זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו. זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו. אותו חנוכה. כל התחלה מגיעה אל סיומו. או לפחות אל סיומו של ההתחלה. כל פעם שעוברת תקופת ימים של חג או של כל תקופה מתעוררת בלב תחושה של החמצה, תחושה של אכזבה. ‘אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה’. חשבנו הקדשת הימים להלל והודאה ידברו וירוממו וילמדו, וכל שנה אנחנו ניגשים בהתחנכות חדשה להדליק נרות. ‘אכן רוח הוא באנוש ונשמת שדי תבינם’. אבל בהגעה אל הסוף אנחנו רואים שלא הימים הם שמודיעים חכמה אבל רוח הוא באנוש, פעמים נחה הרוח פעמים שוקטת, פעמים באה פעמים הולכת, ונשמת שדי שבתוכנו הוא שמביננו דברים ולא נרות או ימים או חפצים אחרים.
‘ברח דודי עד שתחפץ אהבת כלולותינו’, בפנות הדוד את פניו מעבר הארת הנרות נאמר ברח דודי עד שתחפץ, בורחת מאיתנו הדמיון שהימים והנרות יכולים להודיע לנו דבר מה, עד שתחפץ הלב ותעיר הנשמה ותתבונן הרוח שם נמצאה אשר ביקשנו. בינות לילות ארוכים שקטים ושוממים בינות שבועות פשוטות ורגילות מוצאת נשמת שדי מקום לעוף מן שלהבת נרות עד אהבת כלולות הרוח.
כל שנה ושנה אני מתבונן על הנרות המוסיפים והולכים, על השלהבות הממלאים את החורים המיועדים להם, מתאספים להם לאיטם יום ראשון אחת יום שני שתים, עד אשר ביום החמישי כבר עברו את החצי וכבשו רוב הכלי השחור, ואז נדמה כמו האורות מאיטים את קצבם, מעלים את האור יותר ויותר, ששה נרות שבעה נרות, כבר נראה מלא נר ואור ואש, ואז שמונה נרות. ואז בום. כלום. חושך. ריק. עד השנה האחרת. אולי צדקו בית שמאי בגישה המפוכחת שלהם שיפחתו הנרות וילכו עד לאפס ולא נצטרך להיפגש כל שנה עם הפתעת הכלום אחרי כל המאמץ. ואולי את זה רצו בית הלל שנראה. שניפגש בחושך הפתאומי אחרי מלאת שמונת נרות. ויכה בנו החושך הזה.
כל יום בחנוכה אנו קוראים נשיא אחד נשיא אחד, וביום השמיני חמשה נשיאים. שכן היה צריך לסיים שתים עשר נשיאים בשמונה ימים. נתעצמו כל כך ביום אחד בתגבורת החיות והתחדשות האור. וברגע אחד גם זה כבר אחרי. זאת חנוכת המזבח אחרי המשח אותו. אולי כל המאמץ הזה היה רק להושיט את האור עד קצה היכולת שלו, שלא נטעה שאילו רק התאמצנו יותר אילו רק פעלנו יותר היינו יכולים להמשיך אותו. לא. עשינו כל אשר ביכלתנו. עכשיו זה באמת חושך. נפגשנו בקיר תכלית היכולת שלנו. כבר כלתה רגל מן השוק. גם רגל התרמודאים שאיחרו יותר מכולם והתאמצו למכור לנו פיסות שארית האור. ונשאר שקט חושך אחד.
‘ובבוא משה אל אהל מועד לדבר איתו וישמע את הקול מידבר אליו מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים וידבר אליו’.
***
דיברנו כמה פעמים על הפתח, החלון, חנוכה לשון חינוך, התחלה, שימת פתח, פתיחת שער. בנעילת שער יש לנו לסיים לקשור כמה חוטי מחשבה שנשארו פתוחים ולהבהיר פשטותם. שיש כמה עבודות וכמה דרכי עבודה. כללותם כהנים לוים ישראלים. ישראלים במעשה לוים בשיר כהנים ברעותא דליבא. ונאמר בחנוכה על ידי כהניך הקדושים, כלומר קדושים משקט החכמה. והדלקת נרות הוא דוגמת עבודת הכהן. יש להבהיר מהו עבודה זו של הכהנים הנעשה בשקט פניית הלב ומה עושים שם.
ציור הענין הוא כמו שכתוב בדניאל וכוין פתיחין ליה בעליתה נגד ירושלם. ולמדו מכאן שהמתפלל יש לו להפנות כיוונו נגד צד ירושלים והמקדש וקודש הקדשים. וכאשר הופכים בדבר זה רואים שאין התפלה מגעת עד ונוגעת אל ירושלים עצמה. אבל בסך הכל היא פונה לאותו כיוון. והפניה הזו הוא כל חיבור התפלה למקום עלייתה במקדש. וכאשר תסתכל על הפניית כיוון התפלה ותעלה ציור זה מהפניית עמידת הגוף אל כוונת הלב, שהוא אותו כיוון כמאמר שאם אינו יודע לכוון את הרוחות יכוון ליבו כנגד ירושלים, תבין שאין כוונת התפלה שתיגע עד כסא הכבוד. כי בכל אופן אין דבר נברא יכול לגעת בבורא א”ס. אבל כל התפלה הוא שיהיה פתח הנברא פתוח למול הבורא. וכאשר מבינים זאת שכל הכוונה הוא הפניה הזו, ממילא כבר אין הבדל מאיזה מרחק החץ מראה כנגד ירושלים. כי לא קירבת מקום וריחוק מקום הוא גורם הכוונה אלא ההכוונה שחץ הכוונה מראה אל המקום הנכון.
וזהו עבודת הכהנים בפניית הלב. לא היתה עבודתם לעלות במדרגות עולמות בשירה או לשנות ולתקן בעולמות בכלי המעשה. אבל היתה כל עבודתם למצוא ולדייק את הכיוון המדויק שאליו יש להפנות את הכל. אשר בהפניה זו תלוי הכל כי גם אם יעשה אדם כל עבודות המעשיות ויעלה בכל מעלות הרגשיות והפנימיות אם אין כל עיקר גוף תפלתו מכוון אל הצד הנכון הרי לאן יעלה. ועבודת הכהן בלחישת הלב הוא למצוא את הכיוון הנכון שאליו יש להפנות את כל הלבבות. ומשנמצא הכיוון הזה הרי ‘בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך’. כבר אין צריך גם לחפש את הרוח שכנגד ירושלים בצד העולם הגשמי וכבר אין צריך לעשות בדיוק את המנורה כמעשה וכמשפטה, וגם אם היא עשויה שפודין של ברזל מכוערים אם השפודים האלה פונים בדיוק אל נקודת הא”ס, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, ממילא שורה שם ברכת הויה. כי הארת הא”ס אינו תלוי בקירבת מקום הוא תלוי רק בכוונה שפונה אליו בדיוק. ובכל מקום שיש כוונה כזו מיד נמצא שם האלוהות. וכן בכל מקום אשר נפתח פתח להניח שם נר חנוכה ממילא מאיר שם כל האור שהיתה טרם ששת ימי בראשית. שלא היה צריך אלא לכוון את הפתח שיהיה מכוון אל המקום הנכון. אין צריך שם לפרט תפלות כאלה ואחרות כי ברגע שנפתח הפתח הזה המכוון אל המקום הנכון למעלה ממילא כל המילים והבקשות והשירים כולם מופנים ישר אל המקור וממילא נענים.
***
ועוד בצד הזה הפתח הוא מקום עמידת האדם. כאשר בכל מקום שאדם ניגש אל האלוהות אל המופשט הוא בא מאיזשהו מקום, הוא תמיד בא אל האלוה ממשהו. לפעמים מתוך צרה הלוחצת אותו לפעמים מתוך התפשטות לפעמים מתוך חירות. המקום הזה כמו הפלטפורמה שהוא עומד עליו, כאשר הוא בא לפני האלוהות הנוראה הוא בא ממשהו. ובאופן כללי הוא בא תמיד ממה שיש לו, כלומר במה שהוא נותן הודיה על שעבר. והודיה זו על שעבר אינו כפשוטו שהוא מודה אבל ברובד העמוק הוא ממש הדבר שמביא אותו לאלהות. כמו ציור האריז”ל שהשכינה עומדת בהוד ומתפללת שם אל הנצח. הדברים האלה שהם פתיחת התפלה הם הדבר שהאדם עומד עליהם בעומק ציור תפלתו.
ולפעמים יש מי שבא כלפי האלוהות משום דבר משום מקום. אין למנורה שלו בסיס יפה לעמוד עליו אין לכיור שלו כן יפה לעמוד עליו הוא פשוט נמצא בדיוק במקום שהוא נמצא ואומר שם אתה. זה מתחיל כמעט ממקום היחוד עצמו שהוא ביטול הפלטפורמה שהמתפלל עומד עליו בתוך התמוססות האלוהות עצמו. זהו נס השכינה העומדת בהוד מעצמה כאשר אינה מבקשת בעצם דבר מן הנצח הנותן לה תדיר אבל הוא אינו מחפש תירוץ לבוא אל האלוהים איתו, אינו מביא בידו מתנה לקדם פני המלך, הוא פשוט נמצא שם. ההתחלה שלו מן האין. זה הנס של חנוכה כאשר היחוד עצמו ניכר במקום ההוד מבלי שיבוא אליה ממקום אחר, כאשר הדליקו במנורה בת שפודין של ברזל, שלא היה כלי ובסיס ראוי ונכון לבוא ממנו להעלות נר תמיד, אבל פשוט היה מה שהיה ומהפשיטות הזו אמרו הנה נר היחוד.
***
ולפעמים דופק אדם בפתח ‘הפותח שער לדופקי בתשובה’. אינו נכנס פנימה ואין נותנים לו להיכנס, אבל הוא מרגיש ורואה את הדלת הכבדה הסוגרת בפניו את הפתח. זה עצמו יחוד אחד, שהרי לא רבים נכנסים אפילו עד לשער ומעטים הרגישו אפילו פעם בחייהם את הכובד של דלת התפלה הנסגרת לה בפני האדם. אם מחיצה של ברזל נפרסה בין ישראל לאביהם שבשמים עדיין לא רבים נתקרבו אל המחיצה הזאת עד שחשו על בשרם את קרות הברזל שלו ואת קושי המעבר שלו. לבד יחידים בעלי מסירות נפש אשר התקרבו אל המחיצה ועמדו שם בהמתנתם הם ראו וחשו את הדלת הנסגרת בעדם. רק אלה המתמסרים בתפלה עד שהם נפגשים לפעמים בקיר ממשי בתוך ליבם המונע מן התפלה לעבור שם. ועליהם נאמר הפותח שער לדופקי בתשובה, הם דופקים על הדלת עומדים ומצפים שם עד שהיא תיפתח להם. והיא תיפתח להם מעצם זה שידעו את הברזל שבה. נפגש אדם בברזל זה ידע אשרי לו שחש אותו. וכאשר חש אותו תיפתח לו.
***
ומן הצד השני פתיחת החלונות, אמרו על חלונות בית המקדש שהיו שקופים אטומים, רחבים מבחוץ וקצרים מבפנים כדי להראות את האור שבפנים אל החוץ. צריכים אנו ללמוד להיות הנר שאנו שמים בפתח בדוגמא זו, שלא יהיה מתחיל ממקום קצר ויתרחב אלא יתחיל ממקום רחב ויגיע גם עד המקום הקצר. ופתיחת פתח זה הוא היציאה מן המיצר אל המרחב עד שיהא פתיחת הלב ממקום המרחב.
וכוונתי במרחב היא פשוט, שכל דבר צריך מסביבו אוויר לנשימה. לעתים אנו עושים אותם פעולות מתפללים אותם תפלות מחדשים אותם חידושי תורה, אבל הכל נרגש חסר חיות וחסר נשימה. הכל דחוס ביחד כאילו ואין מרחב פתוח בלב מסביב ומכל צדדי החידוש לתת לו מרחב ואוויר. וזהו מקום של חושך, כאשר נרגש לפעמים אע”פ שאדם עושה הרבה עדיין הוא נמצא בחושך כי אין לו מקום ומרחב, אין איזה משב רוח אוורירי שיכניס קלילות בנשמתו שיראה את עצמו עושה את כל הדברים האלה מתוך חירות ומתוך הרחבה, אלא הכל מתוך צמצום מתוך דחיסות החובה והצריכות. ולפעמים כל ההבדל בין הימצאות בחושך להימצאות באור מבחינה נפשית הוא פתיחת חלון ופתח שיהיה לנפש את המרחב הזה. לפעמים הוא פשוט מרחב של נשימה מרחב של לקיחת זמן וריווח בין פרשה לפרשה. הריווח הזה אינו למנוחת הגוף והנפש בלבד הוא גם לאוורר את כל האש שאנו מדליקים לתת לו מרחב ואוויר לנשימה שלא יהיה נמצא בחושך אלא באור.
ועל פתיחת הפתח הזה נבקש בעת נעילת שער, כאשר אנו נפגשים עם האוויר הריק עם המרחב שמסביב לשמונת ימי חנוכה, שהיא נצרכת לנו בכדי לאוורר את החג הזה, בכדי לתת לנו תפיסה וראייה של החג שאינו דחוס מלא חיובים ומסיבות ודריידלאך וזה וזה וזה. אלא שיהיה נמצא כל החג על בסיס תחושה של חירות מרחבית, כאשר יש מספיק זמן ומספיק מרחב לנוח מכל צד. ודווקא אז כאשר אור המנורה מתחילה ממקום הרחב אז הוא מאיר גם בדחיסות ואפשר להבחין בו כל פרטי הארותיו.