סוד גלות השכינה — כיצד פוגשת השכינה חבר ביער

הקדמה: מן הקדושה והמקדש אל סוד הגלות

הנה אנו עומדים כעת בערב שבת פרשת דברים, שבת חזון, שנת תשפ״ו, ובשיעור זה נבוא לדון בסוד ימי בין המצרים. בשני השבועות שעברו כבר עסקנו בסוד הקדושה, בסוד ירושלים והמקדש, וכיצד מוציאים אנו זאת אל הפועל בעבודה — במעשה ובדיבור — כפי שדרשו המקובלים והנהיגו את הדרכים השונות של בניין בית המקדש: בניין בית המקדש שבלב, וגם בניין בית המקדש שבמעשה, בין במעשים של מקדש מעט ובין במעשים של המקדש הגדול שאנו מקווים לבנותו. כל זאת על ידי כל התקנות שתיקנו, וכל שעשו כדי להכניס קדושה בעולם, מתוך התבוננות מהי הקדושה וכיצד ראוי להנהיגה (כמו שביארנו בשני השיעורים הקודמים אודות הקדושה והמקדש ואין זה מקומו).

בשיעור זה מבקש אני להמשיך את ביאור סוד הגלות, שהוא הסוד העמוק יותר, הרובד הפנימי הבא לאחר מכן.

יסוד הקבלה: השכינה ומדרגותיה

יסוד הקבלה הוא שיש דבר הנקרא שכינה, והשכינה היא אותו דבר שהיה מצוי בבית המקדש, המצוי בירושלים ובארץ ישראל בזמן הקדושה, בזמן הגאולה ובזמן הבניין. ובינתיים יש זמנים של אין־בניין, זמנים מכל הסוגים של אין־בניין, ולמעשה ישנם זמנים שונים של ירידה. על כן צריך אדם לדעת כיצד להבין וכיצד להרגיש את מצב השכינה, את מצב הקדושה לאמיתו, באותם הזמנים.

כפי שלמדו מן הרמ״ק, שסוד הקץ, סוד ידיעת הקץ, סוד ידיעת אחרית הגלות, תלוי בידיעת כל מדרגות השכינה — אותן מדרגות אשר ‘לא שערום אבותינו׳, הצדיקים הקדמונים. היהודים שהיו בזמן החורבן, היהודים שהיו בזמן התנאים והאמוראים, בוודאי לא היו יכולים לצייר בנפשם כמה מדרגות עדיין קיימות בשכינה, עד כמה עוד יכולה היא לרדת כביכול.

אך האמת היא, כפי שביארנו, שהנפילה אין פירושה נפילה בלבד, ירידה אחר ירידה. אדרבה, עצם היכולת ליפול משמעה שאפשר להישאר, שכן אילו נפלה לגמרי — כבר היה הכל אבוד. נפל הדבר, אך לא אבד. ואם נפל ולא אבד, הרי שפירוש הדבר שיש עדיין מדרגות רבות מאוד של הבנה, מדרגות רבות מאוד של השגת אלוקות, של השראת השכינה, אשר עדיין לא עמדנו עליהן.

זהו יסוד עיקרי וחשוב מאוד בקבלה, ואבקש לבארו. נתחיל כך: ידוע הוא ‘על דרך העבודה׳. את המילים ‘על דרך העבודה׳ יודע כל אחד, אך צריך להטות אוזן היטב, שכן דומני שרגילים לומר זאת כדברי חיזוק, ואמנם דבר נאה הוא להיטיב את הרגשת האדם, אך אמת הוא, ויש בו עומק, ועומק זה תלוי בעומק כל ההבנה שהקבלה באה לספר בה את סוד גלות השכינה.

הזוהר בפרשת אחרי מות: בכייה וחדווה

והנה, כפי שלמדנו פעם את דברי הזוהר בפרשת אחרי מות, המובאים בתניא, מבאר שם רבי שמעון את הסוד, הסוד הגדול, הסוד העצום של פירוד השכינה מבעלה — שהאות ה״א שבשם נסתלקה מן האות וי״ו, וזהו סוד השכינה, סוד גלות השכינה.

ונאמר שם, ‘בכו רבי שמעון, בכו רבי אלעזר׳, בכו על מה שהבינו. אמר רבי אלעזר, “בכיה תקוע בלבי מסטרא דא, וחדוה בסטרא דא” (זוהר פרשת אחרי מות) — בכי גדול מונח בלבי מצד אחד, ומאידך גיסא, שמחה גדולה חש אני.

שכן מונחת בזה שמחה עצומה: הנני קולט דבר חדש, הארה חדשה, הברקה חדשה, שיש דבר כזה, שיש השראת שכינה מסוג כזה, שיש יחוד קודשא בריך הוא כזה, פירוד כזה, שיש נפילה כזאת ועדיין לא אבד הכל. לא ידעו כלל שאפשר שתהיה נפילה כזאת, שאפשר להתרחק כל כך ולא לאבד. נוצר כאן מקום חדש, השגה חדשה, זהו חידוש.

נאמר זאת בפשטות: זהו חידוש. וחידוש הוא דבר משמח, ובפרט אם החידוש אינו חידוש סתם, אלא חידוש שיש בו אהבה, חידוש שיש בו תענוג המספר כיצד — אפשר לכנותו “בכל צרתם לו צר” (ישעיה סג, ט) — שבכל פעם שיש צרה חדשה, הרי יש מקום חדש שבו מונחת השכינה, יש גילוי חדש שלשכינה יש לבוש חדש, מעמד חדש, מין דרך חדשה שבה אפשר לראותה. בהשגה מסוג זה מונח חידוש גדול.

החידוש: שהאדם הנמוך מהפך את העולם

כאשר אדם מתבונן בדבר, אפשר לומר זאת כך: כאשר לומדים קבלה ורואים אילו פגמים גדולים מחוללים חורבן בית המקדש, חורבן שבכל חטא, חורבן שבכל השפלה, לומדים שהוא מהפך את כל העולמות, מהפך את כל הצינורות, ואומר אתה, “וי, עבירתי הקטנה והשוטה מהפכת את כל העולמות”. על כן אמר רבי נחמן שצריך להאמין גם על המצוות, “אם אתה מאמין שאתה יכול לקלקל, תאמין שאתה יכול לתקן” (ליקוטי מוהר״ן) — צריך להאמין כן גם על המצוות.

אך מונח כאן חידוש עצום, שהאדם הנמוך מהפך את העולם. ועל זה — זהו הדבר שכבר אמרו הרמ״ק, והאריז״ל מדגיש בהדרכותיו כפי שמביא רבי חיים ויטאל — וכולם אמרו דבר כזה, לאחר שהתלבטו מעט: היתכן שאנו החיים כאן באחרית הימים, ואנו עושים מצוות, עושים יחודים, מתדבקים, יש לנו רוח הקודש, והקדוש ברוך הוא אוהב אותנו? כיצד ייתכן הדבר? היינו מבינים שאיזה תנא, איזה יהודי, נביא, אחד מנביאי הדורות ההם, משה רבנו, אהרן הכהן — היה לו דבר כזה. אך כיצד מגיע הדבר אלינו? כיצד מגיע אלינו דבר כזה?

המשל של הרמ״ק והאריז״ל: המלך בדרכים

והרמ״ק אמר — מביא אני זאת מן ה׳ראשית חכמה׳ בשם הרמ״ק, והאריז״ל ביאר, כפי שמביא רבי חיים ויטאל, את אותו הדבר עצמו — שיש בזה משל, וכך אמר: משל למלך שנקלע לדרכים. זהו המשל שהספרים החסידיים אומרים על חביבותם של ימי בין המצרים. אך זהו משל, ודבר יסודי מאוד הוא. סבורני שאין זה חיזוק בלבד על אחרית הימים או על בין המצרים, אלא משל על — בעצם זהו יסוד כל הקבלה, יסוד המציאות, שכן מציאות העולם היא זו.

המלך שאבד בדרכו

אומר הוא משל: מלך שנסע בדרך ואבד בה, לא היו עמו בגדיו החשובים, כליו החשובים אשר בהם הוא נוהג בדרך כלל, שהרי הוא מלך, ובהיכל מלכות הוא הולך עם כלי מלכות, עם בגדי מלכות, עם לבושי מלכות, עם משרתים, והכל על הצד היותר טוב, הדבר הגדול ביותר שאפשר להיות.

והנה הוא בדרך, ויש אחד המרחם עליו, ובקושי יודע אותו אדם מה פירוש מלך, אך הוא רואה בו איזה אדם חשוב, איזה דבר עדין, משהו שאינו כשאר האנשים, ונותן לו מעט כבוד, נותן לו לחם צר ומים לחץ, פת חריבה ושלווה בה.

והמלך רוחש חביבות כזאת, אהבה כזאת, לאותו יהודי, לאותו משרת, לזה שעוזר לו בזמן צערו, בזמן שאינו מלך, בזמן שאינו במלכותו. עד כדי כך שכמדומה הוא מכיר לו טובה יותר, שכן בהיותו בהיכל המלך, בהיותו במקומו, אין זו חכמה גדולה שמכבדים אותו. כאן, זה מכבד אותו באמת, נותן לו לאכול פת לחם, מעט מזונות, כוס תה ביער, בלילה, כשחשוך ואפל וקר, ונותן לו לאכול שם — יש בכך חביבות מסוג כזה.

השכינה בדד לאחר הצמצום

והרמ״ק אמר שצריך להטות אוזן ולהבין, שבזמן הזה — כפי שאמרה השכינה לרבי יוסף קארו, לבית יוסף, בליל שבועות, שהוא מן הפעמים החזקות של ליל שבועות — צריך לדעת שהשכינה מצויה במצב שאין לה חברים, בדד ובדד ממש. כך היה אז, ואפשר שכך היה תמיד, אך מאז הצמצום הראשון, מאז שמסתכל ‘רגע לבנה׳, מאז שבירת הכלים, מאז בריאת העולם, היא בדד עד מאוד, אין היא במקומה.

כלומר, מה שהיה לכאורה מקומה — אז זהו אכן מקומה, אך מה שהיה ראוי להיות מקומה, מה שהיה נאה למלכות שמים להיות בהיכל המלך, בכל הפאר והתפארת, “עוז וחדוה במקומו, עוז ותפארת במקדשו” (דברי הימים א טז, כז) — זה היה נאה. אך כאשר אין היא נמצאת במקומה, כאשר היא מצויה במקום זר, במקום גלות, יש תוספת אהבה, תוספת חיבה, תוספת התרגשות, התרגשות גדולה הרבה יותר בכך שהיא מוצאת חבר, מוצאת חבר ביער, השכינה מוצאת חברים, יהודים. עתה צריך להבין; נעמיק מעט בדבר.

דבר קטן בזמן הזה חשוב כמו דבר גדול

זהו הדבר שאמרו, ומכאן אמרו, וכך מביא בלשון האריז״ל, המביא את כל האחרונים, “דבר קטן בזמן הזה חשוב כמו דבר גדול”. ואנו סבורים שזהו מין חיזוק: אה, אתה יהודי חלש כל כך, יודע אתה כבר שאין ציפיות ממך, לא ניתן לדרוש ממך דבר. אקראי אתה מניח פעם, מניח פעם תפילין, אין זה ממש, ומורידים לך טפיחה על השכם, “וי, אתה מניח תפילין”.

לא ולא, אדרבה. נטה אוזן למה שאומר הוא כאן. לא זאת הוא אומר. מה שהוא אומר הוא שהשכינה במצב חלש, לא שאתה במצב חלש. השכינה במצב חלש. אתה עוזר לשכינה במצבה החלש. לא שאתה עוזר לה מפני שאתה דור חלש כל כך, ומכאן שהדבר קשה כל כך, שיש יצר הרע גדול כל כך, שיש ניסיונות כאלה — נניח אפילו שיש ניסיונות גדולים יותר היום — שהרי הכל לפום צערא אגרא.

אין זה לפום צערא אגרא, אלא לפום צערא דשכינתא אגרא. הרגשה חדשה לגמרי היא זו. לפום מריעותא דשכינתא, שכאשר לשכינה יש רעותיה מבואות לה, כשיש עמה שושבינים וחברים, וכשיש מצב שלם, ומלכותו שלמה, ויש צדיק שלם בשעתו, ומתרוצץ הכל, והכל בנמצא — אז אה, אין… אין השכינה אוהבת אותנו כל כך, אין זו אהבה גדולה כל כך. צריך לעמול קשה כדי לזכות בהתרוממות רוח הקודש, צריך לעמול קשה כדי לזכות בדביקות, צריך לעמול קשה כדי לזכות בהתרגשות, בחיבור מסוג כזה, בקשר מסוג כזה.

אך בזמן, במקום, במצב שהשכינה במצב חלש — וצריך לדבר רגע מה פירוש שהשכינה במצב חלש, כיצד ייתכן הדבר — המלך במצב חלש. ואותו יהודי שאין לו הבנה גדולה במלך, אינו שר מן השרים במלכות, אינו שר בבית המלך, אלא אדם פשוט, אך רואה הוא שפעל בו רחמנות. כן, אין צורך אפילו בהשגות גדולות.

רבי נחמן ובעל התניא: רחמנות על השכינה

ובעל התניא אמר לו, כדרכו, דרוש ארוך בחסידות, בקבלה, בדברים עמוקים. ורבי נחמן יצא ואמר — צריך להטות אוזן, דבר עדין הוא זה, ויש בו מעט ביקורת — אמר שדבר אחד, לאחר ששמע את כל השיחה, את כל החסידות, דבר אחד קלע הרבי אל האמת. בעל התניא פירש “רחמיך רבים ה׳” (תהלים קיט, קנו) — כבר יש רחמנות גדולה עליך, ה׳. על פירוש זה אמר שקלע אל האמת.

במילים אחרות, רבי נחמן מבקר כאן מעט. אומר הוא: בעל התניא אינו מצוי מעט במציאות. בעל התניא אומר תורות עמוקות, חסידות, עתיק ואריך ויחידה עילאה ויחידה תתאה, ומדבר כאילו יש השגות גדולות, יש השגות אלוקות גדולות, שמהן — זו המציאות, זהו מה שהוא מבקש להביא בעולם. אומר רבי נחמן: צריך אתה לשמוע את מצב השכינה האמיתי. אפשר שאינך יודע, אפשר שאתה רבי, יושב בביתך ואומר חסידות. מצב השכינה האמיתי הוא שיש רחמנות גדולה על הקדוש ברוך הוא, יש רחמנות גדולה על השכינה. לא רחמנות עלינו, רחמנות על השכינה. הבינו, ניצוץ השכינה שבתוכנו — הרחמנות היא על השכינה. אין אנו כל העניין. הרחמנות היא על השכינה שבעולם שאנו בו.

התרגשות השכינה והיהודי

ועתה אומר אתה שוודאי, כאשר בא יהודי ולומד מעט חסידות, ובמצב של רחמנות על השכינה, השכינה נרגשת נורא. לא אתה נרגש, לא — שכן, אין לצפות ממך דבר. השכינה נרגשת. וגם היהודי נרגש, ודאי, כאשר רואה היהודי את ההתרגשות הגדולה של השכינה, שהנה, מצאה איזה חבר בארץ לא זרועה, במקום רחוק, איפשהו ‘מאשפות ירים אביון׳, מתמלא הוא רצון, וחש אהבה עצומה.

ודאי, בוכה הוא עם השכינה, אינו יכול לומר שאין זה זמן שמחה, שאין זה מצב שלמות — מצב חסרון הוא, אך אומר הוא: וי, יהודים נפגשו, ויש לי רחמנות על השכינה, ולשכינה יש רחמנות עלי. ויוצא מין קשר, מן הקשר שיהודים יודעים, קשר שאנשים יוצרים בזמני צרה, בזמני צער, בזמני טרגדיה, שיכול פעמים רבות להיות קשר גדול הרבה יותר מן הקשר שבזמני שמחה. אך בזמן שמחה צריך הרבה, צריך לפעול משהו, צריך להיות משהו, כדי שהלה…

אך זה, נפגשו שני יהודים, נפגשו במקום צרה, ועזרו זה לזה מעט. לא הרבה, אי אפשר הרבה, אין יכולת. שנינו באותו הצער, שנינו באותו הרפש, שנינו באותו האשפה. עזרו זה לזה מעט, ונוצר יחוד כזה שאינו נוצר בזמן החדווה הנוראה, אשר שם ייווצר אולי במאמץ גדול ובקושי רב, קשה מאוד למצוא יחוד כזה.

הבית יוסף והשכינה שבגלות

ועל זה אומרים הם, כפי שלמדנו, שהשכינה אמרה בעצמה לבית יוסף שהיה עליהם להטות אוזן ולהוקיר את החידוש, את ההתרגשות שיש לשכינה כאשר יש יהודי, ואין כל כך הרבה יהודים בעולם, ואין כל כך הרבה אנשים בעולם הזוכרים את השכינה. והיא מוצאת מעט יהודים המתאספים יחד בליל שבועות, או בלילה זה, או ביום זה, או באחר הצהריים זה, או בשלוש סעודות זה, או בליל שבת, או במלווה מלכה, ומדברים דברי רחמנות, דברי חיבה, דברי אהבה אל השכינה, דברי געגועים, דברי התעוררות.

אומר הוא תיקון חצות, או ניגון שהוא שר, “רחם בחסדך על עמך”. נזכר הוא באיזה ניצוץ, יש לו מעט רחמנות, מעט אכפתיות, מעט אמפתיה. אל הניצוץ, אל השכינה שבגלות, נוצר שם חיבור שלא היה. במילים אחרות, נוצר שם יחוד חדש, נוצרת המשכת סוד חדשה, נוצרת המשכת רוח הקודש חדשה.

קל יותר בגלות: משל הגר

לכך אמר המגיד ממעזריטש, וכן אמרו האריז״ל והרמ״ק, כולם אמרו כך, שאל יסבור אדם שקשה יותר. כלומר, כשאומרים שזו מדרגה גדולה יותר, אין הכוונה שצריך להאמין שהדבר קשה יותר. אל יסבור אדם שקשה יותר למצוא את ה׳, למצוא רוח הקודש, למצוא כל מה שיהודי צריך, כל ההשגות העליונות שיהודי צריך, שקשה יותר בזמן הזה מפני שהעולם הוא עולם ש… לא, קל יותר. שכן אין אתה צריך לעשות דבר.

במילים אחרות, נאמר דבר פשוט: גר הבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו, “אי אתה יודע שישראל דוויים וסחופים?” (יבמות מז), והוא אומר, “על אף פי כן,” מקבלים אותו מיד. בזמן שלמה המלך, בזמן שהיהודים מצליחים, “אין מקבלין גרים לימות המשיח” — לשון כזו נאמרה, אין מקבלים גרים, שכן אז, אם בא גר, אולי מקבלים, ויש בזה רמב״ם, ועניינים עמוקים של ‘נשיא ורוב עמו׳, אך אין זו חכמה. עתה בא אתה מפני שהיהודים מצליחים, ודאי שתיעשה גר, ודאי שצריך להוכיחו הרבה יותר. הגר הבא בזמן שלווה צריך להוכיח הרבה יותר שהוא מתכוון ברצינות, צריך להוכיח הרבה יותר שהוא באמת חפץ ביהדות, שהוא באמת חפץ באהבת השם. אולי מבקש הוא סתם את הכסף, אולי מאותן סיבות שהיהודים היו נשמדים פעם כדי לעשות כסף, ועתה הוא יהודי מאהבה ויראה, מאונס, מפני ש

הוא רוצה להיות בכלל המצליחים.

אקראי, אולי זהו רצוננו, אנו מקווים שיהיה זה עליית שכינה גדולה כאשר יתקיים מצב כזה. אך בינתיים, כל עוד אין זה כך, אין זו חכמה גדולה. גר הבא להתגייר — זה אומרים לו: אל תשלה עצמך, כן, אתה מסכים, בזה חפץ אתה, יודע אתה שאתה מתכוון ברצינות.

באותו אופן, כשמציאות העולם היא כך, שאין מקבלים כבוד רב על עשייה למען השכינה, על אהבת השכינה, על רחמנות על שאין השכינה מקבלת — ואת זה אני מבקש להבהיר כאן יותר. עתה נבהיר יותר: אני אומר, צריכים אנו לבאר מהו פירוש ירידת השכינה.

וכל אחד מבין: מה זה נוגע לי? קושיה יש לשאול. ומכאן, סבורני שיש אנשים שאינם מקבלים רוח הקודש מזה. אף שהמגיד ממעזריטש אמר שהוא סבור — ועל זה הרי הפסוק של המגיד מקוזניץ, “די תפארת יגיעה בין המצרים”, שצריך לדבר בזה, ואני מקווה בעזרת ה׳ שנגיע לזה, אך תחילה צריך להיכנס מעט לעניין כדי שיראוהו כפי שהוא.

והמגיד ממעזריטש אמר שקל יותר לקבל רוח הקודש בגלות מאשר בארץ ישראל, מאשר בזמן שהשכינה על מקומה, מאותן הסיבות. ואפשר יאמרו אנשים שאין הם רואים שהוא מקבל רוח הקודש. אפשר שכן, שהוא כן יקבל רוח הקודש. אפשר שיש אנשים האומרים שאין הוא רואה. נאמר שהתירוץ הוא: מפני שאין אתה תופס במה מדובר. אין אתה תופס כלל במה מדובר.

מהי ירידת השכינה?

מהי ירידת השכינה? אומר אתה שאדם יושב בבית מדרשו, סגור בתוך עצמו, יושב בפינתו, ולו ד׳ אמותיו של הלכה, ד׳ אמותיו של תפילה, מתיישב הוא ואינו יודע דבר, מובדל מן העולם, פרוש ומופרש ומובדל. ועדיין הוא מדבר על הדור החלש. אין דור חלש בחדרך, אין זה דור חלש. אדרבה, עליו דווקא להוכיח משהו. כשיושבים בישיבה, יושבים בבית המדרש, ושם כביכול כל אחד רוצה להיות ראוי ורוצה להיות טוב, ורוצה להיות תלמיד חכם יותר, וחסיד יותר, ועובד יותר, וכל מה שיהיה — אין זה אומר דבר שאתה שם, שאתה מתפלל שם היטב. אין זה אומר דבר לאמיתו, אין מקבלים על כך מאומה.

כלומר, מה עובד? לא יהיה דבר, צריך לעמול הרבה, צריך לחדש חידוש שלם, כדי שייחשב למשהו. אך סתם כך אינו נחשב לכלום. בדורו של אברהם, אין זה נחשב לכלום. אך מי אמר לו שישלה עצמו שזהו דורו של אברהם?

שני דרכים: חיצוניות ופנימיות

קודם כל, יש שני דרכים: בדרך החיצוניות ובדרך הרחבת העולם, שאיני יודע אם לכנותו חיצוניות, ובדרך הפנימיות. דבר אחד הוא, שהחפץ לדעת את מצב השכינה חייב להסתכל בעיתון, חפץ הוא לדעת את מציאות העולם. וצריך לדעת ש — כן, זו הדרשה הראשונה שאני אומר בכל שנה, לכבוד תשעה באב — שיושבים בישיבה, ו׳על המנוחה ועל הנחלה׳, ואין מחסור.

מי שאינו בוכה על גלות השכינה הוא מצמצם

ומדברים שזהו דורו של אברהם. שיושבים בישיבה, ו׳על המנוחה ועל הנחלה׳, ואין מחסור בדבר, מעולם לא חסרו כל השנה ה׳צנון וחזרת׳. כל שלוש סעודות היה בו דג מלוח ודג ממולא, שכן יש יהודים המקפידים על זה, ויש יהודים המקפידים על זה. ובבית המדרש ההוא יושבים יהודים ואומרים: נו, אין אנו חשים את צער השכינה, אין זה למדרגתנו. אולי פעם היו יהודים שבכו בתשעה באב, שכאב להם על השכינה, ומצטערים, ואומרים דרשות כאלה.

מדוע שיבכו בתשעה באב? ואתם, תופסים אתם, חיים אתם או בעולם הדמיון או בעולם הגאולה, רק בעיה — אצלך כמעט שלא בא המשיח בעצמו, שבע רצון אתה, וצריך אכן להכיר טובה, אם הולך טוב, צריך להכיר טובה, אין זה מתקבל על הדעת. אך צריך להיות מעט עיוור, צריך להיות מצמצם גדול.

בקיצור, מי שאינו בוכה על גלות השכינה, על גלות הדור, על גלות ירידת השכינה, הוא מצמצם. ואחר כך אומר הוא תורות, ועודנו סבור שהוא ירא שמים, שהוא צדיק, שהתחזק במצא איזו התעוררות, שהתלהב מאיזה ספר חסידי, שמצא איזו התעוררות — כיצד יוכל לבכות בתשעה באב, הלוא?

מה שמדובר הוא: אל תהיה בצמצום, פקח מעט את העיניים, הבט סביבך על העולם, ותראה שהעולם, כפי שהוא, תוכל לראות את החיים הטובים החיים בו, תוכל לראות שיש חלקים טובים, יש חלקים טובים באופן מופלא, אין אלה חלקים טובים סתם. יש דברים שאנו חיים בהם במין שפע, במין הארה, שהם ודאי השכר, כמעט חיים אנו כבר בעולם השכר, בימות המשיח. אך יש דברים, ובוודאי כשחושבים ברוחניות — וברוחניות כוונתי לרמת האנושיות, החכמה, התרבות — שהיא עמוקה עמוק באדמה.

הבושה להיות חבר של השכינה

ואם יש לאדם רגש לדבר הנקרא שכינה — לרוב האנשים אין רגש כזה, לרוב האנשים אין רגש לדבר שאנו אומרים, שיהיה זה דבר טבעי לומר ‘ברוך אתה ה”, שיהיה זה דבר טבעי, שיהיה בו רגש. והוא רואה שאין זה מתקבל על הדעת. אף בבית המדרש אין זה מתקבל על הדעת. מתקבל על הדעת רק כל עוד כתוב בשולחן ערוך שיש להתפלל, אזי מתפללים. אך לומר, לדבר אל הקדוש ברוך הוא, או לדבר מן הקדוש ברוך הוא, או לדבר מן המלאכים, לדבר מן השכינה — כן, אתה מקובל, אתה איזה עובד, אה, שומע אני — אין זה מתקבל על הדעת. הרי זה מין גלות, הרי זה מין הסתרה, הרי זה מין נמיכות, מין מועקה.

והוא בושה, עד היום הזה בושה. בושה ברחוב, ובושה בבית, ובושה בבית המדרש. בושה היא, על אדם להתבייש. נאמר באמירת ‘חי׳ של פורים, “לא יבשו כל הקוים לך”. פירוש הדבר, בזמן הזה ‘כבבך יבשו׳ — מי שמייחל לקדוש ברוך הוא, מתבייש.

אם ניגש אני אל חבר ואומר לו, ברצוני לעשות דבר זה, נראה לי שזו דרך להתקרב לשכינה, לחוש את השראת השכינה בעולם, רוח השכינה, “רוח אלקים מרחפת על פני המים” (בראשית א, ב) — אומר לי, הן יסתכלו בפרצוף, או אומר לי, לא תשדך שידוכים. אומר הוא, מה פירוש לא תשדך שידוכים? מאמין אתה שלא תשדך שידוכים? מאמין אתה שלשכינה אין די שידוכים לכל אחד? שלשכינה אין די מוסדות לכל אחד? שלא יהיו לך מוסדות?

זה פירוש גלות השכינה, וצריך גם להצטדק ולמצוא. אקראי, מותר, אסור, יש כל מיני הלכות ו׳פורש מן הציבור׳. איני מבין, הרי מדובר באהבת השכינה. כיצד יכולה בכלל להיות שאלה כזאת? מה נעשה בנו? אה, בגלות אנו, אין אנו חיים בעולם שבו השכינה משמעה משהו.

חיים אנו עם מי שיש לו אמונה בסיסית, אמונה פשוטה. אומר הוא, ברצוני לעשות את הדבר הטוב, סבור אני שאצליח, רוצה אני לעבור אל השכינה. אם יכתוב מישהו פיוט מאהבת השכינה, באיזו ישיבה יסתכלו בו כדבר חשוב? באף אחת שאני מכיר, או כמעט באף אחת. הרי זו גלות השכינה, אין לשכינה מקום. מי שמחזיק עצמו חבר של השכינה — עליו לשתוק, עליו להסתתר, עליו להסתתר ממש כמו מרנו, עליו להסתתר בנרות השבת. מי שאוהב באמת — בוויז׳ניץ מתלהבים ב׳מלך דודי׳, לא. מי שהיה כותב בעצמו ‘מלך דודי׳, ועושה ‘לך דודי׳ חדש באנגלית, מפני שראשו רץ באנגלית, ולבו רץ באנגלית, והוא שר זאת לכלה.

מדרגת השכינה האמיתית פירושה שלמות

והבהרנו שאין די לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר של “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, שכשם שיש באדם מידות שונות כך גם בקדוש ברוך הוא, או הדברים העמוקים יותר שאומרים המקובלים, שכשאדם נוהג במידות החסד הוא מעורר את מידות החסד בקדוש ברוך הוא.

אמיתת מדרגת השכינה פירושה מדרגת הייחוד, מדרגת השלמות של האדם. נדבר על אדם אחד: מדרגת השלמות שלו, עד כמה הוא שלם, עד כמה הוא חכם, עד כמה הוא טוב, עד כמה הוא צדיק, עד כמה הוא מצליח, כל אותם הדברים — זו נקראת מדרגת השכינה.

וירידת השכינה פירושה, במילים אחרות, חטאים. אופנים וסיפורים, מצבים שבהם אין שלמות, אין חכמה, אין תורה, אין מצוות, אין יראת שמים, אין פרישות, אין קדושה, אין טהרה, אין דבר. זהו פירוש הדבר: אין למדנות, אין עיון, אין בקיאות, אין דבר. זה פירוש ירידת השכינה. אמת, זה פירוש הדבר.

כשלאדם הולך טוב, שאצלו אישית הולך טוב, יכול הוא לרצות שכינה. אך ירידת השכינה, פירושה המקומות שבהם אין לשכינה מקום לבוא — לאמת, לכאורה, שכן השכינה משמעה שצריכה להיות שלמות, השכינה אינה צריכה להיות שבורה, ראוי היה שתהיה שלמות ושמחה ואור. הרי זו גדלות השכינה. וירידת השכינה היא כשאין, כשיש מה שאנו קוראים המצב הרוחני. או במילים אחרות, כשהשלמות אינה באמת שלמות. האדם באמת במצב שפל, באמת שבור. היה רוצה ללמוד, ואינו לומד; היה רוצה לעשות כסף, ואינו עושה כסף; היה רוצה להיות אבא טוב יותר, ואינו אבא טוב יותר. כל אותם הדברים. במצב מסוג כזה, לאמיתו של דבר אי אפשר, יש הרבה פחות השראת שכינה, בקושי אפשר למצוא שם את השכינה.

השכינה מוצאת חבר במקום ירידה רוחנית

וכשם שאנו מבינים שכאשר בחוץ, כאשר לאנשים האחרים אין כבוד, אין הוקרה לערך השכינה, ויש אחד שמוקיר, הרי הוא מיוחד, מגיעה לו טפיחה על השכם — כך גם כאשר הוא עצמו אינו מוקיר את ערך השכינה. במילים אחרות, הוא מצוי במצב של שפלות, שאינו מצב שלמות, אשר עליו לא יכול הייחוד לשרות באמת אלא במצב שלמות. הוא במצב של שבירה, במצב של חטא, במצב של כישלון — ואז נזכר הוא באהבת השכינה.

אה, אותו הדבר. אומרת לו השכינה: “אה, מצאתי חבר במקום ירידה רוחנית, במקום שהוא באמת ירידה. לא ירידה גשמית, שכן כל הירידה הגשמית אינה באמת מעכבת את השכינה. במקום המעכב באמת את השכינה, שהוא באמת היפוך השכינה, שהוא באמת רע בדרך מסוימת.” ושם נזכר האדם: כן, אמת, איני מתמיד גדול, איני תלמיד חכם גדול, איני אדם השלם. בכל פעם שאני משלה עצמי שאני אדם השלם, תופס אני איזה כעס, איזו תאווה, איזו נפילה, וכבר אני קולט שלא אותי התכוונו כשאמרו שרק מי ש׳מלא כריסו ובן ירא שמים לרבים׳ יעסוק בקבלה. לא, לא לזה, לא אותי התכוונו — רק שיעשה יחוד, רק שתהיה לו רוח הקודש. לא, לא אותי התכוונו.

אה, אז אומרים לנו: רגע אחד, מגיע לך האריז״ל, מגיע לך הרמ״ק, באה אליך השכינה ואומרת לך, “ודאי לא אותך התכוונו. אך באותו האדם, באותו המקום, באותו המצב, באותו הזמן, נתן הוא מקום לשכינה.” נזכר הוא ואמר, “אותי כן, אותי לא.” עדיין יש בו איזו תשוקה, עדיין יש בו איזה געגוע.

יש לו חשק לשכינה כמו אל אכילה

עדיין יש בו איזה געגוע אל היופי, אל העדינות שאנו קוראים לה שכינה. במילים אחרות, אוהב הוא לומר ‘לכה דודי׳, לא מפני שהוא צדיק שאומר ‘לכה דודי׳, לא מפני שהוא כביכול עדיין בשלמות. לא, אלא מפני שהוא אוהב זאת, כשם שאדם יכול לאהוב כשהוא מדוכא, כשהוא בשפלות, כשהוא בקטנות. מאיזו סיבה, אין לו חשק ללמוד, אין לו חשק לתת צדקה, אך לאכול יש לו חשק, הלוא? מפני שאת זה הוא אוהב באמת. וכשהוא אוהב זאת באמת, יש לו חשק. כך ממש ייתכן שכן יש לו חשק לשכינה, כן יש לו חשק לשיר ניגון של געגועים אל השכינה, לומר תיקון חצות.

מה פירוש שאתה עד חשיבות? יודע אתה בכלל מה פירוש הדבר? לא, אני אומר איזה תיקון חצות, לא כדי להראות שאני צדיק. אומר אני תיקון חצות מפני שיש לי מעט רחמנות על השכינה. הרחמנות אינה עלי, אני משני, שכח מזה. רחמנות על השכינה, “רחמיך רבים ה׳” (תהלים קיט, קנו). והשכינה הרי היא מין דבר טוב, מין דבר יפה, והיא כמו ‘אשה עגונה׳ המצפה לבעל נעוריה. הרי יש עליה מעט רחמנות.

והוא עושה איזו מצווה, או אומר איזה פרק תהלים, או מוריד דמעה, או יושב על הארץ, או עושה מה שיהיה, למען שכינתך, כן, למען השכינה. אז, על זה נאמר לאמיתו של דבר מה שהרבי אומר, “כל רודפיה השיגוה בין המצרים” (איכה א, ג), שכן זה הוא הדבר האמיתי שהוא מיצר אמיתי. המיצר האמיתי הוא שפלות רוחנית. ושם יכולה עדיין להיות.

רגליה יורדות מות: עד השאול יכולה השכינה להגיע

זהו החידוש שאומרת הקבלה, שזהו הדבר שאיש לא תפס. איש לא היה יכול להאמין שהגלות יכולה להיות ארוכה כל כך. איש לא האמין שיכולה להיות ירידה כזאת. במילים אחרות, איש לא האמין שאין זה חסרון, שכן היה להם יותר מדי ‘תיקון הסגולה׳. במובן מסוים היו להם השגות אלוקות בקלות, היה להם די אמונה. אדרבה, לא יכלו לדעת: “רגליה יורדות מות” (משלי ה, ה) אומרים הזוהר והמקובלים על השכינה.

פשוטו של מקרא, פירושו אשה זונה, אך תופס אתה שהאשה הזונה היא רק עוד מדרגה של השכינה, רק עוד מדרגה, עוד התלבשות. האות ה״א נעשתה מעט ארוכה יותר, נעשתה קו״ף. “רגליה יורדות מות”, עד המוות, עד השאול, כל הדרך עד השאול יכולה להגיע השכינה.

במילים אחרות, בשאול יכול יהודי לאהוב את השכינה, לא יראה. יראה — יודע הוא, אולי אין לו, הוא נעווה מדרך. אך יש בו אהבה מסוימת, יש בו אהבת השכינה. ושם אומרת השכינה, “אה, בגיהנום מצאתי, מצאתי מי שאוהב אותי.” הרי רוח הקודש גדול מזה, אז יש לו רוח הקודש אמיתית, אז יש לו נבואה כזו. לא מפני שהוא צדיק, חכם, גיבור ועשיר שיש לו נבואה, לא, אלא מפני שהוא “איכה ישבה בדד” (איכה א, א) שיש לו נבואה, מין אחר. מין טוב יותר, או שיש בו מעלה על המין הקודם, שכן אז אין צורך לבחון את כל השאלה אם מתכוון הוא לשמה או אינו מתכוון לשמה.

כשאדם מחזיק עצמו מושלם, או שהוא מושלם, צריך הוא לכוון הרבה שכאשר הוא בוכה על גלות השכינה, אכן גלות השכינה מפריעה לו, או שהוא עתה מקיים מצוות מתוך שלמות שלמה. אך מי שאינו מתמיד גדול, מי שאינו חכם גדול, אינו מושלם גדול, ועדיין הוא אוהב את השכינה — אין הוא צריך לבחון. מתכוון הוא באמת. הרי הוא באמת חבר של השכינה, השכינה מדברת עמו. אין היא מדברת עם היהודים היראים, מדברת היא עם ה“יושבת בדד”, אשר יחד עמה, “בכה תבכה בלילה” (איכה א, ב).

העמק המלך: העצה של בין המצרים

והבהרנו שאין די לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו הדבר של “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, שכשם שיש באדם מידות שונות כך גם בקדוש ברוך הוא, או הדברים העמוקים יותר שאומרים המקובלים, שכשאדם נוהג במידות החסד הוא מעורר את מידות החסד בקדוש ברוך הוא. עתה, זה על פי פשט, על פי הנגלה יותר, על פי אופן ברור, שכל אחד מבין.

אומר הספר הקדוש “עמק המלך”. ה״עמק המלך” היה מקובל גדול, ורשם לעצמו בספרו “עמק המלך” לבנות את כל המערכת של קבלת האר״י, סבורני מעט בנוי על רבי ישראל סרוק ואחרים, אך הוא בנה לעצמו, והיה חשוב מאוד לבנות על כל דבר את המערכת הברורה, כל המהלך הברור של היהדות, של פנימיות התורה, של כיצד נראית השכינה, יסודות האצילות — וזה היה ספרו.

וכותב הוא בספרו, דבר נורא: הוא בדרך, כותב הוא

באופן מעשי, בכוונה מעשי, שהלך חזק מאוד בעניין של כוונת שם הוי״ה, בכל פעם, בכל יום, בכל אופן. זהו שורש הכל. כך מביא הוא, אומר הוא באופן מעשי, שכך עשה, וכך הצליח. כל הצלחת השגותיו הייתה בנויה על שיהיה לנגד עיניו תמיד שם הוי״ה.

כאשר שם הוי״ה אינו מאיר

עתה אומר הוא כך: אך יש מצבים שבהם קשה לכוון את שם הוי״ה. דבר קשה הוא, יש ימים שקשה. אומר הוא, למשל, ימי בין המצרים, בדוק ומנוסה, כך אומר הוא, בדוק ומנוסה. כשמנסים לכוון את שם הוי״ה, קשה יותר לזוכרו לנגד העיניים, קשה יותר.

כלומר, האריז״ל אומר כוונה כזו, למשל, שהחפץ לדעת מהי מדרגתו הרוחנית, ינסה לצייר לעצמו את שם הוי״ה, ולפי בהירות הציור, לפי הצבע, לפי הבהירות, ידע מהי דרגתו. ויש לפעמים מצבים, אולי לא באשמת האדם, אלא מצב השכינה הוא כזה, ששם הוי״ה אינו מאיר. קשה מאוד, ו׳אינו מאיר׳ פירושו — אין זה פשוט, קשה מאוד לזכור לנגד העיניים את שם הוי״ה. קשה.

מה עושים במצב כזה? מי שאינו לומד סודות, כוונות האר״י, אינו יודע מה לעשות. אומר הוא, אקראי, נראה שהוא נעלם, נעלם השם. הוא בהסתרה, “אלי אלי למה עזבתני” (תהלים כב, ב), יכול הוא לצעוק, אך אינו יודע מה לעשות עוד. אין הוא יכול לזכות בדביקות מסוג כזה, בנשיקות פיהו מסוג כזה, המצויים כשזוכרים לנגד העיניים שמות — אינו יכול לזכות בהם כשהוא במצב כזה.

העצה: תמורות וחילופי אותיות

אומר העמק המלך, שכאשר תגיע לכוונות בין המצרים, מצאת שיש עצה לכך. יש עצה. והוא לעולם אינו מגיע לזה — לא מצאתי בספרו שהוא מגיע לזה, אולי לא הגיע לכתוב את אותו החלק, או שאין הוא בידינו, או אולי כן יש הוא, ולא יכולתי למצאו. אך יודע אני למה כוונתו, שכן הכוונה שהוא מבקש להביא בספרו היא בעיקר מלוקטת ומסודרת מכוונות האר״י.

בשער הכוונות כתוב שבבין המצרים — כל מי שלמד בני יששכר, צדיק חסידי היודע את הכוונה — שבבין המצרים יש לזכור לנגד העיניים, במקום שם הוי״ה, והוא מכניס זאת לתוך ברכות שמונה עשרה, ואין אנו הולכים לדבר בכל הפרטים, אך במקום שם הוי״ה יש לזכור לנגד העיניים את האותיות הסמוכות לה׳. יש חילופים שונים, תמורות, כיצד אפשר להמיר את השם, כפי שיש את״ב״ש, אפשר גם להמיר את האותיות שלפני השם, ט״ד ה״א, את האותיות שלאחר השם, כ״ו ז״ו, אפשר להמיר את שם הוי״ה, אפשר לקחת עוד דרכים רבות, על כל פנים עוד עשרים ושתים דרכים, ואף יותר, שאפשר להמיר.

אומר האר״י ז״ל, שתלמידיו יזכרו לנגד עיניהם את זה. ומבאר רבי נפתלי הירץ באכרך, בעמק המלך, מהו זה — כפי שאני מבין מביאורו — שפירושו כך, ששם הוי״ה אינו מאיר, יהיה מה שיהיה נמשלו. אך כפשוטו, אדם מנסה לצייר לעצמו את שם הוי״ה, והוא כך, “וי, היכן שם הוי״ה?” אומר לו האר״י ז״ל, “יש לי עצה. קודם כל, אין אתה אשם. המציאות בעולם היא כך, בין המצרים היא. כל רודפיה השיגוה בין המצרים. אם רצונך לדעת מהו הכשם של השם שאומר לך, צריך אתה להבין שבאותיות שבעולם יש עשרים ושתים אותיות. ‘ברא את עולמו בספר וספר וסיפור, ל״ב נתיבות, בעשר ספירות וכ״ב אותיות׳.”

עשרים ושתים האותיות ושלוש הקדושות

פירוש הדבר כך, ששם הוי״ה אינו מאיר, יהיה מה שיהיה נמשלו. אך כפשוטו, אדם מנסה לצייר לעצמו את שם הוי״ה, ואומר, “וי, כיצד שייך שם הוי״ה?” אומר לו האריז״ל, “יש לי עצה. קודם כל, אין אתה אשם, המציאות בעולם היא כך, בין המצרים היא. אך רצונך לדעת מהו הקשר של בין המצרים? אומר לך.”

צריך אתה להבין שבאותיות, בעולם, יש עשרים ושתים אותיות. “ברא את עולמו בל״ב נתיבות, בעשר ספירות ובכ״ב אותיות” (ספר יצירה). הרי כל העולם כלול מעשרים ושתים אותיות. עתה, מעשרים ושתים האותיות כתוב בספר יצירה, “בירר שלש אותיות וקבע בשמו הגדול”. שלוש אותיות מן העשרים ושתים הן שמות.

הרי העולם, אם אפשר לומר שהאטומים, נאמר בחינת האטומים, עשרים ושתים סוגי אטומים בעולם, שמהם עשו את כל העולם. שלושה מהם, כן — שכן הה״א כפולה — שלושה מהם הם אטומים קדושים. מהם, “בירר וקבע בשמו הגדול”, מן הדברים ההם, כשמסתכלים עליהם, מכוונים את השם.

אך כל שאר תשע עשרה האותיות הן גם אותיות. ולא זו בלבד שהן גם אותיות, אלא הן גם שכנות של השם. שכן אפשר לכתוב, אפשר לעשות צופן, ספר, אפשר לכתוב כפי שמדברים על אל״ף לכתוב תי״ו, ועל בי״ת לכתוב שי״ן, או איזה ספר אחר שנקרא תמורות בלשון המקובלים. אפשר להמיר כל אות באות אחרת. במילים אחרות, הבינו שאיני אומר עתה שזה ביאור משכיל — אפשר לבארו באופן משכיל, אך אפשר לבארו גם בפשטות, בדרך הקבלה, בדרך האמונה. הרי הי״וד היא רק שהאות העשירית היא שם, אקראי, אך אחת לפני העשירית היא האות התשיעית. נו, מדוע אין זו שם? אין זו שם, יפה מאוד, כשהוא בהתגלות קוראים לו י־ה־ו־ה. אך הרי אתה יכול להבין שהוא רק מדרגה אחת מרוחקת מן הט״ית.

אתה במצב הגלות: לילך בבגדי גלות

והיום אין אתה יהודי במצב הרגיל, אתה במצב הגלות. השכינה, כפי שאמרנו קודם, בת המלך הרי הייתה צריכה ללבוש איזה מלבוש חלש, איזו תלבושת של עני, היא עובר אורח, הולכת בדרך, הולכת בבגדי גלות. “עשה לך כלי גולה” (יחזקאל יב, ג), הרי הולכים בבגדי גלות, אין הוא יכול אפוא ללכת עם שם הוי״ה, שכן אז האותיות הקדושות, שם הוי״ה, נסתרות, נעלמות. הרי זה לכאורה מבחן עם ד׳ וה׳ וד׳, או כ״ו וז״ו, ומ״ץ פ״ץ. ופירוש הדבר שאתה הולך כאן…

והאמת היא, שכל ארבע אותיות צריך להיבחן בהן, צריך ללמוד את סדר כל האלף־בית כיצד ואיך. אומר אני חידוש: האריז״ל אומר רק את השלוש הראשונות, שכן באמת יש תשע עשרה ברכות בשמונה עשרה, ויש על כל פנים תשע עשרה דרכים, שכן יש רק תשע עשרה דרכים שאפשר, שכן כנגד כל אחת מכ״ב האותיות צריך להיות אחד מצירופי האלף־בית שאפשר להמירו, תמורות, מלבד שלוש שהן עצמן השם, י״ה ו׳, יוצא תשע עשרה. יוצא שבאמת כל ברכה צריכה להיות בה תמורה. האריז״ל גילה לי את השלוש הראשונות, ואת השאר אפשר להשלים בעצמו, שכן זה הסוד שהוא מלמד כאן.

וסבורני שבפועל ממש, אפשר להסתכל בפרדס בשערי תמורות ולראות כיצד לעשות צירופים אחרים — צריך אני ללמוד זאת — אך אפשר לחשב כל אחד, כפי שאפשר לומר שבמקום ט״ד ה״ד, הולכים עוד אות אחת אחורה, ח״ג ד״ג הוא גם שם, שכן הוא רק שתי אותיות מרוחק מן השם, הוא עוד מעט רחוק יותר, עוד רחוק יותר, עוד נפילה גדולה יותר. אך הוא חושב, מכוון, ואין קל יותר לכוון את זה במלואו מאשר לכוון שם. שם הוא קדושה, שכן כל יהודי יכול לכוון יום שלם את השם, אך דבר גדול הוא זה, ובבין המצרים אי אפשר.

תאר לך שאחד יכול לומר זאת אף יותר, שאחד מבית הכיסא — תאר לך, מבית הכיסא ודאי אסור לכוון, אולי מותר, איני יודע, אין חייבים לכוון במקום המטונף.

משל המזוזה

ד״ה ד׳, על זה כתוב בשם ‘כוזו׳, שכותבים על מזוזה מן הצד האחר, שכן מזוזה באמת צריכה להיות פתוחה. כתובים בה השמות “הוי״ה אלקינו הוי״ה”, והשמות שומרים על זה, מזכירים את שם ה׳, והרמב״ם אומר שזה המלאך, “חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם” (תהלים לד, ח), שכשמזוזה מונחת על דלת יהודית, זה המלאך העומד בכל דלת יהודית, השמות של ה׳.

הבעיה היא שפעמים רבות, כתוב בפוסקים, פעמים רבות סביב הדלת מלוכלך, אין זה מקום ההולם את שם ה׳. ובאו הקדמונים — איני יודע אם היו גאונים — שהחליטו שיכתבו על הצד האחר של המזוזה, את הצד האחר של השם. הרי על פי אתב״ש כותבים ‘כוזו׳, והשמות ההם יכולים להיות במקום מטונף, שכן אין זו שם. הוא רק אות אחת מרוחק מן השם, גם הוא באמת שם, הוא צופן של השם. וזה מותר.

אומר הוא, אני חושב, במקום מטונף מותר לכוון ט״ד ה״ד, שמות של בין המצרים, שכן אין זו שם — כן היא שם, אך שם רק למי שמבין — אך אלה הלימודים, ואפשר ללכת עוד רחוק יותר ורחוק יותר, אפשר ללכת עד כל השלוש כיצד חוזרים אל השמות. אלה כולם לימודים כיצד אפשר לעשות, שיש שם, שיש מדרגה של השכינה באמת באותה הדרגה. וזהו הלימוד שלימד האריז״ל מה יעשה בימי בין המצרים.

עיקר הכוונה: שהשם יאיר לתוך החליפה

האריז״ל מוסיף עוד דבר, שעיקר הכוונה היא לכוון שאור שם הוי״ה מאיר לתוך החליפה. שהחילופים אינם אלא לבוש של שם הוי״ה, אינם אלא עוד מדרגה, עוד מדרגה אחת מבחוץ, יותר בחיצוניות, יותר בתמורה של שם הוי״ה. ומי שמוצא את השם ט״ד ה״ד — זהו מה שאמר האריז״ל, שהוא מקובל.

מי שיודע רק את שם הוי״ה — כל יהודי יודעו. אך את כל אותם הרשמות יודעים רק מקובלים. מה פירוש, מדוע יודעים רק מקובלים? מפני שהמקובלים אינם אנשים המצויים במדרגות גדולות יותר, אלא הם יודעים את כל המדרגות. המקובלים הם היודעים את המדרגות הקטנות יותר. המקובלים הם היודעים את מצבי הפירוד, את המצבים שבהם השם מתלבש באותם מיני תמורות וחילופי אותיות וגימטריאות ודברים כאלה, ובאמצעותם מוצאים הם דרך.

וזו דרך מעשית. אומר אני ממש מעשית, רבותי: הוא במצב שקשה לו להתחזק, חש רע, חש שחטא יותר מדי, צריך ללכת למקווה, יכול להיות בחזקת ה׳ על ברזל, ויכוון מ״ץ פ״ץ. וכתוב באמת שהאריז״ל אומר עצות כאלה על דברים שונים, אם רוצים לומר דבר מה, אי אפשר לומר עד אתב״ש, וכן הלאה. וזו ממש עצה טובה, כמשמעה, אומר אני בדרך השכלת האותיות, ואפשר לדבר בזה בדרך מוסר בפעם אחרת.

הרי זה עד כאן, ותהיה לנו שבת שמחה, ונמצא את כל צירופי האותיות המצויים, שכל אחד מהם באמת אינו אלא צופן, מעט רחוק יותר, מעט קרוב יותר, של שם הוי״ה.