סיכום השיעור 📋
סיכום שיעור — הלכות תעניות פרק ה׳
—
הקדמה לפרק — היסוד של תעניות קבועות
הרמב״ם מתחיל פרק ה׳ שעוסק בתעניות שקבועות לדורות — בניגוד לפרקים הקודמים שדיברו על תעניות על צרות (תענית גשמים וכדומה).
הפרק כולל שלושה נושאים עיקריים: (1) הלכות של ארבע/חמש תעניות קבועות; (2) הלכות אבלות של שלושת השבועות ותשעת הימים — אבלות החורבן; (3) תקנות נוספות של חכמים לזכר החורבן.
חידושים:
– מדוע לא לצום כסדר? אנו חיים בזמן של חורבן בית המקדש — צרה קבועה. לפי ההגיון של תענית (מדרכי התשובה — להתעורר על צרות), היינו צריכים לצום כל הזמן עד שמשיח יבוא, כמו בתענית גשמים שבה צמים עד שיורד גשם. ואכן, כפי שהגמרא מביאה, היו אנשים שעשו כך.
– שני טעמים מדוע אי אפשר: (א) מעשית — אי אפשר לצום כל השנה; (ב) עמוק יותר — הגמרא קוראת לזה אבלות ישנה — זו צרה מפוזרת, לא חריפה. אפשר לחיות בלי בית המקדש, זה לא כמו צרה דחופה שבה צריך להגיב מיד.
– המודל של שני וחמישי: כשם שהרמב״ם אומר שכאשר אי אפשר לצום כל יום, צמים שני וחמישי — כך גם, כאשר אי אפשר לצום כל השנה, צמים ארבע-חמש פעמים בשנה. וחלק מהשנה (שלושה שבועות, תשעה ימים) נוהגים במנהגי אבלות — אותם מנהגים שכבר ראינו בתענית גשמים (נזיפה למקום, לא לשאול בשלום וכדומה). בנוסף עושים זכרונות לחורבן. הכל מערכה אחת — לזכור שיש צרה וצריך לעשות תשובה.
—
הלכה א׳ — היסוד של התעניות הקבועות
„יש שם ימים שכל ישראל מתענין בהם מפני הצרות שאירעו בהם, כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשי אבותינו שהיה כמעשינו עתה, עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב, שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם…”
פשט: כל ישראל צמים בימים מסוימים כי אירעו בהם צרות באותם ימים. המטרה היא לעורר את הלבבות ולפתוח דרכי תשובה. זה מזכיר לנו שמעשינו הרעים דומים למעשי אבותינו שגרמו לאותן צרות — ודרך זיכרון זה נעשה תשובה.
חידושים:
1. תענית אינה תשובה עצמה — אלא הכנה: לשון הרמב״ם „לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה” מראה שתענית עצמה אינה התשובה. תענית שוברת את הלב, וזה פותח את הדרך לתשובה. תשובה עצמה היא תיקון המעשים — כפי שהרמב״ם כבר למד קודם.
2. תירוץ לקושיה „אבותי חטאו, לא אני”: הרמב״ם עונה עם „מעשי אבותינו שהיה כמעשינו עתה” — חטאי אבותינו דומים לחטאינו. „אבל אנחנו ואבותינו חטאנו.” הפסוק „והתודו את עונם ואת עון אבותם” מראה שמתוודים על שניהם — כי שניהם קשורים.
3. הסבר עמוק יותר ב„עון אבותם”: הזכרת עוונות האבות אינה רק זיכרון היסטורי. זה מזכיר שללא התעוררות, עבירות הן ברירת המחדל. טבע האדם הוא שללא חשבון נפש הוא נופל אוטומטית לעבירות — כפי שכבר היה עם אבותינו. הזכרת עבירותיהם היא הזכרה שללא תשובה עבירות קורות אוטומטית.
4. הפשט המיוחד של הרמב״ם: לא היה חורבן אחד — אלא כשהיו עבירות קרה חלק מהחורבן. הוא מונה חמשה דברים אירעו. גם בזמן הזה — עדיין אין לנו בית מקדש, יש צרות מזמן לזמן, הכל בגלל עבירות.
—
הלכה א׳ (המשך) — צום גדליה, ג׳ תשרי
„שלישי בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם, ונכבה גחלת ישראל הנשארה, וסיבב להתם גלותם.”
פשט: השלישי בתשרי הוא תענית כי גדליה בן אחיקם נהרג. הוא היה המנהיג האחרון של היהודים שנותרו בארץ ישראל אחרי חורבן בית ראשון. מותו כיבה את הניצוץ האחרון של מנהיגות יהודית, וגרם לכך שהגלות תסתיים.
חידושים:
1. הפשט המיוחד של הרמב״ם — שונה מהגמרא: הגמרא (ראש השנה יח:) אומרת: „ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו” — מיתת צדיקים קשה כמו חורבן בית המקדש. פשט הגמרא הוא עיקרון כללי — מות כל צדיק קשה כמו חורבן. אבל הרמב״ם לומד אחרת: הוא לא אומר שמות כל צדיק הוא כמו חורבן. הוא לומד שדווקא גדליה — כי הוא היה מנהיג היהודים האחרונים בארץ ישראל — מותו היה ממש המשך החורבן. „נכבה גחלת ישראל הנשארה” — האש כבר לא בוערת (חורבן בית המקדש), אבל עדיין היתה גחלת בוערת. כשגדליה נהרג, גם הגחלת כבתה. זו היתה מכת הפטיש של חורבן בית ראשון.
2. „וסיבב להתם גלותם”: „להתם” פירושו לסיים — זה החותם הסופי של גלות בית ראשון. כל זמן שגדליה עוד חי, אפשר היה עדיין לחזור. אחרי מותו זה היה חתום.
—
הלכה א׳ (המשך) — עשרה בטבת
„עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל נבוכדנצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק.”
פשט: בעשירי בטבת נבוכדנצר הקיף את ירושלים במצור. „סמך” פירושו הקיף את ירושלים. „במצור ובמצוק” הוא לשון מהתוכחה.
—
הלכה א׳-ב׳ (המשך) — שבעה עשר בתמוז: חמשה דברים
הרמב״ם מונה חמשה דברים שאירעו בשבעה עשר בתמוז:
1. נשתברו הלוחות
פשט: כשמשה רבינו ירד מהר סיני.
חידושים: שבירת הלוחות אינה עצמה הטרגדיה — הטרגדיה היא העגל, ושבירת הלוחות היתה תוצאה/עונש על כך. אפשר לשאול את אותה קושיה על חורבן בית המקדש — הטרגדיה היא העבירות, לא החורבן עצמו? התירוץ: בלוחות שונה, כי שבירת הלוחות היה משהו שמשה רבינו בחר לעשות כעונש, והקב״ה בחר להחריב את בית המקדש כעונש. העונש עצמו הוא גם צרה.
2. ובוטל התמיד בבית ראשון
פשט: לפני החורבן, בשבעה עשר בתמוז, נגמרו הבהמות לקרבנות, והתמיד פסק. זו היתה צרה גדולה — עבודת בית המקדש פסקה.
3. והובקעה ירושלים בחורבן שני
פשט: בחורבן שני הרומאים שברו בכלי מצור את חומות ירושלים בשבעה עשר בתמוז.
חידושים: בשני החורבנות שבעה עשר בתמוז היה תחילת החורבן (ביטול התמיד / הבקעת החומה), ותשעה באב היה בשניהם סוף הצרה.
4. שרף אפוסטמוס הרשע ספר תורה
פשט: גנרל רומי שרף ספר תורה. אף אחד לא יודע בדיוק מי הוא היה.
5. העמיד צלם בהיכל
פשט: הרמב״ם לומד שאותו אפוסטמוס שם צלם בהיכל (לא מנשה). כך היתה גירסת הרמב״ם במשנה.
—
הלכה ב׳ (המשך) — תשעה באב: חמשה דברים
1. נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ ישראל
פשט: אחרי שהמרגלים חזרו, “ויבכו העם בלילה ההוא”, נגזר שדור המדבר ימות במדבר.
2. וחרב הבית בראשונה ובשניה
פשט: בית המקדש חרב שתי פעמים בתשעה באב.
3. ונלכדה ביתר
פשט: ביתר נפלה.
חידושים:
– דרך הרמב״ם בפירוש המשנה: כדרכו הרמב״ם נותן את הרקע החסר להבנת הסוגיה. הוא מסביר שביתר אינה רק עיר — זו היתה עיר יהודית גדולה עם “אלפים ורבבות מישראל”, והיה להם “מלך גדול” — זה בר כוכבא (בן כוזיבא). “ודמו כל ישראל וגדולי החכמים” (רומז לרבי עקיבא) “שהוא המלך המשיח” — אבל הוא לא היה משיח, “ונפל ביד גוים ונהרגו כולם”.
– “והיתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש”: הרמב״ם מתאר את ביתר כצרה גדולה כמו חורבן המקדש. מדוע משווים לחורבן המקדש? בביתר נהרגו אלפים ורבבות אנשים, ובבית המקדש כתוב שהיו עצים ואבנים (בניין). הרמב״ם רוצה לתאר את גודל הצרה — זו לא רק עיר שאבדה, אלא סוף התקווה למשיח.
4. חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל ואת סביביו
פשט: טורנוסרופוס (מושל רומי, כנראה גנרל בשם רופוס) חרש את מה שנותר מבית המקדש, “לקיים ציון שדה תחרש”.
חידושים:
– שאלה גדולה להיום: ירושלים ברוך השם בנויה, רואים אלפי מנופים שבונים — האם זה עדיין “בחורבנה”? נאמר שבוודאי לא אומרים את הנוסח על ירושלים היום. אבל אולי במקום המקדש — שם עדיין יש חורבן.
– שבא מדרך המדבר — מי שבא מצד המדבר (כמו כשנוסעים למדבר יהודה ליד העיר העתיקה), קורע על המקדש תחילה ואחר כך על ירושלים — הפוך מהסדר הרגיל, כי הוא רואה את המקדש קודם.
—
דיני קריעה — כיצד
„כל הקריעות האלו כולן ביד ומעומד. וקורע כל כסותו שעליו עד שיגלה את לבו. ואינו מאחה קריעות אלו לעולם. אבל מותר לשללן למללן ללקטן ולתופרן כמין סולמות.”
פשט: קורעים בידיים, בעמידה. קורעים את כל הבגדים עד שרואים את הלב. אסור לתפור לעולם — אבל צורות זמניות של תפירה (כמין סולמות/אילמות) מותרות.
חידושים:
– חומרא יותר מאבלות רגילה: באבלות רגילה אין כל כך — כאן זה כל כסותו (כל הבגדים, לא רק חולצה אחת) עד שיגלה את לבו, ואינו מאחה לעולם (באבלות רגילה אפשר לתפור אחרי שלושים).
– “לתופרן כמין אילמות” — זה אותו מושג כמו בחול המועד, דרך זמנית של תפירה.
– למעשה: עוד דבר שאף אחד לא נוהג — קורעים קריעה, אבל לא קריעה שאינו מאחה, ולא עד שיגלה את לבו.
—
ביטול הצומות בימות המשיח
„כל הצומות האלו עתידין ליבטל לימות המשיח. ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים ימי ששון ושמחה, שנאמר כה אמר ה׳ צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים — והאמת והשלום אהבו.”
פשט: כשמשיח יבוא כל הצומות יתבטלו, ויותר מכך — הם יהפכו לימים טובים.
חידושים:
1. ספר הרמב״ם אינו רק לזמן הזה — הוא כותב גם הלכות לימות המשיח. צריך לדעת כיצד להתנהג כשמשיח יבוא.
2. “כשיש שלום” — הרמב״ם אומר שעכשיו עדיין אין שלום, כי עדיין אין את הגאולה. הרבי (הרבי מליובאוויטש) אומר שמשיח מביא את השלום.
3. הרמב״ם בפירוש המשנה (שמונה פרקים) מסביר את הפסוק “והאמת והשלום אהבו”: הקב״ה לא מסתכל אם אתה צם או לא — הוא מסתכל אם אתה עושה אמת ושלום. שלום פירושו מידות טובות, אמת פירושו שיודעים את האמת — מעלה שכלית. זו שלמות האדם, ואז אפשר להיות שמח.
4. תענית אסתר — האם גם היא תתבטל? הרמב״ם לא אומר זאת בבירור. אולי לא, כי היא קשורה לפורים שלא יתבטל. יש לה ענין מיוחד.
תמלול מלא 📝
הלכות תעניות פרק ה׳ — תעניות קבועות לדורות: הקדמה, צום גדליה, עשרה בטבת
הקדמה: מהו הפרק החמישי בהלכות תעניות?
טוב, אנחנו לומדים הלכות תעניות פרק חמישי, פרק ה׳. למדנו עד עכשיו על תעניות שאינן קבועות תמיד ועומדות באותו זמן, אלא על צרה או תענית גשמים. למדנו זאת בהרחבה בפרק האחרון, כל התפילות של תענית גשמים. עכשיו נלמד את התעניות שאנו יכולים, התעניות שנוגעות תמיד בזמן הזה, התעניות שנקבעו פעם אחת לעולם.
ועוד דבר שנלמד הוא, שנלמד, מאוחר יותר יעמוד על ימי תשעה באב וימי אב. בעצם בכלליות עוד שני דברים כלליים שאני רוצה לחשוב פשט שאפשר לקשר אותם קצת עם הסוגיא כאן.
עוד נושא אחד, כלומר קודם יאמר הרמב״ם בפרק הזה את ההלכות של ארבע או חמש, נראה כבר, תעניות שיש לנו. אחר כך נדבר הלכות של אבלות שכל אחד מכיר בתוך שלושת השבועות, תשעת הימים, זה גם ענייני אבלות החורבן. ואחר כך יאמר הרמב״ם עוד תקנות שהחכמים תיקנו על אבלות החורבן, כמו לעשות זכר לחורבן, לקרוע קריעה כשרואים בית המקדש החרב וכדומה.
פשט כללי: מדוע מתענים רק ארבע פעמים בשנה ולא כל השנה?
ויכול להיות שהנקודה היא כך, שנראה את ההלכה א׳ שהרמב״ם מניח אותה. הנקודה היא, שהרי למדנו שכל התכלית של תענית, תענית, הרמב״ם אומר, היא מדרכי התשובה. זו דרך לעורר את העולם שמה שיש צרות, זה לא סתם, זה בגלל, כמו שכתוב למשל שם, בגלל שלא שואלים שלום בזמן התעניות המאוחרות, כי הם כנזופים למקום, צריך לקחת ברצינות ולדעת שצריך לתקן.
עכשיו, מה זה אומר? עכשיו אנחנו חיים בעולם, הרי לכאורה זמן חורבן בית המקדש, שבכלל אין עולם. זה הרי זמן של גלות. גלות פירושה שהיהודים אין להם ממשלה, והיהודים הטובים אין להם ממשלה, ומלכות הרשעה שולטת, וכו׳. אין סוף בעיות. אז בעצם היה צריך להיות, לגזור תענית, ולנהוג עם כל מנהגי, כמו כמעט כמו אחרי הסוג השלישי של תענית, צריך לשבת עד שנעשים זעופים, עד, כן, עד שתבוא הגאולה, כמו שהיה צריך לעשות, כמו עד שיבוא גשם. כן. כך עומד אכן בגמרא, אהבה ואמונה, היו אנשים שעשו כך.
ולמעשה אי אפשר לעשות כך. נראה שצריך לחשוב יותר עמוק למה אי אפשר. תעשה זאת כן, אולי משיח יבוא. אוקיי, נראה שיש עוד דברים אחרים על זה. אבל יש כן הלכות מסוימות שהולכות כל השנה. כלומר, אנחנו רואים את זה שיש כמו תקופת תשעה באב, אז… לא, בעצם בכל השנה, קצת כמו שהם למדו, דומה למה שהם למדו. לא, יש גם צום גדליה ועשרה בטבת, זה הולך לאורך כל התקופה של שנה יש. נראה לי כמו דומה לשני וחמישי. אי אפשר להתענות כל יום? אומר הרמב״ם, מתענים שני וחמישי. אוקיי, אי אפשר להתענות כל השנה, מתענים ארבע פעמים בשנה, אולי חמש פעמים בשנה. אולי תענית אסתר היא גם קשורה לזה אפילו. הרמב״ם לא אומר טעם, אבל יכול להיות. מתענים כמה פעמים בשנה, ולא רק מתענים, אלא גם חלק מהשנה נוהגים גם במנהגים, שהמנהגים כבר ראינו בתענית גשמים, מנהגי אבלות, מנהגי נזיפה למקום, לא לשאול שלום, דברים כאלה. חוץ מזה עושים עוד זכרונות, זה הכל חלק מאותו דבר, לזכור שיש צרה וצריך לעשות תשובה.
אבלות ישנה — צרה מפוזרת
ומאחר שזה לא דבר ש… אני רוצה לומר, מה שאמרתי קודם, שזה בגלל שאי אפשר להתענות כל השנה, אני מתכוון שיש בלי זה עוד דבר, שהגמרא קוראת לזה אבלות ישנה, כי זה אכן לא סוג כזה של צרה, כי אפשר לחיות בלי בית המקדש. אתה לא מספר לאף אחד. הגמרא קוראת לזה אבלות ישנה. זו צרה גדולה, אבל זה כמו צרה מפוזרת, זה לאורך כל השנה. זה לא פשט שהשבוע, אין הבדל אם זה השבוע או השבוע הבא. מבין? זה משהו יותר כללי. אני מתכוון שכשהרמב״ם אומר למשל שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, הוא גם מונה שלא היה פעם אחת חורבן בית המקדש, אלא כשהיו עבירות קרה חלק מהחורבן. היה, הוא מונה, חמישה וחמישה, כן? כן, זה יש גם בזמן הזה, יש כל הצרה שאין לנו עדיין בית המקדש, ויש צרות מזמן לזמן. זה הכל על העבירות שיש לנו. כן, אוקיי.
הלכה א׳: יש שם ימים שכל ישראל מתענין בהם
בקיצור, זה לכאורה ההקשר של הפרק, וכך באים לדעת את ההלכות של התעניות. אומר הרמב״ם:
יש שם ימים, יש ימים, שכל ישראל מתענין בהם, שכל היהודים, לא עיר אחת, על עיר מסוימת, אם קורה עת צרה, יש איזו עת צרה שיש לכל היהודים, זה שאין כאן גאולה. שכל ישראל מתענין בהם, אוקיי, מפני הצרות שאירעו בהם. אבל לא אומרים גאולה, אבל כן. בגלל הצרות שקרו להם, שקרו בימים האלה. כדי לעורר הלבבות. למה? אומר הרמב״ם, למה עושים בימים האלה? כן. למה מתענים? כי כמו שאנחנו יודעים שלהתענות זה לעורר. כדי לעורר הלבבות, לעורר את הלבבות, ולפתוח דרכי התשובה, לפתוח את דרכי התשובה. זה אומר כמו שאנחנו זוכרים שהתענית עצמה אינה תשובה. תענית היא רק לשבור את הלב, ואחר כך לעשות תשובה. תשובה עצמה היא תיקון המעשים.
קושיה: מה אתה רוצה ממני? אבותיי חטאו!
מישהו ישאל אדם קושיה, זה הרי מעשה שאבותינו עשו, אנחנו לא חטאנו לעשות את חורבן בית המקדש, זה איזה סבא מהזמן ההוא עשה, מה אתה רוצה ממני?
אומר הרמב״ם, ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים, זה יזכיר לנו את מעשינו הרעים. למה? כי מעשי אבותינו שהיה כמעשינו עתה, כמו שלאבותינו היו חטאים שהביאו צרות, יש לנו גם עבירות, יש לנו גם מעשים רעים. הוא אומר כך, זכור את הרעות שלנו ואת מעשי אבותינו, שהם עושים אותו דבר שאנחנו עושים. אבל אנחנו ואבותינו חטאנו. כן, כך אמרנו, הוא יביא פסוק. עד שגרם להם ולנו אותה צרות. כמו שאבותינו עשו עבירות, והעבירות גרמו להם צרות, ואנחנו גם ממשיכים. אנחנו עושים עבירות, וזה גורם לנו צרות. אותו דבר. כי אנחנו, זה לא נברא כמו שהגמרא, כל מי שלא נברא בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו, משהו כזה.
תכלית הזכירה: תשובה
אומר הוא, למה? מה המטרה לזכור? סתם להיות עצוב? אומר הוא, לא, כיון שזוכר דברים אלו, כשנזכור את הדברים האלה. נו, שבא להיטיב, נעשה תשובה ונזכור לחזור להיות טובים, שנאמר, כמו שכתוב והתודו את עונם, ומה זה ואת עון אבותם? מה הנקודה של עוון אבותם? כי עוון אבותם הוא עוון אבותם, לזכור את חולשתנו. ולא סתם לזכור, כי אם אנחנו תופסים שאנחנו עדיין באותה צרה שהיתה לסבא שלנו, למה אנחנו באותה צרה שהיתה לסבא שלנו, עושים עוד את אותה עבירה שהם כבר עשו? הם אומרים לנו וידוי, ווידוי הוא בוודאי לא הנקודה סתם לומר וידוי, אלא הלאה וידוי הוא בגלל שצריך לעשות תשובה, עושים תשובה על עוונותינו ועוונותינו ועוונותינו, כמו שהפסוק אומר הלאה, אחר כך ה׳ ירחם בגלל זה.
חידוש: עבירות הן ברירת המחדל ללא התעוררות
אני מתכוון שזה דבר מעניין, הרבה פעמים אנשים מרגישים לא נוח עם הזכרת העבירות של האבות. אני מתכוון שהנקודה כאן היא, שהנטייה הטבעית של אדם היא שאם הוא לא עושה חשבון נפש, אם הוא לא לגמרי בשליטה, הוא נופל לעבירות אוטומטית. כל עוד לא עושים את הזכרון, את ההתעוררות, קורות עבירות אוטומטית. כמו שכבר היה עם אבותינו שהיו להם עבירות עד שהתעוררו. כן, להזכיר את העבירות זה להזכיר שבלי התעוררות קורות עבירות. כן, בלי תשובה קורות עבירות. העבירות הן ברירת המחדל. זה לא מה שכתוב כאן אבל. כתוב כאן שאנחנו בצרה, ולמה אנחנו בצרה? כי אנחנו, אבותינו, עשו את אותו דבר, וכשנזכור את זה, נעשה תשובה, ונתקן את הבעיה. משיח יבוא, מה שלא יהיה, יתקן את הבעיה.
הלכה ב׳: מהם הימים?
אומר הרמב״ם, מהם הימים? הימים הם כך, ארבעה ימים.
צום גדליה — ג׳ תשרי
זה כך, הראשון הוא יום שלישי בתשרי, שלושה ימים בתשרי. מהו היום? זה היום שבו נהרג גדליה בן אחיקם. ומה הבעיה? זה אדם אחד? לא, זה לא היה עניין של אדם אחד, זו היתה צרת רבים. למה? כי נכבה גחלת ישראל הנשארה. גדליה היה מנהיג ישראל, או ממנהיגי ישראל בזמנו. כשהוא נהרג, כן, ואחר כך התחילו כבר בחזרה להדליק את האור. לא, זה היה אורו של עולם. הקבוצה האחרונה של יהודים שעדיין היו בארץ ישראל, שעדיין היה להם קצת מנהיג, זה היה גדליה. אה, טוב מאוד. האש כבר לא בוערת, אבל עדיין יש קצת גחלת, זה עדיין כן ולא. לכן הוא אומר, עדיין נשאר משהו יהדות, משהו יהודים. וכשהוא נהרג, כל היהודים ברחו, כך כתוב במעשה שם. אז זו היתה המכה האחרונה. מכת הפטיש של חורבן בית המקדש היה גדליה.
וסיבב להתם גלותם. אז כשגדליה, שהיה האחרון מהיהודים ששרדו עדיין ושהחזיקו מעמד, כשהוא נהרג כבתה הגחלת. וסיבב, וזה הביא להתם גלותם, שהגלות תימשך כל כך הרבה, שהגלות תהיה כל כך גדולה. להתם פירושו לסיים את גלותם, כלומר הגמר, זו מכת הפטיש. כלומר, כל עוד עדיין היה גדליה, אפשר היה עדיין לחזור. אני מדבר על בית ראשון, זה כבר חזר אגב. אבל זה סיים, אני מתכוון שזה היה הגמר החותם כביכול של גלות בית ראשון.
חידוש הרמב״ם: נכבה גחלת ישראל — לא סתם מיתת צדיקים
חלק הרמב״ם, אני רק רוצה לומר למה. הלומדים מחזיקים בלראות שהרמב״ם עושה פירושים משלו על הגמרא. הגמרא אומרת על זה, למדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקינו. שגדליה היה צדיק, והיה רשע, כן, ישמעאל הרג אותו שם, ועושים על שניהם תענית, גם על צום גדליה וגם על צום תשעה באב, ללמוד שמיתת צדיקים קשה כמו חורבן בית המקדש.
אבל הרמב״ם למד בזה שלא סתם צדיק מת כמו חורבן בית המקדש, כל צדיק שמת עושים תענית. הרמב״ם למד שמאחר שהצדיק, גדליה, הוא היה מנהיג היהודים באותו זמן אחרי החורבן, אז כשהוא מת נעשה כמו שוב החורבן שסיים את להתם גלותם, לכן זו צרה כזו. זה הרמב״ם למד פשט בדבר. כן.
עשרה בטבת — המצור על ירושלים
מהן התיבות? עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל נבוכדנצר הרשע על ירושלים. אתה מתכוון סמך, הוא נשען? אני לא יודע. הוא נשען, אתה מתכוון שהוא הקיף את… הוא עשה מצור סביב ירושלים. אוקיי. כמו כן, הוא הביא את ירושלים במצור ובמצוק. הוא הביא את ירושלים במצור… זו לשון פסוק מכתבי. במצור ובמצוק בתוכחה, כן. הוא הקיף את ירושלים. אז יכול להיות שזה התחיל עשרה בטבת, וזה נגמר…
שבעה עשר בתמוז
ושבעה עשר בתמוז, התענית הבאה היא שבעה עשר בתמוז. מה קרה בשבעה עשר בתמוז?
שבעה עשר בתמוז ותשעה באב – חמשה דברים אירעו בהם
שבעה עשר בתמוז – חמשה דברים (המשך)
דובר 1:
והוא הולך לפי סדר הדורות. בו נשתברו הלוחות כשמשה רבינו ירד.
זה מעניין, נשתברו הלוחות זה לא עצמו הטרגדיה, הטרגדיה היא העגל, שעל זה היה נשתברו הלוחות. אפשר לשאול את אותה קושיה על בית המקדש, הטרגדיה היא העבירות שעשו. לא, הטרגדיה היא הבעיה. כשהיה לך עגל בלי לוחות, זה לא ממש אותו דבר, כי נשתברו הלוחות היה משהו שמשה רבינו בחר לעשות, כעונש. ה׳ בחר לשבור את בית המקדש, כעונש.
ובוטל התמיד בבית ראשון. נפסק התמיד בבית ראשון. כלומר, עוד לפני החורבן היה יום אחד, שבעה עשר בתמוז, שאז התאספו כבשים כדי לעשות את הקרבן. כלומר שבית המקדש עדיין פועל, ושבעה עשר בתמוז נגמרו הבהמות לקרבנות, ונפסק התמיד. זו היתה צרה גדולה. כלומר שעבודת בית המקדש, כן.
והובקעה ירושלים בחורבן שני, ובחורבן שני קרה אז יום גבר והובקעה העיר. החומות, הרומאים זרקו בליסטראות על החומות הגדולות של ירושלים, ושבעה עשר בתמוז הם סוף סוף הצליחו לשבור את החומה.
ואחר כך היה שרף אפוסטמוס הרשע ספר תורה. היה רשע אפוסטמוס, שהיה אחד מהגנרלים הרומיים, והוא שרף ספר תורה. זו היתה גדולה… מי שהיה, מי שהיה. אף אחד לא יודע מי היה, אגב.
ואני יכול לדמיין, זה לא היה מהאנשים הטובים. כן. הער מיט צלם בהיכל. הרמב״ם לומד שאותו אפוסטמוס, לא מנשה, לא… כך לומד הרמב״ם. כך כתוב במשנה, הרמב״ם היה גורס כך, נראה, שהעמיד שאותו אפוסטמוס העמיד צלם בהיכל. מי זה היה? מי יודע. איזה שקץ, מה אני אגיד לך, איזה הבדל.
זה שבעה עשר בתמוז, כן? אנחנו מתענים שבעה עשר בתמוז.
תשעה באב – חמשה דברים
ותשעה באב? תשעה באב גם כן הוא גם חמשה דברים אירעו בו. על שני הדברים האלה אומרת הגמרא, כן, שזה יום חייב, שמגלגלין חובה ליום חייב. היום היה בתוכו, זה יום רע שהביא על עצמו עונשים. כן.
מה קרה ביום הזה? “בו נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ ישראל”. שם כתוב, אחרי שהמרגלים חזרו, “ויבכו העם בלילה ההוא”, נגזר “שלא יכנסו לארץ ישראל”, עדיין נמשך שדור המדבר ימות במדבר.
“וחרב הבית בראשונה”, בית המקדש נחרב בפעם הראשונה, “ובשניה”, ובפעם השנייה. זה דבר שלישי. ובפעם השנייה, כן. “ובשניה”, ובפעם השנייה.
“ונלכדה” – זה מעניין, בשניהם, שבעה עשר בתמוז היה בשניהם ההתחלה של החורבן, כמו שהתמיד בוטל, ממילא כבר לא היתה העבודה, והפעם השנייה נבקעה החומה. ובשניהם היה, תשעה באב היה בשניהם סוף הצרה. כן, צריך לדעת ש, בקיצור, מי שילמד את המקורות של זה יראה שזה מסובך, כתובים תאריכים אחרים בפסוקים, וחלילה.
נלכדה ביתר
“ונלכדה עיר גדולה”, עיר יהודית גדולה נכבשה, “וביתר היתה שמה”. אתה רואה בגרסה שלך כתוב ביתר, אבל בגרסאות אחרות כתוב בית תור היתה שמה. יש מקום כזה, נגיד. “והיו בה אלפים ורבבות מישראל”. היתה עיר מלאה חכמים, כן? לא, לא יבנה, ביתר. אלפים ועשרות אלפים, בקיצור, הרבה יהודים. “אלפים ורבבות מישראל”, היתה עיר יהודית גדולה.
“והיה להם מלך גדול” – אה, הוא מדבר כאן על מעשה בן כוזיבא. “והיה להם מלך גדול” – כאן מדברים כבר אחרי חורבן בית המקדש. בשני המקרים כשאתה מדבר, הרמב״ם מדבר על הכל, הוא הולך לפי סדר הדורות מהמשנה כבר. כאן, מה היה כאן? זה כבר היה כמה שנים אחרי חורבן בית המקדש, היהודים – ירושלים כבר היתה חרבה, אבל עשו עיר גדולה ביתר, והם קיבלו מלך ששמו בר כוכבא.
ודמו כל ישראל וגדולי החכמים, כל היהודים וגדולי החכמים – מתכוונים כנראה לרמוז על רבי עקיבא וחכמי הדור האחרים – דימו, חשבו שהוא המלך המשיח, הוא המלך המשיח המיועד. אבל למעשה לא קרה, הוא לא היה משיח, ונפל ביד גוים ונהרגו כולם. והיתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש.
למה אומר הלשון של חז״ל שזו הייתה צרה כמו חורבן המקדש?
אולי כי נהרגו אלפים ורבבות, ועל בית המקדש כתוב שהיו עצים ואבנים. אולי יש לו מקור לכך, אבל זה היה חורבן גדול.
כמו חורבן בית המקדש? הרמב״ם רוצה לתאר, כי במשנה כתוב “נלכדה ביתר”. מהי ביתר? מי שמע עליה? הרמב״ם נותן לך את הרקע, כדרכו לתת את הרקע של הסוגיה שחסר להבנה. שזה לא היה סתם איזו עיר שנפלה, היו הרבה ערים בהיסטוריה שנפלו. זו הייתה העיר שחשבו שכבר משיח, והייתה צרה אדירה, היה כמו חורבן בית המקדש. זו הגדרת הרמב״ם… נראה לי שזו הגדרת הרמב״ם.
חרש טורנוסרופוס את ההיכל
ובאותו היום המוכן לפורעניות, היום שכבר היה מוכן לפורעניות, קרה גם טרגדיה, שחרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום, טורנוסרופוס ממלכי אדום – אדום מתכוון כאן לרומי – חרש את ההיכל ואת סביביו, אבל מה שעוד נשאר מבית המקדש הוא סיים לחרוב לגמרי.
ובכך קרה, לקיים – זה מעניין, כי טורנוסרופוס עשה זאת לא לקיים, הוא לא אמר לשם יחוד לקיים “ציון שדה תחרש”. אלא כשזה קרה התקיים, הקב״ה נתן לו לעשות זאת כדי להראות לנו שמתקיים הפסוק “ציון שדה תחרש”.
נלכדה העיר, המעשה הוא, בעיקרון, מי טורנוסרופוס, זה שם מצחיק, יכול להיות שזה בא מאיזה גנרל ששמו היה רופוס, זה שם רומי. אצל הרומאים היה מנהג, כשייסדו עיר חדשה, הסדר היה שהמלך, או מי שהמושל, לקח מחרשה וחרש את החרישה הראשונה, כי עיר צריכה סעודה. וזה היה הסדר שיעשו אבן הפינה.
אז אחרי שכבשו את ירושלים, למעשה אחרי חורבן ביתר, אדריאנוס בעצם… למה כתוב כאן טורנוסרופוס איני יודע, אבל אדריאנוס, הוא החליט שצריך ללמד לקח ל-Judeans, ליהודים, פעם אחת ולתמיד. אז הוא לקח את ירושלים והוא עשה אותה לעיר גויית, Aelia Capitolina, נכון? הוא עשה מקדש ל-Jupiter על בית המקדש וכן הלאה.
והדרך שכביכול ייסדו עיר ירושלים, עיר רומית, וסדר ההתייסדות היה שעושים את החרישה. והוא עשה זאת בתשעה באב. הוא גם ידע. אגב, אולי זה הפירוש “המוכן לפורענות”, כי הרשע ידע, הוא עשה דווקא, בדיוק. כמו שחמאס בא בשמחת תורה? זה מנהג של רשעי ישראל. סוג של דבר הפוך. But anyway… הפוך, להפריע לשמחה.
בקיצור, הוא ידע, הוא רצה לחשב. כמו שאצל המן כתוב ברור מחושב מתי זה בא. הוא חישב לעשות את הדבר שיהיה משפיל את היהודים. לכן זו גם צרה גדולה, זה לא סתם random. אתה אומר, הגמרא… חורבן, זו הייתה השפלה חדשה ליהודים, שעשו כאן עיר גויית על מקום המקדש.
דיון: האירועים נמשכו יותר מיום אחד
אבל אני עדיין תוהה שהרבה מהדברים נמשכו יותר מיום אחד. למשל, ההריגה בביתר לקחה מספר ימים. מאחר ותשעה באב הוא יום סמלי כזה, קבעו אותו. כל אירוע אפשר לתפוס אותו ממספר זמנים. מתי הייתה מלחמת העולם השנייה? אפשר לחשב מתי היטלר הכריז, אפשר לחשב מתי הוא פרץ את החומה, וכדומה. אז כיון שזה יום המיועד לפורעניות, ייחסו אותו ליום הזה.
אם לפי מה שאני אומר שהחרישה הייתה דווקא דבר סמלי, כנראה אחר כך המשיכו לחרוש, איני יודע, אבל ההתחלה הייתה כן דווקא תשעה באב, כפשוטו. בכל דבר, היום הראשון או היום האחרון או היום הראשון, איני יודע למה אתה תוקע בזה כל כך.
אתה אומר הרמב״ם הלאה, “ארבע מאות שנה ישראלים”, ארבעת הנזכרים… זה תמיד קרה מלחמות בקיץ, כך הסדר. אז אתה רואה שהכל תשעה באב, זה לא במדרגה אפילו לעשות.
הלכה ד – ארבעת הצומות המפורשים בקבלה
Speaker 1:
אומר הרמב״ם, ארבעה ימי הצומות האלו, ארבעת ימי הצומות הנזכרים, עשרה בטבת, שבעה עשר בתמוז, צום גדליה, ותשעה באב, הרי הם מפורשים בקבלה, כתוב מפורש בדברי כתובים, כתוב בפסוק בזכריה, כתוב מפורש ארבעה ימים שנקראים צום, “צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי”. כתוב בעצם שיהיה טוב, אבל כאן רואים שיש.
אומר הרמב״ם, מהם הצומות? צום הרביעי הוא חודש הרביעי, מתכוון שכל הרביעי מתכוון לחודש. צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז שהוא בחודש הרביעי. צום החמישי זה תשעה באב שהוא בחודש החמישי, חודש אב. צום השביעי זה שלושה בתשרי שהוא חודש השביעי. וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחודש העשירי.
אומר הרמב״ם, אלו כולם דברי צומות, הם תעניתים שנזכרו בדברי קבלה, כמו כל דבר שלומדים מדברי קבלה.
הלכה ה – תענית אסתר
Speaker 1:
אומר הרמב״ם, מלבד זה יש עוד תענית שהיא מנהג. מנהג כל ישראל בזמנים אלו להתענות בשלושה עשר באדר, כל ישראל נוהגים להוסיף עוד תענית, וזה שלושה עשר ימים באדר. למה? ההוא.
תענית אסתר, מחלוקת רמב״ם ורמב״ן בד׳ תעניתים, ודיני שבוע שחל בו תשעה באב
תענית אסתר — תענית המן
Speaker 1: בימי המן — מעניין, אנחנו קוראים לזה תענית אסתר, הרמב״ם קורא לזה תענית המן. זה כי הצרה קרתה בגלל המן. זה תלוי איך מסתכלים על זה. אפשר להסתכל על זה חיובי, יום שפעלו את הישועה שבאה אחר כך, קוראים לזה תענית אסתר. או אפשר לומר היום שהתענו כי יש צרה גדולה, קוראים לזה תענית המן.
לכאורה, הרמב״ם ילמד שגם היום יכולים להיות המנים כאלה, ויש עדיין סיבה גדולה למה לא.
יפה מאוד. אז רבי יצחק אמר יפה מאוד, שהרמב״ם התחיל שגם היום אנחנו עושים עבירות, ממילא בגלל זה חשובים כל התעניתים האלה.
מחלוקת ראשונים — חיוב ד׳ תעניתים בזמן הזה
גירסת המגיד משנה
וכאן חשוב להזכיר את מחלוקת הראשונים, איך להזכיר את מחלוקת הרמב״ם? בואו נקבל כאן את גירסת המגיד משנה. כלומר, המגיד משנה אומר כאן שהוא היה גורס אחרת ברמב״ם, לכאורה טעות. אבל הוא התכוון שלשון הרמב״ם “מנהג כל ישראל בזמנים אלו” “זמנים אלו” לא מתייחס לימים של היום. ימים של היום? דורות אלו. כך לומדים אותנו. אבל הוא התכוון, כי הוא אולי גרס אחרת, שזה מתכוון לכל התעניתים. הוא הבין שהרמב״ם מתכוון כאן כמו הרמב״ן.
שיטת הרמב״ן — תעניתים בזמן הזה הם מנהג
בואו נזכיר. בגמרא בראש השנה כתוב, כך יוצא מסקנת הגמרא שם, שמה שיש את ארבעת הצומות, הגמרא מביאה סתירה בנביא. הנביא אומר שלא יתענו, למה זה צום? אומרת הגמרא שזה תלוי. אם יש שלום, אז לא מתענים, אם לא רוצים לא צריכים להתענות. אם זה זמן שמד, אז צריכים כן להתענות. כך כתוב בגמרא. והגמרא אומרת שתשעה באב הוא היוצא מן הכלל, הולך וכפלה בו צרות. לכן כתוב במשנה “על האב מפני התענית”, כי צריכים תשעה באב. תשעה באב בכל מקרה מתענים אפילו יש שלום.
עכשיו, יש מחלוקת ראשונים, מתי הוא מדבר, מה מתכוונת הגמרא? הרמב״ן, כך לכאורה הפשט הפשוט של הגמרא, אומר, הוא לומד, שמה שכתוב שיש את ארבעת התעניתים, זה לא חיוב בזמן הזה להתענות, זה רק חיוב אם יש צרה. אם אין צרה, לא צריכים להתענות אם לא רוצים. חוץ מתשעה באב, שזה צריכים בכל מקרה להתענות כי הוכפלו בו צרות, יכול להיות בגלל חורבן בית המקדש, מה שלא יהיה. זו שיטת הרמב״ן.
וממילא שואל הרמב״ן, למה מתענים אנחנו היום? כל היהודים יודעים שכתוב בשולחן ערוך שמתענים? לומד הרמב״ן, כי זה המנהג. מה זה אומר נהגו ישראל? התקבלו על עצמם אחריות. הרי כתוב בגמרא “רצו”. מי רצו? העולם החליט שרוצים כן להתענות, אפילו כשזה לא דווקא זמן, ממש זמן מלחמה וכדומה.
שיטת הרמב״ם — “שלום” מתכוון בזמן שיש בית המקדש
אבל הרמב״ם, כתוב בפירוש המשניות הראשון, למד אחרת. הרמב״ם למד שמה שכתוב בגמרא “שלום” לא מתכוון שיש בדיוק היום שלום אצל יהודים, אין צרות מגויים. “שלום” מתכוון בזמן שיש בית המקדש, “אין שלום” מתכוון בזמן שאין בית המקדש.
ממילא, לפי הרמב״ם אין זה מנהג להתענות את ארבעת התעניתים, זה חיוב גמור דרבנן, כי כל זמן שאין בית המקדש, וזה מתאים מאוד למה שהרמב״ם מסביר, שזה חטא אבותינו שגורם שאין לנו ממשלה, מה שלא יהיה, מתענים בעצם על זה. ומה שכתוב בגמרא, שבזמן שיש שלום, לא מתכוון סתם שלום, בזמן בית שני, בזמן שיש בית המקדש.
לרמב״ם יש הגדרה גבוהה מאוד לשלום. שלום, אה, הגוי נותן לי שלום, יפה מאוד. הוא לא נותן לי את המלכות שלי, הוא נותן לי בגטו הקטן שלי לא להיהרג. זה נקרא שלום? שלום זה אומר כשהוא נותן לי להיות עם עם בית המקדש.
נפקא מינה — בזמן בית שני התענו תשעה באב
יוצא מהרמב״ם חידוש מעניין, הוא לא אומר את זה כאן, אבל זה לא נוגע, אבל יוצא מהרמב״ם שבזמן בית שני התענו תשעה באב. למה? כי זה יוצא לפי החשבון. הוא אומר, בזמן שיש שלום, אפילו אז מתענים תשעה באב. על תשעה באב, כן. יוצא שבבית שני התענו בתשעה באב. על מה? על זה שלא היה תיקון השלום, לא הייתה שכינה וכו׳. כך לומד הרמב״ם.
חזרה לגירסת המגיד משנה
והמגיד משנה התכוון שהרמב״ם הוא כמו הרמב״ן, אבל זה ברור, בפירוש המשנה ברור שהרמב״ם סובר אחרת. הרמב״ם סובר שזה כן חיוב.
Speaker 2: לא, למגיד משנה הייתה גירסא “ונהגו כל ישראל בזמנים אלו”. שכל הדברים האלה הם מנהג.
Speaker 1: אתה אומר, שזו רק טעות, או שזה רק לפי אותה גירסא. אבל בפשטות מתכוון הרמב״ם לומר שכל אלה שהזכרנו עכשיו הם מפורשים בקבלה. כך זה ברור מאוד. מפורשים בקבלה מתכוון שזו מצווה. כשהרמב״ם מתכוון שזה רק מנהג, אומר הרמב״ם הלאה, אני חושב שזה מסכים, תענית אסתר כל אחד מודה שזה אכן רק מנהג, זה לא… לא ברור בכלל מה המשמעות של זה. אבל רק אומרים שזכר לתענית שנתענו בימי המן, דברי הצומות וזעקתם, מתכוון לומר שכאן רואים שאסתר כתבה זאת ליהודים, היא שלחה ליהודים שידעו את דברי הצומות, אם יחזרו על זה.
הלכה ה — תענית אסתר שחל בשבת
אומר הרמב״ם הלאה, מה קורה כשהתענית היא בשבת? כן, מה אני מזכיר את המנהג, שבעה עשר בתמוז, סליחה, שלושה עשר באדר, אם זה חל בשבת, מקדימין, עושים את התענית יום לפני, עושים את זה ביום חמישי, מתענה בחמישי שהוא אחד עשר. אבל אחד מארבעה ימי הצומות שחלו להיות בשבת, אחד מהצומות האחרים, דוחים אותו לאחר השבת, דוחים אותו למוצאי שבת. חלו להיות בערב שבת, מתענין בערב שבת.
אני חושב שהמילה היא בגלל שיש ענין שלא מקדימים פורעניות, אבל תענית אסתר אינה פורעניות, זה רק ענין של זכר לתענית שנתענו בימי המן. האחרים שאפשר להקדים, פשוט שזה יצא. גם, רואים בפורים שמקדימים את המגילה. פורים הוא דבר שאפשר להקדים. והרמב״ם לא כאן.
הלכה ה (המשך) — דינים של כל התעניתים
בכל הצומות האלו, מה עושים בכל הצומות? אין מתריעין, לא תוקעים בשופר. יש סוג שלם בסוף קודם, אבל אין תקיעת שופר, אין תפילת נעילה. מה כן יש? יש קריאת התורה גם בשחרית ומנחה, אפילו אם זה לא יום שני או חמישי, יש קריאת התורה של ויחל משה.
מעניין, י״ג מידות הרחמים מתאים לי״ג תעניתים שאמרנו קודם. אוקיי, אין לזה קשר.
לא, למרות שבתענית רגילה צריכים לקרוא את התוכחה, אבל מה שאין כן בתעניתים האלה לא קוראים את התוכחה, אלא ויחל משה. תשעה באב גם לא את זה, תשעה באב קוראים בבוקר כסדר הבנים.
אני חושב שהרמב״ם, מה קורה? אנחנו קודם קודם קודם למדנו שיש תעניתים מסוימים שמתחילים כבר כמו יום כיפור יום לפני. הוא אומר, ובכל אין אוכלין ושותין בלילה, חוץ מתשעה באב. תשעה באב כבר אסור מסעודה המפסקת, כל האחרים מותר לאכול בלילה.
טוב, סיימנו עם התעניתים.
דיני משנכנס אב — שבוע שחל בו תשעה באב
עכשיו נלמד עוד דברים מהימים סביב תשעה באב. מתחילים כבר גם להיות בצער וחורבן. אומר הרמב״ם, משנכנס אב ממעטין בשמחה. מתחילים כבר לצמצם בשמחה, פחות שמחה. ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, השבוע של תשעה באב. שבת מתכוון לשבת או לשבוע? השבוע של תשעה באב. אסור, כן, בשבת לא מסתפרים. אסור לספר ולכבס, לא מסתפרים ולא מכבסים. לא מכבסים כביסה. ואסור ללבוש כלי מגוהץ, לא לובשים בגדים מגוהצים, מרוששים. אפילו כלי פשתן. מה כלי פשתן צריכים תמיד גיהוץ. כלומר, אפילו בגד שגיהוץ אינו מותרות, אלא זה חשוב לזה, גם אסור.
Speaker 2: עד שיעבור התענית.
Speaker 1: אוקיי, כי בגיהוץ אין מאמין הפוך, כדי פשתן לא אומר גיהוץ, זה משהו אחר. אבל עם כל זה, עד שיעבר התענית עד אחרי תשעה באב. כלומר מתחילת אב עד אחרי תשעה באב, מהשבוע של תשעה באב עד אחרי תשעה באב.
אומר הרמב״ם, הכביסה אינה רק האיסור שלא יהיו כביסות חדשות, אלא האיסור של הכביסה עצמה, אפילו לכבס ולהניח לאחר התענית אסור. אני חושב שהלשון היא שלא יסיח דעת מהאבלות או מה? כן. שיהיה עוד.
מנהגים בשבוע שחל בו תשעה באב
כבר נהגו ישראל, כבר… כבר נהגו, יהודים כבר נהגו. הדין הזה צריכים לעשות. אבל יש מנהג, לא לאכול בשר בשבוע זו, לא לאכול בשר באותו שבוע, בשבוע של תשעה באב. ולא יכנסו למרחץ, עד שיעבור התענית, שלא ייכנסו למרחץ. גם זה לא חיוב, אלא מנהג.
Speaker 2: לא, הוא לא אמר להתרחץ, הוא אמר לכבס כביסה.
Speaker 1: הוא אומר שהאדם לא יתרחץ, אלא עד שיעבור התענית. זה המנהג בשבוע.
ויש מקומות שיש מנהג גדול יותר, לבטל השחיטה מראש חודש עד התענית. לא רק השבוע של… לא, לא רק שלא אוכלים בשר, אלא גם שלא שוחטים בכלל. ולא רק מהשבוע של תשעה באב, אלא גם מראש חודש.
אבל לכאורה, לבטל השחיטה זה אותו דבר, כי אם לא שוחטים, איך אפשר לאכול? יש בשר מעושן, יש ג׳רקי, יש דברים שאפשר לשמור.
הלכה ז — תשעה באב לילו כיומו
אוקיי, אז אלו הלכות של בין… עד כאן הלכות שבת שחל בו תשעה באב. עכשיו הוא ידבר קצת על סדר היום של תשעה באב. אומר הרמב״ם, תשעה באב לילו כיומו לכל דבר. זה לא פשוט שהתענית מתחילה בבוקר, אלא התענית היא כיומו לכל דבר, לגבי כל הדברים האחרים. ואין אוכל אלא מבעוד יום, ובין השמשות שלו אסור כיום הכיפורים. יש ענין כמו תוספת יום הכיפורים, יש גם שמבין השמשות כבר לא אוכלים.
סעודה המפסקת — הבדל בין מנהג ודין
אומר הרמב״ם הלאה, איך נוהגים בערב תשעה באב באכילה? אומר הרמב״ם, ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסקת בה. קודם הוא אמר את המנהג. המנהג הוא לא לאכול בשר בשבוע של תשעה באב. עכשיו הוא אומר את האיסור. האיסור הוא לא לאכול בסעודה המפסקת בשר. אפילו מי שמקל לכן לאכול בשר בשבוע של תשעה באב, אבל מהסעודה המפסקת והלאה לא אוכלים בשר.
תרגום לעברית
אבל יין מגתו, שיש לו שלשה ימים, שאינו ישן פחות משלושה ימים, עדיין לא נעשה יין, מותר. וכן, ואוכל בשר מלוח שיש לו שלשים יום או יותר. בשר, בשר מלוח שכבר מלוח שלושה ימים, כבר אין בו את ההתרגשות של בשר, מותר לאכול.
דובר 2: אה, האם זה אפילו לפי המנהג או אפילו שלא כמנהג?
דובר 1: זה כבר לפי המנהג. כלומר שאינו בשר מעיקר הדין. בשר אסור לאכול מעיקר הדין, אבל בשר מלוח משלושה ימים מותר כבר.
הלכות תשעה באב – סעודה מפסקת, מידת חסידים הראשונים, ואיסורי היום
סעודה מפסקת – חילוק בין קודם חצות לאחר חצות
דובר 1: ולא יאכל, ובסעודה מפסקת לא יאכל שני תבשילין. כלומר, אוכלים רק דבר אחד.
מתי יש את ההגבלה? מה אמר הרמב״ם, אכל ערב תשעה באב אחר חצות, אם כבר אכל אחר חצות, פעם אחת אכל את הסעודה המפסקת לא אוכל יותר.
אבל אם סעד קודם חצות, בכלל, אז אסור לאכול את כל הדברים האלה, הבשר עם שני התבשילין וכדומה. אבל אם סעד קודם חצות, אם הסעודה הייתה לפני חצות, לפני חצות אין את ההגבלה של רק תבשיל אחד, אף על פי שאינו אוכל אחר כך, אפילו אינו אוכל אחר כך, בכל זאת מותר לאכול כל מה שירצה.
ערב תשעה באב שחל בשבת / תשעה באב שחל בשבת
דובר 1: אומר הרמב״ם, וערב תשעה באב שחל להיות בשבת, אז לא עושים שום… בשבת אין אבלות. אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה, מותר להעלות על השולחן גדול בשר ודגים וכל המטעמים.
אבל מה אומרות הגהות מיימוניות על זה? כי כן היו אלה שהלכו ונהגו כך וכן הלאה, אני יודע, באשכנז. בסדר. יש הרבה פרטי המנהגים שיש לנו בנושא זה, אבל לא נלמד זאת עכשיו, אלא רק את מה שכתוב ברמב״ם.
אומר הרמב״ם, וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת, שאז דוחים אותו לאחר תשעה באב, מה עם תשעה באב עצמו? אינו מחסר כלום, הוא עושה שבת רגילה, בלי כלום, לא חסר כלום.
מידת כל העם vs. חסידים הראשונים
דובר 1: אומר הרמב״ם, מה שמנינו עכשיו שערב תשעה באב מותר לאכול, אם לפני חצות מותר אפילו אחר כך לאכול שני מאכלים וכדומה, ומידת כל העם, וזו קולא, שאינן יכולין להיות ביסורין, מספיק שעושים את החומרות שמנינו.
אבל חסידים הראשונים הרבה יותר מחמירים, גדולים עשו הרבה יותר מצב שבור. כך היו עושין חסידים הראשונים.
על מי זה כתוב? רבי יהודה בר אלעאי. על רבי יהודה בר אלעאי. הרמב״ם מביא כמה פעמים את רבי יהודה בר אלעאי, ותמיד קורא לו “חסידים הראשונים”. הוא לא אומר רבי יהודה בר אלעאי. בגמרא כתוב כבר זאת, שחסידים הראשונים זה רבי יהודה בר אלעאי, אבל הרמב״ם לא מביא שמות, אז הוא אומר רק זאת. אולי מביא בגלל זה.
מדרגת רבי יהודה בר אלעאי
דובר 1: רבי יהודה בר אלעאי תמיד הביע עם “שפת הגוף” שלו רגשות. “דומה עליו כמי שהשם צבאות”, גם כאן “דומה כמי שמתו מוטל לפניו”. כמו שברוך השם היה, זו הייתה מדרגתו. כמו שהצדיקים הסתכלו על פניו, ראו אתמול ביארצייט.
פרטי מעשה חסידים הראשונים
דובר 1: ערב תשעה באב מביאין לאדם לבדו, לכל אדם. כתוב כבר שלא אכלו ביחד, כמו שהמנהג עשה שלא לעשות זימון, כל אחד אוכל לבד.
הביאו לו פת חריבה במלח, הביאו לו לחם יבש, לא שמו עליו חמאה, דברים, אלא מעט מלח. ושורה במים, טובלים אותו כן במים. כתוב כבר קודם שהוא חריבה.
בסדר, אני לא יודע.
דובר 2: כן, כי זה חריבה לא יכולים לאכול אותו. טובלים במים, כן.
דובר 1: ויושב בין תנור לכיריים, אוכל כך בדרך ארעי ואוכלה. אולי זה מקום מגעיל. זה האפר מקלה, זה רציתי לומר.
ושותה עליה קיתון של מים, הוא שותה מים אחרי אכילת הלחם. אני לא יודע, צריך להיות מספיק נוזלים לתענית. אני מתכוון שהוא לא שותה יין או משקאות טובים, אלא מים.
בדאגה, וכל הדבר הוא עושה בדאגה, בשממון, בשבירות כזו, ובבכיה, כמי שמתו מוטל לפניו. כמו מי ש… מתו. זה לא המת של אחר, זה לא איזו צרה שקרתה פעם, אלא זה המת שלו, המערכה שלו.
מסקנת הרמב״ם על חסידים הראשונים
דובר 1: מעניין, אני חושב שזו הפעם השלישית שאני זוכר שהרמב״ם מביא מעשה של רבי יהודה בר אלעאי. אומר הרמב״ם, למה מספרת זאת הגמרא? כי כזה ראוי לחכמים לעשות, או קרוב מזה. לא כולם במדרגה, אבל לפחות משהו, שיראו שזה דבר עצוב.
עדות הרמב״ן
דובר 1: והרמב״ן מספר, זו אחת הפעמים שהרמב״ן מספר מעשה. אומר הרמב״ן, “ואני טרחתי ואני מן החסידים הראשונים, ומימי לא אכלתי ערב תשעה באב תבשיל, אפילו של עדשים.” אצלנו מעולם לא, מעולם לא הקלתי יותר. סתם מתכוון “מימי” שגם אצל אביו כך היה, כתוב כבר מילדות. לא אכלנו תבשיל, כמו שרבי יהודה בר אלעאי אכל רק לחם עם מלח עם מעט מים. “אפילו של עדשים”, אפילו עדשים שהוא מאכל זול, כן.
אסור לאכול מעובד שבת. כן, בכלל מעובד שבת. שבת כן, אפילו הרמב״ם בשבת אכל סעודה רגילה. נו.
עוברות ומניקות בתשעה באב
דובר 1: אומר הרמב״ן הלאה, “ועוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב”. גם עוברות ומניקות מתענות ומשלימות את התענית בתשעה באב, יום שלם, לא כמו שלמדנו סתם.
לא מובן מאליו, כי בכל התעניות האחרות למדנו… לא, עוברות ומניקות למדנו… לגבי אכילה כמה שחסר לילד. כן, זה היה בתענית הקודמת תענית גשמים, אבל סתם שלושת התעניות, עוברות ומניקות אינן חייבות.
הרמב״ן לגבי חולה
דובר 1: וכאן מביא המגיד משנה את הרמב״ן, שמה שכתוב עוברות ומניקות חייב להתכוון כשאינן חולות. סתם מעוברת ומניקה. אבל חולה, אומר הרמב״ן, אפילו אין סכנה, הוא לא ימות, כלום לא יקרה, אבל חולה לא גזרו החכמים, אומר הרמב״ן, אפילו תשעה באב.
דיון: שייכות למחלוקת אחרת של הרמב״ן
דובר 2: מה זה קשור למחלוקת האחרת שלו?
דובר 1: כנראה, פעם שהרמב״ן אומר שזה רק מנהג, הוא כנראה מקיל. כי בתשעה באב הוא בטח מודה… מקילים בוודאי לחולה.
דובר 2: לא, יש מחלוקת. הרמב״ם אמר שמעוברת צריכה להתענות, אבל הרמב״ן לא יודע ממחלוקת.
דובר 1: לא, הרמב״ם לא אומר באופן שזה חולה. הרמב״ם לא צריך חולה. אבל כבר אמרתי, חולה מקילים אפילו בדאורייתא כמו סוכה.
דובר 2: לא אמרתי.
דובר 1: בסדר.
איסורי תשעה באב: רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המטה
דובר 1: “ואסור ברחיצה”, אסור גם בתשעה באב ברחיצה. איזו רחיצה? “בין בחמין בין בצונן, אפילו להושיט אצבעו במים”. אפילו רק להכניס אצבע.
הוא ממשיך, “ואסור בסיכה של תענוג”, אסור גם למשוח לתענוג. דבר אחר, זה למדנו קודם, שרחיצה חוץ מכך מותר, אם מלוכלך מותר כמובן.
ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, כמו יום כיפור.
מלאכה בתשעה באב
דובר 1: ומה לגבי עשיית מלאכה בתשעה באב? אומר, זה תלוי במנהג. אומר הרמב״ם, מקום שנהגו לעשות מלאכה עושין, אם המקום נוהג לעשות מלאכה, מותר. מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, לא ישנו את המנהג. אבל תלמידי חכמים תמיד מקפידים על המנהג, לא המנהג, להם ראוי. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים בו, אפילו תלמידי חכמים בטלים בכל מקום.
אומר הרמב״ם, ואמרו חכמים שכל העושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם, הוא לא יראה סימן ברכה באותה מלאכה.
שאילת שלום בתשעה באב
דובר 1: אין נותנין שלום זה לזה בתשעה באב, כמו שלמדנו קודם לגבי תעניות אחרות, לא תעניות, לגבי הזמן אחרי תענית גשמים. אלא יושבים דווים ונאנחים כאבלי אם, כמו אנשים שאבלים על אמם.
דיון: גירסא – “כאבלי אם” vs. “כאבלים”
דובר 2: כאבלי אם. כאבלים, לא, אני חושב שנכנס אל״ף, כאבלים. כאבלים, בטוח?
דובר 1: כן. בגירסא שלי כתוב פשוט כאבלים.
דובר 2: לא, נפל אל״ף, לא?
דובר 1: לא, למה ייפול?
דובר 2: איפה נופל?
דובר 1: אני אומר לך, מה מפריע לך שכתוב כך? כאבלי אם?
דובר 2: זו לשון בפסוק.
דובר 1: כן, זו מליצה. בוודאי. כן?
דובר 2: כן.
דובר 1: מה מפריע לך?
דובר 2: איזו גירסא זו?
דובר 1: כאבלי זה מצוין. כאבלי זה מושלם. כאבלי זו הגירסא האמיתית.
איך להתייחס לעם הארץ שאומר שלום
דובר 1: בסדר, אומר הרמב״ם, מה שלמדנו קודם, יש לו אפילו הערה על זה. תלמידי חכמים מבינים שלא מברכים כי אני כועס עליך, אבל עם הארץ, הוא לא יביא בכלל את הפוליטיקה. אם עם הארץ אמר שלום, אבל זו תענית של צרות, מחזירין לו בשפה רפה ובכובד ראש, עונים לו בחזרה שלום בצורה חלשה כזו, כך שיתפוס שמשהו לא בסדר.
הוא ישאל, “למה הוא נתן לי בשפה רפה?” “אה, כי היום לא אומרים שלום.” היום אומרים, הוא נותן לו שלום בקצה האצבע. בדיוק יהיה טיפה פחות עם הארץ, הוא ילך ללמוד הלכה אחת.
לימוד התורה בתשעה באב
דובר 1: מה לקרוא בתשעה באב בתורה או בנביאים או בכתובים? בתשעה באב לא קוראים בתורה, וגם לא שונים. יכלו לומר “לקרות” ואחר כך “לשנות” במשנה בהלכות בתלמוד ואגדות. לא לומדים תנ״ך, ולא משנה או הלכות. זה אומר לא משניות, ולא רמב״ם, ולא גמרא, ולא אגדתא גמרא.
מה כן? ואינו קורא אלא דברים שמזכירים צרות. איוב, שמביא צרות. ובקינות מתכוון לירמיהו, כן? מה זה קינות? איכה, ירמיהו. ובדברים הרעים שבירמיה. קינות פירושו ספר איכה, והחכמים היו קוראים לו ספר קינות. נכון.
תינוקות של בית רבן
דובר 1: אומר הרמב״ם, ותינוקות של בית רבן בטלין בו. תינוקות של בית רבן, לא עושים עכשיו חדר ללמוד איוב. לא עושים חדר בכלל.
תפילין בתשעה באב
דובר 1: אומר הרמב״ם, מקצת חכמים נהגו שלא להניח בו תפילין. יש גם אלה שיש להם מנהג לא להניח תפילין. אנחנו עושים פשרה שמניחים תפילין במנחה, כן? אחר חצות.
הרמב״ם נראה שמותר להניח תפילין. הרמב״ם סובר שאבל כתוב שאסור לו להניח תפילין. אבל הרמב״ם אומר שהחכמים נוהגים לא להניח. כלומר, מותר אם רוצים, אבל יש מנהג כזה. וכן, המנהג שלנו הוא שמניחים במנחה. זה מנהג אחר.
הלכות זכר לחורבן – בנין
דובר 1: אומר הרמב״ם דברים נוספים, מלבד תשעה באב יש דברים שהם עניינים שנתיים של זכר לחורבן. אומר הרמב״ם, שחרב בית המקדש, תקנו חכמים שהיו באותו הדור, כשחרב בית המקדש, תיקנו חכמי אותו דור, שאין בונים לעולם בנין מסויד ומכויר כבנין המלכים. מסויד ומכויר. מסויד פירושו צבוע בסיד, ומכויר זה מקושט בקירות. סיד זה משהו… מה שזה לא יהיה, משהו שמכסה את הקירות. משהו מפואר. כלומר, אדם רגיל אין לו זאת. כלומר, רק מלך יש לו זאת. בסדר.
דיון: מהו “בנין מלכים” היום?
דובר 2: כך צריך להיות, לא כמו היום שלכל אחד יש בנין מלכים.
דובר 1: לא, אני לא מסכים. יש דרך רגילה, ויש דרך שמלכים בונים. אסור לעשות בית מלכותי. פעם לעשיר היה בית מלכותי, הוא תוך ביתו לא יעשה.
הלכות זכר לחורבן וביטול הצומות לימות המשיח
הלכה יב: בנין מסויד ומכויר — אמה על אמה
דברי הרמב״ם: משחרב בית המקדש תיקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסויד ומכויר כבנין המלכים, אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד, ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד.
מסויד פירושו צבוע בסיד, ומכויר זה מקושט בקירות. סיד זה משהו… מה שזה לא יהיה, משהו שמכסה את הקירות, זה דבר מפואר. כלומר, אדם רגיל אין לו זאת. כלומר, רק מלכים. בסדר, כך צריך להיות. לא כמו היום שלכל אחד יש… זה לא צבע, כי לכל אחד יש בנין מלכים. לא, אני לא מסכים. יש דרך רגילה, ויש דרך שמלכים בונים. אסור לעשות בית מלכותי. פעם לעשיר היה בית מלכותי. הוא תוך ביתו, עם סיד וסד בסיד. אתה יודע, הוא שם כן טיח וסיד, ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד. ואפילו זאת משאירים בכלל לא צבוע, בכלל לא שם סיד.
דברי הרמב״ן: הלוקח חצר מסויידת ומכויירת
אומר הרמב״ן, לא מתכוונים כאן לומר שצריך עכשיו, אם מישהו קנה מגוי צריך לשבור זאת. זה רק שלא להשקיע כל כך, שיזכרו קצת את הצער. אבל ממילא, הלקח חצר מסויידת ומכויירת, הרי זו בחזקתה, יכול להשאיר כך, ואין מחייבין אותו לקלוף הכתלים, לקלף את הקירות. זה הרמב״ן, כי לומדים במגילת אסתר שבית המן קיבל מרדכי. מה רואים שצריך עכשיו לחרוב את הבית? נו.
מעשה עם הצאנזער רב
המנהג לא עשה אף אחד מהדברים האלה. מה שהמנהג הוא, המנהג הוא עוד… כן, הדברי חיים ביקש… מה, יש שני יהודים בעולם שזוכרים זאת? הדברי חיים ביקש מר׳ אהרלה קאלאמייער שיאמר לו מוסר, הוא היה מוכיח, אמר לו ששכח לעשות אמה על אמה. מה ענה הצאנזער רב? שבליבו הוא זוכר תמיד. מה עשה הצאנזער רב? כן, הוא התחיל להקפיד הרב. מה רואים מזה? שאפילו הצאנזער רב הקדוש גם ידע שאין מנהג כזה. נו, כן, בסדר.
הלכה יג: שולחן, תכשיטים, וחתן — זכר לחורבן
דברי הרמב״ם: וכן התקינו, שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים — מחסר ממנו מעט, ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם.
אומר הרמב״ן הלאה, וכן נהגו, תיקנו, שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים, מי שמכין סעודה גדולה, שולחן גדול, לעשות סעודה גדולה, עושים אותה יפה מאוד, אבל שלא תהיה בשלמות. מחסר ממנו מעט, ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם. מורידים, לא שמים את כל הצלחות היפות, מורידים קצת ומשאירים מקום ריק. המקום הריק הוא כדי לזכור.
תכשיטים
אותו דבר, כשאשה עושה תכשיטיה בכסף ובזהב, לא לובשים את כל התכשיטים. משיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהן, כדי שלא יהא תכשיט שלם, שלא יהיה לבוש עם כל התכשיטים.
חתן — אפר מקלה
ואותו דבר, כשהחתן נושא, כשחתן מתחתן, לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין, שם קצת אפר. אנחנו לא ממש מקפידים על זה, שמים טיפה לפני החופה, אבל כאן נראה כאילו שאין את השטריימל היפה, על הראש יש קצת אפר.
כדי לזכור ירושלים
אומר הרמב״ם, בכל אלו הדברים כדי לזכור ירושלים, כדי לזכור את העיר ירושלים. לא אומרים חורבן ירושלים. מה זה אומר? שנאמר, אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי. אם אשכחך ירושלים, שם אומרים על נהרות בבל, אם שכחתי ירושלים, אשכח אחרת את ידי הימנית, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי.
הלכה יד: כלי שיר — גזירה שלא לנגן
דברי הרמב״ם: וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כולם, וכל מיני זמר וכל מיני שיר אסור לשמוח בהן ולשומען מפני החורבן.
אומר הרמב״ם הלאה, וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר כולם, שלא לעשות תזמורת מלאה של כל כלי השיר. לא, זה לא מה שהמילה אומרת. “כולם” פירושו “כל”. כך מתכוון. למה זה לא כמו תכשיטיה? שם כתוב ברור שצריך להחסיר. בכלי שיר, שונה מזה, שלא בכלל. וכל מיני זמר וכל מיני שיר אסור לשמוח בהן ולשומען מפני החורבן.
שירה בפה על היין
אה, הייתי אומר, אסור בכל מיני זמר, צריך לוותר. יכול לחכות. אפילו שירה בפה על היין, שותים יין, לא צריך… כששותים יין לא לשיר, שנאמר בשיר לא ישתו יין.
מנהג ישראל: דברי תשבחות
אבל על זה אומר הרמב״ם, כבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות או שירות של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין. כלומר, אמנם מקפידים שלא לשיר שיר של חול על היין, אבל כששרים דברי תשבחות מותר. אבל הרמב״ם אומר שזה מנהג שהוא מסכים לו, שמותר. הרמב״ם מאריך בזה. זה עוד דבר שאף אחד לא נוהג בו, לא רק היום, אלא שמעולם לא נהגו. ובהלכות חנוכה יש משהו דיון על זה.
שירות ותשבחות עם מוזיקה
וגם, בדיוק כמו שהרמב״ם מביא מהגאונים כבר, שאם אומרים כן שירות ותשבחות, בוודאי אפשר לומר שירות ותשבחות עם מוזיקה. למה דווקא על זה יעבוד ההיתר ולא על ההוא? אנחנו חלשים. כי בכלל, השיר לא אומר פסוקים. הפה יכול לומר פסוקים. אה, אני שומע. זה שאנחנו שרים עם. אם שרים לשם דבקות, אני לא יודע.
הלכה טו: עטרות חתנים וכלה
דברי הרמב״ם: ואחר כך גזרו על עטרות חתנים כלל, שלא יניח החתן בראשו שום כליל, שנאמר “הסר המצנפת והרם העטרה”.
אומר הרמב״ם הלאה, כבר נהגו כל… אה, אומר הרמב״ם, ואחר כך גזרו על עטרות חתנים כלל, שלא להניח בכלל… כלומר, בתחילה רק אמרו שצריך לשים קצת אפר על הראש. כלומר, אפשר להיות עטרה, אפשר להיות שטריימל יפה, או מה שלא יהיה, היו עושים איזה כתר. שמים קצת אפר. אחר כך עשו גזירה גדולה יותר שלא יניח החתן בראשו שום כליל, שלא לשים שום כליל, שום כתר על הראש, שנאמר “הסר המצנפת והרם העטרה”, הסר את הכתר בגלל הצרות שקרו לישראל.
עטרות כלה
וכן גזרו על עטרות כלה, ומושל כסף וזהב, שלא להניח כתרים של כסף וזהב. אבל של גדיל, אבל עשויים מבד, דברים תפורים, מותר.
הלכה טז: קריעה על ראיית חורבן
עוד דבר שלא נוהגים בו כראוי או בכלל לא… עוד כמה הלכות על ירושלים, אבל זה לא קשור לזמן אלא למקום, כשמגיעים לירושלים.
דברי הרמב״ם: מי שראה ערי יהודה בחורבנן, הוא רואה ערי יהודה בחורבנן, כלומר דווקא בחורבנן. שאלה גדולה, היום מישהו מגיע לירושלים, ירושלים ברוך השם בנויה, רואים אלפי מנופים שבונים. לא כל כך פשוט, אתה לא יודע… בוודאי שזה לא אומרים. אבל אולי במקום המקדש. אה, אומר “ערי קדשך היו מדבר” וקורע. ראה ירושלים בחורבנה אומר “בית קדשנו ותפארתנו… היה לשרפת אש” וקורע.
מן הצופים
מאיזה מרחק רואים את זה? מן הצופים. כשמגיעים למקום שנקרא צופים, כבר למדנו בהלכות פסח למה, זה מקום שממנו אפשר לראות את ירושלים. וכשמגיע למקדש קורע קרע אחר. עוד אחת. הוא לא עובר דרך ירושלים, אלא הוא בא מהמדבר, כמו שכשנוסעים למדבר יהודה יודעים שעוברים ליד העיר העתיקה. שבא מדרך המדבר, קורע על המקדש תחילה ואחר כך על ירושלים. כשהוא רואה את ירושלים עושה הפוך, עושה שתי קריעות אז.
הלכה יז: דיני הקריעה — כיצד
דברי הרמב״ם: כל הקריעות האלו כולן ביד ומעומד, וקורע כל כסותו שעליו עד שיגלה את לבו. ואינו מאחה קריעות אלו לעולם.
כיצד קורעים את הקריעה? כל הקריעות האלו כולן ביד ומעומד, עושים את זה בידיים ועושים את זה בעמידה. כלומר, אחרת מאבלות רגילה? יש הלכות אחרות לגבי אבלות? כן, אפשר להחמיר מאוד. וקורע כל כסותו שעליו עד שיגלה את לבו. לא מספיק בגד אחד, הכל, עד שיגלה את לבו. הוא נוגע בלב? לא, עד שהוא מגלה את לבו, עד שרואים את כל הבגדים עד הלב. ואינו מאחה קריעות אלו לעולם. את הבגדים אסור לתפור.
היתרים בתפירה
אבל האיסורים, על מה מותר כן לעשות? אסור לתפור אותם כראוי יפה, אבל יש כמה מיני דרכים לתפור אותם בדרך ארעית, זה מותר. לשללן, למללן, ללקטן, לתופרן כמין אילמות, כל אלה מותר. וגם בחול המועד היה לנו לתופרן כמין אילמות, זו דרך ארעית של תפירה. זה עוד דבר שאף אחד לא נוהג בו. קורעים קריעה, אבל לא קריעה שאינו מאחה, ולא עד שיגלה את לבו.
הלכה יט: ביטול הצומות לימות המשיח
גם יש כאן הלאה. אוי, אוי, אוי, עכשיו, מאחר והרמב״ם כתב בספרו, לא רק… לא! אתה אומר פשט פשוט, אני אומר פשט טוב יותר, פשט הלכתי. ספר הרמב״ם הוא לא רק בזמן הזה, ספר הרמב״ם הוא גם לימות המשיח. צריך לדעת איך להתנהג כשמשיח יבוא. צריך גם להסתכל ברמב״ם. כך מקובל.
דברי הרמב״ם: כל הצומות האלה עתידין לבטל ימות המשיח. כל הצומות האלה עתידים להתבטל בימות המשיח. האם אמר שכשיש שלום. הרמב״ם אומר עכשיו, עדיין אין שלום, כי עדיין אין את הגאולה. הרבי אומר שמשיח. אני אומר, זה לא רק למי, זה סוף כל הסוגיה. יש סוגיה שגם כשיש שלום, כל אלה הדברים שאמרתי הם בשלום, אבל יש שלום, כלומר שיש את המשיח שעבודתו לקרב, עבודתו להביא שלום, יתבטלו כל הצומות האלה.
ימים טובים ימי ששון ושמחה
ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים ימי ששון ושמחה. מה יהיו ימים טובים ימי ששון ושמחה, שנאמר כה אמר ה׳ צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים. מתי יהיה זה? והאמת והשלום אהבו. יבוא גורם, יהיה האמת והשלום.
פירוש הרמב״ם בשמונה פרקים
הרמב״ם בפירוש המשנה בשמונה פרקים מסביר שזה אומר שהקב״ה לא אכפת לו אם אתה מתענה כן, אם אתה מתענה לא אם אתה מתענה. לקב״ה אכפת כן, שאתה עושה אמת ושלום, שפירושו שלמות המדות. שלום פירושו מדות טובות, ואמת פירושו שיודעים את האמת, ושלמות שכלית. כביכול, זו שלמות האדם, ואז אפשר להיות שמח. נזכה בקרוב.
תענית אסתר
מה עם תענית אסתר? גם תתבטל, אבל הוא לא אומר זאת בפירוש. אולי לא, כי זה סתם מדרבנן. הוא יודע מה הענין של תענית אסתר. זה חלק ממה שלא מתבטל פורים. נלמד את ההמשך. אוקיי, עד כאן.