ס״ג שבת נחמו תשפ״ו – קהל חסידים ד׳האוול (נקודות)

• תלת דפורענותא הוא התחלת ירמיהו והתחלת ישעיהו, נראה שהכוונה הוא שנלמד אחר כך את כל ההמשך. ואז הנחמות מתחילים מן התחלות ‘נחמות ישעיה׳, שהוא ‘נחמו נחמו עמי׳, כידוע במבנה ספר ישעיה וכך פירשו המפרשים כולם, שהמילים ‘נחמו נחמו עמי׳ הם פתיחה וקריאה לנביאים לנחם את העם. וכך לשון הר״מ שהמנהג לקרוא בשבועות אלה ‘בנחמות ישעיה׳ משמע עיקר המנהג הוא לקרוא בנחמות אלא שיש בפרטיות מנהגי הפטרות לכל השבתות כמפורט במנהגי ההפטרות שבסדר התפלה.
• מנהג ההפטרות הללו מקורם מן ה׳פסיקתא׳, כדברי התוספות. ועל כן ראוי ללמוד שם את פירושי ומדרשי ההפטרות. הנני מסדר על פי הנמצא שם. פסוקי נחמה ראשונים ‘נחמו עמי.. דברו על לב׳. על מנת להבין את הציור הזה יש לחפש בשאר המקרא איפה שכתוב ‘נחמה׳ ו׳דיבור על לב׳, ולהבין מאיפה מגיע הענין הזה. בפסיקתא מצאו ב׳ סיפורים מרכזיים על צדיקי המקרא שעליהם נאמר בפירוש ש׳ניחמו׳ ו׳דיברו על לב׳. (נחמה או דיבור על הלב לבד ישנם בעוד מקומות אך ב׳ הדברים הללו ביחד נדמה לי שאינו נמצא עוד). והמנחמים האחד הוא בועז והשני הוא יוסף. בבועז כתוב ‘כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך׳. ביוסף כתוב ‘וינחם אותם וידבר על לבם׳.
• ראשית יש לעמוד על ההבדל הגדול בין המקורות הללו, הלא ישעיה נותן את הנחמה לאלוה, ‘יאמר אלהיכם׳, ואילו נחמות הללו, כולם מפי בשר ודם לבשר ודם. ומכל מקום מוצאים אנחנו כאן השתוות ביניהם, שהרי בוודאי ישעיה בלשונו מן אותם הסיפורים הוא בא, וכיצד הוא משווה את העליון לתחתון כאן או איך השוואה זו עובדת. על כך פותח המדרש עם הפסוק באיוב ‘האנוש מאלוה יצדק אם מעושהו יטהר גבר׳, הכתוב אומר שאנוש לא יוכל להיות צודק כלפי אלהיו, ואם אלהיו עושה משהו בוודאי הוא צודק, אבל המדרש אומר שמכאן משמע שכל צדקות שאנחנו מוצאים אצל בשר ודם, מקל וחומר שיש למצוא אותו אצל האלוה, שכן כך כתוב כאן גם שלא ייתכן שאדם יהיה יותר צדיק מבוראו, אם צדיק בשר ודם מתנהג במידה טובה מסוימת, כל שכן שכך על האלוה להתנהג. (כמו שנאמר, אם צדיק חסידי כלשהו היה מקרב אפילו בעלי עבירה, מכל שכן שאין הקב״ה פחות צדיק ממנו). ואם מצאנו לבועז דברי ניחומים ודיבור על לב, מכל שכן שכך יש להקב״ה לעשות לירושלים.
• ראוי להתבונן אם כן במהות הניחומים שניחם בועז לרות. רות המואביה שבה עם נעמי משדי מואב והיו מרים ועניים עד שלא מצאה אלא ללקט אחר הקוצרים, ויקר מקרה חלקת השדה אשר לבועז. וכאשר שאל בועז בשלומה וציוה עליה לא ללקט בשדה אחר כי בשדהו יגין עליה וציווה את הנערים וכו׳, נפלה על פניה והשתחוותה לו באמרה מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה. עד כאן היו מעשי החסד של בועז יפים ומספיקים לגמרי, ראה נערה נכריה וכבר שמע מיהי וכבר קירב אותה ודאג לה ככל יכולתו אז, וכאשר הודתה בפניו בוודאי טוב עשתה כי היא באמת נכריה לו ובאמת מעשה חסד עשה להכיר אותה וציווה לנערים לתת לה גם מה שאינו מגיע לה מן הדין, והיה יכול לקבל את הודאתה כי אכן עשה חסד עם הנכריה ולנוד לה ראש ולהמשיך. אך בועז לא נתן שתישאר עם מילות ההשפלה שהיא השפילה בהם את עצמה ובכל אריכות דבריו יש משמעות אחת, מה את אומרת שאת נכריה, הגד הגד לי כל אשר עשית את חמותך וכו׳, כלומר לא אני הוא שעשיתי חסד להכיר את הנכריה, אלא לך מגיע ההערכה על שבהיותך נכריה עשית חסד כזה אחר מות אישך, ואת שמגיע לך השכר והפעולה מאלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו. והנה לשון זה של שכר ופעולה דיבר בו ישעיה ואמר ‘הנה ה׳ אלהים … הנה שכרו איתו ופעולתו לפניו”. והמדרש דורש באריכות את משמעות דברים אלה של בועז, אך כלל כוונתם הוא הרמת הכבוד והתחושה של רות, שלא תחשוב שעשה איתה חסד והיא נשארת מושפלת, אבל הוא מרומם אותה גם בדיבור, וזה הוא החסד האמיתי כמאמר גדול המלבין שיניים יותר ממשקהו חלב, והמפייסו לעני מתברך בי״א ברכות. ועל כך מגיבה רות ואומרת ‘אמצא חן בעיני אדני כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך׳ ועל כך מגיב המדרש שבועז אמר לה ‘מה את אומרת שאת מן האמהות (אלף בפתח), לית את אלא מן האמהות (אלף בחירק), וכמו שכתוב להלן, ‘כרחל וכלאה׳. וודאי זה הוא גם פשט דברי הנחמה על לב רות שדיבר בועז.
• ואם כך עשתה בועז לרות, שאחר שנתן לה את הכל עוד גרם לה להרגיש בנפשה ודיבורה שהיא מרוממת, ‘אמר הקב״ה, בועז מנחם ואני איני מנחם?’, וודאי זה הוא עיקר הנחמה של הנביאים לכנסת ישראל, כי בכל החזרת כבודה כמות שהיתה ובכל החזרת כל המעשים למקום שהיו, אין די בכך כלל. ‘ולא עוד אלא שחייב לפייסו׳. קורא ה׳ לנביאים ואומר ‘נחמו, דברו על לב׳, כלומר תנו לציון להרגיש שהיא איננה הבוכיה המושפלת אשר ריחמתי עליה, אלא כך מגיע לה וכך יגיע לה, דברו על לבה עד שתסכים ותרגיש את הרמתה.
• וזהו פשט ‘כי לקתה מיד ה׳ כפליים בכל חטאותיה׳, אשר כל המפרשים תמהים, וכי כך הוא המידה שיכה ה׳ בכפל על החטא? אבל הכוונה הוא כאן בהקשר של הנחמה, שהנביאים אומרים בדיוק את שהיא חשה. כי היא וודאי מרגישה שאולי מגיע לה איזה מכה אבל מה שהיא סבלה, זה בטח כבר כפליים על חטאותיה או אולי הרבה יותר, כמו שאומרים הרבה יהודים אני מבין שמגיע לנו אולי עונש אבל שואה כזה על חטא כזה אינני יכול להצדיק. ועל כך אומר השם לנביאים נחמו את עמי ותאמרו להם שהם צודקים, כבר לקו כפליים על חטאתיהם, הרבה יותר מן הראוי, ואכן עלי לנחמם. כי אין הנחמה אלא הסכמה לטענות כנסת ישראל בכדי להחזיר להם לא רק את שהפסידו בחומר אלא להעלות את רוחם שידעו שהם צודקים אצלו.
• יותר מכך יש לנו ללמוד מיוסף הצדיק, אשר באו אחיו לבכות לפניו אחר מות אביו בחשבם כי מה שהיה מפרנס אותם ומתנהג אליהם בשלווה לא היה אלא מחמת כבוד אביו, אבל הם הלא מכרוהו וגמלוהו רע, וודאי עכשיו יגיע זמנו לנקום מהם. ויוסף הצדיק הבטיח להם שלא יעשה להם רע ‘אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם׳. והנה בשורות הללו היה די, וכבר היה יוסף צדיק גדול מעביר על מידותיו בעשותו כן ובהבטיחו להם כן. לא היה עליו להוסיף להם מילה אחת וכבר היה מצדיקי יחידי הדורות במעלת מידות אלה. אך יוסף לא הסתפק בכך, והוסיף להם מילים רבות, אשר בסיכומם נאמר עוד ‘וינחם אותם וידבר על לבם׳. אולי דיבר להם עוד יותר דיבורים שלא נרשמו, או שהכתוב אומר שאלה הדיבורים נועדו לנחמה ודיבור על לב, ושיש לפרשם בכל אופני הנחמה שהמדרש מוצא לפרש בדבריו אלה ועוד יותר מהם. הסביר להם כיצד נקמתו מהם לא הגיונית מבחינה פוליטית, וגם איננה נכונה לו מבחינה מוסרית, וגם לא מבחינה תיאולוגית של מהות האבות ובניהם, ועוד ועוד.
• והתבונן במעמד זה וראה כמה הוא פלא, עומדים אחיו שהם שמכרו אותו והם שזקוקים ליפול לפניו ולומר הנני לך לעבדים ולפייסו בכל אופן שאפשר. והנה מתהפכים הסדרים לגמרי ויוסף הוא שמנחם אותם שלא ירגישו כל כך רע על שמכרוהו, ולא יפחדו ממנו, והוא אומר להם את דיבורי התוכנית האלוהית הפועלת אף דרך החטא במילים המפורשים ביותר בכל התורה כולה, ‘אתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה׳.
• וכך ממש הוא נחמת הקב״ה לציון, שבוודאי כבר אמרה צדיק הוא השם כי פיהו מריתי, ואז בא אליה השם ואומר לה אני אפייס אותך שלא תרגישי מושפלת על שחטאת והגיע לך כך, אני אקח על עצמי ואומר לך כי הכל היה לטובה וגם יהיה לטובה יורת מזה.
• ובאמת אין יכול להיות נחמה נגד המציאות, המדרש מונה את כל הנביאים שהדיבור אומר להם לנחם והוא מוצא איך כל אחד מהם אמר באותם הדרכים דברי קינה ותוכחה, ומסיים המדרש בשם כנסת ישראל על כל נביא ונביא מה תנחמוני הבל, לאיזה מדיבוריך נאמין לראשונה או לשניה. עד שיאמר הקב״ה בלית ברירה אלך אני לבדי לנחם אותה. אומר ב׳קדושת לוי׳, ‘נחמו עמי – יאמר אלהיכם׳, אין לנו נחמה כי אם שאלהינו יאמר לנו מילה מפי עצמו.