סיכום השיעור 📋
תפילה כצורך מצרכי האדם – דרכו של הבעש״ט בסוד הצמצום
הקדמה: הקושיא שבין תפילה לאמונה
עומדים אנו על קושיא ידועה: הרי כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה הוא עושה, ואם כן מה מקום יש לאדם לבקש מלפניו שיעשה טוב יותר? והתירוץ לכאורה פשוט, שאין האדם צריך לומר לו לעשות טוב יותר. אך אם כן, איה המצוה של תפילה? ובאמת יש כאן מצוה, וטובה היא. אלא שאין כתוב כלל שמצות התפילה עניינה שהאדם צריך להאמין שאין המצב טוב; אין זו כוונת המצוה כל עיקר, מצוה היא בפני עצמה.
ואדרבה, הדבר עובד גם להיפך. אם אדם מסוכסך לגמרי ומחזיק שהקדוש ברוך הוא נגדו – אין זה מצב של סכסוך אמיתי; אך אם הוא מחזיק שהקדוש ברוך הוא שכח ממנו – שזה גרוע מלהיות נגדו – אף הוא אינו מתפלל. שכן התפילה בנויה על שיעור מסוים של כוח, כעין בטחון, כעין חוזק פנימי. האדם אומר בלבו: כך צריך להיות, וצריך שיהיה אחרת. ואילו מי שמחזיק שכבר הכל טוב, או להיפך שהכל אבוד – חסרה לו האומץ. שכן לתפילה דרוש שיעור של אומץ, ממש כמו לכל מעשה. התפילה היא פעולה, פעולה שבני אדם עושים, ככל דבר אחר. אין התפילה כאמונה שאדם ישן בה ואינו עושה מאומה, אלא היא דבר שבני אדם עושים אותו בפועל.
מהיכן שואב האדם את הכוח להתפלל
וזוהי אחת הדרכים שבהן משנים בני אדם את העולם, או משנים את התוצאות. אך מהיכן מקבל האדם את הכוח – הכוח הנפשי והכוח הגופני – להתפלל? מאותו מקום עצמו שממנו הוא מקבל את הכוח לעשות כל דבר אחר. הקדוש ברוך הוא שולח באדם התעוררויות שונות. לזה הוא שולח התעוררות שיעשה עסק, לזה שיעשה כך, ולזה שיעשה אחרת. ואחת מן ההתעוררויות הללו, אולי חלק מהן, הוא שכאשר רוצה הקדוש ברוך הוא שהאדם יעשה דבר מה, שולח לו שיתפלל עליו. וזהו התירוץ של ‘ה׳ שפתי תפתח׳ (תהלים נא), וזהו עניין ‘תפלתי שגורה בפי׳ (ברכות לד). ואם לא נשלחה בו התעוררות זו – אין הוא צריך להתפלל באמת. כלומר, אין לו הכוח, אך אי אפשר להתפלל כשאין הכוח. שהרי אם יש לאדם כוח להתפלל, קשה מאוד למצוא את הסיבה לכך. ולמה זה? איני יודע, וכשם שקשה למצוא למה יש לו סיבה להתחתן ולמה הוא מסתובב כאן ומטפל בכל מיני עניינים. שהאדם יש בו רצונות שונים, והוא מקבל את הרצונות הללו אם הוא אדם השם לבו לכך. וכל הרצונות הללו באים כביכול מן השמים, ממקום נעלם, והוא עצמו אינו יודע בבירור מהיכן. ובאותה הדרך עצמה בא בו רצון להתפלל, אלא שאולי התפילה היא הרצון הנסתר יותר מבין הרצונות שהוא מקבל לעשות דברים.
תפילת דוד המלך שלאחר ההבטחה
יש פסוק שממנו נראה כי הרצון להתפלל הוא רצון שנשלח לאדם, שיתפלל אחרת. דוד המלך אמר בתפילתו בספר שמואל ב פרק ז, לאחר שקיבל הבטחה מנתן הנביא שם – שבניו יעשו את בית המקדש ושהוא יזכה למלכות – ואז כתב לו תפילה. ותמוה הדבר: הוא מבקש שהקדוש ברוך הוא יקיים את שכבר הבטיח לו. תפילה מעניינת עד מאוד – והלוא הקדוש ברוך הוא כבר הבטיח? והוא מבקש שאכן יקיים את שהבטיח. הרי שצריך לבקש לאחר ההבטחה, ולא לפניה.
וכך הוא אומר: ‘כִּי אַתָּה ה׳ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל גָּלִיתָ אֶת אֹזֶן עַבְדְּךָ לֵאמֹר בַּיִת אֶבְנֶה לָּךְ׳ (שמואל ב ז). כלומר, לא שדוד המלך אמר שהוא יבנה בית לקדוש ברוך הוא, אלא הקדוש ברוך הוא אמר לו: אני אבנה לך בית. ‘בית׳ עניינו משפחה, מלכות בית דוד. ולפי שאמר לו הקדוש ברוך הוא כך, על ידי נתן הנביא, הוא ממשיך ואומר: ‘עַל כֵּן מָצָא עַבְדְּךָ אֶת לִבּוֹ לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ אֶת הַתְּפִלָּה הַזֹּאת׳ (שמואל ב ז).
כלומר, דוד המלך היה חפץ מכבר להתפלל אל הקדוש ברוך הוא על בית מלכותו; אילו שאלת אותו, כבר זמן רב היה רוצה בכך. אך כל עוד לא הבטיח לו הקדוש ברוך הוא, לא היתה לו האומץ – ‘לא מצא את לבו׳. לא היה בו הכוח ולא האומץ להתפלל. ועתה, משאמר לו הקדוש ברוך הוא, מיד הוא מתפלל. הרי שהדבר הפוך ממה שנדמה לנו. פעמים רבות אין אנו תופסים זאת, ואצלנו נראית הדרך אחרת; אך באמת, בכל פעם שאדם מתפלל, מוכרח שכבר קיבל הבטחה מסוימת שהדבר עתיד להיות. שאם לא כן, כיצד מצא את לבו – והרי דוד המלך לא מצא את לבו להתפלל אלא לאחר שקיבל את ההבטחה? נמצא שאף לאחר ההבטחה צריך להתפלל, אלא שהדבר הפוך ממה שסבורים.
לא כל התפילות באות מחמת סיבה
שאלה מן השומעים: אם כן, האם כל תפילה מקורה בהתעוררות כזו הבאה בעקבות הבטחה?
תשובה: לא כל התפילות באות מחמת הבטחה. אבל אני סבור שרוב הפעמים כשבני אדם מתפללים, כבר יודעים הם את התשובה לתפילתם, כמו שאמר רבי חנינא בן דוסא שאין הוא נביא אלא שיודע הוא ש׳תפלתו שגורה בפיו׳ (ברכות לד). ומסתמא כך נשנה במשנה לפי שזה דבר רגיל. כלומר, רוב הפעמים כשבני אדם מתפללים כבר יודעים הם כבר מה יהיה.
מהותו של אדם – לעשות
התפילה היא כמעשה שהאדם עושה, שכן מהותו של אדם היא כזו. בני אדם אינם פילוסופיה בלבד – ואף שיש בהם גם פילוסופיה, אין הם רק פילוסופיה, ואינם קושיא לומדית. בני אדם הם דברים העושים דברים. כך הוא טבעו של אדם. איני יודע מדוע הוא רעב, ואמנם אילו לא היה אוכל היה מת ברעב; אך וכי בשל כך אוכל האדם? וכי מפני שהוא עתיד למות ברעב? וכי מחמת חשבון שערך? הרי רוב הפעמים כשאדם אוכל, לא היה מת ברעב אילו לא אכל אותה פרוסה. וכי לא היה בו כוח? אף זה לא תמיד.
אלא הדבר מעניין, וזהו מה שאני מבקש לבאר. הטבע – והוא כעין המהות, הדרך שבה פועל האדם, ואיני מתכוון לטבע כנגד השגחה ואפיקורסות, אלא הטבע כדרך שבה האדם פועל – הוא שהאדם עושה דברים שונים, ויש בו כעין משיכה, כעין תאווה, כעין רצון לעשות אותם דברים. האדם צריך לאכול. וכמה הוא צריך לאכול? זו כבר לומדות, ולא זו עובדת האדם. עובדת האדם היא שהוא צריך דברים מסוימים.
וכך הוא הדבר. הקדוש ברוך הוא יכול לעשות שהאדם לא יצטרך לאכול, אך כזה הוא האדם. אדם הוא מין בריה שצריכה לאכול וצריכה לעשות פעולות שונות. וחלק ממה שהוא צריך לעשות – כלומר, מהיכן יודע הוא שהוא צריך לעשותו? זו היא השאלה. כיצד יודע הוא? אולי אין הוא צריך לעשותו. והתירוץ הוא שהטבע הוא שיש לאדם רצון לכל הדברים שהוא צריך לעשות, אולי אפילו לכולם.
הרעב ללימוד ולקיום המצוות
וזו כעין קושיא, ויש ספרים חסידיים המתייגעים בה: כיצד ייתכן שהאדם צריך לאכול ולפיכך הוא רעב, ואם הוא צריך ללמוד, מדוע אינו רעב ללימוד? והתירוץ הוא לפי שהוא אדם חולה; אילו היה אדם בריא, היה רעב ללימוד אף הוא. וכך אמר הרוז׳ינער: ‘ידי רעבה להניח תפילין כשם שפי רעב לאכול׳ (בשם הרוז׳ינער). מהי המליצה, ומדוע כך? אמור מעתה, שהרעב אינו תמיד מדויק. שאלת קושיא: הרי עתה אין אתה צריך לאכול, ובכל זאת עדיין אתה רעב? איני יודע, זה הרגל. הוא רעב, יש בו רצון לאכול. ואת הרצון הזה יש להשיב אל שורשו.
וכביכול יכול אתה להביט על הדבר כמלאך הממונה על חיות בני אדם, שכדי שבני אדם יוסיפו לחיות בגשמיות, הוא שולח בהם רעב שיאכלו.
דברי חובת הלבבות ברצון לעבוד
חובת הלבבות אומר, בדברו על העבודה, שהטבע הוא שבני אדם שונים יש להם נטיות ורצונות לעשות מלאכות שונות. ואין זה לטובתם, לא מפני שהאדם סבור שעליו לעבוד דווקא במלאכה שהוא אוהב; אלא זהו הטבע, שכבר עשה הקדוש ברוך הוא שלכל אחד ואחד יהיה טעמו שלו – זה אוהב מלאכה זו וזה אוהב מלאכה אחרת – ובכך מתקיים ישוב העולם, שכל אחד עושה את מלאכתו (חובת הלבבות שער הבטחון).
וכך עולה הדבר עם הבטחון בקצה שלו: הרי אין האדם צריך לעבוד באמת, שכן הקדוש ברוך הוא שולח את פרנסתו, ואין הוא צריך לעשות מאומה. אלא שזהו הטבע: העולם עובד בכך שלבני אדם יש רצונות לעבוד, ובזה מתקיים העולם. ודרך אגב, אין זה כמו שהאדם חש חשק לעבוד – שהחשק לעבוד שונה הוא מן החשק להרוויח כסף. אנו חולים מעט, ואין בנו רבים שיש להם חשק לעבוד, אלא רק חשק להרוויח כסף. אך חובת הלבבות אומר שצריך שיהיה חשק לעבוד, ולא סתם להרוויח כסף – שני דברים שונים לגמרי הם. כסף אמנם צריך שיהיה, זה עניין אחד.
ואמנם אפשר לראות זאת באדם פשוט ובבני אדם רגילים. כשמתחילים בכל העניין ורוצים ללמוד תורה בלבד, מסתבך הדבר; אך אדם רגיל מסתובב לו, אוהב לעשות נעליים, אוהב לעשות מחשבים – איני יודע, לכל אחד יש דבר שהוא אוהב, וכביכול היה עושה זאת אף אם לא היו משלמים לו. לבני אדם יש תחביבים, ואילו העבודה – עוד היו משלמים בעדה מכיסם. וברוך השם, שמשלמים להם עליה.
הרצון להתפלל הוא צורך מצרכי האדם
זהו טבע הבריאה. וזה מה שאני אומר: הוא כרצון הבא מאת הקדוש ברוך הוא. כזה הוא טבעו של אדם, ובכלל זה שהאדם רוצה להתפלל – כל אדם רוצה להתפלל. אפילו בני אדם שאינם מאמינים בעבודתם רוצים להתפלל, שכך הוא הטבע. וזה מה שאני אומר, שהוא כצורך. האדם צריך להתפלל, כשם שהוא צריך לאכול כך הוא צריך להתפלל. האדם צריך לומר את כל הסדר. וכי טועם הוא בתפילה? כן, ובכל זאת – כאן כבר מדובר במדרגות גדולות, בתפילה מתוך דביקות; אך תפילה בפשטות יש לכל אדם, וכל אדם רוצה בה, דבר רגיל הוא.
ויש בני אדם רבים שלא היה להם חשק להתפלל מחמת שאמרו להם לעשות כן, ולאחר מכן, כשקרתה להם צרה או נזדמן להם צורך, מיד – אם המצב קשה מאוד – מתעורר בהם חשק להתפלל. ואיני מתכוון ל׳חשק׳ במובן הגבוה שעליו מדבר הבית אהרן, שזה כבר עניין חסידי של מדרגות עליונות ועמוקות; אלא לחשק פשוט. אני מכיר בני אדם רבים ששאלו ופלפלו הרבה בעיון ובלומדות אם התפלה מועילה ואם לאו, ולמעשה, כשנתקלו בבעיה, התפללו ואמרו תהלים כראוי, כפי שנהוג אצלם בתפילה כזו. ואם תשאל אותו למה, ישיב: איני יודע, זהו צורך, זה חסר. וזה כמו אכילה – שכשם שצריך לאכול בכל יום, כך צריך להתפלל בכל יום. ופעמים צריך אף לאכול סעודה גדולה, כשבא יום טוב עושים אכילה מרובה.
וכך כמו שכתוב בזוהר, שצריך להתפלל על הפרנסה קודם האכילה (זוהר), אף שאין הדבר תלוי בכך, שהרי התפילה שאתה מתפלל עכשיו – בדרך כלל כבר יש לך את הלחם, ואין לך אלא להודות. אם כן למה אתה מתפלל? אלא ממש כמו שאני רעב, איני יודע, כך הוא הסדר. צריך לבקש בכל יום פרנסה, צריך לבקש בכל יום על הבריאות, צריך לבקש בכל יום על החיים, כשם שצריך לאכול. ולא תמיד צריך לאכול ממש באותו רגע. איני יודע, כך הוא הסדר, כך הוא טבע האדם.
הבעש״ט ו׳רצון יראיו יעשה׳
ואיני יודע אם זה תירוץ לקושיא. כלומר, מצד הלומדות עדיין הדבר קשה, כשם שקשים דברים רבים בלומדות. אך למעשה, יש כעין דרך לומר זאת, וגם דרך לומדית לומר את התירוץ. והדרך הלומדית לומר זאת היא כמו שאומר הבעש״ט. את זאת ראיתי עתה, וזכור לי שר׳ משה מביא מן הבעש״ט, אך יש בזה דברים אצל רצ״ה מזידיטשוב והנועם אלימלך המדברים בעניין, על הפסוק ‘רצון יראיו יעשה׳ (תהלים קמה). ואומר הזידיטשובער – ואני סבור שהוא אומרו בשם הרבי ר׳ אלימלך, אך אפשר שראיתי שהדבר כבר מובא מן הבעש״ט – שהקדוש ברוך הוא עושה רצון ביראיו.
פירוש הצמצום – הקדוש ברוך הוא עושה לעצמו רצון
והרצ״ה מזידיטשוב מבאר שהדבר הוא כעין הצמצום, וכך הוא אומר בהקדמתו, בהקדמת ‘סור מרע׳. שהקדוש ברוך הוא – הרי כתוב שיש ‘רעוא דרעווין׳, ויש מציאות של ‘עת רצון׳. והלוא לקדוש ברוך הוא אין באמת רצון, שהקדוש ברוך הוא הכל בו כשורה. שכן מהו להיות אלוקים? עניינו שאין חסר לו לעולם דבר, שהכל אצלו שלם במאה אחוזים, וזוהי הנקראת שלימות.
ואמנם הקדוש ברוך הוא כן רצה ועשה עולם. ופירוש הדבר שהיה לקדוש ברוך הוא רצון לעשות את העולם, אין הכוונה שהיה מוכרח לעשותו. ‘מוכרח׳ היה משמעו שיש לו צורך, כשם שהאדם מוכרח לאכול וכיוצא בזה; אך לו אין צורך כלל, אלא רצון. וכך למדו הספרים החסידיים, ואולי המקובלים – ואיני סבור שהמקובלים מדברים ממש בנוסח זה, אלא זה יותר שהמגיד והספרים החסידיים חשבו את הדבר – שהפירוש הוא שהקדוש ברוך הוא החליט, עשה, ואין אנו יכולים לבאר מדוע, אך כך היא העובדה, שעשה לעצמו רצון. וזה מה שאומרים ‘רעוא דרעווין׳: כדי שהקדוש ברוך הוא ירצה דבר מה, כדי שירצה את העולם, נצרך היה כביכול להחליט לרצות. אנו רוצים בדרך כלל מפני שאנו צריכים, אך הקדוש ברוך הוא אינו רוצה מפני שהוא צריך, אלא הוא רוצה מפני שהוא רוצה. זהו פירוש ‘רעוא דרעווין׳.
וזהו הצמצום: הקדוש ברוך הוא כולו בשלימות, ועשה כביכול לעצמו חסרון. ‘חסרון׳ עניינו שהוא רוצה, ורוצה אף את הדבר המסוים הזה – את העולם כמות שהוא, ואת ישראל כפי שהם. כך הוא אצל הקדוש ברוך הוא: אין לו רצון מצד עצמו, אלא הוא עושה לעצמו רצון.
אותו העניין אצל הצדיקים
והצדיקים מבארים שאותו הדבר עצמו נוהג אצל הצדיקים, שהצדיקים דומים לבוראם. צדיק, כלומר יהודי כשהוא מעמיק לחשוב, אף הוא אינו רוצה מאומה, שהרי הוא אומר ‘כל מה דעביד רחמנא לטב עביד׳ (ברכות ס). ו׳כל מה דעביד רחמנא לטב עביד׳ היא ממש אותה המדרגה של לפני הצמצום, כשם שלקדוש ברוך הוא הכל יש. אך יש כאן עניין המצוות: הקדוש ברוך הוא עושה שהיהודי יעשה מפני שיש כאן מצוה, ועושה שלצדיק יהיה כביכול חסרון, כביכול צורך, שיהיה משהו שצריך שיהיה. וזה אמיתי, וזהו הצמצום. וכפי מה שהצמצום אמיתי, כך הדבר אמיתי. ולכבוד זה הוא מתפלל, ולכבוד זה הוא עושה הכל. הוא מדבר על תפילה בפירוש, על הקושיא שבין תפילה לאמונה, שהצדיק עושה לעצמו רצון כדי שיוכל להתפלל.
וזה מה שאני אומר: אין הוא עושה לעצמו, אלא הקדוש ברוך הוא הוא העושה. זהו הצמצום, זהו פירוש שהקדוש ברוך הוא עושה צמצום. שהקדוש ברוך הוא הכל בו, ואצלו הכל טוב, הכל כבר קיים; ופעמים נוטל הקדוש ברוך הוא אדם ואומר לו כביכול…
משל הבחור היכול לעשות הכל
בא אדם ושואל, וכיצד באמת מתנהל הדבר? יש בזה כעין משל לצמצום. אתמול בא אדם אחד ושאל ממש את השאלה הזו, ואמר שזהו התירוץ. בני אדם מסתובבים, והוא שואל: מה ארצה לעשות בחיי? הרי אפשר לעשות הכל: אפשר ללמוד נגלה, אפשר ללמוד נסתר, אפשר להרוויח כסף, אפשר לרכוש חברים, אפשר לעשות כל מיני דברים. הרי יש כל כך הרבה דברים לעשותם, עולם מלא. שהקדוש ברוך הוא עשה ‘מלא כל הארץ כבודו׳ (ישעיהו ו), ויש כל מיני דברים. והוא כאבוד לגמרי. אדם אבוד כשהמצב כזה, שהרי אין האדם יכול – חוץ ממצב של דביקות, שאז אינו עושה מאומה – אך לחיות כך אין האדם יכול. ועתה מה יעשה?
והתירוץ הוא שכך היה קודם הצמצום: היו כל מיני דברים, הכל היה יכול להיות, כביכול. למשל, העולם תמיד היה יכול להיות; ומדוע עשה הקדוש ברוך הוא את העולם דווקא באותו זמן, בששת ימי בראשית? זו קושיא גדולה, אך אני סבור שאין צריך לנגוע במה שהקדוש ברוך הוא עושה בעצמו.
הצמצום על ידי מצוה ועל ידי מצב של אונס
למשל, לאדם יש בחור כזה. אני מסתכל על הבחור: בחור הוא כמי שיכול לעשות הכל. באים ועושים לו צמצום, משיאים אותו אשה, או שקורית לו איזו צרה, או שיש לו אשה – ועתה הוא צריך ליטול תרופה בעבור אשתו. עתה הוא שואל: אולי צריך אני עכשיו ללמוד מסכת זבחים? לא, אין צריך. הקדוש ברוך הוא עשה צמצום, ואומר: עכשיו עליך ליטול תרופה בעבור אשתך. זהו פירוש ‘הקדוש ברוך הוא׳, זהו הצמצום הראשון.
וכיצד יודע אני שזהו רצון השם? לפי שאין דבר אחר לעשותו, לפי שהדבר בהכרח, אין שנייה לו. זו מצוה, ואיני יודע כיצד לנסח את הגדר – סוף דבר, עתה הוא מוכרח לעשות זאת. עתה הוא יודע שהדבר ברור, שזהו הרצון. ואין זה באמת הרצון – וכי לא היה יכול להיות אחרת? ודאי יכול להיות אחרת, ואפשר אף שיש רצון אצל האדם עצמו לשנות, שהוא ממתיק את הצמצום ואינו רוצה להיטפל בדבר. יהי כן. אך למעשה יש כאן שיעור מסוים של בהירות.
מדוע חשים בני אדם טוב יותר בעת צרה
פעמים רבות – ודבר מוזר הוא מאוד, ואיני יודע מה יעלה מן הדברים – מוזר עד מאוד שבני אדם רבים, בשעה שטוב להם אינם חשים טוב; ובשעה שרע להם, ואפילו יש להם צרה גדולה, אפילו כשאדם נעשה חולה וכיוצא בזה, פתאום הוא חש טוב. ומהי מציאות זו? יש כאן תמיהה? לא, ואין זה מחמת סיפוק, אלא לפי שהוא יכול לעשות יותר מדי דברים, שכן הוא כלפני הצמצום, יכול לעשות הכל. ועתה למשל, כשאדם חולה, הרי כביכול יום טוב לו: עתה אין לו ברירה, מוכרח הוא לשכב במיטה, ואין לו ספק שהוא מוכרח – אין הוא מתלבט אל איזה משפיע ללכת, עתה יודע הוא בבירור, ואינו עושה מאומה. זהו התירוץ.
ואני סבור שיש בזה סבל גדול לאדם, כאב גדול באמת, שהרי האדם כן רוצה לדעת מה לעשות, וצער גדול הוא לו, כאב נפשי, כשאינו יודע מה לעשות. ועתה, כשניטלה ממנו הברירה – זו שמחה, וכתר השתיקות – עתה יודע הוא בבירור מה לעשות. אין זה דבר טוב, אך אולי הוא מוצא שדווקא רוצה הוא לעשות דבר אחר. אף מצב כזה קורה, שהוא במצב של אונס, ואז נתגלה לו – הוא תופס בעצמו: מה אני באמת רוצה? אותו דבר יחיד שיש לו עליו מסירות נפש, או שהוא מוסר עצמו עליו – אותו הוא באמת רוצה לעשות. וזה, כמדומני, הוא מעשה הצמצום, ממש מעשה הצמצום.
האונס מגלה את הרצון העמוק יותר
או אדם שאינו יודע מה עליו לעשות, ולאחר מכן הוא תופס שהוא מוכרח שיהיה לו כסף, שאין ברירה, שכבר עומדים לגרשו מדירתו, ואין לו במה לשלם את החודש, וזהו כבר החודש השישי שלא שילם, ואי אפשר עוד, וגם הגמ״ח כבר אינו סובל. בקיצור, עתה מוכרח הוא לעשות משהו, ומוכרח הוא ליטול את העבודה הראשונה שהוא מוצא, שאין לו ברירה. פסק את ה׳בעי׳ שלו – את ה׳בעי׳ שהיה לו. עתה יש לו ‘בעי׳ חדש; אך את ה׳בעי׳ העמוק יותר, זה שכלפני הצמצום, כעולם התוהו – איני יודע כיצד לקרוא לו – אין לו. וזה דבר מעניין.
התפילה היא אבר מן השכינה
הבעש״ט אומר את הדבר הזה, שהאדם אינו צריך להתפלל. כך כתוב, וראיתי שהבעש״ט אומר משהו על חודש אלול – אך הכל אותן התורות תמיד, אין הבדל. ועל ראש השנה הוא מדבר הרבה על תפילת ראש השנה, לפי שבראש השנה נוהגים להתפלל, ועל כן יש בזה תורות רבות, כגון בסיום תפילת ראש השנה. וכל אותן התורות עולות אל אותה נקודה עצמה, שהאדם אינו צריך להתפלל. אלא האדם צריך להתפלל מפני – וכך לשונו – שהתפילה היא אבר מאברי ההשפעה, אבר מן השכינה, וצריך האדם להשתתף בשכינה.
הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפילתן של צדיקים
ומי אמר ‘הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים׳ (יבמות סד)? הרי זו לעולם אותה הקושיא עצמה. כשאין לקדוש ברוך הוא את תפילות הצדיקים, כביכול הוא כמתפוצץ, נכנס לפינה ובוכה. ומהו הדבר הזה? אלא שכך הוא רוצה. זה כמו שהוא עשה לעצמו רצון. ובאותה הדרך עצמה. הרי שהקדוש ברוך הוא עושה לעצמו רצון, כדי שהצדיק יוכל להתפלל, כשם שעשה לעצמו רצון בעולם – שאין לו צורך, אלא רצון בלבד.
תמלול מלא 📝
תפילה כצורך של אדם – דרכו של הבעל שם טוב בסוד הצמצום
הקושיה של תפילה מול אמונה
הקושיה היא, שכל מה שהקב״ה עושה הוא טוב, אין צורך לומר לו לעשות טוב יותר. התירוץ הוא, שאכן אין צורך. אה, יש מצוה של תפילה? טוב מאוד, יש מצווה. אבל לא כתוב שמצוות התפילה היא שצריך להאמין שזה לא טוב.
זה הולך גם הפוך: אם אדם שבור לגמרי והוא חושב שהקב״ה נגדו – או שהקב״ה שכח ממנו – אז הוא גם לא מתפלל. תפילה בנויה על חוזק מסוים, כמו בטחון. כדי להתפלל צריך להיות אומץ מסוים, בדיוק כמו לעשות כל דבר. תפילה היא פעולה שבני אדם עושים, בדיוק כמו כל דבר אחר; זה לא כמו אמונה שישנים ולא עושים כלום.
מאין באה הכוח להתפלל
תפילה היא אחת הדרכים שבהן בני אדם משנים את העולם או את התוצאות. אבל מאין מקבל אדם את הכוח הפסיכולוגי והפיזי להתפלל? באותה דרך שבה הוא מקבל את הכוח לעשות כל דבר אחר. הקב״ה שולח התעוררויות שונות באדם: לאחד הוא שולח התעוררות שהוא צריך לעשות עסקים, לשני צריך לעשות דבר אחר. אחד הדברים, אולי חלק ממה שהקב״ה רוצה שאדם יעשה משהו, הוא שולח לו שיתפלל על כך. זה התירוץ של “ה׳ שפתי תפתח” (תהלים נ״א), או “תפלתי שגורה בפי” (ברכות ל״ד). אם לא, אז אכן אין צורך להתפלל, כי אין כוח.
לאדם יש רצונות שונים, והוא מקבל אותם אם הוא שם לב לכך. כל הרצונות האלה באים ממקום נעלם כלשהו, הוא לא יודע באמת מאיפה. ואותו דבר בא רצון להתפלל – אבל אולי התפילה היא הרצון היותר נסתר שהוא מקבל לעשות דברים.
תפילת דוד המלך אחרי ההבטחה
דוד המלך אמר בתפילתו בספר שמואל ב׳ פרק ז׳, אחרי שקיבל הבטחה מנתן הנביא, שבניו יבנו את בית המקדש והוא יעשה מלכות. שם הוא מבקש שהקב״ה יקיים את מה שכבר הבטיח. רואים שצריך לבקש אחרי ההבטחה, לא לפניה.
הוא אומר כך: “כִּי אַתָּה ה׳ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל גָּלִיתָ אֶת אֹזֶן עַבְדְּךָ לֵאמֹר בַּיִת אֶבְנֶה לָּךְ” (שמואל ב׳ ז׳). בית פירושו משפחה, מלכות בית דוד. ולכן: “עַל כֵּן מָצָא עַבְדְּךָ אֶת לִבּוֹ לְהִתְפַּלֵּל אֵלֶיךָ אֶת הַתְּפִלָּה הַזֹּאת” (שמואל ב׳ ז׳).
כלומר, דוד המלך רצה כבר מזמן להתפלל להקב״ה על בית מלוכתו, אבל עד שהקב״ה לא הבטיח לא היה לו האומץ – “לא מצא את לבו”. עכשיו שהקב״ה אמר לו, עכשיו הוא מתפלל. הרבה פעמים אנחנו לא תופסים, אצלנו זה נראה אחרת. אבל באמת, כל פעם שאדם מתפלל חייב להיות שכבר קיבל הבטחה מסוימת שזה יהיה; אם לא, איך מצא את הלב להתפלל?
לא כל התפילות הן מסיבה
כשהתורה מדברת על תפילה בספר דברים, מה הפשט? אני לא יודע. לא כל התפילות הן תמיד מסיבה. אני חושב שרוב הפעמים כשבני אדם מתפללים הם יודעים את תפילתם, כמו תפילתו של ר׳ חנינא בן דוסא (ברכות ל״ד), שאמר שהוא לא נביא אבל הוא יודע שתפלתו שגורה בפיו. זה עומד במשנה כי זה דבר רגיל: רוב הפעמים הם יודעים אם יש לזה תוצאה או לא.
מהות האדם היא לעשות
בני אדם הם לא רק פילוסופיה, הם לא שאלה למדנית. בני אדם הם דברים שעושים דברים. למה אדם אוכל? כי הוא ימות מרעב? כי הוא עשה חשבון? רוב הפעמים, כשלא אוכלים את אותו חתיכה, אי אפשר למות מרעב ולא מאבדים את הכוח.
אני רוצה להוציא את זה. הטבע – המהות, הדרך שבה אדם עובד – היא שהוא עושה דברים שונים, ויש לו משיכה מסוימת, תאווה, רצון לעשות את הדברים. אדם צריך לאכול. כמה הוא צריך לאכול? שאל רופא; זה כבר למדנות, לא העובדה של אדם. העובדה של אדם היא שהוא צריך דברים מסוימים. הקב״ה יכול לעשות שאדם לא יצטרך לאכול, אבל כזה סוג דבר הוא אדם – הוא צריך לאכול וצריך לעשות פעולות שונות. איך הוא יודע שהוא צריך לעשות את זה? התירוץ הוא שהטבע הוא שלאדם יש רצון לכל הדברים שהוא צריך לעשות, אולי אפילו לכולם.
הרעב ללמוד ולעשות מצוות
יש ספרי חסידות שמתלוננים: איך יכול להיות שאדם רעב לאכול, אבל אם הוא צריך ללמוד, למה הוא לא רעב ללמוד? התירוץ הוא כי הוא אדם חולה; אדם בריא היה רעב ללמוד גם כן. כך אמר הרוז׳ינר: “ידי רעבה להניח תפילין כמו שפי רעב לאכול” (בשם הרוז׳ינר).
הרעב לא תמיד מדויק. שאלת שאלה, עכשיו אינך צריך לאכול, אבל אתה עדיין רעב – זה הרגל, יש לו רצון לאכול. אפשר להסתכל על זה כמו המלאך הממונה על חיות בני אדם, שבני אדם ימשיכו לחיות בגשמיות הוא שולח להם רעב כדי שיאכלו.
חובת הלבבות על רצון לעבוד
חובת הלבבות אומר, כשהוא מדבר על עבודה, שהטבע הוא שלבני אדם שונים יש נטיות ורצונות לעשות עבודות אחרות. הקב״ה עשה שלכל אחד יש את הטעם שלו – הוא אוהב את העבודה, אחר אוהב עבודה אחרת – וכך נעשה ישוב עולם (חובת הלבבות שער הבטחון). עם זה הולך הבטחון הקיצוני: האדם לא צריך לעבוד באמת, אלא העולם עובד שלבני אדם יש רצונות לעבוד, ובכך נעשה העולם.
דרך אגב, זה שונה מהחשק לעשות כסף. אנחנו קצת חולים – הרבה מאיתנו אין להם חשק לעבוד, אלא חשק לעשות כסף. אבל חובת הלבבות אומר שצריך להיות חשק לעבוד, לא סתם לעשות כסף; זה שני דברים שונים. אדם רגיל אוהב לעשות נעליים, אחר אוהב לעשות מחשבים – לכל אחד יש משהו שהוא אוהב, הוא היה עושה את זה אפילו כשלא משלמים לו. ברוך השם, משלמים לו על כך.
הרצון להתפלל הוא צורך של אדם
זה טבע הבריאה, רצון שבא מהקב״ה. כך הוא טבע האדם, שהוא רוצה להתפלל – אפילו בני אדם שלא מאמינים רוצים להתפלל. זה כמו צורך: אדם צריך להתפלל בדיוק כמו שהוא צריך לאכול. האם הוא טועם את התפילה? כן, אבל זה כבר מדרגות גדולות, להתפלל בדבקות; להתפלל בפשטות כולם רוצים. זה דבר רגיל.
יש הרבה בני אדם שלא היה להם חשק להתפלל, ואחר כך כשהיתה להם צרה או צורך, אם זה עומד להם בחריפות, היה להם כן חשק להתפלל. חשק אני לא מתכוון כמו שבית אהרן מדבר על דברים עמוקים יותר גבוהים יותר, אלא סתם חשק. אני מכיר הרבה בני אדם שחקרו ולמדו, ולמעשה, כשיש בעיה, הוא מתפלל ואומר תהלים. שואלים אותו למה, הוא אומר: אני לא יודע, זה צורך, זה חסר. זה כמו אוכל, שצריך לאכול כל יום וצריך להתפלל כל יום. לפעמים, בא יום טוב, עושים יותר אוכל.
כך עומד בזוהר, שצריך להתפלל לפני שאוכלים על הפרנסה (זוהר), למרות שהתפילה לא קשורה – כי בדרך כלל יש לך כבר את הלחם כאן וצריך רק להודות. למה מתפללים? בדיוק כמו שאני רעב, כך הוא הסדר. צריך לבקש כל יום על פרנסה, על בריאות, על חיים, כמו שצריך לאכול, למרות שלא תמיד צריך ממש לאכול ברגע זה. כך הוא טבע אדם.
הבעל שם טוב ו״רצון יראיו יעשה”
אני לא יודע אם זה תירוץ לקושיה; למדנות נשאר קשה, כמו שהרבה דברים קשים למדנות. אבל למעשה יש דרך מסוימת לומר את זה, כמו שהבעל שם טוב אומר. יש מה שהר׳ בערסלער והנועם אלימלך מדברים על כך, שכתוב “רצון יראיו יעשה” (תהלים קמ״ה). הבעלזער רב שליט״א אומר את זה מרבי ר׳ אלימלך, אבל אולי זה כבר עומד מהבעל שם טוב: הקב״ה עושה רצון ליראיו.
הפירוש של צמצום – הקב״ה עושה לעצמו רצון
הבעלזער רב שליט״א מסביר, כמו שהוא אומר בהקדמתו ב״סור מרע”, שזה כמו הצמצום. יש רעווא דרעווין, יש עת רצון. אבל הקב״ה אין לו באמת רצון; מהות של הקב״ה פירושה שאף פעם לא חסר כלום, הכל מאה אחוז מושלם – זה נקרא שלמות.
אבל הקב״ה כן רצה לעשות עולם. הפירוש של הרצון הזה הוא לא שהוא היה מוכרח לעשות את העולם; מוכרח היה אם היה לו צורך, כמו שאדם מוכרח לאכול. אבל אין לו צורך, אלא רצון. למדו ספרי החסידות – ואולי המקובלים – שהפירוש הוא שהקב״ה החליט לעשות רצון. אנחנו לא יכולים להסביר למה, אבל כך היא העובדה. זה הפירוש רעווא דרעווין: אנחנו רוצים כי אנחנו צריכים, אבל הקב״ה רוצה כי הוא רוצה.
זה הפירוש צמצום: הקב״ה שהוא לגמרי בשלמות, עשה לעצמו כביכול חסרון. חסרון פירושו שהוא רוצה, והוא רוצה אפילו את הדבר המסוים – את העולם כמו שהוא, ואת היהודים כמו שהם. לקב״ה אין רצון מצד עצמו, אלא הוא עושה לעצמו רצון.
אותו דבר אצל צדיקים
הצדיקים מסבירים שאותו דבר הוא אצל צדיקים, כי צדיקים דומים לבוראם. צדיק, כשהוא חושב לתוכו, גם לא רוצה כלום, כי הוא אומר “כל מה דעביד רחמנא לטב עביד” (ברכות ס׳) – שזה ממש אותה מדרגה של לפני הצמצום, כמו שלקב״ה יש הכל. אבל יש מצוות: הקב״ה עושה שהצדיק יהיה לו כמו חסרון, כמו צורך, שצריך להיות משהו. וזה אמיתי – כמה שהצמצום אמיתי, זה אמיתי. לכבוד זה הוא מתפלל ועושה הכל. הוא מדבר על הקושיה של תפילה ואמונה כך, שהצדיק עושה לעצמו רצון כדי שיוכל להתפלל – או יותר נכון, הקב״ה עושה את זה. זה הצמצום.
המשל של בחור שיכול לעשות הכל
אתמול באו לאחד, והוא ממש שאל את השאלה, והוא אמר שזה משל לצמצום. בני אדם מסתובבים, והוא אומר: מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי? אפשר לעשות הכל – אפשר ללמוד נגלה, ללמוד נסתר, לעשות כסף, לעשות חברים. יש כל כך הרבה דברים לעשות, עולם מלא, הקב״ה עשה “מלא כל הארץ כבודו” (ישעיהו ו׳). הוא איכשהו נורא אבוד, כי אדם לא יכול לחיות כך, חוץ ממצב של דבקות כשהוא לא עושה כלום. עכשיו מה הוא יעשה?
התירוץ הוא, כך היה לפני הצמצום, היה הכל, הכל יכול היה להיות. העולם תמיד יכול היה להיות; למה הקב״ה עשה את העולם דווקא בששת ימי בראשית? זה כבר ענין גדול, אבל לא צריך ללכת על מה שהקב״ה עושה כבר בעצמו.
הצמצום דרך מצווה ומצב של אונס
אני מסתכל על בחור כמו מי שיכול לעשות הכל. באים, עושים לו צמצום, עושים חתונה. עכשיו יש לו אישה והוא צריך לקחת קופה מהאישה. עכשיו הוא שואל: אבל אולי צריך עכשיו ללמוד מסכת זבחים? לא, הקב״ה עשה צמצום, הוא אומר: עכשיו אתה צריך לקחת קופה מאשתך. זה הצמצום הראשון.
איך אני יודע שזה רצון השם? כי אין משהו אחר לעשות, זה בהכרח, זו מצווה, עכשיו הוא חייב לעשות את זה. עכשיו הוא יודע שזה ברור. זה לא באמת הרצון – בוודאי יכול להיות אחרת, ויכול אפילו להיות רצון של האדם לשנות; הוא ממתיק את הצמצום, הוא לא רוצה להיות צריך להתעסק עם הדבר. אבל למעשה יש בהירות מסוימת.
למה בני אדם מרגישים טוב יותר בצרה
זה מאוד מוזר, שהרבה בני אדם לא מרגישים טוב כשטוב להם, וכשלא טוב להם – אפילו אם יש להם צרה גדולה או נעשים חולים – הם פתאום מרגישים טוב. לא מבחינת סיפוק, אלא כי קודם הוא יכול היה לעשות יותר מדי דברים, הוא היה לפני הצמצום. עכשיו שהוא חולה וחייב לשכב במיטה, אין לו ברירה ואין ספק, הוא לא עושה שום דבר. זה התירוץ.
זה כאב גדול, כאב נפשי גדול, לאדם שהוא לא יודע מה לעשות. עכשיו שהקב״ה לקח ממנו את הברירה, זו שמחה, כמו כתר תורה השתיקה – עכשיו הוא יודע בוודאי מה לעשות. הרבה פעמים, במצב כזה של אונס, הוא מגלה שהוא רוצה דווקא לעשות דבר אחד אחר; הוא תופס בעצמו מה הוא באמת רוצה – הדבר האחד שיש לו מסירות נפש עליו. זה ממש המעשה של הצמצום.
האונס מגלה את הרצון העמוק יותר
או שאדם לא יודע מה הוא צריך לעשות, ואחר כך הוא תופס שהוא חייב להיות לו כסף – אין ברירה, הולכים לזרוק אותו מהדירה שלו, זה כבר החודש השישי שהוא לא שילם, הגמ״ח גם לא סובל יותר. עכשיו הוא חייב לקחת את העבודה הראשונה שהוא מוצא. הוא פסק את הבעיה שלו – יש לו עכשיו בעיה חדשה. אבל הבעיה העמוקה יותר, כמו לפני הצמצום, כמו עולם התוהו, אין לו. זה דבר מעניין.
תפילה היא אבר של השכינה
הבעל שם טוב אומר את זה, שאדם לא צריך להתפלל. ראיתי שהוא אומר משהו על חודש אלול, אבל זה כולו אותן תורות. על ראש השנה הוא מדבר הרבה על תפילת ראש השנה, כי אז מתנהגים להתפלל, וכל התורות הולכות על אותה נקודה: אדם לא צריך להתפלל לצורך שלו, אלא כי תפילה היא אבר של השכינה, אבר השפעות, וצריך להשתתף בשכינה.
הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים
מי אומר הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים (יבמות ס״ד)? זו אותה קושיה: כשאין לקב״ה את תפילות הצדיקים, הוא מתפוצץ, הוא הולך לפינות ובוכה? אבל כך הוא רוצה, זה כאילו הוא עשה את עצמו. באותה דרך.
יום טוב.