פרשת יתרו תשע”ו

והסברת הדברים בחיים, שיש את צורת החיים של הימים הרגילים ימי בראשית, ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות, שהוא המצווה שקודמת לכבד את אביך. ויש את המושגים היותר מופשטים של החיים שאינם באים ברגילות מעגלי שבעת הימים, ולא מספיק להם גם זכירת השבת, אלא צריך כיבוד מיוחד לכבד את אותם עדיניות ואותם מדרגות נעלות שאין להם מילים לגמרי בתוך שבעת הימים, ולכן אמרו שכיבוד אב ואם מצווה חמורה ביותר ואין מי שמצליח לקיימה בשלימות, כי לכבד את הימים העליונים בתוך שבעת הימים אין זה דבר פשוט כלל.

והנה לפי זה היה צריך להיות שכיבוד אב ואם דוחה שבת, שהלא ימים עליונים גבוהים על ימי השבת, והלא איפכא אמרו שאם אמר לו אביך חלל את השבת אל יקיים. ואותו קושי יש לנו בההוכחה שאינו דורש לכבוד עצמו. אך יש להעמיק שאין זה אלא דווקא כי כולכם חייבים בכבודי. היינו העדפת השבת על האב אינו מצד מעלת האב אלא מצד מעלת מי שעוד נעלה יותר מהאב שהוא כבוד המקום, היינו כבוד הכתר שגבוה מאבא ואימא, וזה הכתר יש לו ימים ארוכים עוד יותר מימי האב ואם והוא עתיק יותר מהם, וגם כאשר ביטויו בתוך הבן שנראה מורד באביו, אין זה מורד באביו אלא מכבד את עומק אביו דהיינו אבי אביו.

וזה יש להבין בפשטות אריכות הימים של כיבוד אב ואם. שאינו אריכות המשתרע אל העתיד אלא אריכות המשתרע אל העבר. כי מי שחייו מתחילים מן ההווה ומן החומר הנוכחי, ממילא גם יחיה מאה שנה יהיו ימיו קצרים כמאה שנה. אך מי שמתחיל את חייו לפני חייו, כי מתחשב ברעיונות ובגדלות שאינו מתחיל בלידתו אלא קיימים כימי אביו ואמו ואביהם, הרי ימיו מתחילים לפני ימי בראשית, ומעשיו במשך חייו מצטרפים לאותם שרשרות של ימים, ממילא מאריך ימים למפרע.

וממילא מובן עומק חזרו והודו על דיברות ראשונות, כי אין זה הוכחה חיצונית שאינו דורש רק לכבוד עצמו, אלא בזה שגילה כיבוד אב ואם מברר כי כבוד המקום אינו אלא עומק נוסף לפנים מעומק מימים שבתוך הימים, ואין זה מה שעומד בסתירה אל חיי הדורות, אלא מבטא את עומק הימים שיש דרגות בכיבוד וכל אחד צריך לכבד את העדין ממנו ששת ימים מכבדים את השבת והבן מכבד את אביו ואביו מכבד את המקום, הכל עולם אחד וסדר אחד.