ידיעת כללי סדר הדברים הוא ידיעה שורשית של התורה והוא גם דרך נאותה לזכור את הדברים ולידע את כל התורה כולה. הרוצה להכיר את התלמוד יש לו לראות את סדר ענייני המשנה, תחילה בסדר ששה סדרים באופן כללי, ושוב מסכתות כל סדר, ושוב פרקי כל מסכת, ושוב משניות כל פרק. וכאשר יהיה המבנה הזה בידו יהיה לו שלד יפה לתלות עליו את דיוני הגמרא בכל משנה ובכל פרק ובקלות יזכור אף את מקומו של כל נושא בגמרא לפי המשנה שהוא מתייחס עליו.
אע”פ שעניינות המשנה והגמרא נמשכים לפעמים מעניין לעניין ואינם בנויים בסדר מוגבל דווקא, הרי אדרבה המשכה זו מענין לעניין תמיד טעם יש בה, סדרי המשנה אף בפירוש נסדרו באופן המועיל לזכרון והמקל על השינון, ואף בגמרא הנמשכת מענין לענין המכיר את שלד הבנין ימצא חן כיצד נובע דבר מדבר ונקשר דבר לדבר ומתוך קשרי הענינים זה לזה ולא יהיה אובד בים התלמוד.
***
כמה כללים לסדר המשנה. המשנה כולה בנויה בסדר מעשי בני אדם, כעין סדר ארבעה טורים ושולחן ערוך. סדר זרעים הוא הלכות מעשי האדם מדי יום ביומו, כעין אורח חיים חלק א’. סדר מועד הוא הלכות השבתות והמועדים. נשים נזיקין הם הלכות השייכים לבית דין לדון בדיני אישות ובדיני ממונות, כעין אבן העזר וחושן משפט. סדר קדשים וטהרות הם כעין יורה דעה, אע”פ שבהם הרבה הלכות קרבנות וטהרות שאינם נוהגים בגלות.
***
סדר זרעים הוא הלכות מעשי האדם מידי יום ביומו. האדם של תקופת המקרא והמשנה עבודת יומו הוא בזריעה וקצירה, וכך כל עיקרי הסדר הזה עוסקים בהלכות שצריך העובד במלאכות אלה לדעת. טרם יוצא האדם לעבודת יומו חייב הוא לקרוא קריאת שמע ולהתפלל, ולפיכך הקדים מסכת ברכות שהוא דיני קריאת שמע ותפלה הנוהגים בכל יום טרם היציאה לעבודה ששם הוא הלכות סדר זרעים. כמו כן חייב האדם לברך על כל דבר שהוא אוכל ונהנה מהעולם הזה, הוקדמו אף הלכות שאר הברכות.
בתוך סדר זרעים עצמו אפשר להבחין סדר מקביל פחות או יותר לסדר העבודה, עם חריגות. אחר שקרא קריאת שמע והתפלל ובירך על מזונו, יוצא אדם לקצור את שדהו. מצוה ראשונה, וצדקה ראשונה, שחייב האדם בעוד שדהו בקמה הוא מצוות פאה, לפיכך מסכת פאה ראשונה. התחלת מסכת פאה מלמדת אותנו עוד שחכמים ראו בפאה שורש למצוות צדקה באופן כללי ולהרבה מצוות שאין להם שיעור, שאפשר ללמוד מזה שאר ענייני גמילות חסדים הנוהגים מידי יום ביומו ומצוות כלליות.
לפי סדר העבודה והמצוות, אחר פאה באה תרומה, ואחריה מעשרות, אחריה מעשר שני, ואחריה כשהוא מכניס את תבואתו לביתו ואופה ממנו פת, חלה. וכך הוא סדר ארבעה מסכתות אלה בהמשך הסדר.
הוקדמו לכך מסכתות דמאי כלאים ושביעית. והם חריגים מסדר זה כי לפי הסדר היה ראוי להתחיל עם כלאים הנוהג בזריעה. אבל נראה לי שהמשנה רוצה להתחיל תמיד במצוות עשה ולא במצוות לא תעשה שכך הוא גם הסדר המעשי שהרי האדם אינו קם בבוקר ו’לא זורע כלאים’, אלא קם בבוקר וקוצר ומניח פאה, ואחר כך יש להזהירו שלא יזרע כלאים. דמאי נראה לי שהוקדם לענייני המעשרות מפני היותו ספק דרבנן ויש למשנה תמיד חביבות להתחיל במילי דרבנן, וכן ענין הדמאי מראה את חלוקת העולם לתלמידי חכמים וחברים ועמי הארצים שהיה חשוב למשנה להראות. שביעית מגיע עוד טרם המעשרות כי הוא שייך לסדר היומיומי, כל ששת השנים יוצא אדם לשדהו ומניח פאה, ובשנה השביעית הוא שובת.
אחר מסכתות סדר מתנות כהונה ועניים באה מסכת ערלה, היא מאוחרת לכל שאף היא מצות לא תעשה ואינה נוהגת אף בסדר קבוע ככלאים ושביעית אלא מחזור לעצמה יש לה כל פעם שהאדם נוטע עץ חדש.
והסדר מסתיים עם מסכת ביכורים, שהוא מצוות ההודיה לה’ על חלקו הטוב שנתן לנו, כך שסדר זרעים מתחילה בברכה ומסתיימת בהודיה. תחילתה בברכה יומיומית וברכות על הפירות, וסופה במצוות הביכורים שהוא הקרבה והודיה על הפירות. כך שסדר זרעים כמו סדר יומו של האדם כמו סדר מעגל השנה מתחילה בברכה ותפלה ומסתיימת בהודיה על הטוב שניתן לנו.
***
מסכת ברכות עוסקת בארבעה סוגי ברכות: מצות קריאת שמע, מצוות תפלה, ברכות הנהנין, וברכות השבח. שלשת הפרקים הראשונים עוסקים בקריאת שמע. פרק ד – ה עוסקים בתפלה. פרק ו – ז – ח עוסקים בברכות הנהנין וסדר הסעודה. ופרק ט’ עוסק בברכות השבח.
סדר זה עניינו לפי סדר היום, קם אדם בבוקר קורא קריאת שמע, ומתפלל, ואוכל את סעודתו, ואם יש עמו חברים מזמן עמהם, וכשהוא יוצא לדרכו עובר על מקום שנעשה בו נס מברך וכו’.
***
המשנה אין דרכה להגיד את עצם חיובי המצוות, היא תמיד מניחה שכבר ידעת את עיקרי המצוות וחיובם, מן המקרא או מן המנהג, ועוסקת לפרט את התחומים והגדרים שלהם. אין משנה בעולם שתאמר מצוה על האדם לשמור שבת או לקרוא קריאת שמע, אבל יש מצוה שמתחילה לבחון כמה מלאכות אסורות בשבת או אימתי לקרוא קריאת שמע. ודבר זה מקביל הן לסדר המשנה שהוא תורה שבעל פה הבאה אחרי שכבר קראת את תורה שבכתב. והן למציאות המשנה שהוא מסירת דברי תנאים שעסקו בפרטי ההלכות אבל לא עסקו בדברים שהיו פשוטים להם ולכל.
כך התחילה המשנה בפרק א’ עם שאלות הזמן הכשר לקריאת שמע, מהו זמן קריאת שמע בערבית, ובשחרית. שוב דנה המשנה בתנוחה המתאימה לקריאת שמע. ושוב בברכות הבאות איתה ובהזכרת יציאת מצרים הנלווה לה וזמנה.
פרק ב’ עיקרו עוסק בכוונה הראויה בקריאת שמע ואופן קריאתו מבחינה פנימית. דיני ההפסק שהוא הטרדת הכוונה. טעם סדר הפרשיות וכוונתם. דין מי שלא השמיע לאזנו או דקדק באותיותיה. ודין מקומות המטרידים את הכוונה כראש האילן. דין זמנים המטרידים את הכוונה כחתן וההלכות הנלוות לזה.
פרק ג’ עוסק במי הם האנשים החייבים בקריאת שמע. מי שמתו מוטל לפניו. קוברי המת. נשים ועבדים וקטנים. בעל קרי. ועוד מדיני בעל קרי הנלווים לזה.
פרק ד וה עוסקים בדין התפלה, ולהם מבנה מקביל לשני הפרקים הראשונים בענין הקריאת שמע. פרק ד עוסק בזמן התפלה, איזה תפלה אומרים, ומקום התפלה.
פרק ה עוסק בכוונת התפלה, מתוך מה עומדים להתפלל, דינים האסורים מפני הטרדת הכוונה כעובר לפני התיבה שלא יענה אמן מפני הטירוף, ונלוה לזה הטועה בתפילה שסימן רע לו. וכן עוד פרטים בסדר התפלה והאופן הראוי לאמירתו.
פרק ו עוסק בברכות האכילה. איזה ברכה מברכים על הפירות ואיזה על הירקות ומה סדרם וברכת מה פוטר את מה ומי מברך וכיצד מברך אחרי האכילה.
פרק ז עוסק בהרחבה של זה בברכת הזימון, מי חייבים לזמן, על איזה מיני מאכלים אפשר לזמן, מי מצטרף לזימון, מה נוסח הזימון, מי מותר להתחלק בזימון.
פרק ח מרחיב יותר את ענייני הסעודה, ומבנהו דברים שבין בית שמאי ובית הלל, שהוא מאופני מסירת המשנה העומדת על מסירת דברי התנאים הקודמים לפי סברות ומבנה מחלוקותיהם ולא רק לפי הענין, אך היא מרוכזת בעניינים הנוהגים בסעודה.
פרק ט הוא ברכת הרואה, ונלווה בו גם ענייני תפלה פרטיים כיצד יש להתפלל על מאורעות פרטיים ומהו התפלה הראויה וכיצד יש לברך את ה’ באופנים פרטיים.