הלכות שביתת יום טוב פרק ז׳ (תורגם אוטומטית)

תורגם אוטומטית

סיכום השיעור 📋

סיכום הלכות שביתת יום טוב פרק ז׳ (הלכות חול המועד)

—

הלכה א — חולו של מועד: מקור האיסור מלאכה

דברי הרמב״ם: “חולו של מועד, אף על פי שלא נאמר בו שבתון, הואיל ונקרא מקרא קודש והרי הוא זמן חגיגה במקדש… אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיו כשאר ימות החול שאין בהם קדושה כלל… העושה בו מלאכה אסורה מכת מרדות.”

פשט

חול המועד אין בו “שבתון” בפסוק, אבל מאחר שנקרא “מקרא קודש” והוא זמן חגיגה בבית המקדש, אסרו חכמים מלאכה כדי שלא יהיה כיום חול רגיל. העונש הוא מכת מרדות (מדרבנן), לא מלקות דאורייתא.

חידושים והסברות

1) קושיא גדולה: היכן נאמר “מקרא קודש” על חול המועד?

כשמעיינים בויקרא כ״ג (פרשת אמור), רואים שהפסוק אומר “ביום הראשון מקרא קודש… ביום השביעי מקרא קודש” — רק על היום הראשון והשביעי, לא על הימים האמצעיים (חול המועד). גם בסוכות נאמר “ביום הראשון מקרא קודש… ביום השמיני מקרא קודש”, אבל לא על הימים שביניהם. אינו ברור אפוא מהיכן לומד הרמב״ם שחול המועד נקרא מקרא קודש.

2) הפסוק “אלה מועדי ה׳ מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם” (ויקרא כ״ג:ד ו/או ל״ז)

מוצע שהפסוק הכללי “אלה מועדי ה׳ אשר תקראו אותם מקראי קודש” מתייחס אולי לכל ימי המועד, גם חול המועד. אבל זה מוטל בספק: הפסוק נאמר לאחר שהתורה כבר פירטה במפורש אילו ימים הם “מקרא קודש” — וחול המועד אינו ביניהם. “בדוחק” אפשר ללמוד כך, אבל לכאורה נראה דווקא להיפך.

3) המקור בגמרא חגיגה י״ח ע״א

הגמרא שואלת “מנא הני מילי דחולו של מועד אסור במלאכה?” ומביאה דרשות שונות. אחת מהן עושה קל וחומר: “מה לראש חודש שאין קרוי מקרא קודש, תאמר בחולו של מועד שקרוי מקרא קודש” — ראש חודש אינו נקרא מקרא קודש, חול המועד נקרא מקרא קודש, אם כן קל וחומר שמלאכה אסורה. אבל זה אינו עונה על הקושיא — מהיכן לומדת הגמרא עצמה שחול המועד נקרא מקרא קודש? רש״י אינו מבאר זאת בבירור.

4) ר׳ חיים משה ריינהאלד (למברג, לפני כ-100 שנה)

מחבר גליציאני שאל את אותה קושיא וכתב “ולא מצאתי לישב כי אם במה שנאמר” — ניסה לתרץ דרך הפסוק “אלה מועדי ה׳” הלומד את כל המועדים יחד. אבל זו הייתה קושיא חזקה רק אם היינו סוברים שהוא דאורייתא — אבל הרמב״ם סובר שהוא רק דרבנן, ולכן הפסוק הוא רק כינוי/אסמכתא.

5) חילוק בין “שבתון” ל״מקרא קודש” — באופן ציווי לעומת באופן כללי

חילוק חשוב:

– “שבתון” נאמר רק על ימים טובים עצמם (יום ראשון/אחרון) — זה באופן ציווי, מצווה ברורה של שביתה.

– “מקרא קודש” — כשנאמר במפורש על יום מסוים (“ביום הראשון מקרא קודש”) הוא באופן ציווי (קדשהו, כמו שאמרו חכמים). אבל כשנאמר בכללות (“אלה מועדי ה׳ מקראי קודש”), זה נותן כינוי — חשיבות כללית — גם לחול המועד, אבל לא באופן ציווי. לכן אין מצוה של “קדשהו” מדאורייתא על חול המועד, אבל הוא נקרא מקרא קודש.

זהו התירוץ לקושיא מדוע הרמב״ם אומר “נקרא מקרא קודש” אבל אינו סובר שהוא דאורייתא: התורה לא הוציאה את חול המועד מהכינוי הכללי “מקראי קודש”, אבל לא נתנה ציווי של שביתה עליו.

6) שייכות לנוסח התפילה — מחלוקת הגאונים

רב האי גאון סבר שאין אומרים “מקרא קודש” בתפילת חול המועד — מה שמתאים להבנה שהפסוק אינו אומר זאת ממש על חול המועד. נוסחאות אחרות אומרים זאת (כמו “ויתן לנו… מקראי קודש”). זוהי מחלוקת ראשונים המשקפת את אותו ספק.

7) שיטת הרמב״ן — “מקרא קודש” לענין חגיגה

דברי הרמב״ן מתאימים היטב לחילוק זה: חול המועד נקרא מקרא קודש לענין חגיגה — משום “חגיגת כל שבעה”, מביאים חגיגה כל שבעת הימים בבית המקדש. זה נותן סיבה מעשית מדוע לחול המועד יש מעלה של “מקרא קודש” — “והרי הוא זמן חגיגה במקדש”.

8) “כדי שלא יהיו כשאר ימות החול” — הטעם של דרבנן

לשון הרמב״ם מראה שמדאורייתא ימי חול המועד הם אכן ימי חול לענין מלאכה. אבל חכמים “שדרגו” אותם — נתנו להם מדרגת קדושה. זה מתאים לכך שהעונש הוא מכת מרדות (מלקות מדרבנן), לא מלקות דאורייתא.

9) ראיה שחול המועד הוא מדרבנן — הקולות של דבר האבד

המאור עינים מביא: כל כך הרבה קולות שחכמים עושים (דבר האבד, וכדומה) — אי אפשר שמלאכה דאורייתא תהיה מותרת בגלל דבר האבד. בדאורייתא אין מוצאים קולות כאלה. זה מראה שהוא מדרבנן. הכלל: תקנות חז״ל אינן מכבידות לעולם על ישראל, אלא משפרות — לכן הם עושים קולות כמו דבר האבד.

10) גמרא “מסרו הכתוב לחכמים”

יש גמרא מפורשת שאומרת “מסרו הכתוב לחכמים” — משמע מדרבנן. זה תומך בשיטת הרמב״ם.

11) שיטת הרמב״ן — חול המועד מדאורייתא

הרמב״ן סובר שחול המועד הוא מדאורייתא, עם ראיות שונות. מה הוא עושה עם “מסרו הכתוב לחכמים”? שני תירוצים: (א) מלאכות מסוימות הן אכן רק מדרבנן; (ב) הרמב״ן סובר באופן כללי שיכול להיות דבר שעיקרו מדאורייתא אבל הפרטים (אילו מלאכות אסורות) מסורים לחכמים. זהו חילוק יסודי בין רמב״ם ורמב״ן: הרמב״ם סובר שכאשר משהו הוא דאורייתא, הוא בא עם כל התורה שבעל פה המבארת את המצווה. הרמב״ן סובר שיכולה להיות מצוה דאורייתא שהתורה התכוונה שחכמים יפרשו אפילו את הגדרים. אפילו הרמב״ן עצמו אומר “נקראו מקרא קודש” — גם הוא שומע שזה לבדו אינו עושה דאורייתא, אבל עבורו חשוב שמשהו מוזכר בפסוק.

12) מכת מרדות — שיטת הרמב״ם בדרבנן

הרמב״ם משתמש תמיד ב״מכת מרדות” לעבירות דרבנן. זה מראה שהוא סובר שדרבנן אינו דבר חלש ללא אכיפה — יש לו אכן עונש. אצל ראשונים אחרים ש״מכת מרדות” היא רק סוג של כפייה, דרבנן הוא דבר חלש יותר.

—

הלכה א (המשך) — אילו מלאכות אסורות

דברי הרמב״ם: “ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב… שסוף הענין דברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות.”

פשט

ביום טוב כל מלאכת עבודה אסורה (חוץ מאוכל נפש). בחול המועד לא אסרו את כל המלאכות — רק כדי שלא ייראה כיום חול רגיל.

חידושים

1) גדר חול המועד — לא מנוחה, אלא “לא חולי”

החידוש הוא שהטעם של חול המועד שונה משבת ויום טוב. שבת = מנוחה. יום טוב = מנוחה + שמחה. חול המועד = קטגוריה שלישית: “שלא יהיה חולי לגמרי, צריך להיות קצת שונה.” לכן אפשר להקל במלאכות מסוימות, כי היום כבר שונה דרך שמחה ודברים אחרים.

2) שמחה לבדה כבר עושה שונה

אפילו כאשר מלאכות מסוימות מותרות, היום אינו נעשה חולי לגמרי, כי (א) מלאכות אחרות אסורות, ו-(ב) שמחה כבר קיימת.

—

הלכה ב — דבר האבד: השקאה

דברי הרמב״ם: “ואלו הן: כל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד יהיה שם הפסד הרבה, אותה עושין, ובלבד שלא יהיה בה טורח הרבה.” דוגמה: “משקין בית השלחין במועד אבל לא בית המשקה.” אין שואבים מבאר או ממי גשמים כי זה טורח גדול. אבל “משקין מן המעין” — בין מעין ישן בין חדש.

פשט

מלאכה שאם לא יעשו אותה בחול המועד יהיה הפסד גדול — מותר לעשותה, אבל רק אם אין בה טורח גדול. בית השלחין (שדה צמא שחי על השקיה) — אם לא משקים, האילנות מתים (הפסד מרובה). בית המשקה (שדה שמקבל גם מי גשמים) — עוזר להשקות, אבל ישרוד בלעדי זה, לכן אין זה הפסד מרובה.

חידושים

1) “הפסד הרבה” — סובייקטיבי

גדר “הפסד מרובה” תלוי בדעתו של כל אדם. אדם קמצן או עני יש לו מדד אחר. הרמב״ם משאיר זאת פתוח.

2) טורח גדול — אפילו בהפסד

אפילו כשיש הפסד, אסור לעשות טורח גדול. דוגמת הרמב״ם: “לא ידלה וישקה מן הברכה או ממי גשמים שהיא טורח גדול” — אין מפנים זרמי מים (מסדרים אבנים כדי שהמים יגיעו לאן שרוצים) או ממלאים כלים גדולים, כי זה טורח גדול.

3) מעין — פחות טורח

במעין (מעיין) מותר, כי המים כבר זורמים. החילוק אינו אם המעין חדש או ישן, אלא אם אפשר להשתמש במקור מים זורם. אין צריך ממש לחפור מעין — צריך רק להוסיף תשתית (תעלות, אבנים) כדי שהמעין יגיע לשדה. זה מותר כי זה פחות טורח משאיבה מבאר.

4) הכלל של הלכה ב

כשיש הפסד, מותר לעשות מלאכה, אבל יש לעשותה בפחות טורח כשאפשר. הרמב״ם אינו אומר במפורש מה קורה כשאפשר רק דרך טורח גדול (אין אפשרות אחרת). בהלכות המאוחרות רואים שמותר גם אז.

—

הלכה — הפסד מלאכות כדרכו (זיתים, פשתן, כרם, פירות)

דברי הרמב״ם: “הופך אדם את זיתיו במועד, ותוכן אותם, ודורך אותם. ממלא חביות וגף אותה. שכל שיש בו הפסד אם לא נעשה — עושה כדרכו ואינו צריך שינוי. מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים — ובלבד שלא יכניסם בצנעה. שולה פשתנו מן המשרה. כרם שהגיע זמנו לבצור — בוצרין אותו.”

פשט

כל המלאכות הנחוצות למניעת הפסד מותר לעשותן כדרכו — ללא שינוי. בזיתים: ערבוב, כתישה, דריכה, מילוי חביות בשמן, סתימה (גף). בפשתן: הוצאה מהמשרה (כי יתקלקל במים). בכרם: קטיף כשהגיע זמנו.

חידושים

1) כלל: דבר האבד אינו צריך שינוי

הרמב״ם פוסק בבירור שבהפסד מותר לעשות כדרכו — “ואינו צריך שינוי.” בגמרא יש מחלוקת תנאים אם דבר האבוד צריך שינוי, והרמב״ם פוסק שלא. זהו כלל חשוב.

2) חילוק בין “פחות טורח” ו״שינוי”

קודם אמר הרמב״ם שיש להימנע מטורח גדול (בהשקאה). כאן הוא אומר שאין צריך שינוי. אלה שני ענינים נפרדים — פחות טורח אינו אומר שינוי, ושינוי אינו אומר פחות טורח.

3) בצנעה — רק בהכנסת פירותיו מפני הגנבים

הרמב״ם כותב בצנעה רק בהכנסת פירות מפני גנבים, אבל לא בזיתים, פשתן, או כרם. מדוע החילוק?

– תירוץ א: בזיתים, פשתן, כרם — כולם יודעים שזה העונה וזה הפסד טבעי, ממילא אין בזיון יום טוב. אבל בהכנסת פירות מפני גנבים — הפירות נוחים בשדה, אנשים אינם רואים סיבה מדוע הוא מוביל אותם פנימה, וזה יכול להיראות כחילול יום טוב.

– תירוץ ב (רמב״ן, מובא במגיד משנה): בגנבים זה רק חשש הפסד — אולי הגנב בכלל לא יבוא. זה לא הפסד ודאי כמו בזיתים שבוודאי יתקלקלו. מכיוון שזה רק ספק, צריך בצנעה.

4) מה אם אי אפשר בצנעה?

הרמ״א אומר שאם אי אפשר בצנעה (מקום ציבורי), מותר גם שלא בצנעה. זה תומך בסברא שחז״ל מעולם לא אסרו באופן קטגורי — עושים מה שאפשר למעט, אבל לא מניחים להפסד לקרות.

—

הלכה — מכוון מלאכתו למועד

דברי הרמב״ם: “ואסור לאדם שיתכוין — מאחר מלאכות אלו וכיוצא בהן ויניחם כדי לעשותם במועד מפני שהוא פנוי. כל שכיוון מלאכתו והניחה למועד ועשה במועד — קונסין אותו, בית דין מאבדין אותה ומפקירין אותה לכל. ואם כיוון מלאכתו ומת — אין קונסין בנו אחריו ואין מאבדין את ממונו. אין מונעין את הבן מלעשות אותה מלאכה במועד שלא תאבד.”

פשט

אסור להשהות במתכוון מלאכות לחול המועד. מי שעושה כן — בית דין מפקיר את תוצרתו. אבל הקנס אינו עובר ליורשים.

חידושים

1) זהו קנס, לא חפצא דאיסורא

שיטת הרמב״ם היא שמה שבית דין לוקח הוא קנס על האדם בגלל עבירתו. זה לא שהשדה/התבואה קיבלה חפצא דאיסורא. לכן:

– על הבן לא מטילים את הקנס — “אין קונסין בנו אחריו.”

– הבן מותר אפילו לעשות את המלאכה במועד כדי למנוע הפסד — “אין מונעין את הבן מלעשות אותה מלאכה במועד שלא תאבד.”

2) מקבילה ליום טוב

זה דומה מאוד לדין ביום טוב שאסור להשהות מלאכות ליום טוב.

—

הלכה — מעשה אומן ומעשה הדיוט (צורך המועד)

דברי הרמב״ם: “מי שצריך לטבול לו בגד — עולה וטובל לו בתוך המועד. אם היה הדיוט ואינו מהיר בעושה מלאכה — הרי זה עושה כדרכו. ואם הוא מהיר — הרי זה עושה מעשה הדיוט. כיצד? בתפירה — ומחלף. בבנין — מניח אבן על אבן ואינו טח.”

פשט

מי שצריך בגד (או בניין) ליום טוב, מותר לו לעשותו במועד. הדיוט (לא מקצועי) מותר לעשות כדרכו. מהיר (מקצועי) חייב לעשות מעשה הדיוט — בתפירה: לא בקו ישר; בבנייה: אבנים בלי טיט.

חידושים

1) “צריך” — קטגוריה מיוחדת

זה לא הפסד — הוא צריך בגד ליום טוב. זו סיבה מיוחדת (צורך המועד / לכבוד יום טוב), לא דבר האבד. הרמב״ם משתמש במילה “צריך” — מי שצריך בגד.

2) הדיוט לעומת מהיר — מה פירוש “מהיר”?

מהיר פירושו לא “מהיר” אלא “מקצועי / מיומן.” הדיוט מותר לעשות כדרכו כי דרכו כבר אינה מקצועית. מהיר חייב להתאפק ולעשות כמו הדיוט — זהו השינוי הנדרש כאן.

3) שינוי בצורך המועד לעומת לא בדבר האבד

בדבר האבד פסק הרמב״ם “אינו צריך שינוי.” אבל כאן, בצורך המועד (לא הפסד), מקצועי חייב לעשות שינוי — מעשה הדיוט. זהו חילוק בין שתי הקטגוריות.

—

הלכה — שינוי בעשיית מלאכה (המשך)

דברי הרמב״ם: “ושב סדקי הקרקע, ומגילן ביד וברגל כעין שמגילין במחליצה… וכן כל כיוצא בזה.”

פשט

כשמתקנים סדקים ברצפה, יש להחליק ביד וברגל, כמו שעושים בכלי (מחליצה), אבל לא בכלי עצמו.

חידושים

1) ההיבט הוויזואלי

הרמב״ם אינו נותן סיבה מדוע צריך שינוי, אבל לכאורה הסיבה היא כדי שלא יהיה כיום חול — שלא ייראה כיום חול רגיל. כלל חשוב: חשוב לנו יותר שהוא עושה זאת כמו בימי החול, מאשר שהוא עובד קצת יותר — ההיבט הוויזואלי (איך זה נראה) חשוב יותר מכמות העבודה.

—

הלכה — תבואה מחוברת לקרקע: קציר לצורך המועד

דברי הרמב״ם: “מי שהיתה לו תבואה מחוברת לקרקע ואין לו מה יאכל במועד אלא ממנה, אע״פ שאין כאן הפסד, אין מצריחין אותו לקנות מה יאכל מן השוק… אלא קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן כל מה שהוא צריך. ובלבד שלא ידוש בפרות. שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות.”

פשט

אדם שיש לו תבואה בשדה ואין לו מה לאכול אחר, מותר לו לקצור, לאסוף, לדוש, לזרות וכו׳ — אבל בשינוי (לא לדוש בבהמות כרגיל).

חידושים

1) ההיתר אינו מחמת הפסד

הרמב״ם אומר במפורש “אע״פ שאין כאן הפסד,” כי התבואה מחוברת לקרקע ולא תתקלקל. ההיתר הוא כי אין מחייבים אדם לצאת מאוד מדרכו — אינו צריך לקנות בשוק כשיש לו תבואה משלו.

2) אפילו אין הפסד כספי

אפילו באופן שלא

יעלה לו יותר כסף (כי הוא ישתמש בתבואה ממילא), הוא מותר. סדר רגיל הוא שאדם אוכל את תבואתו, אין צריך למצוא עצה.

3) כלל חשוב: שתי רמות של היתר

(1) כשיש הפסד — מותר לעשות אפילו בלא שינוי, כמו שלמדנו קודם; (2) כשההיתר הוא צורך המועד בלא הפסד — צריך לשנות, חייב לעשות בשינוי. לכן אסור לו לדוש בבהמות (בפרות) כרגיל.

—

הלכה — כבושים ודגים: צורך המועד

דברי הרמב״ם: “כבושים שיכול לאכל מהם במועד מותר לכבשן. אבל דברים שאין ראויין אלא לאחר המועד אסור לכבשן. וצד אדם דגים כל שיכול לצוד, ומולחן במועד.”

פשט

מאכלים כבושים שאפשר לאכול מהם ביום טוב — מותר לכבוש. אבל אם יהיו מוכנים רק אחרי יום טוב — אסור. דגים מותר לצוד כמה שיכול, ומותר למלוח.

חידושים

1) שתי רמות של היתר בדגים

(1) רמה ראשונה: מותר למלוח דגים אף על פי שתהליך המליחה הרגיל לוקח מספר ימים — משום הואיל שאפשר מבחינה טכנית לאכול מזה ביום טוב (אם יסחט אותו בידו פעמים רבות עד שיתרכך). כל זמן שזה שייך ליום טוב, מותר. (2) רמה שנייה: אז מותר לו לצוד כל שיכול לצוד — כמה שיכול, לא מוגבל למה שהוא צריך ליום טוב עצמו.

2) חילוק בין כבושים ודגים

בכבושים מגבילים למה שאפשר לאכול ביום טוב. בדגים מותר לצוד כמה שיכול.

—

הלכה — מתלין את השכר: הכנת בירה בחול המועד, ודין הערמה

דברי הרמב״ם: “מתלין את השכר במועד לצורך המועד. אבל שלא לצורך המועד אסור. אפילו אם יש לו ישן, מותר לו לעשות הערמה ושותה מן החדש. שאין הערמה זו ניכרת לרואה.”

פשט

מותר להכין בירה ליום טוב. אפילו כשיש לו בירה ישנה, מותר לעשות חדשה ולשתות ממנה — כי ההערמה (החכמה/התחבולה) אינה ניכרת לאחרים.

חידושים

1) “שאין הערמה זו ניכרת לרואה” — ההיבט הוויזואלי

יש לזה שייכות לכלל שחול המועד קשור הרבה להיבט הוויזואלי: שלא ייראה חולי. אף אחד לא יודע מה יש לו באחסון, כולם רואים רק שהוא מכין בירה לכבוד יום טוב.

2) קושיא: זו לכאורה בדיוק ההערמה שאסור לעשות ביום טוב!

מדוע מותר בחול המועד? התירוץ הוא שמכיוון שאינה ניכרת, זו קולא ספציפית לחול המועד.

3) כנראה מדובר כשהבירה החדשה אינה טובה יותר

כי אם היא טובה יותר, היה מותר אפילו ביום טוב (כמו שמותר כל המלאכות כי זה טרי יותר/טוב יותר). האדם עושה זאת לכאורה כי יש לו זמן.

4) הראב״ד חולק

הראב״ד אומר שהיתר ההערמה הוא דווקא אם הבירה החדשה טובה יותר. אולי הראב״ד מתכוון ש״טובה יותר” פירושו טרייה יותר משישה חודשים, אבל לא בהכרח טובה יותר מאתמול. הראב״ד אומר שזו מחלוקת תנאים והוא פוסק כתנא שעושה את החילוק.

—

הלכה — מלאכת אומנים בצנעא לצורך המועד

דברי הרמב״ם: “כל מלאכות שאינן לצורך המועד, כשעושין אותן אומניהם — בצנעא. כיצד? הציידים, והטוחנים, והבוצרים למכור בשוק — הרי אלו עושין בצנעא לצורך המועד. ושלא לצורך המועד אסור. ואם עשה לצורך המועד והותיר — מותר.”

פשט

עובדים מקצועיים (ציידים, טוחנים, בוצרי ענבים) שעובדים לצורך המועד של לקוחות — מותר לעבוד, אבל בצנעה (פרטי, לא בפומבי).

חידושים

1) חילוק בין שני דינים

קודם אמר הרמב״ם שכאשר האדם עצמו הוא אומן יעשה לא באופן אומן (שינוי). כאן מדובר כשהולכים לאומן — האומן יעשה זאת בצנעה.

2) “לצורך המועד” פירושו כאן לאנשים אחרים

לא לצורך האומן עצמו, אלא לצורך המועד של לקוחותיו.

3) דין “והותיר”

אם תפס/טחן יותר מהנדרש — מותר, כי עשה זאת לצורך המועד וקשה לחשב בדיוק כמה צריך.

—

הלכה — צרכי רבים במועד

דברי הרמב״ם: “עושין כל צרכי הרבים במועד. כיצד? מתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים, מתקנין את הדרכים ואת הרחובות, וחופרין לרבים בורות שיחין ומערות, וכורין להם נהרות כדי שישתו מים, וכונסין מים לבורות ומערות של רבים, ומתקנין את סדקיהן, ומסירין הקוצים מן הדרכים. מודדין מקוואות, ומקוה שנמצא חסר מרגילין לו מים.”

פשט

קטגוריה שלישית של היתר בחול המועד — צרכי רבים. עד כה למדנו שני היתרים: (1) דבר האבד, (2) צורך המועד. עכשיו בא היתר חדש — צרכי רבים, שאינו לכבוד יום טוב, אלא לצרכי הציבור.

חידושים

1) בצרכי רבים אין את התנאים

אין את התנאים שיש במלאכות אחרות, כמו למשל אם היה אפשר לעשות זאת לפני המועד. צרכי רבים מותר לעשות סתם.

2) הקשר לעלייה לרגל

ירושלים הייתה מלאה באנשים, “עיר רבתי עם,” והיה צורך לספק מים, דרכים, מקוואות וכדומה.

3) “מרגילין לו מים”

הלשון בא מ״ברגל” (ברגל), ופירושו עומדים וחופרים סביב שהמים יזרמו לשם. אבל זה לא אומר טורח ממועט — מותר לעשות מה שצריך כדי למלא את המקווה.

—

הלכה — צרכי רבים נוספים: שירותי בית דין

דברי הרמב״ם: “ויוצאין שלוחי בית דין להפקיר את הכלאים, ופודין את השבויין, ופודין ערכים חרמים והקדשות, ומשקין את הסוטות, ושורפין את הפרה, ועורפין את העגלה, ורוצעין עבד עברי, ומטהרין את המצורע, ומציינין על הקברות שמוחו הגשמים כדי שיפרשו בהם כהנים.”

פשט

רשימה ארוכה של פונקציות בית דין שמותר לעשות במועד כי הן צרכי רבים.

חידושים

1) כל מקרה הוא למעשה יחיד

סוטה היא יחיד, מצורע הוא יחיד, עבד עברי הוא יחיד — אבל מכיוון שאלה שירותי בית דין נחשב כצרכי רבים. גדר “צרכי רבים” אינו שכל מקרה בודד משרת רבים, אלא שמערכת בית דין פועלת לציבור.

2) ערכים, חרמים, הקדשות

שלושה סוגים כשאדם מקדיש מנכסיו. בית דין שולח לשום את הערך, להחרים את החרם, או להביא את ההקדש. “פודה” פירושו שהאדם קונה זאת חזרה מההקדש.

3) ציון קברות

היו צובעים/מסמנים קברים כדי שכהנים ידעו, אבל כשירד גשם נמחק הסימן, מותר לצבוע שוב.

4) רבות מהדברים הללו הן ממש מלאכות

בשבת וביום טוב אסור לעשותן (גם כי בית דין אינו דן בשבת), אבל בחול המועד מותר כי הן צרכי רבים.

—

הלכה — דיני בית דין במועד, כתיבת שטרות

דברי הרמב״ם: “דנין דיני ממונות ודיני מכות ודיני נפשות במועד. ומי שלא קיבל עליו הדין משמתין אותו במועד. וכשם שדנין במועד כך כותבין מעשה בית דין וכל הדומה לו. כיצד? כותבין הדיינים אגרות שום ששמו לבעל חוב, ואגרות שמכריזין בהם למזון האשה והבנות… בשטרי חליצה ומיאונין… וכן כותבין גיטי נשים וקידושי נשים ושוברין ומתנות, שכל אלו כצרכי רבים הן.”

פשט

בית דין מותר לדון את כל סוגי הדינים במועד, וגם לכתוב את כל מסמכי בית דין. מי שאינו מקבל את הפסק, מותר לנדותו.

חידושים

1) “כשם שדנין… כך כותבין”

לא רק עצם הדין (שדיינים יושבים יחד), אלא גם הכתיבה לרישומי בית דין מותרת.

2) אגרות שום לבעל חוב

בית דין שם שדה לחוב, כותבים זאת.

3) מזון האשה והבנות

כשבעל נעדר, בית דין יורד לנכסיו, שם, מוכר — וצריך לכתוב זאת לרישום, כדי שלא ימכרו שדה שלם בעבור מעט.

4) שטר חוב

כשאחד צריך ללוות כסף במועד והמלווה אינו מאמין לו על המילה, מותר לכתוב שטר חוב.

5) “כצרכי רבים” — עם כ״ף

הלשון “כצרכי” (עם כ״ף) מתייחס כנראה לארבעת הדברים האחרונים (שטר חוב, גיטין, קידושין, שוברין, מתנות) — שאינם ממש צרכי רבים ולא בבית דין, אבל הם דומים לצרכי רבים.

—

הלכה — איסור כתיבת ספרים, תפילין ומזוזות

דברי הרמב״ם: “ואסור לכתוב במועד אפילו ספרים תפילין ומזוזות, ואפילו מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה, מפני שהיא מלאכה שאינה לצורך המועד.”

פשט

אסור לכתוב ספר תורה, תפילין או מזוזות בחול המועד, ואפילו לא להגיה אות אחת בספר העזרה, כי זו מלאכה שאינה לצורך המועד.

חידושים

1) ספר העזרה

זהו ספר התורה ששכב בעזרה, שממנו היו מגיהים את כל ספרי התורה האחרים — “העותק המקורי.” איך יכולה להיות טעות? אות יכולה להימחק, או מוצאים טעות.

2) קושיא: מדוע ספר העזרה אינו צרכי רבים?

זה ממש צורך הרבים — הספר שממנו כל הספרים האחרים מוגהים! אבל טעם הרמב״ם הוא ש״מלאכה שאינה לצורך המועד” — זה לא צורך לעכשיו. אבל בצרכי רבים הקודמים היו גם הרבה דברים שאפשר לעשות אחרי המועד! מדוע ספר העזרה שונה? המפרשים ישאלו קושיא זו.

3) [דיגרסיה: תפילין בחול המועד]

מכך שהרמב״ם אומר שאסור לכתוב תפילין במועד, נראה שלא הניחו תפילין בחול המועד — כי אם מניחים תפילין, וצריכים תפילין, זה היה צורך המועד והיה מותר לכתוב. אבל הרמב״ם מביא בעצמו (קודם בהלכה א) ש“כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו” — כשאחד צריך זאת לעצמו, מותר לו לכתוב! גם “וטווה תכלת לציצית.” בפשטות נראה מזה שמניחים תפילין בחול המועד, ולכן כשצריך זאת לעצמו זה צורך המועד.

4) קושיא: מדוע לא ספר תורה לעצמו?

אם החילוק הוא “לעצמו” — היה צריך לומר שמותר גם לכתוב ספר תורה לעצמו, כי הוא צריך לקיים מצוות כתיבת ספר תורה! אבל החילוק הוא שתפילין היא מצווה שעושים כל יום — זה ממש צורך המועד, כי צריך להניח זאת עכשיו. ספר תורה היא מצווה שאפשר לקיים יום אחד מאוחר יותר, זה לא צורך המועד עצמו.

—

הלכה — היתר כתיבה שאינה מעשה אומן (אגרות שאלת שלום וחשבונות)

דברי הרמב״ם: “מותר לכתוב אגרות של שאלת שלום במועד, וכותב חשבונותיו ומחשב יציאותיו — שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקונם ונמצאו כמעשה הדיוט במלאכות.”

פשט

מותר לכתוב מכתבי ברכה ולנהל חשבונות במועד, כי כתיבות אלה אינן נעשות בדיוק מקצועי — הן כמו מעשה הדיוט.

חידושים

1) מעשה הדיוט מצד עצם הכתיבה — היתר רחב יותר

עד כה למדנו שמעשה הדיוט לבדו אינו מספיק — צריך גם צורך (צורך המועד, צורך רבים, וכדומה). אבל כאן רואים שכאשר משהו הוא מעשה הדיוט מצד עצם הכתיבה (לא שעושים זאת בכוונה שלא כדרך אומן, אלא שטבע הכתיבה כזה), ההיתר רחב יותר. חשבונות הוא אולי צורך המועד — לשמור שליטה על הוצאותיו. אגרות שאלת שלום הוא צורך של אהבה בין אנשים.

2) חילוק בין מעשה הדיוט מכוון למעשה הדיוט טבעי

במעשה הדיוט שעושים בכוונה (כמו קודם — עושים מלאכה שלא כדרך אומן), צריך צורך. אבל בכתיבה שמעצם טבעה אינה מעשה אומן, ההיתר קל יותר. אם זה היה מעשה אומן, לא היו מתירים אפילו עם צורך (בלי ההיתרים הספציפיים).

—

הלכה — היתר צורך פרנסה: סופר שאין לו מה יאכל

דברי הרמב״ם: סופר שאין לו מה לאכול ביום טוב, מותר לו לכתוב תפילין ולמכור אותם — אפילו כותב ומוכר לאחרים — כדי פרנסתו.

פשט

הסופר כותב לא לתפילין שלו אלא לאחרים, ובכל זאת מותר כי הוא צריך פרנסה ליום טוב.

חידושים

1) היתר רביעי: צורך פרנסה

מנינו ארבעה היתרים: (1) דבר האבד, (2) צורך המועד, (3) צורך רבים, (4) צורך פרנסה.

—

הלכה — צרכי המת במועד

דברי הרמב״ם: “עושין כל צרכי המת במועד, גוזזין שערו ומכבסין כסותו. ואם לא היו להם נסרים, מביאין קורות ונוסרין מהן נסרים בצנעה בתוך הבית. ואם היה מת מפורסם, עושין אפילו בשוק. אבל אין כורתין עצים מן היער לנסר מהם לוחות לארון, ואין חוצבין אבנים לבנות בהם קבר.”

פשט

כל צרכי המת מותרים במועד — גילוח, כיבוס, הכנת ארון. אם אין קרשים, מותר להביא קורות ולנסר אותם — אבל בצנעה בבית. במת מפורסם — אפילו בשוק. אבל לכרות עצים מהיער או לחצוב אבנים לקבר — אסור.

חידושים

1) הטעם של בצנעה

אנשים לא ידעו שיש כאן מת, והם יחשבו שעושה סתם מלאכה במועד. במפורסם כולם כבר יודעים, אין החשש.

2) כריתת עצים מהיער אסורה

אולי כי זה טורח גדול, או כי זה רחוק מדי מצורך המת עצמו.

—

הלכה — אין רואין את הנגעים במועד

דברי הרמב״ם: “אין רואין את הנגעים במועד, שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל.”

פשט

כהן לא יבדוק נגעים במועד, כי אם יטמא את האדם, יום טובו יהפוך לצער.

חידושים

1) הספק עצמו גם הוא צער — אבל בכל זאת…

כל עוד הכהן לא פסק, הוא בחזקת טהור. זהו דין בתורה — נגע נעשה טמא רק דרך פסק הכהן. זה לא ספק טמא, זה ודאי טהור עד שהכהן אומר.

2) האדם עם נגע נעשה דין עבד

הוא חייב להיות מחוץ למחנה. לכן זה צער גדול, לא רק סטטוס “טומאה”.

—

הלכה — אין נושאין נשים במועד

דברי הרמב״ם: “אין נושאין נשים ואין מייבמין במועד, כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנישואין. אבל מחזיר גרושתו, ומארסין נשים במועד ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין כדי שלא יערב שמחה בשמחה.”

פשט

עריכת חתונה אסורה במועד — אפילו יבום — כי שמחת החתונה תסתיר את שמחת יום טוב. אבל מחזיר גרושתו מותר, ואירוסין מותר בלי סעודה.

חידושים

1) חתונה אינה מלאכה

מותר אפילו לערוך חתונה בשבת — האיסור הוא מסיבה אחרת לגמרי: שמחת המועד. לשון הרמב״ם היא “שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנישואין” — שמחת החתונה “תכסה” על שמחת יום טוב. זה קשור ל״אין מערבין שמחה בשמחה” אבל הרמב״ם מנסח זאת אחרת.

2) חידוש של יבום

היינו חושבים שיבום הוא כמו מחזיר גרושתו — הוא ממשיך את חתונת האח, “בית אחיו.” אבל לא — יבום היא אישה חדשה, לא כמו מחזיר גרושתו ש״לבו גס בה” (הוא כבר מכיר אותה), לכן יבום אסור.

3) מחזיר גרושתו

מותר כי זו שמחה קטנה יותר — הוא כבר מכיר אותה.

4) אירוסין בלי סעודה

הסעודה היא מה שמחזק את השמחה עד שהיא לוקחת משמחת יום טוב. הסעודה יעשו באסרו חג. בנושא אישה חדשה — אפילו בלי סעודה אסור, כי הוא יהיה כל כך שמח מהחתונה שלא ישמח ביום טוב.

—

הלכה — אין מגלחין ואין מכבסין במועד: גזירה

דברי הרמב״ם: “אין מגלחין ואין מכבסין במועד — גזירה שמא לא יגלח אדם עצמו לתוך המועד, ויבוא יום טוב ראשון והוא מנוול.”

פשט

אסור להסתפר או לכבס בגדים במועד — גזירה כדי שאנשים יעשו זאת ערב יום טוב. אם היו מתירים במועד, אנשים היו דוחים עד חול המועד, ונכנסים ליום טוב ראשון מנוולים.

חידושים

1) לכאורה הצורך הגדול ביותר למועד!

תספורת/כביסה הוא הצורך הגדול ביותר למועד! אבל כאן יש איסור חדש — לא ממלאכה, אלא גזירה משום כבוד יום טוב ראשון. זה “קנס” — מניפולציה של חכמים לכפות על אנשים לעשות זאת ערב יום טוב.

2) ממילא: מי שלא יכול היה להסתפר ערב יום טוב — לא מקבל את הקנס

הרמב״ם מונה מי מותר:

– שבי

עי שלו (אבלות) חל ביום טוב או ערב יום טוב שהוא שבת

– הבא ממדינת הים — רק אם לא יצא לטייל, אלא לסחורה או דבר חשוב

– יוצא מבית השביה (שודדים) או בית האסורים (ממשלה)

– מנודה שהתירו לו במועד

– מי שנשבע שלא לגלח ונשאל לחכם רק במועד

אבל: אם היה להם זמן להסתפר (בין לפני הרגל בין בתוך המועד) ולא עשו — מקבלים את הקנס.

—

הלכה — נזיר ומצורע

דברי הרמב״ם: “אבל הנזיר והמצורע שהגיע זמן תגלחתן בין מתוך המועד בין קודם הרגל מותר לגלח בתוך המועד.”

פשט

נזיר או מצורע שזמן תגלחתם הגיע — בין במועד בין לפני יום טוב — מותרים להסתפר בחול המועד.

חידושים

1) החילוק בין נזיר/מצורע לאחרים

תגלחתם קשורה לקרבן. הנזיר מניח את שערותיו תחת הסיר, והמצורע גם כן. אם יאמרו לו שאסור להסתפר, הוא גם ידחה את הקרבנות. ויש איסור להשהות את הקרבנות — אסור לעכב קרבנות. לכן אי אפשר לדחות את התגלחת בגלל חול המועד.

2) אפילו כשיכול היה להסתפר ערב יום טוב

כי הטעם העיקרי אינו “פנאי” אלא האיסור להשהות קרבנות.

—

הלכה — כל היוצא מטומאתו לטהרתו

דברי הרמב״ם: “כל היוצא מטומאתו לטהרתו מותר לגלח במועד.”

חידושים

1) מדוע טמא אינו מסתפר?

אולי זו הכנה לטבילה (חציצה), אבל עונים שזה היה מנהג/סדר שכאשר אדם טמא אינו מסתפר.

2) רמז מהזוהר

הזוהר אומר שמסירים שיער מנדות, מה שמראה שלטומאה יש שייכות לשיער — “טומאה אינו אלא התקשרות.”

3) מסקנה

היה סדר מוכר שבזמן טומאה אין מסתפרים, ולכן כשנעשים טהורים זה כמו כל המקרים האחרים שלא היה פנאי.

—

הלכה — קטן שנולד

דברי הרמב״ם: “בקטן שנולד מותר לגלחו במועד.”

פשט

ילד שנולד — בין ביום טוב בין לפני יום טוב — מותר לגלחו בחול המועד.

—

הלכה — אנשי משמר

דברי הרמב״ם: “ואנשי משמר ששלמה משמרתם בתוך המועד.”

פשט

הכהנים שמשמרתם בבית המקדש הסתיימה בתוך המועד, מותרים להסתפר.

חידושים

1) אנשי משמר — קבוצות כהונה

בזמן משמרתם אסורים לגלח (כדי שיסתפרו קודם, לפני משמרתם), ממילא לא היה להם פנאי. היו גם משמרות של ישראלים (אנשי מעמד) שבאו לירושלים.

—

הלכה — שפם, ציפורן, ונשים

דברי הרמב״ם: “מותר ליטול שפמו או ליטול צפרניו.” “ומעברת האשה שער בית השחי ובית הערוה בין ביד בין בכלי.” אישה מותרת להתקשט — “כוחלת ופוקסת ומעברת שרק על פניה וטובלת עצמה בסיד.” “והוא שתוכל לקלפה במועד.”

פשט

מותר לגזור שפם וציפורניים בחול המועד, אפילו בכלי. אישה מותרת להסיר שיער מבית השחי ובית הערווה. אישה מותרת לכל התכשיטים: לכחול עיניים, לעשות שיער יפה, לשים איפור, לשים סיד על פנים לצבע.

חידושים

1) חילוק בין תגלחת לשפם/ציפורן

“תגלחת” שאסור פירושו גילוח שיער הראש שהוא עסק. אבל שפם וציפורניים הוא דבר קטן ואינו נכנס לאיסור זה.

2) התנאי בסיד

“והוא שתוכל לקלפה במועד” — רק אם היא יכולה לסיים את התהליך ביום טוב עצמו, שתהיה כבר יפה. כי סיד על הפנים הוא פחד איך מסתובבים, אבל כל עוד זו הכנה ליום טוב מותר לעשות.

—

הלכה — כיבוס: כיבוס בגדים

דברי הרמב״ם: “הזבים והזבות והנדות והיולדות וכל העולים מטומאה לטהרה בתוך המועד” — מותרים לכבס את בגדיהם. “מי שאין לו אלא חלוק אחד” — מותר לכבס. מטפחות הידים, מטפחות הספרים, מטפחות הספוג — מותר לכבס. “כלי פשתן” — מותר לכבס, אפילו אם כבר כיבסו ערב יום טוב.

פשט

מקבילה לדין תגלחת — כל עוד הם טמאים לא כיבסו בגדים, ממילא מותרים לכבס כשנעשים טהורים. מטפחות, סמרטוטים שספרים משתמשים, סמרטוטים שמשתמשים בבית — מותר לכבס כי אלה דברים יומיומיים שמתלכלכים מהר.

חידושים

1) החילוק העיקרי: בגדים חשובים לעומת כלי פשתן

איסור כיבוס הוא על בגדים חשובים שמכבסים רק once in a while (כמו בגד שולח למכבסה), כי זה היה אפשר לעשות ערב יום טוב. אבל כלי פשתן (תחתונים, כביסה לבנה) שמכבסים כל יום או כל כמה ימים — אי אפשר לומר “היית צריך לעשות ערב יום טוב,” כי אפילו אם עשה ערב יום טוב, הוא כבר צריך לכבס שוב.

2) שאלה לגבי זמנינו

היום מכבסים בגדים כל יום — אפשר לומר שכל הגזירה של לא לכבס בחול המועד אינה שייכת? כי במציאות שלנו מכבסים תמיד, ואף אחד אין לו מספיק בגדים לכל ימי יום טוב בלי כביסה. מי שמקפיד לא לכבס בחול המועד צריך בעצם להיות בעל שתים עשרה חולצות — אחת לכל יום. זה לא מה שההלכה מתכוונת. הסברא העיקרית היא: “מי שאין לו אלא חלוק אחד” — ערב יום טוב היה לו חולצה נקייה, לאף אחד אין יותר חולצות נקיות, והסדר הוא שמכבסים אותה שוב. בזמננו “חלוק אחד” הפך ל״עשרה חלוקים” — אבל הדין של כלי פשתן נשאר שונה, כי זו צורה/סדר שמכבסים תמיד, לא כי אין ברירה.

—

הלכה — סחורה: עסקים בחול המועד

דברי הרמב״ם: “אין עושין סחורה במועד.” אבל “דבר האבד” — כשהולכים לאבד הזדמנות — מותר. כגון: “ספינה או שיירא שבאו” — ספינה או שיירה עם סחורה, “או סוחר שהוא עומד לצאת” — סוחר שעומד לצאת, “אם מכרו בזול או לקחו ביוקר” — כשאפשר לקנות בזול או צריך למכור מהר — “הרי זה מותר למכור ולקנות.”

פשט

אסור לקנות ולמכור בחול המועד, אלא בדבר האבד.

חידושים

1) חילוק בין “הפסד” ל״דבר האבד”

במלאכה (כמו קציר תבואה) זה “הפסד” — מאבדים ממש כסף, זה מתקלקל. אבל בסחורה הרמב״ם קורא לזה “דבר האבד” — לא מאבדים כסף, אלא הזדמנות. זהו חילוק טכני.

2) “ואין לוקחין בתים ועבדים ובהמה אלא לצורך המועד” — קושיא קשה

מה החילוק בין סתם סחורה (שמותר רק בדבר האבד) לבין בתים/עבדים/בהמה (שמותר רק לצורך המועד)?

– הסבר ראשון: אולי בבתים/עבדים/בהמה אף פעם לא שייך דבר האבד, ממילא ההיתר היחיד הוא לצורך המועד.

– הסבר שני: להיפך — בסחורות קטנות שלא נראה בזיון גדול, אולי מותר לקנות אפילו לא לצורך המועד. והאיסור “אלא לצורך המועד” הוא רק על בתים/עבדים/בהמה שהם גדולים יותר, עסקאות בולטות יותר.

– הסבר נוסף: בתים/עבדים/בהמה צריכים שטר (כתיבה), שהוא פרסום גדול יותר. ממילא יש חומרא, ומותר רק לצורך המועד.

– היחס בין דבר האבד, לצורך המועד, וסתם סחורה נשאר לא ברור.

—

הלכה — מוכרי פירות כסות וכלים

דברי הרמב״ם: “מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצנעה לצורך המועד. כיצד? אם היתה החנות פתוחה לרשות הרבים ולמבוי…” — פותח אחד ונועל אחד (רק דלת אחת לפתוח, לא בפומפה מלאה).

פשט

אנשים שמוכרים דברים יומיומיים (פירות, בגדים, כלים) מותרים למכור בצנעה (בשקט, לא בולט) לצורך המועד.

—

הלכה — ערב יום טוב אחרון של חג הסוכות

דברי הרמב״ם: ערב יום טוב אחרון של חג הסוכות מותר להוציא סחורות לפני החנויות, ו“מעטר את השוק בפירות” — מותר לסדר פירות בשוק.

פשט

הכלל הוא שאסור למכור בפרסום. אבל ערב יום טוב אחרון של חג יש היתר מיוחד למכור בפרסום.

חידושים

1) הטעם: שמיני עצרת הוא יום טוב חדש

שמיני עצרת הוא “רגל בפני עצמו,” ולכן בא כבוד יום טוב חדש. לכן מותר למכור בפרסום כדי שיוכלו לכבד את היום טוב החדש.

2) פסח אין לו היתר זה

כי הימים האחרונים של פסח אינם “יום טוב חדש” באופן זה.

3) מוכר תבלין — תמיד כדרכו

מוכר תבלין מותר תמיד למכור כדרכו בפרסום, כי תבלינים הם תמיד צורך כבוד יום טוב (תבלינים טובים יותר טריים). פירות, כסות, וכלים אינם כל כך חשובים ליום טוב — היה אפשר לקנות קודם — אבל תבלין שונה.

4) שאלה מעשית

סופרמרקט של היום — האם זה כמו “מוכר תבלין” או לא? חלק ממנו הוא תבלין, חלק לא. זו שאלה לרבנים.

—

הלכה — שאלה לא פתורה לגבי פרסום

חידוש

נשארת שאלה לא ברורה ברמב״ם: דבר שאינו לצורך המועד אבל גם אינו מפורסם (לא עבדים, בתים ובהמה) — מה הדין? הרמב״ם אינו ברור בזה. יודעים שדברים גדולים מפורסמים (עבדים, בתים, בהמה) מותר רק לדבר האבד או צורך המועד, אבל דברים קטנים סתם שאינם צורך המועד — הדין אינו ברור.

—

הלכה — אמירה לנכרי בחול המועד

דברי הרמב״ם: “כל שאסור לעשותו במועד, אין אומר לגוי לעשותו.”

פשט

אסור לומר לגוי שיעשה מלאכה שאסורה בחול המועד.

חידושים

1) הטעם

איסור חול המועד אינו רק איסור טכני של מלאכה, אלא שלא ייראה חולי. כשגוי עושה זאת, זה נראה אותו דבר חולי.

—

הלכה — עני שאין לו מה יאכל

דברי הרמב״ם: כל הדברים שאמרנו שאסור לעשות, הוא רק כשיש לו מה לאכול. “אם אין לו מה יאכל, הרי זה עושה כדי פרנסתו.” בין מלאכה בין סחורה מותר לעשות כדי פרנסתו.

פשט

קודם אמר הרמב״ם את הדין הזה ספציפית על סופר, אבל כאן הוא כולל את כל המלאכות והסחורה.

חידושים

1) העשיר מותר לשכור את העני

אדם עשיר מותר לשכור עובד עני שאין לו מה לאכול, אפילו לעשות מלאכה שאסורה במועד, כדי שיטול שכרו להתפרנס בו.

2) למה לא צדקה?

האדם הוא אדם רגיל, הוא רוצה להרוויח. מתירים לו לעבוד — זה לא ענין של צדקה, אלא היתר לפרנסת העני.

3) גם סחורה

אדם עני שיש לו חנות עם דברים סתם (לא צורכי מועד) מותר לפתוח, ואנשים אחרים מותרים לקנות אצלו דברים שאינם לצורך המועד. זהו ההיתר לשני הצדדים — המוכר והקונה.

—

הלכה — שוכרין שכיר במועד לעשות לאחר המועד

דברי הרמב״ם: “שוכרין את השכר על המלאכה במועד לעשותה לאחר המועד” — אבל “שלא ישקול ולא ימדוד ולא ימנה.”

פשט

מותר לשכור עובד בחול המועד לעשות מלאכה אחרי יום טוב, אבל הוא לא יתחיל לשקול, למדוד, או למנות.

חידושים

1) חילוק בין שבת וחול המועד

בשבת אסור לומר לאדם “עשה עבורי מלאכה אחרי שבת” (אמירה בשבת), אבל בחול המועד מותר. הטעם למה אסור לשקול/למדוד: כי זה כבר קצת התחלת העבודה, או שזה בזיון ליום טוב.

—

הלכה — גוי שקיבל קבלנות מישראל בחול המועד

דברי הרמב״ם: “גוי שקיבל קבולת מישראל, אפילו היה חוץ לתחום” — אסור, “שהכל יודעים שמלאכה זו של ישראל”, ו“שאין הכל יודעים הפרש שיש בין שכיר בין קבלן.”

פשט

גוי שקיבל חוזה (קבלנות) מיהודי אסור לעבוד בחול המועד, אפילו חוץ לתחום, כי אנשים יודעים שהוא עובד ליהודי, והם יחשבו שהיהודי שכר אותו כשכיר (לא קבלן).

חידושים

1) חילוק בין שבת וחול המועד לגבי חוץ לתחום

בשבת האיסור הוא רק בתוך התחום, כי בשבת אסור לצאת חוץ לתחום, ממילא אף יהודי לא יראה. אבל בחול המועד מותר לצאת חוץ לתחום, ממילא יהודי יכול לראות זאת, ממילא אסור אפילו חוץ לתחום. הרמב״ם מתכוון: היינו חושבים שחוץ לתחום הוא תירוץ (כמו בשבת), אבל בחול המועד דווקא מחמירים יותר בנקודה זו, כי היתר התחום לא קיים.

2) אותם כללים כמו שבת, עם תוספת

ההלכה בשבת (שמלאכה מפורסמת אסור לתת לגוי לעשות אם יודעים שזה ליהודי) — אותם כללים חלים כאן, אבל עם התוספת שחוץ לתחום גם אסור.

—

עד כאן פרק ז׳.

תמלול מלא 📝

הלכות שביתת יום טוב פרק ז׳ — חולו של מועד

פתיחה

דובר 1:

אז נלמד עם הרמב״ם הקדוש הלכות שביתת יום טוב פרק ז׳, אלו הן ההלכות של חול המועד, פרק ז׳ ו-ח׳. כן, הלכנו, בואו נלך חול המועד. אנו הולכים ללמוד כאן הלכות חול המועד.

ואנו מכירים טובה לכל תלמידי השיעור, לר׳ יואל ורצברגר, לכל השומעים. ואני עדיין קצת מפגר מהסדר הרשמי, אבל אני מקווה שהציבור לא מקפיד יותר מדי. אשתדל להדביק עכשיו, בעזרת השם. אני עושה את המיטב. לומדים כל יום קצת, זה העיקר. כן. קשה ואבוד.

הלכה א׳: חולו של מועד — מקור האיסור מלאכה

דברי הרמב״ם

דובר 1:

אומר הרמב״ם הקדוש, נלמד קדימה. אומר הרמב״ם, חולו של מועד, שאמרו קודם בפרקים הקודמים שאלו הם ימי חול המועד, ימי החול שבתוך המועד. אף על פי שלא נאמר בו שבתון, אף על פי שלא כתוב עליו שבתון, אם היה כתוב שבתון היה דאורייתא שאסור לעשות מלאכה, שבתון פירושו שצריך לשבות ממלאכה. לא כתוב שבתון. אבל מה כן? הואיל ונקרא מקרא קדש, מקרא קדש הוא כן נקרא.

קושיא: היכן כתוב “מקרא קדש” על חול המועד?

דובר 1:

כן, אני לא יודע היכן הוא נקרא מקרא קדש, זה לא בדעתי. הרמב״ם מביא, זה בא מגמרא, אבל אתה יכול להזכיר לי היכן כתוב מקרא קדש על חול המועד?

דובר 2:

תראה ויקרא, אה, כתוב שכל הימים טובים הם… שהמקרא קדש עולה על כולם, “אלה מועדי ה׳ מקראי קדש אשר תקראו אתם במועדם” עולה על כולם, גם על הימים שבאמצע.

דובר 1:

אבל היכן כתובה המילה מקרא קדש על חול המועד?

דובר 2:

ויקרא כ״ג, כן, אתה בודק?

דובר 1:

אני יודע ויקרא כ״ג, זו פרשת אמור. אני לא יודע, אני לא זוכר, אה? ויקרא כ״ג. כי לי זה מאוד קשה.

בואו נאמר כאן את הכלל, יש דרכים שונות בגמרא מהיכן לומדים את איסור המלאכה של חול המועד. הרמב״ם לומד בכלל שזה רק אסמכתא, שמה שהוא אומר עכשיו פסוק, הוא סובר שזה דרבנן. אז סתם ככה זו לא בעיה כל כך חזקה, כי זה רק דרבנן. אבל אפילו, נניח עם האסמכתא, יש אחרות, יש שיטות שונות בגמרא איך הם לומדים. אבל אני לא מבין היכן כתוב שחול המועד נקרא מקרא קדש.

בדיקה בויקרא כ״ג

דובר 2:

תראה מה כתוב בכ״ב: “מקראי קדש”, אלה המועדים. שבת היא מקרא קודש, יום הראשון הוא מקרא קודש. תמיד כתוב כך.

דובר 1:

מה כתוב תמיד?

דובר 2:

בחודש הראשון הוא פסח, בחמישה עשר, ביום הראשון מקרא קודש, כן, ביום השביעי מקרא קודש.

דובר 1:

זה מאוד ברור, חול המועד אינו מקרא קודש, נכון? איך אתה אומר שכתוב מקרא קודש על חול המועד?

דובר 2:

וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש, הלאה על שבועות, יום אחד. בחודש השביעי באחד לחודש, לא כתוב מקרא קודש כאן. יום כיפור מקרא קודש.

דובר 1:

למדנו קודם שממקרא קודש לומדים שצריך להיות קודש, כן, צריך להיות כבוד.

דובר 2:

לא, כבוד יום טוב הוא מקודש.

דובר 1:

יוצא אם כן שכבוד יש אכן בחול המועד? אני לא יודע, הרמב״ם לא אמר בבירור. הרמב״ם כן אמר שיש את השמחה בחול המועד גם כן. אני לא יודע בוודאות.

דובר 2:

ביום הראשון מקרא קודש, כן, שבעת ימים. ביום השמיני מקרא קודש.

דובר 1:

בואו נהיה, אלה מועדי ה׳ אשר תקראו אותם מקראי קודש, אולי זה עולה על כולם. מה כתוב שבעת ימים תקריבו? בדוחק, מי שרוצה דווקא ללמוד בכוח יכול ללמוד כך. אבל זה לא כתוב כך. לכאורה נראה ממש הפוך, כמו שכתוב ביום השמיני מקרא קודש, שבעת ימים תקריבו, אבל רק ביום השמיני הוא מקרא קודש.

אבל הרמב״ם עצמו גם סובר כך, כי הרמב״ם עצמו אומר שזה לא… כמו שאחר כך הוא אומר… אמת, זה לא מדאורייתא, אבל היכן כתוב מקרא קודש?

בדיקה בגמרא חגיגה י״ח

דובר 1:

הוא מביא כ״ג ד׳, וצריך לעיין בגמרא בחגיגה י״ח. שם אולי נגלה מה הגמרא התכוונה. אבל בואו… אני לא מבין מהיכן זה יכול להיות. אתה רוצה לעיין בגמרא רגע? כן. חגיגה י״ט. היכן הוא אמר? היכן זה כתוב? חגיגה י״ט עמוד א׳ או עמוד ב׳? לא כתוב כאן כלום, במקום הנכון.

שוב, הוא מביא את זה, נכון? אוי, הלכתי עכשיו מהרמב״ם. שוב, מהיכן זה בא, הוא אומר, מי״ח, סליחה, י״ח.

“מנא הני מילי דחולו של מועד אסור במלאכה?” שואלת הגמרא שאלה. רואים בגמרא שחולו של מועד אסור במלאכה, מהיכן אתה יודע? אחד אמר, הרי כתוב “חג המצות תשמר שבעת ימים”, רואים שיש שבעה ימים של חג המצות. אמנם תשמר פירושו לכאורה מחמץ, אבל הוא שמע שתשמר פירושו בכלל מה שצריך לעשות. אוקיי, בקיצור, לא ברור.

כך אומרת הגמרא, “תאמר בחג המצות שקרוי מקרא קודש”. בקיצור, הגמרא עושה קל וחומר כזה. מה לראש חודש שאין קורין מקרא קודש, תאמר בחולו של מועד שקורין מקרא קודש.

מה אומר רש״י? איך קורין מקרא קודש? כן, יש דרשות שונות בגמרא. איך היא האחרונה, איך היא שיטת הרמב״ם? איך? לא, אבל כאן, למעלה, מה לראש חודש שאין קורין מקרא קודש, תאמר בחולו של מועד שקורין מקרא קודש. איך קורין מקרא קודש? באמת צריך עיון.

מה אומר רש״י? הוא לא אומר. כאן כתוב שזה נקרא מקרא קודש. הלא קורין מקרא קודש? זו הגמרא. הלא קורין מקרא קודש זה לא עשר מלאכה. אבל איך זה נקרא מקרא קודש? אני לא מבין.

תירוץ: “אלה מועדי ה׳ מקראי קדש” עולה על כולם

דובר 1:

החזקנו ש״אלה מועדי ה׳ מקראי קדש” עולה על כולם. אבל זה לא יכול להיות, אבל רואים בבירור שהפסוק מחולק, שכאן נקרא מקרא קודש וכאן לא נקרא. איך אתה יכול לומר יום כזה?

הגמרא אומרת “הלא קורין מקרא קדש”, פירושו לא שיש על זה את מצוות מקרא קודש, אבל קוראים לזה כך. מי קורא לזה? זה ביחד עם המקראי קדש. מי קורא לזה? סתם הגמרא קוראת לזה, מי קורא לזה? “אלה מועדי ה׳” כתוב אחרי שמוזכרים גם הימים האמצעיים, כי כתוב “תשמרו שבעת ימים” וכדומה. בכלל לא מובן לי.

כן, איך זה חגיגה? בכלל לא מובן לי. נו, איך אמרת? שקורין מקרא קודש. כל ההמשך שקורין מקרא קודש. כך כתוב בגמרא. מהיכן הגמרא לקחה ש… רש״י אומר רק שמקרא קודש משמיע מלאכה. הסכמתי שמקרא קודש פירושו מלאכה. אבל היכן רואים שמקרא קודש פירושו מלאכה? היכן כתוב בכלל מקרא קודש?

לא לבנו… איזה סוג צדיק היה שואל בכלל קושיא כזו? יש שאלה, ובתפילה אנו אומרים שזה מקרא קדש בחול המועד, נכון?

דובר 2:

ויתן מוסף, כן, אומרים מקרא קודש. יש מחלוקת על זה אם אומרים מקרא קודש.

דובר 1:

אבל איך רואים בכלל שחול המועד נקרא מקרא קודש? אף אחד בבית ספר לא היה אומר דבר כזה, אבל לא?

דובר 2:

ויקרא כ״ג ל״ז.

דובר 1:

למה אנשים אומרים דברים סתם כך? מה כתוב בכ״ג ל״ז? גם לא. אמת? מה כתוב שם?

דובר 2:

זה פסוק בסוף, “אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳”. כן, זה חלק “אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ”.

דובר 1:

יש אולי דרשה בחז״ל ש״אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳” עולה על כולם? כלומר, אתה לא רוצה שזה יהיה דאורייתא. זה לא נעשה דאורייתא. כשהוא אומר “קראו מקרא קודש”, פירושו שהתורה קוראת לזה כך, אף על פי שהתורה לא מצווה, כך אומר הרמב״ם. היא לא קוראת לזה כך. היא לא קוראת לזה כך. אני לא מבין. למה אף אחד לא שואל שאלה בסיסית כזו?

האם אסביר את הפסוק? אולי המפרשים הפשטניים בחומשים ידברו על בעיה כזו? איך רואים שבכלל זה נקרא מקרא קודש? זה פלא לי שאני מסתכל כאן מהר באוצר החכמה ובכל המפרשים, ואף אחד לא אומר מה. הרי כתוב בבירור בפסוק שזה לא נקרא מקרא קודש. אני צריך להבין.

שייכות לנוסח התפילה

דובר 1:

וזה באמת יש, זה דבר אחד, בנוסח התפילה יש שנוהגים אכן בחול המועד לא לומר מקרא קודש, כי נראה שהם הבינו שהפסוק היה… ושואלים עליהם… קשה לי, מי הוא התחתון? כאן כתוב “בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ… בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ”. אהא, אין לי מסקנה. כמו שאתה אומר, שכשקשה לך קשה לך.

תירוץ מר׳ חיים משה ריינהולד

דובר 1:

אה, ר׳ חיים משה ריינהולד. מעולם לא שמעתי על היהודי הזה. הוא לא שמע על ספרי “שכל חגיגה”. לא, מי הוא היה? מתי הוא היה?

דובר 2:

לעמברג.

דובר 1:

למה? יהודי הבין. אוקיי. לפני מאה שנה. נקראת ריינהולד. זה הגיוני. אוקיי. איזה יהודי גליציאני שאל קושיא. הוא לא מוצא… “ולא מצאתי לישב כי אם במה שנאמר”, נו, אני יכול לקרוא מה כתוב. “כיון דגמרינן כל המועדים”, כתוב “אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳”, טוב מאוד, הוא מדבר על הפסוק הזה, כי יש מקומות שרואים בגמרא שלומדים את כל המועדים יחד מהפסוק הזה, “ויום ביומו”, וזה פירושו גם… כלומר שלא נתעכב על זה כל כך, כי זה היה כשנעשה לאורייתא זו קושיא חזקה. אמר הרמב״ם רק “ונקרא מקרא קודש”, שרואים שהתורה נותנת לזה תואר יפה כזה.

חילוק בין “שבתון” ל״מקרא קודש” — באופן ציווי לעומת באופן כללי

דובר 1:

הדבר החשוב האחר היה לראות שזה באמת היה גאונים, רב האי גאון אמר שבחול המועד לא אומרים מקרא קודש בתפילה, שנראה גם הוא הבין כמונו שהפסוק לא כותב זאת. הגמרא אומרת שזה נקרא מקרא קודש, אבל זה אולי רק לעניין… אבל זה מאוד מעניין, כי הגמרא עושה את הסוגים ששבתון זה מודה כתוב רק על יום טוב, אבל מקרא קודש כתוב על הכל.

מה לכאורה רואים, כי זה אתה יכול כן לומר אם רוצים ללכת עם הפסוק של סוכות, תראה שלא כתוב חלק ועושים שבתון. שבתון כתוב בבירור רק על הימים שאסורים במלאכה, אבל מקרא קודש כתוב כן בהתחלה ובסוף, אפשר ללמוד… שם זה כשאומרים את זה באופן ציווי, קדשהו כמו שהחכמים אומרים. אבל כשנותנים לזה תואר שאלו ימים קדושים חשובים, התואר אינו… הרי רואה, הרמב״ם עצמו צריך… אם אומרים נקרא מקרא קודש, למה אין מצווה של קדשהו מדאורייתא?

הוא גם הבין שביום ראשון מקרא קודש כתוב באופן ציווי, כתוב רק ביום… אבל באופן כללי זה, לא הוציאו, לא לקחו, אה, הימים לא. הימים גם חשובים, זה גם במקרא קודש, אבל לא באופן ציווי.

שיטת הרמב״ן — חגיגת כל שבעה

דובר 1:

ועל זה אומר הרמב״ן, כלומר בדברי הרמב״ן זה מתאים מאוד, כי הרי הוא נקרא מקרא קודש. למה זה נקרא מקרא קודש? לעניין חגיגה, נניח. הוא אומר, והרי הוא זמן חגיגה במקדש, כי חגיגת כל שבעה.

חול המועד: מדאורייתא או מדרבנן, והכללים של מלאכה

הלכה א (המשך) – חול המועד: מדאורייתא או מדרבנן

אבל לכאורה רואים, כי זה אתה יכול כן לומר אם רוצים ללכת עם הפסוק של סוכות, תראה שלא כתוב “אך תקריבו אשם שבתון”. שבתון כתוב בבירור רק על הימים שאסורים במלאכה. אבל ב״ביום הראשון וביום השביעי”, שם זה כשאומרים את זה באופן ציווי, “קדשהו” כמו שהחכמים אומרים. אבל כשנותנים לזה תואר שאלו ימים קדושים חשובים, התואר אינו… הרי רואה, הרמב״ם עצמו צריך… אם אומרים “נקרא מקרא קודש”, למה אין מצווה של “קדשהו” מדאורייתא? הוא גם הבין שב״ביום הראשון מקרא קודש”, שכשכתוב באופן ציווי, כתוב רק “ביום הראשון וביום השביעי”. אבל בכללי זה, לא הוציאו, לא לקחו, אה, הימים לא. הימים גם חשובים, זה גם מקרא קודש, אבל לא באופן ציווי.

ועל זה אומר הרמב״ם, כלומר בדברי הרמב״ם זה מתאים מאוד, כי הרי “הואיל ונקרא מקרא קודש”. למה זה נקרא מקרא קודש? לעניין חגיגה, נניח. הוא אומר, “והרי הוא זמן חגיגה במקדש”, כי חגיגה היא כל שבעה. מה זה? כי לכאורה “כדי שלא יהיו כשאר ימות החול שאין בהם קדושה כלל”. אותו ביטוי ולא עושה את זה לדאורייתא, כמו שהוא אומר מיד אחר כך שזה איסור מדרבנן. אז באופן כללי אפשר לומר את זה… אוקיי, אז בואו נחזור. “אף על פי שלא נאמר בו שבתון”, שזה היה עושה את זה לדאורייתא, אבל מאחר שזה חשוב, אז בואו נלמד את זה “ונקרא מקרא קודש”, כי חז״ל אומרים שכשכתוב “אלה מועדי ה׳” פירושו שכל הימים טובים, “והרי הוא זמן”, ולא רק זה, שהוא זמן חגיגה במקדש, יכול להיות שהמקרא קודש הוא לעניין חגיגה. מה זה שמחה? חגיגה קשורה יותר לשמחה. אוקיי.

אז ממילא, “אסור בעשיית מלאכה”, אומר הרמב״ם, למה? למה? אסור מדרבנן, למה? “כדי שלא יהיו כשאר ימות החול שאין בהם קדושה כלל”. זה לא מתאים. על ימים שנקראים מקרא קודש, ימים שאוכלים חגיגה בבית המקדש, שיהיו ימי חול. אמנם מדאורייתא זה ימי חול לעניין מלאכה. אבל חכמים נתנו להם שדרוג של זמן של חשיבות של קדושה. ממילא, “העושה בו מלאכה אסורה”, כמי שעושה מלאכה שאסור לעשות ביום טוב. האם מכת מרדות? למה מכת מרדות? למה לא מלקות מרדות? זה יסורים בדברי סופרים. טוב מאוד. זו שיטת הרמב״ם, וכן גם תוספות ואחרים, שמלאכה בחול המועד היא מדרבנן.

הראיה מדבר האבד

אני אומר בקיצור מה שהמאור עינים מביא, שזה למה? כי הם סברו שבוודאי כל כך הרבה קולות שהחכמים יעשו דבר האבד, לא יכול להיות שמלאכה דאורייתא אסורה לעולם, מותרת לעולם בגלל דבר האבד וכדומה. רואים שזה מדרבנן. דרבנן הגיוני, כמו שהם למדו את הכלל, חז״ל דרבנן לעולם לא מקשים על היהודים, הם רק עושים טוב ליהודים. התורה יכולה גם, תורה גם באה לעשות טוב ליהודים, אבל בתורה אין סוג כזה של קולות.

הגמרא “מסרו הכתוב לחכמים”

איפה, כתוב בגמרא לימודים? אומרים שסתת מחתא. יש גמרא מפורשת שכתוב מסרו הכתוב לחכמים, משמע שזה מדרבנן. זו שיטת הרמב״ם ועוד ראשונים.

שיטת הרמב״ן – חול המועד מדאורייתא

הרמב״ן הקדוש היו לו ראיות שונות שלא, שחול המועד הוא מדאורייתא. מה הוא עושה? הוא הופך את הדרבנן לאורייתא. אבל מה הוא עושה עם הלשון מסרו הכתוב לחכמים? זה שני דברים. קודם כל, הוא עושה אוקימתא שיש מלאכות מסוימות שהן באמת רק אסורות מדרבנן, אבל שנית סובר הרמב״ן, באופן כללי, שיכול להיות דבר כזה, דבר שהוא מדאורייתא, אבל התורה לא אומרת איזו מלאכה אסורה. זה רחוק יותר מהרמב״ם. הרמב״ם סובר שכשזה אורייתא זה בא עם כל התורה שבעל פה שמסבירה את המצווה. הרמב״ן סובר שיש דבר כזה כמו מצווה שעיקרה מדאורייתא, אבל הפרטים הם מדרבנן. נכון. ואחר כך צריך לשאול את הרמב״ן מה ההלכה של אותם פרטים, האם זה ספק לחומרא או לא. יכול להיות שאפילו לפי הרמב״ן זה… יהיה ה… נכון, אבל זה יכול עדיין להיות האורייתא, מבחינת שהתורה התכוונה במקור שהחכמים יפרשו אפילו את הגדרים דאורייתא, זה מהלך הרמב״ן במצוות שונות.

הרמב״ן על “נקראו מקרא קודש”

זה מעניין, כי הרמב״ן עצמו אומר לנו גם, היו נקראו מקרא קודש, הוא אומר שזה לא נעשה דאורייתא, אבל זה פירושו שלפי הרמב״ן גם חשוב כשמשהו מוזכר בפסוק, זה משהו שלא מוזכר בתורה. זה העניין, התורה רואה שזה יום טוב. כלומר, זה שהחכמים רצו שחול המועד לא יתנהג כמו יום חול, זה מושג נועז. כתוב בתורה כך, אבל זה עדיין לא עושה שהמלאכות יהיו מדאורייתא.

מכת מרדות – שיטת הרמב״ם בדרבנן

יכול להיות, אני רק חושב שכיוון שהרמב״ם משתמש תמיד במילה “מכת מרדות”, הוא סובר שזה באמת אין הבדל גדול בכלל, כי בשניהם יש אפילו עונש יש. אצל אלה שמכת מרדות היא רק סוג של כפייה, אפשר להבין יותר שאצלם דרבנן הוא דבר חלש שאין לו מערכת אכיפה, אין לו עונש.

הלכה א (המשך) – אילו מלאכות אסורות

חול המועד — הלכות מלאכה: הפסד, טרחה, שינוי, ומעשה הדיוט

הלכה א (המשך) — השקאה במועד: חילוק בין טרחה גדולה לטרחה קטנה

נו, אומר הרמב״ם הלאה, מה שאסרו ביום טוב, מה שנאמר “עושה בו מלאכה אסורה”. מה פירוש “עושה בו מלאכה אסורה”? אומר הרמב״ם, “ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיום טוב”. ביום טוב אסור כל דבר שהוא מלאכת עבודה, להוציא מלאכת אוכל נפש. כל מלאכות עבודה שהן רק עבודה, שאינן לאכילה, אסורה בו. אבל בחול המועד לא אסרו כל מלאכת עבודה. אומר הוא, “שסוף הענין, דברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר”. שלא ייראה כיום חול רגיל לכל דבר. היום יהיה ניכר, יהיה יום חשוב יותר. “לפיכך, יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות”. כלומר, אף אם יהיו מלאכות מסוימות מותרות, לא יהיה חולין לגמרי, כי הרי יהיו מלאכות אחרות שיהיו אסורות.

הגדר של חול המועד – לא מנוחה, אלא “לא חולין”

ומעניין, כי למעשה לא יהיה חולין בגלל שמחה שכבר נאמרה. כבר נאמר קודם ששמחה בוודאי יש. אבל גם בגלל המלאכות יראו חילוק.

אבל נראה שהרמב״ן מבין שהגדר, כמו הלמדנות של טעמא דקרא, טעם חכמים לחול המועד, אינו כדי לנוח. יש שבת כדי לנוח, יום טוב כדי לנוח ולהיות בשמחה. זה למדנו ממה שהרמב״ן הסביר את הלמדנות של יום טוב, כדי להיות בשמחה, מזה דברים מסוימים מותרים דווקא, דברים מסוימים אסורים. חול המועד הוא דבר שלישי: שלא יהיה חולין לגמרי. צריך להיות קצת אחרת. ממילא, מלאכה היא דרך לעשות זאת קצת אחרת. אפשר לומר שאלו שאינם נכנסים לחול המועד, יכולים להקל יותר במלאכות מסוימות, כי הם מתנהגים כבר אחרת.

דיון: נסיעה במכונית בחול המועד

הרבה מלאכות שעושים קוראים לזה שמירת חול המועד. יכול להיות שזה עוזר גם. יושבים במכונית, נוסעים למקומות, זה חבורה של… לא, אמת, אבל יכול אפילו להיות שהנסיעה במכונית בחול המועד היא למעשה חלק משמחת יום טוב. כמו שהרמב״ם אומר, צריך לעשות זאת לצרכיו אפילו ביום טוב, זה בוודאי, כן.

הלכה ב – דבר האבד: הפסד מרובה וטורח

עכשיו הוא הולך לומר אילו מלאכות נאסרו. בזה יש כמה כללים. הכלל הראשון שהרמב״ם הולך לומר, ואחר כך הוא הולך לומר עוד כללים, הוא הולך לומר מתי זה כן מותר, אבל כללים פשוטים מתי זה כן מותר. למשל בשבת אין היתר שיהיה לו הפסד או דברים אחרים. ביום טוב מקילים יותר. אומר הרמב״ם, “ואלו הן”. למעשה יש כאן רשימה של היתרים. כלומר, מניחים שמתחילים מהלכות יום טוב, איסור מלאכה, ומורידים מזה. כך לכאורה המבנה של הרמב״ם, נכון?

אומר הרמב״ם, “ואלו הן”. אז כך, ה״ואלו הן” עולה לא רק על זה, אלא כנראה על כל הפרק. לכאורה על “יש מלאכות מותרות” זה עולה. נכון, צריך לומר שזה עולה על הכל, וכל הפרק יהיה מה שמותר לעשות הכל. כן, כן, אבל אלו הן המלאכות המותרות בחול המועד.

הכלל של הפסד מרובה

אומר הרמב״ם כך, “כל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד יהיה שם הפסד הרבה” – מלאכה שאם לא יעשו אותה בחול המועד יהיה נזק גדול, “אותה עושין” – מותר לעשותה. מותר לעשות כדי למנוע נזק. אבל, “ובלבד שלא יהיה בה טורח הרבה” – רק שלא יהיה בה טורח גדול, כי טורח גדול הוא עדיין בעיה שזה יותר כיום חול.

הגדר של מה פירוש “הפסד הרבה” תמיד שאלה, כי לעולם לא כתוב שום… אני מדבר בהלכה למעשה, אני מדבר על הפסד מרובה. הפסד מרובה קשור לאדם קמצן או לאדם עני, לא תמיד אדם עני, אלא אפילו אדם קמצן הוא אחרת. כלומר, הרמב״ם מאוד תלוי בדעתו של כל אדם.

דוגמה: בית השלחין ובית המשקה

אבל אומר הרמב״ם, “כיצד? משקין בית השלחין במועד” – במקומות אחרים קוראים לזה בית השלחין – “במועד”. בית השלחין הוא שדה שבו נוטעים ירקות, זרעים. לא ירקות, זרעים פירושו… בבקשה פירושו כבר ירקות. לא, זרעים פירושו חיטה, לא, וכדומה. מה זה, בית השלחין הוא לשון של שדה צמא מאוד, שדה שצריך הרבה מאוד טרחה, צריך להשקות אותו תמיד. מותר להשקות אותו ביום טוב. למה? סליחה, להיפך, בית המשקה פירושו שדה שמקבל גם מי גשמים, אבל גם צריך להוסיף. “אבל לא בית המשקה”. בית המשקה פירושו שדה שתלוי לגמרי במים. זה שצריך קצת מים. כן, בית המשקה תלוי לגמרי במים של האדם.

הייתי אולי אומר, למשל, ששדה שנמצא בבניין, כמו בחממה, לא יכול לרדת גשם, הכל מים של האדם, ושם צריך הרבה יותר מים. אז, בבית השלחין מותר… ובית המשקה להיפך, שוב. מאוד ברור. אם צריך… הוא מדבר כאן על העצה הרצויה. קודם כל, תשכח מהחממות עם דברים. פעם בזמנים היה גם, אני מתכוון גם היום, יש שדות שבהם יורד הרבה גשם, או זה תלוי באיזו עונה נוטעים, ושני דברים. אחר כך זה מתחבר, ושם בשדות שבהם יורד הרבה גשם, לפעמים מוסיפים קצת מים, אבל באופן יסודי לא צריך… לא יתייבש אם לא יתנו מים למשך שבוע.

בית השלחין, שזה שדה שחי על ההשקיה התמידית. אם לא ישקו, האילנות לא ימותו. כי הרמב״ם, שאם לא ישקה בית השלחין, יהיה הפסד גדול. מה זה בית השלחין? אומר הוא, “והיא הארץ הצמאה”, חתיכת אדמה צמאה, אדמה שצריך תמיד להשקות אותה. אז אם לא ישקו אותה, “ייפסדו כל האילנות שבו”, יהיה נזק לעצים שם, כי זה הפסד מרובה. נו, זה הדין של הפסד.

דין הטורח

עכשיו אומר הוא את הדין… עושים רק בית המשקה. זה עוזר קצת לכאורה, שאם לא היה לא היה בכלל, אבל זה לא מת. זה לא נעשה רגוע יותר, השדה ישרוד. הרמב״ם אמר שאסור שיהיה הפסד, אבל אפילו כשיש הפסד וכשמתירים, אסור לעשות טירחא גדולה.

אומר הרמב״ם, “וכשהוא משקה אותה לא ידלה וישקה מן הברכה או ממי גשמים, שהיא טורח גדול”. אם הוא ידלה פירושו לתפעל את זרמי המים, הוא יסדר אבנים, ואני יודע שזרם המים יגיע למקום שהוא רוצה שיגיע. או משקה פירושו להשקות, להשקות דליים גדולים. שני הדברים הם טורח גדול, “שהיא טורח גדול”. שמשקה מן המעין. “אבל משקה הוא מן המעין”, אבל אם יש מעין, יש מים שזורמים כבר, ומשם קל יותר להשקות, להשקות או… בין… אז “בין שהיה בין שיצא כתחלה”. בין שכבר היה שם מעין, ובין שצריך עכשיו לעשות מעין.

הוא יסדר אבנים, אני יודע מה, שזרם המים יגיע למקום שהוא רוצה שיגיע. או משקה פירושו להשקות, להשקות דליים גדולים. שני הדברים הם טורח גדול, יש בה טורח גדול.

אבל משקין מן המעין. אבל אם יש מעין, יש מים שזורמים כבר, ומשם קל יותר להשקות, להשקות או… בין שהיה בין שיצא כתחלה, בין שכבר היה מעין ובין שצריך עכשיו לעשות מעין, בכל דרך שעושים מעין, זה מותר, ממשיכין ומשקין, אפשר להמשיך שהמעין יבוא לשם, לשים דברים, מה שלא יהיה, לעשות שהמעין יגיע לשם ולהשקות את השדה. “וכן כל כיוצא בזה”, שכשיש הפסד גדול, מותר לעשות זאת באופן שאין בו טורח גדול כל כך.

נכון, זה לא אומר שחופרים מעין, זה אומר שבא מעין, אבל צריך להביא תעלה כזו, משהו להוסיף לתשתית ולהיות מסוגל להשתמש במעין. בסדר. טוב מאוד.

דיון: מה קורה כשאפשר רק דרך טורח?

חברותא א: הרמב״ם לא אומר לנו מה קורה כשאפשר רק דרך טורח. כי כאן יש שתי אפשרויות. אם יש הפסד גדול ויש רק דרך אחת דרך טורח, צריך לדעת. כאן יש שתי אפשרויות. מה קורה כשאין שתי אפשרויות?

חברותא ב: אני חושב שבסעיפים הבאים רואים כן שזה מותר.

חברותא א: אתה מדבר על אופן שכן יש, כמו שאתה אומר, יש עצה לעשות עם פחות טורח.

חברותא ב: לא.

הלכה ב — הפסד מלאכות: זיתים, פשתן, כרם, פירות

אומר הרמב״ם הלאה, הלאה, עוד מלאכות שמותר לעשות בגלל הפסד, אבל כמו שלמדנו קודם, שלא יעשו זאת בטורח גדול, כאן נלמד שיעשו זאת בשינוי. הופך אדם את זיתיו במועד. וזה כך כי אחרי שקוטפים זיתים שמים אותם בחבית או משהו, וצריך לערבב אותם או משהו כדי שלא יתקלקלו. “ותוכן אותם”, מותר לטחון אותם, “ודורך אותם”, לדרוך עליהם לעשות שמן. וגם “ממלא חביות וגף אותה”, שמותר למלא את החביות בשמן ולסתום את החביות, כמו שלמדנו מגופה של חבית, כן, לשים את המכסה. כל אלה מותר לעשות “כדרך שעושה בחול”.

כלל: דבר האבד — אינו צריך שינוי

אומר הרמב״ם למה? “שכל שיש בו הפסד אם לא נעשה”, כל דבר שאם לא יעשו אותו יהיה נזק, כל הזיתים האלה יתקלקלו, אז “עושה כדרכו ואינו צריך שינוי”. דברים שיש בהם הפסד גדול מותר לעשות אפילו בלי שינוי. אמרנו קודם, אולי לא בטורח גדול, אבל לא צריך שינוי. אחר כך נראה כן דברים שצריך שינוי. אבל זה, כי יש הפסד גדול, ונראה שטורח גדול זה לא, אולי כי קודם הוא עשה לנו כן חילוק בין טורח, אז מותר לעשות כדרכו.

מכניס פירותיו מפני הגנבים — בצנעה

“וכן, מכניס אדם פירותיו”. יום טוב הוא בערך הזמן, סוכות הוא חג האסיף, זה בערך זמן שצריך להכניס את הפירות. אם זה יישאר בשדה זה יתקלקל. או זה אומר הוא, “מפני הגנבים”, בגלל גנבים. זה לכאורה אותו דבר גם להפסדים אחרים. אבל “ובלבד שיכניסם בצנעה”. הדברים, מאחר שזה בשדה, אנשים יראו, יעשה זאת בצנעה, שלא יהיה בזיון ליום טוב.

שולה פשתנו מן המשרה

“וכן שולה פשתנו מן המשרה”. אם השרו פשתן במשרה, המקום שבו משרים אותם, כחלק מה… מה למדנו מלבן, מנקים את הפשתן שיהיה לבן, צריך להכניס אותו למשרה, למקום שבו הוא נשרה. מותר לעשות, “ובלבד שלא יטול”, כי אם זה יהיה זמן רב מדי במים זה יתקלקל.

כרם שהגיע זמנו לבצור

“וכן כרם שהגיע זמנו לבצור במועד”. אה, כאן הוא מדבר על מה שאמרתי. כרם שהגיע הזמן שצריך לקטוף אותו. אם לא יקטפו אותו, הענבים יתקלקלו. “בוצרין אותו”, מותר לקטוף אותם.

דיון: למה בצנעה רק בפירות מפני הגנבים?

מעניין, הוא לא אומר בבירור מתי צריך לעשות בצנעה. על דבר אחד הוא אמר שצריך לעשות בצנעה, אבל על אחרים הוא לא אמר שצריך לעשות בצנעה. ולכאורה התירוץ הוא כשאפשר.

בסדר, גם קודם הוא אמר על הפסד בלי טורח. כאן הוא לא אומר. אולי אין שתי אפשרויות, או אולי זה לא טורח, נקודה. יש שתי דרכים ללמוד.

כלומר, יש מה שאפשר לומר ש, כמו שראינו בכמה דברים בהלכות שבת בדרבנן, שצריך להיות מסוגל למצוא היתר. אבל מצד שני, הרי רוצים שיום טוב לא יהיה כמו החול. אז, קודם כל, אם זה לא נראה בכלל, אולי לא יעשו זאת. נראה מיד אילו דברים אסור לעשות כשזה לא נראה בכלל. זה לא דבר האבד. אבל דבר שנראה, צריך למצוא היתר. אבל אם אפשר, עושים שינוי, או עושים בצנעה, שזה סוג של שינוי.

אבל אני רוצה לומר שזה לא לגמרי נכון, כי רואים בגמרא כך מביא הוא כאן. יש מחלוקת תנאים האם דבר שהוא דבר האבוד צריך לעשות עם שינוי. הרמב״ם אומר בבירור שלא צריך. “אין צריך שינוי”.

חברותא ב: נאמר קודם?

חברותא א: כן, “אין צריך שינוי” קודם.

חברותא ב: איפה?

חברותא א: סליחה, אני חוזר למעלה, שכחתי עכשיו. כן, דבר של הפסד פוסק הרמב״ם כלל שלא צריך. אפילו כשאפשר כן לעשות שינוי, לא צריך שינוי. הסוג של שינוי שצריך כן הוא לא, לנסות להיות עם פחות טורח, או דברים מסוימים כותב הוא שיעשו בצנעה. אבל זה לא אותו דבר כמו שינוי.

תירוץ: למה בצנעה רק בגנבים

אבל הזיתים והפשתן והכרם, מותר לעשות אפילו לא בצנעה, כי כולם יודעים שהכרם עכשיו זה הזמן לקטוף וזה הפסד. אבל מכניס פירותיו מפני הגנבים זה דבר ייחודי. הפירות מאוד נוחים בשדה, רק קורה שיש כאן גנבים, או שיש לו פחד מגנב מסוים. על זה אומרים בצנעה, כי האנשים לא יידעו שהוא עושה זאת בגלל הפסד.

טוב מאוד, יכול להיות. הוא מביא, המגיד משנה מביא מהרמב״ן שהוא אכן התמודד עם השאלה, למה דווקא על זה עשו הגבלה של בצנעה. הוא אומר קצת חילוק אחר, שזה לא ממש הפסד, זה חשש גנבים, זה פשוט חשש. כשמדברים קודם מדברים בוודאות, זה בטוח, זה נרקב, זה מתקלקל. כאן, גנב פירושו שהוא אולי בכלל לא יבוא, זה לא דבר ודאי גנב. אבל יכול להיות מה שאתה אומר נכון גם.

כן, כי דברים אחרים קשורים פשוט לעונה, זה הטבע של זיתים. כאן הרי הפירות טובים שם, רק יש לו פחד מגנב. ממילא יש פחד מחילול השם מזה, מבזיון יום טוב מזה.

חידוש: מה אם אי אפשר בצנעה?

בסדר, בינתיים היה לנו שהפסד מותר, ויש מתי צריך לעשות זאת בצנעה, או יש מתי צריך לעשות זאת עם מעט טורח. למה אמרתי את הדבר הראשון? כי אני רואה הוא מביא כאן מלמטה למשל, מה אם אי אפשר לעשות זאת בצנעה? זה מקום ציבורי, זה לא שייך. מה לעשות? לתת לגנבים לבוא? הוא מביא שהרמ״א אמר שאם אי אפשר, מותר כן. אז רואים שזה כן הולך עם הסברא שעושים מה שאפשר, כמו שאני אומר, כי חכמים מעולם לא אסרו קטגורית.

הלכה ד — מכוון מלאכתו למועד: איסור וקנס

אבל אדם עכשיו שמע שמותר לעשות מלאכות, אדם ידחה עבודות לעשות לחול המועד. אומר הוא, אבל הרמב״ם, לא, אסור. היה לנו מאוד דומה ביום טוב, כי אסור לדחות דברים לעשות אז. “ואסור לאדם שיתכוין”, שיתמרן כך ש“מאחר מלאכות אלו וכיוצא בהן ויניחם כדי לעשותם במועד מפני שהוא פנוי”. בחול המועד יש לו זמן פנוי, יעשה אז את המלאכות, והוא יודע שיש היתר. אבל זה לא דרך, אסור, מותר רק, לא בשום דרך. מה? אפילו דבר האבד אי אפשר לדחות לאז.

קנס: בית דין מאבדין אותה

אומר הרמב״ם, “כל שכיוון מלאכתו והניחה למועד ועשה במועד”, אם הוא עבר על ההלכה והוא כן דחה זאת לחול המועד ועשה במועד, אז קונסים אותו, “בית דין מאבדין אותה”, בית דין מאבד את התבואה, את השדה, מה שלא יהיה שהוא חסך, “ומפקירין אותה לכל”.

סייג: הקנס לא חל על יורשים

אומר עכשיו הרמב״ם אבל סייג בהלכה שבית הדין נותן את הקנס, מאוד דומה לכמו אם עשו ערמה, אז זה עדיין חמור. כן, אבל אומר הרמב״ם, זה שבית דין לוקח, מאבדים את הכסף שהוא דחה לחול המועד לעשות, זה דווקא האדם עצמו. אבל “ואם כיוון מלאכתו ומת”, והאדם כיוון מלאכתו והאדם מת, ועכשיו הבן תקוע עם שדה שלא נקטף כי האב דחה אותו, אז לא אומרים שהבן אסור לקטוף כי האב עשה… לא אומרים “אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה”.

תרגום לעברית

קודם הוא אומר, כן, אם האדם עשה זאת, אז לא לוקחים את הכסף מהאב, אם הוא היה חי כשעשה זאת, לוקחים ממנו, מפקירים וכדומה. אבל הוא מת, הרי הכסף כבר נפל בירושה לבן. הבן לא צריך לסבול בגלל זה. אין קונסין בנו אחריו ואין מאבדין את ממונו. חוץ מזה, אפילו קודם לכן, אם האב השאיר שדה והתכוון למלאכתו, אבל למעשה עכשיו הוא תקוע עם שדה שיש בו הפסד, אין מונעין את הבן מלעשות אותה מלאכה במועד שלא תאבד, כי הענין הוא ממש קנס. זה לא פשט שהשדה נעשה חפצא דאיסורא או משהו כזה, זה קנס על האדם כי הוא עשה את העבירה, אבל על הבן אנחנו לא מטילים את הקנס.

הלכה ה — צורך המועד: מעשה אומן ומעשה הדיוט

ועוד, עכשיו הם הולכים ללמוד את מה שנקרא מעשה אומן ומעשה הדיוט. שאפילו התירו לעשות מלאכות, אבל אנחנו לא רוצים שיעשו אותן בצורה מקצועית, שזה ייראה כאילו החברות פועלות כרגיל.

מי שצריך לטבול לו בגד

אומר הרמב״ם, מי שצריך לטבול לו בגד, מי שצריך בגד, עולה וטובל לו בתוך המועד. זה מעניין, כי הוא עדיין לא נתן את הכלל של זה. אני מתכוון שאחר כך יעמוד שלכבוד יום טוב מותר, שמותר לתפור בגד. זה לא הפסד, זו סיבה אחרת למה מותר. אולי אחר כך יעמוד ש… באופן שמותר, הוא עדיין צריך להיות לו בגד ליום טוב. עולה וטובל לו בתוך המועד.

חברותא ב: כאן אתה לומד. זה כתוב כאן.

חברותא א: בסדר. זה כתוב כאן.

חברותא ב: למה אתה מחפש שזה יהיה כתוב אחר כך?

חברותא א: לא, אבל הוא לא נותן את המילים.

חברותא ב: כאן זה כתוב. כאן זה כתוב. מי שצריך, יש לו צורך, המילה צריך. מי שצריך להיות לו. הוא צריך בגד, או שהוא צריך מקום במועד, הוא צריך לבנות משהו במועד.

הדיוט מול מהיר: כיצד עושה

אז ככה, אם היה הדיוט ואינו מהיר בעושה מלאכה, אם הוא עושה זאת כהדיוט, כאדם פשוט, הוא הדיוט, כך הוא מתרגם. הוא הדיוט, והוא לא… מה זה אומר הדיוט? ואינו מהיר בעושה מלאכה, הוא לא עושה את המלאכה מהר, הוא לא עושה את המלאכה מהר ו…

חברותא ב: מהיר לא אומר מהר, זה אומר…

חברותא א: מהיר במלאכתו?

חברותא ב: כן, אבל מהיר לא אומר מהר שם, זה אומר משהו כמו… הוא לא עושה מקצועי.

חברותא א: כן. אז הרי זה עושה כדרכו, מותר לו לעשות זאת באופן שהוא עושה. אבל ואם הוא מהיר, אם הוא מקצוען, אז לא נותנים לו לעשות זאת כמקצוען, אלא הרי זה עושה מעשה הדיוט, הוא לא יעשה זאת כמו שהוא עושה תמיד, אלא הוא יעשה זאת בצורה חלשה יותר.

ביאורים: תפירה ובנין

אז הרמ״א מסביר, כיצד? בתפירה, בתפירה, בדרך כלל, מי שיודע טוב איך לתפור, תופר בקו ישר, שהחוט עובר, למשל צריך לעשות תפר, אני יודע, החוט עובר. אבל כאן ומחלף, אני לא יודע בדיוק מה הלשון מחלף אומרת, אבל זה אומר שהוא עושה תפירות כאן, תפירות שם, שזה לא יהיה ישר, שזה לא ייראה כל כך יפה על הבגד. ואותו דבר בבנין, הדרך המקצועית היא שמניחים אבנים ועליהן מניחים טיט, והוא צריך לעשות זאת בלי זה, מניח אבן על אבן ואינו טח.

הלכות חול המועד: שינוי במלאכה, תבואה מחוברת, כבושים ודגים, שכר, ומלאכת אומנים בצנעא

הלכה: שינוי בעשיית מלאכה בחול המועד (המשך)

דובר 1:

אותו דבר. ושב סדקי הקרקע, ומגילן ביד וברגל כעין שמגילין במחליצה. כשצריך ליישר את הרצפה, הדרך המקצועית היא לעשות זאת עם כלי, הוא יעשה זאת, יכניס שם, מה שצריך, את הצמנט שצריך בסדקים של הקרקע, והוא יגלגל אותו, הוא ייישר אותו או יעשה אותו יפה כמו שצריך, הוא יעשה זאת ביד וברגל, כמו שעושים עם המחליצים, הכלים, הוא לא יעשה עם הכלים. וכן כל כיוצא בזה, לא יעשה זאת כמקצוען.

הרמב״ם לא אומר את הסיבה, אבל לכאורה הסיבה היא, שלא ייראה כאילו אדם עושה עכשיו את עבודתו המקצועית, זה היה בזיון, זה היה נראה כמו יום חול.

עכשיו נוכל ללמוד עוד הלכה שמותרת בגלל צורך יום טוב. זה קצת מעניין, זה פשט שהאדם הולך לכאורה לעבוד יותר קשה או לעבוד יותר, אבל כמו שכבר היה לנו בהלכות יום טוב גם כן, שחשוב לנו יותר שהוא יעשה זאת כמו בשבועות מאשר שהוא ילך לעבוד קצת יותר.

—

הלכה: תבואה מחוברת לקרקע — קצירה לצורך המועד

דובר 1:

טוב, אומר הרמב״ם הלאה, המשך לזה שמשהו שצריכים ליום טוב. הוא אומר כך: מי שהיתה לו תבואה מחוברת לקרקע, יש לו תבואה שעדיין לא נקצרה. כבר למדנו בתחילת הלכות יום טוב שאסור להיות קוצר ביום טוב, לקצור תבואה, כי יכלו לקצור אותה לפני יום טוב.

אבל עכשיו זה חול המועד, ואין לו מה יאכל במועד אלא ממנה, אין לו אלא את התבואה שמחוברת לקרקע. אף על פי שאין כאן הפסד, אין כאן הפסד, כי התבואה מחוברת לקרקע, היא לא תתקלקל. אבל אדם יכול היה לחשוב שיגידו לו לך קנה לחם מהשוק במקום לקצור את התבואה שלו.

אומר הוא לא, אין מצריכין אותו לקנות מה יאכל מן השוק עד שיצטרך לעמוד, לא מחייבים אותו עד כדי כך שהוא במקום להשתמש בתבואה שלו ולעשות מזה לחם, יצטרך ללכת לקנות. אלא מותר, מותר להיות קוצר את כל המלאכות שצריך להכין לחם, לקצור, אחר כך לאסוף את התבואה, לדוש את התבואה, זה אומר לנפות, אני לא זוכר. יש לי את המשמעות של כל הדברים האלה, זורה, בורר, טוחן, הכל עד שעושים זאת קמח, כמה שהוא צריך.

נראה שזה גם ענין של הפסד, כן? כי אם הוא צריך עכשיו ללכת לקנות זה הרי ענין של הפסד. הוא אומר אפילו אין הפסד, הוא מתכוון לומר השדה שלו לא יתקלקל, אבל זה יעלה לו כסף. זה סוג אחר של הפסד, גם את הסוג הזה של הפסד הוא מתיר. זה לא יעלה לו יותר כסף, כי הוא יהיה לו אחר כך את התבואה, הוא לא יפסיד כל כך הרבה כסף. זה לא אכילה מאוחרת יותר, אלא סתם שהוא רוצה לאכול את שלו.

בדיוק, לא אומרים לאדם שהוא לא יכול להשתמש בדבר שלו כי יש מלאכה לעשות אותו. זה אומר שהוא יכול להשתמש בו ליום טוב, הוא לא יפסיד כלום מזה. הדבר היחיד שהוא יפסיד זה אולי הטעם שזה שלו, אבל הנקודה היא יותר כמו שזה מה שהוא צריך ליום טוב, זה שלו, זה מה שהוא הכין, אני מתכוון שזו התבואה שלו. סדר רגיל הוא, אדם אוכל את התבואה שלו, לא צריך למצוא אולי עצה.

אני מתרגם, באופן שהוא יצטרך לקנות זה יעלה לו יותר, זה הרי פשוט שזה הפסד, אבל אפילו באופן שזה לא יהיה הפסד, מתירים כי הוא צריך את זה, לא מחייבים אדם לצאת הרבה מדרכו. זה ממה שהוא אוכל בדרך כלל, מותר לו לקצור אפילו לכבוד יום טוב לאכול.

אבל אפילו אז, ובלבד שלא ידוש בפירות. בדרך כלל דישה אפשר לעשות עם בהמות, אבל זה היה, נראה, דרך יותר מפורסמת, או הדרך היותר נוחה. שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות. אה, זה אומר לנו הרמב״ם בכלל. הרמב״ם שאסור לעשות בפירות, שזו הדרך הרגילה איך עושים את זה. למה? שכל דבר שאין בו הפסד צריך לשנות.

קודם אמר לנו הרמב״ם שכאשר התירו זה הפסד, התירו, התירו כראוי, שלא צריך לעשות דווקא עם שינוי. אבל כשההיתר הוא היתר אחר, כי מתירים מהשדה שלו בלי הפסד, צריך להיות שינוי. אומר הרמב״ם, וכן כל כיוצא בזה, שאדם מתיר לעצמו בגלל צורך המועד, יעשה זאת אבל עם שינוי.

—

הלכה: כבושים ודגים — צורך המועד

דובר 1:

הלאה אומר הרמב״ם כך, כבושים שיכול לאכול מהם במועד, מאכלים כבושים שכובשים במי מלח וכדומה, שהוא יכול לאכול ביום טוב, מותר לכבוש ביום טוב. אבל דברים שאין ראויין אלא לאחר המועד, הדברים שאם יכבשו אותם עכשיו אפשר יהיה לאכול אותם רק אחרי יום טוב, אין זה צורך המועד, אסור לכבשן.

וצד אדם דגים כל שיכול לצוד. מה קורה לגבי לצוד דגים? גם אדם יכול היה לחשוב שמותר רק לצוד דגים כמה שצריך ליום טוב? אומר הוא, לא. וצד אדם דגים כל שיכול לצוד, כמה שיכול לצוד מותר לצוד. ומולחן במועד, הוא יכול למלוח את כל הדגים ביום טוב. אף על פי שהוא לא יהיה מוכן לגמרי ליום טוב.

אה, אולי… אה, זה אומר, בדרך כלל כשמולחים צריך עוד כמה ימים, זה אומר שממילא זה בעיקר לאחר יום טוב. אבל הואיל ושייך כן ליום טוב שהוא יוכל לאכול מזה, אם יסחט אותו בידו פעמים רבות עד שיתרכך, נראה שדג לוקח הרבה זמן עד שהוא נעשה רך ואכיל, אז באופן כללי הוא לא יאכל מזה. אבל הואיל והוא יכול כן לאכול מזה, זה אומר כן משהו דבר ששייך ליום טוב ומותר לעשות אותו.

כן, מעניין. מה ה… יש כאן שני היתרים בעצם, נכון? שתי רמות של היתר. קודם כל, הוא יכול למלוח, אף על פי שהמליחה… זה אומר, אפשר לבשל ולאכול מיד, זו לא השאלה סתם, אבל הוא רוצה למלוח. הסדר של הדג הוא למלוח, ומליחה לוקחת כמה ימים עד שהיא עושה את פעולתה, זה לא לוקח רגע. קודם כל, כתוב שמותר לעשות זאת. למה? כי יש כן איזושהי אפשרות, הוא יכול ללחוץ אותו עם האצבע. יש איזושהי עצה איך הוא יכול כן לעשות את הדג שימושי ליום טוב.

והרמה השנייה של היתר היא, אז מותר לו כמה שהוא רוצה, כל שיכול לצוד.

דובר 2:

אה, הוא אומר שהוא לא יאכל ביום טוב מיכל שלם של דגים? לא. למה?

דובר 1:

אפילו ביום טוב עצמו… זה אולי לא התכוונו, אבל יום טוב עצמו כל דבר שהוא ראוי לאכול זה לא מאוד… הוא לא היה מבשל אותו למחר.

דובר 2:

כן, אבל ביום טוב רואים גם שכי זה ראוי ביום טוב.

דובר 1:

כן, אבל כתוב ה… יש כאן למה מותר ביום טוב. למשל, אנחנו מניחים סיר גדול שהם למדו, אבל… כאן מדברים לכאורה אפילו באופן שלא היו מתירים ביום טוב, קצת, כי זה כתוב בהלכות.

דובר 2:

בוודאי.

—

הלכה: מתלין את השכר — להכין בירה בחול המועד, ודין הערמה

דובר 1:

בסדר, עוד דברים שמותר לעשות לצורך המועד. מתלין את השכר במועד לצורך המועד, מותר להכין בירה, להכניס את השעורה עם כל החומרים, ולעשות בירה לצורך המועד, לבירה שישתו ביום טוב. אבל שלא לצורך המועד, נניח בירה, אם זה לוקח זמן מסוים שלא יהיה מוכן ביום טוב, אסור. אחד שכר תמרים ואחד שכר תמרים.

אומר הרמב״ם, אפילו אם יש לו ישן, אפילו אם לאדם יש בירה ישנה כבר, מותר לו לעשות הערמה ושותה מן החדש, מתירים כן שהוא יעשה הערמה כזו וישתה מהחדשה, אף על פי שיש כאן קצת הערמה, כי זה לא לצורך המועד, יש לך אחרת. זה קצת לצורך המועד. למה? למה זה מותר? שאין הערמה זו ניכרת לרואה. האדם לא יודע בדיוק מה יש לו, והוא רואה שהוא עושה והוא שותה זאת ביום טוב. זה מותר, וכן כל כיוצא בזה.

זה מעניין, המילה כאן “שאין הערמה זו ניכרת לרואה” קשורה למה שהוא אמר שלא ייראה כדי שלא יהיה כיום חול. שחול המועד קשור הרבה לוויזואלי, שלא ייראה חולי.

דובר 2:

יכול להיות, אבל אתה יודע, כתוב שהם גם החזיקו שזה יהיה בצנעא. דבר אחד, כן, הדבר הבא יכול להיראות. כאילו ביום טוב לא היו מחזיקים הערמה כזו. זו בדיוק ההערמה שאסור לעשות ביום טוב לכאורה. אבל כאן הפשט הוא, באחסון שלו יש לו מיכל שלם של בירה. אבל הוא הולך והוא עושה בירה. שואלים, מה אתה עושה? מה זאת אומרת? לכבוד יום טוב. אה, יש לי… אף אחד לא צריך לדעת מה יש לך. זה איזושהי מין… מדברים כאן כנראה גם באופן שזה לא יותר טוב החדשה, כי אם זה יותר טוב היו מתירים אפילו ביום טוב, כמו שהתירו את כל המלאכות כי זה טרי יותר, זה יותר טוב. מדברים כאן באופן שזה לא יותר טוב. הוא עושה זאת לכאורה דווקא כדי שהוא יוכל, כי יש לו זמן עכשיו. יש לו זמן.

דובר 1:

זו שאלה של איך מראים מלאכה שהם ראו שזה לא טוב. למה אז הוא עושה זאת? אולי, צריך לחשוב, אם זה כי התמרים יתקלקלו, מותר הרי הלאה. נכון, נראה שסתם, הוא רוצה… כן, אני לא יודע. אולי בדבר כזה זה לא אומר טרחה כל כך גדולה שזה מכוון מלאכה? אני לא יודע, אולי באופן שבזה זה לא יהיה מכוון מלאכה. אני לא יודע, אולי מכוון מלאכה גם כי זה נראה כאילו עושים חולי. לא ברור לי.

בסדר. ועל זה מתווכח הראב״ד. הראב״ד מתווכח על ההיתר של להערים.

דובר 2:

מדברים על הראב״ד? איך אתה רואה? אהה.

דובר 1:

הראב״ד אומר שדווקא אם החדשות יותר טובות.

דובר 2:

טוב מאוד. מעניין, כי את זה היו יכולים אפילו ביום טוב.

דובר 1:

הראב״ד אומר שזו מחלוקת תנאים, והוא פוסק כמו התנא.

דובר 2:

לא, אני אומר, הראב״ד מעניין, כי אם זה יותר טוב מותר ביום טוב גם כן.

דובר 1:

לא, אולי זה אומר אולי לעשותו מבערב.

דובר 2:

אם זה יותר טוב? נו, כל דבר שיותר טוב מותר לעשות. יותר טוב יכול להיות מהיום, יכול להיות מאתמול. אתה מבין מה אני אומר? זה יותר טוב הטרי מלא משישה חודשים אחורה, אבל זה יותר טוב מהיום? אני לא יודע, זה עומד בכל מקרה כמה ימים.

דובר 1:

אה, זה יכול אולי לא להחזיק. בסדר.

—

הלכה: מלאכת אומנים בצנעא לצורך המועד

דובר 1:

טוב, אומר הרמב״ם הלאה עוד דברים שהם מלאכות לצורך המועד, שאנחנו הולכים ללמוד. כל מלאכות שאינן לצורך המועד, כשעושין אותן אומניהם, כשהאומן עושה אותן, יעשה אותן בצנעא. קודם אמר לנו, האומן יעשה זאת לא באופן אומן. כאן מדברים על עוד דבר, לא כשהאדם עושה זאת והוא אומן, אלא דברים שצריך להיות מקצוען בשביל זה. האדם צריך להיות לו משהו ליום טוב, כשהוא הולך לצייד, לאופה, הוא הולך לאדם, מה עושה זאת? יעשה זאת האדם שעושה זאת בצנעא, שלא ייראה.

כיצד? הציידים, אנשים שצדים, או טוחנים, או אנשים שקוצרים ענבים ליין, למכור בשוק. הרי אלו עושין בצנעא לצורך המועד, הם יכולים לעשות זאת בצנעא לצורך המועד. זה לא לצורך המועד שלהם, לצורך המועד של הלקוחות שלהם. ועושין שלא לצורך המועד, אסור. ואם עשה לצורך המועד והותיר, מה קורה שאדם צד ללקוחות, והוא צד יותר מדי, ונשאר? בדרך כלל היינו לומדים קודם שהיו מתחילים קונצרט, אבל כי הוא עשה זאת לצורך המועד, היה קשה לחשב בדיוק כמה הוא צריך. הוא עשה זאת לצורך המועד מותר.

הלכות יום טוב: צרכי רבים, דיני בית דין במועד, ואיסור כתיבה

הלכה י: צרכי רבים במועד

דובר 1: יש עוד היתר, במילים אחרות. זה אומר, עד עכשיו למדנו שלושה היתרים, נניח. זה אומר, למדנו היתר אחד של דבר האבד, דבר שיש בו הפסד. למדנו דבר של צורך המועד, זה בעצם מה שלמדנו, שני היתרים. שני היתרים. עכשיו הולכים ללמוד סוג שלישי של היתר, דבר שהוא צורך רבים, לא צורך המועד, זה אומר, לא לכבוד יום טוב שעושים אותו, אלא סתם לרבים, עוד סוג של היתר.

כן, אומר הרמב״ם, עושין כל צרכי הרבים במועד. נראה שאין כאן את התנאים של אם יכלו לעשות זאת לפני כן או משהו. צרכי רבים מותר. כיצד? מתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים. יש קלקול, יש גיבוי בביוב, מותר לעשות כי זה ענין של צרכי רבים, רשות הרבים.

ואותו דבר, מתקנין את הדרכים ואת הרחובות. והיו עולים לרגל, אלה הרי הימים שירושלים הייתה מוצפת באנשים, עיר רבתי עם. היו צריכים לעשות צרכי רבים, מותר לעשות זאת ביום טוב.

תרגום לעברית

ולא רק זה, וחופרין לרבים בורות שיחין ומערות, צריך לחפור מים טריים עבור הציבור, מותר לעשות זאת. וכורין להם נהרות, מותר לחפור נהרות, כלומר, לחפור מקומות שיאספו מי גשמים כביכול, כדי שישתו מים, שיהיה להם מה לשתות. וכונסין מים לבורות ומערות של רבים, מותר לאסוף מים, כלומר, ליצור מפלי מים שיזרמו למקום הנכון, לבורות ומערות של רבים. ומתקנין את סדקיהן, מותר לתקן את הסדקים כדי שהמים יתאספו היטב. ומסירין הקוצים מן הדרכים, מותר להסיר קוצים שמסוכנים לאנשים.

מקוואות, מותר למדוד את השיעור של המקוואות כדי לוודא שיש מספיק מקוואות לעולי רגל, ליהודים שנמצאים שם. ולא רק שמותר למדוד, אלא אחרי המדידה, ומקוה שנמצא חסר, מרגילין לו מים. מותר ל… מרגילין לו מים אני חושב שזו לשון מברגל, פירושו שמותר לעמוד שם ולחפור מסביב כדי שהמים יזרמו לשם.

דובר 2: זה באופן פחות… מרגילין לו מים פירושו פחות טרחה או מה? לא לשאוב?

דובר 1: לא, לא, זו הדרך הרגילה. מותר לעשות מים כל מה שצריך למילוי המקווה.

הלכה יא: צרכי רבים — שירותי בית דין

דובר 1: ומה עוד נחשב לצרכי רבים? ויוצאין שלוחי בית דין להפקיר את הכלאים. הרי למדו כך שבאחד באדר יוצאים שלוחי בית דין בעניין כלאים, מסתובבים לוודא שיהודים לא אוכלים כלאים, מפקירים שהכלאים יעקרו.

ופודין את השבויין, לפדות שבויים. ואותו דבר, לפדות ערכים, חרמים, והקדשות, שלושה סוגים של מקרים שבהם אדם מקדיש משהו מנכסיו, או ערכו, הערך שלו יהיה להקדש, או שהחרים משהו שיהיה להקדש, או הקדיש משהו, ובהלכות הקדשות יוסבר יותר מה ההבדלים בין הדברים הללו. בית הדין צריך לשלוח כדי לשום את הערך, או לתפוס את החרם, או להביא את ההקדש. פודה פירושו שהאדם הקדיש את שולחנו, הוא יכול לשלם כערכו, הוא קונה אותו מההקדש.

ומשקין את הסוטות, יש סוטה, מותר להשקותה ביום טוב. זה גם מעניין, זה משהו שאפשר לעשות אחרי יום טוב, אבל הוא רואה שזה צרכי רבים שהאדם יהיה רגוע. ושורפין את הפרה, כדי שיהיה אפר פרה ליהודים. ועורפין את העגלה, אם יש עגלה ערופה מותר לעשות זאת ביום טוב. ורוצעין עבד עברי, מותר לעשות את “ורצע אדניו את אזנו” של עבד עברי.

דובר 2: נראה שזה כמו שירותי בית דין.

דובר 1: כן, אלו השירותים של בית הדין, זה צרכי רבים.

דובר 2: כל אחד הוא יחיד, סוטה היא יחיד.

דובר 1: ומטהרין את המצורע. ומה עוד? ומציינין על הקברות שמחו הגשמים. אם יש קברות, אבל היו צובעים קברים כדי לדעת שכאן יש קבר, אבל כשירד גשם זה נמחק והסימן נעלם.

דובר 2: מותר לצבוע שוב או מה?

דובר 1: כדי שיפרשו בהם כהנים, שכהנים ידעו. כל אלו צרכי רבים, כל הדברים האלה שהם צרכי רבים, מותר לעשות זאת. בניגוד ליום טוב ושבת שאסור לעשות, הרבה מזה הן מלאכות, אבל גם יש מנוחה, בית דין לא דן בשבת.

הלכה יב: דיני בית דין במועד וכתיבת מעשה בית דין

דובר 1: אה, עכשיו הולכים לדבר יותר על בית דין. אלה היו יותר שוטרים, שופטים ושוטרים. עכשיו הולכים למנות דברים של בית הדין.

אותו דבר בית דין: דנין דיני ממונות, לא דנים דיני ממונות, מחלוקת בין אנשים, דיני מכות למי שצריך לתת עונשים, ודיני נפשות, במועד.

ואותו דבר, מי שלא קיבל עליו הדין, מי שלא קיבל את הדין שבית הדין פסק, יש חרם, נותנים שמתא, משמתין אותו במועד, מותר לעשות את השמתא במועד.

וכשם שדנין במועד, בדיוק כמו שמותר לעשות את עצם הדין, עצם הדין פירושו שהדיינים יושבים ביחד, ואחר כך יש את הדבר שכותבים את זה לרשומות בית הדין, כך כותבין מעשה בית דין וכל הדומה לו, ועכשיו הוא הולך להסביר מה פירוש כותבין מעשה בית דין, כיצד? למשל, אילו סוגי מעשה בית דין יש? מה בית דין צריך לכתוב?

אומר, כותבין הדיינים אגרות שום ששמו לבעל חוב, שמו לבעל חוב ששדה שווה עבור חובו או כדומה, מותר לכתוב זאת. או ואגרות שמכריזין בהם למזון האשה והבנות, אדם נסע, בית דין יורדים לנכסיו ושמים את הנכסים ומוכרים אותם, בית הדין צריך לכתוב זאת, כדי שכשיחזור יוכלו לתבוע ממנו וכן הלאה.

דובר 2: לרשומה זה חשוב, כן? שלא ימכרו את כל שדהו בעבור מעט.

דובר 1: הדברים האלה צריך להיות רשומות בית דין.

דובר 2: אה, בסדר. כן.

דובר 1: בשטרי… הרמב״ם כאן הסדר של בית הדין הוא שכותבים את זה. בשטרי חליצה ומיאונין. אם מישהו עשה חליצה, כותבים שהאישה כבר קיבלה חליצה, היא יכולה להתחתן, או מיאון. קטנה שנישאה יכולה לצאת במיאון, אבל בית דין צריך לכתוב פתק שהיא כבר לא שייכת.

וכל הדומה להם, ודברים שצריכים הדיינים לכותבם כדי שיזכרום, כל מה שהדיינים צריכים לכתוב כדי שיזכרו, אפילו יותר מזה, כגון טענות בעלי דינים, באמצע דין תורה עולות הרבה טענות, כותבים הערות, או דברים שקיבלו עליהם, כגון איש פלוני נאמן עלי, איש פלוני ידין לי, בדין תורה יוצא שאדם אומר, “זה יהיה נאמן עלי, זה לא”, כל הדברים צריך לכתוב, שלא יהיה הכל מבולבל, מותר לעשות, כי זה הכל צורך הרבים.

אותו דבר, מי שצריך ללוות במועד, מי שצריך ללוות כסף במועד, ולא יאמינו המלוה, והוא לא מאמין לו על המילה, הוא לא רוצה לעשות מלווה על פה, הרי זה כותב שטר חוב, מותר לכתוב שטר חוב.

כאן זה לא דווקא… אה, הדברים האחרונים, בואו נראה את הדברים האחרונים. וכן כותבין גיטי נשים וקידושי נשים ושוברין ומתנות, שטר שקנו משהו או שנתנו מתנה, שכל אלו כצרכי רבים הן, זה גם דומה לצרכי רבים.

דיון: “כצרכי רבים” — מה ההבדל?

דובר 2: ה״כצרכי” עולה כנראה על ארבעת הדברים האחרונים, על שטר החוב.

דובר 1: כי זה לא בית דין עושה את זה.

דובר 2: אה, גיטי נשים למשל וכדומה, זה לא צרכי רבים.

דובר 1: לא, גם לא בבית דין.

דובר 2: לא, מי שצריך להלוות במועד, הרי זה כותב שטר חוב. האדם.

דובר 1: על זה הוא אומר, זה כצורך הרבים. עושים את זה באמת לא בבית דין, אבל זה כצורך הרבים.

דובר 2: בסדר. כן.

הלכה יג: איסור כתיבת ספרים, תפילין ומזוזות

דובר 1: הלאה, אומר הרמב״ם, אומר הרמב״ם כך: ואסור, מה הוא הולך לומר עכשיו? דברים שניים שתחשוב שגם הם מותרים? לא, ואסור לכתוב במועד אפילו ספרים תפילין ומזוזות. אסור לכתוב ביום טוב חול המועד שום ספר תורה, תפילין ומזוזות.

ולא רק זה, ואפילו מגיהין אפילו אות אחת בספר העזרה. אסור גם… הספר שמונח בעזרה, זה דווקא בעזרה? או מה? כלומר אפילו בספר העזרה, אבל שלא יגיע לספר תורה. לא רק זה, אלא אפילו הספר בעזרה היה ספר תורה ש… אני מתכוון שם כהן גדול אולי קרא. הקהל הוא… משם הגיעו כל הספרים. הוא ה… כן, למדו ו… אף פעם לא למדו. אבל על כל פנים, ספר העזרה, זה הספר ש… ש… אז זה מאוד חשוב שיהיה מדויק מאה אחוז. זה כמו ה… זה הספר שממנו מגיהים את כל הספרים האחרים. מאוד חשוב שיהיה מוגה.

דובר 2: איך יכול להיות שבספר הזה יש טעות?

דובר 1: יכול להיות. יכול לקרות. משהו נמחק. כן.

דובר 2: לא אם נמחק, אבל מצאו טעות.

דובר 1: בסדר. בסדר. בסדר. אפשר גם לומר, מתקנים משהו ש…

דובר 2: בסדר. יכול לקרות טעות כזו. נמחקה אות.

דובר 1: לא. מפני שהיא מלאכה שאינה לצורך המועד. זה לא לצורך המועד. זה באמת מאוד חשוב.

קושיה: למה ספר העזרה לא צרכי רבים?

דובר 2: מעניין שזה לא נקרא צורך הרבים.

דובר 1: מעניין, זה ממש צורך הרבים. זה ספר העזרה, אבל זו לא מלאכה של צורך המועד. מה אפשר לעשות? זו הנקודה.

דובר 2: אבל דברים קודמים היו גם הרבה שאפשר לעשות אחר המועד. אבל ההיתר היה כי זה צורך הרבים.

דובר 1: כן, קושיה טובה. או אולי, מה היתה כתיבה? זו קושיה טובה. זו קושיה טובה שהמפרשים ישאלו אותה.

דיגרסיה: תפילין בחול המועד

דובר 1: ונראה גם באמת שלא הניחו תפילין בחול המועד, כי אם מניחים תפילין בחול המועד וצריך לכתוב תפילין, זה עוד דבר שמותר לעשות ביום טוב. כן?

דובר 2: להיפך, להיפך, אבל… תראה שם את היין. כותב ידם תפילין ומזוזות לעצמו. קודם היה כתוב מזוזות ל… אם מישהו צריך, אבל אם מישהו צריך תפילין ומזוזות לעצמו… או טווה תכלת לבגדו, כלומר שצריך לעשות ציצית, מותר כן, כי זה לצורך המועד, לצורך עכשיו, צריך את זה עכשיו.

דובר 1: בסדר. אז בפשטות, מה שנראה כאן הוא שמניחים כן תפילין בחול המועד, ממילא צריך לכתוב לעצמו. כי זה צורך היום טוב. יכול להיות גם עכשיו שבנו הולך לבר מצווה יום אחרי יום טוב, וזה פשוט לוקח זמן.

דובר 2: יכול להיות שהמילה היא לא צורך המועד, אלא כי זה צורך גדול, זה צורך המצווה, דומה לצורך רבים.

דובר 1: כן, השאלה היא כך, אם ההבדל הוא לעצמו, צריך להיות מותר גם לכתוב ספר תורה לעצמו. מובן, הוא צריך ספר תורה. כי הוא צריך לקיים מצווה ש… הוא צריך לקיים יום אחר כך, אבל תפילין זו כן מצווה שעושים כל יום. אבל…

היתרי מלאכה במועד: כתיבה שאינה מעשה אומן, צרכי המת, נישואין, וגילוח

היתר כתיבה שאינה מעשה אומן — אגרות שאלת שלום וחשבונות

יכול להיות גם עכשיו שבנו הולך לבר מצווה יום אחרי יום טוב, וזה פשוט לוקח זמן. המילה היא לא צורך המועד, אלא כי זה צורך גדול, זה צורך המצווה, דומה לצורך רבים.

כן, השאלה היא כך, אם ההבדל הוא לעצמו, צריך להיות מותר גם לכתוב ספר תורה לעצמו. מובן, הוא צריך ספר תורה. כי הוא צריך לקיים מצווה. הוא צריך לקיים יום אחר כך, אבל תפילין, כן, מצווה שעושים כל יום.

אומר הרמב״ם הלאה, עכשיו הולכים ללמוד עוד היתרים מלבד מה שכבר למדנו. אז עד עכשיו למדנו איזה היתר? היתר אחד של דבר האבד, ההיתר השני של צורך המועד, ההיתר השלישי של צורך רבים. עכשיו נוכל ללמוד היתר רביעי של צורך פרנסה. כאילו, אני לא יודע איך קוראים לזה. זה גם צורך המועד. ולפי מה שהוא עושה אוכל. אדם אין לו מה לאכול. לא הוא עושה אוכל. אה, אפשר דבר אחר. מותר להיות, מותר לעשות פרנסה, דברים שלא היינו מתירים. אבל כותב ומוכר לאחרים. למשל, סופר צריך כסף, הוא צריך לכתוב תפילין כדי להיות לו במה לקנות ליום טוב לאכול, מותר לו כן למכור אפילו מוכר לאחרים כדי פרנסתו.

נכון, ההלכה עולה על הסופר הזה. סופר שאין לו מה לאכול ביום טוב, הוא עושה תפילין, והוא מוכר אותם ליהודי ערב יום טוב.

אומר הרמב״ם הלאה, ומותר לכתוב איגרות של שאילת שלום במועד. כל הדברים האלה שלמדנו הם כתיבה, שהיא כתיבה מקצועית. אבל סתם מכתב של שאלת שלום, לברך חבר, לשלוח מכתב יפה מהמחנה לאמא, זה מותר לעשות במועד.

למה? כי זה לא… כי… למה מותר זה? כתיבה היא גם מלאכה. או אולי כי זה ענין של… על מה אתה מדבר? אגרות שאלת שלום. להיות טוב, לדבר. מה מותר? כי זה ענין של אהבה בין אנשים? בואו נראה.

ואותו דבר, וכותב חשבונותיו, שאדם מותר לכתוב את חשבונותיו, ומחשב יציאותיו, הוא מותר לנהל חשבון, הוא מותר לרשום את הנהלת החשבונות שלו. למה? שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקונם, הכתיבות האלה לא כותבים אותן דווקא יפה מאוד, לא עושים את זה כמו מקצוען, ונמצאו כמעשה הדיוט במלאכות.

דיון: חילוק בין מעשה הדיוט בכוונה למעשה הדיוט מעצם טבעו

מעניין, כי עד עכשיו למדנו שכשעושים מעשה הדיוט צריך גם להיות עוד משהו היתר לעשות. מה זה אומר? זה לא שכל מעשה הדיוט מותר לעשות. קודם למדנו שכשצריך ביום טוב לא לעשות את זה כמעשה אומן.

לצורך. נו, כל הדברים האלה הם צורך. מגרש אשתו לאהבה, תברך אותו יום אחרי יום טוב. לא, כמו שהתירו משלוח מנות וכדומה. בסדר, זה צורך, כך נראה. צריך להיות חשבון. כן, מה זה צורך? אבל אם זה היה מעשה אומן, לא היינו מתירים. אבל מאחר שזה מעשה הדיוט, מותר כן.

טוב. מה עוד? עוד היתרים? זה בעצם, אם רוצים לדעת את הכלל, זה בעצם הכלל שראינו קודם, שבדבר של צורך המועד מותר לעשות בדרך מעשה הדיוט. זה אותו מקום. החשבונות הם אולי צורך המועד לשמור שליטה על ה… כן, בסדר.

הלכה טו: צרכי המת במועד

טוב. עכשיו הולכים ללמוד עוד היתר על כבוד המת.

עושין כל צרכי המת במועד, גוזזין שערו ומכבסין כסותו, מותר לגלח אותו, לכבס, לעשות ארון. ולא רק זה, אלא מותר אפילו, ואם לא היו להם נסרים, לא היו להם עצים, מותר אפילו ללכת לחתוך עצים, מביאין קורות ונוסרין מהן נסרים בצנעה בתוך הבית, מותר אפילו לבנות ארון. אבל זה עושים בצנעה בתוך הבית. הדברים האחרים רואים שזה לצורך המת, זה לא ידעו אנשים, יחשבו שבונים כאן, עושים כאן סתם דברים.

ואם היה מת מפורסם, אם הוא אדם ידוע, צדיק, אני לא יודע מה, ואנשים מחזיקים שכאן ליד הבית יש מת, ואנשים יודעים שהעצים שמביאים הם לארון, עושין אפילו בשוק.

אבל מה אסור לעשות? הוא אמר, מביאין קורות, מביאים עצים כבר חתוכים. אבל אין כורתין עצים מן היער לנסר מהם לוחות לארון, לא עושים כל כך רחוק שמתירים עכשיו לכרות יער כדי לעשות את העצים. ואותו דבר, ואין חוצבין אבנים לבנות בהם קבר, אלא אם מוצאים סתם כבר חתוכים איפשהו. אולי זו טרחה גדולה, או משהו כזה. אולי זה מעניין.

טוב.

הלכה טז: אין רואין את הנגעים במועד

הלאה, למדנו שמותר לעשות צרכי רבים. מה קורה לגבי נגע שכהן צריך לראות נגע? יש כאן הלכה, אין רואין את הנגעים במועד. למה? שמא ימצא טמא. כל עוד הכהן לא טימא, הוא עדיין בחזקת טהור, ונבוך הולכים עכשיו לקבוע שהוא טמא, ונמצא חגו נהפך לאבל. ביום טוב עשו לו צער. אסור ביום טוב לקבוע דבר שהוא צער.

דיון: למה ספק לא יותר גרוע מוודאי טומאה

הלאה, דברים נוספים. זה מעניין, כי יש גם צער מה״לא ידוע”, מהספק, אבל בכל זאת, נעשה בטוח שאסור יותר גרוע. זה לא ספק. נגע בכלל לא… הוא נעשה דין עבד, כן? הוא צריך להיות מחוץ למחנה בגלל זה.

כן, אבל הנקודה היא, נגע נעשה טמא רק כשהכהן אומר. זה לא ספק טמא, זה בוודאי לא טמא. כל עוד הכהן לא ראה, הוא כשר. זה כתוב בתורה. אז הוא לא נעשה טמא, זה טוב.

הלכה טז: אין נושאין נשים במועד

למדנו קודם שמותר לכתוב שטר קידושין, גט, והדברים. אבל, אומר הרמב״ם, אבל לא עושים את החתונה עצמה. ואין נושאין נשים, אפילו לא יבום, שהוא מצווה, היית חושב שאז מותר כן, אפילו לא חתונה של יבום מותר לעשות במועד. למה? כאן יש דבר אחר: כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנישואין. להתחתן זה לא מלאכה, מותר אפילו להתחתן בשבת. אבל יש כאן דבר אחר, יש ענין של שמחת מועד. כמו שלמדנו קודם, לא עושים הספד, זה יום של שמחה. אנחנו קוראים לזה “אין מערבין שמחה בשמחה”, אבל הרמב״ם קורא לזה כאן במילים, כי שמחת החג הולכת להישכח, שמחת חתן וכלה הולכת ל”overpower”.

דיון: “אין מערבין שמחה בשמחה” — המקור וההבדלים

הלכות חול המועד – תגלחת, כיבוס, וסחורה

הלכה יז-יט: תגלחת במועד – המשך

תנאי ההיתר: פנאי לגלח קודם הרגל

אומר הרמב״ם, “וכולם”, כל אלה שמנינו, “אם היה להם פנאי לגלח קודם הרגל ולא גלחו אסורים”. כלומר, מכיוון שההיתר הוא משום שלא הייתה לו הזדמנות. אם אכן הייתה לו הזדמנות, לא מועיל זה אפילו אם היה בשבי.

נזיר ומצורע – היתר מיוחד

אומר הרמב״ם, “אבל הנזיר והמצורע שהגיע זמן תגלחתן בין בתוך המועד בין קודם הרגל”, נזיר שאסור לגלח או מצורע שיש לו מצווה לגלח מאוחר יותר, “מותר לגלח בתוך המועד”. מדוע? משום ששניהם מביאים קרבן כשהם מגלחים. והנזיר מניח את השיער שם מתחת לסיר וכדומה, וכן המצורע. נראה שהגילוח קשור לקרבנות. ואם נאמר לו שעדיין אינו רשאי לגלח, יידחו גם הקרבנות. שלא ידחו הקרבנות. זה כבוד יום טוב, שיהיה יותר… איני יודע, כבוד יום טוב, יש איסור להשהות את הקרבנות. זה דבר נוסף, אדם שיש לו קרבן צריך להביאו מיד. לכן אי אפשר לדחות את הקרבן משום שאינך רוצה לגלח ביום טוב. אף על פי שאולי היה צריך לעשות זאת ערב יום טוב.

כל היוצא מטומאתו לטהרתו

אומר הרמב״ם עוד, “כל היוצא מטומאתו לטהרתו”, היה טמא ועתה נעשה טהור, “מותר לגלח במועד”. מדוע, כשאדם טמא אינו מגלח? אה, אומר אדם אולי כהכנה לטבילה. לא ברור. יש משהו בסדר שמי שהוא טהור מגלח. יש עוד חציצה וכדומה, לפני המקווה הולכים… מגלחים. כן, אבל אין הבדל. בסדר. אותו דבר קטן שנולד. אצלי מורד, אצלי מדברים שאני יכול להיטהר קודם. התירוץ הוא, כשאדם טמא, יש משהו שהוכנס שאין מגלחים. זה חייב להיות, נכון? כן, יש רמז לדברי הזוהר, שמגלחים את השיער מנידות. כן, היה… איפה אנחנו עדיין? כל היוצא מטומאה לטהרה? יש משהו במידה, כן. טומאה אינה אלא התקשרות. כך רואים, רואים שזה היה הסדר, וכשאדם טמא, אינו מגלח. זה מעניין.

קטן שנולד

אומר הרמב״ם עוד, “בקטן שנולד”, הילד נולד, בין שהילד נולד ביום טוב או לפני יום טוב, “מותר לגלחו במועד”, מותר לגלח ביום טוב.

אנשי משמר

אומר הרמב״ם עוד: “ואנשי משמר ששלמה משמרתם בתוך המועד” – אנשים שבבית המקדש היה משמר, זה היה משמרם להיות בבית המקדש, לשיר… הכהנים. כהנים או הישראלים שהם אנשי המשמר? היו גם משמרות של ישראלים שבאו לירושלים. אנשי מעמד. אנשי משמר פירושו המשפחות שהיו, הכהונה הייתה מחולקת לקבוצות. אנשי המשמר שנסתיימה משמרתם בתוך המועד, ונראה שכל עוד הם במשמר אין להם זמן, אינם פנויים. הגילוח, מה פירוש אנשי משמר אסורים לגלח בשבת שלהם? בשבוע של אנשי המשמר אסורים לגלח. זה גם כדי שיגלח קודם. כן, יפה מאוד.

הלכה כ: שפם, ציפורנים, ותכשיטי נשים

אוקיי, מה מותר? אומר הרמב״ם, “מותר ליטול שפמו”, שפם פירושו שפה, אנחנו קוראים לזה. מותר לגזור את השפם בחולו של מועד, “או ליטול צפרניו”, לגזור את הציפורניים. זה מותר לעשות אפילו בכלי, משום שהגילוח שעליו מדברים הוא, לגלח את שיער הראש הוא עניין, אבל לגזור את השפם או הציפורניים הוא דבר קטן. ואותו דבר, “ומעברת האשה שער בית השחי ובית הערווה בין ביד בין בכלי”, משום שגם זה, לא על זה מדברים, לא זה פירוש תגלחת.

אותו דבר על אישה עוד, היא רשאית לעשות עוד צרכי הגוף, היא רשאית לעשות את כל התכשיטים, היא רשאית לכחול את עיניה, “ופוקסת”, ולעשות יפה את שערה, “ומעברת שרק על פניה”, מניחים איפור על פניה, “וטובלת עצמה בסיד”, או מניחים על פניה סיד לתת צבע, לתת אדמומיות, כל אלה. “והוא שתוכל לקלפה במועד”, אלא אם כן היא יכולה לסיים שביום טוב תהיה כבר יפה. משום שהסיד הוא דבר שעוזר אחר כך, פחד שמסתובבים עם פנים מרוחות בסיד. אבל העניין הוא שכאשר מסירים את הסיד הפנים יהיו יפות, וזה, כל עוד זו הכנה ליום טוב מותר לעשות.

הלכה כא: כיבוס – כיבוס בגדים במועד

העולים מטומאה לטהרה

אומר הרמב״ם עוד, “הזבים והזבות והנדות והיולדות וכל העולים מטומאה לטהרה בתוך המועד”, כל עוד היו טמאים לא כיבסו את הבגדים. ועתה נעשים טהורים, כמו שלמדנו בגמרא עם תגלחת, רשאים גם לכבס.

מי שאין לו אלא חלוק אחד

אותו דבר, “מי שאין לו אלא חלוק אחד”, מי שיש לו רק חולצה אחת, רשאי גם לכבס את החולצה ליום טוב.

מטפחות – מטליות ומפיות

ודברים אחרים שמכבסים לעתים קרובות, מטפחות הידיים, מטפחות הספרים, מטליות, מפיות לניגוב בין הידיים, או שהספרים משתמשים, או מטפחות הספוג, מטליות שמשתמשים לסבן ולהשתמש בבית. מותר לכבס, משום שזה לא… כיבוס כביסה הוא דבר חשוב, או טרחה, אבל דברים אלה מותרים.

כלי פשתן – בגדים תחתונים ובגדים לבנים

מדוע אסור לכבס ביום טוב עוד? כדי שיוכלו… אבל זה סדר הרבה לעשות. כן, אני מתכוון גם בתשעת הימים עושים הרבה פעמים את ההבדל. לא עשה לכאורה משום שכל העניין הוא משמחה. כן, כביסה טרייה היא יותר דבר חידוש, משהו שלא עושים כל יום. אלה דברים יומיומיים. כן, כלי פשתן. הנקודה כאן היא שכל האיסור לכבס במועד אינו משום שזו שמחה, ערב יום טוב צריך להיות. אבל הקטנים, המפיות עשויות, הסדר הוא שמכבסים אותן כל יום או כל שלושה ימים, מה שזה לא יהיה. מבינים? זה נעשה מהר מאוד מלוכלך. אי אפשר לומר שצריך לעשות ערב יום טוב, משום שכבר עשה ערב יום טוב. מבינים?

אוקיי. אומר הרבי, וכן, כלי פשתן. בניגוד לבגדים אחרים שמכבסים רק מדי פעם, כמו שאני יודע, איני יודע, בקישה שנותנים למנקים לא כל יום, אסור. אבל כלי פשתן, בגדים תחתונים, אני יודע, בגדים לבנים, כאן הכוונה לכלי פשתן. היינו אומרים, במציאות שלנו זה כביסה, מכבסים הרבה. מותר לכבס במועד מפני שאין צריכים כיבוס תמיד. אפילו נתלכלכו ערב יום טוב, מותר לכבס שוב בחול המועד. מדוע משום שהסדר הוא כך? אי אפשר רק לכבס ערב יום טוב, משום שהסדר הוא שמכבסים אותם כל יום, כל כמה ימים.

דיון: כלי פשתן בימינו

ואני אמרתי. ריבונו של עולם, אין עושין סחורה במועד. עד עכשיו דיברנו על מלאכה, כאן מדברים על משא ומתן. אני רק רוצה לומר, אם למשל היום מקובל שמכבסים בגדים כל יום, איני יודע, או כך הלאה, אפשר עדיין לומר שלא נוגעת כל הגזירה שצריך לכבס קודם, שלא לכבס בחול המועד, משום שאיני יודע יום אחד שלא מכבסים בגדים אצלי בבית. אז הכל הוא ערוך פשתן, אצלנו מאוד מקובל שאפשר בגד יום אחד ונותנים אותו לכביסה.

יכול להיות שזה לא שייך, משום שבמילים אחרות היום, מי שמקפיד לא לכבס בגדים בחול המועד, בעצם ההלכה אומרת שצריך להיות לך שתים עשרה חולצות, אני יודע לכל יום יום טוב יהיה לך. זה לא מה שההלכה היא, אתה מבין מה שיש לך אחת. ערב יום טוב הייתה לך חולצה נקייה, לאף אחד אין חולצה נקייה. והסדר הוא שהחולצה מכבסים שוב.

אני מתכוון לומר שזה יהיה כמו מי שאין לו אלא חלוק אחד. לא, כמו כלי פשתן. מחלוק אחד הפך לעשר חלוקים. לא, משום שהעניין חלוק אחד, משום שזה מכבסים תמיד, כאילו מכבסים אותו שוב. לא, כלי פשתן הוא משום שזה צורה, אף על פי שאין ברירה. לא אומרים שחלקת, אני מתכוון שאין לי… הוא לא חייב להיות מלוכלך, חלילה, יש הלכה שלא לכבס. אבל כלי פשתן הוא דבר אחר. זה דברים שהסדר כך. אם הסדר כך, זה לא דבר… אני מתכוון שזה לא דבר שאם… אה, הלו, שירה? יוסלה ער? לא? אממ… זה לא דבר ש… שאפשר לומר שהיית צריך לעשות ערב יום טוב. זה אני אומר, מבינים?

יפה מאוד, אומר הרמב״ם עוד. עד עכשיו למדנו על מלאכות, עכשיו נעבור לעסקים.

הלכה כב: סחורה במועד

איסור עשיית סחורה

“אין עושין סחורה במועד”, אסור לעשות עסקים בחול המועד. מעשה ומתן למכור, בין למכור, בין לקנות.

דבר האבד – אובדן הזדמנות

אבל, אומר הרמב״ם, אם יש הפסד, אבל אותו דבר לא קורא לזה הפסד, כאן קורא לזה דבר האבד. אה, דבר האבד… אה, הבדל גדול, אולי זה טכנית ההבדל, אולי דבר האבד פירושו שתאבד את המכירה. אבל זה לא הפסד, משום שהוא לא מפסיד… הוא מפסיד הזדמנות, הוא לא מפסיד כסף. לא לקצור תבואות, זה יהפוך לקלוי זה נקרא הפסד. כאן אומרים שהוא מפסיד הזדמנות.

במועד דבר האבד, הוא יכול להרויח כסף, אבל הוא מתרץ שיש עכשיו מכירה טובה. שאין להם עצום יהדל אחר המועד. כגון, ספינה או שיירה שבאו, באה ספינה עם סחורה, ומי שתופס קונה, או שיירה. ואם הוא לא יקנה, יפסיד את ההזדמנות. או שהם עבדים. שעומדים לצאת, או סוחר שכבר עומד לצאת, אם מכרו בזול או לקחו ביוקר, והסוחרים מוכרים בזול, הוא רוצה לקנות מהר, או האדם קנה ביוקר והוא צריך למכור מהר, הרי זה מותר למכור ולקנות, כדי לא להיות הנזק.

בתים ועבדים ובהמה – רק לצורך המועד

אבל זה רגיל לסחורה, ואין לוקחין בתים ועבדים ובהמה, אלה הם… מה העניין בזה? מה זו מכירה גדולה יותר? איני יודע. יכול להיות אולי זה אף פעם לא דבר האבד, אולי זה הדבר? הוא לצורך המועד. אבל הוא אומר שזה צער גדול יותר. כל אלה שכותבים בשטר, אלה גדולים יותר… ממילא מותר לעשות זאת לצורך המועד. דברים אחרים אין בהם פרסום, ממילא מותר. אבל מה שיש בו פרסום הוא חומרא, ומותר לצורך המועד.

דיון: ההבדל בין סחורה רגילה לבתים/עבדים/בהמה

זה גם מבלבל. נראה שאז אין היתר של דבר האבד, רק כש… אז מבלבל. אסור בכלל לקנות ולמכור, אמר. זה אומר רק שאין לצורך המועד, כמובן. הדברים האחרים אפילו ההפסד עצמו מספיק היתר. כאן יש שני דברים: הפסד ולצורך המועד. אבל לא צריך שדבר האבד צריך להיות היתר אפילו בלי צורך המועד, כמו שרואים הלכה אחורה. לא כתוב יוצא מן הכלל. הוא אומר מיד, ואין לוקחין. כל אלה שדיברנו זו סחורה רגילה, אבל בתים עבדים ובהמה אסור לקנות אלא לצורך המועד. לא ברור לי.

או אפשר לומר להיפך, שדבר קטן שלא נראה כבזיון גדול מותר לקנות אפילו לא לצורך המועד. וההלכה שלמדנו, זה רק על הבתים ועבדים ובהמה. איני יודע. זה מאוד לא ברור.

בואו ניקח את ההלכה האחרונה, אולי נבין יותר טוב על מכירה.

הלכה כג: מוכרי פירות כסות וכלים

מכירה בצנעה לצורך המועד

עוד, “מוכרי פירות כסות וכלים”. אנשים שמוכרים דברים שמשתמשים בהם תמיד, פירות כסות או כלים, “רשאים למכור בצנעה לצורך המועד”. שלא ייראה כמו העסק הרגיל כל השנה, אבל מותר למכור לצורך המועד.

כיצד – מה פירוש בצנעה?

הלכות חול המועד – פרק ז׳ (המשך)

הלכה כ״ג: פרסום במכירת צרכי יום טוב

מוכרי פירות, כסות וכלים – בצנעה

“כיצד”, מהי הבצנעה? אומר הוא, “אם היתה החנות פתוחה לרשות הרבים ולמבוי”, אם בדרך כלל החנות פתוחה רק לסמטה או למבוי…

זוהי כבר צנעה. הצנעה כאן אינה מתכוונת לצנעה שאף אחד לא יראה. אדם אומר שלא יהיה עם כל הפומפה. כאשר הוא מתכוון פתוחה לרשות הרבים, אז פותח אחד ונועל אחד – שיפתח רק דלת אחת. שלא יהיה אותו פרסום.

ערב יום טוב אחרון של חג הסוכות – מותר בפרסום

אבל יש מתי שכן מתירים למכור את הדברים שצריכים ליום טוב בפרסום. ערב יום טוב אחרון של חג הסוכות, אז כן, מוציא מותר להוציא את הסחורות לפני החנות, ומעטר את השוק בפירות – מותר אפילו לקשט אותם. נראה שכמו היום גם כן, את האוכל הטוב מניחים לפני החנות. זה מרענן כך. זה בשביל כבוד יום טוב.

בפסח אין את ההיתר הזה, אבל יום טוב אחרון של חג הוא יום טוב חדש, זה חדש, יש בו ענין נוסף של כבוד יום טוב. כן, אני אומר זאת נכון, זה חדש, כך אומר הוא, שזה יום טוב חדש, פירושו מגיע לו כבוד חדש, כבוד יום טוב, מותר לעשות בפרסום.

מוכר תבלין – מפרסם כדרכו

ואותו דבר מוכר תבלין – הפירות כסות וכלים לאו דווקא שצריכים אותם כל כך חשוב ליום טוב, אבל היו יכולים לקנות לפני כן. אבל תבלינים, שכבר למדנו קודם בהלכות יום טוב, שתבלינים תמיד טוב להיות חדשים ליום טוב, לכן כדרכו מפרסם, כי זה תמיד צורך כבוד יום טוב.

למשל, המכולת של היום ש… לא יודעים אם זה כמו מוכר תבלין או מה? לפחות חלק ממנה הוא תבלין. אז… בסדר. שואלים את הרבנים בהלכות חול המועד.

שאלה שלא נפתרה: דין דברים שאינם מפורסמים ואינם לצורך המועד

כי זה תלוי בשאלה, ולא התבררה השאלה שהייתה קודם. כלומר, דבר שאינו פרסום – אז קודם כל, צריכים לדעת מה נקרא פרסום, כמו עבדים ובהמה, משהו גדול, שזה מותר רק במקרה של דבר אבד, או צורך המועד. לא ברור לנו, או דבר שהוא… לא לצורך המועד, אבל גם לא דבר מפורסם, לא עבדים, בתים ובהמה, אינם יודעים מה ההלכה, לא ברור ברמב״ם.

—

הלכה כ״ד: מלאכת גוי וצורך פרנסה

כל שאסור לעשותו במועד – אין אומר לגוי לעשותו

עכשיו נלמד על כל המלאכות הללו, אם רוצים לעשות אותן דרך גוי. אומר הרמב״ם, כל שאסור לעשותו במועד, אין אומר לגוי לעשותו. נראה שהענין אינו, הרי זה לא אסור במלאכה, הרי הענין שלא ייראה חולי, אותו מראה חולי נראה כאשר הגוי עושה זאת.

עני שאין לו מה יאכל – עושה כדי פרנסתו

אבל, דברים שאסור לעשותו במועד, אבל אם אין לו מה יאכל – כל הדברים שדיברנו עליהם, קודם אמר ספציפית על סופר, אבל כאן אומר הוא, כל הדברים שנאמר שאסור לעשות, זה רק כאשר יש לו מה לאכול. אבל אם אין לו מה יאכל, הרי זה עושה כדי פרנסתו – מותר לו לעבוד כמה שצריך כדי לקנות אוכל. וכן עושה סחורה – פירושו גם מלאכה מותר לעשות כדי פרנסתו, וגם סחורה מותר לעשות כדי פרנסתו.

עשיר שוכר פועל עני

אומר עכשיו הרמב״ם, מה קורה לגבי הלקוח? כלומר האדם העני שיש לו… אני לא יודע, חנות רהיטים מותר לפתוח. אבל מה יעזור לי שהוא יפתח אם אנשים אסורים לקנות?

אומר הרמב״ם, אבל מותר לעשיר לשכור פועל עני שאין לו מה יאכל – לא מסחורה. כאן אומר הוא, אדם שמותר לעשות, פועל עני שאין לו מה לאכול, הוא מותר לעבוד, אבל בעל הבית אסור לשכור אותו. מה יש לי מזה? הוא מותר גם לקחת פועל עני שאין לו מה לאכול, מותר אפילו לעשות מלאכה שאסורה במועד, כדי שיטול שכרו להתפרנס בו.

זה מעניין, הייתי יכול לומר שהעשיר יתן לו צדקה, אבל זה לא עובד כך, מותר לתת לו צדקה אפילו מה שאסור לתת צדקה. הוא יכול לעבוד ולהרוויח את כספו. טוב, אבל אומרים, מתירים לעשות אפילו דברים שאסורים במועד. איזה סוג דבר היה צריך לומר? לתת צדקה? מה היתה צדקה? הוא אדם רגיל. שוב, מתירים כאן דבר שאסור, בעל הכלל.

לוקחין מפני צורך המוכר

אותו דבר, גם כאשר מדברים על סחורה, אדם עני שיש לו חנות קטנה, אבל לא מצרכי מועד, אלא סתם דברים. מתירים לו בגלל פרנסתו, וגם מתירים לכל האנשים האחרים, מותר ללכת לקנות אצלו דברים שאינם לצורך המועד.

אז, טוב מאוד. זה ההיתר לקנות כל דבר בחול המועד, כי סתם היהודים שמוכרים זאת הם עניים, אין להם מה לאכול אחרת. אחרת הוא לא היה פותח את החנות שלו. לא, זה לא נכון.

—

הלכה כ״ה: שכירת שכיר במועד לעשות לאחר המועד

אומר הרמב״ם הלאה, “שוכרין את השכר על המלאכה במועד לעשותה לאחר המועד”. כאן אסרנו לעשות מלאכה, אבל מה שמותר לעשות הוא, בשבת למשל אסור לומר לאדם שיעשה עבורי מלאכות אחרי שבת. אבל בחול המועד מותר לשכור פועל לעשות מלאכות אחרי יום טוב.

אבל כאשר הוא עושה זאת, שלא יעשה אז את ה… “שלא ישקול ולא ימדוד ולא ימנה” – שלא יתחיל אז לעשות את העבודה, או להתחיל למדוד או לשקול איזו עבודה הוא יעשה אחרי יום טוב, כי זה כבר קצת התחלה, או שזה ביזיון ליום טוב.

גוי שקיבל קבלנות מישראל – אסור אפילו חוץ לתחום

אומר הרמב״ם הלאה, “וגוי שקיבל קבלנות מישראל” – גוי שקיבל עבודה בקבלנות. קבלנות פירושו קבלנות, הוא קיבל חוזה מיהודי – “אפילו היה חוץ לתחום”, אפילו אם זה לא ליד מקום מגורי היהודים. הוא התכוון שחוץ לתחום הוא התירוץ שלהם, אבל בכלל במועד אין תירוץ. אני אהיה עוד יותר מחמיר. למה? “שהכל יודעים שמלאכה זו של ישראל”. אנשים יודעים שהוא עובד עבור יהודי. “מפני ששכר את הגוי לעשות לו במועד”, לא ידעו שזה חוזה, לא ידעו שזה קבלנות. “שאין הכל יודעים הפרש שיש בין השכר ובין קבלן”.

אפילו יחשדו אותו? בשבת לא יחשדו אותו? כי איזה יהודי יעשה הכל בשבת? לא, בשבת גם כן, אבל בשבת זה רק בתוך התחום, כי בשבת אסור לצאת חוץ לתחום. בחול המועד מותר לצאת חוץ לתחום, אז יהודי יוכל לראות זאת. ובשבת יש אותה הלכה, שמקום שיהודים רואים, אסור להניח לגוי, אם מפורסם שיש לו. למדנו מה שהכללים הם, אבל זה אומר לפי אותם כללים. ממילא אסור אפילו חוץ לתחום, כי בחול המועד מותר לנסוע, מותר לצאת לחוץ לתחום. ממילא אדם יחשוב שהגוי עובד עבור היהודי. ממילא אסור בחול המועד.

—

סיום פרק ז׳

עד כאן פרק ז׳. אלו הלכות מעשיות, היינו יכולים לנסות לשאול, אבל אלו פחות או יותר הכללים שלמדנו.

✨ Transcription automatically generated by OpenAI Whisper, Editing by Claude Sonnet 4.5, Summary by Claude Opus 4.6

⚠️ Automated Transcript usually contains some errors. To be used for reference only.

וועכנטליכער שיעור אין פרשת השבוע על פי הזוהר הקדוש

שיעור חדש

הנחמות ראליסטיות יותר מהקינות | זוהר ואתחנן נחמו תשפ״ו

הלכות שביתת יום טוב פרק ז׳ (תורגם אוטומטית)

סיכום השיעור 📋

סיכום הלכות שביתת יום טוב פרק ז׳ (הלכות חול המועד)

הלכה א — חולו של מועד: מקור האיסור מלאכה

פשט

חידושים והסברות

הלכה א (המשך) — אילו מלאכות אסורות

פשט

חידושים

הלכה ב — דבר האבד: השקאה

פשט

חידושים

הלכה — הפסד מלאכות כדרכו (זיתים, פשתן, כרם, פירות)

פשט

חידושים

הלכה — מכוון מלאכתו למועד

פשט

חידושים

הלכה — מעשה אומן ומעשה הדיוט (צורך המועד)

פשט

חידושים

הלכה — שינוי בעשיית מלאכה (המשך)

פשט

חידושים

הלכה — תבואה מחוברת לקרקע: קציר לצורך המועד

פשט

חידושים

הלכה — כבושים ודגים: צורך המועד

פשט

חידושים

הלכה — מתלין את השכר: הכנת בירה בחול המועד, ודין הערמה

פשט

חידושים

הלכה — מלאכת אומנים בצנעא לצורך המועד

פשט

חידושים

הלכה — צרכי רבים במועד

פשט

חידושים

הלכה — צרכי רבים נוספים: שירותי בית דין

פשט

חידושים

הלכה — דיני בית דין במועד, כתיבת שטרות

פשט

חידושים

הלכה — איסור כתיבת ספרים, תפילין ומזוזות

פשט

חידושים

הלכה — היתר כתיבה שאינה מעשה אומן (אגרות שאלת שלום וחשבונות)

פשט

חידושים

הלכה — היתר צורך פרנסה: סופר שאין לו מה יאכל

פשט

חידושים

הלכה — צרכי המת במועד

פשט

חידושים

הלכה — אין רואין את הנגעים במועד

פשט

חידושים

הלכה — אין נושאין נשים במועד

פשט

חידושים

הלכה — אין מגלחין ואין מכבסין במועד: גזירה

פשט

חידושים

הלכה — נזיר ומצורע

פשט

חידושים

הלכה — כל היוצא מטומאתו לטהרתו

חידושים

הלכה — קטן שנולד

פשט

הלכה — אנשי משמר

פשט

חידושים

הלכה — שפם, ציפורן, ונשים