פרשת לך לך תשע"ו

IMG_20141018_171234

את הקריאה הרגילה של לך לך מכל המוכר לך, התנתק ממקומך הנוח, ותלך בדרך אל הלא נודע, כולנו מכירים, (ומי שלא מכיר בוודאי יכול לחפש במה שכתבתי בשנים שעברו או במקומות אחרים שמסתמא הולכים על דרך זה). אני רוצה ללכת לקריאה אחרת, שהיא במובן מסוים סותרת, על ההליכה הזו.

אנחנו רגילים לראות (אין זה ממש בפשט המקרא אבל כך הורגלנו לפרש) בלך לך לעומת בראשית נח את ההתחלה של התפיסה הדתית לעומת זו של היצירה (בראשית) וחורבנות שקשורים ביצירה – איתני הטבע (נח). לרוב מתחיל הנושא הדתי בשאלת המשמעות. כשמגיע אדם ושואל למה כל זה, לאן כל זה מוביל, הוא מתחיל ללכת בדרך לך לך של אברהם אבינו, לחפש איפה היא הארץ המובטחת שלשם הוא אמור להגיע.

אמנם, שאלה זו, שלרוב מהללים אותה ואת המצליחים לדבוק בדרך אל התכלית בדרכה, מניחה בתוכה תפיסות רבות שמובילות לסוג של מבוי סתום. כאשר אדם שואל את עצמו מה אני עושה בחיים שלי לאן זה אמור להגיע, הוא מניח שהפתרון שישקיט את בקשתו הוא בידיעת סוף הדרך שאליה הוא הולך. שאלת מה המשמעות מזוהה לרוב עם שאלת מה התכלית, במובן, מה המטרה הסופית, מה הסוף, לאיפה כל זה מוביל, או לאיפה אני אמור להוביל את עצמי. הבעיה הוא, שאדם לא יודע לאן הוא הולך או מהו המטרה הסופית של חייו ושל היצירה בכלל. ואם מישהו חושב שהוא יודע, רוב המקרים שהוא משקר את עצמו או את אחרים.

בשפה אחרת, תפיסה טלאולוגית זו הרואה בהבנת סוף מטרת הדבר את תכלית העמידה על הבנתו, תלויה בתפיסה האריסטוטלית הטלאולוגית של הטבע, כאשר אריסטו מסביר למה הדבר נופל? כי הוא רוצה להגיע אל הארץ. באותו קו ממשיך אריסטו ומסביר (באתיקה) שגם האדם חייב להיות לחייו תכלית, וזוהי תפיסת התכלית שאנחנו עדיין רגילים אליו. אמנם כיום אנחנו רגילים במדעי הטבע שזו לא השאלה הנכונה, יותר נכון לשאול מה דוחף את הדבר ליפול, ועל זה אנחנו עונים כוח המשיכה דוחף אותו. אנחנו לא שואלים מה התכלית של הדבר ומבינים שזה לא מה שחשוב לדעת כדי להבין את התופעה. משום מה בהשלכה אל המשמעות אנחנו חושבים שלא נכון ליישם את אותו תפיסה, ומי שמיישם אותו נחשב כמבטל את רעיון הרוחניות. נכון בעיני דווקא לחשוב על המשמעות מן הצד השני, מה דוחף אותו, או מי דוחף אותו.

או במילים אחרות, תחת לדבר על אלהים שהוא סוף כל דבר, כאשר בסוף הכל מוביל לאלהים וזו מטרתו, נחשוב עליו כעל תחלת כל דבר, או מה שעומד מאחורי כל דבר. כאשר נשאל למה אני עושה את זה, נענה כי כוח מסוים בנפש או מאחוריה דוחף אותי לעשות את זה, ומה מניע את הכוח הזה, עוד כוח מאחוריו, וכך עד שמגיע לאלהים או מה שם שנכנה אל התחלת ההתחלות שעומד מאחורי כל התופעות.

אמנם גם כאן אנחנו מגיעים אל הלא נודע, אבל זו לא נודע שבהתחלה ולא שבסוף, וממילא נעדר מאתו המתח והלחץ שסגנון שאלת מה סוף הדברים מפעילה על חיינו. אם אנחנו שואלים את עצמנו למה אנחנו רודפים אחרי משהו יותר גבוה מהארץ והמשפחה והמולדת, אין אנחנו צריכים להידחק להסביר מהו הדבר הזה שאין לו שם, אלא עונים אנחנו כי כוח נשמתי הנמצא בנו דוחף אותנו לשם, או במילים אחרות, איני יודע, ואני משוחרר מלדעת, אני פשוט מונע על ידי, וסומך על, הלא נודע שמאחורי כל הדברים, שהוא מוביל אותי בדרך טובה כפי מקורו.

וכאשר נחזור אל הפסוק, יש שלשה חלקים בפסוק. ראשונה מאמר השם, ויאמר השם אל אברם. שניה המקום המוכר שילך משם, שלישית הארץ הלא נודעת שילך אליה. יש מי שמדגיש את החלק השני, הניתוק מן המוכר, ויש מי שמדגיש את הדרך אל הלא נודע, אבל שניהם אינם שלמים מבלי התחלת הפסוק, שאינו רק מסיים בלא נודע אבל מתחיל בלא נודע, ויאמר השם אל אברם, וכיצד אמר לו זאת, לא נדע, אבל משהו מאחוריו דחף אותו ללכת ולא ידע מהו, ולכן לא הוצרך לדעת לאן הוא מוביל, כי בוודאי מקור המקורות מוביל בדרך טובה.

בהמשך הפרשה נאמר לאברם: התהלך לפני והיה תמים. כבר עמדו חז"ל ופרשנים שונים על מטבע הלשון להתהלך לפני השם, ואיך הוא מנוגד לביטויים אחרים שמצאנו במקרא כמו את האלהים התהלך, ואחרי ה' אלקיכם תלכו. ומצאו כי התהלך לפני היא המדרגה היותר גבוהה. ולפי דרכנו, יש מי שהולך לחפש את האלהים בסוף מעשיו, הוא ההולך אחרי השם. אבל יש מי שמכיר באלהים שעומד מאחוריו ודוחף אותו, הוא ההולך לפני השם. אמנם אינו יודע מה לפניו, הוא הולך למקום גם אם אינו רואה שם את אלהים, כי אינו יודע מה לפניו ומה ידע אדם מה תכלית הדברים, אבל מאמין ויודע שאלהים מאחוריו ודוחף אותו בדרכו.

(התעסקות יתירה במה התכלית הסופית מובילה אותנו ישירות לרעיון המשיחיות, שהיא המטרה הטלאולוגית של ההיסטוריה, ועל זה אמרו תיפח רוחן של מחשבי קיצין, כי הם דוחפים תמיד לדעת את הקץ של כל דבר, אמנם סתום הדברים וחתום, אם יש קץ היא סתומה, הרבה יותר מעניין ומועיל לדעת את ההתחלה של כל דבר)

(לפי קריאה זו נעשה גם שלום עם ארצך ומולדתך ובית אביך, שאינם עוד השטן הבורגני המעכב אותנו מללכת, אבל הם חלק מן ההיסטוריה חלק מן הסיבות האחוריות המובילות אותנו בדרך. וכן הדבר עם המסורת.)

שבת שלום.

ברכת השחר

אותו ריטואל, שחשבו הפרימיטיביים שהוא מביא את הבוקר, או שמבשר את הסתיו, נכון הוא. אמנם לא במובן מטאפיזי-סגולי, כאילו אילולי בירך האדם אלוהים על הבוקר לא היה בוקר. אך במובן קיומי, אישי. הבוקר שלי אינו נפעל אלא בתפילות הבוקר, ואת החורף איני יכול לקדם אלא בריקודים ותפילות על הגשם. בלי זה רואה אני עצמי מתנתק מהריתמוס של היקום, מאותו שגרה של חידוש ויישון. שהרי, זריחת השמש בבוקר איננו פעולה פיזית בלבד, אבל יש בו רבדים רבדים של משמעות. כל הקונוטציות של הבוקר והזריחה, הריענון, פתיחות יום חדש, אינם נפעלות בנו אלא כאשר אנחנו שמים אליהם לב. רק להגיד, בוקר טוב, יש בו משמעות מטאפורית, לירית, שיש בה הרבה יותר מהעובדה היבשה שכדור הארץ התחילה עוד סיבוב על צירה. כמה טעון המשפט הזה, בכל הקשריו. ובכדי שהרבדים האלה יפעלו בנו, שבאמת יהיה לנו בוקר חדש, חייב אני לתת לבוקר תשומת לב, לברך אותו, לקדם אותו. (הברכה, אינה שבח, הודאה, או בקשה, אלא ברכה: הודעה, אמירה, ללא  יעד ברור, ללא מטפיזיקה, היא אמירה אימננטית).

כך, כל בוקר, נקום וניצור לעצמנו את העולם שלנו. נתיישב במרחב, בזמן, ובנפש שלנו. נקבע מקום לתפלה, נמצא לברכה זמן, נכין את הנפש לקראת האלוהים. לא נקבל את הסביבה את התנאים שאנחנו מגיעים לתוכו היום כנתונים, כ'נזרקים' לתוכו, בקריעה, בניתוק, כנתונים. אלא כמתמצאים בו, כיוצרים אותו, כבני חורין. הקובע מקום לתפלתו אלוהי אברהם בעזרו, שהיה אברהם נע ונד בעולם, אבל היה יודע ליצור את המקום שהיה בו, וכך היה בן חורין בכל מקום. לקבוע אותו למקום תפלה. וכך לקדש את הזמן, היינו ליצור אותו, לברך אותו.

הסטואיים אמרו על סוקרטס שמעולם לא היה בבית סוהר, כי בחר להיות שם. המסוגלות לבחור במציאות הסובבת אותנו מכבר, ליצור אותה בנפשנו מחדש, הוא סגולת החכמה, הוא סגולת הטוב. פעם היה שעון העיר נקבע לפי הקריאה לתפלה של בית התפלה המקומי, והלוח לפי החגים והזמנים המקודשים. כך לוקחים בני אדם חירות על הזמן, על החיים שלהם. אינם מקבלים אותו כנוחת עליהם משום מקום, מן החוץ, או יותר גרוע, מן המשעבדים אותו, אלא מן הפנים. אמרו בשולחן ערוך שיהא כל אדם מעורר השחר ולא יהא השחר מעורר אותו.

Sunrise
Sunrise in Thailand – Wikimedia Commons

לך לך III – כי נשני אלוהים את עמלי ואת בית אבי

סיפור השורשים הישראלי שבספר בראשית כולו רצף של ניתוק שרשים. בסיפור יעקב כתבתי על שני דגמים שונים של הלך לך הזה, והנה הגענו אל סיפור יוסף מצאנו דגם שלישי. אברהם הלך אחרי האידאות שלו ושכח את משפחתו. יעקב הלך אחרי נסיבות חייו וברח מבית אביו והלך מבית חתנו. סיפורו של  יוסף טרגי במידה שהם אינם מגיעים אליו ובאותו דרך ומגיע אל פתרון בלתי צפוי  שהם לא יגיעו אליו.

הילד האהוב של אביו, שנולד לאשת האהובה אהבתו הראשונה מתוך שנים שחיכו, בן זקונים, נפשו קשורה בנפשו, והנה הוא אינו מסתדר עם אחיו, הדברים מגיעים עד כדי כך שאחיו מוכרים אותו כעבד לארץ רחוקה, ארץ מצרים, הארץ הסמלת לראשונה את הגלות הזרה שבה גלו ישראל, תרבות רחוקה, מדינה כובשת. לא די לו בכך שהוא נמכר לעבד להם, הוא העבד של העבדים שלהם, נמצא בבית הסוהר של מצרים, יותר רחוק מזה ויותר רחוק מגדולת בית אביו לא יכול להיות.

ופה מגיע המפנה, ליוסף, שירד בכל כרחו בוכה וסובל, משחק המזל דווקא במצרים. אחיו שנאו אותו על כישוריו הבולטים, עם משפחתו הוא לא יכול להסתדר, הוא טוב מדי בשבילם, הם חושדים בו יותר מדי, הכוחות שלו לא יכולים להתגלות שם. יותר מדי מגבלות מגבילים אותו. דווקא בארץ הזרה, בין עברייני מצריים, יוצא לו שם טוב. האסורים בבית הסוהר אינם מאוימים על ידי התבלטות כשרונותיו של יוסף, הם אוהבים אותו מעריכים אותו, והוא מצידו עוזר להם פותר להם חלומותיו מדבר על ליבם. השמועות על כך מגיעות עד בית המלך, הנער העברי העבד לשר הטבחים יודע משהו. סוף הסיפור ידוע.

כאשר יוסף מתבסס במלכותו ושלטונו, מקים את משפחתו עם אשה זרה, בתו של כהן מצרים, הוא קורא לבנו הראשון מנשה כי נשני אלוהים את כל עמלי ואת כל בית אבי, והשני אפרים כי הפרני אלוהים בארץ עניי. מודה הוא לאל על ששכח את העמל שהיה לו בבית אביו ומצא את מקומו הצלחתו ומזלו שם. סוף הסיפור הוא שגם אחיו נצרכים אליו והוא נהפך אף להם למושיע מתוך ההצלחה שהצליח במקום שמכרוהו אליו.

Joseph dwells in Egypt by Tisot - Wikimedia
Joseph dwells in Egypt by Tisot – Wikimedia

קווים דומים אפשר למצוא בסיפור מגילת אסתר. אסתר הפסידה את בית אביה, ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת, נהייתה היא לבת אצל מרדכי היהודי הגולה מירושלים, לא די לה אלא שהפסידה גם את זה, ונלקחה לבית המלך הזר להיות שם לאשה, וכאשר אבדתי מבית אביך כך אבדתי ממך, וסוף לעת הזאת הגיעה למלכות למצוא חן וחסד דווקא בשביית נשי המלך, ולהביא משם ריווח והצלה לכל עמה.

לך לך II (פרשת ויצא)

פעמיים בתורה עזבנו את משפחתינו בחרן, והלכנו אחרי משיכת לבנו באלוהים אל ארץ כנען. אברהם בפרשת לך לך ויעקב בפרשת ויצא,  אני רוצה לתאר את ההבדל ביניהם ואיך אני רואה את זה בשני שלבים שקורים בחיים הישראליים ההולכים מנעימת משפחתם אחרי האלוהים.

אברהם אבינו הוא הצעיר האידיאליסט, הגיבור העוזב את ארצו מולדתו ובית אביו ללכת אחרי האידיאל הגדול. הוא אינו יודע בכלל על תחושות אביו, אחיו, אחיותיו, או מי שהוא. גם תחושותיו בעצמו לא קיימים. כל שהוא רואה הוא האידיאל, ואם מישהו רואה עצמו נפגע מזה, שיהיה, מה זה שייך אלי, בעיה שלו, אני הולך אחרי האלוהים.

אצל יעקב אבינו יש לנו סיפור שונה לגמרי. כאן הענין האלוהי הזה כבר התפתח והתיישב, היא איש העולם אוהב את נשותיו אוהב את משפחתו עובד בפרך להשיג אותם ולפרנס אותם. והם גרים בבית לבן חמיו, מסתדרים כל אחד עם החשבונות שלו. הוא לא הצעיר האידיאליסט הוא מבוגר מיושב מבין את הצורך במשפחה באהבה ביציבות, הענין שהתחיל עם המרד של לך לך התבגר והתפייס עם מציאות המשפחה השכונה והארץ.

אבל, וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום. אכן לכאורה הוא מסתדר עמו, יש להם עסק משגשג ביחד והכל עובד, אבל הוא מבין שזה כבר לא. השאיפה של יעקב הוא כבר לא השאיפה של לבן. הרצונות שלהם לא מסתדרים. הוא מבין שזהו אלוהי אביו הקורא אליו שוב אל ארץ אבותיך, אתה צריך לחזור אל לך לך של אבותיך, כאן הוא לא המקום שלך.

אבל גם אחרי הקריאה הזאת הוא אינו הולך בהתעלמות מן החיים. הוא קןרא לרחל ולאה נשותיו אל הצאן, מספר להם את תחושותיו, ושואל אותם לדעתם. הם מצדם עונים לו כי אכן, מה נזכרת עכשיו, הלא נכריות נחשבנו לאבינו. הוא משחק את זה החותן היפה אבל אינך רואה איך אנחנו נכריים אצלו, גם אנחנו בנותיו, הרי מכרנו וגם אכל את כספנו. כך, מתוך הדחייה מבית אביהם, הם מבינים כל אשר יאמר אלהים אליך עשה.