ידיעת שם ה’ וביטול עבודה זרה: היסוד של יציאת מצרים

הקדמה: ערב שבת הגדול

ערב שבת הגדול, מאוד מאוחר, אז אנחנו צריכים רק לומר כמה דקות התחלת הנקודות, באמת ההקדמה לפסח, המשך שאנחנו נמצאים בו בשבועיים האחרונים על ענין הפסח. אז לא נורא שזה ממש לפני שבת, אבל כן נורא שאין זמן.

פרק א: שתי דרכים ביציאת מצרים – דרך הזוהר

הדרך השני: שבירת עבודה זרה וידיעת שם ה’

אז כך הוא, הסברנו אתמול בלילה קצת יותר את הדרך השני, דרך הזוהר, שזה לא רק הדבר השלילי של יציאת מצרים, שהסברנו שזה על פי קבלה שבירת אלילי מצרים, שבירת האסורים העליונים, שבירת האלהים אחרים שקרה ביציאת מצרים, או שיציאת מצרים מלמדת אותנו. אלא יש גם את הנושא של ידיעת שם ה’.

ידיעת שם ה’ והמעלה של בני ישראל

וידיעת שם ה’ הולכת יחד עם הוצאת המדרגה, המעלה שנקראת בני ישראל. הדבר הראשון, אחת השליחויות הראשונות שהקב”ה אמר למשה, הוא אמר “בא אל פרעה ואמרת אליו כה אמר ה’ בני בכורי ישראל”. אחר כך יש סוף פסוק, אחר כך זה ממשיך עוד קצת, אבל יש סוף פסוק, ובמובן מסוים זה אומר שמה אתה רוצה לומר לפרעה? מה אתה רוצה לספר לכל העולם? כן, מה שאומרים לפרעה כאן זה בסך הכל מה ש”למען תספר באזני בנך ובן בנך”, מה שמספרים לכל העולם רוצים לשמוע “את אשר עשה ה’ לפרעה ולמצרים על אודות ישראל”.

הפירוש הוא שמה שרוצים לספר ומה שרוצים לשמוע זה מה שנקרא “בני בכורי ישראל”, וזה נקרא בדרך אחרת “אני ה’”.

החזרה על “אני ה’” בתורה

כן, “ואמרת אליהם אני ה’”. “דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה’”, “וארא אל אברהם”, כן, “וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה’”. מסבירים על זה “וארא אל אברהם… בא-ל ש-די ושמי ה’ לא נודעתי להם”. כאן ממשיך כאן סוף פסוק, “אני ה’”. זה אותו דבר כמו “בני בכורי ישראל”, ואני, וזה מה שרוצים להוציא בנושא של יציאת מצרים.

פרק ב: החידוש של אלוה עם שם

המעלה של אלוה קרוב

דיברנו איך ניסינו להסביר, אולי אני עדיין לא הסברתי מספיק, אבל התחלנו להוציא את הנקודה, שזה הפירוש שאדם יכול לומר שיש לי אלוה ואני יודע את שם האלוה, אני יודע מי זה. כביכול, יכול אפילו להיות שאם לא שוברים את עבודה זרה של מצרים לפני כן, ואם לא מסבירים שזה לא אומר שהשם, השם ותמונתו, הדמות שנותנים לו, יש לו דבר בפני עצמו, הוא משהו שצריך אולי לתת כבוד אמיתי, כבוד לשם עצמו, לא היו מעיזים לעשות זאת.

למה שם ה’ היה נעלם במצרים

בעצמו זו אחת הסיבות הגדולות למה זה נעלם, נעלם שם ה’, לא אמרו לפרעה את שם ה’. הרמב”ן דורש, אמרו לפרעה “אני ה’”, אחר כך החליפו, אומרים “אלקי העברים נקרא עלינו”, כלומר, שם אלקים, שם אלקי העברים, את זה הוא מבין, כי ה’ לא מבינים, כי אי אפשר, אסור לומר במצרים.

דיברנו על הפסוק “וידבר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר”, בארץ מצרים אסור לומר את שם ה’. בכלל, לעולם הזה אסור לומר, כמעט חוץ מבבית המקדש אסור לומר את שם הוי”ה.

השם הפרטי והקרבה להקב”ה

מה זה מוציא, אם אנחנו לומדים כך פשט, ששם הוי”ה, זה השם הפרטי, זה הדרך איך אומרים, כביכול, בדיוק כמו, לא באותה טעות שיש לו חס ושלום, אבל בדיוק כמו שלעובד עבודה זרה יש משהו ממש מוחשי, בשבילו האלוה מאוד אמיתי, זה מאוד ריאלי, זה מאוד קרוב, כביכול, בדיוק כך, כמו שכתוב “מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה’ אלקינו בכל קראנו אליו”, יש משהו קרובים אליו שזה, איי, האלוה שלנו הוא לא פסל ותמונה, הוא לא דבר גשמי, לא דבר מוחש שאפשר לראות ולדבר, אמת, זה אמת מצד מה שהוא, אבל מצד סוג הבהירות וסוג אפילו הדרך איך אפשר לדבר איתו, אפשר “והודעתם לבניך ולבני בניך”, אפשר לדבר את זה לילדים, אפשר לדבר את זה לאנשים פשוטים שאולי אינם פילוסופים גדולים שלא מבינים מה זה אומר בהגוף, זה אותו דבר, ואולי אפילו עוד יותר טוב.

החידוש: האלוה שלנו קרוב

עוד אפילו יותר טוב, אפשר אפילו לומר שהערך שאנחנו אומרים שיש לנו אלוה שיש לו שם, הוא בכלל אין לו אלוה שיש לו שם. ואנחנו אומרים לפעמים אפילו להיפך, אלה שהולכים בדרך הזו אומרים אפילו לפעמים להיפך, הגוי, אבל איזה שהאלוה שלו הוא משהו מופשט, האלוה שלו הוא משהו רחוק ממנו. זה לא קרוב ומעורב, זה משהו רחוקים ממנו. אבל זה חידוש, ואומרים. חידוש בוודאי. זה מושג, זה דבר קר. אבל אצלנו יהודים שאנחנו יודעים את שם השם, האלוה שלנו קרוב אלינו.

פרק ג: הסכנה של שם – דור הפלגה וחילול השם

המהפכה והסכנה

זה עד כדי כך הולך החידוש, המהפכה, שזה בדיוק לומר בדיוק להיפך. וכמו שאנחנו אומרים, כדי שנוכל לעשות זאת, צריכים אנחנו להוציא הרבה חמץ, צריכים אנחנו להוציא הרבה יצר הרע. צריכים לוודא שלא יעשו את הטעות שהאנוש עשה, שהם התחילו לחשוב שזה כך חלוכה ושם השם. יש להם ממש את הפסוק. הם נתנו להקב”ה שם.

הדורות לפני אברהם: אלקים בלי שם

מה הבעיה, בבקשה אל תדבר עכשיו על שם השם. לא ידעו את שם הוי”ה וכו’. היה אלקים, בוודאי, כל אדם נורמלי ידע שיש אלקים. דיברתי לאדם, לנח, אני מתכוון עוד לפני נח. לאדם, לשת, וחנוך, לקין, להבל. אף אחד מהם לא היה לו שום ספק שיש אלקים. אבל שם, לא היה להם בשבילו. השם, זה דבר נחות. השם, זה דרגה נחותה. השם, זה במקום דבר כל כך גבוה זה נעשה משהו.

דור הפלגה: “ונעשה לנו שם”

השם, השם, השם. ברגע שבאמת בא הרעיון שמישהו עשה מהקב”ה שם. מיד, הוא החטא, כך גם נעשה חילול יש כאן שני פשטים בשם. אלא הם הולכים יחד. אם נתנו להקב”ה שם, זה ממילא, נעשה חילול, ממילא אפשר כבר, בדיוק, שם אפשר לגנוב, שם זה דבר שאפשר בו לעשות טעות.

נראה כאילו כל אחד אומר יש לי תורה, יש לי דבר, יש לי שם שהוא השם שלי, בא כאן פלוני כמו שהרבנים לומדים, ונעשה לנו שם, והרמב”ן מסביר את זה כפרידה של מידת המלכות, של מידת התפארת, ונעשה לנו שם, אומרים אני גם יכול לעשות שם, אם כל הענין הוא לעשות שם, אני גם אעשה שם, אני גם אעשה מגדל וראשו בשמים, כמו בית המקדש, כן, וראשו שער אלקים, כמו שערה שמימה, הסולם שיעקב אבינו ראה זה אותו דבר כמו המגדל שראשו מגיע כן שמימה, של מלאכי אלקים עולים ויורדים בו. הם גם עושים מגדל וראשו בשמים, כי אפשר. אם זה הענין, אפשר.

הדילמה: מגדל או טעות

אז איך אפשר? אז נהיה כאן בדילמה, או שלא עושים שום מגדל ואין את זה ואין את זה, או שעושים ויש טעות.

פרק ד: הפתרון – ביעור חמץ קודם קרבן פסח

ביעור חמץ הוא ביטול עבודה זרה

אז אומרים המקובלים, זה אחד הסודות למה צריך להזהר שיש חמץ, לילה שלם של ביעור חמץ, כי זה סוד של ביטול עבודה זרה, שזה רק כדי שנוכל כן לומר את שם השם.

למה אנחנו צריכים לדעת לומר שם השם

מכיוון שאנחנו רוצים כן לדעת לומר את שם השם – למה צריך לדעת לומר את שם השם? כי אנחנו חיים בעולם השמות, אנחנו חיים בעולם שלמעלה מהשמות, לפני הצמצום, לפני הבריאה, שהמקובלים יכולים אולי להבין, כל המזל שלנו הוא אולי שיש לנו את זה החוצה. אבל מכל מקום רוצים אנחנו “בנה לנו שם”, אנחנו רוצים לקרוא, כן, “תקרא בשמי”, אנחנו רוצים “בכל מקום אשר אזכיר את שמי”, אנחנו רוצים להזכיר את שם הקב”ה.

הסכנה של הפרדה – המשל הבודהיסטי

מכיוון שיש כאן בעיה עם מה שהמקובלים קוראים “מפריד להיות”, במילים אחרות, יחשבו שהשם זה הדבר, ויתחילו לעבוד את השם במקום לעבוד את מי שנקרא בשמו, כן? כמו המשל הבודהיסטי, שאחד מצביע על הלבנה עם האצבע שלו, מתחילים לחשוב שהאצבע היא הדבר. לא, הוא רוצה להראות לך על הלבנה, הוא רוצה להראות לך על הדבר שהוא מראה. כך גם שם, זה כמו מצביע, זה כמו אצבע, זה מראה על משהו. אבל אם מפרידים את השם ממה שהוא מראה עליו, אפשר להגיע לעשות ממנו עבודה זרה.

הסדר: קודם ביטול עבודה זרה

אומרים, קודם עושים ביטול עבודה זרה גדול, ממש ביטול עבודה זרה גדול. יכול אפילו להיות שזה לוקח כמה דורות, כמה דורות או כמה שנים, אני לא יודע איך, שעוסקים רק בביטול עבודה זרה, רק עוסקים בשבירת אלילים, רק עוסקים בזה שאברהם אבינו עשה אצל תרח, לשבור עבודות זרות, לבער חמץ, לשרוף כל סוג דבר שיכול, כן, חמץ זה דבר שבקדושה, החלות הקדושות שאוכלים בשבת, את זה שורפים, את זה שורפים.

לחמי תודה – אפילו קדשים שורפים

וכתוב במשנה, לחמי תודה, כן, לחמי קודש, שני לחמי תודה שנתחמצו, אותם שורפים בחמץ, כן? את השיריים אסור לשרוף, לכתחילה צריך לאכול אותם. אבל את הקודש המופלא, לחם הקודש שהוא לחם תודה שמביאים מחמץ, אותו גם שורפים ערב פסח. במילים אחרות, אומרים, השם ישמור, השם ענין של חומריות, השם ענין של מה שיש לו תמונה, פסל ותמונה, לא רוצים. למה? כי זה הענין שלנו של עבודה זרה, לשבור ולשבור את כל השמות.

פרק ה: “לא תעשון כן לה’ אלקיכם” – החילוק

“ואבדתם את שמם” – לשבור את שמות עבודה זרה

אחר כך בא כך, כן, “פסל לחיים תשרפון באש, ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, לא תעשון כן לה’ אלקיכם, כי אם אל המקום אשר יבחר ה’ אלקיכם לשום שמו שם”, שם תעשה. כן, מה לומדים אנחנו מכאן? שצריך לבער שם עבודה זרה, ושם עבודה זרה פירושו כל מיסטיקה של שם.

החידוש: “לשום שמו שם”

אחר כך בא חידוש חדש, שיש מקום שהקב”ה “שום שמו שם”, יש שם השם. “לא תעשון כן”, אתה רוצה כאן להיות ענין של “לא תעשון כן”? היה כאן ענין של שובר עבודה זרה. שובר עבודה זרה היה לכאורה, כן, “תעשון כן לה’ אלקיכם”, כמו שהם עושים. למה כל הבעיה של עבודה זרה? כי יש לו פסל ותמונה. כי להקב”ה יש מקדש ושם יש שם, היה לכאורה צריך גם כן לעשות כך. בא הפסוק ואומר לא, “לא תעשון כן לה’ אלקיכם”. למה? אנחנו צריכים ללמוד למה. איך בעצם אפשר?

הסדר: קודם ביעור חמץ, אחר כך קרבן פסח

קודם כל כך הוא, התורה הראשונה היא, צריך להכחיש את ביעור החמץ. אם לא עושים ביעור חמץ ערב פסח, למה עושים ביעור חמץ? כדי לעשות את קרבן הפסח, שזה פסח לה’, כן, לה’ השם, אי אפשר. זה אמרתי, יכול להיות שצריך לתת הרבה זמן שעוסקים רק בשלילה, שוברים.

היהודים למדו דורות רק רמב”ם

אחרי שכל כך שברו, אפשר לראות את העובדה, כן, היו היהודים, ואצל היהודים לומדים לכל הילדים, היו כאלה דורות שלימדו רק את הרמב”ם שמלמד שאין פסל ואין תמונה.

פרק ו: המקובלים ועשר הספירות

המקובלים אומרים: אי אפשר לחיות בלי אלוה

אחר כך באו המקובלים, הם אמרו, כן, אבל אי אפשר לדבר כך, אי אפשר לחיות כך, אי אפשר לחיות בלי אלוה. למשל, מה שהם קראו אפילו, “רם לישראל לא לאה אמת ולא תורה”. בוודאי, אתה יודע על האין סוף, אתה יודע על הקב”ה כמו שהוא מצד עצמותו, אבל אנחנו בני אדם, אנחנו רוצים לדבר עם הקב”ה כמו שהוא אלינו, כמו שהוא עם שם.

התורה גילתה עשר ספירות

אמרו, בוודאי, מה התורה והקב”ה גילה עשר ספירות. במילים אחרות, כמו שאנחנו הולכים לומר את התורה האמיתית, הקב”ה רוצה שיקראו לו בשם, זה לא מפריע לו. זה מפריע לו רק אם זה יביא טעות, על זה יש קנאת השם. אבל אם זה לא עושה עם קנאה, אם זה על פני, זה כן פני השם, הרמב”ם מביא את הפסוק “לא יהיה לך אלקים אחרים על פני”, במילים אחרות, “אלה פני”, הפנים שלי, כביכול זה שאתה קורא כן לפנים שלי, תעשה כן?

אז זה בוודאי טוב – אבל קודם ביטול עבודה זרה

אז זה בוודאי טוב.

אבל קודם צריך לעשות “לא יהיה לך אלקים אחרים”, קודם צריך לשבור את זה.

המקובלים למדו קודם מורה נבוכים

ובכך, כמו שרואים במציאות, אחר כך אפילו תלמד קבלה, המתנגדים לקבלה וכן הלאה שטוענים שהמקובלים מגשימים, שזה לא אמת, כי הם לא יודעים, הם חושבים שהמקובלים לא למדו קודם רמב”ם, כל המקובלים למדו קודם מורה נבוכים, הם יודעים שלהקב”ה אין דמות הגוף.

—

[סוף חלק א]

עבודה זרה, גאווה ותמימות: הדרך האמיתית בעבודת השם

פרק ז: מביעור חמץ לשתי הלחם — האיזון בעבודת השם

ומזה אפשר להבין למה כל השנה לא צריך ביעור חמץ. כל השנה עושים כן, יש קרבנות, יש כל השנה, ועוסקים כל השנה בפשט.

כמו יום כיפור, דבר דומה, כן, יום כיפור כתוב “אין בו לא אכילה ולא שתיה”, כמו עולם הבא, כמו שהקב”ה הוא בעולם הבא, כמו שאנחנו מבינים, בוודאי, יש הבנה טובה יותר, בלי אכילה ושתיה וכו’. אז זה יום כיפור, אבל זה רק פעם בשנה, לא מתענים כל יום, מחר אוכלים.

אותו דבר פסח, שורפים את החמץ ומבערים את כל הסוגים שזה, כל החומרות שיש באיסור השם מבערים. אחר כך בא “שתי הלחם”, כן, מביאים עוד שתי הלחם, בעצמו זה הלחם, יש אפילו גשמיות, אומר, המאכל אדם, נכתב להם. אה, עכשיו אפשר כבר כן לומר, זה הכתובים בעצם, הקב”ה עסק בזה.

פרק ח: שני הסודות בתירוץ לקושיה

א. הסוד הראשון: ביעור החמץ קודם כל

והבהרנו שלא מספיק לומר שזה משל עם נמשל, או שזה אותו דבר “כמו שהוא למעלה כן הוא למטה”, בדיוק כמו שאצל אדם יש מידות שונות, כך גם אצל הקב”ה, או הדברים העמוקים יותר שהמקובלים אומרים, שאדם מתנהג במידות החסד הוא מעורר אצל הקב”ה את מידות החסד.

ושכחנו, זה כבר היה פסח, כבר הובאר כל הדברים האלה, אין עצבות, אין עבודה זרה, אין אלהי מצרים, כל השטויות האלה. אה, אבל כביכול אנחנו אומרים כן, זה הדבר הראשון. זה הסוד הראשון מאיפה זה עובד.

ב. הסוד השני: “ונעשה לנו שם” — בעיית הגאווה

הדבר השני הוא, וכאן מגיע לעומק הסוד, והשיעור שלנו רוצים אנחנו לומר יותר בדרך עבודה, בדרך חסידות, במילים אחרות, מצדנו, אבל זה גם כל הענין זה אומר שזה מצידו.

החלק השני של השיעור

פרק ח: הסוד השני – “ונעשה לנו שם” כשורש עבודה זרה (המשך)

הסוד השני הוא כך, החלק השני של התירוץ הוא כך, שיש עוד דרך אחת לפרש את הפסוק “ונעשה לנו שם”, שאנו אומרים שזה אחד משורשי עבודה זרה, כן, הם עשו להם שם, הם עשו להם דבר שהוא נפרד, הם עשו להם דבר שהוא בפני עצמו, שהוא שם בלי שם הוי”ה, כן, הם עשו שם בלי הוי”ה, זה השם, אבל זה לא נשאר, וכך הרמ”ק [הרב משה קורדובירו] קורא לזה קיצוץ בנטיעות, הם עשו הורדת הבנין, עשו את המלכות בלי התפארת. זה פירוש “ונעשה לנו שם”, זה פירוש “הוי הקוראים בשם ה’”, אותה נקודה.

ג. משל התיקוני זוהר על בית המדרש

עכשיו, אבל מה התירוץ? יש עוד דרך איך צריך ללמוד את זה. התיקוני זוהר אומר “ונעשה לנו שם”, משל, התיקוני זוהר אומר מי הוא “ונעשה לנו שם”? מי שהוא עושה בית מדרש, ואחר כך בבית המדרש הוא עושה מגדל, כן, מגדל זה מה שהספרדים קוראים לבימה, שם שעולים לקרוא את התורה קוראים מגדל. הוא “ונעשה לנו שם”, הוא עושה מגדל, והוא עושה בזה, הוא כותב את שמו, למה? “ונעשה לנו שם”, שיעמוד על שמי, שער פלוני בן פלוני.

מי שהוא עושה בית מדרש, אומר התיקוני זוהר, זה ממש “ונעשה לנו שם”, למה? הוא רוצה ששמו יהיה מפורסם על פני כל הארץ, שידעו את שמו, בנין כך וכך.

ד. הלימוד מהמשל

מה צריכים אנו להבין כאן אבל? מה צריכים אנו להבין? שזה לא אומר שלא צריך לעשות שום בית מדרש, קודם כל. שנית, אבל אנו רואים כאן שה”ונעשה לנו שם”, הדרך שאנו מדברים בה בדרך עבודה, היא אותו דבר שהוא מתכוון לעצמו. בלשון חסידי אומרים, הוא מתכוון לישותו, הוא מתכוון לגאוותו.

פרק ט: עבודה זרה כגאוה העליונה

א. ההסבר העמוק יותר של עבודה זרה

הוא כל כך גדול. אבל צריך להסביר את זה יותר בעומק. במילים אחרות, נאמר כך.

מה הבעיה של, מה זה אומר עבודה זרה? מה הבעיה של האלהים אחרים, של “לא תשתחוה להם”? קוראים לזה על פי קבלה “קיצוץ בנטיעות”, או התיאורטי-פילוסופי נקרא “קיצוץ בנטיעות”, הוא מפריד. אבל מה שהוא נקרא, זה בפועל ממש נראה כמו גאוה. זו גאוה.

ב. הגאוה הגדולה ביותר: “עשו להם אלהים”

מה הגאוה הגדולה ביותר שאדם יכול להיות בעל? אדם יכול להיות בעל גאוה בהרבה דרכים, אבל הבעל גאוה הגדול ביותר שהוא יכול להיות זה לומר שהוא עשה לעצמו אלוה. “עשו להם אלהים”.

תדמיין עבודה זרה, היא מעשה ידי אדם. אדם יכול לעשות הרבה דברים, הוא עושה בנין גדול, הוא כתב ספר, הוא עשה ישיבה, הוא עשה עסק. בסדר, הוא עושה, הוא מחשיב את עצמו גדול, הוא עשה. תדמיין כמה גדול אדם צריך להחשיב את עצמו שהוא יעשה לעצמו אלוה. “עשו להם אלהים”.

הלו, אתה עושה לך אלוה? אלוה עושה אותך, אתה לא עושה שום אלוה. כל הרעיון של אלוה הוא שהוא עושה אותך, אתה לא עושה אותו. כן, אתם עשיתם אותו, האלוה אשר הוציאך ממצרים? אתה עשית אותו? הוא עשה אותך, הוא הוציא אותך. “אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים”, לא האלוה שעושים אותו. אי אפשר לעשות אלוה.

ג. המשמעות העמוקה יותר של “עשיית אלוה”

בוודאי, באמת חיה אפשר קצת כן לעשות אלוה, מה שדיברנו שבוע שעבר, זה נקרא “אתערותא דלתתא” [התעוררות מלמטה]. אבל ממה מורכבת האתערותא דלתתא לגבי עשיית אלהים? היא מורכבת מלדעת שלא עושים שום אלוה, אלוה עושה אותך. ולעשות אלוה זה דבר עמוק יותר.

סתם בוודאי, אפשר לומר מה שצוחקים על עבודה זרה בהלל, הוא עושה לעצמו אלוה, “חציו שרף באש”, מה שקראנו בהפטרה שבוע שעבר, הוא לקח חתיכת עץ, וחצי ממנו הוא צלי, וחצי ממנו הוא עושה מזה שולחן. זה עשה אלוה.

ד. המשמעות האמיתית: לקחת את אלוה לעצמו

אבל יותר עמוק, לעשות אלוה פירושו מה? לחשוב שאני, באשר אני נברא, לא באשר אני משיג את הבורא, מה שקוראים נפש אלוקית, שזה באמת לא. אבל אני, באשר אני נברא, באשר אני אדם, אני צד האדם הגדול, אני, לי מגיע להיות בעל אלוה, לי מגיע להבין את אלוה. אני מהדברים שאני מבין גם, אני בעל מדרגה, אני בעל השגה, אני מבין את הקדוש ברוך הוא.

זו עבודה זרה. כלומר, הוא לקח את אלוה, הוא לקח אותו לעצמו. הוא נעשה האלוה. הוא גנב את עצמו מעצמו, ממש גנב, גונב כנסת ישראל והקב”ה. הוא גנב את עצמו מעצמו, הוא לקח לעצמו את אלוה, ועכשיו הוא לוקח לו אלהים, הוא לקח לעצמו אלוה, הוא עשה לעצמו אלוה. נאמר את זה.

פרק י: הביקורת על פילוסופים שקריים

א. מי שאין לו אלוה

ולא עוד אלא, אני רוצה לומר דבר עמוק יותר, אני מקווה שלא יבקרו אותי יותר מדי על אמירת זה, ולא עוד אלא, שאני חושב, כבר אמרתי בשיעור פומבי בזמן חנוכה, אבל אני רוצה לומר את זה כאן עכשיו בהקשר הזה, אולי זה יענה על הבעיה שלנו.

אני חושב שיכול מאוד להיות שיש מישהו שאין לו אלוה, שהוא בכלל במדרגה של קטן וקטני הדעת, אותו היו צריכים אחרת לעשות דברי תורה כלשון בני אדם, שיחשוב שלקדוש ברוך הוא יש ידיים ורגליים ומדברים אליו כך עד כאן, כמו שדברה תורה כלשון בני אדם. אבל לא מתאים לו, הוא מחשיב את עצמו גדול יותר, הוא חכם גדול, הוא שמע שהרמב”ם [הרמב”ם: רבי משה בן מימון] אמר שלקדוש ברוך הוא אין גוף, והרמב”ם היה אדם חכם מאוד, בטח שהאנשים החכמים מבינים שלקדוש ברוך הוא אין גוף. לא מתאים לו.

ב. התוצאה: הוא לא עובד את הקדוש ברוך הוא

וממילא מה? הוא לא עובד את הקדוש ברוך הוא. כמו שרואים בראשונים, המקובלים שכועסים על אנשים מסוימים שהיו ונחשבו לתלמידי הרמב”ם, שאמרו את זה פחות או יותר. איך יודעים שמישהו הוא פילוסוף שלא בסדר? הוא לא בא להתפלל.

למה? כי הוא אומר, “אה, שם אני צריך להיות עוסק בהשגת השם. להתפלל, מדברים כביכול, כל האנשים שמתפללים חושבים נבוך שהקדוש ברוך הוא שומע אותם, יש לו אוזן, הוא שומע את זה. זה לא כך.” ממילא, מה אמרו האנשים? הוא לא צריך.

אה, באותו זמן הוא ישב ולמד מורה נבוכים [מורה נבוכים: מורה הנבוכים]? אני חושב שאני לא בטוח, הרבה פעמים לא. אבל זה לא נראה אמיתי. למה? זה לא נראה אמיתי.

ג. הבנת הספרים החסידיים

נאמר כך, בספרים חסידיים כתוב את זה, ודרך אגב, לספרים החסידיים יש מעלה אחת, תמיד אפשר לבקר את השגותיהם, אולי אפשר להבין יותר טוב, אני לא יודע, אולי יש להם מידע טוב יותר, אבל הבנתם על מה שמניע אנשים היא הרבה פעמים מאוד חודרת ויורדת לעומק.

והספרים החסידיים אומרים, “אה, במילים אחרות, אתה לא מעוניין לדעת את אלוה. לדעת את אלוה זה דבר שהורס אותך, שמשמיד אותך. מה שמעניין נקרא מי שמבין את אלוה, כן? מה שמעניין זה להיעשות אתה עצמך גדול יותר. אתה לא מבין את הקדוש ברוך הוא. להבין את הקדוש ברוך הוא היית כן הולך, קודם כל היית כן הולך לבית המדרש, היית כן מתפלל.

שנית, נאמר שאתה מבין שצריך להבין יותר עמוק, צריך להבין באמת, בוודאי. מה זה אומר? היית מתפלל בכוונה, זה מורה נבוכים, זה בסדר. למה תתעכב כאן להתפלל כדי להתקרב אל הלב, לחשוב על הקדוש ברוך הוא? זה טוב, אבל זה לא מעניין אותך. למה זה לא מעניין אותך? כי אתה רואה שזה בכלל לא מעניין את הקדוש ברוך הוא, אתה מעוניין בעצמך.”

פרק יא: יסוד התמימות — לימוד הבעל שם טוב

א. דבר חד ומופלא

אני רוצה לומר דבר חד ומופלא, אני רוצה לומר דבר חד ומופלא. אני רוצה לומר שיכול להיות למה? כי אי אפשר לרקוד גבוה מהמדרגה, העיקר האמיתי הוא לא שקר, זה ללכת בתמימות. תמימות פשיטות. תמימות פשיטות היא דבר אמיתי, אפילו לפי הרמב”ם יש דרך שצריך ללכת בתמימות.

ב. מה פירוש תמימות?

ותמימות לא פירושה מה שאנשים חושבים שזה דבר שהוא בלוף. תמימות פירושה, אסור להתרחק ממקום שאתה נמצא בעצמך. לא להתרחק ממקום שאתה נמצא בעצמך.

ג. “הרבה עשו כרשב”י ולא עלתה בידם”

אחד הדברים הגדולים ביותר של הבעל שם טוב היה: “הרבה עשו כרשב”י ולא עלתה בידם”. הבעל שם טוב אמר למה? כתוב בתולדות כמה פעמים, הרבה פעמים, כך כל דבר, אבל העולם יודע הרבה תורות של הבעל שם טוב, אני חושב אבל שהוא לא יודע מספיק את זה.

“הרבה עשו כרשב”י ולא עלתה בידם”, כלומר הם נעשו שבורים מכאן ומכאן, כן? לא היה להם לא מלאכתן נעשית על ידי אחרים ולא תורה. למה אומר הבעל שם טוב? כי “עשו כרשב”י”, יש הרבה אנשים שרצו להיות רשב”י, הוא רוצה להיות רשב”י. זה לא הולך.

רשב”י דיבר בשבילך שאתה במדרגה לא לעשות עבודה זרה מכוחך, אתה כבר במדרגה, אתה כבר מחשיב באמת, אתה היית רוצה להיות רשב”י? כן, אני מבין. זה דבר אחר, רשב”י הוא יהודי גדול, אני רוצה להיות רשב”י. אין לך לא את זה ולא את זה. גמל רצה להיות בעל קרניים, נשאר לא עם קרניים ולא עם אוזניים.

ד. הסכנה של ריקוד גבוה מהמדרגה

זה קורה כשאדם רוקד גבוה מהמדרגה שלו. בדיוק כך, אנחנו בעולם המוחשים, אנחנו בעולם החמץ, נאמר אפילו. או כושר החמץ, כן? אנחנו בעולם הזה. ולפעמים הקדוש ברוך הוא רוצה לדבר אלינו. עכשיו זה לא אנחנו.

פרק יב: התירוץ השלישי — “אשר יבחר ה’”

כאן מגיע הנקודה השלישית שזה התירוץ האמיתי. מה אומרים, אתן לך את הזכות, מה כתוב בפרשת דברים, בספר דברים, איך מותר להיות בעל אבל זה לא מותר?

את זה לא עשינו אנחנו, זה “אשר יבחר ה’”, הקדוש ברוך הוא בחר בזה. מה פירוש שהקדוש ברוך הוא בחר? זה לא פירושו ההגשמה כביכול שאנשים חושבים, הקדוש ברוך הוא רוצה ששם יעשו אבל לא מותר שלא שם, ושם יש עבודה זרה ופה לא. מה זה אומר? זה אלוה מוזר. מה זה אומר הוא,

—

[המשך בחלק הבא]

התירוץ האמיתי: “אשר יבחר ה’” – איך נעשים מרכבה לשכינה

פרק יג: הנקודה השלישית – הקדוש ברוך הוא עשה את זה, לא אנחנו

יסוד “אשר יבחר ה’”

עכשיו, זה לא אנחנו. כאן מגיעה הנקודה השלישית, שזה התירוץ האמיתי. מה הם אומרים? הם אומרים, מי נתן לך את הזכות? מה כתוב בפרשת דברים, בספר דברים, למה מותר לדבר על בית המקדש? כי את זה לא עשינו אנחנו. זה “אשר יבחר ה’” [אשר יבחר ה’: אשר ה’ יבחר]. הקדוש ברוך הוא בחר בזה.

פירוש פנימי: הכרה במגבלות

מה פירוש שהקדוש ברוך הוא בחר? זה לא פירושו ההגשמה כביכול [כביכול: כאילו] שאנשים חושבים. הקדוש ברוך הוא רוצה ששם יעשו בית מקדש, ושם אין, ושם יש עבודה זרה פה לא.

מה זה אומר? יש לי פירוש פנימי. מה זה אומר, שהדברים נעשים עדיין עבודה זרה כשאתה לא תופס שאתה עשית את זה, אלא הקדוש ברוך הוא עשה את זה.

איך אני יודע שהקדוש ברוך הוא עשה את זה? כי יש לך את ההכרה הלכה למעשה [הלכה למעשה: למעשה, בפועל] שלא אני עם מה שתפסתי בתמונה הקטנה של אלוקות, אלא הקדוש ברוך הוא.

אני מצדי [מצדי: מצידי] מחשיב את עצמי גם באמת גדול, הייתי רוצה להיות בעל ההשגה האמיתית ביותר. אבל בינתיים, במצב שלי, בעולם שלי, עם מי שאני מדבר, ועם מי שדיברתי, מי דיבר אלי, אני מבין שכשאני מנסה לדמיין את הקדוש ברוך הוא, מגיע לי שזה אלוה קטן, זה אלוה קטן. אני אומר, או שהגיע לי… אני יודע, עבודות פשוטות שאפשר לעשות, לומר תהלים [תהלים: תהילים], אני יודע, לומר “מודה אני” [מודה אני: אני מודה] מתוך “הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו” [הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו: הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו]. את זה אני יודע.

שם שאני נגמר, מתחילים “מעשי ה’”

אני אומר פירוש, שכשלאדם יש מבט כזה, הרי זה לא הוא שעושה את זה, זה הקדוש ברוך הוא שעשה את זה. לא אני בעל השגה גדול, אני מבין כך, לא אני חכם-על גדול ואני צריך דווקא כן להיות בעל הגשמה. לא אחד מהדברים האלה. אין לי כאן שום דבר. זה הגיע לי כך. זה מצד המגבלות שלי [מגבלות: הגבלות].

כשאדם מכיר במגבלות שלו, הרי זה פירושו, שם שאני נגמר, שם מתחיל מה שאנו קוראים “מעשי ה’” [מעשי ה’: מעשי ה’]. זה הקדוש ברוך הוא עשה את זה.

הקדוש ברוך הוא מכניס את עצמו לתוך שם, לתוך דמות, לתוך מקדש

אם הקדוש ברוך הוא הכניס את עצמו לתוך שם, לתוך דמות, לתוך מקדש, מישהו יכול להיות בעל טענות? “ויאמר ה’ נגוף את מצרים” [ויאמר ה’ נגוף את מצרים: ויאמר ה’ אכה את מצרים], הקדוש ברוך הוא בא, “אני ולא מלאך” [אני ולא מלאך: אני ולא מלאך]. המלאכים נגד, המלאכים שקועים, המלאכים אומרים שהקדוש ברוך הוא לא יכול, אבל הקדוש ברוך הוא אומר שהוא רוצה כן.

מה פירוש שהוא רוצה? זה לא אומר שהוא נעשה בעצמו לגוף, אבל הוא רוצה שאתה תבין אותו בתור [בתור: כ] גוף.

משל הסנה

“וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה” [וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה: וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש מתוך הסנה] – משה רבינו ראה אש, והקדוש ברוך הוא… זה היה מלאך של הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא רצה שתבין שהאש זה אני, אני זה. זו הנקודה. צריך לעשות משהו.

כל עוד אתה מבין שזה הוא רצה, כך הוא בוודאי רצה לעשות את עצמו, אין שום שאלה של עבודה זרה.

ההבדל בין עבודה זרה ועבודה אמיתית

עבודה זרה פירושה בדיוק הפוך מהשם, שאתה חושב שאני עשיתי פסל, אני עשיתי את זה, זה כבר עשוי.

תבין, למעשה זה אמת, אם הולכים ועושים את זה בתורת [בתורת: בצורת] המצווה, לא עושים, מה נוגע [נוגע: שייך] שלא, כי אני מבין שאני צריך לעשות כי הקדוש ברוך הוא אמר לי, אני לא מבין את זה כלום, אלא הקדוש ברוך הוא אמר כך, איך הוא נתן את המצווה בתורה, איך מבינים שיש מצווה, אז אין שום שאלה.

פרק יד: איך כל הנקודות באות ביחד

ביעור חמץ, חומריות וישות

אם כך אפשר להבין, כל הדברים שהם אומרים מחוברים. מה שהם אמרו שמבערים [מבער: מבטל] חמץ, שזו דרך איך אפשר לעשות את העגל השם בלי עבודה זרה, כי זה דומה לזה.

ומה שאומרים שחמץ הוא חומריות [חומריות: חומריות], ואחר כך אומרים שחמץ הוא ישות [ישות: תחושת עצמיות, אגואיזם], חמץ הוא להחשיב את עצמך, זה עומק הדעת [עומק הדעת: עומק ההבנה] פסיכולוגית בחיינו של חומריות באמת, החומריות הגדולה ביותר היא המבט שיש לאדם על עצמו, הישות, מה שהוא אומר שאני עשיתי את זה.

המיתות על “אני עשיתי את זה”

ואם מוותרים [מוותר: מוותר] על זה שאני צריך להיות זה שעשיתי, אני צריך להיות בעל ההשגה הגדולה ביותר בעבודה, אז יכול להיות שזה מאוד קל אפשר לעשות כמו שכתוב בפסוק, “עצביהם כסף וזהב” [עצביהם כסף וזהב: עצביהם כסף וזהב], “כמוהם יהיו עושיהם” [כמוהם יהיו עושיהם: כמוהם יהיו עושיהם], כמו האלוה, אם יש לך אלוה שעשה את עצמו, אתה תקוע בעצמך, אתה עץ וזהב, כסף מעשה ידי אדם [מעשה ידי אדם: מעשה ידי אדם], יפה מאוד.

“וישראל בטח בה’” – חיים כמו שהקדוש ברוך הוא חי

אבל “וישראל בטח בה’” [וישראל בטח בה’: וישראל בוטח בה’], היהודים יש להם בטחון [בטחון: אמון] בהקב”ה, גם הם כמוהם, הם חיים כמו שהקב”ה חי. כמו שהגוי לא חי, כמו שאלוהיו לא חי, הוא הולך “כמוהם יהיו עושיהם”, כך היהודי חי כמו שהקב”ה חי.

נעשים מרכבה לשכינה

איך חי אדם? האם אדם חי בלי גוף? האם אדם חי בלי עיניים [עיניים: עיניים]? עינים להם ולא יראו [עינים להם ולא יראו: עיניים יש להם ואינם רואים], הוא חי עם עיניים, אבל העיניים הן העיניים של הקב”ה, כלומר הוא נעשה מרכבה לשכינה [מרכבה לשכינה: כלי לשכינה, רכב לשכינה].

סיום

זוהי כבר הרמה החדשה של ליל פסח, אי”ה [אי”ה: אם ירצה השם, בעזרת השם] במוצאי שבת נעלה את השיעור.