![2044px-WhatsApp.svg[1]](https://yitzchoklowy.com/wp-content/uploads/elementor/thumbs/2044px-WhatsApp.svg1_-qvd1hs4svlbq4nba8ablh28kp8ric7xy3cmovnyl4k.png "2044px-WhatsApp.svg[1]")
סיכום השיעור 📋
סיכום רמב״ם הלכות שבת פרק ז׳
סקירה כללית
פרק ז׳ בהלכות שבת מונה את ל״ט אבות מלאכות, עם כללים על אבות ותולדות, החילוק ביניהם, והנפקא מינה להלכה.
—
הלכה א׳ — ל״ט אבות מלאכות
דברי הרמב״ם
כותרת: “מלאכות החייבין עליהן.” מנין כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחת: החרישה, הזריעה, הקצירה, העימור, הדישה, הזריה, הבירור, הטחינה, ההרקדה, הלישה, האפיה… (והוא מונה את כל 39 המלאכות).
פשט
הרמב״ם מונה את 39 אבות מלאכות, במקביל למשנה בשבת פרק כלל גדול, אבל עם שינויים משלו בסדר ובלשון.
חידושים והסברות
1. מדוע “מלאכות החייבין עליהן” בכותרת: הרמב״ם מדגיש בכותרת את ענין החיוב/העונש, כי כל החילוק של ל״ט מלאכות נוגע בעיקר לענין עונשים — לדעת איזו מלאכה עושים, רלוונטי לחטאת בשוגג, סקילה/כרת במזיד, התראה, אב עם תולדתו, וכדומה. אולי הלשון “החייבין עליהן” בא להוציא ענינים אחרים של חילול שבת שאין חייבים עליהם סקילה (כמו שבותים).
2. המשך מפרק א׳: הפרק הוא המשך פשוט לפרק א׳ שבו אמר הרמב״ם “העושה מלאכה בשבת חייב סקילה וכרת במזיד וחטאת בשוגג”. לאחר שלמדנו כללים (ערב שבת, מתכוין, פיקוח נפש), לומדים עכשיו כלל נוסף: מהן המלאכות עצמן, ושהן מתחלקות לאבות ותולדות.
3. לשון הרמב״ם לעומת לשון המשנה: הרמב״ם אומר “החרישה, הזריעה” (שם הפעולה), בעוד המשנה אומרת “החורש, הזורע” (שם הפועל). לשון הרמב״ם מדויקת יותר, כי אנו מדברים על אבות מלאכות — המלאכה עצמה, לא על האדם שעושה. אבל מציינים שהרמב״ם מדבר גם על פעולות (לא רק שם דבר), כי אנו מדברים על אדם המחויב — האופנים שבהם עשה.
4. “ארבעים חסר אחת” — מדוע לא “תשע ושלושים”: 39 הוא “מספר מסובך” — 40 פחות 1 קל יותר לזכור, קרוב יותר למספר עגול. משווים זאת למלקות (ארבעים חסר אחת), שבתורה כתוב דווקא “ארבעים” וחז״ל גרעו אחת, והלשון כבר נעשה דרך.
5. סדר הרמב״ם לעומת סדר המשנה: הרמב״ם הולך בסדר שונה מהמשנה. למשנה יש שלוש סדרות ברורות (סדר הפת, סדר הבגד, סדר הספר/קלף), אבל אחר כך זה נעשה יותר כללי. הרמב״ם מציב יחד מכה בפטיש עם בונה וסותר, שאפשר לקטלג כ״בנין.” במשנה לעומת זאת: בונה וסותר, מחבר ומעביר, מכה בפטיש.
6. דרכים שונות לקבץ: הרב רבינוביץ רצה למנות אחרת: אריגה/בציעה, קשירה/התרה, תפירה/קריעה, בנין/סתירה — כזוגות הפוכים.
קטגוריות המלאכות:
סדר הפת (11 מלאכות): חרישה → זריעה → קצירה → עימור → דישה → זורה, בורר, מרקד (שלושה שלבים של הוצאת גרעינים מפסולת — “שלושה סוגי בורר”) → טוחן → מרקד (ניפוי) → לישה → אפיה.
סדר הבגד (13 מלאכות): גוזז → מלבן → מנפץ → צובע → טווה → מיסך/נסכה → אריגה → פוצע → קושר → מתיר → תופר → קורע.
סדר הספר/קלף: צד → שחיטה → הפשטה → עיבוד → מחיקה (החלקה) → חיתוך → כתיבה → מחיקה (מחיקה כדי לכתוב) → שרטוט.
בנין: בונה, סותר, מכה בפטיש.
7. [סטייה: מדוע בנין לא נמנה עם כל הפרטים] נשאלת השאלה מדוע בנין לא נמנה עם כל הפרטים (כמו לישת מלט, חציבת אבנים) כמו אצל פת או בגד. התירוץ: במשכן בנין היה פשוט מאוד — לא היתה עבודת בנין מסובכת, אלא יותר עם יריעות. המלאכות נלמדות ממלאכת המשכן.
8. הבערה — לאן היא שייכת? הבערה עומדת בפסוק נפרד (“לא תבערו אש בכל מושבותיכם”) ולכן היא מופרדת. אבל הבערה יכלה להשתייך גם לסדר הפת (לפני אפיה צריך אש). זו נשארת שאלה פתוחה.
9. סדר הבערה/כיבוי — משנה לעומת רמב״ם: במשנה כתוב “המכבה והמבעיר” (כיבוי לפני הבערה), אבל הרמב״ם כותב הבערה לפני כיבוי — שהוא הסדר ההגיוני, כי אי אפשר לכבות לפני שמדליקים. המאירי אומר משהו מדוע המשנה מציבה כיבוי קודם. גם אצל בונה וסותר הסדר במשנה הפוך.
—
הלכה ב׳ — “כל שהן מעניינם נקראים אבות מלאכות”
דברי הרמב״ם
“כל אלו המלאכות וכל שהן מעניינם הן נקראים אבות מלאכות.”
פשט
לא רק ל״ט המלאכות עצמן, אלא גם דברים שהם מאותו ענין (קונספט/מהות) כמוהן, נקראים גם הם אבות מלאכות — להוציא תולדות.
חידושים והסברות
1. קטגוריה שלישית — “מעניינם”: אין רק אבות ותולדות. יש קטגוריה שלישית — דברים שהם ממש אותה מלאכה רק עם שם אחר, פעולה אחרת, או אופן אחר, אבל בעצם זה אותו ענין — זה גם אב מלאכה. רק כשיש דמיון חלש יותר, זה נעשה תולדה. החילוק: “ענין” פירושו הקונספט/מהות, לא השם הספציפי. כמו “חבר של אבא” הוא באותה רמה כמו האבא, אבל “ילד” נובע ממנו.
—
הלכה ב׳ (המשך) — דוגמה: חורש, חופר, עושה חריץ
דברי הרמב״ם
“אחד החורש או החופר או העושה חריץ, שכל אחת ואחת מהם חפירה היא בקרקע ואין ענין אחד היא.”
פשט
כל שלושתם — חורש (חרישה), חופר (חפירה), עושה חריץ (עשיית תעלה) — הם ענין אחד: עשיית חור/גומה באדמה. כל שלושתם אבות מלאכות (לא תולדות).
חידושים והסברות
1. מאירי: חורש פירושו בדרך כלל אדם עם בהמה (עם מחרשה); חופר הוא כשאדם חופר עם את; חריץ הוא כשהוא חוצב עם פטיש.
2. רבינו יונה: החילוק הוא: בחורש מזיזים את החול, בחופר משאירים את החול מלפנים.
3. עיקר הנקודה: אפילו יש להם שמות שונים ואופנים/כלים שונים, זה ענין אחד — כי גם התוצאה (חור באדמה) וגם הפעולה (גירוד/חפירה באדמה) זהים. לכן כולם אבות, לא תולדות.
—
הלכה ב׳ (המשך) — דוגמה: זורע, נוטע, מבריך, מרכיב, זומר
דברי הרמב״ם
“אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנות או המבריך והמרכיב והזומר — כל אלו אב אחד הן מאבות מלאכות… כל אלו עניינו להצמיח דבר.”
פשט
חמש דרכים לגרום לעצים/צמחים לצמוח — זורע (זריעת גרעינים), נוטע (חיתוך ענף והכנסתו למקום חדש), מבריך (כיפוף ענף חי לתוך האדמה מבלי לחתוך), מרכיב (הנחת ענף מעץ אחד על עץ אחר), זומר (חיתוך ענפים כדי שהעץ יצמח טוב יותר) — כולם אב מלאכה אחד.
חידושים והסברות
1. חילוק בין נוטע ומבריך: נוטע הוא כשחותכים לגמרי חלק ומניחים אותו במקום חדש. מבריך הוא כשלוקחים עץ חי, תוקעים חלק באדמה, ומאוחר יותר כשזה מתחיל לצמוח שם חותכים אותו — זה נשאר מחובר לעץ הישן עד שצומח.
2. זריעה מזוהה בדרך כלל עם גרעינים/זרעים (תבואה). אבל עצים בדרך כלל לא נוטעים עם גרעינים — לוקחים ענף או חלק מעץ קיים. לכן זה נקרא “נוטע” לא “זורע”. בכל זאת זה אותו ענין — לגרום למשהו לצמוח.
3. זומר — מדוע זה אב ולא תולדה? קושיה חזקה: זומר (חיתוך ענפים) הוא פעולה שונה לגמרי מזריעה — הוא חותך, הוא לא זורע! לכן אומר הרמב״ם שזה לא תולדה אלא האב עצמו, כי הענין אחד: להצמיח דבר — לגרום לצמיחה. כל חמש הדרכים הן שיטות שונות של אותו ענין.
4. [סטייה: זומר לעומת קוצר] כשאדם חותך חלק מעץ בראש השנה, הוא עדיין לא יודע בבירור אם הוא עושה עכשיו קוצר (הוצאה ממקום גידולו) או זומר (גרימה לצמיחה). אולי החילוק הוא בעונה — קוצר הוא כשזה כבר מוכן, זומר עושים בתחילת העונה כדי שיצמח.
—
הלכה ב׳ (המשך) — דוגמה: קוצר, בוצר, גודר, מוסק, אורה
דברי הרמב״ם
“הקוצר — קוצר תבואה אדער קטנית. אבל אצל ענבים זה נקרא בוצר, אצל תמרים — גודר, אצל זיתים — מוסק, אצל תאנים — אורה. כל אלו אב מלאכה אחת, שכל אחד ואחד עניינו לעקור דבר מגידולו.”
פשט
כל צורות הוצאת פרי/תבואה ממקום גידולו הן אב מלאכה אחד — קוצר — אפילו יש להן שמות שונים.
חידושים והסברות
1. מדוע יש להם שמות שונים? זה לא רק פירות שונים — זה גם פעולות שונות. תבואה חותכים עם מגל, ענבים חותכים עם כלים אחרים, זיתים מנערים את העץ. זה אומנויות שונות, כלים שונים, דרכים שונות. לכן כולם האב עצמו, כי הענין אחד: לעקור דבר ממקום גידולו.
2. יסוד “ענין המלאכה”: כשלמדנו אבות מלאכות, “קוצר” לא פירושו רק חיתוך תבואה — פירושו ההגדרה: לעקור דבר ממקום גידולו. מדוע אומרים “קוצר”? כי זה שכיח, זו הצורה הנפוצה ביותר. אבל ל״ט המלאכות אינן מופשטות — הן פעולות קונקרטיות. ה״לעקור דבר ממקום גידולו” הוא כבר דמיון מופשט בין כל הצורות.
—
הלכה ג׳-ד׳ — החילוק בין אב ותולדה
דברי הרמב״ם
“התולדה היא מלאכה הדומה לאב מאלו האבות.”
פשט
תולדה היא מלאכה הדומה לאב, אבל לא אותו דבר — לא לוקחים אותה “מעניינא” (מאותו ענין), אלא היא נובעת ממנו.
חידושים והסברות
1. חילוק המגיד משנה (בהקדמה) — שני סוגי “אותה מלאכה”:
– “איכות הנפעל” שונה (חפצא/אובייקט שונה): למשל קוצר ובוצר — בדיוק אותה פעולה, רק עושים אותה לדבר אחר (תבואה לעומת ענבים). זה עדיין האב עצמו.
– “איכות הפעולה” שונה (אופן שונה): למשל זורע ונוטע — קצת פעולה אחרת, אבל רק דרך אחרת לעשות את אותו דבר. זה גם עדיין האב.
– תולדה היא כשזה דומה אבל לא אותה פעולה — זו קטגוריה רחבה יותר שכוללת את שניהם, אבל זה לא הענין המצומצם.
—
הלכה ד׳-ה׳ — דוגמאות לתולדות
דוגמה 1: תולדת טוחן — מחתך ירק
דברי הרמב״ם
“כיצד? המחתך את הירק מעט מעט לבשלו — הרי זה חייב, שזו מלאכה תולדת טחינה. שהטוחן לוקח גוף אחד ומחתכו הרבה.”
פשט
מי שחותך ירק לחתיכות קטנות כדי לבשל אותו (למשל למרק) חייב משום תולדת טוחן, כי טוחן פירושו לקחת גוף אחד ולחלק אותו לחתיכות רבות.
חידושים והסברות
1. מדוע מחתך ירק תולדה ולא האב? בטוחן הגוף הראשון משתנה לגמרי — מחיטה נעשה קמח, דבר חדש לגמרי. במחתך ירק זה נשאר ירק, רק בחתיכות קטנות יותר. זו רק תולדה כי יש דמיון בקטגוריה רחבה יותר: לקיחת גוף אחד וחלוקתו. אבל זה לא בענין המצומצם של הפיכת דבר לגמרי.
2. מתי זה היה האב עצמו? אם מישהו היה עושה מירק אבקה (כמו אבקת תירס), זה היה האב של טוחן עצמו — כי הוא טוחן משהו, הוא עושה מפרי אבק. אבל כאן הוא רק עושה מחתיכת פרי גדולה חתיכות קטנות יותר — לכן זו רק תולדה.
3. לשון המגיד משנה: “אף על פי שטחינה משנה הגוף הראשון לגמרי” — זה החילוק המכריע. בטוחן הגוף הראשון משתנה לגמרי, במחתך ירק לא.
4. מדוע הרמב״ם לקח דוגמה מטוחן ולא מזורע/קוצר? הרמב״ם מתרחק מזורע/קוצר (שעליהם דיבר עד עכשיו) ולוקח דוגמה מטוחן — כי שם רואים טוב יותר את החילוק בין אב ותולדה. בזורע/קוצר כל הצורות הן האב עצמו; צריך דוגמה שבה ברור שזו תולדה.
דוגמה 2: תולדת טוחן — שף לשון של מתכת
דברי הרמב״ם
“הלוקח לשון של מתכות ושף אותו כדי ליקח מעפרו, כדרך שעושין צורפי זהב — הרי זה תולדת טוחן.”
פשט
מי ששף חתיכת מתכת כדי לקבל אבק מתכת (כמו שצורפי זהב עושים — הם מערבבים חתיכות ממתכות אחרות בזהב כדי שיהיה יותר קשה) — זו גם תולדה של טוחן.
חידושים והסברות
1. מדוע זו תולדה ולא טוחן ממש? בחיטה, כשטוחנים אותה, נעשה ממנה קמח — שהוא דבר חדש, לא רק חתיכות קטנות של חיטה. קמח לא נראה כמו חיטים קטנות, זה החומר הפנימי של החיטה. חיטה היא בעצם “קמח בפוטנציה” — החיטה היא הקמח הלא גמור. אבל לשון מתכת לא כך — בזהב, כששופים אותו, החתיכות הקטנות נשארות עדיין מתכת, זה לא נעשה דבר חדש. אפשר להשתמש בזה בדרכים שונות, יש פחות שינוי בגוף הדברים, רק שינוי בצורה/הגדרה. לכן זו תולדה ולא אב.
דוגמה 3: תולדת בורר — עשיית גבינה
דברי הרמב״ם
“וכן הלוקח חלב ונותן בו קיבה כדי לחבצו — הרי זה חייב משום תולדת בורר, שהפריד הגוש מן הנוזל (הקוס מן מי הגבינה).”
פשט
כשמישהו מכניס חתיכת קיבה (קיבת בהמה) לחלב, החומציות של הקיבה גורמת לחלב להחמיץ ולהפוך לגבינה. הוא מפריד את החלק המוצק (גוש) מהחלק הנוזלי (קוס/מי הגבינה). זו תולדת בורר.
חידושים והסברות
1. פעם ראשונה שרואים שמסתכלים על הפועל יוצא: הפעולה עצמה — הכנסת מרכיב לסיר — לא נראית כמו בורר. בורר הוא לקיחת חתיכות והפרדתן. אבל כאן מסתכלים על התוצאה: בזכות פעולתו נפרד החלב מהנוזל. זה יסוד חדש — שבתולדות מסתכלים על הפועל יוצא, לא רק על המעשה.
2. מדוע רק תולדת בורר ולא בורר ממש? כי בורר ממש פירושו לוקחים חתיכות השוכבות יחד ומפרידים אותן פיזית. כאן הוא עשה פעולה כימית שהובילה להפרדה — לכן זו תולדה.
דוגמה 4: תולדת בונה — עיצוב גבינה
דברי הרמב״ם
“ואם גבנו וסחטו — חייב משום בונה. שכל המקבץ חלק על חלק ודבק הכל עד שיעשה גוף אחד, או עד שדומה לבנין.”
פשט
לאחר שהפרידו את החלק המוצק מהנוזל, כשלוקחים את החלב ומעצבים אותו לחתיכת גבינה — חייבים משום בונה. כי בונה פירושו חיבור חלקים עד שנעשה גוף אחד.
חידושים והסברות
1. “גוף” אצל הרמב״ם: הרמב״ם משתמש במילה “גוף” לא במובן של גוף אנושי, אלא במובן רחב יותר — “גוש”, דבר מוצק, כמו ששולחן הוא גם “גוף”.
2. סימטריה עם טוחן: הרמב״ם אמר קודם שטוחן פירושו חלוקת גוף אחד לחלקים. כאן בונה הוא ההפך — חיבור חלקים עד שנעשה גוף אחד. זה דומה לבנין.
3. מדוע לא לש? נשאלת השאלה האם עשיית גבינה לא דומה יותר ללש (לישה). השיחה משאירה זאת פתוח — אפשר לחשוב על הרבה דברים כשמפשטים כל כך.
4. כלל הרמב״ם — “מגוף המלאכה תדע”: הרמב״ם אומר שלא תמיד יסביר מדוע דבר הוא תולדה של אב מסוים. הוא אומר: “ומגוף המלאכה הנעשית בשבת תדע מאיזה אב ותולדת איזה אב” — ממהות המלאכה תדע בעצמך. “גוף המלאכה” לא פירושו הפועל יוצא, אלא ההגדרה המופשטת יותר של מהי המלאכה. הרמב״ם אומר: אני לא יכול תמיד להסביר את הלמדנות (כמו שעשיתי כאן בבורר/טוחן/בונה), אבל אתה צריך לחשוב בעצמך.
5. מה הוא מתכוון ב״למדנות”? הוא מתכוון להגדרות שנתן — שטוחן הוא מפריד חלקי גוף אחד, שבונה הוא מקבץ חלקים לגוף אחד. אלו הגדרות למדניות שהרמב״ם חשב כדי להסביר מדוע דברים מסוימים הם תולדות של אבות מסוימים.
6. **תמיד קל יותר לראות את הקשר מאשר לראות את החיל
וק** — כלומר, קשה יותר להבין מדוע דבר הוא דווקא תולדה של אב זה ולא של אב אחר.
—
הלכה ז׳ — נפקא מינה בין אב ותולדה
דברי הרמב״ם
“בין העושה אב מלאכה או תולדה מן התולדות — במזיד חייב כרת אם אין עדים, ואם באו עדים והתרו בו נסקל, ובשוגג חייב חטאת קבועה.”
“אם כן מה הפרש יש בין אבות לתולדות? אין ביניהם הפרש אלא לענין הקרבן בלבד.”
פשט
לענין עונש אין שום חילוק בין אב ותולדה — שניהם איסורים מדאורייתא עם אותה חומרה: כרת, סקילה, או חטאת. החילוק היחיד הוא לענין קרבן.
חידושים והסברות
1. החילוק לענין קרבן: “שהעושה מלאכות בשוגג — אם עשה אבות הרבה בהעלם אחד, חייב חטאת אחת על כל אב ואב.” כל אב הוא חטאת נפרדת. אבל “אם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחד, אינו חייב אלא חטאת אחת” — אב עם תולדותיו נחשבים כדבר אחד.
2. התורה חילקה מלאכת שבת ל-39 אבות מלאכות, לא למאות תולדות. לכן המקסימום של חטאות משבת אחת (בהעלם אחד) — 39.
3. במזיד אין נפקא מינה, כי כרת אפשר לקבל רק פעם אחת, וגם סקילה.
4. הרמב״ם לא נכנס כאן לפרטים נוספים של הלכות שגגות, הוא אומר רק את הכלל בהלכות שבת.
—
הלכה ח׳ — חטאות בשוגג: אבות הרבה בהעלם אחד
דברי הרמב״ם
“כיצד? הרי שחרש וזרע וקצר בשבת בהעלם אחד — חייב שלש חטאות. ואפילו עשה ארבעים חסר אחת בשגגה ושכח שכל אלו המלאכות אסור לעשותן בשבת — חייב על כל מלאכה ומלאכה חטאת אחת. אבל אם עשה כמה תולדות, כגון טחן וכתש הירק ושף לוחות של מתכות בהעלם אחד — אינו חייב אלא חטאת אחת, שהרי לא עשה אלא אב אחד ותולדותיו.”
פשט
המקסימום של חטאות משבת אחת בהעלם אחד הוא 39 — אחת לכל אב מלאכה. אם עשה מספר תולדות של אותו אב בהעלם אחד, חייב רק חטאת אחת, כי כולן נופלות תחת אותו אב.
חידושים והסברות
1. הרמב״ם נותן דוגמה של אדם ששכח שכל המלאכות אסורות בשבת — הוא חשב שזו מצוה לעשות את כל הדברים האלה בשבת (“עם הארץ תמים”). במקרה כזה הוא חייב 39 חטאות נפרדות, כי כל אב מלאכה היא קטגוריה נוספת.
2. הרמב״ם מביא את הדוגמה של טחן, כתישת הירק, ושף לוחות של מתכות — שקבע קודם בפרק ז׳ שהם תולדות של טוחן — שאם עשה את כולם בהעלם אחד, חייב רק חטאת אחת.
—
הלכה ט׳ — מעין מלאכה אחת בהעלם אחד
דברי הרמב״ם
“אף העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד — אינו חייב אלא חטאת אחת. כיצד? הרי שזרע ונטע והבריך והרכיב וזמר — חייב עליו חטאת אחת, שכולן אב אחד הן.”
פשט
לא רק אב עם תולדותיו, אלא גם מספר מלאכות שהן “מעין” זו את זו — כלומר אופנים שונים של אותו אב מלאכה — מצטרפות לחטאת אחת בהעלם אחד. הדוגמה: זריעה, נטיעה, הברכה, הרכבה, וזמירה הם כולם אופנים של זורע, וחייבים רק חטאת אחת.
חידושים והסברות
1. קטגוריית “מעין מלאכה” הייחודית של הרמב״ם: הרמב״ם מפרש את המשנה “אבות מלאכות ארבעים חסר אחת… מעין מלאכה אחת חייב על אחת” ש״מעין” היא קטגוריה נפרדת — לא אב ולא תולדה, אלא מלאכה שהיא ממש אותו דבר כמו האב, רק באופן אחר או בדבר אחר. תולדה צריכה להיות “קצת שונה” מהמלאכה, אבל “מעין” היא אותה מלאכה בצורה שונה.
2. מפרשים אחרים לעומת רמב״ם: יש מפרשים שפירשו ש״מעין מלאכה אחת” במשנה פירושו פשוט תולדה. הרמב״ם לעומת זאת עושה מזה קטגוריה חדשה ונפרדת.
3. אין נפקא מינה להלכה: למעשה אין שום נפקא מינה להלכה בין שיטת הרמב״ם לשיטה שאומרת ש״מעין” פירושו תולדה — כי הרמב״ם גם מודה שהדין של תולדה זהה (לא חייבים בנפרד על תולדה כשכבר עשו את האב בהעלם אחד). זה רק חילוק למדני, וצריך לחשוב היכן יכולה לצאת נפקא מינה — אבל זה לא לגמרי ברור.
4. הסברא ההגיונית: הגיוני שהרמב״ם לא רוצה תמיד לומר “תולדה” — כי תולדה היא משהו שדומה לאב אבל שונה, בעוד “מעין” היא ממש אותה מלאכה, רק מבוצעת באופן אחר (כמו נטיעה היא אותו דבר כמו זריעה, רק עם עץ במקום זרעים).
—
עד כאן הלכות שבת פרק ז׳.
תמלול מלא 📝
הלכות שבת פרק ז׳ – די ל״ט מלאכות
הקדמה לפרק ז׳
דובר 1: אוקיי. בוקר טוב. אנחנו הולכים עכשיו ללמוד הלכות שבת ברמב״ם, פרק ז׳.
בפרק הזה הרמב״ם הולך למנות את ל״ט המלאכות, וכמה הלכות לגבי החילוקים בין ל״ט המלאכות, או הענין של אבות ותולדות. אבל לפני שנכנס לפרטים, הנה הרשימה עם קצת כללים של ל״ט המלאכות.
דובר 2: בסדר?
דובר 1: כן. טוב מאוד.
הודעה לגבי תורמים
דובר 1: כן, בואו נגיד לגבי התורמים. יישר כוח לר׳ יואל, ר׳ יואל אלי׳ ורצברגר, על תמיכתו בשיעור שלנו. ור׳ יואל הירשלר אומר שהציבור צריך ללמוד מר׳ יואל. טוב מאוד.
הלכה א׳ – “מלאכות החייבין עליהן”
דובר 1: אומר הרמב״ם, “מלאכות החייבין עליהן”. הוא הולך כאן למנות את ל״ט המלאכות, אבל הוא מתחיל את הפרק בכך שהמלאכות יש עליהן את העונשים.
למה כתוב “מלאכות החייבין עליהן” בפרק?
זה בעצם יותר שייך למנות את העונשים על חילול שבת בהתחלה, אבל אני חושב שהוא מונה את זה כאן כי החילוק של ל״ט המלאכות הוא בעיקר נוגע לענין העונשים. זה בעצם מה שאדם צריך לדעת איזה סוג מלאכה הוא עושה כשהוא עושה, זה לענין העונשים דווקא. כי כמו שהרמב״ם הולך למנות אחר כך אם עושים אב עם התולדה שלו, או לענין התראה, והוא תופס כאן את המלאכות שהן סקילה וכרת.
או אולי הוא מתכוון להוציא מה שהוא לא מונה כאן חילול שבת? להוציא חילול, ויש עוד מה שהיה גם ענין של חילול שבת אבל לא לענין סקילה. זה לכאורה הדבר.
המשך של פרק א׳
זה המשך פשוט כמו פרק א׳ שהוא אמר שם, התחיל, “העושה מלאכה בשבת חייב סקילה וכרת במזיד, וחטאת בשוגג”. ועכשיו הוא מוסיף פרט בזה, שבזה יש אבות ותולדות, אתה צריך לדעת מה זה אבות ותולדות. כי יש גם מלאכות שבותים שהולכים ללמוד אחר כך, שלא חייבים. אפילו מדאורייתא יש מה שלא חייבים על הדברים. גם יש.
דובר 2: מלאכות, לא מלאכות. זה לא מלאכות, זה מצוות נוספות.
דובר 1: כן, כאילו זה הכל המשך ארוך של ההלכה הראשונה. הוא אומר שיש מלאכות שבת. למדנו כל מיני כללים לגבי מלאכות שבת, שמה שאסור לעשות מערב שבת וכו׳, צריך להיות מתכוין, פיקוח נפש וכו׳. עכשיו לומדים עוד כלל בעצם לגבי מלאכות.
לשון הרמב״ם של המלאכות
דובר 1: ומה הן? אז מה הן המלאכות? ידענו למיתה, סקילה, וכרת במזיד, סקילה עם עדים והתראה, כרת בלי עדים והתראה במזיד, צריך להביא חטאת בשוגג. המלאכות הן מהם אבות ומהם תולדות. יש מלאכות שהן אבות, ויש שהן תולדות של האבות.
וכמה הן? מנין כל אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. המנין של אבות המלאכות הוא תשע ושלושים. אחת פחות מארבעים. ארבעים מינוס אחת.
דיון: למה “ארבעים חסר אחת” ולא “תשע ושלושים”?
דובר 1: זה יותר פשוט לאנשים. זה ארבעים, ובמקום יחידה?
דובר 2: לא, לא מיל.
דובר 1: לא, זה לא כדי לומר שהלשון, ארבעים חסר אחת, במלאכות כתוב כך הרבה פעמים. אבל אני חושב שזה פשוט קל לזכור. הדבר הקרוב ביותר לאדם 39 זה מספר קצת מסובך. 40, פחות אחת. זה יותר ברור… זה יותר קרוב למספר עגול שאנשים יזכרו.
דובר 2: אתה יכול להיות בטוח?
דובר 1: אבל כן. כי הוא רק הולך לזכור את הארבעים. לא הולכים לזכור, אה זה טרם, יש לנו קצת טראס, הורדתי אחד. אבל אני חושב שהמשנה על טראכטס די סתא יש מקום. אנחנו התרגלנו לזה, זה לומר למד את מלכות, אבל בלשון המשנות זה יותר הגיוני לומר כך. אבל אני חושב שבמלכות זה יותר דרסטי, כי מלכות בתורה כתוב ארבעים קנר בחם זאגן, שם מובן שזה ארבעים חתר רחס.
אבל אני חושב כן. אבל אתה אומר ששם היה באמת ארבעים חתר רחס. אבל חיסרו היינט. זה כבר נעשה יש כזה שוגרה הלישנה צו וואס. אוקיי, יכול להיות שזה הטעם.
הרשימה של ל״ט המלאכות
דובר 1: “ואלו הן”, אומר הרמב״ם, אלו הן ל״ט המלאכות. ל״ט המלאכות שכתובות במשנה בפרק כלל גדול, והרמב״ם אומר את זה קצת בלשון אחרת מאשר במשנה.
לשון הרמב״ם לעומת לשון המשנה
במשנה מדברים על האדם שעושה, הרמב״ם עושה את המעשים. והרמב״ם הוא… על פי דיוק מדויק יותר הרמב״ם, כי אומרים אבות מלאכות, לא מדברים על אדם עושה מלאכה, אדם שהוא חורש, אלא אבות המלאכות הן החרישה. אז על זה אומר את זה הרמב״ם כך.
אבל הרמב״ם מדבר גם על הפעולות, הוא לא אומר את שם הדבר של הפעולה, הוא מדבר כבר על הפועל. “החורש”, הוא אומר, “החרישה”.
אני אמרתי מובן, כי אלו הן אבות המלאכות, אנחנו מדברים כבר על אדם המחויב, אז אנחנו מדברים על האופנים שהוא עשה. במשנה הוא צריך להכניס “החורש”, שזה אחד מהמלאכות.
סקירה כללית של המלאכות
דובר 1: טוב. ל״ט המלאכות קשורות גם לדברים העיקריים שאנשים עסוקים בהם. אנשים עסוקים בהכנת אוכל, אנשים עסוקים בהכנת הבגדים שלהם, אנשים עסוקים בטיפול בכל מה שקשור לבעלי חיים, כן, בנייה, וכן הלאה. כתיבת ספרים, צריך להיות סולדז׳רס, צריך להיות אש, והאחרונה היא הוצאה, שהיא נפרדת.
סדר הפת – אחת עשרה מלאכות
דובר 1: טוב. אז קודם אחת עשרה סדר הפת:
החרישה – הכנת האדמה כדי שאפשר יהיה לזרוע
הזריעה – הזריעה
הקצירה – אחרי שהפירות כבר גדלו
עימור – איסוף בשדה התבואה הגדלה
דישה – הוצאת הזרעים כדי שיצאו הגרעינים. כי זריעה היא יותר, זה קשור יותר שהגרעינים יצאו שהונחו בדיוק. אנחנו הולכים ללמוד או יש אחר כך, כל אחת מהדברים האלה תהיה בדיוק, זה בכל זאת הקוצר המאוחר יותר. שניהם קשורים למשהו בהכנת הגרעינים.
אחר כך יש זורה ובורר – הוצאת הגרעינים מהלכלוך. שלושתם הם שלושה סוגי בורר. הדברים הבאים הם דברים של… אה, דישה, זורה, בורר, כן, זה הכנת הגרעינים כדי שאפשר יהיה להוציא את הגרעינים מהזרעים. זה שלוש דרכים להוציא את… או שלושה שלבים, שלושה פרדרס, שלושה שלבים, כן, הגרעינים מהפסולת שבהם.
ואחר כך כשיש את הגרעינים, לעשות אותם לקמח זה טוחנים אותם – טוחן
מרקד – מנקים אותם על ידי ניפוי
לישה – לשים בצק
אפיה – אופים את הלחם
אלו הן אחת עשרה המלאכות של פת.
סדר הבגד – מלאכות של הכנת בגדים
דובר 1: עשיית בגדים היא כך:
הגוזז – חיתוך הצמר מהבהמה
אחר כך מלבן – ניקוי
מנפץ – סירוק
צובע – צביעה
הטויה – אחר כך עשיית החוטים
הסיכה – הכנסת החוטים לציוד כדי שאפשר יהיה מזה בקלות לעשות סחורה, לעשות טקסטיל
הנסכה והמסכת – גם מלאכה דומה, גם בענין של הכנת המכונה שמחוטים קטנים יהיה סחורה שלמה
האריגה – אחר כך אריגת הסחורה
דיון: מה זה “פוצע”?
דובר 1: הפוצע והקושר, מה פירוש פוצע? אני לא זוכר את לשון המשנה פוצע, רגע, אני אעבור שוב. אה, והבוצע, כן. משהו בענין של תפירה.
הפוצע זה כשמוציאים חתיכה שהתקפלה מהאריגה. לא ממש תיקון, לא קריעה, אבל כשמכניסים חוט אחד, לפעמים נכנסים שני חוטים בטעות, צריך לפרק, לתקן את הקליעה, זה אומר לקחת את הקליעה כדי שאפשר יהיה לתקן אותה. זה לא ברור הדבר, אבל איזשהו תיקון.
והקושר – עשיית קשר
והמתיר – פתיחת קשר
והתופר – תפירה
והקורע – קריעת התפירה כדי שאפשר יהיה לתפור עוד
מלאכות של בנין
דובר 1: טוב, ואחר כך יש לנו את המלאכות של בניית בית:
הבונה
והסותר – הריסת בית
והמכה בפטיש – שפירושו פחות או יותר סיום הבית
דיון: הסדר של המלאכות – הרמב״ם לעומת המשנה
דובר 1: זה מעניין, כי אנחנו לא מבינים למה חז״ל סידרו בדיוק, איך הם סידרו את זה. אבל למשל, בטוח שבונה אפשר גם לעשות בחמש עשרה דברים. אפשר לומר יוצקים מלט, מניחים לבנה, מניחים מלט. לא ברור כך למה… כן, אתה רואה, בונה לא קטן יותר מעשיית לחם.
בואו נהיה ברורים, הקטגוריה של בונה המצאתי בעצמי, המשנה לא הולכת על הסדר הזה. אני הכנסתי את זה כדי להסביר את סדר הרמב״ם. המשנה כאן בחלק, אנחנו נלמד, הרמב״ם אומר הכל כמו המשנה חוץ מדבר אחד שלפי הגמרא זה מתקנתא, אבל חוץ מזה, הרמב״ם הולך גם בסדר אחר מהמשנה.
דובר 2: יש לך את המשנה כאן?
דובר 1: הבונה והסותר. למשנה אין קטגוריה של בנין. אני עשיתי את זה כי ראיתי שהרמב״ם שם ביחד מכה בפטיש עם בנין וסתירה, אז דמיינתי שזו הנקודה. אבל במשנה זה הולך, חשבתי שיש לי את זה כאן, בואו רק יאזווען, שיראו את זה. סדר פת, סדר בגד, סדר ספר. כן, הנה.
במשנה הולך, אה, קושר ומתיר, תופר שתי תפירות, והקורע על מנת לתפור, זה היה להם. אחר כך הולך החלק של צד צבי עד אה, שרטוט. מה זה אין כאן שרטוט, כי שרטוט זה תרגום שהוכנס לאחרים, שרטוט, שרטוט.
במשנה הולך בונה וסותר, מחבר ומעביר, ומכה בפטיש. נראה שהמשנה רוצה לשים ביחד את ההפוכים, בונה וסותר, מחבר ומעביר. אבל ברמב״ם, אפשר גם לומר ברמב״ם כך, הוא לומד את הרמב״ם כך, קשירה תפירה קריעה, בנין סתירה. אז שתיים, שלוש כאלה, אבל גם אריגה ובציעה. אריגה ובציעה, קשירה תפירה קריעה, בנין סתירה. נכון, אז זו הדרך האחרת. הרב רבינוביץ רצה למנות כך את הרמב״ם. לי יותר מצא חן לעשות את זה כך.
אבל בועט לאש, אפשר גם לומר שזה מחובר. זה גם מחבר ומעביר, נכון. אפשר לשים את זה לבנין. איפשהו, אני לא יודע, צריך לעשות סדר, לעשות, כן, הסדר לא מדויק.
במשנה גם, אז לא ברור. הסוף, בסופו של דבר יש שלוש, בואו נגיד ברור. במשנה יש שלוש סדרות, שפירושן סדר הפת, סדר הבגד, וסדר הספר אני חושב. הכנת קלף, כן. שזה שלוש סדרות שזה מאוד ברור, שאתה אומר אולי אתה צודק. זה מונה כל פרט, כל פעולה. כן.
ואחר כך יש, בנין זה קצת יותר כללי מורכב. אפשר לדבר על בנין, אפשר לדבר על הוצאה מרשות לרשות זה קטגוריה בפני עצמה, ואחר כך כיבוי, לא ברור.
דיון: לאן שייך הבערה?
דובר 2: אני חושב, הבערה וכיבוי, הדבר מובן בפסוק אקסטר, כן, “לא תבערו אש בכל מושבותיכם”.
דובר 1: כן, בדיוק.
דובר 2: כן, הבערה היתה יכולה גם להתאים לאפיה, למשל.
דובר 1: כן. אם אתה יכול לשים את זה, כן. אני לא הייתי.
דובר 2: מעניין.
דובר 1: אולי זה לא אותו הדבר? אולי הוא מתכוון לענין אחר לעשות… אני לא יודע מה.
באש צריך להכין. כשאחד הולך עם הסעודה כי הוא עושה לחם, הוא גם יעשה איזה קידוש, כן.
דובר 2: מעניין באמת. אולי אז…
דיון על סדר המלאכות במשנה
דובר 1: כן, הסדר לא כתוב, באמת. והמשנה יש את זה… אז לא ברור. הסוף… יש שלוש, בואו נגיד ברור, במשנה יש שלוש סדרות, שפירושן סדר הפת, סדר הבגד, וסדר הספר אני חושב, או קלף, כן. שזה שלוש סדרות שזה מאוד ברור, כך אתה אומר אולי אתה צודק.
זה מונה כל פרט, כל פעולה. כן. ואחר כך יש… בנין זה קצת יותר כללי מורכב. אפשר לדבר על בנין, אפשר לדבר על הוצאה מרשות לרשות על קרקע בפני עצמו, אחר כך כיבוי… לא ברור. אני חושב, הבערה וכיבוי זה דבר שכתוב בפסוק אקסטר, כן, “לא תבערו אש בכל מושבותיכם”, כל החקירה אם לומדים את זה משם באמת. כן, הבערה היו יכולים גם להכניס לאפיה, למשל, כן, אם היו יכולים לשים את זה, כן. אבל זה באמת לא. מעניין.
דובר 2: אולי זה לא אותו הדבר? הבערה מתכוונת לגבי ענין אחר, לעשות… באפיה צריך בכל זאת להיות עשייה. כשאחד הולך עם הסדר כי הוא עושה לחם, הוא גם יעשה הבערה וכיבוי, כן. מעניין באמת. אולי אז… נראה אחר כך מה בדיוק איך עובדים על הבערה בעצמה. אבל אוקיי.
למה בנין לא מפורט כמו פת ובגד?
דובר 1: הלאה, המלאכות הבאות הן… יכול להיות, אני יכול להציע שאני מסתכל על זה, כי היום בנין זה דבר מאוד גדול ומסובך. יכול להיות שבימיהם זה היה מאוד פשוט, להרכיב אבנים, וזה באמת לא היה. אני מסתכל על זה אבל שבנין אפשר לעשות כמו פת, זה יותר דבר מורכב.
דובר 2: לא, בואו נהיה ברורים. לא בדיוק, כי אומרים לך שהפת מתחילים מ… אתה מבין גם, מאפיית לחם וזריעה יש שנה. מחרישה עד אפיה יש שנה. אבל בנייה גם. יש כמה שאפשר באמת להבין, יש דש, זורה, בורר, הם בערך אותו הדבר, שם יש באמת קצת שאלה. אבל בין חרישה עד אפיה זה דברים אחרים. זה רק כמו תהליך. אני אומר, בעשיית בגדים הוא יודע מהמכונה, הוא יודע בדיוק מהבשתי בתי נירין ואיך עושים את המסכת. אבל בנין, משהו, הוא לא יודע שצריך ללוש מלט וצריך אחר כך לעשות חוט ולחצוב את האבנים. אוקיי, לא יודעים, לא ברור למה. אני חושב שזה יותר דבר של משכן כמו שאומרים. אני יודע כמה אפשר לשאול כאן בסברא, למה למשל מלאכות מסוימות עשו את מעין המלאכה אב. אני יודע, יש בזה חכמה מאוד גדולה, אני לא יודע, כך הציבו קטגוריות. בטוח יש משמעות, צריך להיות משמעות, אבל רואים, יש דברים שזה תולדה שזה יותר תכוף שאנשים יעשו למשל, ומסיבה כלשהי זה נעשה תולדה של מה שזה לא יהיה.
דובר 1: אולי לגבי המשכן, הגמרא אומרת בכל זאת תמיד על מלאכת המשכן. אולי במשכן לא עשו מלט, זה היה בנין מאוד פשוט. מה כן היה? היה סוג הבנין של אריגה, של קריעת היריעות, כל מיני בנינים עם היריעות. אבל לא היתה חכמה במבנה במשכן.
דובר 2: בדיוק שם אומרים למשל, בישול זה ממנה, ומדברים בכל זאת על עבודות של המשכן. יכול להיות. לא ברור, זו שאלה טובה, ווסר, וצריך לחשוב על זה. אבל אנחנו לומדים קצת בקיאות, אז אני יודע, אפשר. אוקיי, עוד מווסר.
סדר הספר — מבהמה עד ספר תורה
דובר 1: הדבר הבא הוא כמו חורש עד אפיה, מכשיש בהמה ביער עד שיש מזה ספר תורה, פרגמנט. אז כך, והצד, לתפוס בהמה, ושוחטו, אפשיטו, להפשיט את העור, לעבד את העור, ומחקקו, להכין את העור שיוכל להיות פרגמנט. זה קצת יותר פרט של האבדה, או לא פרט, אלא זה אב אחר, אבל עיבוד העור, או הוצאת כל השיער מהעור. מחיקה פירושה אני חושב החלקה. החלקה, זה בכל זאת, או אפשר לכוון הוצאת כל השיער. אבל עיבוד זה בכל זאת גם איזה סוג דבר כמו החלקה. עיבוד זה יותר עם שמים את זה בכימיקלים, וזה נעשה… יכול להיות עיבוד זה גם יכול להיות דריכה על העור, אם אני זוכר טוב. כן, לא אותו הדבר כמו מחיקה. כן, מחיקה זה כבר אחרי העיבוד, זה כבר יותר פרט יותר מזה.
וחתכו, לחתוך את העור, הרמב״ם אמר לנו בדיוק שספר התורה יהיה מורכב מיריעות, צריך לחתוך אותו. והכתיבה והמחיקה, חיתוך, כתיבה, והרבה פעמים צריך למחוק כדי לכתוב. והשרטוט, עשיית שורות כדי שאפשר יהיה לכתוב שורות ישרות. הרמב״ם אמר שצריך לעשות בספר תורה.
הבערה וכיבוי — סדר במשנה לעומת רמב״ם
דובר 1: טוב. שתי מלאכות של אש זה הדלקה וכיבוי, הבערה וכיבוי. והמלאכה האחרונה היא… אה, סליחה, במשנה כתוב “המכבה והמבעיר”, והרמב״ם כותב בסדר הנכון, הבערה לפני כיבוי. אבל אין מה לכבות לפני שמדליקים. אבל יש פשוט לוגיקה שבעצם בענין המלאכה עושים קודם הבערה.
בונה וסותר זה גם כך במשנה? כן. הבערה וכיבוי כתוב “המכבה והמבעיר”. זה מעניין. יש בזה איזה סוד. הוא מביא, המאירי אומר משהו, כי בדרך כלל, לא הבנתי, כי למעשה צריך קודם להדליק את האש. משהו הוא אמר למה כתוב במשנה קודם כיבוי ואחר כך הבערה.
הוצאה מרשות לרשות
דובר 1: והאחרונה היא הוצאה מרשות לרשות, נשיאה מרשות אחת לאחרת. זו אב המלאכה של הוצאה.
הלכה ב — “כל אלו המלאכות וכל שהן מעניינם”
חידושו של הרמב״ם: ענין לעומת תולדה
דובר 1: נכון. אומר הרמב״ם כך, הרמב״ם מסביר, “כל אלו המלאכות”, כל אלה הדברים שדיברנו עליהם כאן, הל״ט, “וכל שהן מעניינם”, גם דברים שהם אותו דבר כמו זה, “הן נקראים אבות מלאכות”. כן, לרמב״ם יש חידוש, “לאפוקי תולדות”, שאין רק אבות ותולדות. מה הכוונה באבות ותולדות? בואו נלמד, אב הוא המלאכה העיקרית, ותולדה היא דבר שדומה לה אך לא ממש. יוצא שיש מה שהוא אותה מלאכה, רק עם שם אחר, או עם פעולה אחרת, או באופן אחר, אבל בעצם זו אותה מלאכה, זה אב מלאכה.
אני סבור שהרמב״ם אומר ששמות האבות אינם הגדרה צרה רק להיות, למשל, מחיקת האות רק לכוון לפעולה המדויקת של מחיקת האות, אלא זו קטגוריה מעט יותר רחבה. ואחר כך יש משהו שאינו אותו דבר, אלא זו דמיון חלש יותר, זה כבר נעשה תולדה. בדיוק את ההבדל בין הדמיונות ננסה להבין כאשר הרמב״ם יביא את הדוגמאות.
זהו “מעניינם”. “ענין” פירושו המשמעות, הקונספט, כמו שאתה אומר, לא המילה “חורש” למשל, אלא זה הרעיון של חורש. ותולדה חייבת להיות לא הרעיון של חורש. יש את חברו של האב, הוא באותה רמה של האב, ויש את הילד, האחים, ויש ילדים שנובעים מזה. בקיצור העניינים, מביא הרמב״ם שלוש דוגמאות, שפירושן כן, אה, בדיוק כשנחשוב, נראה בתולדה של חורש, נראה את ההבדל בין המינים והתולדותיהם.
דוגמה 1: חורש — “אחד החורש או החופר או העושה חריץ”
דובר 1: בקיצור המינים, אחד החורש, אם אחד חורש בדרך הרגילה של חרישה, או החופר, או אחד חופר, או העושה חריץ, או אחד עושה חריץ. אני לא יודע בדיוק מה זה אומר בכלל, כי אני לא רואה את שלוש הדוגמאות, אבל כנראה יש דרך מסוימת איך עושים בדרך כלל חורש. אני יודע, מחרשה עוברת ועושה מעין קו. מה ההבדל בין חורש ועושה חריץ? הייתי אומר שזה ממש אותו דבר, לא מינים.
אומר הרמב״ם, אפילו משהו שלא קוראים לו במילה חורש, אבל חורש פירושו… לא, אני מתכוון איך הוא אומר כאן, חורש פירושו לעשות… חרישה פירושה מה? לרכך את האדמה, או משהו כזה, משהו לגרד באדמה. אומר הוא, יש שלוש מיני דרכים איך אפשר לקרוא לגרד באדמה. נאמר, באדמה רטובה קוראים לזה כך, או ביבשה, או כשצריך לעשות קצת יותר עמוק. חופר אכן נראה עמוק יותר מחורש. חורש לא עושים בור עמוק. חורש חופרים קצת למעלה, כן, עושים שהאדמה הקשה תהיה רכה. חופר פירושו לחפור פנימה. מה ההבדל הטכני של שלושת הדברים בכלל?
דובר 2: נכון שבבסיס זה אותו דבר, כולם עושים חור באדמה. לכן דווקא הם כולם אותה מלאכה, כן. אנחנו צריכים להבין למה זה אותו דבר. ההבדל הוא רק, חורש משתמש בכלי כזה. זה הכלי שנקרא חורש. חופר הוא כשעושים את אותה פעולה, עושים את אותו דבר, אבל עם מין מכונה אחרת או מה, כלי אחר. יכול להיות שזה קצת שונה הפעולה. חורש לעשות, כמו שאתה אומר, עמוק יותר או פחות עמוק, או… אבל עושה חריץ הוא הגדול ביותר, אפשר לעשות אותו אפילו עם הידיים, אם עושים את זה בידיים.
המאירי ורבינו יונה על ההבדל בין חורש, חופר ועושה חריץ
דובר 1: הוא אומר כך, המאירי, הוא אומר שחורש בדרך כלל פירושו אדם עם בהמה, וחופר או חריץ הם אופנים אחרים, כשאדם עושה זאת בעצמו בידו או באחר… חופר הוא שהוא חופר עם את, משהו כזה, וחריץ הוא שהוא חוצב עם פטיש. שנית, רבינו יונה אומר אחרת. זה קשור, אה, בחורש מזיזים את החול, ובחופר משאירים את החול מלפנים. אוקיי. זה גם נכון, אבל זה ענין אחד. נכון שזו אותה תוצאה ואותה פעולה אפילו, גם אותה תוצאה וגם אותה פעולה, הוא חותך חור, חור קטן באדמה, אבל זה בדרכים אחרות. לכן נאמר, אפילו הם שואלים, זה חורש, לא נקרא חורש, אבל זה חורש, ממילא זה חורש אפילו שלא נקרא חורש. “שכל אחת ואחת מהם חפירה היא בקרקע” — זו מעין דרך של עשיית חפירה, חור בקרקע, “ואין ענין אחד היא”.
דוגמה 2: זורע — “אחד הזורע זרעים או הנוטע או המבריך”
דובר 1: וכן, הולך הוא לומר גם, הוא הולך להביא את הגמרא של זריעה. “אחד הזורע זרעים”, בדרך כלל זריעה פירושה… לדברים האלה יש שם ייחודי, זה מעניין, אבל יש כמה דברים שיש להם שמות ייחודיים לכל פעולה. בזריעה אומרים, לא רק פעולות, יש בחפצים, קוצר יש דבר כזה. זריעה פירושה שחותכים זרעים, כן, בקוצר נאמר. בדרך כלל כשאומרים זורע, זה קשור למילה זרעים, הוא נוטע זרעים, גרעינים. הוא גורם לגרעינים לצמוח, נותנים להם שם זריעה. זה לא בהכרח שגורמים לגרעינים לצמוח, גורמים למשהו לצמוח.
אומר הוא, עצים, כשנוטעים עצים, לא קוראים לזה זריעה, קוראים לזה נוטע. או לא עושים עם גרעינים. יש שתי דרכים לנטוע עץ: אתה יכול לקחת גרעין להכניס לאדמה, אתה יכול לקחת חתיכת עץ שהיה, לתקוע פנימה, או משהו כזה. אולי יש גם עם גרעינים?
דובר 2: לא, אני מתכוון שזה פשוט אחר… כשנוטעים עץ… נאמר עם גרעינים, פרי, עץ פרי יש גרעינים. לא עושים את זה עם גרעינים בדרך כלל, לכן זה נקרא אחרת. עושים את זה בדרך כלל עם עץ שכבר קיים, לוקחים אולי ענף ומכניסים אותו לאדמה, משהו כזה. איפשהו יש גרעינים. יש גם דרך של לקיחת עץ קיים, זה יותר מהר. היום בוודאי, כמעט אף פעם לא נוטעים עצים עם גרעינים, זה מאוד לא יעיל. כי בדרך כלל לעצים יש בדרך כלל דרך איך הם זורקים בעצמם את הגרעינים שלהם וזה צומח. אני לא מדבר על זה, אני מדבר שאחד נוטע עץ.
דובר 1: יש זרעים פירושו, כמו תבואה, יש דברים שהדרך היא לעשות עם גרעינים. בדרך כלל עצים לא עושים עם גרעינים, כך אני מתכוון, לרוב. יכול להיות, כי אני מתכוון שהמילה העיקרית כאן, אפילו לא קוראים לזה המילה זריעה, אבל המילה היא כשנוטעים אפילו דברים כאלה. בסוג השדות זה לא רק קריאה למה שיש לו שם אחר.
מבריך — הבראכה
דובר 1: הבא הוא עוד מין דבר אחר יותר ברור, אבל זה גם באותה קטגוריה כמו זריעה. אוי, מבריך אילנות, ויינר מציב הרבה את סוג השדות האלה,
אב מלאכה של זורע (המשך) — נוטע, מבריך, מרכיב, זומר
דובר 1: אני לא מדבר על זה. כשאחד נוטע עץ, כאן זורע פירושו כמו תבואה. יש דברים שהדרך היא לעשות את הגרעינים, בדרך כלל עצים לא עושים גרעינים. כך אני מתכוון לרוב. יכול להיות, אבל אני מתכוון שהמילה העיקרית כאן היא אפילו לא קוראים לזה המילה זריעה, אבל המילה היא כשנוטעים שיהיה הבדל בסוג הפירות, לא סתם מילה ענקית שיש לה שם אחר.
הבא הוא עוד מין דבר אחר יותר ברור, אבל זה גם באותה קטגוריה כמו זריעה. או, המבריך אילנות, הוא מתכוון שהוא מחבר שני עצים. נוגע הוא קושר יחד שני עצים. מבריך פירושו הוא לוקח חתיכת ענף מהעץ הזה והוא מכניס אותו לאדמה. ומרכיב הוא… אז מה ההבדל בין נוטע ומבריך? נוטע הוא כשחותכים לגמרי חתיכה ומכניסים אותה במקום. מבריך הוא לוקח עץ חי, הוא תוקע חתיכה לתוך האדמה, אחר כך כשזה מתחיל לצמוח שם חותכים אותו אכן. נוגע שיהיה באדמה ושיהיה עדיין צעיר מהעץ הקודם.
דובר 2: כן.
דובר 1: אוקיי. או המרכיב, הוא מחבר, הוא מכניס חתיכה מענף אחד והוא מניח אותו על ענף אחר שמחובר לעץ אחר. או הזומר, או אחד שחותך כדי שיוכל לצמוח, כן? כל אלו אב אחד הן, מאבות מלאכות.
הענין של כל חמש הדרכים — להצמיח דבר
אתה רואה אבל שכאן זה עוד קצת יותר רחוק, כן? במבריך או לפחות בזומר, כן? בחורש כל שלושה היו הכשרה בקרקע. זומר, הרי הוא עושה לגמרי דבר אחר, הוא חותך. הוא לא זורע, הוא חותך. אבל זו הדרך לגרום לזה לצמוח. אבל זו לא תולדה, זה ממש ענין אחד. איך ענין אחד? כל אלו עניינו להצמיח דבר, היינו לראות משהו להצמיח. לגרום לצמוח. מצוין. לגרום לצמוח. אפילו הוא עושה זאת הרי הפעולה של חיתוך, אבל בזה הוא גורם לצמוח את… למה חותכים? כדי שהאחרים יצמחו טוב, נכון?
שאלה: למה זומר אינו תולדה?
ולמה זה לא היה למשל תולדה? נראה אחר כך באחרים בגמראות של תולדות. זומר נשמע כאילו היה תולדה טובה. לא, זו לא תולדה. תולדה, מיד נראה. אבל אתה מבין אבל שהזומר, התשובה שלנו אבל עשיית עצים, איך עושים עצים לצמוח? יש חמש דרכים לגרום לעצים לצמוח. מה עושה עץ? יש לי חמש דרכים, אפשר להיות זורע, אפשר להיות נוטע, אפשר להיות מבריך, אפשר להיות מרכיב, אפשר להיות זומר, חמש דרכים, נכון? זה בעצם מה שהוא אומר.
שאלה מעניינת: זומר לעומת קוצר
כן, זה מעניין מה כתוב כאן כך, כשאדם הולך לאחד עם סכין בראש השנה חתיכה מעץ, הוא עדיין לא יודע בבירור אם הוא עושה עכשיו קוצר או זומר?
דובר 2: מממ.
דובר 1: זה מעניין, הוא לא אומר שזו תולדה, זה ממש האב של הנטיעות, מעניין.
דובר 2: אולי זה עונה אחרת, קוצר הוא כשכבר יש, אבל זומר עושים בתחילת העונה כשעדיין לא צמח וכדומה, זה לא… אני יודע כבר, אולי קורה שאפשר לעשות את זה באותו זמן.
אב מלאכה של קוצר — בוצר, גודר, מוסק, אורה
דובר 1: אומר הרמב״ם: וכהאי גוונא, אך הקוצר, המלאכה של קוצר, קוצר משתמשים בתבואה, בחיתוך תבואה, או קטניות, זה נקרא גם קוצר. אבל יש מינים אחרים של חיתוך, סוגים אחרים של חיבורים לקרקע שיש להם שמות אחרים. למשל בענבים זה נקרא בוצר, או בתמרים זה נקרא גודר, או בזיתים זה נקרא מוסק.
דובר 2: גודר… גודר, נראה, כאן כתוב… מוסק, גודר.
דובר 1: או אורה תאנים, או אחד חותך תאנים. כל אלו אב מלאכה אחת, שכל אחד ואחד עניינו לעקור דבר מגידולו.
פירושו, הכוונה היא לעקור משהו מהמקום שבו הוא צומח. ועל דרך זה שאר אבות, שהאב לא פירושו רק הפירוש הצר של המילה, כמו למשל זריעה קשורה לזרעים, אבל הוא זורע גם…
דובר 2: זה גם קוצר.
דיון: למה לפירות השונים יש שמות שונים?
דובר 1: לכאורה גם כאן יש לך הבדל בפעולה. פירושו תבואה חותכים עם, יודעים מה זה מכונת חיתוך, ובענבים צריך לחתוך עם מכונה אחרת, זו פעולה אחרת, יש סיבה למה יש להם שמות שונים. אני מתכוון, מובן… יש מילה אחרת לחיתוך ענבים… זו פעולה אחרת, צריך כלים אחרים, זו אומנות קצת אחרת ודברים אחרים. מובן שזה אותו רעיון, לכן זה אכן אותו ענין, אבל אני רוצה להדגיש גם קצת את ההבדל.
דובר 2: אנחנו יודעים אם זו הסיבה למה יהיה להם מיד מילים אחרות, זה מעניין למה יש להם מילים אחרות. אני מבין שהמילה היא על הפעולות האחרות.
דובר 1: ומה הפרי האחר? כי כל פרי קיבל את שמו. לא רואים דבר כזה בקודש שיש להם אותם שמות. אולי כי שניהם צומחים דומה, הם סוג דומה.
דובר 2: אבל זה קצת שונה. תחשוב, תבואה חותכים כך. אני יכול לדמיין, אני לא יודע, חותכים את זה קצת אחרת. זיתים, למשל, מנערים את העץ עד שאני לא יודע מה. מה הדרכים האחרות איך לוקחים את זה? לא הכל חותכים עם… איך קוראים לדבר שחותכים תבואה? הדבר המעוגל?
דובר 1: כן.
דובר 2: היום עושים סתם קומביין.
היסוד של “ענין המלאכה”
דובר 1: אוקיי, אז זה הפירוש של ענין המלאכה, והרמב״ם אומר שזו לא תולדה, אלא אב, זה אותו דבר. זה מילים אחרות. כשלמדו אבות מלאכות, פירושו כמו שאתה אומר, זה לא פירושו מילולית קוצר, זה פירושו ההגדרה, הדבר של לעקור דבר ממקום גידולו.
למה אומרים קוצר? כי זה שכיח. אפשר לומר לעקור דבר ממקום גידולו. לא, זה לא ייתן מופשט. הל״ט מלאכות אינן מופשטות. לעקור דבר ממקום גידולו זה כבר יותר דמיון מופשט בין כל הדברים. אבל הפירוש של המילה הוא קוצר, חיתוך. אבל בדרך כלל חיתוך פירושו מילה מיוחדת לתבואה. הוא אומר שזה רק שגור הלשון. ואותו דבר עם זורע, הוא לא מתכוון דווקא זריעה, אלא הוא תפס אולי את הנפוץ ביותר, בדרך כלל כשחותכים זה תבואה או דבר כזה.
ההבדל בין אב ותולדה
דובר 1: נכון. עכשיו הולך הרמב״ם לומר מה הן התולדות, כי כל האבות האלה יש להם תולדות. אומר הרמב״ם, התולדה היא מלאכה הדומה לאב מאלו האבות. זה דומה, אבל זה לא אותו דבר. לא לוקחים את זה מעניינא, אלא תולדה שנובעת ממנו.
תולדה של טוחן — מחתך ירק
כיצד? המחתך את הירק מעט מעט לבשלו, אחד חותך ירק לחתיכות קטנות כדי לבשל אותו. הוא רוצה לעשות מרק, צריך לחתוך את הירק לחתיכות קטנות מאוד. הרי זה חייב, שזו מלאכה תולדת טחינה, כי המלאכה היא תולדה של טחינה, שהיא טחינה. מה זו טחינה? מה זה לטחון? מה הפעולה של טחינה? שהטוחן לוקח גוף אחד, הוא לוקח גוף אחד, הוא לוקח גרעין חיטה, ומחתכו הרבה. אז כשאחד חותך ירק הוא עושה דבר דומה. אף על פי שזה באופן אחר, כי שם לוקחים גרעין חיטה ועושים אותו קמח, וכאן זה נשאר ירק, רק בחתיכות קטנות, אבל זו תולדה.
אז בואו נחשוב, מה היה עניינו של טחינה? כלומר דבר הדומה לזה, ריבוי תולדות הטוחן.
זה מעניין שהרמב״ם זוחל מזורע קוצר והוא לוקח דוגמה אחרת, כי הדבר המעניין הוא להשוות את התולדה מול העניינו. מה יש בטחינה? אבל למשל, מה היה עניינו של טחינה, ממש העניינו? כשלא טוחנים חיטה אלא טוחנים משהו אחר, אני לא יודע מה. והתולדה שלו היא כשזה לא נקרא טחינה, אף אחד לא היה אומר שהאדם טוחן, אבל אתה הולך להפשיט את הדבר. מה קורה כאן? קורה כאן שלוקחים דבר גדול וזה הופך לחתיכות קטנות. ובזה מחתך ירק הוא גם דבר דומה.
חילוקו של המגיד משנה — איכות הפעולה לעומת איכות הנפעל
אני יכול לומר לך את המגיד משנה בהקדמה, הוא מנסה לומר דבר להסביר את ההבדל. הוא אומר כך, שיש מלאכות שהן אותו דבר, הוא קורא לזה “בדימיונם”, אותה מלאכה בדיוק, רק זה שונה או עם הדבר שעושים אותו אליו, או עם האופן שעושים אותו. הוא קורא לזה “איכות הפעולה”, הדרך שעושים אותו, לא הפעולה עצמה. זו אותה פעולה, רק זה איכות אחרת איך עושים אותו, או ב״איכות הנפעל”, הדבר שעושים אותו אליו.
הנה למשל, קוצר ובוצר, זו אותה פעולה בדיוק, רק זה נפעל אחר, עושים אותו לדבר אחר. או זורע ונוטע, זו פעולה קצת אחרת, אבל זו רק איכות הפעולה אחרת, דרך אחרת לעשות את אותו דבר בדיוק.
משא״כ למשל מחתך את הירק, זה דומה אבל זו לא אותה פעולה. כאן אתה אומר אתה חותך, כאן אתה עושה קמח, כאן אתה לא עושה קמח, כאן אתה עושה חתיכות קטנות יותר. רק זה דומה, כי שניהם יש להם דמיון, אם עושים קטגוריה גדולה יותר כזו, ואומרים לקחת גוף אחד ולחלק אותו לדבר, אז יש את זה טוחן, אבל זה לא טוחן. כי טוחן הוא הפירוש, כמו שאתה עושה מחיטה קמח. כאן לא עשית מחיטה קמח, לא רק. כשהיית עושה, כמו שאתה אומר, אתה עושה מתירס קמח, זה גם טוחן, אפילו אולי כלים קצת אחרים אתה עושה מזה.
דיון: מתי זה היה האב עצמו?
דובר 2: זה מובן, עכשיו דווקא, כשלא הוא היה חותך חתיכות קטנות לסלט, אלא הוא עושה מזה אבקה, זה היה טוחן עצמו.
תרגום לעברית
דובר 1: כן. כשמישהו עושה, סתם, אני יודע, קורן פאודר, או איזה מיני דבר כזה, הייתי אומר שזה האב של טוחן, כי הוא טוחן משהו, הוא עושה מפרי שיהפוך לאבק. אבל כאן הוא עושה מחתיכה גדולה של פרי שיהפוך לחתיכות קטנות של פרי. זה רק תולדה כי יש לזה דמיון.
הוא אומר, “אף על פי שטחינה משנה הגוף הראשון לגמרי”. זו ה… כמו שאתה אומר, ההגדרה המופלאה. זה דומה, אתה רוצה לומר טכנית, זו אותה קטגוריה בקטגוריה רחבה יותר. יש קטגוריה, קטגוריה גדולה יותר של חיתוך גוף אחד לרבים. זה זה. אבל זה לא בדבר היותר מצומצם של עשיית דבר אחד לדבר אחר לגמרי, כן, הוא טחן אותו לגמרי, זה נהיה קמח. נכון?
דובר 2: כן.
דיון: מדוע הרמב״ם לא מצא דוגמה לקוצר?
דובר 1: בואו נעבור למקרה גדול יותר שהוא יותר מסובך. זה באמת מעניין שהרמב״ם לא מצא דוגמה לקוצר שהיא רק… מהמוט ב…
דובר 2: כן. קוצר הרי יש. כשמישהו תולש שיער, זה קוצר מ… כי לוקחים פסולת ממקום גידולו. לא? זה לא על שיער. צריך לראות את זה בפרק הבא, נראה.
תולדה של טוחן — שף לשון של מתכת
דובר 1: אוקיי. ולכאורה, אומר הרמב״ם עוד דוגמה לתולדה של טחינה. הוא אומר לך, “הלוקח לשון של מתכות”, מישהו לוקח… לשון זה מעניין, לפעמים סוג של דרך, סוג של גודל של עשיית לשון של ארגמן, לשון של מתכות. זה חתיכה קטנה מוארכת, סתם שנראית כמו לשון. זה סוג של, אני רוצה לומר, חבילה, אני יודע, חתיכה של מתכת, “ושף אותו”, הוא משפשף אותה. מה הקשר לשבירת קדרות של אותו לשון? אני לא יודע. הוא משפשף אותה “כדי ליקח מעפרו”, כדי לקבל אבקה, כדי לקבל אבק של מתכת. כדרך שעושין צורפי זהב, כמו שעושים צורפי זהב. אני מניח שבזהב משליכים עוד חתיכות קטנות של מתכות אחרות שיעשו אותו יותר קשה.
תולדת טוחן – צורף זהב (המשך)
והוא אומר, זה תולדות טוחן, כי העניין הוא לקחת גוף אחד ולחלק אותו לגופים הרבה.
אפילו אם אמרת שאני יודע, צורף זהב זה משהו מחובר יותר ל, אני לא יודע, בונה, אני לא יודע מה – לא, אבל מה קרה? כאן הוא לקח דבר שהוא חתיכה אחת והוא טחן אותו לחתיכות קטנות, אז הרי זה טוחן.
אבל למה זה לא טוחן ממש? זה נשמע בדיוק כמו טוחן. בסך הכל עם זהב במקום עם חיטה.
יכול להיות אותו דבר, כי כאן זה נשאר מתכת. כשמישהו שואל מישהו מה החתיכות הקטנות, זה חתיכות קטנות של מתכת. זה לא כמו מחיטה נהיה קמח. קמח זה לא חתיכות קטנות של חיטה? קמח לא נראה כמו חיטות קטנטנות. קמח זה דבר חדש. זה אומר הפנים של החיטה. אתה מסתכל על חיטה ו… אני לא יודע.
זה מעניין. לכאורה השינוי שקרה בין חתיכת מתכת לחתיכות קטנות ממנה הוא שווה בערך. אני לא יודע. זה דבר מעניין, לא?
הוא מנסה להסביר חילוק אחר. אני לא תופס מה הוא אומר. אולי דווקא בגלל שזה עוד חתיכות גדולות יותר, העפר עוד גדול יחסית ל…
אתה יכול אבל להסתכל קצת אחרת, שהחיטה היא עוד באמצע הדרך, היא עוד לא נגמרה עד שהיא נהיית קמח. זה עוד חלק מ… זה עוד חומר. החיטה היא הקמח הלא גמור. מה זה חיטה? קמח בפוטנציאל.
לשון של מתכת זה לאו דווקא. אפשר להשתמש בזה בדרכים שונות, אפשר לעשות ממנה חתיכה גסה. זה פחות שינוי בגוף הדברים, זה רק שינוי בהגדרה.
אהה, מעניין. אוקיי.
תולדת בורר – עשיית גבינה
וכן הלוקח חלב ונותן בו קיבה – הוא הכניס את הקיבה של הבהמה, הוא הכניס את החתיכה של קיבת הבהמה, בית הקיבה זה הקיבה, שיש בה חריפות וזה גורם לחלב להיות חמוץ ושיהפוך לגבינה – כדי לחבצו לעשות ממנו גבינה, הרי זה חייב משום תולדת בורר, שהפריש הקוס – הוא הפריד את החלק הסמיך של החלב מחלק של החלב הנוזלי, מהנוזל.
זה מאוד דבר מעניין. מה זה לא החלש יותר? מי הגבינה. קוס זה המים וה… אה, המים מהחלק הקשה. אוקיי. הוא מוציא, הוא מפריד את החלק המימי מהחלק הסמיך.
זה מאוד מעניין, כי זה ממש לא נראה כמו בורר. זה סוג אחר של דבר, הוא הכניס איזה מרכיב לסיר. אבל התוצאה דומה.
חידוש: מסתכלים על הפועל יוצא
אבל כאן הוא מביא משהו שעדיין לא היה לנו דבר כזה. כשמישהו רואה מישהו מכניס משהו, זה בכלל לא נראה כמו שמישהו עושה בורר. בורר זה לא להכניס משהו לסיר. אבל הפועל יוצא מזה – זה הפעם הראשונה שרואים שמסתכלים על הפועל יוצא. הפועל יוצא מזה הוא שבזכות פעולתו נפרד החלב מה…
אני מניח שבכל המלאכות מסתכלים בעצם על הפועל יוצא.
לא, אבל זה רק מאוד שונה.
מובן מאליו, זו טכניקה.
דיון: מדוע רק תולדת בורר?
בואו נשאל להיפך, למה זה רק תולדת בורר? למה זה לא בורר עצמו?
כי בורר אומר שלוקחים חתיכות, אותן חתיכות, ולוקחים מפרידים. כאן עשית איזו פעולה, איזו פעולה כימית, זה נפרד, אז זו תולדת בורר. בגלל זה, נכון?
אני חושב שכן.
כן, אני מניח כך.
תולדת בונה – עיצוב גבינה
ואם גבנו וסחטו – ואחרי שהוא לקח את חתיכת החלב שכבר הוריד ממנה את הקוס, המים ממנה, הנוזל, והוא עיצב אותה שתהפוך לחתיכה.
רק מעניין, כאן כבר ממש מאוד מעניין, על מה הוא חייב? משום בונה.
וואו! כשהוא רוצה להיראות כמו שהוא בונה, הוא משחק עם גבינה, הוא בונה בונה.
אבל אם מסתכלים על מה שהתכלית של בונה, מה הפועל יוצא מפעולתו הוא, לקבץ חלקים. “ש… לקבץ… כשמקבץ…” משהו הוא מהצדדים, הלמ״ד מיותר. “כשמקבץ חלק על חלק…” צ׳ק… אני לא יודע. “כשמקבץ…” לא, משהו לא בסדר כאן.
אוקיי, בואו נראה מה כתוב כאן. כשמישהו מקבץ חלק על חלק ודבק אחד עד שיעשה גוף אחד או עד שדומה לבנין.
מה זה בנין? “כל המקבץ…” סליחה, זה לא… אה, זה “כל המקבץ”. כשמישהו לוקח… מה זה לבנות בנין? לבנות בנין צריך להיות לבנים שונות, ועושים מזה שזה הופך לבית אחד, או חיבור יריעות, זה הופך לאוהל אחד. אז זה בניה. ובגבינה זה אותו דבר. כאן יש חבורת… גבינה זו חבורת חתיכות קטנות של גבינה, או חתיכות סמיכות במים, ולוקחים את זה ביחד, זה הופך לבונה.
“שכל המקבץ חלק על חלק ודבק הכל עד שיעשה גוף אחד, או עד שדומה לבנין.”
השימוש של הרמב״ם במילה “גוף”
הרמב״ם יש כאן את המילה “גוף”. אתה לוקח גוף, לא גוף של אדם. גוף אצל הרמב״ם מתכוון רחב יותר, כמו ששולחן הוא גם גוף, גוף.
והחלוקה היא אסורה, אמר הרמב״ם קודם, טוחן חילקו בדרך מסוימת. וכאן הוא אומר, לקבץ עד שזה הופך לדבר אחד, זה דומה לבנין.
מה לא קשה להבין, זה הגיוני. רק זה מאוד שונה. גבינה זו לא בנין, אי אפשר… אוקיי, כי זו התולדה.
כן?
דיון: מדוע לא לש?
לש זה הרי לא אותו דבר, זה לא לש? הסוגיה של גבינה לא דומה ללש?
אוקיי, אפשר לחשוב, על הרבה דברים אפשר לחשוב. כשמפשטים כל כך חזק, בשביל זה צריך את החקירות של הגמרא, האם זו תולדה שדומה, תולדה שאינה דומה, זה דומה.
כן?
אבל כאן צריך רק את הגמרא, הרמב״ם רוצה רק את הדין של הגמרא.
הכלל של הרמב״ם: “מגוף המלאכה תדע”
מה זה אומר דוגמה? “וכל אחד מהמלאכות האלו אבות, ויש להם תולדות הדומים להם”. בזה שהפועל יוצא מזה יש דמיון. “ומגוף המלאכה הנעשית בשבת תדע מאיזה אב ותולדת איזה אב”. במקום שצריך לפעמים לחשב האם דבר הוא אב כי זה כעין מלאכה אחרת, כמו למשל לטחון חתיכה של מתכת, זו תולדה, סליחה. דברים שזה הופך לאב ומתי זה הופך לתולדה.
מה הוא רוצה לומר “מגוף המלאכה”?
אני מניח שמה שהוא כותב כאן הוא, “גוף המלאכה” הוא מתכוון למה שהוא אמר קודם, לא הפועל יוצא. גוף הוא מתכוון למה שזה, כן, בדיוק כך, ההגדרה היותר מופשטת.
הוא אומר, אתה תראה שאני כותב אחר כך שמשהו הוא תולדה של כך וכך, חשוב מה זה, לא כל פעם אני אסביר את הלמדנות של זה.
למה הוא מסביר? למה הוא עושה כזה התבוננות? כי שניהם מכוונים לחלק וכו׳.
אומר הרמב״ם, אני לא יכול להסביר לך עכשיו על כל דוגמה, אתה רוצה ללמוד עוד הלכות שבת? תסתכל, תראה שכל פעם אם אני אומר שמשהו הוא כעין מלאכה, אתה תבין למה. חשוב מה המלאכה היא, מה הוא עושה, תבין למה זה כעין או למה זה תולדה של אותו אב.
אני מניח, כי אחר כך הוא הרי לא מסביר בעצם. כאן הוא אמר למדנות, זו התולדות בורר שערורייתא, ולא כל פעם הוא מסביר שערורייתא. אבל הוא אומר, כשהוא היה סתם אומר אסור לעשות את הדבר הזה והזה בשבת בלי לומר מאיזה, אדם היה יכול בעצמו להרכיב מאיזה אב או תולדה.
אבל בדרך כלל הוא גם אומר איזה איסור זה, לא?
נכון, אז אני מניח שהוא מתכוון רק לומר שהוא לא אומר את הקשר תמיד. הוא לא אומר למה, מה הקשר, האם כי הפעולה דומה או כי הפועל יוצא מהפעולה דומה.
בדיוק. מה הלמדנות? מה ה… הוא אומר לך הרי הגדרות עדינות. אתה רוצה לומר שטוחן הוא מפריד חלקי גוף אחד, זו הרי למדנות שהרמב״ם חשב להסביר למה הדברים הם תולדות טוחן או כעין טוחן. אז הוא אומר לך דברים שהוא לא אמר לך, תראה, על מה הפעולה היא תבין, כך אני מניח.
כי עם ההגדרה שלו של בונה הרי לכאורה סותר גם את התוכן, כן.
אוקיי. תמיד יותר קל לראות את הקשר מאשר לראות את החילוק, אה.
אני צריך להבין טוב יותר בכל דוגמה, אבל אלו הכללים של הרמב״ם.
אוקיי.
נפקא מינה בין אב ותולדה
עכשיו נדע את הנפקא מינה של כל ההלכה אב או תולדה. מה הנפקא מינה בין דבר שהוא אב לבין שהוא תולדה?
אומר הרמב״ם כך, בין העושה אב מלאכה או תולדה מן התולדות, זה כך, במזיד חייב כרת אם אין עדים, ואם באו עדים והתרו בו נסקל, ובשוגג חייב חטאת קבועה, תמיד אותה חטאת.
אז לעניין עונש אין שום חילוק האם אתה עושה אב או תולדה, הכל איסורים מדאורייתא, אותו עונש בדיוק.
אם כן מה הפרש יש בין אבות לתולדות? מה החילוק?
אומר הרמב״ם, אין ביניהם הפרש אלא שיש בהן עוד חתיכת חילוק לעניין הקרבן בלבד. לגבי קרבן יוצא חילוק, למה?
החילוק לעניין קרבן
שהעושה מלאכות בשוגג, אם מישהו עושה מלאכות בשוגג, אם עשה אבות הרבה בהעלם אחד, אם הוא עשה בשגגה אחת, בהעלם אחד, כשנעלמה ממנו הידיעה למשל שהיום שבת או דבר כזה, והוא עשה חבורת אבות אחרות, הוא עשה זריעה, חרישה, קצירה, אז חייב חטאת אחת על כל אב ואב, כל אב הוא דבר, הוא דבר שלם בפני עצמו, והוא חייב על כל אחד בנפרד.
כך התורה קבעה שאפשר לומר שהוא עשה לא שמר שבת, אבל לא, כן חילקו את זה למלאכות נפרדות, כמו שהוא עשה שלושה דברים נפרדים. אבל בשביל זה חילקו את זה רק לשלושים ותשע, לא חילקו את זה למאות שגיאות של תולדות.
אז לגבי אב עם התולדות שלו זה כן נחשב כמו דבר אחד, ואם עשה אב ותולדותיו בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת, הם רואים את זה כאילו הוא עשה דבר אחד.
אז הנפקא מינה היא רק בשוגג, אבל במזיד אין חילוק, העונש הוא למות פעמיים פעם אחת.
כרת גם אפשר לקבל רק פעם אחת?
גם לא.
כן, לפי הרמב״ם של כרת בוודאי.
אבל לגבי שוגג, במילים אחרות, המקסימום חטאות שאפשר לקבל משבת אחת, לפחות בהעלם אחד, הוא שלושים ותשע.
הרמב״ם לא נכנס כאן עוד להלכות שגגות, כאן זה הלכות שבת, הוא אומר יותר פרטים מהנקודה של איך מחייבים שוגג. אבל האופן הכללי הוא שיש כאן חילוק שאם זה בהעלם אחד, אז עושים רק חטאת אחת על כל אב, לא על אב עם תולדותיו.
הלכה ח׳ (המשך) — חטאות בהעלם אחד: אבות מלאכות
גם כן, לפי הרמב״ם של כרת בוודאי.
אבל לגבי שוגג, במילים אחרות, המקסימום חטאות שאפשר לקבל משבת אחת, לפי העלם אחד, הוא שלושים ותשע. הרמב״ם לא נכנס כאן עוד להלכות שגגות, שהלכות שגגות אומרות יותר פרטים מבדיוק מתי הוא מזיד ומתי הוא שוגג, אבל בכלליות יש כאן חילוק שאם זה בהעלם אחד, אז עושים רק חטאת על כל אב, לא על אב עם תולדותיו. והרמב״ם עכשיו יאמר דוגמאות.
כיצד? הרי שחרש וזרע וקצר בשבת בהעלם אחד, הרי זה חייב שלש חטאות, שלוש חטאות נפרדות. ואפילו עשה ארבעים חסר אחת בשגגה, הוא עשה את כל שלושים ותשע המלאכות בשגגה, ושכח שכל אלו המלאכות אסור לעשותן בשבת, הוא שכח, הוא למד משניות בשבת, הוא חשב שזו מצווה, כל הדברים האלה יהודי צריך לעשות בשבת, הוא עושה מעצמו תמים עם הארץ, כן? חייב על כל מלאכה ומלאכה חטאת אחת, כי הם נפרדים.
אבל אם עשה כמה תולדות, למשל טחן וכתש הירק ושף לוחות של מתכות, שהם שני דינים שהרמב״ם אמר שהם תולדות של טוחן, הוא עשה בהעלם אחד, בשגגה אחת, אינו חייב אלא חטאת אחת, שהרי לא עשה אלא אב אחד ותולדותיו, וכן כל כיוצא בזה.
ומה קורה כשהוא עשה כעין אותה מלאכה? אה, זה הוא יאמר בסעיף הבא.
הלכה ט׳ — כעין מלאכה אחת בהעלם אחד
אף העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת בהעלם אחד, לא אב עם תולדותיו, אלא אב עם עמיתיו, עם אחיו שהם כעין אותו אב, גם אינו חייב אלא חטאת אחת, שזה הרי כמו עיקר מלאכה אחת. כיצד? הרי שזרע ונטע והבריך והרכיב וזמר, כל הדינים האלה שהרמב״ם מנה קודם, שמלבד זריעה שמשמעותה בדרך כלל שתילת זרעים, יש גם דרך של שתילת עץ או ענף של עץ וכן הלאה, או אפילו חיתוך אם החיתוך גורם לצמיחה, וחייב עליו חטאת אחת שכולן אב אחד הן, הם כולם אותו אב של זורע, חייב על כל כיוצא בזה. זה אומר שהל״ט מחולקות לקטגוריות נפרדות. לא חייבים על כל המלאכות האחרות, אפילו אם הן מאוד דומות לזורע, אבל הן כולן אופנים של עשיית זורע, וחייבים רק חטאת אחת, חייב על כל כיוצא בזה.
הלכה ט׳ — כעין מלאכה אחת בהעלם אחד
זה מעניין, הפירוש של הרמב״ם על המשנה, “אבות מלאכות ארבעים, מעין מלאכה אחת הן חייב על אחת.” יש מפרשים שפירשו שזה אומר פשוט תולדה. הרמב״ם עשה קטגוריה חדשה של “מעין”, אבל למעשה אין שום נפקא מינה להלכה, כי הרמב״ם גם מודה שהדין של תולדה הוא אותו דבר. אז למה הרמב״ם צריך בכלל את כל ההגדרה של “מעין מלאכה”? לא יודעים. אין שום נפקא מינה, זו רק למדנות. צריך לחשוב איפה יוצאת נפקא מינה. אני באמת לא יודע. הרמב״ם מדבר לגמרי שכאן יש שמות מעורבים. הוא אומר שאין נפקא מינה, אבל הוא אומר שהוא מחזיק שהפשטות של הרמב״ם נכונה בפשטות של המשנה.
אבל זה הגיוני למדנית, לוגית, שהרמב״ם לא תמיד אומר שזו תולדה. תולדה צריכה להיות קצת שונה מהמלאכה. כאן זה אותו דבר, רק באופן אחר או בדבר אחר. אבל למה כל כך חשוב לרמב״ם לומר את כל העניין של “מעין”? כן, לא לגמרי ברור.
—
אוקיי, עד כאן הלכות שבת פרק ז׳.