בעברי בתוך הימים שעברו עלינו השבוע על הדיבורים וההגיגים שהעלו חבריי ואחיי לדעה ולמחשבה, הרהורים ומחשבות אודות ימי וענייני החורבן, הגלות, והגאולה, ושאר התמות שנקבעו הימים האלה לעסוק בהם. אלה שואלים במה ההיסטוריה הזו רלוונטית אלינו במקום שאנחנו כיום, כקולקטיב וכפרט, ואלה מנסים לתאר את החורבן והאבל שלהם בתוך הסיפור המסגרת והשפה אשר האבלות המוכתבת והקבועה מספקת להם. מצאתי את עצמי תוהה על העניין הזה עצמו. על הכנסת פשר חדש לתוך מסגרות עתיקות, ועל הרלוונטיות של אותם מסגרות כלפי הפשר שהוא החיים האישיים שלנו.
מדובר בעצם בתהייה המרכזית שלי כלפי החיים, תהייה שאני מוצא אותה חורגת מכל הקשר ספציפי. תהייה אוניברסלית התקפה כלפי כל הימצאות של אדם כיצור נבדל אינדיבידואלי בתוך מציאות הסובבת אותו וממסגרת אותו. מתח שלה ביטויים רבים כמספר ההקשרים האנושיים, והמחייבת טיפול ארוך ומעמיק הן ברובד האוניברסלי שלה והן בכל ביטוי וביטוי שלה. נושא שיכול לפרנס מאמרים וספרים רבים. בכל זאת אנסה להגיד עליה כמה מילים בהקשר ובשפה שאני מוצא את עצמי בתוכה כאן.
כל השאיפות ה’גבוהות’ של האדם ניתנים להגדרה כניסיון להתאים את ההוויה הקטנה והפרטית שלו להווייה היותר כללית, המוחלטת. פילוסופים ומדענים עוסקים בחקר המציאות מתוך מטרה לעמוד על תכונתה ואופייה כמות שהיא, ובכך להתאים את הדעה שלהם לדברים כפי שהם, למציאות הגדולה, החיצונית, האובייקטיבית. סופרים ואמנים מנסים לבטא ביצירתם משהו מתוך המציאות הגדולה שנוכחה הם עומדים, ובכך לחוות מקצת מאותה מציאות גדולה, כוללת. תורות רוחניות שונות מנסים להביא את תודעת האדם למקום של התאמה עם המציאות כפי שהיא באמת, כל תורה ותורה כפי שהיא מבינה אותה. ובשפה הדתית, פסגת השאיפה הוא ההתאחדות, הכללית והפרטית, עם האלוהות, שהוא העוצמה, הכללות, העליונה על כל המציאות. כל דת בנויה, אם בצורה יותר מפורשת החותרות להתאחדות מיסטית ממש, ואם בצורות אחרות, על העיקרון של התאמת מקומו של האדם באותה פיסה קרועה של המציאות עם האלוהות, מחויב המציאות, הדבר הכי גבוה, חזק, ובסיסי.
לחיבור הזה, לזיווג הזה, קוראים בית המקדש. במובן הזה בית המקדש, אם במובנו הפיזי ואם במובנו המטאפורי, הוא הנקודה המרכזית של השאיפה הדתית. הוא המקום שעליה הובטחנו ‘ונועדתי לך שמה’. שמה מקום הפגישה של האדם עם האלוהות. משם הוא מקבל את תורתו ולשם הוא מפנה את תפילותיו וקרבנותיו.
שני סוגי בתי מקדש מתוארים במקורותינו, והם מקבילים לשני צורות של החיבור הזה. בית אחד הוא זה היורד באש מן השמים, בית מהסוג המתואר בתיאורים שונים על הבית העתידי כיורד באש מן השמים, ואותו עיקרון ניתן למצוא בתיאורים על האש שירדה מן השמים על גבי המזבח, או הענן היורד לסמל את השראת השכינה על הבית. הבית שני הוא זה שנבנה מלמטה למעלה, הבית שבני אדם בונים בידיהם בשורות של אבנים, מן הקרקע ועד לתקרה, התחיל מן האדמה ומנסה לגעת בשמיים[1].
אלו הם שני האופנים העיקריים שדרכם מנסים בני אדם לחבר את ההוויה שלהם עם ההוויה היותר כוללת, העליונה. תנועה אחת נוסחת בכיוון מלמעלה למטה, היא מתחילה מלמעלה, בצו, דרישה, או הנחייה, שנוחתת על האדם מלמעלה, מתוקף ההלכה, המסורת, או כל הבנה אחרת. ומנחה אותו להתאים את עצמו לאותו מציאות. הוא יכול להנחית עליו דרישות חיצוניות, לקיים מצוות, הלכות, או הנהגות מסוימות. ויותר מכך הוא מנחית עליו דרישות פנימיות, דרישות הקשורות ל’עבודה שבלב’. הוא מצווה עליו להזדהות עם תכני המעשים שהוא מצווה עליהם, או עם המועדים והזמנים שנקבעו עבורו. בזמני שמחה הוא דורש ממנו למצוא בנפשו את השמחה, להזדהות עם שמחת הזמן, ולשמוח מתוך פנימיותו, ובזמני אבל הוא מנחית עליו את הציווי להתאבל ולהזדהות עם העצב והסבל.
באופן הזה ישנה בעיה משני הצדדים, ולא ברור אם יש לה פתרון סופי. שכן, אם אנחנו לוקחים את הדרישה לטהרת הלב , להזדהות פנימית, אל קיצוניותה, וקוראים אותה כתביעה להזדהות מוחלטת, כתביעה לכך שהדברים ינבעו מתוכנו בעצמנו ולא מתוך משהו חיצוני, נמצא בקיום הדרישה הזאת בעצמה אנחנו מפסידים את כל משמעותה. שכן ברגע שמדובר במשהו שנובע מתוכנו בעצמנו, מרצוננו האותנטי בלבד, כבר אין זה יכול להיות קשור לאותה הווייה גדולה שהנחיתה עלינו את הציווי, ושוב חזרנו אל בדידות עצמנו ללא קשר עם ההוויה הגדולה. לכן יש שיגידו שאם מבקשים אנו את אותו חיבור, אין לנו ברירה אלא לא להזדהות במוחלטות עם הצו, ולשמור ממנו תמיד מרחק מהותי, שישאיר את הצו כהנחתה הטרונומית עלינו, ברצוננו נכפוף את עצמנו אליו וברצוננו נמרוד בו. מצד שני, יש שיטענו שהדרישה ‘מלמעלה’ להזדהות פנימית יש בה השחתה ועיוות יסודי, מאחר והיא מבקשת להכפיף לא את המעשים החיצוניים בלבד אל הצו המוכתב, אלא אף את ההזדהות הפנימית, ונמצאת מרוקנת את מושג האותנטיות מכל משמעות. אם לא את מעשינו בלבד אנחנו מתבקשים להתאים לצו מונחת, אלא אף את עצמנו, איזה ‘עצמי’ נשאיר לנו בשביל עצמנו? הדרישה ‘מלמעלה’ להזדהות יש בה משהו שמעקר את ההזדהות והבחירה הפנימית עצמה מתוכן ומכפיפה גם אותה להכתבה חיצונית.
האופן השני הוא התנועה המגיעה מלמטה למעלה, כאן האדם איננו מבקש להתאים את נפשו אל משהו נעלה הימנו, אלא מבקש לספר את החיים שלו, את הסיפור שלו, בתוך המסגרת, השפה, והמילים של אותה כללות מוחלטת יותר. האדם הזה איננו מבקש להרגיש בנפשו את אותם הרגשות שאבלות החורבן מצווה עליו להרגיש, אלא מבקש לספר ולכלול את החורבן שהוא עצמו חווה בתוך הנרטיב הגדול והרחב יותר של חורבן הבית. לא מדובר כאן בטכניקה ספרותית בלבד, מנסה הוא למצוא את מקום הנגיעה והחיבור האמתי של הסיפור שלו עם הסיפור הכללי, למקם את הסיפורים הקטנים של החיים שלו בתוך הנרטיב הגדול של האומה, ושל הקוסמוס. בכך מנסה הוא לתת לקטעי החיים שלו משמעות יותר רחבה ויותר אמתית מאשר הפירורים הקטנים שהם חיי היום יום שלו בעצמם.
הבעיות שיש לדבר עליהם באופן הזה הוא למה להכניס את החוויות שלנו לתוך הפה של מישהו אחר, מה נותן לנו את הרשות להכניס את הסיפורים שלנו לתוך המסורת והמקורות. והאם יש למעשה ההתאמה שלנו ערך אמתי, מי מאשר שבאמת יש קשר בין הסיפור שלי לסיפור הגדול.
כך או כך, הזיווג הזה שבין החיים לחיים, שבין החיים שלנו המופיעים בפנינו כקטעים חסרי משמעות, כרסיסים מפוזרים, לבין החיים כאידיאה מושלמת, האלוהות הכוללת, הוא בית המקדש. סיפורו של בית המקדש כולל בתוכו חורבן כשם שהוא כולל בתוכו בנין. כי ההתאחדות הזאת אף פעם איננה שלימה, תמיד נשארים השאלות ששאלנו ואחרים. סיפור הבית המקדש הוא סיפור הניסיון שלנו למסגר את עצמנו בתוך המוחלט, הקפיצה לגעת בשמים, והנפילה הימנו.
רוצה אני להרחיב כאן אודות מצב החורבן, מהו המצב הזה, ומה תועלת נצמח ממנו. החורבן הוא בראש ובראשונה חורבן הבית. בלשון חז”ל מצינו אינספור פעמים הלשון חורבן הבית, הבית סתם. כי המאפיין של בית המקדש איננו רק בהיותו מקדש, אלא בעיקר בהיותו בית. בית הוא מבנה חזק, תקיף, שפה, מסגרת, חומה ובריח ודלתיים, מבנה שנותן מסגרת משמעות וקיום לכל מה שנמצא בתוכו. להיות בתוך בית, לחיות בעולם של בית, משמעו להיות במקום שכל מה שיש לנו לספר נכנס לתוך מבנים קבועים של השפה, מסגרת תרבותית, סיפור כללי גדול וקשוח. בית וחומה של אבנים. (בלשון ספר יצירה, אבנים=אותיות, מילים, שפה)
החורבן הראשון של בית המתואר במקרא, שאפשר לקרוא כאב-טיפוס של כל חורבן של בית, הוא סיפור מגדל בבל בדור הפלגה[2]. בני האדם התאחדו לבנות להם ציביליזציה, עיר, בית. בנו לעצמם עולם שלם, נרטיב, השקפת עולם, עיר, מדינה, ובמרכזו, ‘מגדל וראשו בשמים’. מגדל לבנים, שיהווה החיבור שלהם עם השמים. חורבן המגדל הזה מסופר ב’הבה נרדה ונבלה שם שפתם’, השכיחו מהם איש שפת רעהו, שכחו את המילים ואת השפה שבהם נקשרו. איבוד היכולת הזה שלנו לתקשר עם חברינו, ולמסגר את מציאות חיינו בתוך נרטיב יותר רחב, שבמרכזו הנגיעה בשמים, במוחלט, הוא הוא חורבן הבית.
כאשר הבית, השפה והסיפור השלם הנארג מתוך אלפי אבנים, אלפי פיסות מידע וקטעי מציאות, נחרב נשרף ונהרס, נשאר לנו פאר תחת אפר. תחת הפאר שהוא התארגנות כל המציאות במבנה קוהרנטי, שלמות אחת, יש לנו רק אפר, חלקיקים קטנים, פירורים שאין להם חיבור והמשך אחד עם השני. אותיות שאינם מתחברים לכדי מילים, ומילים שאינם מתחברים לכדי משפטים, ‘גוילין נשרפים ואותיות פורחות’, כי כאשר אין גוויל, אין מסגרת, אין נייר בטוח לחקוק עליו את המילים ואת האותיות, אין מה שיחבר את האותיות להיות מילים ואת המילים להיות משפטים ואת המשפטים לכדי סיפור אחד. זהו משמעות חורבן הבית, שריפת התורה.
מה נשאר לנו בתוך המקום הזה? התקווה הכי עמוקה. כאשר אין לנו מסגרת לשבת בתוכה ולהמשיך ממנה את המילים. כאשר כל מה שיש לנו הוא המציאות הערומה, הקטועה, הבלתי מתחברת והבלתי מתפרשת. מתעורר בנו הנסיון לנסות לכתוב מן הריק המוחלט. ליצור, לא מתוך המשכיות של מסגרת, מתוך נביעה המתפרשת בעצמה. אלא מתוך נקודת החיים הערומים עצמה. בצורה שאינה כבולה ואינה נובעת משום מסגרת. כאשר חומות הבית נפרצו, אנחנו יוצאים השדה, ‘ציון שדה תחרש’, הוא קללת החורבן, ובה בעת הוא החזרה אל הראשוניות שלה, לפני הבית, המבנים, האבנים, המרצפות. יצחק קראה שדה, הוא מחזיר אותנו למקום של צמיחה ספונטאנית, חייה, תחת הבנין המכאני, הקבוע מראש, המשעמם, והצפוי.
הלכה פסוקה הוא[3] ‘בית הכנסת שחרב ועלו בתוכה עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש’, רוצה אני לשמוע בהלכה הזו ובסיפור שהיא מספרת את מקור הנחמה הזו. כאשר בית הכנסת שחרב, האבנים נהרסו ממקומם, כבר אין בנין מוגדר וקשוח. מתוך החורבן הזה, עולים עשבים. עשבים שוטים, ספיחים, נהובעים מתוך פרץ היצירתיות של החיים עצמם. ההלכה מזהירה אותנו, אל תתלשו את אותם עשבים, אל תנסו לצמצם את החורבן של החומות הקשוחות ולנסות להציג מראה יותר מכובד. אל תנסו להתאחז במקצת האבנים שנשארו במבנה מסודר. לא, תן לחומות להירקב, ותן לעשבים לפרוץ מבעדם. אלו הם מבשרי הישועה. מצמיח קרן ישועה’ לא בונה קרן ישועה, אלא מצמיח אותו.
כמה סמליים הם כאן אותם עשבים המבצבצים מבין אבני הכותל, המהווים בתודעתנו חלק בלתי נפרד מאותו מקום שלא זזה הימנו שכינה. החיות הנובעת מבעד לחומות, מבעד לאבנים מהוקצעים וקבועים. ניתן למקור החיות לצמוח, מבלי הגדרה ומבלי מסגרת, מבלי חומה ומבלי הכתבה. מתוכה ייבנה בית המקדש של אש. ‘כי אתה ה’ באש הצתה ובאש אתה עתיד לבנותה, מתוך אותה פרץ של חורבן, מתוך אותה הרס המכיר בשקריותה של כל נרטיב כל סיפור וכל שפה. מתוך אותה אנרכיה שאינה מסכימה להשכנת שכינה מלאת עולם בבית של אבנים, ממנה יצמח עולם חדש. עולם אמתי. אותנטי. מואר, גאולה.
[1] בצורה יותר מפורטת ניתן למצוא את שני אלו בתוך בית המקדש עצמו, באשר לבית המקדש שני מרכזים, קודש הקדשים ובו הארון וכפורת, שהוא המקום שה’ יורד אליו מלמעלה לדבר עם משה. והמזבח שעליה מקריבים קרבנות, המסמלים את התנועה של האדם כשואף להיכלל למעלה, להקריב ממנו אל ה’. יש מהאחרונים שתלו את הדבר במחלוקת רמב”ם ורמב”ן, כאשר לפי הרמב”ם מטרתו העיקרית של בית המקדש הוא המזבח וקרבנות שעליו, ולדעת הרמב”ן הוא ‘ונועדתי לך שמה’.
[2] בדברים רבים מקביל ענין המגדל והעיר שרצו לבנות אל העיר ירושלים והמגדל אשר בתוכו שהוא בית המקדש, כזה לעומת זה, ואכמ”ל.
