הלכות שביתת יום טוב פרק א

פרק א: כללי מלאכת יום טובמהקובץ שלך: 04. הלכות שביתת יום טוב.docx · השווה לנוסח שילת

כללי מלאכת יום טוב

מצוות שביתת יום טוב

ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה, שהן (א) ראשון (ב) ושביעי של פסח, (ג) וראשון (ד) ושמיני של חג הסוכות, (ה) ויום חג השבועות, (ו) ובאחד לחודש השביעי, הן הנקראין ימים טובים.

ושביתת כולן שוה - שהן אסורין בכל מלאכת עבודה.

חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה ושתייה, שנאמר "אך אשר יאכל לכל נפש" (שמות י"ב:ט"ז):

מעניין שכתב 'ששת ימים אלו' – כלומר נמשך אל המצוות שמנה, ואין צורה זו ברוב ההלכות. לשון 'מלאכת עבודה' הוא לשון הכתוב בפרשת אמור בכל המועדים חוץ משבת שנאמר בו 'כל מלאכה'. והיינו, מלאכת עבודה לאפוקי מלאכת אוכל נפש שאינו 'מלאכת עבודה'. ואם כן הקשה במ"מ שאין צריך לפסוק אשר יאכל לכל נפש ויישב עיי"ש. אבל י"ל בפשטות שאלמלא פסוק אך אשר יאכל הקודם לא היינו יודעים לפרש הפרש 'מלאכת עבודה' ו'כל מלאכה' באופן זה. ורק אחר שהכתוב פירש באריכות בפרשת בא קיצר בפרשת אמור בדיוק הזה.

כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן - הרי קיים מצות עשה, שהרי נאמר בהם "שבתון" (ויקרא כ"ג:כ"ד, ויקרא כ"ג:ל"ט), כלומר "שבות!"

וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה, כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו - הרי ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר "כל מלאכת עבודה לא תעשו" (ויקרא כ"ג:ז' ועוד, במדבר כ"ח:י"ח ועוד), "כל מלאכה לא ייעשה בהם" (שמות י"ב:ט"ז).

ואם עשה בעדים והתראה - לוקה מן התורה:

העושה אבות מלאכות הרבה ביום טוב בהתראה אחת, כגון שזרע ובנה וסתר וארג בהתראה אחת - אינו לוקה אלא אחת, "חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב":

המלאכות המותרות ביום טוב

מדאורייתא – לצורך מותר ושלא לצורך אסור חוץ מהבערה והוצאה שמותר שלא לצורך

כל המלאכות אסורות שלא לצורך חוץ מהבערה והוצאה

כל מלאכה שחייבין עליה בשבת, אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה – לוקה.

חוץ מההוצאה מרשות לרשות, וההבערה - שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך אכילה.

לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן, או ספר תורה, או מפתח, וכיוצא באלו, מרשות לרשות:

ד.

וכן מותר להבעיר אף על פי שאינו לצורך אכילה.

שאר מלאכות לצורך מותר ושלא לצורך אסור

ושאר מלאכות -

כל שיש בו צורך אכילה - מותר, כגון שחיטה ולישה ואפייה וכיוצא בהן.

וכל שאין בהן צורך אכילה - אסור, כגון אריגה וכתיבה ובנין וכיוצא בהן:

המקרה האמצעי של שחיטה שלא לצורך אכילה או של כתיבה לצורך אכילה – לא מוזכר! אפשר להבין את החלוקה המתוארת פה בג' אופנים שיש ג' סוגי מלאכות: א – מלאכות שמותרות גם שלא לצורך (הבערה והוצאה) ב – מלאכות שמותרות רק לצורך (אכילה ושתיה) - ונמצא מלאכות אלו נחלקים בדינם לשניים: לצורך ושלא לצורך. ג – מלאכות שאסורות גם לצורך (כתיבה ואריגה) או שיש רק שתי סוגי מלאכות (וזה המפורש בדבריו) א – מלאכות שמותרות גם שלא לצורך (הבערה והוצאה) ב – מלאכות שמותרות לצורך ואסורות שלא לצורך. או אפשר להבין כאופן השני, שיש רק שתי סוגי מלאכות, המותרות גם שלא לצורך והמותרות רק לצורך. אבל הגדרת 'לצורך' חלה תמיד על כלל המלאכה ולא על פעולה מסוימת, ולכן אפיה וכדומה מותרת תמיד, וגם אם באופן מקרי יש אפיה שלא לצורך אין זה נחשב. וכן לאידך גיסא כתיבה נחשבת תמיד שלא לצורך, גם אם באופן מקרי יש כתיבה לצורך אכילה. ורק הבערה והוצאה', הוצרך בכלל לומר עליהם שמותרים גם שלא לצורך, לפי שאין מעיקר הגדרתם להיות דווקא לצורך אכילה, ומכל מקום נחשבים תמיד בכלל צורך אכילה, כפי שהסביר להלן לגבי הוצאה שלא לצורך שהוא מענין שמחת יום טוב. הנראה מלשון הרב לצדדים הללו - [הבעיה הוא רק למה נקט הדוגמא של אריגה ובנין ולא נקט הדוגמא היותר פשוטה של בישול שלא לצורך – מזה אפשר לדייק שזה אסור גם לצורך אבל אם כן היה לו לעשות ג' חלוקות ולא עשה אלא שתים. חוץ אם נבין שהחלוקה השניה הוא בין 'מלאכות' ולא בין מעשים, אבל אם כן צריך מותר בישול גם שלא לצורך ולכן יותר פשוט הפירוש השני בפשטות, ומה שנקט אריגה מול אפיה הוא רק כי זה אופן ברור, כי כל אפיה הוא קצת אוכל נפש וצריך לדון בפרטים, אבל כל כתיבה הוא לא אוכל נפש, אלא אם מקרה מיוחד ועי' מגיד משנה שלדעתו אריגה לצורך אכילה אסורה והנלע"ד כתבתי]

מדברי חכמים – איסור מלאכה שאפשר לעשותה מבערב

איסור לעשות מלאכה שאפשר לעשותה

כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב, ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב - אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה.

טעם הגזירה – משום שמחת יום טוב

ולמה אסרו דבר זה? גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מבערב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות, ויימנע משמחת יום טוב, ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות:

שימו לב להבדל בין טעם שבותי שבת לטעם איסורי יום טוב – בשבת משום שיבטל שמא ינוח וביום טוב להיפך שיבטל שמחת יום טוב דהיינו שאין קצת מלאכות מותרות ביו"ט סתם אלא שחלק מהיום טוב הוא לשמוח באכילה ושתיה משא"כ בשבת.

ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב, ואף על פי שכל הוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב, ולמה לא אסרוה? כדי להרבות בשמחת יום טוב, ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו, ולא יהיה כמי שידיו אסורות.

משמע ששבת הוא קצת ידיו אסורות, אבל יום טוב זה חלק מהשמחה להרבות השמחה והכוונה אולי למשלוח מנות.

אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מבערב, הואיל ויש בהן עסק, אין עושין אותן ביום טוב:

משמע עוד טעם שהוצאה מותר – לפי שאין בו עסק. נמצא טעם חיובי – שהוצאה בכלל שמחה. וטעם שלילי – שהוצאה אין בה עסק.

איסור זה הוא בהכרח גם שלא לצורך, שאם כן יניח הכל ליום טוב ולא יהיה לו שמחה. אבל מן התורה היה מותר לצורך (שהרי שלא לצורך אסור לכאורה גם מן התורה). ולכן לא קשה למה מן התורה מותר שיבטל משמחת יום טוב, שהתורה דיברה על אנשים נורמלים שלא יניחו מלאכתם ליום טוב, אבל מפני החשש מהם הוסיפו חכמים לאסור מלאכה שאפשר לעשותה מבערב גם שלא לצורך. ועוד יש לעיין בהשוואה למלאכת שבת שלדעת רבינו מן התורה באמת מותר שיבטל 'למען ינוח' ורק מדרבנן אסור (ודלא כרמבן) אולי לדעת רבינו אין התורה חוששת לבעיות כאלה רק חכמים באופן כללי. ואם כן אפשר דמן התורה גם שלא לצורך היה מותר במלאכות אלה. הראב"ד חולק על הטעם לדעתו אינו מפני שמחת יום טוב אלא מפני קדושת יום טוב, כלומר השביתה. משמע לדעתו עיקר הקדושה הוא השביתה. ואפשר לשאול אם כן למה התירה התורה מלאכת אוכל נפש? כתב להלן 'כבוד היום'. וכן על החלק השני חולק הראבד ואומר שאין שמחת יום טוב מתירה אלא משלוח מנות, ואלה אינם מותרים מפני שלא יהיו ידיו אסורות וכו', אלא מפני שזה כבוד היום לשלוח מנות היום. שוב ענין כבוד היום. וזה לשיטתו כנראה שאין שמחה אלא כבוד הקדש. ומכאן שמשלוח מנות צריך להיות בו ביום שזהו הכבוד.

דוגמאות

כיצד, אין קוצרין, ולא דשין, ולא זורין, ולא בוררין, ולא טוחנין את החיטים, ולא מרקדין, ביום טוב.

שכל אלו וכיוצא בהן אפשר לעשותן מבערב, ואין בכך הפסד ולא חסרון:

אבל לשין, ואופין, ושוחטין, ומבשלין ביום טוב, שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם, שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש.

וכן כל כיוצא באלו.

מכל הדוגמאות מדבר על מלאכות ולא על אופנים וזה עקבי בפרק זה. אבל עדיין לא יודעים אם ההלכה נקבעת לפי זה – ונאמר שגם באופן שעושה מלאכות אלה לצורך היום ולא היה אפשר מאתמול נאסר משום לא פלוג - או שזה רק הדוגמא. גם על זה חולק הראב"ד שאם כן למה לא יתלוש ביום טוב. ואולי זה מחלוקת במציאות אם יש הבדל בין פרי שנתלש היום או אתמול. גם איני יודע מנין שאם הוא טוב יותר שבאמת יהיה אסור לראב"ד. ולראב"ד יוצא שהחילוק בין תלישה לאפיה הוא מדאורייתא ולא מדרבנן כי יש לימוד לכאורה. ואולי הוא אסמכתא.

מכשירי אוכל נפש

וכן, מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב - עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן:

עוד אופנים שאסור לאפות

אפיה יותר מן הצורך

האיסור

אין אופין ומבשלין ביום טוב מה שיאכל בחול, ולא הותרה מלאכה שהיא לצורך אכילה אלא כדי ליהנות בה ביום טוב.

עשה כדי לאכול ביום טוב והותיר - מותר לאכול בחול:

לא פירש אם איסור זה מהתורה או מדרבנן.

היתר מילוי קדירה שלימה

קדירה

ממלאה אשה קדירה בשר, אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת.

חבית

וממלא נחתום חבית של מים, אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד.

תנור

וממלאה אשה תנור פת, אף על פי שאינה צריכה אלא לכיכר אחד, שבזמן שהפת מרובה היא נאפית יפה.

מליחה

ומולח אדם כמה חתיכות בבת אחת, אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת.

וכן כל כיוצא בזה:

על הדוגמא השנייה והרביעית לא כתב טעם שזה יותר יפה, וצ"ע אם גם זה מעלה מסוימת או שזה מותר גם מבלי טעם כזה. ויש אומרים שיש בהם היתר אחר שאין האיסור גדול כ"כ. אולי עיקר העניין הוא שאין צריך לשנות מהסדר הנורמלי בבישול, ולא צריך לעשות דווקא מיעוט בגלל שזה יום טוב.

הנשאר והערמה

המבשל או האופה ביום טוב כדי לאכול בו ביום, או שזימן אורחים ולא באו, ונשאר התבשיל והפת - הרי זה מותר לאכלו למחר, בין בחול בין בשבת, ובלבד שלא יערים.

ואם הערים - הרי זה אסור, ואפילו בשבת שאחר יום טוב, מפני שהחמירו במערים יותר מן המזיד:

בהמה מסוכנת

מי שהיתה לו בהמה מסוכנת - לא ישחוט אותה ביום טוב, אלא אם כן יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום, כדי שלא ישחוט ביום טוב מה שיאכל בחול. וכן כל כיוצא בזה:

אפיה לגוים וכלבים

אין אופין ומבשלין ביום טוב כדי להאכיל גויים או כלבים, שנאמר "הוא לבדו יעשה לכם" (שמות י"ב:ט"ז)- לכם ולא לגויים, לכם ולא לכלבים.

הזמנת גוי ביום טוב

לפיכך מזמנין את הגוי בשבת, ואין מזמנין אותו ביום טוב, גזירה שמא ירבה בשבילו.

אבל אם בא הגוי מאיליו - אוכל עמהן מה שהן אוכלין, שכבר הכינוהו:

האם החילוק שבא מאליו או שבא אחר שכבר הכינו. וצ"ע שהרי מותר להוסיף ביו"ט.

שותפות ישראל וגוי

בהמה שחצייה של גוי וחצייה של ישראל - מותר לשחטה ביום טוב, שאי אפשר לאכול ממנה כזית בלא שחיטה.

אבל עיסה שחצייה לגוי וחצייה לישראל - אסורה לאפות אותה, מפני שיכול לחלוק הבצק.

בני החיל

בני החיל שנתנו קמח לישראל לעשות להן פת ביום טוב. אם כשנותנין פת לתינוק אין מקפידין - מותר לאפותו להן ביום טוב, שכל פת ופת ראויה לתינוק.

עיסת הכלבים

עיסת הכלבים. בזמן שהרועים אוכלין ממנה - נאפית ביום טוב:

כל זה אינו לוקה - הואיל

המבשל ביום טוב לגויים, או לבהמה, או להניח לחול - אינו לוקה, שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן.

עשה לנפשו והותיר - מותר להאכיל ממנו לגויים ולבהמה:

רחיצה וסיכה

היתר רחיצה וסיכה

רחיצה וסיכה הרי הן בכלל אכילה ושתייה, ועושין אותן ביום טוב, שנאמר "אשר יאכל לכל נפש" (שמות י"ב:ט"ז)- לכל שבצורך הגוף.

לפיכך מחימין חמין ביום טוב ורוחץ בהם פניו ידיו ורגליו.

גזירת מרחץ

אבל כל גופו - אסור, משום גזירת מרחץ.

וחמין שהוחמו מערב יום טוב - רוחץ בהן כל גופו ביום טוב, שלא גזרו על דבר זה אלא בשבת בלבד:

שבות

כל שאסור בשבת, בין משום שהוא דומה למלאכה או מביא לידי מלאכה, בין משום שבות – הרי הוא אסור ביום טוב.

מבואר בהלכות שבת פכ"א שכל איסורי דרבנן נקרא שבות ויש בהם ב' סיבות אלה. והג' שקורא כאן שבות עצמו היינו נמנים פכ"ד שהוא לא זה ולא זה אלא משום ממצוא חפצך. אמנם בפכ"א כולם נקראים שבות ואם כן משמעות הלשון לא מדויקת, כי באמת כל הג' מינים נקראים 'שבות'. וכן כתב בפיה"מ על המשנה המונה שבות רשות מצוה, שבאמת כולם נקראים שבות.

אלא אם כן היה בו צורך אכילה, וכיוצא בה, או דברים שהן מותרין ביום טוב, כמו שיתבאר בהלכות אלו.

דהיינו צורך שאר הנאות הגוף כרחיצה

וכל שאסור לטלטלו בשבת - אסור לטלטלו ביום טוב, אלא לצורך אכילה וכיוצא בה.

וכל שמותר בשבת - מותר ביום טוב.

איסור מוקצה

ויש ביום טוב מה שאין בשבת - איסור מוקצה, שהמוקצה אסור ביום טוב ומותר בשבת. מפני שיום טוב קל משבת, אסרו בו המוקצה, שמא יבואו לזלזל בו:

דוגמאות למוקצה

כיצד, תרנגולת העומדת לגדל ביצים, ושור העומד לחרישה, ויוני שובך, ופירות העומדין לסחורה - כל אלו וכיוצא בהן מוקצה הן, ואסור לאכול מהן ביום טוב עד שיכין אותן מבעוד יום ויחשוב עליהן לאכילה.

אבל בשבת - הכל מוכן אצל שבת, ואינו צריך הכנה.

לכאורה בשבת לא שייך מוקצה מטעם אחר לפי שבשבת אין מכינים כלום והכל מוכן מבעוד יום ורק ביום טוב ששייך בו הכנות אכילה כלל יש לאסור על מה שאינו מוכן, אם שפירות לסחורה לא היה בהם איסור להכין בשבת.

נולד

וכשם שהמוקצה אסור ביום טוב, כך הנולד אסור:

חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב. אבל אין יום טוב מכין לשבת, ולא שבת מכינה ליום טוב.

לפיכך ביצה שנולדה ביום טוב אחר שבת - אסורה, ואף על פי שהתרנגולת עומדת לאכילה, הואיל ומאמש נגמרה הביצה, נמצא שבת מכין אותה ליום טוב.

ואסרוה בכל יום טוב, גזירה משום יום טוב שאחר שבת.

וכן, ביצה שנולדה בכל שבת אסורה, גזירה משום שבת שאחר יום טוב:

וכשם שאסור לאכלה, כך אסור לטלטלה.

אינו בטל

ואפילו נתערבה באלף - כולן אסורות, שהרי למחר יותרו הכל, וכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלפי אלפים אינו בטל.

ביצים גמורות

השוחט תרנגולת ביום טוב ומצא בה ביצים גמורות - הרי אלו מותרות, שאין זה דבר מצוי תמיד, ודבר שאינו מצוי אלא קרי לא גזרו בו:

מלאכות ביום טוב שני

זה שאנו עושין בחוצה לארץ כל יום טוב מאלו שני ימים - מנהג הוא, ויום טוב שני מדברי סופרים הוא, ומדברים שנתחדשו בגלות.

ואין עושין בני ארץ ישראל שני ימים אלא בראש השנה בלבד.

וב"הלכות קידוש החודש" מספר זה נבאר עיקר מנהג זה, ומאי זה טעם עושין ראש השנה שני ימים בכל מקום:

יום טוב שני, אף על פי שהוא מדברי סופרים - כל שאסור בראשון אסור בשני.

עונש יום טוב שני

וכל המחלל יום טוב שני, ואפילו של ראש השנה, בין בדבר שהוא משום שבות, בין במלאכה, בין שיצא חוץ לתחום - מכין אותו מכת מרדות, או מנדין אותו אם לא יהיה מן התלמידים.

שמחה

וכשם שהראשון אסור בספד ותענית וחייב בשמחה, כך השני.

מת ביום טוב שני

ואין ביניהן הפרש אלא לענין המת בלבד:

כיצד, המת ביום טוב ראשון - יתעסקו בקבורתו הגויים, וביום טוב שני - יתעסקו בו ישראל.

ועושין לו כל צרכיו, כגון עשיית המיטה, ותפירת התכריכין, וקציצת הבשמים, וכל כיוצא בזה, שיום טוב שני לגבי המת כחול הוא חשוב, ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה:

ביצה שנולדה ביו"ט ראשון בשני

שני ימים טובים אלו של גלויות שתי קדושות הן, ואינן כיום אחד. לפיכך דבר שהיה מוקצה ביום טוב ראשון, או שנולד בראשון, אם הכין אותו לשני, הרי זה מותר:

כיצד, ביצה שנולדה בראשון - תיאכל בשני.

חיה ועוף שניצודו בראשון - ייאכלו בשני.

דבר המחובר לקרקע שנעקר בראשון - ייאכל בשני.

וכן, מותר לכחול את העין ביום טוב שני, ואף על פי שאין שם חולי.

יו"ט שני של ראש השנה

במה דברים אמורים, בשני ימים טובים של גלויות, אבל שני ימים טובים של ראש השנה - קדושה אחת הן, וכיום אחד חשובין לכל אלו הדברים, אלא לענין המת בלבד, אבל ביצה שנולדה בראשון של ראש השנה, אסורה בשני, וכן כל כיוצא בזה:

שבת הסמוכה ליום טוב ונולדה ביצה באחד מהן - אסורה בשני, וכן כל כיוצא בביצה.

ואפילו נולדה ביום טוב שני - לא תיאכל בשבת הסמוכה לו:

קיצור: יו"ט שני – כיו"ט ראשון לכל דבריו. חוץ א) לכחול את העין. ב) מת ביו"ט שני יתעסקו בו ישראל. בכל יו"ט, חוץ משני יו"ט של ראש השנה – ביצה שנולדה בראשון נולדה תאכל בשני.