא אומר לך שיש עוד הרבה על כך, ואתה תשתמש בראש שלך איך להיות נוח.

ואני מסתכל סביב, הדוגמאות עוזרות, כי זה עושה אותך מוסיף לבב, זה דומה ל״וכן כל כיוצא בזה”. הוא אומר את הדוגמאות לא סתם, כי שם כתוב בגמרא, אבל הוא נותן לך דוגמה, עכשיו אתה תופס אחת, אה, באמת זה לא סתם מה שעשיתי אז, דבר כזה. זה לא נורא, לא ההוא ימות מרעב, לא כלום, אבל זה קצת בושה, אסור לבייש יהודי. וכל אחד, אפילו הגדול ביותר, כל אחד מוגבל כמה יש לו, כמה הוא יכול להיות, זה לא אינסוף.

עכשיו נלך ללמוד איך מסיימים לאכול, כן?

מלח בהמוציא – מנהג הרמ״א וגדרו

דיון: האם כבר למדנו על מלח?

דובר 1: עכשיו נלך ללמוד, גמרנו מלאכול. אז ככה, האם לא כבר למדנו על מלח? על טבילה במלח כשמתחילים?

דובר 2: לא, אתה אמרת שנלך ללמוד, לא למדנו. אמרנו קודם שמביאים רק, שכשמתחילים לאכול מביאים את המלח ולפתן, שליכא למיחש להפסד. זה מה שכתוב על מלח.

דובר 1: אה, זה מעניין. כן, זה מה שהתכוונתי. כי שם כבר כתוב שאם הוא הולך לטבול את הלחם שלו במלח או בלפתן, יביאו את זה לפני כן, שלא יחכו. הוא לא יאמר המוציא ואחר כך יחכה שיביאו את המלח.

מנהג הרמ״א: מלח על השולחן כזכר למזבח

דובר 2: לפי הרמ״א לא אמרנו שזו מצוה להניח תמיד מלח? איזו מצוה זו, אתה יכול להגיד לי?

דובר 1: אומר הרמ״א שצריך תמיד להניח את המלח, לרמוז על כך שהקרבנות, מבוסס על הגמרא שאומרת שבזמנים קדומים היה לנו מזבח, היום יש לנו שולחנו של אדם. מה זה אומר? מה שהאדם נותן צדקה לאורחים, שולחנו של אדם מכפר. ממילא צריך להיות מלח כדי לזכור זאת.

דיון: מתי ענין המלח נוגע?

דובר 2: זה ענין, כי אפילו לפי הרמ״א זה גם רק לכאורה הענין כשיושבים בסעודת שבת ראויה, יש אורחים, צריך להניח מלח. אבל זה לא אומר שאדם צריך לקחת איתו קצת מלח כשהוא קונה סנדוויץ׳. לכאורה אפילו לפי הרמ״א לא. לא רק זאת, הרי כתוב ששולחנו של אדם מכפר לא מתכוון למה שהוא אוכל עם מלח, אלא זה אומר ששולחנו של אדם מכפר מתכוון למה שהוא מארח אורחים.

דובר 1: בוודאי. אתה יכול לומר שכל סעודת שבת, כי סעודת שבת הראויה היא עם אורחים. לכבוד שבת יש חילוק. לכבוד שבת, לא? הסעודה, זה גם ענין לעשות סעודה לכבוד שבת. אבל שולחנו של אדם מכפר יכול גם להתכוון לסעודה עם הילדים. הילדים הם האורחים שלך, כן. אני מסכים איתך.

היום אין צורך להניח מלח – הלחם כבר מלוח

דובר 2: אבל לא רק זאת, כתוב גם באחרונים שהיום אין צורך להניח במלח, כי בלחם בדרך כלל כבר מכניסים מלח.

דובר 1: אה, הלחם כבר מלוח.

דובר 2: וכתוב גם, רק פת כיבר, פת נקי לא צריך, וזה שלא צריך גם לא בשולחן ערוך.

ואני לא מאמין שיש לחם אחד, אני מתכוון חוץ מאם אחד קונה “salt free”, אני לא יודע, כל דבר שאתה קונה יש בו מלח. כמעט כל דבר בודד שקונים בחנות יש בו כבר מלח. אז, אני לא יודע, אני לא מבין. לא, לא רק זאת, ממילא, צריך להבין, לטבול במלח זה אומר משהו. אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה, כי זו פסק הלכה למעשה, יש נפקא מינה.

עיקר ענין המלח: לכבד את פרוסת ההמוציא

דובר 2: אבל אני אגיד לך, אם אתה קונה חלת “sourdough” למשל, או משהו כזה שלא בא עם שום מלח, לא בא עם שום טעם, אתה צריך לראות שאתה מוסיף מלח, או חרדל, אני יודע, מוסיף מלח, נותן לזה טעם. זה מה שמתכוונים לומר, שכשלוקחים את פרוסת ההמוציא צריך לכבד, צריך לאכול אותה עם הטוב ביותר, וצריך לאכול אותה עם כל הטעם. מוסיפים עם מלח. אם אתה מתכנן למרוח חמאה על הלחם, כבר תמרח גם על החתיכה הראשונה שאתה עושה עליה המוציא. זה ענין המלח.

סטייה: הפסק בנטילת ידיים וכבוד הפרוסה

דובר 2: ובדיוק להיפך, אומרים, יש הרבה פעמים מקומות שדואגים שהכיור של נטילת ידיים רחוק, מניחים חתיכות לחם קטנות ליד הכיור, אתה מכיר את המצב, שיעשו המוציא ליד הכיור של נטילת ידיים, ומחמירים על ההפסק. מחמירים על ההפסק בנטילת ידיים, אבל אחר כך לא אוכלים את ההמוציא כתקנה, שיהיה מהפרוסות הטובות ביותר, וההמוציא צריך לעשות על החתיכה שהניחו עליה את הריבה, על נטילת ידיים שהניחו עליה את הריבה. אותו דבר מלח. אפילו לא כתוב בשולחן ערוך שצריך להביא מלח, זה אומר שצריך לעשות לפני ההמוציא, צריך לעשות חתיכה טעימה. אם אתה לעולם לא הולך להכניס מלח, אני רק משל, אז תניח את זה לשם הזכר, כי לא כתוב בשולחן ערוך.

דיון: טבילה במלח למעשה

דובר 2: אז הדברים הם גג על גג. לפעמים נעשה שיעור חסידי, יש מלח, הוא טובל את זה במשהו, הוא אומר, “אה, יש בזה מלח,” הוא טובל את זה בדיפ. כן, אבל אם אתה לא מתכנן לאכול את הדיפ, אם אתה לא מתכנן לאכול את כל הלחם עם הדיפ, אתה יכול גם את החתיכה שאתה עושה עליה המוציא, שכבר תהיה חתיכה טעימה. לא, אין בו מלח, אבל הוא רוצה לקיים את מצוות המלח, הוא אומר. אבל הבולקה עצמה יש בה מלח. אפשר לטבול את הבולקה בעצמה? לא, טוב.

עמדת החזון איש: כוונות לא צריכות להיות מילוליות

דובר 2: ובאמת בחזון איש, לא בשולחן ערוך, מביאים ממנו, אני זוכר, שיש אנשים שאומרים, אבל האריז״ל אומר איזו כוונה, יש כוונה, מלח הוא גימטריא לחם, יש שלוש הויות, ממתיקים את שלושת הדינים עם שלושת החסדים. הוא אומר, נו, מי אומר שאי אפשר לכוון את אותה כוונה על המלח שכבר בלחם? זה לא רב. כוונות אפשר גם לעשות, אבל זה עובד ככה. לא להיות… לא צריך להשתמש בחלק יוצא, לא צריך להשתמש בסימן, לא להיות כל כך מילולי.

סדר מים אחרונים – מי נוטל ראשון?

דובר 1: טוב, עכשיו נלך ללמוד איך מסיימים את הסעודה, אוקיי? מסירים את הלחם, מסירים את השולחן. מנקים את השולחן, מסירים את השולחן. למה זה היה אז? אתה רואה משנה, כן, ובית שמאי אמרו להיפך.

דיון: למה מכבדים את השולחן לפני מים אחרונים?

דובר 2: למה מכבדים לפני… אחרי הנטילה? כן? לפני הנטילה? למה מכבדים לפני הנטילה? כי לא רוצים שישאר…

דובר 1: אה, כי חוששים שיש שם חתיכת לחם, והוא הולך ליטול, הוא הולך ליטול על לחם. נעשה שם מזומן ללחם.

דובר 2: כן, נעשה שם פירור של מים כזית, מילא צריך לחשוש. אבל יכול להיווצר טבעת פשוטה שיש בה כזית, מילא צריך לכבד את הבית אחרי… זה לא…

דובר 1: על השולחן קורה הרבה מאוד פעמים שיש חתיכות חלה. ואחרי הכל, אנחנו שמתכוננים ליטול מים אחרונים על השולחן, אולי צריך להוריד את השולחן לפני שמברכים. אותן סיבות.

הרמב״ם: המזמן נוטל ראשון

דובר 1: איך סדר מים אחרונים? כל המברך ברכת המזון הוא נוטל ידיו תחילה. מי שמברך ברכת המזון, הוא זה ש… הערוך בעל הבית מברך ברכת המזון, הוא נוטל ראשון מים אחרונים. למה? כדי שלא ישהה הגדול וימתין לו הקטן. כדי שהגדול לא יצטרך לחכות לקטן.

התירוץ הוא, כדי שלא ישהה הגדול ויאמר הזמן עד שיטלו אחרים. זה אומר, הגדול הוא זה שמברך ברכת המזון?

דובר 2: אה, והוא אומר שבגלל זה, לכאורה היינו מחייבים את הגדול, אבל לא מתאים שהגדול יעמוד עם ידיו מזוהמות.

דיון: מה זה “ידיו מזוהמות”?

דובר 1: זה אומר רטוב מהמים, או ידיו מזוהמות זה אומר מלוכלך לפני הנטילה?

דובר 2: שוב, כל זמן שלא בירך ברכת המזון ידיו מזוהמות.

הלכות ברכות פרק ז׳ – סדר נטילת ידים, מוגמר ובשמים, וכוס של ברכה

סדר נטילת ידים – מים ראשונים ומים אחרונים

כל הגדול מחברו הוא קודם לחברו

דובר 1: הוא מתרגם, כדי שלא ישב הגדול וידיו מזוהמות עד שיטול האחרון. זה לא שהגדול הוא זה שמברך ברכת המוציא?

דובר 2: לא, הוא אומר שלכתחילה היינו צריכים לכבד את הגדול, אבל לא מתאים שהגדול יעמוד וידיו מזוהמות.

דובר 1: זה אומר רטוב מהמים, או וידיו מזוהמות זה אומר מלוכלך לפני הנטילה?

דובר 2: שוב, כל הגדול מחברו הוא קודם לחברו. אה… התבלבלתי אז. להיפך, האדם החשוב ביותר יברך. או שהוא לא אומר בפירוש מי יברך. אה, זה מה שהוא מתכוון? רב עשיר ותלמידים, הרב שמברך גם הוא הראשון שנוטל מים ראשונים, כדי שהוא יהיה הראשון לנקות את ידיו. זה לא דין בברכת המוציא, זה דין לתת את ההזדמנות הראשונה של נטילה לגדול.

דובר 1: אוקיי. בוא נמשיך.

ושאר הידים – ושאר התלמידים לסוף

דובר 2: ושאר הידים, ושאר התלמידים לסוף, זה אחר זה, אחר בעל הבית. ואין מכבדין בזה, שאין מכבדין בידים מזוהמות.

דובר 1: מה זה אין מכבדין? מה הפירוש? זה לא מכבדין בנטילת ידים אחד לפני השני? אחד לפני האחר?

דובר 2: אלא זה הולך זה אחר זה, שאין מכבדין בידים מזוהמות. כשלאדם יש ידים מזוהמות, זה לא זמן לכבד את האחר. קודם תנקה את הידיים המלוכלכות שלך.

ולא בהליכת הדרך, בדרך, כשהולכים בדרך, לא הרב הולך קודם, כולם הולכים בדרך. ולא בקשירתם, אלא בפתח הרחב והמזוזה. אלא כשנכנסים דרך פתח הרחב והמזוזה בשעת כניסה, אז הרב צריך להיכנס קודם.

דיון: למה אין מכבדין בידים מזוהמות?

דובר 1: חשבתי שזה יותר משהו ענין, כאן אין מקום מכובד. זה משהו שעושים מתוך הכרח. יש ידיים מלוכלכות, צריך לשטוף אותן. לא עושים כאן משהו… זה לא מצב יפה. אבל כבוד, אתה נותן לי את הכניסה הראשונה לבית המדרש היפה, אני נכנס ראשון. סתם אני עוצר בדרך, בפקק, אין שום קשר לכבוד, זה לא מצב של כבוד. כך אני מבין.

דובר 2: משהו אני מפספס כאן עם ענין ידים מזוהמות. אני יודע שיש מחלוקת בגמרא, אבל בוא נדלג על זה. אוקיי.

גמר נטילת ידים – ניגוב הידיים

דובר 2: הלאה, גמר נטילת ידים. טוב, סיימנו, סיימנו, ניגבנו את הידיים. כאן הוא אומר שצריך לנגב את הידיים. כבר למדנו את זה פעם אחת. כבר למדנו את זה! אה, למדנו את זה! לפני האכילה, לפחות, למדנו את זה. כן.

ו… לא סיימתי את הראב״ד. אי אפשר לסיים. בוא נסיים, זה כבר מאוד מאוחר. אוקיי. כבר מאוד ארוך. אתה יודע כמה הראב״ד מדבר על הפרק הזה? יש אריכות.

דובר 1: אוקיי, ברכת המזון. נטלנו מים אחרונים, התנקינו, ובירכנו ברכת המזון. קרא לנו בבקשה.

דובר 2: כן. אני אנסה שוב להסתכל בספר, כי אין לנו הרבה זמן להיכנס.

קושיית הראב״ד על סדר מים אחרונים

דובר 2: אוקיי, לראב״ד. אז אחר כך יש סדר חדש. היו נוהגים, מכיוון שזה מקווה, היו מביאים שני דברים, זה נקרא מקווה, שלא משתמשים בזה יותר. אני לא יודע בדיוק מה זה. זה משהו שעושה ריח טוב, משהו כזה. כך זה נראה.

ומה הסדר? עושים ברכה, עושים בורא מיני בשמים על זה. אז הגדול שמברך ברכת המזון, אותו אחד, אה, אתה רואה שהגדול בירך, הוא קודם עמד ערוך מברך.

אה, אז הראב״ד היה לו את הקושיה, הוא אומר שהרי כתוב שהרב נותן רשות לאחרים לברך. הוא אומר טעם אחר למה בעל המברך, האדם שהרב נותן לו רשות לברך, אם לא הרב עצמו מברך, יש סיבה אחרת למה הוא ינטול קודם מים אחרונים, כדי שיהיה לו הזדמנות להסתכל בברכת המזון. הוא הולך להיות זה שיקרא את זה בקול רם, שיסתכל מהר בספר. הרב, הוא יודע את ברכת המזון, זה רק ענין של כבוד שהוא יהיה קודם. אבל אם נותנים לשני, זה סדר טוב, כי הוא נוטל מים אחרונים, ואחר כך, בזמן שהקהל נוטל מים אחרונים, יש לו זמן להסתכל בברכת המזון.

דובר 1: אוקיי, אז זה התיקון. אוקיי, כל אחד, לא ברור איך עושים עם הברכה.

מוגמר ובשמים אחרי הסעודה

ומביאים לו מוגמר

דובר 2: אוקיי, עכשיו, אוקיי, ומביאים לו מוגמר. מביאים לו, כבר דיברנו על זה. מביאים לו מוגמר, ועושים ברכה על המוגמר. זו ברכה מיוחדת שאומרים בורא מיני בשמים, ומברך על היין. אם מביאים יין בברכת המזון, לא בברכת המזון, אחר כך?

דובר 1: לא, לפני כן.

דובר 2: כן כן, כך זה הולך. אז הוא מביא לו, איך אומרים, כוס מחזיק רביעית או יתר על רביעית, והוא מביא בשמים.

דובר 1: מה זה בשמים? בשמים לכל אחד?

דובר 2: ברכת המזון. בזוהר כתוב כך, שלוקחים ברכת המזון עם הבדלה, עם בשמים. בשמים זה לא אותו דבר כמו מוגמר. בשמים זה בשמים.

סדר ברכות – יין ובשמים

דובר 2: ואוחזים את היין בימינו, ואת הבשמים בשמאלו, ומברכים. אחר כך עושים ברכה על היין, ואחר כך על הבשמים. אוקיי?

דובר 1: ואם יש בשמים שמן, מה זה?

דובר 2: בשמים זה לא אותו דבר כמו מוגמר, נכון? זה דבר אחר. שניהם עושים להריח. זה לא יקר. יש לי אחד נקרא מוגמר, ואחד נקרא בשמים. אני לא יודע בדיוק מה ההבדל.

כך היה הסדר, זה סדר יפה. צריך להחזיר את עצמנו להביא בשמים אחרי כל סעודה. יודע?

בשמים שמן – טוחה בראש השמש

דובר 2: ואחר כך כך, ואם יש בשמים שמן אורו וקיוד, מה זה? יש סוגים שונים של בשמים. יש בשמים שהוא שמן שמריח טוב. הוא אומר, “טוחה בראש השמש”. נותנים את זה לשמש על הראש, בשערו. כאן רואים שהשמש לא יכול ללכת עם כיפה, כי אני לא יודע איך אפשר לעשות את ראש השמש.

דובר 1: כן.

דיון: למה אוחזים בשמים ביד בעת הברכה?

דובר 1: מה הפשט למה צריך להחזיק את הבשמים ביד? אם הוא הולך לעשות את הברכה, הוא יחזיק את כל הבשמים כל ברכת המזון?

דובר 2: אחרי ברכת המזון, אם הוא יעשה בשמים, שיקח את זה אז. אני לא יודע.

דובר 1: כמו כלי שרת לברכה, הם כאילו נעשים מחוברים לברכה, כמו כוס של ברכה.

דובר 2: אני לא יודע. אתה יודע?

דובר 1: לא.

דובר 2: אנחנו עושים כך בהבדלה באמת, אוחזים את הבשמים.

דובר 1: מי אומר שצריך להחזיק את הבשמים?

דובר 2: כי כתוב בשולחן ערוך שצריך לעשות. כאן כתוב זה.

דובר 1: כן, כתוב בשולחן ערוך שצריך להחזיק את הבשמים בברכה בורא פרי הגפן ואחר כך.

דובר 2: כן. על זה מדברים. עושים את הבשמים, עושים את ההבדלה.

דובר 1: אבל כאן מדברים שצריך לעשות זאת כבר בברכת המזון, לפני זה.

דובר 2: בוודאי, בדרך כלל, אחרי סעודה שלישית עושים הבדלה. הפוסקים צריכים מעריב בינתיים, אני לא יודע למה. זה נושא אחר.

דובר 1: עכשיו זה ככה, צריך להתפלל מעריב בינתיים.

דובר 2: יש לך תשובה, אתה אומר עוד לפני ברכת ההבדלה על הכוס.

דובר 1: נו, נו, קושיה טובה. יש לי קושיה למה.

דובר 2: ואחר כך, הזוהר אומר שאסור לחלל שבת, ולפני זה הוא אומר קדיש דסדרא, ואחר כך מעריב.

ועכשיו לא נלמד מוצאי שבת, נראה שם. אני לא יודע.

הרמב״ם מדבר כאן על ימי חול

דובר 1: למה להטריח אותו עכשיו להחזיק בשמים בידו? הוא יכול לקחת אותם אחרי ברכת המזון. אוקיי. בסדר. נראה שהרמב״ם… לא, הרמב״ם לא מדבר כאן דווקא על הבדלה, שם צריך לבדוק. כאן מדברים באמצע השבוע, הוא מחזיק בשמים כי הוא הולך לברך עליהם אחרי ברכת המזון. כי הרמב״ם הסדר אחרי האכילה הוא להריח.

דובר 2: והרמב״ם מדבר כאן בפירוש?

דובר 1: הרמב״ם כאן מדבר על ימי חול. הרמב״ם לא אומר כאן משהו לשבת. משהו אני מסופק בזה. בואו נדבר על הבדלה, הוא לא אומר באיזו יד להחזיק את ההבדלה. הוא מדבר על אמצע השבוע, שיעשה סעודה גדולה, היה הסדר שמביאים מוגמר, מביאים בשמים.

תלמיד חכם לא יוצא עם שיער מבושם

דובר 2: אוקיי, אז עכשיו, אם הבשמים הם דבר של פיזור… אוקיי, בואו נסיים. אם השמן, תלמיד חכם לא יוצא לרחוב עם שיער מבושם. כי תלמיד חכם, הוא צריך לנגב את השמן בקיר, הוא צריך להתנגב, מורחים את זה והולכים הלאה.

כוס של ברכה – הלכות והידורים

כוס של ברכה אינו מעכב

דובר 2: עכשיו ככה, צריך ללמוד עוד הלכה אחת של כוס של ברכה. נראה שגם זה דרך ארץ, היה כבוד גדול לכוס של ברכה. אומר הרמב״ם, אף על פי שברכת המזון לא צריכה יין, אין חיוב לעשות יין לברכת המזון. אם עשו יין, אי אפשר… זה כל המנהג של הרמב״ם, נראה, אני חושב שגם הספרדים עושים כך באופן כללי, כל כוס של ברכה מביאים גם בשמים. ידעת?

דובר 1: כמעט כל כוס בחתונה עושים בשמים.

דובר 2: לכאורה הרמב״ם מתכוון לדבר כזה, אבל יש ענין לעשות את זה… בדיוק כמו שהגיוני לברך עם כוס, הגיוני לברך עם הבשמים. זה היה, כך זה מתנהל. סתם מתכוון כאן הרמב״ם, ואומר הרמב״ם אם עושים יין, לא אנחנו, אבל אם צריך לעשות כמה דברים עם הכוס.

הכנת כוס של ברכה

דובר 2: צריך שידיח כוס של ברכה מבפנים וישטפנו מבחוץ, הוא צריך לשטוף אותו מבפנים ולשטוף אותו מבחוץ.

וממלאהו יין חי, הוא ימלא אותו ביין חי, כלומר לא מהול. וכיון שהגיע לברכת הארץ נותן לתוכו מעט מים כדי שתהא ראויה לשתיה. זה סדר מעניין.

דובר 1: מה עושים זאת לפני ברכת הארץ?

דובר 2: אני לא יודע. זה סדר יפה. או שמוזגים את היין באמצע ברכת המזון ב… הוא אומר שחלק משבח ארץ ישראל, לכאורה בארץ ישראל זה הגיוני, זה שבח של ארץ ישראל שהיין כל כך חזק ששותים אותו עם מזיגה.

דובר 1: אוקיי. כי שם עושים זאת בברכת הארץ.

דובר 2: הוא מביא את זה מ… אני לא יודע מאיפה הוא מביא את זה. כי זה סוד. כאן מתנהגים כך, יוצקים קצת מים ליין בברכת הארץ. הוא אומר שרבינו מנוח מצביע על השפע של ארץ ישראל. אוקיי, זה הגיוני. ראינו שעיקר הברכה היא ברכת הארץ.

אין משיחין על כוס של ברכה

דובר 2: “ואין משיחין על כוס של ברכה” – כלומר לא מדברים בינתיים עד שהמברך שותה את כוס של ברכה. “אלא הכל שותין משתיה של ברכת המזון ויגעו וישתו” – אתה לא רואה מתי יש הפסק בין ברכת המזון לכוס של ברכה. לא ברור.

עשרה דברים לכוס של ברכה

דובר 2: הגמרא אומרת שעשרה דברים עומדים על עשרה כללים, אבל הרמב״ם שאוהב מאוד לעשות מספרים לא מביא את עשרת הדברים.

דובר 1: כן, כי הגמרא אומרת שלא מקיימים את כל הדברים.

סיום פרק ז׳ – הלכות דרך ארץ בסעודה

דובר 2: אז, עד כאן הלכות פרק ז׳ הלכות דרך ארץ בסעודה.

דובר 1: כן, אבל שם כלולים דברים שונים שקשורים לברכה.

דובר 2: צריך להבין, יכול להיות שברכה סתם כך לא הייתה מקבלת כבוד כזה, אלא מפני שזו סעודה, מפני שזה חלק מדרך ארץ בסעודה, מפני שזו ברכת המזון, הכוס, כל הדברים האלה. בסדר.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

וועכנטליכער שיעור אין פרשת השבוע על פי הזוהר הקדוש

שיעור חדש

סוד הספירה והשמיטה הפרטית לכל אחד במעגליו | זוהר בהר בחקותי ספירת העומר תשפ״ו

הלכות ברכות פרק ז׳ (תורגם אוטומטית)

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור – רמב״ם הלכות ברכות, פרק ז׳, הלכות י״א–ט״ו

הקדמה: פרק הרמב״ם על דרך ארץ בסעודה

הלכה א: גדול שבכולן נוטל ידו תחילה

הלכה א (המשך): סדר ישיבה — מסבים

הלכה ב: בעל הבית בוצע — ברכת המוציא וחיתוך הלחם

הלכה ב (המשך): בעל הבית בוצע, אורח מברך ברכת המזון

הלכה ב (המשך): גודל הפרוסות

הלכה ב (המשך): ממקום שבישולו יפה יפה

הלכה ב (המשך): מצווה מן המובחר לבצוע על כיכר שלמה

הלכה ב (המשך): שלמה של שעורים מול פרוסה של חיטים

הלכה ב (המשך): שבת — “יש לו לאכול פת גדולה”

הלכה ב (המשך): לחם משנה בשבת ויום טוב

הלכה ג: חלוקת הפרוסות — נותן לפניהם, לא ביד

הלכה ג (המשך): סדר האכילה — הבוצע אוכל ראשון

הלכה ג (המשך): לכבד את רבו

הלכה ג (המשך): שניים ממתינים זה לזה בקערה

הלכה ג (המשך): גמרו מהם שניים — שלישי מפסיק

הלכה: אין משיחין בסעודה

הלכה: אין מסתכלין בפני אוכל

הלכה: שמש שעומד לפניהם

הלכה: נטילת ידיים בשתייה ובחזרה לשולחן

הלכה: כבוד האוכלין — כיצד מתייחסים לאוכל

הלכה: הנהגת אורחים — לא לבייש את בעל הבית

הלכה: מלח בהמוציא — מנהג הרמ״א

הלכה: סדר מים אחרונים — מי נוטל ראשון?

השגת הראב״ד על סדר מים אחרונים

הלכה: מוגמר ובשמים אחרי הסעודה

הלכה: כוס של ברכה

הערה כללית לסוף פרק ז׳

תמלול מלא 📝

רמב״ם הלכות ברכות פרק ז׳ – דרך ארץ בסעודה

הקדמה לשיעור

הודעה לגבי השיעור

לשון הרמב״ם: “מנהגות רבים נהגו חכמי ישראל בסעודה”

דיון: סדר הרמב״ם לעומת סדר השולחן ערוך

דיון: למה שייך דרך ארץ בסעודה כאן?

לשון הרמב״ם: “וכולן דרך ארץ הן”

דיון: פירושו של ר׳ יואל דוד שווארץ ב״וכולן דרך ארץ הן”

דיון: האם דרך ארץ בסעודה הוא חיוב?

דיון: האם דרך ארץ בסעודה חל רק בסעודה רשמית?

הלכות דרך ארץ בסעודה — גדול שבכולן נוטל ידו תחילה, סדר ישיבה, ובעל הבית בוצע

הקדמה: דרך ארץ בסעודה — הלכות לעשירים

מעשה: מלח בפארק

חומרות לפסח — למי הן נעשו?

תרגום לעברית

שני קצוות: הלכות חסידות והלכות פועל

הלכה: גדול שבכולן נוטל ידו תחילה

מחלוקת רמב״ם ורא״ש: מי נוטל ראשון?

שיטת הרמב״ם: לא מקפיד על הפסק

הלכה: סדר ישיבה — מסבים

פשט: השני שוכב ליד רגלי הגדול

סדר אלטרנטיבי: למעלה ממנו

דיון: רבי עם תלמידים או משפחה?

ההלכה היא היסטורית

הלכה: בעל הבית בוצע

מחלוקת: לחתוך לפני או אחרי הברכה?

הלכות ברכות פרק ז׳ – סדר הבציעה, ברכת המזון דרך האורח, ומצוה מן המובחר

שיטת הרמב״ם בחיתוך הלחם

בעל הבית בוצע, אורח מברך ברכת המזון

דיון: הטעם של “כדי שיברך בעל הבית”

בעל הבית הוא זה שחותך

דיון: טעמים של בעל הבית בוצע

“ולא פרוסה גדולה… ולא פרוסה קטנה”

דיון: “ולא פרוסה יוצאת מן הקערה” – ההקשר

מעשיות של חלוקת חלה

תרגום לעברית

“ואין בוצעין אלא ממקום שבישולו יפה יפה”

מעשה על מנשה המלך ורב אשי

“מצוה מן המובחר לבצוע” – כבוד לברכה

דיון: מה זה אומר “מצוה מן המובחר”?

דיני בציעת הפת: שלמה מול פרוסה, לחם משנה, וסדר חלוקת הפרוסות

הלכה ב (המשך) — שלמה משעורים מול פרוסה מחיטים

הגהות מיימוניות — ה״שר מקוצי” ופת עכו״ם

דיגרסיה: השם “שר מקוצי”

הלכה ב (המשך) — לחם משנה בשבת ויום טוב