סיכום השיעור 📋
מערכת ההנהגה, השפע, ותכלית הבריאה — שיעור על תורת הבעש״ט
—
א. מערכת ההנהגה — רב, רבי, מלך — ו״יפתח בדורו”
יסוד הרמב״ם
הרמב״ם אומר בהקדמה לפרק חלק: אין עוקבים אחר הרב משום שהוא חכם גדול — עוקבים אחר משה רבינו. משה רבינו ציווה לעקוב אחר בית דין אשר בימיך. אפילו אם הדיין אינו במדרגה הגבוהה ביותר — “יפתח בדורו כשמואל בדורו.”
הפשט ה״פוליטי” — הנהגת העולם
באופן פשוט: צריכה להיות תורה אחת לכולם. אי אפשר לתת לכל אחד לעשות הלכה משלו. לכן צריכה להיות סמכות אחת שעוקבים אחריה, אפילו כשהיא אינה הגדולה ביותר.
הפשט החסידי / קבלי — מערכת השפע
יש מערכת של שפע — כיצד האלוקות נמשכת לעולם. השפע בא דרך מי שעומד בראש, אפילו כשהוא אישית אינו במדרגה הגבוהה ביותר. כמו אצל מלך גוי — “לב מלכים ביד ה'” — שפע האומה בא דרכו, אפילו כשהוא אדם נמוך. זה יכול להיות עונש לאומה שיש לה מנהיג חלש, אבל המערכת עדיין עובדת דרכו.
החידוש העיקרי: לא בהכרח תלוי במדרגה הפרטית של האדם — מדובר במערכת הכללית. אפילו יפתח — רוח הקודש באה אליו, לא משום שהיו לו כל התנאים, אלא משום שבהתאם למצב הדור הוא היה מה שאפשר היה למצוא, והיו מספיק תנאים מינימליים.
משל הניגונים — הרבי והכלי
מעשה עם רב באבוב: מישהו אמר שהוא הולך לרבי מבאבוב לא משום שהוא סבור שהוא הצדיק הגדול ביותר, אלא משום שהוא צריך לשיר את ניגוני באבוב — זו הדרך שלו להתחבר לשבת. הוא לא יכול ללכת לסקווירא או לבעלזא כי שם שרים ניגונים אחרים.
הנקודה העמוקה יותר: הניגון הוא כלי — לא העצם, לא האור, אבל כלי נחוץ. חסיד ויזניץ צריך את ניגוני ויזניץ כדי להמשיך על עצמו את קדושת שבת. וצריך להיות רבי חי שמוריד את הניגון לעולם — הוא גורם לניגון להישיר. הרבי מביא את האותות, המסגרת שגורמת לזה לעבוד.
דיון: גשמיות ורוחניות
עלתה שאלה: האם לגשמיות (ניגון, בית המדרש) יש באמת שייכות לרוחניות? התשובה: כן — כמו מצוה, שהיא גם גשמיות וגם רוחניות ביחד. תלוי איך מסתכלים על זה.
—
ב. תורת הבעש״ט על “תעשה לך תיבה” — שתי מדרגות בעבודת ה׳
הפשט הראשון: “חלונות מלמעלה” — שפע לשכינה
האור האמת (מהמגיד ממזריטש) מביא בשם הבעש״ט: “תיבה” היא השכינה (עולם הדיבור), ו“חלונות מלמעלה” פירושו להביא מזון/שפע לשכינה ממדרגות עליונות — מבינה (הה׳ עילאה). זוהי תנועה של מלמעלה למטה — הורדת שפע.
מהלכים רבים
יש מהלכים רבים על תורת הבעש״ט של “תעשה לך תיבה” — מחשבות זרות, ניתוח, דרכים שונות. כל תלמיד לקח את הענין בדרכו שלו, אף על פי שביסוד זה אותו דבר. זה נמצא גם בקדושת לוי, פרי הארץ, ור׳ אהרן מזיטומיר.
מדרגה א׳ — מלמטה למעלה (מצד הנברא)
האדם נמצא בעולם השכחה — שהבעש״ט קורא בחינת אחוריים — הוא שוכח היכן הוא עומד. הוא צריך התעוררות — להיכנס לעולמות עליונים, להגיע לאמת של מהיכן העולם נובע.
טכניקת הבעש״ט: להכניס את כל הכוחות (מודעות, כוונה, דעת) באותיות של תפילה/תורה. דרך זה שוכחים מעולם הזה, מתחילים לראות שהחיים הרגילים הם “פיקטיביים”. בדרך זו יש הרבה מדרגות — עד עולם אצילות, תחתים, שניים ושלישים, עולמות ושמות.
חסידות בכלל היא בדרך כלל מלמטה למעלה — כיצד משתמשים במצוות, שבת, קדושה כדי להידבק בעליונים. “תשוקת הנשמה לחזור לשורשה”, “מים התחתונים בוכים, אנן בעינן למהוי קמי מלכא.” זה מה שמתאים לנברא — הוא לא המקור, הוא חסר, הוא רוצה לחזור.
מדרגה ב׳ — מלמעלה למטה (מצד הבורא)
בקבלה (אריז״ל, זוהר) כמעט מפורש שמלמטה למעלה אינו התכלית — זה רק השלב הראשון. המטרה האמיתית היא להמשיך שפע חדש למטה — להוריד אורות חדשים, מוחין, המשכות לעולם.
מצד הבורא זו כוונת הבריאה: לבורא, להשגיח, להשפיע, להחיות, להיטיב — להוריד לעולם, לא לקחת חזרה. במובן מסוים, מה שהנבראים רוצים — לחזור למקור, “מחזיר עולם לתוהו ובוהו” — הוא מצד הבורא חורבן. (שבת היא “שביתה” לא “השבתה”.)
—
ג. טבע הטוב להיטיב — יסוד ההשפעה
מהות הקב״ה: לתת
מהות הקב״ה היא “מהיטיב” — לתת. כפי שהרמב״ם וספרי קבלה מביאים: כל דבר שיש לו שלימות לא רק שומר לעצמו, אלא נותן הלאה. ברוחניות זה כמו “מדליק מנר לנר” — כפי שרש״י אומר על “ואצלתי מן הרוח” (והרמב״ן): “כמדליק מנר לנר ואין זה חסר כלום” — זה רק נעשה יותר ויותר. דברים גשמיים כמו כסף הם או שלי או שלך, אבל דברים רוחניים — דבר תורה למשל — רוצים באופן טבעי להעביר הלאה, כי “שאין די באוצרותיו לכל בריותיו” — לקב״ה יש מספיק אלוקות לא רק לעצמו, אלא לכל, ועוד הרבה יותר.
תענוג הבורא vs. תענוג הנברא
תענוג הבורא הוא לתת, להשפיע — תנועה של ירידה (“וירד ה'”). תענוג הנברא הוא לקבל, לעלות — תנועה של עליה, כמו שלהבת שמשתוקקת למעלה. זה ההבדל בין זכר (משפיע — ירידה) ונקבה (מקבל — עליה).
קירוב וריחוק ברוחניות — לשון הבעל הסולם
להיות רחוק מהקב״ה לא אומר רחוק במקום, אלא שונה ממנו. ברוחניות: שני דברים שדומים הם אותו דבר; שני דברים שונים הם רחוקים. הקב״ה הוא המשפיע המוחלט — לא חסר לו כלום, הוא יכול רק לתת. אנחנו המקבל המוחלט — חסר לנו הכל. זה עושה אותנו הרחוקים ביותר ממנו — יותר רחוק אפילו ממלאך.
—
ד. ביטול הוא רק המדרגה הראשונה — הדרך להיות דומה לבוראו
ביטול = מידת המלכות — ההתחלה
אדם שלא יודע שיש בורא חי “בבחינת אחוריים” — הוא מקבל חיות אבל לא יודע מזה. הוא כמו “כמוץ אשר תדפנו רוח” — לא כלום. דרך תפילה, קבלת עול מלכות שמים, הוא נעשה נברא — הוא תופס שהוא מקבל ממקור. אבל אז הוא תופס רק כמה רחוק הוא — הוא בדיוק ההיפך מהקב״ה.
המטרה האמיתית: להיות דומה לבוראו
הקב״ה לא רוצה שאדם יישאר רק מקבל. “קדושים תהיו כי קדוש אני” — אי אפשר להיות אותו דבר כמו ה׳ (לא שווה, לא זהה), אבל אפשר להיות דומה — דומה. מה זה דומה? להיות משפיע — דבר שנותן, לא רק לוקח.
דביקות אמיתית היא לא רק לעלות ולקבל מעולמות עליונים. זו רק דביקות יחסית לקודם. דביקות אמיתית היא כשנעשים דומים לקב״ה — ונותנים גם. נעשים משפיע, יש הנאה רק מלתת — מזון, שפע, תורה לדברים שנמצאים מתחת.
הפרדוקס של צדיק — ענין ר׳ אלימלך
אדם עובד כל חייו להיות צדיק — הוא לא רוצה כלום גשמי, רק להיות דבוק בה׳ ולהבין דברים עליונים. אבל כשהוא מתחיל באמת להבין את הקב״ה, הוא מבין שכוונת הקב״ה היא הפוכה — הוא נעשה רבי, מתפלל עבור יהודים, משפיע שפע, דואג לפרנסה, בריאות, ילדים.
ר׳ יוד הקדוש שאל: כדי לחלק כסף צריך להיות צדיק? אבל האמת היא: זה בא מהשגה אמיתית באלוקות — שהקב״ה ברא את העולם “לא תוהו בראה לשבת יצרה” — לא כדי שכל המדרגות יתבטלו למעלה, אלא כדי שעליונים ישפיעו לתחתונים.
—
ה. שתי מדרגות בכוונת אכילה: מנוח vs. אברהם אבינו
מדרגת מנוח — בירור ניצוצות (מלמטה למעלה)
מנוח היה עם הארץ שידע רק כוונה אחת של אכילה: להעלות את הדברים התחתונים לעליונים — באכילה יש ניצוצות קדושה, וצריך לברר אותם ולהעלות. לכן אצל מנוח כתוב “והעליתיו” — הוא התכוון להעלות את האוכל. אצל מנוח המלאך לא אכל, אלא עלה. אבל זו לא כוונת האכילה האמיתית.
מדרגת אברהם אבינו — חפץ חסד (מלמעלה למטה)
אברהם אבינו ידע את הכוונה העליונה. אצל אברהם כתוב “ויאמר אלי מהר שלוש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות” — הוא נתן לאכול למלאכים, והם אכלו באמת. כראש החסידים כל דרכו הייתה: הקב״ה הוא חפץ חסד. הוא המשיך מהמדרגה הגבוהה ביותר של חפץ חסד — עד המלאכים, עד שרה, עד כל מקום, עד סדום אפילו.
ביאור ר׳ הערשעלע (דרך עבודה)
כוונת אכילה היא לזכור שהקב״ה הוא חפץ חסד — הוא רוצה לגמול חסדים לנבראים — והאדם מקבל את ההטבה. זה מובא בילקוט תורת צבי (ליקוטי תורת צבי).
טעם באכילה — תנאי לכוונה
מישהו ביקש מהרבי שיוסיף מלח לאוכל כדי שיהיה לו טעם טוב יותר. חכם (המנורת המאור) לא הבין וחשב שהרבי אוכל לתאוות. התירוץ: בכתבי האריז״ל כתוב שאי אפשר לכוון כוונת אכילה אם לאוכל אין טעם. הטעם הוא כלי לכוונה — “ספירת תענוג.”
—
ו. מקבל על מנת להשפיע — משל קוגל הסבתא
הדרך הראשונה: מקבל לשם ההשפעה
ר׳ אשר׳ל קורא לזה “מקבל על מנת להשפיע.” הקב״ה רוצה להשפיע, והאדם יכול לחשוב: למה אני אוהב לאכול? כי הקב״ה אוהב לתת לאכול. כשאני אוכל ויש לי הנאה — מבריאות, מכוח, אפילו מטעם — ההנאה שלي היא לא כי אני רעב, אלא כי אני המקבל של שפע הקב״ה.
המשל
מישהו הולך לסבתא שלו, ויש לה “משוגעת” שהיא חייבת לתת לכל נכד קוגל. הוא אוכל את הקוגל כדי שהסבתא תהיה לה הנאה מלתת. יש לו הנאה מהקוגל — ואם אין לו הנאה, הוא גם לא יכול להנות את הסבתא. הוא עדיין מקבל, אבל הוא מקבל לשם ההשפעה — הוא תופס את נקודת המבט של הנותן, הוא משתתף בהנאה של הנותן. זו אכילה אחרת, קבלת תענוג אחרת.
—
ז. המדרגה העליונה של הרמ״ק — נושא מזון לשכינה
הפרדוקס: לתת למי שגבוה ממך
השכינה היא בוודאי גבוהה ממך — השכינה של אצילות גבוהה מכל יהודי, מכלל ישראל. אבל כשאתה מתפלל, עושה מצוה, או אוכל לשם שמים — אתה מביא שפע לשכינה. אם השכינה גבוהה ממך, אתה צריך להיות דבוק בה, לא לתת לה — זה הפרדוקס.
משל הרמ״ק: רבי ותלמיד
הרמ״ק (ר׳ משה קורדובירו) לומד שבסדר ההשתלשלות כל מדרגה היא ממוצע — כמו רבי שהוא ממוצע בין רבו (שממנו הוא מקבל) ובין תלמידיו (שלהם הוא משפיע). כולנו תלמידי השכינה — כפי שהפסוק אומר “וכל בניך למודי ה'” — נביא הוא תלמיד של הקב״ה, יהודי פשוט הוא תלמיד של נביא.
התלמיד עוזר לרבי
תורת הבעש״ט מוציאה חידוש מעניין: תכלית התלמיד היא לא רק להיות מקבל — התכלית היא להיות משפיע. הרבי יכול לומר תורה רק כשיש מישהו לשמוע. במובן מסוים התלמיד עוזר לרבי להיות רבי. התלמיד הוא באספקט מסוים “גבוה” מהצורך העצמי של הרבי.
שפע לצורך עצמו ושפע לצורך השפעה
הרמ״ק נותן הסבר עמוק: הרבי (וכל דבר עליון) מקבל שפע מלמעלה. אבל לשפע יש שתי בחינות:
– שפע לצורך עצמו (ייחוד אבא ואמא)
– שפע לצורך השפעה — לתת הלאה
השפע שהוא בשביל השפעה יכול לבוא רק כשיש מקבל למטה. בלי מקבל, העליון גם לא מקבל את החלק הזה של שפע. הרבי מקבל תורה (במידה המלאה) רק כשיש תלמידים/חסידים לקבל. לעצמו הוא מקבל שיעור מוגבל.
משל כלי אלישע (זוהר, פרשת לך לך)
אלישע אמר לאשה שתכין כלים — כמה כלים, כך שמן. השמן (שפע) הוא באמת אין סוף, הוא אף פעם לא חסר. הגבול הוא רק כמה אפשר לקבל. הכלים למטה גורמים לשמן למעלה להתרבות.
—
ח. סתימות הן תמיד מלמטה
חידוש חשוב: כשמקובלים מדברים על “לתקן סתימות בצינורות למעלה” — זה רק בדרך השאלה. באמת הסתימות תמיד למטה. למעלה תמיד טוב. אבל מכיוון שזו מערכת אחת, סתימה למטה גורמת שגם למעלה נעשה מצומצם — לא לעצמו, אבל להיות משפיע.
—
ט. כל נברא רוצה להיות דומה ליוצרו
כל התענוג של כל דבר נברא — אפילו ספירות, מלאכים — הוא לתת הלאה. כשלנברא יש מספיק רק לעצמו אבל הוא לא יכול להשפיע, הוא נפרד, הוא לא דומה ליוצרו. זה הפירוש של “קרוב לה'” — להיות כמוהו, להיות משפיע.
—
י. עמלק ופירוד — “אין השם שלם”
אפילו אדם אחד שלא נותן לקבל את השפע, הוא מפריד את כל השרשרת עד למעלה. זה הפירוש של “אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק” — עמלק מעכב את השפע, וממילא נסתם השפע דרך כל השרשרת, והעליונים נעשים כביכול נפרדים.
—
יא. תורת הבעש״ט על תפילה — לא לעצמו בלבד
יסוד הבעש״ט
הבעש״ט אמר (כתוב בתולדות): כשאדם מתפלל רק לעצמו, הוא עושה פירוד גדול יותר במקומות אחרים. אפילו כשלמישהו יש בכוונה רק יחודים עליונים אבל לא שיהיה גם השפעה למטה — הוא מפריד, כי הוא חותך “כלי זנו” מהעליונים לתחתונים.
משל “כל חמירא” (הומוריסטי)
מישהו כיוון ב״כל חמירא” על יציאת מצרים — כוונה יפה, אבל לא יוצאים, עדיין יש חמץ בפסח! כך גם — אי אפשר להתפלל רק על יחודים עליונים ולשכוח את הצורך הפשוט.
הדרך הנכונה: לשם השכינה
צריך להתפלל לא לשם עצמו, אלא לשם השכינה — זה אומר: להכין את התחתונים לקבל את ההשפעה, ודרך זה כל המערכת נעשית שלמה. זה הפירוש של “לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה” — לשם הזיווג, לשם השכינה, לשם העליונים — שכל שרשרת ההשפעה תעבוד כמו שצריך.
תמלול מלא 📝
המערכת של הנהגה — רב, רבי, מלך — והענין של “יפתח בדורו”
היסוד של הרמב״ם: עוקבים אחרי משה רבינו, לא אחרי הרב
הרמב״ם אומר בהקדמה לפרק חלק שהוא מבין את כל המסורה ממשה. אנשים אומרים: אני עוקב אחרי בית הדין של היום, או אחרי הרב של היום — הוא אולי חכם גדול כזה, אבל הוא לא חכם גדול כמו שאני יכול להבין אותו. צריך לדעת שלא עוקבים אחרי הרב — עוקבים אחרי משה רבינו. משה רבינו ציווה לעקוב אחרי בית הדין אשר בימיך. יכול להיות שהוא שוטה, כמו שאומרים, יפתח בדורו.
שני אופנים להבין את הענין: פוליטי וחסידי
אז כן, זה — חסידים אני לא יודע איך הם יכולים לקבל דבר כזה, כי הם צריכים כן או ימין או שמאל, אבל אפשר לומר את זה בדרך חסידית גם כן.
זה ענין של המערכת. יש דברים גדולים יותר מהמדרגה שלך או המדרגה של הרבי באופן אישי. זה דבר אחד, בוודאי דבר טוב שהרבי הוא צדיק, אבל אחר כך יש את הנושא של המערכת הכללית.
הפשט הפוליטי
יש — לפי הרמב״ם היה אומר פוליטית — כדי פשוט שיצא תורה אחת יהיה לכם. לא יכול להיות שכל אחד יעשה לעצמו הלכה משלו, כמו שרבי עקיבא אמר.
כן, זה הפשט. זה פשט פשוט. זה פשט על דרך פשט, או כמו שאני קורא פוליטי — פוליטי אני מתכוון הנהגת העולם.
הפשט החסידי: המערכת של השפע
אבל יכול להיות גם פשט חסידי. פשט חסידי היה, קבלה׳דיג, חסידי, אני לא יודע — שיש דרך מסוימת איך השפע הולך, איך ההמשכות אלוקות, איך שרוצים לקרוא לזה, עובד על העולם.
ואפילו כשיש מלך, כן, אפילו לב מלכים ביד ה׳ — אפילו יש מלך גוי, ופשוט למעשה השפע של האומה בא דרכו — יכול להיות שהוא דווקא גוי נמוך. זה לא תלוי דווקא במדרגה הפרטית של האדם.
למה זה כך? יכול להיות שזה עונש לאומה שיש להם מלך רשע. אבל מתחייבים בכבוד המלכות — לא רק בגשמיות כי הוא הולך להרוג אותך, יכול להיות שזה דבר רוחני גם כן. כי באמת, אם אתה רוצה להגיע לשפע שבא בדרך הזו, אתה צריך ללכת דרכו.
המשל של משה רבינו ויהושע
אם כלל ישראל — בוא נגיד מדברים על כל כלל ישראל, יותר קל לי לדבר כמו אחד, כמו בחסידות. אם משה רבינו, הוא הרבי — בוא נגיד יש לו איזה חסרון, אני יודע, יהושע יכול ללמוד יותר טוב ממנו, משהו הוא יכול יותר טוב, שהוא יכול לעשות יותר טוב את החידושים — אין הבדל.
אבל השפע הכללי שקורה צריך לבוא דרכו, וזה עובד ככה גם. במילים אחרות, יש איזה מאמר חסידי לומר שזה מאמר חסידי — שיהודי יאמין במקל והוא יהיה לו מדרגה. יש דבר כזה, כי חלק גדול מה…
הם מחזיקים כמו מקל, אמת, ממש — כי הענין של המערכת, המערכה עובדת עם זה, שיש אחד שעומד בראש, ודרכו באה ההשפעה לאנשים האחרים.
התנאים המינימליים למנהיג
יש תנאים מסוימים — אני יודע, הוא לא יכול להיות ממש רשע, חזיר, יכול להיות — אבל כמה שיש תנאים מינימליים מסוימים, יש בזה אפילו ענין רוחני.
קשה לומר ממנו, כי יפתח בדורו, יפתח בדורו — שהולכת רוח הקודש ליפתח. מה? לא כל התנאים, אבל מספיק תנאים. הוא בסדר, זה בהתאם למצב הדור — זה היה מה שאפשר היה למצוא, מאיזה שהיא סיבה.
יכול להיות שזה ממש חסרון — לא אומר שזה חסרון — שזה כמו עונש לכלל שיהיה להם רבי או מלך או משהו שלא טוב כל כך. אבל בכלל אין הרבה דרכים אחרות לגבי הדרך של הדבר, של השפע הספציפי המסוים שהאדם…
משל מניגונים: הרבי ככלי לשפע
בוא נגיד, אני לא יכול לומר שיש דרך מוזרה, כן? בוא נגיד יש אחד — אני מכיר אותו, אני זוכר שעמדתי עם הבאבובער רב. הוא שאל אחד לאיזה רבי הוא הולך, הוא אומר שהוא לא יודע.
אצלו ביום שישי בלילה צריך לשיר ניגונים מסוימים ולהתנדנד ליד שולחן מסוים בדרך מסוימת, והוא רואה שזה מביא את זה. הוא לא יכול ללכת לבעלזא, אני כבר יודע לאן, לסקווירא — כי שם יש צדיק, הוא לא יכול את הניגון הסקווירא׳י, הוא צריך לשיר את הניגון הבאבובי. כאן שרים את הניגון הבאבובי, הוא הולך לשם.
אתה יכול לומר מאוד ציני, אבל אתה יכול לומר שיש לי דרך מסוימת איך אני מתחבר לשבת, איך אני חווה שבת. קודם זה צריך להיות עם המסגרת, עם הניגון. אם הרבי מנהל את זה, בלי רבי זה לא עובד.
זה אומר שאני חושב שהרבי הוא צדיק גדול יותר מאשר אחיינו? אין לזה קשר, אני לא חושב ככה. אני חושב שהוא עושה יותר טוב את המשחק — לא את המשחק — הוא מביא את האותות הוא עושה.
אם שני יעשה את אותם אותות, אז מתחילה ממש בעיה גדולה יותר. אבל בינתיים, אין לו בית מדרש כל כך יפה, הוא לא יכול להיות באבוב בלי בית מדרש יפה, אני לא יודע! יש הלכות מסוימות איך עובדים האותות. זה לא כל כך פשוט.
דיון: גשמיות ורוחניות
קהל: הגשמיות אין לה שום קשר לרוחניות.
מגיד שיעור: יש לה כן, כי זה כמו דבר שהוא מצוה, כמו ניגון. מה זה אומר? זה גשמיות או רוחניות? אני לא יודע מה זה. זה תלוי איך אתה מסתכל על זה.
קהל: הוא אומר שהם קיבלו כוח שהוא ה…
מגיד שיעור: יש לזה כן, כי זה כמו… לא, זה כי זה היה כמו… אתה יכול לומר שזו הייתה מצוה? זו לא הרוחניות באמת. אני לא יודע. כי זה חלק מהחלק…
קהל: מה קרה?
מגיד שיעור: אני אומר, שמה שדיברתי על הניגון, אתם צריכים להביא טלפונים יותר טובים עם… אני לא יודע, איראן הפציצה את הטלפון שלכם או משהו…
לא… לא אני אשם, אמת? אנחנו אשמים. הוא יודע, הוא יודע. תלך על הטלפון. תשים את הקולר על הטלפון, זה יכול לעבוד יותר טוב. לא, אתה יודע מה עושים על טלפון? פשוט טלפון, אה, מה שמתקשרים עם מספר טלפון. אתה מבין אותי?
אני רואה את עצמי כל הזמן. אתכם אני לא יודע.
סיכום: פוליטי וחסידי
אני אומר לכם, כי יכול להיות שזה משל שזה נכון להבין. כי רוצים שפע רוחני אין להם לתת לנהוג. לא יודע.
אבל, אומר לכם, כי זה משהו… אתה לא יכול לומר? יש פשט פוליטי. צריך להיות רבי אחד, אחד צריך להחליט מתי מתפללים מנחה. אוקיי, זו עבודה של גבאי. אבל… זה הקיצור. לא להיות יותר מדי. זה לא שיבוא אחד בבוקר אחד אחר הצהריים. אי אפשר להתפלל מסיבה. זה לא להיות אחד שמחליט. כן… זה ממש פוליטי, והדרך הכי פשוטה.
אם אני צריך, חסידי׳דיג. הוא ממש. הוא צריך מאחד, שהוא יכול לשיר את הניגון שהוא יכול להנהיג… הוא יכול לשיר את הניגון ששרים אצלנו. הסוג המסוים של ניגונים.
יכול להיות שרבי שני הוא צדיק גדול יותר, אבל הוא שר ניגון אחר, הרבה אנשים. זה לא שדר אחד, אין לי את הבעיה, לי לא איכפת איזה ניגון שרים. אבל אני רואה שלהרבה אנשים כן איכפת, ויש מסוים אוהב את זה כן, זה צריך להיות ניגון יהודי. אני לא יודע, אבל אני לא יכול, אני צריך הכל להיות ביידיש, ונפש לשון הקודש. קוראים לרבי וסופרים את החסיד. זה ניגון הרבי. אבל המנהגים צריך רבי להנהיג את הניגון, נכון?
הרבי כמי שמוריד את הניגון
אז… אממ… הניגון בא אבל, כמעט אתה יכול לראות שזה לא יהיה. אמת, בסך הכל אנחנו רוצים בסך הכל ללכת עם האות שלנו, עם המהלך שלנו, אבל חלק מהמהלך שלנו הוא שיש רבי, אני לא יודע, או הרבי מביא…
אני מתכוון שהרבי עושה שהניגון ישיר, לא הוא ישיר את הניגון — הוא יכול לשיר ניגון אחר, הכי נמי. אבל אז נעשה הדבר המסוים, נעשה. לא רע, הוא לא יכול לא להיות אבל שהוא יהיה סאטמרי, אבל הוא כבר לא ישיר יותר את הניגונים הוויזניצי׳ים, מה לעשות?
ובזה זה בעצם מסוים אבל כלי — זה לא האור, זה לא העצם, כן? העצם הוא למעלה מזה, אבל בוויזניץ למשל, כדי שהוא יהיה, כדי שהוא יהיה נמשך עליו קדושת שבת הוא צריך לשיר את הניגונים הוויזניצי׳ים.
וניגון וויזניץ אני מתכוון יותר ברחוב, אני מתכוון דווקא את הניגון — הוא יכול לשיר את הניגון בבית, אמת, אבל צריך להיות רבי שמוריד את הניגון לעולם, אדם חי שהוא עושה שהניגון ישיר.
בכל מקרה…
אני מתכוון שמצד הרבי, צריך הרבי גם ביטול, זה אמת, למה מדברים אנחנו עכשיו על הרבי׳ס? כי הם חתכו אותנו עוד יותר.
מי? כן. אבל אתה שומע אותנו? כן, אבל אתה יכול לדבר על בעל שם? על בעל שם, כבר, אפשר לדבר על בעל שם.
אני שומע, אני שומע עכשיו.
מעבר לבעש״ט: צער על הטבע
בקיצור צריך לעשות צער על הטבע, זה העיקר. כן, כאן לעשות צער על הטבע.
אבל הייתי שאני יכול… חזרה… עוד היו לי הטענות ש… התזוזה קצת. לא, זה מתחיל ט״ז. האות הראשונה היא ט״ז. כתוב אותו דבר אבל שורה שלמה.
הרבה פשטים על “עשה לך תיבה” — מאור האמת בשם הבעש״ט
הפשט של “וצהר תעשה לתיבה” — תיבה היא השכינה
מגיד שיעור:
ה… ה… זה אחרת מקודם. קודם תרגמו את זה, “וצהר תעשה לתיבה”, כבר היו שני פשטים עובדים, או פשט אחד. זה הוא מביא מאור האמת. אני לא יודע. אור האמת הוא מהמגיד ממעזריטש. אממ… אבל בשם בעל שם טוב. אולי זה גם היה הפשט הקודם. קודם היה כתוב “וצהר תעשה לתיבה”, היינו אמא. סחר של סביב אש, ועי׳ בספר אור תורה. והאות ט״ו. החלקים האחרים לא אמרו פשט ל״צהר תעשה לתיבה”.
אממ… הוא נותן כאן שני פשטים, אבל אחר כך נותן שני פשטים. אבל הפשט הראשון היה אמא. וכאן הוא מתרגם “צהר תעשה לתיבה”, שהתיבה היא השכינה, כך יוצא כאן, כן? “שהשכינה עולם הדיבור”, כמו שכתוב קודם. תיבה מורה על השכינה. ואז להביא נחלה, מזון, כביכול, כן? ומזון. האם צהר מלשון מזון? לא יודע. להביא מזון לשכינה ממדרגה גבוהה יותר. כלומר מבינה, נכון? בדרך כלל הה׳ שם מבינה. זה נגמר שם. זה הופך מלמעלה למטה.
השאלה של למעלה למטה ולמטה למעלה
קהל:
כן, זה כמו שאמרת. אז צריך כאן, אתה יודע על מה אנחנו רוצים לדבר.
מגיד שיעור:
אני לא מתכוון מלשון דיבור, אלא כמו שאמרתי שבוע שעבר, אני אומר דברים שאני לומד כל השבוע, אחר כך אנחנו נפגשים כאן. זו גם הייתה שאלה של למעלה למטה, למטה למעלה, כן, באיזו דרך הולכים.
כתוב כאן, תראה ממש את החלק הבא, כן, החלק הבא כתוב, תגיד את החלק הבא גם. צריך לעשות רשימה של כמה תרגומים יש על “עשה לך תיבה”, כל מיני מהלכים, מחשבות זרות ניתוח. כן, כל אחד לקח את זה בדרך כזו. לא משנה, מספיק שהוא אומר את זה פעם אחת, וכל אחד פירש הרבה פעמים את אותו דבר.
שתי המדרגות בעבודת ה׳
היסוד — שתי רמות בספרים החסידיים
מגיד שיעור:
אני אומר שיש, אני אראה לך מה אני מתכוון. יש את שתי המדרגות שהוא מדבר כאן מאוד ברור. הבעל שם טוב, אני לא יודע כמה ברור הבעל שם טוב אומר את זה. יש מקומות בספרים החסידיים שמדברים ברור היחידה, הקדושת לוי והפרי הארץ, התלמיד של קדושת לוי, הרבי אהרן מזיטומיר, הוא מדבר שם שיש את שתי הרמות. הוא אומר שיש שתיים, אולי מביא הוא כאן אפילו ממנו אחר כך, אני רואה כאן את הסימנים.
מדרגה א׳ — מלמטה למעלה: הדרך מעולם השכחה לעולמות עליונים
המצב של עולם השכחה — בחינת אחוריים
מגיד שיעור:
יש אדם שזה נגענו בזה לכתחילה, כמו הנקודה הראשונה. הנקודה הראשונה היא, הראשונה כמו תנועה, זה כשאדם נמצא בעולם השכחה, שהבעל שם טוב קורא לזה בחינת אחוריים, כן, הוא שוכח, הוא לא יודע איפה הוא עומד עם עצמו. הוא צריך איזושהי דרך פנימה, הוא צריך איזושהי התעוררות, אפשר לקרוא לזה, אבל זו התעוררות עם אל״ף. לעלות, להאיר משהו, הוא צריך להיכנס לעולמות עליונים. עולמות עליונים פירושו האמת, מאיפה שהעולם הוא אמת, הוא לא הולך יותר גבוה לשום מקום.
הטכניקה של הבעש״ט — להכניס את הכוחות לאותיות
והוא משתמש, הדרך של הבעל שם טוב הייתה להשתמש באותיות. זו טכניקה, טכניקה איך הוא נכנס לרוחניות. איך הוא נכנס לרוחניות? למשל, אומר הוא קודם, הוא מכניס את כל כוחותיו לאות. כוחות פירושו אומר את המודעות שלו, כן, את הכוונה שלו, את הדעת שלו, לא כוחות גשמיים. הוא נכנס לזה, וכך דיברנו באות ת׳ של מגיד, הוא שוכח מהעולם הזה, הוא שוכח מהדברים שהוא ראה, כי הוא מתחיל לראות שהדרך שהוא חי היא פיקטיבית, זה לא דברים אמיתיים, וכדומה. זו הדרך פנימה.
הרבה מדרגות בדרך פנימה
ובדרך פנימה יש הרבה מדרגות, אתה יכול לעלות עד עולם אצילות, והרבה רמות שלמדנו מהמגיד, או התחתים, שניים ושלישים, עולמות ושמות אלוקים, וכו׳. זו הדרך פנימה, כן? או החוצה, אפשר לקרוא לזה החוצה מהעולם, דרך למעלה.
חסידות היא באופן כללי מלמטה למעלה
העניין הוא, והבעל שם טוב מדבר מאוד הרבה על זה, והבעל שם טוב הוא באופן כללי, גם חסידות היא מלמטה למעלה בדרך כלל. חסידות מנסה להסביר הכל על הדבר. איך משתמשים במצוות, או בשבת, או בקדושה, לא משנה? איך משתמשים בדברים כדי לעלות, כדי להידבק חזרה בעליונים, ולהחזיר בתשובה, כן, להחזיר את הנשמה למקום שממנו היא באה, סוג כזה של דברים.
מדרגה ב׳ — מלמעלה למטה: כוונת הבריאה האמיתית
בקבלה מלמטה למעלה אינה התכלית
מגיד שיעור:
העניין הוא…
קהל:
מה?
מגיד שיעור:
זה הפוך, כן. במקובלים למשל כמעט מפורש באריז״ל שזו לא התכלית, גם בזוהר. האריז״ל יש לו אפילו תורה על זה, על מנוחה וכוונת אכילה. בקבלה, המטרה של תורה ומצוות היא לא לחזור, זו דרך, זה רק השלב הראשון. המטרה היא להמשיך שפע חדש, המשכה חדשה, לאורות, מוחין, וכל מיני דברים כאלה, להחזיר למטה, להביא שפע למטה.
מצד הבורא ומצד הנברא — שני כיוונים הפוכים
כלומר, במילים אחרות, כביכול, מצד הבורא, לא מצד הנברא. כלומר, מכיוון שיש נבראים — חידוש גדול שיש נבראים, כנראה יש תכלית וגאולה איך זה יכול להיות, אבל ככה נראה שיש נבראים — והנבראים חיים בעולם הפירוד כמו שקוראים לזה, כן, הם לא בשורשם, הם אפילו לא יודעים על השורש שלהם, הם לגמרי בגלות מצרים. אבל הם יודעים כן, הם שכחו, הם כבר יצאו מגלות מצרים אבל הם לא מחזיקים בגאולה, “קרבה אל נפשי”.
תשוקת הנשמה לחזור לשורשה — זה מצד הנברא
והם רוצים להיזכר, הם רוצים לעלות לשורשם, “תשוקת הנשמה לחזור לשורשה”. אתה יכול לומר לא רק הנשמה, העולמות עצמם, “מים התחתונים בוכים, אנחנו רוצים להיות לפני המלך”, אפילו המלכים, הנשמות, הכל, הכל נמשך למעלה, נמשך למעלה חזרה להיזכר במקור.
עכשיו, זה מה שנבראים עושים מצד הנברא, כי זה מה שמתאים להיות נברא. הוא לא המקור, הוא לא הבורא, הוא לא המאציל, איך שרוצים לקרוא לו. ממילא, אבל הוא יודע שהוא בא משם, חסר לו, הוא תמיד חסר, הוא תמיד רוצה לעלות חזרה.
מצד הבורא הכוונה היא להביא שפע למטה
מצד הבורא — הכוונה היא להשפיע
אבל מצד הבורא זה הפוך, אמת. מצד הבורא, כוונת הבריאה היא — אני לא יכול לומר כוונת הבריאה, לא הבורא עצמו, כביכול, אבל מצד הבורא, מצד העליון, כל כוונת השם, כוונת הבריאה, היא לעשות את העולם, לברוא את העולם, להשגיח על העולם, להשפיע שפע על העולם. כלומר, להמשיך להחיות, להמשיך להנות, לטוב וכו׳.
עבודת השם של נבראים היא מצד הבורא חורבן
אז מצד הבורא יש במובן מסוים שמה שקוראים עבודת השם הוא חורבן. כן, שבת, שבת היא שביתה, לא השבתה, זה בעצם חורבן. כלומר, להחזיר את העולם לתוהו ובוהו, שכל הצדיקים רוצים לעשות, זה לא הדרך. זה מצד הקדוש ברוך הוא. מצד הנברא זה מה שהוא רוצה, כי הוא רחוק מאוד. אבל מצד הבורא זה באמת הפוך. מצד הבורא הכוונה היא שהקב״ה מטיב, וכמו שמסבירים זאת ברמב״ם ובקבלה. חשבתי שזה הלשון ברמב״ם, אבל אני חושב שזה לא מדויק.
טבע הטוב להיטיב — היסוד של השפעה
זה בעצם חורבן, מה שנקרא “מחזרת על הפתחים”, שכל הצדיקים רוצים לעשות זה לא הדרך. מצד הנברא זה מה שהוא רוצה, כי הוא רחוק מאוד. אבל מצד הבורא זה באמת בדיוק הפוך.
מצד הבורא זה הפוך, הכוונות של התפילות “להיטיב”, וכמו שמסבירים זאת ברמב״ם, בקבלה, עומד שזה לשון הרמב״ם, אבל אני חושב שבכל ספר חסידי עומד גם כך: כל דבר שיש לו שלימות, כל דבר שיש לו שלימות עם מציאות — הקדוש ברוך הוא הוא המוחלט ביותר, יש לו מציאות מעצמו — וכל דבר שיש לו שלימות, פחות בעולם הרוחני, לא רק בגשמיות, זה לא לגמרי כך לפעמים כי יש אכן צמצום, אבל ברוחניות, כל דבר שיש לו שלימות לא רק מחזיק לעצמו, אלא נותן הלאה.
זה נקרא “טבע הטוב להיטיב”, כמו אם למישהו יש איזה דבר תורה, הוא לא רוצה להחזיק אותו לעצמו, הוא רוצה לתת אותו לאחר. כסף זו בעיה, כי זה או לי או לאחר. אבל דברים מושכלים, דברים רוחניים, זה תמיד כמו “מדליק נר מנר” כמו שרש״י אומר על הלשון “ואצלתי מן הרוח”, שמשם באה הלשון אצילות, כמו שעומד ברמב״ן, “כמדליק נר מנר ואין זה חסר כלום”, זה רק נעשה יותר ויותר, כי זה טבע הטוב, שרוצה לצאת, רוצה לתת יותר, כי יש לו יותר, אין לו רק מספיק לעצמו. “שאין די באוצרותיו לכל בריותיו”, לקדוש ברוך הוא יש מספיק קיום, מספיק אלוקות, לא רק לעצמו לבד, אלא גם לכל השאר, ולעוד כמה דברים, לכל, והוא יכול תמיד לעשות עוד, כן, זה לכל ולהרבה יותר.
תענוג הבורא לעומת תענוג הנברא
אז משמעות הדבר שכביכול התענוג, התענוג של הבורא הוא שונה מאוד מהתענוג של הנברא. מה הלשון תענוג כאן? זה משל, לקדוש ברוך הוא אין תענוג, אבל התענוג של הבורא הוא לתת, להשפיע. התענוג של הנברא, כשמישהו נעשה, הוא רוצה להיות נברא, הוא רוצה להיעשות, הוא לרדת, לרדת למטה.
התענוג של הבורא הוא ירידה, “וירד ה'”, לרדת, כמו ירידות כן, ירידה עומד גם בפרשת וישלח. אנחנו עדיין מחזיקים רע, ידעתי, אני עדיין מחזיק וישלח מהשבוע שעבר שלמדתי. ירידה, הולכים למטה, זו התנועה של הבורא. התנועה של הנברא היא עלייה. התנועה של אש, להבה, כל הדברים האלה הם עלייה. התנועה של נקבה, התנועה של נקבה היא לעלות, להתחבר עם המשפיע. אבל התנועה של זכר היא הפוך, היא לתת, להשפיע, להוריד את השפע לתחתונים. מובן שאין סתירה, כי אנחנו צריכים לדבר במונחים קיצוניים. על כל פנים, חכה.
קירוב וריחוק ברוחניות — לשון בעל הסולם
אז, הצדיקים דומים לבוראם. כלומר, להיות שלימות של אדם, תחשוב, כאן נעשה ממש פרדוקס, אבל להיות אדם אמיתי, אדם שהוא צדיק אמיתי, נשמה, שמשמעות הדבר בכלל שהנשמה רחוקה, ירדה? זה לא פשוט שהקדוש ברוך הוא הוא איזה סולם ואפשר לטפס לשמים השביעיים. כלומר מתכוונים למדרגות רוחניות, כן? ומה זה אומר… כפי שאני רק באמצע אומר, כן, מה זה אומר… זה הלשון של בעל הסולם, נכון?
מה זה אומר להיות רחוק מהקדוש ברוך הוא? זה אומר להיות שונה ממנו, כן? כי ברוחניות, שני דברים שדומים הם אותו דבר. בגשמיות, שני גופים מופרדים. אני וחברי, אפילו אנחנו דומים מאוד ואנחנו אוהבים את אותו דבר, אבל אנחנו שני גופים שונים, אנחנו לא אותו דבר. אבל ברוחניות, במושכל, בנשמה, שני דברים שהם אותו דבר הם אותו דבר. וכמה שהם אותו דבר, הם קרובים.
אז קירוב וריחוק ברוחניות לא אומר רחוק וקרוב במקום, אין מקום שמפריד. הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו, מקומו של עולם. קירוב וריחוק ברוחניות אומר להיות שונה. כשאתה אומר שאנחנו רחוקים מהקדוש ברוך הוא, זה אומר שאנחנו שונים ממנו.
הקדוש ברוך הוא הוא, אפשר לומר, הסיבה הראשונה, הקדוש ברוך הוא הוא הראשון, הוא צד המשפיע, לא חסר לו כלום, הוא יכול רק לתת, הוא רק נותן. ואנחנו חסר לנו הכל. אנחנו כל ה… זה אומר להיות הכי רחוקים. אנחנו הכי הרבה נקבה, אנחנו הכי הרבה מקבל, כי חסר לנו הכל. אפילו למלאך יש גם יותר מציאות מאיתנו, נניח. אנחנו הכי רחוקים. זה אומר להיות רחוק.
ביטול הוא רק המדרגה הראשונה
יוצא דבר מעניין מאוד, שכלומר, כל מה שספרי חסידות מדברים על ביטול הוא רק שלב. במובן מסוים, כי אתה אומר שאני רחוק מהקדוש ברוך הוא. אז מה זה אומר שאני רחוק מהקדוש ברוך הוא? מישהו שהוא לגמרי כל כך רחוק… ביטול אומר מידת המלכות, כן, ביטול מלכות הוא רק המדרגה הראשונה. הוא יכול להיות מישהו כל כך רחוק שהוא אפילו לא יודע שיש משפיע, הוא אפילו לא יודע שיש מקור, שהוא מנותק. איך הוא יכול לחיות? הוא חי בבחינת אחוריים, כן, הקדוש ברוך הוא נותן לו גם את החיות, אבל הוא לא יודע על כך.
זו הבעיה שרוב האנשים מחזיקים, לכן צריך להתחיל מ״סור מרע ועשה טוב”, ממידת המלכות, להתחיל להבין בכלל שאתה מקבל, שאתה נברא. אתה עדיין לא אפילו נברא, לשם כך אתה אפילו לא צריך להיות נברא, זה לא בחינת בריאה, זה לא בחינת משהו, זה בחינת משהו סתם… איך קוראים לזה? זה כמו “כמוץ אשר תדפנו רוח”, כן, זה לא דבר.
הוא מתפלל, הוא מקבל עול מלכות שמים, כן, קבלה, הוא נעשה נברא. עכשיו הוא נברא. עכשיו, הבעיה היא שזה לא מספיק, זה לא התכלית, לא במדרגה הזו. זה לא מספיק, כי מה זה אומר להיות נברא? כלומר היית רחוק מאוד מהקדוש ברוך הוא, בכלל לא ידעת שהוא עשה אותך. אוקיי, עכשיו אתה יודע, עכשיו אתה נברא. עכשיו אתה תופס לראשונה כמה רחוק אתה, כי עכשיו אתה תופס שאתה ההפך ממנו, בדיוק ההפך. כמה רחוק שזה יכול להיות, כל עולם מעבר אחד ומעבר שני. הקדוש ברוך הוא הוא מעבר אחד, הוא רק נותן, ואתה מעבר שני, אתה רק לוקח. זה הרי המשמעות של ביטול, אתה תופס שאתה סתם… “לנשמה אין לה מגרמה כלום”, אתה רק לוקח.
המטרה האמיתית: להיעשות דומה לבוראו
וכאן, בספרי חסידות ובמקובלים זה לא חידוש שהקדוש ברוך הוא עשה, הקדוש ברוך הוא לא רוצה שזה יישאר כך. זה לא דרך שאדם יישאר נברא, שיישאר רק מקבל, רק בחינת נוקבא, לא משפיע, כי אז הוא באמת רחוק.
אגב, ליבא דאמת לאמיתו, לכן אני אומר שביטול הוא מלכות, אתה יכול לומר שביטול הוא כתר, כי ליבא דאמת לאמיתו הוא נשאר תמיד כך, אין דרך לצאת מזה, כי אתה לא יכול להיעשות בורא אמיתי, אף אדם לא נעשה אלוה. ליבא דאמת לאמיתו. אבל אתה יכול להיות דומה, לכן יש “קדושים תהיו כי קדוש אני”, אתה יכול להיות דומה, לא שווה, לא זהה, לא אותו דבר, אבל אתה יכול להיות דומה.
ומה זה אומר שהוא דומה? דומה זה אומר שהיכולת של נברא, זה הרי כל הסוגיה של העמידה חסיפה וכו׳. ההטבה האמיתית, כלומר, אפשר לומר את זה בדרך אחרת אגב, כשאדם הולך הוא רוצה לעלות, תשוקת העלייה מסתפקת כשהוא עולה כמה שהוא יכול, הוא בורא, הוא נברא, הוא נברא, הוא נברא, בסוף הוא רואה, הוא לא רוצה להיות נברא. למה אני אהיה נברא? נברא זה לא דבר טוב, נברא הוא חסר, נברא הוא מה שלא יכול אפילו להתקיים לבד.
הוא רוצה להיות כמו בורא, הוא רוצה להיות סוג כזה של דבר, הוא רוצה, לא רק שהוא רוצה, הוא רוצה להיות דבר שנותן. אז למשל, כלפי העולם אדם, נניח, אפשר לומר באופן הכי פשוט, מאחר שאדם הוא כלפי יש לו ילדים, כל אדם יש לו ילדים, או בניך אלו תלמידיך, או אנשים שמושפעים ממנו, אפילו במובן מסוים נשמה עם גוף, כן?
למה יורדת הנשמה לגוף? זה בעצם אותה שאלה למה הקדוש ברוך הוא עשה את העולם, כן? למה הקדוש ברוך הוא עושה את העולם? כי הוא רוצה לתת. הוא רוצה לתת, צריך להיות לפחות משהו, הוא רוצה לתת, זו התכלית של הנתינה. והנשמה יורדת לגוף כי היא רוצה להשפיע לתחתונים. כשאדם מחיה את גופו, מה הוא עושה, אני אגיע לזה בעוד רגע לגבי כוונות אכילה.
דביקות אמיתית דרך השפעה
אבל כשאדם לומד לאחרים, כשאדם אומר, אהה, אני רוצה לעלות, אני רוצה בעצמי להידבק בעולמות העליונים ולקבל באמת יותר. אבל אז הוא כמעט הפוך, דביקות יחסית למה שהיה לפני כן, יחסית לאחיזה להיות בבחינת אחוריים, אבל זו לא דביקות אמיתית.
דביקות אמיתית היא כשהוא נעשה דומה לאלוקים, דומה לקדוש ברוך הוא, והוא גם נותן. הוא נעשה משפיע, הוא נעשה סוג כזה של דבר שיש לו הנאה לקבל רק כדי לתת, רק כדי לתת מזון לדברים שנמצאים מתחתיו, נניח קודם כל דברים שנמצאים מתחתיו. הוא משפיע, בזה הוא יותר דבוק, זו המשמעות.
יוסף מקבל את השכינה. מה זה אומר הוא מקבל את השכינה? אתה מקבל, אתה מקבל אור גדול מאוד, אבל “ומחדש בטובו בכל יום תמיד” אומר אתה משפיע, הוא נותן. עכשיו אתה דומה לשכינה, אתה לא באמת, כאילו עומד “אל נא תעזבנו”, אבל לא באמת הולך, נראה, אתה יודע, אתה מרגיש את זה אחרת וכו׳, אבל למעשה הוא נותן. אם הוא נותן, אז הוא באמת דומה לשכינה.
ענינו של רבי אלימלך — הפרדוקס של צדיק
ואז זה נעשה ממש פרדוקס, כי כאילו, וזה הרי רבי אלימלך שהוא כותב שם, שאדם יכול לעבוד כל חייו להיות צדיק, וצדיק אומר הוא לא רוצה כלום גשמיות, הוא רוצה להיות דבוק בה׳, הוא רוצה להבין דברים עליונים. אחר כך, כשהוא מתחיל להבין את הקדוש ברוך הוא, הוא מבין שכוונת הקדוש ברוך הוא היא הפוך, כי הוא נעשה רבי והוא מתחיל להתפלל ולהשפיע שפע על יהודים, ולוודא שיש להם פרנסה, ושהם נותנים את ילדיהם, ושיש להם בריאות, וסוגים כאלה של דברים.
והיו אנשים ששאלו, ר׳ יהודה הקדוש לא אהב את זה. הוא היה איזה צדיק, כי זה צדיק, ואחר כך הוא מחלק כסף. אני לא מבין, כדי לחלק כסף צריך להיות צדיק? כל אחד אוהב לחלק כסף לאחר. כן, אתם התבלבלתם שוב.
אבל האמת היא שזה בא מהשגה אמיתית במה שנקרא אלוקות. מה? זה שרבי אלימלך… כן, ההשגה האמיתית, השגה אמיתית מסוימת באלוקות, שהקדוש ברוך הוא לא עשה חורבן את העולם, “לא תוהו בראה לשבת יצרה”. הקדוש ברוך הוא עשה את העולם לא כדי תוהו, כדי שיהיו אנשים גסים מנותקים מזה, כן, אבל כל עוד הם מקבלים, הם יודעים שהם מקבלים מזה. מטרת הקדוש ברוך הוא היא שיהיה עולם, שאדם יהיה משפיע, שמדרגות עליונות יתנו לתחתונים, לא שכל המדרגות העליונות יהיו פונות למעלה ולא משפיעות.
כוונות אכילה — האריז״ל
אז, זה ענין גדול. לגבי זה, למשל, לזה רציתי להגיע, ובאריז״ל עומד שיש שתי כוונות של אכילה, יש כוונות של בירורים ויש כוונות של המשכת שפע, כן?
האריז״ל אומר שיש הנאה, הייתי מעורר, כי… כן, הגעת לכך שאתה יותר ממה שהיה קודם. אני צריך עוד לדבר על ה… כן, כן. צריך לדבר על החילוק של המקובלים בעוד רגע. כן, כן, כן. התוצאה היא ארוכה. ראיתי את זה השבוע שוב. כן, כן. צריך לדבר על דבר חדש. יש שהמקובלים שזה יביא מהנקודה הזו. אבל זה שונה מהמקובלים שזה יביא מהנקודה הזו.
שתי מדרגות בכוונת אכילה: מנוח ואברהם אבינו
מדרגת מנוח — בירור ניצוצות
האריז״ל אומר כאן שתי כוונות אכילה. היה מנוח עם הארץ. הוא ידע רק כוונה אחת. אבל אברהם אבינו ידע את הכוונה הראשונה.
מנוח הוא רמז לאמונה, זה שייך למ״א דברים שעושים את הבירור של האכילה, שאכילה היא אכן שיש את כל הדברים התחתונים ויש ניצוצות וצריך להעלות אותם, ומנוח גם אמר “והעליתיו”, הוא התכוון שהוא הולך להעלות את האוכל, את הדברים התחתונים לעליונים. אבל זו לא כוונת האכילה האמיתית, מי שיכול יודע שהכוונה היא עוד מדרגה.
הכוונה הגבוהה יותר של אברהם אבינו — חפץ חסד
הכוונה האמיתית היא כמו שעומד “ויאמר אל מהר שלוש סאים קמח סולת לושי ועשי עוגות”, ומה זה אומר, אברהם אבינו — מה ההבדל?
אברהם אבינו נתן לאכול למלאכים. אצל מנוח המלאכים לא אכלו, המלאך עלה. אברהם אבינו נתן לאכול למלאכים.
המשמעות היא שכוונת האכילה של אברהם אבינו לא הייתה שהכל עולה למעלה, שהוא מעלה את הדברים התחתונים לעליונים. כוונת האכילה שלו הייתה, או הכוונה שלו באופן כללי, ראש החסידים, הייתה שהקדוש ברוך הוא חפץ חסד, זו הייתה כל דרכו — הקדוש ברוך הוא חפץ חסד, והוא המשיך מהמדרגה הגבוהה ביותר של שהקדוש ברוך הוא חפץ חסד עד המלאכים, ואחר כך עד שרה, עד כל מקום, עד סדום אפילו, הוא ניסה. זו המשמעות של כוונת אכילה אחרת.
ביאורו של ר׳ הערשעלע — דרך עבודה
ראיתי, אתה רוצה לומר דרך עבודה, אז ראיתי את תשובת ר׳ הערשעלע, מישהו כותב, הוא קיבל משמו, אבל הוא אומר את זה גם בעצמו, שמה המשמעות של כוונת אכילה?
כוונת אכילה היא לזכור שהקדוש ברוך הוא חפץ חסד, הקדוש ברוך הוא רוצה להיות גומל חסדים לנבראים, והוא מקבל את ההטבה. כוונת אכילה, כלומר, הוא מתכוון להטבה הגבוהה יותר.
המעשה עם המלח — טעם כתנאי לכוונה
ולכן עומד שם, יצא לאחרונה ליקוטי תורת צבי, שם ראיתי את זה, ילקוט תורת צבי קוראים לזה, שם עומד שמישהו שאל אותו, מישהו ביקש שיוסיף מלח לאוכל, שיעשה טעם טוב יותר, והחכם, מנורת המאור לא הבין, הוא אמר שהרבי אוכל לתאווה.
הוא אומר, אתה לא יודע שעומד בכתבי האריז״ל שאפשר לכוון כוונת אכילה אם לאוכל אין טעם? אני לא יודע איפה זה עומד, אני חושב שזה עומד, זה עומד, יכול להיות שזה עומד, בבעל שם טוב זה בטוח עומד, במגיד, אבל זה עומד בכוונה ראינו שהוא מדבר על הכוונה של גבורות חסד, הכוונה של גבורות חסד, הפשט הוא שהקדוש ברוך הוא אוהב להשפיע, אבל כאן עומד משהו אחר, כאן הפשט הוא שהאדם מקבל את השפע.
מקבל על מנת להשפיע — משל קוגל של הסבתא
אבל צריך להבין, יש כמו, רבי אשר׳ל קורא לזה מקבל על מנת להשפיע, כאן זה אומר שאם הקדוש ברוך הוא אוהב להיות משפיע, כח הרצון, אתה מקבל מהשפע של הקדוש ברוך הוא שהוא נתן לי.
הדרך הראשונה — מקבל לשם ההשפעה
יש כאן דבר אחד
יש כאן דבר אחד שאם העליונים, הקב״ה רוצה להשפיע, להיות חלק מזה, במילים אחרות, להיות המקבל מזה, אתה יכול להיות מקבל לשם עצמו, כמו פשוט חסר לי משהו, אני אוהב לאכול, לא יודע, זה אני.
ואחר כך יש מי שהוא חושב, לא, למה אתה אוהב לאכול? אתה אוהב לאכול כי הקב״ה אוהב לתת לאכול. אז עכשיו כשאני אוכל ויש לי הנאה מזה, או שיש לי הנאה מהבריאות, זה נותן לי כוח, או שיש לי הנאה מהטעם אפילו, הטעם הוא ספירת תענוג, על כל פנים יש לי הנאה מזה, לא כי אני רעב, יש לי הנאה שאני זה שמקבל מהשפע של הקב״ה שהוא נתן לי.
המשל של הקוגל של הסבתא
כמו משל, זה לא… יש ספרים שאומרים כמעט כך, למשל כמו חילוק בין מי שאוכל כי הוא רעב, או מי שהוא הולך לסבתא שלו והיא משוגעת שהיא צריכה לתת לכל נכד קוגל, והוא אוכל את הקוגל כדי שהסבתא תהיה לה הנאה מלתת לנכדים קוגל. יש דבר כזה.
יש לו הנאה מהקוגל, ואם אין לו הנאה מזה הוא לא סיפק את הרצון של ה… הוא לא יכול היה להנות את הסבתא גם כן. אבל מה שהוא עושה הוא, הוא עדיין מקבל, אבל הוא מקבל לשם ההשפעה, כלומר הוא מקבל מצד… הוא יכול להגיע להיות כך, הוא יכול לתפוס את נקודת המבט של העליון, הוא יכול לקבל כאילו הוא יכול להשתתף בהנאה, לא כי אנחנו, הוא יכול להשתתף בהנאה של הנותן שהוא רוצה לתת את זה. זה סוג אחר של אכילה, סוג אחר של קבלה, סוג אחר של קבלת התענוג. זה דבר אחד שאפשר לומר.
המדרגה הגבוהה יותר של הרמ״ק — נושא מזון לשכינה
הפרדוקס של שכינה
אבל זה לא מספיק. המקובלים רוצים לומר יותר מזה, וכאן עומד בטח יותר מזה. כאן עומד, כאן יש ממש כמו פרדוקס, אני יכול לומר את זה כמו שהרמ״ק מסביר את זה, אני לא יודע איך האריז״ל היה מבין את זה.
כאן עומד דבר גדול יותר. רואה כאן את השכינה. השכינה גבוהה ממך או נמוכה ממך? איזו? השכינה בוודאי גבוהה ממך. השכינה של אצילות גבוהה מכל יהודי, מכל דבר, מכלל ישראל. אבל כשאתה מתפלל, או כשאתה עושה מצווה, או כשאתה אוכל לשם שמים, אתה מביא שפע לשכינה. אתה מעלה שפע, לא רק לעצמך.
כאן ממש כמו שאתה אומר, למעלה בינה. אם השכינה גבוהה ממך, אתה צריך להידבק בשכינה, ולא לתת לה. נכון? מבין את השאלה שלי? כאן זה באמת כך. הכוונה היא… יכול להיות.
דיון: שכינה כהיבט של השפעה
קהל: זו דרך אחת שאפשר לומר את זה. אתה מתכוון לומר שעל ידי ש… שכינה זה המשמעות, נאמר, שכינה היא ההיבט של זה שהקב״ה עצמו צריך למי לתת, כביכול הוא צריך שיהיה שני כדי שתוכל לתת, וזה נקרא שכינה. וכשאני מקבל את השפעתו, השכינה… מבין מה אני אומר?
מגיד שיעור: בסדר, אפשר לומר כך. אבל אני חושב שהרמ״ק אומר אחרת. בוא נאמר מה הרמ״ק אומר על זה. אני לא יודע אם זה נכון בכל הלשונות.
המשל של הרמ״ק — רבי ותלמיד
הרמ״ק לומד כך, בדרך משל, הוא לומד כך. הרמ״ק לומד שסדר ההשתלשלות יש דרך איך עולמות… אתה יכול לומר משל של רבי ותלמיד אפילו. אם אתה רבי, הוא ממוצע בין התורה עצמה, כביכול מרבו מאיפה שהוא מקבל את זה, עם התלמידים, עם מי שהוא משפיע אליהם. וזה נשאר.
כלומר, אומרים שהתלמיד… נאמר, אנחנו כולנו תלמידי השכינה, “וכל בניך למודי ה'”. כלומר, אנחנו תלמידים של הקב״ה. אתם יודעים שיש פסוק כזה? “וכל בניך למודי ה'”. זה מתכוון לנביא. נביא הוא תלמיד של הקב״ה. יהודי פשוט הוא תלמיד של נביא. נביא הוא תלמיד של הקב״ה.
בכל אופן, נאמר אתה התלמיד של הרבי.
הרבי והתלמיד — מי צריך את מי?
החידוש של הבעש״ט: התלמיד עושה את הרבי
מגיד שיעור:
יודעים שיש פסוק? “וכל בניך למודי ה'”. מה מתכוון נביא? נביא הוא תלמיד של הקב״ה. יהודי פשוט הוא תלמיד של נביא, ונביא הוא תלמיד של הקב״ה.
בכל אופן, נאמר התלמיד האהוב של ה… הוא אומר אבל, התכלית היא לא להיות תלמיד, התכלית היא להיות משפיע. הוא אומר אבל, הרבי — זה הפשט הראשון שהוא אומר — הרבי יכול לדבר רק כשמישהו מדבר. הרבי אוהב להיות רבי, ואני עוזר בעצם לרבי להיות רבי. לא אני התלמיד שצריך, אני פשוט של הרבי… במובן מסוים גבוה יותר מהרבי. זה מאוד מטורף. אני אומר לך, תורת בעל שם טוב.
קהל:
מה? זה מה שהוא אמר קודם.
מגיד שיעור:
אפשר לומר את זה קצת אחרת.
קהל:
מה? אני רוצה לומר קצת אחרת.
הביאור של הרמ״ק: שפע לצורך השפעה
מגיד שיעור:
אבל הבעיה היא שקודם כל, במובן מסוים זה אמת, זה לא אמת, יכול להיות שיש כוונה מסוימת. אבל זה לא מתאים כל כך טוב עם הלשונות שמקובלים אומרים, או אפילו מה שעומד כאן שהוא נותן מזון לשכינה.
הלשון של… הרמ״ק מסביר כך. הרמ״ק מסביר שהרבי, הוא מקבל שפע מלמעלה למטה, איך יקבלו העליונים, השכינה, הספירות, אפילו הספירות דאצילות. אבל השפע שהם מקבלים, יש היבט מסוים של השפע, אתה יכול לקרוא למידת המלכות של השפע, לא מה שהוא בשבילם. הם מקבלים שפע לצורך עצמם, אין לך שום קשר לזה. כן, קוראים לזה בכלל ייחוד אבא ואמא. אבל הייחוד שהוא לא לצורך עצמם, שהוא לצורך השפעה, צריך להיות מישהו מתחת לזה שיוכל לקבל את זה. כי אם אין מי שיכול לקבל את ההשפעה, אין גם לאבא, ואין גם לרבי. הרבי מקבל, במילים אחרות אפשר לומר שהרבי מקבל רק תורה כשהחסידים נמצאים שם, התלמידים נמצאים שם כדי לקבל את התורה. לעצמו הוא גם צריך לקבל תורה, אבל לא כל כך הרבה. יש שיעור מסוים, עם גבול, כמה שחסר לו לצורך עצמו.
אבל התוספת שפע, כן, האריז״ל קורא לזה ייחוד הנשמות, ייחוד זו״ן. התוספת שפע שיש, זה מקבל רק הרבי, זה מקבל רק העליון, בשעה שהוא לא רק אוכל את זה לעצמו, מקבל את זה גם מאין סוף, אבל זה מקבל רק בשעה שיש מי שייקח את זה.
המשל של כלי אלישע
אז הרמ״ק, הזוהר אומר בפרשת לך לך, יש סוג של משל של הכלים של אלישע, כן? אלישע אמר לאישה שהיא תכין הרבה כלים, כמה כלים שיהיו כך הרבה שמן יהיה. עכשיו אפשר לשאול, מי גורם שהשמן יתרבה? בדרך מסוימת, הכלים גורמים שהשמן יתרבה עוד. כי שמן באמת שפע יש עד אין סוף, לא חסר שמן. בעליונים, באין סוף יש עד אין סוף שפע, לא חסר חס ושלום, אין מעט מדי. הגבול הוא רק הגבול כמה אפשר לקבל, כמה מישהו יכול לקבל.
היסוד: סתימות הן תמיד מלמטה
אז אם אתה עומד כאן בעולם התחתון ואתה עושה כלים לקבל שפע, או לשון יותר טובה, שפע, אתה מתקן את עצמך, אתה מתקן את העולם, אתה מרבה שפע בשכינה. לא רק אתה אומר אני טוב, אני משאיר את השכינה, יכול להיות שאין סתירה למה שאמרתי קודם, אבל אתה באמת מרבה שפע בשכינה בעליונים. לא כי אתה עומד גבוה יותר מזה, היא נשארת גבוהה ממך, זו לא השאלה. אבל מכיוון שהתכלית של השפע, מדברים על בחינת שפע, כן כן, זה רק כדי שיוכלו לתת הלאה, אהה, אז השכינה מקבלת, כמה יותר יש מי שיכול לקבל את שפע השכינה, השכינה מקבלת באמת יותר שפע. זה לא בשבילה, זה בשבילך, אבל היא מקבלת באמת יותר שפע, מכיוון שזה כמו, לא הסתימה היא תמיד מלמטה, לא מלמעלה, כן?
במילים אחרות, המקובלים אומרים שאנחנו מתקנים את הסתימות של הצינורות למעלה. זה לא אמת, זה רק אמת בדרך השאלה. הסתימות הן תמיד למטה, למעלה תמיד טוב. הסתימות הן תמיד כאן. הבעיה היא שמכיוון שאין הבדל, זו מערכת אחת, אם יש סתימה כאן, זה נעצר שם גם, גם זה מצטמצם, זה נהיה מספיק להם אבל לא מספיק להיות משפיע.
כל נברא רוצה להיות דומה ליוצרו
והתענוג כולו של השכינה הוא לתת הלאה. התענוג האמיתי, כמו כל דבר עליון, אם יש לו רק מספיק שפע שלמות לעצמו ואין לו למי לתת הלאה, הוא מרגיש רע, כן? זה חסרון גדול, הוא לא דומה ליוצר, הוא נהיה דבר נפרד. אז כשאומרים שאנחנו מפרידים את המדרגות העליונות, לא מתכוונים שהמדרגות העליונות צריכות אותנו. מצד עצמם, כמה שעולם האצילות או מלאכים, לא משנה באיזו מדרגה הוא מדבר, כמה שהוא צריך משהו לעצמו, כמה שהוא נברא, כמה שהוא מקבל, הוא מושלם, לא חסר לו כלום. צריך להיות בטוח שהעולמות העליונים לא צריכים אותנו לעצמם.
אבל מכיוון שלהיות לעצמו לא מספיק לשום דבר נברא, כל דבר, כל דבר נברא בעולם רוצה להיות משפיע, הוא רוצה לתת לך הלאה, הוא מבין שהוא לא הראשון, הוא בחינה שנייה בורא, הוא מקבל את השפע מהקב״ה והוא נותן את זה הלאה, הוא רוצה להיות, זה הקרוב ביותר שנברא יכול להיות, הוא רוצה להיות דומה ליוצרו, הוא רוצה לתת, ואם אין למי לתת, וזה המשמעות להיות מחובר לעליון, זה המשמעות להיות קרוב לה׳, מתכוון להיות כמוהו, להיות מי שיכול להשפיע.
עמלק ופירוד — “אין השם שלם”
אם אין לך בסוף, בסוף כל התהליך יש גוי, לא משנה, יהודי, מדרגה גבוהה יותר, לא משנה, יש איזה אדם אחד שהוא לא יכול לקבל את השפע, הוא מפריד את כל השרשרת עד למעלה, כי הוא גורם שיש שפע קטן יותר, לא קטן יותר מצד עצמם אלא מה שהם יכולים לתת, והפשט הקטן יותר שלו הוא שהם פחות דומים לבוראם, הם נהיים בחינת אחורים, זה נהיה קטן יותר היחוד קוב״ה ושכינתיה וכו׳ וכו׳. כלומר שעל שמו שהוא הפריד את הספירות העליונות, אדם לא יכול להפריד את הספירות העליונות מצד עצמן, אבל כמה שהספירות העליונות יכולות רק להיות באמת מחוברות לבוראם כשהם נותנות לתחתונים, אז אם אדם לא מוכן, אם העולמות התחתונים לא מוכן לקבל, אפילו העולם האחרון, יש פירוד מסוים, “אין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק”, כן, אפילו עמלק יש בעולם הזה, מדברים כבר על עמלק של עולם העליון, על זה יש עמלק של עולם העליון.
והקב״ה לא יכול לעבור דרך עמלק, יש שמו של השם, ששמו מהווה כל ההוויות, הוא לא יכול להוות, כאן יש איזה דבר שלא מתהווה, יש לו בחירה, אוקיי, צריך להבין איך זה יכול להיות, אבל יכול להיות איזה דבר שהוא לא מתהווה, הוא לא מקבל את השפע, הוא מעכב בעד השפע, וממילא כל השרשרת עד למעלה כמעט, או כמה גבוה שאפשר לדבר, נסתם השפע, וממילא הם נפרדים כביכול.
הבעש״ט על תפילה — לא לעצמך
ממילא כשאדם מתפלל, וזו כוונה שהוא יכול להיות לו. הלאה יש את השאלה איך אתה מודע לזה, כל מי שעושה את זה זה קורה, כך העולם, אבל אחר כך יש צדיק או בעל דעת, הוא יודע מזה, הוא יכול לדעת מזה, זה להתכוון יחידים. הוא יודע, וזו ה״לשמה”. כשאתה יודע שאתה לא מתפלל לעצמך — הבעל שם טוב אמר, שכשאתה מתפלל לעצמך, אתה עושה פירוד גדול יותר במקומות אחרים. אתה מתפלל לעצמך, לתפילה שלך, אתה לא מתפלל ל… כמו שאותו אמר, הוא ראה מישהו, איזה… הוא התכוון ב״כל חמירא” על “יציאת מצרים”. זו כוונה מאוד יפה, אבל אתה לא יוצא, יש לך עדיין חמץ בפסח.
אני מתכוון לומר, תפילה זה הפשט שאתה מתפלל, אתה לא יוצא את התפילה, אתה חייב להתפלל רק על היחודים העליונים. זה פירוד. אלא זה אומר הבעל שם טוב, שהוא מתפלל, זה דוקא ה… הבעל שם טוב דוקא אמר את זה, עומד בתולדות. הוא מתפלל, יש לו בראש את היחודים העליונים, ואין לו בראש שיהיה גם ההשפעה. הוא מתכוון לעצמו, הוא מפריד, כי הוא אומר “כלי זנו” מהעליונים לתחתונים. אבל כל התפקיד של העליונים הוא לתת לתחתונים. זה בבחינת זה, בבחינת השפעותיהם.
הפשט של “לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”
אז הוא חייב להתפלל, אבל לא לשם עצמו, אלא לשם התאווה, לשם השכינה. מה שכינה משמעו שהוא מכין את עצמו להיות, הוא עושה את התחתונים מוכנים לקבל את ההשפעה, ודרך זה נהיה… ויש לו את זה בראש, יש לו בראש שהוא מתכוון באמת לזה, כי מה שמעניין אותו הוא שהשכינה תעבוד, לא שהוא יהיה לו. להיפך, כל המערכה קיימת כדי שזה יעבוד. אז, זה הפשט שהרמ״ק לימד אותי.
קהל:
זה הפשט של “לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”?
מגיד שיעור:
של?
קהל:
“לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”?
מגיד שיעור:
כן, לשם השכינה, לשם הזיווג, לשם העליונים.
אז, יישר כוח.
קהל:
אז, יישר כוח.
מגיד שיעור:
שבוע טוב.
קהל:
שבוע טוב. תחילה. כאן נשאר לך לחיים ימים עוד סיבה שלמה למה פרעה עם פרעה.