סדר התפילות ו׳ – תפילות ראש השנה (תורגם אוטומטית)

📄 Download Transcript PDF

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור על סדר התפילות של הרמב״ם — נוסח תפילות ראש השנה

—

א. הוספות עשרת ימי תשובה בשמונה עשרה

לשון הרמב״ם: “נהגו רוב העם”

הרמב״ם משתמש בלשון “נהגו רוב העם” לגבי ההוספות בשמונה עשרה של עשרת ימי תשובה — זה מקורו בגאונים.

פשט: זהו מנהג, לא דין דאורייתא או דרבנן, אלא מנהג שרוב כלל ישראל נוהגים בו.

חידושים:

– מערכת מדויקת של הרמב״ם לקטגוריות מנהגים בהלכות תפילה: (1) “נהגו העם” / “כל העם” — מנהג כל ישראל (כמעט מחייב); (2) “נהגו רוב העם” — רוב היהודים נוהגים כך; (3) “יש נוהגים ויש נוהגים” — מחלוקת המנהגים; (4) “נהגוני” / “מנהג רבותי” — מנהג רבותיו; (5) “נהגו מקצת” — רק מיעוט (כמו למשל פרשת שירת הים).

– מה פירוש “רוב העם”: הרמב״ם התבסס על ספרי המנהגים וסידורים שלמד, לא על תצפית סוציולוגית. אבל הוא ידע מה נוהגים במקומות אחרים — הוא מביא “מנהג ארץ אדום” (אירופה) לצד מנהגים ספרדיים. “רוב העם” פירושו רוב מאלה שמתפללים כהלכה — הרמב״ם לא כלל מנהגי עמי הארץ או מנהגים מוזנחים.

– גישת הרמב״ם למנהגים: כאשר הרמב״ם מביא מנהג — אפילו כשאינו אומר “מנהג רוב ישראל” — זו תמיד הסכמה שזה לגיטימי. בלשון “רוב העם” הוא נותן רמז שכך מקובל, אבל גם נותן דרך יציאה — הוא לא אומר “מצוות חכמים”, אלא מתכוון לומר “אצלנו לא נוהגים [כך]”. הוא מביא לפעמים מנהגים שהוא לא מאשר (כמו בהלכות חלה: “ראיתי מנהגים משונים, לא ראוי לעשות כזה”; או ברכות ההודאה של צפרי — “הנותן” — הוא אומר שנוהגים כך אבל זה לא ראוי).

—

[דיגרסיה: הרמב״ם על פיוטים]

הרמב״ם לא מביא שום פיוטים בסדר התפילות שלו. הוא כתב תשובות שבהן הוא מתנגד לפיוטים.

חידושים:

– שתי טענות נגד פיוטים: (1) תוכן: הרבה פיוטים אומרים שטויות על הקב״ה שאינן אמת כלל; (2) צורה: צריך לומר רק מה שחכמים תיקנו — אין להוסיף יותר.

– חכמי ספרד נגד פיוטים: גם אבן עזרא לא החזיק מהם. אבל אבן עזרא לא היה נגד פיוטים בכלל — הוא עצמו חיבר פיוטים! הוא היה נגד פיוטי רבי אלעזר הקליר במיוחד, כי סבר שהוא לא כותב יפה, ושנוסח התפילה צריך להיות בלשון מקרא, לשון ברורה.

– נקודה מעשית: אפילו אם הפיוטים אינם כשלעצמם “לשון אילג”, כאשר הציבור אומר אותם בלשון אילג — כי הם לא מרגישים בנוח עם המילים, לא מבינים מה כתוב, אלא אם זה גרם או אלף-בית — אז זה נעשה בעיה, כי זה הורס את יסוד התפילה שלא לדבר בלשון אילג.

– [דיגרסיה: פיוטים חדשים] החתם סופר חיבר פיוטים חדשים. הזקן ר׳ הירשל אמר שהיה רוצה לחבר פיוט חדש לראש השנה — הוא יודע קבלה, הוא יודע לכתוב יפה — אבל דבר אחד הוא לא יכול: לגרום שזה ייכנס למחזור.

—

שיר המעלות ממעמקים / אבינו מלכנו

הרמב״ם לא מזכיר “שיר המעלות ממעמקים” — זהו מנהג האחרונים. גם אבינו מלכנו הם דברים מאוחרים יותר.

—

יסוד הלכתי להוספות

חידוש:

– קושיה: מדוע תיקנו את ההוספות בשלוש ראשונות ושלוש אחרונות, הרי הכלל הוא שאין להוסיף שם? היו יכולים לתקן זאת בשומע תפילה או במקום מתאים אחר.

– תירוץ (מהראשונים): זה אכן מתאים כאן מבחינת התוכן. התירוץ הלמדני הוא שהציבור אכן מותר להוסיף; כאשר אומרים “אין להוסיף” הכוונה שיחיד לא יוסיף. הרמ״א גם מזכיר שמותר להוסיף.

—

ההוספות הספציפיות

ברכה ראשונה (מגן אברהם)

נוסח הרמב״ם: מוסיפים “זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים, וכתבנו בספר חיים, למענך אלקים חיים”, ואחר כך ממשיכים: “מלך רחמן המושיע והמגן, ברוך אתה ה׳ מגן אברהם”.

פשט: זה מתייחס למדרש שבעשרת ימי תשובה אפשר עדיין לשנות — אדם הוא מחצה זכאי ומחצה חייב (כמו שהרמב״ם אומר בהלכות תשובה), והוא יכול להכריע. התפילה עצמה יכולה להיות מה שמכריע.

חידוש: “זכרנו” מתאים לנוסח הברכה — “וזוכר חסדי אבות” — אז “זכרנו” הוא הוספה שמתחברת לתוכן הברכה.

ברכה שנייה (מחיה המתים)

נוסח הרמב״ם: מוסיפים “מי כמוך אב הרחמים, זוכר יצוריו ברחמים לחיים” (או “לחיים ברחמים”). אחר כך: “ונאמן אתה להחיות מתים”.

חידוש על המבנה: בהוספות האחרות יש סברא שזה כמו הקדמה לחתימה. אבל ב״מי כמוך” זה שונה — כי החלק שלפני זה הוא “מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך”, אז “מי כמוך אב הרחמים” הוא הוספה לגוף נוסח התפילה (לא רק הקדמה לחתימה).

ברכה שמינית (מודים)

נוסח הרמב״ם: מוסיפים “זכור רחמיך ה׳ וחסדיך כי מעולם המה, כבוש כעסך, וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך, ברוך אתה ה׳ הטוב שמך ולך נאה להודות”.

חידוש: הרמב״ם מציב “זכור רחמיך” ממש לפני “הטוב שמך ולך נאה להודות”, אבל המנהג שלנו הוא לומר זאת קצת קודם בברכה. בראש השנה אומרים זאת רק בחזרת הש״ץ, לא בשמונה עשרה שקטה. במנהגים אחרים זה הפוך.

ברכה אחרונה (שים שלום)

נוסח הרמב״ם: מוסיפים “ובספר חיים ברכה ושלום וזכר טוב נפקד ונזכר לפניך אנו וכל עמך בית ישראל לחיים ולשלום” — ומסיימים “ברוך אתה ה׳ העושה השלום”.

חידוש — סברא למיקום: כל הוספה נקשרת לחלק שכבר קיים בברכה — “זכרנו” מתחבר ל״וזוכר חסדי אבות” בברכה ראשונה; “מי כמוך” מתחבר ל״מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך” בברכה שנייה; “ובספר חיים” הוא המשך ל״לטוב בעיניך לברך את עמך ישראל.” זהו הכלל של “הקדמה ולחתימה” — מוסיפים קרוב לחתימה, עם קשר לנוסח הקיים.

—

תפילת נעילה — חתמנו

בתפילת נעילה של יום כיפור אומרים “חתמנו” במקום “זכרנו”, ו״חתמנו בספר” במקום “וכתוב”.

פשט: כי דין הבינונים לא מוכרע עד נעילה של יום כיפור, מתאים לומר “חתמנו” (חתימה) במקום “זכרנו” (זכירה/כתיבה).

—

מדוע הרמב״ם לא מזכיר “המלך המשפט”

חידוש: כי הוא כבר הזכיר זאת בהלכות תפילה בתפילת חול. כאן הוא מדבר רק על תפילת יום טוב. ב״הקל הקדוש” הוא כן הזכיר את הפסוק “ונקדש ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה”, אבל ב״המלך המשפט” לא היה לו פסוק להוסיף, לכן הוא אמר זאת רק בהלכות תפילה.

—

מנהג מקומות שלא מוסיפים

הרמב״ם אומר: “כל התוספות האלו מנהג מקומות, יש מקומות שנהגו שלא להוסיף דבר.”

חידוש: הלשון “שנהגו שלא להוסיף” (לא סתם “לא נהגו”) פירושו שזהו מנהג מודע ואקטיבי שלא להוסיף — לא סתם חוסר מנהג. זה כנראה כי ההוספות לא מופיעות בגמרא, וזו תקנה מאוחרת יותר. גם נכנס כאן הענין של אי-הוספה בשלוש ראשונות ואחרונות.

—

נקודה כללית על “סידור רמב״ם”

חידוש: כדי להרכיב סידור לפי הרמב״ם צריך להיות בקי גדול בכל חלקי משנה תורה, כי הרמב״ם לא חוזר על דברים שכבר אמר במקום אחר. למשל: נוסח קידוש נמצא בהלכות שבת, נוסח ברכת המזון נמצא כאן, נוסח “יעלה ויבוא” נמצא במקום אחר. הרמב״ם לא רצה לעשות מחזור — זו הלכה, הוראות למי שעושה מחזור, לא המחזור עצמו. הוא מצטט את לשון הרמב״ם עצמו ש״דברי תורה” אינם “ספר מתכונים” — זו תורה שצריך ללמוד.

—

ב. ברכה שלישית (קדושת השם) — “ובכן תן פחדך” בראש השנה/יום כיפור

נוסח “ובכן”

נוסח הרמב״ם: “ובכן תן פחדך ה׳ אלקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת… ויראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים”; “ובכן תן כבוד לעמך, תהלה ליראיך, ותקוה טובה לדורשיך… וצמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן ישי משיחך, במהרה בימינו”; “ובכן צדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו, וחסידים ברנה יגילו, ועולתה תקפץ פיה, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ.” אחר כך: “ויגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה”, וחותם “ברוך אתה ה׳ המלך הקדוש”.

פשט: מבקשים שהקב״ה ינהיג ביראה, יכבד את עמו, ושהצדיקים ישמחו והרשעות תיעלם.

חידושים:

– מתי אומרים נוסח זה: מנהג נפוץ לומר זאת בכל ארבע התפילות של ראש השנה. חלקם אומרים זאת גם בכל חמש התפילות של יום כיפור. יש אפילו מנהג לומר זאת בכל עשרת ימי תשובה, אף שהרמב״ם לא מביא זאת כאן.

– הבדל בין “אז” ל״בחיינו” ב״צדיקים יראו וישמחו”: נוסח הרמב״ם אומר “אז” (= אז, באותו זמן), שפירושו בבירור שזה מדבר על העתיד, על הגאולה. אבל אם אומרים “בחיינו צדיקים יראו וישמחו” (כמו נוסחאות אחרות), זה לא דווקא תלוי בגאולה הגדולה — זה יכול לומר שאפילו עכשיו, בחיינו, כשיש מצב של “כבוד לעמך”, הצדיקים ישמחו. “בחיינו” הופך את זה ליותר אקטואלי ולא רק אסכטולוגי.

– “עולתה תקפץ פיה”: זה פירושו “עוולה” (עוול), החפצא של עוולה. אפילו לישרים וחסידים יש חלק של עוולה — “עוולתם אזרוע” — ו״עולתה תקפץ פיה” פירושו שגם זה יתוקן.

– “ממשלת זדון” / “מלכות עליזה”: נוסח הרמב״ם אומר “מלכות עליזה” (במקום “מלכות הרשעה”), שהוא רמז לרומי. פייטנים שונים משתמשים בלשונות שונות — “מלכות הרשעה”, “מלכות עליזה”, “מלכות עקשן” — כולם מתכוונים לאותו דבר: המלכות הזרה שמדכאת את ישראל. [דיגרסיה: עושים בדיחה ש״עליזה” הוא רמז לשאנז אליזה בפריז.]

– השוואה לנוסח קדושה: נוסח “ובכן תן פחדך” דומה מאוד לנוסח הקדושה (כמו “ויעשו כולם אגודה אחת”). ההבדל הוא שבקדושה מבקשים שהבריות בעצמן יקבלו מלכות שמים (“רישא דלתתא”), וכאן מבקשים שהקב״ה יתן את מלכותו מלמעלה (“תן פחדך”). אבל שניהם עוסקים באותו ענין.

– חידוש שברכה שלישית מקבלת הרחבה: בדרך כלל משנים רק את הברכה האמצעית לשבת ויום טוב, והשלוש ראשונות והשלוש אחרונות נשארות ללא שינוי. ראש השנה הוא חידוש שמוסיפים חתיכה גדולה וארוכה בברכה שלישית. תשובה: מוסיפים כל יום בברכה שלישית ב״ובא לציון” “פתיחה קדושה” וכדומה. אבל התוספת כאן קשורה לשינוי ל״המלך הקדוש” — ברגע שהוספנו “ויגבה ה׳ צבאות במשפט” (שהרמב״ם אומר שאומרים כל שבוע של עשרת ימי תשובה), כבר נוצר מקום לדבר על ענייני ראש השנה. אבל את כל החלקים של “ובכן” אומרים רק בראש השנה (ואולי יום כיפור), לא כל השבוע.

– פסוקים שהנוסח שלנו לא אומר: הרמ״א מביא את הפסוק “ונגד זקניו כבוד” (ישעיה כ״ד:כ״ג). גם הפסוק “ה׳ אלקינו ימלוך לעולם ועד” — הנוסח שלנו לא אומר זאת, אלא “ה׳ ימלוך לעולם”.

—

ג. ברכה אמצעית של ראש השנה (ערבית, שחרית, מנחה) — “אתה בחרתנו”

הנוסח

נוסח הרמב״ם: “אתה בחרתנו מכל העמים ורצית בנו מכל הלשונות, קדשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת… ותתן לנו ה׳ אלקינו את יום טוב מקרא קודש הזה את יום הזכרון הזה, זכרון תרועה באהבה, זכר ליציאת מצרים.” אחר כך באה “יעלה ויבוא”, ואז “אלקינו ואלקי אבותינו מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך. וידע כל פועל כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה׳ אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.” מסיים עם “קדשנו במצוותיך… דברך אמת וקיים לעד. ברוך אתה ה׳ מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון.”

פשט: הברכה האמצעית מתחילה בדומה לשבת/יום טוב בהודיה על בחירת ישראל, מזכירה את יום הטוב, מבקשת גילוי מלכות ה׳, וחותמת ב״מקדש ישראל ויום הזכרון”.

חידושים:

– “ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת”: על ידי מתן תורה הקב״ה קרא עלינו את שמו — “אלקי ישראל” וכו׳.

– קושיה — מדוע פעמיים “את”: “את יום טוב מקרא קודש הזה, את יום הזכרון הזה” — מדוע כתוב פעמיים “את”? נשארת קושיה פתוחה.

– “זכרון תרועה” דומה ל״זמן חירותנו”: “זכרון תרועה” הוא המקביל (פרלל) ל״זמן חירותנו” בפסח או “זמן מתן תורתנו” בשבועות — זהו השם הספציפי של ראש השנה. אומרים “זכרון תרועה” כשחל בשבת, או “יום הזכרון”.

– שלוש בקשות מקבילות, שלוש תשובות מקבילות: “מלוך על כל העולם / והנשא על כל הארץ / והופע בהדר גאון עוזך” — כל שלושה פירושם שהקב״ה יגלה את מלכותו, יופיו, יקרו. במקביל לכך: “וידע כל פועל / ויבין כל יצור / ויאמר כל אשר נשמה באפו” — כל שלושה פירושם שכל הבריות יודו במלכות שמים.

– “דברך אמת וקיים לעד” — פירושים שונים:

– קושיה: מה פירוש “דברך” כאן ספציפית? לא ברור על אילו “דברים” מדובר.

– פירוש רש״י: רש״י מקשר זאת ל״לעולם ה׳ דברך נצב בשמים” (תהלים קי״ט:פ״ט) — זה פירושו הדין של ראש השנה. הקב״ה שפט את אדם הראשון, ובאותו ענין הוא דן את כל הדורות, והם יוצאים בדימוס (זוכים). קושיה על רש״י: חסר כל ההקשר — בברכה לא מוזכר דין של ראש השנה, איך זה נכנס? תירוץ: אולי דווקא הענין שמזכירים את דין ראש השנה רק ברמז, כי בתחילת התפילה לא אומרים בפירוש שהקב״ה דן היום — זה בא רק במלכיות זכרונות שופרות.

– פירוש על פי חסידות (בעל שם טוב): “דבר ה׳” פירושו הבריאה — דבר הקב״ה שמקיים את העולם הוא אמת וקיים.

– פירוש המקושר למלכות: ביקשנו “מלכותו ברצון משלה” — שהקב״ה יהיה שוב מלך, ו״דברך אמת וקיים לעד” פירושו שהבטחתו לגאול ולהיות שוב מלך היא אמת לעולם. הכל בו (מובא בבית יוסף) אומר שהקב״ה הבטיח כל כך הרבה דברים, “ואין אנו גולי שתיקה לכולא, ואדרבא, המליכהו” — מבקשים שהוא אכן יעשה כך. הפירוש השני הגיוני יותר כי הוא מקושר יותר פשוט לברכה.

– השוואה לברכת ההפטרה: לשון דומה מופיעה בברכת ההפטרה: “נאמן אתה הוא ה׳ אלקינו ונאמנים דבריך, ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, כי א-ל מלך נאמן ורחמן אתה”. שם מדובר על הבטחות הנביאים.

– הרמב״ם לא אומר במדויק את סוף “קדשנו במצוותיך”: הוא לא אומר במפורש איך מסיימים את חלק “קדשנו במצוותיך” (כלומר “ושים חלקנו בתורתך” וכו׳). הוא עובר ישר ל

חתימה.

—

ד. מוסף ראש השנה — התחלה

הנוסח

נוסח הרמב״ם: אחרי “המלך הקדוש” עוברים ל״אתה בחרתנו” עם “ומפני חטאינו גלינו מארצנו”, ו״ותתן לנו ה׳ אלקינו באהבה את יום הזכרון הזה את יום טוב מקרא קודש הזה”, אחר כך “אלקינו ואלקי אבותינו מלוך על כל העולם כולו בכבודך”.

פשט: מוסף ראש השנה מתחיל בדומה לתפילות האחרות עם “אתה בחרתנו”, אבל עם התוספת של “ומפני חטאינו” כמו בכל מוסף, והסדר של “את יום הזכרון” שונה מאשר בימים טובים אחרים. עד כאן זה דומה לכל ימים טובים, ואז מתחיל הנוסח של מלכיות.

—

ה. מלכיות — הנוסח

עלינו לשבח — תחילת מלכיות

הנוסח: “עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגויי הארצות… שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע… ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.”

פשט: מודים לקב״ה שאנחנו לא כמו הגויים שעובדים עבודה זרה, ואנחנו יכולים לעשות את הנכון.

חידוש: יהושע בן נון הוא מחבר “עלינו לשבח” (לפי חז״ל). הנוסח חוזר ל״יוצר בראשית” — “שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ” — ומדגיש שכסא כבודו בשמים ממעל, ושכינתו בגבהי מרומים.

—

הפסוק “וידעת היום והשבות אל לבבך” — ככתוב בתורתך

הנוסח מביא את הפסוק “וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד” עם ההקדמה “ככתוב בתורתך.”

חידוש — מדוע אומרים “ככתוב בתורתך”? שלושה פירושים:

1. לשון המקרא: רוצים להשתמש בלשון היפה של הפסוק במקום מילים משלנו, אבל לא רוצים סתם להכניס את זה כחלק מהפיוט — לכן עושים הפסק עם “ככתוב בתורתך.”

2. קיום המצווה: “וידעת היום והשבות אל לבבך” הוא חיוב — מצווה לזכור שה׳ הוא אלקים. בכך שאומרים זאת בתפילה, מקיימים את מצוות התורה. הרמב״ם לא מנה זאת כמצווה נפרדת (הוא כולל זאת במצוות “אנכי”), אבל אפשר לראות זאת בדרך זו.

3. פשט חסידי: “ראשך ככרמל” — כל התורה מתמצית בשמע ישראל / וידעת היום.

—

“אוחילה לאל אחלה פניו” — שאילת רשות

הנוסח: “אוחילה לאל אחלה פניו, אשאלה ממנו מענה לשון… אשר בקהל עם אשירה עוזך, אביעה רננות… ברוך אתה ה׳ למדני חוקיך.”

פשט: זו הקדמה למלכיות, זכרונות, שופרות — בקשה למילים הנכונות.

חידושים:

– מי אומר זאת? אצל הרמב״ם נראה ש״אוחילה” הוא חלק משמונה עשרה של היחיד, לא רק מחזרת שליח הציבור. אצלנו (אשכנזים) זו רק תוספת של שליח הציבור. אבל הרמב״ם מכניס זאת בנוסח של מלכיות זכרונות שופרות שכל אחד אומר. זה מושווה ל״ה׳ שפתי תפתח” שכל אחד אומר — זו לא “נטילת רשות” פורמלית כמו אצל שליח הציבור, אלא בקשה אישית.

– תרגום “אוחילה” לעומת “אחלה”: “אוחילה” הוא מלשון “מייחל” — אני מקווה; “אחלה” הוא לשון בקשה — אני מבקש. “אשאלה ממנו מענה לשון” — אני מבקש ממנו את המילים הנכונות. “אשר בקהל עם אשירה עוזך” — אני הולך לעשות שניהם: לבקש ולשבח/להודות. “אביעה רננות” — להודות ולרומם על טובות שהקב״ה כבר נתן.

– “לאדם מערכי לב ומה׳ מענה לשון” (משלי): האדם מביא את רגשו והכרת הטוב שלו, והקב״ה נותן את המילים להביע זאת. זה מתאים מאוד ל״ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך.”

– “ברוך אתה ה׳ למדני חוקיך”: מה עושה הפסוק כאן? הפשט: למדני איך להתפלל לפי חוקיך. פירוש אחר: זו מעין ברכת התורה על פסוקי מלכיות/זכרונות/שופרות שעומדים לומר. זה מתאים במיוחד כי (כמו שהרמב״ם מביא מאוחר יותר, וכמו שכתוב במשניות) יש הלכות ספציפיות לגבי אילו פסוקים מותר להביא ואילו לא — זה דבר קשה לדעת את עשרת הפסוקים הנכונים. הפסוק בא מ״אשרי תמימי דרך” (תהלים קי״ט) שמדבר כל הזמן על תורה.

—

“על כן נקוה לך” — אלקינו קווה

נוסח: “על כן נקוה לך ה׳ אלקינו לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גלולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, לתקן עולם במלכות שדי…”

פשט: זהו המשך של עלינו — תפילה/תקווה שעבודה זרה תוסר ומלכות שמים תוקם.

חידושים:

– “לתקן” פירושו להקים/לתכנן: לא לתקן, אלא להקים עולם חדש במלכות שדי.

– המבנה הוא למ״ד למ״ד למ״ד: “להעביר גלולים… לתקן עולם… להפנות אליך…” — זה כולו המשך של “נקוה לך” — על מה מקווים? על שלושה דברים.

– אין הריגת רשעים: לא כתוב שצריך להרוג את רשעי הארץ. רק להסיר את הגלולים והאלילים, להקים מלכות שמים, ואז “כל רשעי ארץ” יחזרו לקב״ה — “יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך.”

—

פסוקי מלכיות

פשט: אחרי הנוסח מתחילים למנות פסוקים של מלכיות, לפי כלל המשנה: פסוקים מהתורה, כתובים, ונביאים.

פסוקים מהתורה:

– “ה׳ ימלוך לעולם ועד”

– “לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה׳ אלקיו עמו ותרועת מלך בו”

– “ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל”

חידושים:

– תרגום “תרועת מלך בו” — מחלוקת: (1) “תרועת מלך” פירושו כבוד המלך — למלך תוקעים תרועות, זה קולו וכבודו; (2) רוב המפרשים: “תרועת” הוא מלשון רעות/רעיה — אהבת המלך, חברות עם המלך. כי בפסוק של בלעם לא נכנס שום ענין של תקיעה. “רעיה” כמו “רעיה המלך” — חבר/אהוב של המלך.

– “ותרועת מלך בו” מתאים לראש השנה: כי זה גם כולל תרועה — זה מחבר מלכיות עם שופרות.

– “ויהי בישורון מלך”: זה קנין על היהודים — כמו שלמדנו קודם בתפילות של יום טוב.

פסוקים מכתובים (תהלים):

“דברי קדשך כתוב עלינו” — כל הפסוקים מכתובים הם מתהלים: (1) “אמרו לה׳ המלוכה ומושל בגוים”; (2) “ה׳ מלך גאות לבש” — הקב״ה לבש בגדי מלכות, גאות ועוז הם ענייני מלכות; (3) “ימלוך ה׳ לעולם אלקיך ציון לדור ודור הללויה”; (4) “שאו ראשיכם” וכו׳ — כי אחר כך כתוב “ויבוא מלך הכבוד”.

הערה על נוסח: אומרים “נאמר” על החלקים, לא “כתוב” — דיוק קטן בנוסח.

פסוקים מנביאים:

“ועל ידי עבדיך הנביאים” — שלושה פסוקים: (1) מישעיה: “כה אמר ה׳ מלך ישראל וגואלו ה׳ צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים”; (2) “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה”; (3) “והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד”.

חידוש: הרמב״ם בהלכות שופר אומר שאומרים שלושה פסוקים מהתורה, שלושה מתהלים, ושלושה מנביאים — אבל בכתובים הזכיר רק תהלים (ארבעה פסוקים), בעוד שבנביאים לוקחים מנביאים שונים.

סיום בתורה — “שמע ישראל”

“ובשאר כתבי הקודש נאמר שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד” — מתחילים בתורה ומסיימים בתורה.

חידוש: זהו הפסוק היחיד שבו לא כתובה ישירות המילה “מלך”. אבל “ה׳ אחד” פירושו גם ענין המלכות — שהוא המלך היחיד, הוא מנהיג את כל העולם. “אחד” הוא גילוי כבוד מלכותו. ממילא זה אותו ענין כמו הפסוקים האחרים שבהם “מלך” כתוב במפורש.

—

סיום ברכת מלכיות — חזרה לנוסח קדושת היום

אחרי הפסוקים חוזרים לנוסח של ראש השנה: “מלוך על כל העולם כולו בכבודך” עד “מחיש ישועה בקרוב ישועתנו”, אחר כך “והנחילנו ה׳ אלקינו באהבה וברצון”, והחתימה: “ברוך אתה ה׳ מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון”.

הסבר לפי הגמרא: לפי השיטה שלנו (התנאים שאנו הולכים לפיהם) אומרים קדושת היום ומקדימים לה מלכיות — כלומר, מלכיות נכנסת לתוך קדושת היום.

—

“היום הרת עולם”

אחרי החתימה אומרים: “היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים” — היום הוא בריאת העולם, היום הוא מעמיד את כל הבריות למשפט. מבקשים: “אם כבנים אם כעבדים” — שתי דרכי משפט. אם כבנים — כרחם אב על בנים; אם כעבדים — עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו קדוש.

פשט: לקב״ה “אין ברירה” — מבקשים לפחות אחת משתי האפשרויות.

חידוש: החלק “היום הרת עולם” אינו ברכה, זה משהו מיוחד — זה קשור לתקיעות. כאן תוקעים, ואחר כך אומרים “היום הרת עולם”.

על “תקיעתא דרב”: הגמרא קוראת לפתיחות של מלכיות/זכרונות/שופרות “תקיעתא דרב” — הפשט הוא שרב (או שליח הציבור בישיבתו של רב) חיבר את התפילות/פיוטים. למלכיות יש פתיחה ארוכה, לאחרות יש קצרה יותר.

—

ו. זכרונות — הנוסח

הקדמת זכרונות: “אתה זוכר מעשה עולם”

הנוסח: “אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם.”

חידוש על תרגום “זכרון”: “זכירה” לא פירושה שהקב״ה לא שכח (הוא לא התזקן). זכרון פירושו מזכיר — הוא מעלה את זה לפני השטח, הוא מעורר, הוא פוקד. כמו שכל השנה הקב״ה משפיע, אבל עכשיו זה עם ענין של משפט, של הסתכלות עליו. “אני מתחשב איתך” — זו לשון שמתאימה גם לזכרון וגם ליום הדין.

—

“אין שכחה לפני כסא כבודך”

חידוש: “שכחה” לא פירושה שהקב״ה לא שוכח. שכחה היא לשון כפולה עם “נסתר” — “אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך”. שכחה פירושה כמו דבר הנשכח — אין דברים ש”escapes His attention.”

—

“אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך”

חידוש על ההבדל בין “מפעל” ו״יצור”: “כל המפעל” פירושו אולי בכלליות — איך האדם מתאים לפאזל הגדול (מעשה בראשית); “כל היצור” פירושו בפרטיות — כל בריה בפני עצמה.

—

“צופה ומביט עד סוף כל הדורות”

הקב״ה כבר תכנן הכל מההתחלה — מששת ימי בראשית כבר קיים הסדר של כל שנה.

—

“כי תביא חוק זכרון להפקד בו כל רוח ונפש”

חוק פירושו סדר, דבר קבוע — יש זמן מסוים שבו נזכרים, ואז נפקד כל אדם, כל חי.

—

“מראשית כזאת הודעת ומלפנים אותה גלית”

הסבר: מבריאת אדם הראשון כבר גילה הקב״ה שעתידים לדון את בני האדם ביום הזה. “זה היום תחילת מעשיך” — זה היום שבו נברא אדם הראשון. “זכרון ליום ראשון” — זוכרים כמו בפעם הראשונה: כמו שהקב״ה אז “זכר” את אדם והחליט לבראו, כך הוא כביכול מחליט בכל שנה איך להתנהג עם בני האדם.

“כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב”

הסבר: זהו הפסוק של “תקעו בחודש שופר” — “חק” קשור ל״חק לזכרון”. בכל שנה יש משפט לאלקי יעקב ביום הזה. היהודים יודעים שבכל שנה נידונים.

חידוש: זה קפיצה מעניינת מהענין האוניברסלי (מעשה בראשית, כל יצורי עולמים) ל״אלקי יעקב” — לקב״ה כאלקי ישראל במיוחד.

—

“ועל המדינות בו יאמר”

הנוסח: על המדינות/ערים אומרים ביום הזה: “איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע” — גם מדינות באופן כללי, גם בריות באופן פרטי. “ובריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות” — כל הנבראים נזכרים, לחיים או למוות. “מי לא נפקד כהיום הזה, כי זכר כל היצור לפניך בא” — אין שום דבר, אף לא חיה אחת, שלא נזכרת ביום הזה.

—

“אשרי איש לא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך”

הנוסח: “אשרי איש לא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך, כי דורשיך לעולם לא יכשלו וגם לא יכלמו לנצח כל החוסים בך.”

פשט: כמו שהקב״ה זוכר את כל בני האדם ביום הזה, טוב שאדם יזכור גם את הקב״ה.

חידושים:

– פשט-סגולה: כאשר אדם יודע שהקב״ה הולך לזכור מה הוא עשה, זה יכול להביא בושה גדולה. אבל כשזוכרים כל השנה שהקב״ה זוכר, יתנהגו אחרת ולא תהיה בושה. זו סגולה לזכות בדין — להיות בדבקות כל השנה.

– פשט שפת אמת: “דורשיך” פירושו “דורשיך בבטחונך” — זה קשור לביטחון במשפט הקב״ה. הפשט הוא תביעה: יש לנו ציפיות גבוהות ממך, שתקיים את הבטחתך. אנו אומרים: היתה לך ברית עם אבותינו, לא תעזוב אותנו, לא תביישנו — “כי דורשיך לעולם לא יכשלו.”

—

פסוק ראשון של זכרונות: “ויזכור אלקים את נח”

הנוסח: הפסוק הראשון של זכרונות מהתורה הוא “ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה” וגו׳. לפני זה באה הקדמה: “אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב… פקדתי במאור רחמיך.”

חידושים:

– הקדמה לפסוק הראשון: “אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב” היא בעצם הקדמה לפסוק הראשון של זכרונות מהתורה. זה מעניין כי ההקדמה לא באה מענין ראש השנה במיוחד.

– מבנה כל הברכות: לכל אחת מההקדמות לפסוקים יש הקדמה לפסוק הראשון — גם במלכיות (“ככתוב”) וגם בשופרות. יש פיוטים (כמו “אסיחה מלכה”) שנותנים הקדמה לכל פסוק בנפרד, אבל במחזורים שלנו מודפסת רק ההקדמה הכללית. ב״מחזור הלבן” מודפסת גם ההקדמה לכל פסוק — חלק פיוט שמסביר את הענין, ואחר כך “ככתוב” עם הפסוק.

– מדוע דווקא נח? זכירת נח אינה חשובה יותר מזכירת אברהם יצחק או פסוקים אחרים, אבל על הפסוק הראשון באה הקדמה נוספת. הפשט: “פקדתי במאור רחמיך” — הבאת את המבול, השמדת כל בשר, אבל זכרת את נח לטובה. כמו שזכרת את נח, כך תזכור גם אותנו.

– “להרבות זרעו כאפר הארץ” — זה מתייחס לבני נח, לא ספציפית ליהודים.

—

פסוקי זכרונות — נוסח הרמב״ם

לרמב״ם יש נוסח שונה משלנו:

– מהתורה: “וישמע אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב” (אצלנו כתוב “במצרים”). גם “וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור” (מהתוכחה, בחוקותי).

– מדברי קדשך (תהלים): “זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל”; “זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור”; “ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו.”

– מנביאים: “הלוך וקראת באזני ירושלים… זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”; “וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך והקימותי לך ברית עולם”; “הבן יקיר לי אפרים… כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה׳.”

חידוש: “אפרים” פירושו בפסוק הזה כל היהודים — במקור כנראה פירושו שבט אפרים ומלכות ישראל, אבל בסוף פירושו כלל ישראל.

—

יעלה ויבוא — מקורו בזכרונות

חידוש: יעלה ויבוא מקורו בברכת זכרונות — “יעלה זכרוננו” — ואחר כך הכניסו אותו לכל מקום (בכל שמונה עשרה של יום טוב, ראש חודש, וכו׳). שיטת הרמב״ם היא שאומרים יעלה ויבוא בברכת זכרונות.

—

חתימת ברכת זכרונות: עקידת יצחק

**הנוסח: “זכרנו בזכרון טוב לפניך, ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי

קדם.” זכור אותנו בדרך טובה, זכור את ברית החסד, את השבועה שהבטחת לאברהם אבינו. וזכור לנו עקידת יצחק.**

חידושים:

– יסוד העקידה בזכרונות: אברהם כבש את רחמנותו לעשות רצונך בלבב שלם. הבקשה היא: כמו שאברהם כבש את רחמנותו, כך הקב״ה יכבוש את כעסו — “ויגולו רחמיך על מדותיך.”

– יסוד הגמרא: כשמגיע לדין, יש בעצם מידת הדין. אנו מבקשים שהרחמים יכבשו את הדין. אברהם הוכיח שאדם יכול להיות בעל שתי מידות, וכשהוא רוצה, הוא יכול לכבוש אחת עם השנייה. הוא אמר: אני אוהב את יצחק, אבל יש משהו חשוב יותר. כך גם אנחנו: אנחנו אולי לא ראויים, אבל חשוב יש את אהבתך לאברהם אבינו — נהג במידת הרחמים כשהכל נוהג במידת הדין.

– חידוש עמוק יותר בעקידה: כאשר הקב״ה אמר “לך והקרב את יצחק” — זה היה ענין של דין. אם הקב״ה לא היה חוזר בו, ואברהם היה הורג אותו, זה היה מעשה של דין, קללה לכלל ישראל. ברגע של “אל תשלח ידך אל הנער” היה ה״יגולו רחמיך על מדותיך” — זכות העקידה היא התחלת המעשה, לא הסוף. שם עצמו כבר היה כיבוש רחמיו על מדותיו.

– “וזכרתי להם ברית ראשונים” — הפסוק הבא בבחוקותי: “וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים אני ה׳.” זה מה שהקב״ה הבטיח דרך משה.

– חתימה: “זוכר הברית” — הקב״ה יזכור עקידת יצחק לזרעו היום ברחמים.

—

ז. שופרות — הנוסח

הקדמת שופרות: מעמד הר סיני

הנוסח: “אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם, מן השמים השמעתם קולך, ונגלית עליהם בערפלי טוהר, גם כל העולם כולו חל מפניך ובריות בראשית חרדו ממך, וגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות, ותשמיעם את קולך… ודברי קדשך מלהבות אש… בקולות וברקים עלינו גלית ובקול שופר עלינו הופעת.”

פשט: ההקדמה מציבה את יסוד השופרות — הקב״ה התגלה בקול שופר במתן תורה, וזה הקשר הראשון והיסודי בין שופר לגילוי שכינה. כבר בהקדמה מוזכר שופר, עוד לפני שמגיעים לפסוקים עצמם.

חידושים:

– מן השמים לעומת על הר סיני: מעניין, כתוב “וירד ה׳ על הר סיני באש” — הקב״ה ירד, אבל שמעו זאת מלמעלה, מן השמים. יש פסוקים שאומרים “מן השמים השמעת את קולך, ועל הארץ הראך את אשו הגדולה.”

– “בערפלי טוהר”: ערפל פירושו ענן/ערפל, אבל “טוהר” פירושו טהרה, טוהר של יופי. היה ערפל, אבל היה גם טוהר — זה קשור לקולות, ברקים, ואורות שהיו במתן תורה.

– הקשר לשבועות: הברכה השלישית (שופרות) היא גם הכנה לשבועות, כי היא מדברת על מעמד הר סיני.

—

פסוקים מהתורה (שופרות)

שלושה פסוקים מהתורה, כולם ממעמד הר סיני: (1) “ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה” (שמות יט:טז); (2) “ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול” (שמות יט:יט); (3) “וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק” (שמות כ:טו).

פשט: כל שלושת הפסוקים מהתורה מגיעים ממעמד הר סיני, מה שמוכיח שהמקור העיקרי של שופר בתורה קשור להתגלות הקב״ה במתן תורה.

—

פסוקים מכתובים (דברי קדשך)

שלושה פסוקים מתהלים: (1) “עלה אלקים בתרועה ה׳ בקול שופר” (תהלים מז:ו); (2) “בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳” (תהלים צח:ו); (3) כל הפרק “הללו א-ל בקדשו” עם “הללוהו בתקע שופר” (תהלים קנ).

פשט: הפסוקים מכתובים מדברים על סוג אחר של קול שופר — לא גילוי שכינה, אלא שופר שמיועד להלל ולהודות לקב״ה.

חידוש: לפסוקים מכתובים יש אופי מיוחד — הם מדברים על שופר ככלי של הלל ושבח לקב״ה, בניגוד לפסוקי התורה שמדברים על שופר כליווי לגילוי שכינה. כבוד הקב״ה “עולה בתרועה” — שופר הוא אמצעי להעלאת כבוד ה׳.

—

פסוקים מנביאים (שופרות)

שלושה פסוקים מנביאים: (1) “כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו” (ישעיה יח:ג); (2) “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה׳ בהר הקדש בירושלים” (ישעיה כז:יג); (3) “וה׳ עליהם יראה ויצא כברק חצו וה׳ אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן ה׳ צבאות יגן עליהם” (זכריה ט:יד).

פשט: פסוקי הנביאים מדברים על הגאולה העתידה שגם תבוא עם קול שופר.

חידושים:

– מקבילה יפה: כמו שבמעמד הר סיני היו קולות וברקים עם קול שופר, כך גם הגאולה תבוא עם גילוי כזה — “ויצא כברק חצו” דומה ל״קולות וברקים” של סיני. גילוי כבוד הקב״ה בא תמיד עם קולות וברקים ועם קול שופר — במתן תורה, בהלל ושבח, ובגאולה.

– שאלה על לשון “ככתוב לאמר” לעומת “נאמר”: בנביאים צריך לכתוב “נאמר” (כמו שבמלכויות כתוב “ונביאיך נאמר”), אבל כאן כתוב “ככתוב לאמר”. גם ב״דברי קדשך” (כתובים) כתוב “ככתוב לאמר”, אז זה לא הבדל ברור.

—

הסיום — תפילה וחתימת שופרות

הנוסח: “תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גליותינו וקרב פזורנו מבין הגוים… והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם ושם נעשה לפניך כמצוות עלינו בתורתך על ידי משה עבדך” — עם הפסוק “ביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזיכרון לפני אלוקיכם אני ה׳ אלוקיכם.”

פשט: התפילה מבקשת על קיבוץ גלויות ועל חזרה לבית המקדש שבו יקיימו את מצוות התקיעה בקרבנות.

חידושים:

– “תקע בשופר גדול לחירותנו” הוא אותו נוסח כמו הברכה של קיבוץ גלויות בשמונה עשרה. זה מראה איך שופרות קשורה לתפילה על גאולה.

– לחתם סופר ולרמ״א היה הנוסח “וקרב פזורנו” (במקום גרסאות אחרות).

– הפסוק האחרון מדבר על חצוצרות, לא שופר, אבל הרעיון זהה — תקיעה לכבוד יום טוב יחד עם קרבנות.

—

חתימת הברכה — “כי שומע קול שופר אתה ומאזין תרועה ואין דומה לך”

הנוסח: “כי שומע קול שופר אתה ומאזין תרועה ואין דומה לך… כי אתה שומע קול שופר מעולם… שומע תרועת עמו ישראל היום ברחמים.”

פשט: הקב״ה שומע את קול השופר, ואין להשוות אליו בזה.

חידושים:

– “ואין דומה לך”: אף אחד לא מבין מה קול השופר אומר — “תוקעים: טו טו טרו, מי מבין?” — רק הקב״ה מבין את תוכן קול השופר. לכן “ואין דומה לך” — אף אחד לא יכול לשמוע כמו הקב״ה.

– “מעולם” לעומת “היום”: “מעולם” פירושו מאז ומתמיד, אבל מתי אנו רואים שיהודים צעקו לקב״ה בשופר מאז ומתמיד? במעמד הר סיני הקב״ה בא עם שופר, אבל שיהודים תוקעים שופר לקב״ה — זה רק מאוחר יותר. האם אדם הראשון כבר תקע שופר? השאלה נשארת פתוחה.

– החיבור בין “מעולם” ו״היום”: הקב״ה שומע תמיד (“מעולם”), אבל התפילה שלנו היא על היום (“היום”). “מעולם” לא פירושו “רק פעם אחת” — לא היה מתאים לומר שהקב״ה שומע רק היום. אצל הקב״ה אין מגבלת זמן — הוא שומע תמיד. אבל אי אפשר לומר ש״מעולם” שולל “היום”, כי הסיום לפני החתימה צריך להכיל את אותו ענין כמו החתימה עצמה (מעין החתימה).

—

“היום הרת עולם” — אחרי שופרות

אחרי שופרות אומרים: “היום הרת עולם, היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים אם כעבדים. אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא לאור משפטנו קדוש.”

פשט: היום הוא היום שבו נברא העולם, היום הקב״ה מעמיד את כל הבריות במשפט — בין כבנים בין כעבדים. אומרים “היום הרת עולם” אחרי כל ברכה של מלכיות, זכרונות, ושופרות.

תמלול מלא 📝

רמב״ם הלכות תפילה: נוסח התפילות דראש השנה והוספות דעשרת ימי תשובה

הקדמה לשיעור

דובר 1:

רבותי, אנחנו לומדים את הרמב״ם סדר התפילות, השיעור השישי. אנחנו מחלקים את זה קצת אחרת מסדר הרמב״ם של ליובאוויטש, שהם עושים קצת יותר גדול. אנחנו רוצים ללכת קצת יותר לאט, שנוכל לקרוא את כל מה שכתוב.

אז היום זה השיעור השישי בזה, ואנחנו לומדים כאן יותר את נוסח התפילות של ראש השנה. אולי נגיע גם ליום כיפור קצת, או שלא, זה יהיה השיעור הבא. ההוספות של עשרת ימי תשובה וראש השנה, פחות או יותר רק השמונה עשרה, נכון? כי מה עוד יש בראש השנה חוץ מזה?

דובר 2:

לא, יש שם תקיעת שופר.

דובר 1:

שיר המעלות ממעמקים, הרמב״ם לא מזכיר את זה.

דובר 2:

מה? שיר המעלות ממעמקים.

דובר 1:

אה, הרמב״ם לא ידע על המנהג הזה. זה מנהג של האחרונים, לפני הרבה זמן, אני חושב. כן, לא היו שום הוספות אחרות.

דובר 2:

אבינו מלכנו זה גם דברים מאוחרים יותר.

דובר 1:

איזה?

דובר 2:

אבינו מלכנו זה גם כל הדברים המאוחרים.

דובר 1:

פיוטים, אני חושב שהוא לא אומר. כל התוספות צדיקים שיש בהתחלת שמונה עשרה.

דובר 2:

אה, זה קשור לפיוטים?

דובר 1:

אה, כן, אני חושב כך. יש הרבה פיוטים שאנחנו מוסיפים לראש השנה ויום כיפור, אבל יכול להיות שהרמב״ם כן אמר פיוטים מסוימים, או שהיה במקומו שלא נהגו בזה.

דיגרסיה: עמדת הרמב״ם לגבי פיוטים

דובר 2:

הרמב״ם היה נגד הפיוטים.

דובר 1:

אצל האשכנזים יש רוב בפיוטים גם בברכות קריאת שמע. נכון. או כבר ב… אני חושב בסוף נשמת, במקום שפתי תפתח היו גם הרבה פיוטים.

דובר 2:

כן.

דובר 1:

אוקיי, אבל הרמב״ם לא מביא שום פיוטים. אפילו יש על זה תשובות מהרמב״ם, האם כבר אמרו בזמנו פיוטים, אבל הוא לא החזיק בעצם בזה. אוקיי.

אבל אצל חכמי ספרד רואים את אלה שהיו נגד פיוטים, כמו אבן עזרא. כתוב שגם הרמב״ם.

דובר 2:

אבן עזרא לא החזיק בזה.

דובר 1:

אבן עזרא סבר שנוסח התפילה צריך להיות כתוב באופן לשון מקרא, בלשון ברורה, ולא…

דובר 2:

כן, אבל אבן עזרא לא היה נגד אמירת פיוטים בתפילה. הוא עצמו עשה פיוטים שאומרים בתפילה. הוא היה נגד הפיוטים של רבי אלעזר הקליר, הוא סבר שהוא לא כותב טוב.

דובר 1:

הרמב״ם, כן, זה לא בנושא, אבל בקיצור, הרמב״ם כן כתב כמה תשובות שהוא מתנגד לתוכן של הפיוטים. מורי הרב כבר כתב שהרבה פיוטים אומרים שטויות על הקב״ה, שזה בכלל לא אמת, וזה בכלל לא נכון. וגם הוא סבר שזה לא חסר, צריך לומר מה שחכמים תיקנו.

דיון: הבעיה של לשון עילג בפיוטים

דובר 1:

כן, לומר פיוטים בלשון עילג, זה בטוח לא טוב, כי זה קורע את כל היסוד של תפילה. כל התפילה היא שלא לדבר בלשון עילג, ואם אתה גורם לאנשים לומר רק את המילה “קוצץ בן קוצץ”, הם מתרגשים כי איזה חרוז הם תפסו, מלבד זה ממש הפיוט לא מדבר אליהם.

דובר 2:

כן, זה סתם מחלוקת פנימית למה זה לשון עילג.

דובר 1:

הבלזר בהקדמה לא פסק שזה לשון עילג.

דובר 2:

בוודאי לא, אבל אני אומר שאם הציבור אומר את זה בלשון עילג, כי הציבור לא מכיר את המילים, או לא תופס את זה, או בכלל לא יודע מה כתוב שם, חוץ מכשזה חרוז, או הוא משאיר את האלף בית, תופס משהו ממש…

אני לא אומר שבגלל זה לא צריך לומר פיוטים, ובגלל זה כל אחד צריך ללמוד את הפיוטים פעם אחת. זה בוודאי שאלה האם בית המדרש יואל משה צריך לעשות שיעור על פיוטים. בעזרת השם, אחד מהפרויקטים שלנו הוא לא רק לעשות שיעור על פיוטים, אלא לעשות פיוטים חדשים. כל הרעיון הוא “המחדש בכל יום תמיד”. פיוט חדש. החתם סופר עשה פעם פיוטים חדשים, זה גם דבר.

הזקן, ר׳ הערשעלע, אמר שהוא היה רוצה לעשות פיוט חדש לראש השנה. הוא אמר, מה הוא לא יכול שהראשונים שעשו פיוטים יכולים? הם עשו על פי קבלה, הוא גם יודע קבלה. הם ידעו לכתוב טוב, הוא גם יודע לכתוב טוב. הוא חושב אבל שדבר אחד שהם ידעו שהוא לא יודע, הוא לא יכול לעשות שזה ייכנס למחזור. אז, המילה היא… בסדר.

הוספות דעשרת ימי תשובה: “נהגו רוב העם”

דובר 1:

בכל מקרה, בואו נלמד מה כתוב כאן. אז ככה, קודם הולכים ללמוד את ה… אני אגיד משהו תקרא… אמרנו כבר יישר כוח לנדבנים? בסדר, יישר כוח לנדבנים, לר׳ יואל, יואליש, ואיך קוראים לו היום… הנדבן שלנו, וכל שאר היהודים שעוזרים.

ואז, אז, בעשרת ימי תשובה יש הוספות מסוימות שמוסיפים. לא כש… הרמ״א כבר הזכיר את זה, אני חושב, בקיצור, בנוסח בהלכות תפילה. לכאורה שם הוא בא לומר שמותר להוסיף. יש כמה מערערים על ההוספות. בעצם כתוב בשולחנות הראשונות והשולחנות האחרונות שלא מוסיפים. אבל המנהג הוא שכן מוסיפים. יש תירוצים שונים בראשונים כבר למה זה מותר.

דיון: למה מוסיפים בברכות הראשונה והאחרונה

דובר 1:

השאלה היא לא למה מותר, השאלה היא למה דוד תיקן את זה כאן. הייתי יכול לתקן את זה בשומע תפילה או במקום שזה מתאים. למה אתה הולך נגד התקנה שלא להוסיף בראשונה ובאחרונה?

התירוץ הוא שזה כן מתאים כאן, רק יש קושיה למדנית שאסור. התירוץ הוא, הציבור כן מותר, כשאומרים לא להוסיף מתכוונים שיחיד לא יוסיף, וכדומה.

קטגוריות המנהגים של הרמב״ם

דובר 1:

בכל מקרה ככה, אומר הרמב״ם, “נהגו רוב העם” – זה כבר מנהג, זה לא מנהג של כל אחד, זה מנהג רוב, רוב כלל ישראל נוהג, נוהגים הראשונים בשם יום טוב להוסיף בכל אחת מהתפילות הפיוטי רשות, אולי חמישה, נראה איך הם סופרים.

אז ככה, בברכה הראשונה… מישהו עשה פעם איזה מחקר, כשהרמב״ם אומר “רוב העם”, האם הרמב״ם ממש הלך לשאול בקהילות רחוקות, או שהוא מתכוון לומר את המקומות שהוא היה בהם? כי יש מקומות שהוא אומר “כל הקהילות”, יש מקומות שהוא אומר “מקצת”, יש לו דיוק בזה. הוא לא אומר בבירור “מנהג ספרד”, “מנהג”… לפעמים הוא כן אומר, הוא יכול לפעמים גם לומר איזו עיר עושה דבר מסוים. אבל יהיה לפעמים מעניין לחשוב.

כאן בהלכות תפילה, יש לכאורה ארבע קטגוריות: יש מה שהוא מנהג כל ישראל, שהוא קורא לזה “נהגו העם” או “כל העם” או… אחר כך יש דברים שזה “יש נוהגים ויש נוהגים”, זה צד אחר לגמרי. יש אפילו יותר קטן מזה, יש “נהגוני”, כן, כמו מנהג רבותי. אחר כך יש “נהגו רוב”, ואולי יש מה שהוא אומר “נהגו מקצת”. למשל, אם אתה רוצה לומר פרשת שירת הים הוא אמר, לא יותר מקצת נוהגים, זה נראה קצת כאילו הוא כתב… “ויש יחידים שאומרים שניים”, לשון כזו אין בהלכות תפילה.

דיון: מה זה אומר “רוב העם” אצל הרמב״ם?

דובר 2:

כן, אז כנראה הוא ידע, כנראה כשהוא אומר כאן “רוב העם” הוא מתכוון לרוב היהודים שהוא שמע, הוא ראה בספרים.

דובר 1:

השאלה שלי היא האם יודעים שהרמב״ם הלך לשאול מה קורה בקהילות רחוקות, למשל הרמב״ם רצה לדעת מה עושים באלכסנדריה ובתימן, או כשהוא כותב “רוב העם” הוא מתכוון להכל מהאנשים שהוא ידע, מהקהילות שהוא ידע, מהספרים שהוא למד?

דובר 2:

תראה, אני לא יודע. הוא מביא כן למשל “מנהג אירופה”, כן? “ארץ אדום”. הוא אומר במקומות מסוימים יש מנהג אחד, והספרדים יש להם מנהג אחר. זה לא כל כך קשה לדעת דברים כאלה. אתה יכול להגיד לי היום, יש דברים שרוב היהודים עושים, ויש דברים שהחסידים לא עושים, ויש דברים שחצי עושים. זה לא כל כך קשה לדעת.

אבל זה לא בדיוק ככה, כי למשל מישהו שגר למשל ב, אני לא יודע, בואו נגיד, בעיירה סקווירית או בקרית יואל, הוא יגיד “כל היהודים”, הוא יתכוון בדרך כלל למציאות אחרת ממישהו שגר בלוס אנג׳לס שאומר “כל היהודים”.

דובר 1:

הרמב״ם ברוב עם מתכוון כנראה יותר לספרים שהוא לומד, ספרי המנהגים. הוא לא עשה תצפית סוציולוגית.

דובר 2:

בסידורים שהוא הסתכל ובספרים שהוא ראה, הוא רואה…

דובר 1:

כן. הוא שואל אנשים, אבל זה בטוח לא היה בצמצום כמו מישהו שיודע רק את שלושת האנשים שלו. כלומר, הוא ידע מה עושים במקומות אחרים.

“רוב העם” מתכוון לאלה שמתפללים כהלכה

דובר 1:

אבל רוב עם הוא מתכוון גם מאלה שמתפללים כהלכה. הוא לא כלל שם שום מנהג עם הארצות או סתם כי משהו הוזנח, כי הרמב״ם לא הסתכל על זה כמו מנהג.

כן, יש מקומות שהוא אומר בבירור, שבהלכות חלה, זוכר בהלכות חלה הוא אומר, יש מנהג בגמרא, “ובו ראוי לא עליי”, ובזמן הזה ראיתי מנהגים משונים, לא ראוי לעשות כזה, ולא צריך לנהוג כך. הוא מביא הרבה פעמים מנהגים שזה לא טוב. למשל, אפילו על העניין של אמירת כל ברכות ההודאה של צפרי, “הנותן”, הוא אומר שעושים כך, אבל זה לא טוב, זה ממש לא מועיל.

כשהרמב״ם מביא מנהג זו הסכמה

דובר 1:

אבל זה מאוד ברור, כשהרמב״ם בא ויש לך עכשיו בהירות, כשהרמב״ם מביא מנהג, אפילו כשהוא אומר שזה לא מנהג רוב ישראל שאולי מחייב, זו עדיין הסכמה מסוימת מהרמב״ם, וזה מנהג לגיטימי. והוא אומר, הוא מוצא דרך, למשל באמירת “רוב עם”, הוא נותן רמז כזה שככה זה בא, ככה עושים רוב היהודים, ממילא זה דבר טוב. ויש לו דרך לרמוז, ואיך הוא מסביר את המנהג, שהוא בדק, “רוצה לנהוג כמונו, תעשה את זה”. והוא נותן אבל גם דרך החוצה, כלומר, הוא מתכוון לומר, “אצלנו לא נוהגים כך”. הוא לא אומר שזו מצוות חכמים או משהו, אבל צריך לעשות את זה.

אני חושב שזה מתקנת הגאונים הדברים האלה, כך אומרים, זה נקרא לפני הרמב״ם.

דובר 2:

זה מן הגאונים, כן.

דובר 1:

אז המנהג הוא כך, אתה רוצה לומר?

דובר 2:

אני אמרתי?

דובר 1:

אוקיי. בואו ניקח קצת.

ההוספות בשמונה עשרה דעשרת ימי תשובה

ברכה ראשונה: זכרנו לחיים

דובר 1:

המנהג הוא להוסיף בכל התפילות, זה שחרית, מנחה, מעריב, מוסף, כל תפילה שאומרים בעשרת ימי תשובה, אומרים כך: בברכה הראשונה מוסיפים, והרמב״ם כדרכו מביא גם את ההוספה וגם את המשך הברכה, אבל שתדע איך זה נכנס.

הוא אומר אומרים “זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים”, הוא לא כותב א-ל, “וכתבנו בספר החיים, למענך אלקים חיים”. כן, זה הוא אומר, “זכרנו לחיים, מלך חפץ בחיים”, זה אחרי המילה א-ל, ואחר כך ממשיכים את הברכה, “מלך רחמן המושיע והמגן, ברוך אתה ה׳ מגן אברהם”.

זה הולך על המדרש שבעשרת ימי תשובה אפשר עדיין לשנות. זה כמו שאדם מסתכל על עצמו כמו בינוני, והוא אומר שהוא צריך עוד לעשות תשובה, ועם התפילה אפילו, התפילה יכולה להיות מה שמכריע.

דובר 2:

כן, זה כמו קצת דין, אדם הוא תמיד כמו שהרמב״ם אמר, מחצה זכאי ומחצה חייב, והוא יכול להכריע. אז הוא מבקש עם התפילה, כן. הוא מביא את זה, שמרבים בתפילה בעשרת ימי תשובה, ובעניני תשובה.

דובר 1:

כן, כן, כן.

ברכה שנייה: מי כמוך

דובר 1:

אוקיי, בברכה השנייה מוסיפים את החלק “מי כמוך אב הרחמים זוכר יצוריו ברחמים לחיים”. אצלנו כאן שאומרים “לחיים ברחמים, ברחמים לחיים”, אותו דבר. וממשיכים את הברכה, “ונאמן אתה להחיות מתים”.

בכל ההוספות האלה יש סברא אחת שזה כמו החתימה, והחלק שבא הוא כמו הקדמה לחתימה. ב״מי כמוך” אין את זה, כי החלק לפני זה הוא “מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך”, אז זה כמו הוספה לנוסח התפילה.

אותו דבר “זכרנו” הוא “וזוכר חסדי אבות”, אה, “וזוכר חסדי אבות”, זה טוב.

ברכה שמונה עשרה: זכור רחמיך

דובר 1:

אחר כך, בברכה השמונה עשרה, זו ברכת מודים, מוסיפים את החלק “זכור רחמיך ה׳ וחסדיך כי מעולם המה, כבוש כעסך, וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך, ברוך אתה ה׳ הטוב שמך ולך נאה להודות”.

אומרים ש״זכור רחמיך” אומרים בראש השנה אומרים את זה כן. רק ראש השנה, ובאיזה אופן שהכל הפוך.

ארבע ההוספות בשמונה עשרה

דובר 1:

כן, כן, כן. רגע.

אוקיי, בברכה השנייה היו מוסיפים את החלק “מי כמוך אב הרחמן זוכר יצוריו ברחמים לחיים”. אצלנו כאן שאומרים “לחיים ברחמים”, “ברחמים לחיים”, אותו דבר. וממשיכים את הברכה “ונאמן אתה להחיות מתים”.

בכל ההוספות יש סברא אחת כמו החתימה עם החלק שבא כמו בתורה “הקדמה ולחתימה”. ואת ה״מי כמוך” תפסו כי החלק לפני זה אומרים “מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך”, מוסיפים כמו הוספה לנוסח התפילה. אותו דבר זכרנו הוא “וזוכר חסדי אבות”. אה, אה, זוכר חסדי אבות.

הוספה בברכת מודים

ואחר כך, בברכה השמונה עשרה, כלומר ברכת מודים, מוסיפים את החלק “זכור רחמיך ה׳ אלקינו וכבוש כעסך, וחושב לחיים כל בני בריתך, ברוך אתה ה׳ הטוב שמך ולך נאה להודות”. אנחנו אומרים את “זכור רחמיך” אומרים אנחנו בראש השנה אומרים אנחנו את זה כן. רק ראש השנה, וסתם ציבור אומר את זה. אומרים את זה לא בשמונה עשרה שקטה, אומרים את זה רק בש״ץ.

דובר 2:

לא, אני חושב כך.

דובר 1:

אבל נראה שבעצם אחת מהגרסאות של נוסח היא… אני חושב שזה יוצא, הרמב״ם אומר את זה מיד לפני “הטוב שמך ולך נאה להודות”. אנחנו אומרים את זה קצת קודם בברכה. אבל זה גם מתחבר בברכה, כי שם אומרים אחר כך…

הוספה בברכת שים שלום

אה, לא הרביעית, בברכה האחרונה, זה לא אומר הרמב״ם את הברכה האחרונה. אגב, זה לא הברכה השמונה עשרה ולא התשיעית, אלא כל שבוע. בשבת אומרים את זה גם, זו הברכה השישית והשביעית. ומוסיפים “ובספר חיים”, כן, כי זה מתחבר. הו׳ הוא המשך ל״לטוב בעיניך לברך את עמך ישראל”. “ובספר חיים, ברכה ושלום, וזכר טוב נפקד ונזכר לפניך, אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים ולשלום”, וגומרים “ברוך אתה ה׳ העושה השלום”. זה גם, זה מתאים מאוד ל…

למה הרמב״ם לא מזכיר “המלך המשפט”

הרמב״ם לא הזכיר “המלך המשפט”, כי הוא כבר הזכיר את זה בתפילת חול. כאן הוא אומר את תפילת יום טוב, לא אומרים “המלך המשפט”. הוא כבר אמר “המלך המשפט”, הוא רק אמר את זה בתפילה. אפילו ב״הקל הקדוש”, אפילו שם הוא הזכיר שמוסיפים את הפסוק, הוא נכנס להלכות יום טוב עוד. כן, הפסוק “ונקדש ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה”.

דובר 2:

הוא לא אמר כאן עוד שמונה עשרה?

דובר 1:

לא. הוא כן אמר. עכשיו, מה שאתה זוכר הוא אמר כאן עוד שמונה עשרה, שבעשרת ימי תשובה אומרים “ונקדש ה׳ צבאות”, אבל זה אמרו למשל כאן, “ברוך אתה ה׳ המלך הקדוש”. אבל אצלו הוא אומר “המלך המשפט”, אומר רק בהלכות תפילה זה היה כתוב. אה, “המלך המשפט” היה כתוב בהלכות תפילה. הוא לא הוסיף כלום, לא היה לו פסוק כמו ב״הקל הקדוש”.

נקודה כללית על “סידור רמב״ם”

צריך לדעת, לעשות סידור רמב״ם צריך להיות בקי מאוד טוב בכל החלקים, כי הרבה פעמים דבר שבא אפילו כאן, הוא לא אומר את זה שוב כי אתה כבר יודע. ניסיתי לעשות, עשיתי הגדה מהרמב״ם, ראיתי, צריך למצוא כל חלק בדיוק. למשל, נוסח הקידוש כתוב בהלכות שבת, נוסח ברכת המזון כתוב כאן, נוסח “יעלה ויבוא” כתוב במקום אחר, כי הוא כבר אמר. בקיצור, צריך לחפש קצת טוב.

ראש השנה — ברכה שלישית וברכה אמצעית

אמנם הרמב״ם עשה זאת כך, הוא לא רצה שיהיה מחזור של הרמב״ם. שמור על המחזורים שלך כמו שהם, ואת הרמב״ם צריך ללמוד במשנה תורה. זו הלכה, זה רמב״ם מקוצר. אלו הוראות למי שעורך את המחזור, זה לא מחזור.

דובר 2:

לא, אני אומר את הרמב״ם כמו שהוא אומר שם, “שאין דברי תורה… נוחות לך, או נקרא נפש”. זה לא ספר מתכונים.

דובר 1:

לא, זה אני לא יודע. אוקיי, סליחה, אני מאבד את המקום עכשיו. הנה, בוא נחזור. לא, לא, חזור למעלה, למעלה. אוקיי.

תפילת נעילה – חתמנו

אה, מה שאמרת, יש לזה קשר לנקודה שהבינונים אינם נחתכים עד נעילה של יום כיפור, שממילא בתפילת הנעילה ביום הצום אומרים ברכות אלו, במקום זכרנו לחיים אומרים חתמנו לחיים, או חתמנו בספר וכו׳ לכאורה.

מנהג מקומות שאינם מוסיפים

אה, כאן אומר הרמב״ם לא, “כל התוספות אלו, מנהג מקומות, יש מקומות שנהגו שלא להוסיף דבר”. אוקיי, יש מקומות שמנהגם דווקא לא להוסיף. אז זה הענין של אי הוספה בשלוש ראשונות ואחרונות. גם כי כתוב “נהגו”, לא כתוב “לא נהגו להוסיף”, “שנהגו שלא” מובל שלא. כן, אז זה לכאורה כי לא עומד בגמרא, וזו תקנה מאוחרת או…

“ובכן תן פחדך” – הנוסח של ברכה שלישית בראש השנה/יום כיפור

אוקיי. עכשיו יש עוד מנהג, עוד תוספת שעושים, ויש שעושים אותה ב… יש שעושים אותה, וכל עשרת ימי תשובה. כן, יש מנהג פשוט, זה מנהג נפוץ, נתפשט. שבברכה השלישית אומרים על הנוסח הזה בימים הראשונים של ראש השנה בכל ארבע התפילות, וכן נהגו מקצתם לומר בכל התפילות גם ביום כיפור, אה, בכל חמש התפילות של יום כיפור. זה ארבע וגם להכניס בין ארבע התפילות של ראש השנה ובין חמש של יום כיפור. יש אפילו שאומרים זאת גם בעשרת ימי תשובה, אבל אני זוכר שהרמב״ם לא מביא כאן, אבל אני זוכר שיש מנהג כזה.

הנוסח

אוקיי, הנוסח הוא כך, “אתה קדוש”.

“ובכן תן פחדך ה׳ אלקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם, כשם שידענו ה׳ אלקינו שהשלטון לפניך, עוז בידך וגבורה בימינך, ושמך נורא על כל מה שבראת.

ובכן תן כבוד לעמך, תהלה ליראיך, ותקוה טובה לדורשיך, ופתחון פה למיחלים לך, שמחה לארצך, ששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן ישי משיחך, במהרה בימינו.

ובכן צדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו, וחסידים ברנה יגילו, ועולתה תקפוץ פיה, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ”.

דיון: “אז” מול “בימינו”

אבל כאן יש חילוק בין “אז” ל״בימינו”, כי הרמב״ם אומר “אז”, אבל אם אומרים “בימינו” זה לאו דווקא תלוי בגאולה. כשיש מצב של “כבוד לעמך”, אם יש כאן, היהודים מרגישים “כבוד לעמך, תהלה לארצך, תקוה לדורשיך”, אז עכשיו “צדיקים יראו וישמחו”. אז זה דווקא “בימינו צדיקים”. הרי חסידים רקדו כאן, לא? מבקשים בקשה שיבוא הזמן של “צדיקים יראו וישמחו”. “בימינו צדיקים” שתהיה שמחה, שזה קורה כבר עכשיו, כי זה לא “אז”, אלא “בימינו”.

הפירוש הפשוט הוא עדיין כמו שאמרתי, אפילו כשכתוב “בימינו”. אני לא אומר שצדיקים לא צריכים לשמוח היום, אני רק אומר שכשזוכרים את הפסוק, לא תופסים את הפירוש הפשוט של התפילה. אבל אני אומר, ב״בימינו” הרבה פחות ברור שזה מתכוון אפילו לעתיד לבוא. זה מתכוון כשיש “כבוד לעמך”. יכול להיות לפעמים זמן קצר מצב שלנו יש “כבוד לעמך”. עכשיו זה זמן קשה של תשע-עשרה, אנחנו לא מעריכים אף פעם שעשר שנים אחורה היה שקט, כיבדו יהודים, היה ענין של “תהלה לארצך”.

דובר 2:

כן, טוב. “תהלה לארצך” מתכוון שהניו יורק טיימס יכתוב שהיהודים…

דובר 1:

לא, זה יכול להתכוון לגאולה, הגאולה הגדולה, אבל זה יכול גם להתכוון על נושא קטן. אז, כן. אבל “אריכות ימים לבניך” זה כבר קצת דבר גדול יותר. זה בוודאי מתכוון כן לגאולה.

“עולתה תקפוץ פיה”

בקיצור, “צדיקים יראו וישמחו, וישרים יעלוזו, וחסידים ברנה יגילו” – ואחי הרבי – “ועולתה תקפוץ פיה”.

דובר 2:

לא, זה “עוולה”. מה אומרים? “עוולה”?

דובר 1:

זה מתכוון “עוולה”, החפצא של “עוולה” מתכוון. נראה לי כמו ה״עוולה” של החסידים. בוא לא נרמה את עצמנו, הישרים והחסידים יש להם גם קצת “עוולה”, כן? “עוולתם אזרוע”, “ועולתה תקפוץ פיה” שתעלה למעלה.

“ממשלת זדון” / “מלכות זדון”

אז, הפירוש הפשוט מתכוון שמלכות הצדק, מלכות של היהודים, של הקדושה, תצליח, “וכל הרשעה כולה כעשן תכלה”, שזה מתכוון מלכות הרשעה שמנהיגה, “כי תעביר ממשלת זדון”, שמדברים ב״ולמלשינים”, כן, “ומלכות זדון מהרה תעקר, ומלכות זדון”. אה, הרמב״ם אומר כך. המלכות היא עכשיו “זדון”, שלא תהיה כל כך “זדון”. רומזים לשם עזוז. אני לא יודע אם יש פסוק “מלכות זדון”. “מלכות זדון, מלכות עקשן”, כן, זה מתכוון מרומי, תלוי באיזה פייטן. מכבה בדרך כלל, מלכות הרשעה בדרך כלל, והם לא אומרים דווקא מלכות הרשעה, מלכות זדון, כן. כן. אני חושב שאצלנו במקרה שלנו פשוט אוהבים לומר שזה דווקא בחיים, זה עושה יותר סנס שיהיה אצלנו, אצלנו יש גם את הבחיים, התאמה לזה, אה, בחיים ובחיים, ומתחילים את הבחיים.

ראש השנה — ברכה שלישית וברכה אמצעית

“ובכן תן פחדך” — המשך

דובר 1:

בדרך כלל מלכות הרשעה בדרך כלל. אנחנו לא אומרים את החלק הראשון, אלא “ובא לציון”. אנחנו תמיד אומרים.

כן, יכול להתכוון שהנוסח שלנו פשוט אוהב לומר דווקא “ובכן”. זה עושה יותר סנס שיהיה בעת. יש לנו גם כאן “ובכן” דומה לזה. אה, זו השוואה. אה, ובכן ובכן. אנחנו מתחילים עם ובכן, אנחנו מתחילים עם ובכן.

מה זה אומר? הראשון “יתקדש שמך”. זו מילת עוגן שמתחילים חלק חדש עם ה״ובכן”. ואחר כך ממשיכים כך, “ובכן תן פחדך”, אחרי שיש את כל הענין. כן, “ובכן תן פחדך ה׳ אלקינו על כל מעשיך”. ובכן תן פחדך, כן.

ואנחנו מכים… חוזרים להתחלה, אה, כמו “וידע כל פעול כי אתה פעלתו”. “וידע כל פעול” יהיה מאוחר יותר, אבל… או “ויראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים”. יש לך? זה גם דבר כזה, “ובכן תן פחדך ה׳ אלקינו… ויראוך”. זה מאוד דומה ל… זה נראה כמו נוסח קדושה. זה מאוד דומה למה שאומרים בקדושה גם.

ההוא נראה קצת כמו “רישא דלתתא”, “ויעשו כולם אגודה אחת”, שיקבלו את מלכותך, וכאן אתה תיתן את מלכותך. אוקיי, זה הולך אותו דבר. כן, אנחנו אומרים “ובכן תן פחדך ה׳ אלקינו על כל מעשיך… ויראוך”. כן.

פסוקים שהנוסח שלנו לא אומר

וכאן יש פסוק שאנחנו לא אומרים. הרמ״א אומר זאת, “ונגד זקניו כבוד”. כמו שכתוב פסוק, “כי חפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה׳ צבאות בהר ציון ובירושלים ונגד זקניו כבוד”. אה, אפשר להוסיף את הפסוק בלשון אם רוצים. מה זה אומר? שזקני ישראל יכובדו איכשהו.

“ונאמר ה׳ אלקינו ימלוך לעולם ועד”. אנחנו גם לא אומרים את הפסוק הזה. אנחנו אומרים “ה׳ ימלוך לעולם”. ו״ונאמר” זה הפסוק שאנחנו אומרים, “ויגבה ה׳ צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה”. “ברוך אתה ה׳ המלך הקדוש”.

החידוש של ראש השנה — הרחבה בברכה שלישית

אוקיי, זה סוף ה… “אתה בחרתנו”, בדיוק. זה עדיין המשך של המלך הקדוש. מאוד מעניין. לא כמו בדרך כלל שלא מוסיפים בשלוש הראשונות ומתחילים ברכה אמצעית. אני חושב שזה חידוש חדש לראש השנה, שמוסיפים חתיכה ארוכה גדולה במלך הקצר, שבדרך כלל הוא רק “הקל הקדוש” נעשה “המלך הקדוש”.

דובר 2:

אני אומר, הרבי התחיל כך שזה בברכות… כן כן, אני מתכוון הוא לא אמר את הפרטים, הוא רק אמר שאומרים זאת בברכה שלישית.

דובר 1:

למעשה, זה דבר רגיל להוסיף בברכה השלישית. כל יום מוסיפים ב״ובא לציון” בברכה השלישית “קדושה” וכדומה. זה לא… אה, “קדושה” היא כמו בקדושה? זה גם כך בקדושה. זה מאוד דומה. אבל יכול להיות שיש לזה קשר לשינוי ל״המלך הקדוש”. אומרים “ויגבה ה׳ צבאות במשפט”. זה אומר, פעם הוסיפו את ההוא, אז פשט שכבר עשו שכאן יש מקום לדבר על ענייני ראש השנה.

זה שני דברים שונים. “ויגבה ה׳ צבאות במשפט” הרמב״ם אמר שאומרים כל השבוע. ואת כל החלקים האלה לא אומרים אפילו לפי הרמב״ם כל השבוע, אלא ראש השנה ואולי גם יום כיפור.

דובר 2:

נכון. אבל אני חושב שזה מתאים ל״המלך”. זו חתימה טובה, זו הקדמה טובה לחתימה של “המלך הקדוש”. מדברים על מלכות, מדברים ישירות על מלכות.

דובר 1:

כן. אני אומר, אבל בקדושה אומרים גם כך, “מי כמוך חתום לא יוכל עניו”. זה מאוד דומה בקדושה. נראה שזה הנוסח של הברכה השלישית. זה לא שהלכנו מהנוסח, זו רק הרחבה כך לכבוד יום טוב, לכבוד ראש השנה. אבל בדרך כלל עושים רק את הברכה האמצעית. כמו שבת וימים טובים אחרים יש רק ברכה אמצעית.

סטייה — ניגונים ורווח

אני חושב שהתנועה “אה אה אה” שעושים כך אחרי כל חלק בראש השנה, צריך למצוא חלק כזה לכל מעשן, כי זה נותן רווח כזה לזבורא, לא אתה אומר הכל באחת דררררררררררר.

דובר 2:

גם צריך לעשות ניגון כזה כששני יהודים לומדים ביחד לפני שיעור. אההה, אפשר לעשות זאת. תראה, אני יכול לעשות כפתור.

דובר 1:

יתלוננו שם, והדורות הבאים יתלוננו.

ברכה אמצעית של ראש השנה — ערבית, שחרית, מנחה

אוקיי, עכשיו כבר הלאה הברכה האמצעית.

דובר 2:

אתה תגיד לי, או אני אגיד לך?

דובר 1:

אני יכול לומר, הברכה האמצעית של ראש השנה בערבית, שחרית ומנחה, הברכה האמצעית, הברכה שמחליפים תמיד בשבת ויום טוב, שזה במקום כל הברכות של בקשה של השבוע, זו הברכה האמצעית של ראש השנה בכל שלוש התפילות, מתחילים עם דומה לשבת, קודם מודים לקב״ה על הבחירה מכל העמים וקבלת התורה והמצוות, “אתה בחרתנו מכל העמים ורצית בנו מכל הלשונות, קדשתנו במצוותיך וקרבתנו מלכנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת”. על ידי נתינת התורה קרא הקב״ה עלינו את שמו, קרא לנו אלקי ישראל וכו׳.

קושיה — למה פעמיים “את”?

“ותתן לנו ה׳ אלקינו את יום טוב מקרא קודש הזה, את יום הזכרון הזה”. הלשון, למה כתוב פעמיים “את”? “את יום טוב”, “את יום הזכרון”? לא יודע.

דובר 2:

זה בכל יום טוב, ב… כן, כן, “זכרון תרועה” באהבה, “זכרון תרועה”.

דובר 1:

יום הטוב ראש השנה נקרא “זכרון תרועה”, שהקב״ה זוכר את היהודים דרך תרועה, למה? “זכר ליציאת מצרים”.

“זכרון תרועה” דומה ל״זמן חירותנו”

דובר 2:

ה״זכרון תרועה” הוא כמו המקביל ל״זמן חירותנו”, נכון? כך יום טוב. או יש שאנחנו אומרים אנחנו לא, אנחנו אומרים “זכרון תרועה” רק כשזה שבת, או “יום הזכרון”.

דובר 1:

אנחנו אומרים זאת, “את יום הזכרון”, “זכרון תרועה”.

“אלקינו ואלקי אבותינו מלוך על כל העולם”

וכאן אומרים את ה״יעלה ויבוא” ששלוש פעמים כבר אמרנו קודם את הנוסח, וממשיכים כך, “אלקינו ואלקי אבותינו, מלוך על כל העולם כולו בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך”. כל שלושת הדברים אומרים שהקב״ה יגלה את מלכותו, את יופיו, את יקרו. “וידע כל פועל כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה׳ אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה”. שלושת הדברים אומרים גם את אותו הדבר, שכל הנבראים יודו במלכות שמים.

ואחר כך מסיימים עם התפילה הרגילה כמו שמסיימים בשבתות ובימים טובים, “קדשנו במצוותיך”, והסוף מסיימים כך, “דברך אמת וקיים לעד”.

דיון — מה מתכוון “דברך אמת וקיים לעד”?

איזה דברך? זה שהקב״ה… נו, אני לא יודע, דברך אמת זה התורה? כל דבריו אמת, על מה זה מתכוון כאן? מה מתכוונים כאן ספציפית? אני לא יודע. אתה שואל שאלה טובה.

איך הברכה ממשיכה? “ברוך אתה ה׳ אלקינו מלך כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון”. אולי יש רמז שכשהולכים לתקוע שופר הולך הקב״ה לזכור, כמו שכתוב “ותקעתם בחצוצרות”, נו, איך כתוב לשון הפסוק? כשהולכים לתקוע שופר יוצא זכרון לפניו.

דובר 2:

כן, אבל כאן עדיין לא מדברים על זה, כאן מדברים על מלכיות, עדיין לא הזכירו… כן, הזכירו זכרון תרועה, אני לא יודע מה הדברי חיים אומר כאן ספציפית.

דובר 1:

לא, זה מתכוון משהו אחר.

דובר 2:

מה הפירוש?

פירוש רש״י — “דברך נצב בשמים”

דובר 1:

אומר רש״י הקדוש… יש לי כאן רש״י. רש״י אומר כך: “סומך על מה שכתוב בסתיקת לעולם ה׳ דברך נצב בשמים”. אז זה מתכוון הדין של ראש השנה, שהקב״ה שפט את אדם הראשון, ובענין הזה הוא דן את כל הדורות לדורי דורות, והם יוצאים בדימוס. רש״י אומר שזה מתכוון “דברך”, “דברך נצב בשמים”.

זה מעניין איך זה נכנס כאן, כי חסר כל ההקשר, הוא לא אמר לפני כן… אתה צריך להיכנס טוב איפשהו שמדברים על הדין של ראש השנה, כי זה ממש לא מוזכר. אולי יש ענין שצריך דווקא להזכיר כך ברמז את ענין הדין של ראש השנה. אז זה מתכוון הדין של ראש השנה יש ברמז, כי לא אומרים בפירוש בתפילה, בתחילת התפילה, שהקב״ה דן היום, אלא דווקא כמו שאתה אומר, מלכיות זכרונות שופרות.

פירוש על פי חסידות — “דבר ה׳” מתכוון הבריאה

אולי זה כמו, אממ… אוקיי, על פי חסידות, כמו שאומר הבעל שם טוב, “דברך אמת”, “דבר ה׳” מתכוון הבריאה, הקב״ה הוא הכל, זה אמת וקיים.

פירוש מקושר למלכות — הבטחת גאולה

דובר 2:

אם רוצים לקשר זאת יותר לברכה, אפשר לומר שהקב״ה היה מלך היהודים, ויש גלות, ומבקשים שיהיה שוב גילוי כבוד ה׳, כי “דברך אמת וקיים לעד”, שאתה הולך לגאול שוב והקב״ה הולך להיות שוב מלך.

דובר 1:

אולי צריך… כן, זה מתאים ל״מכריזים בקול משאלה”, הקב״ה הוא אלקי ישראל מלך, “מכריזים בקול משאלה”, ו״דברך אמת וקיים לעד” שלעולם יהיה. שתמיד יראו שמלכותו ברצון משלה, שאלקי ישראל הוא המלך.

השוואה לברכת ההפטרה

ואומרים עוד משהו דומה בברכה של ההפטרה, אמת, “דברך מלכנו”, מה אומרים? “נאמן אתה הוא ה׳ אלקינו ונאמנים דבריך, ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם, כי א-ל מלך נאמן ורחמן אתה”, או “נאמן בכל דבריו”. זה דומה. אבל עכשיו מדברים על ההבטחות של הנביאים, שכשלא יודעים מה זה מתכוון קשה לומר את המילה “דברך אמת”. אמת, “וחוקיך אמת”, אבל “פוקד עון אבות על בנים”.

דובר 2:

אני חושב שהפירוש שלי לא כל כך רע, כי זה יותר פשוט, שזה מחובר ל״מלכותו ברצון משלה” שדורשים.

דובר 1:

כך מביא בית יוסף בכל בו כתוב שהקב״ה הבטיח כל כך הרבה דברים, “ואין אנו גולי שתיקה לכולא, ואדרבא, המליכהו”, מבקשים שיעשה כך באמת. אז הפשט, הפירוש השני עושה סנס.

נוסח הרמב״ם — “ואנחנו עמך”

אוקיי, הרמב״ם לא אומר לנו איך מסיימים את “קדשנו במצוותיך”, הוא אומר “ואנחנו עמך ה׳ אלקינו את יום תרועה הזה”, או איך? “את יום הזכרון הזה”. כן, מעניין. בדרך כלל הוא גם אומר זאת, אבל הוא מדבר, גם קודם הוא אמר כך ב״קדשנו במצוותיך”, כשהוא הלך לסוף הוא לא אמר בדיוק מה עושים את האיסוף. אולי במקומות לא אומרים כלום, אולי במקומות אומרים “חילוק, קדשנו במצוותיך ושים חלקנו בתורתך”, לא, אולי לא אומרים בכלל “סוכה”. ההלכה היא “ואנחנו עמך”. למה אומרים בשבת “ואנחנו עמך שבתות טובות”? אני מתכוון, הרמב״ם יגיד לנו, כמו… הרמב״ם יגיד לנו מה יהיה.

אוקיי, אני לא יודע מה אמרתי. כן, הלאה.

“מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון”.

מוסף ראש השנה — התחלה

ועכשיו הולך הרמב״ם לומר, מוסף ראש השנה אנחנו כבר יודעים, הרמב״ם כבר אמר לנו קודם שיש יותר תפילות, יש את האמצעית, זה לא שבע ברכות אלא זה תשע ברכות, כן. הולך הרמב״ם לומר לנו את הנוסח של מוסף ראש השנה.

תפילת מוסף דראש השנה – מלכיות

מבנה המוסף דראש השנה

דובר 1: מתחילים באותו אופן, אחרי המלך הקדוש עוברים ל״אתה בחרתנו”, זכר ליציאת מצרים, ואומרים את נוסח המוסף, “ומפני חטאינו גלינו מארצנו”, עד מתי יום טוב. כאן זה כן שונה ממוסף הרגיל של שאר ימים טובים, כי אומרים “יום הזכרון הזה”, ומתחילה לא תתננו ה׳ אלוקינו וכו׳ זכר למשה עבדך. ועד כאן זה כמו כל ימים טובים, וכאן מתחיל הנוסח של מלכיות.

אז הנוסח הוא כך, הנוסח הוא נוסח של מלכיות, מי עשה אותו, אנשי כנסת הגדולה או חכמים, חכמים קודמים.

דובר 2: אה, כתוב על עלינו, כתוב שיהושע בן נון היה מחבר עלינו.

דובר 1: אה, זה מה שהתכוונתי לומר, כן, איך כתוב, כתוב בחז״ל כך?

דובר 2: על כל פנים.

עלינו לשבח – תודה על ייחודיותנו

דובר 1: “עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגויי הארצות, ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם.” מודים לקב״ה שאנחנו לא כמו כל הגויים, שכל הגויים הם נבוכים כל כך טיפשים, כל כך “שהם משתחוים להבל וריק, ומתפללים אל אל לא יושיע”, הם עובדים עבודה זרה, הם מתפללים לאל שלא יכול להושיע.

“ואנחנו”, אנחנו עם המיוחדים, חוזר ל״עלינו לשבח”, אנחנו עם אלה שיכולים כן לעשות את הדבר הנכון, אנחנו אומרים “ואנחנו כורעים ומשתחוים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. שהוא נוטה שמים ויוסד ארץ”, הוא שברא את העולם, “מושב יקרו בשמים ממעל, ושכינת עוזו בגבהי מרומים”, הוא גדול, הוא שולט על כל העולמות, כסא כבודו בשמים ממעל, והוא עדיין שכינת עוזו, שכינתו, גבורתו בגבהי מרומים. “הוא אלוקינו ואין עוד, אמת מלכנו ואפס זולתו, ככתוב בתורתו וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה׳ הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד”.

דיון: למה אומרים “ככתוב בתורתך”?

פסוק שאומר ממש שאם לא היה כתוב פסוק לא היינו יודעים, הא?

דובר 2: אוקיי. למה הוא מביא פסוק על זה?

דובר 1: ככתוב בתורתך, כמו שהפסוק אומר את זה במילים היפות ביותר. הוא רוצה לומר את לשון הפסוק, כי במקום לומר את המילים שלו, הוא יכול לומר את לשון המקרא. אבל ככתוב בתורתך, הוא לא רוצה להכניס את זה סתם כמו חלק מהפיוט שלו.

דובר 2: לא?

דובר 1: אוקיי. לא, כל אלה, זה בעצם כבר חלק מאלה שאומרים קודם כל כך הרבה פעמים, כן. אבל כאן יש ממש הלכה שצריך לעשות הפסק, ומיד ממש יעשו את הרשימה.

דובר 2: אהא.

דובר 1: לכאורה, אני לא יודע, אני צריך להבין את זה. אולי הוא רוצה לעזור לפסוק, אולי הוא לא עוזר, אולי הוא עוזר לפסוק. לא רק אנחנו אומרים, אלא כך, הפסוק הוא זה שאומר לנו גם את זה.

דובר 2: על פי חסידות יש פירוש, זה ראשך ככרמל, שמתרגמים את כל התורה לשמע ישראל, כן.

דובר 1: לא, זה דבר מעניין שהוא אומר ככתוב בתורתך, שנזכור את זה. כי “וידעת היום והשבות אל לבבך” זו מצווה שתזכור, שתזכור ש“בשמים ממעל ועל הארץ מתחת”. בזה שאמרתי את זה עכשיו, קיימתי את המצווה של התורה, כאילו, זה סוג של דבר, לא?

דובר 2: כן, בעיקר כי “וידעת היום והשבות אל לבבך” זה חיוב.

דובר 1: זה לא רק אומר, זה אומר מצווה כזו, כזו… שאנחנו מקיימים כשאנחנו אומרים את זה. בתפילה אנחנו מקיימים את זה קצת, אבל הרמב״ם לא מנה את זה כמצווה, אבל אפשר לראות את זה בדרך הזו.

דובר 2: המצווה הראשונה, לא מהפסוק, אבל…

דובר 1: נכון, המצווה של אנכי, אבל כן.

דובר 2: אוקיי.

אוחילה לאל – הקדמה למלכיות

דובר 1: טוב, הלאה ממשיכים עם הנוסח של מלכיות, “ואוחילה לקל אחלה פניו”, וזה אצלנו זו הקדמה לתפילת השליח ציבור. הרמ״א מכניס את זה כאן. אצלנו אומרים את זה גם כאן לפני חזרת הש״ץ.

דובר 2: לא.

דובר 1: מה זאת אומרת לא? איפה אומרים “ואוחילה לקל”?

דובר 2: השליח ציבור אומר את זה.

דובר 1: נו, מתי אומר את זה השליח ציבור? לפני שהוא מתחיל מלכיות, זכרונות ושופרות.

דובר 2: וויטש איז ווען?

דובר 1: כאן, כן, טוב, אבל… זה נכון שזו שאלה. אבל אנחנו לא אומרים את זה בשמונה עשרה שלנו. הרמב״ם אומר לנו שכאן המלכיות זכרונות שופרות לא התוספת של השליח ציבור. אצלנו זו התוספת של השליח ציבור.

דובר 2: אמת, אמת.

דובר 1: אבל זה נראה ממש כך. אבל זה “אשר בקל אלם אשירה עוזך” נראה קצת לא?

דובר 2: נכון, זה נראה כאילו אנחנו מרגישים שזה נוסח של השליח ציבור, שיש לו שאילת רשות. אבל זה לא שונה מ״ה׳ שפתי תפתח” שאנחנו אומרים כל אחד. מה ההבדל?

דובר 1: לא, באמת הדברים שיחיד יכול לומר. זה לא אומר ממש ישירות נטילת רשות, כמו מה שנקרא אותם קטעים, הקטעים הארוכים יותר שבהם השליח ציבור מבקש רשות?

דובר 2: “ה׳ שפתי תפתח”?

דובר 1: “ה׳ שפתי תפתח”, כן. “אוחילה לאל אחלה פניו”, אני מבקש, כן?

דובר 2: “אוחילה” זה אני מקווה, לשון “מייחל”, כן?

דובר 1: אני מקווה לקב״ה. “אחלה פניו”, אני מבקש.

דובר 2: לא, “אוחילה” אני מקווה, “אחלה” אני מבקש.

דובר 1: “ואשאלה ממנו מענה לשון”, אני הולך לבקש ממנו את בקשתי. “אשר בקהל עם אשירה עוזך”, זה אומר שאני הולך לעשות שניהם, אני הולך לבקש ושבח והודאה, כמו כל התפילות זה שניהם. “אביע רננות ואזמרה פלאך”, אני הולך להודות, אני הולך להודות ולרומם על הטובות שהקב״ה כבר נתן לי.

“לאדם מערכי לב ומה׳ מענה לשון”

“לאדם מערכי לב ומה׳ מענה לשון”, זה אומר שהדומה ביותר זה ל״אבינו שבשמים שפוך לבך כמים”. המילים שאני הולך לומר באות גם מהקב״ה. “לאדם מערכי לב”, האדם חושב את הדברים, כאילו האדם מביא את הרגש שלו, את הכרת הטוב שלו, והקב״ה נותן את המילים להוציא את זה. כן, זה פשט המילים במשלי. אני חושב שיש לי תרגום כזה, אני לא בטוח שזה התרגום הנכון, אבל ככה אני מבין גם.

“ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך”, זה מתאים מאוד ל״ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך”, שזה פסוק במקום אחר בתהלים.

“ברוך אתה ה׳ למדני חוקיך”

“ברוך אתה ה׳ למדני חוקיך”, איפה נכנס “ברוך אתה ה׳ למדני חוקיך”?

דובר 2: לכאורה ההמשך, למד אותי איך להתפלל ואיך חוקיך רוצים. כן. אני מתכוון שהפסוק לכאורה מתכוון לתורה, אבל אפשר להכניס את זה.

דובר 1: אבל הוא אמר, זה כתוב ב״אשרי תמימי דרך”, זה מדבר כל הזמן על תורה.

דובר 2: אוקיי.

דובר 1: אוקיי. כי כאן הולכים עכשיו לומר הרבה פסוקים מהתורה.

דובר 2: אה, שזה קצת ברכת התורה לפני פסוקי מלכיות? יכול להיות.

דובר 1: אולי זה הקטע. אה, זה “אלמם אני בלשון”, שיאמרו את פסוקי המלכיות הנכונים. זה הרבה, יש הרבה הלכות, והרי הרמב״ם אומר, יש משניות אילו פסוקים אפשר כן להביא, אילו לא. יש הלכות.

דובר 2: זה יהיה מעניין. זה שופר.

דובר 1: אה, זה מעניין. זו ברכת התורה ל… אולי זה הסוד.

דובר 2: אני לא יודע, אני אוהב את הפירוש הזה. זו ברכת התורה ל… זה גם, כמו שהזכרת, רואים במשנה שזה קשה, לא כל אחד ידע את כל הפסוקים, הרבה פעמים היו צריכים…

דובר 1: כן, כן, יוצאים אם אמרו רק כך או רק כך.

דובר 2: כן, זה דבר קשה, אני חושב עשרה פסוקים מהתורה שדנים בנושא. היום יש סידור, הכל קל.

דובר 1: אני רוצה להוסיף קצת, כי “אלוקינו קווה” גם קוטע, שזה לא לשון של פסוק.

דובר 2: “אלוקינו” זה המשך של משהו, אני מתכוון שזה המשך של…

דובר 1: מהתפילה הקודמת, מעלינו.

דובר 2: עלינו. כמו שאצלנו אומרים את זה…

דובר 1: אנחנו אומרים את זה ביחד באמצע כל יום כבר.

על כן נקווה לך – תפילה למלכות שמים

דובר 1: “על כן נקווה לך ה׳ אלוקינו”, כאן הוא אומר “אוחילה”, אני מקווה לך. כאן מבקשים משהו, לא לשון שזה ממש לשון תפילה, אלא לשון אני מקווה. אני איתך, קב״ה, אני מקווה. “על כן נקווה לך ה׳ אלוקינו, לראות מהרה בתפארת עוזך, להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון, לתקן עולם במלכות שדי”.

דובר 2: “לתקן” מתכוון ממש להקים.

דובר 1: כן, עושים תוכנית, מסדרים, הולכים לתכנן עולם במלכות שדי. “ויקבלו כולם את עול מלכותך, ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד”.

דובר 2: זה כמו המשך של “והאלילים כרות יכרתון”, כן? זה קצת… כן, מחזיקים כאן באמצע ה… זה כבר מספיק כרות יכרתון. “ויקבלו כולם את עול מלכותך” זה כבר ה…

דובר 1: כולם כבר יפנו אליך.

דובר 2: כולם כבר יפנו אליך. זה בא שוב משהו כזה.

דובר 1: כן, זה… “גילולים” ו״אלילים” מתכוון לעבודה זרה. הולכים להרוס את העבודה זרה, והולכים לבנות שרק מלכות שדי היא האמיתית. ואז “כל רשעי ארץ” יחזרו. לא כתוב שם שצריך להרוג את רשעי הארץ. אלא להוריד את הגילולים והאלילים, להרוס עבודה זרה, ולהקים במקום זה הכרזה גדולה של מלכות שמים. ואז “כל רשעי ארץ” יחזרו לקב״ה, ואז יהיה “יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון”.

דיון: המבנה של “על כן נקווה”

דובר 2: חסר כאן… זה הולך כך, למ״ד למ״ד למ״ד, נכון? להעביר גילולים, לתקן עולם, להפנות אליך. זה הכל המשך על ה״ונקווה לך”, מה מקווים? מבין? נכון הסדר שלי עכשיו? אני שומע.

דובר 1: אחר כך אומרים “יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון”. “לפניך ה׳ אלוקינו יכרעו ויפולו, ולכבוד שמך יקר יתנו, ויקבלו כולם את עול מלכותך, ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד, כי המלכות שלך היא, ולעולמי עד תמלוך בכבוד”. וכאן מתחילים למנות את הפסוקים של מלכיות.

פסוקי מלכיות

דובר 1: אז, מלכיות ראש השנה מסודר כמו שכתוב במשניות שאומרים עשרה פסוקי מלכיות. וכל דבר אומרים מתורה, נביאים וכתובים. “וכתוב בתורתך ה׳ ימלוך לעולם ועד”. ועוד פסוק יש בקשה שהקב״ה יגלה שוב את מלכותו. “וכתוב לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל, ה׳ אלוקיו עמו ותרועת מלך בו”. זה מתאים כאן מאוד טוב, כי זורק גם תרועה כך, “תרועת מלך בו”.

“וכתוב…”

דיון: מה מתכוון “תרועת מלך בו”?

דובר 2: מה מתכוון כאן לכאורה “תרועה”? רצון המלך בו?

דובר 1: “תרועת מלך” מתכוון כמו כבוד המלך, לא? כבוד המלך, כי למלך תוקעים תרועות, וזה הקול שלו, זה הכבוד שלו, מנגנים לו מוזיקה.

דובר 2: אתה בטוח שתרועה מתכוון… רוב המפרשים מתרגמים “תרועת מלך” הרעות, מלשון רעות, או אהבת המלך. כי לא נכנסת תרועה בפסוק של בלעם שם, לא נכנסת שום תקיעה. זו היתה גזירת הכתוב עם המילה, אבל…

דובר 1: אבל רעות זה לא לשון חכמים. רעיות יש בתורה, רעיות דא ליבא, שוב רעיות. לא רעיות דא ליבא. כמו רעיות, כמו רעיה המלך, ויפתח רחל, וכדומה. חבר.

פסוקים הלאה

דובר 1: “וכתוב ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל”. עוד פסוק “ויהי בישורון”, וזה קנאה על היהודים, כמו שלמדנו קודם. עוד, כמו התפילות שלנו ביום טוב היה לנו את זה.

ברכת מלכיות, זכרונות ושופרות — נוסח ותוכן

נוסח מלכיות — פסוקי כתובים ונביאים

פסוקי כתובים (תהלים)

“ובדברי קדשך כתוב לאמור ה׳ מלך ה׳ מלך ה׳ ימלוך לעולם ועד” — דברי קדשך מתכוון לכתובים. וכתוב, הפסוק השני, כולם בתהלים אני רואה, הכתובים כולם תהלים.

“וכתוב ה׳ מלך גאות לבש לבש ה׳ עוז התאזר אף תכון תבל בל תמוט” — אומר “ה׳ מלך”, הקב״ה לבש בגדי מלכות, גאות, עוז, זה הכל ענייני מלכות.

“וכתוב ימלוך ה׳ לעולם אלוקיך ציון לדור ודור הללויה”.

אגב, אנחנו אומרים “ונאמר” על כל הקטעים האלה, לא כתוב. ונאמר… כן.

“וכתוב שאו שערים ראשיכם” וכו׳, כי הלאה כתוב “ויבוא מלך הכבוד”. כן? מזכיר את המילה “מלך הכבוד”. עשינו ארבעה פסוקים מכתובים.

פסוקי נביאים

עכשיו עוברים לנביאים. “ועל ידי נביאיך כתוב לאמור” — מונה ממש נביאים אחרים, שלושה נביאים אחרים, שונה מתהלים, שכל כתבי הקודש הזכירו רק תהלים.

הרמב״ם בלשונו בהלכות שופר אמר שאומרים שלושה פסוקים מתורה, שלושה פסוקים מתהלים, ושלושה פסוקים מנביאים, מכל הנביאים. מעניין כזה… כן.

“ועל ידי נביאיך כתוב לאמור כה אמר ה׳ מלך ישראל וגואלו ה׳ צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוקים” — זה מישעיהו.

“וכתוב ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה׳ המלוכה”.

זה הפסוק “ה׳ ימלוך לעולם ועד”, שאנחנו אומרים גם בסוף פרקי שירות. הרמב״ם מביא את זה שם? לא, אנחנו אומרים. הרמב״ם לא מביא את זה באף מקום? לא אני יודע. אני חושב שאיפשהו הפסוק כבר היה. כן, אנחנו אומרים את זה כל יום. כן, אנחנו אומרים את זה בסוף ברכת שירת הים, אבל אני קורא את זה איפשהו מהרמב״ם גם.

“וכתוב והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד”.

סיום בתורה — “שמע ישראל”

“ובתורתך כתוב לאמור שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד” — זה אומר, אחרי שמתחילים בתורה, מסיימים בתורה, “שמע ישראל ה׳ אלוקינו ה׳ אחד”.

וכאן זה היחידי שלא כתוב המילה “מלך” ישירות, אבל “ה׳ אחד” מתכוון גם לענין שזה גילוי כבוד מלכותו, כן כן. “ה׳ אחד” מתכוון שהוא המלך היחיד, שהוא מנהל את כל העולם, זה התרגום של “אחד”. אומר, ממילא זה “מלך” אותו דבר כמו כל האחרים.

לא, באחרים כתוב הלשון “מלך”, כאן לא כתוב הלשון “מלך”, אבל “אחד” זה גם אותו ענין, שמודים על אחד.

סיום ברכת מלכיות — חזרה לנוסח של קדושת היום

“אלוקינו ואלוקי אבותינו” — וכאן חוזרים לתפילת המוסף הרגילה. אה, לא, סליחה. אז, אפשר לקרוא לזה כך, קודם כל, אנחנו אומרים את אותה תפילה לכאורה אחורה. הברכה הרגילה במרכז של ראש השנה מדברת על מלכות. אה, אז “מלוך על כל העולם כולו בכבודך” זה גם הסיום.

כן, הגמרא קוראת לזה בעצם, לפי השיטה, השיטה שלנו שאנחנו נוהגים, התנאים, שאומרים קדושת היום ומקדימים מלכיות לו. אז, אומרים את הנוסח של קדושת היום בעצם.

אז, חוזרים לנוסח של ראש השנה שכבר היה קודם, “מלוך על כל העולם כולו בכבודך”, וזה מסתיים “ומחיש ישועה ובקרוב ישועתנו”, ואחר כך התפילה המתאימה של שבת ויום טוב, “ותנחילנו ה׳ אלוקינו באהבה וברצון שבת למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון”, והסוף הוא הסוף של ראש השנה, “דברך אמת וקיים לעד, ברוך אתה ה׳, מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזכרון”.

“היום הרת עולם” — התפילה אחרי מלכיות

ואחר כך בא הלאה הנוסח כך, “היום הרת עולם” — היום היה בריאת העולם, “היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים” — או מביאים בפעם הראשונה את הענין של משפט, הקב״ה שופט, ומבקשים שכך ישפוט אותנו, למשפט כבנים או כעבדים, שני סוגי דרכים של משפט, בשני הדרכים שהקב״ה ירחם, כרחם אב על בנים, או אם כעבדים גם יוצא לחופשי משפטנו קדוש.

על הקטע “היום הרת עולם”

הברכה הבאה, ברכת זכרונות. אני לא יודע, הקטע הזה הוא קטע מאוד עדין, זו לא ברכה, זה לא כלום, זה משהו כמו יום הדין, אפילו הכניסו. כן, כן, אני חושב שכל התנו רבנן האלה הם כאלה, יש לזה קשר לתקיעות, מלכיות זכרונות שופרות זה…

אה, כאן באות התקיעות, כאן תוקעים, הרמ״א לא אומר, כאן לא המקום של הנוסח, לא שום סידור, כאן רק הנוסח, אבל כאן תוקעים, אחר כך אומרים היום הרת עולם, אומרים גם את היום הרת עולם, בשקט זה בנוסח, אבל לכאורה יש לזה קשר בעצם לתקיעות, איכשהו, ויש לזה משהו עם המשפט.

התפילה “אם כבנים אם כעבדים”

תרגום לעברית

הנקודה היא, שאין לקב״ה ברירה, הוא רוצה את בניו, יש לנו תפילה לבנים, הוא רוצה את עבדיו, יש לנו תפילה לעבדים, אבל אם תרצה תוכל עוד, יש “כמורדים”, יש, מבקשים שאחד משני אלה לכל הפחות יהיה, רוצים קודם להיות גלילם קרוצי קרייסן, ואנחנו מבקשים כבנים או כעבדים.

בקיצור, אלו דברים קשים, ואנחנו אומרים כאן רשות מסיני, אתה רואה שהיתה עוד איזושהי דרמה מאוחרת יותר עם הסת״מ׳ס.

על “תקיעתא דרב”

אז, ברכת זכרונות, אתה יכול לומר קצת? כן, זה מאוד ארוך. אוקיי, בעצם כל המלכיות זכרונות שופרות הולך בעצם יש כאילו פתיחה, תפילה יפה כזו, ואחר כך מביאים את הפסוקים, מלכיות יש פתיחה ארוכה מאוד, האחרות יש להן פתיחה קצרה.

הגמרא קוראת לכל הפתיחות האלה תקיעתא דרב, פשוטו שרב חיבר את זה, לרב, אני לא יודע מי היה השליח ציבור בישיבתו של רב, חיבר את הפיוטים, או איך שרוצים לקרוא לזה, את חלק התפילה.

אוקיי, לא, זה גם נזרק פנימה, פשוטו מתקיעתא דרב, כך זה מתחיל.

ברכת זכרונות — פתיחה

הענין של “זכרון”

והברכה השנייה מתחילה בזכרונות, מדובר שהקב״ה זוכר הכל, “אתה זוכר” — אני מתכוון שזכירה פירושה כאן, כאן זכירה פירושה לא שהקב״ה לא שכח, זכרונות, כל הפירושים שהקב״ה לא שוכח, פירושו שהוא זוכר, שהוא מעורר, כמו שאומרים ביידיש, הוא פוקד, הוא מזכיר, לא זוכר אלא מזכיר, הוא מעלה את זה על האופק, על פני השטח.

פותחים את הספרים להיות, כמו שכל השנה הקב״ה משפיע, אבל עכשיו זה עם איזשהו ענין של משפט, של הסתכלות עליו. כמו שאומרים מתחשבנים, הוא מחשב, מתחשב עם האדם. אולי זו הלשון שיכולה להתאים לזכרון וליום הדין, אני מתחשבן איתך, זכרתי אותך. זה בא על הניגון שלו.

“אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם”

אוקיי, “אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם” — כן, זו לשון כפולה, אתה זוכר, רשימה אחת, “לפניך כל התעלומות”, כמו מחיר משרדי, ועוד לשון כפולה, אתה זוכר את כל הדברים הנסתרים, והוא נותן עצה לזה.

“אין שכחה לפני כסא כבודך”

אוקיי, “אין שכחה לפני כסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך” — אין לפני הקב״ה שום שכחה, ושכחה הוא אומר כאן בבירור, שהשכחה היא כפולה של נסתר.

שכחה לא פירושה שהקב״ה לא שוכח, הוא התזקן והוא שוכח. שכחה פירושה כמו דבר הנשכח, אין דברים שהם escapes his attention. כן, attention זו מילה טובה באנגלית, אין לנו מילה ביידיש.

“אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור”

והוא אומר שוב, “אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך” — אולי החילוק בין מפעל ויצור הוא אותו דבר. “הכל גלוי וידוע לפניך” — אנחנו אומרים גלוי וידוע.

יכול להיות שכל המפעל פירושו בכלליות, כל המפעל הוא אולי בכלליות, כל היצור הוא בפרטיות. כל המפעל איך האדם משתלב בפאזל הגדול, אבל גם הוא… כן. יכול להיות שיצור הוא כאילו כמה דברים, דברים מסוימים, כל נברא. המפעל פירושו כאילו מעשה, מעשה בראשית.

“צופה ומביט עד סוף כל הדורות”

אוקיי, “הכל גלוי וידוע לפניך ה׳ אלקינו צופה ומביט עד סוף כל הדורות” — שכבר תכננת את זה בהתחלה, מששת ימי בראשית כבר יש את הסדר של השנה.

“כי תביא חוק זכרון” — חוק לזכרון כתוב כאן, “להפקד בו כל רוח ונפש” — אתה מביא סדר, חוק פירושו סדר, יש זמן שבו נזכרים, שאז נפקד כל אדם, כל חי, “להזכר מעשים רבים והמון בריות לאין תכלית” — מעשים הרבה, וסוף, ותכלית פירושה כאן אין סוף, נכון? כך אין סוף נבראו.

ואת כל זה ראית מראש. אני מתכוון שזה הפירוש של צופה ומביט עד סוף כל הדורות. גילית, כאן כבר יש לך סדר קבוע מראשונה, כי בראשונה נברא אדם, וזה בנוי על זה, כמו שהגמרא אומרת כבר, מראשית כזאת הודעת ומלפנים אותה גלית.

“זה היום תחילת מעשיך”

מההתחלה, בריאת העולם, בריאת אדם הראשון, כבר הודעת, כבר סיפרת, גילית, שהולכים לדון את האנשים ביום הזה.

למה “זה היום תחילת מעשיך”? זה היום שהתחילו מעשיו, כי אדם הראשון נברא, ו“זכרון ליום ראשון” — זוכרים כמו את הפעם הראשונה.

על הדורות יהיה זכרון ליום ראשון. כמו שבפעם הראשונה הקב״ה זכר את אדם והחליט לבראותו, כביכול הקב״ה מחליט איך הוא יתנהג עם האנשים בכל שנה.

“כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב”

והוא ממשיך שם עם פסוק שאני לא יודע מה הוא מתאים כל כך כאן, “כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב”. מה הפירוש? זה כאילו זה החוק, הסדר. זה הפסוק של ראש השנה, כן, “תקעו בחודש שופר”. יש לזה קשר לחוק לזכרון. המילה חוק, כן, חוק לזכרון. חוק הוא משהו… אני לא יודע, חוק, דבר קבוע, מנהג קבוע. כך זה נשמע.

אוקיי, כן, אז תקעו בחודש שופר, הוא ממשיך, כי חק לישראל הוא, שמשפט לאלקי יעקב, שבכל שנה יש משפט לאלקי יעקב ביום הזה. והיהודים יודעים שבכל שנה דנים אותם. חק לישראל הוא, שהחוק לישראל הוא החוק לזכרון, שהיום הוא המשפט לאלקי יעקב כי היה תחילת המעשים.

הקפיצה מיוניברסלי ל״אלקי יעקב”

אוקיי, ומה עושים ביום הזה? אז, חוץ מזה ש… יש כן דבר אחד שהוא קצת מעניין, עשו קפיצה מהיוניברסלי של מעשה בראשית לאלקי יעקב, שהקב״ה הוא אלקי ישראל. כן, מי יודע מזה? לאו דווקא שלא היה אחרת.

“ועל המדינות בו יאמר”

אוקיי, וביום הזה גם “ועל המדינות בו יאמר” — על הארצות, הערים, ביום הזה אומרים “איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע” — הן הארצות באופן כללי, והן בריות באופן כללי, הנבראים נזכרים אז, “הנפקדים לחיים ולמוות” — זוכרים אותם או לחיים או לא לחיים.

“מי לא נפקד כהיום הזה”

ממילא “נפקד כל יצור” — אין שום דבר שלא נזכר, כמו חיה אחת, אין שום דבר שלא נזכר ביום הזה, כי ביום הזה “זכר כל היצור”.

“אשרי איש לא ישכחך”

בקיצור, כל המעשים שאנשים עושים. וכאן בא קטע מעניין כזה שבא מאוד לענין. כמו שהקב״ה זוכר את כל האנשים ביום הזה, טוב שאדם יזכור את הקב״ה גם. “אשרי איש לא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך”. למה? “כי דורשיך לעולם לא יכשלו, וגם לא יכלמו לנצח כל החוסים בך”.

לכאורה, אם מישהו זוכר את הקב״ה, הקב״ה יזכור אותו. הוא אומר שהרי תהיה בושה גדולה. פעם אחת אתה יודע שהקב״ה הולך לזכור מה עשית, תהיה בושה גדולה. שלא רק כשאתה עושה דברים רעים אתה מתבייש, אלא הקב״ה הולך לשחזר את זה. אם אתה זוכר כל השנה את זה, אתה זוכר שהקב״ה זוכר, ממילא לא תהיה לך בושה. חשבתי שזו סגולה, כמו סגולה לזכות בדין, להיות בדבקות כל השנה. “אשרי איש לא ישכחך… כי דורשיך לעולם לא יכשלו”.

היה להם בישיבה שפת אמת, שזה גם הברכה על משפט, מאוד מעניין. הוא אומר שם ש“דורשיך” הוא “דורשיך בבטחונך”, משהו יש לזה קשר, משהו עם משפט ופקודן יש קשר לזכור את הקב״ה. זה הרי קשה ומביש. לא, הפשט הוא כל הזמן תביעה שיש לנו ציפיות גבוהות ממך, שאתה הולך לקיים את ההבטחה שלך. אנחנו אומרים לך כל הזמן, היה לך ברית עם אבותינו, ואתה לא הולך להשאיר אותנו תלויים, ואתה לא הולך לבייש אותנו ש… “כי דורשיך לעולם לא יכשלו”.

דובר 2: כן, הלאה.

דובר 1: אה, הלוואי שזה רק כן.

הפסוק הראשון של זכרונות: “ויזכור אלקים את נח”

והחלק האחרון הוא לכאורה ההקדמה ל… הפסוק הראשון שהולכים להביא שזה זכרונות, שהקב״ה זכר את נח. כשהוא אומר כך, “הלו, אצלנו אומרים ‘פגם׳”. ראשית, מה ההבדל? מה פירוש “פגם”? הלו זה עוד מאוד יפה. מתחילים, “אנחנו יודעים עוד שאתה זוכר כל אחד, הראית את עצמך אצל נח”. תוסיף, זכרת את נח, ו“פקדתי במאור רחמיך”, ואנחנו אומרים את הלשון הזה לרחם. הבאת את המבול, שחטת כל בשר על האדמה, ומבקשים שיזכרו את נח. כמו שזכרת את נח, זכרת אותו לטובה, תזכור את נח. וכאן אומרים, “כן, להרבות זרעו כאפר הארץ, להרבות תולדותיו כחול הים”. פירושו שבני נח יהיו האנשים?

דובר 2: \[שיחה בין שני אנשים\] נאמר על בני נח.

דובר 1: כן.

דובר 2: כמו שכתוב בתורה, “ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה” וכו׳.

דובר 1: אז, זה הפסוק הראשון. וכאן יש, כן, ה“אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב” הוא בסך הכל הקדמה לפסוק הראשון של זכרונות מהתורה.

למה באה הקדמה דווקא לפסוק הראשון?

מעניין למה דווקא זה בא עם הקדמה, כי ההקדמה לא באה מענין ראש השנה. זה מאוד מעניין. יש כאן סוד, אני מתכוון, בוודאי, נח נזכר, אבל הן זכירת נח, כי כשהוא נזכר כשהקשת שהקב״ה הבטיח שהוא לא יחריב יותר את העולם. מה יש כאן פחות כשזוכרים את נח?

מה קודם עובדה, כל אחת מההקדמות לפסוקים יש לה הקדמה לפסוק הראשון. גם שם דיברנו על גילוי מלכות, “וככתוב יחשב מלך”, ככתוב, נכון. והשופרות יש ככתוב. והאמת שיש פיוטים, אולי אפילו בפיוט זה בא, יש פיוטים שבאים על ההקדמה לכל פסוק. למשל, הפיוט הארוך שעומד לפני מלכיות ושופרות שבהרבה בתי כנסת מדלגים, “אסיחה מלכה”, כן. שם יש המשך, הקדמה לכל פסוק. לא, המחזור שלנו מודפס רק ההקדמה הכללית, אבל יש במחזור הלבן שיש לי, הוא הדפיס גם את ההקדמה של כל פסוק, כותב קטע פיוט שמסביר את הענין, ואחר כך “ככתוב” כך וכך.

מעניין, כי הפסוק הראשון הוא בסך הכל הפסוק הראשון. אני מתכוון, זכירת נח אינה חשובה יותר מזכירת אברהם יצחק, או זכירת עוד אחד מהפסוקים האחרים. אבל על הפסוק הראשון באה הקדמה נוספת, הקדמה. אז אני מתכוון שהוכרחו, צריך לעשות הקדמה לחלק הבא גם. כן. כשמתפללים שמונה עשרה אפשר לומר מה שרוצים.

פסוקי זכרונות: נוסח הרמב״ם

הפסוק, החג על הפסוק אני מתכוון אין באנחנו… אני לא זוכר. יש לך הבדל בפסוקים כאן אילו פסוקים כתוב. לרמב״ם יש נוסח אחר משלנו.

פסוקים מהתורה

כתוב “וישמע אלקים את נאקתם ויזכור אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב”. אצלנו כתוב “במצרים”, כן. ועוד פסוק מהתוכחה, “וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור”, קראנו לפני שבועיים. וזה עד כאן פסוקים מהתורה.

פסוקים מדברי קדשך (תהלים)

אחר כך פסוקים מתהלים, או מדברי קדשך כתוב לאמר, “זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל”, “ויזכור להם בריתו”, זו הזכירה. כתוב “זכר לעולם בריתו דבר צוה לאלף דור”, כתוב “ויזכור להם בריתו וינחם כרוב חסדיו”. אלו הפסוקים מדברי קדשך.

פסוקים מנביאים

ומדברי עבדיך הנביאים כתוב כך, כתוב הפסוק הראשון, “הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”. כתוב “וזכרתי אני את בריתי אותך בימי נעוריך והקימותי לך ברית עולם”. כתוב “הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה׳”. אפרים פירושו היהודים בפסוק הזה, כן, מסיבה כלשהי. במקור לכאורה פירושו שבט אפרים ומלכות ישראל, אבל כמו יהודה, בסוף פירושו כל היהודים.

יעלה ויבוא בברכת זכרונות

וסוף הברכה של זכרון, כאן אומרים יעלה ויבוא, אה, על פי שיטת הרמב״ם. ושלנו… אני מתכוון שאנחנו לא אומרים, אני לא זוכר. אנחנו אומרים כן, יעלה ויבוא מבקשים אנחנו על זכרון. יעלה זכרונינו, זה כל היעלה ויבוא. אני מתכוון שיעלה ויבוא הוא במקור מברכת זכרונות, שמו אותו אחר כך בכל מקום. זה דווקא קטע טוב.

חתימת ברכת זכרונות: עקידת יצחק

ואחר כך אומרים כך, “זכרנו בזכרון טוב לפניך”, כאן מתחיל כאילו קטע חדש כך. “ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם”, זכור אותנו בדרך טובה. זכור את הברית חסד, השבועה שהבטחת לאברהם אבינו. מה פירוש שבועה קדומה? שנתת לו מורמל כזה דרכו? מה זה אומר? אני לא יודע.

וזכור לנו עקידה שהוא העלה את יצחק על גבי המזבח לכבוש רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, וכמו שאברהם אבינו כבש את רחמנותו לעשות את רצונך, כך גם אצלנו את רצוננו, יכבוש את כעסך, ותגול על רחמיך על מדותיך.

היסוד של כיבוש המידות

כלומר, הגמרא אומרת, שכשמגיע לחינוך יש בעצם קצת מדת הדין, שהרחמים יכבשו קצת. גם אברהם אבינו, כשבא לו לאהוב את יצחק, ידע דרך, אדם יכול להיות לו שתי מידות, וכשהוא רוצה לעשות הפוך, כן, אברהם שמר את מדת הרחמים שלו לעשות רצונך, וה… זה לא, המשל לא מתאים לרחמים, לדין זה מתאים יותר לזה שהוא יכול לכבוש מידה אחת על השנייה.

כלומר, הוא יכול לומר, אני מודה שיש עד מאוד מדת הדין, ואני אשם, אבל לך ברחמים. כמו שאברהם אבינו כשהלך לשחוט את יצחק, אמר, אני לא אוהב את יצחק? אני אוהב אותו, אבל יש משהו חשוב יותר. כך גם אנחנו אולי לא ראויים, אבל החשוב הוא אהבתך לאברהם אבינו, יש רחמנות, נהג במדת הרחמים, כשהכל נוהג במדת הדין. כלומר, אנחנו מודים שיש שתי מידות, אצלנו עשה מדת הרחמים.

חידוש: זכות העקידה היא ההתחלה, לא הסוף

זה מאוד טוב, הרבה פעמים כשמדברים עם אנשים גם, צריך לדעת את היסוד הזה. אני מתכוון ששם עצמו היה משהו כזה, כשהקב״ה אומר לך להקריב את יצחק, זה משהו ענין של דין. וכשהקב״ה היה כשלא חוזר, והיה מלאך יפה מהשמים ואברהם הורג אותו, היה זה מעשה של דין, היה זה קללה לכלל ישראל. ברגע שאמר “אל תשלח ידך אל הנער” היה משהו “יגולו רחמיך על מדותיך”, שזכות העקידה היא ההתחלה של המעשה, לא הסוף. אני מתכוון ששם עצמו היה כיבוש רחמיו על כעסו, או רחמיו על מדותיו.

ואחר כך, לא רק “במדת רחמיך”, אלא “ויושב אפך מעמך ישראל ומעירך ומנחלתך”. זה בעצם הפסוק שהוא מביא כאן, הפסוק לפני הפסוק שהוא הולך להביא, כי כתוב “וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק”, זה “ומנחלתך”, והם מקיימים, זה הבטיח על ידי משה “וזכרתי להם ברית ראשונים”, שזה הפסוק הבא בתוכחה, בבחוקותי, “וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלקים אני ה׳”.

סיום ברכת זכרונות

ובפרטות, ממשיכים, הענין של זכרונות, הקב״ה זוכר את כל הנשכחות, אין שכחה לפני כסא כבודך, כמו שאמרנו היום פעם, ויזכור הקב״ה עקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור, אה, “זוכר הברית”. צריך לעמוד שוב “להיות להם לאלקים”? צריך לומר את זה שוב?

ברכת שופרות: אתה נגלית בענן כבודך

ואחר כך באה הברכה השלישית, אחר כך נעצור את השיעור, זה כבר כמעט שעה. הברכה השלישית היא גם הכנה לשבועות, כן. ברכה שלישית, הברכה של מה שקוראים שופרות, מתחילים עם השופרות של מעמד הר סיני.

“אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם, מן השמים השמעתם קולך”. מעניין, כתוב “וירד ה׳ על הר סיני באש”, הקב״ה ירד, אבל שמעו את זה מלמעלה, שמעו את זה מגבוה מאוד, שמעו את זה מן השמים. יש פסוקים שכתוב מן השמים השמעת את קולך, ועל הארץ הראך את אשו הגדולה.

“נגלית עליהם בערפלי טוהר”. מה פירוש בערפלי טוהר? יש לזה קשר אולי לקולות ולברקים ולאורות שהיו שם. ערפל, מה פירוש ערפל? אה, ערפל, בערפלי טוהר. אני מתכוון שערפל אינו טוהר, ערפל פירושו טוהר, טהרה של יופי. היה ערפל, אבל גם היה טוהר.

כן, “גם כל העולם כולו חל מפניך ובריות בראשית חרדו ממך”. וגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות, דרך משה רבינו, כן, ותשמיעם את קולך… מה? כן כן, ותשמיעם את קולך ללמד, זה הרי ללמד, מה שכל אלה אמרו, ללמד, שאחר כך נעשה בקשה של משה, אמת, ותשמיעם את קולך ללמד…

שופרות — ברכה שלישית של מוסף ראש השנה

הקדמה — מעמד הר סיני

כן, גם כל העולם כולו יחלו פניך, בריות בראשית חרדת ממך, וגלותך מלכנו על הר סיני ללמד לעמך תורה ומצוות, דרך משה רבינו, כן, ותשמיענו את קולך.

מה? כן כן. ותשמיענו את קולך, יודעים, כשהתחילו לומר “ונגשנו ללמד”, אחר כך נעשה משהו בקשה של משה אמת, ותשמיענו את קולך, ודברי קדשך מלהבות אש, מלהב ואש, בקולות וברקים עלינו גלית, ובקול שופר עלינו הופעת. הנה, יש לנו כאן הזכרת שופר כבר עכשיו.

זו הקדמה לפסוק הראשון.

פסוקים מהתורה — מעמד הר סיני

ככתוב בתורתך, ככתוב בתורתך, “ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה”.

וכתיב, “ויהי קול השופר הולך וחזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול”.

גם זה אותו מעמד הר סיני.

וכתיב, כל שלושת הפסוקים הללו מהתורה הם ממעמד הר סיני, “וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק”.

פסוקים מכתובים — שופר של הלל ושבח

ובדברי קדשך כתוב לאמר, שלושה פסוקים בתהלים, אני חושב, שהם סוג אחר של קול שופר, הם הרי סוגי קול שופר שקול שופר מיועד להודות להקב״ה. כן? כך אני חושב.

ובדברי קדשך כתוב לאמר, “עלה אלקים בתרועה ה׳ בקול שופר”. כלומר, כבוד הקב״ה עולה בתרועה, כן? ה׳ בקול שופר.

וכתיב, “בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה׳”.

וכתיב, “הללו א-ל בקדשו”, ואחד הפסוקים הוא “הללוהו בתקע שופר”. אה, ההללוהו, אומרים את כל הפרק.

פסוקים מנביאים — שופר של גאולה

ועכשיו שלושה פסוקים מהנביאים, “ועל ידי עבדיך הנביאים כתוב לאמר”, תמיד כאן הוא אומר נאמר, אה, הראשון כתוב נאמר. “כל יושבי תבל ושוכני ארץ”, תמיד אצל הנביאים כותב נאמר, ובדברי קדשך כתוב, כי הנביאים אומרים, על ידי עבדיך הנביאים, אה, כאן כתוב “ככתוב לאמר”. ממש למלכויות. והראשון במלכויות, “וכל דברי דבריך ונביאיך נאמר”. אני חושב שאצל הנביאים צריך לבוא “נאמר”. אולי יש כאן טעות? מה כתוב כאן “ככתוב לאמר”? אבל בראשון כתוב “ככתוב לאמר”. אבל גם בדברי קדשיך כתוב “ככתוב לאמר”. אין הבדל.

“כל יושבי תבל ושוכני ארץ כנשא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו”.

מה כתוב אחר כך? ועל מה צריך להודות להקב״ה? מה העניין? לא, לא, אנחנו רואים, לא מדובר על סתם התגלות של הקב״ה. כבוד הקב״ה בא עם שופר. כמו במעמד הר סיני. כן.

“וכתיב ויהי ביום ההוא”, הגאולה גם תהיה עם קול שופר. “ויהי ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה׳ בהר הקדש בירושלים”.

“ונאמר וכתיב ה׳ עליהם יראה”, גם בגאולה, “ויצא כברק חצו”. הקב״ה יבוא בגילוי של כמו דומה למתן תורה, “כברק חצו”, כמו ברק. הרמז גם דומה למעמד הר סיני. משהו גילוי כבוד ה׳ בא עם קולות וברקים, עם קול שופר. כן. “ויצא כברק חצו וה׳ אלקים בשופר יתקע והלך בסערות תימן. ה׳ צבאות יגן עליהם”.

וכאן מסיימים אנחנו “כי אין תוגה לעמך ישראל לעמך בשלומך”. ומסיימים עם התפילה.

תפילה של קיבוץ גלויות

“תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גליותינו”. כדי שיאספו את הגלויות. “וקרב פזורנו מבין הגוים”. זה הכל התפילה של מוסף, של… “תקע בשופר גדול” היא התפילה של תקע, של קיבוץ גלויות מי״ח.

הראשון “וקרב פזורנו”, אני חושב שהחתם סופר היה לו “וקרב פזורנו”. ואני חושב שלרמ״א היה “וקרב פזורנו”. “והביאנו לציון עירך ברינה”. אני לא חושב. אולי כן, אני לא חושב. כן. היה לו כן. קרוב, “וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ”, “והוליכנו קוממיות לארצנו”. בסדר.

“והביאנו לציון עירך ברינה, ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, ושם נעשה לפניך כמצוות עלינו בתורתך על ידי משה עבדך”, לעשות את מצוות השופר “ביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזיכרון לפני אלוקיכם אני ה׳ אלוקיכם”.

כאן לא כתוב שופר, אבל כתוב חצוצרות, אותה מחשבה, תקיעה תקיעה לכבוד היום טוב יחד עם הקרבנות.

חתימת הברכה — “כי שומע קול שופר אתה”

“כי שומע קול שופר אתה ומאזין תרועה ואין דומה לך”.

כאן עוצרים כבר אחרי הפסוקים, אבל העניין הוא, ש… זה פסוק כאן, זה מסתיים עם פסוק, שור, “שופר וזיכרון”, בסדר, זה מסתיים עם עוד פסוק, כן, זה מסתיים עם עוד פסוק במלכויות. לא, לא ממש כאן. אבל כאן מסתיים ממש הפסוק בסיום הברכה.

“כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך”.

“כי אתה שומע קול שופר”, מעניין, “ומאזין תרועה ואין דומה לך”. אף אחד לא כל כך טוב להקשיב כמו שיהודים עושים תרועה כמו הקב״ה, כי אף אחד לא מבין, נותנים תקיעה: “טו טו טרו”, מישהו מבין? הקב״ה מבין.

דיון: “מעולם” ו״היום”

“כי שומע קול שופר אתה מעולם”, זה מעניין, כי “מעולם” אנחנו רואים את הקב״ה בא עם קול שופר, או כמו שכתוב במעמד הר סיני. אבל איך אנחנו רואים שהיהודים צועקים להקב״ה עם קול שופר? זה רואים כבר אחר כך, בפסוק. טוב, אבל זה לא “מעולם”. “מעולם” זה המיוחד של משה רבינו בהר סיני. “מעולם” זה בדרך כלל אומר כמו “לנצח”, כמו… נו, “מעולם”.

“מעולם”, מאימתי אנחנו צועקים… זו שאלה טובה, מישהו יודע? או כתוב איפשהו שאדם הראשון כבר תקע בשופר או מה? לא יודע.

“ומאזין תרועה ואין דומה לך”. חוסן השם שמיא קול תרועת עמך ישראל היום ברחמים.

הקב״ה שומע הרי תמיד, ואותו דבר שהוא “מעולם” שומע “היום”, “מעולם” “היום”, כן, כאן ה״היום” נכנס כאן, כן. זה לא מסתדר, כי זה מעין החתימה, הסיום צריך כן להיות אותו רעיון שכתוב בחתימה, אז אני לא יודע.

מה זה אומר? אני לא מסכים עם הפירוש ש״מעולם” אומר “עד היום”, כי כאן בדרך כלל החתימה הולכת “כי כך הוא”, “ברוך אתה ה׳ שכך הוא”, אז סתם “מעולם” זה פשוט מה שלא מתאים לומר שהקב״ה שומע רק היום.

הקב״ה שומע תמיד, התפילה שלנו היא על היום, אבל הקב״ה תמיד “שומע קול שופר”. כן. “לעולם” זה הרי כך, הכל אצל הקב״ה תמיד, אני מתכוון, אצל הקב״ה הרי אין מגבלת זמן.

כן, כן.

“היום הרת עולם”

“היום הרת עולם”, שוב אותו דבר, “היום יעמיד במשפט כל יצורי עולמים, אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים, ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתחננו ותוציא לאור משפטינו קדוש”.

—

שבוע טוב, שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה, יום טוב קדוש, ושיהיה יום טוב שמח, לילה טוב, שבוע טוב, ובקרוב יבוא השיעור הבא, יבוא יום כיפור.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

וועכנטליכער שיעור אין פרשת השבוע על פי הזוהר הקדוש

שיעור חדש

די גאנצע מתן תורה איז דא יעדער יאר אינגאנצן – שער החמישים | זוהר ערב שבועות תשפ״ו

סדר התפילות ו׳ – תפילות ראש השנה (תורגם אוטומטית)

סיכום השיעור 📋

סיכום שיעור על סדר התפילות של הרמב״ם — נוסח תפילות ראש השנה

א. הוספות עשרת ימי תשובה בשמונה עשרה

לשון הרמב״ם: “נהגו רוב העם”

[דיגרסיה: הרמב״ם על פיוטים]

שיר המעלות ממעמקים / אבינו מלכנו

יסוד הלכתי להוספות

ההוספות הספציפיות

ברכה ראשונה (מגן אברהם)

ברכה שנייה (מחיה המתים)

ברכה שמינית (מודים)

ברכה אחרונה (שים שלום)

תפילת נעילה — חתמנו

מדוע הרמב״ם לא מזכיר “המלך המשפט”

מנהג מקומות שלא מוסיפים

נקודה כללית על “סידור רמב״ם”

ב. ברכה שלישית (קדושת השם) — “ובכן תן פחדך” בראש השנה/יום כיפור

נוסח “ובכן”

ג. ברכה אמצעית של ראש השנה (ערבית, שחרית, מנחה) — “אתה בחרתנו”

הנוסח

ד. מוסף ראש השנה — התחלה

הנוסח

ה. מלכיות — הנוסח

עלינו לשבח — תחילת מלכיות

הפסוק “וידעת היום והשבות אל לבבך” — ככתוב בתורתך

“אוחילה לאל אחלה פניו” — שאילת רשות

“על כן נקוה לך” — אלקינו קווה

פסוקי מלכיות

פסוקים מהתורה:

פסוקים מכתובים (תהלים):

פסוקים מנביאים:

סיום בתורה — “שמע ישראל”

סיום ברכת מלכיות — חזרה לנוסח קדושת היום

“היום הרת עולם”

ו. זכרונות — הנוסח

הקדמת זכרונות: “אתה זוכר מעשה עולם”

“אין שכחה לפני כסא כבודך”

“אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך”

“צופה ומביט עד סוף כל הדורות”

“כי תביא חוק זכרון להפקד בו כל רוח ונפש”

“מראשית כזאת הודעת ומלפנים אותה גלית”

“כי חק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב”

“ועל המדינות בו יאמר”

“אשרי איש לא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך”

פסוק ראשון של זכרונות: “ויזכור אלקים את נח”

פסוקי זכרונות — נוסח הרמב״ם

יעלה ויבוא — מקורו בזכרונות

חתימת ברכת זכרונות: עקידת יצחק

ז. שופרות — הנוסח

הקדמת שופרות: מעמד הר סיני

פסוקים מהתורה (שופרות)

פסוקים מכתובים (דברי קדשך)

פסוקים מנביאים (שופרות)

הסיום — תפילה וחתימת שופרות

חתימת הברכה — “כי שומע קול שופר אתה ומאזין תרועה ואין דומה לך”

“היום הרת עולם” — אחרי שופרות

תמלול מלא 📝

רמב״ם הלכות תפילה: נוסח התפילות דראש השנה והוספות דעשרת ימי תשובה

הקדמה לשיעור

דיגרסיה: עמדת הרמב״ם לגבי פיוטים

דיון: הבעיה של לשון עילג בפיוטים

הוספות דעשרת ימי תשובה: “נהגו רוב העם”

דיון: למה מוסיפים בברכות הראשונה והאחרונה

קטגוריות המנהגים של הרמב״ם

דיון: מה זה אומר “רוב העם” אצל הרמב״ם?

“רוב העם” מתכוון לאלה שמתפללים כהלכה

כשהרמב״ם מביא מנהג זו הסכמה

ההוספות בשמונה עשרה דעשרת ימי תשובה

ברכה ראשונה: זכרנו לחיים

ברכה שנייה: מי כמוך

ברכה שמונה עשרה: זכור רחמיך

ארבע ההוספות בשמונה עשרה

הוספה בברכת מודים

הוספה בברכת שים שלום

למה הרמב״ם לא מזכיר “המלך המשפט”

נקודה כללית על “סידור רמב״ם”