סיכום השיעור 📋
סיכום של פרק ח׳ – הלכות שביתת יום טוב (הפרק האחרון)
הקדמה לפרק
פרק ח׳ הוא הפרק האחרון של הלכות שביתת יום טוב, וגם סוף החצי הראשון של ספר זמנים. ספר זמנים הוא פי שניים גדול יותר מהספרים הקודמים — במהדורת שבתי פרנקל הוא מחולק לשני כרכים: הכרך הראשון כולל את ההלכות הכלליות (שבת, שביתת עשור, שביתת יום טוב, עירובין), והכרך השני כולל את ההלכות הפרטיות של כל יום טוב (חמץ ומצה, וכו׳).
פרק ז׳ ופרק ח׳ עוסקים בהלכות חול המועד. עיקר הכללים של מלאכות חול המועד כבר נלמדו בפרק ז׳. פרק ח׳ מביא פרטים נוספים, בעיקר ציורים ספציפיים מהמשנה והגמרא.
מהות חול המועד
בשבת וביום טוב ברור מה מותר ומה אסור. בחול המועד — ששמו עצמו אומר “חול” ו״מועד” ביחד — זה מסובך: אין זה איסור מלאכה פשוט, אלא יש איסור במלאכות מסוימות, עם שיקולים של הפסד, צורך יום טוב, צרכי רבים, לא יותר מדי טורח, לא מעשה אומן.
[דיגרסיה: האם מקילים או מחמירים יותר מדי בחול המועד] למעשה רבים מחמירים יותר מעיקר הדין. למשל, כתיבה — הרמב״ם סובר שכתיבת מעשה הדיוט מותרת (לצורך לימוד), ואפילו בשולחן ערוך כתוב רק שנוהגים בשינוי, אבל כתיבה עצמה מותרת לפי הרמב״ם.
[דיגרסיה: מעשה עם האדמו״ר מסקווירא] האדמו״ר מסקווירא ראה יהודי יושב בבית המדרש בחול המועד ושאל אם הוא לא הולך לעבוד — כי אם הוא לא שילם את כל חובותיו, שילך לעבוד בחול המועד.
[דיגרסיה: הירושלמי — ר׳ אבא בר ממל] המגן משנה מביא את הירושלמי כראיה שמלאכת חול המועד היא מדרבנן (שיטת הרמב״ם), נגד הרמב״ן שסובר שהיא מדאורייתא. הירושלמי אומר: “אמר ר׳ אבא בר ממל: אילו היה מי שימנה עמי, הייתי מתיר מלאכה בחולו של מועד. כלום אסרו אלא כדי שיאכלו וישתו וישמחו ויעסקו בתורה, ועכשיו אוכלים ושותים ופוחזים.” כל ענין חול המועד היה כדי שלא יהיו עסוקים בעבודה ושיוכלו להיות חצי לכם וחצי להשם. אבל בפועל, כשאנשים משתכרים ולא לומדים תורה, היה מתיר עבודה. זה מראה שאיסורי המלאכות הם כדי לחזק מצב מסוים, לא איסור עצמי.
—
הלכה א — השקאת בית השלחין: נהרות ובריכות
הרמב״ם: למדנו בפרק ז׳ שמותר להשקות בית השלחין (שדה צמא הזקוק להשקיה) במועד, כי יש בזה הפסד. פרק ח׳ מרחיב: נהרות המושכים מן האגמים — משקין מהן בית השלחין במועד, ובלבד שלא פסקו.
פירוש: “נהרות” כאן לא מתכוון לנהרות גדולים, אלא לתעלות קטנות שאנשים בנו כדי למשוך מים מאגמים גדולים יותר (אגמים/מאגרים) לשדותיהם. מותר להשקות מהנהרות כל עוד עדיין זורמים מים.
חידושים:
– תנאי “ובלבד שלא פסקו”: אם הנחל הפסיק לזרום, אסור, אפילו יש עדיין קצת מים בנהר. הטעם: גזירה — חוששים שיראה שאין מספיק מים, וילך לשאוב ממקום רחוק, שזו טרחה גדולה יותר. זה לא בגלל שהחפירה עצמה אסורה, אלא בגלל שגוזרים שזה יביא ליותר עבודה.
– זה מתאים למה שלמדנו קודם: “לא ידלה וישקה מן הבריכה” — לא ישאב מים ממרחק, אלא מהנחל הקרוב. וכאן מוסיפים שגם מהנחל הקרוב מותר רק כשהיא עדיין זורמת.
– בריכות: בריכה שמתמלאת מעצמה (כי נחל זורם לתוכה) — מותר להשקות ממנה. אבל בריכה שצריך למלא או שאינה מחוברת לנחל — אסור.
—
הלכה א (המשך) — בריכה שנתמלאה מבית השלחין
הרמב״ם: אם בריכה התמלאה ממים עודפים מבית השלחין, והיא עדיין נוטפת, מותר להשקות מהבריכה בית שלחין אחר — אבל רק אם המעיין המשקה את בית השלחין הראשון לא הפסיק לזרום.
פירוש: שני התנאים חייבים להתקיים: (1) הבריכה עדיין נוטפת, ו-(2) המקור עדיין מחובר לבית השלחין הראשון. כשהעליון יבש, אסור גם לשני — אפילו יש עדיין מים בבריכה.
חידושים:
– אלו כולם פרטים של הכלל שמותר להשקות בית השלחין כי יש צורך (דבר האבד), אבל רק ללא טרחה גדולה. האופנים השונים קובעים מה נחשב טרחה ומה לא.
—
הלכה א (המשך) — ערוגה שחציה נמוך וחציה גבוה
הרמב״ם: שדה שחציה נמוך וחציה גבוה — לא ידלה ממקום נמוך להשקות מקום גבוה אשר יטרח יתר — אסור לשאוב מים מלמטה להשקות למעלה, כי זו טרחה גדולה. אבל: מותר לדלות מים ולהשקות הירקות כדי לאכלן במועד. אבל אם בשביל ליפותן — אסור.
פירוש: ירקות שצריך לאכול ביום טוב מותר לשאוב להם מים להשקות, אפילו בטרחה הגדולה יותר של שאיבה מלמטה למעלה. אבל אם בשביל ליפותן — אסור, כי אין זה צורך המועד.
חידושים:
– חילוק בין דבר האבד וצורך המועד ביחס לטרחה: דבר האבד (הירקות יתקלקלו) — לא התירו טרחה גדולה כזו של דלייה מנמוך לגבוה. אבל צורך המועד (צריך לאכול את הירקות ביום טוב) — כן התירו אפילו טרחה גדולה יותר. זהו חידוש משמעותי: צורך אכילת יום טוב הוא היתר חזק יותר מדבר האבד עצמו, ויכול להתיר אפילו יותר טרחה.
– “ליפותן” — שני מהלכים: (1) הירקות כבר טובים לאכילה, רוצים רק לשפר; (2) לא רוצים לאכול אותם ביום טוב, אלא ליפותן סתם. השיעור נוטה לפירוש הראשון — הם כבר אכילים, רוצים רק לשפר.
– חקירה לגבי הפסד עם טרחה גדולה: מה הדין במקרה הביניים: יש הפסד (הירקות יתקלקלו), אבל יש טרחה גדולה? המסקנה היא שזה מעולם לא נלמד בבירור. ההצעה: כמו בכל דרבנן, כשאין דרך אחרת — מותר; כשיש דרך קלה יותר — ישתמשו בדרך הקלה יותר.
—
הלכה א (המשך) — זרעים שלא הושקו מלפני המועד
הרמב״ם: זרעים שלא הושקו מלפני המועד — לא ישקם במועד, כי הואיל וזו היא השקאה ראשונה צריכין מים הרבה, ויש בזה טורח יתר. והואיל ואם ישקה אותם ישקה אותם הרבה — אין מניחים לו אפילו להתחיל.
פירוש: זרעים שעדיין לא הושקו לפני המועד אסור להשקותם בחול המועד, כי השקיה ראשונה צריכה הרבה מים.
חידושים:
– סברת הרמב״ם מחודשת: אוסרים אפילו להתחיל מעט, כי טבע ההשקיה הראשונה הוא שצריך לעשות הרבה — כך ש״מעט” אינה אפשרות ריאלית. זו סברא אחרת מסתם “טרחה” — זו גזירה שיבוא לעשות יותר מדי.
– הראב״ד חולק על הרמב״ם בהלכה זו.
– חקירה: האם איסור זרעים שלא הושקו הוא אפילו במקום דבר האבד — כלומר, האם הטרחה הגדולה יכולה לבטל אפילו את ההיתר של דבר האבד.
—
הלכה ד — עוגיות (אגרות) ואמת המים
הרמב״ם: אין עושין עוגיות בעיקרי הגפנים — אסור לחפור בורות חדשים סביב שורשי הגפנים כדי שיתמלאו מים. אבל אם כבר חפרו את העוגיות והן צריכות תיקון — מותר לתקנן. וכן אמת המים שנתקלקלה — אמת מים חדשה אסור, אבל לתקן מותר. כיצד? — אם היא כבר עמוקה טפח אחד, מותר לחפור עד שישה טפחים; אם שני טפחים, מותר לחפור עד שבעה טפחים. הכלל: מותר להוסיף חמישה טפחים למה שכבר קיים.
פירוש: לעשות דבר חדש אסור, אבל לתקן/להגדיל דבר קיים מותר.
חידושים — מה יסוד החילוק בין חדש ותיקון? שלושה מהלכים:
1. מבוסס על טרחה: חפירה חדשה היא יותר טרחה מתיקון. אבל נגד זה: להוסיף חמישה טפחים לבור קיים יכול להיות יותר עבודה פיזית מלהתחיל בור רדוד חדש!
2. עקרון “מעשה חדש”: להתחיל דבר חדש הוא מלאכה “ערה” — זה נראה כמו פרויקט, כמו תכנון עבודה לאחר יום טוב. אבל תיקון הוא רק המשך של מה שכבר קיים. יש לזה קשר לאיסור האחר שלא להשאיר עבודה לחול המועד.
3. דבר חדש יכולת לעשות לפני יום טוב — לכן זה אסור. אבל משהו שנשבר ביום טוב, אי אפשר לצפות זאת, לכן מותר לתקן.
—
הלכה ה — משקין מאילן לאילן, שדה לחה, מרביצין
הרמב״ם: מושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה כל השדה. אם היתה שדה לחה — מותר להשקותה כולה. מרבצין את השדה במועד. שכל אלו אין בהן טורח יתר.
פירוש: מותר למשוך מים מעץ אחד לאחר, אבל לא להציף את כל השדה. אם השדה כבר יש בה מים, מותר להשקות את כולה. שדה שכבר נחרשה אבל עדיין לא נזרעה, מותר להשקותה.
חידושים:
– כלל הרמב״ם: “שכל אלו אין בהן טורח יתר” — כל אלו מותרים כי אינם טרחה גדולה כל כך. שדה לחה היא המשך עבודה שכבר נעשתה. מרביצין היא עבודה קטנה יותר.
—
הלכה ב — בורות שיחין ומערות
הרמב״ם: אם היה צריך להם, חופרן ומסיידן… וסותמין סדקיהם… אבל לא יחפור אותן לכתחילה. וכונסין לתוכן מים אף על פי שאינו צריך להן.
פירוש: ליחיד אסור לחפור בורות חדשים בחול המועד (רק לרבים). אבל אם צריך מים, מותר לנקות, לסייד, לסתום סדקים שבהם מים בורחים. מותר גם למלא מים בבורות אפילו אינו צריך עכשיו.
חידושים:
– הכלל: תיקון כן, דברים חדשים לא. ניקוי, סיוד, סתימת סדקים — כל אלו תיקון של משהו שכבר קיים. אבל חפירה לכתחילה אסורה ליחיד.
– מילוי מים בבורות מותר אפילו בלי צורך, כי זה לא עבודה גדולה — יש לו כבר מים וכלים, הוא רק צריך לשפוך. זו מלאכה מינימלית, שונה מהשקיית שדה שהיא טרחה גדולה.
—
הלכה ב (המשך) — נברכת
הרמב״ם: ועושין נברכת במועד.
פירוש: מותר לעשות נברכת בחול המועד.
חידושים:
– מה זו נברכת? הרמב״ם לא אומר במפורש. המפרשים מפרשים לפי הרמב״ם שזו בריכה קטנה, למשל לכביסה — שונה מבריכה שהיא בריכה גדולה יותר. (נברכת = קטנה, בריכה = גדולה).
– מעניין, כי הרי למדנו קודם שאסור לכבס בגדים במועד — אבל כנראה אפשר להשתמש בה למטרות אחרות.
– הראב״ד חולק ואומר שנברכת היא משהו אחר לגמרי — יש לזה קשר לחפירת קבר.
– [דיגרסיה: היסטוריה של קבורה] הראב״ד מביא נקודה היסטורית מעניינת: פעם לא השאירו את המת בקבר הראשון לצמיתות — זה היה דבר זמני, עד שבנו לו כוך או בניין עולם, מקום יפה יותר.
—
הלכה ג — צד עכברים בשדה אילן ושדה לבן
הרמב״ם: שדה האילן… צדין אותן כדרכן, חופר ותולה המצודות. אם היתה שדה לבן סמוכה לשדה אילן… צד בשינוי. כיצד צד בשינוי? נועץ יתד בארץ ומכה בקרדום ואחר כך נוטלה ונמצא מקומה גומא.
פירוש: אם עכברים עושים נזק לעצים בשדה אילן, מותר לצוד אותם כדרכו — לחפור בורות ולהציב מלכודות. אבל בשדה לבן (שדה תבואה) הסמוכה לשדה אילן, כדי למנוע שיעברו — צריך לעשות זאת בשינוי.
חידושים:
– יסוד כדרכו לעומת שינוי: בשדה אילן עצמה, כשמישהו רואה אותו מציב מלכודות, הוא מבין שהוא עושה זאת כי יש חורבן — ברור שיש הפסד. לכן מותר כדרכו. אבל בשדה לבן — כי עכברים לא אוכלים תבואה (הם אוהבים תפוחים, לא אורז), צופה לא מבין למה הוא מציב מלכודות שם. לכן צריך שינוי.
– החילוק הוא גם במידת ההפסד: בשדה לבן יש פחות הפסד — יש לו רק חשש שיגיעו, אבל הם עדיין לא שם. ממילא, פחות הפסד = צריך שינוי. שינוי מותר רק במקום הפסד, ובשדה לבן זה סיכון של הפסד, הפסד מועט, לא הפסד ודאי.
– השינוי עצמו מעניין: עושים בור, רק לא ישירות עם את — תוקעים יתד, ו״פתאום נוצר בור.” זו בעצם אותה תוצאה, רק בדרך עקיפה — כמו כל שינוי בעצם.
—
הלכה ד — כותל גינה, מעקה לגג, כותל חצר
הרמב״ם: כותל גינה שנפל — בונה מעשה הדיוט… גודר אותו בקנים וגומה וכיוצא בו. וכן אם עשה מעקה לגג — בונה מעשה הדיוט. אבל כותל חצר שנפלה — בונה כדרכו. והמוטה ליפול — [סותרו] ובונה כדרכו.
פירוש: קיר של גינה שנפל — רק מעשה הדיוט (לא מקצועי). מעקה לגג — גם מעשה הדיוט. אבל קיר של חצר שבה גרים — כדרכו. קיר שעומד לנפול והוא סכנה — מותר להרוס ולבנות כדרכו.
חידושים:
– מה זה מעשה הדיוט בקיר? לא שמים טיט (מלט), או גודרים בקנים (מוטות קטנים) וגומה — במקום קיר ראוי.
– הערה טקסטואלית: “ג׳” בטקסט חייב להתכוון לגומה (לא “בור” או משהו אחר), כמו “קרח עליו גמי.”
– החילוק העיקרי: גינה וגג הם לא כל כך חשובים — לכן רק מעשה הדיוט. אבל חצר שבה גרים, אם הקיר נופל יכולים להיכנס גנבים — זה דבר ההפסד, ממילא מותר לבנות כדרכו.
– הכלל: מעשה הדיוט / שינוי צריך רק על דבר שאינו הפסד או הפסד קטן יותר. בהפסד גדול (כמו חצר) מותר כדרכו.
– חידוש הריטב״א לגבי מעקה: הריטב״א אומר שמדברים כאן באופן שאין זו מצוות מעקה (לא “לא יפול הנופל ממנו”). כי אם יש חיוב מצווה, היו יכולים לעשות מעקה ראויה — כמו צורך מצווה / צורך הרבים נותן היתר רחב יותר. החילוק: אם זה צורך מצווה, לא צריך לעשות בשינוי, ההיתר רחב יותר.
– המוטה ליפול — סכנה: קיר שעומד לנפול והוא סכנה — מותר להרוס ולבנות כדרכו. זה מקום סכנה, שהוא יותר מסתם הפסד. מזה אפשר להביא ראיה לשיטת הריטב״א — שכשיש מקום סכנה (כמו מצוות מעקה כשיש ממש סכנת נפשות), מותר לעשות כדרכו בלי שינוי.
—
הלכה ב (המשך) — בונה אדם מטה
הרמב״ם: בונה אדם מטה בלילה לישב עליה ולישן עליה.
פירוש: אדם יכול לבנות ספסל/מיטה לשבת או לישון עליה.
חידושים:
– ההיתר הוא צורך — הרי הוא צריך לשבת ולישון, כמו שהרמב״ם אומר במפורש “לישב עליה.”
– בחול המועד דבר שאפשר לעשות לפני יום טוב אבל אסור כשמכוון מלאכתו (התכוון לדחות).
—
הלכה ג — תיקון הציר, הצינור, הקורה, המנעול, והמפתח שנשברו
הרמב״ם: הציר והצינור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו — מתקנן במועד כדרכו. מפני שהוא הפסד גדול. וכבר ביארנו שכל שיש בו הפסד אין צריך שינוי.
פירוש: ציר, צינור, קורה, מנעול, מפתח שנשברו — מותר לתקן במועד כדרכו (אפילו מעשה אומן).
חידושים:
– כדרכו פירושו אפילו מעשה אומן — זה חידוש, כי בדרך כלל צריך שינוי. הטעם: אם משאירים את הדלת פתוחה עם דלת שבורה, יגנבו ויאבדו את כל מה שבבית.
– אפשר להציל את הבית גם בשינוי (למשל סגירה זמנית), אבל הרמב״ם מתיר כדרכו כי בדבר האבד/הפסד גדול לא צריך שינוי כלל.
– רמות השינוי: (1) דבר האבד/הפסד — אין צורך בשינוי; (2) צורך המועד — גם אין שינוי (אבל לא מעשה אומן); (3) דבר שאינו הפסד ואינו צורך — רק בשינוי.
– מה זה שינוי? שינוי לא אומר סתם “פחות מלאכה” — שינוי אומר שעושים זאת באופן אחר, קצת יותר קשה, פחות טוב, הפוך מהדרך הרגילה. שינוי אינו אותו דבר כמו לצמצם במלאכה.
—
הלכה — אין חופרין קבר / מפנין עצמות מקבר לקב
ר
א) אין חופרין קבר להיות מוכן למת
הרמב״ם: אין חופרין קבר להיות מוכן למת שלימות, ואין בונים אותו. כיצד? נוסף במדתו או מקצר במדתו — מותר אבל להגדיל או להקטין קבר קיים, כדי שיהא נכון למת.
פירוש: אסור לחפור קבר בחול המועד כדי שיהיה מוכן למת, ואסור לבנות (מצבה או אוהל). אבל כשאדם כבר נפטר (או גוסס), מותר להתאים קבר שכבר קיים.
חידושים:
– “בונים” יכול להתכוון: (א) לבנות מצבה, (ב) לבנות אוהל/בניין על הקבר, (ג) לבנות קבר שהוא בתוך בניין (“כוך”).
– הראב״ד טוען שאי אפשר שמדברים כשהאדם עדיין חי — כשהוא חי, בוודאי אסור לתקן קבר. הראב״ד אומר שההלכה היא רק כשהוא כבר מת. אבל אז נשאלת השאלה: כשהוא כבר מת, מותר לחפור לכתחילה — אז מה החידוש שמותר רק להתאים?
– תירוץ: אולי ביום טוב לא היו מתירים לבנות אוהל או מצבה יפה — המינימום הוא מה שמותר. אולי זה מתחבר לראב״ד הקודם לגבי נברכות — שמותר לבנות רק קבר זמני ביום טוב, והקבר המפואר עושים אחר כך.
ב) אין מפנין עצמות מקבר לקבר
הרמב״ם: אין מפנין עצמות מקבר לקבר.
פירוש: אסור להעביר עצמות מקבר אחד לאחר בחול המועד.
חידושים:
– אפילו מבזיון לכבוד (מקבר נמוך לקבר יפה יותר) — שהיינו חושבים שזה כבוד המת — גם אסור בחול המועד.
– יסוד הרמב״ם: העברת מת אינה הפקר — אפילו בשאר הימים (לא חול המועד) אסור סתם להעביר מת, משום זלזול המת.
– “בתוך שלו” — מותר להעביר רק כשזה הקבר שלו/השטח שלו. קבר השייך למת (קבר המשפחה), מותר להעבירו לשם. או כשהניחו אותו בטעות או זמנית לא בקברו.
– חתם סופר מובא: המנהג שמשלמים על קבר הוא דווקא כי יש ענין שהוא שוכב בקברו — זה כבוד, כמו שאדם גר בביתו, כך ישכב גם בקברו.
[דיגרסיה: העברת עצמות בימינו] גם היום עושים העברת עצמות, ויש הלכות על כך. כשציונים עושים זאת זה דבר אחד, אבל כשחסידים עושים זאת נעשית מחלוקת בין הראב״ד והגאב״ד של העדה החרדית. גם מוזכר שפעם היו צריכים לאסוף כסף בהלוויה כדי לקבור.
—
הלכה — אין מטלין את האילנות / שכין / פשתה / כשות
הרמב״ם: אין מטלין את האילנות, ולא מזעמא את הנטיות, אבל שכין את האילנות בשמן. ואוכלים את הפשתה… וכן כשות שירו להטילה לשכר במועד.
פירוש:
– אין מטלין — אסור להוציא תולעים/טלאים מעצים (ריסוס/הדברה).
– ולא מזעמא את הנטיות — אסור למרוח כימיקלים חריפים על נטיעות (כדי שחיות לא יאכלו מהן).
– לא מגזמין — אסור לגזום ענפים מעצים.
– אבל שכין את האילנות בשמן — מותר למרוח שמן על עצים.
חידושים:
– חילוק בין שכין (שמן) ומטלין/מזעמא: שמן הוא דבר האבד — אם לא שמים את השמן, זה ממש יחרב. הדברים האחרים (ריסוס, גיזום) הם לא דבר האבד — אפשר לעשות אחרי יום טוב. גם מריחת שמן היא פחות טורח.
פשתה (פשתן/לינן):
– ואוכלים את הפשתה — מותר לקטוף/להשתמש בפשתן. בדרך כלל צריך לעבד אותו בתהליך ארוך כדי לעשות לינן, אבל אפשר גם להשתמש בו מיד — למשל כספוג (לחפיפה), או היו שמים את האתרוג בפשתן. כיון שאפשר להשתמש בו מיד בלי הכנה, זה צורך המועד.
כשות (כשות/תבלין):
– כשות שירו להטילה לשכר במועד — סוג צמח שאפשר להשתמש בו באוכל/משקה (שכר = בירה). אף שזו מלאכה, זה צורך. כיון שאפשר להשתמש בו מיד לזרוק לתוך שכר, מותר.
טלישה:
– הרמב״ם אומר שטלישה (תלישה) אסורה בכל אופן ביום טוב.
—
הלכה — הכנסת צאן לשדה (זיבול שדות)
הרמב״ם: אין מכניסין את הצאן לדיר… שהרי מדעת עושה במועד את המלאכה. ואם באו מאליהן מותר. ואין מסייעין אותו, ואין מוסרין להן שומר לנער את צאנם.
פירוש: אסור להכניס צאן לשדה כדי שיזבלו (ידשנו) את השדה, כי זו מלאכה בכוונה. אם הצאן באות מעצמן, מותר, אבל אסור לעזור להן, לא לשלוח שומר, לא להוביל אותן.
חידושים:
– אף שזו “מלאכה חלשה” — בסך הכל הוא פותח שער לצאן — זה אסור כי הוא עושה זאת מדעת, בכוונה לזבל.
– דין שכיר שבת/חודש: אם כבר יש רועה ששכור לשבוע/חודש/שנה/שמיטה, מותר לו לסייע. הטעם: הבעיה עם שומר היא השכרה בחול המועד — זה עצמו ענין של מלאכה. אבל אם הוא כבר שכור, זה דומה לדין שכיר שבת בהלכות שבת, שיש בו בחינת קבלנות — הוא לא חייב דווקא היום לעשות, הוא עושה על חשבונו.
—
הלכה — כלל גדול של כוונה: ובמעשה יוכר
הרמב״ם: המשוה פני הקרקע – אם נתכוון לתקן מקום שיעמוד בו קרונו… מותר. אם נתכוון לעבודת הארץ – אסור. המלקט עצים מתוך שדהו – אם לעצים מותר, אם לתקן הקרקע אסור. הפוסק מים לשדהו – אם נתכוון שיכנסו בה דגים מותר, אם להשקות הארץ אסור. הקוצץ חרובים מן הדקל – אם לאכל בהמה מותר, אם לעבודת האילן אסור. ובמעשה יוכר לאיזה דבר הוא מתכוון.
פירוש: בכל המקרים הללו החילוק בין מותר ואסור תלוי בכוונה — האם עושה זאת לצורך אישי (מותר) או לעבודת קרקע/עץ (אסור). הרמב״ם אומר שאפשר להכיר את הכוונה מהמעשה עצמו.
חידושים:
– כלל גדול בתורה לגבי כוונה: כשמדברים על כוונה, לא מתכוונים למה שיש בלב (לא “אני ה׳ המכיר”), אלא איך עושים זאת — אופן המעשה מראה מה מתכוונים. הרמב״ם מחזק את העיקרון: “ובמעשה יוכר לאיזה דבר הוא מתכוון.”
– כשמישהו גנן, יש חילוק ברור באיך עושים משהו כשרוצים שהצמח יגדל, לעומת כשרוצים רק לפנות מקום. המעשה עצמו מראה את המטרה.
– ה״אסור” בעבודת הארץ/עץ פירושו: חזור להלכות הקודמות — זה אסור באופן שאין דבר האבוד, וכו׳.
—
הלכה — תנור וכירים
הרמב״ם: בונין תנור וכירים… בין כך ובין כך בונין על חרס של תנור ועל הכירה.
פירוש: מותר לבנות תנור/כירה אם אפשר להשתמש בהם בחול המועד (צורך המועד). אם לא — לא. אבל לבנות על תנור/כירה (למשל מדף) מותר תמיד.
חידושים:
– החילוק בין בניית תנור חדש (תלוי אם יתייבש בזמן להשתמש ביום טוב) ובניה על תנור קיים (מותר בכל מקרה כי זו עבודה קטנה יותר).
—
הלכה — מלאכות שונות: מטות, רחים, אמת המים
הרמב״ם: ומסרגין את המטות, ונוקרין את הרחים, ופוצחין להן עין, ומעמידין אותן, ובונין אמת המים של רחים.
פירוש: מותר לקלוע חבלים למיטה, לנקות ריחיים (להוציא מה שסתום), לפתוח חור להכנסת חיטה, להעמיד ריחיים, לבנות תעלת מים לריחיים של מים — הכל כי זה צורך המועד (טחינה מותרת).
—
הלכה — זפת על חביות, כיסוי קציעות
הרמב״ם: זופתין את החביות כדי שלא יפסד היין. וזופתין את הבקבוק מה שאין בו טורח. וסותמין פי החבית של שכר כדי שלא תפוג. ומכפין את הקציעות בכלי כדי שלא יאבדו.
פירוש: מותר למרוח זפת על חביות (כדי שיין לא יזרום החוצה), לסתום חבית שכר, לכסות תאנים מיובשות.
חידושים:
– בחבית (גדולה) ההיתר רק כי זה דבר האבוד (שלא יפסד היין). אבל בבקבוק (קטן) מותר אפילו בלי דבר האבוד, כי “מה שאין בו טורח” — אין זו טרחה.
—
הלכה — מרככין בגדים
הרמב״ם: ומרככין את הבגדים בידים לפי שהוא מעשה הדיוט. אבל אין עושין קשרי בית הידים לפי שהוא מעשה אומן.
פירוש: מותר לרכך/לגהץ בגדים בידיים (מעשה הדיוט), אבל לא לעשות קשרים/תפרים מקצועיים (מעשה אומן).
—
הלכה — צפרני חמור, אבוס, סוס
הרמב״ם: קוצצין צפרני חמור של רחים. ובונים אבוס לבהמה. וסוס שרוכב עליו מותר ליטול צפרניו ולתורכו.
פירוש: מותר לגזוז ציפורניים של חמור שמסובב ריחיים, לבנות אבוס (מתקן האכלה) לבהמה, לגזוז ציפורניים של סוס שרוכבים עליו, וליפות את שערו.
חידושים:
– בסוס שרוכב עליו אין איסור “שהוא מנוול” (שאצל אדם היה ענין) — אצל בהמה הטעם פשוט שיהיה לו סוס יפה לרכיבה.
—
הלכה — הרבעה, הקזה, רפואה
הרמב״ם: ואין מרביעין בהמה במועד. אבל מקיזין על הדם. ואין מונעין ממנו רפואה.
פירוש: אסור להרביע בהמות בחול המועד. אבל הקזת דם ורפואה מותרים — כי גם אצל בהמה יש דבר האבוד שלא תחלה.
חידושים:
– הלשון “ואין מונעין ממנו רפואה” — הוא אומר זאת בלשון לא למנוע, שמשמע שלא צריך להתאפק, כי זה דבר האבוד.
—
הלכה — רפואה בחול המועד: שחיקת סממנים
הרמב״ם: וכל מאכלות ומשקין שאינו מאכל בריאים אלא לרפואה… מותר לאדם לאכלן ולשתותן במועד.
פירוש: מאכלים/משקאות שהם רק לרפואה (שבשבת אסורים מצד גזירת שחיקת סממנים) — בחול המועד מותר.
חידושים:
– קושיה לגבי יום טוב: הרמב״ם אומר “במועד” — שפירושו חול המועד. אבל מה הדין ביום טוב עצמו? יום טוב הרי כמו שבת לגבי גזירות דרבנן. הרמב״ם לא מביא את דין יום טוב.
– אולי ביום טוב הדין שונה, כי את הסממנים יכלו לעשות מערב יום טוב (דומה לפלפל). אבל זו נשארת שאלה פתוחה — הרמב״ם לא אמר זאת במפורש, וגם בהלכות יום טוב זה לא נלמד בבירור. בפרט, גזירות שהן “מפני המלאכה” (אסורות רק כי אפשר לעשותה מערב יום טוב) — צריך להבין מה הדין ספציפית ביום טוב, וזה נשאר לא פתור.
—
הלכה — אין מפנין מחצר לחצר במועדות
הרמב״ם: “אין מפנין מחצר לחצר במועדות, לא מדירה לנאה… אבל מבית לבית באותה חצר [מותר]. ומביאין כלים שאינן צורך המועד מבית האומן, כגון כרים וכסתות… אבל כלים שאינן צריכין כגון מחרישה או צמר מבית הצבע אין מביאין. ואם היה מתיירא מהם שיגנבו — נותן לו שכרו ומניחן אצלו… אבל לא הביאו לביתו כלל.”
פירוש: אסור להעביר דברים מחצר אחת לאחרת בחול המועד (דומה לשבת/יו״ט), אבל מבית אחד לאחר באותה חצר מותר (טרחה קטנה יותר). מותר להביא כלים מבעל מלאכה שצריך למועד, אבל לא כלים שלא צריך (כמו מחרשה או צמר מצבע). אם הוא חושש שבעל המלאכה יגנוב, משלם לו ומשאיר שם — או מביא למחסן, אבל לא הביתה.
חידושים:
– ההיתר לקנות/למכור ביו״ט (שלמדנו קודם) לא נותן אוטומטית היתר להביא את הסחורה הביתה. ההיתר של קנייה הוא רק כדי שיהיה לו מה לאכול, אבל זה לא אומר שמותר להביא הביתה את כל הכלים.
– זו הלכה מעניינת מאוד — הלקוח משלם, אבל משאיר אצל בעל המלאכה, או מביא למקום אחר (מחסן), אבל לא לביתו.
—
הלכה — איסור מלאכה בערב יום טוב
הרמב״ם: “אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כמו ערבי שבתות. וכל העושה מלאכה בהם אינו רואה סימן ברכה. וגוערים בו ומבטלין אותו על כרחו. אבל אין מכין אותו מכת מרדות ואין שום אדם מנדהו.”
פירוש: מזמן מנחה אסור לעבוד ערב יו״ט, כמו ערב שבת. מי שעובד לא רואה סימן ברכה. גוערים בו ומפסיקים אותו, אבל לא מכים אותו מכת מרדות ולא מנדים אותו.
חידושים:
– הרמב״ם אומר “מן המנחה ולמעלה” אבל לא מפרט אם זה מנחה גדולה או מנחה קטנה.
– בחלק מהדפוסים כתוב המילה “לעולם” (אינו רואה סימן ברכה לעולם), אבל בדפוסים אחרים זה חסר. בלי “לעולם” הפשט קל יותר — זה אומר רק שמאותה עבודה לא יהיה לו הנאה.
– חידוש מעניין לגבי נידוי לעומת מכת מרדות: הרמב״ם אומר שלא נותנים מכת מרדות (כי זה לא איסור דרבנן מלא), וקל וחומר לא נידוי. זה מורה שנידוי חמור יותר ממכת מרדות. זה מושווה להלכה שתלמיד חכם לא מקבל נידוי אלא מלקות — שגם מראה שנידוי חמור יותר. החילוק: נידוי הוא לא רק בושה, זו “סנקציה חברתית” — לא מדברים איתו, שזה יותר גרוע מעונש פיזי.
—
הלכה — ערב פסח: חמור יותר משאר ערבי ימים טובים
הרמב״ם: “שהעושה בה מלאכה אחר חצות” — עושים את כל העונשים, אפילו נידוי. “ואין צריך לומר שמכין אותו מכת מרדות אם לא נדהו.” “לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים, אשר יש בו חגיגה ושחיטת קרבן… ואינו נאכל אלא בלילה. ולפיכך יום ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים כמו חולו של מועד. וקל מחולו של מועד, ואין איסורו אלא מחציו ומעלה שהוא זמן השחיטה.”
פירוש: ערב פסח אחרי חצות חמור יותר משאר ערבי יו״ט — נותנים מכת מרדות ואפילו נידוי. הטעם: י״ד ניסן הוא עצמו מעין יו״ט — מביאים חגיגה ושוחטים קרבן פסח. לכן ערב פסח אסור במלאכה מדברי סופרים כמו חול המועד, אבל קל יותר — רק מחצות (זמן שחיטה), לא כל היום.
חידושים:
– סברת הרמב״ם למה ערב פסח חמור יותר: י״ד ניסן יש לו קדושה משלו — מביאים קרבנות (חגיגת י״ד וקרבן פסח). קרבן פסח הוא קרבן מעניין — שוחטים אותו ביום אבל אוכלים אותו רק בלילה.
– אם היה ממש כמו חול המועד, כל היום היה אסור. הרמב״ם אומר שזה “קל מחולו של מועד” — רק מחצות, כי זה זמן השחיטה.
– לפני חצות בערב פסח — האיסור תלוי במנהג: “מקום שנהגו לעשות עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין.” האיסור דרבנן של אחרי חצות הוא קטגורי על כולם, אבל לפני חצות תלוי במנהג המקום.
—
הלכה — שלוש אומניות שמותר להתחיל ערב פסח
הרמב״ם: “לא יתחיל כתחילה לעשות מלאכה בארבעה עשר אפילו אם יכול לגמור קודם חצות, אלא שלש אומניות בלבד הן שמתחילין… החייטין, ספרים, וכובסין. שאר אומניות אם התחיל בהם קודם ארבעה עשר [גומר עד חצות]. שאין אנו צריכין לשאר אומניות לצורך הרגל.”
פירוש: אפילו במקום שנהגו לעשות, לא יתחיל עבודה חדשה ערב פסח. חוץ מ: חייטים, ספרים, וכובסים — כי זה צריך לכבוד יו״ט. מלאכות אחרות שכבר התחיל לפני י״ד מותר לסיים עד חצות.
חידושים:
– ההיתר של שלוש האומניות הוא ספציפית כי הן לצורך הרגל — צריך להיות לבוש, מסופר, ועם בגדים נקיים לכבוד יו״ט.
—
הלכה — הולך ממקום למקום: מנהגי ערב פסח
הרמב״ם: “הולך ממקום שעושין למקום שאין עושין — לא יעשה בישוב מפני המחלוקת, אבל עושה במדבר. והולך ממקום שאין עושין למקום שעושין — לא יעשה, נתן עליו חומרא מקום שיצא משם וחומרא מקום שהלך לשם. ואף על פי כן לא יראה בפניהם שהוא בטל…”
פירוש: מי שהולך ממקום שעושין למקום שאין עושין — אסור לעבוד בין אנשים (מפני המחלוקת), אבל מותר במדבר. ממקום שאין עושין למקום שעושין — גם אסור (חומרא של שני המקומות), אבל לא יראה שהוא יושב בטל.
חידושים:
– מה זה “מלאכה” בהקשר הזה: “מלאכה” כאן לא מתכוונת ל-39 מלאכות של שבת. מדברים על עבודה/אומנות — שלא הולכים לעבודה, שחנויות/עסקים לא יהיו פתוחים. בישול
, הדלקת נרות, ומלאכות בית אחרות בכלל לא נכללות בזה. לכן גדר “לא יעשה בישוב” הוא לוגי — עבודה היא תמיד דבר ציבורי, לא משהו שעושים בבית.
– הכלל העיקרי: “לעולם לא ישנה אדם מפני המחלוקת” — אדם לא יעשה אחרת מהעולם סביבו, כדי לא לעשות מחלוקת. שני הכיוונים (מקיל למחמיר, מחמיר למקיל) מטופלים באותו כלל.
– הלכה למעשה כשמישהו הולך ממקום למקום: כשמישהו עובר לעיר חדשה, זה המקום שלו, והוא צריך לקבל לכל הפחות ברבים את מנהגי העיר החדשה. אבל כשהוא מתכנן לחזור, הוא רק מבקר, והדין שונה — הוא נוהג חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם.
[דיגרסיה: מנהג המקום בימינו]
ענין מנהג המקום כמעט לא שייך בזמננו. פעם לעיר היה מנהג אחד, וכולם נהגו אותו דבר — זה גרם לכך שהעולם יהיה יותר מאוחד, פחות מחלוקת. היום לעומת זאת, במקום שמנהגים יאחדו, הם יוצרים יותר פירוד — כל קבוצה יש לה מנהגים משלה, בית כנסת משלה, לבוש משלה, ואי אפשר אפילו להתפלל ביחד.
הדין המקורי של מנהג עשה את כולם שווים — כולם בעיר אחת נוהגים אחד. היום המנהג עושה בדיוק הפוך: כל אחד הולך עם כובע אחר, לבוש אחר, מחזיקים את עצמם בנפרד, עד כדי כך שאין נישואין עם ילדי האחר — “אידן עם גארטלעך ווייסע” עם “אידן עם גארטלעך שווארצע” וכו׳.
זהו איסור גדול של מחלוקת. הכלל “לא ישנה מפני המחלוקת” — כשבאים לעיר שכולם עושים כך, צריך להסתגל. חז״ל אסרו שמן גויים, יין עכו״ם וכו׳ כדי שלא יתחתנו עם גויים — ואותו פירוד קיים היום בין קבוצות יהודיות. זהו איסור דאורייתא של עשיית מחלוקת, ונגד כל יסוד מנהג המקום.
—
הלכה — מלאכות שמותר לעשות ערב פסח
הרמב״ם: מוליכין ומביאין כלים מבית האומן… וגוזין מתחת רגלי בהמה, מצינוות לאשפה… ומשיבין שובכין לתרנגולים.
פירוש: מלאכות מסוימות שמותר לעשות בחול המועד (כי הן לצורך, או בגלל הפסד), מותר גם לעשות ערב פסח אחרי חצות.
—
הלכה — תרנגולת שישבה על הביצה
הרמב״ם: “תרנגולת שישבה שלשה ימים על הביצה ומתה, משיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר. אבל במועד אין משיבין. אבל אם ברחה במועד מחזירין אותה.”
פירוש: תרנגולת שישבה שלושה ימים על ביצים ומתה — מותר ערב פסח (י״ד ניסן) להחליף תרנגולת אחרת על הביצים, כדי שלא יפסדו הביצים. אבל ביום טוב עצמו אסור להחליף תרנגולת חדשה. אבל אם אותה תרנגולת ברחה במועד, מותר להחזירה.
חידושים:
– למה אסור במועד — הרי זה דבר האבד? בחול המועד מותר לעשות מלאכה לדבר האבד, ואם הביצים יתקלקלו, זה הפסד? נשארת תשובה ברורה — אבל נראה שיש חילוק רמות: ערב פסח מותר, אבל יום טוב עצמו לא. אפשר שזה לא הפסד כל כך גדול, או שהביצים ממילא מקולקלות.
– חילוק בין החלפת תרנגולת חדשה והחזרת אותה תרנגולת: החלפת תרנגולת חדשה היא “פרויקט שלם” — מלאכה יותר מעורבת. אבל החזרת אותה תרנגולת שברחה היא קלה יותר, לכן זה מותר אפילו במועד.
—
סיום
בזה סיימנו הלכות שביתת יום טוב — ברוך רחמנא דסייען.
תמלול מלא 📝
פרק ח׳ מהלכות שביתת יום טוב: הלכות חול המועד
הקדמה: סיום ספר זמנים חלק א׳
דובר 1: שלום, יהודים יקרים. אנחנו לומדים היום פרק ח׳ מהלכות שביתת יום טוב, הפרק האחרון בהלכות שביתת יום טוב. אפשר לומר שכאן מסתיים החצי הראשון של ספר זמנים. ספר זמנים הוא ספר גדול, הוא פי שניים גדול מהספרים הקודמים שלמדנו, ובמהדורת שבתי פרנקל הוא מחולק לשני כרכים, אז כאן מסתיים הכרך הראשון. ראיתי עוד מהדורה אחרת גם עם שני כרכים על זה. אבל זה הגיוני, כי אלו ההלכות הכלליות – הלכות שבת, שביתת עשור, שביתת יום טוב, עירובין, כן, הכל כמו שבת וענייני שביתה כלליים. ואחר כך באים ההלכות הפרטיות של כל יום טוב, חמץ ומצה, שזה שונה בכל יום טוב.
מהות חול המועד
ומה שאנחנו מחזיקים בפרק האחרון הזה לומדים את הלכות חול המועד. אם רוצים להיות קצת יותר ברורים ולומר, ביום טוב יש את עיקר יום טוב, שלמדנו את כל הגדרים של מלאכה המותרת והאסורה ביום טוב. בסוף הלכות יום טוב, סוף פרק ו׳, למדנו עוד את הדבר האחר של יום טוב, שזה השמחה של יום טוב עם הכבוד והעונג של יום טוב, שזה הצד החיובי של מה שעושים ביום טוב. אחר כך, שני הפרקים האחרונים מדברים על הלכות חול המועד. אז את עיקר הלכות חול המועד כבר למדנו בפרק ז׳, את כל הכללים פחות או יותר של מלאכות חול המועד. בפרק הזה באים עוד כמה פרטים, בעצם בהלכות שלמדנו קודם, לכאורה ממש כל המקרים, כמו תמונות שלמדו במשנה ובגמרא שהרמב״ם צריך להביא, כי הוא מביא כל פרט בגמרא. אני מתכוון שאף אחד מהדברים האלה לא נוגע, אין לי שדה וכן הלאה.
אני מתכוון שהלכות יום טוב הן יחסית די פשוטות, כי אומרים שזה כמו שבת, אסור לעשות מלאכות. אז כשזה מועד יודעים מה צריך לעשות, כשזה חול יודעים גם מה צריך לעשות. כשיש כזה קו, כשיש כזה חול ומועד, השם עצמו הוא “חולו של מועד”, זה מועד אבל זה חול, צריך לומר לנו הרבה. לא אומרים שזה אסור במלאכות, זה לא לא עם מלאכות, אבל זה אסור במלאכות מסוימות. באים עם הרבה הפסד, צורך יום טוב, צרכי רבים, לא יותר מדי טורח, לא מעשה אומן. יהיו פשוט עוד הלכות מזה. אין אבל יותר פרטים מאשר בהלכות יום טוב. רק מה שמפריע לנו, כל הלכה גם אחרי שבת, אחרי הלכות יום טוב, הכל מלא בציורים ספציפיים, מציאות ספציפיות שהחכמים עשו על זה הלכה, או אמרו מה ההלכה. אם היום זה קצת אחרת, קשה מאוד אפילו ללמוד מזה. הכל כאילו קצת היסטורי, איך נהגו לשאוב את המים לשדות, ובאיזה אופן החכמים מחשיבים פחות טורח או יותר נצרך וכדומה.
דיגרסיה: האם מקילים או מחמירים בחול המועד
דובר 2: מה אומר הרבה אנשים שצריכים להקל יותר ממה שמשמע בהלכה היבשה?
דובר 1: אבל אפשר לשמוע, כי הענין הוא כדי שלא ייראה כמו יום חול רגיל. זה לא בעצם אסור מלאכה. זה יום שמכבדים, נותנים לו מעמד מסוים. אומר הרמב״ם, שלא ייראה כמו שבוע רגיל. אני לא יודע שמקילים יותר, אני מתכוון שמחמירים יותר ממה שצריך. כתיבה דווקא לא אסורה לפי הרמב״ם. הרמב״ם אמר שכתיבת מעשה הדיוט מותרת בגירסת לימוד. הרמב״ם, כתוב בשולחן ערוך שנוהגים לכתוב בשינוי, אבל כתיבה היא דווקא דבר אחד שמותר, לפי הרמב״ם. וזה אני אומר, מחמירים יותר מעיקר הדין.
נו, מה רע? מותר. כל הדברים האלה מותרים. כן, לכאורה, כי זה צורך המועד לכבוד המועד. מותר ללכת למפעל גם אם אין כסף. לא, אנחנו כבר בזה נכנסים. סיפר לי יהודי, הוא היה בסקווירא. הוא מחזיק ברבי מסקווירא, והרבי מסקווירא יצא לבית המדרש בחול המועד. הוא ראה שהוא תלמיד חכם יושב בבית המדרש בחול המועד והוא שאל, מה זה? אתה לא הולך לעבודה? אומר, מה זה חול המועד? אומר, כבר שילמת את כל החובות שלך, ואם לא שילמת, תלך לעבוד בחול המועד. אומר, הוא הסתכל.
הירושלמי על מלאכה בחול המועד
מה רציתי לומר לך? אה, מה שאתה אומר, זה למעשה הירושלמי, שהובא בתחילת הפרק הקודם, המגן משנה, אחת מראיותיו שזה דרבנן, שלמדנו שיש מחלוקת רמב״ם עם רמב״ן. הרמב״ן אמר שזה מדאורייתא, והרמב״ם אומר שזה מדרבנן, והוא מביא ירושלמי. איפה זה? היה מישהו שאמר בירושלמי. אמר רבי אבא בר ממל, אילו היה מי שימנה עמי, הייתי מתיר מלאכה בחולו של מועד. היה צדיק, הוא אמר, אם היו מסכימים עמו מהרבנים, היה בכלל מתיר עבודה בחול המועד. הוא אמר, למה? כלום אסרו אלא כדי שיאכלו וישתו וישמחו ויעסקו בתורה, ועכשיו אוכלים ושותים ופוחזים. אומר, כן? הענין למה עשו חול המועד הוא כדי שלא יהיו עסוקים בעבודה, שיוכלו להיות חצי לכם וחצי להשם. אבל למעשה, אומר, משתכרים, לא עושים חצי יום תורה. שיהיה אחרת יום רגיל שעובדים. שילכו לעבוד, לא לבזבז את הזמן. זו ראיה, אני אומר, זה כמו שאתה אומר, שתלוי במצב וכדומה. זו הראיה, שהחכמים רצו מצב מסוים, ואיסורי המלאכות הם כדי לחזק את סוג המצב הזה.
סיכום תוכן הפרק
אוקיי, בכל מקרה, חזרה לנושא הפרק הוא רק פרטים של איך עושים מלאכות, וסוף הפרק מדבר על עוד דבר אחד, שאין לו בעצם קשר אינטלקטואלי לחול המועד, זה עוד דבר של מלאכות יום טוב, של מלאכה בערב יום טוב, איך מותר לעשות מה בערב יום טוב, ערב פסח שונה וכו׳.
הלכה א: השקאת בית השלחין במועד
אוקיי, הם הזכירו בפרק הקודם שבית השלחין, בית השלחין הוא, הרמב״ם אומר, בית השלחין עם ה״א, הוא שדה שצריך להשקות, שדה צמאה. ולמדנו שם שמותר, כי זה הפסד, אם לא לא יהיה לשדה. כאן הוא נכנס להרחיב על זה, ומאחר שנראה שיש כמה הלכות, הוא לא שם את זה שם כמו קטע תנאי בהלכה, אלא הוא עושה מזה הלכה חדשה.
נהרות המושכין מן האגמים
אומר כך, מה שלמדנו שמותר להשקות בית השלחין, אומר כך, מאיפה מותר? אומר, נהרות המושכים מן האגמים הדרך איך השקו שדות היתה שבנו מנהר קרוב משכו מים, עשו שהזרם ירוץ, עשו את האדמה קצת משופעת, משכו מים משם. אז נהרות המושכים מן האגמים, נהרות כאלה שמושכים מים מאגמים, מאגמי מים. נהרות פירושו קטנים יותר בנויים… בדרך כלל, אגם פירושו אגם, כמו שאנחנו אומרים מאגר, ונהרות פירושו כמו נהר, כמו שכאן זה אומר זרם קטן. זה לא הפוך. המילה היא… נהרות, בדיוק, נהרות כאן הם התעלות, אפשר לומר. תעלות קטנות שאנשים בונים כדי לגרור מים מהאגם הגדול יותר לשדה שלהם. אז מותר להשקות מבית השלחין במועד, מותר לעשות את העבודה שהנהרות יביאו מים משם.
דובר 2: לא לעשות את העבודה. לכאורה צריך לשאוב מהנהר לתוך השדה.
דובר 1: זה כן מגיע עד השדה, אבל זה לא מספיק, זה לא נכנס לשדה. יש את הנהר בצד של השדה.
דובר 2: הנהר לא משקה כלום, הוא לא מתפשט.
דובר 1: אז, ובכן, זה כן מגיע עד השדה?
דובר 2: לא, זה לא נכנס לשדה. מה שיש כאן, פשוט יש איסוף של מים, מאיפה לקחת אחר כך כלים ולשפוך לתוך השדה.
תנאי: ובלבד שלא פסקו
דובר 1: אז ההלכה היא מותר להשקות מבית השלחין במועד, כי זו לא עבודה כל כך גדולה. המים קרובים, צריך באמת לעמוד ולשאוב, אבל זה לא טורח כל כך גדול. ובלבד שלא פסקו, זה רק אם זורמים באמת המים, המים מגיעים עד הנהרות הקרובים. אבל אם פסקו, וצריך לחפור, צריך לעשות עבודה גדולה יותר, זה אסור לעשות. זה באמת ההיתר שבגלל דבר האבד מותר לעבוד, זה גם רק כל עוד זה לא טורח גדול מאוד. אבל אם פסקו, ואז צריך לעשות יותר, עבודה גדולה יותר, צריך לחפור, צריך לעשות דברים רציניים, אז אסור לעשות.
דיון: מה פירוש “פסקו”?
דובר 2: המילה היא לא החפירה. המילה היא שעם סוג נהר כזה שפסק, או אפילו שיכול להיפסק, אסור להשקות ממנו, אפילו יש עדיין בו קצת מים, כי החכמים חוששים שהוא יצטרך לעשות יותר עבודה, כמו גזירה. כן, זה הפירוש.
דובר 1: פסקו פירושו שהפסיק הזרם, אבל יש עדיין קצת מים בנהר.
דובר 2: כן, כי הוא לא אומר אסור ללכת מה שאתה הוספת דברים. הוא אומר, מה שאסור זה להשקות מהנהר שכבר פסק, שכבר לא גורר מהמים הגדולים. סתם, כי קודם למדנו לא ידלה וישקה מן הבריכה, נשיאת תורה הגדול, אני משכים מן הבריכה.
דובר 1: אהה. שלא יגרור מים מרחוק. קודם למדנו שלא יביא מים מרחוק, אלא מהנהר הקרוב. וכאן הוא אומר, זה גם רק כשהנהרות מתמלאים כל הזמן, עדיין לא פסקו. אבל אם פסקו, אתה אומר, זו המילה? לא שזה בעצמו, אלא שזה יביא לעשות איתו.
דובר 2: לא, הוא אומר שמשקים מהנהר. הוא לא אומר שאסור להביא ממקום אחר. את זה כבר למדנו שאסור.
דובר 1: להביא לעשות יותר עבודה. כן, כן, בכוונה. אוקיי.
וגם הטורח, לא שהוא הולך לחפור, הוא יצטרך לגרור עם הדלי שלו ממקום רחוק מאוד. הוא פשוט יגרור. שוב, לא טורח גדול יותר, זה אותו טורח עכשיו. אבל אם הוא הולך לקחת מהמקום שיש שם מעט מאוד מים, כי כבר הפסיק לבוא, הוא יעמוד עם השופל שלו, הוא יראה שאין, הוא ילך לגרור ממקום אחר, וזו הגזירה שאסור.
בריכות שאמת המים עוברת ביניהן
ועוד אופן איך השקו בית השלחין כזה, היו לנו בריכות, בריכות מים. אז כך, בריכות שמתמלאות מעצמן כי זורם שם זרם של מים, אז מותר להשקות מהם. אבל בריכה שצריך לעמוד ולמלא או לעשות עבודה גדולה יותר, זה אסור. זה אותו דבר, אותה הלכה בדיוק. אפילו בריכה שלא מחוברת לזרם אסור. אם זה מחובר, מותר.
דובר 2: מה זה שני הורים? כאן כשיש הנאה מנהר יש בריכה?
בריכה שנתמלאה מבית השלחין
יש כמה אופנים איך משקים… לא משקים, איך מגיעים המים, הם קרובים. וכן, עוד אופן שלישי שהוא אוקיי.
וכן, בריכה שנתמלאה מבית השלחין, ועדיין היא נוטפת. אם אחרי בית השלחין יש עוד בריכה קטנה לקלוט את המים העודפים, שזורמים החוצה כשכבר שפכו יותר מדי לבית השלחין, וזה זורם הלאה, כן? זה הבא, זה הבא. מותר להשקות הימנה בית שלחין אחרת, מותר לקחת מהבריכה הקטנה לבית השלחין הבא.
והוא, אבל והוא שלא פסק המעין המשקה בית שלחין העליון, שעדיין יש את הזרם שממלא את הראשון… אז גם שניהם צריכים להיות עדיין שני הבאים. גם השלב צריך להיות עדיין נוטף, וגם המקור צריך עדיין להיות מחובר למקורו. כשהעליון יבש, אז אסור גם לשני, אפילו יש מים בשני… אפילו עדיין נוטף, בדיוק.
אז זה הכל פרטים, כמו שלמדנו קודם, מותר להשקות כי זה צורך, אבל בטורח גדול אסור. אז ממילא כאן עומדים פרטים, באיזה אופן יכול להיות טורח, ובאיזה אופן לא יכול להיות טורח. וכן הלאה.
ערוגה שחציה נמוך וחציה גבוה
ערוגה, שדה קטן, שחציו נמוך וחציו גבוה, שהוא כמו, נגיד, על הר, וחלק למטה וחלק למעלה. אז, באופן טבעי, המים זורמים למטה. אז כשרוצים להשקות את העליון, צריך לקחת טיפות מים מהתחתון ולשפוך למעלה על ההר, על הגבעה, שגם שם יגיעו המים. אבל זה קשה מאוד.
“לא ידלה ממקום נמוך להשקות מקום גבוה אשר יטרח יתר”, זה טורח גדול. לכן בגלל זה עושים הפוך.
היתר דלייה לצורך אכילת יום טוב
אבל מה כן מותר? מה שלמדנו קודם שאסור לדלות בדלי אסור. אבל מתי כן מותר? “ומותר לדלות מים ולהשקות הירקות כדי לאכלן במועד”. הירקות שצריך לאכול ביום טוב מותר כן לדלות מים להשקותם.
אז זה כנראה המשך על אותה ערוגה מדברים עכשיו, כן? על הערוגה מותר כן ללכת מלמטה למעלה בצורה מוגבלת יותר, לירקות המעט שהולכים להצטרך לאכול ביום טוב.
חידוש: זה אומר שדבר האבד לא התירו טורח כל כך גדול, אבל כשזה גם צורך יום טוב כן התירו אפילו טורח גדול יותר.
דיסקוסיה: מה זה “ליפותן”?
אומר הרמב״ם, אבל זה רק אם הירקות בכלל לא יהיו טובים לאכול ביום טוב. אבל “אם בשביל ליפותן”, אבל אם… אני רואה שיש כאן שני פירושים. או אם… גם אני חשבתי כמוך, שזה אומר שזה כבר טוב ואתה רק רוצה לעשות יותר יפה. או הוא אומר שהוא מתכוון סתם, לא כדי לאכלה, אלא סתם ליפותן.
דובר 2: זה לא הגיוני. זה היה צריך להיות… לא, זה היה הגיוני יותר מה שאתה חושב. זה נראה כך כתוב בגמרא, אבל… אתה צודק. למה הוא עומד? אולי תמיד… לא, ירקות… ומה זה ליפותן? אני רוצה לדעת… זה יכול להיות דבר כזה. אני לא רוצה לאכול ביום טוב. זה הפירוש של ליפותן. לא הייתי רגיל בגלל המחסור שהמפרשים מביאים.
ליפותן אסור כי זה לא צורך המועד, כך הוא אומר. נראה שבמילים אחרות, זה לא יהיה נפסד. זו המילה, אתה צריך לזכור. אם זה נפסד, מותר אפילו שלא לצורך המועד.
אז אם כן, מתי זה אסור? כן? זה הכלל.
דובר 2: אה, בטורח גדול, לא ברור לנו אף פעם. לא, לא, לא יכול להיות. אבל יש דרך כן, צריך למצוא דרך כן. כאן מדברים… זה לא יכול להיות שיעשו הפסד. הדבר שהוא הפסד, מותר. ואם הירקות הולכים להתקלקל, האופן שאסור בוודאי הוא כשאין הפסד, זה רק ליפותן. ו… אני מסכים.
זה אני אומר, המקרה האמצעי, כשיש הפסד, אבל טורח גדול, לא למדנו ברור אף פעם מה ההלכה. הייתי חושב, כמו הכלל שלי מכל הדרבנות, שכשאין דרך, המילה היא כן יש דרך. בדרך כלל יש דרך להשקות בלי דלייה או באופן קל יותר. כך הייתי מבין את ההלכות. אבל אם מישהו צריך להיות נוגע למעשה, ישאל את הרב, כי עוד דברים שלא עושים, כי זה לא נראה כל כך חזק וזה טורח.
הלכה ג: עוגיות ואמת המים
עוגיות זה לשון עגול עיגולים, בריכה עגולה קטנה של מים. נהגו לעשות חורים כאלה. סביב הצמחים עשו חור קטן כזה… עושים עדיין הכל.
אומר הרמב״ם, אין עושין עוגיות, אסור לעשות את החורים, לחפור את החורים בעיקרי הגפנים בשורשים של עצי הענבים, כדי שיתמלאו מים שיהיה שם הלאה, כי זה טורח ביום טוב.
אבל ומותר עשייתן, אם כבר חפרו את העוגיות, רק ונתלכלכו, צריך לעשות עבודה לנקות ולתקן, אז מותר כן לתקן ביום טוב, כי זה לא טורח כזה. וכן. או כי זה צורך. הוא אומר שזה לא צורך כזה, זה כבר קיים, צריך רק לתקן קצת.
תיקון אמת המים
תרגום לעברית
ובכן, אמת המים שנתקלקלה. אותו דבר אמת המים עבור צמחים אחרים, כן? סוג אחר של אמת המים. גם אמת המים שמביאה לשדה, איכשהו. הקודמת שמביאה לבריכה, לא משנה. כן, מתקן. כלומר, לעשות חדשה אסור לחפור אמת המים, אבל לתקן אמת המים מותר כן לתקן בחול המועד.
כיצד? והוא מסביר מהו התיקון. מהו עמוקה טפח? אם היא כבר עמוקה טפח, חופר בה עד ששה טפחים, מותר לחפור עד שתהיה שישה טפחים. אם היא כבר שני טפחים, חופר בה עד שבעה טפחים. כלומר, מותר להוסיף חמישה טפחים. זו בעצם ההלכה שכתובה כאן. שוב, מותר להוסיף חמישה.
דובר 2: לא, לא כפול. מותר להוסיף חמישה טפחים. מטפח אחד אתה יכול להוסיף עוד חמישה, נהיה שישה, ומשניים אתה מוסיף חמישה, נהיה שבעה. כך זה נראה.
דיון: מהו היסוד של החילוק הזה?
נראה שהמילה אינה טורח, כי אם טורח, לעשות חדשה מטפח אחד היא טורח קטן יותר מאשר לעשות מטפח אחד חמישה טפחים.
דובר 2: איך אתה יודע? חפרת פעם בור? אולי לא. אין לי מושג. אני חושב שהמילה כאן היא, להתחיל דבר חדש זה דבר שבועתי, זה דבר שבועתי שעושים עכשיו בפרויקטים. אבל לתקן… בטוח שלעשות מטפח אחד חמישה טפחים… אני לא בטוח. אתה מאוד בטוח. אני לא בטוח. כבר חפרתי בחיי, זה תלוי. לפעמים ההתחלה היא הקשה. אני לא בטוח.
בקיצור, אתה צודק שהמילה טורח, בכלל המילה טורח היא קצת סובייקטיבית, זה לא כמה… כן, זה קשור לאיך זה עושה מעשה חדש לגמרי. אתה צודק שזה יכול להיות יותר טורח. אבל אני לא יודע במקרה הזה, אני לא יודע בדיוק. הוא עושה מלאכות בחול המועד, הוא לא עושה מלאכות, הוא רק מתקן את שדהו.
אה, הוא מתקן יותר מה… אבל זה גם אחרת, זה גם היה האיסור שהוא ישים לב, הוא יתכנן לטורח. אבל זה דבר אחר כאן לכאורה. אפשר באמת ללמוד כך. למה לא לעשות חדש? כי חדש כבר יכולת לעשות לפני יום טוב. נשבר, אם נשבר ביום טוב, אולי צריך את זה… הייתי יכול להבין כך, אמת.
הלכה ה: משקין מאילן לאילן ושדה לחה
כך הלאה, ומושכין את המים מאילן לאילן. מלבד מה שעושים עוגיות, בין כל חלקה של עצים עושים עוגיות, אבל אחר כך צריך עוד להביא מים מהעוגיות מעץ אחד לאחר. זה מותר, ובלבד שלא ישקה כל השדה. ליד כל עץ להשקות? לא. נראה שיש דרך לעשות זאת, להשקות שכל השדה נעשית מושקית, או שיש ליד כל עץ להשקות קצת. שיעשה זאת בצורה קטנה יותר. לא ברור.
זה דומה לכמו לשאת בבת אחת הרבה מאוד חבילות, או לשאת בפעם אחת חבילה אחת? לא, אני חושב שזו פחות מלאכה. צריך לדעת לסובב את המחולק כאן. אני חושב שזה לא פשט שהוא עושה את זה אחד בבת אחת. אני מרגיש שזה סוג של מלאכה שכך היא עובדת. כבר יש מים, ורק גוררים אותם. זה לא… אבל אני לא יודע.
ואם היתה שדה לחה, אם כבר יש שדה שיש בה מים ורוצים רק עוד מים, אז מותר להשקותה כולה, מותר כן. זו פחות עבודה, וזה כבר ממשיך עבודה שכבר נעשתה.
הלאה, ומרבצין את השדה במועד. מתכוונים לנקות, כן. לא, מרבצין פירושו גם לשים מים, איזו דרך של לשים מים. שחרשו, עדיין לא זרעו, וצריך להשקות את זה, מותר לעשות. למה? שכל אלו אין בהן טורח יתר. הסיבה לכל אלה, כלומר תיקון, או המשקין מאילן לאילן, או השדה לחה, הכל לא טורח כל כך גדול, זה דברים קטנים יחסית.
הלכה ד: זרעים שלא הושקו מלפני המועד
מה אסור לעשות שהוא כן טורח גדול? אומר הרמב״ם, זרעים שלא הושקו מלפני המועד, זרעים שנטעו ועדיין לא השקו כלל, ועכשיו צריך לעשות את ההשקיה הראשונה, אז לא ישקם במועד, לא יעשה את ההשקיה במועד. למה? כי הואיל וזו היא השקאה ראשונה צריכין מים הרבה, ויש בזה טורח יתר.
אה, שיעשה רק קצת? אומר הרמב״ם, שהואיל ואם ישקה אותם ישקה אותם הרבה, לא נותנים לו אפילו להתחיל, כי אם יעשה, יעשה כבר עם הכל, וזה כבר טורח גדול.
הוא אומר, כך אני רואה מחלוקת ממש על החקירה שלי. קודם כל, הראב״ד חולק על ההלכה, אבל אני רואה שכאן יש חקירה האם זה מדבר אפילו במקום…
הלכה ב (המשך) — בורות שיחין ומערות
דברי הרמב״ם: אם היה צריך להם, חופרן ומסיידן… וסותמין סדקיהם… אבל לא יחפור אותן לכתחילה. וכונסין לתוכן מים אף על פי שאינו צריך להן.
אפשר לומר שזה פירושו דבר שאינו אבוד, חסר מים, רואים שאפילו במקום הפסד אסור טורח גדול. אבל אחרים אומרים לא, שלהיפך, אם זה חדש, אפשר לדחות עד אחרי יום טוב. כן, את האחד עושים מוצאי יום טוב, לא צריך לעשות יותר היום.
הלאה, ומותר להסיר את הנהר ממקום למקום. מותר לשנות את הכיוון לאן הנהר ירוץ, לשים אבנים, לא משנה, לשנות את הכיוון. זה מותר לעשות, זו לא טירחה גדולה. ואותו דבר, ולפתוח נהר שנסתם, נהר שנסתם והמים לא זורמים הלאה, כי לא נכנסים מים, לפתוח סכר, לא משנה, זה מותר כן.
מבינים, שמותר לתקן דברים, אסור לעשות דבר חדש. זה עניין גדול. זה חול המועד. כן.
בורות של יחיד
כן, בורות. למדנו קודם שמותר לעשות צרכי רבים. היה כתוב שם שמותר לחפור בורות שיחין ומערות עבור הרבים. עולי רגל צריכים להיות להם מעיינות, מותר. אבל של יחיד אסור לחפור.
מה מותר כן לעשות? אם היה צריך להם, צריך את זה למים ליום טוב, חופרן ומסיידן, מותר לנקות אותם, לשפשף מהלכלוך, ולרענן. ואותו דבר מותר סותמין סדקיהם, אם נעשים סדקים שהמים בורחים, מותר לסתום שם מה שצריך. אבל לא יחפור אותן לכתחילה.
הלאה, וכונסין לתוכן מים, מותר למלא מים לתוך הבורות, אף על פי שאינו צריך להן, אפילו לא הולכים להזדקק למים ביום טוב, זה מותר כן לעשות, כי למלא מים לבור זו לא עבודה גדולה. אחרת מלהשקות שדה, נראה שזו עבודה גדולה, אבל זה פשוט, יש לו מים וכלים, הוא צריך לשפוך אותם לבור, זה מותר לעשות אפילו אם לא צריך את זה.
נברכת
והדבר הבא, ועושין נברכת במועד, מותר לעשות נברכת. הרמב״ם לא אומר לנו כאן מה פירוש נברכת, אבל המפרשים אומרים שכפי שהרמב״ם למד זה שבריכה קטנה, אחרת מבריכה שהיא בריכה גדולה יותר, זו בריכה קטנה. לשימוש לקצת מכונת כביסה, אני יודע שם, לכבס כביסה. הבריכה היא הגדולה, והבְּרֵכָה היא הקטנה.
אז הקטנה, קודם חשבו שאסור אפילו לעשות טפח, אבל הכל היה כשעובדים על שדה, נראה שהכל יותר עבודה. מותר לעשות בגלל הבגדים, נראה ש… זה קצת מעניין, כי אסור לכבס את הבגדים במועד, את זה למדנו בשיעור הקודם… אוקיי, לא, זה אולי לשימוש לדברים אחרים. אוקיי.
מחלוקת הראב״ד
אבל במקום, הראב״ד מתווכח על המקום, והוא אומר שנברכת היא לגמרי משהו אחר, משהו שקשור לקבר. הראב״ד הבין מההקשר שהרמב״ם מכניס את הנברכת ליד כל הדברים שמשתמשים בהם להשקות, הוא הבין שזה משהו של המשפחה. אומר הראב״ד, לא, נברכת היא בעצם לחפור קבר. זה בעיקרון הפשט של הראב״ד. נכון.
אבל הראב״ד אומר חלק מעניין של היסטוריה, שפעם בזמנים לא היו משאירים את המת בקבר שאנחנו קוראים היום קבר, זה היה דבר זמני. היו מניחים אותו בזה קצת, עד שהיו בונים לו יפה… לא, לא, הוא לא מדבר משם. יכול להיות, אבל הוא מדבר לפני כן. כוך או בניין עולם, איזה אבן, היו מניחים אותו באיזה מקום יפה יותר. על כל פנים, זו המחלוקת.
הלכה ג — צד עכברים בשדה אילן ושדה לבן
והלאה כך, אנחנו הולכים ללמוד על ה… אם יש עכברים שהם מזיקים לעצים, עדיין לא היה אז את התמונה של ר׳ ישעי׳לע קרסטירר שעדיין לא ישב, מה צריך לעשות? צריך ללכת לתפוס את העכברים, וזו עבודה קשה. מותר לעשות זאת במועד? כי זו לא טורח כל כך גדול, גם זו לא טורח גדול. זה הפסד, אין חילוק. לא לא, בטוח שאסור להניח להזיק.
אומר, אם העכברים מסתובבים לנו בשדה האילן, אז צדין אותן, מותר לצוד אותם כראוי, לא משנה מה הסדר שעושים את זה, לא לעשות בשינוי. והוא מסביר כיצד, חופר, עושים בורות, ותולה המצודות, על הבורות עושים מצודות שלא יוכלו לצאת, בונים מלכודות. זה מותר לעשות, כי מה הוא בשדה האילן, אם מישהו רואה מישהו בונה מצודות, הוא מבין שהוא עושה זאת כי הוא מחבר 1+1, שבשדה אילן יש חורבן.
שדה לבן סמוכה לשדה אילן
אבל אם היתה שדה לבן סמוכה לשדה אילן, אם שדה לבן פירושה שדה של תבואה, אם שם יש התפשטות של עכברים, שם באים עכברים, אבל עכברים לא אוכלים, נראה, עכברים הם אנשים טובים יותר, והם אוהבים תפוחים, הם לא אוהבים אורז. הם לא מזיקים בשדה לבן, הם רק מזיקים לשדה אילן, והאדם רוצה לעצור אותם בשדה לבן עוד לפני שהם מגיעים קרוב לשדה אילן.
כאן, הואיל ואם יראהו אדם לא יבין שהוא מציל שדהו, כי הוא עושה זאת בשדה לבן, אז אי אפשר לעשות זאת כדרכו, אז ההלכה אם היתה שדה לבן סמוכה לשדה אילן, מותר לצוד בשדה לבן, אבל צריך לעשות זאת בשינוי. למה? כי הוא עושה זאת כדי שלא יכנסו לשדהו האילן ויחריבוהו, הוא רוצה להרוג לתפוס את העכברים שלא ייכנסו לשדה אילן. אבל הואיל והוא עושה חוץ לשדהו, שם הוא צריך לעשות זאת בשינוי.
בעצם אומר שזה קשור לאיך זה נראה. אולי למעשה פחות הפסד, כי זה עוד שלב אחד, הוא רק חושש שזה יגיע, זה לא מגיע, אז ממילא אם זה פחות הפסד הוא צריך שם לעשות בשינוי. מה ההבדל איך הוא עושה את הטורח? שינוי מותר רק במקום הפסד, זה הכלל. זה סיכון. בסתם הוא צודק האדם, אבל זה סיכון. הפסד מועט כביכול, זה סיכון. אוקיי.
כיצד צד בשינוי
אומר הרמב״ם, מהו השינוי? הוא נותן עצה, כיצד צד בשינוי, נועץ יתד בארץ, לא, לא עושים בור, אלא תוקעים יתד, ומכה בקרדום, מכים עם הקרדום על היתד להרחיב קצת בור קטן, ואחר כך נוטלה, אחר כך מוציאים את היתד, ונמצא מקומה גומא. זה טריק, הוא רואה את השינוי בעיקרון, כמו כל שינוי בעיקרון. הוא עושה בור, רק לא ישירות בחפירה עם את, אלא הוא מכניס דבר, ופתאום נעשה בור.
הלכה ד — כותל גינה, מעקה לגג, כותל חצר
הלאה, כותל גינה שנפל. יש לו גינה, והיא מוקפת בכותל. הכותל נפל, אסור לבנות ביום טוב, אבל הוא עושה זאת כדי להגן על גינתו. בונה מעשה הדיוט, מותר לו לבנות כמו הדיוט. הוא לא יכול לעשות קיר מקצועי יפה, אבל הוא יכול לבנות קיר קטן מעשה הדיוט. כמו שלמדו בעצם בשיעור הקודם, מה פירוש מעשה הדיוט בכותל? שלא שמים טיט, או משהו כזה.
או, או אפילו פחות, גודר אותו בקנים וגומה וכיוצא בו, הוא חופר מסביב, או הוא שם מסביב קנים, מוטות קטנים, במקום לבנות קיר מסודר. בקיצור, יש לו את האפשרות, לא לבנות קיר מקצועי.
מעקה לגג
וכן, אם עשה מעקה לגג, אם הוא בנה מעקה לגג, כאן מדברים גם על נפילה, או כאן מדברים על חלק? לא. ההבדל הוא גג, האם זה יראה גינה. העיקר בהלכה הוא שיש כותל גינה, או גג, או כותל חצר. גינה וגג אינם כל כך חשובים, צריך להיות מעקה, לא צריך מעקה מקצועי. אז עושים מעקה מעשה הדיוט.
אבל… גם בניתי להעמיד על הגדול עושה בגדול וג׳, חשבתי ג׳ פירושו בור. אבל זה לא מסתדר. ג׳ חייב להיות כמו קרח עליו גמי. הוא מתרגם קנים או ג׳ חייב לעשות קיר קטן מסביב. לעשות הגיוני, כי הוא רוצה לעשות קיר, לא שום דבר גם עזר. אוקיי, אין הבדל. כן, רע. אה, הוא אומר שצריך לומר גומה, לא ג׳ חייב. גומה. גומה היא המילה גומה, כן?
וכן, עשה מעקה לגג, אם עשו מעקה לגג והיא נפלה, בונה מעשה הדיוט, מותר לעשות זאת מעשה הדיוט.
הערת הריטב״א על מעקה
אני רואה שעל המעקה הוא מביא הערה מהריטב״א. הריטב״א אומר שמדברים באופן שאין זו מצוות מעקה, כי אם זו מצוות מעקה, הרי כמו שדיברנו, זה צורך הרבים, או היו מבקשים לעשות מעקה מסודרת, לקחת מקצוען שיעשה מעקה. מדברים כאן על מעקה באופן שאין חיוב מעקה.
אני לא רואה את ההבדל, מסתמא מעשה הדיוט גם היה נחוץ. מסתמא מה שהוא מתכוון לומר, שאם זה צורך מצווה, אז לא צריך לעשות עם שינוי, אז ההיתר רחב יותר, כמו צורך הרבים. לכאורה, מעקה כי “שמא יפול הנופל ממנו” היה בערך אותו דבר. זה לא רבים, זה בביתו, אף אחד לא רוצה ללכת לשם. ברחוב, ברשות הרבים. אחיונים זו מצווה גדולה. אני לא יודע.
כותל חצר
אוקיי, אומר הלאה, אבל, כותל חצר שנפלה, והוא צריך לגור שם, עכשיו יבואו גנבים, כי זה יהיה עולם הפקר, אז כן בונה כדרכו, כי זה כבר צורך גדול יותר. זה דבר של הפסד. והכלל הוא שדבר של הפסד צריך… כן, מיד נראה בבירור. אבל חצר, זה דבר שגרים בו, וצריך גדר, ולא פירושו הפסד. ממילא לא צריך שינוי. השינוי או מעשה הדיוט צריך רק על דבר שאינו הפסד, או לא הפסד כל כך גדול, קצת הפסד אבל…
והמוטה ליפול — סכנה
והמוטה ליפול, עומד ליפול. עדיין לא נפל, אבל הקיר עומד בשיפוע, וזו סכנה. כמו בגמרא, אדם לא יכול לעמוד ליד כותל שעומד ליפול. מותר לו אפילו להפיל, סכנה, כדי שלא ייפול על מישהו. ובונה כדרכו. אז הוא לא צריך לבנות מעשה הדיוט, כי זה יותר חשוב לכאורה, זה מצב מסוכן.
אז מכאן יש לך אולי קצת ראיה מהריטב״א, שכאשר זה מקום סכנה, מותר לעשות כדרכו. זה פשוט, אם זה חסר, זה מה שאני אומר. בוודאי, אם כדי ש״לא יפול הנופל” צריך לעשות מעשה, ועושים. כל ההבדל הוא רק שזה לא חסר באמת. אני חושב שאז תלוי הכלל כמה הפסד גדול זה.
הלכה ב (המשך) — בונה אדם מטה בלילה לישב עליה ולישן עליה
דובר 1: נגיד שזו מצווה, אבל מעשה הדיוט יספיק, מבין? הייתי חושב. אתה צודק שהרבי יום טוב אשבילי, אני יודע איך קראו לו, לא סבר כמונו. אז, מביאים אבל המאור״י סובר כן כמונו. אז, זו מחלוקת.
דובר 1: טוב, הלאה, עוד דבר שמותר. בונה אדם מטה בלילה לישב עליה ולישן עליה. אדם יכול לבנות ספסל לשבת או לישון עליו. למה מותר כן? זה צורך המועד, או אולי זו עבודה קטנה?
דובר 2: אתה לא אומר לי בבירור.
דובר 1: אני חושב שזה צורך. למה לא יכול להיות? הוא הולך לשבת, הוא אומר בבירור, לישב עליה. למדנו בזה על חול המועד שזה דבר שאפשר לעשות ליום טוב. הדבר היחיד שלמדנו הוא מכוון מלאכתו.
דובר 2: אוקיי, הלאה.
הלכה ג — תיקון הציר, הצינור, הקורה, המנעול, והמפתח שנשברו
תרגום לעברית
דובר 1: נלך ללמוד עוד דברים שמותר לתקן: הציר, הציר שעליו עושים את הדלת, הצירים שעליהם בונים דלת, והצינור, צינור, והקורה, קורה, והמנעול, הדבר שהציר נכנס לתוכו, והמפתח שנשברו, שנשברו, מתקנן במועד כדרכו. מותר לתקן במועד כרגיל, כדרכו פירושו מעשה אומן. בין בשל ברזל, בין בשל עץ, למה? מפני שהוא הפסד גדול הוא. למה? אם יניח הפתח פתוח ודלתה שבורה, אם ישאיר את הדלת פתוחה, נמצא מאבד כל מה שיש לו בבית, יגנבו לו הכל, הוא יאבד הכל. וכבר ביארנו שכל שיש בו הפסד אין צריך שינוי.
דיון: האם אפשר ללמוד הלכות ממת?
דובר 2: האם אפשר ללמוד הלכות ממת, אילו דברים נאמין?
דובר 1: כאן אתה רואה מאוד ברור שהם יכולים להציל את הבית גם בשינוי. יש דלת. אבל אז זוכרים, ההלכה של צריך שינוי, יש רמות. דבר של הפסד או דבר של צורך, במועד, אני לא יודע מה לומדים קודם, לא צריך שינוי. זו ההלכה. שינוי זה לא…
דובר 2: לא, לא, הם לא היה להם. כל דבר שלא אפשר אין צריך שינוי.
דובר 1: כי זה פחות תורה, לא הפסד. אז לכן אמרתי את זה, כי אני…
דובר 2: לא, הכל הוא במקום שאין הפסד. גם שם יש עניין של תורה, לא עניין של שינוי.
דובר 1: שינוי פירושו שזה הפוך, קצת יותר קשה, זה פחות טוב עשוי. אבל שינוי זה לא פשט שעושים פחות. אני לא יודע אם שינוי זה פחות מלאכה. שינוי זה דבר שאינו הפסד או צורך, עושים אותו ביום טוב רק בשינוי. זה חבר ליום טוב, זה לא היה רגילי ביום.
הלכה ח — אין חופרין קבר להיותו מוכן למת
דובר 1: עכשיו הלאה, אומר הרמב״ם, אין חופרין קבר להיות מוכן למת שלימות. אסור לחפור קבר, אם מישהו ימות שיהיה קבר. ואין בונים אותו, או אסור לבנות את המצבה, או את הבניין על הקבר. כלומר, יש קברים שחופרים, יש קבר שהוא בבניין, כך למדנו, בכוך. או שמתכוון לבניין על הקבר, או למצבה.
כלומר, אם מישהו מת, הרי כבר למדנו שמותר… אפילו ביום טוב, אפילו ביום טוב שני של גלויות. אותו דבר, כיצד? כשמישהו חושש שימות, סתם מישהו בנה מצילה, ועוד אחר כך יהיה לו החלקה היפה ביותר, למה יתקן זאת בחול המועד?
דובר 2: אני לא יודע, צריך לעמוד…
דובר 1: אה, כאן מדברים על החברה קדישא, מי שעובד בבית החיים, הוא מתכונן. אם מישהו הולך למות…
דובר 2: כן.
דובר 1: כיצד? נוסף במדתו, או מקצר במדתו, מותר לעשות גדול יותר או קטן יותר, כדי שיהא נכון לאש שיקו יקבו. אה, האדם מאבד משקל. זה מעניין, הוא בנה קבר, ובכל פעם הוא שוקל את עצמו, והוא עושה אותו גדול יותר, הוא עושה אותו קטן יותר, והוא מזכיר לו יום המיתה.
אבל הראב״ד יש לו כאן קושיה, הראב״ד טוען שלא יכול להיות כשאדם חי עדיין, בוודאי אסור לעשות אפילו לא לתקן, כי אולי ימות. מה זה עניין כזה? הראב״ד אומר שההלכה היא רק כשהוא כבר מת, אבל כשהוא כבר מת מותר לחפור לכתחילה, אז מה הנקודה? לא ברור לי.
דובר 2: אולי ביום טוב לא היו מתירים לבנות… נניח לבנות אוהל, לבנות מצבה יפה. אולי ביום טוב זה המינימום, מותר לבנות…
דובר 1: אה, אולי זה מתחבר עם הראב״ד הקודם שהוא למד מהנברכות, שמותר רק ביום טוב לבנות קבר זמני. הקבר המפואר תעשה אחר כך. בסדר.
הלכה ט — אין מפנין עצמות מקבר לקבר
דובר 1: עוד דבר שלא עושים ביום טוב בגלל מת. אין מפנין את המת שזה עצמות מקבר לקבר. בימים קדומים היו מעבירים מתים מקבר אחד לשני. היום זורקים את עצמם מול האוטובוסים, שזה לא יקרה.
לא, היום, דרך אגב, היום… כן, מיד נראה. היום גם עושים, יש הלכות על זה, היום גם עושים עצמות, אבל כשהציונים עושים את זה אז, אבל כשהחסידים עושים את זה, אז נעשית מחלוקת בין הראב״ד והגאב״ד, מה שלא יהיה, יש סדר על זה. לא הראב״ד כאן מהגהות ראב״ד. הראב״ד מהעדה החרדית כביכול.
מפנין אותו מותר. לפנות אותם אסור. זה מה שהיה אפילו ביום טוב. יש לך כאן מת מוטל לפניו, וזה בושה, מותר לקבור, אבל להחליף עם קבר, לא כשמכבדים מבזיון לכבוד עם קבר יפה, והחליטו שהקבר צריך להיות ליהודי חשוב, הולכים לשים אותו בנמוך יותר. אפילו לא מבזיון לכבוד, שהיית חושב שזה כבוד המת, גם אסור.
אומר הרמב״ם, הדבר של להעביר אדם, אתה רוצה להחליף אותו, זה לא הפקר עולם. מה זה אומר לעזוב ללכת על שאר הימים? אסור סתם כך גם לא סתם להעביר מת משום זלזול המת.
אלא מאי בתוך שלו, אלא אם זה היה שטח של האדם והוא רוצה לבנות שם או מה…
דובר 2: לא, בתוך שלו הוא אומר, זה אומר שזה קבר ששייך לו, כך הוא מביא.
דובר 1: זה היה קבר של המשפחה, מותר להעביר אותו לקברו. יש אחרים… שבטעות שמו אותו לא בקברו, מותר לשים אותו בקברו. או לא בטעות, זמנית… אבל אני אומר שזה דבר אחר.
אבל תוך שלו פירושו של המת. הכבוד של מת הוא שהוא שוכב בשטח ששייך לו. מה זה הכבוד שלך? זה נדל״ן, זה מאוד חשוב. הוא מביא שהחתם סופר אומר שהמנהג הוא שמשלמים על הקבר, דווקא כי יש שהוא שוכב בקברו. זה כבוד, כמו שאדם גר בביתו, כך גם ישכב בקברו. ברוך השם, יש לי קבר. משהו חשוב.
כן, יש דברים אחרים, מנחה נמי, שמותר לפנות. תסתכל בשולחן ערוך, ובכל שיעור סמ״ג, תראה את הפרטים של זה, ונראה גם במקום אחר במקומות שצריך לעשות הפגנה. זה כבר לא עומד ברמ״א.
המנהג ישראל היה באמת… היה שיש מעשיות כאלה איך היו צריכים לאסוף כסף בלוויה כדי לקבור. הרי יש את הכלל, אפשר לפתיחת הקבר בלא תם. זה עולה כסף.
הלכה י — אין מטלין את האילנות
דובר 1: עכשיו, אסור לעשות קיין, אומר הרמב״ם, אסור לעשות… אה, הלאה, ההלכה הבאה, הלכה י״א. אין מטאלין את האילנות. יש תהליך של הוצאת הטלאים מהאילנות שהפרי לא יהיה תולעני. אסור לעשות זאת ביום טוב. ריסוס, היום קוראים לזה ריסוס, חומרי הדברה, מה שזה. כן, וכדומה.
ולא מזעמא את הנטיות, אסור להשמיד. כימיקלים חזקים על הנטיעות. זה כדי שלא יאכלו, שמים משהו שלא טעים טוב, או לא מריח טוב, אז החתולים לא אוכלים מזה.
כן, אבל לא מגזמין, אסור לגזום חלקים מהעץ שיוכל לצמוח טוב יותר.
נראה שכל הדברים האלה זה לא… זה לא דבר האבד כל כך חזק, או שאפשר לעשות זאת אחרי יום טוב.
אבל מה שמותר כן לעשות, שכן את האילנות. במקום להזות, נראה שזה טורח גדול יותר, מותר כן למרוח על האילנות. מה זה בהם בשמן? בשמן. בשמן מותר כן לעשות. למה? מה ההבדל? נראה שזה פחות טורח, או שזה יותר נופל לאחת משתי הקטגוריות. זה דבר האבד. כלומר אם לא ישימו את השמן, זה ממש יחליא. הדבר האחר אינו דבר האבד.
פשתה וכשות
דובר 1: הלאה, ואוכלים את הפשתה, מותר לעשות דברים שמותר לעשות כי זה צורך המועד, או מה שיכול להיות צורך המועד. פשתה פירושה פשתן, כן, פלקס. וכלומר, כנראה הדרך הרגילה היא להשתמש בזמן, צריך לעבד אותו, לעשות ממנו פשתן, זה לוקח יותר תהליך. אבל אפילו מיד אפשר כבר, בזה, אפשר לעשות את האתרוג. פעם היו שמים את האתרוג בפלקס, הדבר הצהוב. אני קורא לזה, לחפובה פירושו, משתמשים בזה כמו ספוג, שמים משהו על הספוג, זה יכול להיות הרבה לחות, ונותנים לשטוף. אז זה צורך שאפשר להשתמש בו מיד, לא צריך להוסיף כלום. כן.
את הכשות, זה כשות, מותר לקטוף סוג… זה סוג… מאכל בהמה או מה? אני חושב שזה… אני חושב שזה… הופס… איש, משהו… כן. בסדר, סוג תבלין. גדל. שירו להטילה לשכר במועד. זה משהו שאפשר להשתמש בו באוכל. כלומר כן מלאכה, אבל זה צורך. זה לכאורה דומה לפשתה. אני חושב שאף על פי שזה לא דבר שאוכלים בדרך כלל, או שזה זמן לעבד על המעלה, אבל אפשר להשתמש בו מיד לזרוק לתוך השכר, זה מותר כן. ממילא זה אומר שמותר כן.
ביום טוב אסור לקצור, למדנו. הרמב״ם אומר שתלישה אסורה בכל אופן. כן, כך אמר הרמב״ם. וכן כל כיוצא בזה.
עכשיו. אומר הרמב״ם הלאה, עוד הלכות.
דין הכנסת צאן לשדה (זיבול שדות)
זה לכאורה דומה לפשט שאני חושב, שאף על פי שזה לא דבר שאוכלים בדרך כלל, או שזה זמן לעבד את המעלה, אבל אפשר להשתמש בו מיד לזרוק את השור, ממילא זה אומר שמותר כן.
ביום טוב אסור לקצור, למדנו. הרמב״ם אומר שתלישה אסורה בכל אופן, כן, כך אמר הרמב״ם. וכן כל כיוצא בזה.
הלכה יא: אין מכניסין את הצאן לדיר
אין מכניסין את הצאן לדיר. מישהו רוצה להכניס צאן לשדה כדי שהצאן יעשו שם את צרכיהם, וזה יזבל את השדה, יאביס את השדה. זה אסור לעשות, שהרי מדעת עושה במועד את המלאכה. לזבל את השדה ביום טוב זה מלאכה. זה אמת, אף על פי שזו באמת מלאכה מאוד חלשה, בסך הכל הוא פותח את הדלת לצאן. אבל בסדר, נראה שזה לא נופל, והוא יכול לעשות כמו הכלים של הכל. ואם באו מאליהן, מותר.
ואין מסייעין אותו. כלומר, כשהוא בא מעצמו, הצאן יכנסו מעצמם, הוא לא צריך לשלוח אותם. אבל ואין מסייעין אותו, אסור להיות עסוק בזה, לעזור להם. ואין מוסרין להן שומר לנער את צאנם. מה זה לנער? להעביר מכאן לשם. בקיצור, אסור לעזור. זה בא מעצמו, בא מעצמו. אסור להביא, לעזור, לא לשלוח רועה או מישהו שיעזור להסתובב, מה שצריך לעשות.
היה שכיר שבת או שכיר חודש, יש רועה שהוא מי ששכור לשבוע, או לחודש, או לשנה, או לשמיטה, מסייעין אותו. אז עוזרים כן. למה? כי זו הבעיה עם השומר, נניח לוקחים שומר גוי. אצלנו היה שלחול המועד אין באמת הבדל לאיך גוי עושה משהו. אבל ללכת לשכור, זו הבעיה, ללכת לשכור זה משהו עניין של מלאכה, עכשיו ללכת לשכור שומר. אבל אם כבר שכרו שומר, מותר לו לעשות את… הוא כבר שכור, וזה כמו שלמדנו בהלכות שבת, כמו ששכיר שבת זה יותר מותר, זה כמו בחינת קבלנות או משהו כזה. כלומר הוא לא חייב לעשות היום, אז הוא עושה על דעת… משהו כזה.
אותו דבר, אם יש כבר שכיר שבת, וצריך אבל לשכור מישהו שיעזור למסייע, כמו יוצא משבתון. שוכרין שומר לנער הצאן ממקום למקום כדי שיזבלו כל השדות. זה הפירוש, מעניין. לבהמה מותר כן. זבל שבחצר, זה מותר, כן. ואם נעשה חצר כרפת בקר, אם יש כל כך הרבה זבל שזה כבר נראה כמו דיר, מוציאין את הראשון, מותר אפילו לפנות את זה לאשפה.
לא. אנחנו יכולים לקחת עוד כמה דברים שלפעמים מותר ולפעמים אסור. עשיתי פרק, זה כל הדברים שתלוי, שהוא עשה דבר פרק, בכוונה. זה אותו פלא שתלוי במה שמתכוונים. והרמב״ם הולך לומר בסוף ההלכה שמה שמתכוונים לא אומר מה שיש בראש בכוונת הלב, אלא מה שמתכוונים אומר שרואים איך הוא עושה את זה, יודעים מה הוא מתכוון. זה כלל גדול איך יודעים מה מישהו מתכוון.
הלכה יב: כלל גדול של כוונה – ובמעשה יוכר
המשוה פני הקרקע
המשוה פני הקרקע, למדנו קודם שמותר לישר את הקרקע לצרכי רבים, אבל כאן מדברים סתם על יחיד, הוא רוצה לעשות ישר שדה. אז כך, אם נתכוון לתקן מקום שיעמוד בו קרונו של עצמו או שיושב בו, אם הוא עושה את זה כי הוא רוצה להשתמש במקום, הוא רוצה שיהיה ישר, מותר, כי זה לא אומר לעבוד על שדה, זה פשוט לישר מקום, זה מותר כי זה לא עבודה גדולה. אם נתכוון לעבודת הארץ, זה חלק מהכנת השדה לזריעה, זה אסור, זה כבר יותר גדול… שזה דבר חרישה.
המלקט עצים
וכן, המלקט עצים מתוך שדהו, אם הוא עושה את זה כי הוא צריך את העצים, מותר. אבל אם נתכוון לתקן הקרקע, הוא עושה את זה כי הוא רוצה שזה יהיה חלק מניקוי השדה, להוציא את חתיכות העץ, אסור.
הפוסק מים לשדהו
וכן, הפוסק מים לשדהו, פותח את הצינור, פותח שיכנס מים לשדה שלו. אז אם נתכוון שיכנסו בה דגים, אם הוא עושה את זה כי כך יכנסו דגים, זו הדרך לתפוס דגים, גם מותר, כי זה גם לא מעשה, זה לא חלק מעבודת קרקע. אבל כשזה להשקות הארץ, אז אסור, אסור פירושו כאן, אסור פירושו תסתכל על כל ההלכות הקודמות, באופן שאין הפסד, וכן הלאה.
הקוצץ חרובים מן הדקל
וכן, הקוצץ חרובים מן הדקל, אם מישהו חותך חתיכות עץ. אם נתכוון לאכל בהמה, מותר. אם נתכוון לעבודת האילן, כמו שלמדנו קודם שאסור לעשות גיזום, אסור לחתוך חלקים מהעץ, אז אסור.
ובמעשה יוכר לאיזה דבר הוא מתכוון
אומר הרמב״ם, מאיפה יודעים מה הוא מתכוון? ובמעשה יוכר לאיזה דבר הוא מתכוון. מעניין שלא כתוב כאן ברור את זה, אבל אפשר להבין, והוא עושה את זה הרבה, הוא עושה את זה חזק, מה שלא יהיה, יש הבדלים איך עושים את זה. זה כלל גדול בתורה, כשמדברים על כוונה, כוונה כמעט תמיד עושה הבדל באיך עושים את זה. איך אני יודע שהתכוונת לזה? כי עשית את זה באופן כזה שרואים שזה מה שעושים לצורך. הוא מתכוון כמו סוג של “אני ה׳ המכיר בין תכלת לקלף”? לא, להיפך, לא עושים אני ה׳, לא צריך שום אלוקים. יש אופן, יש דרך איך עושים את זה. כשהוא גנן, יש רק דרך איך עושים את זה כשרוצים את הצמח.
הלכה יג: תנור וכירים, מסרגין את המטות, ריחיים
תנור וכירים
הלאה, תנור וכירים. בונים עכשיו תנור וכירים. אז כך, אם זה הולך… זה לוקח זמן, זה יתייבש, ועוד יוכלו בחול המועד להשתמש בזה, אולי זה יתייבש ביום טוב, עוד יוכלו לאפות עם זה ביום טוב, אחרת אחרת, כי זה הבדל של הכנה פעם הכנה לצורך המועד. ואם לא, זה ישמש אחרי יום טוב, אחרת אחרת. בין כך ובין כך, בונין על חרס של תנור ועל הכירה. שיבנו, נניח מדף, אני יודע, על התנור או על הכירה, זה מותר. למה? זה כמו לבנות, דבר כזה הגון, בונים לזה.
מסרגין את המטות, ריחיים
ומסרגין את המטות. מותר לקלוע חבלים כדי לעשות מיטה. ונוקרין את הרחים. מנקים, אני חושב, מנקים את… כן, נוקר פירושו כמו… כן, הריחיים זה דבר מסורבל, צריך להוציא את מה שתקוע ביניהם שיעבוד. מותר לנקות את הריחיים. ופוצחין להן עין. מותר לפתוח חור לריחיים, שם יכנס החיטה או מה שלא יהיה לריחיים. ומעמידין אותן. מותר להעמיד את הריחיים. ובונין אמת המים של רחים. מותר לבנות אמת המים, מים… ריחיים של מים, ובונים אמת המים שתסובב את הריחיים. זה מותר לעשות. כי זה הכל צורך המועד. לטחון מותר לעשות אם זה נופל לצורך המועד.
הלכה יד: זפת על חביות, מרככין בגדים
זופתין את החביות
תרגום לעברית
הלאה, זופתין את החביות. מותר למרוח זפת בחביות העץ, שלא יזוב היין. יכול להיות, כן. מורחים איזה חומר כדי שלא יזוב. זה מותר לעשות כדי שלא יפסד היין. וזופתין את הבקבוק. גם בקבוק מותר לעשות אותו דבר, מה שאין בו טורח. כתוב שבחבית הוא אומר שיש טורח, ובבקבוק קטן מותר אפילו כשזה לא דווקא בגלל הפסד, פשוט כי אין בזה טורח. וסותמין פי החבית של שכר, מותר לסתום את פתח החבית, את המכסה, כדי שלא תפוג, אותו דבר שהשכר לא יתקלקל. ומכפין את הקציעות, מותר לכסות, קציעות פירושו גרוגרות, התאנים המיובשות, מותר לכסות בכלי גם כדי שלא יאבדו, שלא יתקלקלו מגשם, מה שיהיה, מותר לכסות את זה.
מרככין בגדים – מעשה הדיוט vs. מעשה אומן
ומרככין את הבגדים בידים, מותר, כבר למדנו הלכות דומות, מותר למשל לקמט, למעוך את הבגדים בידיים, לפי שהוא מעשה הדיוט. אבל אין עושין קשרי בית הידים, אבל אסור לעשות את השרוולים או את הצווארון, אני יודע, מה שהאומנים עושים, לפי שהוא מעשה אומן. זה כבר, לרכך בידיים זה מעשה הדיוט, אבל לעשות קשרי בית הידים זה מעשה אומן, אסור לעשות. וכן כל כיוצא בזה, מותר לעשות עבודות קטנות שאינן מעשה אומן, אבל לא מעשה אומן.
הלכה טו: צפרני חמור, אבוס, סוס, הרבעה, רפואה
צפרני חמור, אבוס, סוס
הלאה, קוצצין צפרני חמור של רחים. ריחיים יכולים לעבוד או על ידי מים שדוחפים אותם, או שיש חמור שעומד ודוחף את הריחיים. וצריך לחתוך את ציפורניו כדי שיעשה טוב יותר את העבודה, מותר לעשות. ובונים אבוס לבהמה, מותר לבנות מזבח, “יד השור כנגדו וחמור אבוס לו”, מותר לבנות את המקום שבו הוא אוכל. זה לא צלחת, זה אבוס. אבוס, כן, זה שוקת קטנה, אני יודע, שם מניחים את האוכל לבהמה, זה מותר לעשות. וסוס שרוכב עליו, גם מותר ליטול צפרניו, מותר לחתוך את ציפורניו, אין כאן איסור “אשר לא יכנס לחג שהוא מנוול”, אין זה חל עליו. ולתורכו, מותר ליפות את שערו, כדי, או כמו שכתוב “יאה יאה”, לא, כתוב להיפך, שיהיה לו סוס יפה לרכוב עליו.
הרבעה, הקזה, רפואה
מה אסור לעשות? ואין מרביעין בהמה במועד. אסור להרביע בהמה שהבהמה תלד ילדים. אבל מקיזין על הדם, הקזת דם מותר כן לעשות לבהמה. ואין מונעין ממנו רפואה, גם מותר לתת רפואה. הנה, הוא אומר זאת בלשון של לא למנוע. כלומר, לכאורה מותר לתת רפואה לבהמה, אין צריך להימנע. כי גם יש כאן דבר האבוד, שהבהמה לא תמות.
רפואה בחול המועד – קושיא לגבי יום טוב
וכל מאכלות ומשקין שאינו מאכל בריאים אלא לרפואה, שבשבת זה אסור כשחיקת סממנים, הרי מותר לאדם לאכלן ולשתותן במועד. בחול המועד מותר כן, אין כאן איסור שחיקת סממנים. הייתי חושב שביום טוב, יום טוב הרי כמו שבת, כמו כל שאר גזירות דרבנן, לא אחרת. אין חילוק. אה, צורך… לכאורה זה כמו צורך הגוף, ואחד משתמש ב… במועד כאן פירושו אבל לחול המועד. כן, זה הרי חול המועד. הרבה מקומות כתוב הרי במועד.
נכון. התירוץ הוא ששחיקת סממנים היה אפשר לעשות מערב יום טוב לכאורה, אלא אם זה דבר שאינו טוב, כמו פלפל. אבל כנראה הסממנים שמשתמשים לרפואה היה אפשר לעשות אתמול, וזה רק דרבנן אסור אמת, אבל כן, לא יודעים. אני רואה שהוא לא אומר אבל לגבי יום טוב עצמו, הוא מדבר על מועד. מועד אני מסכים, אבל יום טוב הוא לא מביא מה ההלכה. הרמב״ם לא אמר. הרמב״ם אומר שכל הגזירות, אבל אתה צודק שזה צריך להיות דבר מעניין. בפרט, ברור, הגזירות שהן מפני המלאכה, שאסור רק כי אפשר לעשותה או כדומה, זה צריך להבין מה הדין ביום טוב. אני לא זוכר מה ההלכה. לא למדנו את זה, וזה יום טוב. אתה זוכר שהם למדו משהו? אני לא יודע שהם למדו על רפואה ביום טוב.
הלכה: אין מפנין מחצר לחצר במועדות
הרמב״ם לא אמר. הרמב״ם אמר שכל הגזירות, אבל אתה צודק שזה צריך להיות דבר מעניין, שבאופן כללי הגזירות שהן מפני המלאכה, שאסור רק כי אפשר לעשותה או כדומה, זה צריך להבין מה הדין ביום טוב. אני לא זוכר מה ההלכה. אתה זוכר שלמדו משהו?
כן, אבל אני אומר את השאלה, השאלה הכללית.
אה, טוב, אבל… לכאורה, רפואות… יש לי אלף גזירות שצריך להיות מותר.
לא, כי זה לא חסר. זה אומר כמו… אוקיי, הרמב״ם לא אמר בפירוש את המילים דבר השווה לכל נפש, אבל זה לא יהיה פחות מאוכל. זה הרי לגופו, שיהיה בריא. זה כמו אוכל.
הוא צריך לדעת, אוקיי. לא ברור לי. הלאה.
פינוי כלים מחצר לחצר
אומר הרמב״ם הלאה, “אין מפנין מחצר לחצר במועדות.” עוד איסור חדש של חול המועד, שאז יש את אותו איסור דומה לשבת ויום טוב. אסור להעביר דברים מחצר אחת לאחרת. “לא מדירה לנאה”, לא כשהוא רוצה מחצר גרועה לחצר יפה יותר, או להיפך, אבל “מבית לבית באותה חצר”, זה טורח קטן יותר, מותר כן.
“ומביאין כלים שאינן צורך המועד מבית האומן.” מותר, למדנו שאסור בשבת להביא, למשל, אם כבר סיים לעשות את המלאכה, אסור לעשות בשבת, זה ייראה כאילו עובד בשבת. ביום טוב מותר, “כגון כרים וכסתות”, כרים וכסתות, או רשות, מותר לעשות במועד. “אבל כלים שאינן צריכין”, אבל כלים שאינם צריכים, “כגון מחרישה”, מחרשה של האיכר של האדם שעובד בברזל, “או צמר מבית הצבע”, צמר טרי מהצבע, לעשות בגדים, “אין מביאין”, לא עושים, כי אין בזה צורך ביום טוב. גם אסור לעסוק בזה ולהביא את זה.
דין אומן שמתיירא שיגנבו
“ואם היה מתיירא מהם שיגנבו”, מה אז ההלכה שמותר למכור ולקנות ביום טוב?
כן.
אז למדנו שגם האדם, הלקוח, מותר. מה לעשות אז? “נותן לו שכרו”, לתת את הכסף, “ומניחן אצלו”, ולהשאיר את זה שם, כי ההיתר היה רק שיהיה לו מה לאכול. הוא אומר, אתה לא יכול לקחת הביתה בגלל זה. אבל מה אם הוא לא סומך עליו, הוא הולך לגנוב את זה? הוא הולך לתת את זה מחר? הוא מביא את זה, הוא יכול לקחת את זה למקום אחר, “אבל לא הביאו לביתו כלל”, הוא צריך להניח את זה באיזה מחסן, באיזה מקום אחר, אסור לו להביא את זה הביתה אצלו בבית. הלכה מעניינת מאוד.
—
הלכה: מלאכה בערב יום טוב
אוקיי, עד כאן הלכות מועד, הלכות חול המועד. עכשיו אפשר ללמוד הלכה חדשה של מלאכה בערב יום טוב.
אסור, זה אסור, אסור, זה קשור.
כן?
כן.
אז אסור לעשות מלאכות. אומר הרמב״ם כך: “אסור לעשות מלאכה בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה כמו ערבי שבתות”. כמו ערב שבת שלמדנו בשבת. איך אתה זוכר שהם למדו?
זה למדנו?
מעניין, לא היה כתוב בחצות, היה כתוב במנחה ולמעלה. מן המנחה, מנחה לא פירושו מחצות.
אה, כאן כתוב, סליחה, מן המנחה ולמעלה גם בשבת היה כתוב, שאז תוקעים את התקיעה הראשונה, שאדם יפסיק לעבוד. אז מזמן מנחה, שזה, אתה יודע, שעתיים אחרי חצות, איפשהו אחר הצהריים, אסור לעשות מלאכות. הרמב״ם לא אומר מן המנחה ולמעלה מתי זה בדיוק. אבל הוא לא אומר זמן, מה פירוש מנחה? יש מנחה גדולה ומנחה קטנה, זוכר?
“וכל העושה מלאכה בהם אינו רואה סימן ברכה”. אה, לא כתוב כאן המילה לעולם, יש דפוסים שכתוב לעולם. העבודה לא הצליחה. זה יותר קל, כשלא כתוב לעולם, פירושו שהעבודה לא תהיה לו ממנה נחת. למה העבודה היא על חשבון כבוד יום טוב?
מה עושים לאדם הזה?
לא, “וגוערים בו”, צועקים עליו. “ומבטלין אותו על כרחו”, צועקים עליו. “אבל אין מכין אותו מכת מרדות”, זה לא ממש איסור דרבנן שנותנים לו מכת מרדות. “ואין שום אדם מנדהו”, זה בטוח שלא שמים עליו נידוי.
חידוש: נידוי חמור יותר ממכת מרדות
כלומר, איך אתה זוכר שלמדנו שתלמיד חכם לא נותנים לו נידוי אלא מלקות? רואים שמה? שנידוי הוא יותר חמור… מאוד מעניין. מה יש אחרת?
כן?
נידוי זה לא בושה, זה יותר כמו “סושיאל סנקשן”, לא מדברים איתו, “מה שיהיה”. מעניין.
—
הלכה: ערב פסח — חמור יותר משאר ערבי ימים טובים
אומר הרמב״ם, ההלכה היא בימים טובים רגילים, שבועות וסוכות, ראש השנה וכדומה. אבל ערב פסח יש הלכות אחרות. ערב פסח זה מחצות. ערב פסח זה לא כמו מנחה, אלא זה מחצות. “שהעושה בה מלאכה אחר חצות” עושים כן את כל העונשים, עושים אפילו נידוי. “ואין צריך לומר שמכין אותו מכת מרדות אם לא נדהו”, אם לא נותנים לו נידוי, נניח שהוא תלמיד חכם, אז עושים מכת מרדות.
למה בעצם? למה ערב פסח חמור יותר משאר ימים טובים? “לפי שיום ארבעה עשר בניסן אינו כשאר ערבי ימים טובים, אשר יש בו חגיגה ושחיטת קרבן”, זה עצמו יום טוב. מביאים קרבן חגיגה, מביאים את קרבן פסח, שחיטת קרבן. כלומר, חגיגה אפשר אולי לאכול אז, אבל שחיטת קרבן פסח רק שוחטים, “ואינו נאכל אלא בלילה”. נכון? קרבן פסח הוא קרבן מעניין שאסור לאכול בזמן שחיטתו, אוכלים אותו רק בלילה.
“ולפיכך יום ארבעה עשר אסור בעשיית מלאכה מדברי סופרים”, זה איסור אמיתי מדברי סופרים. כמו שנאמר, מכת מרדות פירושו שזה איסור מדברי סופרים, זה לא רק מנהג או משהו. “כמו חולו של מועד”.
ערב פסח קל מחולו של מועד
אבל אומר הרמב״ם, “וקל מחולו של מועד”, זה לא חמור כמו חול המועד, “ואין איסורו אלא מחציו ומעלה שהוא זמן השחיטה”. אם היה כמו חול המועד, היה אסור כל היום. מתחיל ה… הוא יכול לומר שמחצות מתחיל דין כמו חול המועד. אבל, הוא אומר את זה בתור “רזון”. “אבל” — האיסור הוא רק מחצות ומעלה.
ערב פסח לפני חצות — תלוי במנהג
המנהג הוא שהאיסור הוא כבר מוקדם, אבל החומר הוא כן תלוי במנהג, תלוי במנהג. יש את אלה שיש להם מנהג, “מקום שנהגו לעשות” שמותר כן לעשות מלאכות, “עושין”, “מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין”. פירוש, האיסור דרבנן הוא קטגורי, הוא חל על כל הערים, זה לא תלוי איפה אתה גר. אבל המנהג כבר קשור למעשה. וזה ערב פסח לפני חצות.
—
הלכה: שלש אומניות שמתחילין בערב פסח
אומר הרמב״ם, אפילו “מקום שנהגו לעשות”, אפילו במקומות שנהגו כן שמותר לעשות מלאכות ערב פסח לפני חצות, אבל “לא יתחיל כתחילה לעשות מלאכה בארבעה עשר”, לא להתחיל לעשות פרויקט חדש ערב פסח, “אפילו אם יכול לגמור קודם חצות”, אפילו אם יכול לסיים לפני חצות.
אלא, יש בזה קולא, “אלא שלש אומניות בלבד הן שמתחילין”. יש כן שלושה סוגי אומניות שהם חשובים, שהחכמים התירו כן “במקום שנהגו לעשות ועושין עד חצות”, במקומות שנוהגים כן לעשות מלאכות עד חצות, מותר אפילו להתחיל לעשות באותו יום. ואלו הן, “החייטין”, חייטים, “ספרים”, האנשים שעושים תספורות, ספרים, “וכובסין”, וכובסים. כי אלה דברים שצריך להיות לכבוד יום טוב, התירו לעשות, להתחיל מלאכה.
אבל “שאר אומניות, אם התחיל בהם קודם ארבעה עשר”, אם מסיימים עבודה שכבר התחילו לפני ערב פסח, מותר לסיים עד חצות. למה? “שאין אנו צריכין לשאר אומניות לצורך הרגל”. אומניות אחרות אינן כל כך חשובות ליום טוב, לא התירו להתחיל.
—
הלכה: הולך ממקום למקום — מנהגי ערב פסח
מה קורה, דיברנו שזה תלוי במנהג, מה קורה כשאחד בא מעיר אחת שהמנהג כך לעיר שהמנהג אחרת?
ממקום שעושין למקום שאין עושין
זה כך, “הולך ממקום שעושין למקום שאין עושין”, והמנהג שלו הוא כמו שהוא רגיל שמותר כן, אז “לא יעשה בישוב”, הוא לא יעשה בעיר, בין האנשים הוא לא יעשה את העבודה, “מפני המחלוקת”, יהיה עוד מחלוקת. האנשים מהעיר הם בדרך כלל מאוד מגינים על המנהגים שלנו. הוא בא לכאן, “אחד בא לגור” גר, והוא לא מתחשב במנהגים שלנו, תהיה מחלוקת, אסור לו. “אבל עושה במדבר”, במקום שלא מביא מחלוקת, והוא עושה את זה במקום שלא גרים אנשים, מותר כן לעשות.
חידוש: מה פירוש “מלאכה” בהקשר הזה
השאלה היא, הוא לא אומר מה קורה בפנים בבית. נראה שגם זה אסור. אולי מלאכה פירושו עבודה, ועבודה היא דבר שהוא תמיד פומבי, הוא הולך לעבודה שלו. הוא לא מדבר כאן, המלאכות שזה עושה ערב פסח, אני לא מתכוון מהכל, נהיה ברורים, מלאכות פירושו כל המלאכות, אפילו במקום שנהגו לא לעשות מלאכה, לא פירושו שלא מדליקים אור, שלא מבשלים, או שלא עושים אפילו מלאכות שאסורות בשבת. פירושו שלא הולכים לעבודה, זה סוג אחר של גדר. אבל זו הדעה, זה סוג של דבר שאי אפשר לעשות בבית. הכל שעושים בבית עושים ממילא. מדברים על השניים שזה יהיה פתוח עבודת אומנות. מה שאנחנו קוראים עבודה, לא מה שהלכות שבת או יום טוב קוראים עבודה.
ממקום שאין עושין למקום שעושין
הלאה, והולך ממקום שאין עושה למקום שאין עושה לו, אחד בא ממקום שלא נוהגים לעשות מלאכות, הוא בא לעיר שנוהגים כן להקל עד חצות. לא יעשה, הוא יתחיל את החומרא שלו, כמו שהמשנה אומרת, נתן עליו חומרא מקום שיצא משם, חומרא מקום שהולך לשם. זה עושים בשני הכיוונים.
ואף על פי כן, לא ישראל בפניהם שהוא בטל מן העיסרון, הוא לא יעשה בצורה הדגמתית, כמו לשבת באמצע הרחוב עם השטריימל שלו, הוא כבר לא עובד. אבל בדרך כלל, אומרת הגמרא, זה לא בעיה, כי יש הרבה בטלנים. בדיוק אחד לא עובד… לא לעשות מלאכה זה לא הצהרה, אבל אם הוא עושה את זה בצורה של הצהרה, הצהרה אסור לעשות. שני הדברים הם בגלל מחלוקת. לעולם לא ישנה אדם למחלוקת, אדם לא יעשה אחרת מהאנשים סביבו כדי לא לעשות מחלוקת.
דיגרסיה: זמנים של היום
וכן, מי שכבר פעם יש פעם בזמנים כשאנשים דאגו למנהגים. בזמנים של היום אפשר לעשות מה שרוצים. בכלל, אין לי עדיין חידוש.
לא, זה לא מחלוקת.
זה לא הגיע בדרשה תשעה באב נגד שנאת חינם. היום גם פחות תכוף יש מנהג העיר שלם. כל עיר מורכבת מכל מיני קהילות. ובזמנים של היום
דיגרסיה: מנהג המקום בזמנים של היום
דובר 1:
אחד טוב. וכן, מי שדבר… רואה את הזמנים הישנים כשאנשים דאגו למנהגים. בזמנים של היום אפשר לעשות מה שרוצים. בכלל, אין לי עדיין חידוש. אין מחלוקת. אבל אתה מתפלל… אבל מי ידע לעשות מחלוקת? זה לא הגיע לדרשה תשעה באב נגד שנאת חינם.
היום גם פחות תכוף יש מנהג העיר שלם, אולי יודע. ובזמנים של היום, המנהג השלישי, במקום לעשות שלא יהיה… אני רוצה לומר דבר מעניין. פעם בזמנים עיר, פשוט שכל אחד שאתה רואה נוהג אותו דבר, זה גורם לכך שהאנשים יהיו יותר חברים, תהיה פחות מחלוקת.
בזמנים של היום, המנהג השלישי, במקום לעשות פחות מחלוקת, עושה יותר מחלוקת. כי למה יש מלחמה על שלושה בתי כנסת? למה לא יכול כל אחד להתפלל ביחד כמו יהודים רגילים? כי יש לי מנהג שמתפללים דווקא מוקדם, יש לי מנהג שמתפללים דווקא מאוחר, מה שיהיה. אי אפשר להתאים באותו בית כנסת, אי אפשר אפילו לא לעשות באותו בית כנסת שני מניינים, כי זה כבר… אז עושים יותר פירוד בין יהודים בגלל הדין והמנהג. בדיוק הפוך מהדין המקורי של מנהג שעושה את כולם שווים, עושה היום המנהג את כל אחד אחר, וצריך גדר גדול.
כן, אוקיי. יש לך הערה רצינית?
דובר 2:
שמעון הערוך, אבל זה מדובר על אחד, מובן מאליו.
דובר 1:
זה דבר מעניין. כלומר, צריך לדעת, אתה אומר שהיום אין עיר, זה בעיר, בכל עיר יש את כל מיני הערים הווירטואליות, כל אחד מחזיק בעצמו, הוא הולך עם כובע אחר. מה זה מין דבר?
כן, ראיתי חסידים כועסים, באים ללייקווד, ראש הישיבה של לייקווד לא הרשה להיכנס עם שטריימל. צודק הוא, אני לא מבין, אתה בא לכאן ואתה הולך בלבוש אחר מכולם. זה כמו, יש משנה כזאת שלא תעשה זאת. אה, אני יהודי שומר מצוות, אני הולך לפי מנהגי. אני אומר, זה לא חומרא, זה לא איסור, זה סתם… אבל יש דין כזה.
ולא ישנה מפני המחלוקת. אדם שבאמת שייך, הוא כולם אדם שהוא לא יכול מהחסידות שלו. אז זה לא ישנה גודי, זה סתם יתרות כזאת. יתרות שאומרת את השמות לעשות רעש כזה. יש ציפייה כזאת.
אצל העולם זה לא אמת, אנחנו לא חיים, אנחנו רגילים לחיות בפירוד נורא בין היהודים. לא מספיק שאנחנו במלחמה עם כל הגויים, כולם חושבים שהם עושים רצח עם וכן הלאה. אסור להיות בשלום עם חתן שני. זה לא דבר נורמלי.
ואתה אומר שזה דבר נורמלי, שאני הולך אחרת. כל אחד בא מבית המדרש, כל אחד רואה, אתה הולך בלבוש אחר, אתה יותר טוב, אתה שונה מהם, הוא הולך לכאן, אתה הולך עם שטריימל, או להיפך. זו מחלוקת. יש דין, לא ישנה מפני המחלוקת. אתה בא לעיר שכולם עושים כך, הסתגל, יש מנהג המקום. כך ההלכה. אין.
חניה בשבילך, אין. אתה יודע מה אני יודע? שבניסיון מסירות הלבבות. ואנחנו רואים בגמרא, הדבר הגדול ביותר הוא, עבדו אסרו שמן גויים ויין עכו״ם והכל, לעולם שלא יבואו להתחתן עם בתו. זה הפירוד הגדול ביותר.
אני אומר לך שהיהודים עם הזקנים הלבנים אף פעם לא מתחתנים עם היהודים עם השפיצים, עם היהודים עם הכובעים, או עם הקל וחומר ועם היהודים עם הרעקל הקצר. אתה אומר לי שזה לא מחלוקת, זה פלורליזם? זה ההיפך מפלורליזם, כל אחד מחזיק את עצמו בנפרד, עד כדי כך שאין מתחתנים עם בתו של השני.
אוקיי, וזה איסור גדול, איסור דאורייתא לעשות מחלוקת, וזה בוודאי נגד המשנה של מנהג, ועושים הכל להיפך. כל דבר לוקחים רק את הרעש. נו, בלי דרשות שטויות של פוליטיקה.
דיון: ההלכה כשאחד הולך ממקום למקום
דובר 1:
כאן מדברים כך, מה קורה? אחד הלך ממקום אחד לשני והוא מתכנן לחזור. כל ההלכה הזאת לכאורה. כלומר, לכאורה פשוט שאם הוא בא ונשאר בעיר, הוא המקום, זה מקומו. הוא לא… כל ההלכה היא רק כשדעתו לחזור. והוא…
דובר 2:
לא, להיפך, אתה אומר כך, שכשהוא בא לכאן, אז הוא צריך לקבל לכל הפחות ברבים את העיר החדשה. אבל אם הוא חוזר, אז הוא רק כאן אורח.
דובר 1:
לא, לא, והוא… לא, אותו דבר, והוא… ואותו דבר, החומרא של המקום היא רק כשהוא נראה.
אוקיי, עד כאן ההלכה של מנהג.
הלכות ערב פסח — מלאכות מותרות
דובר 1:
עכשיו אפשר עוד דבר אחד, ערב פסח בעצם. כלומר, אף על פי שערב פסח אסור מדרבנן לעשות מלאכה, יש דברים מסוימים שמותר כן לעשות.
כן, מוליכין ומביאין כלים מבית האומן וכן בערב פסח. אף על פי שכן בערב פסח, למדנו קודם שכשאסור לעשות מלאכה אסור גם לאסוף דברים מבית האומן רק במקרים מסוימים, אבל בערב פסח מותר כן.
וגורפין זבל מתחת רגלי בהמה, ומצניעין לאשפה, זה כבר למדנו שמותר לעשות בחול המועד מותר גם לעשות בערב פסח, ומשיבין שובכין לתרנגולים. לעשות שובכים, מקום שהתרנגולים יטילו את קיניהם.
הלכה ו: תרנגולת שישבה על הביצה
דובר 1:
“ו. תרנגולת שישבה שלשה ימים על הביצה ומתה, משיבין אחרת תחתיה בארבעה עשר”. הפירוש, התרנגולת צריכה לשבת זמן רב על הביצה שיהיה אפרוח חדש, והתרנגולת מתה. מותר לקחת תרנגולת אחרת שתשב על הביצה כדי שלא יפסדו הביצים. זה מותר גם לעשות בגלל הפסד.
“אבל במועד אין משיבין”. ביום טוב עצמו לא היו מתירים. למה לא היו מתירים? יום טוב הרי זה דבר האבד. נראה שזה לא כל כך דבר האבד, אני לא יודע מה לומר. יש רמה, ערב יום טוב, ערב פסח, מותר, וזה לא, לא מה לומר.
הוא מדבר באופן שאין הפסד, אני יודע, כשהביצים כבר ממילא קלקלו, אני לא יודע.
“אבל אם ברחה במועד מחזירין אותה”. להחזיר את אותה תרנגולת, נראה שזה כבר יותר קל. לשים תרנגולת חדשה זה כבר פרויקט שלם, אבל להחזיר את התרנגולת הבורחת חזרה לאיפה שהיתה, זה מותר כן לעשות במועד.
סיום
דובר 1:
ובזה סיימנו הלכות שבת ויום טוב, ברוך רחמנא דסייען.