היום בלימוד בפרדס עם ר׳ אלימלך נתגלה לנו ענין האדרא זוטא, כי באמת מי לא רוצה מוות כמו זה, אבל באמת האם שייך בכלל שבשר ודם ידע יום מותו ויכין את עצמו באופן כזה, ולא מצינו בפועל שאירע כזאת אצל שום אדם שיוכל להתוועד עם תלמידיו וחבריו ביום מותו ויש הרבה סיבות גשמיות ורוחניות שסיפור כזה לא ייתכן כפשוטו.
[אפלטון כמובן כתב את דיאלוגי יום המוות של סוקרטס אבל הוא בעצמו רמז בהם שלא ממש היה ככה, וגם באופן שהיה כך, לא התאפשר זה אלא בכך שסוקרטס נידון למוות ושתה את הרעל בעצמו, מה שלא ייתכן באופן אחר כמובן]
וכל המעיין בסיפור הזוהר יראה מתוכו שלא באמת התחבר תוך כדי מעשה אבל הוא סיפור שנכתב לפניו או לאחריו, אפשר על ידי רשב״י עצמו שכתב בעצמו ‘רבי אבא יכתוב׳ וכל שאר הסיפור, אפשר על ידי רבי אבא עצמו שתיאר לעצמו לאחר זמן את כל סדר הדברים, ועכ״פ ובוודאי הסיפור מסודר הרבה יותר מגוף המוות עצמו, על כל צדדיו.
אבל באמת כבר הקשו קושיא זאת חכמינו זכרונם לברכה על מותו של משה, ואמרו אפשר משה כותב וימת שם משה, ואי אפשר שכתבו יהושע שהרי נאמר לקוח ספר התורה הזאת. ומה קושיא הוא זו שמא אז לא היה זה ספר התורה. אבל עומק הקושיא הוא כי יש ‘ספר תורה שלם׳ שהוא סיפור חיים שלם מראש ועד סוף, ולא ייתכן שלימות אנושית כמו משה שלא ימות בנשיקה עד סיום התורה כולה. ומצד שני דרכי הגוף והעולם התחתון תובעים את שלהם.
אלא הקב״ה אומר ומשה כתב בדמע. והיינו יכול רשב״י להיכנס לחדרו ולקרוא לחבריו ולהכין לעצמו את כל סדר מותו עד שיוצאת נשמתו ונקבר, ואת כל זה הוא כותב בחייו כלומר עובר את כל המדרגות הללו ממש בנפשו כאשר הוא כותב אותם בעטו, או כאשר התלמיד מספר את מות רבו בעטו אחר הרבה שנים, ובאופן זה בלבד יש ‘ספר תורה שלם׳ או ‘ספר הזוהר שלם׳ וחיים שלמים באמת, שם צוה את הברכה חיים.
ומה שהציבור רוקד ובוכה ולא יודע מה לעשות בחגיגות ל״ג בעומר הוא הכל לפי שלא יודעים להכיל את המוות הזה שהוא המוות הראוי לאדם, ‘וימת שם משה עבד יי על פי יי׳, ‘שם צוה יי את הברכה חיים׳, והבכי והשמחה משמשים להם בערבוביא, אבל לחכימי ליבא הכל אחד בשובה ונחת, ‘כל האי יומא ברשותאי קיימא׳, כי הוא סידר את הכל מראש, ולא חיכה עד שימתין לו מלאך המוות ויחליש את גופו ומי יודע אם יזכור לכוון את ייחוד ההסתלקות כראוי, אלא כתב לעצמו את כל סיפור מיתתו כבר בנעוריו, וכבר הסביר לכל חבריו את דבר מותו וכיצד ינהגו לאחריו וכיצד יבכו עליו כל בית ישראל וכיצד ישאבו את רוחו מלמעלה מאז, והספר תורה שלם.
וזה הוא עיקר העבודה שיש לאדם בכל חייו וכן בל״ג בעומר במיוחד להכין לעצמו את סדר מיתתו ולכתוב את ספר חייו עד תומם ולא יחכה שיגיע הזמן כי מי יודע כמה יחיה, אלא בוודאי כל יום ויום אני לדודי ועלי תשוקתו ויספר לכל חבריו את כל סדר המרכבה הכמוס בליבו בעוד נפשו חי, והחכמים שהיו מתבודדים בל״ג בעומר וסביבם האש זה מה שהיו הם עושים, אבל לצופים מבחוץ לא נראה כי אם כל מיני הטרדות שלא יביטו בו.