סיכום השיעור 📋
סיכום זרימת הטיעון: הלכות תשובה, מידת הצניעות, וטבע אהבת העצמי
1. הערות פתיחה ומסגור
[סטייה צדדית: הגייה של תשובה]
הערה קצרה וצדדית על ההגייה והכתיב הנכון של “תשובה”, תוך התייחסות להבחנה בין ניקוד מלופום לחיריק. המאירי והריטב״א מסכימים על הצורה הכתובה הנכונה, גם אם ההגייה משתנה.
נקודת המפגש של שני נושאים
שיעור היום מחבר בין שני נושאים מתמשכים: הלכות תשובה והלכות הצניעות (מידת המתינות/שליטה עצמית האריסטוטלית). המטרה היא לשחזר את הרעיונות העומדים בבסיס הקשר בין מסגרות אלו.
—
2. שלושת סוגי האנשים של אריסטו: טקסונומיית המתינות
ההבחנה המכרעת של אריסטו (תוך שימוש במונחים יווניים *enkratic* = בעל שליטה עצמית, *akratic* = חסר שליטה עצמית):
1. האדם חסר השליטה העצמית (akratic): יודע את הטוב במובן מסוים אך אינו שולט בתשוקותיו; כתוצאה מכך עושה דברים רעים.
2. האדם בעל השליטה העצמית (enkratic / בינוני): יודע ורודף אחר הטוב אך חייב להילחם כל הזמן נגד תשוקות מנוגדות — עדיין אינו בעל מידות במובן המלא.
3. האדם בעל המידות (הצדיק): אוהב את מה שטוב באמת באופן טבעי, ללא קונפליקט פנימי.
נקודה מרכזית: ההבחנה בין האדם בעל השליטה העצמית לבין האדם בעל המידות באמת היא ההבחנה החשובה ביותר באתיקה האריסטוטלית. הרמב״ם מקבל מסגרת זו, וגם המחשבה החסידית (במיוחד התניא) מאמצת אותה. הצדיק של התניא = מי שאוהב את הטוב באופן ספונטני; הבינוני של התניא = מי שיש לו שליטה עצמית אך עדיין סובל מקונפליקט.
יש גם סוג הגרוע ביותר: האדם שאין לו שליטה עצמית ואינו טוב — הוא אוהב את הרע באופן אקטיבי.
—
3. שני סוגי אהבת עצמי מול סוג אחד של קונפליקט פנימי
מטקסונומיה זו עולה תצפית מפתיעה:
– שני סוגים הם “מאושרים” (עקביים, מאוחדים עם עצמם, אוהבים את עצמם):
– הרשע הגמור: עקבי ברשעותו; תשוקותיו ומעשיו מיושרים — הוא אוהב את עצמו.
– הצדיק הגמור: עקבי בטובתו; תשוקותיו ושכלו מיושרים — גם הוא אוהב את עצמו.
– סוג אחד נמצא בקונפליקט ואינו יכול לאהוב את עצמו:
– הבינוני: במלחמה עם עצמו; השכל מתנגש עם התשוקה. בין אם הוא בדרך כלל מנצח (בעל שליטה עצמית) ובין אם הוא לפעמים מפסיד, הוא מפולג מבפנים ולכן אינו יכול להיות חבר לעצמו.
—
4. ביקורת על “קבלה עצמית” מודרנית כתשובה
[סטייה צדדית בעלת כוח טיעוני]
התפיסה העכשווית שתשובה פירושה “קבלה עצמית” או “אהבת עצמי” מבוקרת. חיבורים חסידיים מסוימים משתמשים בשפה כזו, והרמב״ם מדבר על בדיקת ה*נפש* שלך. אולם, זה מובן לא נכון: אהבת עצמי אינה *נקודת ההתחלה* של תשובה — אלא היא *התוצאה* של תהליך ארוך של הפיכה לשלם. ההיפוך המודרני (“קבל את עצמך תחילה”) מנוגד ללימוד האמיתי של התורה.
—
5. אריסטו על ידידות עם עצמך (ספר 9 של האתיקה הניקומאכית)
דיון של אריסטו על ידידות עצמית מספר 9 (על *philia* — ידידות/אהבה/נאמנות):
– ידידות היא יסודית לפוליטיקה ולחיים החברתיים האנושיים (ידידות עם יחידים → ידידות עם כל היהודים → ידידות עם כל האנושות).
– גם הרמב״ם משתמש במושג הידידות באופן רחב (למשל, להיות “ידידים עם המלאכים”, כלומר היכרות ואהבה).
– ידידות עצמית ממופה על טקסונומיית שלושת האנשים: הרשע והצדיק יכולים להיות ידידים עם עצמם (מאוחדים עם עצמם); הבינוני לא יכול (מפולג עם עצמו).
—
6. השלכה מעשית: עבודה פנימית כהפיכה לידיד של עצמך
כל עבודה אתית/רוחנית פנימית (חסידות, מוסר, אתיקה אריסטוטלית) ניתנת לתיאור כפרויקט של הפיכה לאחד עם עצמך — כלומר, הפיכה לידיד של עצמך.
– ברגע שאתה ידיד של עצמך, אתה יכול באמת להיות ידיד של אחרים.
– הקונפליקט הפנימי של הבינוני הופך ידידות בין-אישית לקשה יותר כי ההרגל של מאבק פנימי עובר גם ליחסים.
– יש פתרונות (למשל, התגברות על עצמך לעשות *חסד*), אך אי אפשר לדלג על העבודה הפנימית.
כל חייו של אדם השואף לצדקות עוסקים ביישור התשוקה עם הידיעה של הטוב — באמת לאהוב את מה שאתה מאמין שאתה צריך לאהוב. הרמח״ל אומר שזה קשה מאוד ושרוב האנשים הטובים עובדים על זה כל חייהם.
—
7. הקושי להשיג שלום דרך הרע
המחשה: אנשים העוזבים חיים דתיים
אנשים שעוזבים חיים דתיים (התייחסות ל”Footsteps”, ארגון למי שעוזבים קהילות אורתודוקסיות) עדיין נושאים חינוך מוסרי מופנם—מצפון, “סופר-אגו”, קול של אמא—שיוצר רעש פנימי גם כשהם מנסים לאמץ אורח חיים שונה. הארגון מנסה ללמד אותם להיות מאושרים עם הבחירות שלהם, אך זה קשה מאוד דווקא בגלל הקול הפנימי השיורי.
טענה תיאורטית: רוע מוחלט אינו תואם חיים
לפי מסגרת התניא, בן אדם לא יכול לחיות על ידי היותו רע לחלוטין. בעוד שאולי אפשר לחיות על ידי היותך טוב לחלוטין (אם כי אולי לא בגוף), רוע מוחלט הוא בהחלט בלתי אפשרי. אם מישהו היה מצליח לעקור לחלוטין את כל הטוב המופנם—כל עקבות של חינוך מוסרי—ברגע שהוא היה משיג מצב זה, הוא היה מת. בן אדם חייב לשמור על קצת טוב כדי להישאר בחיים.
—
8. שני דרכים לשלום פנימי
יש שתי דרכים לעשות שלום עם עצמך:
1. הדרך הנכונה: באמת להגיע לאהוב את הדברים שאתה יודע שאתה צריך לאהוב (הפנמה של הטוב).
2. הדרך השגויה: להגיע לאהוב את הדברים הרעים—לדכא את הקול המוסרי ולאמץ עוולה.
הצדיק כאדם של הנאה
– צדיק חי חיים של הנאה במובן הבסיסי: הוא עושה מה שהוא רוצה, כי הוא רוצה את הדברים הנכונים. הוא לא במלחמה עם עצמו.
– רשע (או ליתר דיוק, בינוני) בדרך כלל *לא* עושה מה שהוא רוצה, כי רוב האנשים שומרים על קצת טוב שיוצר חיכוך עם תשוקותיהם הרעות.
– אדם רע לחלוטין בשלום עם רשעותו (למשל, פסיכופת) הוא אפילו נדיר יותר מצדיק מלא.
השלכה מעשית לאהבת עצמי
– האדם שעדיין במלחמה עם עצמו לא צריך להתמקד ב״אהבת עצמי” כצעד ראשון. הוא צריך תחילה לנצח במלחמה (ליישר תשוקות עם הטוב), ואז אהבת עצמי באה באופן טבעי.
– אולם, תהליך הניצחון במלחמה הוא עצמו צורה של אהבת עצמי, כי הרגלה מולידה חיבה: אפילו כמות קטנה של תרגול הטוב גורמת לאדם להתחיל לאהוב אותו. בני אדם באופן טבעי באים לאהוב את ההרגלים שלהם.
– גישת המוסר של מסגור החיים המוסריים ככוח וכפייה טהורים מבוקרת. המסלול האנושי הטבעי הוא אימון וגדילה לאהוב את הטוב, לא כפייה עצמית תמידית.
סיכום של מי צריך אהבת עצמי
– צדיק כבר אוהב את עצמו (אינו במלחמה עם עצמו).
– רשע רע לחלוטין גם יש לו סוג של אהבת עצמי (אין קונפליקט פנימי), אך זה הסוג השגוי.
– החינוך הנכון הוא ללמד את עצמך לאהוב את הדברים הנכונים—מה שלא לוקח זמן רב ברגע שמתחילים.
—
9. בעיית אהבת אחרים: ידידות ויחסים בין-אישיים
השקפת הרמב״ם על ידידות
ידידות אמיתית אפשרית רק עם אנשים טובים, משתי סיבות:
1. אנשים רעים הם אנוכיים בדרכים שונות.
2. אפילו מישהו שנלחם כל הזמן עם *עצמו* נוטה להילחם עם *כולם*, מה שהופך ידידות לקשה.
פתרון מעשי
מכיוון שרוב האנשים לא יהיו צדיקים גמורים, הפתרון הוא אותו דבר כמו לאהבת עצמי: לעשות את הדברים הנכונים לאחרים אפילו לפני שאתה אוהב אותם, והאהבה תבוא בעקבות ההרגלה. אם זה לא קורה, משהו לא בסדר.
—
10. יישום מורחב: שלום בית
[סטייה/יישום מפורט — אתיקה מעשית של נישואין]
ויכוח עכשווי על עצות לנישואין:
עמדה א׳ (גישת המוסר/רב דסלר): שלום בית מתחיל ב*חסד*—עשיית מעשים טובים לאשתך, נתינה מעצמך, התגברות על אנוכיות. זה ממוסגר כמצווה ומעשה של התעלות עצמית.
עמדה ב׳ (מבקרים, למשל דאגת הרב פרנד): שפה זו בעייתית כי היא מצמצמת נישואין לביצוע מצוות במקום אהבה. כשאנשים באמת מאוהבים, דיבור על “חסד” ו״התגברות על אנוכיות” נשמע אבסורדי. מסגור נישואין כחובה גורם לאנשים להפסיק לאהוב את נשותיהם ובמקום זאת “לעשות מצוות עם” הן.
ניתוח הוויכוח
– עמדה ב׳ מנסה להפוך את כולם לצדיק (מישהו שפועל מתוך אהבה, לא חובה).
– מציאות: התלהבות דועכת אחרי שנה או שנתיים. אפילו בזמן התלהבות, לא תמיד מבחינים או מרגישים רצון לעשות מה שבן הזוג צריך. אז תמיד יהיו רגעים של אי-אהבה למה שטוב.
שתי גרסאות של “פשוט תעשה את זה”
אפילו בתוך גישת “פשוט תעשה את זה” המעשית, יש שני מסגורים שונים ביסודם:
1. מודל שבירת עצמי/חובה: אתה עושה את זה כי זו מצווה, אתה הולך נגד עצמך, מתנהג בחוסר אנוכיות. זה מרמז ש*ערך* המעשה טמון בהיותו נגד רצונך.
2. מודל “התחזה עד שתצליח” / אימון: אתה עושה מה ש*היית עושה אם היית אוהב אותה*. זה פדגוגי—אתה מלמד את עצמך לאהוב, לא מעריך את המאבק.
ביקורת על המודל הראשון
התיאוריה ש״טובת מעשים טובים מורכבת מהיותם נגד מה שאתה רוצה” היא שגויה. כשלוקחים אותה לקצה הלוגי שלה, היא מרמזת באופן אבסורדי שככל שאתה שונא יותר את אשתך, כך אתה צדיק גדול יותר בשירותה—מה שאינו דרך לשלום בית.
[התייחסות צדדית: גמרא על סבל]
סבל (*לקבל באהבה*) מתאים לקושי בלתי נמנע, אך שלום בית הוא לא הקשר ל״קבלת סבל באהבה”. נישואין לא אמורים להיות תרגיל בסבלנות.
העמדה המאוזנת
– האידיאל הוא להיות צדיק: לאהוב את אשתך, להיות זהה עם עצמך, לעשות מה שאתה באמת רוצה.
– אך זה לא מעשי כמרשם יחיד, מכיוון שרוב האנשים אינם צדיקים גמורים.
– אפילו אלה שבעיקר מיושרים עדיין מתמודדים עם שכחה ועיוורון לפרטים (תובנת אריסטו): אפשר לאהוב את אשתך באופן כללי אך להיכשל לחבר את האהבה הזו לרגע הספציפי (למשל, “כמובן שאני אוהב אותה, אבל מה זה קשור לאכול ארוחת ערב ביחד?”). זה סוג של *שוגג*—עיוורון אינטלקטואלי, לא מרד מכוון.
[סטייה צדדית: סוקרטס מול אריסטו על אקרסיה]
– אריסטו: אנשים פועלים נגד הערכים שלהם בגלל עיוורון למצב הפרטי—הם נכשלים לראות ש*המקרה הספציפי הזה* נופל תחת העיקרון הכללי שהם מאשרים.
– סוקרטס (כפי שמתפרש כאן): רעיון דומה—לא באמת שכחת את העיקרון, אלא שכחת את ה*פרט*, ה*פרט* (יישום פרטי).
מסקנה מעשית
– שליטה עצמית היא לא המטרה אלא התרגול—השיטה של ללמד את עצמך.
– אם מישהו אוהב את אשתו באופן כללי אך לא ברגע זה, פעולה באהבה בדרך כלל תזכיר לו את אהבתו תוך דקות, והמעשה יעבור מחובה לרגש אמיתי.
– ההבדל המרכזי הוא איך אתה מתפיס את העשייה: ככפייה עצמית קבועה (שגוי) לעומת תרגול פדגוגי המוביל לאהבה מופנמת (נכון).
—
11. האם המחשבה מאחורי פעולה משנה את ההרגלה?
עולה שאלה: אם שני אנשים מבצעים את אותו מעשה אך ניגשים אליו עם מחשבות או מניעים פנימיים שונים, האם ההרגלה המתקבלת שונה? כן — הכיוון הפנימי חשוב לאיזה סוג של מידה באמת נוצרת.
—
12. שלושה סוגים של אנשים “נחמדים” — טקסונומיה של מוטיבציה
הבחנה משולשת בין אנשים שפועלים בנחמדות כלפי אחרים:
סוג 1: הצדיק המזויף (מבצע נמנע מקונפליקט)
– אדם זה עושה מופע של נחמדות כשאתה נוכח (“שם את הגרטל שלו ואומר ‘לשם יחוד, מצווה להיות נחמד ליהודי׳”).
– מאחורי גבך, הוא מדבר עליך רע (מפר לשון הרע).
– זו לא חסידות אמיתית אלא הימנעות מקונפליקט—האדם נמנע מעימות פנים אל פנים אך אין לו מחויבות אמיתית לטוב.
[סטייה צדדית]
האירוניה שאנשים כאלה שוכחים שלשון הרע חל אפילו בפרטיות, וה״יהדות של מריבה” שלהם.
סוג 2: הצדיק האמיתי שפועל מתוך חובה
– אדם זה באמת מאמין שזו מצווה להיות טוב ופועל בהתאם—מזמין אנשים, עוזר כשמבקשים, וכו׳.
– זה בבירור טוב יותר מלהיות רשע.
– ויתור מעשי: אף אחד לא צריך להפסיק לעשות דברים טובים רק בגלל שהמוטיבציה היא חובה ולא חיבה אישית. “עדיף להיות צדיק מזויף” מאשר פוריסט בסגנון קוצק שבסופו של דבר לא עושה שום דבר טוב.
– אולם, אדם זה עדיין “מעצבן” כי הנחמדות שלו היא לא אישית—היא מכוונת לכולם באופן שווה כחובה דתית, לא אליך *באופן ספציפי*.
סוג 3: הידיד האמיתי
– אדם זה נחמד אליך כי הוא באמת אוהב אותך, או כי הוא אדם טוב שבאמת נהנה להיות טוב לאנשים (לא רק מבצע חובה).
– זה אפילו לא שהאדם חייב לאהוב *אותך באופן ספציפי*—אלא שהוא אדם שבאמת אוהב להיות טוב, והטוב זורם מאופי ולא מביצוע מצווה מחושב.
—
13. בעיית הנחמדות הבלתי מבחינה: שחיקת הידידות כקטגוריה
כשמישהו מתייחס לכולם באופן זהה (מתוך חובה), ההבחנה בין ידיד ללא-ידיד קורסת.
המחשה מסיפור קלם
מבקר בקלם לא יכול היה לדעת אם מישהו שמברך אותו באמת מכיר אותו או רק ממלא את מצוות ברכת כל יהודי. ה״שלום עליכם” האוניברסלי הורס את האות שמבחין בין הכרה אמיתית לנימוס כללי. זה יוצר בעיה אפיסטמית: “לעולם לא תדע אם הבחור הוא ידיד או לא.”
[סטייה צדדית על ברכות]
הנוהג לומר שהחיינו בראיית ידיד אחרי 30 יום — רוב האנשים לא עושים זאת כי “אנחנו לא מזדהים עם ברכות—אנחנו רק אומרים אותן כשאנחנו חייבים.”
—
14. קשר לקטגוריות הידידות של אריסטו
שלושת סוגי הידידות של אריסטו (ידידות של תועלת/נוחות, ידידות של הנאה, וידידות אמיתית/מידות) מקבילים לטקסונומיה שמתפתחת.
—
15. הב״ח על משלוח מנות — ידידות היא יחידה וספציפית
מקור הלכתי מחזק את הנקודה:
– הב״ח (על הלכות פורים) מסביר את ההבדל בין מתנות לאביונים (מתנות לעניים—מינימום שתי מתנות לשני אנשים) ומשלוח מנות (שליחת מנות—מתנה אחת לידיד אחד, “איש לרעהו”).
– המשמעות: ידידות היא פרטית, לא אוניברסלית. יכול להיות לך רק ידיד אמיתי אחד, והמצווה מכוונת ל*אותו* ידיד. ידידות אינה קטגוריה המונית.
– נקודה הלכתית זו תומכת בטיעון הפילוסופי: ידידות אמיתית דורשת ספציפיות והבחנה, שנחלשת על ידי התייחסות זהה לכולם.
—
16. טיעון נגדי: נחמדות כתהליך לקראת ידידות
דחיפה חזרה: האם נחמדות אוניברסלית לא יכולה להיות נקודת ההתחלה של תהליך? אתה מברך מישהו בחום, מבלה זמן ביחד, ובמהלך שעות/ימים היחסים מעמי
קים לידידות אמיתית. למה נחמדות בלתי מבחינה לא יכולה להיות הצעד הראשון?
זה אפשרי, אך ההבחנה חשובה—יש הבדל בין השימוש האינסטרומנטלי בנחמדות לבניית יחסים לבין נחמדות כמטרה בפני עצמה שלעולם לא מבחינה.
—
17. הבהרה: נחמדות מול העמדת פנים של ידידות
חזרה לדוגמה הקודמת על מישהו שגרם לאדם אחר לחשוב שהם ידידים מיוחדים:
– להיות נחמד לזרים = מצווה לגיטימית, אין בעיה
– להטעות מישהו לחשוב שאתה ידידו המיוחד = בעייתי, צורה של הטעיה
– יש הבדל בין להיות חם/אקסטרוברטי/מחייך לבין יצירת רושם שווא של ידידות אינטימית
[סטייה צדדית: “רשימות ידידים” פתוחות מול סגורות]
– יש אנשים שמסתובבים עם “רשימת ידידים סגורה” — יש להם שני ידידים והם באופן גלוי סגורים לאחרים
– אחרים מעמידים פנים שהם החבר הכי טוב של כולם
– העמדה הנכונה: אתה צריך להיות ידידותי לכולם, אך לא להעמיד פנים שאתה החבר הכי טוב של כולם. שיש לך חבר הכי טוב אינו סוד; זה בסדר שאנשים ידעו מי החבר הכי טוב שלך
[סטייה צדדית: ספקנות לגבי “נחמדות”]
מה שאנשים קוראים “נחמדות” הוא בעיקר שמירה על המוניטין הטוב שלך, לא עזרה אמיתית לאחרים. עזרה אמיתית לעתים קרובות דורשת להיות לא נחמד — אפילו לאדם שאתה עוזר לו. אנשים שידועים כ״באמת בחורים נחמדים” לעתים קרובות משיגים את המוניטין הזה דווקא על ידי אף פעם לא באמת לעזור לאף אחד — הם פשוט תמיד מחייכים.
—
18. בעיית ה״לשמה” מיושמת ליחסים
טיעון האישה (חזרה)
– אישה יכולה לומר: “אני לא רוצה שתעשה מצוות בשבילי. אני רוצה שתאהב אותי. אל תתייחס אלי כפרויקט החסד שלך.”
– דוגמה לאבסורד: קבלה (התחייבות) לעשות חסד אחד השבוע על ידי סידור כלים כשאשתך לא רואה — המסגור הזה מוזר. “אם אתה גבר שחי בבית ואתה רואה כלים, אתה מסדר אותם. מה זה קשור לחסד?”
– התלונה הלגיטימית של האישה: היא רוצה אהבה, לא להיות חובת מצווה של מישהו
– הסתייגות: “זה טוב לדייט. זה לא טוב לאישה” — כלומר האידיאל הרומנטי הזה יש לו גבולות ביחסים ארוכי טווח
– תשובה: זה תלוי ביחסים. לא כולם יכולים לדרוש להיאהב במקום להיות מטופלים כמצווה. יש אנשים שלא אוהבים אותך, וזה בסדר — הם עדיין צריכים להיות נחמדים, אבל אתה לא יכול לדרוש יותר
למה “בחור המצוות” מעצבן — ההבחנה המרכזית
למה זה מעצבן כשמישהו עושה נחמדות אך ורק כמצווה?
– כי הוא לא באמת אוהב לעשות את זה
– הוא אפילו לא מאמין שהוא *צריך* לאהוב את זה
– הוא הולך נגד עצמו — “שונא את עצמו על ידי אהבת אותי”
– אתה הופך לחובה שלו, ואתה יכול להרגיש שהוא מנסה להתרחק ממך אפילו בזמן שהוא משרת אותך
—
19. ההבחנה המשולשת (טיעון מרכזי)
שלושה סוגים של אנשים שמבצעים את אותם מעשי טוב חיצוניים:
סוג 1: ה״בחור גישמאק” (האדם הנעים באופן טבעי)
– הוא פשוט אוהב להיות נחמד לאנשים — זה האישיות שלו
– לא באמת אכפת לו ממך באופן אישי
– הוא לא ידיד שלך; הוא לא אוהב אותך באופן ספציפי
– הוא סוג האדם שבאופן טבעי מפנה את השולחן אחרי מסיבה, מביא לך תה, לא אכפת לו לוותר על המקום שלו
– אם הוא לא היה דתי (“פריי”), הוא עדיין היה ככה
– הוא חושב שלהיות נחמד זה טוב — אבל זה אורגני, לא כפוי
– לפעמים הוא מרגיש את זה, לפעמים לא — ההבדל הזה אפילו לא מורגש לאחרים
סוג 2: ה״צדיק” / בחור המצוות (המתגבר)
– הוא עושה את אותם מעשים חיצוניים אך מתגבר על עצמו לעשות אותם
– הוא מבצע חסד כהקרבה עצמית, הולך נגד הטבע שלו
– דוגמה: הבחור בבית הכנסת שמוותר על המקום שלו לאורח אך גורם לזה להרגיש כמו מעשה גדול של צדקות — “למה אתה לא פשוט אומר לי לשבת בכיסא הבא?”
– המקבל מרגיש כמו חובה, לא נוכחות מבורכת
– הוא “לא מזייף” — הוא באמת עושה מצווה גדולה — אבל מה שהוא “באמת” לגביו הוא משהו מוזר: מעשה ההתגברות העצמית, לא חום אמיתי
סוג 3: בחור המצוות ששונא את זה
– מישהו שעושה חסד רק כי הוא למד היום שהחפץ חיים אומר לעשות שלושה מעשי חסד ביום
– הוא באמת לא אוהב את זה ואין לו נטייה טבעית לעזרה
– הוא כופה את עצמו אך ורק מחובה
התובנה המרכזית
– הביקורת הנפוצה על “בחורי מצוות” מניחה שהאלטרנטיבה היא לאהוב את האדם האחר
– האלטרנטיבה האמיתית היא לא לאהוב את האדם — אלא להיות “בחור גישמאק”
– הבחור הגישמאק והצדיק לא עושים את אותו דבר, גם אם המעשים החיצוניים נראים זהים
– הבחור הגישמאק גם לא אוהב אותך — אבל הנחמדות שלו זורמת מאופי, לא מהתגברות עצמית
– עשיית מצוות-חסד בכוח בדרך כלל לא מלמדת את האדם ליהנות מזה, דווקא כי המסגור כמצווה מונע את ההתפתחות האורגנית של המידה
—
20. ההבחנה המרכזית: “לאהוב אותך” מול “להיות בחור גישמאק”
מחלוקת עם “בחורי מצוות” מסוימים (אלה שממסגרים כל פעולה טובה דרך עדשת קיום מצוות):
– עמדתם: המטרה של עשיית מעשים טובים היא שהאדם האחר *יאהב אותך* — כלומר, המעשה מייצר תוצאה חברתית/יחסית.
– העמדה הנכונה: המטרה האמיתית היא *להפוך לאדם גישמאק (נעים/שלם)* — מישהו שהאופי שלו טוב באמת, לא רק מישהו שמייצר רגשות חיוביים באחרים.
– אלה שתי מטרות שונות ביסודן, ולערבב ביניהן מעוות את ההבנה של מידות וידידות.
—
21. סטייה צדדית: אהבה דיפרנציאלית וטבע היחסים
הרעיון (המיוחס ל״רב רוויזיוניסטי” שכתב ספר על *אהבת ישראל*) שצריך לאהוב כל יהודי כמו את הילדים שלך מטופל.
– טענת הרב: הוא עבד על הרחבת האהבה שיש לו לילדיו להקיף כל יהודי באופן שווה; הוא דואג שהוא כבר לא מרגיש את כאב ילדיו יותר מאחרים.
– ביקורת (רב-שכבתית):
1. זה פשוט שגוי: אתה *צריך* לאהוב את ילדיך יותר מזרים. האהבה המועדפת הזו אינה אנוכיות גרידא — היא חלק ממה שלהיות אדם טוב *זה*.
2. זה משקף אי-הבנה של אהבה: לא כל אהבה זהה. יש:
– אהבה יחסית — אהבה המושרשת ביחסים ספציפיים (ילד, הורה, בן זוג, רב).
– אהבה מבוססת כבוד — למשל, החובה לאהוב/לכבד *תלמיד חכם*.
– אהבה אוניברסלית — אהבת האנושות ככזו, שהיא *רמה שונה של יחסים*, לא אותה אהבה כמו אהבה פרטית.
3. החובה לכבד רב יותר מזר אינה אגואיזם — היא זורמת מ*היחסים עצמם*.
—
22. שלוש שאלות נפרדות על פעולה טובה
שלוש שאלות שאנשים נוטים לערבב חייבות להיות מופרדות בזהירות:
1. האם אתה מזייף או שזה אמיתי? (שאלת כנות)
2. האם אתה עושה את זה “רק בשביל המצווה”? — כלומר, האם הפעילות היא בעיקרה *התגברות עצמית*, שבה ה״טוב” טמון בכיבוש ההתנגדות שלך? (שאלת מבנה-מוטיבציה)
3. איזה סוג של אהבה/יחסים פועל? (שאלת קטגוריה — אהבה יחסית מול אהבה אוניברסלית מול התנהגות לבבית)
אלה שלוש סוגיות נפרדות וקריסתן מובילה לטעויות חמורות.
—
23. ביקורת מרכזית: מודל “התגברות על עצמך” של טוב
ההשקפה שמהות מעשה טוב היא התגברות עצמית (*התגברות* — כיבוש יצר הרע) מותקפת:
– העמדה המנוגדת: טוב = להילחם עם עצמך. ככל שיש יותר מאבק פנימי, כך יותר ראוי. *צדיק* בהשקפה זו הוא מישהו שנמצא תמיד במלחמה עם עצמו. אם אין קרב, אין ערך רוחני.
– עמדה נגדית:
– אין טוב מובנה בהתגברות על עצמך.
– *צדיק* הוא מישהו בשלום עם עצמו — לא מישהו נעול בקרב פנימי תמידי.
– מודל ה״התגברות” אינו רק לא מספיק — הוא למעשה רע, כי הוא מעריך ומנציח קונפליקט פנימי במקום לפתור אותו.
– האדם שלעולם לא עובר מעבר להתגברות עצמית “עובד על דבר רע.”
—
24. הזיהוי והמחלוקת של הרמב״ם
טענה ספציפית על הרמב״ם:
– עמדת הרמב״ם (כפי שנקראת כאן): הרמב״ם משווה את ה*מושל בנפשו* של אריסטו (האדם בעל השליטה העצמית / ה*enkratic* במונחים אריסטוטליים) עם מושג ה*לפום צערא אגרא* (מי שזוכה לשכר גדול יותר דרך מאבק).
– טיעון נגד זיהוי זה: אלה למעשה שני דברים שונים:
– האדם בעל השליטה העצמית (אריסטו) עושה את הדבר הנכון אך נאבק פנימית.
– אדם ה״מאבק = שכר גדול יותר” פועל תחת מסגרת שונה — כזו שבה *הלחימה עצמה* היא הפעילות המוערכת.
– זה במפורש חולק על הרמב״ם בנקודה זו.
—
25. התפקיד המכריע של כוונה כמרכיב המעשה עצמו
התנגדות צפויה: “אתה אומר שההבדל בין לוחם-המצוות לבין האדם הלומד לאהוב הוא רק *כוונה*. אבל *למעשה*, הם עושים את אותו דבר. מאימתי כוונה בלבד עושה הבדל כזה?”
תשובה — תיאוריה של פעולה אנושית:
– פעולות אנושיות לא ניתנות לתיאור או הבנה ללא התייחסות להבנת הפועל של מה שהוא עושה.
– פעולות אינן תנועות פיזיות גרידא; הן מורכבות מהתיאורים שלהן ומהאמונות/כוונות של הפועל.
אנלוגיית השופר
– אם אני לוקח קרן של איל ושר איתה שיר, אני *לא* תוקע שופר — גם אם הידיים שלי עושות דברים דומים פיזית. זהות המעשה תלויה במה שאני *מתכוון* לעשות, לא רק בתנועה הפיזית.
– תרגול תקיעת שופר מול ביצוע מצוות שופר = *מעשים* שונים (מעשים שונים), לא אותו מעשה עם כוונה שונה.
– זה *עקרון הרמב״ם עצמו* (*אנדרה מעשה* — מעשה שונה לחלוטין).
– לכן, כוונה אינה תוספת למעשה פיזי ניטרלי — היא חלקית *מרכיבה* את מה שהמעשה *הוא*.
יישום למקרה השופר
– אין תרחיש ריאליסטי שבו מישהו הולך לבית הכנסת בראש השנה, לוקח את השופר, תוקע בו בהקשר הליטורגי, ו״שכח לכוון למצווה” — כי *מה עוד הוא היה עושה?* ההקשר והכוונה בלתי נפרדים מהמעשה.
– מקרי קצה (תרגול, ביצוע מוזיקה) הם באמת *פעילויות שונות*, לא אותה פעילות פחות כוונה.
[סטייה צדדית: חילופי דברים קצרים על הרמב״ם בקדושים/כשרות]
תלמיד מעלה שאלה על גישת הרמב״ם ל*פרשת קדושים* וכשרות — מציע שמסגרת תיאור-הפעולה אולי ננטשה בהקשר זה. זה נדחה: “זה לא הטיעון” — המקבילה שמצוירת היא קריאה שגויה.
—
26. התמורה: למה “בחור המצוות” לעולם לא הופך לאדם טוב
מסקנת הטיעון:
האדם שעושה חסד “בשביל המצווה” (כהתגברות עצמית):
– לא באמת מבצע חסד במובן המלא. הוא מבצע *מעשה שונה* — מעשה הלחימה עם עצמו, שבמקרה נראה כמו חסד חיצונית.
– הוא לכן אפילו לא יוצא (ממלא) את החובה של חסד, אם חסד דורש כוונה מסוימת של טוב לב אמיתי.
– מה שהוא *כן* עושה הוא *ענין* שונה (עניין) — אולי בעל ערך בפני עצמו (“*קולטים* שנקרא חסד”), אבל לא הדבר האמיתי.
תוצאת ההרגלה:
– זו עובדה פסיכולוגית שאנשים באים ליהנות ממה שהם עושים שוב ושוב.
– אבל ממה אדם זה בא ליהנות? הוא בא ליהנות מ*להילחם עם עצמו* — המאבק, ההתגברות העצמית. הוא הופך ללוחם טוב יותר.
– הוא לעולם לא בא ליהנות מלהיות טוב. הוא לעולם לא הופך ל*בחור גישמאק* — אדם בעל אופי טוב באמת — כי *הוא מעולם לא עשה את הפעילות הזו מלכתחילה*.
– ההרגלה עובדת על *מה שאתה באמת עושה*, ומכיוון שהמעשה שלו היה התגברות עצמית ולא טוב לב אמיתי, הוא מתרגל להיות מתגבר מיומן, לא אדם טוב.
איפה נמצא ההבדל?
ב*כוונה* — אבל כפי שנקבע לעיל, כוונה זו אינה תוספת מנטלית גרידא; היא מרכיבה מעשה שונה באמת, שמייצר יצירת אופי שונה באמת.
ההבדל בכוונה יתבטא גם בהבדלים התנהגותיים נצפים — הבעות פנים, אופן, הבדלים עדינים באיך המעשה מבוצע — אם כי אלה ביטויים משניים של ההבדל המרכיב העמוק יותר.
—
27. סיווג מידת כובש (דיכוי/ריסון)
הבחנה מרכזית: כובש אינו חסד — זה גבורה
– גם אם היחס בין אומץ ומתינות חייב להידון בזהירות, אסור לערבב ביניהם.
– כובש (דיכוי התשוקות) מסווג כמידת גבורה, לא מידת חסד.
– פרישות (הימנעות/הפרדה מעודף) גם כן שייכת למידת גבורה, לא חסד.
שלב האימון: רוב האנשים עדיין “באימון”
– רוב האנשים עדיין לא אוהבים באופן טבעי לעשות את הדבר הנכון (לאכול את הכמות הנכונה, וכו׳).
– בשלב אימון זה, צריך להעמיד פנים שאוהבים את ההתנהגות הנכונה — לפעול כאילו כבר יש לך את הנטייה המעודנת.
הבעיה: אם מתינות הייתה רק לחימה, היא הייתה קורסת לאומץ
– אם מתינות מובנת כקרב נגד תשוקה (מטפורת “ארוחת הערב באמצע הסעודה” — התייחסות למאבק עצמו כאירוע המרכזי), אז אומץ ומתינות הופכים לאותו דבר.
– המשנה באבות נראית ממסגרת את זה ככה — כניסיון מאומץ — אבל זו “רק משנה” (לימוד תמציתי, כמו מדרש), לא בהכרח טיעון פילוסופי מלא.
העמדה הנכונה: מתינות עוסקת ב*לאהוב* את הדברים הנכונים
– מתינות אמיתית פירושה לאהוב את הדברים הנכונים בדרך הנכונה — היא עוסקת בתשוקה מעודנת, לא בקרב.
– “זה לא על לחימה — זה על אהבה.”
[סטייה צדדית: לאנגלית חסרה מילה טובה]
לאנגלית אין מילה מספקת למצב של הנאות מתונות ומסודרות היטב. המילה העברית צנוע אולי תופסת את זה — וזו תהיה מידת חסד, לא גבורה.
מסגור מחדש מרכזי: “העמדת פנים” מול “לחימה”
– אפילו מושג כוח ישראל (הכוח לדכא) אינו באמת על גבורה במובן העמוק ביותר — הוא על זיוף, כלומר העמדת פנים שכבר יש לך את הנטייה הנכונה.
– “העמדת פנים” היא מילה טובה יותר מ״להילחם עם עצמך” — גם מבחינה מעשית וגם מבחינה רעיונית.
יישום מעשי של “העמדת פנים”
דוגמאות קונקרטיות:
– “אני מתאמן ורוצה להילחם ביצר הרע שלי — מה עלי לעשות?” → העמד פנים שאין לך את המאבק. שאל: *מה הייתי עושה אם כבר הייתה לי הנטייה הנכונה?*
– אולי היית קונה משהו נחמד, מתנהג יותר יפה לאחרים, פועל בחן.
– “אני לא במצב רוח להתפלל היום” → תעשה את זה בכל זאת, תוך העמדת פנים שאתה כן במצב רוח.
– מסגור מחדש זה — העמדת פנים במקום לחימה — נשמע שונה ומוביל לתוצאות שונות.
הערה מסכמת
זה חילוק גדול (הבחנה יסודית): ההבדל בין “אני מעמיד פנים [להיות האדם שאני רוצה להפוך אליו]” לבין “אני נלחם [נגד מי שאני].”
—
סיכום חוט הטיעון המרכזי
**שלום פנימי דורש אהבת הטוב, לא דיכוי המצפון → צדיק פועל מתוך רצון, לא חובה → הרגלה היא הגשר מחובה לרצון → זה חל באופן שווה על אהבת עצמי, ידידות ונישואין → גישת “פשוט תעשה את זה” נחוצה אך חייבת להיות ממוסגרת כא
ימון (התחזה עד שתצליח), לא ככפייה עצמית מוערכת → המטרה היא תמיד להגיע לאהבה אמיתית, עם תרגול כאמצעי → כוונה היא מרכיבה של המעשה עצמו, אז כוונות שונות מייצרות מעשים שונים באמת ויצירת אופי שונה → האדם שממסגר מעשים טובים כהתגברות עצמית מתרגל להיות לוחם, לא אדם טוב → מתינות אמיתית עוסקת באהבת הדברים הנכונים, לא בקרב תמידי.**
תמלול מלא 📝
מתינות אריסטוטלית, ידידות עצמית ושביל התשובה
פרק א׳: הערות מקדימות על הגייה וכתיב
מרצה: אביסר, זה חוי דשאו, וחוי דשאו יעשה תשיבה—תשובה [תשובה: חזרה בתשובה] לאנשים שיודעים את ההבדל בין מלאפום [מלאפום: סימן ניקוד] לבין חיריק [חיריק: סימן ניקוד אחר]. ובפה קבולה [פה קבלה, כנראה מסורת הגייה אזורית] יש הבדל גדול. אם אתה רוצה לעשות תשובה, אתה רוצה לעשות תשיבה או תשובה, אתה הולך לאי אחר מהם.
אבל אפילו האנשים האלה, כשהם כותבים את זה, הם כותבים את זה נכון. אז אולי זה קשור לאיך שאתה כותב את זה, לא איך שאתה אומר את זה. והמאירי [מאירי, רבי מנחם המאירי, פרשן תלמודי מימי הביניים] מסכים—כן, מסכים ואומר את זה.
בכל מקרה, אז התחלנו לדבר על לעשות תשיבה, אבל אנחנו גם לומדים על הלכות [הלכות: דיני]—איך קוראים לזה—הלכות, מה אנחנו לומדים?
תלמיד: הלכות מתינות.
מרצה: עדיין יש כמה הלכות שאנחנו צריכים ללמוד. והיום יש לי שיש קשר עם הלכות תשובה, אז אני הולך להגיד את שלי—אני לא יודע כי אני לא זוכר בדיוק מה כתוב איפה, אבל ניסיתי להבין את הרעיונות, מה היה צריך לכתוב.
—
פרק ב׳: המסגרת של מתינות — שלושת סוגי האנשים של אריסטו
ההבחנה הבסיסית
העניין הוא כך. זה הדבר הבסיסי. בואו נראה אם אני יכול להגיד את זה נכון.
למדנו על הדבר הזה שנקרא מתינות. אתם זוכרים—מאוד חשוב—של אריסטו. כלומר, הוא מפורש את זה מאוחר יותר בספר שלו שיש לו גם פרק מאוחר יותר שעושה את זה מפורש, נכון. אבל זה מאוד חשוב שכל פעם שאנחנו לומדים על כל מידה [מידה: תכונת אופי], שזה ההבדל בין מה שאריסטו קורא אנקרטי [ἐγκρατής, enkratēs: בעל שליטה עצמית] ואקרטי [ἀκρατής, akratēs: חסר שליטה עצמית], נכון, משהו כזה. שכחתי—יש פתרון ב—וזה אותו שורש [שורש: שורש] אני שוכח. בכל מקרה, זה אומר משהו כמו “שליטה” באיזה—”בשליטה.”
אז זה שלי—ותזכרו שיש שלושה סוגים של אנשים, נכון:
1. אנשים שאין להם שליטה עצמית — במילים אחרות, הם יודעים במובן מסוים שמשהו טוב, אבל הם לא אוהבים את זה, הם לא באמת שולטים ברצון שלהם, ולכן הם עושים דברים רעים לפעמים.
2. אנשים שיש להם שליטה עצמית, אבל עדיין אין להם—הם לא בעלי מידות — נכון? יש הבדל בין מישהו שיש לו שליטה עצמית אבל בעל מידות.
3. האדם בעל המידות — שאוהב את מה שטוב באופן טבעי.
ההבחנה החשובה ביותר באתיקה האריסטוטלית
זה החילוק [חילוק: הבחנה] החשוב ביותר בין סוג האתיקה האריסטוטלית, שהרמב״ם [רמב״ם, הרמב״ם] מקבל ושרוב החסידים [חסידים: חסידים: חסידי החסידות] מקבלים, נכון?
התניא [תניא, הספר היסודי של חב״ד מאת רבי שניאור זלמן מלאדי] בעצם כתב ספר על זה, שנקרא ספר שבת אנונים [כנראה מתייחס לספר התניא או לקוטי אמרים] בדרך האחרת שלו. אבל צדיק [צדיק: אדם צדיק] של התניא הוא בעצם מישהו שאינו בעל שליטה עצמית אלא אוהב את מה שטוב בעצמו, נכון? ובינוני [בינוני: אדם בינוני] הוא מישהו שיש לו שליטה עצמית, נכון? הכל על אותו הבדל.
ואז יש את הסוג הגרוע ביותר של אדם, נכון? שבעצם אין לו שליטה עצמית ולא טוב, אז הוא בעצם אוהב את מה שרע, נכון?
—
פרק ג׳: אהבה עצמית וקונפליקט פנימי
שני סוגים של עקביות, סוג אחד של קונפליקט
אז מסתבר שיש שני סוגים של אנשים שמאושרים וסוג אחד של אדם שנמצא בקונפליקט. “מאושר” במובן של עקבי, במובן של מאוהב בעצמו.
זה מאוד חשוב כי היום כולם אומרים ששובה [שובה, תשובה: חזרה בתשובה] פירושה לאהוב את עצמך. זוכרים מי אומר את זה? קבלה עצמית. יש משהו שנקרא קבלה עצמית. כתוב בספרי חסידות [ספרי חסידות, טקסטים חסידיים]—בספרי חסידיים, לפחות כמה אנשים אמרו—כתוב בספרי חסידיים שהצעד הראשון הוא קבלה עצמית, כי אם אלוקים לא יקבל אותך, כדאי לקבל את עצמך. אתה מפסיק להאמין באלוקים—הכל בעצמך. אז אתה צריך לעשות תשובה לעצמך. זה מה שהתורה אומרת?
לא.
התורה אומרת—בכל מקרה.
לשון הבחינה העצמית ברמב״ם
אבל חשוב להבין שזה נכון שיש שפה כזאת במילים חסידיות. ברמב״ם, הרמב״ם אומר: תסתכל על עצמך, נכון? נפש [נפש, נפש: נשמה/עצמי] פירושה עצמך, הנשמה שלך. זוכרים? תסתכל על עצמך.
אבל הדבר החשוב הוא כך: שכמו שאנחנו אומרים כאן, שיש שני סוגים של אנשים שמאוהבים בעצמם.
—
פרק ד׳: אריסטו על ידידות עם עצמך
ספר 9 של האתיקה הניקומאכית
אריסטו באופן מעניין מאוד מדבר על זה בספר 9 שלו [של האתיקה הניקומאכית], שכולו על ידידות. והוא מדבר על להיות חבר עם עצמך. נצטרך ללמוד את זה בשלב מסוים באריכות כי ידידות היא מידה מאוד חשובה.
ובשביל אריסטו—לאריסטו יש רשימה, כמו שאנחנו עוברים על הרשימה שלו של מידות ספציפיות, אבל אז יש כמו שני ספרים שלמים או משהו על המידות או הדרכים הנכונות להיות חבר.
ידידות כבסיס הפוליטיקה
זה מאוד חשוב כי ידידות היא הבסיס של פוליטיקה, נכון? להיות אני, להיות חבר איתך, ואז יש רמות גדולות יותר של ידידות. אנחנו חברים עם כל היידן [יידן, יידן: יהודים] ואנחנו חברים עם כל בני האדם וכן הלאה, שזה, אתם יודעים, וכן הלאה.
אז ידידות היא מאוד בסיסית לאנושות, במיוחד מאחר שלבני אדם יש משמעות מעניינת של לחיות עם בני אדם אחרים. אז זה מאוד חשוב לדון בחברים.
פיליה: המושג הרחב של ידידות
עכשיו כשהם דנים בידידות—שהיא הרבה יותר רחבה—אצל אריסטו נקראת פיליה [φιλία, philia: אהבה, ידידות, נאמנות], נכון? אהבה, או כמו כל מיני נאמנות ואהבה וסוגים של דברים כאלה. מה ידידות היא—מונח טוב שאנחנו יכולים להשתמש בו. הרמב״ם גם משתמש בידידות, והבאתי מונח—לפעמים אני לא יודע את הערבית—אבל אומר לפעמים שהם צריכים להיות חברים עם המלאכים, דברים כאלה, וצריכים להיות בחברה שלהם. מה שלא אומר חבר, אלא זה אומר להיות מוכר עם, כמו אוהב.
—
פרק ה׳: שלושת הסוגים וידידות עצמית
מי יכול לאהוב את עצמו?
אז יש דיון על לאהוב את עצמך. אילו אנשים מאוהבים בעצמם?
מסתבר שיש שלושה סוגים של אנשים, ושניים מהם מאוהבים בעצמם ואחד לא. למה?
האדם הרע לחלוטין
כי מישהו שהוא רע לחלוטין—הוא באמת אוהב לעשות רע—הוא מאוהב בעצמו. הוא קוהרנטי עם עצמו. הוא זהה לעצמו. הוא אוהב את עצמו, נכון?
כמו ברחב—כמו, אני לא יודע אם יש לו כמו תשוקה כלפי עצמו, אוטו-ארוטיקה או משהו—אני לא מדבר על זה. אני מדבר על איזשהו שלמות עם עצמו. הוא שלם עם עצמו. הוא מה שאנחנו היינו—פסיכולוגים עכשיו—הם קוראים לאדם שלם, אדם בריא, יש לו הערכה עצמית טובה, אהבה עצמית, דברים כאלה.
האדם הצדיק לחלוטין
אותו דבר נכון לגבי תמונת המראה של האדם הזה, נכון? הצדיק.
אז זה כמו רשע גמור [רשע גמור, רשע גמור: אדם רשע לחלוטין]—הבחור שאין לו יצר טוב [יצר טוב, יצר טוב: נטייה טובה] יותר בלשון התניא, אין לו נפש בהמית [נפש בהמית, נפש בהמית: נשמה חיונית] יותר—הוא מאוהב בעצמו.
אותו דבר עם הצדיק גמור [צדיק גמור, צדיק גמור: אדם צדיק לחלוטין] שאוהב את האמת, נכון? או אוהב את מה שבאמת טוב. האמת היא רמה אחרת של רצון, אבל הוא אוהב את מה שבאמת טוב. אז האהבה שלו, הרצונות שלו, הנשמה המתאווה שלו—כמו שאנחנו קוראים למושב המידות—נמצאת בסנכרון עם מה שהוא חושב, ולכן הוא גם מאוהב בעצמו. הוא ידידותי עם עצמו.
אז אנשים טובים יכולים להיות ידידותיים עם עצמם.
הבינוני: במלחמה עם עצמו
מי מפחד מעצמו? הבינוני.
הבינוני הוא מישהו שהוא—גם אם הוא מודע לעצמו—אתם יודעים, יש שני סוגים של בינונים, נכון? יש כמו שהתניא קרא לזה, לא משנה, בינוני צדיק ובינוני רשע. התניא קצת מבולבל כי הוא קורא לבינוני הצדיק, כי מה שאנחנו קוראים בינוני כאן—בינוני הוא מישהו שיש לו כמה מידות, כמה מעלות.
או אם אתה מתרגם את זה לשפה הזאת: בינוני הוא מישהו—אדם רגיל, נכון? הוא אוהב—הוא יודע מה טוב במובן מסוים. הוא קצת מבולבל, כי אם הוא לא היה קצת מבולבל, אני לא חושב שהוא היה עושה את הדבר הלא נכון. אבל נכנס לפרטים על זה—יש דיון אחר.
אבל הוא אוהב את מה שטוב במובן מסוים, אבל לא אוהב את זה במובן אחר. אנחנו יכולים להגיד שיש חלקים שונים בנשמה שלו שנמצאים בקונפליקט, נכון? השכל שלו נמצא בקונפליקט עם הרצון שלו. או דרכים שונות, יותר מסובכות להגיד את זה שאריסטו אומר בדרכים יותר מסובכות.
אבל בכל מקרה, יש איזה קונפליקט. יש מלחמה. הוא ממש אומר שהוא במלחמה עם עצמו.
—
פרק ו׳: שני סוגי האנשים הבינוניים
זה ה—יש שני סוגים של בינונים. יש—ויש—אנשים ששניהם—שניהם במלחמה עם עצמם. מישהו ששופט את עצמו, כמו שופט עצמי, שזה כמו—אני כמעט שוכח. ראיתי השבוע, הייתי מצורף לפוסט שאומר “שליטה עצמית” או “שופט עצמי.” אלוהים, אני צריך לזכור. כמו, אני לא זוכר, זוכרים? זה כמעט כמו מילה שאומרת את זה, אבל שכחתי.
בכל מקרה, זה—אבל שני האנשים האלה, בין אם הם מנצחים במלחמה בדרך כלל—או במילים אחרות, עדיין יש להם שליטה—או בין אם הם לפעמים מפסידים אותה, כמו רוב האנשים—הם בקונפליקט עם עצמם, ולכן הם לא יכולים לאהוב את עצמם.
—
פרק ז׳: ההשלכות המעשיות
חלוקה פנימית והשלכותיה
אז זה חשוב. ההלכה למעשה [הלכה למעשה, הלכה למעשה: יישום מעשי] אומרת—
תלמיד: כן, הוא מחולק [מחולק, מחולק: מפוצל] עם עצמו.
מרצה: נכון, הוא מחולק עם עצמו. אם לא היה לו חלק של הצדיק, הוא לא היה בינוני, הוא לא היה ירושלים [ירושלים, ירושלים—אולי מטאפורה או התייחסות].
נכון, זה מאוד קשה להיות—כמו שהרמח״ל [רמח״ל, רבי משה חיים לוצאטו] אומר באופן מפורסם שזה מאוד קשה. הוא אומר שרוב האנשים שאנחנו מכירים, האנשים הטובים, עובדים כל חייהם.
כל עבודה פנימית כהפיכה לחברים עם עצמך
אז כולם, במובן מסוים—אם יש משהו שנקרא עבודה פנימית, בואו נגיד ככה—אם יש משהו שנקרא עבודה פנימית, כמו חסידות [חסידות, פילוסופיה חסידית] או מוסר [מוסר, ספרות מוסר יהודית] או אתיקה, הכל על להפוך אנשים לשלמים עם עצמם.
במילים אחרות, כל עבודה יכולה להיאמר כעבודה של להפוך לחברים עם עצמך קודם. ואז אם אתה חבר עם עצמך, אתה חבר עם אנשים אחרים.
זו הסיבה שלבינונים יש זמן יותר קשה להיות חברים עם אנשים אחרים, כי אתה בקונפליקט ואתה נלחם עם עצמך כל הזמן. יש לך הרגל של להילחם. זה לא הרגל טוב.
פתרונות וחסד
ויש פתרונות לזה, כמו שאתה צריך להתגבר [מתגבר, מתגבר: להתגבר] על עצמך ולעשות חסד [חסד, חסד: חסד/חסד אוהב] עם האדם האחר במקום.
אבל—נגיע לזה בעוד שנייה—אז זה מאוד חשוב לחשוב איך לעשות חסד עם אנשים אחרים. אבל אתה לא יכול פשוט ללכת עד הסוף לשם.
פרויקט החיים של הצדיק
הנקודה היא שזה מאוד חשוב שיהיה—אז כולם—אז זה אומר שכולם כמו צדיק. אם אתה צדיק חסידי, שזה במובן הזה מקליט את זה כמו דבר עם המעבדה השלמה שלו—אבל הוא מקליט את זה—כל החיים שלך הם על לאהוב באמת את מה שאתה חושב שאתה צריך לאהוב, נכון?
ואז אתה עובד כל כך קשה—סוף סוף הופך לצדיק או משהו כזה.
אז הרמב״ם אומר—אתם יודעים, הוא פגש אנשים שיש להם את הדבר ההפוך הזה. הם חושבים שהם צריכים—
[התמליל ממשיך בחלק הבא]
פרק ח׳: שני דרכים לשלום פנימי: אהבה עצמית, התרגלות ודרך הצדיק
חוסר האפשרות של רוע מוחלט
אז נחמן אומר, אתם יודעים, הוא פגש אנשים שיש להם את הדבר ההפוך הזה. הם חושבים שהם צריכים לאהוב את הדברים הרעים, אבל הם לפעמים אוהבים דברים טובים. הם הלכו לבית ספר ויש להם משהו שנקרא—אנשים קוראים לזה מצפון, או אני לא יודע, קול האמא שלהם בתוכם או משהו כזה, הסופר-אגו שלהם. והוא ממשיך להגיד להם, “לא, אתה צריך לעשות תשובה [תשובה: חזרה בתשובה], אתה צריך לעשות—” אז הם לא מאושרים.
אז הם הולכים לפוטסטפס [ארגון שעוזר לאנשים שעוזבים קהילות יהודיות אורתודוקסיות] והם מנסים ללמד אותם איך להיות מאושרים עם כל העבירות [עבירות: חטאים] שהם עושים. זו עבודה [עבודה: עבודה/מאמץ] שלמה שמאוד קשה, כי יש לך את הצד השני. הם לא הולכים להגיד את זה—מאחר שבן אדם, לפי התיאוריה שלו, בעצם לא יכול לחיות בכך שהוא רע לחלוטין. הוא יכול לחיות בכך שהוא טוב לחלוטין, אם כי אולי הוא ימות—אני לא יודע אם הוא יכול לחיות בגוף. זה עם דף מהשבוע שעבר, לפני שבועיים ביידיש, עד כמה הנשמה [נשמה: נשמה] יכולה להיות נפרדת לחלוטין מהגוף. נגיע לזה יותר. אבל אולי אתה יכול לחיות איכשהו, אבל לא לגמרי ברור.
אבל הוא אומר שאתה בהחלט לא יכול לחיות אם אתה רע לחלוטין. אז הוא אומר שאם מישהו מצליח [מצליח, מצליח: מצליח]—הוא כמו תולש את כל החינוך שלו שאמר לו שהוא צריך לאהוב את הדברים הטובים ולעשות את הדברים הטובים, הוא לא חלק מזה בכלל, הוא עושה מה שהוא רוצה והוא לא חלק מזה בכלל—ברגע שהוא מגיע למדרגה [מדרגה: רמה רוחנית] הזאת, הוא מת. כי אתה לא יכול לחיות ככה. בן אדם חייב שיהיה לו קצת טוב.
בכל מקרה, וזה סוג של—או משהו כזה. בכל מקרה, הילדים שלי זה בלגן. בכל מקרה.
שתי דרכים לעשות שלום עם עצמך
אז חזרה לרעשים. אתם רואים שיש שתי דרכים—זה מאוד חשוב—יש שתי דרכים לעשות שלום עם עצמך:
1. אחת היא לאהוב בפועל את הדברים שאתה יודע שאתה צריך לאהוב
2. או אחת היא ללכת לכיוון השני, שאנשים אולי חושבים שזה יותר קל, שזה לאהוב את הדברים הרעים
ולכן אתה צריך להיזהר מאוד שהם רואים את זה. בואו נגיד שאתה צריך להתחיל להיות מאוהב בעצמך, אתה מקבל את עצמך—מה שהם מתכוונים זה שאתה צריך להפנים, נכון, מה שאנחנו קוראים בדרך כלל הפנמה. מה שהם מתכוונים זה שאתה צריך לאהוב בפועל את הדברים שטוב לאהוב.
הצדיק חי חיים של הנאה
ואז זה נשמע כמו שאריסטו אומר, או הרמב״ם אומר, זה נשמע כמו מישהו שיש לו הנאה בכל חייו. צדיק [צדיק: אדם צדיק] חי חיים של הנאה, נכון, במובן הבסיסי, כי הוא עושה מה שהוא רוצה. צדיק הוא מישהו שעושה מה שהוא רוצה, אבל זה מתחיל כי הוא רוצה את הדבר הנכון.
רשע [רשע: אדם רשע] הוא מישהו שלא עושה מה שהוא רוצה. ולכן, במילים אחרות, רשע—רשע רגיל, כמו בינוני [בינוני: אדם בינוני]—בדרך כלל לא עושה מה שהוא רוצה כי לרוב האנשים יש קצת טוב בהם. זה מאוד מוזר למצוא מישהו שהוא לחלוטין—זה בדיוק כמו שזה מאוד מוזר למצוא מישהו שהוא לחלוטין, לחלוטין צדיק. אבל זה מאוד—אני חושב שזה אפילו יותר מוזר למצוא מישהו שהוא לחלוטין בשלום, כמו אולי פסיכופת או דברים כאלה, אנשים שאנחנו אומרים שהם בשלום עם הרשעות שלהם. אבל בדרך כלל רוב האנשים לא בשלום עם זה.
ולכן, אבל האדם הזה לא צריך לעבוד על אהבה עצמית. הוא צריך בעצם קודם לנצח במלחמה ואז אולי לחשוב גם לאהוב את זה.
התרגלות והדרך לאהבה עצמית
אבל כמובן, מאחר שאנחנו מבינים את זה ככה, כל העבודה [עבודה: עבודה רוחנית], כל הקונטרס [קונטרס: חיבור, מתייחס לתורת התניא]—זה על אהבה עצמית. כי כל פעם שאתה מתרגל למשהו, אתה מתחיל לאהוב את זה יותר. אנשים לא בעצם כופים על עצמם; הם מלמדים את עצמם. אנחנו לא אוהבים את המילים “נלחם בעצמו.” יש מלחמה, אבל התרגול—אם אתה אפילו מתחיל קצת תרגול של לעשות את הדבר הטוב, אתה מתחיל לאהוב את זה, כי אנשים אוהבים את ההרגלים שלהם. והדרך הטבעית של בן אדם היא לבגוד בעצמו ולהתחיל לאהוב את זה גם, לא להיכפות.
וזו הסיבה שאני חושב שהדרשות [דרשות: פרשנויות הומילטיות] של אנשי המוסר [מוסר: משמעת מוסרית] מנסים לכפות משהו להיכפות כשזה בדרך כלל לא. אה, זה היה השיעור שלי בשבוע שעבר. בכל מקרה, שיעור סודי. ובכן, דיברנו על זה בדרכים יותר רדיקליות, אבל זו אותה נקודה, נכון?
תלמיד: טוב מאוד.
סיכום: מי צריך שיהיה לו אהבה עצמית
אז עכשיו אנחנו יודעים למי צריכה להיות אהבה עצמית. זה נשמע כמו—צדיק אהב את עצמו. צדיק הוא מישהו שאוהב את עצמו, בעצם, מאוהב בעצמו. כי אני לא יודע—אוהב את השלם שלו, לא במלחמה עם עצמו כי הוא אוהב את הדבר הנכון. אותו דבר לגבי רשע מאוד רע. אבל אתה צריך להיזהר לא לעשות את הסוג הלא נכון של חינוך [חינוך: חינוך/הכשרה], שזה לא באמת בעיה, כי כל דבר שתעשה, אתה תתחיל ל—שזה לנצח את עצמך וללמד את הגוף שלך או את הלב שלך או איך שאתה רוצה לקרוא לזה, את הרצון שלך, לאהוב את הדבר הנכון. זה לא לוקח זמן ארוך מאוד. קצת זמן, אבל לא זמן ארוך מאוד.
הבעיה של לאהוב אחרים
עכשיו, כפי שאני רוצה לומר, אני חושב שיש בעיה עם אהבת אחרים, כמו שאמרנו. האמת היא שלרמב״ם יש דיון ארוך על איך אנשים – עם מי אתה באמת יכול להיות חבר. מסתבר שאתה יכול להיות חבר רק עם אנשים טובים מסיבות שונות. אבל אחת הסיבות היא שאנשים רעים הם אנוכיים בכל מיני דרכים. אבל סיבה נוספת היא שזה אפילו קשה להיות חבר של מישהו שתמיד נלחם עם עצמו, כי הוא אוהב להילחם עם כולם. ואם הוא נלחם גם איתך –
וכמובן, מכיוון שרוב האנשים לא הולכים להיות צדיקים גמורים ולאהוב באופן מלא את הטוב, אנחנו צריכים לקבל פתרון לזה. וזה אותו פתרון: אתה צריך לעשות את הדברים הנכונים לאנשים אחרים גם אם אתה עדיין לא אוהב אותם, אבל אתה מתחיל לאהוב אותם. אם אתה לא מתחיל לאהוב אותם, משהו לא בסדר איתך.
יישום לשלום בית
אבל אני כן יודע – יש את כל הדיון הזה שאני יודע, יש יהודי, יש דיונים שונים בדיונים עכשוויים על אנשים – אנשי המוסר, הם נותנים דרשות על שלום בית. והם אומרים שזו התחלת החסד לעשות את הדברים הנחמדים לאשתך. ואתה צריך – איך – מה שאמר רב דסלר, שהכל עניין של נתינה מעצמך, לא להיות אנוכי, וכן הלאה.
הוויכוח על מסגור הנישואין כחובה מול אהבה
ואז יש אנשים אחרים שמאוד כועסים על זה. הם אומרים, “מה זאת אומרת? זה לא משנה שאתה צריך לאהוב את אשתך. אתה צריך להביא גמרא. ואם אתה אוהב מישהו, אתה רוצה לעשות דברים טובים בשבילו.” כמו כשאנשים באמת מאוהבים, הם לא – דרוש הוא על חסד ועל להיות אנוכי. זה נשמע להם מאוד מוזר. כי כמו, “אני מאוהב, מה זאת אומרת?”
ואז הבחור הזה אומר – כמו רבי פרנד, בוודאי, אומר ש״מה זאת אומרת שלא צריך לומר את הדרשות האלה? הדרשות האלה גורמות לאנשים לא לאהוב את נשותיהם, לעשות מצוות עם נשותיהם. אתה לא עושה מצוות, אתה אוהב אותה.”
זה ויכוח מאוד יפה, אבל הוא מנסה להפוך אותך לצדיק.
המציאות של התאהבות חולפת
עכשיו, כמובן, כולם מתחילים בלהיות מאוהבים באשתם, ואז ההתאהבות עוברת אחרי שנה או שנתיים. זו המציאות. וגם כשאתה מאוהב באשתך, אתה לא תמיד באמת תוכל להבחין מה היא רוצה, או לא תמיד תהיה במצב רוח לעשות מה שהיא רוצה. אז תמיד יהיה המצב הזה של לא להיות נלהב או לא לאהוב את הטוב.
שתי גרסאות של “פשוט תעשה את זה”
לכן אני חושב שזה מאוד ריאליסטי – קצת יותר ריאליסטי – לדבר על סוג של “פשוט תעשה את זה”. אבל יש שני שונים – זה מה שאני אומר. גם אם אנחנו מדברים על פשוט לעשות את זה, יש שתי דרכים לדבר על זה:
1. מודל החובה/שבירת העצמי: אתה עושה את זה כי זו מצוה, כי אתה שובר את עצמך, אתה יוצא מעצמך, להיות חסר אנוכיות על ידי עשיית כל מה שאשתך צריכה.
2. מודל “העמד פנים עד שזה יהפוך לאמיתי”: זה דבר אחר, כי אתה מלמד את עצמך לעשות דברים ששייכים – אותו סוג. לא מילים – השפה שאנחנו אומרים היא: אתה עושה מה שהיית עושה אם היית אוהב אותה. זה אותו דבר. זה לא באמת – זה לא המעלה.
ביקורת על מודל הכפייה העצמית
זכור שיש את כל התיאוריה האחרת של אתיקה שאומרת שהטוב של מעשים טובים מורכב מזה שהם נגד מה שאתה רוצה. זה באמת לא נכון. אני מסכים עם זה – זה לא נכון. אבל זה לא – אתה יודע, כי אז, ואז אתה כמו, אז ככל שאתה יותר שונא את אשתך – כמו זה מזרא – ככל שהיא יותר – כמו מה השם של הבחור שיש לו סרטונים עכשיו ביוטיוב? אני שוכח את שמו.
תלמיד: משה אומר –
מרצה: אתה יודע, ככל שאתה יותר במריבה עם אשתך, כך אתה צדיק גדול יותר.
תלמיד: כן, זה אומר בגמרא – זו אותה גמרא שדיברנו עליה בשבוע שעבר בשיעור. הגמרא הבאה, טוב מאוד, אתה הולך לקבל יסורים, אבל זה יסורים גדולים. זה לא כמו דרך, זה לא דרך של שלום בית. זה כמו לקבל באהבה. אתה לא יכול להיות שמח באהבה. בסדר, אין בעיה. אתה לא יכול להיות שמח באהבה. זה לא מה ש – שלום בית לא נקרא להיות שמח באהבה, נכון?
האידיאל מול המעשי
מרצה: אבל אני כן חושב שלדבר רק בשפה של “אתה צריך להיות צדיק, אתה צריך להיות זהה עם עצמך, אתה צריך להיות מאוהב בעצמך, אתה צריך לעשות מה שאתה באמת רוצה” – שזה בוודאי האידיאל – אני חושב שזה לא מעשי לומר שזה רק זה, מכיוון שרוב האנשים שאני מכיר הם לא צדיקים גמורים.
וגם במידה שהם כן, נכון? כמו, יש דברים אחרים. יש משהו שנקרא שכחה. ויש מצבים שבהם אתה לא מבין – אני חושב שעברנו על זה – שההבנה האמיתית של אריסטו איך אנשים עושים דברים שהם לא רוצים היא כי הם לא מבינים שהמצב הזה הוא הדבר שהם רוצים. שהם רוצים, זוכר? יש סוג של עיוורון של המצב הפרטי. כמו, “כמובן שאני אוהב את אשתי, אבל עכשיו אני צריך ללכת לאכול איתה ארוחת ערב – מה זה קשור לזה?” וזה כמו עיוורון מסוים לפרטים. זה כמו שוגג. זה לא באמת – זה לא דתי – זה סוג של עיוורון אינטלקטואלי.
תלמיד: זו היתה השיטה שסוקרטס רצה?
מרצה: לא, זה של אריסטו. הגעתי לסוקרטס. כמו, אחרי שהגעתי לסוקרטס, הוא אמר ששכחת לגמרי. הוא אמר שלא שכחת, אבל שכחת את הדעת, את הפרט, שכחת.
שליטה עצמית כתרגול, לא כמטרה
בכל מקרה, אבל מה שאני אומר הוא, בגלל כל המציאויות האלה, אני חושב שלומר שאתה צריך רק – אתה צריך להיות מאוהב. “אני לא יכול לאהוב, אז אני אומר, אני בן של שלח.” אתה לא יכול לאהוב? למה אתה לא נותן גט? מה אתה רוצה? לא, זה לא ריאליסטי.
זה לא ריאליסטי כי אנחנו צריכים לקבל את הדבר הביניים הזה שנקרא שליטה עצמית. וזה מאוד חשוב. אבל במקום לומר את השליטה העצמית כמטרה – שזה הדבר היותר חשוב – ש אני – שליטה עצמית היא לא המטרה. אבל אתה צריך לומר את זה כתרגול. זו הדרך ללמד את עצמך.
ואם אתה עושה את זה בדרך הזו, אתה תראה שבאמת רוב הזמן, אם מישהו מאוהב באשתו בתיאוריה – כמו באופן כללי – אבל ברגע הזה לא, אם הוא הולך להתנהג אליה בדרך הזו, בדרך כלל הוא יהפוך או יזכיר לעצמו אחרי חמש דקות והוא יעשה את זה מתוך אהבה.
תלמיד: אז אני רק מנסה להיות ברור. אתה אומר שיש באמת הבדל באיך שאתה חושב על העשייה הזו?
מרצה: כן.
פרק 9: טבע החברות והבעיה של נחמדות חסרת הבחנה
שלושה סוגים של אנשים “נחמדים”: טקסונומיה של מוטיבציה
מרצה: במילים אחרות, זה דיון על חברות. אני רק כל זה כמוהם. חברות חשובה מספיק כדי לדבר עליה בעצמה, אבל באמת זה כמוהם, אבל אנחנו לעולם לא נגיע לתוכן כרגיל.
אבל מה שאני אומר זה שיש שלושה סוגים שונים של דברים.
סוג ראשון: המבצע הנמנע מקונפליקט
יש כמה אנשים שאני מכיר שכל פעם שאתה בא אליהם, הם כל כך נחמדים אליך. הם מעמידים פנים שהם נחמדים לפחות, אני לא יודע, נכון? וזה מאוד ברור שהם אמרו, הם חגרו את הגארטל שלהם ואמרו, “לשם יחוד, מצוה להיות נחמד ליהודי.”
האדם הזה, בדרך כלל הוא מאחורי הגב שלך, הוא דוקר אותך. מסיבה כלשהי המצוה של להיות נחמד היא רק כשאתה שם. מאחורי הגב שלך אתה לא כל כך יהודי. זו עובדה לא מעניינת על האנשים האלה. אני לא יודע, אני פשוט אני דוקר בגב את הבחור הזה עכשיו. אתה אפילו לא יודע מי, אז זה לא משנה. אני אפילו לא יודע. יש חבורה של אנשים שכאלה, וזה מצחיק.
אבל זו הסיבה שאני חושב שזה לא באמת שהם נחמדים – הם פשוט נמנעים מקונפליקט. הם מפחדים מעימות וכאלה. אבל אולי הם כן. ואז יש… זו פשוט בעיה אינטלקטואלית מסוימת. הם שוכחים שלשון הרע זה גם דבר, כן. זה לשון הרע, אפילו החיידר שלי.
יידיש חיידר, נכון? זה בגלל שכל היידישקייט שלהם היא מריבה. אז להילחם איתי זה גם יידישקייט. אז למה הוא לא יכול להילחם איתי בעדיים? אה, כי זה צדיק.
בכל מקרה, למה אני מבקר את הבחור הזה? אבל יש משהו מצחיק פה שאני לא מבין.
סוג שני: הצדיק האמיתי שפועל מתוך חובה
אבל בכל מקרה, אז יש מישהו שבאמת… בוא נדבר על הבחור שבאמת צדיק. והוא כן לוקח אותך לחיידר שלו או מה שזה לא יהיה כי הוא מחזיק מצוה. וכן הלאה, זו מצוה.
עכשיו, זה מעצבן. מספר אחת, זה מעצבן אותי. אבל קודם כל, זה יותר טוב מהבחור שהוא רשע. זה מאוד ברור, נכון? אף אחד לא צריך להפסיק לעשות דברים טובים בגלל זה. אם אתה עושה דבר טוב כי אתה חושב שזו מצוה ויש לך איזו מצוה, אתה צריך להמשיך לעשות את זה. זה יותר טוב מלהיות קאצקער ולהיות רשע. יש לך – כמו שאמרתי לך הרבה פעמים – אתה תמצא מעשה שאתה לא יכול להשיג. אתה אפילו לא יכול למצוא מעשה שאתה לא יכול להשיג. אתה יכול באותה מידה להיות צדיק מזויף, בסדר? זה מספר אחת.
אשמעס אמזוכי שייביט. זה, זה, שוב, אלא אם כן הבחור באמת שייביד. אני אומר, באללה חבאר תכמר אלנחבאר. אם זה בחור, אם זה בחור עם אלוקים, אתה צריך לשאול את אלוקים מה הוא אוהב יותר. אני לא יודע, זו שאלה אחרת. אני אומר, באללה חבאר.
הבחורים האלה, הם מאוד מעצבנים. המעשה, הם שימושיים לפעמים. הם מגיעים להסתכל אם אתה שואל אותו, וכן הלאה.
שתי ביקורות על הצדיק המבוסס על חובה
עכשיו, יש שתי ביקורות שונות שאנשים עושים על הבחורים האלה.
הרצון לחברות אמיתית
אז ביקורת אחת היא: אני רוצה שתהיה חבר שלי. עכשיו, אתה לא חייב להיות חבר שלי, אבל זה מה ש… הנה ההבדל של חבר ולא חבר. כמו שדיברת איתי לפני על חברים ומכרים, נכון? ולאריסטו יש מילים לזה. יש לו שלושה סוגים של חברים, אם אתה לומד [מתייחס לאתיקה הניקומאכית של אריסטו, ספרים VIII-IX על חברות]. אני לא יודע אם אחד מהם הוא מכר. כן, אני חושב כן. כמו חבר של נוחות, משהו כזה. כמו עסק, כמו עמית, משהו כזה.
קריסת ההבחנה בין חבר ללא-חבר
אבל הנקודה היא, אם אני רוצה – אם הבחור הזה, הבחור הזה שמאוד נחמד, הוא מעמיד פנים שכולם החבר שלו, נכון? כמו שאמרתי בדבר שלו השבוע, הוא אמר שבקלם הוא בא לקלם. אני צריך רק לומר ספירת צדיקים. אז שמישהו בא לקלם, הוא אמר את השם אני חושב אפילו, ומישהו בא אליו ואמר – והבחור, הוא היה כמו חושב, “מאיפה אני מכיר אותו?” הוא הרגיש רע כי כמו הוא מכיר אותו אבל הוא לא יודע מי הבחור. אולי הוא בטח פגש אותו פעם אחת והוא לא יודע. הוא מרגיש את זה.
אז הבחור הבא יוצא ואומר “שלום עליכם” לכל אחד. לא אומר כלום. הוא לא אומר – זה לא אומר כלום. הוא אומר מכאן למדנו שהיתה מצוה.
אני חושב: רגע, הרסת איזה אות בסיסי בין בני אדם! אני רוצה שיהיה הבדל בין – אני חושב שמישהו שמכיר אותי… עכשיו כמובן הם נותנים אפילו שלום עליכם גדול יותר לבחור שהם באמת מכירים. אולי לא. ואז הם תקועים עם משוגעים כמו – איך אתה יכול לדעת? אתה לעולם לא יכול לדעת אם הבחור הוא חבר או לא.
הברכה של שהחיינו על ראיית חבר
אם הוא חבר, אז אתה יודע – הוא אומר אם אתה רואה חבר אחרי 30 יום, הוא אומר כמו החבר שלנו אורי הלצמן הוא מקיים היהודי היחיד שאני מכיר שמקיים. כן, זו מצוה או מה שזה לא יהיה. אין – אבל חלק אומרים שאנחנו לא צריכים לעשות את זה. אנחנו, כלומר האנשים האלה שלא – כי אנחנו לא יודעים מי החבר שלנו. זו הסיבה. כי כולם נחמדים, זו הסיבה. לא, אנחנו מפחדים שמישהו יהיה כועס שלא אומרים שהחיינו עליו.
לא, לא. זה מה שהוא אומר. הסיבה האמיתית שאנחנו לא אומרים את זה, כי אנחנו לא מזדהים עם ברכות, אנחנו רק אומרים את זה כשאנחנו חייבים. אבל אל תגיד לאף אחד, זה שמועס אחר. אבל אז ברכות, ברכות, ברכות – לא אמרתי את זה. בסדר.
בכל מקרה, אבל יש לך מה שאני אומר? כמו, יש חבר שהוא אומר שהחיינו עליו, ויש בחורים אחרים שאתה גם – הוא האח שלו, והוא בא והוא אומר, והוא לא אמור להיעלב כי אתה לא עושה לו שום דבר רע. הוא לא החבר שלי. אבל הצדיק הזה, הוא – אין הבדל בין חבר ללא חבר.
הב״ח על משלוח מנות: חברות היא יחידה וספציפית
אז יש לך – אז הטיעון כאן, זה חזרה לטיעון שלי. זו רק המחשה. זה אולי לא לגמרי מדויק. אבל הנקודה היא שרציתי – כי אתה אוהב, אתה שמח לראות אותי. עכשיו למה אתה תהיה שמח לראות אותי? בוא נגיד כי אתה יודע את ה – ולכן אתה שמח. לא אכפת לי למה. יש דרכים שונות שבהן אתה יכול לאהוב אותי. אבל אם אתה פשוט נותן לי מלאכים לאומיים כי זו מצוה לתת לכולם את המלאכים הלאומיים – עכשיו רק להיות ברור, אני אוהב את זה. לבחור הזה יש הרבה חברים. כולם אוהבים את זה, נכון?
אבל המעשה, גם אין לו חברים לפעמים. לחלק מהם אין חברים, או שיש להם והם פשוט משקרים. אז זה פשוט שאקע נגד המעשה.
אז אני מנסה להבין כמו, האם יש איזה סוג של רמאות במצב הזה? אתה פרו – היה זיוטא בשבוע שעבר. זה היה כולם באו והיו כמו… ועכשיו אתה לא יודע אם הרבי באמת אוהב אותך. הוא אולי שונא אותך.
עכשיו אני לא אומר האם זה מנהג טוב יותר לומר לאנשים, להיות כמו סנוב לאנשים שאתה לא אוהב? אני לא יודע. אבל יש טיעון, כמו שאלה כאן. זה כמו סוגירסט ואלחסמיד שהם אמורים לדבר עליו, אתה יודע? או אריסטו. אתה יודע שאתה צריך להיות נחמד לכולם. זו באמת, זו שאלה אמיתית, אני חושב.
תורת הב״ח
אמרתי לך שאני מאוד שמח בגלל הב״ח. והב״ח אומר בהלכות פורים, שמעת פעם את התורה הזו ממני?
בסדר, איפה רשימת התורות שצריכים ל… הב״ח אומר בהלכות פורים, למה זה אומר… מתנות לאביונים, משלוח מנות, איש לרעהו.
אז כמו שאמרתי, מתנות לאביונים נותנים שתי מתנות לשניים או יותר. ומשלוח מנות נותנים מתנה אחת לחבר אחד. מה זה? זה אותו דבר כמו הגוסף.
אז זה אומר בב״ח שבאביונים תמיד יש הרבה. אתה נותן כמה ששתי מינה מנום לאחד. אבל משלוח מנות זה איש לרעהו. אתה צריך לתת לחבר שלך. יש לו חבר אחד. איך אתה יודע שיש לו יותר חברים? אולי יש לך רק חבר אחד. יש לך חבר אחד, אתה נותן לו שתי מתנות. אתה לא נותן את המתנות הבאות, איש לרעהו, במקום הבחור שאולי יהיה בשנה הבאה.
אם יש לך חבר אחד, אתה צריך להיות – אתה צריך להיות החבר הזה כי חברות היא – זה לא… אני כמו, על מה אתה מדבר? אין בעיה. אולי יש מישהו שהוא אומר יפה לכולם. זה גדול – הוא לא החבר שלך.
בסדר, בוא נלך לעבודה הזו. אני מקווה שמה שאני אומר –
תרגום לעברית
תלמיד: בטח. אבל אני חושב שאתה גם נכנס באמצע סיפור. במילים אחרות, איך אני—נגיד פגשתי אותך, פגשתי אותך בפעם הראשונה בחיים שלי, ונתתי לך ברכה, ואמרת, “הו, הבחור הזה אוהב אותי.” ואז ישבת לצידי, ושלוש שעות אחר כך, אמרת—בעצם, לכל מה ששלוש שעות יכולות להביא, ואני יודע הכל עליך, וככה הקשר נעשה חזק ויותר טוב. למה לא יכול להיות מחיר לזה?
מרצה: לא אמרתי שזה לא יכול להיות.
תלמיד: באמת רוצה חברים והדרך שאני יכול להגיע לידידות ישראלית היא לדבר על להיות—הייתי—
מרצה: אז כאילו, כן, כאילו מאוד—אנחנו ברמה המעשית מאוד כאן. אבל כאילו התשובה שלי תהיה משהו כמו, שוב, ההבחנה הזאת—ככה אני מנסה להיות מעצבן. אני אפילו לא טוב בזה כי אני גם סנוב. אבל חוץ מזה, כאילו העניין שלי יהיה—
פרק 10: שלושת סוגי האנשים הנחמדים: הבחנה בין אופי אמיתי לביצוע מצווה
הבעיה של להעמיד פנים שאתה החבר הכי טוב של כולם
נחמדות כמצווה מול יצירת רושם כוזב
זו מצווה. אין בעיה. להיות נחמד לכולם. זו עבירה גדולה. זה מאוד נחמד. אני לא חושב שזה כולל להטעות מישהו לחשוב שאתה חבר. אתה רואה, הסיפור המדויק הזה, אני חושב שזו המחשה טובה מאוד שהוא נתן. הוא חשב שהוא החבר שלי.
אתה יכול לומר, יש מנטשליכקייט. אם מישהו אומר לך שלום נחמד, אני אתן לך אחד נחמד במיוחד. אין בעיה. יותר נחמד מכולם. יש אנשים שהם יותר אקסטרוברטים. הם אוהבים לחייך יותר. אין בעיה. אז אתה מחייך אפילו יותר. אבל אתה לא—זה לא על ידי גרימה לבחור לחשוב, “הו, הוא החבר המיוחד שלי.” זה למה זה להיות נחמד.
עכשיו אם מישהו רוצה להיות החבר שלך, אם אנשים הופכים לחברים, ובתהליך ארוך, נכון, זה לא קורה בבת אחת. כן, אז לאט לאט אתה תתחמם יותר. זה—אתה צריך שיהיה דלת, היא צריכה להיות פתוחה. אם אתה נכנס, הפנים שלך סגורות, אתה עשוי לפרסם ש״יש לי מספיק חברים, רשימת החברים שלי סגורה.” אז האנשים האלה הם ככה, נכון? יש להם שני חברים שלהם ואז הם מסתובבים ככה.
רשימת חברים פתוחה מול סגורה
יש הבדל. עכשיו, אולי הוא צודק שרשימת החברים שלו סגורה. אני לא יודע אם כולם יכולים להיות להם מאה חברים. אבל זה לא אותו דבר.
עכשיו, בוא נחזור. אוקיי, זה דיון צדדי—איך זה יהיה הדבר הנכון. לי, זה נראה כמו, כן, אני לא אוהב את האנשים שמעמידים פנים שהם החבר הכי טוב של כולם. אתה צריך להעמיד פנים שאתה החבר של כולם. זו מצווה להעמיד פנים גם, כמו שאנחנו אומרים, אבל לא להיות החבר הכי טוב שלו. אתה צריך שיהיה לך החבר הכי טוב שלך. וכולם מורשים לדעת מי החבר הכי טוב שלך. זה לא סוד. זו לא בעיה.
כלומר האנשים האלה שאומרים, “הו, שלום עליכם” עם החבר הכי טוב שלהם—כמו שאתה אומר עם קעלם, עם החבר הכי טוב שלו הוא אפילו לא אומר שלום עליכם. עם שלום עליכם, זה לזרים.
תלמיד: כן, זה יכול להיות. לא אמרתי את הדבר המדויק הזה.
מרצה: כמו שאני אומר, זה נכון שלהיות נחמד לכולם גורם לך—כן, זה מועיל. לפעמים זה מועיל.
—
פרק 2: ביקורת על “נחמדות”
נחמדות כניהול מוניטין אגוצנטרי
אני לא בטוח. אני לא כזה מעריץ גדול של נחמדות. כבר אמרתי לכם שאני חושב שזה בעיקר לטובת השם הטוב שלך ופחות לעזור לאנשים אחרים. נתתי כאן דף על זה? אתם יודעים, אף אחד לא כותב, משיח.
אני חושב שנחמדות—מה שאנשים מעריכים מאוד—היא בעיקר על עצמך, על שיהיה לך שם טוב, ושאתה בחור נחמד. פחות על לעזור למישהו. אז כי כן, לעזור לאנשים לעתים קרובות, או אולי חצי מהזמן לפחות, כולל להיות לא נחמד. לא נחמד לאנשים אחרים, אפילו לא נחמד לאותו אדם עצמו.
ולעתים קרובות מאוד האנשים שיש להם את השם הזה ש״הוא באמת בחור נחמד,” זה מבוסס על הרבה לוודא לעולם לא לעזור לאדם בפועל. רק לוודא תמיד לחייך. יש לי הרבה דוגמאות על זה, אבל אני לא הולך להיכנס לזה. אבל זה בצד.
—
פרק 3: בעיית הלשמה ביחסים
התנגדות האישה להיות פרויקט מצווה
עכשיו בוא נחזור. אז בוא—זה אחד שאני רוצה לעשות. אני חוזר ללמבדות שלי, בסדר? זה למבדות. הלמבדות פלוס חסידישעמע אומר, אבל כאילו, קצת האקינג זה לא כל כך פשוט.
אז, הבחור ש—יש טיעון אחד שאומר, זה טיעון אחד, אתה מבין? או אם אנחנו חוזרים לדוגמה שלי של שולחן ערוך וביאס, אני הולך לדבר. אם אתה חוזר לדוגמה שלי של שולחן ערוך וביאס, אשתך יכולה לומר, “אני לא רוצה שתעשה לי מצוות. אתה רוצה לעשות מצוות? אתה צריך לעשות את זה. אתה יודע, אתה מקבל. הלכת לשיעור השבוע, ואתה מקבל לעשות שלושה מעשי חסד כל שבוע.”
ראיתי באותו נייר—אתה צריך להיות מקבל שהשבוע אתה הולך לעשות חסד אחד: אתה הולך לסדר כלים כשאשתך לא רואה. ואני חושב על זה—מה זה קשור לחסד? אם אתה גבר, אתה גר בבית, אתה רואה כלים, אתה מסדר אותם לפעמים. אתה לא, אז תהיה מנטש השבוע. מה זה קשור לחסד? זו מסגור מאוד מוזר.
זה כמו טיעון אחד, נכון? זה בדיוק מה שאתה—במילים אחרות, חזרה לאשתי, אשתך יכולה לומר, “כן, זה מצחיק. לא, מישהו אחר צריך לשים—אני לא יודע, אתה גר כאן בדיוק כמו כולם.” אוקיי, אשתך לא—היא רוצה שתאהב אותה, אתה יודע. היא לא רוצה שתעשה איתה מצוות. “אני רוצה שתאהב אותי. אני אפילו לא רוצה שתעשה את המצווה הזאת שדיברת עליה.”
תלמיד: אבל ככה—
מרצה: זה טוב לדייט. זה לא טוב לאישה. מאוד נחמד.
לא כולם ראויים להיות אהובים
עכשיו אז, זה טיעון אחד, וזה—אמרתי שאני חושב שהתשובה שלי תהיה שזה תלוי ביחסים. אני לא חושב שכולם ראויים לזה. אני לא חושב שיכולה להיות דרישה מכולם לומר את זה, כאילו אתה צריך—אתה יודע, כמובן שיש אנשים שאוהבים אותך, יש אנשים שלא אוהבים אותך. אפילו אנשים שלא אוהבים אותך צריכים להיות נחמדים, אבל לא יותר.
—
פרק 4: למה “בחור המצוות” מעצבן
הבעיה של התגברות עצמית כשירות
אז יש טיעון שונה, נכון? ואני מבין את הבעיה לעשות את זה כמצווה. עכשיו זה גם הולך לעזור לי עם אותו אדם ברמת הנחמדות.
אז יש דבר שונה. אם הבחור הזה—אחת הסיבות הנוספות למה אני לא אוהב את הבחור הזה היא כי הוא עושה את זה כי זו מצווה. הוא—זה מעצבן. למה זה מעצבן? כי הוא בעצם לא אוהב את זה. כי הוא אפילו לא מאמין שהוא צריך לאהוב את זה. שוב, אנחנו הולכים להגיע לרמה של איזו רמה של—אבל הוא אפילו לא אוהב את זה, אפילו לא חושב שהוא צריך לאהוב את זה. הוא עושה את זה כמו פעולה שנגד עצמו. הוא כאילו שונא את עצמו על ידי אהבה אותי, אתה יודע, כאילו הולך נגד עצמו על ידי אהבה אותי.
וזה מעצבן לא בגלל שהוא לא אוהב אותי. אני רוצה שהוא יאהב אותי. אני לא יכול לרצות שכולם יאהבו אותי. אבל אם יש מישהו אחר שהוא נחמד—הוא כמו סוג טוב של אדם. הוא מבין שאדם טוב הוא מישהו שנחמד לזרים. זה העניין שלו. לפעמים הוא מרגיש את זה. לפעמים הוא לא מרגיש את זה. אני אפילו לא חושב שהייתי יודע את ההבדל בין אדם שמרגיש את זה לאדם שלא מרגיש את זה. אני לא יודע שכל ההבדל הזה—כל ה״אני לא יודע את ההבדל בין הבחור שאוהב את זה לבין זה שלא אוהב את זה” ניכר למישהו חוץ מהם עצמם.
תלמיד: האנשים המרוסנים והאנשים הטובים—אני לא—הייתי מבין שאתה לא אוהב אותם באותה מידה?
מרצה: לא, אני חושב—אני חושב ש—תשכח את זה, אני כן אוהב אותם באותה מידה. ההיפך, כי הוא פועל בדרך—יש דרכים שונות של פעולה. אני הולך לחזור לשאלה שלך.
—
פרק 5: ההבחנה התלת-כיוונית
שלושה סוגי אנשים המבצעים את אותן פעולות
יש דרכים שונות של פעולה. יש מישהו שפועל בדרך שהוא עושה מצווה במובן של להיות מתגבר על עצמו—הוא הולך נגד עצמו כדי להיות חסר אנוכיות. זה לא מה שאני מדבר עליו עכשיו.
מה שאני מדבר עליו עכשיו הוא—תראה, זה ההיפך. אני מנסה לומר שיש שלושה דברים שונים. ההיפך של לעשות מצווה הוא לא לאהוב אותך. ההיפך של לעשות מצווה הוא להיות סוג של בחור שאוהב להיות נחמד לאדם אחר. הוא אוהב את זה.
תלמיד: איך אתה יודע? כמו הבחור הגדול—כמו החבר הזה, אם הוא חבר—במילים אחרות, אם הבחור היה פריי, נכון, הוא עדיין היה אוהב לשמוע עם אנשים?
מרצה: אני פשוט אוהב את זה. זה סוג הבחור שהוא. או אולי לא רק שהוא אוהב את זה, הוא חושב שזה טוב. אבל זה לא טוב—אני יודע, האם כולם צריכים להיות בדיוק אותו סוג של אדם? שוב, אנחנו מבינים, זה שאלות של אקסטרוברטיות ואיך וכן הלאה.
סוג 1: “הבחור הגשמאק” (האדם הנעים באופן טבעי)
אבל אתה יודע, כמה בחורים—הוא אוהב להיות נחמד לכולם. אתה לא מרגיש כאילו—ההבדל הגדול הוא שאתה לא מרגיש כאילו אתה מצווה, כי זה סוג הדרך שהוא פועל. הוא פועל, וזה לא—לפעמים הוא עושה את זה באופן מזויף, לפעמים באמת. אין—אני לא דואג מההבדל הזה.
תבין על מה אני דואג: האם הוא—האם הוא עושה את זה כי הוא מתגבר על עצמו על ידי נתינת עידוד לך? כי הוא הגיע לבית הכנסת והוא לא אמר לך שזה המקום שלו, אתה יודע. “הוא כזה צדיק, הוא יושב כאן, אבל אורח בא אז הוא—כן, אני יכול לשבת כאן? כן, בטח.”
למה אתה לא פשוט אומר לי לשבת בכיסא הבא וכולם יהיו מאושרים? הוא יותר מדי צדיק, ואז אני התחייבות, אתה יודע. אני כמו—אני הופך להיות ההתחייבות שלו. וכאילו, הוא מנסה להתרחק ממני באמת, כי הוא עושה מצווה נגד עצמו.
אז יש בחור אחר—הוא פשוט אוהב את זה. לא ממש אכפת לו איפה הוא יושב. הוא אוהב שלכולם יהיה מקום. זהו. לא אכפת לו. הוא סוג הבחור—הוא נחמד, הוא בחור גשמאק.
סוג 2: הצדיק מול הבחור הגשמאק
אתה יודע, הבחור הגשמאק והצדיק—שני אנשים שונים. שניהם עושים את אותו דבר. הם אפילו לא עושים את אותו דבר. זה מה שאני מנסה לומר. הם לא עושים את אותו דבר.
ההבדל הוא לא “האם הוא אוהב אותם.” הבחור הגשמאק גם לא אוהב אותך. הוא לא החבר שלך. לא אכפת לו ממך במיוחד בכלל. הוא סוג הבחור שגשמאק עם אנשים אחרים—שב, שמוע. הוא יהיה נחמד. הוא יביא לך תה אם אתה רוצה. הוא לא כמו—יש אנשים שמאוד—אני לא יודע אם זה נקרא עצלן—כמו שיש אנשים שמאוד נרתעים משירות אחרים. כמו שהם אף פעם לא—
אני רואה, כמו, אני לא—אני במידה מסוימת האדם הזה. אבל כמו, בכל פעם בקבוצה של אנשים, יש איזה בחור שפשוט כאילו שמח להיות זה שמנקה את השולחן אחרי המסיבה, ויש בחור שפשוט אף פעם לא. אתה יודע על מה אני מדבר?
סוג 3: בחור המצווה הכפוי
עכשיו יש—אז יש בחור שלישי שהוא מצווה. כמו אם אתה מזכיר לו שלמדת חפץ חיים היום, חפץ חסד, זה אומר ששלוש פעמים ביום אתה צריך—זה לא אותו בחור.
יש שני בחורים באותו בחור אחד. בחור אחד שונא את זה. אין לו את המצווה הזאת שאני מספר לך עליה של פשוט להיות מועיל, נכון? אז יש בחור אחר, יש לו את זה. זו המצווה שלו, לא בגלל שהוא אוהב אותי.
תלמיד: אתה אומר שאתה אפילו לא יכול לזייף את זה ברגע שאתה מתחיל לעשות את זה, סוג של דבר. במילים אחרות, האדם שכופה את עצמו מול האדם שבאמת יש לו גשמאק בזה—שניהם אותו דבר?
בחור המצווה לא מזייף—אבל מה שהוא “באמת” לגביו זה מוזר
מרצה: בחור המצווה לא מזייף את אותו דבר. אין לו—לא מזייף שום דבר. בחור המצווה לא מזייף. הוא באמת. הבעיה היא שהוא באמת זה משהו מוזר. הוא לא מזייף. הוא באמת עושה מצווה גדולה, מצוות חסד.
תלמיד: אני מדבר על בחור המצווה—הבחור הזה, אתה יכול לראות במעשיו שהוא לא מזייף שהוא אוהב את זה. הוא גם מנקה—
מרצה: בדיוק. זה מועיל. אני אומר לך שהבחור הזה הוא בחור נחמד. אני לא אומר לו להפסיק לנקות. זה אולי איכשהו ילמד אותו לאהוב את זה, אבל בעצם בדרך כלל זה לא מלמד אותו, כי הוא לא עושה—
אתה רואה, זו המחשבה הכי גדולה שלי. זו התשובה לשאלה שלך. אתה יודע מה אני אומר? אני מנסה להבחין את הטיעון הזה שיש לנו—כמו לכמה אנשים, לכמה מהחברים שלנו יש נגד בחורי המצוות—שהם חושבים שהתשובה היא לאהוב אותך. התשובה היא לא לאהוב אותך. התשובה היא להיות בחור גשמאקי. שני דברים שונים.
האם לאהוב אותך? זה לכמה אנשים אתה צריך לאהוב. אבל באופן כללי, אני חושב שאפילו…
פרק 11: טבע המידה: התגברות עצמית מול הפיכה לאדם טוב
פרק 1: ההבחנה בין “לאהוב אותך” ל״להיות בחור גשמאק”
מרצה: זה אולי איכשהו ילמד אותו לאהוב את זה, אבל בעצם בדרך כלל זה לא מלמד אותו, כי הוא לא עושה—אתה רואה, זו המחשבה הכי גדולה שלי, זו התשובה לשאלה שלך. אתה יודע מה אני אומר? אני מנסה להבחין את הטיעון הזה שיש לנו, כמו לכמה אנשים, לכמה מהחברים שלנו, נגד בחורי המצוות, שהם חושבים שהתשובה היא לאהוב אותך. התשובה היא לא לאהוב אותך, התשובה היא להיות בחור גשמאק. שני דברים שונים.
אם הוא אוהב אותך, זה—לכמה אנשים, אתה צריך לאהוב. אבל באופן כללי, וכמו שאני חושב שאפילו—כן, אתה חוזר לשאלה של האם לא צריך ביאס—לא, אני מניח שזה שאתה צריך—צריך להיות כי אתה אוהב אותה. אבל ויש—אז בתוך אלה, שני הדברים האלה מלפנים, שני הדברים האלה יכולים להיות—בוא נגיד משהו כזה: ההבדל בין להיות מרוסן, כמו מה שאריסטו קורא אנקרטיה—אז יש לי דף שלם על אנקרטיה ביחס לכאב ומתינות, ואני לא הולך לומר את זה, אבל זה רציני לגבי ידידות.
—
פרק 2: ריסון עצמי מול מידה בידידות
מרצה: ההבדל בין להיות אדם מרוסן לבין להיות אדם בעל מידות לא חותך בכלל באותה דרך כמו לאהוב אותך ולא לאהוב אותך בכלל. אלה שני דברים שונים. יש שאלה של: האם אתה אוהב אותי, או שאתה עושה את זה רק כי אתה בחור אדיב?
אבל יש שתי שיטות. אני חושב שהתשובה היא שכמה אנשים אתה צריך לאהוב וכמה אנשים אתה צריך להיות אדיב. אני לא חושב שיש שום סיבה להניח—
—
פרק 3: ביקורת על אהבה אוניברסלית — הרב הרוויזיוניסט
מרצה: קראתי את—זה עוד דבר שאני חושב שהוא לא נכון, אבל גם לא מהסיבה הזאת. קראתי שהרב הרוויזיוניסט אמר—אתה יודע, הם כתבו, הם קראו לספר הזה אהבת ישראל, והוא אמר כי הוא באמת—הוא עובד על לאהוב כל יהודי, זה טוב לעסק שלו, אתה יודע. זה לא כל כך מרשים שלרב יש את זה, כי מה עוד זה יכול להיות?
אבל בכל מקרה, ראיתי—כמו שזה אמר, קראתי את הספר שלו, אז זה אומר כמו שהוא אמר: “אבל מאז שהפכתי לרב, לא הייתי מסוגל לראות רע באף יהודי.” וכמובן, כמו הרבנים שהם קאנון, יש להם פחות חסידים בדרך כלל, אלא אם כן הם—תראה את—הרבה—הם—זה מה שלי. אבל אני מבין את הנקודה שלי.
אבל מה שאני אומר, אז—ואז הוא אמר שהוא מודאג, הוא לא יודע אם הוא באמת אוהב את זה, אבל הוא חושב שהכאב של הילדים שלו לא כואב לו יותר, או לא אכפת לו מהילדים שלו יותר מאנשים אחרים. אז כמו הרעיון שלו היה: יש רמה מסוימת של אהבה שיש לאדם לילדים שלו, הוא רוצה להרחיב את זה לכל אדם אחר, לכל יהודי אחר.
הבעיה עם השוואת כל האהבה
מרצה: חוץ מזה שזה נראה פשוט לא נכון, כי אתה צריך לאהוב את הילדים שלך יותר ממה שאתה אוהב אנשים אחרים. יש משהו טוב בזה. זה לא רק כמו אנוכיות. אולי זה כן, אבל זה מה שאדם טוב הוא. אני לא יודע.
זה גם, כמו שאני אומר, זה כמו אי הבנה שאין – כל אהבה היא אותו דבר. יש סוג של אהבה שקשורה ליחסים. אני אוהב אותך כי אתה הילד שלי, כי אתה אבי, כי את אשתי, כי אתה המורה שלי. ואז אני אוהב אותך כי אתה תלמיד חכם. צריך לאהוב תלמיד חכם. צריך לכבד אותם, לאהוב אותם, איך שלא תרצה לקרוא לזה.
לא, במובן הזה, אנחנו מדברים על יחסים, סוג מסוים של יחסים. זה לא משנה. אבל הם לא אותו דבר. צריך לכבד את המורה שלך יותר. למה? כי הוא המורה שלך. מה זאת אומרת? זה פשוט – זה אגואיזם. לא, זה – החיוב נובע מהיחסים. הוא לא נובע מאגואיזם.
—
פרק 4: שלוש שאלות נפרדות על מעשה טוב
המרצה: אז זה חילוק אחד. אז יש עוד – נכון, תבין, אתה יכול לדרוש – אני חושב שיש דרישה כאילו, שהכל יהיה כל כך – אתה אוהב, כמו שאמרת, אתה אוהב את האנושות, כן, אבל זה בדיוק מה שאני קורא רמה אחרת של יחסים.
אז יש שאלה אחרת: האם אתה מזייף את זה או שאתה אמיתי?
ואז יש שאלה שלישית: האם אתה עושה את זה רק בשביל המצווה?
אלה שלושה דברים שונים, תבין.
הביקורת על התגברות עצמית כטוב
המרצה: הדבר השני הוא: האם אתה עושה את זה כמו מצווה בגלל הגבורה הזו והאגואיזם, בגלל ההתגברות על האגואיזם – האם זו הפעילות שאתה עושה? האם מה שאתה עושה במעשה הטוב שלך זה להתגבר על עצמך? האם זה מה שאתה עושה?
אני חושב שזו לא מסגרת טובה במיוחד, כי אני לא חושב שיש טוב כלשהו בהתגברות על עצמך. מה שיש בו טוב – נכון, וזה לא אותו דבר, זה חשוב, זה לא אותו דבר כמו לומר שאני עושה את זה אבל אני לא מרגיש את זה.
—
פרק 5: הרמב״ם על שליטה עצמית ושכר על מאבק
תלמיד: צריך לחשוב?
המרצה: אז, אני אומר חידוש מאוד מעניין שהרמב״ם מניח בפרק – איזה פרק זה? כן, שהמושל בנפשו זה אותו דבר כמו לפום צערא אגרא.
ומה שאריסטו קרא המושל בנפשו זה אותו דבר כמו לפום צערא אגרא. אבל זה לא, זה למעשה דבר אחר. מבין? כי של אריסטו –
תלמיד: אני מתווכח עם הרמב״ם עכשיו, כן?
המרצה: אני מתווכח עם הרמב״ם. אולי הוא יודע שיש הבדל –
תלמיד: לא, לא, לא אכפת לי, הם מתווכחים –
המרצה: אני רק מוודא, כן, כן, אני מתווכח איתו. אני מבהיר מה שהוא אמר.
החיבור של שני מושגים שונים
המרצה: הרבה אנשים מניחים – אני חושב שזו הייתה השאלה הזו בתחילת השיעור – שכשאתה אומר שיש מישהו ששולט בעצמו, הוא נלחם עם עצמו, כמו שאמרתי, הוא הבחור, נכון? זה אותו דבר כמו הבחור שעושה מצווה.
תגיד, אם אני מבקר את הבחור שעושה כי זו מצווה, ואתה אומר, “אוקיי, מה אתה רוצה ממנו? זה לא ברמה של צדיק שאוהב את זה עדיין, אין בעיה, אתה תהיה -” אתה עצמך אומר שרוב האנשים לא ברמה הזו, וזה בסדר. כלומר, זה לא בסדר, אבל זה החיים, נכון?
אני אומר לא. המחלוקת שלי עם האדם הזה היא לא על איזו רמה משתי הרמות האלה. המחלוקת שלי עם האדם הזה היא מה זה טוב.
באותו אופן, כמו שיש מחלוקת שלישית – כמו האם צריך להיות נחמד לילדים שלך באותו אופן כמו לכל השאר? זו לא מחלוקת על מה צריך לעשות, מה אתה אוהב. זו מחלוקת על מה זה טוב.
—
פרק 6: הרוע של העלאת הקונפליקט הפנימי על נס
המרצה: נכון, עכשיו האדם הזה חושב שמה שטוב זה להתגבר על עצמך. כי אני נשמע, אני מתגבר על עצמי, אני לשם שמים, אני נלחם עם עצמי. הטוב הוא במאבק. לכן הוא אומר לפום צערא אגרא – אין מאבק, הוא לא מעוניין בזה. אין טוב בזה.
זה רע, כפי שאני למעשה חושב. אני חושב שזה למעשה רע. זה כמו לעבוד על דבר רע.
כמו שאמרנו ש – איכא, צדיק הוא מישהו שנמצא בשלום עם עצמו. נעבך, אתה לא, אז לפחות תעמיד פנים שאתה. אבל הוא כאילו אומר, לא, צדיק הוא הבחור שהכי סודי עם עצמו. ככל שהוא יותר צדיק, הוא לעולם לא יהיה –
—
פרק 7: תפקיד הכוונה בהגדרת המעשה
המרצה: עכשיו, אתה שואל אותי, אתה מבין? החילוק, זה בכלל לא עכשיו. עכשיו, אני אצטרך לסיים עם זה. זה מאוד חשוב.
אז אתה שואל אותי, אז אני אומר שההבדל הוא כוונה. הכוונה שלו היא לשם גבורה. והכוונה שלי היא כדי להתחיל לאהוב. אבל למעשה, אני עושה את אותו דבר. מאימתי כוונה עושה הבדל?
אז אני חושב שזה לא מדויק. למה? כי יש כמו שיעורים והלכות, כמו רעיונות, צעצועים שאתה יכול לומר על הלכות כוונה, מפורש כוונה על זה.
מעשים אנושיים דורשים תיאורים
המרצה: מה שאני חושב זה – מה שאני חושב זה שמעשים אנושיים, אנחנו מקבלים את זה בדרכים שונות, מעשים אנושיים הם לא דברים שהגיוניים בלי תיאורים. הם גם לא עושים מה שהם עושים לאדם עצמו בלי תיאורים, בלי אמונות מסוימות או הבנה של מה שהם עושים.
אז במילים אחרות, יש רמה מסוימת – למשל, אם אתה מדבר על – יש רמה מסוימת של – ש – וזה כמו אחד מה – אני לא יודע, אני לא מאמין בזה. אבל בכל מקרה, יש רמה מסוימת שבה אתה לא תוקע שופר. זו לא מצווה לתקוע שופר.
האנלוגיה של השופר
המרצה: אנשים אומרים – אני חושב שהרבה אנשים גדולים חשבו – שאם יש צד מצווה, ויש כמו ראיה וכזה פטיש, וכמו שופר שאומר ש – זה אומר שצריך לכוון לשם מצווה. אנשים חושבים שזה אומר שצריך לעשות את זה לשם מצווה.
במילים אחרות, מישהו כמו – אני לא יכול להיכנס לוויכוח האמיתי, אבל אנשים היו אומרים שכמו לכן, אם אתה עושה את זה למטרות שלך, כמו אם אתה גם רוצה להצטרף ביחד, אתה לא עושה לשם מצווה, ואז אתה לא יוצא לעשות שופר לפי המדרש הזה, כי – ואתה עושה את זה בשביל עצמך.
אז במילים אחרות, כמו – זה יהיה אותו דבר כמו להתכוון למה שאתה באמת מתכוון, או משהו כזה. לא, אני לא חושב שזה נכון.
הכוונה מהווה את המעשה
המרצה: אני חושב שכשאנחנו מדברים על כוונה, ומישהו שאומר מצווה – כוונה היא כמו כל הרמות האלה. אבל כשאנחנו מדברים על הדבר שזה שבאמת עושה הבדל הוא ש – מה שאתה עושה תלוי במה שאתה מתכוון לעשות.
אם אני לוקח קרן של איל ואני שר איתו שיר, אני לא תוקע שופר. זה נקרא – זה נקרא – זה נקרא – אבל בכל מקרה, אני לא תוקע שופר. מה אתה עושה? אתה שר שיר. אה, הידיים שלך עושות את אותו דבר. אז מה? ידיים לא מספיקות כדי לתאר מה שבני אדם עושים. צריך לתאר גם את ההקשר.
אז מישהו אומר, אוקיי, אף פעם אין שאלה שמישהו הולך לראש השנה, הוא לא מכוון – אין דבר כזה. הגמרא תמיד מדברת על מישהו שעושה משהו אחר.
תבין, אין מקרה בגמרא שאומר, “הלכתי לבית הכנסת אבל שכחתי לכוון למצווה.” זה לא הגיוני, כי מה אתה עושה בבית הכנסת? מה אתה עושה עם עצמך? אתה תוקע שופר בשביל חבורה של – מה אתה חושב שאתה עושה?
אבל אם אני שר שיר, או אם אני מתרגל את זה לאותו דבר – אני מתרגל לתקוע שופר – עכשיו אנחנו יכולים לקבל כמו, איך אומרים, זה כמו מקרה קצה. כמו שאתה מתרגל עד שאתה תוקע שופר, אבל רק עכשיו אני יכול – אתה יכול כמו לטעון את הצדדים השונים של זה. אבל זו עדיין פעילות אחרת. זה לא רק אחר – לא אותה פעילות עם כוונה אחרת. זה מעשה אחר. זה של הרמב״ם – אנדרע מעשה.
—
פרק 8: סטייה על הרמב״ם וקדושים
תלמיד: נכון, נכון, אני מבין את זה. אז לכן – כשדיברנו על הרמב״ם –
המרצה: אז, אני לא יודע מה על – רגע, רגע.
תלמיד: עם פרשת קדושים, נכון, שם איכשהו עזבת את כל ה –
המרצה: אני לא זוכר.
תלמיד: – את כל הסוגיא הזו.
המרצה: אני לא בטוח מה אתה מתכוון. הוא אוכל כשר. כמו, למי אכפת שיש –
תלמיד: לא, הרמב״ם היה – זה לא הטיעון, זה לא הטיעון.
המרצה: לא?
תלמיד: לא, לא, לא, אני לא חושב –
המרצה: התורה אומרת מה אסור ומה מותר, והרמב״ם מוסיף –
תלמיד: לא, לא, לא, לא, לא, לא, רגע, רגע, אני לא חושב, אני לא חושב, אני לא חושב שאתה קורא את התנ״ך הזה נכון, אבל אני צריך לסיים כאן, תן לי, תן לי לומר –
—
פרק 9: למה “איש המצווה” לעולם לא הופך טוב
המרצה: אז לכן, מה שאני חושב זה, ואני חושב שהאדם הזה שעושה לשם מצווה, הוא עושה מעשה – זה מה שהוא עושה, הוא לא עושה את מעשה החסד, הוא אפילו לא יוצא חסד, אם יש עניין שצריך לכוון כוונת חסד, הוא לא יוצא. הוא עושה עניין אחר, קולטים, שנקרא חסד, אין בעיה, יש לי –
ולכן, הוא למעשה לעולם לא מתחיל לאהוב את זה.
ההרגלה עובדת על מה שאתה באמת עושה
המרצה: הוא כן מתחיל לאהוב את מה שהוא עושה. כולם, תראה, זו עובדה. זה משהו שקשור לעובדה, לא לכוונה. זה נכון שכולם, מה שאתה עושה, אתה מתחיל לאהוב.
מה האדם הזה מתחיל לאהוב? הוא מתחיל לאהוב להילחם עם עצמו. אני לא אומר שזה אפילו ויכוח. מה שחם זה שאתה נלחם עם עצמך. אתה הופך לוחם טוב יותר כל הזמן, וזו אולי מידה חשובה.
עכשיו, זה נכנס לדבר המאוד חשוב. אני צריך לסיים. אתה מבין?
וזה נכון. הבחור הזה למעשה הפסיק להיות קשה לו לעשות את זה כי הוא מתחיל לאהוב לעשות את זה. זה – אבל הוא לעולם לא מתחיל לאהוב להיות בחור טוב. הוא לעולם לא הופך לבחור גשמק.
למה הוא לעולם לא הפך לבחור גשמק? אתה עושה גשמק, אז אתה נותן צדקה כל החיים שלך – כי אף פעם לא עשית את זה. עשית דבר אחר.
ההבדל הוא בכוונה – שמהווה מעשה אחר
המרצה: איפה ההבדל? זה בכוונה שלך. כמובן, הכוונה הזו גם תעשה הבדל במעשה – כמו שזה ייראה אחרת. יכול להיות לך הבעה אחרת על הפנים כשאתה עושה את זה. יהיו כל מיני הבדלים שם.
אתה אומר שהם מתבטאים בהבדלים קלים שונים באופן –
פרק 12: ההבחנה בין העמדת פנים ללחימה: סיווג כובש כמידת גבורה
הסיווג של כובש: גבורה, לא חסד
אבל הסיבה היא כי אתה עושה משהו אחר. ככה הייתי אומר את זה. וכל זה בשבילי לומר, ולכן, מאוד חשוב להבחין בין – זה אומר שצריך לדון בזה. אבל לא צריכים לכן לומר שלכן, המידה של כובש היא מידת חסד. לא, זו מידת גבורה. אתה מבין? כי פרישות קשורה למידת גבורה, לא למידת חסד.
שלב האימון: העמדת פנים שאוהבים את הדברים הנכונים
כי לפעמים, כשאתה באימון – שרובנו נמצאים בו – אנחנו לא באמת אוהבים לאכול את הכמות הנכונה והכל, אז אנחנו צריכים לפעמים להעמיד פנים שאנחנו אוהבים את זה. אבל צריך להעמיד פנים שאתה אוהב את זה. אתה לא יכול – אם אתה חושב שזה הארוחה באמצע הסעודה, אז אומץ ומתינות הם אותו דבר שם.
הגישה של המשנה: הוראה מעניינת אך מוגבלת
זה מה שהמשנה של יחזקאל נראית אומרת, אבל כמובן זו רק משנה, זה רק כמו תורה, כמו מדרש – לא בטוח שזה באמת ויכוח, אבל זה מאוד מעניין אותי.
לפי מה שאנחנו אומרים, זה אומר לאהוב את הדברים הנכונים, או בצורה הנכונה. וזה – זה על אהבה. זה לא על לחימה. המשנה נראית עושה את זה על לחימה. אז זה חשוב. חשוב להבין – ויש דיון ארוך יותר על זה שהיה לנו – שאם זה היה נכון, אז אומץ ומתינות היו אותו דבר.
הבעיה של הטרמינולוגיה האנגלית
ואז, כמו שאמרתי עם אנגלית, אין אפילו מילה טובה לקבל הנאות מתונות, להיות מתון. אני לא יודע מה המילה הנכונה. אולי זה – אמרתי כבר, אולי יש מילה לזה שנקראת – אולי במשנה, אני לא יודע. אולי צנוע אומר את זה. אבל זו מידת חסד. זה לא תיקרא מידת גבורה.
מסגור מחדש של כובש: העמדת פנים במקום לחימה
ופרישות זה גם לא גבורה. אפילו כובש יצרו זה לא העניין של גבורה. זה העניין של זיוף. מה שהוא עושה זה להעמיד פנים.
אני חושב שהמילה “להעמיד פנים” היא מילה טובה יותר מ״להילחם עם עצמך”. מבין?
יישומים מעשיים של העמדת פנים
אני חושב שזה נכון מבחינה מעשית. כמו, אני מתאמן ורוצה להילחם עם היצר שלי – אז מה אני צריך לעשות? תעמיד פנים שאתה לא. מה הייתי עושה אם לא הייתי? אולי הייתי קונה משהו נחמד. אולי הייתי עומד – להיות יותר נחמד.
“אני היום לא במצב רוח להתפלל.” בוא נדבר – זה פעם אחת. אז תעשה את זה בכל זאת. תעמיד פנים שאתה כן.
זה אחר – זה נשמע אחרת, ואני חושב שזה גם מוביל לתוצאות אחרות.
סיכום: ההבחנה היסודית
אבל אז אתה שם – זה חילוק גדול: להעמיד פנים ולהעמיד פנים “אני נלחם.”
תוצאה קצרה – השיעור מסתיים כאן, 2011. אנחנו צריכים ללכת ולעשות מצוות. זמן מדהים.