קדושה וטהרה בפרשת קרח – סוד אי-ההפרדה בין הבחינות

דרך הזוהר – פירוש על סדר התורה

כדי לעשות התקדמות אמיתית בדרך הזוהר, יש להתחיל תמיד מן הפרשה השבועית, שכן זוהי דרכו של הזוהר ואחד מסודות גישתו. ויש בכך חילוק מהותי, לא בתוכן בלבד אלא אף בסגנון, בין ספרים כזוהר לבין ספרים כרמב״ם או אף חובות הלבבות וההולכים בעקבותיהם, שכן הזוהר הוא פירוש על סדר התורה.

ניתן להמחיש זאת מתוך השוואה בין הרמב״ם והרמב״ן. ידוע לכל שהרמב״ם והרמב״ן חולקים זה על זה בסוגיות רבות בפירושיהם, אך יש ביניהם מחלוקת יסודית יותר, מחלוקת שבעצם סגנון הכתיבה, וממנה ניתן ללמוד חילוק גדול אשר אף יוכל לבאר את אשר אנו עוסקים בו כעת בענין הקדושה, שכן זהו ציור אחר לגמרי של מושג הקדושה.

הרמב״ם, כאשר הוא בא לבאר את טעמי המצוות, או את יסודות התורה כולם, אינו כותב פירוש על סדר התורה אלא ספר ההולך על סדר הענינים. כך מורה נבוכים – אף שסדרו אינו ברור בפני עצמו, ברי שאיננו על פי סדר התורה, אין זה מדרש ולא פירוש על סדר הפרשיות, אלא ספר ההולך לפי סדר הנושאים. תחילה הוא מבקש לבאר את ענין מציאות השם, אחר כך את ענין טעמי המצוות, את ענין הנבואה, את ענין ההשגחה, כל נושא בפני עצמו – וזהו סדר מורה נבוכים.

הרמב״ן חלוק על הרמב״ם בדרכים רבות, בענין טעמי המצוות, בענין ההשגחה, בענין הקדושה ובנושאים רבים, אך אין הוא כותב השגות למורה נבוכים ולא ספר נוסף בסגנונו, אלא כותב ספר על התורה, ורוב מחלוקותיו עם הרמב״ם נכתבות בתוך פירושו על התורה. אמת שיש לרמב״ן חיבורים מסודרים יותר לפי ענינים, דרשותיו וספרים כשער הגמול, אך אף הם מלוקטים, שכן תחילה כתב על התורה ואחר כך העתיק ושיבץ דברים בדרשות לפי סדר הענינים.

אך הזוהר, עוד יותר מן הרמב״ן, נכתב בכוונה תחילה ובדוקא לפי סדר התורה. אמנם יש בו חלקים ההולכים לפי סדר הענינים, כאידרות וספרא דצניעותא – אגב, ספרא דצניעותא הוא פירוש על פרשת בראשית, אך האידרות הולכות לפי סדר ההשתלשלות וסדר הענינים ואינן במקורן על סדר התורה – אבל ברור, וכך מבאר הרמ״ק, שהזוהר הוא במפורש ספר ההולך לפי סדר התורה. ומה כוונת הדבר? כוונתו לומר שכאשר יהודי עוסק השבועות הללו בסוגיית הקדושה ומבקש לעשות התקדמות, יש כאן ענין עמוק יותר מסתם אמירת תורה על סדר הפרשה. יש כאן שאלה מהיכן שואב היהודי את השראתו, ולא את השראתו בלבד אלא אף את עצם לימודו – מהיכן הוא לומד טוב יותר. במקום לחפש סתם היכן נידון ענין הקדושה, באיזה ספר ובאילו חלקים, כדרך שאהב חובות הלבבות לשאול כמה חלקים יש בנושא, הולך היהודי אל הפרשה.

הפרשה כדרך התגלות השם

הריני חי, הריני יהודי, ויש לי פרשה של השבוע, והפרשה של השבוע היא הדרך, אם תרצה, היא התגלות השם, היא הדרך שבה רוצה הקדוש ברוך הוא לדבר עמי השבוע. מי קבע שזוהי הפרשה של השבוע? זהו המנהג, זהו הסדר שנקבע, אך מכל מקום זוהי בפועל פרשת השבוע, וזוהי הקדושה, השראת השכינה, המשכת השפע האלוקי והסייעתא דשמיא היורדים אל העולם השבוע.

ולא זו בלבד שאני משתמש בה, אלא שאני לומד ממנה. בתורה נכתבו דברים רבים, נכתב מעשה קרח ושאר הפרשיות והמצוות העומדות השבוע בסדרה, ובמעשה זה טמון עומק, הוא פועל משהו, הוא מדבר על בעיה מסוימת.

יותר מכך, יש כאן הקדמה נוספת: כל פרשה בתורה, אף אם היא מעשה, ניתן לכתבה מחדש כשיעור, כשיעור עיון, כשיעור של פילוסופיה. קרח ואהרן – אמנם יש הפשט הפשוט שקרח מערער על הכהונה ועל משה ועל הנבואה ועל השליחות, אך אליבא דאמת, וכך לומד הזוהר במפורש, יש בין קרח ואהרן מחלוקת, ובה חקירה פילוסופית תיאולוגית בעבודת השם, מהו אדם ומהו יהודי ומה הוא הנכון. ואמנם הפרשה כתובה כמעשה, ובאה בה הכרעה שאהרן צודק בסופו של דבר, אך עדיין יש כאן סוגיא.

ומאחר שזה מעשה, קשה להגיע ממנו אל שאלותינו ולדעת מהו טעם הקדושה ואם משמעו כך או כך, לשם כך יש לקבל את המסורת של דרך הדרש ודרך הלימוד. ואמת שעיקר המסורה הוא לשאול ממנו את השאלה, כמאמר הבעש״ט שכאשר יש ליהודי שאלה, עליו לשאול את שאלתו מן הזוהר, מן התורה. זהו פירוש הדבר שבתורה טמון האור הגנוז, האור שבעת הימים, האור של העולם כולו – משם הוא מקבל. וכמובן שהשאלה היא ראשית הפעולה והעבודה, ואחר כך באים כל מיני דרכים, דרש רמז ופשט, כיצד לפתח את הנושא מתוך מה שהפרשה נותנת לנו.

ומובן מאליו, כפי שאמרנו, שהקדושה לדרך הזוהר עניינה הרבה בחיים שבתוך המעשה, בסיפורי הדברים שבהם בא הקדוש ברוך הוא ובחר בישראל, ורוצה להחזיק בנו כאנשיו, ‘בנים אתם לה׳ אלקיכם׳ (דברים יד, א), הקדוש ברוך הוא קורא להם בנים וקורא להם עם סגולה וקורא להם עם קדוש, ואמר ‘קדושים תהיו כי קדוש אני׳ (ויקרא יט, ב). וכאשר אני מבקש להבין סוגיא כלשהי, אני מתבונן ואומר: לא רק שיש לי בעיה, אלא שיש כאן סוגיא בנפרדות, יש כאן מעשה שבו בחר הקדוש ברוך הוא בישראל ונתן לנו את התורה וקידשנו בקדושת התורה, וכאשר אני אוחז בתורה, אני אוחז בכל, בשורש החיים ובשורש היופי ובשורש השלימות של הכל, ובו בודאי טמון תירוץ שאלתי, וגם יש בו מהלך כיצד לעשות התקדמות ולפתח ממנו דבר מה. ועל כן למדנו עד כאן הקדמות הדברים, כמנהג הזוהר לפתוח תמיד בשבחא דאורייתא ובשבחן של ישראל.

מושג הקדושה בפרשה – דברי קרח ומשה

בפרשתנו נזכר מושג הקדושה מיד בראשיתה. קרח אמר, ‘רב לכם כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה׳ ומדוע תתנשאו על קהל ה” (במדבר טז, ג). ומשה משיב לו, ומזכיר אף הוא את מושג הקדושה, באמרו לקרח שיביא את המחתות: ‘בקר וידע ה׳ את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ואת אשר יבחר בו יקריב אליו׳ (במדבר טז, ה), ובפסוק הסמוך, ‘והיה האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש׳ (במדבר טז, ז). זוהי תשובת משה לטענת קרח בענין הקדושה.

הלומד על פי פשט רואה שמשה וקרח מתנצחים באותם לשונות ממש. כנגד לשון ‘רב לכם׳ של קרח, משיב משה ‘רב לכם בני לוי׳ (במדבר טז, ז). כנגד ‘כלם קדושים ובתוכם ה” ו׳מדוע תתנשאו על קהל ה”, משיב משה ‘הביאו קטרת לפני ה”, ‘והיה האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש׳. אתה אומר ‘כלם קדושים׳, ואני אומר לך שאין הדבר פשוט כל כך, אלא ‘את הקדוש והקריב אליו׳.

זו המחלוקת שבין משה וקרח. וכל אחד יכול להבין שיש ביניהם חקירה. ואם לומדים כדרך שאמרנו, שאין הפרשה סתם מעשה שהיה, הרי שאמנם קרח אינו צודק מאה אחוז ומשה צודק מאה אחוז, אך לקרח יש טענה מסוימת, ויתכן שהיא טעות – וטעות שונה מחטא, אלו שני דברים נפרדים – יש לו טעות, ובה הבעיה. ולקרח יש טענה או בעיה מסוימת, ומשה אומר אחרת. ואחד הדברים שהם חולקים בו הוא סוגיית הקדושה: מה פירוש שישראל קדושים, ומיהו הקדוש. על פי הפשט הפשוט, השאלה היא מי הקדוש בפועל, אך על פי העומק אי אפשר שזו תהיה שאלה אישית גרידא של מי הקדוש – האם כל ישראל, האם משה מתנשא, האם הקדוש ברוך הוא בוחן מי קדוש. אלא העומק הוא שלקרח הבנה והשגה מסוימת בסוגיית קדושת ישראל, ולמשה הבנה אחרת, מעולה יותר. ועלינו להבין מעט מן הדבר, שכן טמון כאן מהלך שבו ניתן לעשות משהו, להבין טוב יותר.

הערה על פי פשט – הקדושה היא ‘לי׳

אקדים הערה על פי הפשט. למדנו בשבוע שעבר, ‘והייתם קדשים לאלקיכם׳ (במדבר טו, מ), וזוהי גם הסמיכות שבין שתי הפרשיות, שכן בחומש נכתב ‘והייתם קדושים לאלקיכם אני ה׳ אלקיכם׳, ועל זה ממש סובבת מחלוקת משה וקרח. מהו פשט הכתוב ‘אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים׳ (במדבר טו, מא), ומהו פשט ‘והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה”? יפה היא הסמיכות כאשר מבינים את סוגיית הקדושה.

ומה אמרנו? שהקדושה היא ‘לי׳, שהיא דבר הבא עם למ״ד, שהאדם שייך ומשויך באופן מסוים אל הקדוש ברוך הוא הבוחר בו. וכמו שניתן לראות במפורש בפסוקי ספר דברים, ‘עם קדוש אתה לה׳ אלקיך ובך בחר ה” (דברים ז, ו) – כשסדר הפסוק מפרש את עצמו בכפילות לשונותיו: אתה עם קדוש, ומהו עם קדוש? ‘ובך בחר ה”. וכן ‘והייתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳ (שמות יט, ו) – אבחר בכם, ‘והייתם לי׳, ותהיו לי גוי קדוש.

וכך ניתן לראות בבירור גם כאן. אם לומדים את הפסוק כדרך שאמרנו, שהקדושה והבחירה ‘לי׳ היינו הך, הרי ש׳האיש אשר יבחר ה׳ הוא הקדוש׳ – קדוש הוא תואר שמקבל מי שהקדוש ברוך הוא בחר בו. ולמעלה מזה אמר זאת ביתר בירור, ‘וידעתם את אשר לו׳ – מי שייך לו, ‘ואת הקדוש והקריב אליו׳ – מי שקירבו הקדוש ברוך הוא ובחר בו, הוא הקדוש. וזה מה שאומר משה, להפך מדברי קרח: שמי שקדוש הוא זה שבו בחר הקדוש ברוך הוא.

לשון קרח – ‘בתוכם ה”

ואמנם ניתן היה לראות זאת אף מטענת קרח, אלא שדיבר מעט אחרת. קרח לא דיבר על כך שהקדוש הוא ‘לה”, אלא אמר ‘כלם קדושים ובתוכם ה”. אך לשון ‘בתוכם ה” באה מלשון ‘ושכנתי בתוכם׳ (שמות כה, ח), שאחרי ‘ועשו לי מקדש׳ (שמות כה, ח), וגם זו לשון קדושה – ‘מקדש׳, מקום קדוש, מקום המוקדש לכך שהקדוש ברוך הוא ישכון בו, ‘ושכנתי בתוכם׳. ואם הקדוש ברוך הוא בתוכם, יוצא שכלם קדושים. זו היתה טענת קרח. ורש״י מבאר על קרח מהו ‘כלם קדושים ובתוכם ה” – ‘כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה׳ (רש״י במדבר טז, ג). הרי שלומר ‘והייתם לי קדושים… להיות לי לאלקים׳ היינו הך כמו להיות קדוש.

נמצא בבירור בפשט הכתובים כאן שהקדושה והנבחרות, להיות נבחר לה׳ ולהיות קדוש אליו, היינו הך, וזוהי השמועה. ועל זה היה לקרח מעין ניגוח עם משה, אם לומר ‘בתוכם ה” או ‘לה”. חקירה מעניינת, ואיני בא כעת לתת בה פשט או מהלך הבנוי על החילוק שבין ‘בתוכם׳ לבין ‘אליו׳; אפשר שיש כאן חילוק, ויש להתבונן בו. זוהי הערה, פתיחה, פתח שניתן לפתוח בו.

הזוהר – ‘את אשר לו ואת הקדוש׳: שתי בחינות

אך מה שאני מבקש לבאר יותר הוא דבר שאומר הזוהר, הלומד מעט אחרת ממה שלמדתי. הזוהר אומר שנכתב ‘את אשר לו ואת הקדוש׳, ואינו מפרש כפי שביארתי – שזה היינו הך, ככפל ענין שבפשט הכתובים – אלא מפרש שמדובר כאן בשני דברים שונים. ויש להתבונן בכך.

באופן כללי, על פי פשט, דרך לימוד הכתובים כפי שלמדו הראשונים תמיד על דרך הפשט היא שהפסוק מפרש את עצמו בשני לשונות על אותו דבר, והוא כפל ענין במילים שונות. אך פעמים רבות במדרשים ובזוהר, וודאי במפרשים מאוחרים יותר, רואה הזוהר בבירור שאותה כפילות שעל פי פשט אינה אלא חזרה, רומזת על פי סוד לבחינה אחרת.

ויש להתבונן כיצד לחבר את הפשט והסוד, שתי דרכי קריאת הפסוק. איני מבקש לומר שזו סתם מחלוקת, שהזוהר חלק וסבר שאין פשט הפסוק לקראו כיחידה אחת. אדרבה, נראה לי יותר שהזוהר מבין שכאשר חוזרים על דבר, טמון בכך שיש בדבר שני צדדים, ולשם כך חוזרים עליו. אין זה כפל סתמי, אלא נוטלים כאן שני אספקטים, והזוהר נותן שמות לאותם אספקטים – זוהי דרכו של הזוהר, לתת שמות לאספקטים.

חטא קרח – מקצץ בנטיעות

ובזה עצמו טמון מעט מחטאו של קרח, ואומר כך. וזהו ענייננו בזוהר, ואפשר שכבר מרומז ברמב״ן על התורה ויש לעיין בו. שקרח – וכך לומדים הזוהר והמקובלים כמעט על כל החטאים, ומעניין הדבר שהמקובלים נותנים אותו פשט עצמו לכל חטא: שהוא מפריד, שהוא עושה קיצוץ בנטיעות.

יש בחינות שונות. כאן בפרשה יש חסד וגבורה, אהרן הוא בחינת חסד, כהן, ולוי הוא בחינת גבורה, וכך מבואר בזוהר לאורך כל הפרשה. וכן אומר הזוהר שקרח וחבריו, אנשיו, היו אנשי השם, כדור הפלגה ש׳נעשה לנו שם׳, שביקשו ליטול את המלכות בלא התפארת המרומזת על משה. ובודאי הדברים קשורים, שהחסד מקושר יותר לתפארת והגבורה מקושרת יותר למלכות. אך מכל מקום, בדרך הזוהר כמעט כל מי שחטא, אף שיש לו טענה ויש לו סברא אלא שטעה, חטאו הוא שהפריד יתר על המידה בין בחינות מסוימות.

הבחינות אליבא דאמת היינו הך

מה כוונת הדבר? כך יש להבין: כל הבחינות שאנו מדברים בהן בקבלה הן נפרדות, בחינות יתרות, ‘ימין ושמאל׳, ‘קודשא בריך הוא ושכינתיה׳. וכמו שבעל התניא מבאר במקום אחד, שכאשר אומרים ‘בחינה׳, פירוש הדבר שאין זה אמיתי בחפץ עצמו, בדבר עצמו, בעצם הנידון אין חילוק.

היכן החילוק? כעיגול שיש לו פנים וחוץ. היכן החילוק? בראשי, במחשבתי – ואין זה בראשי בלבד, כביכול אפשר להתבונן בו אף מבחוץ, אך במציאות הוא אותו דבר עצמו, אלא שאתה מתבונן מצד זה או מצד זה, מדבר מצד זה או מצד זה. ואין זה תלוי רק כיצד אתה מתבונן, שכן ניתן לדבר משני הצדדים, משתי הבחינות של אותו דבר עצמו, אך כל הבחינות אליבא דאמת היינו הך, ואינן באמת בחינות אחרות. אלא מאחר שהשכל האנושי, כח הבינה שדיברנו בו, מבין דברים על ידי שהוא מחלקם לבחינות שונות ולדינים שונים – לבחינת השפעה אלוקית, לבחינת דעת המצמצמת ולבחינת דעת המחיה.

ואין זה שייך אצל הקדוש ברוך הוא, שאצל האמת, אצל המקור, היינו הך. על ידי שהוא מצמצם הוא בורא, דרך משל חסד וגבורה, ומהו צמצום אם לא בהשפעה. אין אלו אליבא דאמת שני דברים שונים, אלא אנו, לפי מושגינו, כדי שנבין, צריכים לחלק למילים שונות ולמה שאנו קוראים בחינות. ועל כן עולה יפה שהזוהר נוטל פסוק כזה שנכתב בו ‘את אשר לו׳ ו׳את הקדוש׳ – שעל פי פשט הוא היינו הך, ואכן אליבא דאמת היינו הך, שכן מי שמבין את הרוחניות, את השכל ואת הפנימיות שלהם הכוונה, מבין שהכוונה לדבר אחד. אך כדי להבינו כראוי יש לדבר משתי בחינות.

הטהרה הנדרשת ללימוד קבלה

ומשום כך יהודי פשוט שאין לו השגה מופשטת, שאינו רגיל לחשוב בבחינה מופשטת – וזו אמיתת הכוונה – אסור לו ללמוד זוהר וקבלה. ואכן בני אדם סוברים שזהו ממש ענין הקדושה והטהרה הנדרשים לכך. כך נכתב בכל הקדמות הספרים, דרך משל בהקדמת ראשית חכמה: מדוע כתב רבי אליהו די וידאש את ספרו? לפי שהעולם החל ללמוד קבלה, ונדפס בנתינת רשות ספר פרדס רימונים של רבו הרמ״ק,

וידוע לכל שכדי ללמוד קבלה יש להיות במדרגה, יש להיות קדוש וטהור. על כן כתב ספר מוסר כיצד יתנהג האדם במעשה שבחכמה, כפי שלמדנו בשבוע שעבר, אותו חלק המעשה שעל ידו יהיה האדם מוכשר ויהיה מקבל ראוי שיוכל ללמוד את הקבלה.

סוברים בני אדם שפירוש הדבר שכדי ללמוד קבלה יש להיות צדיק, כאילו זה פרס – מי שאינו זולל וסובא ומי שהוא פרוש, יש לו פרס שיכול לזכות ללמוד קבלה. וכאילו הקבלה שונאת אותו. וכך אכן עולה מן המעשה שמספרת הקבלה, כפי שלמדנו בסוף השבוע שעבר, שכדי להיכנס להיכל המלך צריך להיות ראוי. אך אין זה אלא מעשה, אינו אלא סיפור, היכל מלך גשמי. אין הקדוש ברוך הוא שוכן בארמון בעל כתלים שאין נכנסים אליו – הכל משל על אמת.

הנמשל – חלוקת דברים שהם אחד

ומהו הנמשל, או אחד הנמשלים? הנמשל הוא שהקבלה מחלקת לשניים דברים שאליבא דאמת הם אחד. ומעניין הדבר. ידוע לכל שעל הקבלה לחבר דברים, אך הקבלה באה כדי שיבין אותה האדם, היא חכמה ובינה, מן שערי בינה, ובני אדם מבינים דברים על ידי שמחלקים אותם, ואומרים שיש בחינת חסד ויש בחינת גבורה. ולא בני אדם מחלקים אותם בלבד, ואין זה במחשבתם בלבד, אלא הם מחולקים באמת בין בני אדם.

כאשר אומרים שכהן הוא בחינת חסד ולוי בחינת גבורה, מה כוונת הדבר? לפי שכאן בעולם הזה, מאחר שבני אדם צריכים להבין את הקדוש ברוך הוא ואת הנהגת האלוקות בהבנה מצומצמת מסוימת שאפשר לתפשה – ואף בעבודה למעשה, כיצד פועלים בני אדם ומתעוררים ומתפעלים באופן מסוים, ומתנהגים בדרך מסוימת על ידי מידה מסוימת ומהלך מסוים ומעשה מסוים בחיים. והאדם, מאחר שהוא בגוף ושכלו מצומצם, חי בעולם הבינה, ואף בינה כבר טובה לו, וחי בעולם הזה, בעולם של ששת ימי בראשית, אינו יכול להיות הכל בבת אחת, אלא יכול להיות דבר אחד.

וכמאמר הבעש״ט, ‘אלו ואלו דברי אלקים חיים והלכה כבית הלל׳ (עירובין יג, ב) – ‘אלקים חיים׳ הוא עולם הבינה. הרי שלמעלה, בבינה, הכל אלוקי, אך כאן בעולם הזה שמאי והלל אומרים שני דברים שונים, וזו מחלוקת לשם שמים. ומכל מקום, מאחר שבני אדם יכולים לחיות ולהבין רק כשמחלקים דברים, נעשה החילוק אצל בני אדם פירוד. ובאה הקבלה, בא הזוהר, להוריד את הציבורים המיוחדים אל תוך הפירוד כביכול, אל תוך הכלים, כדי שנוכל להבין ולקיים ולהיות מקושרים אל המדרגות ולהתנהג בהן, וקוראים להן בשמות שונים, ‘יהי רצון׳ של משה ו׳יהי רצון׳ של קרח, שמות שונים.

הטהרה האמיתית – להבין בהבנה עדינה

אך זו הטהרה הנדרשת לפני שלומדים זוהר. מי שמבין, מי שיש לו הבנה עדינה יותר, אפשר לומר שזכה לשבעה משיבי טעם. הרמ״ק אומר שמי שאינו למדן ואינו מבין למדנות, אסור לו ללמוד קבלה. זהו תנאי אמיתי ועמוק יותר מן התנאי שאומרים, שיהיה לו שמירת הברית. ואליבא דאמת אין שמירת הברית אלא התגלות שיוכל האדם להבין דברים עמוקים ורחבים יותר, פחות מגושמים ועדינים יותר ממה שמדברים בו בשכל הפשוט של אדם הגס שאינו יכול לראות דברים אלא בדמיונות ובדברים הנראים לעין ונחושים.

נמצא שהטהרה הנדרשת ללימוד זוהר היא בעצמה הלשמה, היא קדושה וטהרה. להבין במה מדברים. אם מבין אדם שאכן אנו מדברים בשני דברים שונים של אותו דבר עצמו, ושאף נוכל לומר שבני אדם שונים מגלים ומגשמים בהנהגתם שני דברים שונים של אותו דבר עצמו, ומכל מקום האמת תמיד אותו דבר – זהו ‘ה׳ אחד ושמו אחד׳, שאף שמו הוא הקדוש ברוך הוא. ואף מה שקוראים לו שם הוא בחינת המלכות, שכן עלינו להיות יכולים לדבר עליו ולתפשו ולהתקשר בו, ואנו מתקשרים בשם.

אך אם אתה מפריד את השכינה מן הקדוש ברוך הוא, ממילא אתה מפריד את הימין מן השמאל, וממילא אתה מפריד את הכל, שכן אצלך השמות שונים. וכך יש לדאבון לב בני אדם מחוקרי הקבלה, וחקירה כזו הולכת ואומרת שמקובל פלוני אמר מילה זו ומקובל אחר אמר מילה אחרת, ויוצאת מחלוקת. שוטה, זהו קיצוץ בנטיעות! אין הקבלה מונחת במילים שהמקובלים אומרים, אלא אתה סובר שהמילים הן מציאות אמיתית כביכול ושם מונח הדבר האמיתי, ואתה מקצץ בנטיעות, חלילה. הקבלה מונחת באור שבה, בעצם הדבר. ומשום כך נדרשים טהרה וקדושה, כל אותן הכנות של סור מרע ועשה טוב, בעיקר כדי שיהיה האדם כלי קיבול, אדם שיכול להבין כך, ולשם כך עליו להיות בעל ביטול ובעל כל המידות הטובות שהמקובלים מדברים בהן כהכנה. וזה אליבא דאמת מאבקו של קרח, זו טעותו.

קדושה וטהרה – שתי מדרגות

נחזור למה שביקשנו לומר מן הזוהר. אומר הזוהר ש׳איש אשר לו׳ אינו היינו הך כמו ‘איש הקדוש׳. ‘איש אשר לו׳, אומר הזוהר, הוא בחינת טהור, והזוהר מדייק בכך. אמת שבזוהר פרשת נשא יש מעין דיון בענין זה ומחלוקת בין חברי הזוהר, בין רבי יהודה ובין אחרים, אך זו המסקנה: שיש שתי מדרגות הנקראות קדושה וטהרה.

קדושה היא מה שיש לכהן, ‘וקדשתו׳ (ויקרא כא, ח), הכהן הוא קדוש, ‘ואיש קדוש׳. הלוי אינו קדוש – ואמנם באופן כללי קוראים לו לפעמים אף הוא קדוש שהוא הגון, אך אליבא דאמת יש לו שם אחר, הוא נקרא טהור. והזוהר בפרשת חקת אומר שמשום כך אין הכהן זה שזורק את הפרה, אלא ‘מצוותה בסגן׳, שהכהן נותן לאחר ואינו עושה זאת בעצמו, אלא הסגן עושה את שריפת הפרה. ו׳ואסף איש טהור׳ (במדבר יט, ט) אינו כהן כלל. מדוע? לפי שטהרה היא מדרגה קטנה מקדושה. קדוש היא מדרגת הכהן, וטהור היא מדרגת הלוי או סגן הכהונה, מן משמרות הכהונה.

והזוהר מבאר שם ומוסיף מילה. נכתב כאן סתם ‘קדוש׳ ו׳טהור׳, שתי בחינות. אליבא דאמת היתה זו בחינה אחת, אך בפועל ובהבנת בני אדם הן שתיים. לכן נכתב ‘אשר לו יעשה קדוש׳, וטעות קרח היתה שלא הבין זאת והפריד בין שני הדברים. הוא רצה שהלוי הטהור יהיה אף כהן, ואין זה היינו הך.

טהרה יש לה הפך מטומאה, וקדושה מחול

והזוהר מבאר בפרשת חקת שטהרה היא דבר שעניינו בטומאה. לטהרה יש הפך, ‘טהרה יש לה הפך׳, והפך הטהרה הוא טומאה. ולטהר פירושו לטהר דבר טמא, כאפר פרה המטהר טמאים, אך מתוך כך יש בה גם יסוד של מטמא טהורים, שכן טהרה היא דבר הנוגע בטומאה ויש לו יחס עמה.

קדוש, הפכו אינו טומאה. ואף שיש פסוקים שמהם משמע, וכמו שמדבר על כך רש״ר הירש, שיש הפך לקדושה שהוא טומאה, מכל מקום האמת היא שהפך הקדושה בדרך כלל חול, לא טומאה. וחול אינו דבר רע, אלא שאינו קדושה, והוא שם שלילי בלבד, דבר של חולין. מה שאינו של שבת הוא של חול. נמצא שהפך הקדוש הוא חול, והפך הטהור הוא טומאה, ואלו שתי בחינות שונות. כהן עוסק בקדושה לאפוקי חולין, ולוי עוסק בטהרה לאפוקי טומאה.

פרישות ותענוגי הגוף

כעת, בענין סוגיית הפרישות שאנו עוסקים בה, אבקש לומר את הפשט שלדעתי הוא הפשט הפשוט – וכבר אמרתיו בהקשרים אחרים ובשיעורים אחרים לגבי פרשת חקת – ולפיו ניתן לבאר מעט את טעות קרח, שהיא בעצמה כשלון בטהרה, ואינה הטהרה הראויה.

מה שאנו רוצים לומר הוא כך: טהרה קרובה אולי, אף שלא ממש – ועדיין ניתן לדבר בדרך הקבלה שהיא ניקוי וטיהור מן הקליפות – אך טהרה היא יותר הדבר שאנו קוראים פרישות, וקדושה היא יותר הדבר החיובי. כמו שאומרים שבת קדוש, ואין אומרים שבת טהור. ואף שהשבת אינה של חול, יש להיטהר מן החול; ערב שבת מיטהרים, הולכים למקוה, וזהו ענין של טהרה, והמקוה נותן טהרה ואינו נותן קדושה, ואחר כך באה הקדושה. הקדושה היא מצוות השבת, הדברים החיוביים, מצוות עשה, ואף שמירת מצוות לא תעשה, אך הקדושה היא מדרגה אחרת.

וכך מדבר רבי שמשון רפאל הירש כאן לגבי החילוק שבין הרמב״ם והרמב״ן. ויכולתי להאריך הרבה יותר בכך, אך רק החילותי בהקדמה זו, ובעזרת השם נמשיך בה בשבועות הקודמים והבאים. עלי רק לסיים עוד חמש דקות של הפרק.

טהרה מביאה לידי קדושה

נאמר כך: טהרה היא ההפשטה מלהימשך אחר תענוגי הגוף ומלאחוז שהם טובים, שהם אליבא דאמת טובים. זה פירוש טהרה בדרך העבודה. וקדושה – זה דיברנו בשיעור הבעש״ט בשני הדברים – פירושה הטעם, המשכת האור כפי שניתן לקרוא לכך על פי קבלה, מן הטובה עצמה. זה פירוש קדושה. וכך אמר רבי פנחס בן יאיר, ‘טהרה מביאה לידי קדושה׳ (עבודה זרה כ, ב). מה פירוש? שכאשר אדם מטהר עצמו ומפשיט את מחשבותיו ואת דיבוריו ואת מעשיו מדברים רעים, הוא בא לכלל הכנה לקבל קדושה – אך עדיין אין זו קדושה.

תפקיד הלוי אכן כך, וכפי שרואים פעמים רבות בספר במדבר המדבר בלוויים שטיהרו עצמם. תפקיד הלוי הוא לשמור ולוודא שזר הקרוב לא יקרב אל הקודש. הוא עוסק בטהרה שהיא שלב לפני הקדושה. זהו תפקיד הטהרה, וזה הניקיון, הטיהור, אי-היות אדם גס. זה פירוש טהרה.

היסוד – אליבא דאמת היינו הך

אך היסוד הוא שטהרה אליבא דאמת היינו הך כקדושה. אדרבה, האמת היא שהיא אותו דבר ממש כקדושה. אלא שבעולמנו, בפעולתנו, אלו שני דברים: צריך להיות טהרה, ואחריה קדושה. וקדושה פירושה המשכת האור, ‘קדושים תהיו כי קדוש אני׳, להתקרב לה׳ ולהידמות לה׳ – זהו ‘כי קדוש אני׳. זה פירוש קדושה. קדושה היא החיות והשמחה והאור והשפע שיש לאדם בחיים קדושים. אפשר לומר שיש לו אהבה, אפשר לומר שיש לו עבודת המידות באברים, בראיה, בכל מדרגות מחשבה דיבור ומעשה – יש לו קדושה. זוהי קדושה.

ויש תנאי לקדושה, שתהיה טהרה, היינו פרישות. שכן אם הדבר מעורב – וטהרה פירושה ריין, נקי, בלתי מעורב – אם הוא מעורב בדברים אחרים, מעורב בחשק לעולם הזה, אין לו קדושה.

שתי הטעויות – קדושה בלא טהרה וטהרה בלא קדושה

או שניתן לטעות בשתי הדרכים. ניתן לומר שיש קדושה בלא טהרה. אביא משל. קדושה בלא טהרה פירושה שאחד אומר שיש מחלוקת בין הרמב״ם ובין – נאמר לא הרמב״ן, אלא איגרת הקודש שאפשר שכתבה רבי יוסף ג׳יקטיליא, המדברת בענין הקדושה. שכן הרמב״ם אומר שאדם צריך להיות פרוש גמור, והרמב״ן בפרשת קדושים אומר שעליו לפרוש מתענוגי הגוף ככל שיוכל – וזו טהרה. אך המקובלים, איגרת הקודש, אומרת שכל הפעולות שעושה אדם בגופו כולן קודש, כל זמן שהוא עושן באופן הראוי, בזמן הראוי ובכוונה הראויה – זו לשונה, ואלו ארבעה תנאים, ואין הדבר פשוט כל כך.

אך אותם תנאים אצלה הם תנאי קדושה, לא התנאים שהרמב״ם היה מבין. שכן הרמב״ם אומר אף הוא שאליבא דאמת אדם צריך להיזקק לגוף במידה הנכונה. הוא אומר שאין הקדוש ברוך הוא שונא את הגוף; איגרת הקודש אומרת שמי שאומר ‘חוש המישוש חרפה׳ וכו׳, הוא כאומר שהקדוש ברוך הוא עשה דבר רע, ואין זה נכון. לכל הפחות הרמב״ם, והיא מביאתו שם במפורש, ולדעתי זו טעות ואינו נכון – שהוא עושה דבר רע, חוש המישוש. וכשהוא מדבר בחוש המישוש, מדבר הוא בהשתעבדות לתענוגי חוש המישוש.

והרמב״ם עצמו בשמונה פרקים מאריך ואומר שמי שאומר שצריך לעשות סיגופים כאילו הקדוש ברוך הוא שונא את הגוף, הולך אחר הגויים, ואין זו שיטה יהודית ואין זה אמת. והרמב״ם רוגז מאוד על כך. הרי שאותה טענה ממש שרבי יוסף ג׳יקטיליא, מחבר גינת אגוז, אומר על הסגנון האומר ‘חושי המישוש חרפה המה לנו׳ – אומרהּ הרמב״ם עצמו כנגד הסיגופים. אומר הרמב״ם שאין הקדוש ברוך הוא שונא את הגוף ואינו רוצה שיבזוהו, אלא רוצה שייטיב אדם עם גופו.

החילוק – קדושה היא הכוונה, וטהרה היא השלילה

אלא מהו? כאן הוא החילוק שבין קדושה וטהרה. מה שהרמב״ם מדגיש הוא תמיד חלק הטהרה. והאמת היא שאף רבי יוסף ג׳יקטיליא מדגיש זאת, ש׳ולא תתורו אחרי לבבכם׳ (במדבר טו, לט) הוא בכוונה רעה, לא לשם כוונות אלא לכוונת תענוג. כוונת קיום הגוף, כוונת המצוה, כוונת החסד, כל הכוונות שיש באכילה ובזיווג ובעניינים הגשמיים בקדושה – הן העושות אותם קדושה. אך הטהרה היא השלילה: שלא יכוון להנאת עצמו ולא לרוב, שלא יבנה על אופן גס, שלא יעשה דברים אסורים וכדומה – זה פירוש טהרה.

כעת, כיצד יתכן שיערב אדם זה בזה? קדושה בלא טהרה, דרך משל, פירושה שאחד אומר: אם המקובלים אומרים שזה קודש, נמצא שכל מה שעושים בכל אופן הוא קודש – כאילו יכול אתה להיות כהן בלא לעבור את שמירת הלוי.

סוד קרח – ‘ועבד הלוי הוא׳

וזו בודאי היתה טענת קרח. קרח אומר שאי אפשר להיות כהן בלא לעבור את הלוי, ויוצא שהלוי חשוב יותר, ‘ועבד הלוי הוא׳ (במדבר יח, כג), הלוי חשוב מאוד. הזוהר בסוף הפרשה אומר ש׳ועבד הלוי הוא׳ – ‘הוא׳ רומז על המדרגה העליונה, ‘הוא׳ רומז על עתיקא. אומר הזוהר שהלוי פירושו המדרגה הקטנה, ‘ירוד הוא׳, טהרה, אי-היליכה אחר תענוגי הגוף, מה שהמשגיח אומר. אומר הזוהר ‘ועבד הלוי הוא׳, שאלמלא מידת המלכות, אלמלא היראה, לא היה איש יודע את המדרגה העליונה. זו בעצם טענת קרח, והזוהר עצמו בסוף הפרשה מעלה את טענת קרח.

אך מצד שני אף זה אינו נכון. וזה שוב סודו של קרח, וקרח נשרף בגיהנום, ‘וירדו חיים שאלה׳ (במדבר טז, ל) – ושאול הוא בעצמו מידת הגבורה, התוקף, כח האומר ‘אסור להיות אדם גס׳. אך אם נשארים שם ואין מכניסים את חיות הקדושה, יש בכך מיאוס גדול עוד יותר במובן מסוים. שכן הראשון מוריד את הקדושה לחול, והשני נשאר רק עם השלילה, ולו אכן גיהנום חלילה, אין לו לא עולם הזה ולא עולם הבא.

דעת משה – הכל היינו הך

אך אליבא דאמת, ובדעתו של משה – ולכן הוא משה ולא קרח, ומשה אינו מחזיק במחלוקת – משה הוא בחינת מידת התפארת, עץ החיים. משה מבין שהכל היינו הך, שאין הדבר שונה כל כך. יתכן שבהכרח האחד מביא את השני, טהרה מביאה לידי קדושה, ואליבא דאמת זה היינו הך. אין חילוק מהיכן מתחילים. ‘סוף דבר הכל נשמע׳ (קהלת יב, יג), ‘זכור ושמור בדבור אחד נאמרו׳ (שבועות כ, ב). בין שאתה מתחיל מן ההבנה ש׳לא׳, ובין שאתה מתחיל מן ההבנה ש׳כן׳, בסופו של דבר אתה מגיע לאותו דבר עצמו. אין זה אליבא דאמת חילוק בהבנה, בכמה משה מבין.

ובמעשה בני אדם, יכול אדם להיות כל כך ממוקד בגיהנום של העולם הזה עד שנופל אכן בגיהנום. ויכול אדם להיות כל כך ממוקד בק

דושה, עד שכשהוא עושה בקדושה הוא נופל הלאה, לפי שאינו מפריש את הקדושה אלא מערב קודש בחול. אין לו שמירת הלוי לפני הכהן, כשאר הפגמים שאנו לומדים, כנדב ואביהוא. נדב ואביהוא הם הפך קרח: הם הכהנים שנכנסו בקודש רחוק מדי, בלא לוויים. וקרח הוא הלוי הסובר שדי לו להיות בלא היותו טוב, בלא חיות הקדושה; שדי בערב שבת בלא השבת, או בליל שבת בלא השבת ביום, איך שתרצה לקראו בלשון הקבלה. אך אליבא דאמת, בדעת משה הכל היינו הך.

וזה שיעורי על פרשת קרח. דרשה יפה היא. אקוה שנתבהר מעט לעולם מהו פירוש טהרה ומהו פירוש קדושה, ושיהיה לכם שבת שמחה.