רצון יראיו יעשה – הירא אין לו רצון אבל הוא נעשה לו

תפילה כצורך מצרכי האדם – דרכו של הבעש״ט בסוד הצמצום

הקדמה: הקושיא שבין תפילה לאמונה

עומדים אנו על קושיא ידועה: הרי כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה הוא עושה, ואם כן מה מקום יש לאדם לבקש מלפניו שיעשה טוב יותר? והתירוץ לכאורה פשוט, שאין האדם צריך לומר לו לעשות טוב יותר. אך אם כן, איה המצוה של תפילה? ובאמת יש כאן מצוה, וטובה היא. אלא שאין כתוב כלל שמצות התפילה עניינה שהאדם צריך להאמין שאין המצב טוב; אין זו כוונת המצוה כל עיקר, מצוה היא בפני עצמה.

ואדרבה, הדבר עובד גם להיפך. אם אדם מסוכסך לגמרי ומחזיק שהקדוש ברוך הוא נגדו – אין זה מצב של סכסוך אמיתי; אך אם הוא מחזיק שהקדוש ברוך הוא שכח ממנו – שזה גרוע מלהיות נגדו – אף הוא אינו מתפלל. שכן התפילה בנויה על שיעור מסוים של כוח, כעין בטחון, כעין חוזק פנימי. האדם אומר בלבו: כך צריך להיות, וצריך שיהיה אחרת. ואילו מי שמחזיק שכבר הכל טוב, או להיפך שהכל אבוד – חסרה לו האומץ. שכן לתפילה דרוש שיעור של אומץ, ממש כמו לכל מעשה. התפילה היא פעולה, פעולה שבני אדם עושים, ככל דבר אחר. אין התפילה כאמונה שאדם ישן בה ואינו עושה מאומה, אלא היא דבר שבני אדם עושים אותו בפועל.

מהיכן שואב האדם את הכוח להתפלל

וזוהי אחת הדרכים שבהן משנים בני אדם את העולם, או משנים את התוצאות. אך מהיכן מקבל האדם את הכוח – הכוח הנפשי והכוח הגופני – להתפלל? מאותו מקום עצמו שממנו הוא מקבל את הכוח לעשות כל דבר אחר. הקדוש ברוך הוא שולח באדם התעוררויות שונות. לזה הוא שולח התעוררות שיעשה עסק, לזה שיעשה כך, ולזה שיעשה אחרת. ואחת מן ההתעוררויות הללו, אולי חלק מהן, הוא שכאשר רוצה הקדוש ברוך הוא שהאדם יעשה דבר מה, שולח לו שיתפלל עליו. וזהו התירוץ של ‘ה׳ שפתי תפתח׳ (תהלים נא), וזהו עניין ‘תפלתי שגורה בפי׳ (ברכות לד). ואם לא נשלחה בו התעוררות זו – אין הוא צריך להתפלל באמת. כלומר, אין לו הכוח, אך אי אפשר להתפלל כשאין הכוח. שהרי אם יש לאדם כוח להתפלל, קשה מאוד למצוא את הסיבה לכך. ולמה זה? איני יודע, וכשם שקשה למצוא למה יש לו סיבה להתחתן ולמה הוא מסתובב כאן ומטפל בכל מיני עניינים. שהאדם יש בו רצונות שונים, והוא מקבל את הרצונות הללו אם הוא אדם השם לבו לכך. וכל הרצונות הללו באים כביכול מן השמים, ממקום נעלם, והוא עצמו אינו יודע בבירור מהיכן. ובאותה הדרך עצמה בא בו רצון להתפלל, אלא שאולי התפילה היא הרצון הנסתר יותר מבין הרצונות שהוא מקבל לעשות דברים.

תפילת דוד המלך שלאחר ההבטחה

יש פסוק שממנו נראה כי הרצון להתפלל הוא רצון שנשלח לאדם, שיתפלל אחרת. דוד המלך אמר בתפילתו בספר שמואל ב פרק ז, לאחר שקיבל הבטחה מנתן הנביא שם – שבניו יעשו את בית המקדש ושהוא יזכה למלכות – ואז כתב לו תפילה. ותמוה הדבר: הוא מבקש שהקדוש ברוך הוא יקיים את שכבר הבטיח לו. תפילה מעניינת עד מאוד – והלוא הקדוש ברוך הוא כבר הבטיח? והוא מבקש שאכן יקיים את שהבטיח. הרי שצריך לבקש לאחר ההבטחה, ולא לפניה.

וכך הוא אומר: ‘כִּי אַתָּה ה׳ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל גָּלִיתָ אֶת אֹזֶן עַבְדְּךָ לֵאמֹר בַּיִת אֶבְנֶה לָּךְ׳ (שמואל ב ז). כלומר, לא שדוד המלך אמר שהוא יבנה בית לקדוש ברוך הוא, אלא הקדוש ברוך הוא אמר לו: אני אבנה לך בית. ‘בית׳ עניינו משפחה, מלכות בית דוד. ולפי שאמר לו הקדוש ברוך הוא כך, על ידי נתן הנביא, הוא ממשיך ואומר: ‘עַל כֵּן מָצָא עַבְדְּךָ אֶת לִבּוֹ לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ אֶת הַתְּפִלָּה הַזֹּאת׳ (שמואל ב ז).

כלומר, דוד המלך היה חפץ מכבר להתפלל אל הקדוש ברוך הוא על בית מלכותו; אילו שאלת אותו, כבר זמן רב היה רוצה בכך. אך כל עוד לא הבטיח לו הקדוש ברוך הוא, לא היתה לו האומץ – ‘לא מצא את לבו׳. לא היה בו הכוח ולא האומץ להתפלל. ועתה, משאמר לו הקדוש ברוך הוא, מיד הוא מתפלל. הרי שהדבר הפוך ממה שנדמה לנו. פעמים רבות אין אנו תופסים זאת, ואצלנו נראית הדרך אחרת; אך באמת, בכל פעם שאדם מתפלל, מוכרח שכבר קיבל הבטחה מסוימת שהדבר עתיד להיות. שאם לא כן, כיצד מצא את לבו – והרי דוד המלך לא מצא את לבו להתפלל אלא לאחר שקיבל את ההבטחה? נמצא שאף לאחר ההבטחה צריך להתפלל, אלא שהדבר הפוך ממה שסבורים.

לא כל התפילות באות מחמת סיבה

שאלה מן השומעים: אם כן, האם כל תפילה מקורה בהתעוררות כזו הבאה בעקבות הבטחה?

תשובה: לא כל התפילות באות מחמת סיבה. אני סבור שרוב הפעמים כשבני אדם מתפללים, כבר יודעים הם את תפילתם, כמו שאמר רבי חנינא בן דוסא שאין הוא נביא אלא שיודע הוא ש׳תפלתו שגורה בפיו׳ (ברכות לד). ומסתמא כך נשנה במשנה לפי שזה דבר רגיל. כלומר, רוב הפעמים כשבני אדם מתפללים כבר יודעים הם שאין הדבר תלוי בכך.

מהותו של אדם – לעשות

התפילה היא כמעשה שהאדם עושה, שכן מהותו של אדם היא כזו. בני אדם אינם פילוסופיה בלבד – ואף שיש בהם גם פילוסופיה, אין הם רק פילוסופיה, ואינם קושיא לומדית. בני אדם הם דברים העושים דברים. כך הוא טבעו של אדם. איני יודע מדוע הוא רעב, ואמנם אילו לא היה אוכל היה מת ברעב; אך וכי בשל כך אוכל האדם? וכי מפני שהוא עתיד למות ברעב? וכי מחמת חשבון שערך? הרי רוב הפעמים כשאדם אוכל, לא היה מת ברעב אילו לא אכל אותה פרוסה. וכי לא היה בו כוח? אף זה לא תמיד.

אלא הדבר מעניין, וזהו מה שאני מבקש לבאר. הטבע – והוא כעין המהות, הדרך שבה פועל האדם, ואיני מתכוון לטבע כנגד השגחה ואפיקורסות, אלא הטבע כדרך שבה האדם פועל – הוא שהאדם עושה דברים שונים, ויש בו כעין משיכה, כעין תאווה, כעין רצון לעשות אותם דברים. האדם צריך לאכול. וכמה הוא צריך לאכול? זו כבר לומדות, ולא זו עובדת האדם. עובדת האדם היא שהוא צריך דברים מסוימים.

וכך הוא הדבר. הקדוש ברוך הוא יכול לעשות שהאדם לא יצטרך לאכול, אך כזה הוא האדם. אדם הוא מין בריה שצריכה לאכול וצריכה לעשות פעולות שונות. וחלק ממה שהוא צריך לעשות – כלומר, מהיכן יודע הוא שהוא צריך לעשותו? זו היא השאלה. כיצד יודע הוא? אולי אין הוא צריך לעשותו. והתירוץ הוא שהטבע הוא שיש לאדם רצון לכל הדברים שהוא צריך לעשות, אולי אפילו לכולם.

הרעב ללימוד ולקיום המצוות

וזו כעין קושיא, ויש ספרים חסידיים המתייגעים בה: כיצד ייתכן שהאדם צריך לאכול ולפיכך הוא רעב, ואם הוא צריך ללמוד, מדוע אינו רעב ללימוד? והתירוץ הוא לפי שהוא אדם חולה; אילו היה אדם בריא, היה רעב ללימוד אף הוא. וכך אמר הרוז׳ינער: ‘ידי רעבה להניח תפילין כשם שפי רעב לאכול׳ (בשם הרוז׳ינער). מהי המליצה, ומדוע כך? אמור מעתה, שהרעב אינו תמיד מדויק. שאלת קושיא: הרי עתה אין אתה צריך לאכול, ובכל זאת עדיין אתה רעב? איני יודע, זה הרגל. הוא רעב, יש בו רצון לאכול. ואת הרצון הזה יש להשיב אל שורשו.

וכביכול יכול אתה להביט על הדבר כמלאך הממונה על חיות בני אדם, שכדי שבני אדם יוסיפו לחיות בגשמיות, הוא שולח בהם רעב שיאכלו.

דברי חובת הלבבות ברצון לעבוד

חובת הלבבות אומר, בדברו על העבודה, שהטבע הוא שבני אדם שונים יש להם נטיות ורצונות לעשות מלאכות שונות. ואין זה לטובתם, לא מפני שהאדם סבור שעליו לעבוד דווקא במלאכה שהוא אוהב; אלא זהו הטבע, שכבר עשה הקדוש ברוך הוא שלכל אחד ואחד יהיה טעמו שלו – זה אוהב מלאכה זו וזה אוהב מלאכה אחרת – ובכך מתקיים ישוב העולם, שכל אחד עושה את מלאכתו (חובת הלבבות שער הבטחון).

וכך עולה הדבר עם הבטחון בקצה שלו: הרי אין האדם צריך לעבוד באמת, שכן הקדוש ברוך הוא שולח את פרנסתו, ואין הוא צריך לעשות מאומה. אלא שזהו הטבע: העולם עובד בכך שלבני אדם יש רצונות לעבוד, ובזה מתקיים העולם. ודרך אגב, אין זה כמו שהאדם חש חשק לעבוד – שהחשק לעבוד שונה הוא מן החשק להרוויח כסף. אנו חולים מעט, ואין בנו רבים שיש להם חשק לעבוד, אלא רק חשק להרוויח כסף. אך חובת הלבבות אומר שצריך שיהיה חשק לעבוד, ולא סתם להרוויח כסף – שני דברים שונים לגמרי הם. כסף אמנם צריך שיהיה, זה עניין אחד.

ואמנם אפשר לראות זאת באדם פשוט ובבני אדם רגילים. כשמתחילים בכל העניין ורוצים ללמוד תורה בלבד, מסתבך הדבר; אך אדם רגיל מסתובב לו, אוהב לעשות נעליים, אוהב לעשות מחשבים – איני יודע, לכל אחד יש דבר שהוא אוהב, וכביכול היה עושה זאת אף אם לא היו משלמים לו. לבני אדם יש תחביבים, ואילו העבודה – עוד היו משלמים בעדה מכיסם. וברוך השם, שמשלמים להם עליה.

הרצון להתפלל הוא צורך מצרכי האדם

זהו טבע הבריאה. וזה מה שאני אומר: הוא כרצון הבא מאת הקדוש ברוך הוא. כזה הוא טבעו של אדם, ובכלל זה שהאדם רוצה להתפלל – כל אדם רוצה להתפלל. אפילו בני אדם שאינם מאמינים בעבודתם רוצים להתפלל, שכך הוא הטבע. וזה מה שאני אומר, שהוא כצורך. האדם צריך להתפלל, כשם שהוא צריך לאכול כך הוא צריך להתפלל. האדם צריך לומר את כל הסדר. וכי טועם הוא בתפילה? כן, ובכל זאת – כאן כבר מדובר במדרגות גדולות, בתפילה מתוך דביקות; אך תפילה בפשטות יש לכל אדם, וכל אדם רוצה בה, דבר רגיל הוא.

ויש בני אדם רבים שלא היה להם חשק להתפלל מחמת שאמרו להם לעשות כן, ולאחר מכן, כשקרתה להם צרה או נזדמן להם צורך, מיד – אם המצב קשה מאוד – מתעורר בהם חשק להתפלל. ואיני מתכוון ל׳חשק׳ במובן הגבוה שעליו מדבר הבית אהרן, שזה כבר עניין חסידי של מדרגות עליונות ועמוקות; אלא לחשק פשוט. אני מכיר בני אדם רבים ששאלו ופלפלו הרבה בעיון ובלומדות, ולמעשה, כשנתקלו בבעיה, התפללו ואמרו תהלים כראוי, כפי שנהוג אצלם בתפילה כזו. ואם תשאל אותו למה, ישיב: איני יודע, זהו צורך, זה חסר. הוא עומד לו, וזה כמו אכילה – שכשם שצריך לאכול בכל יום, כך צריך להתפלל בכל יום. ופעמים צריך אף לאכול סעודה גדולה, כשבא יום טוב עושים אכילה מרובה.

וכך כמו שכתוב בזוהר, שצריך להתפלל על הפרנסה קודם האכילה (זוהר), אף שאין הדבר תלוי בכך, שהרי התפילה שאתה מתפלל עכשיו – בדרך כלל כבר יש לך את הלחם, ואין לך אלא להודות. אם כן למה אתה מתפלל? אלא ממש כמו שאני רעב, איני יודע, כך הוא הסדר. צריך לבקש בכל יום פרנסה, צריך לבקש בכל יום על הבריאות, צריך לבקש בכל יום על החיים, כשם שצריך לאכול. ולא תמיד צריך לאכול ממש באותו רגע. איני יודע, כך הוא הסדר, כך הוא טבע האדם.

הבעש״ט ו׳רצון יראיו יעשה׳

ואיני יודע אם זה תירוץ לקושיא. כלומר, מצד הלומדות עדיין הדבר קשה, כשם שקשים דברים רבים בלומדות. אך למעשה, יש כעין דרך לומר זאת, וגם דרך לומדית לומר את התירוץ. והדרך הלומדית לומר זאת היא כמו שאומר הבעש״ט. את זאת ראיתי עתה, וזכור לי שר׳ משה מביא מן הבעש״ט, אך יש בזה דברים אצל ר׳ בערסלער והנועם אלימלך המדברים בעניין, על הפסוק ‘רצון יראיו יעשה׳ (תהלים קמה). ואומר הבעלזער רב שליט״א – ואני סבור שהוא אומרו בשם הרבי ר׳ אלימלך, אך אפשר שראיתי שהדבר כבר מובא מן הבעש״ט – שהקדוש ברוך הוא עושה רצון בירֵאיו.

פירוש הצמצום – הקדוש ברוך הוא עושה לעצמו רצון

והבעלזער רב שליט״א מבאר שהדבר הוא כעין הצמצום, וכך הוא אומר בהקדמתו, בהקדמת ‘סור מרע׳. שהקדוש ברוך הוא – הרי כתוב שיש ‘רעוא דרעווין׳, ויש מציאות של ‘עת רצון׳. והלוא לקדוש ברוך הוא אין באמת רצון, שהקדוש ברוך הוא הכל בו כשורה. שכן מהו להיות אלוקים? עניינו שאין חסר לו לעולם דבר, שהכל אצלו שלם במאה אחוזים, וזוהי הנקראת שלימות.

ואמנם הקדוש ברוך הוא כן רצה ועשה עולם. ופירוש הדבר שהיה לקדוש ברוך הוא רצון לעשות את העולם, אין הכוונה שהיה מוכרח לעשותו. ‘מוכרח׳ היה משמעו שיש לו צורך, כשם שהאדם מוכרח לאכול וכיוצא בזה; אך לו אין צורך כלל, אלא רצון. וכך למדו הספרים החסידיים, ואולי המקובלים – ואיני סבור שהמקובלים מדברים ממש בנוסח זה, אלא זה יותר שהמגיד והספרים החסידיים חשבו את הדבר – שהפירוש הוא שהקדוש ברוך הוא החליט, עשה, ואין אנו יכולים לבאר מדוע, אך כך היא העובדה, שעשה לעצמו רצון. וזה מה שאומרים ‘רעוא דרעווין׳: כדי שהקדוש ברוך הוא ירצה דבר מה, כדי שירצה את העולם, נצרך היה כביכול להחליט לרצות. אנו רוצים בדרך כלל מפני שאנו צריכים, אך הקדוש ברוך הוא אינו רוצה מפני שהוא צריך, אלא הוא רוצה מפני שהוא רוצה. זהו פירוש ‘רעוא דרעווין׳.

וזהו הצמצום: הקדוש ברוך הוא כולו בשלימות, ועשה כביכול לעצמו חסרון. ‘חסרון׳ עניינו שהוא רוצה, ורוצה אף את הדבר המסוים הזה – את העולם כמות שהוא, ואת ישראל כפי שהם. כך הוא אצל הקדוש ברוך הוא: אין לו רצון מצד עצמו, אלא הוא עושה לעצמו רצון.

אותו העניין אצל הצדיקים

והצדיקים מבארים שאותו הדבר עצמו נוהג אצל הצדיקים, שהצדיקים דומים לבוראם. צדיק, כלומר יהודי כשהוא מעמיק לחשוב, אף הוא אינו רוצה מאומה, שהרי הוא אומר ‘כל מה דעביד רחמנא לטב עביד׳ (ברכות ס). ו׳כל מה דעביד רחמנא לטב עביד׳ היא ממש אותה המדרגה של לפני הצמצום, כשם שלקדוש ברוך הוא הכל יש. אך יש כאן עניין המצוות: הקדוש ברוך הוא עושה שהיהודי יעשה מפני שיש כאן מצוה, ועושה שלצדיק יהיה כביכול חסרון, כביכול צורך, שיהיה משהו שצריך שיהיה. וזה אמיתי, וזהו הצמצום. וכפי מה שהצמצום אמיתי, כך הדבר אמיתי. ולכבוד זה הוא מתפלל, ולכבוד זה הוא עושה הכל. הוא מדבר על תפילה בפירוש, על הקושיא שבין תפילה לאמונה, שהצדיק עושה לעצמו רצון כדי שיוכל להתפלל.

וזה מה שאני אומר: אין הוא עושה לעצמו, אלא הקדוש ברוך הוא הוא העושה. זהו הצמצום, זהו פירוש שהקדוש ברוך הוא עושה צמצום. שהקדוש ברוך הוא הכל בו, ואצלו הכל טוב, הכל כבר קיים; ופעמים נוטל הקדוש ברוך הוא אדם ואומר לו כביכול…

משל הבחור היכול לעשות הכל

בא אדם ושואל, וכיצד באמת מתנהל הדבר? יש בזה כעין משל לצמצום. אתמול בא אדם אחד ושאל ממש את השאלה הזו, ואמר שזהו התירוץ. בני אדם מסתובבים, והוא שואל: מה ארצה לעשות בחיי? הרי אפשר לעשות הכל: אפשר ללמוד נגלה, אפשר ללמוד נסתר, אפשר להרוויח כסף, אפשר לרכוש חברים, אפשר לעשות כל מיני דברים. הרי יש כל כך הרבה דברים לעשותם, עולם מלא. שהקדוש ברוך הוא עשה ‘מלא כל הארץ כבודו׳ (ישעיהו ו), ויש כל מיני דברים. והוא כאבוד לגמרי. אדם אבוד כשהמצב כזה, שהרי אין האדם יכול – חוץ ממצב של דביקות, שאז אינו עושה מאומה – אך לחיות כך אין האדם יכול. ועתה מה יעשה?

והתירוץ הוא שכך היה קודם הצמצום: היו כל מיני דברים, הכל היה יכול להיות, כביכול. למשל, העולם תמיד היה יכול להיות; ומדוע עשה הקדוש ברוך הוא את העולם דווקא באותו זמן, בששת ימי בראשית? זו קושיא גדולה, אך אני סבור שאין צריך לנגוע במה שהקדוש ברוך הוא עושה בעצמו.

הצמצום על ידי מצוה ועל ידי מצב של אונס

למשל, לאדם יש בחור כזה. אני מסתכל על הבחור: בחור הוא כמי שיכול לעשות הכל. באים ועושים לו צמצום, משיאים אותו אשה, או שקורית לו איזו צרה, או שיש לו אשה – ועתה הוא צריך ליטול תרופה בעבור אשתו. עתה הוא שואל: אולי צריך אני עכשיו ללמוד מסכת זבחים? לא, אין צריך. הקדוש ברוך הוא עשה צמצום, ואומר: עכשיו עליך ליטול תרופה בעבור אשתך. זהו פירוש ‘הקדוש ברוך הוא׳, זהו הצמצום הראשון.

וכיצד יודע אני שזהו רצון השם? לפי שאין דבר אחר לעשותו, לפי שהדבר בהכרח, אין שנייה לו. זו מצוה, ואיני יודע כיצד לנסח את הגדר – סוף דבר, עתה הוא מוכרח לעשות זאת. עתה הוא יודע שהדבר ברור, שזהו הרצון. ואין זה באמת הרצון – וכי לא היה יכול להיות אחרת? ודאי יכול להיות אחרת, ואפשר אף שיש רצון אצל האדם עצמו לשנות, שהוא ממתיק את הצמצום ואינו רוצה להיטפל בדבר. יהי כן. אך למעשה יש כאן שיעור מסוים של בהירות.

מדוע חשים בני אדם טוב יותר בעת צרה

פעמים רבות – ודבר מוזר הוא מאוד, ואיני יודע מה יעלה מן הדברים – מוזר עד מאוד שבני אדם רבים, בשעה שטוב להם אינם חשים טוב; ובשעה שרע להם, ואפילו יש להם צרה גדולה, אפילו כשאדם נעשה חולה וכיוצא בזה, פתאום הוא חש טוב. ומהי מציאות זו? יש כאן תמיהה? לא, ואין זה מחמת סיפוק, אלא לפי שהוא יכול לעשות יותר מדי דברים, שכן הוא כלפני הצמצום, יכול לעשות הכל. ועתה למשל, כשאדם חולה, הרי כביכול יום טוב לו: עתה אין לו ברירה, מוכרח הוא לשכב במיטה, ואין לו ספק שהוא מוכרח – אין הוא מתלבט אל איזה משפיע ללכת, עתה יודע הוא בבירור, ואינו עושה מאומה. זהו התירוץ.

ואני סבור שיש בזה סבל גדול לאדם, כאב גדול באמת, שהרי האדם כן רוצה לדעת מה לעשות, וצער גדול הוא לו, כאב נפשי, כשאינו יודע מה לעשות. ועתה, כשניטלה ממנו הברירה – זו שמחה, וכתר השתיקות – עתה יודע הוא בבירור מה לעשות. אין זה דבר טוב, אך אולי הוא מוצא שדווקא רוצה הוא לעשות דבר אחר. אף מצב כזה קורה, שהוא במצב של אונס, ואז נתגלה לו – הוא תופס בעצמו: מה אני באמת רוצה? אותו דבר יחיד שיש לו עליו מסירות נפש, או שהוא מוסר עצמו עליו – אותו הוא באמת רוצה לעשות. וזה, כמדומני, הוא מעשה הצמצום, ממש מעשה הצמצום.

האונס מגלה את הרצון העמוק יותר

או אדם שאינו יודע מה עליו לעשות, ולאחר מכן הוא תופס שהוא מוכרח שיהיה לו כסף, שאין ברירה, שכבר עומדים לגרשו מדירתו, ואין לו במה לשלם את החודש, וזהו כבר החודש השישי שלא שילם, ואי אפשר עוד, וגם הגמ״ח כבר אינו סובל. בקיצור, עתה מוכרח הוא לעשות משהו, ומוכרח הוא ליטול את העבודה הראשונה שהוא מוצא, שאין לו ברירה. פסק את ה׳בעי׳ שלו – את ה׳בעי׳ שהיה לו. עתה יש לו ‘בעי׳ חדש; אך את ה׳בעי׳ העמוק יותר, זה שכלפני הצמצום, כעולם התוהו – איני יודע כיצד לקרוא לו – אין לו. וזה דבר מעניין.

התפילה היא אבר מן השכינה

הבעש״ט אומר את הדבר הזה, שהאדם אינו צריך להתפלל. כך כתוב, וראיתי שהבעש״ט אומר משהו על חודש אלול – אך הכל אותן התורות תמיד, אין הבדל. ועל ראש השנה הוא מדבר הרבה על תפילת ראש השנה, לפי שבראש השנה נוהגים להתפלל, ועל כן יש בזה תורות רבות, כגון בסיום תפילת ראש השנה. וכל אותן התורות עולות אל אותה נקודה עצמה, שהאדם אינו צריך להתפלל. אלא האדם צריך להתפלל מפני – וכך לשונו – שהתפילה היא אבר מאברי ההשפעה, אבר מן השכינה, וצריך האדם להשתתף בשכינה.

הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים

ומי אמר ‘הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים׳ (יבמות סד)? הרי זו לעולם אותה הקושיא עצמה. כשאין לקדוש ברוך הוא את תפילות הצדיקים, כביכול הוא כמתפוצץ, נכנס לפינה ובוכה. ומהו הדבר הזה? אלא שכך הוא רוצה. זה כמו שהוא עשה לעצמו רצון. ובאותה הדרך עצמה. הרי שהקדוש ברוך הוא עושה לעצמו רצון, כדי שהצדיק יוכל להתפלל, כשם שעשה לעצמו רצון בעולם – שאין לו צורך, אלא רצון בלבד.