סיכום השיעור 📋
סיכום של שיעור החברותא: רמב״ם הלכות קידוש החודש פרק ה׳ — יום טוב שני של גלויות
—
הלכה י״א: היסוד של יום טוב שני — מנהג אבותינו בידינו
דברי הרמב״ם
הרמב״ם אומר שיום טוב שני מבוסס כיום על “מנהג אבותינו בידינו” — אף על פי שכבר אין ספק אמיתי (כיון שהולכים לפי החשבון), כל עיר צריכה לנהוג כפי שנהגה בזמן הספק. מקומות שידוע ששלוחים היו מגיעים אליהם — עושים יום אחד. מקומות ש״אין להם מנהג” — עושים שני ימים.
הפשט
היסוד של יום טוב שני אינו עוד פונקציה של ספק אמיתי, אלא תקנה המבוססת על המנהג ההיסטורי של כל עיר. המנהג הוקפא מהתקופה שבה היו מקדשים על פי הראייה. מקומות ששלוחים היו מגיעים אליהם — יום אחד; מקומות שלא — שני ימים.
חידושים והסברות
1) הקריטריון “מקום שהשלוחים מגיעים” — בפועל, לא בכוח:
הרמב״ם הולך לפי הקריטריון האם שלוחי בית דין (שליחי תשרי) הגיעו בפועל לעיר, לא האם יכלו להגיע. זהו המפתח לשיטתו. לשון הרמב״ם “אם היה אותו המקום” עם התנאי של מנהג, משמע שצריכה להיות עדות/מנהג שהם אכן הגיעו — לא מספיק שיכלו להגיע. המדד הוא בערך עשרה ימי הליכה מירושלים (כיון ששליחי תשרי צריכים לצאת אחרי ראש השנה ולהגיע לפני סוכות).
2) “אין להם מנהג” — מושג המפתח:
הרמב״ם מחלק בין:
– מקום שיש בו מנהג (= עדות ששלוחים היו מגיעים) — יום אחד.
– מקום ש״אין להם מנהג” — שני ימים, אפילו אם שלוחים יכלו להגיע.
אין זה הולך לפי החישוב האם שלוחים היו יכולים להגיע — זה הולך רק לפי המנהג. זהו “השלב הבא של חידושו.”
3) המנהג אינו צריך “מחקר היסטורי”:
כשבאים לעיר עם קהילה יהודית עתיקה (כמו צור), אין צורך במחקר היסטורי. מסתכלים איך הקהילה נוהגת — זהו המנהג. אם רואים שהם עושים יום אחד, זו ראיה שפעם הגיעו שלוחים לשם. המנהג עצמו הוא העדות.
4) “שלא תתקלקל במועדות” — היסוד של הקפאת המנהג:
אפילו בזמן שהשליחים יוצאים, אפילו בזמן שמקדשין על פי הראייה, כבר היה מצב שבשנים מסוימות השלוחים לא הגיעו בזמן, ונשארו עם המנהג של השנה הקודמת — “שלא תתקלקל במועדות.” אי אפשר לעשות פעם כך ופעם כך. זהו הטעם מדוע אפילו שבועות, שמעולם לא היה בו ספק אמיתי (כיון שכבר יודעים מניסן), עושים גם שני ימים.
5) “לא תתגודדו” — מדוע המנהג נשאר אפילו כששלוחים מגיעים:
הרמב״ם אומר שאפילו בזמן שמקדשין על פי הראייה, אם לעיר כבר יש מנהג של שני ימים, המנהג נשאר — משום “לא תתגודדו.” אפילו אם בשנה אחת השלוחים מגיעים בדיוק, זה לא עוזר — נשארים עם המנהג של השנה הקודמת. האיסור “לא תתגודדו” (לא לעשות אגודות אגודות, שלא יהיו חילוקים במנהג) הוא הבסיס לכך שהמנהג יציב ואינו משתנה משנה לשנה.
6) “תורה אחת יהיה לכם” — סברא לעקביות:
אפשר לשמוע עוד טעם מדוע נשארים עם המנהג — כשבכל שנה ההלכה שונה (שנה אחת יום אחד, שנה אחרת שני ימים), אנשים לא לוקחים את זה ברצינות. כשבכל שנה ההלכה זהה, זה עקבי ולוקחים את זה ברצינות.
7) החשבון הקבוע אינו רלוונטי לחלוטין:
החשבון הקבוע (לוח שנה קבוע) אינו רלוונטי כלל להלכה. אפילו יודעים בדיוק מתי ראש חודש, זה לא עוזר כלל — כיון שהחשבון אינו הבסיס של התקנה. התקנה היא: נשארים עם המנהג. החשבון אינו יכול לבטל את המנהג.
8) בטל טעמא — הטעם נעלם, אבל הדין נשאר:
כשעושים תקנה שבטל טעמא (הטעם נעלם — כיון שכיום יש לוח שנה קבוע, אין ספק), הדין נשאר. “כך הוא בכל הגזירות שבעולם” — כך זה בכל הגזירות. לרמב״ם לכאורה אין בעיה עם זה, כיון שהוא בכלל הולך לפי השיטה שטעמי המצוות אינם מבטלים את הדין. פעם כשהטעם עדיין היה פעיל, יכלו להבחין לפי הטעם (לפי שלוחים — לאן הם הגיעו בפועל). כיום, כשהטעם אינו עוד מעשי, נשארים תקועים במצב המעשי של אז. “חוק נשאר חוק, חוק לא הולך עם הטעמים.”
—
החילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ
הפשט
הלשון “גליות” ב״יום טוב שני של גליות” אינו מחייב שזה ילך ספציפית עם ארץ ישראל כהגדרה מבוססת קדושה. לפי הרמב״ם “גליות” פירושו פשוט המקומות שבהם עשו בפועל שני ימים — זו הגדרה מעשית, לא גיאוגרפית-קדושתית.
חידושים והסברות
1) חילוק בלשון הרמב״ם — ארץ ישראל מול חוץ לארץ:
בארץ ישראל הרמב״ם אומר שמקום שהיה מיושב בזמן הראייה — עושים יום אחד. הוא לא אומר שצריך לדעת שהייתה שם קהילה יהודית; הוא אומר רק אם יש מנהג. בחוץ לארץ לעומת זאת צריך מנהג שמוכיח ששלוחים הגיעו. החילוק: בארץ ישראל ברירת המחדל היא יום אחד (כיון שזה קרוב לבית דין), בחוץ לארץ ברירת המחדל היא שני ימים.
2) ניתוח גיאוגרפי — האם ארץ ישראל קטנה מעשרה ימים:
נדון האם בכלל אפשרי שמקום בארץ ישראל יהיה יותר מעשרה ימים מירושלים. קריית שמונה (המקום הרחוק ביותר בצפון) לוקח כיום בערך יומיים הליכה; אפילו עד צידון (סוריה) זה בערך 89 שעות הליכה — פחות מעשרה ימים. הפסוק על המרגלים שהלכו 40 יום מוזכר, אבל זה משום שהם בילו זמן בכל עיר, לא משום שארץ ישראל כל כך גדולה. ממילא, בארץ ישראל עצמה כלל הרמב״ם לכאורה אינו כל כך חידוש — פשוט ששלוחים יכולים להגיע לכל מקום.
3) מקומות ספק — סוריה וגבולות ארץ ישראל:
יש ספק לגבי מקומות מסוימים כמו סוריה — האם זה כיבוש יחיד או כיבוש רבים, והאם עושים שם יום אחד או שניים. הרמב״ם אומר שאם לא יודעים, צריך לעשות שני ימים (הלכה י״ב). למעשה רוב היהודים לא ידעו מה היה במקומות כאלה. יכול גם להיות שבסוריה או לבנון היו קהילות שעשו יום אחד.
4) שלוחים מחוץ לארץ ישראל:
הגמרא מדברת במפורש על שליחי תשרי שיוצאים מארץ ישראל לקהילות בחוץ לארץ, עם דוגמאות של מקומות ששליחי תשרי מגיעים אבל לא שליחי ניסן.
—
החידוש הגדול: מצרים
הפשט
מצרים היא מקום ששלוחים יכלו להגיע (הרמב״ם עצמו אומר שלוקח בערך תשעה ימים מירושלים למצרים — פחות מעשרה). לפי החישוב היו צריכים לעשות יום אחד יום טוב במצרים.
חידושים והסברות
1) תירוץ הרמב״ם — בפועל לא הגיעו:
תירוץ הרמב״ם הוא: בזמן בית שני לא הייתה קהילה יהודית בפוסטאט/קהיר (אם כי באלכסנדריה של מצרים כן). ממילא, אף על פי שהשלוחים יכלו להגיע, הם בפועל לא הגיעו (כיון שלא היה למי). לפי “מנהג אבותינו בידינו” — אין מנהג של יום אחד, ממילא עושים שני ימים. הרמב״ם עצמו גר במצרים (פוסטאט) וראה שעושים שם שני ימים.
2) קושיא קשה על הרמב״ם:
אם כל היסוד הוא “מנהג אבותינו בידינו” — ובפוסטאט לא היו יהודים בזמן בית שני — הרי אין מנהג אבות כלל, לא ליום אחד ולא לשני ימים! זה היה מקום של גויים. מדוע אם כן לעשות שני ימים? הגישה המבוססת על מנהג לא יכולה לומר כלום על מקום שמעולם לא היה בו ישוב יהודי!
3) מצרים — המקרה המעשי לפי שיטות אחרות:
“כולם מודים שבמצרים (אלכסנדריה) עושים יום אחד” — כיון ששם יש מנהג/מסורת ששלוחים אכן הגיעו. החידוש הוא ספציפית לגבי פוסטאט/קהיר.
—
הלכה י״ב: ערים חדשות — “מקומות שנתחדשו במדבר”
דברי הרמב״ם
הרמב״ם מדבר על מקומות ש״נתחדשו במדבר” או “מקום ששכנו בו ישראל עתה”, בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ. עיר חדשה בחוץ לארץ צריכה לעשות שני ימים.
הפשט
עיר חדשה שמעולם לא הייתה בה קהילה יהודית בזמן קידוש החודש על פי הראייה, גם היא חייבת בשני ימים בחוץ לארץ.
חידושים והסברות
1) החידוש של “רוב” — יסוד הראב״ד/רמב״ן:
הראב״ד (מיוחס גם לרמב״ן) מחדש שזה הולך לפי “רוב”: רוב העולם עושה שני ימים (כיון שברוב המקומות לא מגיעים שלוחים), ממילא ברירת המחדל לעיר חדשה — שני ימים. זה פותר את הבעיה של מצרים: אפילו בלי מנהג אבות ספציפי, הולכים לפי הרוב/ברירת המחדל של שני ימים. הראב״ד מבין “מנהג אבותינו בידינו” ברחב יותר — לא רק “מנהג מקום זה” אלא מנהג כללי של כלל ישראל. זהו חידוש גדול — זה לא מוכרח מהסברא עצמה, אלא נחוץ כדי ליישב את מנהג מצרים.
2) המנהג הכללי: “כל מקום שלא יגיעו השלוחים”:
המנהג אינו מנהג מקומי של כל עיר בנפרד, אלא מנהג כללי לכל העולם — “כל מקום שלא יגיעו השלוחים עושים שני ימים.” זו ברירת המחדל. הדרך היחידה לעשות יום אחד הייתה דרך כך ששלוחים אכן הגיעו. כששלוחים לא הגיעו, תמיד היו שני ימים. לכן, אפילו עיר חדשה שמעולם לא התקיימה בזמן קידוש החודש על פי הראייה, גם היא חייבת בשני ימים, כיון שהיא נופלת תחת המנהג הכללי.
3) שאלה על הרחבת המנהג:
להרחיב את “מנהג אבותינו בידינו” על מקומות שמעולם לא היה בהם מנהג (כיון שהעיר לא התקיימה), הוא חידוש גדול. בערים עתיקות מובן — מנהג אבותינו בידינו, נשארים עם מה שיש. אבל בעיר חדשה, איפה “מנהג אבותינו”?
תירוץ: המנהג אינו קשור לעיר ספציפית, אלא לכלל — “כל מקום שלא יגיעו שלוחים.” לכן כל עיר חדשה נכנסת אוטומטית לכלל זה. “תקועים” במנהג של אז — כלומר, במצב המעשי של אז (לאן שלוחים הגיעו בפועל או לא), לא במצב התיאורטי (לאן שלוחים היו יכולים להגיע).
4) קושיא: מדוע לא ללכת לפי החשבון בעיר חדשה?
כיום יודעים הכל עם החשבון. בעיר עתיקה עם מנהג — מובן, שומרים על המנהג. אבל עיר חדשה שאין בה מנהג — מדוע לא ללכת רק לפי החשבון? תשובה: מנהג חז״ל הוא מנהג כללי — בכל מקום ששלוחים לא הגיעו, עושים שני ימים. זה חל גם על מקומות חדשים.
5) המקרה של אמריקה:
כשיהודים הגיעו לאמריקה, לא היה מנהג המקום. עושים שני ימים כיון שהכלל של חז״ל הוא שבמקומות ששלוחים לא הגיעו, עושים שני ימים. זה לא מנהג של המקום הספציפי, אלא כלל כללי של כלל ישראל.
6) הריטב״א חולק:
הריטב״א חולק על חידוש הרמב״ם — הן לגבי עיר חדשה, הן לגבי הכלל של “חוץ לארץ = שני ימים.” (הפרטים של מחלוקתו אינם מפורטים.)
—
משמעות “מדבר” — ערים חדשות בארץ ישראל
דברי הרמב״ם
הרמב״ם כותב על ערים ש״נתחדשו במדבר.”
חידושים והסברות
1) מדוע “מדבר”?
“מדבר” פירושו מקום שלא היה בו כלום — לא בדרך השלוחים, לא בקרבת עיר קיימת. זה שולל מקום שהיה בדרך השלוחים אבל פשוט לא היה בו אוכלוסייה יהודית. אם מקום היה בקרבת עיר (למשל, שדה סביב ירושלים שאוכלס מאוחר יותר), זה לא “מדבר” — זה חלק מהעיר הישנה, והמנהג של העיר חל.
2) נפקא מינה מעשית — ארץ ישראל:
בארץ ישראל קשה למצוא מקום שהוא ממש “מדבר” — כיון שארץ ישראל הייתה די מיושבת, אפילו בדרום (נגב). ירושלים, בני ברק, יפו — הכל היה בקרבה. אפילו דימונה היא “כבר לא רחוקה יותר.” לכן קשה לומר שהיה “שטח נוסף” בארץ ישראל.
3) נפקא מינה לגבי החזון איש:
שיטת החזון איש (שמקומות מסוימים בארץ ישראל צריכים שני ימים) אינה רק חומרא של שיטה “מוזרה” אחת — כיון ש״מסתרף ליחד” (זה נשען על מספר גורמים), במיוחד כיון שקשה לומר שמקום בארץ ישראל היה לגמרי שטח נוסף.
4) “הלכה מוזרה” — עיר חדשה בארץ ישראל:
לכאורה, אם יש עיר חדשה בארץ ישראל, לפי הרמב״ם צריכה להיות אותה הלכה כמו עיר חדשה בחוץ לארץ — שני ימים. זה מרגיש כמו “הלכה מוזרה” — ואף אחד לא נוהג כך. אבל למעשה קשה למצוא מקרה כזה בארץ ישראל, כפי שהוסבר לעיל.
תמלול מלא 📝
שיטת הרמב״ם ביום טוב שני של גלויות — מנהג אבותינו בידינו והחידוש של “בפועל הגיעו”
הקדמה — פרק ו׳ מהלכות קידוש החודש
דובר 1: אנחנו לומדים כאן פרק ו׳ היום לכאורה?
דובר 2: אנחנו מדברים רק יודעים על פרק א׳.
דובר 1: כן כן, בואו נ… ראיתי את המאמר, איך קוראים ל… האות ו׳ או הרמב״ם בגב, מביאים כל הלשונות, באריכות זה מאוד קל לשימוש.
יסוד הרמב״ם — מנהג אבותינו בידינו
דובר 1: מה אנחנו אומרים? שהרמב״ם אמר… אני מתכוון שלא נקבע באותו שיעור. הרמב״ם אמר שההלכה שצריכים לעשות את השני… יום טוב שני, אפילו, נאמר בבירור, אפילו אחרי שכבר אין ספק אמיתי, אבל יש מנהג אבותינו בידינו לעשות יום טוב שני. זה אומר הרמב״ם, אם יש מנהג אבותינו בידינו צריך ללכת לפי מה שהיה אז, אף על פי שאין, אף על פי שאין ספק אמיתי, בואו נאמר לא ספק אמיתי, אבל כל עיר צריכה לנהוג כמו שאותה עיר נהגה בזמן הספק. נכון?
דובר 2: אז, ממילא, אילו ערים היו צריכות לעשות כמו ארץ ישראל?
דובר 1: לא היה שום קשר למקום שהשליחים הגיעו, שזה אומר בערך עשרה ימים מירושלים, כי שליחי תשרי צריך ללכת עם זה, ויש רק עשרה ימים בטישרי לנסוע. צריך לבדוק במקום שהגיעו לשם.
ניתוח גיאוגרפי — האם ארץ ישראל קטנה מעשרה ימים?
דובר 1: זה לכאורה, הספרים שהרמב״ם אומר לכאורה הם לכאורה ספורדיים. אם זה הולך עם זה, למה זה בכלל הולך? זה לא יכול להיות אחרת. יוצא, בואו נאמר מה יוצא ברור. יש רק את הדבר שלא ברור, שהרמב״ם לכאורה הוא כן קצת חידוש אפילו לפי ספריו. יוצא לכאורה בוודאי שאם יש מקום בארץ ישראל שהוא יותר מעשרה ימים רחוק, אבל בדיוק לכאורה אין מקום כזה בארץ ישראל בכלל.
דובר 2: למעלה מעשרה ימים?
דובר 1: זה עומד על המרגלים שהלכו ארבעים יום.
דובר 2: שעשו ארבעים יום?
דובר 1: אי אפשר לטייל ארבעים יום בארץ ישראל. אפשר לשאול את גוגל, כמה זמן זה המקום הרחוק ביותר מהקצה של ירושלים וארץ ישראל?
דובר 2: לא, הוא אומר דבר, יש יודע. בואו נניח שזה בערב. בירושלים, אני לא יודע, איפה זה? הכותל?
דובר 1: כן, למשל מכאן עד, אני לא יודע.
דובר 2: לא, היום קריית שמונה היא המקום הרחוק ביותר בצפון, כן, למשל. יכול להיות שישראל עצמה, לוקח שלוש שעות ללכת.
דובר 1: הוא אומר שיומיים ללכת.
דובר 2: זה אומר שאפילו עוצרים זה שלושה, ארבעה ימים.
דיון — המקומות הרחוקים ביותר בארץ ישראל
דובר 1: הרמב״ם אמר… שוב, אפשר לשלוח שליח אחד לכל מקום. המקום הרחוק ביותר, בואו נאמר אתה רוצה ללכת עד צידון, הוא לא ילך כי יש גבול. 89 שעות.
דובר 2: איך זה 89 שעות?
דובר 1: אפילו הוא נוסע על הכביש של היום.
דובר 2: אוקיי, אולי פעם הכביש היה קצת יותר ארוך.
דובר 1: זה פחות מעשרה ימים.
דובר 2: הרמב״ם אמר שעד מצרים, כן?
דובר 1: תחשוב, זה אפילו יותר רחוק, נכון?
דובר 2: הרמב״ם אומר שקו הסיום עד קהיר?
דובר 1: לא כתוב שלוקח שבוע לרגל את המילים. הקריאה בארץ צריכה לתת כמה ימים, וכל חזק חשוב… יכול להיות שהם נסעו עד נהר פרת…
דובר 2: לא, כתוב עד… איך הלכנו? 1133 שעות.
דובר 1: הרבה פעמים מבלים כמה ימים בעיר כדי לחזק.
דובר 2: רגע, כמה ימים זה 1133 שעות?
דובר 1: זה הרבה ימים. אם אי אפשר ללכת יותר מעשר שעות ביום, זה שישה עשר יום לפי החשבון שלהם.
דובר 2: הרמב״ם אומר שזה קצר יותר.
דובר 1: לכאורה כי אפשר ללכת. הם לא הולכים בדרך הארוכה שלהם. לכאורה יש דרך קצרה יותר. אפשר ללכת מכאן. אם אפשר ללכת ישר, לא נותנים לי לעצור ככה אז ישר זה עכשיו. אבל אם אפשר ללכת ישר, אז הרמב״ם צודק שלוקח… הרמב״ם אומר שלוקח תשעה ימים עד מצרים, כן?
דובר 2: אתה חושב מה הוא אומר?
דובר 1: הוא מורה לי ללכת עד הכל פשוט כי אי אפשר ללכת דרך דבר כזה. אבל בעצם, כשאפשר פשוט ללכת ככה, זה כנראה… כן, תלוי בלשון כמה זמן לוקח. בקיצור, קשה לי לחפור… בירושלים ומצרים, דרך אשקלון במלך שמואל נגעים בבית בחור.
דובר 2: אה, ככה מדובר, דרך אשקלון יש, נכון? אשקלון זה אחד לפני עזה, נכון? אשקלון יש.
דובר 1: בקיצור, נוסעים כאן על הים, מטיילים על הים, הוא בכל זאת הדרך. אם הוא מטייל בכל זאת במדבר, זה ייקח יותר זמן. דרך… איך כתוב? אחד עשר יום, אחד עשר יום, אחד עשר יום. בקיצור, זה לא טיול. לכאורה אפשר להגיע ללכת במדבר. בזמן. זה קצת מצחיק, אבל תיאורטית, בואו נאמר תיאורטית, שאם ארץ ישראל היתה גדולה יותר מעשרה ימים, היה מקום שם.
אותו דבר להיפך — מקומות בחוץ לארץ
דובר 1: אותו דבר להיפך, אם יש מקומות בחוץ לארץ, למשל סוריה, גם לוקח כמה ימים ללכת שם. כן, אתה הולך מירושלים עד, אני יודע, איך קוראים לעיר בסוריה? חלב, כן, איך קוראים לזה היום? חלב. כן, כמה זמן לוקח ללכת?
דובר 2: הוא אומר שלוקח מאה ארבעים שעה, זה גם הרבה.
דובר 1: זה יותר מעשרה ימים, מאה ארבעים שעה. כן, כשאדם יכול ללכת, בואו נאמר עשר שעות ביום.
דובר 2: אוקיי, הוא יכול לנסוע על חמור.
דובר 1: מי אמר שהשליחים צריכים ללכת ברגל? אני יכול ללכת קצת יותר מהר, אני יכול לקחת סוס.
דובר 2: לא, אני מדבר על שליחי ראש חודש.
דובר 1: לא היה להם סוס?
דובר 2: למה מחשבים אז עשרה ימים של הליכה? צריך לחשב מסוס, או מחמור, אני יודע מה.
דובר 1: לא הולכים בשבת?
דובר 2: לא, בשבת הם לא.
דובר 1: לא הולכים בשבת, לא בשבת.
דובר 2: בקיצור, ואותו דבר להיפך, אם יש אז הרמב״ם עומד.
החידוש הגדול של הרמב״ם — “בפועל הגיעו”
דובר 1: עכשיו, עד כאן זה לכאורה פשוט. מה הרמב״ם הוסיף, שזה חידוש עצום ומטורף, זה דבר גדול יותר. הרמב״ם אמר שאם הולכים עם “מקום שהשליחים מגיעים”, צריך להיות העיר מקום שהשליחים באמת בפועל הגיעו בזמן ההוא.
למה הרמב״ם אמר את זה? כי לרמב״ם היה קשה שלפי הספרים שלנו שאמרנו עכשיו, במצרים היו צריכים לעשות יום טוב אחד, כי בטוח שבזמן ההוא השליחים היו מגיעים. היה לו קשה, הוא גר במצרים והוא ראה שעושים שני. למה?
אמר, אה, התירוץ הוא כך: בזמן בית שני, לא היו יהודים בעיירה הזאת במצרים, ממילא השליחים לא הגיעו. יכול להיות שהם היו יכולים להגיע, אבל הם לא היו יכולים לעשות כלום. אנחנו הולכים לפי מנהג אבותינו בפועל, כאן הם לא היו יכולים להגיע. וממילא מה? לא צריכים להגיע בדיוק ממילא, אנחנו הולכים מנהג אבותינו. מנהג בחורים הזה הוא לעשות שני ימים.
הקושיא על הרמב״ם — איפה מנהג אבות?
דובר 1: נעשה לו עוד יותר קשה. למה? מילא מקום כזה, כאן לא היה אף יהודי אחד, בואו נאמר, בזמן בית שני, למה צריך לומר? זה משהו כמו רוב. זה רוב, אז רצו להיכנס לרוב.
שוב, מה הרוב של הרמב״ם? אני שואל אותך שאלה. בואו כבר נאמר שהראב״ד צודק, ש״מנהג אבותינו בידינו” אומר “מנהג מקום זה”, וכאן בקהיר שבו הרמב״ם גר, הוא גר בפוסטאט אחר כך, אתה יודע מה? כאן שבו הרמב״ם גר לא היתה קהילה יהודית בזמן בית שני. ממילא לא היה, טכנית, בפועל לא הגיעו. זה יכול היה להגיע, אבל הם לא הגיעו.
דובר 2: לא היה באלכסנדריה של מצרים?
דובר 1: היה באלכסנדריה, אלכסנדריה כן, וכאן לא. כך הוא אומר, בואו נאמר.
דובר 2: אוקיי.
דובר 1: אתה רואה שהמנהג הוא לעשות שני ימים, צריך להבין כך. כך אומר הרמב״ם. אז כאן לא הגיעו, ממילא צריך לעשות… אין להם מנהג לעשות יום אחד.
אבל הלאה קשה הכל, אין לך אף מנהג. אם כל הסיבה, אני לא סיימתי, כל הסיבה למה הרמב״ם רוצה… תחשוב, כל הסיבה למה הרמב״ם צריך לחפש בפועל שהם הגיעו, בגלל מנהג המקום. אבל כאן אין מנהג המקום, כי מה שאתה אומר שלא היה ישוב יהודי כאן, לא היה כלום, היו גויים. אז למה הרמב״ם רוצה לומר? למה עושים שני ימים במצרים? זה לא נכנס בחשבון, אנחנו הולכים מנהג, הלכות מנהג.
חידוש הראב״ד — רוב / ברירת מחדל
דובר 1: ממילא הרמב״ן, לכן לכאורה הרמב״ן חידש את חידושו, הוא לא אומר שזה חידושו, נראה שכך הוא הבין, שזה הלך עם רוב. רוב מקומות, במילים אחרות, צריך בדרך כלל, ברירת המחדל, אני מתכוון אולי רוב יותר טוב היה ברירת מחדל. רוב העולם זה שני ימים. למה? כי רוב העולם לא מגיעים השליחים. לכן אם אתה עושה עיר חדשה, ברירת המחדל אתה צריך לעשות שני ימים בגלל הרוב.
זה חידוש גדול של הראב״ד. זה כבר לא מוכרח מהסברא שלו, זה יותר מוכרח ליישב את מנהג מצרים.
דיון — האם זה דין בארץ ישראל
דובר 2: אבל אפשר לומר שזה דין בארץ ישראל, “וירשת את הארץ”, כמו שזה הלשון העליונה של “יום טוב שני של גלויות”. איפה עומדת הלשון? בגמרא, לא?
דובר 1: אוקיי, אני מתכוון לומר קצת… לא, אני אומר, לפי הרמב״ם סתם “גלויות” לא אומר דווקא הגלויות מארץ ישראל. הלשון לא מחייבת את זה.
הדבר השני הוא… שאם היו מדייקים ממש לאיזה אזור הגיעו שליחים או לא, ואם לא יודעים בוודאות היו צריכים לקיים רק יום אחד, כי אז צריך ללכת לפי חשבון, אין את הענין של מנהג אבותינו בידינו.
לא, הרמב״ם אמר, נראה שהמקום היחיד שצריך הרב ליישב המנהג מצרים, כי אם היו הולכים רק עם העובדה של עד כמה יכלו להגיע השליחים, היו צריכים לעשות יום אחד במצרים. ואותו דבר, אם היו הולכים עם ידיעה בוודאות היו צריכים לעשות יום אחד. אלא מאי, שרוב עולם עושה שני ימים, ממילא עושים שני ימים.
“לא תתגודדו” — למה המנהג נשאר
דובר 1: צריך רק לבדוק האם הרמב״ם בתשובות או איפשהו שהוא מביא את זה. בואו נסיים, בואו נסיים כדי להבין את הבהירות.
עכשיו, ולא עוד אלא, אז זה חידוש אחד שהרמב״ם אומר, כן? הסברא שזה ילך עם העובדה, זה הגיוני. שבארץ ישראל, מה שאתה אומר שזה ילך עם ארץ ישראל, אין סיבה למה זה ילך עם ארץ ישראל. הלשון גלות, אוקיי, אין סיבה.
אם הולכים עם המנהג, ידעו, עצום, פעם היה בפועל. יכול אפילו להיות פעם, לא רק הדרך, אפילו פעם היה בפועל, “לא תתגודדו”, נכון? אם בדיוק שנה אחת הגיעו, זה לא עזר, נשארו עם המנהג של שנה שעברה. אפילו בזמן שהשליחים יוצאים, אפילו בזמן שמקדשין על פי הראיה. למה? בגלל “לא תתגודדו”.
שליחים מחוץ לארץ ישראל — דיון הגמרא
דובר 1: הרמב״ם אומר, זה קצת חידוש, כי השליחים לא יצאו מארץ ישראל. הם יצאו מארץ ישראל, הוא עובר דרך ברית, זה לא דבר שחור.
מי בכלל אומר את הדבר שגם הגיעו לקהילות בחוץ? הגמרא מדברת כל הזמן על זה. הם למדו את כל הלשונות, זה מקום שליחי תשרי. זאת הלשון, שליחי תשרי, וכדומה.
הגמרא מביאה מהדוגמאות, המקום, אני לא זוכר, מקום ששליחי תשרי היו מגיעים, ולא שליחי ניסן. אני מתכוון שזה לא חוץ על אותו מקום, אני לא זוכר. זה כל הדברים שעומדים, הפרטים לא… וזה בטוח, בשעה שהלכו עם ארבעה עכשיו,
הלכה י״א–י״ב מהלכות קידוש החודש: לשון הרמב״ם
דובר 1:
הלשון גלות, אוקיי, לא היה שום סיבה. תחשוב, אין שום סיבה. אם הולכים עם המנהג, הקפיאו את המנהג, נכון? פעם היה בפועל, יכול אפילו להיות פעם, לא פעם, אפילו פעם היה שלא תתקלקל במועדות, נכון? אם בדיוק שנה אחת הגיעו השליחים זה לא עזר, נשארו עם המנהג של שנה שעברה. אפילו בזמן שהשליחים יוצאים, אפילו בזמן שמקדשין על פי הראיה, למה? בגלל שלא תתקלקל במועדות, רמב״ם.
זה קצת חידוש, כי השליחים לא יצאו מארץ ישראל, הם יצאו מארץ ישראל, ולוקח זמן דרך עבודה, זה לא דבר חלש.
מי בכלל אומר את הדבר שצריך גם להגיע לקהילות בחוץ?
דובר 1:
מי בכלל אומר את הדבר שצריך גם להגיע לקהילות בחוץ? הגמרא מדברת הרבה על זה, הם למדו את כל הלשונות, זה מקום שהשליחים מגיעים, זאת הלשון, שליחי תשרי וכדומה. הגמרא מביאה מהגמראות, המקום, אני לא זוכר, מקום ששליחי תשרי היו מגיעים, לא שליחי ניסן. אני מתכוון שזה לא חוץ על אותו מקום, אני לא זוכר.
זה כל הדברים שעומדים, הפרטים לא… זה בטוח שבשעה שהלכו עם ארבעה עכשיו, גם היו קהילות מסוימות. ראית למשל שהיו שליחי תשעה, למה לא? לא תתקלקל במועדות, מזה רואים שעושים שבועות. על שבועות אף פעם לא היה באמת ספק. שלא תתקלקל במועדות. אי אפשר לעשות פעם כך ופעם כך.
הבעיה הגדולה ביותר יוצאת הדבר יסוד חדש כזה. רחוק, רחוק, רחוק, אני מגיע מהיסוד החדש. אבל אני רוצה שם לומר בבירור. מה שהולכים במקום שהשליחים הגיו הגיוני. אם הקפיאו את המנהג, כל מקום שהשליחים היו מגיעים, גם הגיוני.
חידוש הרמב״ם: מקום חדש בחוץ לארץ צריך לעשות שני ימים
דובר 1:
מה שהרמב״ם למד מזה שמקום חדש בחוץ לארץ צריך לעשות שני ימים, זה חידוש מצחיק מאוד. למה? ולכאורה מה שאמרתי שזה כלל ישוב של רבי מצרים, אבל… רגע, אני מדבר על עיר אחת, בכל זאת חוץ לארץ, שכולם נוהגים כמו הרמב״ם. כאן אין מחלוקת שלא כל המעשה. כולם מודים שבמצרים עושים יום אחד, ויכול בדיוק להיות שהיו קהילות, אולי בלבנון, בערים של ארץ ישראל היו עושים יום אחד. לא ברור. יכול להיות שהיה בסוריה, הייתי פתאום.
אבל הרמב״ם יאמר, הרמב״ם מודה שיכול להיות מקום כזה. שואל הרמב״ם אומר, אם יש לך מסורה, שכאן שואלים שליחים, אתה יכול לעשות. אבל אם לא, אז צריך ללכת עם רוב. והרוב הוא חידוש של הרמב״ם. למה צריכה להיות סברא כזו של רוב? זה משהו לא ברור בזה… זה לא ברור בתקנה הזו של הקפאת המנהג שאם יודעים שהשליחים היו מגיעים. זה חידוש. עכשיו גם הרוב הוא ברמה אחרת. עוד חידוש, אם כך, אפילו בארץ ישראל, איזה מקום המדבר, זה מובן, אני לא רוצה עם הטעות לרצות להוציא את הדיוק של הרמב״ם.
אדם לא רק סתם הוא בעיר, עיר שיכולה להיות עיר. אין חילוק, הרמב״ם אומר שניהם. לשון הרמב״ם היא… שניהם. בואו נמצא את הרמב״ם שלי. לשון הרמב״ם היא מאוד מעניינת. לשון הרמב״ם היא… בואו נפתח את הרמב״ם שלי, ואחר כך…
לשון הרמב״ם הלכה י״ב
דובר 1:
לשון הרמב״ם בתחילת קידוש החודש כאן בעל זכרונו לברכה הלכה י״ב. אה, עושים בגדול באלקיין. לשון י״ב אתה אומר?
כשהוא אומר עיקר דבר זה, אחר כך אומר, “אם היתה המקום שבארץ ישראל”, שיודעים, אחר כך אומר, “מקום שביאלין בשלימה עשרה עם ההפחות, או שיהיו שנתחדשין במדבר ארץ ישראל, או מקום ששכנו בו ישראל עתה.”
המקום ששכנו בו ישראל עתה אומר בחוץ ישראל, או בארץ ישראל. לא ברור, אני מתכוון שיש עוד כאן משהו יותר, יש ענין של ספק, כי הרבים אמרו, העושה מקום היא סוריה מחוסק, העושה מקום היא סוריה מלכות ידים. בפועל זה שרוב יהודים לא יידעו מה היה. נפתח היום ישוב ב… הוא מנקה עכשיו פעם, שבכל זאת י״א מדבר על כשיודעים כן. הוא רוצה שבמצרים… זה צריך להיות משמע, מה קורה כשלא יודעים? לכאורה יצטרכו לעשות שני ימים.
דובר 2:
כן, בוודאי.
דיון: הלכה י״א והלכה י״ב — מנהג וספק
דובר 1:
זה הוא אומר בי״ב, אבל מה שהוא אומר כאן בי״א הוא שיש מקומות בחוץ לארץ, הרמב״ם שמע שיכלו להיות מקומות כאלה, או שהוא שמע על מקומות כאלה שעושים דווקא יום אחד. למה? כי הם חשבו שהיו מגיעים שם שליחים. אם מגיעים שליחים, אתה יכול להיות בחוץ לארץ ועושים יום אחד.
עכשיו, מה אם הוא לא יודע? עכשיו, לא לדעת זו בעיה, ועיר חדשה שאין מה לדעת זו עוד בעיה, נכון? שתי שאלות שונות, נכון?
הוא אומר, מה לשון הרמב״ם? “אם היה אותו המקום במקום שהיו ישראל”, הוא לא אומר שיש דבר כזה ספק, אין לו ספק. “אם הותרה”, ויש מנהג שאומר לנו שהיו אז אנשים, והגיעו שם שליחים.
אחר כך הוא אומר, “במקום שאין להם מנהג”, זה החידוש, “אין להם מנהג”. מקום בחוץ לארץ שיש לו “אין להם מנהג”, אף על פי שיכלו להגיע, נכון? מסכים? כי זו הבעיה. ולכאורה במצרים יכלו להגיע, אבל אין שום מנהג. אני מתכוון, היום כן יש, אנחנו עשינו שני ימים, אבל “אין להם מנהג” הוא מתכוון לומר שהוא יודע…
דובר 2:
לא, הוא לא אומר את זה. הוא אומר, “אין להם מנהג” הוא מתכוון לכאורה, וממילא הוא לא יודע… הוא לא יודע שהמנהג היה. הוא לא יודע שהגיעו שליחים. אני לא מאמין שמישהו באמת שמר חשבון של מנהג.
אבל לכאורה, הרמב״ם אומר, “הותרה”, אם יודעים שאז הייתה עיר רצינית, יודעים בוודאי שהגיעו אז שליחים. אבל מה שהוא רוצה לומר, מה שהוא רוצה להגיע, ש… שאתה לא יכול ללכת לפי החשבון. זה לא הולך לפי החשבון, זה הולך לפי המנהג. זה גם לא הולך לפי החשבון של אם היו יכולים להגיע שליחים. זה השלב הבא של החידוש שלו.
דובר 1:
בוודאי אתה יודע, זה דבר קשה. בוודאי, בוודאי, בוודאי. מנהג אבותינו, בוודאי. תן לי רגע, תן לי רגע, תן לי רגע. זה לא מה שהוא אומר. עכשיו באמת.
ארץ ישראל לעומת חוץ לארץ — הבדל בלשון הרמב״ם
דובר 1:
זה הוא אומר על ארץ ישראל, אומר על ארץ ישראל. הוא אומר, מקום שהיה תמיד בזמן הראייה וכבש שני בארץ ישראל הולכים לעשות יום אחד. בארץ ישראל הוא לא אומר שיודעים שהיה יהודי. הוא אומר רק אם יש מנהג עבור שבא לידיהם. הוא בבירור לא אומר כך. הוא אומר בבירור שהולכים עם המנהג, וזה הגיוני. כל העניין, הולכים עם המנהג. המקום, אם יש אזור בצור, אני יודע מה, עושים יום אחד, אז, עושים יום אחד, עושים יום אחד. אבל רק כי יש מנהג. לא כי הוא יודע שהיה יהודי וזה עוזר. זה לא עוזר.
דובר 2:
לגבי סמבטיה אתה שואל שאלה טובה, למה לא יעזור? אולי זה כן עוזר?
דובר 1:
אני לא יודע, אבל זה לא צריך לעזור. אני לא מבין למה לא. אם יש קהילה יהודית שהיא ותיקה, אתה הולך לשם, אתה רואה איך מתנהגים, זה המנהג. המנהג לא צריך מחקר היסטורי. אם אתה הולך לצור, אתה רואה, אתה שואל, אם יש קהילה יהודית עתיקה מזמן הבית, ואתה רואה איך הם עושים, אתה רואה אותם עושים יום אחד, תאמר, “אוקיי, לכאורה, למה הם עושים כך? כי פעם הגיעו שליחים לשם.” ממילא נשאר כך.
אני מתכוון, למה זה מוזר שלא ידעו? היום לא יודעים כלום, למה? לא כי קרע. יכול להיות שעד לאחרונה היו יהודים בצור שעשו יום אחד. צריך לבדוק, אני זוכר שיש ידיעות. היו, אני חושב, יהודים שעד לאחרונה עשו יום אחד, כי זה קרוב מספיק. נגיד שהולכים עם מסורת עד זמן הבית, שהיה כך, עד זמן הראייה, ואחר כך זמן הבית.
החידוש של “רוב” — עיר חדשה בחוץ לארץ
דובר 1:
עכשיו, אבל מכיוון שהרמב״ם עשה את החידוש שזה לא הולך רק על השליחים, אלא זה הולך גם על רוב, כי אם לא היה יכול לומר סברא, המנהג לא היה הכל… איך מסתכלים על המנהג? האם הפשט הוא שבכל מקום צריך לעשות שני ימים, אלא אם כן ידוע לך שאין טעם או לא? בעצם אנחנו יודעים, כך היה בספרים. הספרים היו הפוך. בעצם אנחנו יודעים, יש מנהג על ספק בית דין. אני חושב שאולי אין מנהג, יש לי מקום חדש, למה אעשה? זה דבר מאוד מוזר.
דובר 2:
לכאורה, במילים אחרות, באו יהודים לאמריקה, נכון? נגיד, אני חושב על זה הרבה פעמים. והרמב״ם אומר, הוא עונה על הקושיה, מה שלא ברור למה. אנחנו באנו לאמריקה, לא היה מנהג. למה אנחנו עושים שני ימים? אבל יש מנהג של כלל ישראל שמקום שיהודים לא הגיעו אליו שליחים שני ימים. זה המנהג. המנהג של חז״ל, לא מדברים על שתי השאלות.
יש, כשבאים לעיר ושואלים איך מתנהגים כאן, זו עדות מסוימת. לכאורה, נגיד שזו חזקה מסוימת שכך התחילו כבר בזמן הבית. אבל במקום חדש, אין שום מנהג. לפי מה הולכים? הולכים לפי הכלל שחז״ל אמרו שבמקומות שלא הגיעו שליחים, יעשו שני ימים. למה? כי אין מנהג.
קושיה: למה לא ללכת לפי החשבון בעיר חדשה?
דובר 1:
אם כך, למה צריך ללכת עם הגעה ממשית של שליחים? למה לא מספיק לומר שיכלו להגיע שליחים? צריך באמת לחשוב על זה. אפשר לומר כך, הסיבה שפעם עשו שני ימים היא כי כששליחים היו, היה באמת יום טוב, לא ידעו. כדי לא להיכשל בחילול יום טוב, עשו שני ימים. זה היה פעם. אבל עכשיו יודעים הכל עם החשבון. אז ממילא, מקום שתמיד עשו כך, אוקיי, ימשיכו את מנהג המקום, אבל מקום חדש, למה לא ללכת רק עם חשבון? זו השאלה הטובה.
דובר 2:
צריך להבין מה המנהג היה. המנהג היה שבכל מקום שלא הגיעו שליחים, יעשו… חשבתי לחשוב. זה הרעיון, אבל אפילו אז יש עוד רמה של חידוש כאן, שהוא אומר לא רק אם יכולים להגיע שליחים, זה עדיין לא מספיק.
אני אומר, המנהג, המקומות שהיה המנהג שני ימים, זה לא היה מנהג סתמי, זה היה מנהג חכם מאוד מחשש. פעם, זה בוודאי, בוודאי, בוודאי, יש כבר חשבונות, למה יעשו שם את המנהג? את זה צריך להבין. אוקיי, אתה אומר באמת עם חשבון, אבל לא עושים פעם אחת וממשיכים את זה. ועל עיר חדשה זה באמת דבר מעניין. בוודאי לא עושים.
הריטב״א מתנגד לדבר
דובר 1:
אז צריך לראות מי… רגע, הריטב״א מתנגד לדבר של עיר חדשה, אבל הוא מתנגד לדבר של להיות חוץ? רגע, רגע, על שניהם. נראה אם אני עדיין ברור.
חקירה: “מקום שהשליחים מגיעים” — הגיעו בפועל או יכלו להגיע?
דובר 1:
אז, מספר אחת, זה לא הולך עם… זה הולך עם איך היה אז שליחים. ואנחנו צריכים לדעת אם זה אומר, חקירה מספר אחת, אנחנו צריכים לדעת אם זה אומר המקום שהשליחים יכולים להגיע, או המקום שהגיעו. מה הסברות שיהיה כך או כך? אני לא יודע.
אפשר לעשות את שני הדברים אחד, שיש לנו הנחה שמקום שיכולים שליחים להגיע, כהנים שזה ענק, אני לא יודע, עסקים, והם לא הגיעו. שם שיכלו להגיע, הם לא היו עיר. לא, לא, לא, הם לא היו עיר. לא, לא, לא, הם לא היו עיר. לא, לא, לא, הם לא היו עיר. הם לא היו עיר גויית, שהייתה מלחמה. מה זה חלק? עיר יהודית מובן כאן, שלא צריך בפועל להיות מסמכים שמראים שהם הגיעו. נניח ש
המנהג הכללי: “כל מקום שלא יגיעו השלוחים”
דובר 1: התירוץ, שוב, הרוב בא. נניח שערים יהודיות שיש מאז, לא יודעים איך התירוץ. לא! יודעים אם הם הגיעו או לא. המנהג אמר לנו את זה. כי יש מקומות שהגיעו, כי יש מקומות שהגיעו, כי יש מקומות שהגיעו. תהנה ממה שכתוב. זה מה שכתוב. יש מקומות, פעם הוא קודם חישב, היו מקומות מלחמות שלא יכלו ללכת וכדומה. וממילא זה רחוק יותר. זה מה שהמנהג חשב. אין לזה קשר. לא עושים מדידה, זה לא הולך על מדידה, זו מציאות, פעם הגיעו, פעם לא.
אז יש מקומות, ועכשיו יש לנו דבר חדש, ואז לא היה ברור. אפילו אז היה חוק, הייתה דחייה מסוימת. במקום הזה בדרך כלל לא מגיעים השליחים, ממילא עושים פעם מוגמר. אוקיי, יהיה כך. השליחים והשולחנות לא הגיעו.
מה אם אני הולך עכשיו למקום שאני יודע שלא הגיעו בפועל השליחים אז, נכון? אולי לא הגיעו. אבל הם היו יכולים להגיע בקלות ללכת היהודים.
אז השאלה, איך המנהג עובד? אם אנחנו מקרינים אחורה, היינו יושבים כאן במצרים בזמן שהיה מקדש על פי ראייה, היו מגיעים כאן שליחים. אז אנחנו בעצם מהחבורה שיודעת או לא?
תירוץ: המנהג הוא “כל מקום שלא יגיעו השלוחים”
דובר 1: מכיוון שכשהם בפועל לא מגיעים, נשארים עם המנהג. מכיוון שזה מנהג מוזר. זה כמו שאתה אומר, צריך לומר שהמנהג הוא בכל מקום שלא יגיעו השלוחים נשאר שני ימים. זה המנהג שנהגו אז, וזה המנהג שנשאר עכשיו.
אף על פי שזה לא באמת המנהג שנהגו אז, זה לא באמת המנהג שנהגו אז, שאז היה רק רק. אם זה יכול כן להגיע, ששני הימים הם מנהג כי חשש חילול יום טוב, זה חידוש גדול לומר בכלל מנהג ועושה מבית דין. ואני אקח מזה למקומות שבכלל לא היה מנהג.
אני לא זוכר שזו בעיה גדולה מאוד, כי זה כוח המנהג. שאפילו אצלכם אין סיבה, כי אין ספק יותר, כי יש כבר חשבון, אבל מנהג אבותינו בידינו. אבל להרחיב את מנהג אבותינו בידינו למקומות שאנחנו לא יודעים, זה חידוש גדול.
זה הגיוני, שנשארים במנהג, זה הגיוני, זו הלוגיקה של כל הלאוין, קשה מאוד לשנות כל הזמן. דברים נשארים, זו לא בעיה. אבל המצב השתנה, והסיבה שאז הם עשו כלום. זה עדיין חידוש.
שיטת הרמב״ם: תורה אחת יהיה לכם
דובר 2: כן, משהו נורמלי, אתה יכול ממש אתה יכול להבין.
דובר 1: עכשיו הרמב״ם לא כזה, אתה יכול לשמוע, לא בגלל שהגמרא אומרת כבר חזקות שהקולא עושה את זה גט אחר. אתה יכול לשמוע את זה בכלל של משפט. תורה אחת יהיה לכם. זה קשה, כל שנה אחרת ההלכה, אנשים לא יהיו רציניים. כל שנה אותה הלכה, זה לא כל כך מוזר שאומרים את זה כך.
השאלה היא רק השאלה של… עכשיו, איך ההלכה היא. דרמה רצתה לחשוב שההלכה היא כך, ולא רק את זה, זה הולך משהו רוב. אני לא יודע מה המילה רוב היא. אני לא יודע מה המילה רוב היא.
דיון: ערים חדשות — מעשי או תיאורטי?
דובר 1: כי עיר חדשה היא לא השאלה מה היו עושים כשהיה אז. לא, גם עכשיו לא. כי אפילו אם היו מגיעים שליחים זה לא מספיק. אם היה אז כשבוודאי היו מגיעים שליחים במצרים, זה לא עוזר. אם זה במקום שהשליחים יכולים להגיע?
דובר 2: כן, זה אומר הרמב״ם, זה לא עוזר.
דובר 1: היינו צריכים באמת להגיע למקום עיר חדשה, אף על פי שלמעשה לא הגיעו. למעשה, זה למקום אז מעשה, אתה תקוע עם המנהג שאומר כל מקום שלא יגיעו השלוחים בזמן אז צריך לעשות שני ימים. את זה אתה תקוע.
אז, כל הערים היהודיות החדשות אינן פשט שהיה כאן מנהג. יש מנהג כללי לכל העולם שכל מקום שלא יגיעו שלוחים עושים שני ימים.
חידוש: ברירת המחדל היא שני ימים
דובר 1: עכשיו אפשר כבר לשמוע שהדרך לעשות יום אחד הייתה רק דרך אחת דרך עשיית שליחים. כשלא היו שליחים תמיד הייתה ברירת המחדל שני ימים. זה היה אמת אז.
דובר 2: כן.
החשבון לא עוזר
דובר 1: זה היה כמו… אמרתי שהוא אמר עד שני ימים, אבל להוציא אפילו יש חשבון. אם אתה לא הולך לשום חשבון. החשבון אינו חשבון. אנחנו לא הולכים לעזור לחשבון. אנחנו לא הולכים לעזור לחשבון.
מה המנהג? אוקיי? תשכח את החשבון. החשבון אינו מנת שמים סביב. לא עוזר לנו. והיא נשארת והיה בשבילך.
שאלה: איך נשארים עם המנהג?
דובר 1: השאלה איך נשארים, זה מאוד חזק כשנשארים… זה הפחד. נגיד היינו צריכים לומר את זה, כי האנשים… נגיד אמרנו.
דובר 2: טוב מאוד.
קושיה על עצם התקנה
דובר 1: עכשיו אתה שואל קושיה על עצם התקנה. אני לא מדבר על עצם התקנה. התקנה היא כשנשארים. החשבון לא עוזר כלום. חשבון לא עוזר כלום.
אבל הבעיה היא, שמה שאתה מבחין הוא צד מוזר אחר. הרגע שעושים תקנה בטל טעמא, קשה מאוד להסביר למה לעשות את התקנה.
תירוץ: חיים באותה תקופה
דובר 1: עכשיו אתה יכול לומר לא, זה לא בא פשוט כי אנחנו חיים באותה תקופה. אם היינו חיים אז, יגיעו פעם.
כמו שאנשים אחרים אומרים, היום יש אימייל, משוגע, היה מגיע מיד אימייל מבית דין שאומר שזה קידוש החודש. זה שטות שבנו את העיר אלף שנה מאוחר יותר. מה זה אלף שנה אחורה היה לנו…
כך מבינים שנשארים תקועים לא רק עם ה…
חידוש: נשארים עם המצב המעשי של אז
דובר 2: מאוד מעניין.
דובר 1: לפי הרמב״ם, אולי זה יכול לפתוח לטעם ומצוות מסוים. לפי הרמב״ם אמר מה שהיה רק נוגע בזמן. זה מתאים מאוד, זה מתאים מאוד, זה מתאים מאוד שהחוק נשאר חוק, חוק לא הולך עם הטעמים. כך הדבר בכל החוקים שבעולם.
כאן יוצא לומדים עוד דבר, שמכיוון שנשאר חוק, ואנחנו אין לנו… פעם כשהיה כאילו הטעם, יכלו להבחין לפי הטעם, לפי השליחים, מה שהגיעו בפועל אז.
היום אין דרך לעשות בפועל שליחים. הם תקועים מהפועל של אז, לא מהתיאורטי של אז, כי אז כבר היום. אם אתה הולך כבר מהיום, אתה יכול כבר לכתחילה לבטל את כל העניין. אנחנו נשארים עם הפעם. הפעם אתה תקוע.
אז זו התקיעות שנלקחה כאן איתנו. זה מה שקרה. וזה אני אומר, שהטעם באמצע, הרמב״ם לכאורה לא צריך להיות לו בעיה עם זה, כי הרמב״ם הוא טעם במצוות הולך.
שיטת הרמב״ם בטעמי המצוות
דובר 1: פעם הייתה הלכה על פאות. תקשיב, פעם הייתה הלכה על פאות, תן לי להסביר. וכל הימים טובים הם זכרים לחשוב. אה, ימים טובים זה לחזור בזמן, לא לחיות עכשיו. תחזור עכשיו למצרים, תחזור עכשיו לפאות. איי, במצרים כבר לא יושבים, ואם היית עכשיו במצרים היית אחרת.
עכשיו, אם כך, עכשיו שהרמב״ם…
לשון הרמב״ם: “מדבר” — ערים חדשות בארץ ישראל
דובר 1: אבל בטוח שהמקור של הרמב״ם הוא רק זה, שבמצרים אין המנהג לעשות שני ימים. אם היה המנהג לעשות יום אחד, היה אומר את הנורמלי, והוא התחיל בעיירה חדשה. הוא רצה ללכת לארץ ישראל, אבל הוא לא יכול היה לנסוע כי יש לו יום שני של גלויות. אני לא יכול לעשות שום ברירה, אני יכול לקרוא לזה.
דובר 2: לא, לא, עכשיו אפשר לומר את זה לחידוש הרביעי שהרמב״ם יצא.
דיון: מה המשמעות של “מדבר”?
דובר 1: לכאורה, על זה יש מחלוקת, לא כולם מסבירים שכך עומד ברמב״ם, אבל בפשטות עומד בפירוש הרמב״ם “איש שנתחדשו במדבר בארץ ישראל”. מדוע הוא אומר מילה כזו “מדבר”? אבל כל מקום אחר היה ישוב.
על זה אולי הרי שלא דווקא. אין לי כאן…
דובר 2: טוב מאוד, טוב מאוד. אין לי כאן דיוק טוב. לא אמרתי.
תירוץ: “מדבר” פירושו מקום שלא היה על הדרך
דובר 1: בואו רק נחשוב. יש עיר שהתרחבה. ירושלים הייתה כל כך גדולה, גרתי יותר גדול. זה הגיע לאזור שלכם, לא צריך להגיע שליחים. זו הרי עיר אחת.
או אפילו אגיד יותר, השדות של העיר. היה ספק על דר… זה תומך הרי בספק. ספק לכאורה, הייתה עיר. אז אומר שלא, חושבים שדה, כן? היה סביב העיר, בנוי ספק. עכשיו, מאוחר יותר עשו שם עיר. זה בעצם חלק מהעיר הישנה.
כשהוא אומר מדבר, הוא מתכוון לומר לא. מקום שאין בו ספק לומר שהשליחים הולכים. לא רק ספק, לא רק שיש להם ספק, זה על דרך השליחים. מבינים שזה לא מדבר, כאן הדרך שעוברים בה, זה לא שהשליחים יכולים, בדיוק כאן יהודי לא בנה בית פעם. זה לא בוודאי לא.
בוודאי, על מה שהוא אומר מדבר, טוב מאוד, זה הרי לא מדובר. כשהוא אומר מדבר, הוא אומר, המדבר. מדבר זה לא היה כלום, לא הלכו שם, לא הלכו.
שאלה: איפה יש מדבר בארץ ישראל?
דובר 2: איפה יש מדבר בארץ ישראל?
דובר 1: והרמב״ם הוא בוודאי עיר ישנה, ומבני ברק ליפו זה לא כל כך רחוק, ולא כל כך רחוק. ושוב, ושוב, זה דווקא היה מדבר, זה בני ברק, זה עדיין מדבר.
דובר 2: אבל ברוחני, לא אמרתי שזה…
דובר 1: לא, לא אמרתי שזה הרמב״ם של החילול הקדוש ברכות, זוכר.
אבל לא, בקיצור, זה נכון, מזה אנחנו אומרים באמת שהחזון איש לא חומרא מסוג אחד, כי זה בוודאי מצטרף ביחד, כי כאן הוא עומד איפשהו באזור. קשה לומר שכאן הייתה טריטוריה נוספת.
דיון: איפה המקום של הרמב״ם?
דובר 2: איפה כן המקום של הרמב״ם?
דובר 1: גם לא קשה, זה קשה, אבל זה היה איפשהו בנגב ומשהו פעם עובר שם.
דובר 2: באמת ארץ לעבר בעשו במדבר בישראל?
דובר 1: לא, אני מתכוון למדבר סיני שהיהודים הלכו, לא, לא זה ברור.
דובר 2: ארץ לשלוח אביו אצלי הגדול שמואל נשמת ניחם. אני חושב שזה מדבר על… אני לא זוכר איך הפסוק אצלי אומר. ארץ לשלוח אביו אצלי העשר הוא שבי חלוא גדול…
דובר 1: לא לא לא, אסור להיות ארץ, אסור להיות ארץ, אסור זה ארץ, שואלים אותו מהר מאוד להכיר. חוזרים על הנחקה. פסוק בירמיהו.
דובר 2: כן, אתה צודק. זה באמרי אייך, הוא מדבר על המדבר שהיהודים הלכו שם. כשהם הלכו פעם. הוא מדבר על…
דובר 1: כן, זה הדף תורה מאוחר יותר. ליפה בעשי, לישר עבדים שם, כן? למה לא זוכרים שהקב״ה לקח את המדבר שהוא מקום כזה? הוא מדבר על המדבר שהיהודים הלכו.
דובר 2: בכל מקרה, אוקיי, אבל זה מדבר סיני, מה שלא יהיה, איפה היו היהודים? פעם היו אנשים שם בארץ ישראל.
ארץ ישראל הייתה מיושבת
דובר 1: אוקיי, אבל בנגב יש אדם כאן, אני לא יודע, הלך אחד מהמשלים שם בדימונה. דימונה זה כבר כלום רחוק יותר.
ארץ ישראל הייתה די מיושבת, כי היה עקיבא שעשו בירושלים כולם רצו לגליל. אבל היו מלחמות בגליל והלכו לחלקים אחרים. יצא שלא היה ציבור כל כך גדול, אבל היה מספיק מעבר שישיבות אחרות נעשו.
מסקנה: הלכה פרטית שאף אחד לא מקיים
דובר 1: בקיצור, מעשה הוא תמיד טוען שאם יש מקום בארץ ישראל, שהיא עיר חדשה, זה הרי עדיין אותה הלכה לכאורה. זו הלכה פרטית כזו, שאף אחד לא מקיים.