יראת חטא וזהירות הם המידה הנכונה ביחס לתענוגי גוף | שמונה פרקים פרק ד (תורגם אוטומטית) | תמלול וסיכום מתורגם

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור הפילוסופי: שמונה פרקים, מידות וזהירות

—

א. הקדמה: מדוע שמונה פרקים ולא מורה נבוכים?

הסדרה עוסקת בשמונה פרקים לרמב״ם, ספציפית בענין המידות (תכונות האופי). המיקוד אינו על הגוף עצמו, אלא על הנפש – המהות של מידות האדם.

אם היינו רוצים ללמוד מורה נבוכים (תיאולוגיה, דבקות), היינו צריכים חסידות. אבל שמונה פרקים הוא הקדמה – קודם צריך להיות אדם. מה שחסר, את זה לומדים.

—

ב. ביקורת על החסידות: בין אדם למקום לעומת בין אדם לחבירו

החסידות עוסקת יותר מדי בבין אדם למקום (דבקות, עבודה רוחנית) ולא מספיק בבין אדם לחבירו (מידות, יחסים בין-אישיים).

רבי יענקעלע אמר שאולי רבי ישראל סלנטר (מייסד תנועת המוסר) היה צודק: דבקות בלי מידות טובות אינה חשובה.

—

ג. מעשיות חסידיות התומכות בנקודה זו

מעשה א׳: הבית ישראל מגור

מתוך הספר *ילקוט תורת צבי* (ורצקי): הבית ישראל מגור אמר אחרי ימים נוראים לגבאי שלו שכל עבודתו היפה מיום טוב הולכת לאיבוד בגלל שבירת מידה אחת. קל להתרגש בראש השנה עם התפילה, אבל כשרבי נותן דולר ליהודי אחר – זה מופת הרבה יותר גדול.

מעשה ב׳: אכילה בטעם וכוונות האריז״ל

מעשה שבו מישהו קיבל אוכל בלי מלח, והרבי ציווה להחזיר אותו עם מלח ופלפל. על השאלה – מדוע צריך טעם אם אוכלים לשם שמים? – התשובה: מי שרוצה לכוון כוונות האריז״ל, צריך להרגיש טעם באוכל.

מעשה ג׳: כוונת האכילה

חותן אמר: כוונת האכילה היא שהקב״ה רוצה להיטיב לבני אדם, הוא חפץ חסד, ואנחנו מקבלים זאת. אין צורך בכוונות מיוחדות – זה כבר מתאים לכוונות האריז״ל.

—

ד. התוכנית: תשע מידות מרשימת הרמב״ם

בפרק ד׳ משמונה פרקים יש לרמב״ם רשימה של תשע מידות. התוכנית היא לעבור על כל מידה בנפרד. זו התחלת סדרה.

—

ה. המידה הראשונה: זהירות (Temperance) – דרך הממוצע

המידה הראשונה של הרמב״ם היא זהירות – מידה ממוצעת (דרך הזהב) בין:

– רוב תאוה (יותר מדי תשוקה/תאווה) – קיצוניות אחת

– העדר הרגשת ההנאה (כלל לא להרגיש הנאה) – קיצוניות שנייה

—

ו. ניתוח טקסטואלי/תרגומי: אבן תיבון, אלחריזי, שוורץ, קאפח, שילת, אחיטוב

1. שיטת ר׳ שמואל אבן תיבון

אבן תיבון עוקב אחר מבנה המשפט הערבי גם כשזה לא הגיוני בלשון הקודש.

דוגמה: בערבית אומרים „هذا الجزء” (= „זה החלק”), אבל בלשון הקודש צריך לכתוב „החלק הזה”. אבן תיבון כותב „זה החלק” – סדר ערבי. דוגמה נוספת: „למה חיבר המחבר זה המסכתא וזה הסדר?” – בלשון הקודש נכונה היה „המסכתא הזו והסדר הזה”.

יתרון ללומד: מי שלא יודע ערבית יכול לדעת בדיוק איזו מילה הוא מתרגם, כי הוא משקף את המבנה המקורי. חיסרון: קשה לקריאה, כי כל משפט הוא „הפוך”.

בעיה עם “רוב תאוה”: אבן תיבון כותב “רוב תאוה” (יותר מדי תשוקה), אבל זו טאוטולוגיה – הוא “מגלה את הסוד”. הוא היה צריך לכתוב סתם “תאוה” כשם לקיצוניות, לא “רוב תאוה” שכבר מעצמו אומר “יותר מדי”. הסיבה: בעולמו של אבן תיבון „תאוה” אינה בהכרח מילה שלילית. הוא לא ידע ש„תאוה” עצמה כבר נושאת קונוטציה שלילית (כי אנחנו יודעים זאת מעשרות ספרים שלא היו לו). לכן הוא היה חייב לכתוב „רוב תאוה” כדי שזה יהיה הגיוני.

2. הרמב״ם עצמו (במשנה תורה)

בעברית הוא כותב “בעל תאוה” – לשון חז״ל שבאידיש/שפה רבנית כבר אומרת אוטומטית “יותר מדי תאוה”. זה תרגום טוב יותר.

3. בערבית

המילה “שַרַהּ” (או דומה) פירושה בערך “תאוה” אבל כבר נושאת קונוטציה שלילית של עודף. „תאוותנות” בעברית נשמעת יותר גרוע מ„תאוה” – היא כבר אומרת יותר מדי תאוה, לא סתם הנאה.

4. יהודה אלחריזי

אלחריזי לא תרגם בעצמו את שמונה פרקים, אלא לקח את תרגומו של אבן תיבון ותיקן אותו היכן שחשב שזה לא מתאים לערבית, או שחשב שהוא יודע דקדוק טוב יותר.

5. ר׳ מיכאל שוורץ

שוורץ יודע ערבית וכותב טוב יותר מקאפח במובנים מסוימים. יש לו מנהג לתקן את הדקדוק – הוא משכתב את המשפטים כדי שיישמעו טבעיים בלשון הקודש (לא מבנה משפט ערבי). חיסרון: לפעמים כשהוא מסובב את המשפט לדקדוק טוב יותר, הפשט משתבש – זה כבר הופך לפירוש, ולא תמיד נכון.

6. ר׳ קאפח

הוא מתקן דקדוק כשהוא רוצה, וכשהוא לא רוצה – לא מתקן. החיסרון העיקרי: הוא בכלל לא מתחשב במה שכתוב במקור (המקורי), כך שזה לא מעניין למי שרוצה להשוות.

7. שילת

שילת תרגם מדויק יותר: „העדר ההרגשה בהנאה” – ממש כמו הערבית.

8. אחיטוב

כותב גם כמו אבן תיבון (מבנה ערבי).

חילוק בקיצוניות השנייה

„העדר הרגשת הנאה” יכול להיות שלאדם חסר חוש (פיזית או נפשית – כמו „sense of taste”), אבל הכוונה היא יותר שאין לו תחושה בזה – הוא לא מרגיש הנאה, לא שחסר לו כוח.

—

ז. „טהור גוף” – בחירת המילים של הרמב״ם במשנה תורה

במשנה תורה (הלכות דעות) הרמב״ם מציב מול „בעל תאוה” (יותר מדי תשוקה) את „טהור גוף” (הקיצוניות השנייה – יותר מדי טהור, מעט מדי תאווה).

– „בעל תאוה” – יש לו מקור בחז״ל; „בעל” = בעלים של מידה (כמו „בעל גאווה”, „בעל נפש”).

– „טהור גוף” – לשון יותר לא שכיחה. „טהרה” יכולה להיות ניקוי מטומאה או לכלוך (כמו בצרעת). כאן זה אומר גוף טהור – מי שגופו לא כל כך אוהב לאכול. מקורות אפשריים: „יש לך גוף טהור מגופו של משה רבינו” (לשון חכמים), „טהרת הגוף והנפש” (דברים רבה), „לב טהור” (תהלים).

> [דיגרסיה צדדית:] דיון עם תלמידים על מקורות מדויקים ל„טהור גוף” ו„בעל תאוה” – המגיד שיעור צריך עדיין לבדוק במפתח של שבתי פרנקל.

—

ח. עיקרון רחב יותר: מילים ומושגים

הכלל

כשפילוסוף משתמש במילה שאף אחד לא שמע, זו לא רק בעיית מילים – זו בעיית מושג. דבר שקורה בעולם, כבר יש לו מילים. דבר שלא קורה – פילוסוף צריך להמציא מילים חדשות או להשתמש במילים ישנות בדרך חדשה, כי הוא זיהה מבנה שעדיין לא נתפס.

> [אנלוגיה:] לאסקימואים יש הרבה מילים לשלג (כי זה קורה אצלם); ליהודים יש „הרבה מילים לכסף” (הומוריסטי – אבל למעשה כולן אומרות אותו דבר).

יישום על תאווה

– „בעל תאוה” (יותר מדי הנאה) – זו מילה מוכרת, כי אנשים כאלה נפוצים.

– „מעט מדי תאווה” – לזה אין מילה רגילה, לא בלשון הקודש, לא בערבית, לא ביוונית. הסיבה: אנשים כאלה כמעט לא נמצאים. זו יותר מחלה/חסרון מאשר מידה במובן הרגיל.

– הרמב״ם בערבית כותב „העדר הרגשת הנאות” – ממש „מי שמרגיש מעט מדי הנאה” – אבל זה תיאור, לא שם רשמי.

—

ט. ספר המידות של אריסטו (אתיקה ניקומכית, ספר ג׳ פרק ז׳) – המקור

גם אריסטו אומר שחלק מהמידות אין להן שמות, וספציפית בהנאה – הקיצוניות של „מעט מדי” לא נפוצה, לכן השפה לא נתנה לה שם. אריסטו קורא לזה „insensible” (חסר-תחושה), שזו מילה מלאכותית שהומצאה.

הערה ביקורתית חשובה

אפשר לטעון נגד אריסטו והרמב״ם: אולי המציאו את הקיצוניות השנייה רק כדי לשמור על הסכמה שכל מידה חייבת להיות בעלת שני צדדים. התשובה: תיאורטית זה כן קיים על ספקטרום, גם אם זו לא בעיה מעשית.

—

י. איך מחולקות המידות אצל הרמב״ם? – לפי נושאים, לא לפי חלקי הנפש

אצל הרמב״ם (ואריסטו) המידות מחולקות לפי ה„נושא” – הנושא החיצוני של החיים (כסף, הנאה, כבוד וכו׳), לא לפי ניתוח פנימי של הנשמה. לכל נושא יש דרך נכונה (מידה טובה) ודרכים שגויות (קיצוניות).

במידה שלנו: הנושא הוא הנאה/pleasure. לאהוב יותר מדי הנאה = בעל תאוה. מעט מדי = הקיצוניות חסרת השם. באמצע = זהירות (temperance).

—

יא. „דרך הממוצע” – לא רעיון חדש, אלא הבהרה של מה שאנשים כבר חושבים

הבדיחה של ר׳ ישעיה

כל אדם חושב שהוא עצמו באמצע – מי שיותר דתי ממנו הוא משוגע, מי שפחות דתי ממנו הוא שייגץ. זה מוכיח שכל אדם כבר מודה שהנכון הוא אמצע – אף אחד לא אומר „אני הכי קיצוני וכך צריך להיות.”

> [דיגרסיה צדדית: החזון איש] החזון איש מדבר על קיצוניות, אבל הוא לא מתכוון לזה ממש.

העיקרון הפילוסופי

כל הפילוסופיות הנכונות לא אומרות לך משהו חדש – הן מסבירות לך טוב יותר מה שכבר ידעת אבל לא הבנת בבירור. תיאוריית „דרך הממוצע” היא ניתוח של מחשבה שלאנשים כבר יש אינטואיטיבית.

—

יב. הבלבול: „אם פחות זה טוב יותר, אז כלום זה הכי טוב”

הבעיה

רוב האנשים מודים שלאכול יותר מדי זה לא טוב. אבל מזה האנשים קופצים למסקנה שגויה: אם פחות תאווה זה טוב יותר, אז האדם האידיאלי הוא מי שיש לו בכלל לא תאווה – הוא לא אוכל, הוא לא מרגיש טעם, אין לו נישואין. כשמראים להם את הסתירה, הם עונים: „אני לא במדרגה.”

ה„כלל הגדול” – „אני לא במדרגה” זה דגל אדום

כשהתירוץ שלך לסתירה בסיסית בחשיבה שלך הוא „יש מדרגות, אנחנו לא במדרגה” – בדוק את ההנחות שלך, משהו לא נכון. זה כמעט תמיד „great habit of laziness of thought” – דרך להפסיק לחשוב, לא תירוץ אמיתי.

> *(הערה: זה לא אומר שמדרגות לא קיימות לעולם, אלא שבניסיון זה בדרך כלל משמש כתירוץ.)*

—

יג. האבסורד של „הצדיק האידיאלי בלי שום הנאה” – דוגמת הגלידה

אדם בלי שום העדפות הוא לא נורמלי

אתה פוגש אדם, מראה לו שלושה טעמי גלידה, הוא אומר „אף אחד מהם לא” – אותו צריך לשלוח לרופא. הוא או מדוכא, או אין לו תיאבון, או משהו פיזית לא בסדר.

התנגדויות תלמידים ותשובות

– התנגדות: אולי הוא עבד על עצמו?

תשובה: תיקון המידות לא אומר להתאפק (מושל ביצרו) – אנחנו מדברים על האידיאל שבו הוא כבר כך, צדיק גמור. אם הוא באמת לא מרגיש כלום – זו לא מעלה, זו בעיה.

– התנגדות: ילד אוהב ממתקים, מבוגר כבר לא – אולי גדלים מתאוות?

תשובה: זה גופא דרך הממוצע! סבא אוהב סטייק, לא ממתקים – זה אומר שיש העדפות אחרות, מתאימות, לא בלי העדפות. דרך הממוצע לא אומרת „באמצע” – היא אומרת לאהוב את הדברים הנכונים.

האבסורד מצויר

ה„צדיק האידיאלי” לפי ההשקפה השגויה היה צריך לאכול רק דרך עירוי, כי בלי הנאה הגרון כמעט לא יכול לבלוע. אשתו גוררת אותו כל כמה שבועות לעירוי כדי שלא ימות. זו לא מדרגה – זה קרוב לקבר. „Killing your senses” כאידיאל האולטימטיבי הוא סתירה למה שאנשים עצמם מאמינים שהוא אדם בריא וטוב.

—

יד. ה„אדם המושלם” בלי שום תאוות – ראיות שזה לא האידיאל

ראיה מגדולים: אנשים גדולים יש להם העדפות

האדמו״ר הזקן אהב את עוגת הגבינה של הרבנית, הוא אהב לדבר. לכל האנשים הגדולים יש העדפות, יש להם תשוקות, לפעמים אפילו לעצמם. זה נורמלי ואנושי.

פסול לעדות – טיעון הלכתי

גמרא (בבא קמא) אומרת שמי שאין לו עבודה, „יושב אוהל” בלי הבנה עסקית, הוא פסול לעדות. למה? כי אדם כזה הוא „הפקר בנכסיו” – הוא לא מבין את ערך הכסף, אז אי אפשר לסמוך עליו בבית דין. אדם שמנותק לחלוטין מהמציאות העולמית יש לו פסול – לא רק חיסרון.

[דיגרסיה צדדית: דוגמאות אישיות – הלוואת כסף]

אנשים שלווים כסף ונותנים אותו לצדקה במקום להחזיר, עם התירוץ ש„כסף לא חשוב” או „אני כבר חי עם משיח.” גם מעשה מניסיון של אבא עם אדם כזה. „קדושה” כזו היא בפועל לעתים קרובות סימן לניתוק או אפילו חוסר יושר.

חשד על אנשים „סופר-דתיים”

כשפוגשים אדם כזה שלא אוהב כלום, התגובה הראשונה היא חשד – שהאדם שקרן או בלפן. חשיפות על „גורואים” שמתחזים לקדושים אבל למעשה הם גנבים, נואפים וכו׳.

> [דיגרסיה צדדית: היכרות אישית עם צדיקים] כמעט כל צדיק שמכירים אישית יש לו חולשה, העדפה, צד אנושי. חלקם פרטיים וסגורים, אבל זה לא אומר שאין להם הנאות.

המסקנה-נקודה: אנחנו חיים בסתירה

„כולנו שאנחנו יהודים חסידיים, אומרים שיש ענין להיות מעובד מתאוות, אבל אנחנו לא באמת מאמינים שהאדם הכי מעובד הוא האדם הכי טוב.” יש לנו תיאוריה שהאדם צריך להיות כמו מלאך, אבל בפועל – כשאנחנו פוגשים אדם כזה, אנחנו לא רוצים להיות חבר שלו, אנחנו לא סומכים עליו, אנחנו חושדים בו.

„אני תקוע” – חסרה שפה

חסרות מילים לתאר מה האידיאל האמיתי הוא. יותר מדי תאווה זה רע, אבל בכלל לא תאווה זה גם לא טוב. זה המתח שמניע את השיעור הלאה – הצורך ב„דרך הממוצע” (דרך אמצע), במושג של „זהירות” שאינו קיצוני לשום כיוון.

—

טו. התירוץ העיקרי: דרך הממוצע – מה זה באמת אומר

הבהרה נגד קריאה שגויה של הרמב״ם

כל המידות (חוץ מבושה) לעולם לא אומרות את הקיצוניות – לא מקסימום ולא מינימום, אלא „דרך אמצע”, מידה נכונה.

הרבה אנשים לומדים את דרך הממוצע של הרמב״ם וחושבים שהוא נגד עבודה על עצמו – זה חלילה שקר. הרמב״ם עצמו אומר שחלק גדול מהתורה עוסק בזה. למעשה: רוב האנשים אין להם את הבעיה של מעט מדי תאווה – הם צריכים לעבוד על הפחתה, לא הגדלה.

מה אומרת „מידה נכונה” באמת?

לא רק מספר (כמה אוכלים), אלא כל טקס: מתי, איפה, עם מי, למה, איך, באיזה אופן.

דוגמה קונקרטית: אדם מבוגר שאוכל ממתקים הוא בעל-תאווה; מי שאוכל סטייק (לא יותר מדי) הוא אדם נורמלי. זה מובן לכולם, אפילו לגוי – זה „דבר אנושי בסיסי.”

ממוצע פותר את הבעיה: לא צריך להיות אדם שצריך „התערבויות” כדי לאכול, אלא מי שאוכל את הדברים הנכונים בזמנים הנכונים – לכבוד שבת יותר, כל השבוע פחות.

חזרה לכלל של מידות

כל מידה פועלת כ„חיה” (שיקול דעת פעיל חי): היא מראה לך מה טוב לאהוב, מה לא, מתי כן, מתי לא, עם מי כן, עם מי לא.

—

טז. ניתוח לשוני: מאיפה באה המילה „זהירות”?

פירוש ר׳ שמואל אבן תיבון

בתרגומו של הפרק השני, הוא מונה מעלות של „חלק המתעורר” (החלק הרגשי/תיאבוני של הנפש). הוא מתרגם „זהירות” עם „כלומר יראת חטא” – הוא חשב שהקורא לא יבין את המילה בלי פירוש. למה? כי „זהירות” (עם ו׳ ות׳) כמעט **לא מופ

יעה בכל התורה כולה**.

„זהר/זהירות” דרך תנ״ך וחז״ל

בתורה:

– „והזהרת אתהם את החוקים” – פירושו להזהיר אחרים, טרנזיטיבי.

– אולי קשור ל„זוהר” (זוהר/הארה), אבל הפשט הוא להזהיר.

בנביאים/כתובים:

– „גם עבדך נזהר בהם” (דוד המלך) – מופנם: לא רק להזהיר את האחר, אלא אני עצמי מוזהר.

– „מלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר עוד” (קהלת) – הוא לא יודע עוד להיזהר.

בלשון חז״ל:

– „היזהרו בדבריכם”, „הוי זהיר בדבריך”, „היזהרו ברשות” – היה נזהר, חשוב לפני שאתה עושה משהו.

– נקודה חשובה: בלשון חז״ל „זהירות” כמעט תמיד על משהו ספציפי – „נזהר בהם”, „זהיר בדבריך” – לא תכונה כללית, אלא תשומת לב ממוקדת לדבר מסוים.

—

יז. מאמר רבי פנחס בן יאיר והמילה „זהירות”

המקור היחיד ל„זהירות” כשם מידה

הפעם היחידה ש„זהירות” (כשם/מידה) מופיעה בחז״ל היא בגרסה אחת של המאמר המפורסם של רבי פנחס בן יאיר.

שאלת הגרסאות

– במסכת עבודה זרה (הדפוס שלנו): כתוב „תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות…” אבל ברוב הגרסאות האחרות לא כתוב „תורה” – זה מתחיל ב„זהירות” או „זריזות.”

– הראשונים דנו אם תורה היא תוספת חיצונית או חלק אינטגרלי מהרשימה.

– הרמב״ם החזיק מאוד מהמאמר הזה – הוא מביא אותו בהקדמה לשמונה פרקים (אם כי רק את הסוף: „חסידות מביאה לידי רוח הקודש”).

– יש הרבה גרסאות ופירושים על המאמר הזה, כבר בחז״ל עצמם (מדרשים).

—

יח. פירוש ר׳ שמואל אבן תיבון: „זהירות” = להימנע מהנאות

הוא סובר ש„זהירות” פירושה להימנע מהנאות (pleasures). זה מתאים לשיטת הרמב״ם בפרק ד׳ משמונה פרקים: זהירות = הממוצע (דרך האמצע) בין לאהוב יותר מדי הנאות ומעט מדי. בכל מקום שהרמב״ם מביא את המושג, אבן תיבון מתרגם “זהירות” באותו אופן.

—

יט. ההקשר במסכת עבודה זרה – עריות

רבי פנחס בן יאיר לומד מהפסוק “ונשמרת מכל דבר רע” – “שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה.” ההקשר מדבר על עריות (עבירות מיניות) – שהיא אחת משתי הקטגוריות העיקריות של הנאות.

חידוש מפתח: מצוות פנימיות – לא רק לעשות, אלא גם לרצות

רבי פנחס בן יאיר מחדש שלא רק אסור לעשות עבירות, אסור גם לאהוב עבירות. אדם טוב לא רוצה לעשות דברים רעים, לא רק נמנע. “ונשמרתם” הוא דבר פנימי – לא רק לא לעשות, אלא לא לחשוב, לא לחשוק.

כל המדרגות ברשימה (זהירות, זריזות, נקיות, טהרה, פרישות) הן מידות פנימיות, לא מעשים חיצוניים – כולן ביחס להנאות/עריות.

הבנת רבינו יונה

רבינו יונה הבין ש״זהירות מביאה לידי זריזות” פירושו: מי שנמנע מהנאות, עובר דרך רמות לחסידות ויראת חטא – שלמות במידות.

—

כ. „יראת חטא” – מה זה באמת אומר?

הבעיה עם התרגום הפשוט

“Fear of sin” באנגלית? – חטא הוא טעים, לא מפחיד! יראת עונש (פחד מעונש) – זה מושג אחר, לא אותו דבר כמו יראת חטא.

ראיה מפרקי אבות פרק ב׳ – חמשת התלמידים של רבן יוחנן בן זכאי

לכל תלמיד יש מעלה/שלמות אישית, לא רשימת מצוות:

– רבי אליעזר – “בור סוד שאינו מאבד טיפה” (שלמות שכלית)

– רבי יהושע – “אשרי יולדתו”

– רבי יוסי – “חסיד”

– רבי שמעון בן נתנאל – “ירא חטא”

– רבי אלעזר בן ערך – “מעין המתגבר”

> [דיגרסיה קטנה:] אלו סוגי אנשים עם שלמות מידות, לא מקיימי מצוות. הרמב״ם מראה שהמשנה מדברת על טיפוסי אופי, לא על הישגים הלכתיים ספציפיים.

תרגום הרמב״ם: ירא חטא = נזהר = זהירות

– “ירא חטא” = מי שיש לו זהירות – התרגום של הרמב״ם עצמו.

– “חטא” לא אומר עבירה בהקשר הזה – זה אומר pleasure (הנאה), סוג מסוים של הנאה.

– ראיה: “בחירי ישראל שלא טעמו טעם חטא” – הרמב״ם אומר, זה לא אומר שהם מעולם לא קיימו יחסי אישות; זה אומר שהם לא טעמו את הטעם של הנאה בלתי מרוסנת.

„יראה” לא אומרת כאן „פחד”

– „יראה” אומרת כאן את ההיפך מ„אהבה” – באנגלית: an aversion. האדם פשוט לא אוהב את הסוג הזה של דבר.

– „יראת חטא” = יש לו פחות אהבה להנאות הגוף, ספציפית ענייני ביאה.

ראיה מרבי יוחנן

רבי יוחנן אמר “למדני יראת חטא מבתולה” – בחורה באה לבית המדרש וביקשה “רבונו של עולם, יהי רצון שלא יכשלו בי בני אדם.” זה מראה שיראת חטא קשורה ספציפית לענייני עריות.

הגדרת הרמב״ם ל„חטא”

“חטא” לא אומר עבירה, אלא סוג מסוים של הנאה – הנאות הגוף, בפרט ענייני עריות. ראיה מהגמרא: “בחירי ישראל שלא טעמו טעם חטא” – הרמב״ם בפרשת משפטים מתרגם זאת לא שהם מעולם לא חטאו, אלא שלא היה להם טעם/חשק בסוג הזה של הנאה.

המעלה של בחורים

“נערי בני ישראל” – בחורים שעדיין לא נישאו – יש להם מעלה כי הם עדיין לא נכנסו להנאה האנושית הספציפית הזו. זה סוג של פרישות.

> [דיגרסיה: דיון עם תלמידים] תלמיד שואל: אם כך, ילד בן עשר עוד יותר גבוה? תשובה: כן, לילד אין את היצר הרע, וזו מעלה מסוימת. תלמיד שני טוען שמי שיש לו יצר הרע ומתאפק הוא צדיק גדול יותר. שתי המעלות קיימות – תמימות עצמה גם יש לה שלמות, אם כי זו לא כל המעלה.

הקושי של ר׳ יוסף קאפח

קאפח לא הבין “זהירות” נכון, תרגם אותה כ“פרישות”. הוא היה צודק חלקית (זהירות = להימנע מתאוות), אבל “פרישות” היא לא תרגום טוב, כי ברשימה של רבי פנחס בן יאיר מופיעות שתיהן – זהירות ופרישות – כמדרגות נפרדות.

—

כא. בעיית הבנת השפה – דיגרסיה רחבה

איך אנשים קוראים חז״ל

„אנחנו חבורה של אוטיסטים, גולמים מפראג, קלאוד איי-איי” – אנחנו קוראים מילולית כמו הבן שהאבא אמר לו „תביא לי קומקום” והוא הולך לחפש קומקום ממש.

דוגמאות: „קפוץ לאגם” – הוא לובש בגד ים; „אל תעבור יותר את המפתן שלי” – הוא זוחל מהחלון.

הנקודה העיקרית: לכל שפה יש ניבים – מילים שלא אומרות מילולית. אנחנו לא יודעים את שפת חז״ל, ולכן אנחנו ממציאים תורות פורים במקום להבין מה זה באמת אומר.

השוואה לאנגלית: למה “hard-headed” אומר עקשן ולא מישהו עם ראש קשה? שפה לא צריכה להיות הגיונית – זו הסכמה בין אנשים. אפילו חכמי הגמרא כבר לא ידעו הרבה פסוקים.

—

כב. רמב״ם מורה נבוכים חלק א׳ פרק ל״ד – למה רוב האנשים לא לומדים סודות התורה

הרמב״ם מונה חמש סיבות למה רוב האנשים לא יכולים ללמוד סודות התורה.

הסיבה הרביעית: מעלות המידות הן הקדמה למעלות שכליות

– יסוד: אי אפשר להיות בעל שכל בלי מידות טובות (עומד גם בהקדמה לשמונה פרקים).

– צריך להיות ישוב הדעת – מידות מעובדות.

– למה? כי אם אתה עסוק בתאוות ומידות רעות, אין לך זמן ואין לך כלים לחכמה אמיתית.

– מסקנה מעשית: „חכם גדול” עם מידות רעות הוא רחוק מלהיות חכם – זה התירוץ לכל הקושיות.

> [הערה צדדית קטנה – הערה אירונית] „עדיין לא פגשתי את החכם עם מידות רעות” – ו„עוברי עבירה לשם שמים, שזה עדיין לא קרה.”

—

כג. אנשים שנולדו עם הרכב רע – אי אפשר להם השלמות

הרמב״ם אומר: יש אנשים שנולדו עם מזג כזה (טמפרמנט/מבנה פיזי) שהם לעולם לא יוכלו להגיע לשלמות. זה עומד בסתירה מסוימת ליסוד שלאדם תמיד יש בחירה.

משל ראשון – כעס

מי שנולד עם לב חם מאוד (מידת הכעס החזקה) – אפילו הוא מתאמץ מאוד (מתעבד), הוא תמיד יכעס. הוא לא יהיה אדם שלם.

משל שני – תאווה (ליבידו)

מי שנולד עם תאוות פיזיות חזקות (הרמב״ם כרופא מתאר זאת פיזיולוגית – „חם ולח”, ייצור זרע חזק). הרמב״ם אומר: „כי זה רחוק שיהיה ירא חטא, אפילו הרגיל עצמו תכלית ההרגל” – הוא לא יהיה ירא חטא. נואנס חשוב: הוא לא אומר “אי אפשר” (בלתי אפשרי), אלא “רחוק” (רחוק/לא סביר) – קצת יותר חלש מאשר בכעס.

מה אומר „ירא חטא” כאן? – ניתוח פילולוגי ופילוסופי

– ירא חטא לא אומר רק שהוא יעשה עבירות. הוא יכול להתאפק – לקבל קבלות, לומר תיקון הכללי, ללכת למקווה.

– ירא חטא אומר שהוא לא ירצה דברים רעים, לא רק לא יעשה אותם. אצל הרמב״ם שלמות היא: צריך לא רק לא לחטוא, צריך לא להיות לך שאיפה לזה.

– בכעס זה שונה – כעס הוא תחושה פנימית, אי אפשר להימנע מלהרגיש. אבל בחטא (עבירה) האיסור הוא המעשה, לא התחושה – לכן הוא יכול להימנע מלעשות, אבל הוא לעולם לא יהיה ירא חטא במובן של בכלל לא לרצות.

תירוץ ר׳ קאפח (ודחייתו)

ר׳ קאפח אמר: במקור הערבי לא כתוב “ירא חטא” אלא “עפיפא” – מעופק, מי שיש לו ריסון/פרישות. אבל זה לא פותר את הקושיה – כי ירא חטא בתרגום ר׳ שמואל אבן תיבון גם אומר זהירות/נזהרות, לא רק פחד מעבירה. מסקנה: אפילו עם המילה הערבית נשארת עמדת הרמב״ם: האדם לא יגיע לפרישות בענין הזה.

—

כד. ביקורת הצאנזער רב (דברי חיים) על הרמב״ם

הצאנזער רב, כחסיד של הרמב״ם, לא מסכים עם החלק הזה.

– הוא מסכים עם העובדה: מי שנולד עם כעס חזק תמיד יהיה רגזן.

– אבל הטענה שלו: דרך הבעל שם טוב (מבוסס על הגמרא) סוברת שאין דבר כזה מידה רעה – אלא מידות שלא משתמשים בהן נכון.

– אפשר לשנות כעס ותאווה – אפשר להשתמש בהם לשם שמים.

– ביקורת הצאנזער רב: הרמב״ם אומר שאדם כזה לא יכול להשתמש בכעס לשם שמים או תאווה לשם שמים – וזה מה שהוא סובר שהוא שקר.

—

כה. עמדת הרמב״ם מול דרך הבעל שם טוב

לרמב״ם יש אדם אידיאלי שיש לו כל מידה במידה מסוימת. הוא לא היה אומר שבעל תאווה ענק צריך להישאר בעל תאווה ענק “בעבודת ה'”. אולי הוא צריך לעשות כך (הרמב״ם לא אומר שהוא לא צריך), אבל חכם מושלם הוא לא יהיה.

למה תאווה מפריעה לחכמה? – סיבה מעשית

– בעיית זמן: בעל תאווה עסוק בתאוותיו – אין לו זמן ללמוד.

– ראיה מהגמרא: “רשע – יצרו תרוד ביצרו” – אדם שעסוק בתאוות מבלה רוב הזמן על זה.

– משל משלמה המלך: אלף נשים לוקח הרבה מאוד זמן – „יש לי צוות, אני לא יכול לנהל.”

– הצדיק של הרמב״ם מבין – הוא לא עסוק בדברים אחרים. בעל התאווה יכול להיות צדיק (לא לחטוא), אבל הרמב״ם לא יקרא לו צדיק כי הוא לא מבין – הוא עסוק בדברים אחרים.

> [הערת צד – רבי יעקב עמדין] רבי יעקב עמדין אמר שהוא לא מבין למה לא פוסקים שכל רב צריך להיות לו פילגש – אבל זו לא שיטת הרמב״ם.

—

כו. מחלוקת אפלטון ואריסטו – תירוץ ה„יותר-פחות”

התירוץ העיקרי לשאלה על „זהירות” וסופרוסינה

– אפלטון הבין את המושג סופרוסינה (σωφροσύνη) רחב – הוא קישר אותו לצמצום, אבל במובן רחב יותר.

– אריסטו צימצם מאוד את המושג – הוא הוריד את סופרוסינה למידה צרה וספציפית יותר.

– הרמב״ם הולך עם שיטת אריסטו – לכן אצלו “זהירות”/סופרוסינה היא מושג מוגבל יותר.

– אבל במקור – גם המילה היוונית, גם התרגום הערבי, גם המילה האידישית – לכולן הייתה משמעות רחבה יותר, דומה להבנת אפלטון.

תרגום ר׳ שמעון

ר׳ שמעון אולי היה צודק בתרגום שלו ל״זהירות,” אפילו אם הוא לא ידע את כל הרקע. הפירוש שלו לכאורה הגיוני – כי המילה המקורית (יוונית, ערבית או אידישית) אכן יש לה משמעות רחבה יותר שמתאימה להבנתו.

רמז לחומר נוסף

יש רשימה שלמה של מילים אידישיות שאומרות משהו דומה לסופרוסינה/זהירות, שאפשר להראות בעוד דרשה שלמה. אבל זה רק תירוץ „יותר-פחות” – התירוץ המלא צריך עוד להיות מעובד בשיעור הבא.

—

כז. כל זרם השיעור – סיכום

מידות (אופי) הן יותר יסודיות מדבקות → לכן לומדים שמונה פרקים (לא מורה נבוכים) →

שיטת הרמב״ם היא דרך הממוצע → המידה הראשונה: זהירות (דרך אמצע בין יותר מדי תאווה ובכלל לא תאווה) →

ניתוח טקסטואלי עמוק של איך מתרגמים שונים (אבן תיבון, קאפח, שוורץ, שילת, אחיטוב, אלחריזי) תרגמו את המושג מערבית, עם היתרונות והחסרונות שלהם →

העיקרון הפילוסופי: מילים חדשות מופיעות כשפילוסוף מזהה מבנה שעדיין לא נתפס – „מעט מדי תאווה” אין לו מילה כי זה לא קורה לעתים קרובות →

האבסורד של „בכלל לא תאווה” כאידיאל: אנשים גדולים יש להם העדפות; הלכה פוסלת אנשים מנותקים; „סופר-דתיות” לעתים קרובות חשודה → אנחנו חיים בסתירה בין התיאוריה שלנו (יותר פרישות = טוב יותר) לבין האינטואיציה שלנו (אדם כזה לא נורמלי) →

דרך הממוצע פותרת את הבעיה: לא קיצוניות, אלא מידה נכונה – שיקול דעת חי, לא רק מספר →

ניתוח לשוני של „זהירות”: המילה כמעט לא מופיעה בחז״ל; המקור היחיד כשם מידה הוא מאמר רבי פנחס בן יאיר →

„זהירות” = „יראת חטא” = aversion להנאות הגוף, ספציפית עריות; לא פחד מעונש, אלא לאהוב פחות את הסוג הזה של הנאה; החידוש: אדם טוב לא רוצה לחטוא, לא רק לא עושה →

אנשים שנולדו עם מידות קיצוניות למעשה לא יכולים להגיע לשלמות – לא כי הם יחטאו, אלא כי הם לא יגיעו למדרגה של לא לרצות רע, והם יהיו עסוקים מדי לחכמה →

עמדה נגדית: הדרך החסידית (צאנזער רב/בעל שם טוב) סוברת שכל מידה יכולה להשתנות לשם שמים →

תירוץ סופי: מחלוקת אפלטון/אריסטו – הרמב״ם עוקב אחר התרגום הצר יותר של אריסטו לסופרוסינה, אבל המושג המקורי (יווני, ערבי, אידישי) רחב יותר → התירוץ המלא נשאר לשיעור הבא.

תמלול מלא 📝

שמונה פרקים לרמב״ם: זהירות והדרך הממוצעת במידות

הקדמה: למה שמונה פרקים ולא מורה נבוכים?

מגיד שיעור:

רגע.

מעשה ככה. אה, הוא בא, אוקיי.

אז, אנחנו לוקחים כאן שמונה פרקים. אנחנו הולכים ללמוד על הענין של… של מה? של הענין של האכילה, לא של הריצה, אלא של האכילה. חשוב מאוד להבחין.

אנחנו הולכים ללמוד ולראות על הנושא של מידות.

ביקורת על החסידות: בין אדם למקום לעומת בין אדם לחבירו

אנחנו יודעים כבר שיש לי קצת פוליטיקה עם העולם החסידי, שיטת החסידות, כי החסידות עוסקת מאוד בנקרא בין אדם למקום, או בדבקות ובכל מיני דברים כאלה, ולא מספיק עוסקת בבין אדם לחבירו.

רבי יענקעלע אמר שהוא סובר שיכול להיות שממש רבי ישראל סלנטר היה צודק, שדבקות בלי מידות טובות, אה, כל הדברים האלה לא חשובים. מה יוצא מזה?

מעשיות חסידיות שתומכות בנקודה זו

ראיתי את ה… את ה… איזה ספר? ראיתי אצל אבא שלי ספר חדש, ילקוט תורת צבי, או משהו כזה, ילקוט ליקוטי תורת צבי, של הווערעצקיער תשובה, כל דברים נורמליים, פשוטים שהוא אומר. ושם כתוב מעשה שהבית ישראל מגור אמר אחרי יום טוב, אחרי ימים נוראים, לגבאי שלו, לאחד, אמר לו שהוא סובר שהוא עשה… הוא ניסה, כמו שרבי חסידי מנסה יום טוב כמו שצריך להיות, והוא אומר לגבאי שכל העבודה היפה הזאת הולכת לאיבוד בגלל שבירת מידה אחת.

אז, רואים שהבינו את זה. קל מאוד להתרגש בראש השנה ולהתפלל. זה לא כל כך קשה. אנשים חושבים שזו הצדקות הגדולה של הרבי. שהרבי נותן דולר ליהודי אחר, הרבה יותר מופת גדול. אז זו הנקודה.

למה שמונה פרקים ולא מורה נבוכים?

וכל זה, אז על זה אני לומד שמונה פרקים. אם הייתי רוצה ללמוד מורה נבוכים, הייתי צריך חסידות, והייתי צריך ללמוד על הקב״ה ותיאולוגיה. אבל, זו הקדמה, צריך קודם להיות קצת אדם. אני מרגיש שחסר לי, אז אני לומד מה שחסר לי, כמו הריינע. זה המעשה החסידי.

עוד מעשיות חסידיות: אכילה בטעם וכוונות האריז״ל

עוד מעשה ראיתי שם, שהיה פופולרי כאן בוואטסאפ שלי, ורציתי לצטט את המעשה. אמרתי, זה רק התחלה עם המעשה החסידי, ולא. עוד מעשה ראיתי שם, ואיפה זה? אה, אה, לא, זה לא החלק הזה.

כתוב שם שמישהו שאל אותו, נתן לו לאכול, ולא היה בזה מלח, אמר שלא היה בזה טעם. אמר שצריך להחזיר את זה, להביא מלח, להביא פלפל, לעשות שיהיה טוב. מה זה אומר, אתה מדבר שאתה אוכל לשם שמים, יש לך אפילו כוונות, למה יש לזה טעם? אמר, אתה לא יודע, מי שרוצה לכוון כוונות האריז״ל צריך להרגיש טעם באכילה. כתוב מעשה כזה שם.

כתוב כאן החלק שראינו, שחתנו מביא שחמיו אמר לו, מה היא כוונת האכילה? כוונת האכילה היא שהקב״ה רוצה להיטיב לבני אדם, והקב״ה חפץ חסד, ואנחנו מקבלים. אפילו לא צריך שום כוונות האריז״ל. זה אכן תואם את כוונות האריז״ל.

אוקיי, עכשיו, אלו היו המעשיות החסידיות. רציתי לומר שלא צריך לחשוב שאנחנו עושים את זה. אבל קודם צריך לומר ככה, למה אנחנו אומרים שיעור כזה? אנחנו לומדים שמונה פרקים, אז צריך להתחיל עם שמונה פרקים ולהגיע לזה כמה שאפשר. בסדר?

התוכנית: תשע מידות מרשימת הרמב״ם

אז אנחנו לומדים ככה, אנחנו רוצים ללמוד, וזו תהיה ההתחלה של סדרה. כבר אמרתי כמה פעמים, דיברנו על זה, שאנחנו הולכים להתחיל קצת להמשיך במהלך. שהרמב״ם כאן בפרק ד׳ יש לו רשימה של תשע מידות, תשע מידות נוספות. הרשימה היא רק דיוק שדיברנו עליו, יש כאן רשימה, ואני חושב שהיה כדאי לנסות ללמוד על כל אחת מהמידות שברשימה, כדי ללמוד קצת על זה. וזה החלי.

המידה הראשונה: זהירות – הדרך הממוצעת בין שני קצוות

אז המידה הראשונה ברשימה שלו כאן בפרק הזה, וגם בפרק ב׳ יש רשימה דומה, היא המידה שהוא קורא לה ככה… הבאתי דפים שבהם כתוב חלק מהדברים שאני הולך לומר לעולם. אני מקווה שזה מספיק לכולם, אבל יש כאן חבילה.

ניתוח של תרגומו של ר׳ שמואל אבן תיבון

וכאן כתוב, בואו נראה, כתוב כאן ככה, יש כאן את החלק הראשון של שמונה פרקים פרק ב׳ או פרק ד׳ בעמוד השני. בואו נראה, הרמב״ם נתן משל. כן, בעצם הכל רק משל, כי כולו אגב הגמרא היא על הדרך הממוצעת. אבל על כל פנים, אנחנו רוצים לדבר על המידות עצמן, אז למה אנחנו צריכים לעשות את זה בכלל? אנחנו רוצים לדבר על המידות עצמן.

והוא אומר ככה, משל, זה התרגום של התרגום הראשון שכתוב כאן של ר׳ שמואל אבן תיבון. משל של מידה שצריך לדבר עליה מדרך הממוצעת היא הזהירות. וככה, אני קורא את תרגומו של ר׳ שמואל אבן תיבון. “שהיא מידה” – בעמוד 2, העמוד השני זה מה שאני קורא. העמוד השני, הצד השני של העמוד הראשון, כתוב שמונה פרקים פרק ד׳ מלמעלה, ובאמצע יש הערה קטנה כזו שכתוב רשב״א, ואני קורא שם.

אם מישהו יודע לקרוא ערבית, הוא יכול לקרוא לי את החלק הראשון, כי אני לא יודע איך לקרוא. אני יכול לקרוא את זה, אבל אני לא יודע איך אומרים את המילים. אז יש כאן בושה, בקושי התחלתי ערבית, אני לא אדע. זו לא בושה, אני יכול לומר מה שאני רוצה.

רגע, הוא אומר, ר׳ שמואל אבן תיבון מתרגם בדרך כלל כמעט מילה במילה. הוא אומר, משל של המידות היא הזהירות, “שהיא מידה ממוצעת בין רוב התאוה ובין העדר הרגשת ההנאה”, זו לשונו.

הבעיה עם “רוב התאוה”

אז זהירות, יש מידה שנקראת זהירות, והוא רוצה ללמד אותנו כאן שכל מידה היא באמצע של מה? נכון? לא ידעת, אמת? גם אני לא ידעתי. אז על זה אנחנו הולכים ללמוד את זה. אז זהירות, כבר דיברנו על זה פעם, אני באמת לא רוצה לדבר על זה עכשיו, כי היו לי חידושים חדשים על זה.

בכל מקרה, “זהירות” היא מידה שנקראת “זהירות”, כך כותב רבי אליהו שמואל אבן תיבון, זו לשונו, כן? הרמב״ם כתב בערבית. זהירות היא מידה בין “רוב תאוה”. עכשיו, זה קצת סקאם שהוא עושה “רוב תאוה”, כי הוא אומר שמידה, הרע של כל מידה הוא יותר מדי, אז “רוב תאוה” זה כבר אמור פעמיים את אותו הדבר. היה צריך להיות שם למשהו שנקרא תאוה.

יש לך בעיה, שכשהוא אומר “רוב תאוה”, he’s giving away the game. במקור לא כתוב ככה, זו האמת. זו הטעות שלי. הוא היה צריך לכתוב… אני אתן לך עכשיו, אני אקח לך עכשיו את התרגומים. כן, אתה מבין? “זהירות” היא המידה הנכונה, האמצעית, נכון? צריך להיות מצד אחד מידה רעה אחת, ומהצד השני המידה הרעה השנייה, נכון? ככה הולכות כל המידות הרעות, יותר מדי ופחות מדי.

אומר הוא ככה, “זהירות” – זה התרגום של אבן תיבון – “זהירות היא מידה ממוצעת בין רוב התאוה”. עכשיו, זה סקאם, כי ממילא צריך לומר “תאוה” היא מידה ממוצעת בין רוב התאוה לבין מיעוט התאוה. Once you put in the word “רוב”, you gave away the game, אין לך מילה. אתה אומר “רוב”, הוא מתכוון יותר מדי, לא רוב ומיעוט, נכון? הוא מתכוון ריבוי, נכון? ריבוי תאוה, וזהירות היא פחות מריבוי תאוה. אוקיי, אז אם כך תאוה היא פחות מריבוי תאוה. המילים שלך לא מתאימות כל כך טוב. אתה מבין את הבעיה שלי? כן, כן, טוב מאוד.

המקור הערבי: “אל שרה”

אז, “אל שרה”, “אל שרה” מתכוון להיות בעל תאוה, כן, משהו כזה, להיות רע ובעל תאוה. אני אגיד לך אחר כך מה הוא מתכוון. רבי שמואל אבן תיבון הכניס את זה כי הייתה לו בעיה, כי הוא חשב שהמילה “תאוה” לא תצא…

תרגומו של יהודה אלחריזי

תלמיד: מי?

מגיד שיעור: התרגום של יהודה אלחריזי לשמונה פרקים הוא שמואל אבן תיבון עם תיקון. הוא לכתחילה, הוא לא תרגם בעצמו. הוא לקח את התרגום של שמואל אבן תיבון, וראה שזה לא מתאים בכלל לערבית, אז הוא שינה את זה. או שינה דקדוק, הוא חשב שהוא יודע דקדוק יותר טוב משמואל אבן תיבון, הוא יודע עברית. אבל כמעט לא, זה נמשך אחריו, זו לא טעות. זו לא טעות, יש סיבה ענקית למה הוא כותב את זה, כי לכתוב “בין התאוה” זו גם לא מילה טובה, כי אנחנו רגילים, דרך אגב, אני רוצה להגיד לך דבר שני.

למה “בעל תאוה” עדיף על “תאוה”

אצלנו זה היה הגיוני. בשפה שלנו זה היה הגיוני. באידיש זה היה הגיוני. למה? כי באידיש, אם אתה אומר למישהו שהוא בעל תאוה, לא מתכוונים שהוא נהנה מקריאת התורה שלו. מתכוונים לומר שהוא זלזן, אמת? יש לו יותר מדי תאוה. והאמת היא שהלשון היא לא הלשון שלנו, אלא הלשון של הרמב״ם עצמו.

רבי שמואל אבן תיבון היה מתרגם טוב, אבל לא מתרגם כמו שהרמב״ם עצמו הוא מתרגם. איך אני יודע שהרמב״ם עצמו הוא מתרגם? לא צריך מכתבים, רק צריך לפתוח משנה תורה לרמב״ם. ושם תראה את אותו הדבר כמו כאן, כן? תסתכל בעמוד 1 תראה. חזור עמוד אחורה, תראה איך הרמב״ם עצמו הוא מתרגם של שני הקצוות.

לשונו של הרמב״ם עצמו במשנה תורה

זה מאוד מעניין. את הראשון, מה שהוא מתרגם כאן “רוב תאוה”, הרמב״ם קורא לזה “בעל תאוה”. “בעל תאוה” היא לשון של החכמים. אנחנו רגילים לדבר ככה, “בעל תאוה” מתכוון יותר מדי תאוה. אם כך רבי שמואל אבן תיבון היה צריך לכתוב “התאוה”. “בעל תאוה” מובן האדם שהוא בעל תאוה, נכון? אבל הוא יכול לכתוב “תאוה”. אבל בערבית, המילה “שַרַהּ” – אני לא יודע – מתכוונת בערך כמו תאוה, אבל יש לה קונוטציה של יותר מדי, כי זו מידה רעה. כשאומרים שזה רע, מתכוונים לומר יותר מדי, לא סתם הנאה ותענוג.

השוואת תרגומים שונים

אז זה… כן. ואתה תראה כאן את המשלים… ואיפה העמוד שלי? רבי שוורץ, רבי מיכאל שוורץ, יש לו – אני חושב – את התרגום הטוב ביותר שיש. התרגום שלו כאן בשמונה פרקים הוא יותר… יש לו כללים משלו איך הוא מתרגם. אבל אתה יכול לראות כאן, איפה זה? מה? לא, לא. שוורץ כותב… הוא יודע ערבית, צריך שאגיד לך? כן, יש לו חידושים על מורה נבוכים. כן. אבל הוא כותב יותר טוב מקאפח. אנחנו נדבר בקרוב איך קאפח מתרגם כאן את הפסקה הראשונה.

אבל לשוורץ יש מנהג שהוא מתקן את הדקדוק. אם תסתכל על החלק הזה תראה שלמשל… אני יכול להראות לך את זה בקלות רבה בחלקים הקודמים.

תיקוני הדקדוק של שוורץ

אם תסתכל כאן כשכתוב “ומעלות החלק הזה מרובות כזהירות” בעמוד 1, חזור אחורה, אני אראה לך משהו. ואנחנו יכולים לדבר על תרגום. תסתכל בעמוד 1 כדי לראות, כן, בפרק ו׳, בפרק ו׳ של שמונה פרקים הרמב״ם מדבר על זה שלכל חלק יש את המעלות שלו, אז מעלות המידות שייכות לחלק המתעורר, והוא אומר שיש הרבה מעלות בחלק הזה, למשל, כן, למשל זהירות. אז, אני רוצה היום דבר כל כך פשוט, בערבית אומרים

תרגומי שמונה פרקים לרמב״ם: השוואת מתרגמים וניתוח טרמינולוגיה

השוואת מתרגמים שונים: שוורץ, קאפח, אבן תיבון

שיטתו של שוורץ בתרגום

מורה: מה? לא, לא. שוורץ כותב… הוא יודע ערבית? כן. גם קאפח כתב ככה? כן. אבל הוא כותב יותר טוב מקאפח. נדבר בקרוב כשיש לנו את התרגום של קאפח כאן כמו התרגום הראשון. אבל לשוורץ יש גם מנהג שהוא מתקן את הדקדוק.

דוגמה: מבנה המשפט הערבי אצל אבן תיבון

מורה: תן לי להחזיר אותך לחלק שאתה רואה, שלמשל… אני יכול להראות לך את זה בקלות רבה בחלקים הקודמים.

תסתכל כאן, כשכתוב “ומעלות החלק הזה מרובות כזהירות” בעמוד אחד. חזור אחורה, אני רק רוצה להראות לך משהו, ואז נדבר על תרגומים. אז, רציתי לומר… תסתכל בעמוד אחד, תראה, כן, בפרק ב׳ כן, בפרק ב׳ בשמונה פרקים הרמב״ם מדבר על זה שלכל חלק יש את המעלות שלו, אז מעלות המידות שייכות לחלק המתעורר, והוא אומר שיש הרבה מעלות בחלק הזה, למשל, על אפך ועל חמתך, למשל זהירות.

אז, רציתי לומר דבר פשוט. בערבית אומרים “זה החלק”, כך הסדר, “הذا الجزء”, ה… “هذا” אולי, “الجزء”, החלק. בערבית אומרים את ה״זה” לפני הדבר שמדברים עליו. בלשון הקודש לא מדברים ככה. לא אומרים “זה החלק”, אומרים “חלק זה”.

והם שמים לב שכמעט כל המתרגמים כותבים “זה החלק”. כלומר, ר׳ שמואל אבן תיבון ור׳ אחיטוב שעושה אחריו, כותבים… הם, לר׳ שמואל אבן תיבון יש מנהג, הוא עוקב אחרי מבנה המשפט הערבי, אפילו כשזה לא הגיוני בלשון הקודש.

למשל, בערבית אומרים “זה הספר”, או “יפעלה זה הספר”, “תוכן זה הספר”. באידיש זה לא הגיוני, גם בעברית לא. אבל, למשל, אני זוכר את החלק הראשון שלמדנו, “למה חיבר המחבר זה המסכתא וזה הסדר?”. בלשון הקודש לא כותבים ככה, כותבים “המסכתא הזו והסדר הזה”.

אז, בערבית תמיד ה״זה” בא לפני ה… כך הכלל, כך פשוט כותבים את המשפט, הדקדוק של ערבית. ר׳ שמואל אבן תיבון תמיד יתרגם לפי הסדר הערבי.

יתרונות וחסרונות של שיטת אבן תיבון

מורה: לי זה עוזר מאוד, כי אני לא יודע ערבית, אבל כאן אני יכול לדעת בדיוק איזו מילה הוא מתרגם. אבל לאדם רגיל הוא יכול להיות… זה מקשה על הקריאה, כי כל משפט הוא הפוך.

אז, זו למשל נקודה שגם אחיטוב כותב ככה. מישהו כמו שוורץ, הוא משכתב את המשפטים תמיד, כדי שיתאימו ללשון הקודש, בדרך שבה הוא היה כותב בלשון הקודש את המשפט.

כן כן, יש חיסרון שהוא… לא, רגע אחד, יש עוד דבר. יש חיסרון שהוא, לפעמים הפשט שלו לא נכון. כיון שיש לי את הספרדי המקורי, אני יכול לדעת בדיוק מה אני לומד… זו בעיה של לא נעים לקרוא, שאולי יותר מדויק, כי לפעמים הוא מעוות את המשפט, אבל זה נקרא לא נכון. זה כבר פירוש, וזה לא נכון.

שיטת קאפח

מגיד שיעור: רבי קאפח מתקן כשהוא רוצה, וכשהוא לא רוצה הוא לא מתקן. הוא יודע בעצמו מה עדיף.

תלמיד: מה? מאיפה? משמונה פרקים אין.

מגיד שיעור: כי הוא מתקן גם הרבה דקדוק, אבל הבעיה עם רבי קאפח היא שהוא בכלל לא אכפת לו מה כתוב במקור, אז זה לא מעניין. שוורץ כן אכפת לו, אבל הוא מתקן דקדוק, מה שעושה, הוא מזיז את הכינויים, דברים כאלה, לפי מה שהיה צריך להיות.

ניתוח של טרמינולוגיה: תאווה, תאוותנות, זהירות

המילה “תאוותנות” – ניתוח טרמינולוגי

מגיד שיעור: אז הם תרגמו תאוותנות. תאוותנות היא סתם מילה בעברית. באידיש, או בשפה שלנו, אמרו תאווה, בעל תאווה. תאוותנות היא פשוט, בעברית זה נשמע יותר גרוע כשאומרים תאוותנות מאשר כשאומרים תאווה. זה אותו דבר. אותה מילה.

אז, כן, להיות עוסק בתאווה. אז זה כולל כבר את הרבה מדי. כי אתה מבין, כשאומרים שהוא תאוותן, לא מתכוונים לומר שהוא נהנה קצת הנאה, זה מתכוון כבר יותר מדי.

הבעיה של אבן תיבון עם “תאווה”

מגיד שיעור: אז הפילוסוף תיבון לא היה לו מילה כזו, כי בשבילו המילה תאווה לא זה. ובעולמו לא היה הגיוני לומר תאווה, כי יותר מדי. הוא לא ידע שהמילה תאווה היא מילה רעה. אנחנו יודעים את זה כבר כי למדנו עשרות ספרים. הוא לא ידע. אז הוא היה חייב לכתוב “רוב תאווה” כדי שזה יהיה הגיוני בכלל.

זהירות – המידה בין שני הקצוות

מגיד שיעור: אוקיי, בכל אופן, בואו נמשיך הלאה. זהירות, עדיין לא דיברנו על זהירות. אני רק רוצה להראות על מה זהירות עוסקת, מכאן אתה יכול לראות ברור על מה זה עוסק. זו מידה בין רוב תאווה ובין העדר הרגשת ההנאה.

כאן רואים ששילת תיקן כאן, הוא כתב “העדר ההרגשה בהנאה”, כי זה ממש איך שהערבית אומרת לך. אבל בוודאי כאן רבי קאפח עשה יותר הגיון, יותר קריא. לא להרגיש הנאה. בסדר?

אגב, יכול להיות שזה יותר מדויק איך שהוא מתרגם את זה, “לא להיות לו מעט מדי הרגשה בהנאה”. זה פחות או יותר אותו דבר, אבל כשאתה קורא את זה וכותב את זה “העדר הרגשת הנאה”, אנשים מתכוונים שזה אומר שלאדם חסר איזושהי הרגשה, חסר לו משהו או ממש דבר גופני, חסר לו “חוש הטעם” שלו או אפילו נפשית, אין לו אהבה עצמית. זה לא אומר שאין לו אהבה עצמית, זה אומר שאין לו הרגשה בזה. זה קצת אחרת.

הטרמינולוגיה של הרמב״ם במשנה תורה: “בעל תאווה” ו״טהור גוף”

חיפוש המקור של “טהור גוף”

מגיד שיעור: בסדר? עכשיו, יש כאן את הדעה השנייה, הצד השני של היותו רע. זו מילה קצת מצחיקה, וזו מילה מצחיקה לענק. למה זו מילה מצחיקה? מה מפריע לכם בזה?

בואו אני אגיד לכם. “בעל תאווה”, חזרו לרמב״ם כאן בהלכות… איך זה נקרא? במשנה תורה. בואו נראה, תראו מה כתוב במשנה תורה. במשנה תורה כתוב שיש בעל תאווה. על מה דיברנו? בעל תאווה היא מילה ש… אני חושב שיש פסוקים וחז״ל שבעל תאווה מתכוון לכך וכך, צריך עוד לחשוב בבירור. אני חושב שברמב״ם פרנקל יראו איפה הוא מציין מאיפה הרמב״ם לוקח את הלשון.

אחר כך הוא אומר, “ויהיה טהור גוף ביותר”, זה הצד האחר, “ולא יתאווה אפילו לדברים מעטים שהגוף צריך להם”. אז הרמב״ם מצא מילה, זה נקרא “טהור גוף”. אני לא יודע מאיפה הוא לקח את המילה. אתה יודע מאיפה?

תלמיד: צריך לבדוק ב… מי שיודע שיגיד לי. צריך לבדוק בשבתי פרנקל אם הוא יודע.

תלמיד: כן, שם זה מתכוון… כן.

מגיד שיעור: הוא מתכוון לומר… כן, אבל הרמב״ם צריך לקחת… לרמב״ם במשנה תורה יש את אותה הבעיה שיש לנו. הוא מחפש מילים לדברים.

דיון על “בעל תאווה” ו״טהור גוף”

מגיד שיעור: כאן אתה שם לב לבעיה כזו. בעל תאווה, אוקיי, זה כתוב כנראה בחז״ל. ובעל תאווה, בנר, זוכרים איפה? הוא אמר לנו זכר תאווה. בעל תאווה. יש בעל גאווה. אנחנו יכולים לדבר כאן. יש בעלים. אנחנו יכולים להיות הבעלים של מידות טובות או רעות שונות, כן? “בעל נפש” כתוב בפסוק. בעל תאווה.

טהרת הגוף, טהור גוף.

תלמיד: איפה כתוב שהוא בעל תאווה?

מגיד שיעור: שאלו ספרים. הם מביאים את הרמב״ם, שכוח גדול, זה אני גם יודע. זה שטהור מתכוון לטהר, זה עושה את זה כאילו אפשר לטהר בית. זה כתוב כאילו הכהן בא ומטהר, כאילו הוא ניקה את הבית, הוא ניקה את האדם. זה חידוש משוגע של גוי.

תלמיד: מה? טהור אנחנו יודעים, טהור יש שני סוגי טהרה, יש טהרה… הרמב״ם אומר הרי זה לא זה, הוא מתכוון לומר טהרה לא טהרה מ… לא טהרה מ… יש בצרעת כנים טהרת הגוף, שמטהרים… אבל שם טהרת הגוף מתכוון לנקות, או לנקות מטומאה, או לנקות מלכלוך. כאן זה משהו שהוא… הוא נשמה טהורה, הוא אומר. לא נשמה, גוף טהור. הגוף שלו לא כל כך אוהב לאכול. יש לו חשק לדברים טהורים.

תלמיד: אני רואה כאן כתוב “לב טהור”.

מגיד שיעור: לב טהור? מה אני אעשה עם לב טהור? אני חושב שזה מתכוון לכוונה טובה או משהו כזה, לא? אני לא יודע. אני אצטרך לחפש יותר טוב. אני לא אחפש את זה עכשיו. אני לא זוכר. אם הייתי יודע הייתי יכול לענות לך.

דיון רחב יותר על “טהור גוף” בלשון חכמים

מגיד שיעור: בכל אופן, אתה רואה שאני רוצה להראות לך שהרמב״ם… אוקיי, “עליבא דנקים” כדוגמה, “ענקים” זה בכלל לא מילה. שמעת על המילה “הרגע”? באמת? אני עד הקטע הזה של הרמב״ם לא שמעתי על זה, באמת? אז, מה זה אומר? שאין אנשים כאלה, באמת.

תלמיד: אני חושב שכתוב במקומות “גוף טהור”.

מגיד שיעור: “גוף טהור” זו לשון… גוף נקי. “טהרת הגוף והנפש” יש פרק. סתם אדם שהוא טהור, אני מתכוון במובן הזה של לא להיות לו מידות רעות, של לא להיות לו הרבה תאוות. אין לשון כזו?

תלמיד: אתה יכול לבדוק אם “טהרת הגוף והנפש” יש מכתב כזה?

מגיד שיעור: יש בהלכות תפילה “טהרה”, וזו לשון חכמים, “יש לך גוף טהור מגופו של משה רבינו”. יש לשונות כאלה. אברהם אבינו היה לו גוף טהור. יש מקומות שכתוב לשון כזו. בדברים רבה למשל.

עקרונות פילוסופיים: מילים וקונספטים

כשפילוסופים יוצרים טרמינולוגיה חדשה

מגיד שיעור: בואו נראה לדעתי… קודם כל, תמיד אני חזק. שנית, כי אני רוצה להגיד לך למה. ראית את זה? אנחנו לא שיעור בדקדוק.

מה שאני רוצה להראות לך הוא, כשיהודי כותב ספר והוא כותב מילים שאף אחד לא שמע, הוא לא מתכוון שהמילים לא שמעו, הקונספטים לא שמעו. הבעיה היא לא המילה, הבעיה היא עם הקונספט, באמת?

דבר שאין לו מילה, כמו שכולם יודעים שלאסקימוסים יש הרבה מילים לשלג, סתם, בואו נגיד. ככה אומרים למשל, באמת? ויהודים יש להם הרבה מילים לכסף. לא, אין להם. יש להם “כסף”, “כסף טוב”, “כסף מקולקל” – הכל מתכוון לכסף.

אז, באותו אופן, דבר שקורה, יש מילים לזה. דבר שלא קורה, בא פילוסוף, זה אחד הדברים שפילוסופים עושים, ולפעמים אתה רואה שהם ממציאים מילים חדשות, או שהם משתמשים במילים ישנות בדרכים חדשות. למה? כי הוא תפס שיש כאן מבנה, הוא מבין משהו שלא הייתה מילה לזה.

ובכל חכמה כמעט יש דבר כזה, שממציאים מילים חדשות, או שחושבים על משמעויות חדשות למילים ישנות. אז, אני לא יודע אם אתם שמים לב לזה, אם אתה לומד כל מדע, אתה תראה שהם תמיד ממציאים מילים. למה אני צריך להמציא מילים? מה היה רע? לא הייתה לך מילה בשבילי? אני יודע משהו שאתה לא ידעת.

למילים יש לאנשים לדברים שהם מדברים בהם יום יום, יש מילה לזה. אבל דבר שלא מבחינים בו יום יום, זה משהו עמוק יותר, זה משהו יותר שצריך להתבונן כדי לדעת בכלל שזה קיים, אין מילה לזה. מתחילים לחפש מילים.

המקרה של “בעל תאווה” – למה חסרה מילה ל״מעט מדי תאווה”?

מגיד שיעור:

אז, בעל תאווה, זו מילה, את זה אנחנו יכולים להכיר היטב את בעל התאווה. איך נקראת המידה הבינונית צריך מיד לדבר, אבל כיון שבעלי תאווה פגשו הרבה פעמים, זה דבר נורמלי להיות באמת, אבל להיות לו מעט מדי תאוות, מה שלא יהיה הגבול של מעט מדי, שלאדם תהיה הבעיה הזו, אני לא יודע אם חכמים פגשו את האדם ההוא כמעט לא, על כל פנים.

זה חולה, זה לא פחות, זה לא מכוסה, זה לא מידה. ואני הייתי אומר את אותו דבר, אני לא נכנס לשיטת הרבי של מישהו, אני לא צריך להאמין שכל דבר עומד על הפרק. אה, מה? לא. לא, יכול להיות, יכול להיות, אבל זה כבר, הייתי מסתכל על זה יותר כמו חסרון, כמו איזושהי מחלה, משהו כזה.

יש אסורים, כעס, אין כוח. כשאנחנו מדברים כאן, אנחנו מדברים על הענין של בעל תאווה, מידה, נכון? יש מידות שאנשים נולדים איתן, או נולדים עם איזושהי נטייה אליהן, כמו שהרמב״ם אומר, יש להם הכנה להן. אבל אנשים שאוהבים לאכול, אין אנשים שאוהבים מעט מדי לאכול. אני יודע, קשה למצוא אנשים כאלה. קורה לפעמים אדם כזה, אבל קשה למצוא אדם כזה.

זו העובדה, זו הסיבה למה אין מילה נורמלית בשבילו, לא בלשון הקודש, לא בערבית, לא ביוונית.

דיון: הטרמינולוגיה הערבית והיוונית

תלמיד:

כן, בערבית זה אומר את אותו דבר, זה מתרגם בדיוק את זה. אמרתי לך מה כתוב בערבית, העדר הרגשת הנאות, ממש מילה במילה, מי שמרגיש מעט מדי הנאה.

מגיד שיעור:

אני לא יודע, אני צריך לחפש, לא מצאתי. חיפשתי לבדוק בפרנקל, אין לי את זה כאן.

תלמיד:

יש, יש.

מגיד שיעור:

אין כאן? אז אני לא סומך. איך כתוב אצלך?

תלמיד:

כתוב שם ככה, שהכלל שהוא לא יהיה לו טעם באוכל.

מגיד שיעור:

אין לי את החכמה כאן. יש באינטרנט, אני צריך לחפש באינטרנט. אתה צודק.

תלמיד:

אני לא יכול לחשב את הדברים באמצע.

מגיד שיעור:

זה לא מדרש.

אני אבדוק את זה בבית, זה ארכאי מדי הלשון של הרמב״ם. אבל העובדה היא שהרמב״ם היה גאון בערבית וגאון ביוונית.

ספר המידות של אריסטו והמקור של הרשימה

מגיד שיעור:

והרבי הקדוש, רבי אריסטו הקדוש או הטמא, אני לא יודע, הוא אומר ככה בספר שלו איפה שהוא עושה את הרשימה, בסדר? ספר המידות, יש באוצר החכמה את הספר, אם מישהו רוצה לראות את זה. ספר המידות, יש גם באידיש. באוצר החכמה יש בלשון הקודש. לא, זה לא בלשון הקודש, זה בלשון הקודש באוצר החכמה.

והוא אומר ככה, מכיוון שהוא הולך, בספר ג׳ פרק ז׳ במהדורות שלנו על כל פנים, כתוב שם ככה, הוא מדבר כאן, הוא עושה כאן את הרשימה. וזו פחות או יותר הרשימה שיש עכשיו באה משם, כי זה לא בדיוק משם, יכול להיות שהיו שלבי ביניים גם. אבל על כל פנים, הסבא הזקן של הרשימה בא משם.

הוא אומר שדרך הממוצע היא הדרך הטובה, ושניהם צריך לדבר על הקצוות, בלי הקצוות לא הבינו. גם כי בלי הקצוות, ומוסר הוא הרי למעשה, לא על תיאוריות, רוצים לדעת מעשית.

ההערה של אריסטו על מידות בלי שמות

מגיד שיעור:

הוא אומר ככה, הוא אומר שחלק מהן אין להן שמות. הרמב״ם יהיה מחר בסוף הרשימה שלו, שלא לכולן יש שמות, והסיבות למה אין להן שמות זה בגלל זה. הוא אומר שלחלק אין שמות, והוא אומר כשהוא מדבר על הנאה וכאב, שזה הנושא של המידה שאנחנו מדברים עליה עכשיו, אומר ככה, ודיברו על הבעל, אומר ככה, באמצע כאן כתוב טמפרנס בתרגום, זו הזהירות, והוא אומר, יותר מדי אומר שכאן כתוב דיסיפיישן, בקיצור להיות זללן, והוא אומר, ואחר כך הוא אומר ככה, אלה שיש להם מעט מדי מהנושא של תענוג, לא פוגשים הרבה, לכן אין להם שם, לכן הולכים לקרוא להם אנסנסיבל, זה התרגום שלו לצד, הוא כותב תרגום מילולי, מה שנשמע בכלל לא מובן, לא אן-סנסינג, אבל אן-סנסינג בפשטות לא מתכוון, האן-סנסינג היה מתכוון לעיוור, משהו כזה, אבל הוא אומר, לא פוגשים אנשים כאלה הרבה, לכן השפה לא נתנה להם שם, אנחנו צריכים לדבר, אנחנו לפי החשבון שלנו חייב להיות דבר כזה, לא כי יש בעיה כזו, אין בעיה שיש, אפשר לומר שאדם הוא מחלה, אני לא מדבר על זה, אין לו תיאבון, אבל זה לא עצם הבעיה שזה קורה, אז לכן אין לזה שם.

הערה ביקורתית: האם המציאו את הקיצון?

מגיד שיעור:

ומכיוון שכך, אפשר אפילו לטעון נגד אריסטו שהוא עושה את זה, נגד הרמב״ם, אפשר אפילו לטעון שכאן הוא רק המציא בעיה, אתה רוצה לעשות סוד שכל מידה היא אמצע, לכן חייב להיות משני הצדדים, ולא תמיד יש משני הצדדים, אתה ממציא, זה כן יש, תיאורטית כן יש, אפשר להיות במידה מסוימת כן יש, יכול להיות שאדם הוא קצת יותר לצד ההוא.

אין ספקטרום בזה שיש יותר מדי ומעט מדי. אין ספקטרום, כי אי אפשר להיות טוב מדי או משהו. זה היה אחד בשיעור שלי על מה שדברי חיים מצווה לא אומר שזה ספקטרום. אבל זה בכלל אומר שיש יותר מדי ומעט מדי. עכשיו, אה, באמת.

חזרה לנושא העיקרי: מהי זהירות?

מגיד שיעור:

עכשיו חזרה לנושא העיקרי. הנושא העיקרי שאני רוצה לדעת, שאתם רציתם לדעת, מהי ההגדרה של זהירות, מידה שהיא בין יותר מדי להנות, יותר מדי לאהוב הנאה, ומעט מדי לאהוב הנאה. זו השאלה שיש לנו. שאלה טובה. ממורנו.

דיון: מה מתכוון “זהירות”?

מגיד שיעור:

אז ככה, מה? אולי זה מתכוון מה? אם אני אומר לך את המילה זהירות, מה אתה חושב שזה אומר? אתה יודע לשון הקודש? מה זה אומר זהירות? זה ענין של זהירות.

תלמיד:

זהיר.

מגיד שיעור:

מה? מה זה השורה האמצעית? זהיר. זה אומר להיות זהיר במעשיך. טוב מאוד.

מה אומר רבי שמואל אבן תיבון? מה התרגום? הוא אומר שזה תרגום של מילה בערבית שהיא עפה, אל עפה, העפה. עפה או עיפה, אני לא יודע איך, עיפה אני חושב שהוא אומר לי. זה התרגום שלו. עיפה היא מילה שמתרגמת מילה ביוונית שנקראת… לא זכרתי את המילה, סופרוסיני. בסדר? סופרוסיני. באנגלית בדרך כלל מתרגמים את זה טמפרנס.

אני אסתכל ברמב״ם כאן. זה, רגע אחד, זה הנכון, אני אגיד לך על מה זה.

איך מתחלקות מידות אצל הרמב״ם? – לפי נושאים

מגיד שיעור:

להזכיר לעצמנו דבר נכון

מגיד שיעור:

להזכיר לעצמנו דבר נכון, וזה ברור, זה נראה ברור ברמב״ם כאן, נכון? איך מתחלקות כל המידות הללו? כבר דיברנו באחד משני השיעורים שיש דרכים שונות איך אפשר לעשות מידות, נכון? כשאנחנו עושים מידות, אנחנו מדברים על מידות מסוימות, דיברנו למה היה דבר טוב בכלל לדבר על מידות מסוימות.

כשאנחנו עושים רשימות של מידות, יש דרכים שונות איך אפשר לעשות את הרשימה, נכון? איך, הדרך שבה הרמב״ם ואריסטו עושים את הרשימה היא לפי נושאים. במילים אחרות, אם יש חלק של החיים, חלק מחיי האדם, שעוסק בכסף, המידה של כסף היא להיות בעל מידה מסוימת, זה קובע שם בפני עצמו.

לכסף יש שתיים או שלוש או אַרבע מידות, שזה הרבה חלקים של זה, יש עשיית כסף, הוצאת כסף, חלוקת כסף, יש כל מיני ענינים של כסף. אבל מה שמחלק את המידה זה לא מה שנמצא בנפש, זה מתחיל מבחוץ, אפשר לומר, נכון? זה נושא, ולנושא יש דרך טובה של התנהגות ודרך רעה של התנהגות. הדרך הנכונה נקראת המידה הטובה, והמידה בנפש, ההרגל או המידה, התכונה הנפשית שגורמת לאדם להתנהג כך, זו המידה שלה, נכון? זו הדרך שבה זה מתחלק, נכון?

אם אתה רוצה לדעת מהי מידה בעולמו של הרמב״ם, אינך צריך לעשות צילום רנטגן על נשמתך ולראות אילו חלקים יש לה ואיזה סוג רצונות נמצאים בה. להיפך, אתה צריך להסתכל על איזה סוג דבר אתה מדבר עליו, מהו האובייקט של המידה. מסכים?

יישום על המידה שלנו: תענוג הוא הנושא

מגיד שיעור:

אז, כשאנחנו מדברים על המידה שאנחנו מדברים עליה, אתה יכול כבר מיד לראות מהיותר מדי והפחות מדי, שהאובייקט שלה הוא דבר שנקרא תענוג, pleasure באנגלית. אני יכול להיות יותר מדויק, אבל לפחות זה. תענוג. תאווה זה יותר מדי אהבה לתענוג, יותר מדי אהבת תענוג, נכון? לא בפועל קבלת תענוג. ופחות מדי זה פחות מדי אהבת תענוג. לא צריך להיות פחות מדי גם.

אפילו אתה אומר, אפשר לומר שאדם חולה ממש, או אולי יש גם מידה נכונה, שצריך שאדם יהיה לו הנאה מדברים מסוימים, לא פחות מדי. זה הפירוש. אז, הנושא של המידה הוא תענוג, תאווה. יותר מדי לא טוב, פחות מדי לא טוב, ובאמצע צריך להגיע.

ה״דרך הממוצע” – ניתוח של מה שאנשים חושבים כבר

מגיד שיעור:

כל אחד יודע, אז בואו נזכור, כשאנחנו אומרים שכל המידות הטובות הן מידות אמצעיות, מה שאנחנו מתכוונים בעצם הוא, כמו שר׳ ישעיה שאל פעם יפה מאוד, כל אחד מחשיב שהוא באמצע ממילא, נכון? כל אחד חושב שיותר דתי ממני זה משוגע, ופחות ופרוץ ממני זה שקץ, אמת? והוא משתמש בזה כדי לומר שאנשים מוטים, אבל זה יפה מאוד.

אבל גם אפשר ללמוד מזה שכל אחד מודה שמה שהנכון הוא, הוא אמצע. זה לא, אף אחד לא אומר, “אני הכי קיצוני, וצריך להיות קיצוני.” חוץ מהחזון איש, שגם לא מתכוון לזה ממש. חוץ מזה, אף אדם נורמלי לא אומר, אתה לא פוגש אדם כזה, הוא לא אומר, “אני פנאטי משוגע.” אם הוא אומר את זה, הוא מתכוון רק להכעיס אותך, כי זה תמיד פוליטיקה. אבל בעצם, הוא אומר, “לא, אני נכון. יותר ממני היה פנאטי, פחות ממני זה סתם חיה. אני בדיוק באמצע.” כן?

אז, במילים אחרות, להוציא את זה. מה שהם אומרים שמידות הן דרך הממוצע הוא ניתוח של מה שאתה חושב כבר, נכון? כמו כל הפילוסופיה, כל הפילוסופיות הנכונות אינן אומרות לך דבר חדש שלא ידעת, אלא מסבירות לך טוב יותר מה שידעת, שהיה קצת מבולבל. כשאתה אומר כן, נכון מה שאני אומר, למדנו את זה כבר. מסכים?

כשאנשים הולכים ומדברים דברים, הם לא תופסים בבירור מה הם אומרים. אנשים הולכים ואומרים, למשל, שהם אוהבים עונה.

דרך הממוצע: הסתירה של “אין תאווה היא האידיאל”

פילוסופיה כניתוח של מה שאנחנו יודעים כבר

מגיד שיעור:

אני בדיוק באמצע, כן? זה היה במילים אחרות. בואו נוציא את זה. מה שהם אומרים שמידות הן דרך הממוצע הוא ניתוח של מה שאתה כבר חושב, נכון? כך היה כל הפילוסופיה, כל הפילוסופיה הנכונה, היא לא לומר לך דבר חדש שלא ידעת, היא להסביר לך טוב יותר מה שידעת, שהיה קצת מבולבל. כשאתה אומר כן, נכון מה שאני אומר? למדנו, אני מתכוון שאתם יודעים את זה כבר. מסכים?

הבלבול: מ״פחות זה יותר טוב” ל״כלום הוא האידיאל”

כשאנשים הולכים ואומרים דברים, הם לא תופסים בבירור מה הם אומרים. אנשים הולכים ואומרים, למשל, שהם אוהבים, אה, טוב להיות מרוסן, בואו חלילה לא נשתמש במילה מרוסן, לא טוב להיות אוכל גס, כן?

עכשיו, הרבה פעמים אנשים מתבלבלים. הרמב״ם מדבר על זה בשאר הפרק, חלק גדול משאר הפרק הוא על זה שאנשים מתבלבלים מזה. אומר הוא, אדם חושב, אם כך, האדם האידיאלי הוא מי שנמצא באותו מצב. האדם האידיאלי הוא מישהו שלא אוכל לעולם, הוא לא מרגיש שום טעם באוכל, אין לו חתונה. זה האדם האידיאלי, כי אתה אומר לי שזו מעלה להיות פחות אוכל. אמת? זה אמת.

והם מדברים כך כי רוב האנשים אין להם את הבעיה של להיות פחות מדי אוכלים, יש להם את הבעיה של להיות יותר מדי אוכלים. אומרים תמיד, לכל המשגיחים וכולם, כל אדם מודה, לא צריך להיות דתי כדי להודות, כל אדם מודה שיותר מדי אוכל זה לא טוב. אצל האוכל רוב האנשים מודים, לא צריך לומר שוב. אוקיי, אנחנו סומכים, אנחנו מדברים על האנשים שמודים, אוקיי?

הסתירה שאנשים יוצרים

אבל כשהאדם אומר את זה, הוא מביא לעצמו סתירה. אוקיי, אם כך, האדם האידיאלי היה מי שהוא סתירה למה שאתה אומר שהוא האדם האידיאלי, מי שאין לו שום תאווה, אין לו שום הנאה בכלום. אומר הוא, הרבה פעמים אומר הוא כן, אבל אני לא במדרגה. מסכים? מה אומרים אנשים כשאומרים להם את זה?

אוקיי, אני רוצה לומר לכם סוד. התירוץ הוא אמת, אבל “אני לא במדרגה” צריך להפסיק לומר. זה אחד מההרגלים הגדולים של עצלות מחשבה.

כלל גדול: מתי “מדרגות” הוא תירוץ לא לחשוב

אוקיי, אני חושב שאני אסגור לדקה, כי זה לא השיעור שלי היום. אני אומר כלל, כלל גדול בתורה, יצחק הוא כללים, מישהו הולך לעשות רשימה של הכללים שלי, זה אחד מהכללים שלי. כשהתירוץ לבלבול בסיסי במחשבה שלך הוא, יש מדרגות, אנחנו לא במדרגה, תבדוק את ההנחות שלך. כלל, אמר רבי יצחק, כל מקום שאתה מוצא עכו״ם ועבודה זרה, מדרגות, אנחנו לא במדרגה, תבדוק, משהו לא בסדר. כך אני סבור.

למה? אתה יכול בעצמך לחשוב למה.

שאלות ודיון: האם “מדרגות” תמיד תירוץ?

תלמיד:

אני לא אמרתי שאין לעולם דברים כאלה שיש מדרגות.

מגיד שיעור:

אמרתי שזה בדרך כלל, בעולם שאני מכיר, אני לא יודע איך מתנהגים ביפן, בעולם שאני מכיר, בדרך כלל כשמישהו אומר את זה, הפשט הוא שאין לו מוח לחשוב, או שזו דרך להפסיק לחשוב. זו לא דרך… אני לא רוצה לומר את הדוגמאות, אני יכול לתת לך עוד דוגמאות, הרבה דוגמאות שאני לא מפחד מבנדיטים שלא חושבים כמוני, אני יכול לתת לך. אבל אני אומר כלל.

ממילא, חזרה ל… לא, לא, לא.

תלמיד:

לא, זה לא מוסף. זו מדרגה.

מגיד שיעור:

אני לא מסכים. אני לא מסכים, זו לא מדרגה, זה נורמלי. צריך להיות משוגע כדי להתלונן כל הזמן. זו נקודה. אבל הוא לא מסכים. הוא מחייך, הוא שמח. מה רע? למה הוא צריך להיות מושפע? למה הוא צריך להיות מושפע?

רגע אחד, אמרתי לך שרוב האנשים אינם ערומים וטיפשים. אמרתי שזו לא מדרגה. זו לא מדרגה. אני לא מסכים. אני איני מסכים. אבל זה, אני מתכוון, אני לא רוצה לעלות מהנושא רחוק מדי, אוקיי? יש מגבלת מהירות, יש כתף עד כמה אפשר לצאת קצת ולא רחוק מדי.

אז, יש לי כלל כזה, כשמרתיעים… אדם לא סובל בנפשו, אוקיי? השיעור שלנו אינו אולפן ללמוד דברים, אלא ללמוד איך ללמוד, נכון? לא סובל בנפשו. כשאני יודע לעצמי, כשאני מגיע לסוגיה ואני מתחיל לומר, “אתה רואה, יש הרבה מדרגות, אנחנו לא במדרגה, אנחנו לא מבינים,” אני יודע שעשיתי קיצור דרך. אני לא לומד עכשיו, אוקיי? אם אני צריך לנסוע הלאה, אם אני צריך לישון בשקט, זה תירוץ טוב. זה לא, אבל זה לעולם לא תירוץ טוב, אוקיי?

וגם כאן, אני רוצה להראות, זו דרך לברוח מהסתירה. אוקיי? בואו נחזור לדוגמה שלנו, אוקיי? זה הרגל מצוין של מה שאסור לחשוב, אני צריך להימנע מזה.

דוגמת הגלידה: אדם ללא העדפות אינו נורמלי

אדם אומר לאדם, אז בעצם אני לא צריך לאהוב כלום. אוקיי, אז אני שואל אותך, אתה בעצמך, פגשת פעם אדם כזה שאין לו שום דבר שהוא אוהב? אוקיי? בואו אפילו נדבר על אוכל, אוקיי?

אם אני פוגש אדם, פגשתי אנשים כאלה, אני לא רוצה להיות שקרן, אבל זו בעיה קטנה, הבעיה האחרת היא שקר. אבל אם זה היה באמת, הייתי מתרחק מאותו אדם. אתה מסכים? אתה פוגש אדם שאין לו, שכל אדם צריך שיהיו לו דברים שהוא אוהב, יש לו אוכל שהוא אוהב, לפי הטבע שלו, לפי החינוך שלו, מה שזה לא יהיה, כן? בואו נגיד.

אתה אומר שזה לא נורא, כל אחד מבין את זה, אתה תודה שיותר מדי אהבת אוכל זה לא טוב, זו מידה שהיא ההפך של זו, שזה מה שלא צריך להיות משועבד. בואו נקרא למידה, איך קוראים לזה ביידיש, לא להיות בעל תאווה? יש שם למידה החיובית, איך קוראים לזה?

שאלות ודיון: איך קוראים למידה?

תלמיד:

פרוש?

מגיד שיעור:

יש לך שם יותר טוב? פרוש זה שלילי. מרוסן? עדין? איך קוראים לזה, אסתטי? הממ, לא מרגיש כמו זה. מה? איך אומרים ביידיש? איך אומרים בשיחות? לא להיות בעל תאווה, אלא להיות… מעובד? מעודן? מרוסן? אוקיי, אחד מהדברים האלה.

תלמיד:

מה?

מגיד שיעור:

הכל דברים שליליים, אתה תופס? זו בעיה כאן. אף אחד מהם אינו מה שצריך להיות. עדין? עדין יכול להתכוון להרבה יותר דברים מהנושא כאן. מעובד.

תלמיד:

טוב מאוד, אבל המעובד הוא טוב מאוד.

מגיד שיעור:

המעובד ביותר לא נמשך לכלום. אתה הולך איתו, ואתה מראה לו שלושה טעמי גלידה. אוקיי, הוא מעולם לא אכל גלידה, אתה לא יודע. בואו נגיד שהוא אדם נורמלי, הוא גדל באמריקה, אין דבר כזה שהוא לא אכל גלידה כל חייו, נכון? אתה שואל אותו, איזה אתה אוהב, את השוקולד או את הווניל? הוא אומר לך, “אף אחד מהם.” אני חושב שצריך לשלוח אותו לרופא. ממש לשלוח לרופא, כי יש לו משהו, אין לו תיאבון, או שהוא מדוכא, או משהו.

שאלות ודיון: האם זה באמת נכון?

תלמיד:

אני מביא לך ענין כזה, אתה מכיר אנשים באמריקה, העילויים הגדולים ביותר. שמעתי פעם על אחד שאמר, אחד מהם? אני מתכוון לשוק כזה, הוא כן אוהב אחד מהם? הוא עובד אולי על עצמו, הוא דווקא לא אוהב את הדברים, אוקיי. הוא לא יגיד לך שהוא שונא את זה, נדבר על זה. אתה מאמין שיש אדם כזה?

מגיד שיעור:

לא, אני לא יכול להיות בטוח. כל אדם שונה. אתה יכול להבין מה אני מתכוון לומר.

תלמיד:

אה, כי זה לא תענוג, זה כבוד, והוא מכבוד.

מגיד שיעור:

אוקיי, אני מבין, זה לא כבוד. אבל בואו נהיה ריאליים. יש שלושה אנשים שהיו במסיבה, אבל אתה לא בא לכאן היום. כי זה עוד אחד מהתירוצים שאנחנו משתמשים בהם כדי להפסיק לחשוב. אני לא אומר שזה לא אמת, אני רק אומר שלמעשה, יש לי כלל, כשאתה מפסיק את המחשבה, אני לא אוהב את זה. כי היית צריך לחשוב משהו, אני רוצה להבין.

אומר הוא, אה, היום זה באמת לא קיים, היום נולדים נבך באמריקה, זה עולם המלא תאוות, אין אף יהודי ואף גוי בכל אמריקה שאין לו, שלא נמשך לאחד משני הדברים. אני אומר דוגמה מצחיקה, יכול להיות שמישהו שונא גלידה, אבל הוא לא שונא כלום.

תיקון המידות אינו להתאפק

תלמיד:

לא, לא הוא מתאפק.

מגיד שיעור:

בואו נזכור את היסוד הבסיסי של תיקון המידות. תיקון המידות אינו שמתאפקים, נכון? להתאפק זה מושל ביצרו, זה דבר יפה מאוד. אנחנו מדברים על האידיאל שכבר כך, נכון? הוא כבר צדיק גמור. הצדיק הגמור לא יודע בכלל איזו גלידה הוא אוהב, אין לו אהבה לאף אחת מהן, כראוי. אם הרופא יגיד לו שהוא צריך לאכול את זה, הוא יאכל את זה. אין לו, הוא לא יודע בכלל מה זה. אתה יכול לדמיין אדם כזה?

תלמיד:

יש דברים מסוימים שאנשים אוהבים שאחר בכלל לא אוהב.

מגיד שיעור:

אוקיי, טוב מאוד, טוב מאוד.

תלמיד:

ילד אוהב ממתקים, והוא נעשה מבוגר יותר, ואין לו אפילו כלום על זה.

מגיד שיעור:

נכון, נכון, זו תאווה ילדותית. יכול להיות. מבוגר, מבוגר, גלידה היא דבר טוב מאוד. על מה מדברים לגבי שידוכים? על מה מדברים לגבי אנשים שמתו? או החדשות?

תלמיד:

טוב מאוד, בבית הכנסת.

מגיד שיעור:

לאחד מהם יש אפס העדפה?

תלמיד:

טוב מאוד, אני מסכים, אני מסכים. יכול להיות, טוב מאוד.

דרך הממוצע פירושה הדברים הנכונים, לא “אפס”

מגיד שיעור:

אבל בואו נהיה יותר ברורים. אני מסכים. זו הכנה שאריסטו עשה בשיחה שלו. אני רק רוצה לומר לך שזה אמת שאם מדברים על פרטים, למשל, אדם מבוגר, יש הרבה אנשים מבוגרים שבכלל לא אוהבים ממתקים, אמת. יש כאלה שכן. אבל זה לא נשאל שהוא לא צריך לאהוב בכלל שום ממתקים. תאמין לי. טוב מאוד. אבל אני מדבר עכשיו על המידות… בואו… שוב, מה שאני מנסה להביא אותך הוא לסתירה שיש לך.

אתה מדבר… אני מסכים. זה עדיין בתוך התאוות. שוב, עכשיו אתה מדבר על דרך הממוצע. זה נכון. ילד מתאים לאהוב ממתקים. סבא שאוהב ממתקים, משהו לא בסדר. סבא צריך כבר לאהוב סטייק. הוא צריך לאהוב… נכון, אז סבא אוהב סטייק. להיפך, ילד שלא אוהב שום סטייק, אני לא מבין מה הוא רוצה ממנו. סבא אוהב סטייק, זה הגיוני. וויסקי, וכל מיני דברים כאלה שילדים לא מבינים בהם. אבל… אוקיי, בזה אני עדיין מסכים.

אז עכשיו, עכשיו אתה מדבר בדיוק על דרך הממוצע. מה פירוש דרך הממוצע? לא באמצע. זה אומר שאתה ראוי, נכון, לדברים הנכונים. אתה מדבר עם אדם שלא אוהב שום סטייק, אתה חושב שהוא משהו… הוא לא גדל עדיין, הוא עדיין אוהב קטשופ עם המבורגר, איך קוראים לזה, הנקניקיות. כן, משהו לא בסדר איתו. אבל אדם מבוגר יותר יש לו אהבות אחרות. אוקיי, אז את זה כן צריך לאהוב, ואת זה לא לאהוב.

אבל כשזו הייתה האמונה שלך

אבל כשזו הייתה האמונה שלך, אני רוצה עכשיו למצוא את הסתירה באמונה שלך. אתה אומר שהאדם האידיאלי לא אוהב כלום, נכון? הוא לא אוהב לאכול, בעצם.

האבסורד של “הצדיק האידיאלי” ללא שום הנאה

עכשיו, אולי תודה שהוא יצטרך… הוא ימות בלי לאכול כלום, אז הוא מכריח את עצמו לאכול, הצדיק. הוא מרגיש כמו אדם שאין לו שום תאבון, וצריך ממש לדחוף את האוכל לתוך הגרון, כי זה מאוד קשה לאכול בלי שום הנאה. אולי אפילו בלתי אפשרי. זה הצדיק האידיאלי.

שואל אני אותך שאלה. צדיק אידיאלי… רגע אחד. אני שואל אותך דבר כזה. אז, בכלל לתוך האכילה? טוב מאוד. לא, לא לתוך זה זה קצת פחות. אני רוצה לומר לך לגמרי. אתה אומר שאנחנו פשוט לא במדרגה של לא להיות לגמרי. אבל הצדיק האידיאלי אוכל רק עם עירוי, בעצם, כי אין לו בכלל שום הנאה, וזה מאוד קשה ל… הגרון בעצם לא סובל בלי שום הנאה, כמעט לא, הוא יכול אולי רק מים לשתות. אז בעצם, אשתו גוררת אותו לעירוי כל כמה שבועות כדי שלא ימות מרעב.

מה זה בכלל הנאה שאין לו שום העדפה? זה אומר שהוא קרוב לקבר. כך מתארים אנחנו אנשים מסוימים. אנחנו מתארים אנשים כך, לפעמים להרוג את החושים זו המדרגה הסופית, נכון? אבל אצלו, זה עושה מדרגה קטנה, והם חיים כך בכלל לא. אבל אצלו, זו המדרגה, הם אצלו. אני עדיין לא אצלו, זה אומר שאני לא בעל תאווה גדול. לא, אני לא. לא, אני לא מדבר על עצמי. אני מתכוון לומר, יש אנשים שאוהבים יותר, הוא יותר אוהב לאכול, הוא יותר אוהב תענוגים אחרים.

מה הנפקא מינה? אתה לא במדרגה הזו, זה לא אומר כלום ביניהם.

הבעיה עם “האדם המושלם” ללא שום תאוות

הם לתוך זה — אבל אנחנו מדברים על כלום

המרצה: הם לתוך זה. לא, לתוך זה זו עוד מדרגה קטנה, אנחנו מדברים כאן על לגמרי לא שם. לא, זו המדרגה, הם לתוך זה. אני גם לא לתוך זה. אני לא בעל תאווה גדול. אולי צריך גם לבטל את התאווה? לא, אני לא. אני לא מדבר על עצמי.

אני מתכוון לומר, יש אנשים שאוהבים יותר לאכול, הוא אוהב יותר לאכול, הוא אוהב יותר לאכול תענוגים אחרים. למה הגענו? הם לא… אבל אתה אומר שיש מידה, מידה טובה היא לא להיות בעל תאווה, ואתה משתמש בתירוץ של “אנחנו לא במדרגות”. אני מסכים. אצלנו, אנחנו מאוד שמחים כשאנחנו לא אוכלים את החתיכה החמישית של קוגל. בסדר, כבר התאפקנו גם היום. אבל, אין בעיה.

הצדיק האמיתי לא אוהב כלום?

אבל צדיק אמיתי לא אוהב כלום, נכון? האדם השלם ביותר, אני לא יודע, משה רבינו, מי שאתה מדמיין כאדם המושלם ביותר, בכלל לא אוהב כלום. כך יוצא.

ואחר כך אני שואל אותך, בסדר, אותו אדם, האם הוא בכלל נשמע לך בריא? שכח מבריא, האם הוא נשמע לך טוב? זה אדם טוב? אתה מתחיל להבין שזה לא נשמע נכון. זה נשמע משהו מוזר. כך אני מתכוון. לא מסכים? לא רק שהוא חולה, משהו לא בסדר עם האדם הזה. הוא לא בשר ודם, הוא לא אדם. הוא מלאך, אש, בסדר, אבל אדם הוא לא, נכון?

האדמו״ר הזקן היו לו העדפות

האדמו״ר הזקן היו לו העדפות? כן. הוא אהב את עוגת הגבינה של הרבנית שהיא הכינה. זו לא הייתה עבודת הרבנית ללכת לעשות לו תמיד מה שהוא אוהב, נכון? כמובן. אז היא באה כש… יכול להיות שהוא התאפק. היו לו העדפות? כן.

לא רק זאת, הוא אהב לדבר, הוא אהב לדבר. כן, רגע. דרך אגב, אני לא הכרתי את האנשים, אני לא יכול לומר לך. האנשים הגדולים ביותר שאני מכיר, לכולם יש העדפות, לכולם יש חיבה. לפעמים יש להם חיבה גם לעצמם. ולפעמים אין להם חיבה לעצמם, אבל הם התאפקו. אין בעיה. הוא חיכה עשר דקות לפני האכילה לסוג עוגת הגבינה שהוא אוהב. זה כבר יהודי מאופק. אבל לא להיות לו שום תענוג, אני לא יודע מישהו כזה. הייתי קרוב לכמה אנשים שהקפידו על עצמם וכדומה. שמתאפקים מאוד.

אדם כזה לא רק חולה — הוא פסול לעדות

תלמיד: כלום. כנראה. לא רק חולה, הייתי אפילו אומר עליו רע.

המרצה: אני מתכוון שזה לא רק חולה. חולה הייתי מוחל לו שהוא חולה, ואם הוא חולה, מה הוא יכול לעשות. הייתי אפילו טוען עליו. סתם, הייתי אפילו… כל שכן שהוא חבר. אני מתכוון שלא הייתי יכול לסמוך עליו. אני מתכוון שהוא היה פסול לעדות.

תלמיד: למה?

המרצה: למה? כתוב בגמרא שמי שלא עושה שום עסק, מי שהוא יושב של אהל, הוא פסול לעדות. יכול להיות אפילו תלמיד חכם שלא יכול לעשות מידות, הוא פסול לעדות. יש גמרא כזו בבבא קמא איפשהו. אני אשאל את אחי אלעזר, הוא הביא לי את זה, אני כבר לא זוכר.

הוא בא יום אחד, הוא אומר לי שאברך כולל הוא פסול לעדות. כי כתוב בערוך שמי שאין לו עבודה, כתוב שאתה מבזבז כסף, כל הכסף. למה? עדות אומרת, אצלך זה אומר באמת שאתה אומר שהלה חייב לך חמישים אלף דולר. אצלך אתה הפקר בנכסיך, אצלך אין חילוק בין חמישים אלף דולר לחמישים סנט. אז, אי אפשר לסמוך עליך. הקשר שלך עם המציאות הוא לא זה שבית הדין צריך.

הצדיק אכן פסול לעדות

אתה יכול לומר, “אין בעיה, צדיק אכן פסול לעדות, וכשצדיק מודד שן, אני אומר, אתה יכול לנשוך את הכדור ולומר את זה, אבל אתה מבין שיש משהו מוזר במה שאתה אומר.”

ואתה רואה בעולם הזה… אני מתכוון שלא, אני לא יודע. בקיצור, אני יודע שחוץ מזה יש לו גם את המידות והסדר. אני לא יודע, אני מרגיש שמשהו מוזר עם האדם הזה. בכנות, אני שואל אותך, נסה לעשות, המעשיות שמספרים. דרך אגב, רוב מהם לא נורמליות ברורה, ובטח לא לסמוך.

כשאני רואה אדם כזה, קודם כל אני חושד שהוא שקרן. בוא נגיד, לא שקרן, לא בלפן. כן, אני יודע, נכון? אני לא יודע, אני קורא יותר מדי חשיפות על גורואים וכדומה. וכולם גנבים, נואפים, רוצחים, וכדומה. וחלק מהם אכן לא אוכלים, כי זה חלק מהמשחק שהם רוצים לעשות.

תלמיד: מה? אני פרוע, אני יודע, אני קורא רק את האנשים הציניים, אני לא קורא את המאמינים. יכול להיות, תמיד יכול להיות שיש אדם כזה.

המרצה: אני בטוח שיש דרך כזו, אין אנשים שאני יכול לסמוך עליהם. אני רק מביא דרך אחרת לומר שאני לא מסכים שזה משהו… אנחנו… יש איזו תיאוריה שאומרת שהוא בעצם מלאך, ואדם צריך להיות מלאך. אבל אנחנו שמדברים עם אנשים חיים, לא הייתי חבר שלו. בוא נגיד כך, אני רוצה להיות חבר עם אנשים טובים, נכון. אני מתכוון כך, ככל שאדם יותר צדיק, אני רוצה יותר להיות חבר שלו. אולי הוא לא רוצה להיות חבר איתי, זו בעיה שנייה, אבל אני רוצה להיות חבר שלו, נכון.

יש טריק איך אפשר להיות חבר עם מי שהוא צדיק גדול יותר ממך, זה נקרא חסיד. אני לא רוצה להיות חבר עם מי שלא לתוך אוכל. אני לא לתוך, אני לא… החברים שלי, אף אחד מהחברים שלי לא בעיקר לתוך אוכל, נכון? כי יש לי אכן תחומי עניין אחרים. יש לי אכן תחומי עניין אחרים.

דוגמה: מי שלא יודע איזו גלידה היא הטובה ביותר

אבל מי שהוא כמו שאתה אומר, שהוא כראוי… אני אתן לך דוגמה, אני אתן לך דוגמה למה שאני מתכוון. מי שגדל באמריקה, והוא לא יודע איזו גלידה היא הטובה ביותר, הוא לא יודע איזו גלידה היא הטובה ביותר, הוא לא יודע איזו גלידה היא הטובה ביותר לילדים. בוא נגיד שהוא טוב, בסדר? מי שהוא לא יודע בכלל איזו מסעדה טובה, אין לו בכלל העדפות, הוא לא יודע, אין לו…

ואתה אוהב גלידה, אתה אוהב דברים אחרים, אין בעיה. אני לא מדבר על זה, אתה מבין את המשל שלי, כן? אני לא מדבר על קיצוניות. אני אוהב גלידה, אתה לא אוהב גלידה, מה ההבדל? או משהו אחר. אני לא מתכוון לקיצוניות, אני מדבר על קיצוניות.

תלמיד: טוב מאוד.

אנחנו חיים בסתירה

המרצה: אני רוצה אכן להוציא שאנחנו חיים בסתירה. כולנו שאנחנו יהודים חסידיים, אנחנו אומרים שיש ענין להיות מעובד, אנחנו לא מאמינים באמת שהאדם המעובד ביותר הוא האדם הטוב ביותר. רוב מאיתנו לפחות. אתה, אתה יכול… זה מה שאני חושב.

אני רוצה… אני אישית יודע שאם אני פוגש אדם כזה, קודם כל אני חושב שהוא שקרן, בסדר, זו בעיה. אין בעיה להתענות, אבל אחרי ההתענית הוא אוכל, הוא מפסיק להתענות, ובסיום ההתענית הוא אוכל עוגת גבינה.

אני לא הכרתי. אני לא בטוח שהייתי סומך עליו עם חמישים דולר אם אתה לא אוכל. יש מישהו כזה? כן, אני לא בטוח. אני לא יודע. אלא אם כן שמעתי שדווקא אחת מהמשוגעויות שלו היא להחזיר את הכסף של האחר. אבל אחרת לא הייתי סומך עליו. אני לא מדבר על הרימנובר הקדוש, אני לא יודע איך להעריך אדם כזה.

סטייה: ללוות כסף ולא להחזיר

אני כבר אמרתי לך, אמרתי שיש דבר שזה סתם המשוגעויות האישיות שלי, לא… אין לי טענות עליו. לא, אני מדבר איתך, אני מדבר איתך על אדם שהכרתי, אני מדבר איתך על אדם שהכרתי, נכון? אין לי טענות, לא אמרתי שלא נתתי לו כסף, אבל לא אמרתי שנתתי לו כסף. אני רק מוציא שיש לי בעיה.

אני לא רוצה לומר שזה שלי, אני מקדים קצת את עצמי. כשאני מדבר עם אדם, כשאני רוצה לעשות עסק עם אדם, אני צריך לדעת לסמוך. כן? לפעמים, כדי שאסמוך על אדם, כדי שאוכל לומר לו את הסודות שלי, בוא נגיד, כן? אני צריך לדעת איזה אדם הוא. אני צריך לבדוק אותו קצת, איזה בדיחות הוא אוהב, איזה אוכל הוא אוהב, איזה…

תלמיד: אבא שלי הלווה למישהו כסף, כן? והוא לא היה לו שום תוכנית להחזיר. הרבה כסף. והוא לא החזיר.

המרצה: הוא הלווה לצדיק? לא! הוא הלווה לגנב.

תלמיד: כן, בסדר, אבל אני יודע שהסיבה שישראל הירש אביו זרק אותו החוצה, כי הוא לווה כסף ולא שילם, נכון? והוא אחר כך אמר שהוא נתן את זה לצדקה. זו גדולה שהוא לא יודע מה כסף אומר והוא לא צריך לשלם?

המרצה: המציאות היא, הרבה מהאנשים שאנחנו מכבדים הם כאלה. לא כולם. אני רק אומר, צריך לדעת. יש אנשים שאני מכיר שהם אכן מאוד מנותקים מהעולם, אבל בכל זאת, כשהוא לווה כסף, הוא מחזיר. יש מי שהוא לא תופס בכלל, והוא צריך לתת את זה. הוא לא תופס.

תלמיד: אה, שאתה אומר שהוא שקרן. נו, בסדר, יכול להיות שהוא שקרן. הוא יודע מה הוא עושה. הוא יודע שלא צריך ללוות.

המרצה: לא, הוא לווה לצדקה. הוא אפילו נתן לאחר את הכסף שהוא לווה. הוא ידע שהוא צריך לשלם, ולא כי הוא יודע שהוא צריך לשלם, כי העולם אכן זמני, משהו כזה.

אני מתכוון דווקא שאנשים כאלה. אני חושב שיש אנשים כאלה. זו מידה רעה, צריך להיות ניתוק מסוים. הוא הולך לשלם. מה אכפת לך? אני כבר חי עם משיח. אני כבר חי כל כך חזק במשיח. נו, הוא הולך לשלם. אין מצב שהוא לא הולך לשלם. הוא משהו לא מחובר למציאות מספיק. אני לא מתכוון לצאת, זו נקודה אמצעית. אני לא הולך לסטות.

תלמיד: אמת, אמת, אמת, אמת. אמת. לא רק, אין אנשים כאלה שרק דרך אחת עובדת. אבל בוא נדבר שזה הולך גם בדרך הזו. אני מסכים. הוא לא נזהר בכסף שלו גם.

המרצה: אני לא הכרתי. אמת, אני רוצה… אמת, אמת.

חזרה לענין: למה אנחנו מדברים על דרך הממוצע

רבותי, רבותי, בואו נחזור, בואו לא נרד מהענין. מה שאני רוצה להוציא הוא רק שאני מתכוון, אני רוצה להוציא למה אנחנו מדברים בכלל על דרך הממוצע, על זהירות, מה המטרה. כי כולנו מדברים על זהירות, אבל אנחנו לא מאמינים באמת שהזהירות הכי גדולה, האדם הכי פרוש, הוא האדם הטוב ביותר. אנחנו לא מאמינים בזה, וכמו שאמרתי, אם אתה פוגש את אותו אדם שהוא לכאורה אידיאלי, אתה יודע מה? אני לא אתחבר איתו. אתה רוצה להיות צדיק גדול? אין לי פשוט חיים. טוב מאוד.

עכשיו, מה חסר לי? עכשיו, אתה רואה שאני תקוע. אין לי שפה. אין לי כאן מילה. אני תקוע. אני תקוע. בסדר, אני אבין לך שרוב האנשים הם הרבה יותר בעלי תאוות גסים. אפשר להיות… אני יכול אפילו לדמיין שהשלמות היא מאוד רחוקה מרוב האנשים. מאוד רחוק בכיוון האחר.

להיפך, נראה לי, שאפילו כשמישהו עובד חזק מדי מהכיוון ההוא, מתחילים לחשוד בו שמשהו מוזר, משהו לא בסדר, משהו אפילו רע איכשהו. כך אני חושב. כי חס ושלום, יש לי הרבה ספרים שמסבירים בזמן האחר, אבל כך אני חושב. כי אני בטח לא רוצה להיות חבר של אותו אדם.

היכרויות אישיות עם צדיקים

אני אישית, עם חלק מצדיקים שונים. כל אחד מהם אני יודע בדיוק מה החולשה שלהם, איזה אוכל רך הם אוהבים. כמעט כל אחד מהם. אני לא יכול להיכנס לפרטים. אני מכיר מישהו שהוא הרבה יותר שקרן, אבל… למה צריך להיות שקרן? הוא יותר חזק. השקרן האחד. שקרן אני מתכוון שהוא חי במסוים… שהוא סגור, הוא לא אדם פתוח. הוא מאוד פרטי. אני בטוח שאשתו בוודאי יודעת מה הוא אוהב. אני לא יודע, כי הוא מתנהג מאוד יפה. הוא לא חברותי עם אנשים. זה מה שאני מתכוון בשקר.

אחרת כמעט כל אחד אחר זה היה גס, כי הוא אוהב ממתקים, והרצון שלו לקבל עוד שלוח מנות כל שנה, אחרי כמה ימים. הוא כבר שבע. הוא היה יפה, זה לא התאים לו. הוא לא היה הרופא. הוא לא הביא גדול לתוך האפליקציה, אפשר להבין אותו, כי הוא רגיל לאסטור שלה אם הוא לא היה מבין, ואנחנו רגילים שצריך להיות גדול מאוד שהלך להתבטל, אבל אצלו, בין שני דברים.

אני לא יודע ודרך הממוצע ומהות הזהירות

אני לא יודע. אני הולך לפרברנגנים [מפגשים חסידיים], אני הולך לדברים אחרים. אני לא יודע. אני לא יכול לענות. אני לא חסיד. אני לא יודע מה לומר לך. אני לא יודע. בסדר. כי אני לא עשיתי את הסאונד. אני לא יודע.

דרך הממוצע ומהות הזהירות

הערת אגב: משה שאור

זה משה שאור. הוא היה בחור יפה, הוא לא עשה… הוא לא היה הדבר, הוא לא היה אנתוזיאסט גדול, אפשר להבין, הוא גר באזור שלנו, הוא גר במסעדה שלנו, לא צריך להבין אותו, היה לו מסירות נפש גדולה, הוא אהב את הדברים. אני לא יודע.

בסדר, בכל אופן, נחזור לעניננו.

הבעיה והתירוץ של דרך הממוצע

אז ממילא אנחנו בבעיה. אז רבותי, אתם תופסים שאנחנו כאן בקצת בעיה, ובשביל זה באו הצדיקים הקדושים ואמרו תירוץ. התירוץ היה תירוץ נורא, שכל המידות שאינן בושה, אנחנו אף פעם לא מתכוונים לקיצוניות. אנחנו תמיד מתכוונים לדרך אמצעית מסוימת, דרך נכונה מסוימת. כשאנחנו אומרים שאדם צריך להיות פרוש, הוא צריך להיות פרוש, הוא לא צריך להיות זולל, אנחנו לא מתכוונים מקסימום לא זולל. אנחנו אף פעם לא התכוונו לזה. כי מי שיכול לחשוב שהוא התכוון לזה, הוא עשה טעות, כי זה לא דבר טוב.

עכשיו, אבל חוץ מזה, דרך הממוצע לא אומרת שצריך להיות קצת זולל וקצת לא זולל. הם הבינו מאוד ברור. הרבה אנשים לומדים את הרמב״ם על דרך הממוצע, אומרים הם, אה, אז הרמב״ם היה נגד עבודה על עצמו. חס ושלום. הרמב״ם אומר דווקא שחוץ מכך שכל התורה, חלק גדול מהתורה הוא על זה.

רוב האנשים, או כמעט כל האנשים, אין להם את הבעיה של להיות יותר מדי מעט. כשמדובר באכילה, כשמדובר באותה בעיה, אוכל להגיד לך, בסדר? עד שתעשה את רוב העבודה על עצמך, שתאכל פחות, או תאהב מה שזה לא יהיה, שתהיה לך פחות זלילה. רוב האנשים צריכים לעבוד על הצד ההוא, כי… אנחנו מדברים על תשמיש, כל יהודי ששומר תורה, כבר מחזיק מאוד חזק רחוק מהצד ההוא. אבל בכל אופן, רוב האנשים בכלל צריכים לעבוד על הצד ההוא, כי זו לא בעיה אמיתית.

אבל תיאורטית, כשאתה שואל אותי, אז טוב, מה צריך להיות קיצוני? אני אומר לך לא, כי מידות טובות תמיד מתכוונות לשיקול דעת, אני אומר לך כמה זה נכון. יש דרך נכונה מסוימת. יכול עוד להיות כמו רבי ישעיה פרידמן, יכול גם להיות שיש מה שנכון? וכמה, בואו נזכור, כמה זה תמיד לא בעיקר מספר, או בכלל לא מספר. זה תמיד גם ריטואל, מה זה אומר מתי ואיפה ועם מי ולמה ואיך וכמה ובאיזה אופן. כלומר, יש דרך, סוג אכילה שהיא למה לאכול.

דוגמה: מבוגרים וממתקים

ואני מתכוון, למשל, יכול להיות שחלק ממידות הוא, דוגמה של מידה טובה שיש לה קשר לתאווה, הוא שאדם מבוגר לא יאכל ממתקים ורק יאכל סטייקים, רק יאהב סטייקים. באיזו תורה זה כתוב? אני לא יודע. זה נראה לי דבר אנושי בסיסי, כל אחד מבין את זה, אפילו גוי מבין את זה. אבא גדול שאוכל ממתקים הוא בעל תאווה. אם הוא אוכל סטייקים, לא יותר מדי, אני לא יודע, צריך לחשב כמה, אבל מהילד, נכון? אם הוא אוכל סטייקים, הוא אוהב את זה, הוא אדם נורמלי, הוא אדם טוב.

המשמעות האמיתית של דרך הממוצע

אנחנו דיברנו על הממוצע, אנחנו אמרנו שהצדיקים אמרו… כלומר יחסית למה? יחסית לאבא שאוכל ממתקים. אכילת ממתקים לא מתאימה לו. ממוצע זה לא הנקודה של יחסית. ממוצע זה המשמעות שהמידה הנכונה היא לא… לפתור את הבעיה שאמרת, לא פשוט שצריך להיות אדם שצריך התערבויות כדי לאכול. צריך להיות אדם שאוכל את הדברים הנכונים בזמנים הנכונים, לכבוד שבת יותר, כל השבוע פחות, וכדומה. זה חלק מהמידה הממוצעת, התאווה הנכונה, בסדר? זה הפתרון של דרך הממוצע, בסדר? נכון? ככה אני מתכוון. אני חושב שזה נכון.

חזרה לשיחת הטיקטוק: על מה עוסקת התאווה

אז עכשיו, אני צריך לחזור לשיחת הטיקטוק שלי, שכחתי שאני מדבר שיחת טיקטוק. אה, אה, אה. וזה אומר עדיין, זה אבל על מה עוסקת התאווה. אתה מבין על מה זה עוסק, נכון? זה עוסק על זה, זה… כמו שאומרים תמיד, אתם צריכים לפעול כאילו זו מידה חיה, נכון? יש מסוים… כל מידה ממלאת את זה. יש שיפוט פעיל מסוים שיכול להראות לי: זה דבר טוב לאהוב, זה לא דבר טוב לאהוב, זה לא זמן טוב לאהוב, זה לא אדם טוב לאהוב, וכדומה.

מאיפה באה המילה זהירות?

עכשיו, מאיפה באה המילה זהירות לשנה טובה? בסדר? מאיפה זה בא לכאן? נכון? שאלה טובה. כן, זה טוב. שאלה טובה. אז, אני אומר קודם דבר מעניין. אז, כאן יש לי קצת מהלך, חסר לי עוד קצת בהירות במהלך הזה, אבל אני יכול לתת קצת מקורות על זה, בסדר?

תרגום ר׳ שמואל אבן תיבון

חזור לעמוד אחד, יש כאן דבר מעניין, כן? עמוד אחד כתוב ככה, בפרק השני, איך שהרמב״ם עשה רשימה דומה, ה… ר׳ שמואל לא הייתה המטרה שלו לעשות רשימה, אבל הוא עשה רשימה לומר אילו מעלות שייכות לחלק המתעורר, הוא אומר ככה, ותסתכל בתרגום של ר׳ שמואל אבן תיבון, כן? כתוב ככה, “ומעלות זה החלק רבות מאד”, יש הרבה מאוד מעלות בחלק הזה, כן? הרבה מאוד, כל המידות הטובות, כל המידות שנקראות בחינת מידות, לא בחינת שכל, שייכות לחלק הזה. “למשל, כזהירות”, ככה הוא מתרגם זהירות, והוא מוסיף פירוש.

אז, ר׳ שמואל אבן תיבון חשב… אתה בעמוד הראשון? ר׳ שמואל אבן תיבון חשב שאתה לא תבין, הוא גם חשב שאתה לא תבין מה מתכוונים במילה זהירות כאן, אתה לא תבין מה לעשות. אז הוא הוסיף פירוש, הוא כתב: “כלומר יראת חטא”. המילה “כלומר” הביא לנו הנחום כאן בעמוד האחרון, שבפרק ד׳ הוא אומר בפירוש על מידות אחרות, על לב טוב וטוב לב ודברים אחרים שהוא תרגם, הוא אומר שהוא צריך לפרש את הנושא והמשמעות, כי למידות אין שם ידוע בלשוננו, ולכן הוא צריך לפרש מה הוא מתכוון. וחלק מהפירוש שלו הוא שהוא מסתכל והוא אומר, כשהוא מתרגם הוא מחפש איך זה נקרא בגמרא, איך זה נקרא במשנה המידה, והוא מנסה לתרגם לפי איך שהוא מבין לשון חכמים, לפי איך שאומרים לשון הקודש, את המידה.

זהירות לא מופיעה בחז״ל

אז, ר׳ שמואל אבן תיבון סבר שאתה לא תדע כראוי מה זה זהירות. למה? כי זהירות לא כתוב בכל התורה כולה. בדקתי את זה, את זה כן בדקתי. בכל דברי חז״ל לא כתוב אפילו פעם אחת המילה זהירות, שתי פעמים בעצם. פעם אחת כתוב “שלשה דברים נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה”, אז זה פועל, אבל זה לא זהירות, נכון? כי הן לא נזהרות בשלוש המצוות.

זהירות כתוב מעט מאוד. אני אומר זהירות עם ו׳ ות׳ כתוב רק פעם אחת, וזה לא כתוב, זה שם מסתמא טעות, זה לא כתוב. זה רק עוד פעם אחת שזה כתוב, וממילא חייב להיות שהתכוונו לזה, כי אין אפשרות אחרת, אז התורה יגיד לך. טוב מאוד.

המאמר של רבי פנחס בן יאיר

ועכשיו, התורה יגיד לך, יש מאמר מאמר מפורסם מאוד של נחלת בני יאיר, שמודפס… כן, זה כתוב בתורה, והתורה כתובה… אני אגיד לך, אני חושב ככה, בתורה כתוב, לשון זהירות כתוב בתורה, כמו “והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות” וכן הלאה. אולי עוד מקומות, לא חיפשתי. אבל עכשיו, ב…

שאלה: זהר ובהירות

תלמיד: “זהר” זה יותר לשון של בהירות, לא? על פי מה שדיברנו, על פי קבלה.

מגיד שיעור: לא, “זהר” זה באמת לשון של “זוהר”. טוב מאוד. אבל כאן זה אומר, “והזהרת” אומר מה? מתכוונים להזהיר. או לשון חכמים הוא “הזהרתי את פלוני והזהרתי את פלוני”, מה זה אומר? הזהרתי אותו, כן?

זהירות בתנ״ך

וכתוב גם, אז זה כתוב בתורה. אם מסתכלים בנביא או בכתובים בעצם, כתוב גם שאדם יכול להיות “נזהר”. כמו שדוד המלך אמר, “גם עבדך נזהר בהם”. אני גם זהיר, אני גם מוזהר. לא רק להזהיר את האחר, אלא אני עצמי יכול להיות מוזהר.

אז נראה, זה מתחיל, אם עוקבים אחרי זה ככה, בתורה זה נקרא “והזהרת אתהם”, הקב״ה אמר למשה, יתרו אמר למשה, זה להזהיר את היהודים מה הם צריכים לעשות. ואחר כך אפשר לפנים את זה, כן? כתוב “מלך זקן וכסיל אשר לא ידע להזהר עוד”, כתוב בקהלת.

שאלה: מעבר לאנגלית

תלמיד: רגע, רגע, רגע. כן, כן, זה מעבר לאנגלית של זה.

מגיד שיעור: רגע, אני אגיד לך, רגע, תן לי לעבור דבר אחד. אני אגיד לך מה כתוב בתורה. בתורה נראה לי ש״זהירות” התכוונה במקור להזהיר את השני. מוזהר יכול להיות שיש לזה קשר לאור, אני לא יודע. מזהירים, עושים אותו כלי בהיר, ויש לזה קשר ל״והוצאתי אתכם מחושך מצרים”, אני לא יודע, יכול להיות. אבל זה אומר להזהיר. ויש גם אחר כך אדם שהוא מוזהר. גם עבדך נזהר בהם, או לא ידע להזהר. אז יש מי שכן נזהר ומי שלא נזהר. בסדר?

זהירות בלשון חכמים

ובלשון חכמים יש גם הרבה פעמים שהחכמים משנים, “היזהרו בחוט”, “היזהרו בדבריכם”, וכן הלאה. ויש גם “הוי זהיר בדבריך”. היה זהיר. זהיר אומר הוא… אתה צריך להיות אדם שזהיר בדבריו. לא “דברי קלה כחמורה”. כן. “הוי זהירין ברשות” וכן הלאה. היה נזהר, בעצם, נכון? היה נזהר. היה שם לב. חשוב לפני שאתה עושה משהו.

אבל לפי מה שאני מבין, מה שזה אומר כאן זה לא דבר כללי, נכון? שים לב למה שאתה עושה. אלא זה תמיד, כמעט תמיד בלשון חכמים, זה לא דבר כללי. לא “הוי זהיר”, היה נזהר. אלא היה זהיר במשהו. כמו “נזהר בהם”, במצוות שהקב״ה אמר, כן, אני נזהר. או “היזהרו בדבריכם”. זה על משהו, נכון? אני זהיר, אני שם לב, אני מודע למשהו. ככה לדעתי המשמעות תמיד במשנה.

המימרא של רבי פנחס בן יאיר

כמו שרבי ישעיה אומר, יש פעם אחת ב״כל התורה כולה”, ברשימה בבר אילן סורס, שבו כתוב “זהירות”. כי זה בגרסה אחת של מימרא של רבי פנחס בן יאיר, שהרמב״ם החזיק ממנה מאוד חזק, נכון? הראשון שבנה על זה הוא לא… מה שבנוי על שמונה פרקים. ובשמונה פרקים בהקדמה הוא אומר שיש רבי פנחס בן יאיר, הוא מביא רק את הסוף, נכון? הוא מביא רק את הסוף, “חסידות מביאה לידי רוח הקודש”.

אבל יש את המימרא של רבי פנחס בן יאיר שמודפסת פעמיים, לפחות בדפוס וילנא של הש״ס היא מודפסת פעמיים. ולא בשתיהן כתוב “זהירות”, אלא באחת מהן כתוב “זהירות”.

אני לא יודע, עדיין לא גיליתי בדיוק את הסיפור עם כל הגרסאות. יש הרבה גרסאות של זה, והרבה גם פירושים עליו, אפילו כבר בחז״ל, כבר במדרשים יש יותר מפירוש אחד על מה רבי פנחס בן יאיר מתכוון לומר, ובאיזה הקשר הוא מדבר, מה הוא אומר. דיברתי על המימרא קצת בפירוש מסוים בשיעור הקודם, שניים-שלושה שיעורים אחורה.

אבל על כל פנים, בגרסה שמודפסת במסכת עבודה זרה, כתוב בדפוס שלנו כתוב תורה, נביאים, בעזרת ה׳, זריזות, וכו׳. לא מזכירים את ה׳. וברוב המקומות האחרים לא כתוב תורה, כתוב זריזות, נביאים, הארבעים חומשים בלי תורה.

זהירות, יראת חטא, והמדרגות הפנימיות של רבי פנחס בן יאיר

גרסאות שונות במימרא של רבי פנחס בן יאיר

מגיד שיעור:

אפילו בחז״ל, במדרשים, יש יותר מפירוש אחד על מה רבי פנחס בן יאיר מתכוון לומר, ובאיזה הקשר הוא מדבר, מה הוא אומר. דיברתי על המימרא שלו קצת, פירוש מסוים, בשיעור הקודם, שניים שלושה שיעורים אחורה.

אבל שימו לב, בגרסה שמודפסת במסכת עבודה זרה כתוב, בדפוס שלנו כתוב “תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות” וכולי, לא יודעים את השאר. ברוב הגרסאות האחרות לא כתוב תורה, זה כתוב זהירות מביאה לידי, זה מתחיל בלי תורה. זו מחלוקת, הראשונים באו עם שיחה אחרת, שתורה היא דבר חיצוני, תורה היא ענין למדות, וכן הלאה.

פירוש רבנו שמואל אבן תיבון על זהירות

אבל, שם כתוב זהירות. כן? אז רבנו שמואל אבן תיבון הקדוש סבר שמה שזה אומר שם זהירות, מדובר על להישמר מתענוגים. רגע, מיד נדבר על חטאים. מתענוגים, כי זה בטוח שכשהוא מתרגם תמיד את המידה אליבא דאמת, לא רק כאן, אלא עוד כמה מקומות שהרמב״ם מביא את זה, הוא מתרגם תמיד זהירות. וזהירות הוא תמיד מתכוון למה שמתורגם כאן בפרק ד׳, המידה שהיא ממוצע בין לאהוב יותר מדי תענוגים ולאהוב פחות מדי תענוגים. נכון? זו המשמעות של זהירות.

ההקשר במסכת עבודה זרה – עריות

איך זה נכנס למידות של רבי פנחס בן יאיר? נכנס מאוד פשוט, כי כמו שההקשר במסכת עבודה זרה שם הוא שבמקום אחר הגמרא מביאה עוד מימרא אחרת שרבי פנחס בן יאיר אמר, “הוי, איך לא” – הכל בנוי על הפסוק הזה, המשך או צריך לחקור יותר טוב, הוא לומד מהמדרש של “ונשמרת מכל דבר רע” – “שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה”.

והמימרא היא דווקא על זה, במילים אחרות, טומאה בלילה אומרת בשוגג, במזיד, באונס, ברצון, כל מיני עבירות, והטומאה שהוא מדבר שם, פשוטו מדבר על עריות. נכון? ויש מדרש שראיתי במסכת כלה רבתי שמסביר מאוד ברור שזה מה שהוא מתכוון.

קוק אין די משנה אין מסכת סוטה

קוק אין די משנה אין מסכת סוטה, דארט איז נאך א פלאץ וואו ס׳איז געדרוקט דאס, איך גלייב אז ס׳איז לכאורה נישט פון די משנה, ס׳זעט אויס אז ס׳איז א ברייתא וואס מ׳האט צוגעלייגט אין די ענד פון די משנה, און ער ברענגט דערצו די אלע זאכן, און מ׳זעט אז ס׳איז ממש א המשך פון די נקודה, אזוי ווי “עין רואה ואוזן שומעת”, א מענטש קודם איז ער מהרהר און נאכדעם טוט ער, און דאס איז אין די קאנטעקסט פון טון עבירות של תענוגים. עריות, באופן ידוע, איז גאנץ מהנה, אזוי שטייט אין די ספרים הקדושים, און איך ווייס נישט, און ממילא איז…

החידוש: מצוות פנימיות – לא רק לעשות, אלא גם לרצות

ניין, דארט, לאמיר רעדן קלאר אבער, דארט איז א גרויסע מקור פאר הרעיון הכללי אז נישט נאר דארף מען נישט טון עבירות, נאר מ׳טאר אויך נישט ליב האבן עבירות, אמת? דו געדענקסט דאך די חידוש פון שמואל אין פרקי אבות, אז נישט נאר א מענטש זאל נישט טון קיין שלעכטע זאכן, ער טאר אויך נישט ליב האבן שלעכטע זאכן. דאס איז די טייטש…

שאלות ודיון: השייכות אצל עריות

תלמיד:

דאס איז נישט שייך ביי עריות?

מגיד שיעור:

אוודאי איז עס שייך. דאס איז די טייטש “שונא מתנות יחיה”. קודם כל איז עס שייך, אוודאי איז עס שייך, דאס איז חזרה לשיחתנו. נישט אינגאנצן נישט שייך, ווייל דער רמב״ם וואלט דאך נישט געזאגט אז מ׳דארף האבן חסידות אויך נישט. אבער אויף די ריכטיגע אופן, דאס איז די טייטש “שונא מתנות יחיה”.

אז כן, אתה שואל שאלות מעשיות. ביי עכ״פ, ס׳איז מביא לידי מצוה, נכון? ס׳איז מביא לידי מצוה. אבער אין גמרא, רבי פנחס בן יאיר האט מחדש געווען די רעיון של מצוות פנימיות. ס׳שטייט נישט בפשטות אין די פסוק, ס׳שטייט “ולא תתורו אחרי לבבכם”, מ׳קען טרעפן מקורות.

ער ברענגט דעם פסוק פון “ונשמרתם”, ער זאגט אז “ונשמרתם” איז א דבר פנימי, נישט נאר זאלסטו נישט טון קיין שלעכטע זאכן, זאלסט אפילו נישט טראכטן פון זיי, זאלסט אפילו נישט ליב האבן. און אויף דעם גייט זיין מאמר, אז ס׳איז דא אסאך דרגות פון נישט ליב האבן, נישט ליב האבן, און די ענד פון דעם איז… אין איין גרסא, די ענד פון דעם איז מעשה.

און די סוף, חסידות מיינט נישט צו טון קיין שום שלעכטע זאך אויך נישט. זהירות, זריזות, די אלע לשונות, נקיות, טהרה, פרישות – ס׳איז דא פארשידענע גרסאות אין ווי רבי פנחס בן יאיר האט געזאגט די סדר און וואס זיי זענען – דאס זענען אלע דברים פנימיים, אלע אזוי ווי מידות טובות. מידות טובות ביחס צו וואס? ביחס צו עריות. וואס איז עריות? עריות איז איינע פון די צוויי מקרים פון תענוגים. לאמיר צולייגן נאך א זאך, איך דארף צולייגן, אבער לאמיר ענדיגן קודם דאס.

הבנת רבינו יונה במדרגות

און ממילא האט רבינו יונה מיט אים פארשטאנען גאנץ גוט, אז אויב ער האט צוגעשטעלט, ער האט פארשטאנען אז די מידה וואס רבי פנחס בן יאיר רעדט פון זהירות מיינט צו זאגן… ווען ער זאגט “זהירות מביאה לידי זריזות”, מיינט ער צו זאגן א ספעציפישע זאך. ער מיינט צו זאגן, מי שאינו אוהב שמוץ, פארוואס? ווייל ווער ס׳האט עס צופיל ליב, צום סוף ווערט ער א גרויסער ענוותן, פארקערט, ווערט מען א גרעסערע צדיק, לדעת איך קען ווערן אפילו א חסיד, איך קען אפילו קומען צו יראת חטא, פון נישט ליב האבן, פון זיין א גוטער מענטש, אזויווי דער רמב״ם ברענגט אין די הקדמה פון שמונה פרקים, נכון?

דאס איז פשט, און ס׳איז גאנץ א גוטע פשט. מה עוד וויל איך צולייגן, איך וויל אבער, איך דארף צולייגן צו לבאר דאס.

הראיה מפרקי אבות: מהי יראת חטא?

אז, קודם כל, וויאזוי ווייס איך אז, אז, יעצט, וויאזוי ווייס איך אז דאס איז די פשט? קודם כל ווייס איך זייער קלאר. וויאזוי ווייס איך? כך, ווייל ס׳שטייט דא, און מיר האלטן דא באמצע פרקי אבות, און אין פרקי אבות האט דער משנה ליבער געטראכט אז דו גייסט נישט וויסן דאס, ווייל דו געדענקסט נישט אזוי גוט די גמרא און דו פארשטייסט נישט די גאנצע הקשר, האט ער צוגעלייגט א ווארט וואס דו גייסט נאך ווייניגער וויסן. ס׳איז דא אזא ווארט וואס הייסט “יראת חטא”. דו האסט געהערט פון דעם? וואס איז דאס א יראת חטא? האסט געהערט פון אזא ווארט “יראת חטא” אין די משנה? נאך איינע פון די מוזרע זאכן וואס קיינער ווייסט נישט וואס זיי מיינען.

“יראת חטא” איז געווענליך אין די גמרא. “פחד מחטא”, זאגט דער מענטש אויף ענגליש. וואס מיינט “פחד מחטא”? פארוואס? ניין. פארוואס? קודם כל, “חטא” איז נישט מפחיד, “חטא” איז גאנץ טעים. פארוואס זאל מען מורא האבן דערפון? בסדר, אז יראת עונש הייסט עס. געווענליך רופט מען יראת עונש. וואס שטייט אין ספרים, אין די מאוחרים ספרים, יראת עונש. יראת חטא מיינט יראת עונש? איני חושב כך. אבער קען זיין יראת חטא מיינט יראת עונש. ס׳איז דא אזא ווארט יראת עונש, אולי לא אין די גמרא.

המשנה של חמשת התלמידים

אין די משנה איז דא אזא מושג וואס הייסט יראת חטא. נישט נאר, לאמיר זאגן זייער קלאר, מיר זאגן דאך דא אז ס׳איז דא א חידוש וואס דער רמב״ם מאכט דא הקדמה לפרקי אבות. ס׳שטייט אין די משנה, אבער ווען דו ווייסט נישט די מושג וואס דער רמב״ם לומד אין די אלע ספרים, וואלט מען נישט תפס געווען אז ס׳איז דא אזא מושג. דו ווייסט אז ס׳איז דא א מושג, ס׳איז א חידוש. פשוט׳ע ליטוואק ווייסט נאר אז מען טאר נישט טון קיין עבירות. און דער ליטוואק נעבעך מיינט אז אויב ס׳איז דא א חיוב לאו ועשה אין די תורה, איז די פשט, ס׳איז דא נאך אן עבירה.

ס׳איז דא אויך די עבירות פון מחשבות, נישט אמת. ס׳איז דא אנדערע סוג זאכן וואס הייסן מידות טובות, פון נישט וועלן טון שלעכטע זאכן, וואס דאס מיינט באמת א גוטער מענטש. ס׳איז נישט נאך א סוג עבירה. קענסט עס רופן אן עבירה אויב דו ווילסט, אבער ס׳איז אן אנדערע סוג זאך, זאכן וואס ער טוט.

יעצט, אבער ווי שטייט דאס אין די תורה? אין די תורה קען מען מצוא געוויסע מקומות וואו דאס שטייט, אבער אין די משנה שטייט עס בוודאי, ווייל די משנה האט פארשידענע אנדערע סוג כותרות פאר גוטע מענטשן, און זיי זענען זייער ספציפיים, אמת? אין פרקי אבות, פרק ב׳ משנה י׳, שטייט אזוי, וואס ש טייט דארט? זוכר אתה וואס ס׳שטייט?

תלמיד:

לא.

מגיד שיעור:

איך ווייס נישט ווען… אה, דאס איז פרק ב׳ בכלל. אין פרק ב׳ מתחיל אזוי, כן, “איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם?” כן? זוכר אתה אז מתחיל אזוי פרק ב׳ אין פרקי אבות? רבי אומר, “איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם?” כן, דאס מיינט די דרך הממוצע לפי הרמב״ם. אבל בכל מקרה, דאס איז דא אזא זאך פון דרך וואס א מענטש האט, נישט נאר וואס ער טוט, נכון?

איינע פון די דרכים וואס רבינו הקדוש זאגט אז מ׳זאל טון איז מ׳זאל זיין זהיר במצוות, אבער נישט אז דאס איז די גאנצע זאך, אמת? ס׳איז דא א דרך, א מענטש זאל האבן א דרך, ער זאל מאכן קביעות עתים לתורה, ער זאל אויך זיין זהיר במצוה קלה, אויך זאל ער זיין מחשב הפסד מצוה, ער זאל נישט דווקא זיין בשלושה דברים, וכו׳ וכו׳, כן?

עתה, ומאוחר יותר שטייט אזוי, למשל, אין משנה ב׳, נדמה לי, אין משנה ח׳, נדמה לי, שטייט, רבן יוחנן בן זכאי האט געהאט פינף תלמידים, און יעדער איינער האט געהאט אן אנדערע שבח, כן?

רבי אליעזר בן הורקנוס, בור סוד שאינו מאבד טיפה. רבי יהושע בן חנניה, אשרי יולדתו. דאס איז א סוג שבח, ס׳מיינט משהו, ס׳איז נישט… ס׳האט משמעות עמוקה. רבי יוסי הכהן, חסיד. רבי שמעון בן נתנאל, ירא חטא. רבי אלעזר בן ערך, כמעין המתגבר. כן?

המשמעות של השבחים

וואס איז די אלע זאכן? ער זאגט נישט כמה תורה זיי האבן געלערנט. אף אחד מהם מדבר, דאס איז על כישרונותיהם, נכון? על איזה סוג אנשים הם, על איזה מידות יש להם, על איזה מעלות יש להם, נכון? ס׳איז אף אחת מהדברים, ער זאגט נישט… ווען אונז וואלטן געשריבן אזא משנה, נישט אונז חס ושלום, אבער איזה ליצן וואלט געשריבן, וואלט ער געזאגט, הצדיק היה מקיים גדול של מצות כיבוד אב ואם, השני היה… נאמר, המצוה הזו הוא קיים במיוחד. דאס איז נישט וואס ס׳שטייט, נכון?

המשנה מדברת על איזה סוג אנשים, מידות מסוימות שיש לאנשים, שיש להם שלמות מסוימת בזה. אחד, מעלתו היא שהוא אשרי יולדתו. זו מעלה של האדם, הוא מתכוון למשהו.

שאלות ודיון: המעלות של התלמידים

תלמיד:

נמצא אצל ארמינס. מה?

מגיד שיעור:

לא הכל מתכוון לתורה, כי הוא היה משאיר משהו. אתה יכול לסגור את כל פרק א׳ שהוא כותב “לקיים כל התורה כולה”. הוא אומר להיפך, להיפך, החלשים היו התורה.

אבל זו מעלה בשכלו, לא בתורה. הוא אמר, לא כתוב על תורה שם, אגב. כתוב שהוא לא שוכח כלום. מה שמלמדים אותו הוא זוכר. גם מה שלא מלמדים אותו הוא זוכר. לא כתוב כלום על התורה. יכול להיות שהתורה היא הדבר הטוב ביותר לזכור, אבל זו מעלה, זו חולשה של מידות שיש לאנשים, שלמות שיש להם. שלמות של שכל, שלמות במידות, חסידות. זה סוג מסוים של דבר שהרמב״ם מסביר.

פירוש הרמב״ם: ירא חטא = נזהר = זהירות

ואחר כך יש סוג אחר של דבר, נקרא יראת חטא. יראת חטא אינה אותו דבר כמו מעיין המתגבר, אינה אותו דבר כמו חסיד. זה סוג אחר של דבר. אז מה זה יראת חטא? לא שהוא לא עושה עבירות. אף אחד לא עושה עבירות כאן. הוא גם לומד. לא זה המילה.

ירא חטא, אומר הרמב״ם הקדוש, ירא חטא הוא נזהר, מי שיש לו זהירות. כך אומר הרמב״ם, אותה מילה, הוא אומר “עליפא”.

קושיית ר׳ יוסף קאפח עם התרגום

וכיצד מתרגם הרמב״ם הקדוש בפרק ב׳ משנה איזו משנה שזה, ר׳ שמעון הוא ירא חטא, מתרגם הרמב״ם כך. וזה מה שר׳ יוסף קאפח, שלא היה מרוצה מהתרגום של זהירות, הוא לא ידע מה זהירות אומרת, והוא לא ידע מהמשנה של ר׳ פנחס בן יאיר, הוא חשב שזה אומר להיות זהיר, כמו שר׳ אליעזר שטורם אומר. אז הוא כתב, תמיד כשכתוב זהירות הוא תרגם פרישות. כי הוא אומר זהירות, הוא היה צודק, שזהירות אומר להימנע מתאוות.

האם פרישות הוא תרגום טוב על זה או לא, איני יודע, ולא אתחיל לומר מה אני יודע כן. לא ברור שפרישות הוא תרגום טוב של זה. קודם כל, בוודאי שר׳ שמואל אבן תיבון לא סבר שזה תרגום טוב בפשטות, כי באותה משנה של ר׳ פנחס בן יאיר כתוב גם זהירות וגם פרישות, רשימה בקורס שלנו, יכול להיות שזה אותם דברים. זה קודם כל.

שנית, על כל פנים, איך אנחנו? ר׳ שמואל אבן תיבון שכתב, זה סימן גופא לעצמו, שנראה אחר כך גם. הוא בעצמו סימן שכאשר ר׳ שמואל אבן תיבון אומר זהירות דהיינו יראת חטא, דהיינו להיות ירא חטא, זה תרגום הרמב״ם.

מה פירוש “חטא” ב״יראת חטא”?

מה שהיראה אומרת, הרמב״ם סובר שזה אומר יראת חטא. לא כמו שהיית חושב שיראת חטא אומר פחד מעבירה. יראת חטא אומר, פשוט מאוד, חטא אומר הנאה, סוג מסוים וספציפי של הנאה, נקרא חטא, בסדר? כמו שכתוב בגמרא, בחירי ישראל שלא טעמו טעם חטא. אומר הרמב״ם הקדוש בלי בושה, זה לא אומר שהם מעולם לא עשו עבירות. לא אומר שהם לא יכלו לעשות עבירות.

יראת חטא: הגדרת הרמב״ם לזהירות ותאווה

פירוש הרמב״ם ל״זהירות” — יראת חטא

מגיד שיעור:

מה שזהירות אומרת, הרמב״ם סובר שזה אומר יראת חטא. לא כמו שהיית חושב, יראת חטא אומר פחד מעבירה. יראת חטא אומר, זה מאוד פשוט, חטא אומר הנאה, סוג מסוים של הנאה נקרא חטא. בסדר?

כמו שכתוב בגמרא, “בחירי ישראל שלא טעמו טעם חטא”. אומר הרמב״ם הקדוש בפרשת משפטים, זה לא אומר שהם מעולם לא עשו עבירות, אלא שאין להם טעם בהנאות של עבירות.

אומר הרמב״ם, בחור שעדיין לא התחתן, אין לו את הטעם, הוא עדיין לא נכנס להנאה האנושית הספציפית הזו, וזו מעלה מסוימת עבורו. “ואיש תחתיו בחירי בני ישראל, נערי בני ישראל”, אומר הרמב״ם, זו מעלה של בחורים שאין להם טעם בזה, הם לא הפכו להיות חלק מההיבט הזה של החיים.

מה המעלה בזה? זו פרישות מסוימת, כי יותר מדי מזה הוא בעיה, והרמב״ם סובר שיותר מדי הוא בעיה, עדיף להיות מנותק מזה.

דיון: המעלה של תמימות

תלמיד:

יש לו מעלה.

מגיד שיעור:

כן, כן.

תלמיד:

ילד בן עשר הוא גבוה יותר בזה.

מגיד שיעור:

כן, זה בדיוק מה שאמרתי לך מהרמב״ם. ילד בן עשר הוא גבוה יותר, הוא במובן הזה, אין לו את הבעיה, אין לו את היצר הרע. הגמרא קוראת לזה יצר הרע. כשאומרים יצר הרע, לא מתכוונים…

תלמיד:

מה זה אומר שאין לו יצר הרע? הוא חסר אונים, אין לו כוח.

מגיד שיעור:

זה בכל זאת יצר הרע.

תלמיד:

אם יש לו, הוא צדיק גדול יותר על שהוא מתאפק. אבל צריך לזכור שיש צדיק גדול עוד יותר שהוא סוג חלש יותר של אדם.

מגיד שיעור:

כן, כן.

תלמיד:

יש לו מעלה מסוימת.

מגיד שיעור:

אבל למה? כי אין לו את היצר הרע. אין לו יצר הרע.

תלמיד:

זה בגד חסר אונים שהלבישו עליו.

מגיד שיעור:

לא, לא, זה לא בגד חסר אונים. זה חסרון באדם. זה לא נכון לאהוב את התאווה. קצת אולי כן, יש לזה מקום, וכן הלאה. אבל רוב האנשים אוהבים יותר מדי.

תלמיד:

כל מי שהוא בן ארבע עשרה ומעלה הוא סוג חלש יותר של אדם?

מגיד שיעור:

כן, לחלוטין.

תלמיד:

זה לא הגיוני.

מגיד שיעור:

מעולם לא למדת “העבר פי שנים בחטא”? מה זה אומר “העבר פי שנים בחטא”?

תלמיד:

כי אף אחד לא מתאפק.

מגיד שיעור:

לא, לא, לא כי זה יותר קל. לא כי כולם מתאפקים. אני מבין שכולם מתאפקים. אבל מתכוונים שהוא תמים, זה מה שקוראים בשפה שלנו תמים. יש בכל זאת מעלה מסוימת בזה, יש בכל זאת שלמות.

אני גם לא רוצה להיות גאה בילדים קטנים, כי זה מאוד טוב, אבל אני אוכיח, יש בזה מעלה מסוימת. לא אמרתי ש… הכל אצלך קיצוני. לא אמרתי שזו כל המעלה. לא אמרתי שזו כל המעלה. לא אמרתי ש… רגע אחד, אני רוצה ש… בואו נדבק בנוסח. לא באתי עכשיו לומר דרשה על זה. רק באתי לומר שחטא, כמו שהגמרא קוראת לזה לפעמים טעם חטא, חטא אומר כאן, יראת חטא אומר שהוא לא כל כך אוהב את זה. זה הפירוש. יראה במובן של ההיפך מאהבה.

יראת חטא פירושה סלידה מתאווה

יראה לא אומרת פחד, אף אחד לא מפחד לחטוא, זה לא הגיוני לפחד לחטוא. זה רק אומר, יש לו, באנגלית אומרים, סלידה. הוא לא אוהב את הסוג הזה של דבר. זה הפירוש.

ר׳ שמעון בן נתנאל היה יהודי מפותח, הוא התאפק. הוא אהב פחות, פחות, לא אינסוף לא אפשרי, כי אז לא היו לו ילדים, אני לא יודע. הוא אהב פחות יחסי מין. זה הפירוש יראת חטא, באנגלית. במילים אחרות, הייתה לו המידה שנקראת זהירות.

ראיה מרבי יוחנן

תרגום לעברית

“למדני”, אומר רבי יוחנן, “למדני יראת חטא מבתולה”. זוכרים? רבי יוחנן אמר שהוא למד יראת חטא מבתולה, כי הייתה נערה שבאה לבית המדרש שלו, והיא אמרה, “רבונו של עולם, יהי רצון שלא יכשלו בי בני אדם”. זה הפירוש של יראת חטא. היא לא אהבה לחטוא, והיא ביקשה, וכנראה גם עשתה בגלל זה, היא התפללה שאנשים לא ייכשלו בה. מה זה יראת חטא? יראת חטא היא ספציפית על ביאה. זה הפירוש.

תלמיד:

מה?

מגיד שיעור:

רגע אחד, רגע אחד! כמו שאמרתי, שיראת… כמו שאמרתי לך, שיראת פירושה… יש לי עוד שיעור שלם.

תלמיד:

לא, זה לא יכול להיות הפירוש.

מגיד שיעור:

זה טוב מאוד, מיד אגיד לך את זה. זה יכול להיות הפירוש, אבל זה לא הפירוש. יש היסטוריה לעבודה. זה יכול להיות הפירוש, אבל זה לא הפירוש. אפשר לומר שזה יכול להיות הפירוש. זה יכול להיות הפירוש בפסוק, אבל אצל הראשונים זה לא פירושו כך. יש רק אדם אחד שאמר כך.

מדוע לא מדברים במפורש על כל דבר

כי לא רוצים להשפיל אותך, לא יכולים לדבר על כל דבר במפורש. מכל סיבה שהיא, לא רוצים לדבר על כל דבר במפורש, אבל צריכים לדבר על זה במפורש. כי אנשים הם עמי הארץ, צריך להשפיע על אנשים. רבי שמעון בגלל זה, הקדוש רבי שמעון עשה מה שהוא עשה, והוא כתב “כלא יראת חטא”.

אתה יודע גם שיראת חטא לא פירושה… אתה יודע גם שיראת חטא היא דבר כללי. מה אפשר לעשות עם אנשים שכל דבר עבורם נשאר דבר כללי? זו בכלל בעיה בלימוד. הבה אומר בבירור. זה קיים… רגע אחד, יש לי תירוץ לקושיה שלך, תירוץ היסטורי שלם. אין לי זמן לומר בפעם הבאה או בפעם אחרת. אבל אני רוצה לומר את זה, כי יש לי דברים טובים יותר.

הבעיה של קריאה מילולית: אנחנו “גולמים מפראג”

הבה נאמר דבר ברור. אנחנו חבורה של אוטיסטים, גולמים מפראג, קלוד איי-איי, כשאנחנו קוראים ממאמרי חז״ל או ספרים הקדושים, בסדר? כי ככה, אנחנו בערך כמו אותו שאביו אמר לו “הבא לי קומקום”, והוא הלך לחפש קומקום, בסדר? כך אנחנו נראים בדרך כלל כשאנחנו קוראים את המשנה, בסדר? “הביא שן של פרה”, איפה יש כאן קומקום? אין כאן קומקום. “קפוץ לאגם”, בסדר, הוא לבש את בגד הים שלו והלך לבריכה. כן? האב אמר לבנו “אל תעבור עוד את המפתן שלי”, והוא יצא דרך החלון. כן? אתם מכירים את המעשה? זה ליצנות, זה קלון, הוא לא התכוון לומר את זה, נכון? אתם מבינים?

אנחנו לא יודעים את שפת חז״ל

עכשיו, יש לנו בעיה שאנחנו לא יודעים את השפה. אנחנו באמת, באמת לא יודעים את השפה של הספרים שאנחנו קוראים לעתים קרובות מאוד. לא רק אנחנו, אני מתכוון שחכמי הגמרא כבר לא ידעו הרבה פסוקים. הם עצמם הודו שהרב מאמסטרדם יודע פירוש טוב יותר של פסוקים. סתם פסוקים, אנחנו לא יודעים. אנחנו חושבים פורים תורה. כתוב “לא תעלה על טרן ומכל”, אנחנו לא יודעים מה זה אומר. אנחנו אומרים תורה, זה אומר להביא תורה בסל כמו הקורים. אני בטוח שיש מדרש כזה.

ואני לא מדבר על זה. אתה פשוט לומד עם הארץ, כי אתה עם הארץ, כי אתה לא יודע את השפה. וכל שפה בודדת יש לה ניבים, מילים שלא פירושן מילולי. ואחר כך באים כל המפרשים, “מה טעם זהירות?” אני לא יודע, משתמשים במילה כך. בבית המדרש שלנו משתמשים במילה כך. זה פירושו מילולי הרבה דברים. למעשה זה פירושו כך. אני מביא לך ראיה ברורה שזה פירושו כך. אתה שואל אותי למה משתמשים במילה? אני לא יודע.

דוגמה: “hard-headed”

למה כשאנחנו אומרים, אני יודע, למה כשאנחנו אומרים “אדם קשה ראש” זה לא פירושו מישהו שיש לו כאב ראש? למה זה פירושו כעסן? למה זה לא פירושו בעל תאווה? אתה יכול להסביר לי? מה זה קשור לראש קשה? מה זה אומר? למה? אני יכול להסביר לך למה. אתה מבין למה? אבל למה לא? זה לא הגיוני. שפה לא צריכה להיות הגיונית. זו הסכמה בין אנשים.

וכשלומדים… מה?

תלמיד:

כן, כן, זה משתנה.

מגיד שיעור:

אין לי טענות שזה משתנה. הבעיה היא שאנחנו קוראים ספרים עתיקים שהם משתמשים בהרבה מילים שאנחנו פשוט לא יודעים שום תרגום. אנחנו חושבים פורים תורה כי אנחנו לא יודעים. ואני עושה קצת ארכיאולוגיה, ואני מראה לך שזה מה שזה אומר. אני מראה לך ראיה שזה מה שזה אומר.

עכשיו, יש לי גם ארכיאולוגיה לזמן שלך, רק כדי להיות ברור. יש לי עוד ארכיאולוגיה שזה הוכיח לי שזה נעשה. התירוץ הוא, בקיצור, אני לא יכול להסביר את זה, אני אצטרך להסביר את זה פעם שנייה, או אני יכול אולי לענות על הרבה דברים עכשיו, יש לי עוד שעה שלמה. אני מצטער, כל שעה כשעושים את זה לאט זה נעשה ארוך יותר.

סיכום: הפירוש של “ירא חטא”

אבל על כל פנים, זה הפירוש של ירא חטא בגמרא, ללא שום ספק לא בכל מקום, שוב, זה מצוטט כל פעם בגמרא, לא בדקתי בכל הש״ס איפה כתוב ירא חטא, אבל הרבה פעמים שזה אומר ירא חטא, זה פירושו ממש כך, הוא מרוסן בעניין הזה, הוא לא, הוא עושה פחות, לעשות פחות עושים כל היהודים הכשרים, הוא אוהב פחות את הדבר הזה, יש לו קצת שנאה, אתה יכול לקרוא לזה שנאה, או שנאת חטא היה מילה טובה יותר קצת, אבל יראה כמו שהם קוראים לזה, יש לו פחד מזה, זה מפחיד, הוא לא עושה אפילו את המינימום, זה מפחיד, זה אומר שיש לו סלידה מחטא, בסדר?

הוא לא רוצה יותר מדי, כי המידה היא מידת האמצע, לא שיש לו בעיה ללכת לאשתו, לא, הוא לא יותר מדי, זה הפירוש של יראת חטא.

ואיך אני יודע את זה? כי הרמב״ם עצמו מתרגם שתיים או שלוש פעמים שם במורה נבוכים שהבאתי, הוא מתרגם ירא חטא.

חיפוש קטע מהרמב״ם במורה נבוכים

עכשיו אני רוצה להראות לך, אני צריך להראות לך עוד קטע אחד מהרמב״ם, כי אתה תהיה שמח, ואתה, אני רוצה להראות לך דבר מעניין מאוד, יש גם בעיה כשהעולם לא ידע את התרגום הם נעשו מבולבלים מאוד, ואני אראה לך קטע מהרמב״ם, איפה זה? אני צריך עדיין למצוא את זה, לא הכנתי את הקטע. זה בקודש רמב״ם במורה נבוכים, במורה נבוכים זה מעניין מאוד, אני רוצה להראות לך איך הרמב״ם, לא הרמב״ם, זה לא מובא בתמימות, אבל אותו סיפור, וכך, אני אראה אם אני יכול למצוא את זה. הבה אחפש את זה כך, מורה נבוכים, חלק ב׳, חלק ב׳ מדבר על נבואה, כאן מדברים על נבואה, והלאה, אבל זה מדבר על… לא.

יש כאן שני אנשים, אחד מאושר ואחד אומלל. הדרך המאושרת היא גבוהה יותר… הזונות האלה, ושם יש סוג גבוה יותר של אדם.

תלמיד:

“מאיפה קיבלת את הרעיון הזה?”

מגיד שיעור:

“ממך.”

תלמיד:

לא, אתה מכרת את הרעיון לי.

רמב״ם על מידות, שלימות, וגבולות הבחירה – מורה נבוכים חלק א׳ פרק ל״ד

בסדר, זה בחלק א׳, טעיתי

מגיד שיעור:

בסדר, רבותי, רבותי, רבותי, אני רוצה רק לומר לכם קטע אחד מהרמב״ם שבאמת לא קשור לפוליטיקה, וזה קשור לזה, ואנחנו ממשיכים, בסדר?

הקדוש רמב״ם במורה נבוכים חלק א׳ פרק ל״ד מדבר על הנושא למה רוב האנשים לא לומדים סודות התורה, בסדר?

ידעת שיש נושא כזה?

הוא לא אומר תתפוס, זה בשביל כל אחד.

והרמב״ם מונה חמש סיבות למה לא, בסדר? חמש סיבות למה לא.

הסיבה הרביעית: מעלות המידות הן הקדמה למעלות שכליות

הסיבה הרביעית היא כך, שהם יודעים בבירור, וזה הוא גם אמר בהקדמה לשמונה פרקים, שמעלות המידות הן הקדמה למעלות שכליות, נכון?

לא יכולים להיות בעל שכל בלי מידות טובות. “בעל נחת וישוב”, כך כתוב כאן.

צריכים להיות ישוב הדעת, צריכים להיות מעובדים בכל המידות, כי אם לא אז עסוקים.

זה הפשט, אחר כך אין זמן, עסוקים בתאוות, ועוד הרבה סיבות אחרות.

לא יכולים להיות בעל שכל טוב, לא יכולים לדעת את הרמז לפני שמתקנים את המידות.

מי יודע על זה?

אתה רואה חכם גדול שיש לו מידות רעות, הוא רחוק מלהיות חכם.

זה מאוד פשוט.

זה תירוץ לכל הקושיות.

אז, אגב, עדיין לא מצאתי את החכם שיש לו מידות רעות, אני לא יודע אם יש בעיה.

עכשיו כך, חוץ מאנשים שהם עוברי עבירה לשם שמים, שזה עדיין לא קרה.

למה לא יכולים לומר את יסודות התורה להמון עם

עכשיו, אומר הרמב״ם כך, ועל זה לא יכולים לומר להמון עם, לרוב העולם, את יסודות התורה.

למה?

אומר הרמב״ם כך, יש הרבה אנשים שבתחילת הבריאה שהם נולדו כך, תכונת מזגם, תכונה במזג שלהם, אי אפשר להם השלימות בשום פנים.

יש אנשים שהם נולדו עם הרכבה רעה של המזג שלהם, נכון?

הוא אומר שזו רק הכנה, ובשמונה פרקים כתוב שזו רק הכנה. אבל בכל מקרה, יש כאן קצת סתירה עם שבוע שעבר, אבל הוא אומר עובדה:

יש הרבה אנשים שנולדו עם מזג, אי אפשר, הם לעולם לא יהיו אנשים טובים, אנשים מושלמים, הם לעולם לא יהיו בעלי מידות טובות, הם לא יכולים לעלות בידם.

למה זה לא מספיק להיות נביא

כי זה לא מספיק להיות נביא. להיות נביא צריכים לא לרצות לעשות דברים רעים. ו… לא רק נביא, נכון? אני אומר נביא כי שם הוא אומר נביא, אבל הוא אומר למשל:

משל ראשון: מי שלבו חם מאוד מאוד

כמו משל מי שלבו חם מאוד מאוד בטבעו, שיהיה ארנן נצל מן הכעס, אפילו הרגיל עצמו הרגל גדול.

מי שנולד, כי זה לא כל האנשים, יש אנשים כאלה, עם לב סוער מאוד, הוא גם משל, נכון? הוא לא מתכוון להיות חרץ קוצץ.

והוא, אפילו הוא מתאמץ מאוד מאוד, הוא מתאמץ מאוד לא לכעוס, אבל למעשה הוא יתרגז. כך הוא אומר.

וממילא הוא לא יהיה אדם השלם, לא יהיה מה לעשות. אפשר לעזור לו, הוא לא יהיה אדם שלם.

משל שני: מי שמיעוט הביצים ממנו חם ולח

עוד משל, וכמו שמיעוט הביצים ממנו חם ולח, מי שיש לו אשכים חמים מאוד, ורוב חזקת הבנין, זה הרמב״ם רופא גדול, הוא אומר לך בדיוק מה הבעיה, ותקפו הזרע ורבוי מוליד זרע.

אדם שנולד, באנגלית אומרים שיש לו ליבידו גדול, והרמב״ם סבר שזה איזה דבר פיזי.

כי זה רחוק שיהיה ירא חטא, אפילו הרגיל עצמו תכלית ההרגל.

האדם לא יהיה לעולם קדוש וטהור. הוא לא אומר “אי אפשר”, הוא אומר קצת יותר חלש.

שיחה על “רחוק שיהיה ירא חטא”

תלמיד:

הוא אומר “רחוק שיהיה ירא חטא”, הוא אומר כל מה שאתה אומר.

מגיד שיעור:

תקשיב, תקשיב. לא, הוא לא אומר כמו אותו. “כי זה רחוק שיהיה ירא חטא”. האדם, הוא מדבר כאן ספציפית על בעיה, נכון? על בעיה מסוימת.

סתם אדם שיש לו מאוד חזק… המזג שלו הוא מזג כזה שאוהב מאוד לעשות עבירות, סוג מסוים של עבירות, לא כל העבירות.

אדם לא אוהב להיות מחוצף, זו לא בעיה, הוא אדם שלו, זו בעיה.

הוא מדבר כאן על בעיה אחת, הוא לא מדבר אחר כך על בעיות אחרות שיש לאנשים.

האדם, יש לו בעיה, הזרע שלו רותח, זה מאוד רחוק מלהיות ירא חטא. כך אומר הקדוש רמב״ם.

מה פירוש “ירא חטא”?

אתם שואלים, ירא חטא פירושו שהוא לא מפחד משום עבירה? הוא יפחד, הוא ירגיש רע, הוא יאמר תיקון הכללי אלף פעמים ביום האדם הזה, הוא ילך למקווה, כל התיקונים האלה. הוא לא אומר את זה.

הוא אומר שהוא, אני אגיד לכם, הבה נזכור תרגום, נכון? כאן כתוב ירא חטא ברמב״ם. הוא אומר, הוא לא יכול להיות ירא חטא.

תלמיד:

כן, למה הקודם?

מגיד שיעור:

לא, האדם, שוב, שוב, כאן מדברים על האדם הזה. פעם אחת, שלוש פעמים, הוא ייכשל? שיהיה האדם גם, זה הרמב״ם שלי.

לא, לא, הוא לא אומר שהוא ייכשל. הוא אומר, הוא לא יהיה ירא חטא.

הוא כנראה לא ייכשל, אולי אם הוא מתאמץ מאוד, הוא הולך למקום שאין שום פיתויים, אני לא יודע, הוא יכול להתאפק. הוא לא אומר את זה.

הוא אומר, הוא לא יהיה ירא חטא.

אתם צריכים לזכור שהרמב״ם צריך לומר מידות טובות. לרמב״ם לא מספיק לשלימות שלא תעשה דברים רעים, אתה צריך לא לרצות דברים רעים גם, שלא תאהב דברים רעים. הבה נאמר שאיפה חלשה.

אני צריך לסיים, אני צריך להיכנס להר.

התרגום של רבי צבי אלימלך והקושיה

האדם אומר, כתוב כאן בתרגום שרבי צבי אלימלך כתב, שהאדם רחוק שיהיה ירא חטא.

על הרמב״ם הזה באו הרבה יהודים כשרים אחרים והיו כועסים מאוד. הקדוש רמב״ם לימד אותנו שלאדם יש תמיד בחירה והוא תמיד יכול להיות טוב יותר.

כאן כתוב הרמב״ם, הוא בא ולמעשה, כך אנשים נולדים עם מזג רע, הוא לא יהיה ירא חטא.

תירוץ רבי קאפח: “עפיפא” בערבית

ובא למשל רבי קאפח והוא אומר, “אה, אתה לא מבין, לא כתוב כאן ירא חטא. מה כתוב במקור?” מה לדעתכם כתוב כאן בערבית?

אני אגיד לכם את הסוד. לא הבאתי את הקטע הזה כאן, צריך באמת להביא אותו.

כן, כאן לא כתוב ירא חטא, כתוב “עפיפא”. הוא לא יהיה מעופק, הוא לא יהיה אדם עם המידה.

בוודאי הוא יפחד מלחטוא. הוא ענה על כל הקושיה.

מבין? מבין שזה בכלל לא עונה, אמת?

כי ירא חטא פירושו לכתחילה שאותו אדם בוודאי לא יחטא, הוא לא מדבר על חטא בכלל למעשה, כי הוא יתאמץ מאוד, הוא יעשה קבלות, הוא יאמר תיקון הכללי, הוא יתאפק, אולי הוא יכול.

אבל כעס זה אחרת. כעס הוא אומר כן אולי, כי זה דבר פנימי, הוא יתרגז, זו כבר הרגשה.

אבל חטא זה לא ההרגשה האסורה, האיסור הוא המעשה. הוא יכול לעשות חטא. ירא חטא הוא לעולם לא יהיה.

זה משהו שהרמב״ם היה יכול לכתוב. זה לא תרגום חשוב, ור׳ שמואל אבן תיבון הבין היטב.

אמנם, אם המילה מפריעה לך, אתה יכול לכתוב מילה אחרת, כמו למשל פרישות. אבל זה עדיין נכון שהאדם לא יהיה בעל פרישות.

“לא יעלו במידות הזהירות”

תרגום לעברית

אני לא יודע, אני חושב שאני זוכר עוד מקום שמאוד ברור שירא חטא מכוון זהיר או נזהר.

אתה יכול להגיד לי? “לא יעלו במידות הזהירות”.

ביקורת הצאנזער רב על הרמב״ם

הצאנזער רב היה מאוד כועס על הרמב״ם. הוא כתב שהוא לא מסכים עם הקטע הזה, למרות שהיה חסיד גדול של הרמב״ם.

בדברי חיים על התורה, או על המועדים, אני לא זוכר איפה, שם כתוב שהוא חסיד של רמב״ם.

הוא אומר שהרמב״ם לא צודק. למה הוא לא צודק?

אבל הוא אומר כך, כי הוא סובר שבאמת, הוא מסכים עם העובדה. הוא מסכים שמי שנולד עם מידת הכעס חזקה תמיד יהיה רגזן.

אבל מה? לעולם לא תוכל להשתמש בכעס לשם שמים.

שני הדברים שאי אפשר להשתמש בהם לשם שמים

זה אחד משני הדברים. לעולם לא תוכל להשתמש בכעס לשם שמים. כבר דיברנו על זה למה, אני לא זוכר למה. או להשתמש בתאוה לשם שמים. זה מה שאי אפשר להשתמש בו לשם שמים.

תלמיד:

זה גם כעס?

מגיד שיעור:

כן. לעולם, כאן בכעס יש את החריג שהרמב״ם עושה שם בפרק ב׳. אבל לגבי תאוה למשל, כן, זו תאוה. כי זה הלקח של הרמב״ם בפשטות.

דרך הצאנזער רב: אין דבר כזה מידה רעה

אבל מה? כי הצאנזער רב הולך בדרך של הבעל שם טוב, שהוא בנה על גמרות, והוא מאוד חזק בסגנון הזה, שהוא מאוד חזק בדרך הממוצע בנקודה, שאין דבר כזה מידה רעה, אלא יש דברים שמשתמשים בהם לא בצורה הנכונה.

אז אפשר להשתמש בתשוקה ובתאוה, אפילו ממש תאוות גופניות, אפשר לשנות אותם איכשהו, אם כי אני לא בטוח, אולי הרמב״ם כאן יותר ריאליסטי, ואפשר להשתמש בזה לעבודת השם איכשהו. אפשר לעבוד את הקב״ה בדרך הזו, איך שאפשר לעבוד.

שיחה על פריה ורביה ופילגש

תלמיד:

אני יודע כבר, הוא יכול להתחתן עם הרבה נשים ולעשות הרבה ילדים, וזו מצוה גדולה של פריה ורביה.

מגיד שיעור:

רוב האנשים לא יכולים לעשות את זה. זו בעיה בזמנים המודרניים אחרי רבינו גרשום. לפני כן הוא יכול היה, באמת, זה רע. אין עניין כזה.

כן, אדם צריך, לא רק צריך. והוא לא יעבור על איסורים, באמת.

רבי יעקב עמדין אמר שהוא לא מבין למה לא פוסקים שכל רב צריך להיות לו פילגש.

אה, אומרים אנשים, אולי צריך פעם אחת, אבל מלחמה צריך רק פעם אחת, כי גדול מחברו יצרו גדול הימנו.

על זה לא שיטת הרמב״ם.

שיטת הרמב״ם: אדם אידיאלי עם כל מידה במידה מסוימת

כן, שיטת הרמב״ם מאוד ברורה שיש, שהאמת היא, הוא לא משחק משחקים, הוא מסכים, היסוד הוא שהוא מסכים שצריך להשתמש בכל מידה, אבל עדיין יש אצלו אדם אידיאלי שיש לו כל מידה בדרך מסוימת ובמידה מסוימת.

הוא לא היה אומר שמי שהוא בעל תאוה עצום יהיה בעל תאוה עצום בעבודת השם. זה לא הדרך של הרמב״ם.

הרמב״ם היה אומר, אולי הוא יעשה כך, אני לא אומר שהוא לא יעשה כך, אבל חכם מושלם הוא לא יהיה. הוא לא יהיה, כי זה מפריע.

למה תאוה מפריעה לחכמה?

למה? בואו נזכור, מה מפריע לתאוה לחכמה? מה העניין? אפשר להיות בעל תאוה גדול ובבוקר לבוא לבית הכנסת וללמוד. טוב, אפשר.

כמובן שזו הסחת דעת, נכון? יש הרבה מאוד זמן, צריך לחפש כל, זה הרבה עבודה, ויש הרבה מאוד זמן שעוסקים בתאוות.

הגמרא: “רשע יצרו תרוד ביצרו”

כמו שכתוב בגמרא, כשבא אדם, בעל תאוה, הגמרא אומרת, זוכרים את הגמרא, כן? בא רשע לשמים, אומר, לא יכולתי ללמוד. למה? רשע יצרו תרוד ביצרו.

מה זה אומר רשע? רשע שם לא אומר גם רשע שעושה עבירות. זה אומר בעל תאוה, אדם שאוהב מאוד את זה, הוא עוסק בזה, יש לו רוב הזמן, יהיה לו הרבה זמן לזה.

המשל של שלמה המלך

אפילו אם הוא יהיה צדיק, הוא התחתן, כמו ששלמה המלך התחתן, איך שלמה המלך היה חכם גם, זה אני לא יודע. אבל הוא התחתן עם אלף נשים, וזה לוקח הרבה מאוד זמן.

יש לי צוות, אני דואג לנשים, אני לא יכול לנהל. אני אהיה מלך, יהיה לי צוות לזה. אדם רגיל אין לו זמן.

וגם יש פשוט, הגמרא אומרת, גיבורים, אני אהיה בעל תאוה גדול, לא יהיה לי זמן ללמוד.

אפילו אני אהיה צדיק, אני אהיה צדיק, אבל הרמב״ם לא יקרא לי צדיק, כי הצדיק של הרמב״ם הוא מבין, הוא לא מבין.

הוא עסוק במצוות אחרות, אין בעיה, הוא יכול להיות ספורטאי, אי אפשר להיות לו טענות על האדם הזה. אבל זו הסיבה למה אי אפשר להוציא לכל אחד הוצאות על פי פנים.

מה זה אומר “זהירות” בהקשר הזה

ואני מראה לך רק מהקטע מאוד ברור שיראת חטא אומר ספציפית את זה, בטוח בעולם של ר׳ שלמה אבן תיבון, וזה אומר ספציפית זהירות.

אם אתם רוצים לדעת מה באמת הפשט של זה, שלזהירות יש לכאורה כן פנים רחבות יותר, כמו שהמסילת ישרים מבין, לא היה סתם רק המצוות.

אבל אני לא ידעתי מה סתם הפשט, האם הוא צודק בתרגום של זהירות. אבל, או יכול להיות שהוא צודק, אבל התרגום שלו עושה לכאורה סנס, וממילא צריך ללמוד, צריך לראות עוד שיעור.

מחלוקת אפלטון ואריסטו

ופחות או יותר התוצאה היא שיש מחלוקת אפלטון ואריסטו על זה, במובן מסוים, אפילו אפלטון היה צריך ללמוד עם צמצום.

אבל יש מחלוקת אפלטון ואריסטו, אריסטו היה מאוד חזק עם צמצום בעניין הזה.

סיום: מחלוקת אפלטון ואריסטו על זהירות

אפילו הוא לא ידע מה הרבי שמעון היה צודק עם התרגום של זהירות, אבל… לפחות, יכול להיות שהוא היה צודק, אבל התרגום שלו עושה לכאורה סנס. וממילא, צריך ללמוד… צריך ללמוד עוד שיעור.

התירוץ: מחלוקת אפלטון ואריסטו

התירוץ פחות או יותר הוא שיש מחלוקת אפלטון ואריסטו על זה, במובן מסוים. אפילו אפלטון קרא למידה עם צמצום, אבל יש מחלוקת אפלטון. אריסטו צמצם מאוד את המידה שנקראת סופרוסינה, שזה התרגום של זהירות. והרמב״ם הולך עם שיטת אריסטו, אבל במקור זה באמת אמר דבר רחב יותר, אפילו המילה היוונית הערבית שמדברים עליה, וממילא אותו דבר המילה העברית שאומרת משהו דומה.

רמז לחומר נוסף

ויש לי עוד רשימה שלמה של מילים עבריות שאומרות גם משהו דומה, שאני יכול להראות לכם עוד דרשה שלמה. בעזרת השם בפעם הבאה, תחזרו.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

וועכנטליכער שיעור אין פרשת השבוע על פי הזוהר הקדוש

שיעור חדש

רזין דאורייתא וסתרי תורה | זוהר נשא תשפ״ו

יראת חטא וזהירות הם המידה הנכונה ביחס לתענוגי גוף | שמונה פרקים פרק ד (תורגם אוטומטית) | תמלול וסיכום מתורגם

סיכום השיעור 📋

סיכום השיעור הפילוסופי: שמונה פרקים, מידות וזהירות

א. הקדמה: מדוע שמונה פרקים ולא מורה נבוכים?

ב. ביקורת על החסידות: בין אדם למקום לעומת בין אדם לחבירו

ג. מעשיות חסידיות התומכות בנקודה זו

מעשה א׳: הבית ישראל מגור

מעשה ב׳: אכילה בטעם וכוונות האריז״ל

מעשה ג׳: כוונת האכילה

ד. התוכנית: תשע מידות מרשימת הרמב״ם

ה. המידה הראשונה: זהירות (Temperance) – דרך הממוצע

ו. ניתוח טקסטואלי/תרגומי: אבן תיבון, אלחריזי, שוורץ, קאפח, שילת, אחיטוב

1. שיטת ר׳ שמואל אבן תיבון

2. הרמב״ם עצמו (במשנה תורה)

3. בערבית

4. יהודה אלחריזי

5. ר׳ מיכאל שוורץ

6. ר׳ קאפח

7. שילת

8. אחיטוב

חילוק בקיצוניות השנייה

ז. „טהור גוף” – בחירת המילים של הרמב״ם במשנה תורה

ח. עיקרון רחב יותר: מילים ומושגים

הכלל

יישום על תאווה

ט. ספר המידות של אריסטו (אתיקה ניקומכית, ספר ג׳ פרק ז׳) – המקור

הערה ביקורתית חשובה

י. איך מחולקות המידות אצל הרמב״ם? – לפי נושאים, לא לפי חלקי הנפש

יא. „דרך הממוצע” – לא רעיון חדש, אלא הבהרה של מה שאנשים כבר חושבים

הבדיחה של ר׳ ישעיה

העיקרון הפילוסופי

יב. הבלבול: „אם פחות זה טוב יותר, אז כלום זה הכי טוב”

הבעיה

ה„כלל הגדול” – „אני לא במדרגה” זה דגל אדום

יג. האבסורד של „הצדיק האידיאלי בלי שום הנאה” – דוגמת הגלידה

אדם בלי שום העדפות הוא לא נורמלי

התנגדויות תלמידים ותשובות

האבסורד מצויר

יד. ה„אדם המושלם” בלי שום תאוות – ראיות שזה לא האידיאל

ראיה מגדולים: אנשים גדולים יש להם העדפות

פסול לעדות – טיעון הלכתי

[דיגרסיה צדדית: דוגמאות אישיות – הלוואת כסף]

חשד על אנשים „סופר-דתיים”

המסקנה-נקודה: אנחנו חיים בסתירה

„אני תקוע” – חסרה שפה

טו. התירוץ העיקרי: דרך הממוצע – מה זה באמת אומר

הבהרה נגד קריאה שגויה של הרמב״ם

מה אומרת „מידה נכונה” באמת?

חזרה לכלל של מידות

טז. ניתוח לשוני: מאיפה באה המילה „זהירות”?

פירוש ר׳ שמואל אבן תיבון

„זהר/זהירות” דרך תנ״ך וחז״ל

יז. מאמר רבי פנחס בן יאיר והמילה „זהירות”

המקור היחיד ל„זהירות” כשם מידה

שאלת הגרסאות

יח. פירוש ר׳ שמואל אבן תיבון: „זהירות” = להימנע מהנאות

יט. ההקשר במסכת עבודה זרה – עריות

חידוש מפתח: מצוות פנימיות – לא רק לעשות, אלא גם לרצות

הבנת רבינו יונה

כ. „יראת חטא” – מה זה באמת אומר?

הבעיה עם התרגום הפשוט

ראיה מפרקי אבות פרק ב׳ – חמשת התלמידים של רבן יוחנן בן זכאי

תרגום הרמב״ם: ירא חטא = נזהר = זהירות

„יראה” לא אומרת כאן „פחד”

ראיה מרבי יוחנן

הגדרת הרמב״ם ל„חטא”

המעלה של בחורים

הקושי של ר׳ יוסף קאפח

כא. בעיית הבנת השפה – דיגרסיה רחבה

איך אנשים קוראים חז״ל

כב. רמב״ם מורה נבוכים חלק א׳ פרק ל״ד – למה רוב האנשים לא לומדים סודות התורה

הסיבה הרביעית: מעלות המידות הן הקדמה למעלות שכליות

כג. אנשים שנולדו עם הרכב רע – אי אפשר להם השלמות

משל ראשון – כעס

משל שני – תאווה (ליבידו)

מה אומר „ירא חטא” כאן? – ניתוח פילולוגי ופילוסופי

תירוץ ר׳ קאפח (ודחייתו)